ביד רכה

חני_בונה*
הודעות: 1693
הצטרפות: 05 פברואר 2005, 19:09
דף אישי: הדף האישי של חני_בונה*

ביד רכה

שליחה על ידי חני_בונה* »

קן תפילותי יקרה,
מה שאת יכולה לעשות הוא לשאול את עצמך את השאלה הבאה ואחר כך גם לענות עליה אם אפשר בכתב:

איך אני יכולה להקל על עצמי בביקורי הבא במירפאת הפוריות?
  1. ...... 2......... 3............
דוגמה לתשובה אפשרית:

אנסה לקבל את מירב האינפורמציה לפני הביקור: למשל: מהו הזמן המקסימלי שאחכה בתור.
עוזר? :)
{@
פלוני_אלמוני*
הודעות: 1182
הצטרפות: 14 אוגוסט 2001, 19:35
דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמוני*

ביד רכה

שליחה על ידי פלוני_אלמוני* »

_אני בן-אדם ומוקפת בבני אדם כמוני.
אם יש עיכוב בתור זה מפני שהבדיקה או התישאול של אלה שלפני לקחו יותר זמן ממה שהקציבו להם. בסופו של דבר אני רואה את העובדים במקומות האלה מסיימים אחרי השעה שכבר היה אמור להיות סגור, כי בעצם ניסו לדחוס יותר אנשים ממה שאפשר, כדי לקבל את כולם. למי שכבר נמצא רוצים לתת יחס, אז הכל מתעכב, אבל אילו היו מקצים לכל אחד מראש את מקסימום הזמן שזה יכול לקחת, הצוות היה הולך הביתה בזמן, היו מסיימים לראות את הפציינטים בזמן או לפני הזמן, והתור שלי היה נקבע לעוד כמה חודשים במקום לעוד כמה ימים או שבועות._

קן תפילותי? יקרה, אני חוזר למה שבשמת כתבה כל כך נכון ומדויק. אין כאן שום מקום לכעס.
יולי_קו
הודעות: 3248
הצטרפות: 03 אוגוסט 2014, 09:09
דף אישי: הדף האישי של יולי_קו

ביד רכה

שליחה על ידי יולי_קו »

קן תפילותי,

סביר מאוד להניח ש אם יש עיכוב בתור זה מפני שהבדיקה או התישאול של אלה שלפני לקחו יותר זמן ממה שהקציבו להם. ויתכן שאין זלזול בך כאדם.
בכל זאת אני לא מסכימה ש אין כאן שום מקום לכעס.

אם הכעס שלך קיים, זה סימן שיש לפנימיות שלך צורך בו. זה מעין תמרור או שלט שאומר לשים לב, שמשהו עמוק עולה.
טוב להתייחס אליו כאל סימפטום, ואז לחפש את השורש.
התורים והשהות במרפאה הם טריגר שמעורר סערה פנימית על בסיס דברים שכבר חווית, או חלק מהמבנה הפנימי שלך.

כשעולה רגש כזה חזק כדאי להתבונן בו היטב. לקחת את הזמן, אולי לעצום עיניים, להקשיב לו, להתבונן עליו, להרגיש אותו.
מה הכעס אומר לי?
איפה הוא יושב בגוף?
מה הצבע שלו?
מה המרקם שלו?
מה הטעם שלו?
הגודל?
הצורה?
מה משתנה בו בינתיים?

דברת על זלזול.
איפה את מזלזלת באחרים? (אולי אפילו ברופאים שם?)
איפה היית רוצה לזלזל ואת לא מרשה לעצמך?

מה שלומך?
קן_תפילותיי*
הודעות: 6
הצטרפות: 08 יולי 2015, 11:48

ביד רכה

שליחה על ידי קן_תפילותיי* »

בשמת א, תודה
הנושא הזה - קלאסי ל-NLP. אפשר לפתור אפילו בטיפול אחד, תלוי מה. כנ"ל EMDR.הנושא הזה - קלאסי ל-NLP. אפשר לפתור אפילו בטיפול אחד, תלוי מה. כנ"ל EMDR.
תודה לא מכירה, אנסה לברר.

אני ראיתי שאחרי שעובדים ממש שיטתית ובכתב עם הדף שלה (חשוב שיטתית וחשוב בכתב, אחרת זה באמת לא נוגע ברגש), זה מתיר משהו בפנים.
כשאת כותבת בשיטתיות, את מתכוונת לאורך זמן? או שעם כל נושא שעולה?
עשיתי את זה לגבי שתי מערכות יחסים שונות ושם נתן לי שקט, אבל אחרי הרבה זמן, עשיתי את זה לגבי מערכת יחסים אחרת, ולא נתן לי את המענה הרגשי שהייתי זקוקה לו, כי זה נוגע לתחושת חוסר ערך.
אבל את יודעת מה? אני נענית לאתגר, ואשב לעשות את העבודה הנ"ל :-)

אני גם הייתי מתעצבנת, מתחרפנת ומשתגעת. אני גם עושה את זה בהמתנה אצל רופאים באופן די קבוע. אבל אני לא כועסת על עצמי על זה, כי אני מאוד מבינה אותי. וגם אותך, מאוד מאוד.
תודה מיכל בז :-), נעים לשמוע...

חני בונה,
תודה על התייחסותך (אחשוב עם עצמי)

מה שלומך?
יולי קו , תודה , די סביר, תודה. (על השאלות ששמת כאן, עונה לעצמי)
בשמת_א*
הודעות: 21563
הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*

ביד רכה

שליחה על ידי בשמת_א* »

כשאת כותבת בשיטתיות, את מתכוונת לאורך זמן? או שעם כל נושא שעולה?
אני מתכוונת שעל כל משפט/אמונה/היגד את עובדת עם הדף ועונה בכתב על כל השאלות שלה אחת אחת לפי הסדר. בלי לדלג ולא בעל פה. כלומר גם לענות באופן שיטתי (=לפי הסדר הרשום) וגם בכתב.
המתנות שאנשים שמים ברשת לטובת האנושות... זה משהו {@
קן_תפילותיי*
הודעות: 6
הצטרפות: 08 יולי 2015, 11:48

ביד רכה

שליחה על ידי קן_תפילותיי* »

אני מתכוונת שעל כל משפט/אמונה/היגד את עובדת עם הדף ועונה בכתב על כל השאלות שלה אחת אחת לפי הסדר. בלי לדלג ולא בעל פה.
לוקחת.
אין מה להפסיד :-)
אמורה להיות במרפאה עוד כשבוע + נראה איך יעבור;-)
עירית_לוי
הודעות: 4246
הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי

ביד רכה

שליחה על ידי עירית_לוי »

קן תפילותיי,

כן לגמרי נורמלי, יעזור לי להרגיש שזה נורמלי אם הייתי רואה אפילו רק עוד מישהי אחת מתלוננת, מתוסכלת, מעין אחוות המחכות... בא לי לנער מישהי ולהגיד לה מספיק לשבת כמו פראיירית בואי נדפוק על כמה שולחנות. . .(אני כמובן לא יושבת שם כל יום כל היום, אז אולי יש עוד מישהי שמרגישה כך, אבל לא יצא לי עדיין לראות, אז בנוסף לתסכול, אני מרגישה בודדה בתסכול הזה, כן וגם חסרת אונים וחוויה מקטינה.
אני בטוחה שאת לא היחידה שחשה תסכול או פחד או חוסר אונים או עוד אי אלו רגשות לא קלים. מבטיחה לך. רק שלא הכל אפשר לראות על אנשים אחרים מבחוץ...
אבל אני מבינה את הצורך לא לחוש לבד, ולחוש אחווה. וגם לחוש שוות ערך ולא נחותה מהאחרות בגלל הרגשות שעולים בך. מבינה :-).

זה לא או או, נכון? אני יכולה להתחבר להכל,ולנסות ולראות מה יותר אפקטיבי? כן? או סינתזה של הדברים, כן?
כמובן :-).

_לוקחת בשני ידיים לזהות את רגע הנפילה אל בור הקוֹרבנוּת כניסיון להיחלץ מחוויית חוסר האונים ולחפש טקטיקות חילוץ מעצימות יותר. ?
אפשר לדלג ישר לשם?_
עצם הזיהוי של הנפילה אל הבור נותן הכרה ותוקף לכך שנפלת לשם. אז זה לא באמת דילוג על מה שכתבתי כסעיף ראשון. אבל על הסעיף השני לא כדאי לדלג. דילוג על נקודת מבט של חמלה ואמפתיה עלול להקשות ולהאט את ההתקדמות שלך. אני לא מאמינה שאפשר לעשות שינוי שיהיה שינוי ממשי, מבפנים, ולא רק "בשכל", כאשר יש ברקע שיפוט עצמי והלקאה עצמית. וכמו ש בשמת א כתבה, לא סתם בחרת לכתוב בדף הספציפי הזה. אני חושבת שיש בך כמיהה לחמלה עצמית, וגם יכולת לכך.

את מדברת על אפשרות לחוות את כל זה מתוך עוצמה? או לחוות את זה באופן מעצים?
נדמה לי שגם וגם. אני מתכוונת ל-לעבוד עם החוויה באופן שיעצים אותך - לעומת ליפול באופן אוטומטי לבור הקוֹרבנוּת ולסבול בתוכו. מול כל סיטואציה אפשר לפעול באופן שמוציא אותנו ממנה מוחלשים או מועצמים. גם אם מדובר בחוויה מכאיבה וקשה ולא נעימה כמו החוויה של תחושת קטנוּת וחוסר אונים.

אז את יכולה להתחיל מזה שאת מזהה שנפלת לבור הקוֹרבנוּת. את מזכירה לעצמך שנפלת לשם באופן אוטומטי כי כך הנפש שלך מורגלת להתמודד עם סיטואציה שנתפסת על ידיך כמאיימת. את מזכירה לעצמך שאת לא אשמה בכך שנפלת לשם (לזה התכוונתי כשאמרתי שאי אפשר לדלג על שלב החמלה. זה אלמנט שלדעתי חשוב שיהיה שזור בכל רגע ורגע. כשזוכרים וכשמצליחים כמובן). ולמעשה - שאת לא אשמה בכך שזוהי הטקטיקה שהנפש שלך רגילה להשתמש בה כדי להיחלץ מחוויה מכאיבה או מפחידה.

חוויה של חוסר אונים היא חוויה מבהילה במיוחד, משום שהיא זורקת את רובנו לתחושת אפסוּת בלתי נסבלת ובלתי ניתנת להכלה. אני מדגישה שמדובר בתחושה סובייקטיבית של אפסוּת, ולא בַּאמת לגבי עצמנו, לגבי מי שאנחנו - אבל זה לא משנה את העובדה שהחוויה היא עודנה חוויה לא קלה.

קיבלת פה מעלי לא מעט כלים. אני לא רוצה להעמיס. בגדול אני יכולה לומר שהאתגר יהיה להתחבר באותם רגעים שם במרפאה - אל הידיעה של מי שאת, ואל העוצמה האמיתית שיש בך, לעומת הזליגה האוטומטית (והמובנת) לתחושת הקטנות. האם את יכולה לנסות לכוון את עצמך לשם?

{@
עירית_לוי
הודעות: 4246
הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי

ביד רכה

שליחה על ידי עירית_לוי »

שקיעה בצפון מזרח,

השבוע הצלחתי להגיד דברים כמעט ללא חשש. לאט לאט.
כל הכבוד!!! |Y|

כל כך צודקת. אני חושבת שזאת בדיוק הסיבה שבעטיה הפעולה בעקבות ההחלטה מתעכבת. ותודה ששמת את זה במילים. יש בתוכי איזה ריקוד פנימי, תנועה מושפעת מתנועה. אני מנסה לזהות אותן ולעקוב אחריהן כדי להבין מה התנועה הנכונה עבורי. וכנראה שבאמת חשתי בלי להבין, שאני רוצה להיות בטוחה שאכן אני זו שמקבלת את ההחלטה, לא משנה כמה זמן זה ייקח.
בדיוק. וגם על זה כל הכבוד.

השבוע נתתי לבן הזוג שלי את הספר. ....
בגלל שאני לא יודעת קרבה אמיתית מהי, וזה אחד החוסרים שלי, אני חושבת שבחרתי בדפוס שמאפשר לי להשאר במקום המוגן שבו אין קרבה. אני חושבת שמה שאני צריכה מבן זוג, הוא שלא יוותר לי. שיתעקש איתי לשבור את הדפוס הזה. אני שוברת את הדפוס הזה רק מחוץ למסגרת המשפחתית. אז אני צריכה מישהו שיעזור לי למצוא את זה בתוך המסגרת. כותבת ורוצה לברוח...מקווה שזה מובן.

זה מובן מאוד :-).
אני רוצה להתייחס לשתי הפיסקאות שלך מהן ציטטתי.
מה שאני עומדת לומר זו בעיני נקודה חשובה שתתמוך ביכולת שלך לקחת אחריות על השינוי. אחריות במובחן מתחושת האשמה ואי הסליחה שלך לעצמך. אחריות כמשקולת נגד לתחושות הללו! ואחריות שגם תיתן תנופה לתהליך שלך.

הנטייה הכי טבעית של כולנו היא לחכות לעזרה מבחוץ, כדי להצליח לשנות דפוסים. כדי שבן זוגך יקרא את הספר ובאמת ישתמש בתרגול שמוצע בו, ובעיקר כדי שהוא "לא יוותר לך" כאשר את נמנעת מלתת מענה לצרכים שלך, צריכה להתעורר בו מוטיבציה לשינוי פנימי עמוק. רצון כנה לשינוי עצמי שנובע ממעמקי הנפש שלו, ולא למשל רק מתוך פחד לאבד אותך או רצון לרַצות אותך. שינוי כזה הוא לא משהו שיכול לקרות לאדם רק כי מישהו אחר מבקש את זה ממנו. ולא משנה כמה הוא אוהב את אותו אדם (אותך) ורוצה בטובתו. זה משהו שחייב לנבוע מעצמו.

אני לא אומרת שאת לא צריכה או יכולה לבקש ממנו שיתוף פעולה כזה או אחר. את בהחלט יכולה. ואני גם מניחה שתקבלי. מה שאני אומרת כאן זה שכדי שהשינוי שלך יהיה משמעותי ואמיתי, יהיה לך נכון, בינך לבינך, ביחסים שלך עם עצמך, לקחת על עצמך את האחריות לעשות את השינוי, בעצמך, במו ידייך, מבלי לצפות שמשהו יקרה קודם או במקביל מחוצה לך. וכן, דווקא בתוך המסגרת המשפחתית. זה ידרוש ממך להתעמת ולהתאמת עם השאלה מדוע דווקא בתוך המסגרת המשפחתית קשה לך יותר לבקש ולתת מענה לצרכים שלך (בחמלה כמובן :-)).

תראי, השינוי שהנפש שלך כמהה לו יכול לקרות רק באמצעות צעד שלך. גם אם באופן תיאורטי בן זוגך היה כרגע משתנה מהקצה לקצה, ועוזר לך מיוזמתו לתת מענה לכל הצרכים שלך - הנפש שלך עדיין היתה כמהה לעשות את השינוי בעצמה. כי השינוי האמיתי פה (בעיני) הוא לא רק להסכים לקבל מענה לצרכים אלא להעז לבטא את הצורך. להעז לקחת בעצמך. וכן, דווקא בתוך המסגרת הכי אינטימית. דווקא במקום שבו הכי קשה לך לעשות את זה (כנראה. אני מנחשת, לא יודעת). את גם מוזמנת להציץ בקישור בדף הבית שלי לפוסט שנקרא "שזה יבוא ממנו". הוא מרחיב ומבהיר את הרעיון. ואם הכיוון הזה מדבר אליך, אשמח להמשיך לתמוך בך ללכת אליו.

גם כאן, מסכימה. אני יודעת היום, מה הבאתי איתי לתוך מערכת היחסים. אני תוהה רק, אם אפשרי לחזור מהמקום שאני נמצאת בו מבחינה רגשית. איך מעירים אהבה? כלומר, בטח יש המון תרגילים, והמון שיטות, אבל אם אין רצון מלכתחילה, אז זה בכלל אפשרי? ושם אני כרגע, באי רצון. ואת זה אני צריכה לברר רק עם עצמי. היה עוזר אם בן הזוג שלי היה קצת יותר מודע, קצת פחות חסום (ואני אומרת את זה בחמלה רבה), אבל אני לא יכולה לתלות את זה בו. זאת האחריות שלי.
בדיוק לכך התכוונתי בפיסקאות הקודמות שכתבתי. ואם כך, אני מניחה שאנחנו בדעה דומה :-).
אני מציעה להניח כרגע לאתגר של להעיר את האהבה, להתמקד בהתעוררות הפנימית שלך ובשחרור שלך ממשקעים ישנים, וזה כבר יבוא מעצמו. ואם במקרה לא, יהיה אפשר להניע שם משהו. כרגע – אני מציעה להתמקד בך. במערכת היחסים שלך עם עצמך. באהבה שלך לעצמך. בידיעה שאת ראויה לאהבה ולהערכה באופן שאינו תלוי בשום דבר חיצוני. כאשר תעלי שם מדרגה, אני מניחה שזה ישפיע גם על הרגשות שלך שמופנים כלפי חוץ.

תבדקי אם את מתחברת לדברים הללו.
ואם משהו מכל זה לא ברור, או דורש הרחבה, בשמחה.

{@
שקיעה_בצפון_מזרח*
הודעות: 42
הצטרפות: 05 יולי 2015, 21:40
דף אישי: הדף האישי של שקיעה_בצפון_מזרח*

ביד רכה

שליחה על ידי שקיעה_בצפון_מזרח* »

עירית לוי,

תודה לך. חשוב לי לומר שהתגובות שלך משמעותיות עבורי ואני מעריכה מאד את ההשקעה וההקשבה. תודה ענקית.

אני לא אומרת שאת לא צריכה או יכולה לבקש ממנו שיתוף פעולה כזה או אחר. את בהחלט יכולה. ואני גם מניחה שתקבלי. מה שאני אומרת כאן זה שכדי שהשינוי שלך יהיה משמעותי ואמיתי, יהיה לך נכון, בינך לבינך, ביחסים שלך עם עצמך, לקחת על עצמך את האחריות לעשות את השינוי, בעצמך, במו ידייך, מבלי לצפות שמשהו יקרה קודם או במקביל מחוצה לך. וכן, דווקא בתוך המסגרת המשפחתית. זה ידרוש ממך להתעמת ולהתאמת עם השאלה מדוע דווקא בתוך המסגרת המשפחתית קשה לך יותר לבקש ולתת מענה לצרכים שלך.

אז זהו, שכאן זה נעשה קצת מורכב. אחת התוצאות של הסיטואציה המשפחתית שלי היא הדפוס שגורם לי לא לבקש מענה לצרכים שלי. מאז שאני זוכרת את עצמי אני "לוקחת אחריות" (שהיום אני מבינה שזאת היתה לקיחת אחריות מדומה) ולא מרשה לעצמי לחוש רחמים עצמיים, או ביקורת על הסובבים אותי, או להגיד משהו בכלל...טוב, זה כבר מוכר וידוע. העניין הוא שאני לא כל כך יודעת עכשיו, אין להתעמת עם השאלה הזאת בתוך המסגרת המשפחתית כשהמסגרת הזאת לא ממש מבינה מה עובר עלי ומה אני בכלל שואלת. אני לא מייחסת להם כוונות רעות או שמה את האחריות עליהם או את עצמי במקום של קורבן. אני מניחה שאני שואלת איך מסתדרים עם זה שקורה משהו פנימי שבשבילי הוא רצוי ומבורך ואני מרגישה את התוצאות שלו מנצות בתוכי, אבל הסביבה לא מבינה ולא מקבלת. זה רק עניין של זמן?

כי השינוי האמיתי פה (בעיני) הוא לא רק להסכים לקבל מענה לצרכים אלא להעז לבטא את הצורך. להעז לקחת בעצמך. וכן, דווקא בתוך המסגרת הכי אינטימית. דווקא במקום שבו הכי קשה לך לעשות את זה (כנראה. אני מנחשת, לא יודעת).
את מנחשת במדוייק.

אני רוצה לספר יותר בפירוט משהו שכבת כתבתי כאן.

בן הזוג ואני התחלנו לפני מספר חודשים טיפול זוגי אצל מטפל חדש. לפני כחודש, עלה נושא המיניות הנעדרת והצלחתי להגיד שם שמאד קשה לי האינטימיות איתו. שאני מבינה את הצורך של בן הזוג, אבל האמירה החוזרת והנשנית שלו שזה הדבר שהכי חסר לו במערכת שלנו במקביל לאמירה החוזרת שהבעיה בינינו היא שלי ושעלי לתקן את עצמי, גורמות לי להרגיש עוד יותר מרוחקת, כמו חפץ. רציתי שנפתח את זה, נשאל שאלות, נרים דיון עמוק ואמיתי. מה שקרה לאחר מכן, הוא שהמטפל אמר שיש חוק בזוגיות, שאומר שאם רוצים בה, צריכה להיות גם קירבה אינטימית (או קי...). ואז הוא ביקש לפגוש אותי לבד בפעם הבאה.

ביום הפגישה איתו, הסתובבתי בתחושת לחץ עמוקה. הרגשתי שאני נכנסת לשטיפת מח. שמנסים "לתקן" אותי. גם אמרתי לו שזאת תחושתי כשנכנסתי. הפגישה נסבה בעיקר סביב ההסבר שלו לחוק הזה בזוגיות, והנסיון שלי להסביר שאני מסכימה, אבל בשביל שתהיה אינטימיות אני זקוקה לעוד כמה דברים, נגיד, הקשבה, תמיכה, תחושת שותפות, דברים כאלה, שוליים (בציניות). הוא ניסה איתי מין תרגילי מנטרות מוזרים שאני לא זוכרת את שמם, והביא אותי למצב של תסכול עמוק כשאמר לי "את מבינה שזה רציני נכון? שזה קיומי עבורכם?" על זה כבר אמרתי לו שאני מודעת היטב למשמעות הדברים ושאני לא מטומטמת ופרצתי בבכי.

