סוף סוף התחלה

[אנונימי]

[po]דף מוצנע[/po]

[spoiler=הקדמה]


[b]לימונדה[/b] (2011-02-17T10:50:39):
הקדמה-
זה מרגיש כל כך משונה לכתוב פה. האמת שאני חדשה פה. אני מרגישה קצת כאילו אני פולשת לזירה לא מוכרת ואני קצת מפחדת ולא בטוחה.
אז למה אני פה?
אני נימצאת במשבר די ארוך עם בנזוגי והכאב גדול מנשוא.
אני מנסה למצוא דרך לצאת מהמשבר ולהגיע למקום חדש ולדרך אחרת.
אני כבר לא ממש מפחדת.
לא מפרידה ולא מביחד.
מפחיד אותי יותר להמשיך ככה במשבר הזה לנצח.
הדיאלוג בינינו הוא בעיתי ביותר. אני מאד וורבאלית ומייחסת הרבה משמעות למילים והוא רק רוצה להתנתק ושאני אניח לו.
כרגע (כבר כמה ימים) שאני בחדר משלי והאמת שאני ממש נהנת. (אני מבלה את הלילות בגלישה בבאופן ומקוה גם לכתוב בלילה. אני נהנית לישון לבד).
לפעמים אני פשוט מרגישה לא זוגית.
לפעמים הזוגיות מרגישה כמו עונש נוראי.
אני לא יודעת מאיפה להתחיל....אז אני אתחיל מההתחלה.

[b]לימונדה[/b] (2011-02-19T04:31:22):
לילה.ירח מלא. נירדמתי מוקדם מדי מסוחררת (יותר מדי יין וג'ויינט והיי לא ברור, אפילו רקדתי קצת) ופתאום אני מוצאת את עצמי ערה באמצע הלילה.
התעוררתי מהצעדים של #2 שקם לפני שעה לעשות פיפי וחזר לישון במיטה עם אבא. המיטה שעד לפני שבוע גם אני הייתי בה. והיום בחדר משלי.
האמת שמקודם הפרדת הכוחות הזאת ניראתה לי כמו הצעד הקיצוני ביותר שאני יכולה לעשות. השינה בנפרד ניראתה לי כמו מקום אפל בזוגיות שצריך להיזהר מאד מלהגיע אליו כאילו שזה יביא אותנו למקום שאין ממנו חזרה. ופתאום עכשיו זה ניראה לי כמו צעד כל כך הגיוני ונכון. "לא משחקים שוברים את הכלים". שבירה ויציאה מהזוגיות הלא נוחה והשיגרתית. לקיחת מרחב (כל אחד מאיתנו צריך אותו). ניתוק מהזוגיות הכפייתית המובנת מאליה (ישנים ביחד אפילו שכבר לו עושים סקס ויש יותר מדי כעסים). אולי על מנת להגיע למקום אחר. אני מאד מקוה להתגעגע. למרות שכרגע אני רק כועסת ולא ממש אוהבת.
קשה לי להסתכל לו בעיניים- הן כל כך פגועות ועצובות. אני חושבת שהעצב הזה היה שם תמיד. אולי כל כך התאהבתי בהתחלה שלא ראיתי. ואולי דווקא בגלל העצב הזה רציתי. ועכשיו מכל הרגשות שאני מרגישה כלפיו הרגש החזק ביותר הוא רחמים. רחמים- איזה רגש לא סקסי. מנסה לדייק ולראות מה שם. אבל כשעולה רגש אחר הוא של חוסר סבלנות וכעס.


[b]לימונדה[/b] (2011-02-24T01:03:46):
לקח לי קצת זמן למצוא את הדף הזה מחדש. זה עדיין מרגיש ממש משונה להשתמש בפלטפורמה הזאת בשביל לכתוב דברים כל כך אישיים. אני שכל כך מפחדת מחשיפה פתאום מוצאת את עצמי כותבת את הסודות הכי כמוסים שלי בפורמט פומבי והידיעה המנכרת שאולי מישהו שומע אותי? אבל אני מבינה שיש כאן תהליך של מודעת ושההתנסחות במילים מאפשרת דיוק ומרחק. מרגישה שזה יכול לתת פרספקטיבה על המצב בו אני נמצאת. אני רוצה לנסות לכתוב כמה שיותר. מפחדת מלהצהיר הצהרות שאתקשה לעמוד בפניהן. ובכל זאת אנסה. (אם רק אצליח למצוא את הדף הזה בשנית).
אז אני ממשיכה.
קניתי את הספר המומלץ להציל את חיי הנישואין getting the love you want התחלתי לקרוא בעינין. רק דבר אחד מאד מטריד ועוצר אותי- אני לא מוצאת ולו תכונה אחת בבנזוג שלי (שלילית או חיובית) שיכולה להיות דומה לתכונות אופי של הורי ולכן אני מתחילה לחשוב שאולי פשוט הבחירה היא בבן זוג שחסרות לו את התכונות שצריכות להיות בבן זוג "אימגו"? היתכן? הזמנתי את הספר בדואר והבן שלי רץ לתיבה ונופנף את הספר בפני האורחים "אמא הנה הספר שלך"... הסמקתי.

[b]לימונדה[/b] (2011-02-24T01:07:44):
הערב ראיתי סרט והבחורה אמרה "כולנו תינוקות. כולנו רוצים שיאהבו אותנו. כשאין לך מישהו שאוהב אותך אתה מאבד את הדרך". וחשבתי על הבן זוג היתום שלי שישן לו לבד בחדר השני ונישבר לי הלב שאני לא יכולה to give him the love he needs עצוב...


[b]לימונדה[/b] (2011-02-24T01:18:02):
אופס...בטעות מחקתי את ההודעות הקודמות


[b][po]ע ע ע[/po][/b] (2011-02-24T01:21:52):
שחזרתי לך @

מעניין, תמשיכי.

את מכירה את [po]מדור זוגיות ומערכות יחסים[/po]?
יצא לך לקרוא את [po]בשמת א[/po] בדפים על זוגיות?
(אם לא, מומלץ)


[b]לימונדה[/b] (2011-02-27T18:31:03):
תודה רבה [po]ע ע ע[/po] על שקראת ושיחזרת וגם על הפרח (אני עדיין ירוקה מדי בשביל לפזר פה פרחים אבל אני אנסה לחייך (-:
אני אחפש את הדפים של בשמת על זוגיות-יש משהו ספיציפי שהתכוונת אליו? עדיין אני מתקשה לנווט את עצמי בין אינספור הדפים השונים.
דרך ההתנהלות שלי פה באתר הזה עדיין מאד מגושמת בלשון המעטה.
[list]
[*] הכי הייתי רוצה לדעת אם תוך כדי כתיבה אני יכולה לשמור את מה שכתבתי כטיוטה (לפני שאני מוסיפה לדף). במהלך היום יש לי חלונות שבהם אני יושבת לכתוב אבל זה תמיד רק סוג של התחלה (שמכורח הנסיבות נמחקת- מחשב אחד, ובן זוג מאד נוכח במרחב הפיזי).
[/list]

אז חזרתי. אני לא בטוחה במה להתחיל. במהלך היום מתגנבות אלי תובנות שונות ומענינות ועכשיו יש לי חלון מעולה- הילדים יושבים ורואים סרט עם אבא ואני בחדר שלי עם כוס תה ירוק ואף אחד לא מפריע לי. אני רק מרגישה קצת בוגדנית. מוזר לי לכתוב על "הבחור" (הכינוי שבחרתי לכנות את בנזוגי) בפני זרים. אני עושה זאת על מנת להציל אותנו אבל אני מתביישת לחשוף אותו ככה.

הרעיונות שבספר "[po]בסוף מוצאים אהבה[/po] מלווים אותי. בעיקר אני מתעכבת על הרעיון של טראומות ילדות ואיך שהן באות לידי ביטוי בזוגיות. הנדריקס מדבר על זה שלמעשה כולנו "מוכתמים" מטראומות ילדות שיכולות להיות גם יחסית מינוריות ומאד מוקדמות (פחד נטישה כשההורים נוסעים ומשאירים אותנו עם סבא וסבתא לדוגמא). מהרגע שאנו נולדים אנו בעצם נמצאים חשופים לטראומות שונות שנחקקות לנו בזכרון ומעצבות אותנו.
סיפור הילדות של הבן זוג שלי הוא די קיצוני. אימו נפטרה לפני שחגג בר-מצווה. אחרי שלוש שנים של מלחמה אבודה עם סרטן אכזרי במיוחד (הוא חווה את שנות המחלה וגסיסה של אימו האהובה בגילאים 9-12). אביו תיפקד באופן חלקי ובעייתי בשנים אלה. הוא חי מחוץ לבית עם אשה אחרת ונאכל ברגשות אשמה. דמות האב בעייתית במיוחד. מאד דומיננטית ומסרסת. האחים שלו היו מתבגרים והעדיפו לברוח מהמציאות של הבית והאם החולה. כך שיצא שהילד נאלץ ממש לטפל באימו (חוץ מאולי ממש לפני הסוף). הוא נאלץ לעשות עבודות של אחות מוסמכת. (ואני לא אכנס לפרטים כי זה פשוט עצוב מדי). עד היום הוא מרגיש מאד נוח בתפקיד הזה של המטפל (כשאחד הילדים או אני חולים הוא ממש קשוב ואוהב לטפל ולפנק).
כיום היחסים עם משפחתו כמעט ואינם קיימים. הוא למד איך לא להתעצבן יותר מדי מהאב (להתרחק!!!) ושומר את הקשר על אש מאד קטנה (שיחת טלפון נדירה שלא ממש נוגעת). כבר שנים רבות שאינו חי בארץ. בעצם אפשר להגיד שהוא די בחר להתנתק מהמשפחה שלו (ואחרי היכרות עם הנפשות הפועלות אני מבינה אותו). אבל אני גם רואה את הדפוס הזה אצלו. משהו מאד שחור ולבן. הוא נפגע בקלות ומנתק קשר (חברי ילדות, משפחה). כיום הוא ממש לא בקשר עם אף אחד. הייתי מגדירה אותו כזאב בודד.
אני חושבת שמאז ומעולם רצה לעשות תיקון לילדות שלו עם משפחה משלו. לפעמים אני מרגישה שהוא כל כך צריך את הילדים האלה. שני הבנים הקטנים והמופלאים. שלי. שלו.
רק שאני והוא בקצר תיקשורתי שרק הולך ומסתבך. אני רואה אותו מתנהל במשהו חדש ולא נוח לו, הוא לא יכול למחוק אותי (למרות שאני חושבת שהוא ממש היה רוצה), כי אנחנו קשורים.
או כמו שאמרו הפיקסיז "we're chained". כבולים אחד לשני.
אני בן-אדם הרבה פחות קיצוני ממנו. דברים, ואנשים במיוחד, אף פעם לא ניראים לי "שחור או לבן", "טוב או רע" המון גוונים של אפור. אני לא נפגעת בקלות ולא שומרת טינה. עד שהפכנו לזוג עדיין התקשתי להיפרד ממש מכל האהבות הגדולות שלי ועד היום אני בקשר עם ילדות מהגן (למרות שאני לא חיה בארץ קרוב ל-15 שנה). אני חושבת שאם לא היינו ממהרים לעשות ילדים יחד (נכנסתי להריון חודשיים אחרי שנפגשנו) אולי הקשר הזה לא היה שורד.
אנחנו כל כך שונים!
ועכשיו אנחנו במשבר עמוק שרק הולך ומעמיק- והוא מורכב מכל כך הרבה חלקים.

