מוקש תושיה

[אנונימי]

נניח שתכננתם ללכת עם בנזוג להצגה או קונצרט. השעה היעודה מתקרבת, אתם מתקלחים, מתבשמים, מתלבשים יפה. שותלים את הילדים (אם יש) אצל ההורים, או אצל איזה בייביסיטר. ויורדים למטה לנסוע לאולם. אתם נכנסים למכונית, מפעילים את המיזוג, יוצאים מהחניה, ומתחילים לנסוע. עוד לא הספקתם לעבור את פינת הרחוב ואתם מרגישים שמשהו לא בסדר בהיגוי של המכונית. אתם עוצרים, יוצאים החוצה, ומגלים שאחד הגלגלים מפונצ'ר.

חם בחוץ, אתם לבושים במיטב מחלצותיכם, זה הרגע יצאתם ממקלחת, וכבר אתם מתחילים להזיע מחדש. ברור לכם שאין מה לדבר על החלפת הגלגל עכשיו, כי הבגדים שלכם בהירים ובטוח יתלכלכו בדרך. אם תזמינו מונית ייקח לה רבע שעה להגיע ואתם בטוח תאחרו, ואין אף אחד אחר בסביבה שיכול להקפיץ אתכם עכשיו. שיט. אולי נוותר על זה? במילא זה לא בדיוק מה שאנחנו אוהבים. אבל כבר לא הלכנו להופעה ימבה זמן. שיט. שיט. שיט.

---

זו סתם דוגמא, כמובן. אבל מה בעצם יש לנו כאן? בואו נבחן לרגע מה היה קורה אם הזוג הזה מחליט כן להחליף את הגלגל: הם מחליטים שרק אחד מהם יתלכלך. לוקח חמש דקות להחליף את הגלגל, ואז זה שהתלכלך עולה הביתה, מתקלח, ולובש בגדים אחרים. עברו עוד עשר דקות. הם קצת בלחץ של זמן, אבל הם רק קצת יאחרו, ועדיין יהנו משעתיים של הופעה. אחרי ההופעה הם ילכו לאיזה בית קפה לשתות משהו, ולדבר קצת על ההופעה. ובסך הכל יהנו מהערב מאד. הפנצ'ר יהיה זכרון רחוק.

אז למה, בעצם, פעולה שהיתה לוקחת 15 דקות, ולא משפיעה כמעט בכלל על התוצאה הסופית, נראית לנו כמכשול בלתי עביר? לזה בדיוק קוראים מוקש תושיה. זה פוגע בתושיה שלנו, ולכן זה נראה כל כך גדול וקשה ובלתי עביר. ברור שאם נסתכל על זה מהצד, בעיניים מפוכחות, אז הבעיה לא תראה לנו גדולה ממה שהיא באמת, אבל בהיותנו בפנים בתוך הסיטואציה -- ההתנגשות בין הכוונות שלנו והמצב הנפשי החיובי שבו אנחנו נמצאים באותו רגע ביחד עם האדישות והנונשלנטיות שבו הופיעה לנו הבעיה מול הפרצוף גורמת לנו לעיוות של ההסתכלות. ופתאום כאילו מישהו הוציא לנו את כל הרוח מהמפרשים בבת אחת.

אז מה הפתרון? לתפוס פרספקטיבה. דבר ראשון להבין שהבעיה שאותה אנחנו צריכים לפתור היא מוקש התושיה, ולא הבעיה האמיתית שבה נתקלנו. מסתכלים על הבעיה האמיתית, ומריצים בראש תרחיש של איך מישהו אחר במצב לגמרי אחר היה פותר את הבעיה. ואז בוחנים מה גודל הפגיעה האמיתי שפתרון הבעיה הזו יגרום למה שרצינו לעשות מלכתחילה. אם זה גדול באמת, אז אנחנו לא עומדים לפני מוקש תושיה, אלא לפני בעיה אמיתית. אם זה קטן, אז יש לנו כאן מוקש תושיה שמסווה את עצמו כבעיה אמיתית. במקרה הזה צריך לשנס מותניים, ופשוט לפתור את הבעיה הנקודתית, בלי לחשוב על שאר מה שרצינו לעשות. לזה יהיה הרבה זמן אחר כך, אחרי שנפתור את הבעיה הקטנה ומוקש התושיה יעלם.