כל האשמה, ההלקאה, הרוע כלפי עצמי עלו בבת אחת. המצוקה שלי היתה כל כך גדולה. ואז הוא אמר שאני חולה, בדיכאון קליני. ושהדיכאון שלי משולב בהפרעת קשב אז זה דיכאון מיוחד. ושזה לא נורא, פשוט צריך לקחת תרופות, כמו שלוקחים אקמול לכאב, כדי לאזן משהו במוח. והכל יתחיל להסתדר. אבל את לא אשמה, הוא אמר לי, את בסדר גמור. את פשוט חולה.

למחרת היתה לנו פגישה משותפת איתו. הוא דיבר עם בן הזוג שלי בנפרד, ואז איתי בנפרד. לי הוא חזר ואמר שאני חייבת ללכת לפסיכיאטר פרטי באופן דחוף, תוך יום או יומיים. ואז, התכנסנו כולנו. אני הייתי משותקת. בן הזוג שלי אמר שהוא מרגיש שמשהו סוף סוף מתקדם. והמטפל אמר שהוא ידבר עם הפסיכיאטר וישלח לי מספר לתיאום תור. ושמעכשיו, הוא נמצא כאן ללוות אותנו בתהליך ההתמודדות שלנו כזוג עם הדיכאון שלי.

הדבר הבא שקרה, הוא שהתקשרתי וקבעתי תור, הלכתי לפסיכיאטר וקניתי את הכדורים שהוא רשם. אני יודעת שהסיפור שלי הוא חד צדדי, אז אני מנסה לתאר את הדברים כעובדות קרות, עד כמה שניתן.

בדרך הביתה, עם הכדורים בתיק, התחילה להתחזק אצלי ההרגשה שמשהו נורא לא בסדר בכל מה שקרה בימים האחרונים. משהו פה קרה מהר מדי. אמרתי לבן הזוג שלי שאני לא רוצה את התרופות. בשיחה הראשונה הוא אמר שזאת החלטה שלי. אבל חלפו הימים והוא לא ראה שינוי בגישתי המרוחקת והטון השתנה. לא מבין למה את לא רוצה לקחת. יש לך בעיה ואפשר לפתור אותה, למה את לא רוצה?

אני חייבת לציין כאן, שאני מתפקדת לחלוטין, עובדת, אמא אחראית ואוהבת, לומדת וכו'. כן, היו לי צלילות במהלך השנתיים האלה שבהן אנחנו במשבר, אבל אני בטיפול ממושך ועקבי, ללא מחשבות אובדניות, לא מזיקה לעצמי או לסביבה, קמה מהמיטה כל בוקר וממשיכה. קשה לי וכואב לי ויש לי רגעי שבירה ואני בוכה ומתרחקת מאד, וכן, לפעמים אני גם חושבת מחשבות מאד מעציבות, אבל אני לא חושבת שאני בדיכאון קליני שדורש תרופות. אני עוברת תקופה מאד לא פשוטה וזאת לא אשמתי וזאת גם לא מחלה. עצם זה שאני יכולה לכתוב משפט כזה... |L| לכל משתתפות הדף ובמיוחד לך עירית.

במהלך החודש הזה, ככל שעבר הזמן, והתרחקתי מהסיטואציה הטיפולית, הבנתי שחוויתי אותה כטראומה. עבורי. בכלל לא רלוונטי לי מה היו כוונותיהם של כולם גם אם הן טובות. לי זה היה מאד קשה וטראומטי. אמרתי לבן הזוג שאיבדתי אמון במטפל הזה, שהוא גרם לי לכאב עצום ואני לא מוכנה לחזור אליו. הוא לא הסכים איתי כמובן ואמרתי לו שזו זכותו. מאז אנחנו כבר לא ישנים באותו חדר, לא מדברים.
אני יודעת שהמצב בינינו לא היה טוב גם קודם, אבל תמיד ראיתי בבן הזוג שלי מישהו שבאמת רוצה בטובתי, וכאן, משהו נסדק לי. חשבתי על זה שאם הבת שלי היתה מספרת לי שקרה לה דבר כזה, הייתי נטרפת מכעס. איך הוא לא רואה את המצוקה שלי מול זה? אני רואה שהוא פשוט לא מבין. ושאני אצטרך לעמוד איתנה ולהסביר יותר טוב. אני לא יכולה לצפות ממנו לנחש. אבל משהו בפנים, נו, מסרב לוותר על הצורך במשענת ללא תנאי.

הבנתי גם, שתיפקדתי על אוטומט מול ההנחיות הסמכותיות של המטפל, כי המצב בבית הביא אותי לכזאת מצוקה, שנזקקתי לאיזו דמות סמכותית כזאת, עם כל התארים הנכונים, שיגיד לי כבר מה לעשות. שמשהו יקרה כבר! ואפילו קיבלתי בחיבה מסוימת את ההכרזה שלו שאני חולה, כי הנה, יש פיתרון קסם! ואני הרי כל כך רגילה שיגידו לי מה נכון ומה צריך. נפלתי בבת אחת למקום המוכר כל כך שלי מול סמכות.

אני שמחה שלא לקח לי הרבה זמן להתעורר מההשפעה המשכרת של הנזקקות הזאת. אני שמחה שלא התחלתי לקחת תרופות ושאני חושבת בראש צלול ומנסה לשאול את עצמי את השאלות הנכונות (נדמה לי כך). מפתיע אותי, שעל אף שהמצוקה בבית רק התגברה, אני מתחזקת מיום ליום ומרגישה פחות ופחות אשמה.

אני מכוונת את עצמי דווקא כן ללכת לפגישה הבאה עם המטפל (ששכחתי לציין שמייד אחרי כל זה יצא לחופשה של חודש). אני מתכוונת להגיד לו ולבן הזוג איך הרגשתי ומה אני חושבת. עדיין לא ניסחתי לעצמי מה בדיוק אני רוצה להשיג או לבקש, אבל אני מרגישה שבמקום להיות קורבן אילם של המצב הזה, עדיף שאומר את אשר על דעתי. רק שיהיו לי כוחות. שלא אבהל שוב מהסמכות ואתבלבל. אני מקווה שאני מצליחה להעביר את הדברים בבהירות, כי אני שוב מוצאת את עצמי בסערת רגשות.

כרגע – אני מציעה להתמקד בך. במערכת היחסים שלך עם עצמך. באהבה שלך לעצמך. בידיעה שאת ראויה לאהבה ולהערכה באופן שאינו תלוי בשום דבר חיצוני. כאשר תעלי שם מדרגה, אני מניחה שזה ישפיע גם על הרגשות שלך שמופנים כלפי חוץ.

אשמח אם תרחיבי קצת על עליית המדרגה, כי אני אומרת לעצמי, וחוזרת על השאלות, והתשובות הופכות ל"כן" באופן יותר ברור, ואני גם מנסה לעשות את תרגיל התודה סליחה בקשה וקוראת שוב את מה שאני כותבת, וכל הדברים שנכתבים פה מאד מחזקים אותי, אבל האם יש עוד אמצעים לחיזוק השריר? ואיך אפשר להשתיק לרגע את הקולות מבחוץ שלא מבינים וקשה להם איתי עכשיו? אולי לא להשתיק, כי זה לא יפה, אבל לפחות לא לתת להם להגיע אלי כדי שאוכל להתרכז במערכת היחסים עם עצמי קצת?

ושוב תודה מקרב לב.
חיפשתי אייקון של שקיעה, אבל אין...
לילה טוב.
יולי_קו
הודעות: 3248
הצטרפות: 03 אוגוסט 2014, 09:09
דף אישי: הדף האישי של יולי_קו

ביד רכה

שליחה על ידי יולי_קו »

שקיעה בצפון מזרח יקרה,

נשמע שהמטפל ההוא פשוט לא מתאים.
אני ממש לא מסכימה שצריך לקיים יחסי מין כשמרגישים כמו שתיארת. זה ממש רע. אין אהבה במעשה, אז איך אפשר?
האם אפשר לחפש מטפל זוגי אחר, ואולי אשה?

אני שמחה שלא התחלתי לקחת תרופות ושאני חושבת בראש צלול ומנסה לשאול את עצמי את השאלות הנכונות.
מאוד בזהירות אני אגיד שזה נשמע כיוון יותר מתאים מלקחת תרופות ולחשוב על אנגליה במיטה (כך הנחו את הכלות חסרות הניסיון 'להקריב את עצמן' בליל הכלולות למען המדינה, כמו חיילים) .

למה כן ללכת לפגישה עם המטפל החד צדדי ההוא?
ובמיוחד שכל מה שציינת כצורך שלך לשם קיום אינטימיות מרגיש לי פשוט הבסיס למערכת בריאה.
אם ההוא לא מבין את זה איך הוא יוכל לעזור לכם כזוג להתקדם לשם?

לילה טוב.
שקיעה_בצפון_מזרח*
הודעות: 42
הצטרפות: 05 יולי 2015, 21:40
דף אישי: הדף האישי של שקיעה_בצפון_מזרח*

ביד רכה

שליחה על ידי שקיעה_בצפון_מזרח* »

יולי קו,

מטפל זוגי נוסף, החמישי במספר, נשמע לי כרגע כמו משהו בלתי אפשרי. גם עבורי, פשוט כי אין לי כוחות יותר לפתוח ולספר הכל שוב ופוחדת מאד מאכזבה נוספת, וגם עבור בן הזוג שלי שכרגע משוכנע שהמטפל הזה מצויין.

תביני, על מנת ללכת לטיפול, בן הזוג שלי ביקש הצהרה מראש שהטיפול נועד לשקם את הזוגיות שלנו ולהחזיר אותה למצב תקין. אני מראש הרגשתי שיש בהצהרה הזאת משהו מאד שטוח ולא מכיל, אבל בתכלס זה מה שרציתי, לשקם ולהחזיר, ואמרתי לעצמי שבטיפול יוכלו לעלות כל השאלות. אז הסכמתי. עכשיו, אני לא מוכנה להגיד שהטיפול נועד לשם כך או כך מוגדר מראש. אני כבר לא מוכנה להגיד את זה יותר. עכשיו אני רוצה שאם הולכים לטיפול, אז שכל האפשרויות, המצוקות, החוסרים, הכעסים, שהכל ייפתח ויעלה כי אחרת זה פשוט חסר טעם.

אני רק מספרת את זה כדי להבהיר שהגישה שלי ושל בן הזוג כלפי טיפול (וכנראה גם כלפי החיים בכלל) שונה מאד. ולכן, קשה לי להאמין שהוא יסכים ללכת למישהו נוסף, אבל אני לא שוללת. אם ארגיש שזה מה שאני זקוקה לו, אגיד ואבקש.

עם זאת, אני מרגישה שיש דברים שאני צריכה להגיד, גם למטפל וגם לבן הזוג. אני לא חושבת שאני רוצה ללכת כדי להמשיך את הטיפול. אני רוצה ללכת כדי להגיד למטפל הזה למה הוא גרם. וגם כדי אולי, אולי, להצליח לחדור מבעד לשריון של בן הזוג, שיבין מה הרגשתי. ברור שאת זה אני יכולה לעשות גם בבית, אבל אני לא מצליחה להגיע איתו למצב של שיחה הגיונית כי משקעי הכעס כל כך גדולים. אולי בסביבה "נייטרלית" (ברור שהיא לא, אבל זה מקום שבו בן הזוג לפחות פוקח אזניים), אצליח להעביר את המסר, ולסגור כמו שצריך את הפרק הטיפולי הזה. אז אני עדיין שוקלת עם עצמי.

אני רוצה להרגיש, בשביל עצמי, שאני עושה כל מה שביכולתי. אולי זאת הסיבה האמיתי שבגללה אני חושבת ללכת. אבל הפעם, כל מה שביכולתי יהיה באמת מהמקום שאני לא מרשה יותר שיתייחסו אלי ככה. ושאני לא מוכנה לעצום עיניים ולחשוב על אנגליה (לא הכרתי את הסיפור הזה...קולע) ושאני רוצה את הבסיס הבריא למערכת קודם כל.

אשמח לשמוע את דעתך.

תודה. @}
עירית_לוי
הודעות: 4246
הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי

ביד רכה

שליחה על ידי עירית_לוי »

שקיעה בצפון מזרח,

תודה לך. חשוב לי לומר שהתגובות שלך משמעותיות עבורי ואני מעריכה מאד את ההשקעה וההקשבה. תודה ענקית.
בשמחה. שמחה שאני מצליחה לסייע כך. ותודה על המילים החמות :-).

אז זהו, שכאן זה נעשה קצת מורכב. אחת התוצאות של הסיטואציה המשפחתית שלי היא הדפוס שגורם לי לא לבקש מענה לצרכים שלי. מאז שאני זוכרת את עצמי אני "לוקחת אחריות" (שהיום אני מבינה שזאת היתה לקיחת אחריות מדומה) ולא מרשה לעצמי לחוש רחמים עצמיים, או ביקורת על הסובבים אותי, או להגיד משהו בכלל...טוב, זה כבר מוכר וידוע. העניין הוא שאני לא כל כך יודעת עכשיו, אין להתעמת עם השאלה הזאת בתוך המסגרת המשפחתית כשהמסגרת הזאת לא ממש מבינה מה עובר עלי ומה אני בכלל שואלת. אני לא מייחסת להם כוונות רעות או שמה את האחריות עליהם או את עצמי במקום של קורבן. אני מניחה שאני שואלת איך מסתדרים עם זה שקורה משהו פנימי שבשבילי הוא רצוי ומבורך ואני מרגישה את התוצאות שלו מנצות בתוכי, אבל הסביבה לא מבינה ולא מקבלת. זה רק עניין של זמן?

יש כאן כמה נקודות:

האחת היא שכן. זה אכן עניין של זמן עד שהסביבה תסתגל ל"אני" החדש שלך. לפעמים לוקח זמן עד שנופל למי שנמצא מולך האסימון שאת השתנית, כי הם רגילים לראות אותך מבעד ל"משקפיים" מסויימים. ומשקפיים כאלה משפיעים על הדרך שבה אנחנו רואים, תופסים וחושבים על האדם שמולנו, וגם על הדרך בה אנחנו מתנהגים כלפיו.

נקודה שנייה היא שכאשר אדם משתנה שינוי מהותי, הוא בעצם "מפר חוזה" ביחסים, חוזה לא כתוב של התנהלות ושל דינאמיקה משותפת :-). שלא במודע, בעבר, את כביכול התחייבת לדחוק את עצמך ואת צרכייך לפינה. וזה, נרצה או לא נרצה, היה "כתוב" במשך שנים רבות בהסכם הזוגי או המשפחתי שלכם. כאשר בן זוג, או חברה, או ילדים קולטים (במודע או לא במודע) שמשהו השתנה ושהחוזה הלא כתוב הופר, זה לא תמיד נוח להם - כי זה דורש מהם להתרגל להתנהל אחרת מול האדם. וזה מן הסתם משהו שיכול לקחת זמן. מול זה כדאי להיות סבלניים, ולהביט על הסובבים אותך בחמלה ועם ההבנה שאולי השינוי לא קל להם ולא נוח להם. חמלה כלפיהם, ובו בזמן גם בלי אשמה עצמית. את לא "עושה להם" שום דבר רע. זה לא נגדם, זה בעדך.

הנקודה השלישית היא, שיהיה מועיל גם כאן להחזיר את הפוקוס אליך. מדוע מועיל? משום שככל שאת תהיי יותר שלמה עם הידיעה שאת ראויה לקחת ולקבל, ככל שאצלך בפנים תהינה פחות "חריקות" ביחס להתנהלות החדשה - כך הסביבה תגיב לזה באופן קל, פשוט, והרמוני יותר, והם יבטאו פחות התנגדות. יש סיכוי שההתנגדות שאת נתקלת בה בחוץ, היא שיקוף של הפנים: שיקוף של חוסר השלמות שלך עם ההתנהלות החדשה שלך. חוסר שלמות שנובע אולי מהפחד להתנהל כך, או מתוך תחושה עמוקה ועתיקה ש"זה לא בסדר". הכוונה שלי בתיאור הזה היא למשהו שמתרחש בעיקר ברובד הפנימי-רגשי, ופחות ברובד הרציונלי. כי אני חושבת שברובד הרציונלי את כבר לגמרי "יישרת קו" עם הידיעה שמן הראוי לתת מענה לצרכים שלך ולהפסיק לדחוק אותם לפינה. זה מחזיר אותנו שוב לרעיון של לקחת אחריות על השינוי, במובן של לדעת שזה משהו שיהיה חייב לבוא ממך, לעומת לצפות שהסביבה תיצור אותו, או תתמוך בו: כשאת תהיי יותר שלמה איתו, גם הם יֵענו לו. ואני יודעת שזה לא קל, אז לאט לאט :-).

אני עוברת תקופה מאד לא פשוטה וזאת לא אשמתי וזאת גם לא מחלה.
בדיוק!
בתפיסה שלי, את בהחלט לא משהו "מקולקל" שצריך לתקן. חס וחלילה.
את אדם נורמטיבי ואינטיליגנטי ונהדר, שיש בו כמיהה להתפתח. את אכן בתקופה קשה, ולמרות כל הכאב והקושי, את לוקחת אותה (את התקופה) בשתי ידיים כהזדמנות לצמיחה וגדילה והתחזקות.

אני שמחה שלא לקח לי הרבה זמן להתעורר מההשפעה המשכרת של הנזקקות הזאת. אני שמחה שלא התחלתי לקחת תרופות ושאני חושבת בראש צלול ומנסה לשאול את עצמי את השאלות הנכונות (נדמה לי כך). מפתיע אותי, שעל אף שהמצוקה בבית רק התגברה, אני מתחזקת מיום ליום ומרגישה פחות ופחות אשמה.
זה מעיד בעיני על כמה דברים: על האינטואיציות הטובות שלך לגבי מה נכון ולא נכון עבורך, על כוחות הנפש הבריאים שיש בתוכך, על הידיעה הפנימית העמוקה לגבי הערך העצמי האמיתי שלך, וגם על כמיהה כנה להתפתח, וכמובן על בשלות ומוכנות לעשות את השינוי.

אני מכוונת את עצמי דווקא כן ללכת לפגישה הבאה עם המטפל (ששכחתי לציין שמייד אחרי כל זה יצא לחופשה של חודש). אני מתכוונת להגיד לו ולבן הזוג איך הרגשתי ומה אני חושבת. עדיין לא ניסחתי לעצמי מה בדיוק אני רוצה להשיג או לבקש, אבל אני מרגישה שבמקום להיות קורבן אילם של המצב הזה, עדיף שאומר את אשר על דעתי. רק שיהיו לי כוחות. שלא אבהל שוב מהסמכות ואתבלבל. אני מקווה שאני מצליחה להעביר את הדברים בבהירות, כי אני שוב מוצאת את עצמי בסערת רגשות.
ואם תראי לאחר הפגישה, שבכל זאת, הסיטואציה המשולשת הספציפית הזאת מהווה גורם חיצוני סוחף מדי. כלומר שהיא מהווה מצב שמקשה עליך להתחבר לכוחות הפנימיים שלך (זה בהחלט יכול לקרות וזה לא יעיד עליך דבר!), אולי יהיה שווה לשקול להיעזר במטפל שאת חשה שהגישה שלו כן מעצימה אותך.

יכול להיות (וזו תחושתי) שלמטפל והסיטואציה המשולשת שלכם איתו היה תפקיד נקודתי ב-"להעיר" אותך, לגרום לך להתקומם ולזעוק את הידיעה הפנימית שלך לגבי עצמך, ושתפקידו כרגע הסתיים עבורכם: את כבר ערה וכבר לא מוכנה לביטול ולדיכוי של עצמך.
וכמובן, כמו לגבי כל עצה שאת מקבלת, באינטרנט או מחוצה לו, גם את נקודת המבט שלי תבדקי מול תחושת הבטן שלך.

אשמח אם תרחיבי קצת על עליית המדרגה, כי אני אומרת לעצמי, וחוזרת על השאלות, והתשובות הופכות ל"כן" באופן יותר ברור, ואני גם מנסה לעשות את תרגיל התודה סליחה בקשה וקוראת שוב את מה שאני כותבת, וכל הדברים שנכתבים פה מאד מחזקים אותי, אבל האם יש עוד אמצעים לחיזוק השריר? ואיך אפשר להשתיק לרגע את הקולות מבחוץ שלא מבינים וקשה להם איתי עכשיו? אולי לא להשתיק, כי זה לא יפה, אבל לפחות לא לתת להם להגיע אלי כדי שאוכל להתרכז במערכת היחסים עם עצמי קצת?
עליית המדרגה הזאת דורשת לטפח את הידיעה הפנימית שאת ראויה להיות אהובה ומוערכת בלי קשר לשום דבר חיצוני. כלומר, שהערך שלך הוא דבר נתון, שאי אפשר להעלות או להוריד. הוא משהו שעולה ויורד רק בתפיסה שלנו את עצמנו, אבל לא באמת. שום דבר לא יכול באמת לשנות אותו: לא מצב הזוגיות שלך, לא ההתנהלות שלך בזוגיות שלך, לא הטעויות שלך, לא ההצלחה המקצועית שלך, לא הכישלונות המקצועיים שלך, לא תגובות של אנשים אליך, לא דעות של אנשים לגבייך, לא תעודות והישגים שהשגת, לא כסף שהרווחת או איבדת. לא הרגשות החיוביים או השליליים שאת מרגישה כלפי אנשים. לא המחשבות החיוביות או השליליות שלך לגביהם. לא נקודות התורפה שלך או החלקים ה"אפלים" שבתוכך. שום דבר שבעולם.

זוהי ידיעה שמטפחים גם ברובד הרציונלי, ובמקביל גם ברובד הפנימי-רגשי-לא מודע.
(וגם, זוהי גם נקודה חמקמקה שלנפש שלנו קשה להבין. אז אם את צריכה/רוצה עוד הסבר או פירוט, תגידי).

