הויבק של או רורה וגלעד קדימון

[אנונימי]

^{דף סיפור לידה, דף סיפור לידה במרכז לידה, דף סיפור לידה בבית חולים, דף סיפור לנלק}

[או_רורה*]

אז זהו, עשינו ויבק!!!!

ביום ראשון, ה- 15 לפברואר בשעה 1:57 לפנות בוקר, נולד גלעד והצטרף למשפחתנו.

הלידה הייתה ממושכת, כמעט 24 שעות, מתוכם ביליתי את רוב שעות הצירים בבריכה במרכז לידה.
גלעד נולד לבסוף בבית החולים לניאדו.

סיפור לידה מפורט יגיע בקרוב .... יהיה מעניין ומאלף, תישארו..!

[ריש_גלית*]

מזל טוב! כל הכבוד! או כמו שקראתי בבאופן: ויבַּק הֵי! @}
נו, בסוף ילדת עם ד"ר קרלוס? אני סקרנית מאוד לקרוא את סיפור הלידה שלך. ואפרופו - דף סיפור לידה (-:.

[אום_אל_קיצקיצ*]

מזל טוב! גם אני בממתינים לסיפור.

[ההולכת_בדרכים*]

מזל טוב או רורה!
וכל הכבוד על הויבק...
גם אני בממתינים לסיפור

[אינדי_אנית*]

וואו התרגשתי כשראיתי שילדת... נשמע שהיה יותר טוב הפעם..
מזל טוב והמון נחת. מתיישבת לחכות לסיפור לידה..@}

[טליה_אלמתן*]

יייייייששששששש!!!!!! איזה אושר!
מזל טוב גדול ושיהיה באושר ובנחת לכל המשפחה!
משתדלת לחכות בסבלנות לסיפור המלא.

[שרון_ס*]

מזל טוב או רורה!

[ניצן_אמ*]

יייייייששששששש!!!!!! איזה אושר!

המון מזל טוב!!!!
כמה מעודד ונפלא לשמוע!
@} @} @}

דף סיפור לנלק
ויבק היי!

[גם_אמא_של_אורי*]

איזה יופי!!
מזל טוב גדול ושיהיה באושר ובנחת לכל המשפחה!

[אוד_ליה*]

איזה כיף!!!!!!
מזל טוב קו-לו-לו-לו-לו @}@}@}

[לירי*]

יייייייששששששש!!!!!! איזה אושר!
קראתי את הבשורה בשמחה גדולה

[חלוקית_נחל*]

מזל טוב @}

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

מזל טוב גדול ושיהיה באושר ובנחת לכל המשפחה!

ויבַּק הֵי!

[סגו_לה*]

מזל טוב !
@} @} @}

[אמא_בגובה_דשא*]

ויבק היי!!

מחכים לסיפור מלא

[מירב_ב*]

המון מזל טוב!!!


ואכן ויבק היי!

אני גם בממתינות לסיפור המלא.

@} || @} || @}

[או_רורה*]

תודה לכולן, לכל המברכות!!!!!!!

איזה כיף לקבל את הברכות שלכן.... ואיזה כיף היה... טוב, אני אוטוטו מתחילה...

בינתיים, קצת קשה לי לכתוב, מתרגלת לאט לשני אחים קרובים בגיל (שנה ו9) ולתחושות המוזרות משהו של אחרי הלידה..

[או_רורה*]

טוב, אז מתחילה, בכמה זמן שיישאר לי עד ההנקה הבאה...

[או_רורה*]

ההריון הזה, מתחילתו, והלידה הזו, ראשיתם ותחילתם בהריון הקודם, בלידה הקודמת.

הילד הבכור שלי, דרור הנפלא שלי, נולד (כפי שחלקכן יודעות) בניתוח קיסרי לפני שנה ו9 חודשים.
אחרי הניתוח חזרתי לבית חולים עם זיהום. הייתי חולה כל כך הרבה זמן - כמאט שנה לקח לי להתאושש ולהחלים.

ואז גיליתי שאני בהריון.

בחרתי.
בחרתי לאמץ את ההריון הזה ואת הילד הזה.
בחרתי ללדת.

וכולם חשבו שאנחנו מטורפים.

[כוח_האמונה*]

איזה כיף לקרוא! תמשיכי...

[טליה_אלמתן*]

מחכה ומצפה גם להמשך סיפור הלידה המסקרנת הזו!

[דגנית_ב*]

מחכה ומצפה גם להמשך סיפור הלידה המסקרנת הזו!

[או_רורה*]

תודה מתוקות, זה מעודד להמשיך...!

[או_רורה*]

אני זוכרת שאמי סיפרה לי שבלידה שלי, לידה שנייה אחרי לידה רגילה לחלוטין ומאוד קלה של אחי,
אני שיניתי מצג איפושהו במהלך הלידה עצמה.

הייתי מאוד קטנה, וכשהרופא בא לבדוק את אמי הוא הודיע לה נחרצות: "יש לך עד השעה 4. אם היא לא תשנה מצג - את הולכת לניתוח".
לא שיניתי ולא שיניתי, הכמה שעות שנשארו עד השעה 4 חלפו להן, אמי כבר החלה להתכונן לניתוח - ואז, דקה לפני השעה 4, ואחרי שכבר הגיע הרופא - התהפכתי! נכנסתי למצג תקין - ומשם הלידה זרמה כשורה ונגמרה מהר.

חשבתי לעצמי שזה בדיוק מתאר את ההתנהלות שלי בחיים, איך שנולדתי -
אני בדרך כלל טיפוס שדוחה דברים בצורה כרונית עד כדי ייאוש, יחסית פסיבית בנוגע להרבה מאוד דברים - עד ש...

עד שהמצב נהיה חשוב באמת. דחוף באמת.
אז - אני הופכת שמים וארץ כדי להשיג את מה שאני רוצה.

