סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

כבר זמן רב רוצה לחזור לכתוב בלוג. תמונה

והנה...

הרוח שבשם הבלוג -
זו גם הרוח שבדימוי הפיזי של סוסת הפרא השועטת במרחבים, והרוח מבדרת את רעמתה.
וזו גם הרוח הפנימית, הרוח הספוגה בכל מה שאני נוגעת בו, בכל מה שבתוכי, בכל מה שסביבי, הרוח שקוראת לי, הרוח שעליה אני נישאת...

'יהיה מה שיהיה
אני עוד אשנה
אני אגשים את חלומי...

לא בגלל הכוח.
רק בגלל הרוח הנושבת בגבי.
רק בגלל הרוח.
בתוכי. במוחי. בנשמתי.
רק בגלל הרוח...'

כבר כמה פעמים כתבתי כאן ומחקתי את עצמי.
כבר כמה פעמים הפצעתי כאן ונעלמתי לתוך עצמי.

סוסת פרא יקרה, התאהבי את עצמך? התקבלי את עצמך? התרצי בחברתך?
האם תסכיני להיות את ורק את ובדיוק כפי שאת - כאן, חשופה, אמיתית, פגיעה, לפני כולם?

האם נכונה את לעשות שלום עם עצמך, שלום עם הווייתך, שלום עם מי שהיית ומי שעוד תהיי?
הנכונה את?

וכבר אני.

כמה, כמה אהבה צמחה בתוכי. אליי. אל סוסת הפרא היפה הזאת. הפראית הזאת. המשוגעת הזאת. כמה אהבה.
ומי יָדַע שיש כל-כך הרבה? מי יָדַע...

ואנוכי לא ידעתי.
וחסד אל נח עליי. וחסד אל שטף אותי.
ואנוכי שטופה בתוך אהבתי את עצמי.
בתוך אהבתי את האל שבתוכי.

והריני מגלה: אהבתי את האל, אהבתי את עצמי - אחת הן. |

הו, אלוהים, אלוהיי......................
אני נמסה למולך.
אני נופלת אפיים לפניך.
אני שלך.
בתוכך.
בתוכי.

אני אושר צרוף.

וכיצד זה ייתכן, שגם כשרע לי, גם כשקשה לי, גם כשתקוע, ו'מגעיל', ומפחיד, ולא ידוע -

גם אז, ובתוך כל זה, שמחת החיים השוצפת בי
אהבת האל הגואה בי
הכרת התודה השוטפת אותי

כיצד היה זה ייתכן, אם לא חסד-אל ניתך עליי?

ומפליא, כל הנ"ל כלל לא התכוונתי לכתוב.
ועוד בשפה שכזו.
כלל לא היה בדעתי.
מרגע שפתחתי את הבלוג, פתאום נכתב לי.
הפלא ופלא.

האם את משתנה, לבנת כנף היקרה שלי?

סוסת פרא לבנת כנף

- זוהי מין סוסה שכזו שיש לה כנפיים, והיא שועטת גם בארץ גם בשמים.

הו, כמה טוב לקבל, ולאמץ, ולאסוף. לאסוף אליי ואל תוכי.

שברתי את הכלים כ"כ הרבה פעמים.
ואח"כ לאסוף את השברים...
וזה כבר לא יהיה מה שהיה. לא עוד.
אבל אולי ניתן לעשות מהם פסיפס מרהיב?

פיזרתי לכל קצווי ארץ. שברתי, קרעתי, ניתצתי, ריסקתי, שילחתי, זריתי לרוח...
ועדיין אני.
אני עדיין.
תמיד אני. ולעולם לא לא אני.

תמיד חוזרת לגלות שאני עדיין כאן.
גם זאת שרציתי במותה.
גם זאת שהתביישתי בה.
גם זאת שפחדתי ממנה.
עדיין כאן.

לאן אלך?
ומה יועיל לי ריסוק וניתוץ ושריפה לעפר ואפר?

חוזרת ללקט את עצמי.
בעדינות.
חוזרת ואוחזת בקצות החוטים, מושכת ומקרבת אליי... את עצמי.

מישירה מבט אל אשר הייתי, ואומרת: את יפה, והיית יפה.

התגעגעתי אלייך.

_פיזרתי לכל קצווי ארץ. שברתי, קרעתי, ניתצתי, ריסקתי, שילחתי, זריתי לרוח...
ועדיין אני.
אני עדיין.
תמיד אני. ולעולם לא לא אני.

תמיד חוזרת לגלות שאני עדיין כאן._

זה מזכיר לי שיר מדהים, שהייתי מעלה לכאן אילו ניתן היה... אבל מכיוון שהוא לא שט בחופשיות במרחבי הרשת, לא נותר לי אלא להמליץ לך על הדיסק שבו הוא מופיע.
השיק נקרא "אנה אלך מרוחך" (עפ"י תהלים קל"ג) ושרה אותו זמרת מדהימה בשם ניצן רון, הוא כלול בדיסק יפהפה בשם "את שאהבה נפשי".
למען האמת, יכולתי לכתוב לך כאן את המלים שלו... אבל זה לא זה - בא לי להגיש לך אותו בצליליו.

כמה יפה...
כמה אמונה ...מקסים...
"מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב..."

יפה כל כך

מעניין עולה לי שיר דומה של אורה ברנס
"אשא כנפי שחר
אשכנה באחרית ים
גם שם ידך תנחני
תאחזני ימינך..."

גם מתהילים ואי אפשר בלי לשמוע ממש...(המלצה)

נהנית לקרוא
תתחדשי

מעניין עולה לי שיר דומה של אורה ברנס
לא מכירה, אבל זה מבוסס על אותו מזמור תהלים (סוסת, סליחה על הדיון, מוזמנת למחוק

)

קוראת @}

תודה לכן קוראות יקרות.

נעימה לי נוכחותכן.

איני מכירה את השירים שהזכרתן במנגינתם, אך מכירה אני את המילים מספר תהילים, ומחוברת אליהן מאוד.

ראיתי ש-יעלי לה כתבה זאת בדף של ציפ ציף, ומעתיקה אני לכאן:

אנה אלך מרוחך
ואנה מפניך אברח
אם אסק שמים שם אתה
ואציע שאול הנך
אשא כנפי שחר
אשכנה באחרית ים
גם שם ידך תנחני
ותאחזני ימינך.

יעלי לה הציעה בדף אחר לקרוא לי בקיצור 'פראית' במקום 'סוסת' או 'סוסה'.
כן, גם לי הקיצורים האלה נשמעים משונים. המשמעות של סוסת פרא פתאום אובדת.

לכן, אשמח אם כשאינכם משתמשים בכינוי המלא סוסת פרא, תקראו לי 'פראית' כשם חיבה.

תודה, יעלי לה.

כמתנת יוםהולדת לעצמי התחלתי טיפול בפרחי באך.
זה היה בשבוע שעבר. וכבר הייתי בשני מפגשים.

הו, תודה אלוהים. שָלַח לי מטפלת מתוקה ביותר, ובמרחק 5 דקות הליכה מביתי.
וכה מרגש אותי להתחיל את המסע הזה.

כבר עברתי תהליך עם פרחי באך לפני מס' שנים.
ומאז נשאר לי זיכרון מתוק, וגעגוע.

היא מרגישה כי מתחת לכל שכבת ה'בעיות' וה'שריטות' אני מאוד יודעת ומלאת עוצמה.
שתינו יודעות את זה.
חשוב לי שהיא יודעת.

הטיפול כולל גם שיחה והילינג.
במפגש השבוע דיברנו על ה'גוש' הזה. המשהו הזה שיש לי בגרון.
הכואב הזה.
התקוע הזה.
תקוע.
כל-כך תקוע.

קשה לי לנשום. קשה לי לבלוע.
גוש של מה זה?
גוש של דמעות?
גוש של כאב?
סלע שחור וגדול...
וכבר כל-כך הרבה שנים.

אני אמרתי שזה גוש פיכסה, וזפת, ולך מפה.
אבל הגוש הזה לא רוצה ללכת. הוא שם. תקוע.
אני אמרתי לו נו נו נו, ולמה אתה מפריע לי כל-כך, ולמה אתה הולך איתי לכל מקום.
והוא אמר אני לא הולך לשום מקום.

וסיגל אמרה אולי זה לא גוש שחור גדול. אולי זה כל הדברים היפים שיש בך שרוצים לצאת החוצה ולא מעיזים.
זה מה שתקוע שם.
זה מה שכואב.

בוודאי !
ודאי שזה זה !
ואיך לא חשבתי על זה?

לא גוש רע. לא גוש פויה. לא גוש נו נו נו.

גוש של אני-גדולה-ועצומה-ומדהימה-ויצירתית-ויוצרת-ועוצמתית-וענקית-ורוצה-לפרוץ-החוצה -

אבל פוחדת.*

אמאל'ה, כמה פוחדת.

כי אסור, כי מסוכן, כי לא יאהבו, כי לא יוכלו להכיל, כי מטורף, כי משוגע, כי שוצף וגועש ורותח ומאיים לפרוץ ולשטוף את הכול.

כי כמה רגשות יש שם |
וכמה ביטוי עצמי
וכמה שהושתק עם השנים
וכמה דמעות
וכמה צחוק
וכמה פרא
וכמה יופי

בתוך הגרון הזה יושבת אני
מכווצת לתוך עצמי
ופוחדת להיפתח

אני מחבקת את הגוש הזה.
אני מחבקת את הכאב הזה.
אני מחבקת את אני שמחכָּה לי שם.

בתחילת השבוע נפגשתי עם גבר.
לא, קודם בטלפון.
תשע שעות רצופות של שיחה.

ואני, כמו מרחפת על אֶתֶר, הייתי אני באופן מופלא.
מפעם לפעם ויותר ויותר מגלה את יכולתי להיות אני מבלי חוצץ.
ותמיד זה יותר מקודם.
ותמיד יש עוד ללכת.

ובפעם הזו, כמו על סם פלאי, נשרו הגנות ומחסומי המוח, ומרשה לעצמי...

מספרת.
מספרת את עצמי. מגלה 'שריטות' עמוקות.
לוקחת 'סיכונים'.
מיטרפת.
ילדה כפי שאני.
משתגעת.
משתובבת.
מתיילדת.

הוא אוהב את זה.
כל פעם פוחדת שיגיד 'הגזמת. שלום'. וכל פעם העזתי משתלמת.
אוהב את המיוחדות שלי. את המטורפוּת שלי.

איני זקוקה להמציא את זה בשבילו. זאת אני.

רק רוצה שיקבלו. שיאהבו.
ורוצה להיות כזו מבלי עניין אם מקבלים. אם אוהבים.

והוא אומר לי: את מקסימה. גם הילדה שבך. וגם הבוגרת שבך.
ואני נפעמת.
מחמאה שכזו...

ואני מגלה פתאום: 'אני אוהבת את עצמי דרכך !'
זה גורם לי אושר של ילדה קטנה.
ומבינה: כך מרגישה מערכת יחסים טובה. אני אוהב את עצמי דרכך.
מראָה לטוב שבי.
זו הזוגיות שאני רוצה.
תודה.

ולמחרת נפגשנו.
ופעולת ה'סם' המסתורי בתוכי נמשכת...

אני בפליאה, מוקסמת ממה שקורה לי.

כמה דקות אחרי כניסתי לאוטו: אני נמשכת אליך. מרגישה שבא לי לגעת בך.
זה ככה.
פשוט.
בלי לחשוב.
והוא, ברוך: אז תגעי.
אני: אני מתביישת.

הוא נותן יד.
ואני חשה את חומה. מלטפת. מגישה אל שפתיי ומנשקת.

אין מחשבה שם. |

המילים מדברות את עצמן.

הגוף מוביל את עצמו.*

מלטפת את חלקת צווארו. |
מה אכפת לי כמה זמן מכירים.
מקשיבה לציווי הגוף. הוא חכם. הוא יודע את דרכו....

וכשיושבים במקום של אנשים, ממשיך המגע. |
פשוט ועדין וגם פנימי.
וממשיך לי פשוט. ללא מחשבה. ללא החלטה. כפי שאני.

ואין מחשבה: כאן כן וכאן לא.
הידיים הולכות לאן שמגידה להן החוכמה הפנימית ללכת.
גם אל המקומות השמורים ביותר.
אין צָווים ידועים.
רק האמת.

והוא אומר לי: את הבן אדם הכי מוזר שהכרתי בחיים.
ואני מסכימה.
בוודאי.

ופתאום מבינה: זאת משום שאני כל-כך מרשה לעצמי להיות אני.
וזה פתאום צורח לי:
ככל שבן אדם מרשה לעצמו להיות הוא - כך הוא נחשב למוזר יותר !!!!!!!!!!

האין זה פרדוכס?

נפלאות דרכי האנושות.

ואני ילדה. ואני ילדה. ואני ילדה ילדה ילדה....
והוא אוהב את זה שאני ילדה. והוא קורא לי ילדה. והוא קורא לי תינוקת.

הו, היקום האוהב שלח לי מראָה ליופי שבי. תודה לך יקום אוהב.