לגבי הקולות החיצוניים - כמו שאמרת, אי אפשר באמת להשתיק אותם, אבל כן אפשר לחזק אותך מולם ולתמוך בך פחות להיטלטל מולם.
אם מתאים לך לעשות תרגיל בהקשר הזה, הנה שאלות שאת מוזמנת לענות עליהן, רצוי "מהבטן", בלי לחשוב יותר מדי. השאלה הראשונה והאחרונה זהות בכוונה. אם לא עולה תשובה לשאלה כלשהי, אפשר לדלג עליה. עם מה שיעלה נוכל לגלות מה נדרש לצורך ההתחזקות הזאת. בכל מקרה, כל "סיבוב" על השאלות הללו כבר יחזק אותך. תבדקי אם זה מתאים לך {@.
  • האם אני מסכימה להיות קשובה לעצמי ולא לקולות החיצוניים?
  • מה מפחיד אותי בלעשות זאת?
  • מה יידרש ממני על מנת לעשות זאת?
  • מה נחוץ לי על מנת לעשות זאת?
  • על מה אצטרך לוותר על מנת להיות קשובה לעצמי ולא לקולות החיצוניים?
  • מה לא אוכל לעשות יותר כאשר אהיה קשובה לעצמי ולא לקולות החיצוניים?
  • מי לא אוכל להיות יותר כאשר אהיה קשובה לעצמי ולא לקולות החיצוניים?
  • מה יתאפשר לי כאשר אהיה קשובה לעצמי ולא לקולות החיצוניים?
  • האם אני מסכימה להיות קשובה לעצמי ולא לקולות החיצוניים?
שקטה*
הודעות: 1157
הצטרפות: 25 ספטמבר 2012, 14:14

ביד רכה

שליחה על ידי שקטה* »

שקיעה, זה כל כך נוגע ללב ועצוב מה שאת מספרת על הטיפול... אצל הרבה גברים יחסי מין שקולים לאינטימיות, ולפעמים זה יוצר מתחים כי נשים תופשות את זה בצורה שונה מאוד. הן זקוקות לתחושה של אינטימיות וביטחון כתנאי מקדים לקיום יחסים בעוד שאצל גברים זה כמעט הפוך. אלו כמובן הכללות אבל מצאתי שזה נכון בהרבה מקרים.

לגבי המטפל - הוא פסיכיאטר? כי אני הולכת לפסיכולוג כבר תקופה ארוכה ומעולם לא שמעתי ממנו הגדרה כזאת לגבי מה שאני סובלת ממנו, אפילו שבעצמי ביקשתי שייתן לי אבחנה וגם תהיתי לגבי האפשרות של טיפול תרופתי. בעבר הלכתי לפסיכולוגים אחרים וגם אצלם היה אותו דבר מבחינה זו.
בכל אופן לי זה נשמע די מזעזע ועצוב שהוא דיבר אלייך כך וכפה עלייך לקחת כדורים, כך נוהגים כנראה פסיכיאטרים מנסיוני המועט איתם אבל פסיכולוגים - לא.

אם לא אכפת לך לספר קצת, איך התנהלו הטיפולים הקודמים? האם תמיד את הפסקת את הטיפול או ששניכם החלטתם להפסיק?
אישה_במסע*
הודעות: 5515
הצטרפות: 29 מרץ 2012, 10:55

ביד רכה

שליחה על ידי אישה_במסע* »

שקיעה, זה כל כך נוגע ללב ועצוב מה שאת מספרת על הטיפול...

בכל אופן לי זה נשמע די מזעזע ועצוב שהוא דיבר אלייך כך וכפה עלייך לקחת כדורים.
שקיעה_בצפון_מזרח*
הודעות: 42
הצטרפות: 05 יולי 2015, 21:40
דף אישי: הדף האישי של שקיעה_בצפון_מזרח*

ביד רכה

שליחה על ידי שקיעה_בצפון_מזרח* »

עירית לוי, תודה על התגובה, אני רוצה להתעמק ולקרוא אבל כרגע אני צריכה להיות אורחת טובה ומנומסת... מחכה כבר לרגע של שקט.

שקטה,
תודה לך על התגובה. אענה לדברייך וגם אספר ברצון, כשיהיו לי כמה רגעים.
שקיעה_בצפון_מזרח*
הודעות: 42
הצטרפות: 05 יולי 2015, 21:40
דף אישי: הדף האישי של שקיעה_בצפון_מזרח*

ביד רכה

שליחה על ידי שקיעה_בצפון_מזרח* »

חוזרת לאחר ימים סוערים. עדיין סוערים.
תודה על הדף הזה, ובכלל האתר הזה, שאני קוראת בו לא מעט ושואבת תמיכה עצומה גם אם אני לא כותבת.

עירית לוי,
הדברים התומכים שכתבת ליוו אותי והיו לי כקביים בכמעט שבועיים האלה. היה לי כל כך חשוב לקבל את החיזוק הזה. להיות נאמנה לעצמי ולרגשותי תוך כדי ספיגה וקבלה בחמלה של תגובות הסביבה, שהשתנה להם פתאום החוזה מולי, נשמע לי כמעט בלתי אפשרי. ואיכשהו, כמעט כמו קסם, עמדתי בזה. אני עדיין לא יודעת מה יביא יום, כי הדברים משתנים בכל בוקר, אבל אני מרגישה איך אני נוצקת למה שהיה פעם חלול, ואני חזקה מתמיד, ויודעת להגיד מה לא טוב לי, ומצליחה לעמוד בעימותים שזה מביא, לא מתוך מגננה ולא מתוך כעס ולא מוציאה קוצים כהרגלי ומייד מתקיפה חזרה. אני מוצאת את עצמי עומדת בשקט ואומרת בפשטות, מבלי להאשים או להתגונן. והשבוע גם ראיתי ונדהמתי מהאפקט שיש לזה על הסובבים.
אני כותבת "כמו קסם", אני יודעת שזה לא, אני יודעת שזו הבשלה של עבודה ארוכה, שהחלה הרבה לפני פה. וכאן המקום לתודה ענקית למטפלת שלי, המדהימה, שלא עושה לי הנחות, ושנמצאת שם ושומרת עלי כבר כמה שנים, בחוכמה אינסופית. ועם זאת, הדף הזה היה לי לגורם מאיץ, מעודד, נוסך ביטחון שאני על השביל הנכון.


יכול להיות (וזו תחושתי) שלמטפל והסיטואציה המשולשת שלכם איתו היה תפקיד נקודתי ב-"להעיר" אותך, לגרום לך להתקומם ולזעוק את הידיעה הפנימית שלך לגבי עצמך, ושתפקידו כרגע הסתיים עבורכם: את כבר ערה וכבר לא מוכנה לביטול ולדיכוי של עצמך.
אז מסתבר שהפגישה שחשבתי שאמורה להיות, היתה שבוע קודם. בן הזוג הלך לבד. סגר חשבון ואמר לו שלא נבוא יותר. לי הוא לא סיפר. רק כששאלתי מתי הפגישה, הוא אמר לי שכבר לא תהיה ושהוא הבין ממני שאני לא רוצה ללכת אליו, ושאין בכלל טעם ללכת לטיפול אם אין לאן להתקדם. חשבתי הרבה על התפקיד של המטפל הזה והחלטתי שאני חייבת לו תודה כעוד גורם מעורר בחיי. אני עדיין חושבת שמה שהוא עשה היה איום ונורא, אבל אני מודה על כך שזה קרה לי כי זה נתן לי המון כח. בדיוק כפי שאת זיהית מיד.

אחר כך בן הזוג התחיל לחפש לו דירה. כי אני חזרתי ואמרתי שאני לא מוכנה לשמוע יותר שהבעיה היא שלי בלבד ושאני לא מוכנה לקחת תרופות פסיכיאטריות כדי לתקן דברים ששבורים אצל שנינו. התגובה הזאת שלו איכזבה אותי מאד. אבל יותר מהכל הרגשתי איך הוא לא מעכל את הפרת החוזה הלא כתוב. והרגשתי המון צער. העובדה שאיכשהו הצלחתי לא להאשים את עצמי בצער הזה, להודות בקיומו מבלי להסיר אחריות, אבל באמת ללא אשמה, היתה לי כנס, נס מחזק ודרוש. דברים היו ברורים לי פתאום. ההחלטה שלי ברורה לי. כן. כואב ועצוב וקשה וזאת רק ההתחלה, אבל אני כרגע צריכה להיות לבד. וזאת לא פרובוקציה וזה לא כדי לגרום לו לאיזושהי תגובה. אמרתי לו את זה. התגובה היתה קשה. ולא נפלתי.

וראה זה פלא, הבוקר הוא ביקש שנדבר. ואמר שהוא מבין שגם הוא צריך עזרה. ושלא כל האחריות עלי. ושהוא מבקש שאחשוב שוב. התבלבלתי לרגע, אבל הקשבתי פנימה ושמעתי, שמעתי באמת. ואז שמעתי את עצמי אומרת שאין לי תשובה כרגע ושאני עדיין הולכת לעשות את כל הבירורים שאמרתי שאעשה כשהוטח בי שאעשה מה שאני רוצה רק מהר. ואמרתי גם, שאני חושבת שזה חשוב לו לקבל עזרה עם הכעסים, אבל בשבילו, לא כי הוא מנסה לרצות אותי. בקיצור, לא ארחיב יותר מדי. הקול הפנימי שלי עדיין מבקש הפרדת כוחות כרגע ואני אעשה הכל באחריות ובזהירות כי אני יודעת שאני יכולה לסמוך עלי. אף אחד לא יגרום לי להרגיש חסרת יכולת שוב.

עבדתי עם השאלות כל הזמן הזה. והנה שוב.

-האם אני מסכימה להיות קשובה לעצמי ולא לקולות החיצוניים? כן.
-מה מפחיד אותי בלעשות זאת? תגובות הסביבה. לטעות בקבלת ההחלטות. שאני לא כזאת חכמה כמו שאני חושבת.
-מה יידרש ממני על מנת לעשות זאת? אומץ וכח ולהאמין בעצמי. ולאהוב את עצמי.
-מה נחוץ לי על מנת לעשות זאת? שקט. הקשבה פנימית.
-על מה אצטרך לוותר על מנת להיות קשובה לעצמי ולא לקולות החיצוניים? על הנוחות שיש בכך שכולם סביבך מרוצים. על הויתור וחוסר היכולת להגן על עמדותי. על הפחד מעימות.
-מה לא אוכל לעשות יותר כאשר אהיה קשובה לעצמי ולא לקולות החיצוניים? לא אוכל לשקר לעצמי.
-מי לא אוכל להיות יותר כאשר אהיה קשובה לעצמי ולא לקולות החיצוניים? הילדה הטובה והמסודרת שכולם אוהבים ואף אחד לא רואה ולא זוכר.
-מה יתאפשר לי כאשר אהיה קשובה לעצמי ולא לקולות החיצוניים? לענות על השאלות שעולות בי לגבי המשך חיי. לדעת מה חשוב לי ועל מה אני לא מוכנה לוותר.
-האם אני מסכימה להיות קשובה לעצמי ולא לקולות החיצוניים? כן!

התשובות לא מוכנות מראש, אפילו שעניתי על השאלות די הרבה השבוע. הן נשארות די עקביות. מעניין אותי מה את קוראת.

תודה על הכל.
|L|
שקיעה_בצפון_מזרח*
הודעות: 42
הצטרפות: 05 יולי 2015, 21:40
דף אישי: הדף האישי של שקיעה_בצפון_מזרח*

ביד רכה

שליחה על ידי שקיעה_בצפון_מזרח* »

לשקטה,


אצל הרבה גברים יחסי מין שקולים לאינטימיות, ולפעמים זה יוצר מתחים כי נשים תופשות את זה בצורה שונה מאוד. הן זקוקות לתחושה של אינטימיות וביטחון כתנאי מקדים לקיום יחסים בעוד שאצל גברים זה כמעט הפוך.
אני מסכימה שגברים ונשים תופשים אינטימיות בצורה שונה, אבל אני מכירה גם גברים שמבינים איך נשים תופשות אינטימיות, מודעים מאד להבדלים, ואפילו משתמשים בהם כדי לחזק את אותה אינטימיות נכספת. לצערי, בן הזוג שלי לא מאלה.

עם פרוץ המשבר, שיכנעתי אותו שנלך לטיפול. חשבתי שטיפול זה המקום הנכון לשים את כל הקלפים על השולחן בסביבה נייטרלית, גם אם זה יוביל לפרידה. הייתי צריכה לשכנע אותו שנלך. הוא לא רצה. עשיתי בירורים והלכנו למטפל מאד מוסמך, ותיק ומוכר. היינו אצלו כמה חודשים, וכלום לא התקדם. גם הוא, אגב, ניסה לתת לנו כל מיני תרגילים לשיפור האינטימיות, ואז עדיין הכל היה מאד טרי, ולא ידעתי להגיד שזה קשה לי ואני לא רוצה. בגדול, פחדתי להביא את עצמי לתוך הטיפול באמת, כי התגובות של בן הזוג היו קשות, הרבה מעבר לשעת הטיפול. אפשר לומר שכשהעזתי לומר את מה שהפריע לי, זה גרר שבועות שלמים של שתיקות והתעלמות. לא יודעת אם זה קרה לך פעם אבל זה נורא. זה משפיל. ואת לא רוצה לחזור על הטעות. אז זה מתחיל מעגל נוראי שבו את לא אומרת הכל, הטיפול לא עוזר, ועוד שתיקות והתעלמות. עד שמתייאשים. ההחלטה להפסיק היתה של שנינו.
אחרי עוד כמה חודשי ייאוש, בעזרת המטפלת שלי התעקשתי שנלך לטיפול אצל מטפלת אחרת. גם אצלה היינו כמה חודשים. וגם שם חזרו אותם תסריטים. לזכותה ייאמר שהיא היתה מאד רגישה, ובאמת ניסתה להגיע לשורש העניין, אבל זה תהליך ממושך, ממושך מאד. ואני כבר הייתי כל כך עייפה ממה שקורה בבית והפעם אני ביקשתי שנפסיק את הטיפול וניפרד.
היינו בפגישת גישור אחת שלאחריה הוא ביקש שנשהה את התהליך. חיפשנו מטפל נוסף. הלכנו למישהי לקניאנית אבל אחרי שלוש פגישות היה לשנינו ברור שזה לא בשבילנו. היא היתה קרה ולא נעימה ושנינו הרגשנו נזופים.
לאחר עוד כמה חודשים של חוסר תקשורת הוא הציע שנלך למטפל הזה, האחרון. הוא לא פסיכיאטר, הוא פסיכולוג. ואת מה שקרה שם כבר סיפרתי. הוא הפנה אותי באופן דחוף לפסיכיאטר. ואמר לי שאני חולה. גם לבן הזוג הוא אמר שאני חולה. ושמעכשיו הוא שם כדי ללוות אותנו זוגית בהתמודדות עם הדיכאון שלי...

אני הולכת לפסיכולוג כבר תקופה ארוכה ומעולם לא שמעתי ממנו הגדרה כזאת לגבי מה שאני סובלת ממנו, אפילו שבעצמי ביקשתי שייתן לי אבחנה וגם תהיתי לגבי האפשרות של טיפול תרופתי. בעבר הלכתי לפסיכולוגים אחרים וגם אצלם היה אותו דבר מבחינה זו.

המטפלת שלי שמלווה אותי כבר כמה שנים, עוד הרבה לפני המשבר בזוגיות, בדקה איתי את האפשרות הזאת באופן מאד עדין ולא מתלהם. במהלך התקופה האחרונה, היו לי נפילות קשות ומשברים חזקים. אז היא הציעה לבחון את האפשרות של להעזר בתרופות, אבל מעולם לא איבחנה אותי בצורה חד משמעית כזאת או דרשה ממני לקחת תרופות. גם בצלילות הכי קשות, כשהבעתי בפניה מחשבות מאד מטרידות, היא אף פעם לא נחרדה או נלחצה או גרמה לי להרגיש שאני לא בסדר. היא נתנה מקום לכל החרדות לעלות ואיפשרה להכל לצוף. לא חששתי לעצמי מעולם. לא הרגשתי "חולה". אבל כשהוא (המטפל האחרון) אמר את זה, היה לי מאד נוח ליפול לשם כי סוף סוף מישהו אמר לי מה לעשות במצב הבלתי נסבל הזה...וזאת לא היתה מחשבה זרה כי זה עלה בטיפול הפרטני שלי, אז לקח לי זמן להבין עד כמה זה היה לא תקין.

בקיצור, מה שאני למדתי, זה שאין תחליף להקשבה עצמית. ושמטפל זוגי יכול לעשות טוב, אבל גם יכול לעשות נזק. ולא צריך להרתע מתרופות, בתנאי שזה לא בשביל לרפא מישהו אחר...

מקווה שתהיי באמת שקטה ושלווה ורגועה ושיהיה לך טוב. רק טוב. (())
שקטה*
הודעות: 1157
הצטרפות: 25 ספטמבר 2012, 14:14

ביד רכה

שליחה על ידי שקטה* »

אני שומעת כל כך הרבה כאב בדברים שלך, מין רצף כזה של בדידות בתוך כל מה שעובר עלייך ושל חוסר הבנה של הסביבה. זה מאוד מעציב אותי כי אני חושבת שאני מזדהה ומבינה חלקים ממה שאת מספרת.
במקביל אני גם שומעת את החוזק שלך ואת התמיכה שאת מצליחה להעניק לעצמך לפחות חלק מהזמן. אני חושבת שאת מעוררת השראה. ושיש לך את האפשרות לצמוח מתוך זה ולהתחזק.

זה מאוד קשה לחיות בתוך קצר בתקשורת עם בן הזוג, כי הזוגיות אמורה לספק תמיכה וחוזק וכמה שזה קשה כשזה לא המצב.
האם התקשורת ביניכם הייתה טובה יותר בתחילת הקשר? הייתה יותר תמיכה? כלומר, האם דברים השתנו ביניכם עם הזמן או שכשאת מסתכלת אחורה, זה בעצם תמיד היה כך ולא ידעת...?

את לא חייבת לענות לי כמובן. אני מבינה שזה קשה לצלול אל תוך הדברים האלה וגם לא פשוט להישאר בתוך הבחינה של זה יותר מדי זמן. רק אם בא לך לענות ואם זה עוזר או מקל במשהו לשתף.

שולחת לך כוחות ותמיכה מרחוק.
שקיעה_בצפון_מזרח*
הודעות: 42
הצטרפות: 05 יולי 2015, 21:40
דף אישי: הדף האישי של שקיעה_בצפון_מזרח*

ביד רכה

שליחה על ידי שקיעה_בצפון_מזרח* »

הי שקטה,

תודה על הכוחות והתמיכה. הם מגיעים אלי ואני חשה אותם והם חשובים לי מאד.

זה אכן קצת כואב לפתוח ולבחון, במיוחד כאשר הבחינה נמשכת כבר כל כך הרבה זמן. אבל דווקא כן חשוב לי לענות לך, גם כי הכתיבה פה מנסחת לי דברים ועוזרת לי עם הבדידות וגם כי אולי יש מישהי שם שמצבה דומה והיא תוכל להעזר.

תקשורת, כמו שאני רואה אותה, היא מערכת מורכבת. יש בה המון משתנים והיא באינטראקציה עם הסביבה כל הזמן. אז נורא קשה לי לספר על תקשורת כמושג כזה אבסולוטי. אני יכולה לומר שכשפגשתי את בן הזוג שלי, הרגשתי עמוק בפנים שהוא אדם שאני רוצה לחיות איתו, היה המון רגש. היו בינינו שיחות, לא מאד ארוכות או מקיפות, ומהר מאד הן נעלמו. יש בינינו המון הסכמה על ערכים, על תפיסת עולם, אבל מרחק מאד גדול ברמת הסקרנות והגירוי. גם לסקס שלנו קרה אותו הדבר. בהתחלה יכולתי להשתולל, להביע, לשחק משחקים, לבקש בקשות. לאט לאט, המשחקים התעייפו מחוסר תשומת לב אליהם, הבקשות נשמעו אך נדחו על הסף, ומצאתי את עצמי מספקת שירות. והמון זמן לא הבנתי את זה ואפילו כעסתי על עצמי שהשירות הזה לא מספיק זמין ועסקתי בלהבין את התסכול שלו... אני חושבת שזה הכל חלק מאותו הדבר. בעיני הקשר בין השיחות של הנפש והמגע של הגוף הדוק עד בלתי ניתן להפרדה. ושניהם הושפעו מהשוני בינינו, שלא השכלנו לראות.

ברור שדברים השתנו בינינו, אני לא חושבת שיש זוג שנמצא באותה נקודת פתיחה אחרי שנות נישואים, ילדים ומירוץ. אבל היום אני מבינה שיכול להיות שמלכתחילה היו סימנים שלא רציתי לראות כי היו לי חשובים יותר דברים אחרים. הרבה כעסתי על עצמי שלא ראיתי ולא הבנתי דברים בזמן, אבל את יודעת מה? אי אפשר לדעת הכל. ואנחנו כל כך מושפעים ומורכבים, שיכול להיות כך או אחרת בכל נקודה בזמן וזה בלתי צפוי ובלתי אפשרי לחזות. זה לא בשביל להגיד שאין אחריות. זה בשביל להוריד את האשמה. כשבחרתי בו, עשיתי זאת כי זה היה לי נכון. ויכול להיות שאם דברים היו מתגלגלים אחרת, היינו יכולים לצמוח ביחד. אבל זה לא מה שקרה. ורק לפרוטוקול, הוא אדם מיוחד וטוב והוא אבא מעולה ואיש הגון וישר וחרוץ. ואהבתי אותו המון ונגמר לי. ועצוב לי.
עירית_לוי
הודעות: 4246
הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי

ביד רכה

שליחה על ידי עירית_לוי »

שקיעה בצפון מזרח,

אני מוצאת את עצמי עומדת בשקט ואומרת בפשטות, מבלי להאשים או להתגונן. והשבוע גם ראיתי ונדהמתי מהאפקט שיש לזה על הסובבים.

אני חזרתי ואמרתי שאני לא מוכנה לשמוע יותר שהבעיה היא שלי בלבד ושאני לא מוכנה לקחת תרופות פסיכיאטריות כדי לתקן דברים ששבורים אצל שנינו.

העובדה שאיכשהו הצלחתי לא להאשים את עצמי בצער הזה, להודות בקיומו מבלי להסיר אחריות, אבל באמת ללא אשמה, היתה לי כנס, נס מחזק ודרוש.

