בלוג קיצקיצ בלי חיתול

פעם (כשהייתי רווקה הוללת) חשבתי שהורים שמדברים על פיפי וקקי כל היום הם ממש פטתים. לא רציתי להפוך לאם כי לא רציתי להיות פטתית "כמוהם". היום אני בטוחה שזה הנושא הכי מעניין בעולם. מיותר לציין שאני שמחה שהפכתי לאם כי זו הרפתקא מרתקת ורבת פנים שגם מאפשרת לי לברוא את עצמי כל יום מחדש דרך הבחירות שלי/שלנו. למשל כמו זו: לנסות לותר על חיתולים.
קראתי על כל עניין הבלי חיתולים עוד לפני ההריון והתלהבתי ממש. אחרי הלידה הדברים היו נראים קצת אחרת: היו עוד דברים שהיינו צריכים להתארגן עליהם, בכל זאת הורים פעם ראשונה (קשיי תחילת הנקה למשל, ילדה מקיאה באופן כמעט יומי למשל). חוץ מזה גרנו אצל ההורים שלי אז בלי חיתולים זה לא בא בחשבון. עשינו נסיונות יומייים עם טטרה אבל הילדה עשתה פיפי כל רבע שעה בערך וקקי במילא היה בזמן הנקה אז נשברנו. חוץ מזה לא היתה לנו מכונת כביסה. השתמשנו בח"פ.
לפני בערך חודש, כשקיצקיצ היתה בת 3 וחצי חודשים נכנסנו לדירה. ביום שקדם למעבר אגב, שכחנו אותה בתוך החיתול כל היום בלהט הנקיונות (זה היה היום הכי "עקרון רצפי" עד עכשו. ניקינו איתה במנשא כשהיא צופה בעניין רב) ובערב גילינו אותה תבועה בקקי עד הצואר. אח"כ היא לא עשתה קקי 3 ימים. או בגלל הזכרון של ההרגשה בתוך הקקי או בגלל מעבר הדירה. על כל פנים, אם להתיחס אל 3 ימים כאל עצירות אז לקיצקיצ היתה עצירות מסיבות מנטאליות. לא רצתה לעשות קקי.
קבלנו מתנה מהקוסמוס: מכונת כביסה ישנה שצריכה קצת עזרה ידנית, אבל עושה את העבודה. התחלנו לעבור לרב פעמיים. קיבלנו מחברים להולדתה 3 חיתולים ר"פ מעוצבים וקנינו עוד כמה טטרה פלנלים והתחלנו. מהר מאוד התחת האדים והבנו שאין מה לעשות, זה לא טיטול והתחת נשאר רטוב רב היום גם אם מחיליפים פי 4 יותר. התחלנו לדאוג לתחת: לאוורר יותר ויותר. שמנו לב גם שהיא חזרה למנהג שזנחה לא הרבה ימים אחרי הלידה: להשתין כשפותחים את החיתול. היא הרגישה שרטוב אם עושים בחיתול והעדיפה לא לעשות בחיתול (פה ושם כמובן, לא באופן גורף).
לפני שבוע בדיוק, עשינו לה אמבטיית שמש על הדשא עם הטוסיק בחוץ. באיזשהוא שלב בנזוגי שם לב למשהו שנראה לו כמו צורך להתרוקן (זיהה בעקבות תצפיות בזמן ה"איוורורים"). אמרנו, ננסה לפשפש. נכנסנו לתנוחה. והנה, הפלא ופלא: פיפי! ואחריו קקי! ואחרי כמה דקות עוד קקי! השמחה וההתרגשות היו גדולים, שלנו ונראה שגם שלה. החלטנו לנסות בלי חיתולים בקטן. אמנם נפל לנו באמצע החורף, אבל זה מה יש. תרמנו לעניין קערת בצק ישנה כסיר והתחלנו לפשפש בכל פעם שנראה לנו שיש סימן. בדר"כ התפתלויות בחוסר נוחות וקיטור. לפעמים עשתה פיפי בלי שום סימן. בימים הראשונים הצלחנו איזה פעמיים שלוש ביום. כל הצלחה נתנה הרבה סיפוק וכוח להמשיך. הצלחנו רק עם פיפי. לא הצלחנו לשחזר את ההצלחה של הפעם הראשונה עם קקי. קקי עדיין רק תוך כדי הנקה.
עד כאן מבוא. מכאן הבלוג.

אתמול לא עשתה קקי כל היום. התפתלה במהלך ההנקות אבל לא הוציאה כלום. אני יודעת שהיא זקוקה להנקות כדי לשחרר קקי. בשמת א מסבירה שכשמתחילים להגיב לצורך של תינוק להתרוקן, אחד הדברים הראשונים שקורים הוא סירוב שלו לעשות בחיתול, על עצמו, וצריך לנצל הפסקה שלה ביניקה ולהציע לה לנסות להתרוקן. ניסינו את זה היום. ללא הצלחה. לא הצליחה לעשות קקי לא במהלך ההנקה וגם לא אם הציעו לה בתנוחת פשפוש. מתפתלת ומייבבת במהלך הנקות, אבל ממש בוכה אם מביאים אותה מעל הסיר. בבוקר עשתה פיפי בסיר, ואח"כ גם פושפשה בטיול אבל אחה"צ התחילה לסרב לפשפש ובכתה כל פעם. אולי הצענו בתדירות גבוהה מידי וסתם עיצבנו אותה. הבנזוג כבר מוכן לוותר למראה הסבל שלה. חושב שלא אוהבת את התנוחה. אני חושבת, אולי אנחנו נודניקים ומלחיצנים, ו"ממרכזים". מה שברור זה שאין דרך חזרה. היא לא מצליחה לעשות קקי בסיר, אבל כבר לא רוצה לעשות על עצמה. עוצרת כבר יומיים. תצטרך להכריע. זה יום קשה. זקוקים לרעיונות ולחיזוקים.

מקוה שמישהו יקרא בלוג שמספר על "נפתולינו עם הקקי של התינוקת".

בהצלחה @}
אאנדקס לך את הדף ב מדור בלי חיתולים

תודה!

אני ממש אוטוטו יולדת , וקוראת את הבלוג כדי ללמוד.

יופי שמחה שקוראים. עכשו עשתה קקי תוך כדי יניקה, בלי חיתול מתחתיה (אלא הפיג'מה שלי). לקח מאמצי על להוציא. צריך לחשוב איך ממשיכים מכאן.

בהצלחה!

מקוה שמישהו יקרא בלוג שמספר על "נפתולינו עם הקקי של התינוקת".
רק מי שמתעסק בזה מבין עד כמה שזה מעניין...
תמשיכי לכתוב כי ככה גם אתם לומדים וגם אחרים שמתלבטים ומנסים...
אני לא הצלחתי לכתוב כשהתחלנו ב EC ועכשיו (בת 5 חודשים) חבל לי שאין לי תיעוד של הדרך שלנו.
גם אני התחלתי עם חיתולי טטרה וגיליתי שכמה שפחות חיתולים ויותר ביקורים בחדר האמבטיה עושים טוב לכולם.

דניה בניו זילנד... מעניין...לפני 4 שנים הייתי בניוזילנד והתארחנו אצל משפחה שגרה בשומקום והתינוק חותל בטטרה. זה היה נראה לי כ"כ מוזר וארכאי (למרות שכבר אז יכולתי מאוד להעריך את זה

סיכום היום:
עשתה שלושה קקי: אחד עלי כאמור, השני גם הוא תוך כדי הנקה עם חיתול מתחתיה, השלישי לא תוך כדי הנקה, בלי חיתול על הרצפה. דבר נוסף: התחילה למחות כשמביאים אותה גם לפיפי. נמאס לה מכל המשחק הזה של הפישפושים. אנחנו מזהים סימן, לוקחים אותה, בוכה, מפסיקים, ואז עושה על החיתול שמתחתיה. מצד שני, לא רוצה חיתול. נהינית נורא מהתחת החשוף (למורת רוחם של הסבים בסוף ינואר). ככה היא יכולה לתפוש את הידיים עם הרגליים ולהתגלגל. מוחה כששמים לה חיתול. אז מה עכשו? בסיר לא אבל גם לא חיתול. נקווה שזו רק תקופת ביניים. אבא שלה חושב שהיא לא אוהבת את התנוחה. אני לא חושבת שזה נכון. עד עכשו היא הסכימה. לדעתי אנחנו פושרים מידי. מה שכן, מתפתחת תנועתית מאוד בשבוע האחרון מאז שהיא בלי.

איזה יופי שפתחת בלוג! תתחדשי.

אני מציעה לחשוב בינך לבין עצמך למה בדיוק היא מגיבה.
לא לחשוב שיש סיבה אחת ברורה,
אבל אחה"צ התחילה לסרב לפשפש ובכתה כל פעם.
צריך לשים לב ולראות מה באמת קורה. יכולות להיות אלף סיבות: אולי באותו רגע היא לא צריכה, אולי באמת התחלתם לשדר לחץ, אולי... אולי...
בכל מקרה, מציעה לא לפחד לנסות ולא לפחד לטעות. אתם הורים אוהבים ומטפחים, והתינוקת שלכם יודעת את זה. כל ההורים עושים טעויות, השאלה היא רק איזה...

בלי חיתול מתחתיה (אלא הפיג'מה שלי
אני במצבים כאלה פשוט ריפדתי בחיתולים מתחת. כלומר: החיתול לא עליה אלא עלי. וככה, משתמשים בחיתולים, אבל היא לא מחותלת. ונעים לה, היא נשארת נקייה.
אגב, איך ההנקה? היא בתנוחה טובה? יכול להיות שמה שיפתור לך חצי מהבעיות הוא בכלל שיפור של ההיצמדות שלה לשד... לפעמים לא נוח להם בגלל זוית לא מספיק נוחה, או תפיסה לא מספיק יעילה, או גורם מפריע אחר. (יש מפגשי לה לצ'ה באיזור שלך?)

אנונימי

לא הגבתי, כי אין לי מה לתרום בנושא, אבל אני רואה שאת זקוקה לחיזוקי ריטינג

אז גם אני קוראת, וזה אכן מעניין....

תודה הילה. גילית את הבלוג שלי...
עדיין הולך קשה. היום עשתה בסיר רק פעם אחת, בבוקר. ניסינו מעט פעמים אבל גם כשניסינו סירבה. מפחדים להשניא את זה עליה. במהלך היום עוד פעמיים עשתה קקי במהלך הנקה כשחיתול על רגליי, אבל בשתיהן כשהרגשתי שהקקי נוזל ועושה דרכו לספה קפצתי בבהלה, היא הגיבה בבכי מר. כאילו מצרה על כך שאמא לא מקבלת אותה ככה ולא נותנת לה לעשות קקי בנחת. זה ההיפך ממה שהתכוונו כשהתחלנו עם כל זה. מאידך אם שמים לה חיתול להנקה והיא מנסה לעשות קקי אז בוכה נורא ולא עושה. אנחנו מרגישים שסיבכנו את עצמנו בעסק רציני אבל שאין דרך חזרה. אין לחזור אחורה לטיטולים. היינו היום במפגש ללל וחשפנו עכוז. הבנות התלהבו ושאלו איך הולך ואני מתנצלת "תראו רק התחלנו זה לא בדיוק הולך..."

אבל בשתיהן כשהרגשתי שהקקי נוזל ועושה דרכו לספה קפצתי בבהלה, היא הגיבה בבכי מר
טוב, בלי קשר לקקי: קפצת בבהלה, אז היא נבהלה.
לא הייתי מרחיקה לכת עד כדי לחשוב ש"אמא לא מקבלת אותה".
אגב "עושה דרכו לספה" - את כבר קראת את הדף על מיגון הבית?
אני ממליצה לגלגל את כל השטיחים, ולשים על הספה כמה שמיכות פיקה ישנות או סדינים ישנים במקום שאת תמיד יושבת להנקה, ככה שגם אם משהו ינזול, זה יהיה על משהו כביס שגם לא יקרה כלום אם יהיו עליו כתמים.
לא להתיישב איתה דווקא על כורסאות מרופדות בלי כיסוי.
על המיטה לשים ריפודית עם שעוונית, שכלום לא יקרה למזרון.

בקיצור: לסדר לעצמנו בית שאנחנו לא לחוצות עליו.

עוד יום קשה שבו הקקי מייסר אותה. עשתה בבוקר עליי כשחיתול מתחתי. אח"כ הרגישה הרבה יותר טוב וחיכה. אולי זה בגלל שעודדנו אותה ואמרנו יופי יופי? האם אנחנו נופלים למלכודת חדשה, מלכודת החיזוקים החיוביים?
עשינו סיכום ביניים לראות איזה דברים טובים בכל זאת יוצאים מזה:

הטוסיק לא אדום והילדה יבשה רוב הזמן
בליל אמש החיתול היה יבש עד ההנקה באמצע הלילה, אז החלפתי לה חיתול והוא נשאר יבש עד הבוקר. לא יודעת אם זה דפוס קבוע אבל לפחות בליל אמש ישנה יבשה לגמרי.
מתפתחת תנועתית יפה ונהינית לתפוס לעצמה את הרגליים.
עשתה היום 5 פעמים בסיר (ועוד המון פעמים לא בסיר).

באיזשהוא שלב בערב התחילה להיות חסרת נחת ולא ידעתי אם זה בגלל ששוב מחפשת לינוק כדי לעשות קקי או בשביל לישון. שמתי לה חיתול בניגוד למחאותיה כי כבר הייתי תשושה ורציתי להניק בשכיבה וגם כדי לאפשר לה להרדם אם זה רצונה. היא התנגדה נורא ללבישת החיתול ובכתה נורא. במהלך היניקה הפראית עשתה קקי ונחה. הבאתי אותה לסיר ורק לחשתי באזנה בשקט שתשחרר וכך היה. הוציאה את הסוף בסיר. זו היתה הקלה אדירה לשתינו. אני מקווה שזה פתח למשהו אם כי מאוד זהירה מלצהול. אני מקוה שעשתה זאת בשבילה ולא בשבילי. אני מקווה שאנחנו לא במאבק כוח. באמת איפשרתי לה כל מה שרצתה אבל גם לאנרגיות שלי יש גבול ולא התחשק לי לישון במיטה מלאת חרא.

