אהבה מכלה של אמא

[אנונימי]

דיון על פחדים של הורים בקשר לילדים.
הסבר על שם הדף: למה מכלה ? גם מ"להכיל" את הילד וגם מ"לכלות" את האמא.

[ורד_לב*]

יש רגעים שעולים בי כל מיני פחדים על דברים שיכולים לקרות לאומני. אולי זה כי היא כ"כ חדשה כאן (כמעט 7 שבועות) ואולי זה כי היא כ"כ קטנה עדיין. אלו דברים שאני מן הסתם לא ממש מכירה מקודם, זו ילדתי הראשונה ותהיתי אם גם אחרים חשים כך, או בצורה קצת שונה. יש לי לפעמים ממש תמונות בראש של דברים שעלולים לקרות, כמו נפילות, החלקות ועד למוות. אולי גם המצב בארץ ובשטחים מוסיף אופציות ומחשבות שכאלו...
אני משתדלת לתת לדברים האלה להיות ולעבור הלאה מבלי להתעסק איתם הרבה, כי אני דיי מאמינה בדברים שאנחנו מזמנים ומקרינים על החיים שלנו ובטח שלא הייתי רוצה לראות את הדברים הללו מתגשמים...

[מיץ_פטל*]

גם לי זה קורה.
מאז שאני אם הפכתי לרגישה מאוד כלפי סכנות לילדי.זה נראה לי כמו מנגנון טבעי של הנפש אשר בא להגן על הרך הנולד.משהו שמחובר לאינטואיציה או ליצר קדום של מנגנון ההגנה שבנו. למשל לפעמים קורה לי שאני מדמיינת את התינוקרת נשמטת לי מהידיים במרפסת בקומה התשיעית. זה גורם לי מיד להטיב את האחיזה בה ולסגת במעט אחורה.
ללא מנגנון זה לא היינו ערים לסכנות הצפויות וזה היה עלול להיות הרבה יותר מסוכן מלדמיין אותם.

[מיכל_דנקנר*]

הי ורד,
גם אם אין לך מה שקרוי דיכאון אחרי לידה כפי שמופיע בצורתו הקלינית, עקב שינויים הורמונליים לאחר הלידה, קיימת המון פעמים עצבות שלאחר הלידה. אצלי זה התבטא בחשש לגבי הילדים, דיכאון בחושך (כשכבר הייתי מודעת, פשוט דאגתי להאיר את הבית בפרט בשעות החושך, פגיעות יתר עד לכדי בכי וכו'.
מה שעזר לי: המון תמיכה מבן הזוג, המצאות מתמדת בקרבת התינוק, מודעות למצב וניסיון לתקוף אותו גם רציונלית.
אל ייאוש. הפחדים האלה חולפים ומשנים צורתם ולומדים לחיות איתם.
חיזקי ואימצי

[רונה_בראון*]

אופס... אני קוראת את כל שכתבתן ומרגישה מוזר... אצלי זה כל כך אחרת וכל כך דומה. מאז שנולדו הילדים התחלתי לפחד על עצמי... אני כל כך פוחדת שיקרה לי משהו ולא אוכל להיות לצדם כשהם יזדקקו לי. מעניין מאיזה נטישה הגיעה החרדה הזו אבל איכשהו יש לי בטחון מלא שכל עוד אני לצידם כלום לא יקרה להם ואם יקרה משהו יהיה ביכולתי "לתקן" את המעוות, אבל אם יקרה לי משהו... אני אפילו נמנעת מללכת לזרוק זבל בלילה (מרחק 30 מ' בערך) פן יקרה לי משהו והם ישארו לבד... מוזר בעינכן?

[בשמת*]

ורד, גם אני.
תקראי את כל הדף " לפעמים אני פוחדת " ותמצאי גם דברים שאני כתבתי בעניין, וגם עוד תגובות לנושא הזה בדיוק.

[אביגיל_בו*]

אצלי, בניגוד למצופה, הפחדים בשליטה ואני פחות חרדה ממה שציפיתי שאהיה. אחת הסיבות לכך היא שבן זוגי, באופן מפתיע, חרד לגבי דברים שונים שקשורים לבננו, כך שאני יכולה לנוח (-:.
מצד שני, התחדדה אצלי הרגישות לחיי משפחה של אחרים.
אצלי זה מתמקד במחשבה על מה שקורה למשפחות פלשתינאיות בימים אלו. זה בוודאי לא מיקרי שאני ובן זוגי התחלנו להיות יותר פעילים פוליטית מרגע שנולד לנו בן.