הקול הפנימי שלי עדיין מבקש הפרדת כוחות כרגע ואני אעשה הכל באחריות ובזהירות כי אני יודעת שאני יכולה לסמוך עלי. אף אחד לא יגרום לי להרגיש חסרת יכולת שוב.

על כל הדברים הללו - כל הכבוד לך!
אלה הם שינויים שהם מאוד לא מובנים מאליהם.
את ממש יכולה לראות איך ההתחזקות הפנימית שאת מטפחת - בוראת ומעצבת מציאות חיצונית אחרת, שכוללת בתוכה גם התייחסות חדשה אליך. ואת עושה את זה במו-ידיך ובמו-נפשך :-). אני מאמינה שדינאמיקה בין שני אנשים יכולה להשתנות אפילו אם רק אחד מבני הזוג עושה שינוי פנימי. "הפרת החוזה" שהזכרתי דורשת ממי שעומד מולך להיערך מחדש. את לא מכריחה אותו חלילה להשתנות: את מזמינה אותו ומאתגרת אותו (לא באופן ישיר ומילולי) להצטרף למהלך שלך. מציאות יכולה להשתנות במאה ושמונים מעלות כתוצאה ממהלכים שכאלה.

התשובות לא מוכנות מראש, אפילו שעניתי על השאלות די הרבה השבוע. הן נשארות די עקביות. מעניין אותי מה את קוראת.
יופי של עבודה.
אם את מרגישה שמיצית אותן וכבר לא עולים דברים חדשים, את יכולה להניח להן. אם משהו בך מבקש לחזור אליהן שוב, חזרי.

לשאלתך,
הדבר הכי חזק וברור שעולה אצלי כשאני קוראת את התשובות שלך,
ובעיקר את הפחדים שאת מתארת ("תגובות הסביבה. לטעות בקבלת ההחלטות. שאני לא כזאת חכמה כמו שאני חושבת.") – זה שוב ועדיין הנושא של ערך עצמי עצמאי שכבר עלה פה בשיחתנו :-).
אני ארחיב:

מה שנדרש כדי להתמודד עם פחדים מסוג כזה (פחדים שכפי הנראה עומדים בינך לבין יכולת הקשבה טבעית ופשוטה לקול הפנימי שלך), זה ללמוד להפריד בין תפיסת הערך העצמי שלך, לבין כל הדברים החיצוניים. כולם. הערך שלך לא תלוי במה אנשים אחרים חושבים, הוא לא תלוי בהחלטות שתקבלי. הוא לא תלוי בכישלונות שלך וגם לא בהצלחות שלך. לא בתכונות האופי שלך ולא בדפוסים שלך. לא בנקודות החזקות שלך ולא בנקודות התורפה שלך. הערך שלך הוא משהו קיים, נתון, שהיה קיים תמיד ויהיה קיים תמיד. ושום דבר בעולם לא יכול לשנות אותו או לקחת אותו ממך.

מה שכן משתנה אצלנו זו תפיסת הערך: כלומר, הדרך שבה אנחנו תופסים את הערך שלנו (תפיסה שהיא כאמור אשלייתית). דברים כמו אלה שתיארתי כאן יכולים להעלות או להוריד את התפיסה שלנו את הערך שלנו. ולכן, התלות הזאת בדברים החיצוניים הללו באמת מפחידה. הפחדים שתיארת הם טבעיים, משום שתחושת ערך היא אחד הדברים הבסיסיים שאנחנו כבני אדם זקוקים לו כדי להרגיש טוב. כדי להרגיש בטוחים ומוּגנים. ואם מגיע מהו שעלול לערער את התחושה הזאת, זה מפחיד וגורם לנו להימנע מלהגיע לשם. במקרה שלך, להימנע מלהקשיב לקול הפנימי שלך ולא לקולות חיצוניים.

האתגר מול זה, הוא לבסס תפיסה של ערך העצמי שהיא עצמאית ומבוססת על ידיעה פנימית, עמוקה, שאינה תלויה בשום דבר אלא בעצמה. אני חושבת שזה מה שיושב בבסיס של כל תהליך השינוי שאת עושה כרגע, ואת בהחלט מכוונת את עצמך לשם. ככל שתתחזקי בתוכך, ככל שתפיסת הערך שלך תגדל ותהיה עצמאית, כך יהיה לך קל וטבעי ופשוט יותר להיות קשובה לקול הפנימי שלך מבלי לפחד מזה.

וכאמור, זה אתגר לא טריוויאלי. וזהו שינוי שקורה באופן מתמשך ומדורג ולא שינוי של "שחור ולבן". אם משהו פה דורש הרחבה או עוד פירוט, אמרי וארחיב בשמחה.

{@
שקיעה_בצפון_מזרח*
הודעות: 42
הצטרפות: 05 יולי 2015, 21:40
דף אישי: הדף האישי של שקיעה_בצפון_מזרח*

ביד רכה

שליחה על ידי שקיעה_בצפון_מזרח* »

עירית לוי,

אכן אתגר. ואני מכוונת את עצמי בהחלט. ודברים מתחילים להתרחש במציאות ואין לי מושג לאן זה ייקח אבל אני מרגישה שמשהו הבשיל ועכשיו אני במעשים.
אני מאד זקוקה לאישור, זה כל הזמן שם. וייקח כמה שייקח, בסוף אלמד את עצמי לתת אישור לעצמי. זה מה שאני מחפשת עכשיו יותר מהכל. כמובן שיש עוד דברים, יש עצב, וקושי, ולחץ ועצבים וגעגועים חזקים והמון בכי.
אשמח אם תרחיבי קצת על דרכים לבסס את התפיסה העצמאית של הערך העצמי.
ותודה על הכל. נתת לי המון כח.
עירית_לוי
הודעות: 4246
הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי

ביד רכה

שליחה על ידי עירית_לוי »

בשמחה {@

הדרכים משתנות מאדם לאדם. אם בא לך להיכנס לזה עכשיו (לא הכרחי), תכתבי איפה את נמצאת מול הרעיון. כלומר, מה מעלה בך התיאור של הרעיון הזה, מה שכתבתי לגבי זה (מחשבות, רגשות, תחושות), ואוכל להתייחס באופן שיהיה רלוונטי אליך.
שקיעה_בצפון_מזרח*
הודעות: 42
הצטרפות: 05 יולי 2015, 21:40
דף אישי: הדף האישי של שקיעה_בצפון_מזרח*

ביד רכה

שליחה על ידי שקיעה_בצפון_מזרח* »

לא יודעת למה עולות לי דווקא תמונות, פחות רגשות. אני רואה כל מיני מצבים של בדידות במקומות אנונימיים, רכבת, שדה פתוח, רחוב עירוני.
אני רואה את עצמי בתוך בועה. אולי קצת כמו עובר. מוגנת ולא זקוקה לשום דבר. לא רואה חבל טבור.
רצון ליצור מלווה בפחד שריק בתוכי. שאין כלום.

זה מה שעולה ככה.
עירית_לוי
הודעות: 4246
הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי

ביד רכה

שליחה על ידי עירית_לוי »

שקיעה בצפון מזרח,

_אני רואה כל מיני מצבים של בדידות במקומות אנונימיים, רכבת, שדה פתוח, רחוב עירוני.
אני רואה את עצמי בתוך בועה. אולי קצת כמו עובר. מוגנת ולא זקוקה לשום דבר. לא רואה חבל טבור.
רצון ליצור מלווה בפחד שריק בתוכי. שאין כלום._
כן, אני מבינה.
נדמה לי, אם כך, שהעצמאות הרגשית שתיארתי מעלה בך באופן אוטומטי פחד מפני בדידות וריק. היא מקושרת אצלך, כנראה בתת המודע, אל חוויה של בדידות, של תלישות ושל ריקנות.
האם את מסכימה לשקול את הרעיון, כרגע, באופן מודע – שהעצמאות הרגשית הזאת, שערך עצמי עצמאי ובלתי תלוי בסביבה, אינו באמת מוביל לבדידות. שהוא אינו מבודד אותך מהסביבה? שהוא אינו מנתק את הקשר שלך עימה אלא אולי דווקא יכול לחזק אותו?
תראי מה עולה בך מול זה.
(דימויים ויזואליים זו גם תשובה נהדרת, כפי שאת רואה :-) ).
פלוני_אלמונית*
הודעות: 43441
הצטרפות: 19 אוגוסט 2001, 22:52
דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמונית*

ביד רכה

שליחה על ידי פלוני_אלמונית* »

משהו שכבר כמה חודשים שאני תוהה אם לשתף, אם זה מתאים כאן, ו- טוב יאללה, נלך על זה (-:
יש סיטואציה קטנה בחיי הדתיים שמזכירה לי את הדף הזה פעם אחר פעם. לא יודעת אם זה סתם האסוציאציות המופרכות שלי, או שגם אחרים יראו קשר.
הסיטואציה: ריכוך גלדים באמבטיה לפני טבילה במקווה.
טוב, צריך להסביר.
כשטובלים במקווה, המים צריכים להיות במגע ישיר עם הגוף, ללא חציצות. בגדים - חציצה. לכלוך - חציצה. איפור - חציצה. את כל אלה צריך להסיר. אבל מה בקשר לגלד על פצע? הוא חוצץ בין הגוף למים, או שהוא חלק מהגוף עצמו?
ההלכה היא שצריך להשרות אותו לזמן-מה במים חמימים. שיתרכך. אחר כך בודקים אם אפשר בעדינות להסיר אותו. אם אפשר - מסירים. אם אי אפשר בלי לפתוח את הפצע מחדש - הגלד לא נחשב חציצה. הוא חלק מהגוף ואפשר לטבול איתו.
זו הלכה טכנית כזאת, לכאורה. למדתי את זה לפני החתונה בתוך כל הרשימה. אבל בעיניי זה כל כך סימבולי!
קודם כל הרכות הזאת. מים חמימים. להשרות. לתת את הזמן. לרכך את הגלד.
אחר כך לבדוק.
אם אפשר להסיר אותו - זה הזמן להיפרד. זה הזמן בחודש שאני צריכה את הגוף שלי שלם, וגלד על פצע שנרפא הוא כבר לא חלק ממני.
אבל אם הורדת הגלד תפתח את הפצע מחדש... אז אני עוד צריכה את הגלד.
במובן מסוים, הגלד הזה הוא 'אני'. לבינתיים. הוא חלק ממה שמרכיב אותי. עד שיחלים ממש ונוכל להיפרד.
אז אני יושבת לי באמבטיה לקראת טבילה וחושבת על הדף הזה... (-:
הולכת_והרוח_בפניי*
הודעות: 415
הצטרפות: 11 אוקטובר 2014, 21:23
דף אישי: הדף האישי של הולכת_והרוח_בפניי*

ביד רכה

שליחה על ידי הולכת_והרוח_בפניי* »

אהבתי. לקחתי איתי.
עירית_לוי
הודעות: 4246
הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי

ביד רכה

שליחה על ידי עירית_לוי »

גם אני מאוד אהבתי.
מקסים :-). זה בדיוק זה.
תודה ששיתפת.
אישה_במסע*
הודעות: 5515
הצטרפות: 29 מרץ 2012, 10:55

ביד רכה

שליחה על ידי אישה_במסע* »

אני דווקא לא אהבתי. בילדתוי יצא לי לא פעם ולא פעמיים לנסות לקלף גלד, שחלק ממנו התקלף וחלק לא. ברוב המקרים זה הוביל לפתיחת הפצע. הוא היה קטן יותר, ועדיין, לא ממש יצא לי להחליט בצורה נכונה אם אפשר להסיר אותו.
מים לא עזרו, להפך, הם ריככו את הגלד, ואז הוא הוסר בקלות, והתחיל לרדת דם מהפצע...

כך שאפשר להסיר בעדינות גלד שהוא חלק מהגוף, ויש גלדים שאפשר לקלף חלק מהם וחלק להשאיר, אבל לרוב זה לא מצליח. זה הניסיון שלי. ולדעתי עדיף לא לנסות להסיר גלדים, אלא לחכות לכך שהם יפלו לבד, בזמנם ובעיתם.
פלוני_אלמונית*
הודעות: 43441
הצטרפות: 19 אוגוסט 2001, 22:52
דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמונית*

ביד רכה

שליחה על ידי פלוני_אלמונית* »

מעניין אישה במסע. במשך שנים של טבילות כמעט לא קרה לי שפתחתי פצע.
גם על הסמליות שני רואה בעניין את חולקת?

עירית והולכת, תודה @}
אישה_במסע*
הודעות: 5515
הצטרפות: 29 מרץ 2012, 10:55

ביד רכה

שליחה על ידי אישה_במסע* »

גם על הסמליות שני רואה בעניין את חולקת?
כן. הגלד נופל באופן טבעי - בזמנו בעיתו. ניסיון להקדים את העת, לשנות את המהלך הטבעי של הדברים לדעתי יגרום נזק. אולי קטן, אולי אף זניח, אבל יגרום. ומשטור של תהליכי הריפוי הטבעי של הגוף לכללים מלאכותיים לא מוצא חן בעיני.

כשהזמן מגיע - הזמן מגיע. והניסיון להקדים אותו ברכות אולי עדיף על קריעה גסה, אולם הוא עדיין שיבוש.

<דעתי מושפעת מניסיוני. אולם גם במקרים שלא פתחתי פצע העור תחת הגלד היה רך ועדין יותר, שונה מזה שיש כשהגלד נופל באופן טבעי. מכאן דעתי על הזמן המתאים, שכן עת לכל דבר>
פלוני_אלמונית*
הודעות: 43441
הצטרפות: 19 אוגוסט 2001, 22:52
דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמונית*

ביד רכה

שליחה על ידי פלוני_אלמונית* »

אשה במסע
מהניסיון שלי גלד שנשאר ולא הורד ברכות, הופך לצלקת.
אישה_במסע*
הודעות: 5515
הצטרפות: 29 מרץ 2012, 10:55

ביד רכה

שליחה על ידי אישה_במסע* »

גלד שנשאר ולא הורד ברכות, הופך לצלקת.
פעם אחת, או תמיד? כי כמות הגלדים שהיו לי בילדותי נספרת בעשרות, אם לא במאות, ואולי אף הגעתי לאלפים...
הולכת_והרוח_בפניי*
הודעות: 415
הצטרפות: 11 אוקטובר 2014, 21:23
דף אישי: הדף האישי של הולכת_והרוח_בפניי*

ביד רכה

שליחה על ידי הולכת_והרוח_בפניי* »

משעשעת האנלוגיה הזו לגלדים, אבל לי היו כאלו שנהניתי לפתוח באופן אובססיבי, גם במחיר דימום - אלו הפכו לצלקת; כאלו שהחזקתי את עצמי חזק שלא לגעת בהם - ובסוף נשרו (וגם חלק הפכו לצלקת) וכאלו שניסיתי לשחק איתם קצת, טיפין-טיפין (בלי מים חמים אמנם) והורדתי בזמן שבו הפצע כבר לא דימם, זה משום מה מילא תחושת סיפוק כזו, כמו לקלף עטיפת מתנה J
מיכל_ג*
הודעות: 9
הצטרפות: 25 מאי 2003, 10:29

ביד רכה

שליחה על ידי מיכל_ג* »

ל-שקיעה בצפון מזרח: היי, קראתי עכשיו את מה שכתבת כאן (אני לא "מיכלי" שכתבה לך בדף הבית, רק השם דומה...) והתרגשתי עד עומק לבי. עם כל כך הרבה דברים הזדהיתי. יכולתי לכתוב כרגע מגילה, אבל דווקא דבר אחד קטנטן משך את תשומת לבי, ומשום מה בוער לי לכתוב עליו - המשפט שכתבת על "בדידות במקומות אנונימיים, רכבת, שדה פתוח, רחוב עירוני". הצטמררתי לקרוא את זה כי אני מכירה את ההרגשה הזאת מאז ומתמיד (בעיקר בשעות הערב) - החרדה עוכרת השלווה, תחושת הפגיעות המכאיבה. לקח לי הרבה זמן להבין את הקשר בין ההרגשה הזאת ובין העובדה שגם אני, כמוך, לא גדלתי עם אמא חמה, אוהבת ומקנה ביטחון, ולכך שהתרגלתי לראות בעולם מקום מאיים, זר ולא בטוח, שאיש אינו שומר עליך מפניו. חברה הפנתה אותי לערך "החזקה" בוויקיפדיה, תקראי, בבקשה. רק אחרי שקראתי את זה קלטתי איזה עוול עשיתי לעצמי כל השנים - במקום ההלקאה העצמית על החולשה והפחד שלי, הייתי צריכה להתגאות בכך שגידלתי את עצמי לבד, בתנאים לא תנאים. אני קוראת את הדברים שלך ומרגישה צורך להגיד לך - את אמיצה. כל המערכת מסביב (אמא, בעל, פסיכולוג, פסיכיאטר) מנסה לערער את הערך העצמי שלך אבל הקול החכם שבמעמקים יודע שאת חזקה, למרות שאתרע מזלך לגדול בסביבה מחלישה. זאת גבורה בעיניי - לא מלחמה בדרקונים או טיפוס על האוורסט אלא ההתעקשות הזאת של הלב.
עירית_לוי
הודעות: 4246
הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי

ביד רכה

שליחה על ידי עירית_לוי »

לגבי הגלד,
לא מבינה בפצעם וגלדים, כן מבינה קצת בנפש האדם :-). רוצה לומר בהקשר הזה שלפי תפיסת עולמי וניסיוני, כאשר מדובר בנפש שלנו, לעיתים היא כן צריכה דחיפה קטנה. ישנם מצבים בהם היא כבר בשלה להתנהל מצויין בעולם ללא דפוס או מנגנון הגנה אותו עטפה בעצמה לפני עשרים או שלושים שנה (ובצדק), והיום היא ממשיכה לאחוז בו מתוך הרגל או מתוך חשש שאינו תואם את שיעור הקומה של הנפש. כלומר מדובר בדברים שהם כבר "קטנים עליה" להתמודד מולם. הם כבר לא באמת "מסוכנים" וכבר לא באמת "שותתי דם" ולא באמת יכַלוּ אותה אם תתעמת עימם.
וזו בדיוק גישת היד הרכה, שממתינה לבשלות ומוכנות עמוקה מבפנים, אבל גם ערה לרגעים בהם נדרש לשזור בתוך הסבלנות והרכות גם את הנחישות (הנחישות כאן היא בהקבלה ל-להסיר גלדים שיורדים בקלות).
מיכלי*
הודעות: 182
הצטרפות: 23 ינואר 2002, 18:47

ביד רכה

שליחה על ידי מיכלי* »

אני, הקילוף, הגלדים, כולנו חלק מה"טבע"
מיכלי*
הודעות: 182
הצטרפות: 23 ינואר 2002, 18:47

ביד רכה

שליחה על ידי מיכלי* »

תודה על דבריך מיכל ג.
גם אצלי: בשעת רדת ערב, קולות קטנים של התארגנויות בבתים הסמוכים.. (הפסיכולוג אמר: פוסט טראומה).
ערב מול הגלעד: https://www.youtube.com/watch?v=uQLWmLBv5nc
מיכל_ג*
הודעות: 9
הצטרפות: 25 מאי 2003, 10:29

ביד רכה

שליחה על ידי מיכל_ג* »

+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+

למיכלי, כן, נכון, הקולות האלה של הערב... אני קוראת הרבה לבן הקטן שלי את "לילה טוב ירח" המופלא (מכירה?) ונמסה מהמתיקות הזאת של חשכה שיורדת בבית שופע אהבה ומלא חפצים מוכרים ומשרי ביטחון. כמה זה חסר לי...
עירית_לוי
הודעות: 4246
הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי

ביד רכה

שליחה על ידי עירית_לוי »

{@ לשתי המיכליות
מיכלי*
הודעות: 182
הצטרפות: 23 ינואר 2002, 18:47

ביד רכה

שליחה על ידי מיכלי* »

3> לך בעצמך עירית אהובה מאד
מיכלי*
הודעות: 182
הצטרפות: 23 ינואר 2002, 18:47

ביד רכה

שליחה על ידי מיכלי* »

למיכל ג: אכן ספר מקסים, גם אני והגדולה נהנינו ממנו לפני שנים, כיף שהזכרת לי אחפש אותו לקרוא עם הקטן. ותודה על ההפניה לאתר ההייקו, תענוג.
מיכל_ג*
הודעות: 9
הצטרפות: 25 מאי 2003, 10:29

ביד רכה

שליחה על ידי מיכל_ג* »

+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+

למיכלי, בשמחה :) הייקו זו אהבה גדולה שלי.
העולם_גדול_מזה*
הודעות: 8
הצטרפות: 25 ינואר 2016, 21:54

ביד רכה

שליחה על ידי העולם_גדול_מזה* »

היי עירית, (כתבתי קודם בדף שלך, אבל נראה לי שכאן יותר מתאים...)