מה שקשה לי במיוחד בגידול שלה הוא שאנחנו לא נתמחים ע"י קהילה מעודדת. לא רק בנושא החיתולים אלא בנושא הנשיאה, האין מוצץ, המיטה המשפחתית, האין חיסונים. לא רק שההורים של שנינו, גם אם משתדלים לא להגיד כלום, בהלם מאיתנו כל פעם מחדש. זה קשה שאין ממי ללמוד, אין אם מי להתייעץ כי פתרונות מיין סטרים רק יבלבלו אותנו וירחיקו אותנו ממה שאנחנו מתכוונים לעשות. זה מחד, ומאידך, כל פעם שקשה לנו אנחנו צריכים במקום חיזוקים לשמוע דברים כמו: אם היית נותנת לה מוצץ זה לא היה קורה.
לפחות יש לנו זה את זו ואנחנו בקו אחד לגבי הגידול שלה.

כל הכבוד , באמת אני מתרגשת מההתמדה שלך ומהנחישות, זה נראה קשה כשלעצמו ובלי תמיכה עוד הרבה יותר.

אני חושבת שאת נותנת דוגמא מדהימה לבת שלך, הנחישות והרצון ללכת בדרך שאת מאמינה, לא נראה לי שיש דבר יותר חזק מזה בחינוך.
היא בת מזל.

אנונימי

קודם כל, באמת חשוב שיש לכם זה את זו (וההפך). שנית יש לך אותנו (כל המדיום הזה). בגלל זה אני מכירה הורים

שהפכו מכורים למדיום כדי לקבל מידע, עזרה בחשיבה וחיזוקים לדרך.
פתרונות מיין סטרים לא תמיד מבלבלים. כמו שפיתרונות אלטרנטיבים לא תמיד משוגעים. צריך לבחור את הפתרונות הנכונים לכם משלל הגישות.
פעם היו מניואלים ברורים לגידול ילדים, וההורות דרשה הרבה פחות אנרגיה. יש הורים שנוהגים כך היום. בחרת בדרך מודעת, זאת דרך קשה. אבל לדעתי גם מרגשת, מלמדת ומספקת יותר.

בהצלחה!

שעודדנו אותה ואמרנו יופי יופי? האם אנחנו נופלים למלכודת חדשה, מלכודת החיזוקים החיוביים?
לפי דעתי, זו לא מלכודת בהקשר הזה.
את באמת שמחה, וזה ביטוי אותנטי של שמחה והקלה.
מין כלל בסיסי להבחנה:
ביטוי אותנטי הוא נכון וטוב.
מניפולציה (עידוד "יופי יופי" בתור טריק לגרום לה לעשות את מה שאת רוצה) - לא נכון, לא טוב.

אני מקוה שעשתה זאת בשבילה ולא בשבילי.
היא תמיד עושה בשבילה.
אם היא משתפת פעולה, אז יוצא שזה גם "בשבילך", אבל היא לא יכולה לעשות את צרכיה "בשבילך" בלבד. אין דבר כזה.
מתי רואים שזה "בשבילך"?
במקרה שאת לוקחת אותה, אבל היא לא צריכה, ובכל זאת את יכולה לראות בתנועות הגוף שלה שהיא מנסה לעשות, אבל פשוט לא יוצא כלום - זה "בשבילך". כלומר, היא בעצם לא צריכה, לא ביקשה, אבל היא בוטחת בך ויש לה אמון בך, ותקשורת זורמת, ככה שכאשר את מציעה, היא אומרת "טוב, ננסה, אולי באמת אני צריכה", ואין כלום. אז את יודעת שהיא ניסתה "בשבילך".
זה אף פעם לא לגמרי בשבילך, ולכן אני כותבת את זה במרכאות.
אני ממש ממליצה לעשות שינוי גדול במחשבה:
זה נעים לה, היא מעדיפה לעשות בצורה נעימה ונקייה, ולכן היא רוצה לעשות בסיר, ושמחה לשתף פעולה איתך.
אז חבל לבזבז את האנרגיות שלך על ההתחבטויות האלה. זה ממש לא רלבנטי לגידול תינוקות בלי חיתולים. ממש לא.
מה שחשוב הוא: אם היא שמחה לשתף פעולה, אם את מרגישה שכיף לך, אם את קולטת יותר ויותר את הסימנים שלה, והיא מבינה יותר ויותר את הדרך שלך - האם היא כבר יודעת לזהות שקלטת אותה? האם היא לומדת לסמן לך יותר ויותר שהיא צריכה, או שהיא גמרה ועכשיו אפשר כבר לנגב לה?
אני קוראת בתיאורים שלך, שהיא מבקשת יותר ויותר. היא כבר התחילה להבין את העסק, וכבר תובעת הרבה יותר בתקיפות שתקחי אותה ותעזרי לה לעשות את צרכיה בצורה נעימה. קקי בחיתול כבר לא נראה לה...

היא התנגדה נורא ללבישת החיתול ובכתה נורא. במהלך היניקה הפראית עשתה קקי ונחה
סימנים בולטים שהיא צריכה לעשות משהו...
לאט לאט תלמדי להבדיל בין עייפות, שפירושה "תעזבי אותי ואל תקחי אותי עכשיו לסיר", לבין קקי, שפירושו "נו כבר, אני צריכה קקי, קחי אותי לסיר, למה את מלבישה לי חיתול עכשיו". (-:

פעם היו מניואלים ברורים לגידול ילדים
אף פעם לא.
מרגע שהיו ספרי הדרכה להורות, זה כבר היה בתקופה שבה מישהו ראה צורך "לחנך" את ההורים לעשות משהו אחר מהנהוג. ולכן, מאותו רגע, זה לא היה "ברור" - בבת אחת היו כמה ספרים שסתרו זה את זה, וכל הספרים סתרו את ההרגלים שההורים באו איתם...
לפני ספרי ההדרכה, בכל תרבות גידלו לפי הנורמה המקומית.
ובינינו, העגלות הומצאו רק בסוף המאה ה-19 באנגליה הויקטוריאנית, התמ"ל והאכלת בבקבוק הומצאו בחצי השני של המאה ה-19 אבל התחילו להיות רלבנטיים רק בשנות ה-30-40 של המאה העשרים (כי לפני זה רוב התינוקות שקיבלו את התרכובות שעשו הרופאים מאבקת חלב פרה משומר - פשוט מתו...), מוצצים וחיסונים מודרניים כנ"ל, ועד אמצע המאה העשרים כמעט לא היה תינוק או ילד בכל העולם שישן לבד.
אז מה היה קודם בגידול ילדים?
רוב התינוקות קודם פשוט ינקו, ישנו עם ההורים ואחר כך עם האחים, נישאו על הידיים או בעזרת כל מיני צעיפים, וגמרנו.

בשמת
_מה שחשוב הוא: אם היא שמחה לשתף פעולה, אם את מרגישה שכיף לך, אם את קולטת יותר ויותר את הסימנים שלה, והיא מבינה יותר ויותר את הדרך שלך - האם היא כבר יודעת לזהות שקלטת אותה? האם היא לומדת לסמן לך יותר ויותר שהיא צריכה, או שהיא גמרה ועכשיו אפשר כבר לנגב לה?
לצערי נראה לי שהתשובה לכל השאלות האלו היא לא.
אני קוראת בתיאורים שלך, שהיא מבקשת יותר ויותר. היא כבר התחילה להבין את העסק, וכבר תובעת הרבה יותר בתקיפות שתקחי אותה ותעזרי לה לעשות את צרכיה בצורה נעימה. קקי בחיתול כבר לא נראה לה..._
קקי בחיתול לא נראה לה אבל בסיר עוד פחות. כשמתחילה להתפתל ולבכות (זה חדש, לא היה לה מעולם קודם) ואני מביאה אותה לסיר היא בוכה עוד יותר ונעלבת. לא יודעים מה לעשות. כשהיא סובלת אז אני גם סובלת.

אולי היא לא אוהבת את הסיר?
ניסית כיור? בית שימוש? בגינה? אמבטיה?
האם הסיר תמיד באותו מקום, או איתכם איפה שאתן?
אבל את מספרת שהיא כן עשתה את הסוף של הקקי בסיר - אז מתי היא בוכה ונעלבת?
האם יכול להיות שהיא נעלבת רק כאשר את תופסת שהיא צריכה אחרי שהיא כבר התחילה לעשות? אם כן, אז התינוקות לא אוהבים את זה. במקרה כזה זו לא בעיה עם סיר, אלא שמפריעים באמצע.
ניסית לשבת איתה על האסלה, כשהיא מכוונת לתוך האסלה ואת סתם בבגדים יושבת על קצה המושב? יש אסלות מספיק ארוכות שמאפשרות את זה.
היא כן מסכימה אם את מחזיקה אותה באוויר שתעשה - אם יש חיתול מתחת ולא סיר?
אם כן, אז מה ההבדל? למה אי אפשר לשים על הברכיים שלך את הסיר? אני שואלת כי קשה לי בדיוק להבין מה קורה, חסרה לי תמונה ויזואלית. קשה לי לדמיין.
לי היה סיר פנימי כזה, שהחזקתי בין הירכיים בכל מקום שישבתי, והוא הכי אהב אותו. ישב לו בסלון והתבונן בדברים מעניינים, ועשה לתוך הסיר שהיה מתחתיו בין הרגליים שלי. אפשר לעשות את זה עם כל מיכל פלסטיק בגודל המתאים. או גיגית קטנה.

תודה בשמת אני אנסה לענות מאוחר יותר

זה נעים לה, היא מעדיפה לעשות בצורה נעימה ונקייה, ולכן היא רוצה לעשות בסיר, ושמחה לשתף פעולה איתך.
בנוגע לזה, חברה קרובה שאלה למה בעצם אני בטוחה שלא נעים לה להשתין על עצמה וסיפרה שלה עצמה ברח שתן לקראת סוף ההריון וההרגשה בתוך הנוזל החמים היתה כה נעימה...
בנוגע לאופן ביצוע היציאה נראה לי שניסינו כל קומבינציה אפשרית, חוץ מלשבת איתה על האסלה. הבעיה היא שזה אומר לשבת ולהניק אותה מעל תהום האסלה. נשמע לא כיף לאף אחד. עם זאת, עשוי לעבוד, כי לאחרונה אנחנו לוקחים אותה איתנו לשירותים כשאנחנו עושים את צרכינו (סליחה ומחילה ממי שנגעל, אותנו זה לא מגעיל) אז יש מצב שהיא מבינה מה אנחנו עושים שם ותרצה גם.
נקודת אור:
הערב הנקתי אותה מעל הסיר והיא עשתה קקי ישר לתוכו, בקלות, בלי מאבקים, בלי בכי. שתינו היינו מאושרות אח"כ. היא היתה ממש במצברוח מרומם, שיחקה עם עצמה בעליצות והלכה לישון יחסית בקלות בניגוד להרגלה. אני מקוה שאנחנו מתחילים לצאת מהפלונטר.

אידה והילה, תודה שאתן קוראות ומגיבות. זה עוזר. בדיוק צץ לי בשורה הצהובה (מרגיעון קוראים לזה?) המשפט - קושי אינו בהכרח סבל. אמן ואמן.

וההרגשה בתוך הנוזל החמים היתה כה נעימה...
לכמה שניות. אחרי זה זה הופך לקר ומגעיל. יש עדויות של צוללנים על זה.

איזה יופי שאת רואה שינוי.
כה לחי!

אנונימי

התינוקות קודם פשוט ינקו, ישנו עם ההורים ואחר כך עם האחים, נישאו על הידיים או בעזרת כל מיני צעיפים, וגמרנו.
גם זה סוג של "מניואל". הקושי הוא בלבחור לבד את הדרך לפי מה שמתאים למשפחה הספציפית, ולא לפי תכתיבים חברתיים (גם אם לא כתובים בספר יעודי).

אנונימי

אה, למה זה לא יצא יצא באלכסון מודגש? לחצתי על צטט...

ממש חרא של חוויות הורות
אני ממש לא מרגישה כך. השאלה למה נהיים הורים. מה מנסים להשיג דרך החויה. אני למשל שואפת לאפשר לה להיות אדם חופשי ("אנשים חופשיים" היה שמו של הסרט שהפגיש אותי לראשונה עם קהילת "באופן טבעי". זה היה סרט בערוץ1 על משפחת שפרון), משוחרר כמה שיותר מעקבות. דרך הגידול שלה אני מגדלת גם את עצמי מחדש. מגלה איפה העקבות שלי. אולי השעור כאן הוא לשחרר. בכל המובנים. השאלה האם מה שאני עושה זה משחררת או ההיפך ממשחררת נשארת פתוחה. חוץ מזה יש כאן הזדמנות לעוד סוג של אינטראקציה איתה.
הדבר שכן מדאיג אותי (וכאן הייתי רוצה לשמוע מה דעתך, בשמת) הוא המירכוז שלה, שכמעט מתחייב מהתהליך.

היום עוד כמה הצלחות:
בבוקר פעמיים עשתה קקי תוך כדי יניקה מעל הסיר. אחה"צ אותתה (?) שהיא צריכה פיפי. עשתה פיפי. ראיתי שהיא לוחצת והשארתי אותה, ואכן יצא קקי בסיר! ללא יניקה. בערב ינקה, עשתה הפסקה, לקחתי אותה לסיר ועשתה עוד קקי. הכל על מי מנוחות. זה מרגיש נפלא! גם היא מרגישה נפלא.

אנונימי

כה לחי!

העגלות הומצאו רק בסוף המאה ה-19 באנגליה הויקטוריאנית
אבל עריסות היו הרבה קודם, לא? בהן נדנדו את התינוק שיירדם, הניחו אותו רגע כדי לעשות דברים בבית וכולי.