לא חשוב כלל מה בינינו, מה בין שנינו. נועדנו או לא נועדנו.
קודם כל: מתנה.
לתת לי לדעת להרשות לעצמי. להסכים לעצמי.
לדעת שמותר.
שהנה אפשר.
וזה נפתח...
וזה נפתח
וזה נפתח
נפתח
נפתח

והיו שם גם בלונים....

לא חשוב כלל מה בינינו, מה בין שנינו. נועדנו או לא נועדנו.
לא נועדנו.
וזה התגלה בהמשך.
אבל זה כבר סיפור אחר.

<סוסת פרא לא הולכת שולל גם כשהמראָה שמולה נעימה לה. יש דברים שהיא לא מוכנה לקבל.>
<ועדיין שמחה. מאוד מאוד שמחה על הכול>

שום תגובה על כל מה שכתבתי.

המממ....
כואב.

שלום פראית, רק עכשיו ראיתי שכתבת כמה פעמים אתמול. ועל ההתחלה רציתי לכתוב לך "תשמרי על עצמך". יש בך משהו כ"כ תמים, ואני חוששת שתפגעי..ואז בהמשך כתבת לא נועדנו. וחבל לי, אני מקווה שאת לא מאוכזבת, לא כואבת. אשמח אם תספרי למה, ואיך את יודעת, ומה את מרגישה (רק אם מתאים לך כמובן).

מאחלת לך שבוע טוב @}

שום תגובה על כל מה שכתבתי.
לוקח זמן להכנס, לקרוא, לחשוב מה לכתוב ואיך...

אולי התגובות עלולות לפגוע בקסם שאת חווה...

מתפללת עבורך לקשר טוב,ראוי לך.
<והלוואי שזה כבר קורה @}>

שום תגובה על כל מה שכתבתי
אוי...@}
לא יודעת מה לומר
כזו התפוצצות של כ"כ הרבה תחושות ורגשות
וכ"כ הרבה עוצמה שאולי נדמה שהגוף הלב והתודעה צרים מלהכיל.... אבל גם אני לא בטוחה שמה שאת צריכה זה תגובה (תוהה לעצמי)
מה שלומך בתוך כל זה?
אם תרצי לשתף, פה, או בטלפון- אני כאן
@}

סוסת פרא יקרה,
סומכת עלייך שכמו שאת יודעת לשעוט את גם לוקחת לך את המנוחה שלך.

היי פראית,
אוהבת את האמיתיות שלך, את התעוזה לספר הכל
(כמו בדף שפתחת על שפיכות מוקדמות)
קצת חוששת להגיב לא בהתאם להוראות בראש הדף
בכל מקרה אם לא נראה לך תמחקי\תערכי
שמחה שאת שמחה גם אם המפגש לא נועד להימשך
טוב שהבנת מוקדם!
טוב גם שהלכת אחר ליבך
את אשה אמיתית

מתפללת עבורך לקשר טוב,ראוי לך.

אוי, רווח לי.
תודה על התגובות.

כן, אני זקוקה לתגובות. מאוד מאוד זקוקה לתגובות.

ולא חשוב כרגע אם יש שלב שהוא מעבר לזה שבו אתה אינך זקוק.
כרגע אני זקוקה. עדיין בהחלט זקוקה. ואני מוכנה להגיד את זה.

ומה שאני הכי הכי צריכה זה חיבוק ועוד חיבוק.
הרבה הרבה חיבוקים חמים.

<המחכימון: 'כולנו משפחה אחת'. כן, זה מה שאני צריכה. משפחה.>

פלוני אלמונית,
ועל ההתחלה רציתי לכתוב לך "תשמרי על עצמך". יש בך משהו כ"כ תמים, ואני חוששת שתפגעי.
מתוקה שלי.
תודה שאת דואגת לי.

האמת, אני מרגישה מאוד חזקה דווקא בגלל המקום התמים והחשוף שלי. כי הוא כל-כך אמיתי לי.
וגם מרגישה שאלוהים כ"כ שומר עליי. כל הזמן מכוון אותי אל מה שנכון לי.
וגם אם כואב, אני מעדיפה כך, מאשר 'לשמור על עצמי' סגורה ולא נחשפת. מעדיפה להיות אני ואמיתית. זה הרבה יותר כואב להיות לא אני.
וגם אם כואב, אני יודעת שאלוהים עושה בשבילי את הכי טוב. אז אם קשר לא הלך, אלוהים עשה לי טובה שהוציא אותו מחיי.

.ואז בהמשך כתבת לא נועדנו. וחבל לי, אני מקווה שאת לא מאוכזבת, לא כואבת. אשמח אם תספרי למה, ואיך את יודעת, ומה את מרגישה (רק אם מתאים לך כמובן).
לא מאוכזבת בכלל.
אולי עוד מעט אספר.

ציפ ציף,
אולי התגובות עלולות לפגוע בקסם שאת חווה... -
יש בזה משהו. זה מוציא מהמסלול של הכתיבה.
אבל מה לעשות שכ"כ חשוב לי לפחות לדעת שקוראים, אם לא לקבל גם תגובה ממשית על מה שכתבתי. אכן, דילמה.

_מתפללת עבורך לקשר טוב,ראוי לך.
<והלוואי שזה כבר קורה >_ מודה לך מאוד.

הגבירה בחום,
_כזו התפוצצות של כ"כ הרבה תחושות ורגשות
וכ"כ הרבה עוצמה שאולי נדמה שהגוף הלב והתודעה צרים מלהכיל...._ כן, איזה תיאור יפה.
אבל גם אני לא בטוחה שמה שאת צריכה זה תגובה (תוהה לעצמי) - אולי כרגע כן. (גם אני תוה לעצמי

).

אורחת,
סומכת עלייך שכמו שאת יודעת לשעוט את גם לוקחת לך את המנוחה שלך. לא ברור לי למה התכוונת, אבל נדמה לי שכן.

כוכב נגה,
אוהבת את האמיתיות שלך, את התעוזה לספר הכל תודה

קצת חוששת להגיב לא בהתאם להוראות בראש הדף
חששתי ממצב כזה, אולי אכתוב על זה עוד מעט.

_שמחה שאת שמחה גם אם המפגש לא נועד להימשך
טוב שהבנת מוקדם!
טוב גם שהלכת אחר ליבך
את אשה אמיתית
מתפללת עבורך לקשר טוב,ראוי לך._
מקסים. תודה.

עדיין לא למדתי איך לענות בקצרה ואז להמשיך בנונשלנטיות לכתיבת הבלוג.
חשוב לי לענות למי שכותב לי.

וזאת הדילמה.
כי מצד אחד אני רוצה לכתוב את הבלוג מתוך זרימה פנימית.
ומצד שני, לא סתם אני כותבת כאן ולא אצלי בוורד. כי אני זקוקה למאזינים.
כי אני זקוקה ללב קשוב, וידיים מחבקות.
וגם להערכה.
(אוףףףףף, כמה היה לי קשה עכשיו להוציא את זה מהמקלדת.

)

והרבה פעמים הקשר עם הקוראים מפרה אותי.
אך אולי לפעמים בולם?

ולו רק יכולתי לדעת שקוראים ומעריכים גם בלי שיכתבו לי זאת, כמה קל היה לי בהרבה.
כי אז יכולתי לכתוב לי בשטף, ללא עצירות.
ובתוכי הייתי יודעת את הקשר ביני וביניכם.

וקצת עצוב שכרגע איני יכולה להיות רק עם הידיעה הפנימית הזאת.
זקוקה למוחשי.

*************************

וכבר ביום אתמול משלא נתקבלו תגובות הבחנתי במתחולל בתוכי:
איך יום קודם בכתיבת הדברים כ"כ התרגשתי, ושמחתי, והייתי בטוחה כמה זה יפה.
והייתי בטוחה בכמה אהבה יתקבלו הדברים שלי.

ופתאום, משלא היו תגובות, התחילו השדים הפנימיים לחולל.

הבחנתי לי *כמה איני זקוקה לביקורת מהסביבה כדי להתייסר.
יש לי את הכול בפנים ! תוצרת עצמית ! משק אוטארקי !

*

רק הפחדים מביקורת. רק המחשבות על מה בוודאי הם חושבים, ולמה הם לא ענו, ובטח הם חושבים עלייך כך וכך...

ובטח יש להם מלא ביקורת או עצות שמדגדג להם באצבעות לכתוב, אבל בגלל שאת אמרת שאסור, אז בגלל זה הם לא כותבים. אז בגלל זה הם לא כותבים בכלל.

ואיזה מין בן אדם את שלא מוכן לשמוע ביקורת? או עצות? הא?
מה, את רוצה רק מילים טובות?

כן !

כן. כן. זה מה שאני רוצה.

פויה הפחדים מביקורת. לכו הביתה. אני מתוקה. ואני רוצה שיגידו לי כמה אני מתוקה.

וזה מטורף הקטע הזה עם הפחד מביקורת.

אני כל-כך רגילה לשמוע ביקורת מהסביבה בלי סוף, עד ששמתי לב שכאשר באופן לא רגיל בכמה סיטואציות נתקלתי באנשים שקיבלו בפשטות את מה שאמרתי והבעתי -
לא ידעתי מה לעשות עם זה !
פתאום כל הכאב הזה התחדד כל-כך.
שמתי לב איך כמעט בכל משפט שהוצאתי מהפה ציפיתי לסטירה, לסתירה, למכה.
עד כמה זה טבוע בי.
הידיעה הזו שעוד מעט זה יבוא.

אני כל-כך רגילה שכמעט כל מה שאני עושה או אומרת גורר ביקורת, שאני כבר לא יכולה להוציא כמעט משפט אחד מהפה בלי להתכווץ.

וכאשר הביקורת לא מגיעה זה נהיה פתאום יותר קשה.
הציפיה לביקורת קשה הרבה יותר מהביקורת עצמה.
אז כל השדים הפנימיים מתעוררים.
והביקורת הפנימית, כנראה, הרבה יותר קשה להכלה.

ופתאום הבנתי שאולי אני אפילו מצפה לביקורת מהסביבה, כדי שהרעש שלה יכסה על הרעש של הביקורת הפנימית !!!

זה כמו כשנהיה שקט בחוץ, אז פתאום צריך להתמודד עם המחשבות שלנו. אין יותר משהו שיסיח את הדעת.
כך פתאום כשיש רגע של חסד ובן שיחי לא מבקר אותי, בתוך ה'שקט' הזה מתעוררים הקולות הפנימיים ורועמים.
וכמה קשה לשאת את השקט הזה...

ואולי הסיבה פשוטה יותר, אולי אני מצפה שכבר תגיע הביקורת מבחוץ, כי זה עדיף על אי הוודאות, ועל הציפייה.

ואולי זה פשוט כי אני לא רגילה.
לא מכירה כמעט מצב שבו פשוט מקבלים אותי.

כמה שזה עצוב. כמעט לא מכירה מצב כזה.
אז אם פתאום זה קורה, לוקח לי זמן להאמין בזה.
לראות שזה עקבי. לראות שזה אמיתי. לראות שזה ממש.
אני עוד אצפה להרבה סטירות עד שאני אהיה בטוחה שאותו אדם באמת פשוט מקבל אותי.
ורק אז הכיווצים הפנימיים מתחילים להתמעט.
עצוב, הלא כן?

כן. אני יודעת....
אני צריכה יותר לאהוב את עצמי.
ויותר להיות שלמה עם עצמי.
ופחות להתחשב במה שאחרים חושבים.
ולכתוב לעצמי ולא לקהל.
ושאני יוצרת לעצמי ת'מציאות בזה שאני מצפה לזה.
ובלה בלה בלה...
ובלה בלה בלה...

את כל העצות אני כבר יודעת.

אני צריכה. צריכה. צריכה.

אבל התהליכים הנפשיים יש להם מסלול משלהם. וקצב משלהם.*

ובבקשה לא לבקר אותי על הפחד מביקורת.

(לעומת זאת, אשמח על הערכה לַתובנות בקשר לנ"ל).

כן, זה אחד הדברים הקשים לי בי. |
איזושהי בושה פנימית עמוקה על מה שאני.
למרות שאין כל סיבה אמיתית.
בכלל בכלל לא.

אינני יודעת מאיפה זה מגיע.
ברור לי שאיני ראויה כלל ליחס הזה מצד עצמי.
וזה באמת לא אני האמיתית.

כי אני האמיתית כל-כך מלאה אהבה. |
ואוהבת את עצמה.
אותי.

זה איזה חלק בי.
חלק שמרגיש לא ראוי.
שמתבייש.

ושגם אותו כרגע אני מקבלת באהבה.

האהבה שלי כל-כך רחבה שיכולה להכיל ולחבק גם את החלק הזה.

אני היום כל-כך הרבה יותר מפעם אוהבת את עצמי ובטוחה בעצמי.
ובכל זאת הוא עדיין שם.
מקבלת את זה.

אני עושה תהליך.
אני בטוחה שיום אחד כל הכאב הזה יתמוסס.

איך אני מסוגלת היום לעלות על הבמה ולחבק את עצמי 'מגעילה' כפי שאני מול קהל שלם. אני מסוגלת....

'מגעילה' שכמוך, אני אוהבת אותך.