אני כותבת כאן (באתר) מדי פעם בשם אחר. בחרתי לשנות כינוי לצורך הדף הזה, כי נראה לי שככה יהיה לי יותר קל לפרט ולכתוב בכנות - לכינוי האחר שלי די קל לעשות "אאוטינג"...
יש כמה נושאים שמעסיקים אותי, מין אמונות פנימיות שמתנסחות לי בעקבות מחשבות ושאלות שאני מציבה מול עצמי, ואשמח לשמוע את דעתך ואת דעתן של הקוראות האחרות כאן. אני כותבת כאן כי אני מרגישה שהדרך שאת מציעה נכונה לי (ושיש לך את יכולת ההתבוננות והתובנות שהרבה פעמים מרגישים לי מדוייקים במידה הנדרשת כדי שאוכל להתקדם בתהליך).
המחשבות סובבות סביב מספר דברים (שהם בעצם אחד) ואנסה לנסח אותן בנפרד:
  1. יש בי אמונה פנימית, מגבילה ומסרסת, לגבי אורח החיים הצפוי לי. זה מין סרט שאני מקרינה לעצמי כתשובה לשאלה "איך יראו החיים שלי", ולמרות שמבחינה רציונאלית ברור לי שקיימות אלפי אפשרויות אחרות שאני אפילו לא יכולה לדמיין, ושהעלם הוא גדול ועשויות לחכות בו המון הזדמנויות נפלאות, מה שעולה זה הסרט הזה דווקא. בסרט הזה אני מתקשה למצוא הנאה בעבודתי כשכירה בתחום בו אני עוסקת. אני עוברת מעבודה לעבודה, עם הפסקות זמניות בהתאם למה שמאפשר לי המצב הכלכלי, חתימת אבטלה או הישארות בבית עם תינוק חדש. כל תהליך חיפוש עבודה חדשה הוא מייגע וגורם לי סבל, כל התחלת עבודה חדשה מעניינת אותי לתקופה קצובה ולאחריה אני מתחילה לסבול מהשעות הרבות, מחד גוניות, מהעובדה שהתחום לא מעניין אותי, מהאנרגיות שמתבזבזות על חיי משרד. בהמשך הסרט, בגיל 40 ומשהו, אני כבר לא מצליחה למצוא עבודה בתחום כי בעצם לא בניתי קריירה, ונאלצת להתפשר על עבודות מזדמנות, לא רווחיות ולחיות במצב של חוסר בטחון כלכלי מתמשך. אם אני מדמיינת את עצמי מנסה לפתוח עסק עצמאי, או כל תסריט אחר - בסרט שיצרתי בסופו של דבר הניסיון יכשל ואני אצטרך לחזור להיות שכירה.
הדגש באומללות המצטיירת הזו היא אובדן החופש האישי -שמישהו אחר יחליט כמה שעות אני צריכה לבלות בלמשרד, מתי אבוא ומתי אצא. שמישהו אחר יחליט מתי אני צודקת ומתיטועה, מתי צריך לטפוח לי על השכם ומתי לשלוח אותי לימי "גיבוש" עם עוד שכמותי.
התחלתי לעשות דפי בוקר, בהתאם ל"דרך האמן". התחלתי לשאול את עצמי - למה בעצם אני לא כותבת. ועלתה התשובה - שאני מפחדת לכתוב. אני מפחדת שיצא לא מוצלח, ובמקרה הזה תליתי תקוות במשהו שהוא בעצם לא אפשרי, והאכזבה (במיוחד על רקע חוסר האפשרות שלי להתחמק מלהיות שכירה בתחום שלא מרתק אותי כדי להתפרנס) תהיה כואבת במידה גדולה. כאילו שאתייחס לזה כאל הסיכוי האחרון לחיי חופש שהתנפץ. התשובה השניה שעלתה היא - שאני מפחדת לגלות שאני אכן יודעת לכתוב ונהנית מזה, שזו העשייה שאותה חיפשתי. זה מפחיד כי במקרה כזה אצטרך להשקיע משאבים ותשומת לב בכתיבה, אצטרך לנסות לכתוב כדי להתפרנס מזה. כלומר - אם כבר גיליתי את מה ש"עושה לי טוב", אצטרך להתחייב לנושא ולנסות להפוך אותו לאופן הפרנסה שלי. כאילו יש כאן מחוייבות לתהליך - קודם צריך למצוא את היעוד, לגלות אותו, ואז אחרי שהתגלה, חייבים להשקיע בו בכל המרץ. כי זה הייעוד. זה מפחיד כי חשבתי מה יקרה אם הכתיבה שלי תהיה אינטימית מדי, שהחלקים הכי טובים שאכתוב בעצם יחשפו את המקום הכי רגיש שלי. ואז יבוא מישהו וישאל - האם זו את? האם הדמויות הן בעצם תיאור של העולם הפנימי לך? ואני מפחדת מחשיפה כזו. ויש עוד פחדים. דרך האמן מעודד להעלות את מה שנראה הכי טיפשי וקטנוני, כזה שחוסם בגלל שנראה טיפשי אפילו להעלות אותו כחסם. כמו שגיאות כתיב. אז החסם הטיפשי שלי הוא העובדה שעשיתי שירות לאומי ולא צבאי.החסם הוא זה שאני לא מאפשרת לעצמי לעשות שום מעשה (לנסות לבלוט בשום דרך) שעלולה להביא אותי למרכז תשומת הלב של קהל, מחשש שמישהו יגיד - רגע, בדקתי עליה קצת, והיא, במקום ללכת לשרת בצבא, התחמקה ועשתה שירות לאומי. ואמנם למדתי במסגרת דתית אז, אבל ברור לי שזו לא הסיבה. ואני יודעת להסביר לעצמי שזו בחירה שנבעה ממה שידעתי אז ומתוך צורות קבלת ההחלטות שידעתי אז, אבל העובדה היא שסוג הבושה הזו, או המבוכה, נשארת, למרות שמאז עברו להן שנים.

הייתי רוצה לעשות את העבודה העצמית שתשחרר אותי מהתבניות הללו ואשמח לשמוע את עצתך.
תודה מראש :)
עירית_לוי
הודעות: 4246
הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי

ביד רכה

שליחה על ידי עירית_לוי »

העולם גדול מזה,
הי :-)

יש בי אמונה פנימית, מגבילה ומסרסת, לגבי אורח החיים הצפוי לי. זה מין סרט שאני מקרינה לעצמי כתשובה לשאלה "איך יראו החיים שלי"
אפשר לגשת אל זה מכמה כיוונים.
בואי נתחיל מהכיוון שמתבסס על ההנחה שהנפש שלך אוחזת באמונה הזאת על מנת להגן עליה מפני תחושה או חוויה כלשהי שמפחידה אותה, או במילים אחרות - על מנת להימנע ממנה. ואז, אפשר להתחיל לבדוק ממה היא נמנעת. לבדוק לאט, בסבלנות וללא שיפוט.

מה יכול להיות מפחיד או מרתיע או מאיים - בתסריט שבו את מתקדמת, רצה קדימה, מטפסת, מוכיחה את עצמך (לעצמך ו/או לאחרים), מצליחה מאוד, מטביעה חותם, כשכירה או כעצמאית (כרגע בואי לא נבחין בין השניים), וכל זה בתחום שמהנה אותך ושאת ממש טובה בו?

תנסי לענות על השאלה האת כמה שיותר מהבטן ולא מהשכל. כלומר, דמייני את עצמך בתסריט החלופי שתיארתי, ותראי מה עולה שם: מהן המחשבות, הרגשות והתחושות. תכתבי (עד כמה שאת מצליחה) מבלי לסנן את מה שעולה. כלומר - את לא צריכה לבוא עם תשובות "חכמות" או עמוקות :-). הכי מועיל יהיה לבוא עם הדברים האמתיים שעולים, ואיתם נעבוד.

אל הנקודה שהזכרת על אבדן החופש האישי אתייחס לאחר מכן. נדמה לי שהיא אחד מתוצרי הלוואי של האחיזה של הנפש בתסריט הנוכחי, ולאו דווקא הגורם לה.

בנוסף, כל מה שתיארת שקורה לך מול התרגול של דרך האמן נראית לי קשורה לאותו העניין. אבל בואי נתחיל מהשאלה הזאת ונראה אם זה אכן מתקשר. אם לא, נתייחס לזה בנפרד.

{@
העולם_גדול_מזה*
הודעות: 8
הצטרפות: 25 ינואר 2016, 21:54

ביד רכה

שליחה על ידי העולם_גדול_מזה* »

מה שעולה לי זה הפחד מהמחוייבות להצלחה. אם אצליח, וכולם ידעו שאני מצליחה, אולי אהיה זו שמביאה את מירב הכסף הביתה. ואם אני זו שמביאה את מירב הכסף הביתה, האחריות על הפרנסה היא עלי. אם אני מסוגלת להביא כסף, זה יהיה חסר אחריות מצידי לא להרוויח אותו, לטובת המשפחה הגרעינית והמורחבת. אני חושבת שיש פה פחד גם מהמחוייבות להשקיע את הזמן שלי ואת המאמצים, אולי מעבר למה שאני ארצה, בכל מה שקשור לפרנסה. ויש שם עוד פחד, כלומר אני מרגישה את התחושה של החשש כשאני מדמיינת את התסריט שהצעת, אבל אני לא מצליחה לשים עליו את האצבע. אולי הפחד ליפול מגבוה, אבל אני לא בטוחה. אולי הפחד להגיע למקומות שמאתגרים אותי ואני חוששת מהם (נניח - להכנס למשא ומתן אגרסיבי, לרדוף אחרי אנשים שצריכים לשלם לי, לרדוף אחרי לקוחות וכו' אם אני מדמיינת את נתיב העצמאות). שאגיע למקומות שאני צריכה להתמודד איתם ולא אדע איך ולא תהיה לי תמיכה או עזרה וארגיש לבד ומפוחדת ופוחדת לעשות טעות. לא כל כך מצליחה להישאר בתסריט הזה, הראש שלי מסיט אותי למקומות אחרים...
עירית_לוי
הודעות: 4246
הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי

ביד רכה

שליחה על ידי עירית_לוי »

העולם גדול מזה,

את מדברת על שני פחדים: האחד - פחד מעול ואחריות, השני - פחד חמקמק שלא מאפשר לך לשים עליו את האצבע (כאשר הראש מסיט אותנו לכיוונים אחרים בעת חוויה, סימן שאכן יש שם משהו מפחיד).
בואי ננסה לגשש ביחד סביב הפחד שני: האם מדובר בפחד לבלוט? בפחד להתייצב ב"קדמת הבמה"? פחד להיראות מול העולם (במלוא תפארתך)?
תראי מה עולה בך מול המילים הללו.
אם זה לא כיוון נכון, חזרי שוב אל התסריט שתיארתי ותבדקי מה עולה הפעם.

{@
העולם_גדול_מזה*
הודעות: 8
הצטרפות: 25 ינואר 2016, 21:54

ביד רכה

שליחה על ידי העולם_גדול_מזה* »

בחלק השני שאת מעלה, מה שמרגיש לי יותר בולט הוא הפחד שאגיע למקומות בהם אצטרך להיאבק על שלי, ואגלה שאני לא טובה בלהיאבק, או שאני עושה את זה בצורה "לא אלגנטית". השני, היותר חמקמק, נראה לי שזה באמת קשור לחשש לעמוד בקדמת הבמה, לא בטוחה שמתוך החשש לבלוט. אין לי בעיה לדבר ולעמוד מול קהל, כשאני בטוחה שאני בקיאה בנושא שאני עומדת לדבר עליו. אולי החשש לעמוד בקדמת הבמה ולהחשף למצב שבו מישהו מצביע עלי ואומר שאני לא שווה כלום, שאני בעצם לא יודעת על מה אני מדברת, מין "קהל קשה" או "עוין" שמוציא אותי מושפלת ומובכת.
נראה לי שיש גם חשש שהמצב הטוב, האוטופי יהיה זמני, כי לא יכול להיות טוב כל הזמן :) ואז אצטרך "לזחור למציאות האפרורית" וזו תהיה חתיכת באסה...

תודה לך שאת הולכת איתי בתהליך הזה...
עירית_לוי
הודעות: 4246
הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי

ביד רכה

שליחה על ידי עירית_לוי »

אני מבינה.
בוא נבדוק עוד משהו:
  • כיצד משמשת אותך האחיזה בתסריט הידוע מראש הזה? משמשת במובן של ממלאת צורך כלשהו עבור הנפש שלך.
  • מה עשוי להיות מפחיד בלוותר עליו?
העולם_גדול_מזה*
הודעות: 8
הצטרפות: 25 ינואר 2016, 21:54

ביד רכה

שליחה על ידי העולם_גדול_מזה* »

אני חושבת שזה עדיין העניין של ההגנה מפני האכזבה. אם אסביר לעצמי שהחיים שאני מבקשת הם בעצם לא אפשריים, לא אקווה, לא אשקיע, לא אתאמץ - אבל לא אתאכזב עמוקות
אני לא בטוחה שאני יודעת מה המשמעות של לוותר עליו (לוותר עליו איך? להגיד לעצמי שזה מערך הגנה שמונע ממני להגשים את הדרך שלי? באיזו אימרה לנסות לוותר עליו?) אבל נראה לי שמה שמפחיד, אם אני מבטלת את האחיזה בתסריט, הוא שהדרך שעלי ללכת בה הרבה פחות סלולה מהאלטרנטיבה ה"רגילה", ה"נורמלית", ויהיה עלי ללכת בה לבד, ולהתמודד לבד, ולחיות עם אי הודאות. אולי יש שם חשש מאוד בולט שאלקה את עצמי על הכשלונות בדרך, על שבחרתי ללכת בעקבות משהו שלא קיים, מה שהופך אותי ללא אחראית.
כנראה שהכל סובב סביב אותם הדברים, לא?
עירית_לוי
הודעות: 4246
הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי

ביד רכה

שליחה על ידי עירית_לוי »

כן, זה סובב סביב דברים דומים.

ועוד שאלה :-)
איזה מצב הוויה, איזו תפיסה עצמית, לדעתך, היתה מאפשרת לך להעז "להתפרע" על המוני תסריטים אחרים?
איזה מצב הוויה/תפיסה עצמית היו מאפשרים לך לכתוב מבלי לשים "ברקסים" לכתיבה שלך?
העולם_גדול_מזה*
הודעות: 8
הצטרפות: 25 ינואר 2016, 21:54

ביד רכה

שליחה על ידי העולם_גדול_מזה* »

אני מנסה לחשוב על זה, אבל לא בטוחה - לא למה התכוונת ולא מה התשובה, אבל אני אנסה לענות.
אולי מצב הוויה שבו אין מה להפסיד יותר, או שאני מרגישה שאני במצב בטוח לחלוטין ומוגן, שבו מצב כלכלי כבר לא משחק כזה תפקיד מפתח.
אולי מצב הוויה שבו ברור לי מעל לכל ספק שזה מה שאני צריכה לעשות, שיש לזה ערך, ושזה בטוח מבחינתי - מכל הבחינות שהן לא כלכלית
עירית_לוי
הודעות: 4246
הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי

ביד רכה

שליחה על ידי עירית_לוי »

העולם גדול מזה,
הי,
צר לי על ההפוגה.
חזרתי :-)

קראתי שוב את כל התכתובת שלנו, ואני מנסה לעשות סדר ולאסוף את שיחתנו.
תבדקי אם את מתחברת אל מה שעולה לי היום כאתגר המוביל בסיטואציה שאת מתארת:

האתגר יהיה לקחת אחריות על הבחירות שלך: לבחור בחירה ולעמוד מאחוריה. המשמעות של לעמוד מאחורי בחירה היא להיות מוכנה לשאת בהשלכות שלה. למשל, אי הצלחה/כישלון.
זה לא אומר לחוש אשמה או לא בסדר אם משהו שעשית לא הצליח כפי שציפית - אלא דווקא להיפך. המשמעות של להיות מוכנה לשאת בהשלכות או לקחת אחריות על אי הצלחה, היא למשל להסכים לא לגנות את עצמך על אי ההצלחה, וגם להאמין שאת לא ראויה לגינוי על ידי אנשים אחרים בגלל אי ההצלחה הזאת. לקחת אחריות על הבחירה זה אומר גם להמשיך להחזיק בתוכך תפיסה עצמית חיובית ולא משנה מה קרה, וזה אומר להישאר עם הפוקוס שלך על ההווה ועל העתיד, ולא על מה היה או על מה היה יכול להיות אילו... :-).

כל אלה מובילים למעשה לאתגר של להפריד בין האדם שאת, הערך שלך כאדם – לבין המעשים שלך, ההצלחות, ההישגים והכישלונות. ההפרדה הזאת מאפשרת חופש. למשל חופש לכתוב מבלי לחשוש שמה שתכתבי יהיה חשוף לביקורת. למשל חופש לבחור קריירה מאתגרת מבלי לחשוש למה יקרה אם תטעי בדרך.

מה את אומרת על הכיוון הזה של הפרדה בין תפיסת הערך שלך לבין כל מה שאת עושה ומשיגה בחייך?
אם את מתחברת, ואם מתחשק לך, אני יכולה לכתוב לך סדרת שאלות שתסייע לנו לצלול אל עומק האתגר.

{@
העולם_גדול_מזה*
הודעות: 8
הצטרפות: 25 ינואר 2016, 21:54

ביד רכה

שליחה על ידי העולם_גדול_מזה* »

היי עירית, שמחה שחזרת :)
יש משהו במה שאת מציעה, כי למרות שלכאורה אין לי בעיה לקחת אחריות על מעשי (עם או בלי קשר לתעסוקה או פרנסה. בכל בחירה שאני עושה) ברגע שהדברים מתחילים ללכת לכיוון הפחות רצוי, אני מתחילה לפקפק בעצמי. אולי לא הקדשתי מספיק מחשבה, אולי לא התאמצתי מספיק. עד כדי כך אני מכירה את הדפוס הזה משנים עברו, שלפעמים אני נוהגת "לציין" לעצמי, בכל פעם שאני ניגשת למשימה מאתגרת, או שיש בה סיכוי מהותי לכישלון- "תזכרי, היום עשית את המיטב שיכולת...". ככה, אם לאחר תקופה עדיין מגיע הכישלון, אני מנועה מלפקפק בעצמי, כי יש לי הוכחות חותכות שבכל שלב מהדרך נתתי לעצמי דין וחשבון שעשיתי את המיטב. :)
יש עוד משהו שנראה לי שווה התייחסות - איזה עניין של חוסר ביטחון בעצמי להגיע עד לפסגה,עד להצלחה עצמה. למרות שאני מאמינה בעצמי, וגם מקבלת פידבקים מהסביבה על זה שאני בעלת כישורים וכו' - ההצלחה שאני מבקשת לעצמי, מין הצלחה מעבר לממוצע, הצלחה מעבר לתלם, הצלחה בשינוי מהותי שהוא לא חלק טריוויאלי מהחיים של האנשים שמקיפים אותי - אלו נראים לי דברים שקורים רק לאחרים. תיאורטית כמובן זה יכול לקרות גם לי, אבל איזו אמונה פנימית אומרת שזה לא יקרה. משהו יכשל. משהו לא יהיה "מספיק זה". אולי זה קשור לתחושה מתמדת ש"אין לי גיבוי". כלומר - אין לי עם מי להתייעץ, לתחושתי. לא קרובי משפחה ולא חברים שיש להם את הניסיון שאני מבקשת ושדרוש לי, ולכן, כל אתגר גדול שיעמוד בפני - יהיה עלי לעמוד בו לבדי, ותחושת חוסר התמיכה הזו קשה לי ואפילו משתקת אותי במידה מסויימת. אני כאילו נמנעת מלקחת את השביל שאצטרך לצעוד בו לגמרי לבד.

יש לנו עם מה לעבוד? :)
ורד_הסלע*
הודעות: 10
הצטרפות: 22 פברואר 2016, 11:08

ביד רכה

שליחה על ידי ורד_הסלע* »

שלום עירית לוי {@

אולי תוכלי לעזור לי עם דפוס מסוים שקים אצלי.
הייתי רוצה להיות מחוברת יותר לעצמי בכל המצבים שעוברים עלי.
בפועל כשמשהו מטריד אותי , אני מתנתקת מעצמי, המחשבות שלי משתלטות על כל סדר היום ואני משתבשת.
נכנסתי למצב של קפיאה ודחיינות, ולא הייתי מסוגלת לפעול, להתקדם קדימה.

יש אנשים שנשאים מחוברים לעצמם במצבים כאלה או נכנסים למצב של עשיה, כך הייתי רוצה להיות.
קראתי למעלה להביט בחמלה על הדפוס הזה, ואני מבינה, ובכל זאת הדפוס קים ואינני מצליחה לשחרר אותו ממני.
עצם זה שאני יושבת עכשיו וכותבת בזמן שעלי לסיים עבודת גמר, ולתאם טלפונים ועוד הרבה משימות שמחכות לי, בזמן שאני לא יכולה כעת לפעול כי יש לי מחשבות מטרידות.
איך לפרק את גוש המחשבות האלה ולקחת אותם להתקדמות קדימה? למעשיות?
כשאני סוף סוף נרגעת ומצליחה לעבור לצד מעשי יותר, הרבה יותר טוב לי בפועל.
עירית_לוי
הודעות: 4246
הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי

ביד רכה

שליחה על ידי עירית_לוי »

העולם גדול מזה,

ברגע שהדברים מתחילים ללכת לכיוון הפחות רצוי, אני מתחילה לפקפק בעצמי.
אני מבינה. זוהי בדיוק הסיבה שנראה לי שעבודה על יצירת אי-תלות בין מה שקורה במציאות (הצלחות/כישלונות) לבין תפיסת הערך העצמי שלך - תהיה מועילה ומחזקת עבורך.

יש עוד משהו שנראה לי שווה התייחסות - איזה עניין של חוסר ביטחון בעצמי להגיע עד לפסגה,עד להצלחה עצמה. למרות שאני מאמינה בעצמי, וגם מקבלת פידבקים מהסביבה על זה שאני בעלת כישורים וכו' - ההצלחה שאני מבקשת לעצמי, מין הצלחה מעבר לממוצע, הצלחה מעבר לתלם, הצלחה בשינוי מהותי שהוא לא חלק טריוויאלי מהחיים של האנשים שמקיפים אותי - אלו נראים לי דברים שקורים רק לאחרים. תיאורטית כמובן זה יכול לקרות גם לי, אבל איזו אמונה פנימית אומרת שזה לא יקרה. משהו יכשל.
אני חושבת שגם זה משהו שיוכל להשתנות באמצעות עבודה על אותה אי-תלות של תפיסת הערך העצמי שלך בהישגים שלך. נראה לי שמה שתיארת פה קשור לזה מאוד.

בינתיים, נקודה שאת יכולה להביט עליה: יכול להיות שאחיזה במחשבה שהצלחה כבירה היא לא משהו שיכול לקרות לך, הינה מנגנון הגנה. כי לחשוב שזה כן משהו שיכול לקרות לך, וגם לכוון לשם, עלול להיות מסוכן לנפש במקרה של כישלון. מסוכן כל עוד יש קישור כה הדוק בין הצלחה/כישלון לערך העצמי. לעומת זאת, להאמין שזה משהו שקורה רק לאחרים ולא לך, משאיר אותך באיזור הבטוח. המתסכל אבל הבטוח.