הוא המירכוז שלה, שכמעט מתחייב מהתהליך
המירכוז בענייני היציאות יילך וייעלם. זה לא יותר מירכוז מלהבין שהיא צריכה לינוק/גרעפס/נידנוד/החלפת חיתול או כל טיפול פיזי בסיסי אחר.
נושא המירכוז עוסק יותר בדברים אחרים, והאמת שאין אפשרות להימנע ממנו עם ילד אחד בבית מערבי מודרני. למניעת מירכוז, מומלץ להיות כמה שיותר בחברת המשפחה המורחבת ועוד ילדים אם היא תומכת, או במפגשי חינוך ביתי מכל סוג (להזמין אלייך הביתה עוד חברות עם ילדים יותר גדולים ולעשות פעילויות של האמהות יחד).

כן, עריסות היו הרבה קודם. אבל כמובן לא לקחו בהן את התינוק למקומות. והתינוק בד"כ הלך עם המבוגרים לכל מקום (בדרך כלל. תחסכו ממני את התיאורים המחרידים על מצב התינוק אצל המיניקות כשהן השאירו לבד בבית תינוק קשור על חבל לתקרה, כדי שהעכברושים לא יכרסמו אותו בעריסה).

כל כך הרבה זמן עבר. הזמן הזה חסך לקוראי הבלוג המון פרטים קטנים ולא חשובים.
בקיצור, יש לנו איזשהו דפוס די קבוע שמתקיים נכון להיום, בתקוה להשתפר אבל בהבנה שעלולות להיות גם נסיגות. הילדה עושה קקי בסיר מזה לפחות שבועיים. זה קורה כמעט תמיד אחרי הנקה. היא עוזבת את הפיטמה, מסיטה את הראש הצידה, ואז אני מציעה את הסיר: שמה אותה בתנוחה ולוחשת לה רכות באוזנה שהיא מוזמנת לתרוקן. בד"כ יש קודם כל פיפי ואח"כ קקי. אח"כ חוזרים לינוק ובפעם הבאה שהיא משחררת אני שוב מציעה את הסיר. בד"כ גם בפעם השניה משחררת עוד משהו. לפעמים כשנראה לי שלא סיימה אני מציעה לה גם פעם שלישית אחרי יניקה נוספת. היא מצידה משתפת פעולה וכשאני מציעה היא מתרכזת ומכווצת את הבטן במטרה לדחוף את הקקי החוצה. גם עושה פרצוף מצחיק כזה. נו, בטח אתם מכירים מהתינוקות שלכם פרצוף של חרבון. לפעמים גם מהמהמת מן המהום כזה שכנראה עוזר לה להוריד. אם אין לה היא מקשתת את הגב כדי להחלץ ממעל הסיר. אם היא לא מתנגדת לשבת מעליו סימן שהיא "מבשלת" משהו. בהתחלה היו המון חרבונים ביום (אולי ריקון של המעיים אחרי הימים בהם לא הוציאה) אבל עכשו התישר על 3 פעמים ביום כהשפעם הראשונה בבוקר אחרי אמבטיה ומסאז' ואז זו יציאה גדולה, ופעם אחרונה אחה"צ.
בהתחלה סירבה לעשות בבתים של אחרים, אבל עכשו זה השתפר מאוד (אנחנו המון בבתים של אחרים. כמה ימים בשבוע.) בבתים של אחרים הולכים לשירותים. אני יושבת על האסלה בגבי אל הדלת, כלומר עם הפנים למשענת האסלה ומחזיקה אותה מעל.
עם פשפושים קצת פחות זורם. אני מפשפשת אותה אחרי שינה ובאמצע ההנקה. לפני נסיעות אני מציעה לה ואומרת לה באוזן שעכשו נוסעים ולא תוכל לעשות באמצע אז כדאי לה עכשו. לפעמים זה עובד. הנסיונות שלי לקרוא סימנים שלה עובדים רק לפעמים. הרבה פעמים אני מציעה לה וזה לא זה, אבל יותר מזה נראה לי שלא מפריע לה לעשות בחיתול (בד). הרבה פעמים היא עושה בלי לבקש ובלי להתלונן, וזה בסדר מבחינתי אם לה זה לא מפריע.
בלילה אני לא מפשפשת אותה כי היא מתעצבנת מזה. מעדיפה להחליף לה חיתול (בד).
חשבתי לחסוך בפרטים אך פירטתי עד כלות.

שבוע הבא בת חצי שנה, מזל טוב.
אתמול פשפשתי אותה מול עיניו המשתאות של אבא שלי. "איך ידעת?" ואז "מי גאון של סבא".
צריך להיזהר מהמלכודת של לנפח לעצמנו את האגו. זה לא בשבילנו, זה בשבילה וחשוב לזכור את זה. לפעמים אני תופסת את עצמי מבסוטית מלהשויץ מאיזו אמא אני אם אנחנו מסוגלות לתקשר כך, אבל ממהרת להזכיר לעצמי להרגיע במידי. הילדה לא קוף בקרקס. כמו שאני שונאת הורים שעושים מופעים עם הילד שסופר עד עשר, גם את נושא הפשפושים צריך להצניע. מזכירה לעצמי שוב ושוב שהסיבה העקרית שאנחנו עושים את זה היא כי אחרת לא היינו עומדים בלוגיסטיקה של רב-פעמיים. הטוסיק שלה נהיה אדום בשניות. ככה גם מורידה ציפיות. אמא שלי אומרת, תעזבי אותה בשקט, היא רק תינוקת, היא לא שולטת על צרכיה, מה את רוצה ממנה, לעשות ממנה סופר-בייבי? עדין, התפעלה מאוד כשהיתה עדה לקקי בשירותים שלה.
הילדה שלנו לבושה כמו אף תינוק אחר שאני מכירה. נראית משלומפרת. לא ארוזה היטב בתוך אוברול. אבא שלה הבריק עם הרעיון של גרביונים שהטוסיק שלהם גזור. ממולץ בחום. כשאני שמה לה חיתול מלבישה אותו על הגרביון הגזור וכך הפישפוש קליל. רק מורידים חיתול בהנף יד. אנחנו משתמשים בטטרות או פלנלים מקופלים בתוך כיסוי לחיתול. זה גם הכי זול וגם הכי נוח. ככה אם אנחנו הולכים לאנשהוא ואני מגלה שהיא עשתה בחיתול אני מקפלת אותה מחדש ככה שהצד הרטוב לא נוגע בה. אני מאוד משתדלת כשהיא עם חיתול להעיף את הרטיבות מיד כשאני מגלה שעשתה, אחרת המסר הוא שמבחינתי זה בסדר שהיא בתוך הרטוב. זה כמעט לא קורה (כלומר שהיא נשארת ברטוב. לעשות פיפי בחיתול דוקא קורה הרבה). כל עוד היא ערה בבית, היא בלי חיתול. מלבישים חיתול בטיול, אצל אנשים אחרים, בהרדמה.
לפעמים התעוררויות לילה שלה נראות לי כמו שלפוחית מלאה (מקטרת מתוך שינה) ולא כמו רעב, אז אני מפשפשת אותה לפעמים בלילה, כשנראה לי שזה לא יעצבן אותה נורא. זה עוד יתרון של הגרביון הגזור: רק הטוסיק חשוף ולא כל פלג הגוף התחתון (החיתול לבוש על הגרביון).
יש לי חברה עולה מרוסיה שאמא שלה סיפרה שבגיל חצי שנה הורידה לה חיתול ועד גיל 11 חודשים היתה גמולה. הזמנתי אצלה פגישה משולשת שתסביר לי בדיוק מה עשתה. המשאלה הכמוסה שתהיה גמולה עד גיל שנה היא בלתי נמנעת.
זה אכן הולך ונהיה יותר ויותר חלק מובן מאליו מהטיפול בה. לא שזה זורם טוב עדין. קשה לקלוט סימנים לפיפי. האיתות היחיד שהיא נותנת בבירור בקשר לפיפי זה אם היא בלי חיתול ויש שלולית מתחתיה, כלומר, בדיעבד. אם עשתה פיפי בתוך החיתול לא מתלוננת. אני חושבת שהחמימות נעימה לה. מילא, רק קקי+ פשפושים יזומים גם טוב לי. יזומים: אחרי שינה, ביניקה, לפני הכנסה לחיתול.

לאום,

הזמן עושה את שלו... והפכתי לאימא, הוא עכשיו בן חודש, ואנחנו מפשפשים עם חיתולים, כלומר אני מורידה לו ואז הולכים לפשפש.
ואני רוצה להיות לגמרי בלי בבית, אבל בגלל שיש לו עניינים עם צינון נראה לי שקר,
גרביונים שהטוסיק שלהם גזור
נראה לי גאוני אבל איפה מוצאים גרביונים לצוציקים כאלה?

אידה
כל הכבוד. להתחיל ככה ממש מלידה דורש הרבה כוחות. הרי גם ככה יש הרבה עניינים חדשים להשתלט עליהם. אבל אני מניחה שאתם פשוט מתייחסים לזה בטבעיות כאילו זה הכי טבעי בעולם שזה חלק מהטיפול. גרביונים לתינוקות מוצאים בחנויות הכי פושטיות. אנחנו מצאנו בשוק. צריך לבקש מידה 0. אבל עושה רושם שהחורף מפנה את מקומו.

אום -
אני ממש מרגישה שגיליתי פה נפש תאומה בהרבה מובנים...
גם לנו אין ממש תמיכה בנושאי ה"טבעי" (סבתא שלי עוד שואלת בחשדנות מדי פעם אם אנחנו ישנים איתו במיטה, אחרי פליטת פה אומללה שלי), אז איך בכל זאת? אתם אצל חברים, קבוצות תמיכה? ומי יודע מהמשפחה? רק הסבים או עוד אנשים?

חזקי ואמצי והמשיכי לכתוב!

אני ממש מרגישה שגיליתי פה נפש תאומה בהרבה מובנים...
אולי ניפגש? כלומר, כולנו?

<אני והנושקי קוראות לך בסתר את הבלוג

>

האתר (באופן) מאוד עוזר. ממש חייבת אותו על בסיס כמעט יומי. כתבתי איפשהו בתחילת הדף שמה שהכי קשה בגידול ה"מוזר" של הילדה זה שאין סביבה תומכת. זה גם קשור למשהו שקראתי אתמול בדף הנשמות הטובות . מצד אחד, לא חיים בסביבה שאפשר לקחת ממנה דוגמא, גם בנושא הזה, וגם בעוד נושאים, למשל נשיאה. מצד שני אסור לך לשדר אף פעם שקשה, כי אם תראי שקשה (ולמי לא קשה לפעמים) ישר יחגגו על זה ויגידו, "את רואה, רצית להיות חכמולוגית, תמיד לעשות ההיפך מכולם". אני מרגישה ממש מין שמחה לאיד שכזאת. לכן מעולם לא שיתפתי את הוריי או חמותי בקשיים בעניין הבלי חיתולים (גם לא הכרזתי מעולם "אנחנו בלי חיתולים" (טוב בעצם אנחנו עם חיתולים, אז לא ה כרזתי "אנחנו שואפים למקסם יציאות בסיר")) כי אחרת על כל קושי שלה היו אומרים לי שאני גורמת לה נזק פסיכולוגי או משהו כזה.
זו רק דוגמא אבל זה נכון לגבי כל הגידול שלה. סבתא שלי שאלה אותי לפני כמה זמן, מי עשה לילדה אמבטיה ראשונה (כלומר - מי חנך אותי על העניין) האם זו היתה אמא שלי? צחקתי נורא. אף אחד מעולם לא לימד אותנו כלום וגם לא עזר בכלום. הכל אנחנו לבד. והאמת היא שאני גם לא רוצה שום עזרה בעצות. העצות של הסבתות (שכבודן במקומן מונח) מאוד מושפע מהתרבות, ואנחנו מנסים, כמו במשפט הפתיחה בכניסה לאתר, "לגלות את הטבע האמיתי מעבר לשכבות התרבות".
בקשר ללהיפגש, כן זה רעיון נפלא, קבוצת תמיכה לבלי חיתולים ובכלל. אני אשמח ומוכנה לארח. אנחנו גרים בקיבוץ נצר סרני.

בקשר לסבתות (שלצערי לשנינו כבר אין.. אבל אמהות יש לנו, בלי עין הרע..) אני אומרת, אז מה אם יגידו "את רואה, רצית להיות חכמולוגית, תמיד לעשות ההיפך מכולם" ? בסופו של דבר זה מעיד עליהם יותר מאשר עלייך.
ודאי שמותר לשדר (ואפילו לומר ישירות) שקשה. ומה? למי שעושה הכל לפי טיפת חלב קל?

אני חושבת שמי שבאמת רוצה להקל ולעזור ולהיות חלק מהחיים שלכם ושלה צריך לדעת שהדרך לעזור היא להיענות לצורך, לא לדחוף את העזרה במקום בו היא לא נדרשת.
ובאנלוגיה... אם את מחזיקה אותה ביד אחת וביד שניה קניות כבדות מהסופר, לעזור פירושו לקחת ממך את הקניות, לא את הילדה.
לפעמים אנשים לא חושבים על זה עד הסוף, וזה ממש לא רע או זדוני, ואולי זה רעיון טוב להסביר את זה פעם אחת.
היום אני כל כך גאה באמא שלי שהקדישה גיגית לנהר ובאמת מתלהבת כשהיא עושה בסיר.
אם מישהו היה אומר לי שזה מה שיקרה לפני שבעה-שמונה חודשים, כשהייתי מסתופפת בחדרי שירותים ומסתירה, הייתי מתפוצצת מצחוק.

מקווה שזה בסדר שחלקתי איתך פה. אם לא, מבחינתי אפשר למחוק.

למי שעושה הכל לפי טיפת חלב קל?
אז זה בדיוק העניין, יש המון אמפטיה למי שקשה אבל עושה הכל לפי טיפת חלב. אם לנו קשה, אז כמובן שזה בגלל שאנחנו עושים את הדברים לא כפי שהם אמורים להיעשות.