לפני כמה ימים חלמתי חלום.

(אני בהלם ! תוך כדי שאני כותבת את זה עולה לי המחכימון: 'המציאות היא החלום האולטימטיבי' !!!)

ובכן, בחלום היה בחור אחד. איני זוכרת מה הוא היה בשבילי.
באתי לבקר אצלו בבית.
היו שם הוא ואשתו והמון ילדים בכל מיני גילאים.
הילדים ישבו מסביב לשולחן ועסקו בכל מיני עניינים או יצירות, וחלק הסתובבו מסביב. והייתה מין שמחה וצהלה כזאת.
זכרתי שהיה להם קטן אחד.
חיפשתי אותו, וזיהיתי אותו.
ראיתי שהוא גדל קצת מאיך שזכרתי אותו.
פתאום נזכרתי בחלום שזה הילד שלי. מהבחור הזה.
שאלתי אותו: 'זה הילד שלי, נכון?'
והוא אמר לי כן.
הילד היה כ"כ חמוד. הושבתי אותו על הברכיים ללטף אותו. היה לו שיער שטני.
לא זכרתי למה בעצם אני לא עם הילד.
בחלום זה היה כאילו שהיה יכול להיות לי ילד מהבחור בלי שאפילו ידעתי.
כמו כשגבר מזריע והולך.
כאילו שכבתי עם הבחור הזה מתישהו (לא ברור למה, כי היה נשוי) ונולד לי ילד ממנו בלי שידעתי.
ופתאום הלב שלי נמשך אל הילד, וחשבתי בצער למה אני לא איתו, ואולי אחזור לחדש איתו את הקשר. שיידע שיש לו אמא.
וכמעט רציתי להגיד לו 'אני אמא שלך' ופתאום הסתכלתי עליו וראיתי שהוא מפגר.
ונבהלתי.
ופתאום התחרטתי שרציתי לחדש איתו את הקשר, ולא רציתי את המחויבות הזו.
וגם נבהלתי שאם יש לי ילד מפגר, אז אולי כל הילדים שלי יהיו מפגרים.
ואז הסתכלתי מסביב וראיתי שבעצם כחצי מהילדים שם מפגרים.
אז הרגעתי את עצמי שאם כך, אז כנראה שהפיגור הוא מהבחור, לא ממני.
והיה נראה שהם די חיים בכיף ביחד כל הילדים - גם המפגרים וגם הלא. כולם משחקים ביחד. וטוב להם.

לא זוכרת ת'המשך.

החלום השאיר בי חותם. ו- 2 דברים ממנו היו חזקים במיוחד:

שפתאום נזכרתי שיש לי ילד שלא ממש ידעתי על קיומו.
שכשגיליתי שהוא מפגר נבהלתי ודחיתי אותו.

אני לא כ"כ יודעת לפרש חלומות.
אבל פתאום נראה לי שאולי זה קשור להודעה הקודמת.

'חובה' קטנה מקודם:
ואז בהמשך כתבת לא נועדנו. וחבל לי, אני מקווה שאת לא מאוכזבת, לא כואבת. אשמח אם תספרי למה, ואיך את יודעת, ומה את מרגישה (רק אם מתאים לך כמובן).

כשנסענו חזרה הביתה הרגשתי שהוא נוהג נורא מהר בתוך העיר.
זה גם היה לי מפחיד וגם עשה לי בחילה.
ביררתי איתו, והתברר שהוא באמת נוהג במהירות מעל המותר.
ביקשתי ממנו להאט, ותשובתו הייתה: 'ככה אני נוהג'.
ניסיתי לנהל איתו דיאלוג, והוא חזר על המשפט הזה כמה פעמים.
ואני הבנתי שמי ש:

לא מתחשב בי
מציב עובדות, ולא מנהל דיאלוג

אין לי מה לעשות איתו.

אני לא מאוכזבת בכלל, כי בכל מקרה בפגישה איתו הוצאתי מעצמי המון דברים טובים, ולמדתי המון מכל התהליך.
וגם, אני מרגישה שאלוהים שומר עליי ומסנן בשבילי את הלא מתאימים.
ואני מאמינה שהאחד שלי בדרך אליי.

אני לא יודעת אם זה משתקף מכל מה שכתבתי, אבל אני נורא נורא שמחה.

(וגם היום ואתמול שמתי לי דיסק ורקדתי איזו שעה כל פעם, לעצמי. מממ...)

משוגעת אחת, לכי כבר לישון !

(טוב, טוב, הולכת, ביי....)

איך החיים שוזרים עבורנו שמחה ועצב,אומץ ופחד.הכל קשור. הכל אחד.
אלו החיים במלואם

קפצתי לבקר בבלוג שלך,אחרי שהגבת לי בשלי ורק רציתי שתתבונני במראה ותראי איך החיים המלאים שלי שהתלהבת מהם,הם גם חייך שלך.הכל אחד. שמחה מהולה בעצב,התמודדות שנובעת מקושי,התגברות והתבגרות.

קוראת.
אוהבת את הכנות בכתיבה שלך.

ולו רק יכולתי לדעת שקוראים ומעריכים גם בלי שיכתבו לי זאת, כמה קל היה לי בהרבה.

במקרה שלי את רשאית לקחת את זה כמובן מאליו. התצליחי? (לא אעמיד אותך במבחן

הנה אני כותבת לך!)

רציתי להגיד לך שאע"פ שאת נראית לך מוזרה, חריגה, משוגעת, בלתי ניתנת להכלה, וגם מקבלת פידבקים כאלה מהסביבה שלך, לדעתי את בכלל לא מוזרה. אני מזדהה עם המון ממה שאת כותבת (למשל, הפער בין קבלה עצמית והבנת החוקיות שלה לבין הציפייה לקבלה מהסביבה, הפער בין ה"צריכה" לבין הקצב הטבעי של התהליך הפנימי ועוד). רק העוצמה שונה. הרבה ממה שכתבת כאן עובר לי כקטעי מחשבות ביום-יום, ההבדל הוא שאני לא רואה את זה בבהירות כזאת ולכן לא חווה את זה בעוצמה כמו שנראה לי שאת חווה. זה פשוט חולף בי ודי (אולי כי אני עסוקה עם זוגיות, ילד ועבודה תובענית). אז בעיניי את לא מוזרה, את פשוט עוצמתית, לטוב ולרע.

אני ממש מתפעלת מהחדות והבהירות של ההבנות הגבוהות שלך. מקווה שאת יודעת לגשת אליהן לפי סדר נכון, כך שהן רק יעלו אותך ולא יורידו אותך.

_אני היום כל-כך הרבה יותר מפעם אוהבת את עצמי ובטוחה בעצמי.
ובכל זאת הוא עדיין שם.
מקבלת את זה.
אני עושה תהליך.
אני בטוחה שיום אחד כל הכאב הזה יתמוסס._
ואני בטוחה שהכאב לא יכול להתמוסס "יום אחד", כולו בבת אחת, אלא שהוא מתמוסס בהדרגה, כל פעם קצת. אמנם הבלוג הזה רק בראשיתו, אבל אם אני משווה אותו רגע ל לבנת כנף בלוג מחליף צבעים, או בכלל את סוסת פרא ל לבנת כנף, אני רואה את זה ברור. את משדרת הרבה יותר שמחה (כן, זה משתקף, לאו דווקא ממה שכתבת כאן, זה משתקף מדמותך) -- את מרגישה לי, וירטואלית אמנם, הרבה יותר משוחררת מכאב מכפי שהכרתי אותך ב"גלגולך" הקודם. כמו שאמרת, את עושה תהליך, ונראה לי שאת עושה תהליך נהדר. וגם אם הכאב הזה לא ייעלם יום אחד ודי אלא רק מתמוסס כל פעם קצת, זה נהדר. אפשר להסתכל אחורה ולראות מקום שהיה כואב והיום הוא רק זיכרון של כאב, בלי הכאב עצמו. היום הוא חוזק.

ורוצה להוסיף עוד משהו --

דיברת על זה שאת מגיעה לכל קשר או סיכוי לקשר חדש -- פתוחה, חשופה, כביכול פגיעה, נכונה להתאהב עד הסוף, ומשם כוחך.
אני מסכימה אתך.
אמנם טיפשי להשוות את גיל 18 לגיל 36 (מצחיק, זה בדיוק כפול), אבל ככה הייתי בגיל 18, ביודעין, מתוך הידיעה ש שהאחד שלי בדרך אליי , ושמי שפוחד להרטיב רגליים לעולם לא ילמד לשחות, והאחד שלי אכן היה בדרך אלי, והיום אנחנו אחד. אז היה לי המון "מזל" להכיר אותו בגיל הזה, אבל אני חושבת שלעקשנות שלי לא להיות ב"משחק", אלא להישאר אמיתית ולהראות את האמיתית שבי בלי פחד, היה חלק בזה.
אז תמשיכי לשמוע בקולך.

אגב, מעניין החלום שלך. אני מרגישה שהמשמעות שלו כאילו נורא שקופה, כמו מילה שעומדת על קצה הלשון. אולי בהמשך יהיה לי משהו להגיד לך עליו.

_ומה שאני הכי הכי צריכה זה חיבוק ועוד חיבוק.
הרבה הרבה חיבוקים חמים._
קחי

וגם שתדעי לך שאת מתוקה.

פראית ומתוקה,
איזה חלום! אם את מרשה לי לנסות לתת לך כמה פירושים אשמח. אני לא יודעת אם פה או במקום אחור, אז רק תגידי.
ועוד משהו, מתי את, ועוד כמה כמוך פה, ישנות??? וכמה? ואיך מתפקדת אחכ במשך היום? כי נראה לי שאת הלכת לישון בערך כשאני התעוררתי או קרוב לזה...
חוצמזה, מבינה מאד את כל הצורך שלך בפידבק, גמני ככה, ואולי יותר - בודקת מה חדש לפעמים כמה פעמים בדקה אחרי שכתבתי משהו... ומתאכזבת נורא אם אין תגובות או אם התגובות דלות. נראה לי ככ טבעי, אחרי הכל למה אנחנו כותבות פה ולא ביומן אישי? וכמו שאמרתי כבר, את מקסימה וה"טירוף" שלך הוא הדבר הטבעי והנכון, ואדם שלא חי ומבטא את מלוא עוצמתו וכל קשת תחושותיו, מדחיק או מתכחש לחלקים מעצמו, פשוט מסכן. ונראה לי שאת יודעת את זה, ורק רוצה שיגידו לך שגם אחרים חושבים ככה. הצורך הזה בהערכה מהסביבה, ככ מוכר לי, ככ טבעי, ובעיקר ככ אופייני לנשים. ממש נשי הרצון הזה שכולם יעריכו ויאהבו אותי. כמובן שלא כל אחת חווה את המציאות בעוצמה או בצבעים שלך, וכל אשה היא ייחודית בפני עצמה, אבל אין צורך להתנצל על זה שאת מה שאת. את מקסימה, והתובנות שלך מקסימות ועמוקות

@}

_כן. אני יודעת....
אני צריכה יותר לאהוב את עצמי.
ויותר להיות שלמה עם עצמי.
ופחות להתחשב במה שאחרים חושבים.
ולכתוב לעצמי ולא לקהל.
ושאני יוצרת לעצמי ת'מציאות בזה שאני מצפה לזה.
ובלה בלה בלה...
ובלה בלה בלה..._

כשאחרים נותנים את העצות הנ"ל, לפי דעתי, זה כמו סוג של שכנוע עצמי. נכון שאנחנו צריכים להיות שלמים עם עצמנו, אבל כתור חיה חברתית אנחנו זקוקים גם להרבה אהבה, פינוק, קבלה, מגע ועוד הרבה הרבה דברים טובים! - מהלהקה שלנו. כל אלו נשללים מאיתנו, ואנחנו צמאים! כה צמאים... ומש'הפנמנו' שזה "לא מקובל" חברתית לרצות ולקבל את הנ"ל, אנחנו פותרים את הבעיה לפי אותו מודל שהחברה שלנו בנויה עליו- אישה אישה לעצמה, בניתוק ותלות מינמלית באנשים אחרים.

תמשיכי לא לחשוש לבקש את כל הדברים האלו! אם לא תעשי כך אז איך תמצאי את כל אותם האנשים שרוצים אותם דברים כמוך?

קודם כל באופן כללי תודה על התגובות המדהימות והחמות.
אין לי זמן עכשיו לקרוא לעומק ולענות.

רציתי לספר שסוף סוף נכנסתי להמשיך לכתוב בבלוג שלי בלוג מוות.