[חאן_יא*]

רציתי לדעת אם יש לך חור בזמן?
ז'תומרת, אם אתה עוצר הכל לכמה רגעים ומתיישב וכותב פסקה מאד ארוכה בסגנון- מה אני אכתוב היום מעניין ) וכשאתה מסיים, אתה יוצא מהחור בזמן בעוד כל אחד אחר עסוק מאד(!) בכל דבר אחר שבו עסק, ורק לכל אחד אחר אין זמן לעשות שום דבר שלא רשם אותו בבוקר ברשימת-"מה עושים היום".
אולי אפשר לקבל קצת חור בזמן גם כן?

[רועי_שרון*]

[צפריר_שפרון*]

ואיזה רופא מתעסק עם חור בזמן? כלומר הרי לכל חור יש רופא מיוחד, רופא שיניים, רופא אף אוזן גרון, רופא כללי, אורולוג, גניקולוג, רופא עיניים, טחורולוג, או רקטמולוג...
אז כשהחור בזמן כואב לך אתה הולך לזמנולוג?

[חאן_יא*]

בעודי צוחקת בקול רם, בתי שאלה מה מצחיק? ואמרתי לה משהו שצפריר כתב. דרך אגב, יש סדנאות לצחוק. מרבית האנשים לא צוחקים, לא צחוקים מספיק, לא יודעים איך לצחוק. באמת לא צריך אפילו סיבה. מה שצריך זה לשחרר קול במתכונת של- "אני צוחק/ת..."

[פלונית*]

דף למחיקה?

[תבשיל_קדרה*]

מה פתאום!
אפשר אפילו לתייג כ-דף ערך.

[תבשיל_קדרה*]

תראו מה מצאתי!

לא מזמן (אולי לפני חצי שנה) רציתי לצטט מפה את הרעיון: צריך לשנס מותניים, ופשוט לפתור את הבעיה הנקודתית ... ומוקש התושיה יעלם. ולא היה לי שום מושג איפה אני אמצא את זה. עכשיו אין לי שום מושג איפה רציתי לצטט את זה.

[עירית_לוי]

עכשיו אין לי שום מושג איפה רציתי לצטט את זה.

[עודד_המחפש*]

ואיזה רופא מתעסק עם חור בזמן?
חורולוג.

[טלי_מתכוננת_לביאת_המשיח*]

רוב האנשים לא צוחקים מספיק.
היום כבר כן....
בעזרת "יוגת צחוק"

[שואלת*]

מוקש תושיה זה לא פשוט שם יפה שנתנו לעצלנות? ריפיון ידיים?
תלוי מה רמת המוטיבציה. כלומר אם הייתי בדרך לקבל צ'ק על סך 1000,000 שח ממפעל הפיס, סביר ששום פנצ'ר לא היה עוצר אותי, אבל אם הייתי בדרך לעבודה ביום גשום כשאני מצוננת סביר שהיית מעדיפ הלהתמסכן עם זה עד הסוף.

זה מזכיר לי ספונג'ה ושאר מטלות מבאסות שעיקר הביאוס בבהן הוא ההתחלה, הלקחת את הדלי עם המים ולהתחיל. מרגע שמתחילים זה זורם וההרגשה הטובה מניעה את עצמה. אבל רובינו דוחים/מוותרים/יושב לנו עלהנשמה הספונג'ה ורק בסוף נזכרים שוואלה זה אל כזה נורא ואולי כדאי לעשות את זה יותר (וזה לא קורה , שוב מהסיבה הנל).

[דפנה*]

ומריצים בראש תרחיש של איך מישהו אחר במצב לגמרי אחר היה פותר את הבעיה.
אני אומרת לעצמי - אני אכתוב על זה הודעה בבאופן. יש כמה שעות עד שתהיה לי נגישות למחשב וריכוז לכתוב, אז בינתיים אני מלטשת את ההודעה המתוכננת היטב. ואז מצטיירות לי בראש גם התגובות שאקבל. אני מבינה שהן נכונות וחכמות, ופתרון הבעיה נהיר לי.



לוקח חמש דקות להחליף את הגלגל.
הוי, כמה שאני מקנאת בך.

[פלונית_ותיקה*]

מוקש תושיה זה לא פשוט שם יפה שנתנו לעצלנות? ריפיון ידיים?
בלי מכבסת מילים ועם דוגמא נפלאה שהבאת (על הפיס) זו בדיוק ההגדרה, לדעתי.