אם רק החיים היו שחור ולבן... אולי אז הייתי יודעת מה לעשות


[b]לימונדה[/b] (2011-03-03T23:25:57):
ממשיכה.
האמת שערכתי פה ומחקתי חלק ממה שכתבתי. מה שניראה לי טפל ולא רלוונטי לצורך העינין שלי פה. (ואז מתוך הדמעות מסתכלת על המשפט הצהוב "הפרטים לא חשובים חשוב הפרט").
מה אני רוצה מהדף הזה: בהירות.
אז אני אפסיק לחזור אחורה ולשחזר ולערוך ואנסה להמשיך.
[b]הוא[/b]: שחור ולבן. אוהב או שונא. ניסגר. כואב. כועס. ניפגע. מאשים. סוגר דלתות. הולך לישון. מבקש שרק אניח לו.
[b]אני[/b]: בתוך כל הבלאגאן הזה שנקלענו אליו כבר לא בטוחה מה היא האמת.
האמת שלי היא שאין ממש אמת- הכל תלוי בזווית.
וגם בהרגשה הכללית ברגע נתון.
והכל משתנה כמה פעמים במשך היום.
אני אוהבת. שונאת. מתמלאת אשמה. מרחמת. כועסת. סולחת. רוצה. בורחת.
לפעמים אני מסתכלת אחורה על הקשר וחושבת לעצמי שכל הקושי הזה כל כך מיותר.

אני זוכרת שפעם תחקרתי את חברתי הטובה ע. על הזוגיות נטולת הדראמה והזורמת שלה שלה והיא אמרה: "זה מאד פשוט. לשנינו אותם האינטרסים. שנינו רוצים שיהיה טוב ונעים בבית וחוץ מזה שהגעתי למסקנה שהדראמה והכאסחים רק לוקחים ממני כוחות". כל כך פשוט וכרגע כל כך רחוק ממני. כאילו איזה מין חוכמת זן שנישמעת כמו הדבר ההגיוני והשלם ביותר אבל בלתי ניתנת להשגה.

אז אני נעה בין רצון לצאת מזה, להגיד לו ולי, "לא נורא טעינו. לא מתאים. קורה. לא מתים מזה. אף אחד לא אשם. פשוט לא הולך. ניגמר". ולגמור את הפרק המשותף שלנו כזוג בקונפליקט ושכל אחד יחפש לו אהבה אחרת פשוטה יותר.
ומצד שני עומד הרצון להציל את האוניה הטובעת. להגיד שזה שיש לנו שני ילדים ביחד זה לא סתם טעות. ושיש כל כך הרבה שעוד אפשר לעשות ולהציל. ושהדרך הזאת (הקשה והכואבת) היא הדרך שלנו. ושאולי יש הרבה נסיבות מקלות לקשיים (ילדים שהופיעו מיד לפני שהספקנו להיות זוג. מגורים בארץ רחוקה. בדידות. געגועים שלי למשפחה ולחברים).
בטוח היה עוזר לנו עכשיו ללכת ביחד לטיפול. כבר היינו. לזמן קצר. בארץ אחרת. בה דיברנו באותה השפה עם המטפלת. והלכנו בהתחלה לאשה שאני ביכלל לא היתחברתי אליה. ואחר כך למישהי אחרת. אבל אחרי אולי חמש פגישות פתאום מצאנו דרך מילוט. (אני חושבת שאני הזיתי את תוכנית המילוט ושבטח נשמעתי מאד משכנעת). אז התוכנית היתה לברוח ביחד לאוטופיה. לעזוב הכל ןלקחת את הילדים שעדיין היו קטנים (שנתיים וחצי וארבע) ולעבור מניו-יורק לגור בחווה אורגנית בארץ אחרת (צרפת) ולהתחיל דף חדש. והמטפלת הסתכלה מהצד ווחשבה שזה נהדר. והכל קרה כל כך מהר. משלב הרעיון לביצוע עברו שלושה חודשים. ואז מצאנו את עצמנו בארץ חדשה. וכן מאד יפה פה בדרום צרפת, אבל המציאות היא שאנחנו לגמרי לבד פה. ואין ממש דרך מילוט אחד מהשני(ה). וגם אי אפשר להיפרד בתנאים האלה. ואני מנסה להיות רוחנית וחושבת שזה מכוון הסיטואציה הזאת- הבדידות הזאת וגם העובדה שאנחנו חיים במין בועה רק אנחנו המשפחה והקונפליקט. ובתוך כל זה הילדים פורחים- נימצאים בבית ספר כפרי מהאגדות. חיים בטבע. שמחים. אני אפילו לא חושבת שהם מרגישים את הסערות. והוא מתפקד בתור אבא טוטאלי. ואוהב אותם וצריך אותם (לפעמים נדמה לי שאולי קצת יותר משהם אותו...וזה המון). והבית מבודד ויפה מול אגם ענקית. ויש לנו כלב. ואם היינו מצטלמים זה היה ניראה נהדר. מאד רומנטי. ואנחנו מתפקדים. הוא מתפרנס. ואני אחרי שנה וחצי של טיפוס על הקירות ובדידות עצומה מתחילה אוטוטו סטאז' במשהו שמאד רציתי.
אבל הבדידות קשה מנשוא. לפעמים עוברים פה שבועיים ואני לא רואה אדם חוץ מהמשפחה (וקופאיות בסופר). ואנחנו ביכלל לא רומנטים. או אינטימים. מפחדת אפלו לכתוב כמה זמן לא נגענו אחד בשני(ה). ועכשיו המציאות של חדר משלי.
עוד יומיים יומולדת. ויש לי רק משאלה אחת- להשלים. למצוא דרך מהפלונטר שלנו.


[b]לימונדה[/b] (2011-03-04T00:45:15):
לילה. שקט.
זאת חוויה חדשה לגמרי בשבילי לגור בטבע רחוק מהעיר. יש משהו בעיר שמעיר אותי. ופה אני צריכה להמציא את עצמי מחדש. אין יותר מדי מקומות מילוט. אין קפה עם חברה. אין עוד מפגשים אקראים ומעניינים עם זרים. אין יותר מדי ארוחות ספונטניות עם חברים. (כרגע מספר החברים פה מונה בקושי יד אחת http://www.youtube.com/watch?v=jvnVMkx0UKc).
בשנה וחצי האחרונות ראיתי יותר פרות מאנשים.
החיים קשים בכפר (להתעורר בבוקר להוציא את הבקר, לחזור בערב לגלות שקר)
לא חושבת שהייתי מסוגלת להחזיק מעמד פה בניתוק ללא החברים שלי והמשפחה (טלפון וסקייפ) שנימצאים איתי בקשר כמעט יומיומי.
מענין איך התקופה הזאת תצטייר לי בעוד כמה שנים. בטח כל מה שישאר הן התמונות הפסטורליות של הילדים מתרוצצים ערומים בטבע וגינת הירק והאגם והכלב.

קוראת את מה שכתבתי. המילים יוצאות בזרימה איטית. פעם כתבתי יותר בקלות. לאט לאט צימצמתי יותר יותר מילים. מנסה כמה שיותר לדייק עד שנישאר מעט מאד. כתיבת הייקו. (משהו כמו השם של הדף הזה) ואז הפסקתי. מבטיחה לעצמי לקראת היומולדת לנסות לכתוב פה כמה שיותר. לא לפחד. להיחשף. (ואני עדיין מבועטת מחשיפה- מבוהלת מפייסבוק ושונאת להצטלם).

קצת ניתקעתי עם הספר של הנדריקס. ניראה לי שהרבה דברים פשוט לא התלבשו עלינו. ואם ניסיתי להלביש זה הרגיש מאולץ כל כך.
היסתכלתי עלינו מהצד בערבים האחרונים. כמו שני זרים על הספה (אחרי שהילדים כבר הלכו לישון והדיאלוג הזה ניסגר).
הוא קורא ספר תאוריה בצרפתית "Code de la route" (הרישיון האמריקאי והישראלי לא תקפים כאן ואנחנו צריכים לעשות רישיון צרפתי מההתחלה בימים אלו) ואני "Getting the love you want". לפעמים סיטואציות בחיים הופכות להיות סימבוליות. אני ניזכרת בתמונה שלקחתי (מנטלית לצערי) באחת ממסעותי, של זוג יאפים צעיר ביום שמש יושבים באיזשהי טיילת עם משקפי שמש של מעצבים וכל אחד שקוע בספר. הוא "איך להתעשר לפני גיל 40" והיא "איך למצוא אהבה".
קשה לי להשיל את הציניות מדברים שמריחים לי קצת "ניו-איג'ים" או מספרי עזר (?self help book). אבל בהעדר מטפלים אפשריים פה ובניסיון נואש להביא פתרונות למצוקות אמיתיים אני פתוחה להכל. עובדה אני פה.

ומחר יום שישי. שוק איכרים בכפר קטן עם שם מצחיק. הילדים בחופש וניקח אותם ואחר כך מסעדה.
מתפללת שמחר יהיה טוב.
מזג האוויר ניראה מבטיח אחרי שבוע גשום.
שמש.

[b]לימונדה[/b] (2011-03-05T01:03:54):

no more fears
no more tears
more beers
יום הולדת שמח לי.

[b]גוונים[/b] (2011-03-05T02:09:24):
יום הולדת שמח לך.

(נתקלתי בדף שלך במקרה, נשאבתי לקריאה, קראתי את את הרוב והזדהיתי עם הרבה תחושות ומחשבות ואז ראיתי שגם את חושבת שהחיים הם המון [po]גוונים של אפור[/po] שזה בדיוק שם הדף שלי שכבר המון זמן לא עדכנתי...)

מקווה בשבילך שיהיה לך יום שמח מחר.
@}


[b]לימונדה[/b] (2011-03-05T02:14:10):
יום הולדת כמו איזה מחזור שבא פעם בשנה ומציף בציפיות שנרמסות באכזריות. 
הספירה הזאת של השנים אין בה ממש תועלת. אני אותו דבר. אותה אני כמו שהייתי תמיד. בכל גיל.
הציפיות למשהו גדול ובלתי רגיל הן המלכודת. ואני כל שנה נופלת מחדש בפח.
אני חושבת שציפיתי מהבחור לג'סטות גדולות, למחוות אהבה יצירתיות.
והתאכזבתי שלא.
שהכל כרגיל.
וגם השמש שציפיתי לה כל כך רק הבליחה מדי פעם ורב הזמן היה אפור עם רוח צפונית מנשבת. וקר.
יום משונה.
מבינה שאני צריכה להניח לציפיות.
ובתוך כדי היום ההורמונלי הזה גם היו לי כל כך הרבה רגעים יפים.
בעיקר דברים שלא קשורים בי ובסיפור שלי. כמו היופי של הטבע- פתאום העצים התחילו ללבלב והאביב כמעט פה. ויפה פה כל כך. ובאגם שט לו ברבור פיראי שהגיח פתאום בתחילת החורף. ועוד כל כך הרבה ציפורים מדהימות.
בחוץ שמים מלאים בכוכבים. ועדיין אין ירח.
ומחר יום חדש. עוד יום.
ומחליטה לזרום ולא להיכנס לפאניקה.
עוד יום.


[b]לימונדה[/b] (2011-03-05T18:49:52):
[b]יום-הולדת[/b] |עוגה|
במשפט הצהוב (סליחה אבל מחכימון היא מילה שעושה לי בחילה (-: ) כתוב: [b]הציפיות רק לכריות[/b].
המשפטים האלו הם קצת כמו משפטים בעוגיות מזל במסעדות סיניות זולות בניו-יורק. צ'יזי אבל בצורה ממש מוזרה (קוסמית מיסטית) קולע.
אז עדיין לא התבגרתי וניראה לי שתמיד יהיו לי ציפיות ליום הולדת.