[רועי_שרון*]

החרדה לא יכולה הרי למנוע בעיות. היא אולי מחדדת את המודעות שלנו לסכנות, אבל ככל שהילד גדל והשליטה שלנו על עולמו קטנה, כך אנחנו פחות מודעים לסכנות שהוא נחשף אליהן. ובהחלט יכול להיות שבדרך, מרוב חרדה, אנחנו מונעים ממנו ללמוד איך להתמודד עם הסכנות האלה בעצמו. (שלא לדבר על זה שאנחנו הופכים בינתיים לאנשים חרדים -- לא נעימים לעצמנו ולאחרים.)

מהניסיון הצר שלי ילדים שלא משגיחים עליהם לא כל כך ממהרים להסתכן. וגם בנושא הזה נאמר כבר: כבד את ילדיך.

[אם_פי_3*]

את קריאת הבהלה האינסטינקטיבית, כשילדים נופלים, או כמעט, הפכתי ל"הופל'ה" עליז. זה עזר גם להם להתמודד (הרבה פעמים צחקו אחרי נפילה, לפעמים גם חזרו עליה באופן מבוקר תוך צחוק עז). אני מסכימה עם רועי. יש הבדל בין לזהות סכנות ולהסיר אותן, לבין לחיות בחרדה מהבלתי נודע/ בלתי נמנע.
בעיה נוספת בחרדה הזו, היא שהילד (כשהוא גדל) מפחד לספר לנו דברים "כדי שאמא לא תפחד" - כי אמא תתפרק אם היא תדע מה עשיתי, איפה הייתי.
החרדה מן העתיד, בדיוק כמו רגשי האשמה, הוא רגש מיותר (ובהחלט בר שליטה, לפחות בשעות הערות) ששואב מאיתנו אנרגיות ב"ניוטראל".
מצד שני, כשמשהו שהילדים שלי עושים, מפחיד אותי - אני בהחלט אומרת להם את זה - ולפעמים גם לא מסכימה להם לבצע. מצד אחד - כמו שרועי כתב, ילדים שנותנים להם אחריות על עצמם, לוקחים אותה (לפחות הילדים שלי). מצד שני, הם לא יכולים לחשוב על כל השיקולים. כלומר, הם מסוגלים בהחלט (בכל גיל) להעריך את יכולתם ולא להסתכן בדברים שהם מעבר ליכולתם/גבהם וכדומה, אבל הם לא לוקחים בחשבון, שגם פעולה שהם שולטים בה, הם עלולים להחליק - ולכן, במקום גבוה מאד, שאני לא יכולה להגן עליהם ונפילה, אם תהיה, תהיה לא רק כואבת אלא גם מסוכנת - אני מעדיפה לא להסתכן. כנ"ל לגבי פגיעה (בטעות) אחד בשני: מהר מאד (ולא מנסיון כואב) הם למדו לשמור על אצבעותיהם בסגירת מגירות ודלתות - אבל אי אפשר לצפות מפעוט (איבדתי ספירה לגיל) שיחשוב, כשהוא סוגר את הדלת, לבדוק אם האצבעות של אחותו נמצאות שם... (אפילו לי כבר קרה שסגרתי דלת על אצבעות קטנות )-: ).

אני חושבת שלפעמים אנחנו נופלים לבור של "לאמהות תמיד יש פחדים ורגשי אשמה" ומרגישים/ות קצת לא בסדר אם אין לנו, ואולי אני לא באמת אוהבת אותו אם אני לא פוחדת עליו,ואז מחזקים את התחושות האלו - שלא לצורך, כי זה לא משפר שום דבר

[אורנה_שפרון*]

"אין מקום בדאגה" - מאמר של דני לסרי
כדאי לקרוא!

[דוד_רובנר*]

". . . דבר מרכזי בבית-הספר הוא הרעיון שילדים יכולים ללמוד שיפוט רק על ידי כך שהם מתמודדים עם הבעיות של עולם המציאות . . ."