מאוד מזדהה עם הפער בין לאהוב את עצמך לגמרי בעצמך ובין הצורך באישור. אני חושבת שזו חוויה משותפת ללא מעט מאתנו. כתבתי על זה בבלוג , שכבר לא נמצא כאן. קיבלתי אז המון תגובות בנוסח של "את נהדרת" ו"קיבלת אישור" ולצדן "הכי חשוב שתרגישי כך בעצמך..."
אני זוכרת שזה עורר בי איזו תחושת החמצה, כאילו לא לזה התכוונתי כשאמרתי שאני מחפשת אישור חיצוני. הרגשתי תסכול. ואז כתבה לי נוסעת סמויה משהו שסידר לי את כל הענין בראש. שהכתיבה כאן היא גם סוג של יצירת קשר, של דיאלוג. כמה נכון. זה לא סתם שאנחנו מרפרשות את מה חדש כל כמה רגעים אחרי שכתבנו משהו. זה הצורך בדיאלוג. ועוד משהו שנוסעת כתבה, הכתיבה למישהו,גם אם זה קהל חסר פנים, מחייבת אותך לדיוק ועושה סדר במחשבות, מבהירה , קודם כל לעצמך, דברים שהיו לוטים בערפל בעודם מחשבות והנה, נהיו בהירים וברורים יותר כשהעלית אותם על הכתב. ואני מוסיפה מעצמי, שהבהירות הזאת מאפשרת לקחת את המחשבות הגולמיות ולהפוך אותן לתהליך, לעבודה וליצירת שינויים. מהר, לאט, לא משנה. תהליך במקום שבו היתה סטגנציה.
ועוד דבר אחרון לעכשיו. נכון, זה היה נפלא אם לא היינו זקוקות לשום דבר חיצוני, אילו יכולנו לספק את כ-ל הצרכים שלנו בעצמנו. אבל זה גם היה קצת בניגוד לטבע החברתי שלנו. ההזדקקות הזאת היא אנושית ומפרה. אני, כשלעצמי, מנסה לקבל גם את ההזדקקות באהבה והשלמה (זה יותר פעמים נכשל ממצליח, אבל זה עדיין מצליח לעתים). כמו שכתבת, זה מה שיש עכשיו. ומותק, זה מצוין.
אז הנה עוד אחד(())

הוי, הצילו ! עד שהגעתי לכאן, כמה הייתי צריכה לעבור בדרך...

כתבתי כל-כך המון ב-בלוג מוות ואח"כ עוד בדף בית... הצילו....
ואני בסך הכול רציתי להגיע לפה בשלום.

הייתי רוצה שהזמן יעצור עד שאכתוב את כל מה שיש לי לכתוב (ה-מ-ו-ן), ואח"כ ימשיך.

נראה לי שאנסה לנקוט בשיטה קודם לכתוב פה, ורק אח"כ לעבור בעיון על התגובות הקודמות ולענות עליהן, אחרת אני גם לא מגיעה לכתוב את מה שאני רוצה, וגם זה מסיט אותי ממסלול המחשבה שאני מגיעה איתו.

אז בבקשה אל תיפגעו אם אני לא עונה מיד. לפעמים זה יבוא בדיליי.

רוצה לספר שלפעמים, במיוחד בזמן האחרון יש משהו שעוזר לי כשאני נפגעת ממישהו.

אני שואלת את עצמי 'מי אני בכלל?', ופתאום הפגיעה מתגמדת. מאבדת ממשות.

ואני פתאום מבינה שאני כלום, הרי אני בעצם לא קיימת, אני אשליה.
מי זה הבלון המנופח הזה ש'נפגע'?
ונניח שמישהו עשה לי פרצוף - הרי הוא לא עשה את הפרצוף לי. הוא לא יודע בכלל מי אני. הוא רואה רק את הכיסוי החיצוני. (והוא גם רואה רק את ההשתקפות של עצמו.)

אני בכלל לא בטוחה שאני מסבירה טוב...

'מי אני בכלל?' פשוט מוציא את האוויר מהבלון.
מתחת לזה נשאר הדבר האמיתי.

וקודם הייתה לי שיחת היכרות בטלפון, והוא שאל אותי איך אני מתמודדת עם דברים שקורים. אז סיפרתי לו את זה. (כי זאת בשבילי תגלית חשובה. מאוד חזקה בשבילי לאחרונה).
תגובתו הייתה 'אוי ואבוי'. ו'למה את מבטלת את עצמך?'

הרגשתי שהוא ממש לא הבין.

אני כותבת עכשיו בצורה 'רגילה'. ומתגעגעת לכתיבה הלירית שהייתה לי בתחילת הדף.

נראה לי שאני שופטת.
גם אתמול בריקוד (שרקדתי לעצמי) הרגשתי לפעמים שזה לא מספיק 'יצירתי' וניסיתי שיהיה כן.

אולי אני מחפשת מיוחד, יצירתי, ולא מקבלת את הביטוי כפי שהוא בא ממני באותו רגע, גם אם פשוט ובנאלי.
אולי מותר שיהיה גם פשוט ובנאלי

אני רשומה באתר היכרויות. (נמסטה).
חשוב לי תמיד לציין: אתר הכרויות רוחני. שתדעו שלא סתם. ומה פתאום שסוסת פרא תהיה רשומה באתר הכרויות של כל עם ישראל.

אני לא יודעת עם כמה אנשים נפגשתי, ועוד יותר מזה עם כמה אנשים שוחחתי בטלפון.
אפשר למצוא את הטוב שבזה, ואפילו ליהנות.
אבל בסופו של דבר, זה כבר ממש מייגע.

אני תוהה אם באיזשהו מקום רשומה לי אמונה במוח:
מותר לך זוגיות רק אחרי שתעברי על כל ה-6 מיליארד, ותהיי בטוחה שאת לא מפספסת כלום.

גם כשאני מחפשת עבודה יש לי הרגשה שצריך קודם לחפש הרבה עד שמוצאים.
כאילו לא ייתכן שזה פשוט ייפול לידיי כפרי בשל מיד עם הפנייה הראשונה.

נראה לי שזה איזה תכנות פנימי ברמה של האמונות. בההההה....

(אני לא רוצה עצות בעניין הזה. אלא אם כן זה משהו מאוד ספציפי ברמה של תכנות אמונות.)
(חיבוקים תמיד. )

ברור שלכל עם ישראל ואשתו יש בד"כ מה להגיד לי בעניין:
'את לא רוצה מספיק'
'את רוצה יותר מדי' (שימו לב לעקביות של שתי האמירות...

)
'אולי את יותר מדי X,Y,Z?'
'אולי את פחות מדי Z,Y,X?'
'אולי את צריכה להיות יותר ככה'
'אולי את צריכה להיות יותר אחרת'

ועוד מהסוג של 'אולי את לא צריכה להיות כל-כך פתוחה ישר בהתחלה', ו'אולי את לא צריכה להיראות כל-כך מעוניינת'.
וגם מההברקות של אחותי 'זה בגלל שאת לא לובשת חזיה'. >:)

זה כל-כך מתסכל.

בד"כ המשמעות של זה: 'יש משהו שאת לא עושה נכון. את צריכה לשנות את זה - ואז המצב ישתנה'.

אני רוצה לשאול: מאיפה אתם יודעים שזה קשור למשהו שאני עושה או לא עושה???!!!
מה, אלוהים בא ולחש לכם באוזן?

אולי אותם אלה שזה לא קרה איתם פשוט לא נועדו לי? (והם לא...)
אולי זה פשוט עדיין לא היה צריך לקרות?
אולי אני עושה את כל מה ש'צריך לעשות', ועדיין - זה עוד לא הזמן?
אולי אלוהים רוצה לתת לי משהו ממש מיוחד ולכן הוא מחכה?

אני כן מסכימה שיכול להיות שברמת האמונות הפנימיות יש בי אמונות מגבילות. ואם אוכל לשנות אותן - מה טוב.
אבל אין לזה קשר לבחירות המוּדעוֹת שלי במה שאני עושה כרגע.
הן נובעות מהכי טוב שיש לי כרגע.
ועד שאשנה את האמונות - אני כמו שאני.
ואת האמונות - זה לא כ"כ קל לשנות.
אני באמת עושה את מיטבי.

מבחינת המעשים וההתנהגות שלי - אין לי שום כוונה לשנות אותם.
(אלא אם כן הם ישתנו בעצמם. מבפנים. את זה אני תמיד מקבלת בברכה... ויש ניסים, תמיד...)
אני משתדלת בכל רגע להיות כפי שאני ממש באותו רגע.
אמיתית כפי שאני.
ואם אני מרגישה רצון להיפתח, איני רואה טעם לסגור כדי להישמר.
ואם אני מרגישה רצון במהר, איני רואה טעם לעשות לאט - כדי שההוא לא יברח. (אלא אם כן אני מרגישה רצון בלְאט).
ואם אני מרגישה תלותית, איני רוצה להציג עצמי כאילו שאני לא.
ואם אכפת לי, איני רוצה להראות כאילו לא אכפת לי.
ואם אני מרגישה חוסר ביטחון, אני רוצה לתת גם לו מקום. לספר אותו. בלי לפחד שזה 'יבריח'.

אני דווקא מאמינה שהכי מתאים לי יגיע דווקא כשאני אהיה כפי שאני, כי זה אומר שזה מתאים לו מה שהוא רואה.
ולהיות אני - זה המבחן הכי טוב למועמדים פוטנציאליים.

אני לא מאמינה שמישהו 'יברח' אם הוא נועד לי.
זה הרי לא ייתכן.

וגם אם אני טועה, זה לא משנה.
אלה הבחירות שלי.
ככה אני מאמינה.
ככה אני רוצה לחיות.

ובסופו של דבר היקום ייענה לי.

(ושוב, בלי עצות בבקשה).

אני מאמינה שהפרחי באך עוזרים ויעזרו לי בשינוי אמונות פנימיות.

ואתמול גם הייתי בהרצאת מבוא לתטא הילינג שמאוד עוסקת בתכנות מחדש של אמונות. ואולי?

<סוסת פרא מאוד מאוד אופטימית בקשר ליכולת שלה לפרוץ דרך ולהגיע רחוק רחוק רחוק....

>

ועכשיו רציתי לומר: תודה נ ע מ ה, תודה פולה, תודה יעלי לה, כוכב נגה, סקאלד מודרני, ו-מי מה - תודה, תודה ותודה.
טוב לי לקרוא אתכם.

תשובות יותר מפורטות יהיו לי בהמשך.
ובינתיים, יעלי לה ו-כוכב נגה אני אשמח לפירושי החלום.

אוף, אני מרגישה שהייתי ממש משעממת בהודעות האחרונות. !!!!!!!!

פיכסה ! אני צריכה להשתפר ! |אייקון של נו נו נו|.

את לא צריכה להשתפר.את מדויקת בדיוק כפי שאת. הכל מדויק !!!! כך אני מאמינה.
אני יודעת שאת לא רוצה עצות....ובכל זאת מעיזה....
ה"עבודה" של ביירון קייטי. והספר שלה "לאהוב את מה שיש". נוגע בדיוק בדברים שהעלית.
שיטה פשוטה של עבודה עצמית שאפשר לעשות. מומלץ !!

טוב, אני לא מקצועית בענין, אבל כשקראתי את החלום זה קפץ לי בבירור, ואולי גם לך זה די ברור ולא אחדש לך הרבה:
לי היה נראה שזה היה מפגש עם הילד הפנימי שבך. ילד שהרבה זמן לא ראית ולא זכרת כמעט מקיומו (אני רק מציעה מה שלי היה נראה מהחלום ויתכן מאד שזה לא מתקשר לחיים שלך, אז את מוזמנת גם למחוק כמובן). כשפגשת בו הרגשת מעין געגוע או צער על שאינך איתו, ונמשכת להתקרב, אבל אז ראית שהוא מפגר - ונבהלת ודחית אותו. זה הרגש החשוב בחלום. כמו איזו שיפוטיות שלך על חלק בתוכך, חלק שקשור למהות שלך ממש, ולכן מוצג כילד (לא התקלקל מעולם המבוגרים). אבל הרציונל שלך (ועולם המבוגרים) חותם אותו כמשהו שלילי מאד (מפגר), וזה יוצר בך כזאת בהלה ודחיה שאת משאירה אותו חבוי בתוכך עמוק, ולא פוגשת אותו חוץ מאשר בחלומות..את מתחרטת גם על הפגישה הזאת איתו, פגישה שמזכירה לך את קיומו ומבהילה אותך המחשבה שהוא שייך לך, שהוא את (חוששת שכל ילדייך יהיו כמוהו). כשבעצם כל הילדים מסביבו גם כן מפגרים, כי אולי זה לא ממש פיגור אלא איזו איכות שמשותפת באופן טבעי לילדים באשר הם. אז זה לא קשור "אלייך" אלא ל"אבא" (שברא את הילד הזה וכל השאר גם). רווח לך, ואת משתכנעת שאת יכולה שוב לעזוב אותו איפה שהוא כי
והיה נראה שהם די חיים בכיף ביחד כל הילדים - גם המפגרים וגם הלא. כולם משחקים ביחד. וטוב להם.
וזה אולימספיק משכנע כדי לחזור הביתה בלעדיו.
בכל אופן המסר של החלום הוא 2 הדברים שהשאירו בך רושם חזק: הילד הפנימי ששכחת מקיומו (למרות שממה שהכרתי אותך נראה שאת מאד מחוברת לילדה שבך, אבל אולי את לא מרשה לגמרי את כל ההיבטים שלה), והדחיה שהרגשת מהילד הזה, עד כדי כך שהעדפת לטמון אותו עמוק בתת מודע ולנטוש אותו שם.
ככה אני הבנתי את זה, פרשנות שלי בערבון מוגבל, כאמור לא מקצועית, ורק נותנת את מה שלי הרגיש מהחלום, כדי שתראי אם מתבר לך למשהו או לא.