אבל מחכה עד לשנייה ה99.9.




לא בלידה הזו.

[או_רורה*]

בתחילת ההריון הייתי באמוק.
אחוזת פחד מטורף ממש.

אחרי הטראומה שעברתי, לא היה לי מושג איך לעבור עוד לידה.
אני בספק אם הייתי נכנסת שוב להריון מתוכנן אי פעם.
אולי טוב שזה לא היה מתוכנן.

[או_רורה*]

כבר מתחילת ההריון (או שמה עוד לפני כן? כמו שבעלי אמר: "את מתכוננת לויבק הזה מהרגע שהניתוח הסתיים") - מצאתי שני רופאים מדהימים:

קרלוס רוזנברג ואילן הלוי.

ידעתי ששניהם מיילדים בבית.
זו הסיבה שהגעתי אליהם למעקב הריון.

בסוף התמקדתי יותר בקרלוס, הוא היה מאוד רוחני (הוא גם הילר ומרפא אלטרנטיבי) והוא ליווה אותי מנטלית בהריון.
גם אילן ליווה אותנו, ושניהם היו מעבר למילים.

[או_רורה*]

החלטתי ללמוד הפעם.
להתנסות באמת בהריון.
בהרבה מובנים זה הרגיש לי כמו הריון ראשון.

בהריון של דרור לא הייתי מחוברת לכלום, בטח שלא לעצמי.
הסתכלתי על הבטן בתחילת תשיעי אז ולא הבנתי מה זה הסרח העודף שדבוק לגוף שלי.

את ההריון הזה עברתי אחרת.
הרגשתי יפה. הרגשתי סקסית. פרחתי.
הגוף היה כל כך יפה, כל כך נשי.
דיברתי עם החיים החדשים האלה כל הזמן, התמקדתי בו, בעובר, שידעתי שהוא בן,
דיברתי אליו, הקשבתי לו.
לאט לאט בנינו קשר.

[רוית*]

קוראת אותך.
בבקשה תמשיכי...

[או_רורה*]

כבר בהתחלה היה ברור לי שהאנשים הנכונים נשלחו אליי, עם סוג הטיפול הטוב והנכון ביותר בשבילנו.

היה לנו את אילן כסמן ימני, ואת קרלוס כסמן שמאלי, והליווי שלהם היה מוכוון ומדוייק.

בתחילת ההריון, מטורפת מפחד, עשיתי לעצמי צ'ק ליסט של כל מה שצריך בשביל ויבק, ועוד.
לפי הספר:
יוגה להריון, יוגה במים, לקרוא את לידה פעילה, למצוא דולה, שיטת קיי, שיטת פאולה, הליכות ברגל,תמציות בך -
התעייפתי רק מלחשוב על כך הדברים שאני צריכה לעשות ובעצם עוד לא עשיתי, על זה שאין לי כוח לבצע חצי מהרשימה הזו בכלל, ובלי זה איך אלד?....

ואז הנחה אותי קרלוס לשכוח את כל הרשימה הזו.
להפסיק עם מה ש"צריך", ולהתחיל עם הדבר הכי חשוב - להתחבר לעובר.
להקשיב לעובר.
לדבר עם העובר.
למצוא מקום של שקט - בתוכי- שם אוכל להיות עם העובר שלי - בשלווה, בשלום.
משם ינבעו כל הדברים.

וכך היה.
מהשקט הזה שמצאתי עם עוברי - מהרגעים שבילינו כל יום יחד - אני והוא - נוצרה ההתקשרות שלי אליו.
מהמקום הזה השליו - שלא חושב מה צריך לעשות ומה צריך עוד להספיק - נולדה הידיעה.
הידיעה של מה בריא לי לעשות עכשיו.
מה ייטיב עימי כרגע, עם העובר.

או כמו שקרלוס היטיב לנסח - "הלידה תהיה איך שהיה ההריון".

אז היה, והיה נפלא.

והלכתי ליוגה, פעמיים בשבוע בקביעות, אבל לא כי "צריך" - אלא כי זה מיקד אותי והכניס אותי לתוך עצמי, ותמיד יצאתי מהשיעורים עם הרגשה נפלאה.

והלכתי המון ברגל - כי זה גרם לי להרגיש טוב עם הגוף שלי בלי קשר להריון.

ועשיתי שיטת קיי - כי זו צורת ההכנה ללידה היחידה שדיברה אליי.


וזהו.
אפילו את לידה פעילה לא קראתי שוב.
הרגיש לי כבד.
לא הרגיש לי נכון.

אפי נו לא עשיתי. העמיס עליי נפשית.

עשיתי רק מה שהיה לי כיף לעשות.

[או_רורה*]

בחודש שישי - שמיני - היינו בחו"ל עם ההריון ועם בן השנה ושלוש שלנו.
במערב ארה"ב.
עבודה קצת והמון בילויים.

יום אחד נהגתי באוטו בכביש בין שום מקום ושום מקום - אי שם במעמקי נוואדה,
בכביש שהוא מרעה פתוח לסוסים ופרות.
הכביש נמתח לאורך כמה שעות של כלום וכלום, רק שדות בר וגבעות אדומות, הרי הסיירה נוואדה מעמיקים באפור ברקע, ושקט.

מתוך תחושה משכרת של חופש הבנתי:
הילדים שלנו לא מגבילים אותנו, למרות שזה מה שכולם מבקשים שנחשוב.
הם שותפים לחופש הזה יחד איתנו.

והיינו ביחד, והיינו משפחה.
והילדון שלנו עשה קפיצת גדילה מטורפת בזמן הזה, ומהתינוק הקטנטן שלי צמח פעוט לתפארת, שבסוף הטיול
הלך לו כמו איזה דון ברחובות ניו יורק, ופנה לאנשים בסטארבקס בהלוו.... משובב נפש...!