והיום יום יפה כל כך! השמש סוף סוף הגיעה והיא מדהימה ומלטפת.
ישבתי בחוץ על כסא נח עצמתי עיניים והשמש ליטפה.

תודה מכל ה-|L| [b]גוונים[/b] על שקראת והגבת! ואני אשמח לבקר אצלך [po]בגוונים של אפור[/po] בזמן הקרוב. @}

עדיין אני ממש לא מאמינה שאני באמת עושה את זה וכותבת בלוג שמישהו אחר שלא מכיר אותי יכול לקרוא. ולהגיב.
זה עדיין קצת הזוי. כמו איזשהי אופציה שלא לקחתי בחשבון. אבל כיף לי להיות לימונדה- חשופה כמו שלא הייתי בחיים (אפילו בפני עצמי) ועדיין אנונימית.
אני חושבת שהתחלתי את הבלוג הזה יותר בשביל להסתכל על עצמי איכשהו מבחוץ. אבל זה מדהים אותי שבניגוד ליומן (אף פעם לא התמדתי) פה אני פותחת דלת וחלון אמיתי.

אז הבוקר התחיל עם ילד יפיפה שבא אלי למיטה ואמר לי "Je t'aime".
והמשיך בארוחת בוקר מדהימה של חביתה מביצים של תרנגולות שאנחנו מכירים (כמעט... הם של השכנים ומסתובבים פה בחצר) עם אספרגוס מהשוק של אתמול וניצנים ירוקים של שום מהגינה וסלט של צנוניות ולימון וסלרי שהמצאתי וקפה.
אחרי ארוחת בוקר אני והבכור הלכנו להסתובב בעירה הקרובה והלכנו לסופר. הוא כזה חמוד וכיף שהוא בן שש ואפשר לשבת בבית קפה ולדבר. רב הזמן האחים האלה מחוברים אחד לשני בטירוף- מרגישה שיש רגעים נדירים כאלה של אחד על אחד.
ארוחת צהריים מדהימה בשמש. צלעות כבש מהסופר על האש, סלט חצילים חרוכים עם הרבה שום ולימון, טחינה מלבנון (בכל זאת צרפת) וגבינת עיזים. ובמקום עוגה תותים וקצפת.
לפחות יש אוכל טעים אצלינו תמיד- גם כשהכל ממש על הפנים.

ה"בחור" מצונן וחולה. אתמול כבר הבנתי שהוא לא מכין לי שום הפתעה וקצת היתבאסתי ואז קלטתי שאני ילדותית ותמיד עושה דראמה ותמיד הוא נלחץ ומפשל- אז שיחררתי.
אחר הצהריים הילדים ממש השתוללו וצרחתי עליהם (והתבאסתי) וא הוא צרח עליהם והתבאסתי עליו (רציתי שירגיע) ואז רבנו. ואז השלמנו. ועכשיו כולם רגועים. והילדים רואים סרט וידאו של וולט דיסני עם אבא.
ואני כותבת פה ונירגעת פה בפינה החדשה שלי (הסודית).

בערב אנחנו מוזמנים למסיבת יומולדת משותפת של חבר אנגלי צייר (חמישים) ויהיו הרבה אנגלים ובטח הרבה אלכוהול (אנגלים) וריקודים. וכבר החלטתי ללכת בשביל הריקודים.
הצינון של הבחור מחריף.
הוא בטח לא יבוא- למרות שתיכננו ללכת עם הילדים.
החלטתי שאם הוא לא בא אז אני אלך לבדי ואתפרק.
ובכלל שכחתי מהמשפט הקוסמי שאומר לשחרר ציפיות- אז אני משחררת. והולכת לדבר בסקייפ עם נ.
|*|


[b][po]נועה ברוך[/po][/b] (2011-03-06T09:41:55):
[u]ובכלל שכחתי מהמשפט הקוסמי שאומר לשחרר ציפיות- אז אני משחררת[/u]
גדול -:) במיוחד בהתחשב בכך שפתחת את הפוסט ב- [b]צפיות רק לכריות[/b] :-D

יומהולדת שמח @}
אוהבת את השם שנתת לבלוג שלך. אוהבת מאוד התחלות ומאמינה שבכל סוף יש התחלה.


[b][po]לילך רוכל[/po][/b] (2011-03-06T14:34:53):
קוראת מישראל הרחוקה...
תמשיכי!
אה, וגם יומולדת שמח.
:)


[b]לימונדה[/b] (2011-03-06T19:58:57):
תודה נועה ולילך על הקריאה האיחולים והחיוכים (-:
יום מקסים |H|
השמש פה וניראה שהיא מתכוונת להישאר כל השבוע. תחזית מזג האויר מבטיחה.

אני והבחור כרגיל. אולי קצת יותר מניחים אחד לשני.
היום הוא חולה ובמצב רוח נוראי- היינו אמורים לשלב טיול משפחתי עם עבודה שלו אבל שני קילומטרים מהבית ראיתי שהוא כל כך עצבני וצועק והילדים רק רצו לשחק ולא לשבת באוטו שעה. אז במקום להישאר לסבול ולריב איתו פשוט אמרתי לו שיעצור ויצאנו שלושתינו מהאוטו (והכלב בעקבותינו) בריצה ויצא מזה טיול מדהים עם הבנים והם היו מצחיקים ושמחים וחופשיים וצחקתי המון.
פעם אני חושבת הייתי עושה מין דווקא ונישארת באוטו ומתעצבנת.

אתמול במסיבה היה כיף. רקדתי במין ערב בוב דילן הזוי וחזרתי בחושך מוחלט (איפה הירח?!). היה קצת מפחיד. מזל שנסעתי בזחילה הביתה כי באחד הסיבובים קפצו לכביש שני יעלים. זה היה מאד מפחיד אבל גם עוצמתי.
אז אתמול דיברו במסיבה על זה שלמזל דגים יש עוד תקוה ואנחנו יוצאים מתקופה אפלה לאור והכוכבים בשמים מעולם לא היו כל כך ב"עדינו". |*|

מחר מתחילה דרך חדשה (סטאז').
מפחדת ומתרגשת.
בעיקר מתרגשת.


[b]לימונדה[/b] (2011-03-09T11:18:58):
"גם בצד השני יושב בן-אדם" (המשפט המיסטי שהגרלתי)
הדבר שהכי קשה לי לעשות זה לכתוב פה עכשיו.
בוקר. קמתי עם כאב ראש ותחושות לא טובות שהייתי חייבת לפרוק.
אז פרקתי.
עליו.
אבל קדם לזה ערב- של חוסר הבנה.
ואני מרגישה כמו בפלונטר. בוכה. כועסת ומרגישה אשמה.
אז אני אתחיל מיום שני- היום בו התחלתי את הסטאז'.
בערב יום ראשון הלכתי לישון שמחה ומאוזנת לפני עשר. אני לא חושבת שהיו לי מחשבות או פחדים. רק התרגשות טובה. וקמתי שמחה והבגדים היו מוכנים והרגשתי בטוחה ומוכנה לסטאז'.
הילדים נמצאים בחופש השבוע (הסטאז הוא שני,שלישי, חמישי ,שישי) והבחור נמצא איתם. מתכנן להם כל יום טיולים וקומזיצים בטבע. והילדים מאושרים.
היום הראשון בסטאז' היה מדהים. הרגשה טובה ואופטימית. האנשים בעבודה החדשה קיבלו אותי יפה. מאד נעים לעבוד שם. אני מתרגמת טקסטים מצרפתית לאנגלית ואפילו שהצרפתית שלי מגומגמת אני מצליחה איכשהו (בעזרת מילון ואינטרנט) לחצוב בטקסטים. האוירה שם טובה. כל אחד עובד לעצמו. יש מין שקט והתנהלות נעימה. האשה שמעלי הכי נחמדה ולא מאיימת. מאד צנועה עם מבט טוב בעיניים. מולי יושב בחור צעיר עם חיוך ממיס (הומו) שמסתובב ודואג שיהיו מים באגרטלים. בכל מקרה חזרתי מאושרת. וגם עצם העובדה שזה סטאז' לא משולם שמוגבל לשבועיים מוריד ממני הרבה מהלחץ לתפקד. אני עושה כמיטב יכולתי. מרגישה טוב. היום זורם. חוזרת הביתה. נסיעה פסטורלית של חצי שעה בכבישים הריקים ובנוף השקט הזה. ובבית... בית מקורצף. ילדים מאושרים אחרי מקלחת. ארוחת ערב חגיגית. הבחור בשלן מדהים והאוכל מושקע. ואז אני לוקחת ביס מהשניצל וקצת מלוח לי. ואני אומרת לעצמי לשמור את האינפורמציה הזאת לעצמי- שאין בה שום תועלת. ובכל זאת אני אומרת. ואני רואה את האכזבה בעיניו. ואני רוצה לבעוט בעצמי. אבל לפחות אני רואה את הדפוס. בכל מקרה זה לא היה דראמטי. הלכנו לישון מוקדם מפויסים. כמעט חברים.
ואז אתמול בתחילת היום הבוס הגדול (בצרפתית בוס זה שף) מבקש ממני עזרה בתירגום מכתב שקיבל מאנגלית לצרפתית. ובמקום להגיד לו שזה מעבר ליכולתי (הצרפתית שלי ממש לא שם) אני עומלת שעות (חצי יום) ובעזרת איזו תוכנות תירגום מפוקפקת מוציאה איזשהו טקסט בצרפתית שאין לי שום יכולת לשפוט אותו. ובטח הדבר הנכון היה פשוט להודות במיגבלותי. או לנסות לתרגם לו בעל פה. אבל הוא עסוק ואני מנסה להוכיח את עצמי. והיתי מרוצה. חוזרת הביתה שומעת מוסיקה ודוהרת בנופים הכפריים ורק כשהגעתי הביתה אחרי כוס יין אני קולטת את הטעות. משתפת את הבחור ורק רוצה שיגיד לי "תעזבי. את נהדרת. עשית את המקסימום. שטויות. צאי מזה. זה רק לופ. חזרת הביתה שמחה. תניחי לזה" בהתחלה הוא הולך בכיוון הזה ואז (כשאני עדיין לא מצליחה לצאת מזה) הוא אומר "אז אולי תגידי לו שככה וככה". ואני מתעצבנת מהעצה והוא נעלב ומתעצבן עלי וקורא לי אנוכית ואומר שאני מרוכזת בעצמי ותוך שניה נהיה ריב ואני בוכה. והוא הולך לישון בשמונה וחצי (מה גם שהוא עדיין חולה). ובלילה תחושות לא טובות. וקמתי בבוקר עם אנרגיות של להרוג. והוצאתי עליו. והוא בדרך לעבודה (שהיא פיזית קשה) ואני מחפשת לריב. והוא נסחף יחד איתי באנרגיות הריב. והולך בכעס. ואני בדמעות. נישארת עם אשמה.
ותוך כדי כתיבה כואבת לי נורא הבטן. התכוצויות של מחזור. קיבלתי.
אה..עכשיו הכל ברור....


[b][po]אינטו איציה[/po][/b] (2011-03-10T13:45:39):
קוראת אותך (אחד מהדפים הבודדים שאני נכנסת אליהם)
מקשיבה לך.
שולחת לך חיבוק,
מרגישים שאת בעבודה פנימית.

ועכשיו אני הולכת לבכות קצת על הדברים שלי בדף שלי...


[b][po]במבי ק[/po][/b] (2011-03-10T21:15:39):
או, וואו, אני בהלם.