וואו, כוכב נגה, איזה פרשנות חזקה !!!
אני רק קראתי ככה בלי להעמיק, אבל אח"כ אני אעמיק בזה, וגם אכתוב.

ממש ממש תודה.

(יעלי לה, אם עדיין את רוצה להוסיף משלך, אני אשמח)

את נהדרת. ככה כמו שאת. לא משעממת בכלל, פיוטית או ישירה.
(אחותי רשומה ב"נמסטה" ומנג'סת לי להרשם גם, אבל אני פוחדת קצת ... מקנאה בך על האומץ להיות כל כך את, וללכת עם האמת שלך. עובדת על זה גם אצלי. מי יודע? אולי נהיה שכנות גם ב"נמסטה" יום אחד

)

איזה כיף.

היום הייתה הדלקת נר ראשון.
אני לרוב לא מתרשמת מהמסורת, אבל היה נעים שכזה.

אבא שלי הדליק נרות.
אח"כ שרנו בזיופים את כל השירים.
וגם התחבקנו ורקדנו (אני, אמא שלי ואבא שלי בגוש אחד בריקוד גריאטרי כמו שרק הם יודעים, ואחותי עם חבר שלה רקדו סלסה לצליל-זיופי 'ימי החנוכה'...

).
וכמובן שלא ויתרנו על הקנון המוכר, כשאמא שלי כבר עזבה אותנו לטובת ההתמכרות-המחשבית שלה, וארבעתנו פצחנו בקרקורי חרגולים של 'מי ימלל גבורות ישראל' ו'שמעעעעעעע !!!!!!!' נמהלים ונבללים זה בזה, מבלי מושיע.
(גם המכבי המושיע והפודה לא היה לאל ידו להושיענו...)

אחותי וחבר שלה הביאו סופגניות ריבה וריבת-חלב נהדרות, וכולנו זכינו לטעום. (מי יותר ומי פחות בהתאם לתפריט-התזונתי-המורשה של כל אחד מהנוכחים. משפחה גריאטרית כבר אמרתי?)

חשבתי לי פתאום שוב, כפי שנקרה לי לפעמים, כמה יפה לי שיש לי משפחה.
ועם כל השריטות של כל אחד מהם, בכל זאת - משפחה חמה.
וגם מצחיקה.
וגם מטורפת.

(לא סתם יצאתי ככה, רק שנראה שכל הגנים התנקזו אליי באופן מיוחד...

)

וגם השריטות הן לפעמים מצחיקות, זה תלוי איך מסתכלים על זה.
(אם למשל מנסים לדמיין סיטואציה שלנו סביב השולחן בסעודת שבת כסיטואציה שלקוחה מאחד המחזות של חנוך לוין, זה בהחלט מקבל פרספקטיבה אחרת....

)

אוף, אני כ"כ מצטערת שעדיין לא עניתי לכם.
אני רוצה ללכת לישון היום מוקדם ! (חי, חי, חי - עכשיו 4 בבוקר).
ועוד רציתי להספיק לכתוב קצת ב-בלוג מוות...

בינתיים הצטברו לי כמה וכמה דברים שאני רוצה להגיב אליהם. אנ'לא עומדת בקצב.
אז תהיו סבלניים איתי, טוב?

נהנית לקרוא את מה שאתם כותבים לי. (מאוד).
זה עוטף אותי באהבה.
תודה לכם.
מעומק הלב.

כל פעם שאני רואה שאת כותבת (ואני מדברת פה על שנים, כן?)
אני קולטת שיש המוווו...ן לקרוא, לפי הקוטן של הגלגלת משמאל
ואני חושבת לעצמי - טוב, אני אקרא קצת ואדלג, הרי אי אפשר לתת לזה כל כך הרבה זמן...
ואז כעבור כך וכך דקות או שעות אני מגיעה לסוף הדף
מצטערת שהוא נגמר...

וכל זה בגלל שאת כל כך
_ממש משעממת בהודעות האחרונות. !!!!!!!!
פיכסה ! אני צריכה להשתפר ! |אייקון של נו נו נו|._

אחותי, תירגעי, יש לך את זה בכתיבה
לא משנה באיזה הסגנון, התוכן עושה את העבודה.

עכשיו אתחיל לענות ככל שאספיק (הולכת ל-חפלקים טבעונאים בתל אביב

)

נ ע מ ה,
תודה על מה שכתבת לי.

רק רציתי שתתבונני במראה ותראי איך החיים המלאים שלי שהתלהבת מהם,הם גם חייך שלך.הכל אחד.
כן, אבל אני מודה שכרגע החיים שלי הם יותר פנימיים, ופחות במעשה הממשי בעולם. ובזה אני מקנאה בך.
(למרות שגם מה שאני עוברת עכשיו זה נפלא. וזה בוודאי שלב בדרך).

'פולה',
תודה על המילים הטובות.

ה"עבודה" של ביירון קייטי. והספר שלה "לאהוב את מה שיש". נוגע בדיוק בדברים שהעלית.
תודה פולה. אני עבדתי חזק עם השיטה הזו במשך כשנה וחצי וראיתי הרבה שינויים לטובה.
אבל איכשהו עכשיו אני לא מתחברת אליה.
אולי יום אחד אני אכתוב על זה קצת.

(תראי, בקשר לעבודה על אמונות, גם עבדתי עם החומר של לואיז היי, ו-ה סוד גם השפיע עליי לטובה, ולמדתי קורס חשיבה חיובית, ואני
באמצע לקרוא את 'כוחו של התת מודע' וכו'. ברור שהדברים האלה עשו הרבה עבודה טובה, אבל בעומק נשארו עוד דברים.
אני מאמינה גם בעבודה אנרגטית, כמו הילינג או פרחי באך שעוקפת את המחשבה ומחלחלת ישר לרובד של התת מודע. משם גם משתנים הרבה דברים.)

יעלי לה,
במקרה שלי את רשאית לקחת את זה כמובן מאליו. תודה

. אולי מתישהו זה באמת יצליח לחלחל לעומק.

רציתי להגיד לך שאע"פ שאת נראית לך מוזרה, חריגה, משוגעת, בלתי ניתנת להכלה, וגם מקבלת פידבקים כאלה מהסביבה שלך, לדעתי את בכלל לא מוזרה.
יעלי, זה מתחלק ל- 2 דברים עיקריים:

זה שאני נראית לסביבה מיוחדת / שונה / מוזרה. אבל זה לא בהכרח לרעה. לפעמים לטובה. לפעמים מעריכים את זה. (כמו הבחור שסיפרתי עליו).
זה שאני מקבלת הרבה ביקורת מהסביבה. וגם או בעיקר מהמשפחה. ועיקר הביקורת כמובן הגיע מהילדות, כך שזה ממשיך ללכת איתי בראשי.

והביקורת היא לא רק על ה'שונות' שלי, אלא בכלל על מה שאני. כמעט על כל צעד ושעל.

בעניין ה'מוזרות', אני דווקא לא צריכה להשתכנע שאני לא מוזרה. כי קודם כל - אני יודעת שאני כן. ושנית - אני אוהבת את זה.

אני אוהבת את הידיעה שאני מיוחדת ולא שגרתית.
אני אוהבת לצאת מחוץ לתחומי המוסכמות והטאבואים.
אני אוהבת שרואים שאני מיוחדת.

ולא בגלל שאני מנסה להיות מיוחדת רק כדי שיחשבו שאני מיוחדת, פשוט כי זה מה שאני באמת.

מה שחסר לי זה יותר הקבלה של מה שאני בכל רגע, ולא משנה אם מוזרה או 'רגילה' - פשוט מה שאני ומה שאני מביאה באותו רגע.

***********

תראי, את מכירה אותי בעיקר ממה שאני כותבת באתר.
קודם כל, באתר גם יש צדדים שלי שלא נחשפו עדיין.
וגם, עדיין יש דברים שאני מעדנת.
יש דברים שאולי אני לעולם לא אגלה כאן (לצערי הרב), כי אני מאמינה שזה עשוי לגרום לחרם מוחלט.

אני רואה את עצמי די שונה מרוב האוכלוסיה:

גם בצורת החשיבה (שהרבה פעמים אני מרגישה שהיא מרחיקה לכת אפילו יותר מהדעות הלא שגרתיות שבאתר)
וגם בצורת ההתנהגות (כאשר אני מאפשרת לעצמי).

צורת ההתנהגות זה דבר שאי אפשר ממש לראות באתר, לכן אספר לך שאני, מתוך אמונה פנימית שכל צורך שעולה בי הוא נכון וראוי לביטוי, וראוי להקשיב לו - ועד כמה שאפשר, בלי פגיעה באחרים, לבטא אותו -
מתוך כך מאפשרת לעצמי יותר ויותר להתנהג בחברה באופן שנחשב ל'מוזר'.

אני אתן לך כמה דוגמאות למה אני מרגישה ונתפסת כ'חיה מוזרה' בחברה:

למשל, 'פרצופים' או קולות 'מוזרים' שאני עושה, צווחות של שמחה שבא לי פתאום לצווח, יללות חתוליות או צהלות סוסיות, אני מאפשרת לעצמי לעשות זאת בהרבה הזדמנויות. (לא מספיק עדיין, לטעמי...)
אני לפעמים עושה מדיטציות בכל מיני מקומות (באוטובוס, באמצע הרחוב).
מחבקת עצים כשבא לי (ברחוב).
יכולה לשיר לעצמי בקול באוטובוס.
יכולה לרקוד ברחוב, או לדלג כמו ילדה.
בוכה לפעמים בלי מעצורים ליד אנשים.
קרה לי גם שבכיתי בפגישות עיוורות. מכל מיני סיבות - עצב או שמחה.
אני יכולה פת-אום להתחיל לבכות בגלל געגועים לאלוהים, למשל.
אם כואב לי פיזית (או נפשית), אני בוכה בלי חשבון, כמו ילדה קטנה. ולפעמים גם מדברת עם אלוהים בתוך כדי כך.
פורצת בצחוק מטורף, או מתגלגלת מצחוק ממשהו שאני נהנית ממנו - כאילו בלי קשר לשום דבר.
עושה לעצמי 'סדנאות צחוק' על חוף הים המאוכלס.
אני תמיד הולכת לכל מקום עם תרמיל ענק שיש בו חצי בית, גם לפגישות עיוורות. (ותמיד צריכה להסביר 'מה זה התיק הזה?' כאילו, מה, את כבר מתכננת לישון אצלי? - הממ, אם יהיה נחמד, אז בעצם אולי, למה לא?

)
אני יכולה להתפשט באמצע מסיבת ריקודים, או להישכב על הרצפה בסשן מטורף של צחוק או של בכי, או לרקוד בעוויתות אפילפסיות,...
אין לי בעיה לאונן או לעשות סקס מול אנשים (וגם עשיתי. - כמובן בסיטואציות מסוימות, לא בכל מקום. למרות שברעיון אין לי בעיה עם זה בכלל.)
אין לי בעיה עם הרעיון של זנות, וגם שקלתי את זה. (רק שלא נראה לי מתאים לנפש שלי כרגע, או בכלל -?).
יש תקופות שפורנו יכול לעשות לי את זה.
התפיסות שלי בענייני סקס בכלל הן מרחיקות לכת.
ועוד ועוד.

עדיין לא הגעתי ללאפשר לעצמי לרקוד ברחוב את 'יוסי בכינור פסי בתוף' בליווי של תוף מרים, אבל אני בדרך...

זה לא שאני רוצה להיות חריגה באופן מיוחד, הייתי שמחה אם עוד הרבה אנשים היו מאפשרים לעצמם כמוני (לאו דווקא שצורכי הביטוי שלהם יהיו זהים, אבל מידת האיפשור לעצמם כן) -
אך לצערי, רוב האנשים לא חושבים כך, ורוב האנשים הרבה יותר עצורים או מאולצים.
ואני מחפשת את קול הילדה בתוכי שרוצה לבטא את עצמו ללא שום שיקולים.

כמעט כל מה שכתבתי נובע מהמקום של הילדה שבתוכי.
הביטוי הזה שמבקש לצאת. בתמימות.
פשוט כי הוא שם.

אני לא מחפשת דווקא לעשות דברים מוזרים ומשוגעים, או בכלל לעשות דווקא, כפי שיש אנשים מסוימים שחושבים,
אלא אני מחפשת את הקול שלי.
והקול שלי לפעמים נראה משוגע.

ואולי דווקא בגלל שכ"כ הרבה שנים הרגשתי שהקול שלי מושתק (וזה התחיל מינקות וילדות כמובן), אז באמת הצורך לבטא אותו הרבה יותר חזק.
וגם בגלל שאני מלאה עוצמות, אז צורך הביטוי מאוד חזק.

והשילוב הזה בין

המון עוצמות נשמתיות
השתקה מתמשכת שגרמה להצטברות עצומה בפנים

יוצר אפקט של 'הר געש'.

אני מקווה שלא זעזעתי אף אחד.