באמת אמרתן את מה שלא ניסחתי לעצמי בדברים, רק הרגשתי - שאם אני עושה ככה, אז כאילו "מגיע לי". מגיע לי שקשה, שמפחיד, שלוקח הרבה זמן.
ממש הלקאה עצמית בדרך לגאולה המחשבתית (מה?).
כל הקטע של ההדרכה וספרי ההורות וטיפת חלב הוא בעצם להסיר מאיתנו את האחריות באופן מסוים. כאילו שאם נעשה ככה ומשהו משתבש - אז זו לא אשמתנו, ככה אמרו לנו לעשות. לדוגמא - אם אני מחתלת והילד מפתח אלרגיה נוראית ותפרחת חיתולים, אז זו לא אשמתי ואין לי מה לעשות חוץ מלהתייעץ במומחים ולטייח אותו בשכבות של משחות רפואיות.
והמחסום הפסיכולוגי הכי גדול (בשבילי לפחות) הוא מה יגידו. כן כן, ממש חזרה לשנות השבעים (אברם, השכנים!...).
לא רוצה מבטי איזה-מסכנה.
לא רוצה לחשושים מאחורי הגב שצריך להתעלם מהם.
לא רוצה בעיקר שיגידו שאני מקלקלת את הילד. זה ממש שובר לי את הלב, בייחוד שזה בא מהקרובים ביותר.

אפשר להגיד השכם והערב כמה מה-יגידו לא משנה ולא חשוב ובאמת מעיד עליהם מאשר עלינו. אבל עם יד על הלב, לא כואב לכן קצת?...
<ד"א מקווה שלא חרגתי מדי מנושא הבלוג והמחברת ואם כן - אפשר למחוק או להעביר>

והמחסום הפסיכולוגי הכי גדול (בשבילי לפחות) הוא מה יגידו.
כן גם אצלי זה בדיוק כך. מאוד משנה לי מה יגידו, ובאופן מוזר עם השנים זה נהיה כמעט חשוב לעשות ההיפך מכולם ושעדיין יאהבו אותי ויחשבו שאני אחלה ושהדברים שאני עושה הם אחלה. בסדר, זו כנראה הילדה הקטנה שבי שצריכה אישור שהיא בסדר גם אם היא לא עושה מה שאמא אמרה.
מעניין שדרך ההורות וההתבוננות באמא שלי עם הנכדה אני מגלה מאיפה צצים הפאקים שלי. בהקשר הנ"ל, אמא שלי אמרה על הבן של אחותי, שצעיר מביתי בחודש, איזה ילד טוב הוא: לוקח בקבוק, לוקח מוצץ, נרדם בקלות. אפילו אחותי שמה לב כמה זה צורם מה שאמא שלנו אמרה. ילד טוב זה מי שעושה חיים קלים לאמא שלו? למה? למה שיסתדר לו דוקא מה שמתאים לה? זה עזר לי להבין מאיפה הצורך שלי להיות "ילדה לא טובה" כלומר שלא עושה מה שנוח לאמא, ושעדיין יכירו בי כילדה טובה... טוב אבל זה ממש כבר סוטה מהנושא.

הי,

תודה אום על התשובה, אנחנו עדיין ברגרסיה מסויימת בגלל צינון, ואתמול הורדתי לגמרי את החיתולים אבל פשוט מצאתי את עצמי כל היום ספוגה בפיפי... אז חזרתי לחיתול בד חלקי (חלק עם חלק מהזמן בלי) ובלי מכנסיים מעל.

פתאום נראה לי שאנחנו בכלל לא מתקשרות סביב נושא הפיפי. כלומר, לא נראה לי שהיא מבקשת. אם אני מחזיקה אותה בתנוחת פשפוש היא עושה אם יש לה ואם אין לה דוחפת ברגליים ומקשתת את גופה בכדי שאשחרר אותה, אבל לא נראה לי שיוזמת בעצמה. למען האמת מתגנב לי ספק, האם אי פעם כן ביקשה או שרק היה לי נדמה? קשה לי לענות על השאלה הזו.
מה שכן בשבועות האחרונים (לא יודעת כמה פחות מחודש) אבא שלה כבר לא נמצא איתנו בבקרים (כן, עד גיל כמעט חצי שנה זכינו לפריוילגיה המדהימה הזו להיות שלשתינו ביחד). זה דרש מאיתנו להגיע לאיזון חדש בינינו. בהתחלה היה סיוט. כל יום היה כמו מסע קומטה (ככה כותבים קומטה?). לא היה לנן בכלל סדר יום כי שלותינו הסתובבנו כל הזמן בכל יום הרפתקא אחרת. בדיעבד אני יודעת שזה גרם לה לבעיות בשנת היום שלה. כשהתחלנו להיות לבד פשוט לא הצלחתי להרדים אותה והיינו מסתובבות ימים שלמים עייפות שתינו. בנוסף, חוינו משבר מנשאים. היא לא הסכימה יותר להיכנס למשנאים בתנוחות שהיו מקובלות עליה עד כה, אבל כן רצתה על הידיים. אז זה בכלל היה מטורף, כי נאלצתי להוריד אותה הרבה אז כל פעם שהורדתי אותה היא קיטרה נורא.
בקיצור, היינו בתוך קטרת אחת גדולה שאי אפשר היה לזהות בתוכה כלום. כל הזמן לקחתי לפיפי אבל זה בכלל לא מה שרצתה.
באיזה דף השבוע במדור בלי חיתולים מישהי כתבה שמאז שהתחילה גילתה כמה קיטורים קשורים לעשיית צרכים והיא בכלל לא תיארה לה. אז אני מרגישה ההיפך: שאם היא מקטרת ישר אני חושבת שהיא צריכה אבל בעצם לרוב זה בכלל לא זה. ולאחרונה מרגיש כאילו זה אף פעם לא זה. רק אם השתינה על חיתול שפרוס מתחתיה כשהיא חשופת טוסיק זה מציק לה ואז מקטרת בדיעבד (להערכתי) אבל אם היא עם חיתול זה לא מפריע לה גם אחרי שעשתה. להערכתי זה נעים לה אפילו.
בקיצור, מאז שיש שיפור בסדר היום יותר קל לשתינו ומפלס הקיטורים ירד. גם נושא המנשאים נפתר יחסית. מזל טוב - עברנו לנשיאה על הצד!
אבל מה עם התיקשורת בעניין הפיפי? אני לא רואה את זה קורה. < המרגיעון: הספק מבורך>
יש רעיונות?
עם הקקי לעומת זאת הולך נהדר.
ובנושא המפגש,
בואו ננסה להתכוונן ליום ראשון הקרוב, אצלי? תציעו אתן מתי נוח לכן, עם דגש על אידה, שגרה הכי רחוק. נכון לעכשו אנחנו ניצן, אידה, פיג'ט ואני. אחרות גם מוזמנות. אפשר להשאיר הודעות פה בדף. אם זה לא נוח מאיזושהיא סיבה אפשר במייל eilatservi בג'ימייל דוטקום. אם לא אקבל הודעות עד הערב אכתוב למייל של ניצן.

ואם אין לה דוחפת ברגליים ומקשתת את גופה בכדי שאשחרר אותה מוכר מאד. פה מתחילה הנקודה שפספוסים לכיוון השני נהיים דרמטיים. בבחינת למה את מפריעה לי להתעסק בענייניי ותוקעת אותי מעל הסיר הזה?? אצלי הרבה נפתר כשיכולנו לשים אותה על סיר קטן (כשהיא יושבת לבד)

יש רעיונות?
אם יש לך זמן וסבלנות, לשבת איתה באיזו פינה (על המיטה, בחד המגורים, איפשהו..) רוב היום, לנקות רעשים, ולהסתכל עליה. אם עוזר לך לרשום, תרשמי. (לי לא עוזר

) מה שמעת? אילו תנועות היא עשתה? אילו פרצופים? כל כמה זמן? לפני ואחרי מה? תוך כדי מה? אם יש פספוס, האם אחרי זה היא צריכה פיפי יותר מהר? יש המון מידע וכל ילד שונה, זה מאד עדין. אני מרגישה שאם את רואה מזהה את מבט התוך-כדי-פיפי, זה בסה"כ צעד אחד קטן לזהות את הלפני-פיפי.

אני מרגישה שאם את רואה מזהה את מבט התוך-כדי-פיפי, זה בסה"כ צעד אחד קטן לזהות את הלפני-פיפי.
בשביל לזהות פיפי ע"י פרצוף צריך כל הזמן להסתכל עליה. זה הרי בלתי אפשרי וגם נראה לי לא באמת רצוי. כלומר, ליום התצפיות זה בסדר אבל לא באופן קבוע.

מסכימה, אולי "מבט" זה לא מדוייק ומתאים לממש-פיצקים. הכוונה היא להתנהגות.
אצלנו, כרגע, היא מפטפטת, אומרת בד"כ "בה בה בעעה בעהה..." בקול שנהיה יותר ויותר רם, ואז משתתקת כדי להתרכז בהשתנה. לקח זמן עד שהבחנתי בכל התהליך הזה, קודם הבחנתי רק בהשתתקות וידעתי שהיא מפשפשת. עכשיו אני מזהה את זה קודם.
משהו חדש: כשאני עושה לה "פשש פשש" היא עונה לי "טסששסס טששססשסס"

כשאני עושה לה "פשש פשש" היא עונה לי "טסששסס טששססשסס"
D-:

בקשר לפיפי - גם אנחנו לא מתקשרים סביב הפיפי... את מסתכלת לה בעיניים כשאת מסמנת לה? אולי הקשר עוד לא ברור לה? <מנסה להעלות רעיונות אז לא להיעלב משום דבר, כן?>
ניסית לראות קשר בין פיפי לדברים אחרים, למשל ביחס להנקה או לשינה? אולי שם יש סימנים לא ברורים...

דרך אגב נעים להכיר - שירי ( - :

את מסתכלת לה בעיניים כשאת מסמנת לה?
את מי את שואלת, אותי או את קיצקיצ? כי כמו שאני מבינה היא זו שצריכה לסמן לי ולא אני לה. את זה שאני לוקחת אותה היא מבינה טוב מאוד ועושה אם יש לה, אבל אני לא מזהה איתותים שלה שהיא צריכה, אם יש בכלל כאלה. שתי חברות שהיו אצלי היום אמרו שהיא הסתכלה עליי לפני שגילינו את השלולית, אבל לא ידוע אם זה היה לפני או אחרי... וגם כמעט בלתי אפשרי לתפוס מבט. יש זמנים קבועים שאני כן לוקחת אותה: אחרי שינה ובהנקה. אגב, לפעמים מפשפשת אותה בלילה. שלשום ואתמול העברנו שני לילות יבשים!

בנוגע לזה, חברה קרובה שאלה למה בעצם אני בטוחה שלא נעים לה להשתין על עצמה וסיפרה שלה עצמה ברח שתן לקראת סוף ההריון וההרגשה בתוך הנוזל החמים היתה כה נעימה... -אמנם עברו כמה חודשים, אבל- 0-: S-: ......
המשאלה הכמוסה שתהיה גמולה עד גיל שנה היא בלתי נמנעת. -גם אצלנו....

סקרנית לקרוא התפתחויות...
בת כמה היא עכשיו?
פשושי בן 9 חודשים (ב"ה), ועומד, וממש לא מעניין אותו להתפשפש או להודיע לי, אלא אם כן שמתי לב מתי הוא פשפש לאחרונה, ומציעה 20-30 דק' אח"כ.....
הוא ישן כבר בלי חיתול, לגמרי, אבל עם מכנס, כדי שרק הוא (והמגבת תחתינו) ירטב [מבאס נורא להתעורר באמצע ההנקה ולקלוט שאת ספוגה לגמרי!] , והוא מתעורר יבש, אני מניחה שזה בעיקר כי הוא הבין שאני מקפידה לפשפש עם התעוררות, אז הוא יודע שיש תקווה, וכדאי להתאפק...

<פפרי מזמינה לקפה ועוגה בבלוגה הקט בלוג פשושי בלי חיתולים . @} >
>את כל הנוכחים...<

הנה אנחנו חוזרות עם דיווחים מהשטח אחרי חודש של דממה.
בחודש הזה חוינו חום ראשון, מחלה ראשונה. חויה בפני עצמה, אבל לענייננו בימים ההם עשתה המון קקי, אולי 10 פעמים ביום, הרוב מפוספסים. לא היה לה כוח. העדיפה לעשות בחיתול. אחרי שעברה המחלה חזרה לעשות בסיר.
בנושא הפיפי, כל החודש הזה פשוט לא תיקשרה סביב העניין, כלומר לא הודיעה. כשלקחנו אותה לעשות, אם היה לה, היתה עושה, אבל לא ביקשה. היו ימים שלמים שהיתה בלי חיתול, שבהם עשתה אם לקחנו אותה, וגם בין לבין, על כל דבר. אם היתה בלי חיתול, היתה מקטרת בדיעבד, כי המצע הרטוב עצבן אותה, אבל כשהיתה עם חיתול לא הודיעה, לא לפני ולא אחרי. פעם, בעבר הרחוק, היתה מקטרת לפני, אבל מאז שהפסיקה פתאום פקפקתי האם אי פעם היתה תקשורת סביב העניין הזה או שדמיינתי. קראתי על התנסויות של אמהות אחרות וליבי נחמץ מקינאה. למה לנו זה לא מצליח? ואז שוב צריך להזכיר לעצמי מה המטרה והאם מה שיש זה מספיק. המטרה הראשונית, להזכירי, היא טוסיק יבש ומעט חיתולים לכביסה. בזה אנחנו בהחלט עומדים. אין קקי בחיתול ברוטינה. המטרה השניונית: הרמוניה מוחלטת בין האם וביתה סביב העניין הזה. כנראה צריך להניח למטרה השניונית.
והנה היום, בילינו עם אבא כל היום כשרוב הזמן הוא זה שהיה איתה, והיא תקשרה איתו פיפי (או הוא איתה?). כשהיא קיטרה אמרתי עזוב זה לא זה, כבר שבועות קיטור אצלה לא אומר פיפי. והנה הוא לוקח אותה והיא עושה ואח"כ מחייכת מאושרת ואח"כ כבר לא מקטרת. וכך כמה פעמים במהלך היום. אז אני לא יודעת אם זו תחילתה של פריצת דרך, אבל בכל מקרה היה לכולם יום נעים. אבא היה מאושר, כי הוא כל הזמן מרגיש שאיתו היא לא רוצה לעשות. האמת, חשבתי שכשהיא תחזור לתקשר סביב פיפי, זה לא יהיה בצורת קיטור אלא בדרך אחרת.
אגב, אנקדוטה מעניינת בקשר לקקי: גיליתי שהיא להוטה להתבונן בו בתוך הסיר. אחרי שמסיימת עושה מין סלטה כזאת בתוך הידיים ומסתכלת למטה. יוצא שהיא מסתכלת הצידה ולא למקום בו נמצא הסיר, אז לקח לי זמן להבין שמה שהיא מנסה לעשות זה להסתכל לתוך הסיר. מרגע שגיליתי את זה, אחרי הקקי אני נותנת לה להתבונן והיא עולצת, מתבוננת ומנסה להפוך את הסיר. "נעים מאוד קיצקיצ, תכירי, זה דוד קקי, כך הוא נראה".