מערבולת של רגשות. קודם כל - תודה שאת כותבת. אם יש מישהו בעולם שכל כך מחכה לראות את המילים שלך כתובות - זאת אני! וכמה אני גאה לצעוק (בשקט לעצמי, מתאוששת מג'ט לג ודכאון של חזרה)) - אמרתי לך! הכתיבה, ואת, איך בכלל עבר כ"כ הרבה זמן בלי זה??

ודבר שני - שהלב שלי מתערבל מאהבה אליך, כאילו שצריך סיבות מיוחדות.

אחות נשמה תאומה ומהממת שלי - אני חושבת שהכתיבה שלך חשובה, לך, לי, ולעולם. אז תמשיכי. נתת לי סיבה להיכנס שוב לבאופן!

אחרי כל כך הרבה שנים בבאופן אני יודעת לעשות רק :-P :-) ו :-0 וגם (()) - האחרון הכי מתאים, אבל בגדול אני שמה כאן לב ענק


[b][po]במבי ק[/po][/b] (2011-03-10T21:20:32):
[u]לקח לי קצת זמן למצוא את הדף הזה מחדש[/u]

את מכירה כבר את [po]מה חדש[/po] ?


[b][po]במבי ק[/po][/b] (2011-03-10T21:28:31):
ותגובות יותר אינטילגנטיות וענייניות - בהמשך... אחרי ההתאוששות


[b]לימונדה[/b] (2011-03-11T22:49:23):
"החסרונות הן היתרונות"
[po]במבי ק[/po] מתוקה [u]אחות נשמה תאומה ומהממת שלי[/u] מאד כיף לי שאת איתי פה!
תודה [po]אינטו איציה[/po] על המילים והחיבוק... וסליחה שאני לא יותר אקטיבית בדפים אחרים אבל חשוב לי מאד לכתוב פה בנתיים.
ערב. אחרי שעה של חדשות מורחבות בצרפתית על יפן. הלב נישבר...כשרואים כמה העולם הזה שביר זה עושה קצת מפחיד בלב ובבטן ומזכיר שבעצם הכל בסדר עכשיו. לא יותר מדי דרמאטי, רק כאב חלוש ותמידי של הקיום הרגיל פה. ומקוה שלא יהיה דראמטי. ומתה מפחד אפילו לכתוב את זה מחשש לאמונות טפלות.
חשבתי קצת יותר בימים האחרונים על היומן הזה ועל הכתיבה שלי פה והגעתי למסקנה שהמשמעות של הכתיבה שלי פה היא קצת אנוכית (ולא ממש קהילתית) אבל אני חייבת לכתוב פה בשביל עצמי. בשביל לנסות לראות תמונה מלאה של המצב אליו נקלעתי. אני לא פוחדת מהפורמט, ההפך- זה נותן לי השראה לדעת שיש לי פה קוראות אהובות שתומכות ומתענינות- זה מאד מחזק (וגם קצת מלחיץ...). החשש היחידי שהתחיל להתגנב הוא זה שאני צריכה להיות סופר זהירה שהבחור לא יתקל בטעות בבלוג הזה. אני חושבת שזה יהיה אסון. די ברור לי שאם הוא יקרא שאני חשה כלפיו כעס ורחמים הוא לא ירצה לראות אותי בחיים. ברור לי שיש מקום עצום לאי הבנות וכאב מיותר. אני כותבת את מה שאני מרגישה באותו הרגע. לפעמים אני גם מרגישה אליו אהבה אדירה. אבל בנתיים אני כותבת על רגשות אחרים, פחות הרמוניים. זה קצת בלוג של רגעי השפל. אין כאן תמונות מהממות של האגם, הכרמים, העונות החולפות, הילדים, הארוחות, הבית, הנופים וכו'. אלה לא תיאורים פסטורלים של רגעים- אלה דווקא הרגעים שלא מצטלמים. אז בגלל שאנחנו חולקים את המחשב, והבחור לא גאון מחשבים, ניראה לי שאם אני יעלים את עיקבותי אז לא תהיה בעיה. אני קצת מרגישה לא לויאלית כלפיו. אז שיהיה ברור: אני לא כותבת פה בשביל לבכות ולהתלכלך על הבחור. ממש לא.
אני רק רוצה לנסות להבין מה קורה לי. איתו.


[b]לימונדה[/b] (2011-03-12T14:24:35):
לא רק רגעי שפל...
הילדים מצחיקים אותי. בעצם הם אף פעם לא גרו בארץ אבל תמיד בעברית. כרגע אין פה עוד אנשים שמדברים עברית ומשעשע לשמוע את השפה שלהם שנשמעת לפעמים כמו איזו ירושלמית עתיקה. הדבר הכי קולי בשפה שלהם היא שמעולם הם לא אמרו "בא לי" ועוד יותר מופלא מזה שהם לא אמרו את צמד המילים "לא בא לי". ועכשיו מתחילות להשתרבב להם לשפה מילים מתורגמות מצרפתית. הכי מצחיק זה הביטוי "יותר מדי"- כמו "אמא זה יותר מדי- טעים...יפה...טוב". (תירגום מסלנג trop bien) פעם ראשונה ששמעתי את זה חשבתי שזה ממש פואטי "אמא, אני יותר מדי אוהב אותך" לקח לי קצת זמן לעלות על המקור...
זה היה ממש מאזן בשבילי לצאת מהבית ולעבוד השבוע. זה מדהים כמה המחשבות יכולות להשתולל כשאין תעסוקה. עבודת התירגום היתה כמו איזה ריפוי בעיסוק. פסק זמן מעצמי ומההתמודדות הזאת.
ואולי כל הפלונטר הזה קשור קצת לתלישות הזאת שאנחנו נימצאים בה (יודעת שלא רק אבל בטוח גם).
ואנקדוטה אחרונה שקשורה ביומולדת מלפני שבוע (מוקדש באהבה |L| לאחותי וליומולדת שלה היום) במסיבה ההזויה פרנסיס (הצייר שחגג חמישים, השותף שלי לתאריך) אמר לי שאחד הדברים שבולטים אצלי היא העובדה שאני מקרינה את זה שאני בן אדם מאד אהוב. הוא אמר שרואים שקיבלתי כמויות אינסופיות של אהבה מאמי. הוא אמר שהוא לא מרגיש אותו דבר כלפי אמא שלו ושחצי מהאנשים בעולם הזה מסתובבים מורעבים לאהבה. וזה גרם לי לחשוב על אמא שלי ועל כמה שאני אוהבת אותה ועל איך שזכיתי לאמא הכי מדהימה בעולם שאהבה ואוהבת אותי (ואת אחותי) "יותר מדי" ועל כמה אני שמחה שאנחנו יכולים לתת את אותה אהבה אינסופית לילדים שלנו. וגם על כמה שכואב לי ועצוב שהבחור איבד את האמא שלו (שגם ממש רצתה אותו ואהבה אותו) בגיל צעיר כל כך. ומה שפרנסיס אמר היה קצת כמו מתנת יומולדת ונתן לי תחושה של בסיס יציב ובטחון ואהבה.
פעם אחת החברות שלי אמרה שהמתנה הכי גדולה שהורים יכולים לתת לילדים שלהם היא לאהוב אחד את השני (ההורים). ותמיד המשפט הזה נחרט לי ממש חזק. היא היתה ילדה להורים גרושים עם הרבה בלאגן. ואני שההורים שלי עדיין ביחד וכעת בזיקנתם, יותר מחוברים זה לזו מאי פעם (אני זוכרת גם "ימים קשים" של ריבים וקונפליקטים), אני הייתי מנסחת את זה אחרת ואומרת ש:
המתנה הכי גדולה שהורים יכולים לתת לילדים שלהם היא "לאהוב אותם יותר מדי".


[b]לימונדה[/b] (2011-03-16T12:50:02):
הי. לימונדה פה.
מדי פעם חוזרת לראות אם יש התפתחויות.
ואין. (אני חושבת שקצת ציפיתי שהבלוג הזה יכתוב את עצמו). פתאום מצאתי אלף ואחת סיבות להתנער ממנו ואפילו עברה בי מחשבה למחוק את הכל.
זה קצת מחזיר אותי לתקופות שהלכתי לטיפול- אחרי סשנים מוצלחים במיוחד פתאום כל כך השתעממתי ורק רציתי לעוף משם. נגמר לי.
אולי הסערה עברה.
אז השבוע התחיל די רע.
מזג אויר אפרורי וגשום- מדהים כמה זה משפיע. ההסתברות שאני ארגיש מאושרת כשקר גשום ויש רוח- מאד חלושה.
העבודה קצת ניתקעה לי. התחלתי להשתעמם. הטקסטים לא ממש מעניינים וחוזרים על עצמם. וחוץ מזה שהתחלתי לתרגם בקצב. עליתי על שיטה לתרגום ממש מהר (להעביר בתוכנת תירגום ואז לעשות סינטזה בין המקור בצרפתית לאנגלית הקלוקלת של תוכנת התירגום למילון) אז עבדתי כל כך מהר שפתאום ניגמרה לי העבודה. סיימתי את כל הטקסטים שהם הכינו לי וישבתי שם משועממת. ופתאום זה החזיר אותי אחורה  למין מצב ריגרסיבי ומאד מוכר ורק רציתי לברוח.
היום חופש ומחר אמורה לחכות לי עוד עבודה. אני מאד נהנת לצאת מהבית ונישארו לי רק ימים בודדים של עבודה אז מחליטה לשנות גישה מחר.


[b][po]במבי ק[/po][/b] (2011-03-16T20:19:37):
[u]מדי פעם חוזרת לראות אם יש התפתחויות.[/u]

גם אני כל זמן נכנסת לראות אם יש התפתחויות :-D

עכשיו שתיתי קצת יין, הוא מכין ביצה עלומה וסלט... כאן דווקא יום אביבי נעים נעים, איזה כיף! יש לי כל כך הרבה תגובות לדברים שאת כותבת, אבל אני מודה שפשוט בא לי לקרוא אותך עוד ועוד, ואני במין עצלות טקסטואלית שכזו. מבטיחה שזה יבוא עוד מעט, או קצת אח"כ. בכל מקרה - תדעי שאני נכנסת כל יום ובודקת.

לגבי העבודה - יהיה קלאסי צמרות אם תוכלי להפיק שם חצי משרה או אפילו רבע. קשה להשתעמם (אפילו אם משעמם) כשזה כמה שעות עבודה. והממשק מול אנשים נראה לי מאוד חשוב לך. ומעצמי אני יודעת לספר שרק כשיצאתי לעבוד התחלתי להתלבש וליהנות מזה. ואפילו פיצחתי כמעט לחלוטין את עניין הסטיילינג בחורף, שזאת היתה נקודת תורפה שלי המון שנים (בהן לבשתי ג'ינס וסוודר ענק אפור מרוב דכאון וקור). (הפתרון נמצא בסיוע של 1300 ש"ח וזוג מגפים הורסות לעשר שנים הקרובות). (וזה עובד!).

תגידי - זה יכול לעניין אתכם? (זה מ [po]ככר השוק[/po]). אני מכירה את הדירה הזו, אתם תשתגעו עליה!