[או_רורה*]

והטיול הזה הכניס אותי לכזה מקום של עוצמה ומסוגלות - לא רק התנאים הפיזיים הדי סיזיפיים,
לא רק האינטנסיביות והקושי הלוגיסטי בתכנון טיול עם פעוט - אלא גם, ובעיקר, העוצמה שנדרשה לי אישית כדי לצאת לשם.

לפני שנסעתי שאלתי את קרלוס - האם זה חכם לנסוע?
הוא הוציא דף שלו וכתב עליו מרשם - "נא לעשות כיף, כיף וכיף".

[או_רורה*]

וכן הוא בחר להדגיש שכל דבר שעושה לי טוב הוא חכם.

[או_רורה*]

כשחזרנו לארץ הרגשתי תקועה.

לא ידעתי כל כך איך להמשיך.


ניהלנו שיחה "מנהלתית" עם קרלוס לגבי איך תתנהל הלידה, ציפיות מול מציאות וכ"ו,
והתנגדות החלה עולה בי.
כאילו אחרי השיחה הזו לא רציתי כבר ללדת עם קרלוס.

מה שכל כך הרגיש נכון קודם לכן, הפסיק להרגיש נכון.
קרלוס לא הסכים ליילד אותנו בבית.
עד כאן בסדר, גם אילן לא.

[שלולית_י*]

רק אני פספסתי מה זה ויבק?

[ריש_גלית*]

VBAC=לנל"ק=לידה נרתיקית לאחר קיסרי.

[אמא_בגובה_דשא*]

VBAC- בעברית לנל"ק-
לידה נרתיקית אחררי קיסרי.

לאורורה-
נו...
אנחנו במתח!

[אמא_של_דגיגונת*]

רק אני פספסתי מה זה ויבק?
vaginal birth after caesarean
בעברית לנל"ק - לידה נרתיקית לאחר קיסרי.

[ההולכת_בדרכים*]

גם אני בקוראות, מחכה להמשך... @}

[ניצן_אמ*]

מקשיבה בצמא. @}

[סגו_לה*]

נו.....תכתבי <אפשר גם בהנקה >

[אתי*]

מחכה בקוצר רוח מקווה שאספיק לפני שאני אלד{שבוע 40}גם אני אחרי קסרי מקווה שהפעם ויבק הסיפור שלך נותן כוח אז בבקשה תמשכי.......

[טליה_אלמתן*]

אוי נו באמת! נו!!!

[טאו_להורות*]

את מחזיקה אותנו במתח!!!!
מזל-טוב!!!!

מחכה להמשך הספור בקוצר רוח

[או_רורה*]

ממשיכה....

[או_רורה*]

ותודה לכולן על הברכות ועל זה שאתן קוראות אותי, זה נותן לי תחושה כל כך טובה...

[או_רורה*]

עד אותה שיחה עם קרלוס הכל היה בסדר.
כלומר, אחרי שהשתחררתי מההלם הראשוני והתחלתי את ההריון ברגל ימין, ממש חיכיתי וציפיתי ללידה הזו.
כשהיינו בחו"ל, הרגשתי שהנה, עוד מעט ואגלוש אל תוך החוויה הזו, של הלידה.
כבר לא ראיתי אותה כמשהו מפחיד או מאיים, אלא כחוויה טובה, שמחכים לה.

השיחה הזו עם קרלוס איפסה אותי.
החזירה אותי לקרקע המציאות חזרה.
הרגשתי שכן, את ההכנה הרוחנית, את ההתחברות לעובר, את כל השלבים האלה כבר עברתי, עכשיו פיזית עם מי אנו מתמודדים פה?

דיברנו על מציאות - תרחישים שיכולים לקרות, באיזה שלב מתפנים לבית חולים.
מתוך השיחה הזו הבנתי שהלידה נשמטת ממני.
כל איך שדימיינתי לי אותה לא היה רלוונטי.


דיברנו על כך שנתחיל אותה בבית, אבל עד פתיחה 4 קרלוס רצה להגיע לבית החולים (לניאדו).
הייתי צריכה לעבור במיון יולדות, לעבור מוניטור, לחכות לקרלוס.
(הוא לא מהסגל של בית החולים עצמו ככה שאי אפשר לותר על זה).
דיברנו על כך שכל זה במידה והלידה תתנהל כשורה (כלומר, צירים סדירים שהולכים ומתחזקים), אבל אם יהיה תרחיש שונה (ירידת מים, מים מקוניאליים וכ"ו) -אני אצטרך להתפנות לבית החולים עוד לפני שתהיה פתיחה גדולה.


לא רציתי.
כל עצם בגופי התנגדה לרעיון הכניסה למיון יולדות, להפקעת הלידה מידיי.
לא התכוונתי לעשות בדיקת העמסת סוכר, לא התכוונתי לשבת ולקוות בפחד שרק מתגבר מיום ליום - שהלידה לא תתחיל בירידת מים.


וזה עוד לפני שדיברנו על מהלך הלידה עצמה.
לא הספיק לי רק קרלוס.
ידעתי שאני זקוקה לכל התמיכה שבעולם, ושאני צריכה דולה.
דולות ברבים - עדיף.





בכל זאת לא אמרתי כלום.
חשבתי שזה האדם שאמור ליילד אותי, וזה לא משנה כל שאר הדברים, רק הוא, ושהכל ממילא יסתדר.
אבל לא הייתי שקטה.

[או_רורה*]

ואז, שבוע לאחר מכן, בישר לנו קרלוס שהוא עתיד לנסוע לשלושה ימים סביב תאריך הלידה המשוער.

זהו. קיבלתי את האות שהייתי צריכה.
אני לא אמורה ללדת עם קרלוס.
(ובטח לא עם הרופא המחליף שלו אם הוא יהיה בחו"ל. בררר....).