ועוד משהו, בקשר ללילות,
בלילות קיים מגוון אדיר בין כמה חיתולים ללילה לבין חיתול יחיד יבש בבוקר. תלוי בכוחות שלי ובכוחות שלה בלילה. היא מתעוררת המון פעמים בלילה לינוק ואז נוצר מעגל סגור כי היא צריכה פיפי וזה מעיר אותה. לפעמים אני מצליחה לפשפש אותה בלילה ואז להניח על הבטן ולתת לה להירדם בלי לינוק. כשזה מצליח זה שובר את המעגל ומאריך לה את הזמן בין התעוררויות.

פפריקה, איזה קטע גדול, החיית את הבלוג בדיוק כשעשיתי זאת בעצמי. כלומר כתבתי לפניך אבל היו בעיות בשרת אז הכנסתי את מה שכתבתי רק הבוקר ואז גיליתי את ההודעה שלך.
כן אני קוראת בבלוג שלך די באדיקות אבל בניגוד למה שאת מספרת עכשו אני זוכרת שקראתי שהעניינים הסתדרו לכם...
קיצקיצ בת שבעה חודשים, עוד לא זוחלת אבל מאוד פעלתנית, יכולה להגיע לכל פינות החדר ע"י גילגולים.
המשאלה הכמוסה שתהיה גמולה עד גיל שנה היא בלתי נמנעת. -גם אצלנו....
טוב, עד גיל שנה יש עוד המון זמן אז אולי... סתם בצחוק, אני מבינה עכשו שזה טפשי ושמה שיש לנו עכשו זה מאוד טוב בכל מקרה, למרות שהסדין שלנו מלא פיפי באופן קבוע. מזל שאנחנו וואחשים. ובכל מקרה, לא יכולנו לעשות דברים אחרת. טיטולים... תודה, לא בשבילי. גם בשלושה חודשים הראשונים להוסדה כשהשתמשנו בח"פ זה היה לי מוזר, לא קשור אליי.

אבל בניגוד למה שאת מספרת עכשו אני זוכרת שקראתי שהעניינים הסתדרו לכם... ? - כן, הם עוד די מסודרים, לא ממש התבלגן.... למה התכוונת "בניגוד ל..."? נכון , לפעמים הוא מפשפש במיטה- אבל זה קורה משהו כמו לילה מתוך שבוע, או אפילו שבוע וחצי...... לגבי להודיע- הוא עומד עכשיו, אז זה נראה לי טבעי שעם העצמאות, ועם העובדה שהוא לא מזדחל בתוך שלוליות בלית ברירה, בא החוסר בתקשורת. הוא עצמאי, מוקסם מהיכולות העל טבעיות שלו לראות הכל מלמעלה, ומהעובדה שאם יבקש, אני אפריע לו לטפס על המזוודה כדי להגיע לברווז שלמטה בצידה השני..... אז למה לטרוח....

כן אני קוראת בבלוג שלך די באדיקות
[-: [-: [-: .....
מה באמת? אז תודיעי שאת נמצאת? @}

למה התכוונת "בניגוד ל..."?
כי כתבת:
וממש לא מעניין אותו להתפשפש או להודיע לי

אה, זה היה לפני שהוא גילה שהוא יכול לעמוד..... לפני כן הוא זחל... (קומנדו....)
עכשיו הוא זוחל על 6, ועומד שעות כשהוא מחזיק בכסא/מדף תורן, אז זה לא ממש מעניין אותו כי הוא לא נרטב....

מדהים כמה לכלוך יצור כה זעיר מסוגל לייצר.
רוב העבודה שלי סביב הילדה קשור לניקוי בדים מלוכלכים. בלי חיתולים ממש לא מותאם לבתים מודרנים ולכן דורש קורטוב מזוכיזם.
אתמול בזמן ההדרמה, בדיוק כשהיה נדמה לי שסופסופ נרדמה עשתה מין עווית כזו בפה שמיד הפכתי אותה עלי ומפלי קיא נשפכו מפיה מסיבה לא ברורה. היא המיטה ואני התמלאנו עד העצם.
הלילה בהרדמה (לאחרונה יותר ויותר מרדימה בלי חיתול) חירבנה לי על המכנסיים. ממתי עושה קקי בשעה כזאת? קראתי מיד לאבא שיטפל בילדה והתפניתי להתרכז בניקוי המכנס הלבן האהוב שרק היום חזר מכביסה, ולרחם על עצמי. מה יש? גם לי מותר לפעמים. האמת, בדיעבד הבנתי שהיא סימנה לי, אבל השעה כל כך לא קונבנציונלית, שאפילו לא עלה בדעתי. כשהלכתי לתלות את המכנסיים על החבל אמרתי לעצמי, זהו, אני עם בלי חיתלוים גמרתי. אין לי כוחות יותר.
אבל מיד הבנתי שאין לי ברירה אחרת. לחד פעמי אני לא חוזרת, וברב פעמי, אני לא מוכנה שתבוסס בפיפי, קקי כמובן שלא וגם אין סיבה שזה יקרה כי מתקשרות בקלות סביב העניין הזה.
מחר יום חדש, כוחות חדשים.
אבא של קיצקיצ חזר להיות איתנו גם בימים. מעניין מה החלק של זה בקשיים סביב הפשפושים. אולי זה דורש ממנה תקשורת שונה עם כל אחד מאיתנו וזה גדול עליה/עלינו?

לא קשור לבלי חיתולים, אבל לפעמים אני תוהה על אמהות חד הוריות, איך אפשר בכלל?
אני מחשיבה את עצמי כאמא מכילה, אבל פעם בכמה זמן מגיע הרגע שבו אני מסמנת לבן הזוג, תפוס את המושכות, נגמר לי הסוס, עכשו תורך גם אם אתה לא יכול להניק.

בשמת א, והקולגות (קרוטונית, ועוד מומחיות) מדגישות כי פספוסים ושינוי דפוס מסתובבים סביב מחלות ושיניים- אם היא הקיאה, אז צפי לאיזה יומיים שלושה שהם off. אם הם לא מרגישים טוב יותר קשה להם, אם בכלל -לשלוט, והעובדה שסימנה לך מראה על משהו טוב! אפילו שלא שמת לב, כי לא האמנת לעצמך. יודעת כמה פעמים הייתי באמצע משהו, וראיתי אימאג' שלי מפשפשת אותו, אמרתי לעצמי -טוב, אני רק אסיים לחתוך את המלפפון/ או משהו כזה, והסתובבתי (אחרי המלפפון) והיתה שלולית?
לבן מלבין בשמש- כך שגם אם נשארו לך כתמים- זה יורד. (חוצמזה שלבן מלבין באקונומיקה....

)
אמהות חד הוריות -הרבה הרבה ויתורים. על מלא דברים. אני מניחה שעל חשבון זמן איכות, על חשבון הנקה לפעמים, על חשבון חינוך ביתי, זה נשמע קשה, קשה מאוד. וליבי יוצא לאמהות כאלה. @}

מעניין מה החלק של זה בקשיים סביב הפשפושים. אולי זה דורש ממנה תקשורת שונה עם כל אחד מאיתנו וזה גדול עליה/עלינו? מעניין! תנסי לחקור את זה... אם אבא של קיצקיצ יכול להיות רק איתה ואיתך לאיזה כמה שעות, כדי לראות את התקשורת [אבל רק שאת תפשפשי- ואז היא לא תצטרך לסמן בשתי הדרכים שנראה לך שהיא מסמנת...] אז תוכלי לראות אם יש שתי צורות תקשורת.... אבל זה באמת נשמע מעניין....

מעניין לי לקרוא. לדעתי אין כזה דבר בלי חיתולים בלי פספוסים אצל אמהות מערביות (מקוה שלא עצבנתי אף אחת\ד...) אני גם מפספסת המון. לפעמים אני ממש מחליפה מכנס כל רבע שעה כי הוא פספס אבל מה שלמדתי זה שאני יודעת מתי הוא צריך וצריכה לסמוך על זה- לפעמים הוא יעשה שניה אחרי שסרב לי בכיור , לפעמים אני מרגישה אבל הוא עשה חמש דקות לפני אז -אני בטח טועה- ואז הוא עושה וכן הלאה. כל הסימנים והאמירות שלו קיימות אבל אני חושבת שאבין אותן רק בדיעבד. אני פשוט צריכה לחלמוד לסמוך על מה שאני מרגישה ועליו.
בהצלחה לנו

עם בוא הקיץ החלטתי פשוט להפסיק להשתמש בחיתולים לאלתר (עד עכשו היתה עם פלנל בלילה ובמשך היום בלי או עם טטרה, תלוי בפעילות). פרץ המוטיבציה קשור גם לספר בלי חיתולים שהתגלגל לידי (תודה פידג'ט, יחזור אליך).
ההשפעה של הורדת החיתול בלילה היתה כמעט מידית וגם גרמה לירידה דרסטית במספר ההתעוררויות בלילה. היא מתעוררת מתישהו בין חצות לשתיים (אין לי מושג בעצם). אני מניקה אותה ואחרי ההנקה מפשפשת). בעבר לא הייתי מפשפשת, אלא מחליפה חיתול. היא היתה מתעוררת לפיפי, עושה בחיתול, אני חשבתי שהתעוררה לאכול, מניקה, ואז הכל חוזר על עצמו. עכשו אני מפשפשת בסוף ההנקה. אם מתעוררת שוב, אני מנסה לפשפש ולהחזיר לישון בלי להניק. אם צריך מניקה. התוצאה: הנקת לילה אחת, לכל היותר שתיים, פישפוש אחד וסדין יבש (בד"כ). משכיבה על פלנל מקופל ל4. מדהים שכל מה שזה דרש זה, פשוט, להוריד את החיתול.
אבל היום זה סיפור אחר. אין תקשורת סביב הפיפי. מצליחה רק בהתעוררויות או בהנקה. בכל הזדמנות אחרת לא קולטת סימנים. אם מנסה להציע לה תמיד מסרבת. אבל אם עשתה כבר, אז צועקת שנבוא להציל אותה מהשלולית שמתחתיה. האם זה קצה חוט? האם זה יוביל אותנו לתקשורת סביב הפיפי אי פעם? תקציר מהפרקים הקודמים: פעם היתה תקשורת סביב הפיפי אבל זה היה מזמן מזמן...

אגב, פפירקה, צדקת. מיד אחרי הקקי ש"ברח" באה מחלה.

מנסיוני , אחרי שהיו לנו הרבה פספוסים וקצת כאבי גב ועברתי לחיתול במשך היום פתאום משהו השתנה במודעות שלי ,ועכשיו אני בכלל לא מנסה לחפש סימנים, אני פשוט לוקחת כשאני יודעת ולפעמים מתעקשת אם ברור לי שיש לו. ברגע שהתחלתי לנהוג בשיטה הזו הקשר התגבר ועכשיו אני ממש מרגישה שאני יודעת ממקום פנימי וברור. לעומת זאת אצלינו הלילה, שהתחיל טוב כמו שנשמע לי שאצליכם ושינה את דפוסי היניקה באופן משמעותי (כמו שאני מבינה אצליכם) השתנה ועכשיו יש לנו פספוס פיפי גדול כמעט קבוע בסביבות שלוש.

פתאום משהו השתנה במודעות שלי
אני ממש מרגישה שאני יודעת ממקום פנימי וברור.
הייתי רוצה לדעת איך מגיעים למקום הזה! אני לא שם ומאוד רוצה להיות שם. או אולי אני כן שם וכן יודעת והיא פשוט לא משתפת פעולה.

לדעתי כולנו שם ,פשוט זה כמו ללמוד שפה שפתאום מבינים משהו שלא הבנו קודם. אני חושבת מה קרה אצלי בתהליך שכנראה הוביל לשינוי: בתור התחלה המרווחים אצלו גדלו משמעותית בין הפיפי לפיפי, וקקי זה ממש פעם ביום או אפילו יומיים. משהו כזה ישר מאפשר להוריד מהלחץ והאינטנסיביות סביב העניין. דבר שני שעכשיו חשבתי עליו- בגלל שחם יכלתי להזיז את השטיח סוף סוף ולתת לו לזחול על הריצפה ואז הלחץ שלי ממה שיקרה לשטיח ירד (טפשי כי הרי יכלתי למצוא פתרון לשטיח קודם אבל ניחא). ברור לי שאת שם ואת יודעת. אני ידעתי ועדיין לא שחרתי, ועדיין לא הייתי בטוחה ולאט לאט זה התגבש. ומה שהכי מעניין זה שאני כן הרבה עם חיתול אבל כשהוא עם אז אני פשוט לא יודעת כלום- זה כאילו מוחק לי את התודעה.
גם העניין של להיות בלי חיתול כל הזמן הפך לפחות משמעותי , כלומר כנראה שפעם ראיתי בזה מטרה כל שהיא ועכשיו אני ממש לא רואה את זה ככה. אפילו בגינה אני שמה לו חיתול כי הוא זוחל ואני קצת חוששת ממה שקורה באיזור האיברים החשובים בלי חיתול (קשה לי לראות אותו זוחל על משטח מחוספס רק עם מכנסיים...)