". . . הסכנה האמיתית טמונה בטוויית רשת מגבלות מסביב לאנשים. מגבלות אלו הופכות בעצמן לאתגרים, ולשבור אותן הופך להיות בעדיפות כל כך גבוהה שאפשר אפילו להתעלם מהבטיחות העצמית . . ."

". . . מה שכן אנחנו מותחים קו אחד, קו בלתי נראה, במקום בו הקהילה והחוק גם כן מתחו קו: על שפת האגם. גופי מים נחשבים לסכנות לציבור בעיני כולם. הסכנות אשר טמונות שם הן בדרך כלל סמויות, זה נדיר שיש הזדמנות שנייה ללמוד מהטעויות. כעניין מעשי, לא ההיגיון הצרוף ולא הביטוח שלנו היו סובלים כניסה חופשית לאגם . . ."

" . . . לא קיימת גדר מסביב לאגם . . ."

". . . להתמודד עם הסכנות היומיומיות הוא חלק חשוב ממה שהילדים לומדים כאן. בסדברי-ואלי, הם חיים בעולם המציאות, לא כלואים."

[מתוך: פרק 23, סכנות, סוף-סוף חופשי, בית-הספר סדברי-ואלי, מאת דניאל גרינברג]

[ורד_לב*]

זה לא תמיד חייב להיות ממש דכאון עם הגדרות רציניות כאלו. באמת עולים דברים לראש שלא היינו חושבים עליהם לפני כן (לפני הילדים). כי היו כבר בעבר סיטואציות קיצוניות והאמת היא שיש גם היום , ממש ברגעים אלו, דברים קיצוניים שקורים. גם אני בוחרת שלא לראות טלויזיה וכיוצ', אבל הכל איכשהו מצליח להגיע אליי, כי מה לעשות אנחנו חיים במקום קטן מאד. אז לפעמים אני מוצאת עצמי באוטו מדליקה את הרדיו כדי לשמוע, דבר שלא הייתי עושה קודם

[עמית_מלמוד*]

אני, בתור ילדה בת 11 וחצי, מרגישה לפעמים (אבל רק לפעמים) מוגבלת בגלל הפחדים של ההורים
(המצב קצת פחות מגביל אותי)

אז הודעה חשובה לכל ההורים:

אל תפחדו יותר מידי!

אמנם, לפעמים צריך את הפחד-אך עדיין לא יותר מידי-

תחשבו את עצמכם גם בתור הורים דואגים ומסורים וגם בתור ילדים/ילדות/נערים/נערות שרוצים לפעמים לצאת לאיזה סרט או אפילו סתם להסתובב....

[רחל*]

יש לי תינוק מתוק בן חצי שנה. אני אוהבת אותו מאד מאד. לא תיארתי שאפשר לאהוב כל כך.

לאט לאט עם הפיכתי לאמא הפכתי רגישה מאד לכל נושא המיתקשר בדרך כזו או אחרת לילדים ולתינוקות בפרט. למה הכוונה? למשל סיפור רמדיה הרס אותי לגמרי. גם אנחנו עם תחליף אך באותה מידה שבחרתי סוג אחד של תחליף, הייתי יכולה לבחור סוג אחר, ולהיות באותו מקום של אותם הורים אומללים. ההזדהות שלי איתם והאימה של מה היה קורה אם אני הייתי במקומם גרמה לי ללא מעט דמעות ולילות לבנים.
לאחרונה הראו בטלויזיה זוג הורים עם תינוק מקסים שהתחרש (כנראה) כתוצאה מפרשת רמדיה. כל הערב ולמחרת לא יכולתי להרגע רק מהמחשבה מה עובר לאותה אמא בראש שכל מה שעשתה היה להאכיל את בנה. ומה היה קורה עם זה היה קורה לנו.