הודענו לו שלא נלד איתו.
אני חייבת לציין שהוא קיבל את זה בצורה ממש יפה, הבין מאוד לליבנו, ואף הגדיר לי בצורה חדה את אשר אני זקוקה לו.

[או_רורה*]

אז קבענו פגישה עם אילן הלוי.והלכנו.
והכל הסתדר לי בול במקום.

כשדיברנו על תרחישי לידה משוערים ומתי מתפנים וכו", הרגשתי שאני נמצאת במקום הכי טוב שאני יכולה להשיג. באמת.

[או_רורה*]

עכשיו נכון, כמובן שמיילדת בבית נשמע על פניו כמשהו טוב יותר.
לא בשבילי.

לאחר מחשבה והתלבטות רבה בנידון, הגעתי למסקנה שמה שהכי חשוב לי (הרי הכל זה סדר עדיפויות) - זה להימנע מהתערבויות לא רצויות בלידה.
היה חשוב לי לשמור על הרצף הטיפולי, זאת אומרת, שאפילו אם אני אצטרך את ההתערבות הכי קטנה ומינורית - שהיא תיעשה על ידי רופא שאני סומכת עליו, ושמכבד אותי.

שלא יוכל, פשוט לא יוכל להיווצר מצב שבו אני אופקר לחסדי אנשים זרים לי לחלוטין.
וידעתי שמיילדת בית, אם יהיה צורך להתפנות לבית חולים - תוכל לסייע לי עד לנקודה מסויימת וזהו. משם ידיה כבולות.


מעבר לזה, שהרגשתי אז ואני יודעת היום - אני זקוקה למערך תמיכה גדול מזה.
בסופו של דבר ילדתי עם בעלי, עם רופא ועם שתי דולות - וכל אחד ואחד מהם היה נדרש לי מאוד, ואם היו שם עוד שתי מיילדות והומיאופט אחד- גם טוב.
ביישנית - אני לא.
צריכה תמיכה מסיבית בלידה - כן.

בכל מקרה, זה מה שהחלטנו ללכת עליו.

[או_רורה*]

בסופו של דבר, גם זה, גם ההחלטה שלא ללדת עם קרלוס אלא עם אילן - וגם עוד דברים לכאורה אקראיים ברצף האירועים שהרכיב את הלידה - היו מה ש"הציל" את הלידה - כלומר גרם לה להיות וגינלית.
(מה שמבחינתי היה היה בהחלט הצלה).

[או_רורה*]

וזה מה שקיבלנו -
אנחנו נתחיל את הלידה בצימר של אילן בקדימה, אשתו טלי תהיה הדולה שלי, ובנוסף לה עוד דולה.
נעבור לבית החולים הכי מאוחר שיתאפשר.
גם בבית החולים ניכנס היישר למרכז הלידה הטבעי - בלי טפסים, ניירת או מיון יולדות.
ממש לידת בית לא בבית.

[ניצן_אמ*]

<מרפרשת>
<דיר בלאק שיתעורר עכשיו ושתפסיקי לספר >

[או_רורה*]

ואז הלידה התחילה.

[או_רורה*]

למעשה, היא התחילה בשבועיים של צירים שלא הובילו לשום מקום, ואני ידעתי שהם לא יובילו לשום מקום.
והייתי בשבוע 40.

וקבעתי פגישה דחופה עם המכינה ללידה המהממת שלי, ליהי הראל, שהכינה אותי ללידה בשיטת קיי,
על מנת לברר מה תוקע לי את הלידה.

מה לא מאפשר לה לקרות.

וידעתי.
הרגשתי את הפחד מפעפע בכל תא ותא בגופי.
הרגשתי את האימה מתרחיש זהה לפעם הקודמת.
ראיתי בעיני רוחי את אילן עומד ומסביר לי (בכבוד רב...) - שאין ברירה ושהולכים לניתוח.
ראיתי את עצמי מובלת לניתוח.
שוב לא יולדת.
ולא רציתי להיות שם. בלידה.
לא רציתי להגיע ללידה.
לא רציתי ללדת.


ככה הגעתי לליהי.

[או_רורה*]

במהלך פגישה שנמשכה 4 שעות, ישבנו יחד ודיברנו על כל שלב משלבי הלידה.

ניתחנו את יכולת ההתמודדות שלי, שלמעשה חוץ מידיעה שהיא קיימת בי - לא היו לי שום הוכחות לקיומה.
הלידה הקודמת היתה פצע -
הגעתי לבית החולים, שם צעקו עליי, נהגו בי בגסות,החדירו לגופי כמויות של פיטוצין, סיממו אותי עם אפידורל -
ובסוף , כשגופי כשל תחת העומס - חתכו אותי ושלפו ממני את התינוק.
כשאחר כך - השאירו לי קינוח - זיהום חמור שהטיפול בו היה מזעזע.

[או_רורה*]

אז כן, לא הייתה לי חוויה של כוח להיבנות ממנה.
אבל היה לי אמון בעצמי.

וידיעה - ידעתי שאני אוכל לו, לכאב הזה, רק שיבוא.
רק שיבוא כמו שהטבע התכוון שיבוא, כמו שנועדתי לחוות.
כי אני אשה. כי אני יולדת. כי אני מסוגלת ללדת.

[או_רורה*]

ואז הלידה באמת התחילה.

[או_רורה*]

כמה ימים לאחר מכן, בשבוע 42.

[או_רורה*]

יומיים של צירים מעצבנים ומתונים, לא שונים מכל השבועיים האחרונים, אבל אני ידעתי.
ידעתי ששחררתי את הפחד ושעכשיו הלידה יכולה לקרות.