קישור | העבר | מחק [po]עדי ל[/po] (16.03.2011 12:38):
דירה בת"א לחודשים יולי-אוגוסט. ממוקמת בלב העיר (רוטשילד-הבימה) בסמטה קטנה , שקטה וירוקה. קרקע עם יציאה לחצר קטנה - עץ לימון ופסיפלורה.
אם אתם מכירים אנשים שמחפשים לשכור , מוזמנים לפנות ולהפנות אלינו. נשמח לדעת שזה דרך מישהו מכאן.
אפשרות לחלק מהתקופה או לכולה. מתאימה גם למשפחה עם ילדים (לנו יש שניים ומיטה משפחתית גדולה - אבל אפשר ללון גם בסידור אחר..)
הדירה אינה גדולה. היא נחמדה מאוד, רצפות מצויירות, ממוזגת. חדר שינה וסלון (חדר שלישי קטן וכנראה שיהיה נעול)מגוון ספרים ומשחקים לילדים, ובחוץ ערסל. לשאינם מעשנים, בבקשה.
אפשר לפנות אלינו למייל adi135 בנטוויז'ן. תודה


[b][po]מחפשת אושר[/po][/b] (2011-03-17T10:58:52):
קוראת אותך ומאוד מזדהה עם הרבה מהתחושות שלך.
תמשיכי...


[b]גוונים[/b] (2011-03-17T18:31:21):
[u]קוראת אותך ומאוד מזדהה עם הרבה מהתחושות שלך.[/u]
גם אני.
[u]תמשיכי...[/u]
(רק אם בא לך כמובן...)


[b][po]במבי ק[/po][/b] (2011-03-17T21:54:03):
ספרי על רגע אחד של קסם, בינך לבינו, בכל אחת מהשנים מאז שהכרתם. (דקה, חמש דקות, שעה, יום) (יכול להיות כולל ילדים, אבל חייב להיות קסם שהיה ביניכם, ממש בינך לבינו...) (קסם - יכול להיות גם רגש, סתם תיאור מצב, לא אישזהו משהו גרנדיוזי, אבל כן משהו שזכור לטובה ונקי כזה).


[b]לימונדה[/b] (2011-03-17T22:59:17):
"הדבר היחדיד שבאמת בשליטתך- הוא מצב רוחך"
ואני אומרת: לא בדיוק. הכל תלוי במזג האויר.
היום מעונן חלקית.
אבל איכשהו הצליח להיות יום טוב. העבודה קלחה. ובכלל אני מרגישה יותר בנוח. היום המזכיר ההומו, ג'וליאן (שרב הזמן עסוק בעבודות קייטרינג למינהן- מזמין בטלפון יין בגטים גבינות וכבד אווז) קידם את פני כרגיל בחיוך ממיס ואמר לי שהיום כולם יאכלו ביחד. כל אחד הביא משהו. בגלל שנעדרתי אתמול לא הבאתי כלום." לא נורא" הוא אמר "את יכולה להביא בגטים". כשיצאתי למאפיה הוא אמר שהוא ילווה אותי כי הוא הולך לאסוף פיצה. היתה שיחה נחמדה. יש בו משהו שובה. מין עדינות ונעימות (ואולי גם זה שהוא הומו). בכל מקרה קישקשנו על איזה מוזר שהגעתי דווקא לפה (לאיזור הכי לא מאוכלס בצרפת מניו-יורק). הוא קצת תיחקר אותי וניראה ממש מתענין ואז כשאמרתי לו שיש לי שני ילדים הוא אמר שיש לו תינוק בן שנה וחצי וכמעט נחנקתי. מסתבר שהוא נשוי עם תינוק. למרות הכל אני עדיין די סגורה על זה שהוא גיי- או שאולי כבר כל החושים שלי לא מתפקדים...
זה מוזר אבל נידמה לי שפעם כל האינטראקציה שלי עם המין הגברי היתה מבוססת על פלירטוטים (וזה לא ממש היה משנה במי מדובר- זקן, צעיר, נהג אוטובוס, מורה, ידיד, פסיכולוג) - ניראה לי שזה היה ככה מאז ומעולם (אולי מאז שאני זוכרת את עצמי- ואני די בטוחה שגם מאז שאני פעוטה ואולי אפילו תינוקת). זה היה כמו איזה קלף סודי יותר מדי חזק בשביל לא להשתמש בו. תמיד. כל הזמן. כמו איזשהו super power. ואני לא מדברת על שום דבר יותר מפלירטוט. אבל זה תמיד היה שם ואיכשהו תמיד עזר לי לנווט את עצמי ותוך כדי ניווט גם נתן לי איזשהו שעשוע ועינין. הרי זה כל כך פשוט. ותמיד ציחקקתי לעצמי וחשבתי שגברים הם כל כך פשוטים. רק חיוך או איזשהו עיקצוץ דו משמעי וכל הדלתות נפתחות. השמים הם הגבול.
וגם כשהייתי במערכות יחסים זה לא נעלם- ההפך זה נתן לי עוד איזושהי זווית וגם הפך את כל המשחק הזה ליותר מרגש ומסוכן. ועכשיו....
אני מרגישה שהצד הזה פשוט מנוטרל. בעצם המילה המדויקת היא... מת.
כשהכרתי את הבחור ההתאהבות היתה חזקה מוחלטת ופתאומית. שנינו רצנו ממש מהר. התאהבנו נורא. תוך לילה הפכנו לזוג, תוך שבוע גרנו ביחד ותוך חודשיים נכנסתי להריון. ואז...
אולי אלה היו ההורמונים, אני ממש לא יודעת, אבל הכל התהפך. וחיכינו שזה יעבור. וכולם אמרו שככה זה- הטבע. זה נורמאלי. ואולי כל הפלירטוט הזה היה מין משחק מקדים של הטבע בשביל לגרום לי להכנס להריון ועכשיו כשהמשימה הושגה אני כבר לא צריכה את הכלי הזה. ואז הנקתי והחשק לא חזר. וחמישה חודשים אחרי הלידה נכנסתי שוב להריון והנקתי עוד כמה שנים. והחשק...מת. ובמקומו באה האשמה. כבדה ונוראית. איך אני הורסת לבחור כל כך צעיר בשיא אונו את החיים. למה אין לנו סקס??! (בגללי). ואני שיתפתי את הרופאה ואת המיילדת בסוד המעיק והן צחקו פה אחד ואמרו שככה זה- זה טיבעי. ההורמונים, שני תינוקות בבית, ושזה בסדר ואני בנורמה. ובכלל שאם הייתי ממש חמה על סקס בסיטואציה הזאת- אז זה היה יוצא דופן. אז קיבלתי את הגושפנקא המדעית והמקצועית שזה לא אשמתי. ורצתי לבחור לספר לו ולהגיד לו שהנה זה מוכח- זה כתוב בכל הספרים "זה לא אשמתי!".
אבל הזמן לא עשה את שלו- ההפך, הוא רק הרחיק בינינו. וככל שלא עשינו סקס ככה נהיה יותר קשה לחזור לזה. ובמקביל אני נשאתי על כתפי את כל המיליון טון של האשמה. ואיכשהו אשמה וסקס זה לא ממש מסתדר. לפחות לא אצלי. זה מוזר אבל לפני "חיי הנישואין" סקס אף פעם לא היה בשבילי כמו איזו מטלה (נגיד כמו לעשות כלים או להעביר סמרטוט) ההיפך- זה היה פורקן. אני חושבת שאני לא אשקר אם אתוודה שפעם ממש הייתי בעינין. ופתאום מצאתי את עצמי נופלת לקלישאה של הזוגות הנשואים. אני שממש אהבתי סקס ואף פעם לא הבנתי איך יש בכלל נשים כאלו שלא בא להן.
לא בא לי.
אז הלכתי לטיפול. ומיד אמרתי לה שהכל ממש סבבא ואני מאד אוהבת את בעלי והוא אחלה בחור והאבא הכי טוב בעולם ובן זוג מדהים ומשקיע (עושה כלים, מבשל, מטפל בילדים, מחתל) ויש רק את העינין הקטן הזה של הסקס אבל כבר עשיתי תחקיר והבנתי שזה ככה- בטבע. וזה לא אנחנו- זה ההורמונים.
ותוך כדי הסברים והתפתלויות...
הבנתי


[b][po]במבי ק[/po][/b] (2011-03-18T15:24:52):
[u]הבנתי[/u]

מה?

(לגבי הרגעים היפים - אם ומתי שמתחשק לך :-) אין לחץ (ברור!), סתם רצון לקרוא אותך מתארת את זה, נזכרת, שמה במילים, ולראות אם יש מכנה משותף)


[b][po]שבע יהלום[/po][/b] (2011-03-18T18:18:52):
לימונדה
גיליתי את הדף שלך היום.
מפתיע שאחרי כתיבות רבות באתר הזה, עדיין קשה לי לפעמים למצוא את המילים המדויקות לתאר את מה שאני מרגישה מול דפים כמו שלך.
אז אולי לא תמיד צריך מילים מדויקות, אלא פשוט מילים,
שיגידו שאת מרתקת אותי, האופן הפשוט והחודר בו את כותבת, התוכן עצמו,
ואפילו הדברים הקטנים כמו הפיקסיז, נושאי המגבעת, מזג האוויר, ההירתעות מפייסבוק.
גם לי המילה מחכימון עושה בחילה.
והצהוב שיצא לי עכשיו- מה את רוצה?
מחכה לקרוא עוד, שומעת אותך, זוכרת את הקושי בהיחשפות כאן, שעדיין צץ בי לעיתים למרות שכבר כתבתי ממעמקי הרפש והפלא של נהר חיי,
ומאחלת לך לא לשאול "למה?", פשוט לכתוב.
תודה.


[b]לימונדה[/b] (2011-03-18T19:18:09):
ממשיכה...
כל היום הסתובבתי עם זה בבטן- אחרי הפוסט (?!?) המאד חושפני הזה אתמול שניתקע לו עם התובנה שנחתה עלי.
אז אני אמשיך מאיפה שהייתי על ספת הפסיכולוגית האלגנטית בברוקלין.
זה היה קצת כמו רגע של "הארה" ולמרות שהיא אפילו לא אמרה מילה ואני לא יכולה לדעת אם היא כיוונה לזה או לא, אבל כשהתפתלתי שם על הספה וניסיתי להסביר לה על חיי הסקס המדשדשים ועל זה שזה בעצם "טיבעי" ונורמאלי ועל איך שכל הספרים, המחקרים, הרופאים והמילדות מאשרים את זה (ואולי גם חיכיתי לאישור שלה-רק שהיא לא אמרה מילה).
אז הגיעה ההארה...
פתאום הבנתי שהבעיה היא לא ההורמונים אלא משהו עמוק יותר שקשור איפשהו בדינמיקה הזוגית שלנו.
והאמת שהיה בזה משהו כל כך משחרר!
כי לפני זה הרגשתי כמו איזו חולה סופנית. נפלה עלי גזירה משמים. משהו שהוא לגמרי לא בשלטתי ("לא אשמתי").
והאמת שבשבילי לאבד את הרצון או הצורך בסקס היה קצת כמו לאבד חוש טעם, או ריח. שלא לדבר על הפלירטוטים עם העולם וזה שאיבדתי איזשהו super power. 
אז לפני זה הרגשתי קצת קורבן של החיים- נופלת בלי לשים לב לבורות. קלישאה מהלכת של חי נישואים.
נכנסתי להריון, ילדתי- ותוך כדי התהליך איבדתי את הליבידו ואף אחד לא יכול להבטיח לי שהוא אי פעם יחזור.
נישאר רק לחכות (ובנתיים או לעשות סקס בלי חשק בשביל שלום הבית) או...??
אז אחרי הסשן אצל הפסיכולוגית רצתי הביתה מוארת וסיפרתי לבחור שאם לפני זה הרגשתי אשמה ואחר כך הבנתי ש"זה לא אשמתי" עכשיו אני מבינה שזה שייך לשנינו. ושבעצם שנינו אחראים מלאים למקום העגום שאליו נקלענו- אבל גם... שביחד נוכל לצאת משם.
המשך יבוא....