יש לנו עם מה לעבוד? :)
בהחלט.
הנה סדרה של שאלות ראשוניות שתעזור לנו להתחיל. מטרתה היא להציף מידע מתוך המערך הרגשי הלא מודע אל - פני השטח. אין תשובות נכונות. תראי מה עולה לך מולן ונצא לדרך (אפשר לדלג על מה שלא בא לך. זהו רק טריגר ראשוני).
  • האם את מסכימה להכיר בכך שההצלחות שלך והכישלונות שלך אינם מעידים על הערך שלך?
  • מה מפחיד (אם מפחיד) בלהכיר בכך?
  • מה נחוץ לך על מנת להכיר בכך?
  • מה יידרש ממך על מנת להכיר בכך?
  • על מה תצטרכי לוותר על מנת להכיר בכך?
  • מה לא תוכלי יותר לעשות לאחר שתכירי בכך שההצלחות שלך והכישלונות שלך אינם מעידים על הערך שלך?
  • מי לא תוכלי יותר להיות לאחר שתכירי בכך שההצלחות שלך והכישלונות שלך אינם מעידים על הערך שלך?
  • מה יתאפשר לך לאחר שתכירי בכך שההצלחות שלך והכישלונות שלך אינם מעידים על הערך שלך?
  • האם את מסכימה להכיר בכך שההצלחות שלך והכישלונות שלך אינם מעידים על הערך שלך?
.
.
.
ורד הסלע,
הי :-)

_בפועל כשמשהו מטריד אותי , אני מתנתקת מעצמי, המחשבות שלי משתלטות על כל סדר היום ואני משתבשת.
נכנסתי למצב של קפיאה ודחיינות, ולא הייתי מסוגלת לפעול, להתקדם קדימה._
_איך לפרק את גוש המחשבות האלה ולקחת אותם להתקדמות קדימה? למעשיות?
כשאני סוף סוף נרגעת ומצליחה לעבור לצד מעשי יותר, הרבה יותר טוב לי בפועל._
נראה לי שכיוון עבודה מועיל יהיה להתחיל לבדוק מה מונע ממך להישאר נוכחת כאשר משהו מטריד אותך.
בואי נתחיל מכמה שאלות, ונראה לאן הן יקחו אותנו:
  • מה מפחיד להישאר נוכחת ומחוברת לעצמך כאשר את מוטרדת מאוד? (תחשבי על דוגמא קונקרטית כשאת מנסה לענות).
  • אם אשאר נוכחת כאשר אני מוטרדת אז...?
  • מה מפחיד ב-לוותר על רצף המחשבות ברגע כזה?
מה דעתך לנסות לבדוק את הכיוון הזה?
{@
פלוני_אלמונית*
הודעות: 43441
הצטרפות: 19 אוגוסט 2001, 22:52
דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמונית*

ביד רכה

שליחה על ידי פלוני_אלמונית* »

קשה לי להודות שההצלחות שלי לא מעידות על ערכי. אולי בגלל שאני מחפשת משהו מוצק ומוחשי שיעיד על הערך שלי. משהו פיזי להיאחז בו בתור הוכחה לעצמי. ואם ההצלחה נחשבת, אז גם הכשלון. אני חושבת שלאחר שאכיר בכך,לא אוכל יותר להצמד למקום שצ האגו, לנתיב הבטוח שבו כשאני מציגה את עצמי,אני מישהי שסיימה תואר יוקרתי באוניברסיטה יוקרתית שבפועל אין לה בו שום עניין. אהפוך לעוד פרצוף בהמון, בלי שום יתרון שיבדל אותי או שיצביע על כמה אני מוכשרת וחכמה ומוצלחת ומודעת ולכן חייבת להיות נפרדת מההמון האפרורי והבזוי באחידותו. זו מחשבה בלתי נסבלת.
פלוני_אלמונית*
הודעות: 43441
הצטרפות: 19 אוגוסט 2001, 22:52
דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמונית*

ביד רכה

שליחה על ידי פלוני_אלמונית* »

נורית, משהו שכתבת במעלה הדף ואשמח לפירוט בנוגע אליו: ועד כמה אנו מעזים להישיר אליו מבט ולהכיר בו, מבלי לבוז לו או לעצמנו. באופן כללי, כמגמה – אני מאמינה שככל שהקבלה הזאת תתבסס כך את תראי שמה שבא לידי ביטוי אצלך הוא דווקא הפוטנציאל החיובי שלך.
הפלונית היא העולם הגדול מזה מהסלולרי ...
ורד_הסלע*
הודעות: 10
הצטרפות: 22 פברואר 2016, 11:08

ביד רכה

שליחה על ידי ורד_הסלע* »

+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+

מה מפחיד ב-לוותר על רצף המחשבות ברגע כזה?
קושי לעזוב, שלא תישמט תחתי הקרקע, כמו קושי של ילד לעזוב חפץ מעבר.
חשש שאם לא אחשוב בכפייתיות על אותה הבעיה, היא לא תיעלם אלא תגדל ותתנפח, אולי, לא בטוח.

מה מפחיד להישאר נוכחת ומחוברת לעצמך כאשר את מוטרדת מאוד? (תחשבי על דוגמא קונקרטית כשאת מנסה לענות).
דוגמא: הגננת העירה משהו בנוגע לבני, ובמשך יומיים המחשבות לא הרפו, ובשל כך לא הייתי נוכחת במה שקרה מסביבי, במה שהייתי צריכה לעשות.
המחשבות האלה רדפו אותי והעסיקו אותי כל הזמן.
אולי זה מהווה בשבילי תירוץ שלא להיות נוכחת, לברוח למחשבות המעיקות במקום לעשות טלפונים, לארגן פגישות, לסיים עבודת מחקר.
מאפשר לי דפוס של התחמקות.

אם אשאר נוכחת כאשר אני מוטרדת אז...?
(הכוונה לעזוב את הבעיה ולחזור לחיי היום יום?)
אז אקשיב באופן מלא למי שאיתי, אתהלך בקלילות יותר , משא כבד ירד מכתפיי , פשוט אבצע את מה שמוטל עלי לעשות.
אמשיך בשגרה, בלי להרהר באופן כפייתי ואינסופי על אותה הבעיה.
עירית_לוי
הודעות: 4246
הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי

ביד רכה

שליחה על ידי עירית_לוי »

העולם גדול מזה,

קשה לי להודות שההצלחות שלי לא מעידות על ערכי. אולי בגלל שאני מחפשת משהו מוצק ומוחשי שיעיד על הערך שלי. משהו פיזי להיאחז בו בתור הוכחה לעצמי. ואם ההצלחה נחשבת, אז גם הכשלון. אני חושבת שלאחר שאכיר בכך,לא אוכל יותר להצמד למקום שצ האגו, לנתיב הבטוח שבו כשאני מציגה את עצמי,אני מישהי שסיימה תואר יוקרתי באוניברסיטה יוקרתית שבפועל אין לה בו שום עניין. אהפוך לעוד פרצוף בהמון, בלי שום יתרון שיבדל אותי או שיצביע על כמה אני מוכשרת וחכמה ומוצלחת ומודעת ולכן חייבת להיות נפרדת מההמון האפרורי והבזוי באחידותו. זו מחשבה בלתי נסבלת.
אני מבינה וזה טבעי. התרבות שבתוכה אנו חיים ונושמים ומתוכה אנו חושבים - מכוונת אותנו ויוצרת בנו את ההתניה לקשור בין הערך שלנו לבין ההצלחות וההישגים שלנו. זוהי אשליה כמובן אבל היא נחווית כאמיתית. אשליה - משום שבתוך תוכך את כן יודעת שאת בעלת ערך בלי קשר לכלום, ושהיית כזאת עוד לפני שהשגת איזשהו הישג. הערך שלך מעולם לא השתנה. תפיסת הערך שלך עולה ויורדת כתוצאה מההתניה הזאת. כך אני מאמינה :-).

האשליה הזאת מצד אחד נותנת לנו ביטחון כי יש לנו כביכול דרך לשלוט על תחושת הערך שלנו, ומצד שני גורמת לנו לסבל רב כי היא מייצרת תלות-מלחיצה-ביותר בהישגים, וכי כאשר אנחנו חווים קושי או כישלון אנחנו גם מאמינים שהוא מעיד על הערך שלנו. ותחושת ערך עצמי נמוכה (שלא לדבר על אפסית) היא תחושה מכאיבה מאין כמותה.

ועוד כמה שאלות:
  • מה נראה לך שנחוץ לך על מנת לחזור ולהתחבר לידיעה שהיתה בך עוד לפני שנוצרה אותה התניה – שאת נפלאה ונהדרת בלי קשר לכלום? מה יתמוך בך לנוע לשם?
  • מה נחוץ לך כדי להכיר בכך שאת בעלת ערך גם בלי התואר שלך?
  • מה יתמוך בך להכיר בערך שלך מבלי להשוות אותו לערכם של האחרים?
משהו שכתבת במעלה הדף ואשמח לפירוט בנוגע אליו: ועד כמה אנו מעזים להישיר אליו מבט ולהכיר בו, מבלי לבוז לו או לעצמנו. באופן כללי, כמגמה – אני מאמינה שככל שהקבלה הזאת תתבסס כך את תראי שמה שבא לידי ביטוי אצלך הוא דווקא הפוטנציאל החיובי שלך.
בואי נביט על אדם שיש בו פן אגרסיבי (אגב, אני חושבת שאין אדם שאין בו פן כזה), ושהוא לא מוכן להכיר בו או לקבל אותו. סביר להניח שהסירוב להכיר בפן הזה נוצר משום ששלב כלשהו בחייו הוא למד והבין שזהו פן שראוי לגינוי, ושהתנהגות אגרסיבית תמנע ממנו לקבל הערכה ואהבה.
אז כמנגנון הגנה הוא למד להסתיר אותו ואף ליצור תדמית הפוכה (למשל של אדם מאוד עדין) שלא תשאיר מקום לספק ושלא תגרום לאף אחד להעלות על דעתו שמדובר באדם אגרסיבי. הוא "עובד" בלהסתיר את זה ובלהיות ההיפך הגמור רק כדי ששום שביב של אגרסיביות לא ציוץ אל פני השטח.

מה שזה יוצר זה אחד – הפניית אנרגיה רבה להסתרה. שתיים – הצטברות של אש שמבקשת לצאת החוצה ובגלל שאין לה רשות לכך - היא מצטברת ומתעצמת. כלומר, בדרך הזאת של התכחשות והסתרה ואי הכרה אותו אדם לא באמת יהפוך ללא אגרסיבי ולא באמת יצליח לווסת אותה. זה לא שאין בו אגרסיביות וזה לא שהיא מווסתת. היא מדוכאת ומודחקת. ובדיוק משום שהיא מוחזקת - היא נוטה להתפרץ יותר ללא שליטה.

אם במקום להפנות אנרגיה להסתרה ולהתכחשות הוא יעז להביט על האגרסיביות שקיימת בו. ואם הוא יעשה את זה באופן ענייני וללא הלקאה עצמית. משהו כמו: "אוקיי, יש בי גם אגרסיביות, בין כל שאר האיכויות שלי. היא לא מורידה מערכי. אני לא בז לה ולא מתבייש בה כשהיא עולה (והיא עולה ותעלה לפעמים), ואני רוצה ללמוד לווסת אותה". אם הוא יעשה זאת כך - יהיה לו הרבה יותר קל. הפן העדין האמיתי שלו (ולא זה שהוא ייצר כמסכה) שלו יעלה אל פני השטח באופן הרבה יותר טבעי. עצם ההכרה ואי הגינוי מתחילים ליצור את הוויסות ואת האיזון.

האם זה ענה לך על השאלה?
אם לא, תשאלי עוד :-).

.
.
.
ורד הסלע,

ראשית,
מה שאת מתארת נראה לי אכן כמו ניסיון של הנפש לאחוז בבעיה כדי לפתור אותה. כלומר לתת לך תחושה שהבעיה בשליטה.
זה כאילו שהנפש שלך מאמינה שאם היא תעסוק באופן מתמשך ובלתי פוסק בבעיה, כך היא תיפתר: כך המצב הלא-פתור יגמר. היא עושה משהו במקום לחוש חוסר אונים מול סיטואציה שנדמית כגדולה מדי וקשה מדי לעיכול. זוהי תגובה אינסטינקטיבית וטבעית מול חוויה חזקה של חוסר אונים.
אני לא חושבת שזוהי הצדקה או תירוץ כפי שקראת לזה להתחמק ממטלות. אני חושבת שזהו מנגנון הגנה מול מצב מטריד, מעיק ולא פתור שקשה לך להכיל.

לכן, כצעד ראשון הייתי מביטה בחמלה עליך ועל הנפש שלך שמשתמשת במנגנון ההגנה הזה של רצף מחשבות שמונע ממך לפעול - מול מצב שנתפס עבורה כמבהיל.
את לא לא-בסדר אם את נמנעת מעשיה ברגע כזה. את לא לא-בסדר אם את בורחת או לא נוכחת. זהו דפוס שאימצת לא במודע. את לא אשמה בו.
מה דעתך להביט כך על התגובה שלך?
תראי מה עולה בך מול תיאור הדברים בדרך הזאת. אם במקרה עולה התנגדות אל תנסי "לגרור" אותך בכוח לחשוב כך. תבדקי באמת מה עולה. אם יש התנגדות תני לה מקום ואז נוכל לעבוד איתה.

שנית,

_קושי לעזוב, שלא תישמט תחתי הקרקע, כמו קושי של ילד לעזוב חפץ מעבר.
חשש שאם לא אחשוב בכפייתיות על אותה הבעיה, היא לא תיעלם אלא תגדל ותתנפח, אולי, לא בטוח._
מה יוכל להקל עליך להניח לרגע את "חפץ המעבר"?
איזו תפיסה עצמית/דימוי שלך ביחס לעצמך תוכל להקל עליך ברגע כזה?
מהי המדרגה שיידרש ממך לעלות על מנת להישאר נוכחת ברגע כזה?

{@
ורד_הסלע*
הודעות: 10
הצטרפות: 22 פברואר 2016, 11:08

ביד רכה

שליחה על ידי ורד_הסלע* »

+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+

היא עושה משהו במקום לחוש חוסר אונים מול סיטואציה שנדמית כגדולה מדי וקשה מדי לעיכול. זוהי תגובה אינסטינקטיבית וטבעית מול חוויה חזקה של חוסר אונים.
כן וגם תירוץ להתחמק ממטלות שונות שלא נעימות לי במיוחד.

_לכן, כצעד ראשון הייתי מביטה בחמלה עליך ועל הנפש שלך שמשתמשת במנגנון ההגנה הזה של רצף מחשבות שמונע ממך לפעול - מול מצב שנתפס עבורה כמבהיל.
את לא לא-בסדר אם את נמנעת מעשיה ברגע כזה. את לא לא-בסדר אם את בורחת או לא נוכחת. זהו דפוס שאימצת לא במודע. את לא אשמה בו.
מה דעתך להביט כך על התגובה שלך?
תראי מה עולה בך מול תיאור הדברים בדרך הזאת. אם במקרה עולה התנגדות אל תנסי "לגרור" אותך בכוח לחשוב כך. תבדקי באמת מה עולה. אם יש התנגדות תני לה מקום ואז נוכל לעבוד איתה._
יש התנגדות. ההתנגדות אומרת שחמלה כלפי התבנית הזאת היא שלב ראשון, להישאר עם חמלה כלפי הדפוס אפשרי, ובאותה הנשימה רוצה לעבוד לכיוון של שינוי.

איזו תפיסה עצמית/דימוי שלך ביחס לעצמך תוכל להקל עליך ברגע כזה?_
שאני לא אחת שנשאבת לתוך מערבולת המחשבות, ושיש לי עוגן להפריד בין מקום זמן אדם , שאני לא אחת שממשיכה להחזיק כל היום במחשבות הכפייתיות הטורדניות.

מה יוכל להקל עליך להניח לרגע את "חפץ המעבר"?
מהי המדרגה שיידרש ממך לעלות על מנת להישאר נוכחת ברגע כזה?_
אין לי תשובות לשאלות האלה.
התלבטתי עם עצמי בנושאים אלה , וכבר שאלתי בעצמי בווריאציות אחרות מהשאלות שלך, כיצד להפסיק , ולא מצאתי תשובה.
אוליב*
הודעות: 219
הצטרפות: 14 פברואר 2005, 10:41

ביד רכה

שליחה על ידי אוליב* »

אשמח גם להתייעץ כאן.
הייתי רוצה לכתוב לעצמי. כתיבה אישית-יומנית כזו, יומיומית או כמעט יומיומית. נהגתי לעשות את זה בעבר בתקופות שונות וזה מאוד עזר לי, מיקד וייצב אותי, ממש מרגישה שזה עושה לי טוב. כבר תקופה ארוכה מאוד שאני לא מצליחה לחזור להרגל הזה. כותבת קצת ומפסיקה, מחליטה שאכתוב כל יום ומחזיקה מעמד רק כמה ימים. וגם בהם התחושה היא של כתיבה קצת מאולצת, בכוח, לא ממש זורמת. חבל לי שאני לא מצליחה. אני תקופה קצרה לפני לידה ראשונה, תקופה של המון שינויים והתרגשות ומתח, ונראה לי שליווי התקופה הזו בכתיבה יהיה לי טוב ויכול מאוד לעזור לי מבחינת היציבות הנפשית וההתמודדות עם כל מה שמצפה וגם נחמד לי שיהיה תיעוד לימים האלה, של סוף ההיריון וראשית ההורות.
ברור לי שאני לא יכולה כאן להכריח את עצמי ולכפות איזו משמעת כתיבה בכוח. לא רוצה ובכל מקרה לא יכולה, זה לא עובד לי. מרגישה שנכונה כאן יד רכה. אבל לא ברור לי בדיוק איך לכוון ולהפעיל אותה, איך לגרום לזה לקרות.
העולם_גדול_מזה*
הודעות: 8
הצטרפות: 25 ינואר 2016, 21:54

ביד רכה

שליחה על ידי העולם_גדול_מזה* »

היי אוליב - מוסיפה את השניקל שלי: הדרך היחידה שאני מכירה לעשות דברים כאלו, היא אחת מהשתיים (או השילוב בינהם). או לעשות לפני שיש לי הזדמנות לחשוב על זה (למשל לשמור את המחברת מתחת לכרית ולכתוב שבר ראשון על הבוקר), או לראות בעניין הכתיבה בונוס עצום לעצמי, משהו שאני ממש מפרגנת לעצמי, כמו אמבטיית שמנים או ספר טוב. ובאופן כללי "דרך האמן" מומלץ
העולם_גדול_מזה*
הודעות: 8
הצטרפות: 25 ינואר 2016, 21:54

ביד רכה

שליחה על ידי העולם_גדול_מזה* »

עירית, אני צריכה לחשוב על זה. אני מבינה מה שאת אומרת, אבל האשליה מושרשת. ברור לי שאני מעריכה את עצמי וגם את האחרים, לפי הישגים (לא רק, אבל בעיקר). אני מזלזלת גם בי וגם באחרים ש"לא מצליחים לעשות עם עצמם שום דבר", והמקום, או הדמות של אדם שהוא "לא יוצלח", לא יודע להתערות בחברה, לא מודע לעצמו או לסביבה שלו, לא עצמאי, מין נעבעך כזה - אני מרגישה שאין לה מקום אצלי. זו הדמות שאשקיע הרבה ב"לקבור" אותה, כי אני מרגישה כלפיה רק זלזול, קשה לי מאוד להשלים עם העובדה שגם בתוכי קיים פן כזה.
מה אני צריכה כדי להסכים שקיים בתוכי ערך שהוא מנותק מהישגים? למשש את הערך הזה, ולראות שיש לו קיום משל עצמו, בלי קשר להישגים. ואני לא יודעת איך למשש או להרגיש אותו...
קצרים_בתקשורת*
הודעות: 4
הצטרפות: 24 אוגוסט 2014, 17:59

ביד רכה

שליחה על ידי קצרים_בתקשורת* »

שמעתי שיעור ובו צוטט הרב שוורץ (לא בטוחה איזה, ומי זה בדיוק)
"הנשמה עונה לדיבורים רכים"
{@
שואלת*
הודעות: 376
הצטרפות: 25 ינואר 2004, 10:05

ביד רכה

שליחה על ידי שואלת* »

עירית קראתי שאת עונה כאן לשאלות, אז אשמח :-)

אני טרודה מהאמהות שלי.
מצד אחד מופתעת לטובה מהסבלנות שיש לי יחסית.
מצד שני, אני מגלה שאין בי את הדבר הזה שיש לכמה מהאמהות שאני יותר מעריכה - את האינסטינקט לשים את הילד בעדיפות עליונה בוודאי כשאנחנו בחברת אחרים - למשל, יש לי חברה שלא משנה מה, כשהבת שלה מדברת אליה, ילדה בת 4 והיא פטפטנית היסטרית - היא תמיד עונה לה לפעמים על חשבון שיחה עם אחרים ובאמצע, והיא גם לא מאבדת קור רוח, היא עונה ועונה ואני מוצאת בזה יופי גדול. אני לעומת זאת מסוגלת לענות ולהתייחס אבל הילד יכול לפעמים לבכות כשהוא עליי מעייפות או לחץ ואם אני באמצע שיחה או בקשה אז אנסה לנענע או משהו אבל לא אתייחס ישירות ואמשיך בשיחה.
או שאם מבקשים ממני משהו להעביר לקחת והילד גם בדיוק צריך אותי, לרוב אני אעשה מה שביקשו ואח"כ אתייחס אליו. כשאני לבד עם הילדים זה לא תמיד ככה, זה הפוך, אני קודם אתייחס אליהם ומרגיז אותי שאני מתבלבלת עם אחרים.
או שאני לא מסוגלת שלא לכעוס לידם, לפעמים אני אומרת לעצמי לא שווה לך לענות לשכנה ההיא כשהילד עלייך ובכל זאת אני עונה... והוא קולט ואני רואה שזה עושה לו רע הוא מבקש לרדת.
אויש את העניין של לומר לילד לפני שאני מורידה אותו ממתקן שהולכים לרדת, אני כמעט ולא עומדת בזה, פשוט שולפת אותו לפעמים הוא בוכה לפעמים לא, אבל כשמגיע הרגע לרדת אני שוכחת להתריע ונזכרת בדיעבד..
אלו לא דברים קטנים, אני רוצה שהילדים שלי ידעו שהם תמיד במקום הראשון אצלי.
לרוב הם מרגישים מחובקים ואהובים אבל הרגעים האלו שתיארתי כבר מצטברים ויש כבר סממנים לא טובים בגללם. כשהילדים בוכים מתנגדים, נעלבים, אני כבר מרגישה שצריך ללמוד לשלוט בעצמי.