והמשכנו כרגיל.
ויצאנו ביום שישי לאכול צהריים בחוץ עם הילד.
והלכנו בערב להורים שלי, והשארנו שם את הילד וברחנו לפארק, כי כבר ממש הייתי צריכה להתמתח ולזוז בתוך כל ציר.

ובשעה 22:00 בלילה שבין שישי לשבת התקשרנו לאילן וטלי, שאמרו לנו שנתקשר אליהם כשיהיו הצירים סדירים ורציפים כל 3-5 דקות.

וכאב לי. והייתי עצבנית ובכלל לא מאושרת, וכל הזמן פחדתי שנגיע לאילן בפתיחה קטנה מידיי ולא בלידה פעילה, ושהזמן יתמשך לי כמו מסטיק.
אה, כן, ושהצירים פתאום יפסיקו.
לא הרגשתי כמו מישהי שהולכת ללדת.

[או_רורה*]

בשעה 12:00 בלילה, אחרי שסידרנו את התיק, ונועם הלך לישון כדי "לצבור כוחות", שכבתי לישון גם אני.

בשעה 02:00 צעקתי מתוך שינה : "נו, די כבר!" וכשהתעוררתי לגמריי הבנתי שאני צועקת לצירים שיפסיקו.

[ניצן_אמ*]

@}

[עדינה_ניפו*]

_הילדים שלנו לא מגבילים אותנו, למרות שזה מה שכולם מבקשים שנחשוב.
הם שותפים לחופש הזה יחד איתנו._
וואו, תובנה מדהימה, הרי ילדים הם חופש לגמרי בפני עצמם ואנחנו כל כך חווים אותם כמגבילים אותנו.
צריכה זמן לחשוב על זה.
נפלא!

חוץ מזה, נכנסתי לקורא כאן לראשונה ואני מצפה בקוצר רוח להמשך... (קראתי מההתחלה עד הסוף, אני אף פעם לא עושה את זה!).

[ההולכת_בדרכים*]

_לאחר מחשבה והתלבטות רבה בנידון, הגעתי למסקנה שמה שהכי חשוב לי (הרי הכל זה סדר עדיפויות) - זה להימנע מהתערבויות לא רצויות בלידה.
היה חשוב לי לשמור על הרצף הטיפולי, זאת אומרת, שאפילו אם אני אצטרך את ההתערבות הכי קטנה ומינורית - שהיא תיעשה על ידי רופא שאני סומכת עליו, ושמכבד אותי. שלא יוכל, פשוט לא יוכל להיווצר מצב שבו אני אופקר לחסדי אנשים זרים לי לחלוטין._
כל הכבוד על המיקוד... מרגש לקרוא, בכלל את כל תהליך ההכנה שלך לחווית לידה מתקנת ומעצימה @}
מחכה להמשך

[או_רורה*]

תודה לכן, מתוקות...
על הענין ועל הקריאה ועל כך שאתן מגיבות...

ממשיכה קצת היום, עד איפה שגלעד יתיר לי...

[או_רורה*]

כותבת מאוד לאט...

קשה עם שניים פיצים בבית...

ובקיצור, לענייננו:
כשהבנתי שאני צועקת על הצירים המאוד לא נעימים שהעירו אותי, הייתי מאוד עצבנית.
מה, אני ממש צריכה לישון...
איך אני אלד בלי לישון? (באמת, זה ממש הטריד אותי, איך יהיה לי כוח ללדת.. מסתבר שהיה..).

ואז הערתי את נועם, והתקשרנו לטל (אחותו) שתבוא לשמור על דרור.

וברקע - סידורים אחרונים, להכניס עוד משהו לתיק, להתקלח מקלחת כיפית, לאכול.., כשכל הזמן אני מרגישה שזה חלק מסרט.
שזה לא יכול להיות שזה קורה באמת, ובטח לא לי.
הנה, הנה מגיע הרגע שחיכינו לו ופינטזנו עליו ופחדנו ממנו כל כך הרבה זמן. הוא פה.אני הולכת ללדת.

[או_רורה*]

הצרים היו בסדר. כשהם קרו הייתי צריכה להתמתח ולזוז קצת - הם לא היו ממש חזקים, אבל תכופים מאוד, וידעתי שזה הרגע לנסוע.
הגענו לאילן ב6 בבוקר.
אילן וטלי, ונלי הדולה, טרוטי עיניים אחרי שחיכו לנו מ4, קיבלו אותנו בכניסה לצימר הלידה.
חיבוקים. חיוכים.

הייתכן? ככה מתחיל תהליך לידה? לא בבית חולים, עם הניאונים, לא עם אנשים זרים וגסים, לא עם לעמוד בתור ולמלא טפסים ולקחת דם....
ובעיקר, לא עם חרדה ופניקה בלב.

טוב, החרדה היחידה שהייתה לי באותו רגע הייתה שהפתיחה תהיה לא מספיק גדולה ונחזור הביתה.

נכנסתי להיבדק.
עצרתי את הנשימה כשאילן אמר (ברוב טקט..) -"כן, נראה לי בלי לבדוק שאת לא יותר מ-2. את לא נראית מספיק כואבת..".
ואז... "פתיחה 5!!!!!" יש!!!!! לא האמנתי....
בדיוק מה שרציתי.
את השלב המייאש של ההתחלה העברתי ביומיים האחרונים בבית.
איזה מזל....

מאחר ולא כאבתי מאוד, נשלחתי להסתובב עם נועם קצת בשמש.
הסתובבנו,. שתינו קפה.
יום שבת בבוקר. שקט, שמש.
מידי פעם ציר מתגבר. עומדים, זזים. נהמות חלשות.
וטוב לי.
אני בטוחה, מוגנת.


חוזרים לאילן אחרי שעתיים.
פתיחה 6.

מחליטים על להיכנס למים.
אני מתפשטת, שמה בגד ים ונכנסים לבריכת הלידה.
איזה הזוי.