תודה ער אציל, בהחלט נתת לי נקודת ייחוס חדשה. אני אנסה לעשות בדיוק את זה- לא לחכות לסימנים אלא לנסות להבין באינטואיציה. היום לפחות פעמיים הסתכלתי עליה והיא בדיוק הכינה שלולית קטנה... אבל לא הצלחתי לתפוס אף פיפי (אני לא מכלילה בזה פיפי של הנקה או אחרי שינה כי זה לא נחשב. נקווה שאינטואיציה זה דבר נרכש ועם הזמן אשתפר בזה.
לא מציק לי שלוליות על המיטה, הרצפה, עלי, על השטיחים או כל דבר בתחום הבית והחצר. הבעיה שלי היא בעיקר שבעצם אנחנו לא מתקשרות סביב הפיפי, אלא פשוט היא משתינה בכל מקום, שזה לא בדיוק הכוונה בלגדל בלי חיתולים, אלא סתם משהו שמהצד יכול להיראות אפילו כמו הזנחה. לא רוצה שאנשים יסתכלו עליה כעל חיה קטנה שמשתינה בכל מקום. זה לא מכבד אותה.

אני לא מוצאת בת כמה קיצקיצ, תוכלי לכתוב? וגם- היא זוחלת \יושבת? הקטע של הזחילה אצלינו שינה הכל ואז באמת התקשורת היתה קשה. לי נראה שהם עוברים תהליך של התפתחות מאד מאד משמעותי עם זחילה וזה גם עצמאות, וגם שינוי בלחצים על הגוף וגם הם בעצם באופן טבעי כבר יכולים להרחיק את עצמם ממקום מסוים. בכל אופן ,אולי זו טעות אבל יש לי תחושה שהקטע הזה של לפספס בכל מקום הוא למעשה לעשות בכל מקום והוא חלק מהתהליך. כנראה שצריך ממש להגיע עד הקטע הזה (שגם עלינו עבר) כדי לעבור אותו. לא יודעת להסביר אבל מאחר וממה שהבנתי שתינו התחלנו עם חיתולים חלקי (נכון?) אז לפחות מה שעבר עלי בהמשך ממש מזכיר לי את מה שאת כותבת. כולל הקטע הזה של להרגיש שאין שום קומיוניקציה סביב פיפי. מאמינה שזה יסתדר. מה שעזר אצלי היה נטרול הלחץ סביב זה.אצלי זה כלל גם ציפיות. אפילו הקטע הזה של לקחת לפשפושי סרק רק הפך הכל לקשה לשנינו. בסופו של דבר עברנו הלאה. גם אתם תעברו כי היא גודלת וגם את ביחד איתה. נראה לי בכל אופן. תמשיכי לכתוב - זה ממש מעניין.

קיצקיצ בת שמונה חודשים. היא הרבה על הבטן. לא זוחלת קדימה אבל אחורה כן ומתגלגלת לצדדים.
יש לי תחושה שהקטע הזה של לפספס בכל מקום הוא למעשה לעשות בכל מקום והוא חלק מהתהליך. כנראה שצריך ממש להגיע עד הקטע הזה (שגם עלינו עבר) כדי לעבור אותו.
לא הבנתי את המשפט הזה.
אצלי זה כלל גם ציפיות
כמובן כמובן כמובן שיש גם את זה. כי אם לא היו ציפיות והייתי חושבת שהמטרה של מה שאני עושה הוא לאפשר להשתין בכל מקום אז הייתי בסבבה.
מה שעזר אצלי היה נטרול הלחץ סביב זה.
הייתי מורידה לחץ לחלוטין לו ידעתי שזה יסתדר יום אחד ותהיה תקשורת. כי נראה שמה שאני עושה עכשו זה מין דבר לא ברור. למתבונן מהצד אני מנסה לעשות סדר במשהו שהוא כאוס ולא מוביל לשומקום. לו ידעתי בודאות שזה מוביל לאנשהוא, אני מאמינה שהיה יורד הרבה לחץ. אני גם גרה בקיבוץ, כולם מכירים אותי פה. הרבה אנשים רואים מה אני עושה, פשוט כי אני לא מסתירה. רואים אמא צעירה ויהירה שמנסה לפשפש ילדה שבכלל לא בעניין. בודאי חושבים שאני על הדרך לשומקום. וגם מה לעזאזל אני רוצה מהילדה וכו'. הייתי רוצה שהערפל יתפוגג, קצת.
אוי, המרגיעון הנדיב: תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר. איך הם תמיד כאלה מכוונים למטרה? מי זה המלאך ששולח מרגיעונים?
מה שעבר עלי בהמשך ממש מזכיר לי את מה שאת כותבת. כולל הקטע הזה של להרגיש שאין שום קומיוניקציה סביב פיפי. מאמינה שזה יסתדר.
תודה לך ער אציל. זה באמת עוזר לשמוע את זה. כי אני מאמינה לך שאת באמת מתכוונת לזה שזה יסתדר מתוך פרספקטיבה של מישהי שעברה אותו דבר וכבר נמצאת בצידו השני. נראה לי שהילדים שלנו באותו גיל בערך, נכון?
כך או כך, אני לא אפסיק, פשוט כי אין לי כוונה לחנוט אותה בחיתול שוב. על חד פעמי אין מה לדבר, ועם רב פעמי אני לא מוכנה שהיא תהיה בו רטובה, כך שמה שנשאר זה רק בלי.

אפילו הקטע הזה של לקחת לפשפושי סרק רק הפך הכל לקשה לשנינו.
אז האם את מציעה לא להציע בכלל? כי נראה לי חשוב להמשיך להציע, למרות שיודעת שיגמר בסירוב, על מנת שתדע שאמא מנסה לעבוד איתה על העניין הזה.

התגעגעתי אז באתי...
הבהרה חשובה:אני אתחיל מהסוף, ברווורס.

_אפילו הקטע הזה של לקחת לפשפושי סרק רק הפך הכל לקשה לשנינו.
אז האם את מציעה לא להציע בכלל? כי נראה לי חשוב להמשיך להציע, למרות שיודעת שיגמר בסירוב, על מנת שתדע שאמא מנסה לעבוד איתה על העניין הזה._
לא. להציע. כדי שתדע שאמא עדיין מתקשרת איתה, למרות הרגשת העצמאות שלה, ולמרות שעל הבטן מבחינה פיזית קצת יותר קשה להם (הלחץ על הבטן, וגם העיסוקים עם כל כך הרבה דברים הרבה יותר חשובים, נו באמת אמא....) תציעי, ותקחי אותה. ותבהירי לה שפעם הבאה שהיא צריכה, שתבקש. כדי שתדע שאת מצפה שתאמר , ושתדע שאת רוצה לעזור לה.

_מה שעבר עלי בהמשך ממש מזכיר לי את מה שאת כותבת. כולל הקטע הזה של להרגיש שאין שום קומיוניקציה סביב פיפי. מאמינה שזה יסתדר.
תודה לך ער אציל. זה באמת עוזר לשמוע את זה. כי אני מאמינה לך שאת באמת מתכוונת לזה שזה יסתדר מתוך פרספקטיבה של מישהי שעברה אותו דבר וכבר נמצאת בצידו השני._
לא רוצה לקלקל לי, אבל -כן, זה מסתדר, בעיקר מנסיוני בימים האחרונים. וגם אם אין קומוניקציה -יש בעצם, זה שם.
זה יכול להיות בצורת טלפתיה, או בצורת מבט, או בצורת ניג'וס, או בצורת יניקה עצבנית.
תנסי עם טיימר- ראית שהיא הרטיבה, תסתכלי על השעון, ותציעי 20 דקות אח"כ. ואם היא לא עשתה- תראי מתי היא הרטיבה שוב- ללמוד מרווחים, ותציעי לה במרווחים האלה.
בד"כ אחרי שנותנים לשתות מים המנגנון משחרר, אז זה עוד משהו לשים לב....
יש דפוסים מסויימים לכל תינוק. דוגמא- כבר חודשיים טפו טפו שהוא ישן בלי חיתול והרבה זמן מתוך זה שגם קמים יבשים. פתאום לפני שבועיים, הוא פשוט הי'ה מרטיב את המיטה אחרי הפשפוש, אחרי יניקת ההתעוררות. אחרי 3 פעמים הבנתי. הפשפוש הראשון הוא של הלילה, וזה שאחריו הוא של היניקה.... וזהו. מאז הוא לא מרטיב יותר במיטה.
לפעמים הוא מסרב לשירותים, אז מציעה עם ברז (מקלחת/כיור) והוא כן עושה, למרות שהתנגד לפני 30 שניות....

_יש לי תחושה שהקטע הזה של לפספס בכל מקום הוא למעשה לעשות בכל מקום והוא חלק מהתהליך. כנראה שצריך ממש להגיע עד הקטע הזה (שגם עלינו עבר) כדי לעבור אותו.
לא הבנתי את המשפט הזה._
העניין הוא שהם לא מפספסים- זה גיל של עצמאות, והם פשוט נורא עסוקים בעולם. אז הם עושים. וזהו. וצריך לעבור את זה, וכמו שקרוטונית אמרה-עדיף לתקן תקשורת שהתקלקלה, מאשר לבנות מאפס.

אלא סתם משהו שמהצד יכול להיראות אפילו כמו הזנחה. לא רוצה שאנשים יסתכלו עליה כעל חיה קטנה שמשתינה בכל מקום. זה לא מכבד אותה.
אום- היא בדיוק כמו תינוקות אחרים- רק שבניגוד להם היא עושה את זה באופן תקופתי, ואח"כ היא תלך איתך או בלעדייך לסיר, והם ידפקו ת'ראש בקיר למה בגיל 4 אי אפשר בלי חיתול.....
גם שלהם עושים בכל מקום. רק שלך עושה בלי חיתול, אז את מנגבת שלולית במקום לזהם ת'עולם.
זה מאוד מכבד אותה! ואת העולם. ואותך! את שאקלית! את מטפחת אותה מגיל אפס. ותפסיקי לחשוב שחושבים שהיא חי'ה.

_פתאום משהו השתנה במודעות שלי
אני ממש מרגישה שאני יודעת ממקום פנימי וברור.
הייתי רוצה לדעת איך מגיעים למקום הזה! אני לא שם ומאוד רוצה להיות שם. או אולי אני כן שם וכן יודעת והיא פשוט לא משתפת פעולה._
קודם כל את שם. את משתדלת, וזה שאת לא תמיד קולטת זה בגלל מלא סיבות- היית עסוקה/היא לא הודיעה/היא עסוקה ולא שמה לב/היא הודיעה ולא הבנת וכאלה.
אנחנו לא בנות של אמהות שגדלו אותנו ככה, ואנחנו לא חיות בתוך סביבה כזו, וזה משהו רדום שצריך לעורר. אבל זה שם. ואת שם. וחוצמזה- כן, לפעמים היא לא משתפת פעולה. כי היא לא שמה לב, או כי היא עסוקה. מעניין לה....
ויום אחד, תשימי לב שכבר כמה ימים שאת תופסת 80%.
ופתאום גם את תרגישי - משהו השתנה במודעות שלי. אני ממש מרגישה שאני יודעת ממקום פנימי וברור.

אבל היום זה סיפור אחר. אין תקשורת סביב הפיפי. מצליחה רק בהתעוררויות או בהנקה. בכל הזדמנות אחרת לא קולטת סימנים. אם מנסה להציע לה תמיד מסרבת. אבל אם עשתה כבר, אז צועקת שנבוא להציל אותה מהשלולית שמתחתיה. האם זה קצה חוט? האם זה יוביל אותנו לתקשורת סביב הפיפי אי פעם?
לי זה היה בדיוק לפני חודש וחצי עד 3 חודשים ago ..... זה משתנה. מה שנשאר זה הקונספט- חיתול זה לא בית שימוש. בית שימוש זה בית שימוש.
ולמרות שעכשיו היא עסוקה, ולמרות שיהיו לך עכשיו כמה חודשים קצת בלתי מובנים- שתרגישי שסופסופ תפסת, והופ- זה שוב בורח..... , בסוף זה נשאר.
ועוד מעט היא תלך לבד, ותדבר במילים בעברית (ולא ג'יבריש) ואתן תהיו בהבנה.
וזה לא רחוק. כי מהבסיס היתה תקשורת. ולתקן (כמו שקרוטונית אמרה) יותר קל מאשר לבנות מאפס.

כל הסימנים והאמירות שלו קיימות אבל אני חושבת שאבין אותן רק בדיעבד. אני פשוט צריכה ללמוד לסמוך על מה שאני מרגישה ועליו. בדיוק!

אני רוצה לציין שאני נורא אוהבת את המשולש הזה, שלנו.
@}

>סליחה אום, זה יצא נורא ארוך, את יכולה למחוק אם את רוצה.<

אחח... את כותבת את רחשי ליבי (איזה פיוטית אני היום). אין סיבה לפתוח בלוג

באמת לפעמים כבר נורא מתסכל, ודי, ואין כוח. עכשיו למשל הפקדתי את עילאי אצל צוות הווי ובידור (ידוע גם בשם אבא) ואמרתי די. לא בא לי לדאוג לזה עכשיו.
מה, אמהות בשבטים לא לפעמים רצו לא להרגיש את הילד<? רק שאצלהם היו נותנים אותו לאחת מ-20 הנשים שהיו מסביב. ולנו אין ברירה כזו.