ועכשיו אחרי המונולוג- לדיאלוג:
[po]במבי ק[/po]- הכי משמח אותי להתארח פה אצלך אחרי ששנים אני לגלגתי על "באופן"... תודה על זה שאת קיימת!!! אני כל כך אוהבת אותך ושמחה שאת בחיים שלי.
לגבי רגעי הקסם... כרגע אין לי כל כך חשק ללכת לשם. אולי אני עדיין צריכה לפרוק את כל השאר אבל אני מבטיחה להתאמץ ולחשוב עליהם.
[po]שבע יהלום[/po]- את אולי לא מכירה אותי אבל אני העברתי איזה שני ערבים בקריאה מהופנטת של הסיפור שלך ומרגישה מאד קרובה. חיכיתי שתבואי לבקר אותי פה! זה מאד משמח אותי.

ואני מאד שמחה שיש לי עוד קוראות- אני מבינה את העוצמה שקיימת בלכתוב את הדברים דווקא פה במקום למגירה
תודה! (מרגישה שהבלוג הזה הפך למאהב הסודי שלי) |*|


[b][po]במבי ק[/po][/b] (2011-03-19T08:00:50):
[u]הכי משמח אותי להתארח פה אצלך אחרי ששנים אני לגלגתי על "באופן"...[/u]

אצלי? השגעת? גם אני עדיין לפעמים מרגישה כמו אורחת :-D ומכירה גם את התחושות שעולות מול מקום חדש והדיאלוג הפנימי (והחיצוני) לגבי זה.

(())


[b][po]במבי ק[/po][/b] (2011-03-19T08:27:13):
עזבי את רגעי הקסם. המשיכי בשלך. סתם זרקתי הרמה להנחתה כשראיתי שאת לא כותבת :-P (חוץ מזה שזה באמת מעניין...)


[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2011-03-20T10:27:26):
יופי של טקסט על לאהוב יותר מדי, מקסים. שולחת הרבה אהבה...
ט


[b][po]שבע יהלום[/po][/b] (2011-03-20T22:06:07):
יו איזו תגובה מפתיעה ומשמחת
והצהוב אומר שהכל בתואם מושלם.
גם אני מרגישה קרובה
ומתה על זה שהמאהב הסודי הזה מביא איתו מלא מאהבות מסתוריות.


[b][po]שבע יהלום[/po][/b] (2011-03-21T23:19:40):
טוב זה מרגש.
שמצאתי אותך ומסתבר שאת מצאת אותי עוד קודם.
שקראתי את מה שכתבת אצלי והרגשתי שאני כבר מכירה אותך, שזה ברור שתכתבי ככה ואני ממש אבין וארגיש שזה טבעי.
מסכימה לגמרי עם עניין המסגרת, עם עניין החופש המאוזן, עם עניין הקללה המטורפת של זמן ריק בו הולכים לאיבוד.
אז מה אני מלמדת הכי טוב? הממ... מעניין...

ולאיזה מחוזות הגעת הלילה?

[po]עדינה ניפו[/po] ואני התאהבנו קודם כאן ואז במציאות.
פשוט כי הסכמנו, התעלמנו מה"מוזר", הלכנו אחרי החושים בלי סינונים והסברים.

טוב אני נרדמת. יום עמוס עבר על כוחותיי.
נעים לי מאוד :-)
ליל שלווה.


[b][po]שבע יהלום[/po][/b] (2011-03-21T23:21:01):
פעם לא סבלתי להשתמש בסמיילים, במחשב או בסמסים.
עכשיו אני כבר אוהבת, במידה, כי זה כמו לחייך.
נראה לי שפעם גם לא אהבתי לחייך.


[b]לימונדה[/b] (2011-03-23T09:15:42):
אתמול היה יום אחרון לסטאז'
קצת עצובה שזה ניגמר
מתקנת-מאד עצובה שזה ניגמר
היה ממש מדהים להיות בסביבה של עבודה אחרי כל כך הרבה זמן שלא נמצאת במסגרות.
האנשים כולם היו נחמדים, שקטים ורציניים והיה נדמה שיש שם התרחשות אמיתית מרגשת.
ואפילו שהעבודה עצמה לא היתה ממש מענינת, זה הפעיל לי את הראש...
ונתן לי סיבה לעזוב את הבית...וגם את הזמן הנדרש בשביל לרצות לחזור הביתה
ושיפר לי את הצרפתית
ונתן ספייס- לי ולבחור להיות קצת בנפרד...
ואיך זה מגניב להתלבש כל בוקר בחינניות. לפני שהתחלתי את הסטאז' היה נדמה לי שאין לי כלם בארון. ממש כלום. ואז...בעזרת זוג מגפיים מוצלחות ונעלי סבתא קלאסיות מפריז (ואותם שני סוודרים שחורים, חצאיות וג'קט ג'ינס ניצחי) הצלחתי איכשהו לגוון במשך שבועיים את הלוק. (תודה על העצות [po]במבי ק[/po] (-; )
[b]אבל הכי חשוב זה שזה נתן לי אפשרות לצאת מהמצב הזה של יותר מדי זמן פנוי למחשבות.[/b]

הבעיה היא... שלא סביר שזה הולך להביא עבודה במידי- כולם נפרדו ממני כאילו שדי ברור שכאן זה ניגמר.
זה ממש מצער אותי כי לא ניראה לי שיש לי סיכויים למצוא פה משהו אחר- אין פה יותר מדי עבודות וחוץ מזה שאני מרגישה כל כך מוגבלת בלי הכישורים הרגילים שלי (שפה-קרוא וכתוב)

יודעת שאני ממש לא מסוגלת להעביר עוד שנה בבדידות בניתוק ובריחוק הכפרי הזה. עוד שנה כזאת ואני אתאשפז על בטוח.
לוקחת החלטה- אם לא מוצאת משהו עד הקיץ עוזבים.
וכרגיל ההתלבטויות הקיומיות- איפה לגור??!

בערבים האחרונים אני מגיעה למיטה בזחילה ואין מצב שאני אכתוב פה- גונבת לי את הבוקר הזה כשכולם עדיין במיטה.
(אופס...צעדים מטופפים להם במסדרון. מישהו קטן משתין). מתעלמת וממשיכה.

ביום ראשון היה פה מזג אויר מדהים ופורים. החלטנו באופן ספונטני לנסוע לעיר הקרובה (מרחק שעה וחצי) לבית חב"ד למסיבת פורים. שנה שעברה הילדים ממש רצו ללכת וברגע האחרון יצאנו מזה והשנה איכשהו אמרנו אוקיי. אף פעם לא היינו פה באיזשהי קהילה יהודית או ישראלית וכל הקיום "היהודי" שלנו פה הוא מאד עצמאי (ובערך מסתכם בזה שאנחנו לא חוגגים כריסמס).
אין פה עוד יהודים או ישראלים באיזור המאד מבודד שאנחנו גרים בו.
בכלל מגלה שלהיות יהודי ב"גלות" (עם ילדים קטנים) מרגיש אחרת לגמרי מלהיות יהודי בארץ (לא תגלית גדולה-די ברור לא?)
ומגלה עוד- שלהיות יהודי בכפר מבודד בצרפת זה שונה לגמרי מלהיות יהודי בברוקלין, ניו-יורק.(...)
בכלל לא בטוחה מה אני מרגישה לגבי כל הנושא. אולי רק עולה איזשהו געגוע למשהו שפעם חוויתי (חגים, שבתות, ליל הסדר).
לא ממש בטוחה איזו חוויה להעביר הלאה.
בכל מקרה החלטנו ללכת- הילדים מאד מתרגשים להתחפש. הגדול פיראט הקטן ספיידר מן.
א. בן השש שואל אם הילדים מהכפר יבואו למסיבה ואז הוא ניזכר "אה לא...הם לא ג'ויש (#@! משום מה באנגלית)"
ואז מוסיף" כי הם לא באו מניו-יורק". 
אחר כך א. שואל אותי אם כולם שם ידברו "באנגלית שלנו" (עברית). (-:
הגענו לבית חב"ד- מאות מכוניות. בית ספר רש"י. באולם הגדול עזרת נשים ועזרת גברים וכל הילדים מהבית ספר. צפיפות שיא. רק לברוח. הרבנית הגוצה עומדת על שולחן באמצע החדר וצווחת על הילדים "כולם לסתום את הפה- רוצים לקרוא במגילה". ואז מישהו מתחיל בקריאת ספיד- מרתון מגילה. לצאת מידי חובה של המצווה. אנחנו בורחים לחצר. שמש. מלא ילדים עם תחפושות ואקדחי קפצונים ופצצות מרעישות למינהן. הילדים שלנו מסתכלים מהצד מנסים להבין מה קורה, אבל בכללי מאד נהנים (תחפושות, ילדים, ליצן, סוכריות, קפצונים).
ולי עולות שאלות קיומיות על הזהות היהודית שלי. למה אני פה (בבית חב"ד בפורים)?
בורחים כמה שיותר מהר- לא לפני שהרב הצעיר שואל אותנו אם עשינו את מצוות משלוח מנות. אנחנו מודים שלא, אז הוא מוציא ארבע משלוחי מנות ארוזים בווקום בנילון ואומר "טוב, אתה תתן לה, את תתני לו, הוא יתן לי ואני אתן לך" זהו נגמר. באוטו הילדים אוכלים אוזני המן ממולאים בשוקולד למריחה וסוכריות גומי ירוקות כשרות בהשגחת הבדץ.
סיימנו את היום בפיקניק על גדות הנהר בשמש. בגט, גבינת עזים חלומית ,נקניקים ובירות והכי חשוב- שמש. הילדים האכילו את הברווזים ואני והבחור נתנו לשני מנוח ואפילו קצת נהננו.


[b][po]במבי ק[/po][/b] (2011-03-23T22:07:43):
הסיפור של פורים הצחיק אותי (למרות שזה נשמע סיוט מסוגו). מפגש עם תרבותנו הרעשנית, עם פן שטחי והמוני. מדמיינת אתכם שם - וזה כל כך לא מתחבר :-D כמובן ש [u]בפיקניק על גדות הנהר בשמש. בגט, גבינת עזים חלומית ,נקניקים ובירות והכי חשוב- שמש.[/u] מתחבר לי אליכם בול, וישר אני חושבת איזה מאכלים נבשל ביחד כשניפגש בשמש שלנו כאן (או אולי מישהו בשמש שלכם שם).

לגבי העבודה - כל כך מבינה מה שאת מתארת. אני נורא מקווה שכן יימצא לזה המשך. היה לי רעיון חתרני - אולי תעשי עוד סטאז'ים במבחר תחומים? מי יודע, אולי תיתקלי במשהו שמעניין אותך, שיהיה קליק הדדי. נכון שכרגע אין לזה תרומה כספית - אבל זה שווה המון! זה יציאה מהבית, ממשק עם אנשים, ללמוד דברים חדשים, לשפר את הצרפתית. אולי יש מישהו שרוצה מתמחה בהכנת גבינות? באפיה? אני הייתי מתה להתמחות בכל מיני תחומים, ודווקא נחמד שזה לא עבודה במובן של מחוייבות וכסף, אלא פשוט סטאז'... ואנשים, והתרבות שבה אתם חיים...