שלושים וחמש מעלות, בחוץ חורף, אני עם בגד ים, בריכה ענקית עם חלון פנורמי צופה החוצה, איתי במים טלי, שהיא מטפלת במים.

בחוץ נלי, מוזגת לי מים כל הזמן, נועם משכשך רגליים במים, ואילן שותה קפה.
מרגיש כמו מסיבת בריכה.
מדברים, צוחקים, מידי פעם ציר.
אני מתמתחת. מופלא לי כמה קל הגוף שלי במים.
לא רוצה שייגעו בי בכלל עדיין. צוחקת.
מסתכלת על נועם, מחליפים מבטים לא מאמינים.

עוברת שעה. ועוד אחת.
אני מתחילה להתכנס לתוך עצמי.
משהו מפריע לי.
פתאום אני לא רוצה להיות חלק מכל ההמולה הזו.
אני מבקשת שייצאו, רק שנועם יישאר איתי.
הם יוצאים. אין אגו, אין כלום.
בהמשך מבקשת גם מנועם ללכת.


מתכנסת, מרחפת, צפה לי במים בשלווה, מדברת עם העובר.
ואז, זה באמת מתחיל.
לידה פעילה.
הצירים נהיים צפופים יותר.חזקים יותר.
אני כבר לא צוחקת ומסתלבטת.
אני עכשיו בלידה.
כואב לי יותר.
אבל עדיין נסבל.

הם חוזרים.
אני כועסת.
הם נותנים לי עוד חצי שעה במים, אבל טלי מסבירה לי שמאחר שהחלטנו שאני אסיים את הלידה בבית החולים צריך להתחיל לזוז.

בסוף, אני יוצאת.
פתיחה 7.

נוסעים לבית חולים.

[או_רורה*]

בדרך באוטו אני כבר חצי מתפתלת.
מנסה לשמור על מיקוד אבל המעבר מטלטל אותי, מלחיץ אותי וקשה לי להרגע.
מאחור טלי מחבקת, מותחת לי את הזרועות עם כל ציר. זה קצת עוזר.

בסוף, אוף, סוף סוף מגיעים.

יום שבת. בית חולים לניאדו בנתניה.
אין מעלית.
עולים 3 קומות במדרגות.מטורף.
אני צועקת.

נכנסים לחדר הטבעי. מנוכר לי. מוזר לי.
צריך לקחת דם, טפסים...
אילן עוצר את הרופאה והמיילדת בנעימות, ומסביר.. מה שמסביר.
אני יושבת על הכורסה הגדולה, אילן לוקח לי דם.

בינתיים, טלי, נלי ונועם מכינים את החדר.
מחשיכים את החלון, פותחים וילון, מדליקים נרות, מפזרים קטורת ריחנית, מבערים עם שמנים.
בחדר יש פופים רכים וחבל, דרגש לידה ומזרונים רכים.

אני מורידה את בגד הים ונכנסת לגופייה לבנה.
לאט לאט מרגישה בנוח.
אבל הצירים לא ממש מתחזקים.

אחרי שעה, או שעתיים, לא זוכרת - בודקים פתיחה.
7 וחצי 8.
אין כמאט התקדמות.
אילן מתחיל להיראות מודאג.


אחרי עוד זמן, שוב אין התקדמות.
מדברים.
מחליטים שבשלב הזה לא יקרה שום רע אם נפקע את המים.
פוקעים.

ואז מתחיל לו מבול של צירים חזקים, שמתחזקים במהירות רבה.
שעה, שעתים, אילן יוצא, אני מחובקת בידיים של נועם ומחזיקה בחבל.... על הכדור....
מוזר, אבל כמה שכואב לי אין בי פחד מניתוח. למעשה, אני לא ממש חושבת.
יותר נוהמת. כמו איזה חיה.

וזה ממש כואב, דמט.טלי ונלי עוזרות, כל מגע הוא בדיוק במקום עכשיו.
אני מרגישה איתן מאוד בנוח.
חם לי.
מורידה את הבגדים.
ולא אכפת לי.

בדיקת פתיחה: ממש בחצי ישיבה: 9.

ועוד צירים, ועוד ועוד.
באיזה שלב אני מרגישה שאין מרווח בין הצירים.
והכאב בלתי נסבל ממש.
אני מתחת לזרם המים, נכנסת לג'קוזי, יוצאת ממנו, שוב מים חמים...
בלי המים החמים לא יודעת מה הייתי עושה...
אבל גם הם לא עוזרים כבר..

המוח מטושטש ומעורפל. פניקה.
אני שומעת את עצמי רחוק מעצמי וצועקת: "לא יכולה יותר. תעשו שזה יפסיק כבר.."
אבל בלב אני יודעת שאני כאן, מתמודדת. שלב המעבר.

[או_רורה*]

שלב המעבר שלא נגמר.

פתיחה 9 וחצי.
זה השלב שהיה בעייתי בלידה הקודמת. שם נותחתי.

מפחדת.
מבעד לערפל אני שומעת את עצמי אומרת לטלי שאני לא רוצה ללדת.
שלכאב התכוננתי אבל אני מפחדת שהתינוק ייצא. אולי אני בכלל לא מסוגלת. מרגישה לא מסוגלת.

ועוד שעה עוברת.


מסביבי מתחילים לדבר על אפידורל.
נשמע קולו המודאג של אילן.
משהו לא בסדר.
משהו תקוע.
בעיקר נפשית, אני יודעת, ולא מצליחה לשחרר.
משהו נתקע.

ושוב מדברים על אפידורל.

[או_רורה*]

הפניקה מתגברת.
מה אני עושה?
מנסים להרגיע אותי, אך אני בשלי. פניקה מוחלטת.
לא יכולה ללדת, אני אומרת וחוזרת ואומרת, כמו מנטרה.