סיפור מעונות-היום שהראו אתמול אצל עמנואל רוזן עשה לי רע כל כך, שכל פעם שנזכרתי בזה ממש עלו לי דמעות בעיניים. בני עוד קט,ן ועדיין לא הכנסתי אותו למסגרת. אני לא יכולה להפסיק לחשוב איך אני יכולה להיות "יותר חכמה", כביכול, מאותה אמא שהבת שלה זכתה לבעיטות מילד אחר עד שהמטפלת התפנתה אליה. או איך בדיוק אני אדאג שיאכילו אותו כמו בן-אדם, ולא כמו עגל, כפי שהראו בכתבה. גם דברים שאני קוראת בפורומים למינהם בעניין פעוטות לא ממש מעודד.

אני יודעת שצריך להיות ריאלים ושהחיים זה לא גן של שושנים, אבל אני מרגישה מאד חסרת אונים מול כל הדברים היומיומיים הרעים שהוא עלול להתקל בהם .

אני לא אמא חונקת. להפך. אני מאד מאמינה שצריך לתת לילד לנסות ולבדוק, ושלפעמים צריך ללמוד גם משגיאות. אני לא מנסה לעטוף אותו בצמר גפן. גם אם הוא מנסה להתהפך ולא הולך לו, והוא בוכה מתסכול, או שהתהפך וקיבל מכה, אני לא רואה בזה כזה דבר נורא. זה חלק מהחיים. גם להפגש עם ילדים אחרים ולהבהל מילד אחד זה לא אסון. אני מדברת על משהו אחר. אני פשוט חרדה מכל הדברים שיכולים לקרות לו בלי שתהיה לי שום אפשרות למנוע אותם או לשנותם, ושעלולים להזיק לו ללא תקנה.

אני מרגישה הרבה פעמים שאותה אהבה גדולה שלי אליו, שמכילה אותו ואת כל מה שהוא עושה (גם כשהוא נודניק ומעצבן) מכלה אותי. הדאגה מכלה, המחשבות מה עלול לקרות ואיך לעשות כדי למנוע זאת חונקות אותי ואני לא יכולה להתנער מהם.

אנחנו חושבים על ילד נוסף בעתיד ואני בטוחה שתהיה לי המון אהבה לתת לה או לו. אני פשוט מאד מודאגת: האם יהיה לי הכח הנפשי להתמודד עם הדאגה לשני ילדים? האם הדאגה והחרדה להם לא תוציא אותי מדעתי? אני יודעת שאין גלולת פלא שמספקת שקט נפשי . או שאולי כן ?

[יונת_שרון*]

אני מוכנה להוציא לך טופס שחרור מחדשות בכלל ומטלויזיה בפרט עד שהילד יהיה בן שלוש. למען בריאותך הנפשית.

[פלוני_אלמונית*]

יונת, אכן פתרון ממומלץ ביותר (המיושם במקומותינן כבר שש שנים) את הדברים ה"חשובים" בחדשות , שומעים בכל מקרה מחבר / דודה / שכנה וכו', בלי הפירוט הציורי - ריאליסטי אשר מלעיטים אותנו בו , באמצעי התקשורת .

[תבשיל_קדרה*]

אני חושבת מחשבות טובות במקום - משנה את התסריט לתסריט בלי תקלות.
למשל "היא בראש המדרגות, מסתכלת למטה, ומתגלגלת. לא. מה פתאום. הנה היא מסתכלת, ויורדת בזהירות". אני מלווה אותה בראש עד שהיא הגיעה למטה בשלום (הילדה, בכל הזמן הזה, פשוט יושבת על המדרגה העליונה, ונועלת נעליים...).

[חבצלת_השרון*]

אוי, מחלת האמהות...
אז ככה, בתור "חולה" (או שמא זה "כולה";-)) עם ניסיון, יש לי כמה טיפים:

1. ללדת הרבה ילדים. עם הראשון הייתי חרדתית לגמרי. בהריון דמיינתי כל תסריט רע שיכול לקרות, ובהמשך היה גם ככה. אחרי הילדה השנייה, את באמת כבר לא מדמיינת. הראש צונח על הכרית ברגע שאת נופלת למיטה והופ, את כבר ישנה ללא כל חלומות!!!

1. יש אצלי צו איסור לצפייה/שמיעה בחדשות. אני כל הזמן מנסה להחיל את הצו הזה גם על העיתונים ולא עומדת בזה.