סוג של חסור שליטה מצידי שפוגע בהם.


ועוד דבר, לפעמים בקוצר סבלנות אני פורקת כל רסן, למשל אין לי כח להרים את התינוק, והוא לא דורש מדי ובכל זאת לי אין כח אז אני מסוגלת להניח אותו כשהוא בוכה ומסתכל עליי בעיניים מתחננות וזהו אני אטומה. מתרכזת בעייפות שלי ולא בו. לפעמים בגינת המשחקים, קרה שואפניים חשמליות חלפו על פנינו והילד כמעט נפל, בגלל היסטריה שלי פשוט לקחתי אותו והכנסתי בכח לעגלה כשהוא צורח ובוכה ולא מבין מה קורה. זה טראומטי עבורו ואני מרגישה שכשאני לא מצליחה לשלוט בעצמי הוא זה שמשלם את המחיר. הרי יכולתי לקחת אותו בעדינות ולהכניס לעגלה בעדינות ואם היה מסרב אז פשוט להרים אותו ולנסות עוד דקה. הוא לא ילד כוחני בכלל.
מה שדומה בכל המקרים שתיארתי זה שבבסיס אני לא מתייחסת אליו בכבוד כי אם כן לא הייתי צריכה להיגרר להתנהגויות כאלה כל פעם. אם את מכבדת מישהו למה שתכניסי אותו בכח לעגלה? למה שתתעלמי מדבריו כשהוא מדבר?

איך בונים את זה?
הרי אני אוהבת אותם כל כך, וכשהכל רגוע ושליו אני בהחלט מכילה ומשתדלת להגיב מהר ונעים.
תודה.

איך היית מציעה לפתור זאת?
רוב הזמן אני בסדר אבל אלו המקרים שאני נמצאת בחולשה, בדר"כ או כשהסבלנות שלי פוקעת, או כשאני חרדה, או כשאני בחברת אנשים נוספים ואני יכולה להתבלבל פשוט כך להתבלבל ולא תמיד לשים את הילד במקום הנכון מבחינת עדיפויות.
עירית_לוי
הודעות: 4246
הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי

ביד רכה

שליחה על ידי עירית_לוי »

הי שואלת :-)

אני מבינה מה את שואלת ואני מבינה את הכמיהה שלך להצליח ליישם בפועל את היחס המכבד שאת מאמינה שראוי לנהוג בו מול ילדים, גם כאשר הסיטואציה "לוקחת" אותך או מפעילה אותך בדרך כלשהי.

ראשית, אני חושבת שאצל כולנו קיים פער בין מה שאנחנו מאמינים בו ויודעים לבין מה שאנחנו מצליחים ליישם:
מה שדומה בכל המקרים שתיארתי זה שבבסיס אני לא מתייחסת אליו בכבוד כי אם כן לא הייתי צריכה להיגר רלהתנהגויות כאלה כל פעם. אם את מכבדת מישהו למה שתכניסי אותו בכח לעגלה? למה שתתעלמי מדבריו כשהוא מדבר?
אני חושבת (ותבדקי מה דעתך כאן :-)) שבבסיס את כן מתייחסת אליו בכבוד, רק שברגע האמת את לא תמיד מצליחה לפעול כך. עובדה שברוב המקרים את כן מצליחה לגייס סבלנות. וכשאתם לבד ולא בחברת אנשים קל לך יותר. יותר מזה, אם לא היית מכבדת אותו אני חושבת שלא היית טורחת לנהל כאן שיחה לגבי זה :-). אכפת לך וחשוב לך להתייחס אל בנך בכבוד, רק שאולי יש במערכת הרגשית שלך משהו שלפעמים מפריע לך להתנהל במתאם לדרך שאת מאמינה בה.

הפער הזה קיים אצל כולנו, אצל כל אחד זה בא לידי ביטוי באופן אחר. למשל אדם יכול להבין, "בשכל", שלא יקרה לו שום דבר רע אם הוא יאמר משהו שאולי ירגיז מישהו אחר, אבל באותה נשימה, ברובד רגשי פנימי יותר הוא לא יעז בשום פנים ואופן לעשות זאת. הפער הזה בין הרובד הרציונלי לרגשי הוא נורמלי לחלוטין. כן, מתסכל מאוד לעיתים, אבל נורמלי. זו בעיני נקודה חשובה להתחיל ממנה.

שנית, אין מושלם. גם לאחר שתצליחי לווסת את מה שמפעיל אותך – מעצם היותך אדם (ולא רובוט) סביר להניח שעדיין יתפלקו לך התנהגויות שאת לא גאה בהן.

ולבסוף, כדי ליצור שינוי הייתי מגדירה מטרה שהיא "רכה" מבחינת הניסוח שלה. כלומר, לא לכוון למטרה של "שליטה עצמית שלך בנוכחות הילדים", אלא למשל למטרה של "להרחיב את היכולת שלך להכיל את הסיטואציה". בפועל זה אומר שאולי לא יהיה יעיל עבורך לנסות שוב ושוב להפעיל שליטה עצמית במצבים הללו, או לפחות לא לצפות שהשינוי העמוק יתחולל רק באמצעות שליטה, התאפקות או משמעת. כי אם ההתנהגויות הללו (הפעלת כוח, התעלמות וכו') מופיעות מבלי "לשאול אותך", אז כנראה שיש בתוכך נקודה רגישה, או פצע כואב או משהו שמגיב. ואולי מה שכן יהיה יעיל זה לגעת במקום הזה, לברר מה הוא צריך. את לא אדם רע ולא אמא רעה. ממש לא. יש בך פצע שמבקש עכשיו התייחסות. פצע שהחוויה האימהית מכאיבה לו ומפעילה אותו. ולכן מפעילה אותך.

מה דעתך? :-)
שואלת*
הודעות: 376
הצטרפות: 25 ינואר 2004, 10:05

ביד רכה

שליחה על ידי שואלת* »

עירית תיארת מאוד מוחשי את מה שעובר עליי, תודה.
אני מסכימה עם מה שאת אומרת לגבי השינוי, כי עובדה שזה לא הולך כשאני מנסה להחליט וזהו.
אולי אני יותר בתשומת לב אבל ברגע האמת כמו בדיאטה זה לא תמיד עובד.
למרות שיש כן שיפור קל פה ושם, הייתי שמחה לשינוי מהותי.
אז איך מגלים מה הפצע שאת מדברת עליו?
אינסטינקטיבית אני מניחה שפשוט נמאס לי להכיל ובמקום להיות האמא אני הופכת לסוג של ילדה שמתעקשת לדבר עכשיו לא להענות לו, או לא להיות רכה איתו כי זה דורש סבלנות וברגע זה אני מעדיפה לא להיות סבלנית. זה אגב בדיוק מה שעובר לי בראש זה לא שאני בבלק אאוט. אני אומרת לעצמי תירגעי ... ולמרות זאת אני ממשיכה באותו קו אטום ומתחרטת אח"כ.
עירית_לוי
הודעות: 4246
הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי

ביד רכה

שליחה על ידי עירית_לוי »

_אז איך מגלים מה הפצע שאת מדברת עליו?
אינסטינקטיבית אני מניחה שפשוט נמאס לי להכיל ובמקום להיות האמא אני הופכת לסוג של ילדה שמתעקשת לדבר עכשיו לא להענות לו, או לא להיות רכה איתו כי זה דורש סבלנות וברגע זה אני מעדיפה לא להיות סבלנית._
את לוקחת אותנו בדיוק לכיוון שיכול לעזור לתת מענה לשאלה שלך.
תנסי להתמקד ברגע הזה שבו משהו בך הודף את ההכרח להכיל, ובועט, ומתקומם, ותראי מה עולה בך מול השאלות הבאות:
• מה את מרגישה ברגע הזה?
• אם מישהו היה בא ומכריח אותך לענות ולהיות סבלנית – איך זה מרגיש?
• מה זה מזכיר לך? אילו אסוציאציות עולות שם?
• מה את צריכה באותו רגע?

השאלות הללו יכולות לכוון אותך אל התשובה. ואם תרצי לענות עליהן פה אני אוכל לעזור עם זה.
ורד_הסלע*
הודעות: 10
הצטרפות: 22 פברואר 2016, 11:08

ביד רכה

שליחה על ידי ורד_הסלע* »

+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+

שאלתי כאן מזמן.
עירית_לוי
הודעות: 4246
הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי

ביד רכה

שליחה על ידי עירית_לוי »

הי ורד הסלע :-),

כן, אני זוכרת.
הגדרנו את מה שקורה לך כרצף מחשבות שמשתק אותך ומונע ממך לפעול מול מצב שנתפס כמבהיל. כלומר סטרס שמוביל לשיתוק. ומה שהיית רוצה שיקרה זה להצליח להמשיך להיות בעשייה ברגעים הללו.
האם את יכולה לספר מה שלומך היום ברגעי לחץ ובהלה? איך נראה היום התפקוד המצבים כאלה? וגם איך נראית היום ההתייחסות שלך לעצמך כאשר זה קורה? ובכלל, כל מה שתרצי להוסיף בעניין.
שואלת*
הודעות: 376
הצטרפות: 25 ינואר 2004, 10:05

ביד רכה

שליחה על ידי שואלת* »

תנסי להתמקד ברגע הזה שבו משהו בך הודף את ההכרח להכיל, ובועט, ומתקומם, ותראי מה עולה בך מול השאלות הבאות:
• מה את מרגישה ברגע הזה?
אני מרגישה מרוקנת, כועסת, אטומה, על אוטומט
• אם מישהו היה בא ומכריח אותך לענות ולהיות סבלנית – איך זה מרגיש?
שאלה טריקית, כי מיד עלה לי לראש - זה דווקא טוב אם מישהו יכל לעמוד מהצד ולהכריח אותי להיות סבלנית, סוג של מורה דרך שישמור עליי מליפול. אבל שאלת איך זה מרגיש ומבחינת הרגשה זה מרגיז. נגמר לי אז נגמר לי למה שיכריחו אותי.
• מה זה מזכיר לך? אילו אסוציאציות עולות שם?
אוי כואב לי הלב, כי מיד עולה לי אסוציאיציה של חוסר אונים כילדה, כאילו שמצפים ממני להיות בוגרת אבל למה שאהיה בוגרת (כילדה כי כאמא כמובן שאני צריכה להיות כזו)?! אבל זה בדיוק המקום שאני מכניסה אותו את התינוק המתוק שלי כשאני נאטמת ומניחה ולא מרימה או לא נענית או מנתקת בבת אחת ממשחק בלי להתריע - אני מכניסה אותו לחוסר אונים.
• מה את צריכה באותו רגע?
אוויר לנשימה.... עזרה, שיתפסו ממני מרחק. (את מתכוונת לאותו הרגע כשאני עם התינוק שלי ומתנהגת לא מכיל כן? )
אז כן, מישהו מבחוץ שיקל עליי... לפרוק רסן. משהו. קרש הצלה.

אבל האמת שבחלק מהמקרים זה מה שעולה לי ובחלק מהמקרים זה נראה לי סוג של אימפולסיביות כזו, ולא כל כך טעון רגשית. כלומר לפעמים אני פשוט עייפה/סחוטה/במצב רוח רע או עצבני במיוחד ואין לי את השנייה לחשוב אחרת. זה מה שמציק לי שיש אמהות שהאינסטינקט שלהן יהיה לדבר לילד לפני שהן מנתקות אותו מהצעצוע או מכניסות לעגלה ואצלי האינסטינקט הוא פשוט לקחת ולהכניס או לקחת את הצעצוע ורק שניהי אחרי להיזכר לומר משהו וגם זה לא תמיד.
אני חוששת שהעדינות שיש לי כשאני רגועה נובעת מזה שאני מתאמצת להיות כזו וכשאני עייפה/עצבנית אז אין לי את הכח לכפות את זה עליי ואז אני חוזרת לברירת מחדל שלי.

מה שבטוח אני מאוד מאוד רוצה להשיג שליטה ברוב רובו של הזמן, אני מרגישה שאני מלאה ידע על כמה חשוב וצריך לאהוב להיות זמינה להסביר בגובה העיניים, לאפשר - וכמה במציאות אני קורסת לתוך זה. לא שווה להיות מכילה 70% מהזמן אם בשאר הזמן הילד חווה תחושות של בדידות או חוסר אונים או תסכול פשוט תסכול. אני זוכרת אצלי כילדה תחושות כאלה, אפילו לא בכוונה. למשל אמא שלי יום אחד התעסקה בעבודות הבית ואני שבאתי לעזור לה כילדה בת 6-7 חשבתי שהיא חוזרת על מה שעשיתי כי היא לא סומכת עליי, כשבפועל זה לא היה נכון, משהו כמו שטיפה שהיה צריך לנגב אחרי במילא. זה צרם לי ואני זוכרת את ההבעה האטומה של אמא שלי שחזרה מיום ארוך של עבודה, מכונת הכביסה התקלקלה והציפה את הבית, הרים של עבודה ואותי בוכה ברקע לאבא שלי ז"ל על שהיא לא סומכת על העבודה שלי. מה שצרם בדיעבד זה שהיא לא התאמצה להסביר לי, להניח רגע למטלות ולהגיד לי שאני טועה שהנה גם על העבודה שלה היא עוברת במגב. שזה חלק מזה לעבור פעמיים על רטובויבש. לדעתי זה היה מספק אותי.
זה בדיוק מה שקורה לי לפעמים איתו, הוא בוכה ואני לא מתאמצת להרגיע או למנוע את הבכי בהסבר מראש או כאלה. אני לא מצפה שהוא לא יבכה, כי זה טבעי - אבל כן להתאמץ מצידי להיות שם בשבילו.

אם הבנת אותי אז כל הכבוד :-)
עירית_לוי
הודעות: 4246
הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי

ביד רכה

שליחה על ידי עירית_לוי »

שואלת,
:-)

הנה, מתוך התיאור המפורט והמדוייק שלך, מתבהר לו הפצע שעומד בינך לבין יכולת ההכלה שאת כמהה לה.
אני חושבת שיהיה לך מועיל בתור התחלה להביט עליו, ולהכיר אותו מקרוב. להביט ולהבין שזו לא את. שאת לא אשמה במצב הנוכחי. זה הפצע שמדבר, ומבקש ממך משהו. איזשהו תיקון. משהו שלא קיבלת בעבר. ועכשיו, כאשר את אמא, יש לך הזדמנות להתייחס אליו. ואולי היית צריכה לחכות לחוויית האימהוּת כדי לעשות את זה :-).

אני אגיד לך מה עלה לי בתחושה מתוך התיאור שלך, ואת תבדקי אם את מתחברת לזה. אם לא, נדייק את זה עוד קצת.
אז ככה, אני חושבת שהמשקע הישן שאת נושאת איתך ומביאה אותו איתך אל תוך האימהוּת זה האיסור "להתפרע" וההכרח להתאפס על עצמך ולהתנהג כמו ילדה טובה ובוגרת. את למדת שאי אפשר להכיל התנהגות שהיא בגדר הפרעה לסדר הטוב. את למדת שזה מפחיד עבור האדם הבוגר שניצב מולך ושזה יוצר אצלו חוויה של חוסר אונים. ולמדת שהתגובה להתנהגות כזאת כלפיך היא תגובה בולמת (גינוי, או התעלמות, או חיתוך חד של הסיטואציה).

זה מה שלמדת כילדה וזה מה שאת מיישמת היום, בלי לדעת, מול הבן שלך. כפי הנראה (אני מסייגת כי אני לא באמת יודעת) עבור מי שטיפל בך (עבור אמא או אבא שלך או עבור שניהם) זו היתה סיטואציה בלתי ניתנת להכלה. סיטואציה מפחידה שיוצרת חווית חוסר אונים. המסר הלא מילולי שהגיע אליך מהם היה שזה מפחיד ושזה אסור ושצריך לחתוך את זה באופן מיידי. זו המורשת שעברה אליך. והיום, בלי להתכוון לכך, את מיישמת אותה כהורה.

כמובן שגם ההורים שלך לא אשמים בכך. סביר להניח שזו מורשת שעברה גם אליהם מבלי ששמו לב. הם המשיכו אותה אבל את, מתוך המודעות שלך, יכולה לעצור את הגלגל הזה שעובר לו מדור לדור.

האם את מבינה שמה שקורה לך מול הבן שלך הוא טבעי ונורמלי ביחס לחוויית הילדות שלך? שזו ההתניה הלא מודעת שנטמעה בך? ובגלל שההתניה הזאת היא לא במתאם לאני מאמין שלך - נוצרת הצרימה, והפער בין המצוי לרצוי. והתסכול.

זה מה שמציק לי שיש אמהות שהאינסטינקט שלהן יהיה לדבר לילד לפני שהן מנתקות אותו מהצעצוע או מכניסות לעגלה ואצלי האינסטינקט הוא פשוט לקחת ולהכניס או לקחת את הצעצוע ורק שנייה אחרי להיזכר לומר משהו וגם זה לא תמיד.
אני מבינה את הכאב שלך.
יש לך פה הזדמנות לתרגל מדיניות של יד רכה שלך כפי עצמך: להבין שאת לא לא-בסדר שאת פועלת כפי שאת פועלת. שאת לא אשמה באינסטינקט הזה, בהתניה הזאת. כפי שראית, יש לך סיבות טובות לפעול באופן שבו את פועלת. נכון, את רוצה שזה ישתנה, וזו מטרה ראויה לכוון אליה, אבל עד שזה יתאפשר, מגיע לך שתתני לעצמך את היחס המקבל והמבין הזה.

אני חוששת שהעדינות שיש לי כשאני רגועה נובעת מזה שאני מתאמצת להיות כזו וכשאני עייפה/עצבנית אז אין לי את הכח לכפות את זה עליי ואז אני חוזרת לברירת מחדל שלי.
אני חושבת שיש בך, בבסיס, גם עדינות טבעית שהיא שלך ושקיימת שם גם ללא המאמץ. השאיפה כמובן היא שהעדינות שבך תהיה נוכחת גם ללא מאמץ ושליטה. וכאשר תצליחי לתת מענה לדבר בתוכך שמבקש מענה, יהיה לה, לעדינות, יותר מרחב לבוא לידי ביטוי באופן טבעי.

ועכשיו, רק לרגע, אל תנסי לרוץ לשינוי התנהגותי שלך כאמא. קודם כל תביני לליבך. תביני את המצוקה שמתעוררת בך ברגעים הללו. ההבנה הזאת לליבך תהיה צעד ראשון וחשוב אל עבר השינוי, משום שהיא היפוך גמור למורשת שאת נושאת איתך. היא תהיה הכלה במקום אי הכלה. הכלה שלך את עצמך. לא הכלה שלך את בנך. כדי שבהמשך יתפנה לך מקום להכיל גם אותו. אבל בעיני את חייבת להתחיל ממך :-).

מה את אומרת?
שואלת*
הודעות: 376
הצטרפות: 25 ינואר 2004, 10:05

ביד רכה

שליחה על ידי שואלת* »

היי עירית
ניתוח רציני תיארת פה, תודה רבה על ההשקעה.
התבלבלתי כשקראתי אתה דברים שלך. כי מצד אחד הם נשמעים הגיוניים מאוד.
מצד שני המציאות לא היתה כזו, לפחות לא מהמקום שלי כרגע.
אני אתאר אולי מה היה ואז אולי תוכלי לתת את הפרשנות היחודית שלך?

אני לא יכולה להעיד על איך התייחסו אליי בגיל המאוד מוקדם של הינקות.אבל מהגיל שאני זוכרת ומתאור של אחרים דווקא הייתי ילדה חסרת רסן.
מסיבות מעניינות דווקא. מצד אחד הייתי מפונקת, אבא שלי היקר פינק אותי מאוד, עטף אותי באהבה וחיבה וקנה לי תמיד ממתקים וכו'. הייתי ממש ילדה של אבא.
אבל ביום יום, בהתעסקות של הגידול של המצב בבית הספר, של האם יש לי בגדים להצגת סיום, האם התכוננתי לבחינה, ספרי קריאה שאהבתי ואפילו לא אמרתי כי כאילו שגדלתי כחלק מחבורה ופחות התייחסו לעולם שלי. לא ממקום רע, אולי עייפות של הורים קשיי יום במשפחה באמת גדולה עם קשיים כלכליים.
בתכלס הייתי די מוזנחת וכחלק מההזנחה גם לא שמו לב ולא התייחסו ולא שמו מחסומים.
יצא שגדלתי להיות מפונקת כי עשיתי מה שרציתי, לא היה לי אף אחד על הראש, לא אמרו לי לחזור בשעה מסויימת, לא חיכו בבית עם סדר יום או שיעורים או ארוחה. אני זוכרת שבגילאים מסויימים דרשתי שיכעסו כשאני מאחרת לחזור או דרשתי שיבדקו לי שיעורי בית. כעסתי על אמא שלי שהיא לא בתשומת לב עלה דברים האל ה והיא צחקה, לא הבינה על מה המהומה.
ולכן גם גדלתי תלושה. בתחושה של חוסר עוגן.
חופשי זה לגמרי לבד ;-)

אני לא חושבת שהיה לי רע אבל גם לא היה לי טוב.
זה יכול להתחבר לנקודות האלה?

מה שבטוח זה שאני מרגישה נורא ילדותית בעימותים הם הילדים שלי. כלומר בנקודה בה אין לי כח יותר ואני שומטת את הילד ממש כך, הוא למשל מתנגד או בוכה ממשהו כשאני מנתקת אותו - אני מניחה אותו על השטיח ונושמת ומתרחקת קצת או כשהוא רוצה עוד ידיים ואין לי כח. אני מרגישה שהאין כח הזה ילדותי כי זה לא שבאמת אין לי כח, יש לי כח ויש לי זמן אבל אין לי כח לזה להתבגר ולתת לו את שלו.