אלא סתם משהו שמהצד יכול להיראות אפילו כמו הזנחה. לא רוצה שאנשים יסתכלו עליה כעל חיה קטנה שמשתינה בכל מקום. זה לא מכבד אותה

הדברים שכתבת עברו לי בראש כמה פעמים היום. תראי- המסקנה העיקרית שלי היא שכל התהליך הזה הוא מאד אישי. לאמא אחת מה שעוזר במקום כזה זה לשים חיתול ולאמא אחרת בדיוק להפך וזה עוד בכלל מבלי להיכנס לראש של הקטנטנים...
מה שכתבת על הזנחה די זעזע אותי כי קשה לי להבין מה עושה המלה הזנחה בבלוג שכל כולו מוקדש למאמץ ליצירת קשר עם הילדה שלך. אני ממש לא מבינה איך הזנחה נכנסת פה לעניין ואז אני שואלת אם זה משהו שמישהו אמר לך או שאת חושבת את זה. אם את חושבת את זה אז למה, לעזעזל? את הרי מקדישה המון תשומת לב לילדה שלך אז למה זה נראה לך כהזנחה. ואולי אני גם צריכה להפנות את השאלה לעצמי כי פתאום אני קולטת שגם לי עברו כמה מחשבות בראש כמו מה אם אנשים מוסדיים היו רואים איך אני מגדלת אותו (בלי חיתול, לפעמים משתין על הריצפה, וכן הלאה) - אז אולי זה פשוט הקושי העצום הזה של לגדל ילד בלי חיתול בחברה שמשועבדת לחיתול...
ולעניין פרקטי- מה ההבדל בין חיתול ר"פ למכנס? מלבד העובדה שאת הפיפי של הבת שלך רואים מייד כשהיא רק עם מכנס - כלום. להפך- את בטח מחליפה לה הרבה יותר מהר כשהיא עם מכנס רטוב כי את רואה מייד לעומת אמא שהבת שלה עם ר"פ ולא שמה לב כשיש בו כבר פיפי.

ולמרות שעכשיו היא עסוקה, ולמרות שיהיו לך עכשיו כמה חודשים קצת בלתי מובנים- שתרגישי שסופסופ תפסת, והופ- זה שוב בורח..... , בסוף זה נשאר.
פפרי לא יכלה להגיד את זה טוב יותר - זה פשוט ככה ותראי שזה יבוא.

_אפילו הקטע הזה של לקחת לפשפושי סרק רק הפך הכל לקשה לשנינו.
אז האם את מציעה לא להציע בכלל? כי נראה לי חשוב להמשיך להציע, למרות שיודעת שיגמר בסירוב, על מנת שתדע שאמא מנסה לעבוד איתה על העניין הזה._
תמשיכי לעשות מה שאת מרגישה נכון, הרי הכל כל כך אישי ושונה בין אמא לילד.
מה יש להוסיף- תסמכי על עצמך שאת מבינה הכי טוב מה שטוב לילדה שלך ותעשי מה שאת מרגישה נכון.

בנוגע לדימוי החיה הקטנה שמשתינה בכל מקום, ניחשת יפה, זה דימוי שאמא שלי הגתה. אבל באמת, מהצד זה לא נראה כאילו קורה כאן תהליך (האם קורה כאן תהליך באמת?) אלא פשוט תינוקת שמשתינה בכל מקום ואמא שעושה נסיונות פטתיים לתקשר עם הילדה שלא מבינה מה רוצים מהחיים שלה.
_ולמרות שעכשיו היא עסוקה, ולמרות שיהיו לך עכשיו כמה חודשים קצת בלתי מובנים- שתרגישי שסופסופ תפסת, והופ- זה שוב בורח..... , בסוף זה נשאר.
פפרי לא יכלה להגיד את זה טוב יותר - זה פשוט ככה ותראי שזה יבוא._
תודה לכן. אתן נותנות לי בדיוק את מה שאני צריכה, את הידיעה שאנחנו בדרך לאנשהו. כי זה לא ברור לי.לו היה ברור לי שיש כיוון, הכל היה יותר פשוט ולא היה אכפת לי בכלל שאין תקשורת סביב הפיפי כרגע.
אני רוצה לציין שאני נורא אוהבת את המשולש הזה, שלנו
כן! זה נחמד!

בנוגע לדימוי החיה הקטנה שמשתינה בכל מקום, ניחשת יפה, זה דימוי שאמא שלי הגתה.
שימי לב, עכשיו היא כמו חיה (בעינייה, כן?) אבל ילד בן 3 שעושה בכל מקום, בחיתול זה לא חייתי? שימי בצד, ותמשיכי הלאה.
חוצמזה- את יודעת, שחוקרים, שמטפלים בשימפנזים וגורילות, ומלמדים אותם שפת סימנים, ותקשור מאוד ברור בשבילנו- שמים להם חיתולים? , הם מלמדים אותם לבקש בננה, ומשחק, אבל למה ללמד אותם לבקש שירותים.... ולמה לטרוח לנקות אחריהם, אם אפשר לשים להם חיתול S-: ....
אבל באמת, מהצד זה לא נראה כאילו קורה כאן תהליך (האם קורה כאן תהליך באמת?) אלא פשוט תינוקת שמשתינה בכל מקום ואמא שעושה נסיונות פטתיים לתקשר עם הילדה שלא מבינה מה רוצים מהחיים שלה.
כן, יודעת בדיוק מה את אומרת כאן. אבל קורה, קורה. זה יבוא לידי ביטוי בעוד כמה חודשים, כשתלך לבד, כשתדבר באופן יותר ברור, וזה יהיה לך יותר ויותר ברור, שכן- קרה תהליך....
ואמא שעושה נסיונות פטתיים לתקשר עם הילדה שלא מבינה מה רוצים מהחיים שלה - את אבל יודעת שאת לא פאטית, נכון? ואת יודעת שהיא כן יודעת מה את רוצה ממנה נכון?

הי זו אני... החלטתי להתחמק מהפחד הוירטואלי ע"י ניק בדוי.
קצת צולע אבל בטח תזהי.

יקירתי... את נשמעת לי קצת במצוקה, בעיקר מחוסר תמיכה הורית / סביבתית.
זה נורא נורא קשה. אבל אל יאוש.
אני מספרת קצת את קורותינו - אולי יעזור.
אם זו הדחפות מסיבית מדי לבלוג - נא למחוק ומיד.

אז ככה: התחלנו בגיל 3 חודשים. נדהמתי לגלות שלפני כל פשפוש מופיע קיטור.
לא תמיד הצלחתי לקשר. הרבה פעמים זה נשמע כמו קיטור רגיל של "משהו מציק לי, לא יודעת מה, נא עזרתך"
ושניה אח"כ - בעיקר אם שיניתי לה את התנוחה - היא היתה משתינה.
(אני לא מדברת בכלל על קקי - זה הלך לנו די בקלות. היא עושה מעט וזה כמעט תמיד מתחיל בקולות / לחיצות וקל לזיהוי).
אבא שלה, אגב, שהסתכל עלי כמו משוגעת בהתחלה, הפך לתומך נלהב.
היום הוא קורא אותה יותא טוב ממני ונחרד מהרעיון להלביש חיתול.

עם בוא החורף, הלבשנו חיתול. הרגשתי שכל ההחלפה המסיבית של הבגדים מעיקה על כולנו.
ניסינו מאד מאד לא להתייחס לחיתול כשירותים ולפשפש אותה כל הזמן. לנסות לשמור על תקשורת.
זה מאד מאד קשה. אני חושבת שזה עשה איזה נזק, אבל הוריד ממני לחץ וזה מה שחשוב.
חזר הקיץ - החיתול נזנח לגמרי (למעט בלילה). העולם נראה אחרת.
קודם כל היו כמה ימים שפשוט עקבתי אחריה, כמו בהתחלה, ולמדתי את הדפוסים.

התבררו לי כמה פרטים מפתיעים:

היא פתחה מרווחים מאד גדולים בין הפיפים. היא משתינה הרבה בבוקר

(צריך להיפטר מכל החלב אם הזה של הלילה) ואח"כ כמה שעות טובות בלי פיפי.
הבנתי שהצעות דחופות לפשפוש מעצבנות אותה (כי היא לא צריכה) והשתדלתי לא להציק.
מעדיפה לפספס ולהחליף מכנסיים מאשר לעצבן ולפגוע בתקשורת

היא כמעט לא מודיעה. לא יודעת, אולי היא מודיעה בטלפתיה וכל זה - אני לא מצליחה להבין P-:

אני חושבת שזה קשור לניידות שלה. היא מסוגלת להשתין (ואפילו לחרבן!) בלי ללכלך את עצמה כמעט.
זה כאילו שהיא לא צריכה יותר את עזרתי, ולכן לא מודיעה. הבנתי שהגענו לשלב חדש,
שבו זה כבר לא "טבעי" שאקח אותה לשירותים, אלא אני מרגילה אותה שלא עושים על הרצפה, אלא במקום מסוים.

בקשר אלי, התבררו לי גם כמה פרטים.
אוי הפרחונית התעוררה, אמשיך אח"כ

הי, תודה לך. כשאנחנו התחלנו(4 חודשים בערך) גם היה מין קיטור אופייני כזה. כיום הוא כבר לא קיים. אני חושבת שחלק מהקושי נובע מההתרחקות. היא בעניניה ואני בענייני. אמנם בצורה מאוד מוגבלת. פעם בכמה דקות קוראת לי, מבקשת על הידיים לרגע או שניים ואז מבקשת חזרה למטה. בהתחלה חשבתי שהקריאות האלה הן קריאות לפיפי וניסיתי לפשפש אבל היא התנגדה. מסכנה, אמא מתייחסת אליה רק בהקשר של פיפי. אם זה לא זה, לאמא לא אכפת ממני. בסה"כ רצתה תדלוק לתשומי. אז הורדית את נסיונות הפשפוש האלה. אבל אז אני הולכת להשקות איזה עציץ וכשאני חוזרת היא בתוך שלולית. איך ממשיכים מכאן? אני מאוד מתחברת למה שכתבה היום טליה טקאוקה בדף לגדל ילדים בלי חיתולים :
אני חושבת שמה שעזר לתהליך היה ההחלטה שלי להוריד את החיתול לגמרי. כל עוד השתמשתי ברב פעמי ולקחתי אותה לפשפש זה לא היה אותו הדבר!! וחבל שלא הבנתי את זה כבר בהתחלה...כנראה שלא הייתי מוכנה..
היום אני חושבת שזה מה שצריך היה לעשות, בלי פשרות, כי החצי חצי מבלבל ובשורה התחתונה רק מאריך ומסרבל את התהליך.
בלילה, עם זאת, הולך טוב. היתה יבשה כל הלילה. שוב, בטוח זה קשור להחלטה להוריד וזהו. פשפשתי בהנקה. עם קקי אין פיספוסים.

היום אני חושבת שזה מה שצריך היה לעשות, בלי פשרות, כי החצי חצי מבלבל ובשורה התחתונה רק מאריך ומסרבל את התהליך
מאד מסכימה ומזדהה אבל
(וזה כמובן נוגע רק אליי ולנסיוני הפרטי) - לפעמים ה"אין פשרות" הזה מרגיש לי מאיים, בלתי אפשרי ופשוט גדול עליי.
הגעתי למסקנה שעדיף לי לקחת את זה צעד צעד בכל מיני רמות. זו הסיבה שעוד לא התחלנו עם הלילה
(אם כי בשלו התנאים וכרגע מחכים רק למיגון המיטה) וגם הסיבה שהיינו בחורף עם חיתול.
הבנתי שכשאני לחוצה, זה לעולם לא ילך.

המשך:
מה שהבנתי לגבי עצמי זה, קודם כל, מה שכתבתי פה למעלה -
אם אני בלחץ - זה די מחרבן הכל.
מה עשיתי עם זה?

חיתול במקומות או זמנים שאני עוד לא בשלה להתמודד איתם - בלילה, נסיעות למקומות לא ידידותיים, מקומות שאני יודעת שאני לא מספיק מרוכזת כדי להיות בקשב וכו'
אני הרבה מאד בבית. עבורי זו לא בעיה - אני טיפוס כזה של בית והסתגרות עד כדי חוסר חברתיות S-:

כמובן שיש כאלה שזו הקרבה מבחינתם ואז זה לא מומלץ.
ככה אנחנו הרבה בבית, כמה שיותר בחוץ, השטיחים גולגלו והוכנסו אחר כבוד לארון ויש ימים שלמים של פספוסים שבהם אני פשוט מחליפה מכנסיים.
אבל זה לא מזיז לי, כי אחרת הייתי מחליפה חיתול, ואין מי שיראה וירכל עליי (עמוק בפנים - אני מאסכולת ה"מה יגידו". עובדת על זה)

משתדלת לנסוע רק למקומות שידידותיים לפרחונית. לגיסתי, לחברה, ללכת לים או לגן שעשועים. תמיד עם מכנסיים להחלפה.
מציעה לפשפש לפני נסיעה, או לחילופין - אם אין לחץ זמן - לצאת לאחר פשפוש.

ברגע שהתחלתי לחיות עם זה בנינוחות - המצב השתפר פלאים. זה קל להגיד, אני יודעת.
מה שעשיתי זה הסתכלתי על זה בצורה קצת אחרת:
הילדה שלי מסתובבת בלי חיתול ואני מחליפה לה מכנסיים במקום חיתולים.
לא אמרתי לעצמי "תקשורת" או "פשפושים יזומים" או "פספוסים".
גם אם מישהו שואל ואין לי כח להיכנס לכל הסיפור אני עונה משהו כזה.
או "אני מעדיפה שהטוסיק שלה יהיה מאוורר" או משהו כזה.
אני מאד מנסה לתפוס את הפיפי כשהיא רק מתחילה ואז להגידבעדינות ובלי להבהיל (קשה מאד!!)
"חכי אני אקח אותך לעשות". בפעמים הספורות שהצלחתי, היא הפסיקה והמשיכה בשירותים / גינה / כיור וכו'.
בד"כ אני פשוט מוצאת אותה עם מכניים רטובים או בתוך שלולית -
היא פשוט יודעת להעסיק את עצמה כל כך יפה, שלפעמים היא פשוט משחקת ואני מתרכזת במשהו אחר ולא שמה לב לפרצוף המתרכז החמוד הזה.
אבל האמת היא שגם בלי זה, היא תפסה בעצמה את העניין -
הפספוסים מתמעטים (נו, מרפי, bring it on) ואם היא לא על הרצפה / אדמה, היא ממש מבקשת,
או שבורח לה קצת והיא מקטרת, לוקחים אותה והיא עושה - כמו שקרה באוטו לפני כמה ימים.
אנחנו מגדילים את טווח הנסיעה-בלי-חיתול לאט ובזהירות.
לפני שבועיים נסענו לשדה התעופה לקבל חבר והרגיש לנו ממש לא טוב לחתל אותה ו-
הפתעת הליגה! אחרי שני סירובים לפשפוש יזום עברה כשעה ואז פתאום - קיטור שמקורו לא ברור.
קפיצה קטנה לשירותים, פיפי והנסיעה הסתיימה ביובש מוחלט.
לא רוצה להשוויץ, רק רוצה שתביני שלפני חודש זה היה בלתי אפשרי מבחינתי -
לא האומץ לנסוע ככה למקום ציבורי גדול ומנוכר,
ובטח שלא האפשרות שזה יעבור כל כך טוב.