אולי את מבינה כבר למה אני אומרת שאני 'מוזרה'.
אבל אין לי בעיה להיחשב ל'מוזרה', כאשר זה בא בקונוטציה חיובית.
ולהפך, אני אשמח אם עוד אנשים ילמדו ממני, וירשו לעצמם להיות 'מוזרים'.

מה שבאמת חסר לי זה לא לפחד לבטא את עצמי.
ומה שחסר לי זה קבלה של מה שאני מהסביבה.
וכמובן, במיוחד, קבלה עצמית.

אולי זה נשמע שאת כל הדברים שכתבתי לעיל אני מבטאת בקלות
אבל זה המון עבודה של שנים של איפשור לעצמי
לא תמיד אני מעזה
ולפעמים אני מעזה אחרי דיאלוג פנימי ממושך או אפילו מלחמה פנימית

הלוואי שכל זה היה פשוט זורם ממני בקלות, בלי שום ביקורת עצמית

את השאר אמשיך אח"כ, אני חייבת לזוז....

תודה.

חזרתי עכשיו מהחפלק אצל אורי יורמן.
היה ממש כיף, וגם טעים.

מאוד נהניתי.
הייתי באנרגיות גבוהות, אולי קצת יותר מדי בזזזז (זה מתבהר לי בד"כ לאחר מעשה), אבל אחלה, כי הרגשתי טוב שהייתי די אני כמו שאני
וגם עם די הרבה ביטחון עצמי.
(נדמה לי שהוא די התפתח בזמן האחרון)

יום אחד אולי אני אוכל להיות שקטה בחברה ולהרגיש טוב עם עצמי גם כן.
כרגע יש לי יותר את הצורך לדבר, להישמע, להיות. להרגיש את הנוכחות שלי.

<ונראה לי שעוד רגע אני הולכת לבליינד-דייט. (12:00 בלילה

). תכף נראה...>

וואו, את באמת מוזרה

סתם, אני באמת לא חושבת שאת מוזרה (טוב, כבר לא אגיד ש לדעתי את בכלל לא מוזרה. עם זאת בעיניי "מוזרה" זה פשוט לא המילה לתאר אותך), אבל את בהחלט מיוחדת ועוצמתית. נו, מה חדש?

ממשיכה לענות לכם:

יעלי לה,
ואני בטוחה שהכאב לא יכול להתמוסס "יום אחד", כולו בבת אחת, אלא שהוא מתמוסס בהדרגה, כל פעם קצת.
יעלי, זה מה שהתכוונתי, שכל פעם קצת, עד ש'יום אחד' אולי כבר לא יישאר. או לפחות יישאר הרבה פחות.
אבל בכל אופן, יש לי עדיין המון מה למוסס. כן הייתי רוצה לפרוץ קדימה עם העניין הזה ביתר עוצמה.

ותודה ששיקפת לי את השינויים בי כפי שאת רואה אותם.
אני מאוד מודעת לשינויים שאני עוברת, אבל זה כיף לראות את זה בעיניים של מישהו אחר.

אהבתי גם את מה שכתבת:
_דיברת על זה שאת מגיעה לכל קשר או סיכוי לקשר חדש – פתוחה, חשופה, כביכול פגיעה, נכונה להתאהב עד הסוף, ומשם כוחך.
אני מסכימה אתך._
[...]
_אני חושבת שלעקשנות שלי לא להיות ב"משחק", אלא להישאר אמיתית ולהראות את האמיתית שבי בלי פחד, היה חלק בזה.
אז תמשיכי לשמוע בקולך._
סיפורים כאלה באמת מחזקים אותי במקום שלי. חשוב לי לשמוע את זה.

אגב, מעניין החלום שלך. אני מרגישה שהמשמעות שלו כאילו נורא שקופה, כמו מילה שעומדת על קצה הלשון. אולי בהמשך יהיה לי משהו להגיד לך עליו.
אולי באמת?

תודה על כל החיבוקים, החיזוקים, המילים הטובות, ההשקעה בתגובה, ובכלל...

כוכב נגה,
מתי את, ועוד כמה כמוך פה, ישנות??? וכמה? ואיך מתפקדת אחכ במשך היום? כי נראה לי שאת הלכת לישון בערך כשאני התעוררתי או קרוב לזה...

תראי, אני בד"כ חיית לילה. ובשנים האחרונות עובדת רק במשרה חלקית, אז יש הרבה לילות שיכולה להרשות לעצמי 'להתחרע'.
אבל במיוחד בחודשים האחרונים, מכיוון ששברתי את הרגל לפני 3.5 חודשים, עד עכשיו בכלל לא עבדתי, ועכשיו חוזרת לעבוד טיפין טיפין.
בימים שאין לי עבודה בבוקר, מרשה לעצמי ללכת לישון אפילו בבוקר.
קצת חבל לי על שעות היום שאני לא פוגשת, אבל לעומת זאת, הלילות שלי מאוד איכותיים.
אני מאוד אוהבת להיות פעילה בלילה. אלה השעות הטובות שלי.

דרך אגב, אני מעריצה אותך על השעות שאת קמה.
גם לי יש לפעמים פנטזיות לחיות כך...

את מקסימה וה"טירוף" שלך הוא הדבר הטבעי והנכון, ואדם שלא חי ומבטא את מלוא עוצמתו וכל קשת תחושותיו, מדחיק או מתכחש לחלקים מעצמו, פשוט מסכן.
תודה שכתבת את זה.
ומאוד מסכימה בקשר ליכולת לבטא את כל קשת התחושות.

תודה גם שהזדהית איתי על הצורך בפידבק ובהערכה.

בקשר לחלום - אגיב יותר מאוחר, כי זה משהו שאני עוד צריכה לעבד. (בינתיים נוסף לי עוד חלום שנראה לי קשור).

סקאלד מודרני,
כל-כך אהבתי את מה שכתבת (במיוחד מה שהדגשתי):
כשאחרים נותנים את העצות הנ"ל, לפי דעתי, זה כמו סוג של שכנוע עצמי. נכון שאנחנו צריכים להיות שלמים עם עצמנו, אבל כתור חיה חברתית אנחנו זקוקים גם להרבה אהבה, פינוק, קבלה, מגע ועוד הרבה הרבה דברים טובים! - מהלהקה שלנו. כל אלו נשללים מאיתנו, ואנחנו צמאים! כה צמאים... ומש'הפנמנו' שזה "לא מקובל" חברתית לרצות ולקבל את הנ"ל, אנחנו פותרים את הבעיה לפי אותו מודל שהחברה שלנו בנויה עליו- אישה אישה לעצמה, בניתוק ותלות מינמלית באנשים אחרים.

אתה כ"כ צודק. ממש תיארת את זה נפלא.

כל-כך הרבה שנים שכל פעם שאמרתי שאני צריכה אהבה שמעתי את המשפט 'תאהבי את עצמך', עד שהתביישתי לומר שאני צריכה אהבה. והתביישתי לומר שעדיין לא הגעתי ל-100% אהבה עצמית (כאילו, מי הגיע?

).
וחשבתי שעד שלא אוהב את עצמי במאה אחוז, אני לא ראויה לאהבה מבחוץ, ולא ראויה לזוגיות.
וכך גם מנעתי מעצמי.

ועכשיו אני מודה בדיוק במה שיש, ובמה שנכון כרגע:
אני צריכה אהבה.
אני זקוקה לאהבה.
אני זקוקה להערכה, להכרה, לתשומת לב וכו'.

ואני נהנית לומר את המילים 'אני זקוקה'.

בנוסף, כשאמרתי למטפלת שלי ב'עוצמת הרכות' שאולי איני ראויה לאהבה עד שלא אוהב את עצמי במאה אחוז, היא הפנתה את תשומת לבי לכך - שאהבה עצמית יכולה להתבטא גם בלאפשר לאחרים לאהוב אותי !!!
ובכך עשתה לי סיבוב במוח של 180 מעלות.

תמשיכי לא לחשוש לבקש את כל הדברים האלו! אם לא תעשי כך אז איך תמצאי את כל אותם האנשים שרוצים אותם דברים כמוך?
מקסים. המון תודה.

מי מה,
_קיבלתי אז המון תגובות בנוסח של "את נהדרת" ו"קיבלת אישור" ולצדן "הכי חשוב שתרגישי כך בעצמך..."
אני זוכרת שזה עורר בי איזו תחושת החמצה, כאילו לא לזה התכוונתי כשאמרתי שאני מחפשת אישור חיצוני. הרגשתי תסכול._

לא בטוחה שהבנתי על מה הייתה תחושת ההחמצה והתסכול. איזה תגובות בעצם רצית לקבל, ואיזה צורך שלך לא נענה עם התגובות שתיארת? התוכלי להסביר לי?

מסכימה איתך בקשר להבנה שהכתיבה כאן היא גם מתוך צורך בדיאלוג.
וגם עוזרת לנו לעשות סדר במחשבות ולעבור תהליך.
לי הכתיבה כאן במשך השנים האחרונות עשתה נפלאות. גם מעצם הכתיבה, וגם מתוך התקשורת עם האנשים וכל מה שזה העלה בי.
(את יכולה לכתוב את ההבנות שלך גם בדף מה עושה הכתיבה בבלוג

).

נכון, זה היה נפלא אם לא היינו זקוקות לשום דבר חיצוני, אילו יכולנו לספק את כ-ל הצרכים שלנו בעצמנו. אבל זה גם היה קצת בניגוד לטבע החברתי שלנו. ההזדקקות הזאת היא אנושית ומפרה. אני, כשלעצמי, מנסה לקבל גם את ההזדקקות באהבה והשלמה (זה יותר פעמים נכשל ממצליח, אבל זה עדיין מצליח לעתים). כמו שכתבת, זה מה שיש עכשיו. ומותק, זה מצוין.

אני שמחה שגם את כותבת את זה, וזה ממשיך את מה ש-סקאלד מודרני כתב.
ואני מאוד שמחה שהגעתי להבנות האלה לאחרונה, ושאתם חושבים בדומה לי בנושא הזה.
זה נראה לי כ"כ חשוב.
כי התפיסה של 'אני צריך לאהוב את עצמי ולא לרצות אהבה מבחוץ' - כמה שנראה שהיא באה ממקום של אהבה וממקום רוחני גבוה, היא בעצם יכולה להתיישב על הרבה הלקאה עצמית, ולתקוע בִּמקום לקדם.

אז תודה על זה. ותודה על האהבה והפרגון.

אה, וגם בקשר ל'נמסטה' - זה באמת אתר מדהים, ומאוד שונה משאר האתרים. ואם כבר להירשם לאיזה אתר באינטרנט - אז לזה. מחכה לך...
(את יכולה בינתיים להציץ בכרטיס שלי שם, אם בא לך. בשם לב אדום. אם תירשמי, תגלי לי?)

ודרך אגב, את מגלה מה היה הבלוג שלך שכבר איננו? אם כן, אשמח אם תכתבי לי בדף הבית.

אם הדרך,
מה שכתבת דווקא לא נשמע לי כעצה, או כ'אבקת עצה' ומאוד אהבתי לקרוא את דברייך.

מליארד פעמים זה לא קרה עד שפתאום זה קרה

למרות כל העצות של הנשמות הטובות שאמרו לי שאני לא "נתפסת" בגללי , נשארתי אמיתית ואותנטית,לדעתי הפעם זה הצליח כי הוא היה אחר ושונה מהמילארד שלפניו.

אין לך מושג מה המשפטים האלה עושים לי !!!!!!!!!!!

משתלם להיות את (במיוחד במקרה שלך !) , בסוף זה קורה "פתאום",כשזה קורה זה מוציא ממך דברים חדשים ואת נהיית קצת שונה מאיך שאת היום ,אבל זה לא שינוי שקורה בגלל שאת לא מספיק טובה כמו שאת היום אלא שינוי שבה ממקום נקי יותר.

תודה. תודה. תודה.

בסוף המדבר,
הצחקת אותי ושימחת אותי במה שכתבת. ממש תודה.

לא ידעתי שאת פה שנים. אבל השם חדש, לא?
אם את רוצה לגלות אשמח לדעת אם אני מכירה אותך בשם אחר. (את יכולה לענות לי בדף הבית אם את רוצה).

|| אני חייבת לספר חלום שהיה לי הלילה....*

הייתי במין קבוצה גדולה של אנשים, או של אנשים וילדים, אולי זאת הייתה מין פנימייה כזאת עם ילדים ומדריכים, לא ברור לי.
היו שם שתי אחיות קטנות ומתוקות שהן היו עיוורות.
אחת בת 3-4 נניח, ואחת בת 6 אולי.
הן היו קטנות, רזות כאלה, יפות, שקטות, נורא מתוקות.
אני חושבת שהן היו יתומות. עיוורות יתומות.

אני ישבתי קרוב אליהן והרגשתי שאני רוצה ללטף אותן. לתת להן אהבה.

שלחתי יד אל הקטנה, ונגעתי בה.
העזתי וליטפתי לה קצת את הראש, את הפנים.
בעדינות.
ליטפתי לה את הגב.
נראה שזה היה לה נעים. אבל מוזר. היא לא הבינה מה קורה.
נראה שהיא לא רגילה למגע.
כאב לי הלב עליה.
הרגשתי שזה נעים לה, אז המשכתי.
ליטפתי אותה גם בבטן.
נתתי לה מין חום כזה. ליטוף עוטף כזה. כמו שרק אני יודעת.