גם חלק מהפתרונות הוא בכלל טכני. לישון יותר, לקחת יותר עזרה וגם אין לי בבסיס רצון ליזום שינוי בנושא.
שני האלמנטים מאוד ילדותיים. ועדיין שולטים בי ולא אני בהם.

משהו מכל זה מסתדר עם העבר?
עירית_לוי
הודעות: 4246
הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי

ביד רכה

שליחה על ידי עירית_לוי »

הי שואלת,

אני רואה שמיהרתי להסיק מסקנות על חווית העבר שלך :-)...
בואי נתמקד אם כך בחוויית ההווה, ובעובדה שקשה לך להכיל את הבן שלך ברגעים מסויימים.
האם את מתחברת לרעיון שתיארתי שלפני שתהיי מסוגלת להכיל אותו, נדרש שתהיי מסוגלת להכיל את עצמך באותו הרגע ואת מה שקורה לך?
אני חושבת שאולי זה יהיה כיוון מועיל, ואז נוכל לדבר על מה אפשר לעשות כדי שתוכלי להכיל את מה שקורה לך מול הבן שלך. אבל תבדקי איך זה מרגיש לך באינטואיציה ללכת לשם.

_ולכן גם גדלתי תלושה. בתחושה של חוסר עוגן.
חופשי זה לגמרי לבד
אני לא חושבת שהיה לי רע אבל גם לא היה לי טוב.
זה יכול להתחבר לנקודות האלה?_
כן, אפשר לקשור את חווית חוסר העוגן לתחושת חוסר האונים שעולה. עוגן נותן תחושה של כוח ומסוגלות מול סיטואציות מבלבלות או מטלטלות. חוסר עוגן נותן תחושה של אין-כוח. של אין-אונים.
אבל, תבדקי אם את מרגישה שההבנה הזאת בין מה שקרה בעבר לבין מה שקורה לך היום נחוצה לך. לפעמים לא צריך אותה, ומספיק להתמקד בתפקוד שלך ברגע הנוכחי. גם כאן תבדקי מה האינטואיציה שלך אומרת לך על ללכת לשם.
שואלת*
הודעות: 376
הצטרפות: 25 ינואר 2004, 10:05

ביד רכה

שליחה על ידי שואלת* »

_בואי נתמקד אם כך בחוויית ההווה, ובעובדה שקשה לך להכיל את הבן שלך ברגעים מסויימים.
האם את מתחברת לרעיון שתיארתי שלפני שתהיי מסוגלת להכיל אותו, נדרש שתהיי מסוגלת להכיל את עצמך באותו הרגע ואת מה שקורה לך?
אני חושבת שאולי זה יהיה כיוון מועיל, ואז נוכל לדבר על מה אפשר לעשות כדי שתוכלי להכיל את מה שקורה לך מול הבן שלך. אבל תבדקי איך זה מרגיש לך באינטואיציה ללכת לשם._


לגמרי לגמרי :-)
אפשר לעשות הרבה קישורים מהעבר ועשיתי בעצמי כל מיני אבל זה לא עזר לי בפועל.
עירית_לוי
הודעות: 4246
הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי

ביד רכה

שליחה על ידי עירית_לוי »

שואלת,

אוקיי, אז אנחנו מכוונת להכלה שלך את עצמך, כדי שלאחר מכן (לא עכשיו, לא מיד :-)) יתפנה בתוכך מרחב להכיל את הבן שלך. מתוך ההנחה שכרגע, לנסות בכוח להכיל אותו כי "זה מה שאמא אמורה לעשות" מבלי לקחת בחשבון את מה שעובר עליך עמוק בפנים, זה בעצם לא להכיל אותך. לעשות כך זו תהיה תנועה של התנגדות אל עצמך. וה"עצמך" כנראה מתקומם ומחזיר לך בתנועת התנגדות משלו. זה נורמלי מצידו :-).

(להכיל מבחינתי זה אומר לקבל, להבין, לתת להתנהגות מקום מבלי להתנגד לה. כאמור – קודם כל מקום להתנהגות שלך, ורק אז להתנהגות שלו. כאשר יהיה מקום להתנהגות שלך, סביר שבאופן טבעי יתפנה בך גם מקום להתנהגות שלו).

ולכן, מה שאני מציעה להתחיל ממנו - זה לתת מקום למה שקורה לך, בהתחלה לא ברגע האמת, שזהו רגע שבו את עוברת למצב אוטומטי ולא כ"כ נשלט, אלא דווקא בנפרד ממנו.

אז בואי נראה.
הנה חלק מהתיאור שלך של מה שקורה לך ברגע ההוא:
אני מרגישה מרוקנת, כועסת, אטומה, על אוטומט
_אוויר לנשימה.... עזרה, שיתפסו ממני מרחק.
אז כן, מישהו מבחוץ שיקל עליי... לפרוק רסן. משהו. קרש הצלה._
  • האם את יכולה לראות שזה לגיטימי שזה מה שאת מרגישה ושזה מה שאת צריכה?
  • האם את מסכימה לקבל את זה שזה מה שעובר עליך באותו הרגע?
  • האם את מסכימה לקבל את זה שזה בסדר שזה מה שעובר עליך באותו הרגע?
  • האם את יכולה לראות שמותר לך להרגיש כך?
תבדקי האם באמת עולה הסכמה. אל תכריחי אותך להסכים. זה חלק מהעניין: לא עוד כפייה עצמית. תני למה שיש לעלות ועם מה שיש נעבוד.
ורד_הסלע*
הודעות: 10
הצטרפות: 22 פברואר 2016, 11:08

ביד רכה

שליחה על ידי ורד_הסלע* »

+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+

מעתיקה לכאן את ההודעה האחרונה שכתבתי בזמנו:

היא עושה משהו במקום לחוש חוסר אונים מול סיטואציה שנדמית כגדולה מדי וקשה מדי לעיכול. זוהי תגובה אינסטינקטיבית וטבעית מול חוויה חזקה של חוסר אונים.
כן וגם תירוץ להתחמק ממטלות שונות שלא נעימות לי במיוחד.

לכן, כצעד ראשון הייתי מביטה בחמלה עליך ועל הנפש שלך שמשתמשת במנגנון ההגנה הזה של רצף מחשבות שמונע ממך לפעול - מול מצב שנתפס עבורה כמבהיל.
את לא לא-בסדר אם את נמנעת מעשיה ברגע כזה. את לא לא-בסדר אם את בורחת או לא נוכחת. זהו דפוס שאימצת לא במודע. את לא אשמה בו.
מה דעתך להביט כך על התגובה שלך?
תראי מה עולה בך מול תיאור הדברים בדרך הזאת. אם במקרה עולה התנגדות אל תנסי "לגרור" אותך בכוח לחשוב כך. תבדקי באמת מה עולה. אם יש התנגדות תני לה מקום ואז נוכל לעבוד איתה.
יש התנגדות. ההתנגדות אומרת שחמלה כלפי התבנית הזאת היא שלב ראשון, להישאר עם חמלה כלפי הדפוס אפשרי, ובאותה הנשימה רוצה לעבוד לכיוון של שינוי.

איזו תפיסה עצמית/דימוי שלך ביחס לעצמך תוכל להקל עליך ברגע כזה?_
שאני לא אחת שנשאבת לתוך מערבולת המחשבות, ושיש לי עוגן להפריד בין מקום זמן אדם , שאני לא אחת שממשיכה להחזיק כל היום במחשבות הכפייתיות הטורדניות.

מה יוכל להקל עליך להניח לרגע את "חפץ המעבר"?
מהי המדרגה שיידרש ממך לעלות על מנת להישאר נוכחת ברגע כזה?_
אין לי תשובות לשאלות האלה.
התלבטתי עם עצמי בנושאים אלה , וכבר שאלתי בעצמי בווריאציות אחרות מהשאלות שלך, כיצד להפסיק , ולא מצאתי תשובה.
ורד_הסלע*
הודעות: 10
הצטרפות: 22 פברואר 2016, 11:08

ביד רכה

שליחה על ידי ורד_הסלע* »

+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+

האם את יכולה לספר מה שלומך היום ברגעי לחץ ובהלה? איך נראה היום התפקוד המצבים כאלה? וגם איך נראית היום ההתייחסות שלך לעצמך כאשר זה קורה? ובכלל, כל מה שתרצי להוסיף בעניין.
עדיין אני יכולה להגיד שיש לי מחשבות טורדניות, מעגליות, שחוזרות על עצמם ומבלבלות אותי ומונעות ממני להיות בנוכחות בהווה.
עירית_לוי
הודעות: 4246
הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי

ביד רכה

שליחה על ידי עירית_לוי »

ורד הסלע,

עדיין אני יכולה להגיד שיש לי מחשבות טורדניות, מעגליות, שחוזרות על עצמם ומבלבלות אותי ומונעות ממני להיות בנוכחות בהווה.
אני מבינה.
ומה את מרגישה ביחס לעצמך כאשר זה קורה לך?

{@
ורד_הסלע*
הודעות: 10
הצטרפות: 22 פברואר 2016, 11:08

ביד רכה

שליחה על ידי ורד_הסלע* »

+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+

ומה את מרגישה ביחס לעצמך כאשר זה קורה לך?
עמוסה
עירית_לוי
הודעות: 4246
הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי

ביד רכה

שליחה על ידי עירית_לוי »

ורד הסלע
אני מבינה.
ויש לי הצעה ת'כלסית.
מה דעתך, בפעם הבאה שזה קורה, בפעם הבאה שאת מוצאת את עצמך ברגע של שלחץ שבו מופיעות מחשבות טורדניות שמפריעות לך להיות נוכחת בהווה – לציין לעצמך בצורה ברורה ובהירה שהמחשבות הללו הן מנגנון הגנה שנועד להסיח את דעתך מהבהלה, כלומר להגן עליך מפני מצוקה.

את לא מצליחה לשלוט במחשבות הטורדניות אבל את כן יכולה ליצור לעצמך בהירות לגבי מה שקורה לך. לגבי המנגנון והתפקיד שלו עבורך. אי של שליטה בתוך אי-השליטה. כמו אי של שפיות ובהירות. לחדד לעצמך את ההבנה על מה שקורה לך באותו הרגע.
זה לא יעלים את המחשבות אבל זה יכול ליצור עבורך שביל גישה לנוכחות.
מה דעתך? :-)
שואלת*
הודעות: 376
הצטרפות: 25 ינואר 2004, 10:05

ביד רכה

שליחה על ידי שואלת* »

עירית,
חשבתי ששלחתי תשובה לפני יום וכעת אני רואה שהיא לא עלתה.
לעניין השאלות ששאלת, תראי מבחינת הלהרגיש, אני מקבלת שמותר וזה בסדר לי להרגיש את העייפות את הדי נמאס וכו'. כלומר אוקי יש לגיטימציה.
אבל לא מבחינת המעשים!
זה בסדר להרגיש שאני רוצה לפרוק רסן אבל לא לבצע את זה בפועל בטח לא כשהתינוק זקוק לי.
עירית_לוי
הודעות: 4246
הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי

ביד רכה

שליחה על ידי עירית_לוי »

שואלת,
אם כך, אני חושבת שעכשיו אפשר לבדוק לעומק מהו הדבר שמפעיל אותך.
כאמור, ראית שזה לא עובד לנסות לגייס בכוח יכולת הכלה וסבלנות, ואולי, מה שכן יעבוד זה לבדוק מה יוצר את אי הסבלנות: במקום להילחם הסימפטום, לטפל במקור, בגורם.

אם את רוצה לנסות לברר את זה פה, אפשר להמשיך את השיחה (אבל תבדקי אם זה מתאים לך ונכון לך :-)).
ואם כן - יש כאן שלוש שאלות. תנסי לא לחשוב כאשר את עונה עליהן אלא לתת לבטן שלך לענות. אין פה תשובה חכמה או נכונה. אנחנו מחפשות קצה חוט לכפתור שמפעיל אותך:
אז כאמור - בלי לחשוב:
  • מה מפעיל אותך?
  • מי זה שמפעיל אותך?
  • מה הוא מפעיל בתוכך? את מי הוא מפעיל? איזה חלק שלך?
אם את רוצה לברר פה, אבל מרגישה שזה לא כיוון מדוייק לבירור, תגידי וננסה לדייק.
{@
שואלת*
הודעות: 376
הצטרפות: 25 ינואר 2004, 10:05

ביד רכה

שליחה על ידי שואלת* »

היי עירית תודה.
אני מקווה שהבנתי נכון.
מה מפעיל אותי?
כעס
אני כועסת.

מי זה שמפעיל אותי?
לא יודעת לגבי זה, רק שאני מרגישה ילדה באותם רגעים. מפונקת שבורחת לכלים ולעבודות בית במקום להכיל את מי שרוצה באותו רגע.
מה הוא מפעיל, איזה חלק?
כאמור חלק ילדותי.

אם התכוונת למשהו אחר אני אשמח.
אבל עירית, לא יכול להיות מצב שאני פשוט קצרת רוח כי אני קצרת רוח, כמו רובנו אחרי שמגיעים אל הסף. ומצד אחד אני צריכה לעבוד על הקלה באמצעות פתרונות טכניים ומצד שני ללמוד להאריך את הפתיל של הסבלנות?
כלומר זה לא שאני מופעלת על ידי מישהו או משהו, אלא שזו חולשה אנושית ואני כן צריכה רק לפצח את הדרך שבה יעבוד לי לפצח אותה?
עירית_לוי
הודעות: 4246
הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי

ביד רכה

שליחה על ידי עירית_לוי »

שואלת,

_לא יכול להיות מצב שאני פשוט קצרת רוח כי אני קצרת רוח, כמו רובנו אחרי שמגיעים אל הסף. ומצד אחד אני צריכה לעבוד על הקלה באמצעות פתרונות טכניים ומצד שני ללמוד להאריך את הפתיל של הסבלנות?
כלומר זה לא שאני מופעלת על ידי מישהו או משהו, אלא שזו חולשה אנושית ואני כן צריכה רק לפצח את הדרך שבה יעבוד לי לפצח אותה?_
ראשית, לראות את קוצר הרוח כ-פשוט חולשה אנושית זה נהדר כי זה נותן לך את החופש להיות את על יתרונותיך ועל חולשותייך מבלי לגנות אותך. זו נקודת מבט שהיא חיובית בעיני באופן כללי. וזה נכון לגבי כל דפוס התנהגות באשר הוא.

ואני חושבת שהנקודה שכדאי לבדוק כאן, כדי לענות על השאלה שלך, היא האם הפתרונות הטכניים של הגדלת הסבלנות ויכולת ההכלה באמת עובדים לך. אם כן, אם למשל לנשום עמוק, או דברים דומים (שהם טובים וחשובים) הם יעילים אז יופי. לפעמים לא צריך לחפור כל כך עמוק אלא למצוא משהו פשוט שעובד :-). ואם לא, אז כדאי להיכנס פנימה ולבדוק מהו הכפתור שמופעל שם.

אז בואי נתחיל מזה - מה האינטואיציה שלך אומרת לך? האם כדאי להמשיך לחפש פיתרון טכני או לגעת בעומק, כלומר במקרה שלך, בכעס שיושב בפנים. אין נכון או לא נכון. יש את מה שיעבוד יותר טוב בשבילך. אז תבדקי (תתייעצי עם האינטואיציה :-)).

אני מקווה שהבנתי נכון.
הבנת נכון מאוד :-)

_מה מפעיל אותי?
כעס
אני כועסת._
אם תגלי שכן נכון לך לעבוד עם מה שמפעיל אותך, עם הכעס, אני מציעה בתור התחלה לתת לו מקום. באופן מעשי זה אומר בזמן אמת (אן בדיעבד אם לא זכרת בזמן אמת. זה לא קל לזכור בזמן אמת, בטח לא כאשר לא מתורגלים בכך) – כאשר את מזהה שאת מגיבה בחוסר סבלנות אל אחד הילדים – להזכיר לעצמך שאת עושה את זה בגלל כעס. או שהטריגר לחוסר הסבלנות הוא כעס שיושב בפנים. נקודה חשובה: את לא מנסה לשנות את ההתנהגות שלך, את לא מפעילה שרירים נגד עצמך, את רק עושה את הקישור בין המקור לתוצאה. בין הכעס לחוסר הסבלנות. בחמלה ובעדינות ובלי גינוי עד כמה שאת מצליחה. ואת עושה את זה במשך זמן מה ואז בודקת מה קורה. ועם מה שיקרה ועם מה שיעלה אפשר, אם יהיה צורך, להמשיך לעבוד.

כאשר את נותנת באופן הזה מקום לכעס, את לא מנסה לאלף אותו, את לא חוסמת אותו ולא מנסה להתאפק. באופן הזה את בעצם מבטאת את זה שאת מבינה שאת לא אשמה בחוסר הסבלנות, את מבינה שיש משהו שמפעיל אותה ומבקש לקבל תשומת לב ומקום.

מה את אומרת?
שואלת*
הודעות: 376
הצטרפות: 25 ינואר 2004, 10:05

ביד רכה

שליחה על ידי שואלת* »

באופן מעשי זה אומר בזמן אמת (אן בדיעבד אם לא זכרת בזמן אמת. זה לא קל לזכור בזמן אמת, בטח לא כאשר לא מתורגלים בכך) – כאשר את מזהה שאת מגיבה בחוסר סבלנות אל אחד הילדים – להזכיר לעצמך שאת עושה את זה בגלל כעס. או שהטריגר לחוסר הסבלנות הוא כעס שיושב בפנים. נקודה חשובה: את לא מנסה לשנות את ההתנהגות שלך,
בסדר גמור, אני אנסה את זה.
לצערי פתרונות טכניים עוזרים מעט. למשל כשאני ישנה טוב ולא מותשת או עצבנית או טרודה אז מן הסתם יכולת ההכלה שלי גדלה. אבל הורות מטבעה תובענית ואי אפשר לצפות תמיד להיות לא עייפה לא טרודה לא שחוקה, אז הדרך האחרת היא באמת לפתור את זה פנימה.

תודה, אני אעדכן :-)
עירית_לוי
הודעות: 4246
הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי

ביד רכה

שליחה על ידי עירית_לוי »

תודה, אני אעדכן.
אחלה. תנסי את זה למשך זמן מה, עד שתרגישי שזה מוצה.
ועם מה שיעלה בהמשך (התנהגות שלך, מחשבות, רגשות) ואפשר יהיה לחשוב פה יחד, אם תרצי, לאן לקחת את זה.

רוצה רק להוסיף, כדי שזה יהיה לך ברקע כאשר את מתרגלת את זה, שזה - לתת מקום לכעס שלך, לעשות את הקישור בין ההתנהגות שלך לבין הכעס שמפעיל אותה - זה כבר הכלה שלך את עצמך. וזו כבר עשייה משמעותית שלך עבור עצמך. לא רק סתם תרגיל בדרך... :-)
עירית_לוי
הודעות: 4246
הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי

ביד רכה

שליחה על ידי עירית_לוי »

אני מצרפת קישור hc]לסרטון ref[/po]=PAGES TIMELINE נהדר בן 7 דקות שנתקלתי בו לפני כמה חודשים. זהו קטע מתוך הרצאה של פמה צ'ודרון. הרעיון שהיא מציגה פה מתקשר לי נהדר לרעיון של ביד רכה ושל התפתחות מתוך נקודת מבט של חמלה ורכות.

ההבחנה המקובלת ביחס ליציאה מאזור נוחות, היא בין אזור נוחות לבין אזור צמיחה.
פמה צ'ודרון עושה הבחנה בין שלושה אזורים: אזור נוחות, אזור צמיחה, ו...אזור סיכון מופרז.
ההתייחסות לאזור סיכון מופרז היא חשובה בעיני. היא אומרת שדחיפה לצמיחה זה חשוב, אבל חשוב לא פחות להקשיב ליכולת לקצב ולמה עלול להיות יותר מדי כרגע: מה עלול במקום לקדם – לשתק ולעכב.
כוס_תה*
הודעות: 11
הצטרפות: 29 נובמבר 2016, 12:37

ביד רכה

שליחה על ידי כוס_תה* »

הי עירית, מקווה שאולי תוכלי לתת לי כיוון מועיל...
בזמן האחרון אני במין תקופה מעצבנת ומעוצבנת. נעה בין עצבנות כללית, שמדי פעם מוצאת לה על מה להתביית ולהתפרץ (אבל קיימת מתחת לפני השטח כמעט כל הזמן), לבין תחושת קורבניות מעיקה.
לפעמים נדמה לי שבגלל שתחושת הקורבנות כל כך לא נעימה זה גורם לעצבים, ולפעמים נראה שהיא שם בלי קשר...
אבל כך או כך, זה מעיק נורא ולא נעים להיות סביבי ככה וגם לי לא כיף בכלל.
בעודי מסתובבת בבית ומרחמת על עצמי או עצבנית על בני הבית, אני יודעת שאני הורסת בעיקר לעצמי, אבל איכשהו לא מצליחה לצאת מזה.
אישה_במסע*
הודעות: 5515
הצטרפות: 29 מרץ 2012, 10:55

ביד רכה

שליחה על ידי אישה_במסע* »

אני אישית לא מסכימה עם ההבחנה המקובלת בין אזור נוחות לאזור צמיחה. היא גורמת לאנשים לעצום עיניים, לסתום אוזניים, ולאטום את הלב לכל המקומות בהם אפשר לצמוח בנוחות. ויש המון המון מקומות כאלו.
לפעמים יש דברים שחשובים לי ואני מוכנה לעבור דרך כאב וסבל כדי להגיע מהר יותר. אבל אני לא מספרת לעצמי שזו הדרך היחידה ושאי אפשר אחרת - כי אפשר. זה כנראה יקח יותר זמן, אבל אפשר.
ואם אני חייבת את הסיפור הזה בשביל לדחוף את עצמי קדימה, ולא מוכנה לשקול את האפשרות שאפשר אחרת, אולי זה אומר שאני סובלת יותר מדי, ולכן המחשבה שכל הסבל הזה לשווא כל כך נוראית בשבילי? אם זה ככה, זו סיבה טובה להפסיק לסבול, בעיניי.
שליחת תגובה

חזור אל “אודות החינוך הביתי”