[אינדי_אנית*]

@} מחכה להמשך. מזכיר לי לידה ראשונה.
הצירים הצפופים. הכאב שאחריו לא יודעים אם נמות או נחיה...
מרגש. בעיקר אחרי הלידה הראשונה שלך.

[ריחות_של_יסמין*]

גם אני כאן...מקשיבה, מחכה...

[טליה_אלמתן*]

אני מחכה כאן (וגם על הדשא, בכל יום ראשון...) @}

[יעלי_לה]

גם אני מחכה... איזה מתח

[עשב_השדה*]

כוססת צפרניים,
נו איך ? מה? אוףף.........
ובמחכימון אפשר להזמין הזדמנויות

[עשב_השדה*]

תשחררי(את הסיפור אני לא נושמת)(-:
אהה ויבק היי
מזלטוב

[אילה_א*]

מה ? נו ?
גם אני אמורה ללדת אצל אילן
והדף הזה מחזק אותי אבקש להמשיך מיד !

[או_רורה*]

טוב, שבתי.
הרבה מאוד קרה מאז, ואחת הסיבות שלא המשכתי אז, היא שלא ידעתי כל כך מה לכתוב...
כנראה שהייתי צריכה לעבד בעצמי לעצמי את הסיפור הזה קודם, לדעת איך אני איתו, מה היה שם בכלל, מה אני הייתי..

הוא לא נגמר שם.
אני לא יכולה לכתוב את הסיום הכל כך מתבקש: "כן, ואז משהו השתחרר, ונפתח, וילדתי שם בטבעיות המופלאה שבה התחילה ונמשכה הלידה עד פתיחה 9 וחצי".
הייתי רוצה, כן, מאוד, אבל זה לא מה שקרה.

ואולי הרגשתי קצת נכשלת, אולי אני מרגישה קצת נכשלת בגלל שזה לא קרה.

אבל היי, עבודה רבה לפנינו, אז למלאכה.

[או_רורה*]

אותו שלב, של פתיחה 9 וחצי, נמשך הרבה זמן.
למעשה, בסביבות השעתיים הייתי במצב של צירים בלתי נסבלים שנדמה שהם לא מפסיקים לשנייה, בלי שום התקדמות.
נאדה. גורנישט.שום כלום.

צרחתי, רקדתי, בכיתי, נכנסתי למים ויצאתי מהם, צרחתי על אילן, על טלי, על נלי (ורק על נועם לא. רק בשביל זה שווה דולה... סתם סתם..).
ושום כלום.


הוצע לי אפידורל.
בעדינות, לא בדחיפה.
אילן וטלי הציעו את האפשרות הזו אחרי שעה ומשהו של "היתקעות".
הופיע לי צורך חזק ללחוץ, אבל היה עדיין שול ועדיין לא פתיחה מלאה.
אילן אמר לי להקשיב לגוף, ללב, לעשות מה שאני מרגישה.
שמבחינה רפואית, המצב, איך אומרים, לא משו.
אני אחרי ניתוח, שלב בעייתי מאוד מבחינת הצלקת שברחם, ומשום מה משהו נתקע.

אילן לא ידע מה תקוע.
אם זה נפשי או פיזיולוגי.
הציע אפידורל כדי להרגע ולשחרר חסמים פיזיולוגיים אם אפשר.

נלחמתי בזה (לא כל כך היה מול מי להילחם, הם לא ממש ניסו לשכנע אותי או משהו) -
אבל נלחמתי נגד האפשרות הזו.
שאני אקבל אפידורל? עוד פעם קטטר? חדר רגיל וניאונים? לשכב על הגב? אפילו בדיקת פתיחה לא עשו לי על הגב....


בסוף הבנתי שזהו.
אין ברירה.
לא הצלחתי לצאת מהתקיעות, אף אחד לא הצליח להרגיע אותי, להוציא אותי מהפניקה.
הרגשתי שאין מצב שאני יולדת וזהו.
את הלידה עד השלב הזה ידעתי שאני אעבור, אבל את זה...
והרגשתי שאני חייבת עזרה.
בלב כבד.

[או_רורה*]

ובכיתי כל הדרך לחדר עם הניאונים.
ובכיתי בחדר עם הניאונים.
ובכיתי כשמיילדת עגומה הופיעה משום מקום והחליטה להלביש אותי בחלוק בית חולים.
ובכיתי כשראיתי את הרופאה המרדימה.

ואז... שקט. דממה. אפידורל.
מרגישים קצת לחץ, לא כאב.
אני יכולה קצת להזיז את הרגליים, אבל לא יותר מזה.
האדרנלין עזב את הגוף, ועכשיו אני מרגישה כמה אני מותשת. ששני לילות לא ישנתי. את האכזבה.
פסיביות מוזרה מוצאת את דרכה אליי, אני במקום בו היייתי לפני שנה ו9 חודשים... אני הולכת לישון.

[או_רורה*]

אילן אמר לי לישון טוב.
לא להילחץ, רק לנוח, להירגע, לאזור כוחות לקראת השלב השני של הלידה.

כולם יוצאים. נועם נשאר לידי.
אני עוצמת עיניים.

[או_רורה*]

כשאני פותחת אותן אני שומעת צעקות מחוץ לדלת.
מרגיש שעברו רק כמה דקות, אבל עברו שעתיים וחצי.

אני מרגישה מוזר. צמרמורת, קור, קדחת. לא.....
נועם.. אני לוחשת, נראה לי שיש לי חום.

כעבור כמה דקות הדלת נפתחת. אילן בפתח.
"אוקיי. הוא אומר, ישנו, צברנו כוחות, ועכשיו למלאכה."
איזה מלאכה? אני שואלת אותו בתימהון, תעזוב אותי מללדת עכשיו, אני רוצה לישון".