1. המנטרה שאני מסתובבת אתה היא: "אני לא יכולה לשלוט על דברים שהם ייתקלו בהם בחיים, אני רק יכולה לגדל אותם כך שהם יהיו חסונים דיים כדי לעמוד בזה, ולפתח איתם מערכת יחסים כזו שהם ירגישו חופשיים לשתף אותי ולהיתמך בי". יש לחזור על זה 3 פעמים ביום, עם כוס מים.

1. למקרה בכל זאת שמעת חדשות/ראית משהו בטעות/נכנסת לדף "מעצבן לראות מסביב"או עשית עוד משהו פזיז, יש רסקיו! ופסיכולוגים.

בהצלחה..

[רחל*]

תודה על התשובות
תודה על הפטור מחדשות טלויזיה ורדיו. זו באמת עצה שאני מרגישה שאני ממש חייבת לשפיות של עצמי.

בקשר להצעתך השניה, חבצלת, אני מבטיחה לנסות. אולי כשחוזרים על זה הרבה זה משכנע .... האם המנטרה עזרה כשבאמת קרה משהו ?

לפעמים אני חושבת שהדאגה הזו לילדים היא פשוט טריק נבזי של הטבע שמטרתו היחידה היא השרדתו הדור הבא, לא משנה במה זה כרוך עבור הדור הקודם. זה נשמע לי הגיוני אבל ביומיום זה לפעמים כבד עלי.

[עין_הסערה*]

רחל, אני מקווה שאני לא מערבבת שמחה בשמחה, אך קראתי מה שכתבת בדף מדיטציה ותקשור:
כבר אמרו לי מס' אנשים שמתקשרים שישויות מדברות אלי ואני לא מקשיבה. שאני צריכה להקשיב. שיש לי כוח ויכולת לרפא אנשים אבל אני לא נותנת.
אני לא יודעת על איזה מעצור מדובר ואיך לפתוח אותו
זה נראה לי מאד קשור גם לחרדות שאת מדברת עליהן בדף הזה. יש לך את הפוטנציאל להיות אמא רגועה, לבטוח ביקום ובילדים שלך שלא יאונה כל רע, ואם יקרה רע כלשהו (חלילה וחס) כולכם תדעו להתמודד איתו.
אולי החרדות שמשהו רע יקרה לילד, הן השלכה של איזשהו פחד אחר, בסיסי יותר? שעוצר אותך גם בתקשור?

[רחל*]

ל עין הסערה - יכול להיות שיש קשר. סביר מאד להניח שיש קשר. אולי זו היכולת (או אי היכולת במקרה זה) לשחרר (את הילד לעולם על כל חסרונותיו), להשתחרר (אני, מכבלים של מה שלימדו אותי ולמדתי בעצמי על העולם ועל עצמי), לתת לדברים לזרום בדרך שלהם מבלי להתעקש להכניס אותם למסגרות וגבולות, לא יודעת , אולי.
גם התובנה הזאת (שקיימת כבר כמה זמן) אינה מקדמת אותי לאף מקום. לפחות לא כרגע. אולי אני צריכה עוד קצת לגדול S-: ..

[.מי,*]

רעיון לא פופולרי לחובבי פסיכולוגיה:
לפעמים דאגנות יתר והרצת תסריטי זוועה בראש קשורה לכעסים מודחקים ולרגשי אשמה בגינם.
נניח שהאם בתוכה פנימה חשה כעסים על התינוק (לקח את הפרטיות שלי, את הנשיות שלי, את העצמאות שלי, וכו')
אבל לא מרשה לעצמה להרגיש אותם ולהכיר בהם (כי איך אפשר לכעוס על החמוד הזה)
ואפילו מרגישה רגשי אשמה בגלל עצם העובדה שיש לה רגשות כעס מחרידים כאלה
במקרה כזה הכעסים והאשמה עלולים לפרוץ החוצה בדור דאגות איומות מתסריטי זוועה
לפי הרעיון הזה אפשר להתמודד עם דאגנות יתר על ידי הבאת הכעסים למודעות, הכרה בהם ואולי אפילו מציאת דרכים לקל על הנסיבות שמעוררות אותם. לפעמים אפילו עצם האמירה (לעצמי) שלגיטימי לכעוס על התינוק ושזה לא אומר שאני לא אוהבת אותו כדי להקל.