[b]לימונדה[/b] (2011-03-28T16:39:52):
מזמן לא הייתי פה.
מודה.
האמת שתקופה קצת מבלבלת.
גם מזג האויר פה מתהפך כל הזמן.
שבוע שמש. שבוע גשם.
עכשיו מעונן...
וקצת גשום.
מקשיבים למוסיקה ממש איכותית מתחנת רדיו KEXP
האח דולקת.
אני והבחור הרגע ניהלנו שיחה ארוכה על נושא גורלי וחם (איפה אנחנו רוצים לחיות).
זה נושא מאד טעון בינינו (אולי הטעון ביותר) ולרב מסתיים בכעסים, האשמות ואי הבנות.
הפעם הרגשתי שהדיבור היה שונה- בא ממקום אחר. לא מוכר.
כאילו שכל אחד סיפר לשני את הסיפור שלו- שלא קשור לאחר.
הצלחנו איכשהו לנתק את הסיפור המשותף שלנו מהסיפור השונה של כל אחד מאיתנו.
או לדלות מהסיפור המשותף שלנו את הסיפור הפרטי שלי. שלו.
סיפורים כל כך שונים. כרגע נסיבות דומות.
מרגישה סוג של אופטימיות לגבי האפשרות לדיאלוג בינינו.
כרגע הכל מרגיש לי מאד פתוח- גם לגבי השאלות הגדולות כמו "איפה לחיות".


[b]לימונדה[/b] (2011-03-29T11:50:20):
ממשיכה... מרגישה קצת קושי עם המילים. מין קמצנות טקסטואלית. הכל ניראה לי מתמצת למעט מאד מילים.
הסטאז' ניגמר- אני עדיין מקבלת טקסטים קצרים באימיילים אבל אין כבר לאן ללכת בבוקר- (ולמה להתלבש)...
יושבת פה בטרנינג עם קפה וסיגריה ושואלת את השאלה הקיומית "מה עושים?"
החורף החלטנו שזה הזמן שמוקצב לנו בשביל להגיע למסקנה "איפה לחיות".
אז החיים בכפר מאתגרים בשבילי בלשון המעטה- הבדידות, המרחק מההורים והחברים, החורף, חוסר העבודה, האינטנסיביות הזוגית (שלא ממש הוכיחה את עצמה) ושוב...הבדידות.
ומצד שני יש פה דברים כל כך מדהימים. עושה רשימה:
[list]
[*] בית הספר הכפרי שהילדים הולכים אליו ניראה לי כמו חלום שהתגשם.
[/list]
אני זוכרת באיזה פלונטר מצאנו את עצמינו בניו-יורק כשחיפשנו מסגרות לקטנים. התחרותיות המהותית שבבסיסה של של ניו-יורק והבחירה בין החינוך הפרטי היקר (שלא היה אופציה בשבילינו) והחינוך הציבורי הבעיתי. לנסוע מדי בוקר בסאבווי עם שני קטנטנים בשעת העומס ולרוץ בכל תנאי מזג האויר בשביל להספיק להגיע בזמן למסגרות (הבעיתיות).
האמת היא שלא היתה לי התלבטות גדולה לעזוב את ניו-יורק. אחרי השתיים עשרה שנים בניו-יורק עזבתי בלי להסתכל אחורה פעם אחת.
וחושבת על החיים של הילדים שלנו פה בגן: כיתה קטנה מעורבבת בין כל הגילאים (שנתיים עד שש). בבוקר הסעה שאוספת אותם מהבית. הילדים הגדולים מטפלים בקטנים (ומלמדים אותם לקלל...). וכל המבוגרים פה מדהימים. החל מהנהג שמחייך כל בוקר (וערב אחד הגיע לפה במפתיע להשאיל לילדים שתי חליפות סקי-שלא היו לנו- לפני שהתארגנו לנסוע ליום מזחלות בשלג בהרי-הפיראניס). והאשה (שניראת קצת כמו שוטת הכפר- אבל רק במובן החיובי החצי גבולי) שנוסעת איתם בהסעה מדי בוקר ודואגת שהילדים יהיו חגורים- וישר אחרי זה רצה למלצר במסעדה של הכפר.
והכי מדהימות הן המורות הרכות, אוהבות, חייכניות. התפריט השבועי שמגיע לי בפתק מידי שבוע ומפרט את "הארוחות בארבע הפרקים" (ככה א. קורא להם). גדלים פה ילדים שאוכלים מנה ראשונה ארטישוק אחר כך מולים סלט וגלידה (בחיי- תפריט אקראי) . יש להם מבשלת פרטית שמגיעה כל יום והמורות יושבות לאכול איתם והפירות והירקות אורגנים- ו...הכל מסובסד. בית הספר וההסעות בחינם והארוחות הן מסובסדות. מתמלאת אושר מהטיולים הרבים שהם עורכים בטבע. אין תכנים דתיים בגן. הילדים פורחים וממש רבים איתנו להישאר אחרי הבית ספר בצהורון (מארבע עד שש!).
[list]
[*] בכלל החיים פה הם דגימה של חיים במדינה מתוקנת וסוציאלית.
[*] החופש האדיר שיש פה- במרחבים, האפשרות לנסוע לטיולים. אירופה.
[*] אורח החיים הצנוע- גינת ירק, שווקי איכרים, לא קונים כלום חדש (בקיץ כל סוף שבוע כפר אחר מתארגן על מין "שוק קח-תן"-אם עדיין קוראים לזה ככה) ואפשר לקנות הכל משומש. בגדים לילדים, ספרים, רהיטים.
[/list]
ומצד שני- הגעגוע למשפחה. התחושה המנכרת שאנחנו פה לבד- בלי איזה מערכת חברתית- משפחתית תומכת.
זרים.
ותמיד עולות המחשבות על החזרה לארץ. הכמיהה להורים, לחברים, לנופים, לשפה למזג אויר.
ואז תוקפת הבהלה מהמחשבה על החזרה לארץ-הקושי האדיר במישור הכלכלי, החינוך, החברה, הצבא, המלחמות.
הקיום היהודי הסיזופרני. הקיום הישראלי הסכיזופרני.
לפעמים אני חושבת שמרב אופציות שניתנו לנו אנחנו גם קצת מקוללים- לפעמים הבחירות האלה נראות לגמרי בלתי אפשריות.
כל כך הרבה גוונים וזוויות ופרספקטיבה.
מה לעשות?
ולפעמים אומרת להקשיב ללב- ואז הלב אומר "ישראל" והראש נכנס לטורבו מחשבות הכל כל כך מבלבל ואז אני פשוט לא יודעת.
מתקנת מהר לפני שיהיה מאוחר: הלב אומר "הביתה"


[b]לימונדה[/b] (2011-03-29T16:22:07):
מאז הפוסט הקודם עשיתי טיול בחוץ עם שני הכלבים הגדולים "מקסו" וננוק" ובדרך חשבתי על המילים שכתבתי והמילים האחרונות נתקעו לי בראש ורצתי הביתה (עם הגשם שהגיע והרטיב את כולי) למחשב. מהר. מוכרחה לתקן את סוף הפוסט שנתקע לע בראש וצורם כל כך... "הלב אומר ישראל"- נשמע כמו סיסמא של אל על או משרד הקליטה. נורא ואיום.
האמת כאשר חושבת על המילה "ישראל" צפים ועולים לי כל כך הרבה דברים. וגם הרבה קונפליקטים ופחדים.
אני חושבת שהתכוונתי שהלב רוצה [b]הביתה[/b].
ואז כשטיילתי עם הכלבים נזכרתי בסיפור מצחיק על זוג חברים עם ילדה בת שנה (פלוס או מינוס). האמא היתה ישראלית, האבא היה אמריקאי. עם האמא היא דיברה בעברית ועם האבא באנגלית. יום אחד הם עשו מסע ארוך עם הפעוטה לפלורידה (לסבתא וסבא) באמצע הלילה היא התעוררה בבכי וצעקות. מסתכלת על האמא וצורחת "ה-ב-י-ת-ה" מנסים להרגיע וכלום לא עוזר. ממשיכה לצעוק ולצרוח "ה-ב-י-ת-ה". ואז אחרי כמה זמן היא מתיאשת...מסתכלת על האבא וצורחת "H-O-M-E". (-:
מרגישה קצת ככה בעצמי רק לא יודעת על מי לצרוח ובאיזו שפה.
בחוץ כל כך יפה. השדות מלאים פרחים צהובים. השמים מלאים עננים. הברווזים באגם.
מחליטה לחזור לכתוב פה אחר כך.
|*|


[b][po]נטע ק[/po][/b] (2011-03-29T17:51:18):
לימונדה נהנית לקרוא אותך. משהו בי מזדהה ואולי מכיר למרות שלא מכיר ...
(())


[b][po]במבי ק[/po][/b] (2011-03-30T07:52:30):
[u]ואז אחרי כמה זמן היא מתיאשת...מסתכלת על האבא וצורחת "H-O-M-E[/u]

:-D

[u]אני חושבת שהתכוונתי שהלב רוצה הביתה[/u]

כל כך מבינה אותך על זה. כל כך מבלבל. לחיות ליד אגם עם ברווזים, ונהרות של קממבר, ואיכות חיים, ואנשים אדיבים וחייכנים, ובית ספר שנשמע כמו ציור מתוק של חבורת ילדים עם מרי פופינס מקומית כזאת... מזכיר לי שבניו זילנד (ככה גילינו) שיעורי שחיה זה חלק מתוכנית הלימודים!!

מה שכן - פרחים צהובים את יודעת שיש גם אצלנו, במין מרבד יפהפה כזה, רגע לפני שהקיץ בא וגומר עליהם.

אין לי עצות, חוץ מהבנה שהבלבול הזה הוא חלק מתהליך. והתהליך הזה פתוח לגמרי, אבל גם מתחיל לתפוס כיוון (ככה אני מרגישה לגביך).

צריך לפתוח בנק שמלווה זמן (אבל בלי ריבית)...

(())


[b][po]שבע יהלום[/po][/b] (2011-04-02T21:14:13):
לימונדה
איזה קיץ הכינוי שלך.

הביתה הביתה
זה מה שנשאר מהדהד בי מכל הדברים האחרונים שכתבת
ולא, אני לא מקלה ראש בהתחבטות.
וספציפית עכשיו מעורערת בכל עניין ההקשבה ללב.

קוראת אותך תמיד
ולהגיד לך משהו?-
כרגע
הייתי שמחה לשבת איתך
מתוך הזרות,
לדבר.
רוצה לצאת לכמה שעות מתוך עצמי, מתוך כל מה שמוכר
ולדבר עם אשה זרה.


[b][po]שבע יהלום[/po][/b] (2011-04-02T21:14:59):
נו, יצאו לי טורים
אפילו בכתיבה השתבשתי פתאום.


[b]לימונדה[/b] (2011-04-08T11:19:35):
[b]ספקות ותהיות[/b]
לקחתי פסק זמן מלכתוב פה. ההתלהבות הראשונית חלפה. הדראמה קצת התפוגגה. האביב הגיע.
אני חושבת שמאד אופיני לי להתלהב ואז לסגת. ועכשיו מנסה מתוך מקום אחר לחזור לכתוב.

