דובר שם על שני מקרי הקיצון של 'העדר סמכות' מול 'שימוש לרעה בסמכות'.
אמא בלמידה מתמדת הגדירה את המושג סמכות:
סמכות לא במובן של קבלת החלטות חד-צדדית ושימוש בסנקציות, אלא במובן של לקיחת אחריות על מה שקורה במשפחה.
חשבתי שכלי שימושי בהקשר הזה יכול להיות ההבחנה בין תחום האחריות של ההורה לבין תחום האחריות של הילד.
היא יוצרת לי בהירות, ומאפשרת לי לבדוק מתי:
- אני לא לוקחת אחריות על התחום שלי (בהקבלה למקרים של העדר סמכות בדיון הקודם).
- מתי אני פולשת אל תוך תחום האחריות של בתי (בהקבלה למקרים של שימוש לרעה בסמכות בדיון הקודם).
מאוד ברור לי למשל שבנושא האוכל האחריות שלי היא להכין ולהגיש, ושלה היא לאכול מה, כמה ומתי שהיא רוצה. לשדל או להכריח לאכול היא פלישה. או בנושא של נימוסים: האחריות שלי היא לספק מודל לחיקוי ושלה - לבחור מה לעשות עם זה. לשכנע אותה או לגרום לה לומר 'תודה' זו פלישה מבחינתי אל תוך תחום האחריות שלה.
בין שני הקצוות הללו יש עוד מקרים, פחות ברורים ומובהקים, בהם ההבחנה הזאת שימושית לי.
לדוגמא:
אסימון שנפל לי לפני שנה בערך: בתי נופלת ומקבלת מכה. מנקודת מבטי, האחריות שלי היא להיות שם בשבילה, לחבק ולנשק, להכיל את מה שנדרש להכיל (בהלה, כאב וכו'), לטפל אם נדרש, ולתת מקום למה שקרה. וזהו. עד כאן זו האחריות שלי.
מהמקום הזה, האחריות שלה היא להמשיך הלאה, למשחק בו שיחקה או לאן שתרצה. אם אני ממשיכה וממשיכה לנסות ו"להכיל" כשזה כבר מיותר ולא משחררת - אני לא מאפשרת לה להתמודד, להתגבר ולהמשיך הלאה. פלשתי אל תוך תחום האחריות שלה.
לשני הקצוות הללו יש מחירים, כמובן.
אי לקיחת אחריות מצד ההורה על חלקו יוצרת ילד מבולבל ולא בטוח, שאינו מסוגל לכבד את עצמו ואחרים.
הפלישה לתחום האחריות של הילד מדכאת ורומסת את מי שהוא, מגבילה ומקטינה אותו, מוסרת מסר של "אני לא סומך עליך" ו- "אתה לא מסוגל", מסר שכמובן מוטמע אצל הילד.
אשמח לשמוע עוד דעות, עוד דוגמאות, ונקודות מבט נוספות על ההבחנה
כבר לא מעט זמן).