סיכום המצב כרגע הוא כזה:
קשה לי להגיד שהיא ממש מבקשת, כמו כשהיתה תינוקת והיה מין קיטור אופייני כזה .
אני לא עושה דברים מתוך אינטואיציה ממש - מקווה שזה עוד יגיע - אלא בצורה יותר מחושבת.
כלומר ,מציעה לפשפש בזמנים קבועים מראש (למשל - כשמתעוררת משינה או אם עברו יותר משעה / שעתיים וכו' - תלוי בזמן ביום).
אני תמיד מציעה לפשפש ואם היא מיישרת רגליים מיד - מיד עוזבת ומתנצלת שהצקתי.
כן, קורה ששניה אח"כ יש שלולית. לא דופקת את הראש בקיר אלא מניחה שהיתה לה סיבה לא לרצות להתפשפש ומניחה לזה.
מנסה להיות מאד עירנית וקשובה אם אני מרגישה שעבר הרבה זמן - לפעמים אכן מופיע אותו קיטור מסתורי שמתברר שהוא פיפי.
לפעמים לא, ולפעמים זה אותו קיטור אבל זה לא פיפי. נסתרות דרכי הפרחונית שלי.

לגבי איך ממשיכים מכאן?
שוב, מרגישה לא פייר לתת עצות - מה שנכון לי ולפרחונית לא יהיה בהכרח נכון לך ולקיצקיצ.
העצה הכי טובה - מצאי לך את שלוות הנפש שלך, בכל דרך שהיא.
זה חשוב גם לך וגם לה.
אני יודעת!!! כל כך קל להגיד וכל כך קשה ליישם, אבל באמת - זה בבסיס הכל.

מקווה שנתראה בקרוב ושיעברו עליכם ימים קלים וטובים.
חג שמח יקירתי

אוף סליחה על המגילה.
אם מפריע - למחוק למחוק

עם קקי אין פיספוסים.
רק עכשיו קלטתי את מלוא המשמעות של זה.
האם את מודעת לזה???
את מבינה שזה כל כך כל כך הרבה?
אפילו זה, בפני עצמו, שווה הכל.

בנוגע לפשפושי הסרק - אני אישית לא לוקחת אותם כטעויות או בכלל "סופרת" אותם.
מה, אם הצעתי לאכול ולא רצה (מצב תיאורטי לחלוטין נכון לעכשיו

) אז פספסתי? פגעתי בקשר איתו? אם אני לא מבינה בדיוק למה הוא בוכה, ומציעה דברים שונים כדי לנסות להרגיע, זה פוגע בקשר??
כמובן שזה מעצבן אותם, גם עילאי מוחה בתוקף במצב כזה, אבל אני פשוט מיד מוותרת על הניסיון, אומרת משהו בסגנון "אוקיי, אין לך פיפי, אמא חשבה שיש לך, בוא נחזור לשחק", וזהו. זה לא כאילו הם נוטרים טינה על כל פשפוש יזום...
ודווקא שמתי לב שאם יש איזה הפתעה או שתיים של פיפי, אח"כ הוא מגיב יותר טוב לניסיונות פשפוש, אפילו אם אין לו, אז אולי כדאי בידיעה לאפשר לעצמך ולה איזה שעה של מרחב, ולראות אם יש היענות רבה יותר אח"כ...

אפילו זה, בפני עצמו, שווה הכל
כן, ברור שזה נכון. אני לא אומרת שאין תקשורת בכלל. גם בלילה יבשה, וגם אני מפשפשת אחרי שינה והנקה. הבעיה היא במשך היום. שלא תבינו אותי לא נכון, אין לי בעיה אם הכביכול "לכלוך" שנוצר מפיספוסים. הבית ממוגן היטב ולא אכפת לי להחליף מכנסיים. אני פשוט מבינה את המשמעות של בלי חיתולים כדבר שמשתפים בו פעולה ההורה והתינוק ואם אין את זה אז מה הטעם... למרות שגם בלי טעם אני לא חוזרת לחיתול. חום ופריחה, נתת לי רעיון: אם מישהו שואל ואין לי כח להיכנס לכל הסיפור אני עונה "אני מעדיפה שהטוסיק שלה יהיה מאוורר" או משהו כזה.
אגב מעניין אותי דעתכן בסוגיה הבאה: היא עסוקה בענייניה ופתאום מרימה את קולה במחאה. אני מיד נזעקת לראות מה הבעיה. לפעמים מנסה לפשפש (לא מצליחה), לפעמים רואה שברח ממנה איזה צעצוע והיא לא מצליחה להגיע אליו, לפעמים קוראת לי כי רוצה שאתייחס אליה ואחבק אותה, ולפעמים זה סתם משהו שעצבן אותה שאם אני לא מתערבת זה חולף. מה שקורה זה, שבגלל שאני בסטנד ביי שאולי היא קוראת לה לפיפי, אני לא מאפשרת לה להתמודד בחופשיות עם תסכולים מקומיים קטנים שלא קשורים אליי ועדיף שאתן לה להתמודד איתם לבד. אז מה עושים? זה מתנגש.

מה שקורה זה, שבגלל שאני בסטנד ביי שאולי היא קוראת לה לפיפי, אני לא מאפשרת לה להתמודד בחופשיות עם תסכולים מקומיים קטנים שלא קשורים אליי ועדיף שאתן לה להתמודד איתם לבד. אז מה עושים? זה מתנגש.
אני חושבת שאני הייתי מנסה לפשפש - אם זה נראה לי זה.
אם לא - מתייחסת אח"כ כמו שהייתי מתייחסת בכל מקרה.
כלומר: לא פשפוש, מורידה, מתנצלת, רואה במה העניין.
האם זה משהו שהיא מבקשת בו בבירור את עזרתי?
אם כן - עוזרת. אם המחאה היא חלק מהדיבורים לעצמה או לעולם - עוזבת אותה במנוחה.
דוגמה עכשווית מאצלנו - היא משחקת עם הדלת-רשת שיש לנו בכניסה ונתקעת.
מרימה קול זעקה. אני באה, עוזרת, חוזרת לענייניי.
סה"כ אני מקפידה שהתקשורת תתקיים סביב הכל, לא רק הפשפושים.
היא מבקשת עזרה - מקבלת. היא סתם מוחה על עוולות העולם - שיהיה לה לבריאות.
הרי אם לא היית בסטנד ביי שאולי היא קוראת לה לפיפי, אז היית סתם בסטנד ביי, לא? סה"כ היא קטנה, צריכה אותך בהקשב.

אני פשוט מבינה את המשמעות של בלי חיתולים כדבר שמשתפים בו פעולה ההורה והתינוק ואם אין את זה אז מה הטעם
נשמע שדווקא יש לכן את זה.
היא יבשה בלילה, אין פספוסים של קקי.
יש אי הבנות שמתסכלות אותך, וכנראה גם אותה.
נסי אולי להוריד את התדירות שבה את מציעה,
אולי גם התסכול יפחת?

הרי אם לא היית בסטנד ביי שאולי היא קוראת לה לפיפי, אז היית סתם בסטנד ביי, לא? סה"כ היא קטנה, צריכה אותך בהקשב.
כן, בעצם השאלה היתה קשורה ל"בלי חיתולים" רק בעקיפין. בעצם זו שאלה על חינוך. עד עכשו הגבתי לכל קושי הכי קטן כי אצל תינוק קטן אין קושי קטן. כל הקשיים גדולים. הילדה גדלה. יכול להיות שזה משתנה. יכול להיות אבל לא בטוח. בעבר כשהיא היתה "מסתכסכת עם הצעצועים" כמו שאבא שלה נהג לומר, זה היה סימן מובהק שהיא עייפה או צריכה קקי. נראה לי שעכשו כבר כן יש דבר כזה מסתכסכת עם הצעצוע. למשל, כדור שברח והיא לא מגיעה אליו. לעזור? לתת לה להתמודד לבד? (במקרה האמור או שאחזיר לה את הכדור או שתיאלץ לוותר כי היא עוד לא זוחלת). לאפשר לה לחוות תיסכול? וזה שאני כל פעם ישר קופצת זה לא מאפשר לה לחוות תיסכול. אני ישר קופצת כדי לראות במה מדובר, אבל, האין זה אומר שאני לא מאפשרת לה מרחב מחיה?

מה שקורה זה, שבגלל שאני בסטנד ביי שאולי היא קוראת לה לפיפי, אני לא מאפשרת לה להתמודד בחופשיות עם תסכולים מקומיים קטנים שלא קשורים אליי ועדיף שאתן לה להתמודד איתם לבד. אז מה עושים? זה מתנגש.
מוכר לי מאד- אני פשוט בשלב מסוים העדפתי לוותר מדי פעם. תלוי מה תדירות הפיפי שלה אבל מקסימום היא תעשה במכנס, אול לחילופין מקסימום תקחי אותה והיא לא תפשפש. זה לא יוצר בעיה רצינית לדעתי לכאן או לכאן. אצלי הוא ממש מייד מסתובב אליי אם אין לו פשפוש ואני מתנצלת ומחזירה אותו.
משהו שלא עשיתי אבל אולי יעזור לך: לרשום מתי יש פיפי במשך היום ואולי זה יכול לעזור בימים הבאים.

לאפשר לה לחוות תיסכול? וזה שאני כל פעם ישר קופצת זה לא מאפשר לה לחוות תיסכול. אני ישר קופצת כדי לראות במה מדובר, אבל, האין זה אומר שאני לא מאפשרת לה מרחב מחיה?
וואללה, שאלות גדולות. אכן בעצם זו שאלה על חינוך ולי יש בסה"כ פור של חודשיים עלייך בוותק האמהות (משהו כזה לא?).
נראה לי - כל מקרה לגופו.
אם היא "מסתכסכת עם איזה צעצוע" (אהבתי!) - איך היא מגיבה?
פרחונית לפעמים ממש פונה אליי בקיטור שברור שהוא "אמא! תוציאי לי בבקשה את הכדור ממתחת לספה!"
אם היא היתה ילדה וזה מה שהיתה אומרת - לא הייתי עוזרת לה?
(ועל אותו משקל - אם היתה יותר גדולה והיתה אומרת - "אמא! יש לי פיפי!" - לא הייתי עוזרת לה להגיע לשירותים וכו'?)
לעומת זאת אם נראה שהיא מסתדרת, גם אם מוחה אבל לא כתקשורת ישירה אליי, אני נותנת לה להשלים לבד עם הצעצוע.
לפעמים היא צריכה עזרה ואני בדיוק באמצע משהו אז אני עונה לה-
"שניה, אני באמצע משהו, תנסי להסתדר לבד"
(על משקל - "שניה, מיד אני אקח אותך לשירותים, תנסי להתאפק")
מה נראה לך?

אנחנו באותו מקום שעליו כתבתי לפני חודש
היא עסוקה בענייניה ופתאום מרימה את קולה במחאה. אני מיד נזעקת לראות מה הבעיה. לפעמים מנסה לפשפש (לא מצליחה), לפעמים רואה שברח ממנה איזה צעצוע והיא לא מצליחה להגיע אליו, לפעמים קוראת לי כי רוצה שאתייחס אליה ואחבק אותה, ולפעמים זה סתם משהו שעצבן אותה שאם אני לא מתערבת זה חולף.
היא קוראת לי המון, בערך פעם בשתי דקות. מעייף. אבל מעבר לזה, 9 מתוך 10 פעמים אני מזדעקת אליה, מרימה אותה והיא צוהלת לי דקה על הידיים, מחפשת באופק משהו מעניין ואז מנווטת אותי אליו. אני מגישה לה את הפריט הנכסף. לפעמים מנסה לפשפש ונתקלת בהתנגדות. בפעם ה-10 כבר אין לי כוח, אומרת לה טוב חכי קצת, אני באמצע משהו, ותמיד, אבל תמיד, זאת תהיה הפעם שאני מגלה אותה בתוך פיפי. זה פשוט קבוע: כשאני נענית, זה לא זה, וכשאני לא נענית, זה כן זה. מה קורה פה? נראה לי שמה שקורה הוא שלפחות מחלק מהפעמים שהיא קוראת לי היא מרגישה את הלחץ על הבטן (שרועה על גחונה) וכשאני מרימה אותה הלחץ שוכח והיא שוכחת שרצתה פיפי, או אולי בכלל לא מקשרת בין הלחץ שהרגישה לפיפי, ובכלל כבר משהו אחר מעניין אותה.
אגב מזל טוב, קיצקיצ יושבת. אחר כבוד הוכנס לפעילות באופן רשמי דוד סיר. פשפשתי בהצלחה על הסיר פעמיים אתמול ואבא פשפש אותה הבוקר על הסיר. אולי הסיר יהיה מספיק אטרקציה כדי לסיים את שביתת הפשפושים. בנתיים די נהנית לשבת עליו.

אבו קיצקיצ טוען שהיא לא רוצה להתפשפש. פשוט לא בא לה על כל הקטע הזה.