לישון, רק לישון, אני לא רוצה להתמודד במצב הזה בכלל.
אילן לא מוכן שייתנו לי אפידורל יותר, צריך להזדרז, ואני פסיבית, רוצה רק לעצום עיניים.
נכנסת מיילדת חדשה, לא אגרסיבית, רק... איך להגדיר את זה? דוחה.
פשוט בן אדם מגעיל וחסר רגישות.
"נו, מה את שוכבת לך? היא נובחת עליי".

"תסתמי את הפה"! אני צועקת עליה בלי להניד עפעף.
מאיפה באה לי זו עכשיו?
ואז היא נעלבת. ממש.
ויוצאת מהחדר.
אני שואלת את אילן אם זה הכרחי, ומבינה את הפגם בתוכנית שלי.
לא דאגתי למיילדת פרטית שאני בוחרת.

כן, זה הכרחי.
וככה זה ממשיך, הבחורה הדוחה עד למאוד הזו ממשיכה איתי עד הסוף של הלידה.
ברגעים הרעים אני מתנחמדת אליה.
בכל זאת, קשה לי שלא לרצות. כזו אני, לצערי הרב.

[או_רורה*]

והמצב לא פשוט בכלל.
אני קרוב ל4 שעות בפתיחה מלאה, אולי יותר, ומופעל לחץ רב על הצלקת.
אילן מודה שהוא מפחד ושהמצב לא מזהיר.

בסוף הם מבינים מהפסיביות שלי שכנראה משהו לא תקין, למרות שאני מנסה להסתיר.
אני מקבלת אנטיביוטיקה לוריד בגלל החום.
ואקמול.

וככה אני, אנטיביוטיקה ביד אחת, אפידורל בגב, קטטר, ומוניטור על הבטן. שוכבת על הגב. לא ייאמן.
כל כך שונה מהאידיליה המופלאה שהייתי בה עד לא מזמן.


בסוף, פלא. האקמול משפיע. החום יורד.
האפידורל מתחיל לפוג.
צירי לחץ.

יאללה, צוהל אילן.קדימה.
אבל אני לא מצליחה.
לא מצליחה.

נכנסתי עד הסוף לפסיביות, מצידי שיקרה מה שיקרה, אני לא מסוגלת. הפסקתי להילחם.
ברקע, המיילדת הדס עושה לי פרצופים ואומרת כל מיני דברים, אין לי מושג מה.

[או_רורה*]

אני כבר כל כך מיואשת...כמו מתוך טראנס אני שומעת את אילן רב מחוץ לחדר עם מישהו.
המילה ניתוח מגיע לאוזניי.
כמו גם שילוב המילים: כבר חמש שעות בצירי לחץ..
דמיינתי?

[או_רורה*]

אילן נכנס לחדר.
אורורה, הוא אומר, המצב לא טוב, העובר תקוע.
מבקש רשות לבדוק.
בודק, העובר ממש בפתח, רק שלא מצליח משום מה להתסתובב ולצאת.

[או_רורה*]

העובר במצג עורף אחורי, כך מתברר.
המצב לא טוב ואני? לא עושה כלום. שיהיה מה שיהיה. פסיבית ומיואשת.

אילן אומר שחייבים להוציא אותו, לעזור לו לצאת.
שניסינו כל מה שיכולנו.
והוא ניסה.
לכון את העובר שייצא.
שום דבר.
אני צועקת.

אחרי כמה ניסיונות כאלה ששום דבר לא זז, אילן מחליט על ואקום.
אבל הוא הפוך אז בלי העזרה שלי הוא לא ייצא.

קדימה, אני שומעת, תני את כל הכוח ותוציאי אותו.
פעם אחת. ועוד פעם.
כלום.

טוב, ננסה פעם אחת אחרונה, אומר אילן.
ואני ?
פתאום יורד האסימון.
שאם לא אצליח - יהיה שוב ניתוח.
מוזר, אבל מה שעלה לי באותם רגעים היה המשפט מהספר: "האלכימאי":
שלפני שהמסע נגמר נשמת העולם בוחנת כל מה שלמדת לאורך כל הדרך.
כל חיפוש נפתח במזל של מתחילים וכל חיפוש נגמר במבחן למנצח.
זה המבחן שלי.
ואני מנצחת. אין כאן שאלה בכלל.

ואני לוחצת.
את כל פחדיי, את כל השדים שליוו אותי כל ההריון הזה.
נותנת לעצמי להרגיש את כל הפחד, להבין שאני שנייה מעוד ניתוח -ועוברת דרכו. אתה לא מפחיד אותי יותר. אני אומרת לו.
אני קוראת לילד שלי, אומרת לו שזה בסדר, עכשיו הוא יכול לצאת.

וגלעד נולד.

[פלוניתה*]

ואוווו....מרגש
אמיצה
תודה!

[אינדי_אנית*]

יש!!!!!!!!!!!!!! כמה חיכיתי. את גיבורה@}

[@}*]

_ואני לוחצת.
את כל פחדיי, את כל השדים שליוו אותי כל ההריון הזה._

גריינתי.
ריגשת אותי מאוד.

[עשב_השדה*]

וואי לא פשוט ,ומתיש ,
את זוכרת מה הפחד? מה תוכנו?
שווה לכתוב זרם תודעה למחברת אישית ולמגירה
ולו בכדי לא לקבור את זה שוב בהדחקה המוחשכת
_ומבינה את הפגם בתוכנית שלי.
לא דאגתי למיילדת פרטית שאני בוחרת._
זו פרשנות סבירה אך לא הכרחית
בכל אופן עשית זאת כמו גדולה ואין שום סיבה לשפוט ולהרגיש כשלון
אבל היה קשה ,זה נכון.
מאחלת לך אמהות טובה ולגלעד ברוך הבא לעולם,ולכל המשפחה מזל טוב ושמחה