חשבתי לעצמי:
כן זה מה שאני צריכה לעשות. בזה אני טובה. בללטף אנשים. בללטף ילדים.
זה מה שאני צריכה לעשות בחיים.

הרגשתי כל-כך שאני רוצה לאמץ אותה לחיקי. שיהיה לה טוב.
(האמת, שהתכוונתי ללטף גם את אחותה אבל לא הגעתי לזה).

בהמשך הייתי הולכת ברחובות העיר (ירושלים?) עם קבוצת האנשים הזאת. אולי זה היה טיול של הפנימיה.
כשהגענו לנקודה מסוימת, חילקו אותנו לזוגות.
נתנו לי להיות עם הקטנה הזאת.
כנראה שראו שהתחברתי אליה, אז חשבו שזה יהיה טוב שאני אהיה איתה. שאהיה אחראית עליה.

אני שמחתי על כך.
כשצירפו אותה אליי, גם אז ליטפתי אותה קצת, שתזהה אותי כך. שתדע שזו אני מקודם.
ואז גם דיברתי אליה, שתכיר את הקול שלי.

המשכנו ללכת, וכולם הלכו ברגל, ואני החזקתי אותה על הידיים.
הרגשתי שהיא מאוד מאוד צריכה את החום הזה.
משהו שאולי אף פעם לא קיבלה.
היא הייתה כ"כ מתמסרת בחיבוק.

קצת התביישתי מהאנשים וחשבתי שאולי זה לא בסדר שאני לוקחת אותה על הידיים.
שהיא אמורה ללכת לבד, ושככה היא 'תתרגל' ופתאום היא תרצה שירימו אותה על הידיים גם כשאני לא אהיה שם, וזה יעשה לאנשים בפנימייה יותר עבודה. אז אולי זה לא ימצא חן בעיניהם.

התלבטתי אם להמשיך להחזיק אותה או להניח אותה שתלך לבד.

ואז הגענו בטיול למקום עם מדרגות או סולמות כאלה. והרגשתי שלא נוח לי להמשיך להחזיק אותה על הידיים.
שזה קשה לי בטיפוס או בירידה על הסולמות/מדרגות.
ואולי לא בגלל שהיה קשה לי אלא בגלל שלא הייתי בטוחה בעצמי שזה בסדר שאני מחזיקה אותה עליי.
בכל אופן, הורדתי אותה ואמרתי לה 'את יכולה לרדת לבד, נכון?'
היא אמרה שכן.

בדיוק היה סיבוב כזה, שהסולם שצריך לרדת בו הוא בפנייה שמאלה מעבר לקיר.
ירידה במין מנהרה כזו חצובה באבן, או משהו כזה.
(זה לא היה ברור בחלום אם זה סולם או מדרגות).
היא התחילה לרדת, ובגלל שהסולם היה בדיוק מעבר לפינה, הספקתי עוד לראות רק את הראש שלה.
פתאום חששתי. כי מי אמר לי שהיא יודעת לרדת לבד במדרגות (או בסולם). למרות שהיא נראתה לי כבר גדולה, וגם אמרה שכן.
קראתי אליה: 'את מחזיקה ממש חזק נכון?'
היא ענתה לי שכן, וכנראה דווקא בגלל ששאלתי אותה (אולי זה הלחיץ אותה), והיא התחילה להחליק פתאום.
בדיוק הגעתי אל ראש הסולם, ומתוך בהלה נוראית ראיתי אותה מחליקה שלבים כלפי מטה, ואני צועקת 'תתפסו אותה ! תתפסו אותה !'.
ועוד כמה אנשים שהיו למעלה איתי צעקו 'תתפסו אותה'.
ילד אחד שהיה על הסולם קצת מתחתיה הצליח לעצור אותה אצלו, ואיש מבוגר שהיה בסולם מתחתיו עלה כמה שלבים לתמוך בהם.

וכבר רווח לי וחשבתי איזה מזל היא ניצלה.
ופת-אום התחיל הסולם להתגלגל, כאילו שהוא מין רצועת שיניים כזו, כמו שרשרת של אופניים שהשתחררה, והיא מסתובבת במהירות. ואז שלושתם התחילו להחליק וליפול כלפי מטה.
ואני קולטת שמתחת לסולם שלהם יש עוד ועוד סולמות כלפי מטה ועליהם אנשים, ממש תהום שלא רואים את התחתית שלה, ופתאום כל הסולמות התחילו להתנהג כמו רצועות אופניים משוחררות, ולהסתובב מהר בלי שליטה, ואנשים התחילו להחליק אחד על השני, וליפול, מנסים להיאחז אחד בשני, מנסים להיאחז בסולמות.
זה היה מחזה אימה.

ואני עמדתי בראש הסולם העליון, ומפחד שגם המקום שאני עומדת בו יתחיל להתערער, רציתי לברוח אחורה, חזרה אל מעבר לקיר של הכניסה למנהרה הזו.
לא הייתה לי דרך לעזור בכל מקרה, אבל הרגשתי לא נעים שכולם פה הולכים למות, ואני פשוט רוצה לברוח למקום מבטחים.
כאילו, אפילו אם אני לא יכולה לעזור, אני צריכה להישאר שם. להיות שותפה לגורלם.

ועוד אישה מבוגרת הצטרפה אליי למקום שעמדתי.
רציתי להגיד לה בואי נברח אחורה, מסוכן לעמוד כאן, אבל התביישתי.

ואז, בבת אחת, כל המחזה הזה נפסק, הסולמות חזרו לעצמם, והאנשים התחילו למצוא כל אחד את מקומו מחדש.
פחדתי להביט כמה מתו.
שאלתי את האישה שלידי מה קרה בסוף, היא אמרה שרק איש אחד מת.
אמרתי מה, איך זה יכול להיות.
היא אמרה שככה זה בסרטים הודיים, תמיד יש סוף טוב.

כאילו כל זה היה סרט.
ודאגו לנו שהסוף לא יהיה נורא מדי.

הילדונת 'שלי' יצאה בריאה ושלמה.
ובהמשך החלום היה עוד משהו איתה. אבל אני כמעט לא זוכרת כלום מההמשך.

נדמה לי שהיינו במקום אחר. אולי בחדר אוכל. ואז כשרציתי ללטף אותה היא פחות רצתה. כאילו רצתה להיות יותר עצמאית. או שזה היה רק נקודתי, שבאותו רגע לא התאים לה כי היא הייתה עסוקה במשהו. זה רק רושם שנשאר בי. כי אני ממש לא זוכרת את ההמשך.

אני רק זוכרת עוד שהיו לי רגשי אשמה.
וחשבתי שאולי כל מה שקרה זה בגללי שנתתי לה לרדת לבד במדרגות.
ושאלתי עצמי אם הפנימייה תאשים אותי בזה. או שזה כן היה סביר שאתן לה לרדת לבד.

החלק מהחלום שהכי נחרט בי זה בהתחלה כשליטפתי אותה, וזה היה כל-כך מלא רוך, וכל-כך רציתי להרעיף עליה ולתת לה, וההרגשה הטובה שהייתה לי כשהרגשתי שזה עושה לה טוב.

ואח"כ כל הנפילה הזאת, הבהלה, הרצון שלי לברוח ורגשי האשמה על זה...

למרות שלא סיימתי עדיין לעיין במה ש-כוכב נגה כתבה לי על החלום הקודם, שנראה לי שיש לי הרבה מה להעמיק שם,
נראה לי שיש הרבה נקודות דמיון בין שני החלומות, למשל:

שם היו ילדים מפגרים, וכאן ילדות עיוורות.
בשני החלומות רציתי להעניק אהבה וחום, ולאמץ אל חיקי או אפילו אל חיי. לפרוש את כנפיי על מישהו. יצור קטן שהוציא ממני הרבה אמהיות.
בשני החלומות היה לי פחד מלקחת אחריות.
עכשיו אני חושבת על זה גם שבשני החלומות מדובר על מקומות שחיים בהם הרבה ילדים ביחד. (לא יודעת מה זה אומר).

(פתאום אני חושבת אם בחלום הקודם כל הילדים היו של הבחור, או שחלק היו מאומצים?)

החלום נראה לי מאוד מאוד קשור לאיזה תהליך שעוברת עכשיו עם הילדה הפנימית (משהו שהיה אתמול בטיפול בפרחי באך).
וגם הטיפול שלי בילדים, שחזרתי אליו השבוע (אחרי החודשים עם הרגל השבורה).
ועוד הרבה דברים.

אני רוצה להעמיק בזה יותר ואין לי זמן כרגע.

אשמח לשמוע אם למישהו יש הצעות או תובנות בקשר לחלומות.

אוי בא לי לכתוב לך הרבה דברים אבל בכלל אין לי זמן, מה אני עושה בבאופן עכשיו בכלל. בהזדמנות...

מרגישה שאני נורא רוצה לכתוב כאן עכשיו, אבל משהו בתוכי סגור. אנסה להתחיל....

אתמול הייתי בג'ינגה. מאוד נהניתי מהריקוד.
איש אחד התחיל איתי, והיה לי נעים להרגיש שאני מוצאת חן.
אמנם למבט ראשון הוא לא נראה כאחד שהייתי חושבת עליו, אבל הקשבתי לו ושמעתי בן אדם מאוד חכם.
ואמנם פיזית הוא קטן ממני, אך גיליתי שזה דבר שאני יכולה לקבל אם הפנימיות מאוד מוצאת חן בעיניי.
כשהרגשתי שהוא מדבר אליי, שהוא בן אדם חושב, שהוא אינו מדבר בקלישאות, ושהוא חי את הדברים - אז היה לי מקום להיפתח אליו.
ונתתי לו לגשת אליי.

אני הייתי 'מטורפת' כהרגלי, ועוד הנחתי לעצמי לשתות קצת (מה שאיני עושה לרוב), וזה עשה לי סחרחורת נעימה, והוסיף לי תחושת לגיטימציה להשתטוּת.
הנחתי לו ללטף אותי, וגם לנשק.

חזרנו לרקוד. ואח"כ התחבקנו והתלטפנו שוב.
שאלתי אותו 'אני מוצאת חן בעיניך?'
ואז לשמחתי הוא היה ישר ואמיתי, ואמר שלא חושב על כיוון של זוגיות, כי אני גבוהה ממנו (הוא קטן ורזה, ואני גבוהה וקצת מלאה), והוא רוצה מישהי יותר קטנה ממנו.
אז מה כן? אמרתי. סקס?
הוא אמר שחשב על זה.

אז פתאום לא רציתי שימשיך לנשק אותי.

**************

זה מרגיז אותי למצוא את עצמי שוב ושוב במצב שאנשים רוצים אותי לסקס או לידידות, אבל לא מוצאים אותי ראויה לאהבה שלמה מצידם.

נכון, אני רוצה סקס. ואתמול הרגשתי צורך בזה עולה שוב חזק, וכמעט שקלתי לעשות סקס עם מישהו רק מתוך הצורך הזה.
אבל כשזה מגיע לנקודת המבחן, ואני עומדת מול מישהו שאומר 'אני רוצה אותך לסקס אבל לא לאהבה רומנטית' - זה מרחיק אותי.

גם לי מגיעה אהבה שלמה !!!! ולא להסתפק רק בחלקים, בפירורים, בשאריות ממה שאחרים מקבלים. הלא כן????!!!!

ועוד היו שם סביב זוגות שהתחבקו, התלטפו, וממש התערבבו זה בזה, ושוב הרגשתי בחוץ.
והנה אני יושבת שם עם מישהו, ולמראית עין גם בינינו יש את זה. אבל לא. אין את זה שם.

שוב אני אחזור הביתה לבד.

כאב לי הלב. ומה שעזר - שאמרתי לעצמי שזה כואב. פשוט הודיתי בפני עצמי שזה כואב.

ואז אמרתי לו (בלי כעס, הערכתי את יושרו): 'טוב, אם לא הולך לצאת מזה שום דבר, אז חבל לי להפסיד את הריקודים'
וחזרתי לרקוד.

החלטתי לרקוד עם הכאב, וזהו. כי כְּאב יש.
ורקדתי.
ונהניתי מאוד.
כמה הגוף שלי היה זקוק לתנועה הזאת..

כשנכנסתי בבוקר אל בין השמיכות, אמרתי לאלוהים, כואב לי, אבל תודה על הכול.
ושמחתי שהלכתי לשם. ושמחתי שרקדתי.
וגם מהמפגש הזה למדתי דברים חדשים.
והשמחה הפנימית, על אף הכאב, עודנה שם, ומוחשית כל-כך....

"הטוב כי לא כלו רחמיך, והמרחם כי לא תמו חסדיך...."

יש משהו שלמדתי מהמפגש עם האיש הזה בג'ינגה.

(איזה יופי, נכנס לי המחכימון: 'קושי אינו בהכרח סבל'. מתאים להודעתי הקודמת

)

אני מבחינה שכמעט מכל אינטראקציה רגשית-פיזית עם מישהו, אני לומדת משהו חדש: על עצמי, על הגוף שלי, על המיניות שלי, על הגוף של הבן אדם השני, על פעולת האנרגיות בתוך זה...

הוא נישק ומצץ אותי באזור של צ'אקרת הגרון.
איכשהו משהו לא כ"כ מוכר לי.
והרגשתי פתאום כמה זה חשוב לי. ושאולי גם זו דרך לשחרר דברים שתקועים שם.
(זה היה גם נעים ומגרה, וגם תחושתית-אנרגטית מאוד חזק).

הייתה לי פתאום מחשבה שבאהבה בין שני אנשים, אם מנשקים ומוצצים אזורים של צ'אקרות מסוימות, זה יכול לשחרר מחסומים בצ'אקרות האלה.
(כמו כשמישהו מוכש ע"י נחש, ואפשר למצוץ את הארס החוצה).
בגלל שיש לי רגישות מאוד מאוד גבוהה למגע, ולנקודות אנרגטיות, אני מרגישה ממש ממש חזק גם את הצורך הזה, וגם את הפעולה שזה עושה.

כמובן שיש להאמין שכאשר זה קשר זוגי של אהבה ממש, אז זה יותר חזק.
ואז גם יש אפשרות לפתח את הכיוונים האלה.

(בכלל, אני מאוד מאמינה בפעולה האנרגטית החזקה שיש בחיבור המיני, ובפוטנציאל הריפוי שלה).

נשארו לי סימנים אדומים באזור הגרון

, אבל אני שמחה שזה היה....

אני לא יודעת למה המילה 'למצוץ' זו מילה שהרבה שנים היה לי קשה להוציא מהפה.
(המחכימון: 'מילים טובות מסלקות עננים שחורים'

)

וגם עכשיו זה עולה לי במאמץ.
(בכל הקְשר, לא רק בהקשר של מין אוראלי, נגיד שכתבתי קודם על מציצה של אזור הגרון, או על מציצה של צ'אקרות.)

כמו שגם את המילה 'ציצי' היה לי קשה להגיד.
כאילו כשמוציאים את המילה הזו מהפה, יש בזה משהו מגעיל.
אני מתאמנת על זה.
ויש עוד כמה כאלה (פופיק, כּוּס, תינוקת....)

יש לי ביקורת על עצמי:

למה את שוב כותבת בבלוג שלך את אותם דברים שכתבת פעם -
על בליינד-דייטים
על משקעים מהילדות
שאת לא רוצה לשמוע ביקורת או עצות
ואת תמיד ממשיכה לכתוב באריכות

לא השתנית בכלל !!!

(אלה הקולות בראשי שמספרים לי שכך בוודאי אנשים חושבים כשהם קוראים אותי).

אני מבחינה עד כמה חשוב לי להוכיח שהשתניתי. שיראו שהשתניתי !
נכון, כשלעצמי אני יודעת שהשתניתי, אך כשאני מתבוננת בדברים הנ"ל למשל, יש איזה קול קטן ורע שאומר 'לא השתנית בכלל'
ויש גם את הצורך שאחרים יראו שהשתניתי.

ומתוך זה אני גם מגיעה לשאלה:
למה כל-כך חשוב לי שיידעו שהשתניתי? שאני אחרת?
מה היה רע במה שהייתי אז?
כאילו שהייתי אז איזו מפלצת. משהו נורא ואיום.

בכל תקופה שאני מגיעה אליה, מרוב שאני מרגישה שונה לטובה מבעבר, אני פתאום לא מחשיבה את אני שהייתי.
אולי אפילו מזלזלת בה.
רואה אותה לא ראויה.
אני מתביישת בה.

וכשאני חושבת על זה, זה נראה לי תמוה.
למה לזלזל בה?
היא, כפי שהייתה באותו הזמן, גם היא הייתה מדהימה, מיוחדת, מופלאה, שואפת למודעות באופן תמידי, עם המון תובנות גבוהות.
כמובן, לפי היכולת שלה בכל רגע נתון.

גם לאני שהייתי מגיע לקבל ממני (ומהסביבה) את מלוא ההערכה, והאהבה, והקבלה.
לא סתם,
עוד אפילו שבמובנים מסוימים היא חוותה קשיים הרבה יותר גדולים משיש לי כרגע - ובכל זאת התמודדה. הלכה קדימה...

עליי להסיר בפניה את הכובע !!!

(דמעות עולות בעיניי כשכותבת זאת)

לבנת כנף, את מדהימה.

ולא רק זה, למה אני חושבת שאני צריכה להוכיח משהו?
כאילו, רק אם דברים כאלה וכאלה השתנו זה אומר שהשתניתי.
כאילו שכבר הייתי אמורה להגיע ל-100% שינוי.
כאילו, אם יש דברים שעדיין תקועים זה אומר שאני אותו הדבר.

אני כאילו צריכה להוכיח שכל מה שהיה תקוע כבר השתחרר.
ושכל מה שכאב כבר נפתר.
ושאני אחרת לעולם ולעולמי עולמים.
וכמובן, מוארת בדרגה קוסמית.

על מה ולמה?

כשהדברים נראים לי תקועים, וכאילו לא חל שינוי בי או בחיי, יש לי כלי שעוזר לי לקבל פרספקטיבה.

מי שזוכר עוד מהבלוג המחליף צבעים, הייתי אז בטיפול אצל חני (לפני כשנתיים).
כמה חודשים אחרי תחילת הטיפול היא הציעה לי לעשות רשימה של 'פריצות דרך' ולכתוב במה אני מרגישה שינויים מאז תחילת הטיפול (דבר קטן כגדול).
הייתה לי אז רשימה מכובדת של כמה עשרות 'פריצות דרך'.

הרעיון כ"כ מצא חן בעיניי, שאני ממשיכה מאז (על אף שכבר איני בטיפול אצלה מזה זמן רב) לכתוב באופן כמעט יומיומי את השינויים שאני רואה וחווה בעצמי.
יכול להיות שינוי גדול וגורף שנמשך לאורך זמן.
ויכול להיות גם שינוי 'קטן', משהו מאוד נקודתי, הצלחה שלי ברגע מסוים לנהוג בשונה מהדפוס המוכר לי.
בתוך הרשימה הזו אני כותבת גם תובנות שהגעתי אליהן.
גם יישומים של התובנות.
כל דבר שנראה לי כצעד נוסף בדרכי...

מבירור שעשיתי לאחרונה, נראה שהצטברו לי ברשימה הזו כ- 1,300 (!!!!) פריצות דרך.
וכל זה בתוך 3 שנים !

מתוכן ראיתי גם שינויים משמעותיים שממשיכים ללכת איתי במשך תקופה ארוכה.

מדי פעם אני חוזרת ומעיינת ברשימה הזו, נזכרת בדברים מדהימים ששכחתי מהם, מקבלת כוח, מקבלת השראה, והמון המון המון הערכה לעצמי.

רציתי לכתוב על זה כאן באתר.
להציע כתיבת רשימה כזו. מעקב אפילו אחרי השינויים הכי קטנים בנו.

נניח,

פעם אחת שרצינו לכעוס, ובסוף לא כעסנו. פעם אחת שכמעט הרמנו את הקול, וויתרנו.
או פעם שבה העזנו לומר את שעל ליבנו, על אף שאיננו נוהגים כך בד"כ.
או משהו שגייסנו אומץ לעשות, על אף פחדנו.
או במקום שהיינו רגילים לקנא - ופתאום לא הייתה בנו קנאה. (או שהתגברנו על הקנאה)
או משהו חשוב שהבנו על עצמנו / על אחרים...

כל דבר כזה. קטן כגדול.

רציתי לכתוב על זה באתר. אולי אפילו בדף נפרד.
ובינתיים אני כותבת על זה בבלוג.

דרך אגב, משהו ששכחתי לשאול עוד קודם,
אם הדרך, אפילו את שחר מתישהוא פגשתי...
אני נורא סקרנית להבין אם התכוונת לכך שפגשת ממש את שחר עצמו, או שהתכוונת למַשהו על אותו רעיון?

תגידו, אתם קוראים למרות שזה ארוך?
או שזה מפריע / מרתיע?
(או אולי קוראים רק חלק?)

לא חושבת בכל מקרה שאוכל לכתוב מעט או בקיצור כרגע, אבל מעניין אותי אם יש לזה השלכות על כמה שקוראים בדף.

כמובן, שהיה משמח אותי אם הייתי יודעת שקוראים בכל מקרה.
אני נורא רוצה שיקראו אותי.

(גם בגלל שנעימה לי ההקשבה והתמיכה.
וגם כי אני חושבת שיש לי לפעמים רעיונות מאוד חכמים, והייתי רוצה לשתף בהם, ואולי יש מי שירגיש שהוא לומד ממני...)

תודה למי שקורא. תודה למי שאיתי כאן.

קוראת, גם כשארוך.
לפעמים אם נכנסתי הנה ממה חדש וראיתי שארוך ואין לי זמן,
דוחה את הקריאה לפעם אחרת.

תגידו, אתם קוראים למרות שזה ארוך?
קוראים

היי סוסת פרא
נכנסתי לבלוג שלך ב"טעות". אני מכירה את האתר של באופן אך נכנסת לכאן לעיתים מאוד רחוקות,
רק אם אני צריכה לחפש דבר מה ב כיכר השוק.
כך היה היום. ב"טעות" לחצתי על הבלוג ומכיוון שאצלי אין "טעויות" ומקריות קראתי.
לא את כל הבלוג אך את דבריך האחרונים כן.
כל כך שמחתי על ה"טעות" הזאת. הרגשתי שהמלאכים שלחו אותי לכאן בעקבות החוויה שעברתי לאחרונה. דרכך הרגשתי כמה היקום תומך בי.
מאוד הדהד לי מה שכתבת כאילו קראתי את עצמי.
שוב נפעמתי מכך כמה כולנו קשורים, כמה כולנו רשת אחת גדולה ואם אחד מעצים את האור שלו זה מהדהד הלאה לעולם בין אם אנו מכירים לבין אם לא.
זהו בעצם. פשוט רציתי לומר לך תודה על זה שאת משתפת באור שלך.

ברכות לשבוע מקסים
אלמוג

קוראת, גם כשארוך

בצער רב אני נאלצת לומר: מותק, אני לא עומדת בקצב שלך. דעי שאני קוראת, סלחי לי עם אני לא מגיבה (יש לי כל-כך הרבה מה לכתוב וכל-כך מעט זמן, אבל על לקרוא אותך אני לא מוותרת)

קראתי את התגובה שלך למה שכתבתי, אך לא היה לי זמן להגיב. אני שמח שזה מצא חן...

קראתי את כל מה שכתבת עד כה, אין לי משהו ספציפי שהייתי רוצה להגיב עליו. חוצמזה שנהניתי מלקרוא על החוויה בג'ינגה, על הסיפור עם הבחור.

פתאום קפץ לי משהו לראש:

חשבתי על זה שזה נורא מצחיק שכשאנשים רוצים להכנס לקשר רציני הם נוטים למצוא או בני זוג שלא מתאימים להם, או רק קטעים קצרים ולא מחייבים.
אז עלה בראשי שממילא האדם אשר מחפש את הקשר, לא יוכל למשוך אליו בן זוג ארוך טווח עד שהוא יגיע למעין מוכנות פנימית אשר כרגע אין לו(אחרת או כבר היה בקשר הרצוי לו).
ואז זה המשיך ל- אבל אם אותו אדם מביע רצון כנה ואמיתי(יש אנשים שחושבים שהם רוצים, אבל בעצם משדרים ליקום ולאחרים מסרים אחרים לגמרי) להכנס לקשר ארוך ומשמעותי עם מישהו, אז זה מה שהוא יקבל.

אבל

אולי הוא עדיין צריך ללמוד דברים מסויימים על עצמו, או על עצמו במסגרת של מערכות יחסים לפני שהוא יהיה באמת בשל למצוא את אותו בן זוג מיוחל. הרי צריך שניים לטנגו, ולא רק הבן זוג צריך להיות מתאים לקשר הרצוי, אלא גם המחפש.

ולכן

גם אם אנחנו לא מכירים את עצמנו או את הטבע של אנשים אחרים מספיק, אך אנחנו ממוקדים וכנים בנוגע למטרות הזוגיות שלנו, המיסתורין הגדול יזמן לדרכנו ארועים, אנשים ובני זוג קצרי טווח שאיתם נלמד את כל מה שיש לנו ללמוד- כדי שכשיגיע הבן זוג המיוחל, נדע לזהות אותו ואת הפוטנציאל המשותף שלנו ונדע מה לעשות על מנת להביא את הקשר המיוחל לידי מימוש.

כאמור, כן, קוראת למרות שזה ארוך
ורציתי לשאול אותך, לגבי מה שכתבת על השינויים שאת עוברת.
לְמה (עם שווא) את רוצה להשתנות?
עם איזה "בעיה" את הולכת לטיפולים?

^{< נראה אם תזהי... ולא, טרם ניפגשנו >}

כתבתי דברים מד-הי-מים הלילה ב-בלוג מוות.
נפתחו לי שערי רקיע...