עדיין כלום לא ממש השתנה- אותם קשיים בקומניקציה עם הבחור. ובכל זאת משהו בסערת הרגשות דעך.
לפעמים אני מסתכלת עליו ומרגישה מאד קרובה. יש לי הרבה כבוד אליו. כועסת הרבה וגם מתוסכלת אבל רואה את הדרך שלו והנסיבות הלא פשוטות שלו ואת מי שהוא בלי קשר אלי.
רואה גם איך קשה לו עם הקוטביות הרגשית שלי (לפעמים קל לו פשוט לראות אותה כהורמונלית).
לפעמים אני מרגישה שבאמת יש משהו בזה שגברים הרבה יותר פשוטים. בלי כל התת גוונים והמורכבויות.
לפחות במקרה שלו- השחור והלבן. (יודעת שאני איך שהוא עדיין מופיעה אצלו כרגע יותר בגווני שחור).
ניזכרת בתקופת החיזור שלנו שהיתה קצת כמו הר געש שהתפרץ.
אחרי כמה שבועות שהיינו ביחד נסענו לטיול במקסיקו. היה מאד רומנטי ויפה (התמונות נשארו להעיד).
אבל עכשיו ניזכרת שכבר אז בתקופת הירח דבש היה גם קשה (כועסת על עצמי שלא ראיתי כבר אז את הפוטנציאל הבעיתי).
עולה לי באופן ספיציפי רגע אחד.
היינו אחרי נסיעת לילה לא פשוטה בתחבורה ציבורית. שנינו עייפים, עצבניים וכואבים בכל הגוף.
הדבר הראשון שהוא רצה לעשות כשהגענו סוף סוף ליעד היה למצוא מקום לשים ראש- חדר- לא משנה איזה.
ואני, בתור טיילת מנוסה, לא מתפשרת.
הראו לנו את החדר הראשון (צינוק מבטון עם ריח של באנגים) הוא אומר: "בואי נשים את הדברים, נתקלח, נאכל ארוחת בוקר, נלך לים".
ואני יודעת שברגע שאני שמה את הדברים כבר אין לי כח לארוז מחדש ולעבור למקום אחר.
אז חרשנו את כל אופציות המגורים על החוף- במשך שעות. ואז ראיתי על צלע הר מרוחק משהו שניראה לי כמו הדבר עצמו שכל הזמן חיפשתי.
ניראה לי שבשלב הזה הוא כבר די כעס עלי.
עלינו בשארית הכוחות להר.
ובאמת מצאתי את מה שחיפשתי.
היו שם פינות רומנטיות כאלו על ההר- חדרים בלי קירות. וילון לבן מנשב בבריזה, נוף מהצוק לים והמיטה הזוגית פשוט ניצבת לה שם באמצע הג'ונגל.
אז שמחנו נורא. והנחנו את התיקים. ועשינו סייסטה והיינו שמחים ומאוהבים ופתאום היה לי פיפי. והלכתי לי לחפש את השירותים. ואני לא יודעת לאן המוח שלי לקח אותי ברגעים האלו אבל פתאום בשירותים הופיעו אצלי הספקות, התהיות והלבטים.
וכשחזרתי לסוויטה המלכותית על הצוק כבר הפכתי למישהי אחרת (קרה) והיה לי מאד קשה לחזור לאותה נקודה בזמן (איפה שהיינו לפני כמה רגעים-חבוקים ומאוהבים).
אני זוכרת שהוא ממש לא הבין מה קרה לי. הוא חשב שאולי פגשתי מישהו שם בשירותים. איזה חבר לשעבר. הלכתי מאוהבת וחזרתי עצבנית ומרוחקת.
לפעמים הוא מזכיר לי את הרגע הזה ואומר שהיה צריך לקרוא כבר אז את הסימנים.
ואני חושבת על למה באמת הכל מורכב אצלי. למה אני לא יכולה לאהוב בפשטות.


[b][po]צפרדע ית[/po][/b] (2011-04-08T14:55:49):
קוראת.
ץ


[b][po]שבע יהלום[/po][/b] (2011-04-08T18:46:33):
אצלי.

קוראת כל הזמן. גם כשאת לא כותבת.


[b][po]אמת וצדק[/po][/b] (2011-04-18T01:15:41):
באתי לכאן מהדף [po]איפה לגור הדף הבינלאומי[/po]. רציתי לקרוא על החוויה של לגור איפה שאת גרה. קראתי הכל והיה מרתק, מזדהה איתך ועם תחושותייך.
מקווה שההיעלמות שלך מכאן היא זמנית. ומקווה גם שאין בסיס לחשש שלך שאם הבחור יגלה את הדברים שאת כותבת הוא יקח את זה קשה. הצורך שלך לכתוב כאן כל כך מובן וכל כך לא נגדו.
חיזרי...


[b][po]אינטו איציה[/po][/b] (2011-04-18T02:56:38):
לימונדה,
קראתי אותך וקוראת.

כל כך צחקתי ממה שכתבת על ה"רוצה הביתה" .
ממש השבוע עליתי לצפון ובכל הזדמנות אפשרית ליד כל נחל אמרתי ,ספק לעצמי, לעולם למי שמקשיב - אני רוצה הביתה.
מי ששמע שאל - לאן? לתל אביב?

לא, אני רוצה הביתה....

איפה זה הדבר הזה??


[b][po]עשב השדה[/po][/b] (2011-04-19T23:00:10):
היי,אז עכשיו גם אני בקהל הקוראות, ללא הפוגה מההתחלה עד כאן,
גם אני דגים וגם אני מכירה מצבים בטעם דומה, לפעמים,
וגם איחולי חג חירות אביבי ושמח , מארץ משוגעת שמתנודדת בין שרב
ששרף את החרציות וחיסל את המתינות של האביב , לבין קרירות שהואילה לשוב לרגעי חסד נוספים... (בטח מועטים)
וגם רציתי לומר לך שהוא נשמע בן אדם , משקיע ואכפתי,הבחור, ושאולי כשתמצאי את מה את רוצה , יחזור גם הליבידו ממקום פוטנטי
קוראת...............................


[b][po]מחפשת אושר[/po][/b] (2011-04-20T11:53:25):
ליומנדה, אני קוראת אותך ונורא מזדהה.
גם אני חיה עם המון רגשות אשם על זה שיש לי ספקות לגבי הזוגיות. רגשות אשמה כלפי בן זוגי וכמובן מול הילדים. איך?? איך אני יכולה לעשות להם את זה :-(
(אני מקווה שאת לא מרגישה שאני שמה מילים בפיך, אני לא בטוחה שאמרת שיש לך ספקות לגבי הזוגיות אבל לי זה קצת נשמע ככה)

אני חושבת שהייתי שמחה לשבת ולשוחח איתך...ככה מלב אל לב...טוב אולי פעם כשתהיי בארץ :-)


[b][po]אמת וצדק[/po][/b] (2011-04-28T07:20:22):
באמת נעלמת... מה קרה?


[b]לימונדה[/b] (2011-04-28T23:30:48):
נעלמתי...
נמצאת בביקור פה
חוזרת לשם עוד רגע
בקרוב


[b][po]מחפשת אושר[/po][/b] (2011-05-03T08:55:57):
קראתי עכשיו שוב את מה שכתבת, על מה שקרה לך עם בן זוגך בירח דבש. ואני נזכרת שגם אני הייתי ככה, ואני כך עד היום.
יש לי תקופות שאני מאוהבת, אוהבת ושלמה עם הזוגיות. ואז אני שואלת את עצמי - איך אני יכולה בכלל לחשוב על לעזוב? אז הכל בסדר, הכל נסלח, הכל מתקבל באהבה. כל הדברים שאני רואה כחסורונות אצלו, אני מצליחה לקבל ולאהוב, להיות סבלנית כלפיו, מבינה, אמפתית.
ואז יום אחד זה נעלם.
פתאום אין לי סבלנות, אין לי חשק, כל חיסרון נראה לי פתאום מהותי...עילה לגירושין..
אני נלחמת בזה, וחושבת בהגיון על התקופה הטובה, ואיך אז הכל היה בסדר אז מה קרה פתאום?
אבל הלב לא נותן...
אולי אני לא יכולה לאהוב בפשטות ואולי אני לא נמצאת עם בן הזוג הנכון...?
באמת שאין לי תשובה על זה.


[b][po]שבע יהלום[/po][/b] (2011-05-05T22:34:00):
בקרוב.


[b]לימונדה[/b] (2011-05-06T16:34:16):
נמצאת בביקור בארץ.
ניסיתי כמה פעמים לכתוב ממחשבים שונים ומשום מה הפוסטים נמחקו.. קצת מתבאסת על המילים שהלכו לאיבוד...
וגם ניסיתי לצור קשר איתך [po]שבע יהלום[/po] ללא הצלחה.
נוסעת ביום- העצמאות.
נראה אם עכשיו המערכת תיזרוק אותי החוצה או לא...


[b][po]במבי ק[/po][/b] (2011-05-06T17:32:11):
(())


[b]לימונדה[/b] (2011-05-08T21:10:02):
[b]המציאות היא החלום האולטימטיבי[/b] (כתוב בצהוב)

כמעט ומגיעה לסופו של הביקור פה
תיכף חוזרת לשם
קיבלנו את כל החבילה הישראלית בחודש ימים בלבד:
[list]
[*] החירות, השואה, הזיכרון
[/list]
......ואז לגראנד פינאלה..... העצמאות*
ממטוס בשמים....

מרגישה שבשלב זה הכל הופך בשבילי לסימבולי
אנחנו חוזרים בליווי של זיקוקים
(עדיין מתקשה לכתוב את המילה- הביתה)

הפרק האחרון של הביקור פה מתרחש בדירת גג שכורה בירושלים
בחוץ תנועה ערנית של מכוניות
נוף פאנורמי על העיר והאורות
ירח דקיק
בתוך הבית שני בנים מתוקים ישנים
הכתיבה נתקעת
כל כך הרבה חוויות ורגשות לעבד
מרגישה שרק אבין כשאחזור

יום חמישי- משרד הפנים בירושלים
יש לי איזשהו ריגוש ילדותי בלדחות מתלות חשובות לדקה התשעים
אז הדרכון של א. היה פג תוקף (גיליתי את זה רק כשניכנסנו לארץ) ובדקה התישעים אני מוצאת את עצמי רצה עם שני הקטנים למשרד הפנים לחדש. כמובן שנינזפתי על ידי הפקידה.
היא הסתכלה על א. ושאלה אותו "נו... אז איך היה לך בארץ?"
"כיף" הוא אמר
"ומה יותר כיף פה או שם?"
א. חושב ואז עונה
"לא יודע. אני אדע כשאני אחזור".


[b][po]קן לציפור[/po][/b] (2011-05-08T21:19:27):
את מזכירה לי חברה שלי, שלקח לה קרוב ל-8 שנים לקרוא לבית שלה בחו"ל -'הביתה'.
:-)


[b][po]שבע יהלום[/po][/b] (2011-05-08T22:15:51):
הי, איך ניסית? מתי?

פעם אמרו לי שחתולים נקשרים לבית וכלבים לאנשים.
שחתול שחי בבית עם משפחה, יעדיף להישאר בבית אם המשפחה עוזבת
וכלב יישאר עם המשפחה לאן שלא תלך.
כן, אני יודעת, לא יפה לעשות הכללות,
ובכל זאת נראה לי שאני יותר כלב מחתול (יש לי בכלל פוביה מחתולים למרות שבת מזל אריה אמורה להיות קשורה אליהם).

בשנים הראשונות שלי בתל אביב, כל פעם כשדיברתי עם חברה שלי בטלפון ואמרתי שאני בבית, היא תיקנה אותי ואמרה- את בדירה, בית זה אצל ההורים.
עכשיו היא כבר לא מתקנת אותי.

לימונדה יקרה, אין לי מושג מה אני מנסה להגיד
כותבת מה שיוצא בהקשר ולא בהקשר.

שולחת לך חיבוק וזיקוקים כחולים, כי הם הכי יפים בעיניי, וגם ריח של יסמין ששמתי השבוע בגג.


[b][po]במבי ק[/po][/b] (2011-05-08T22:37:59):
רק תזכרי שביום העצמאות סביב לטרון יש פקקים מגעילים בדיוק כשאת בדרך לשדה. אנחנו לפני שנה נסענו בשעת האלה לירושלים וקיללנו כל הדרך ונשבענו שלא יוצאים יותר מהמושב ביום המזעזע הזה. אז קחי טווח ביטחון...


[b][po]אינטו איציה[/po][/b] (2011-05-09T11:25:54):
מחכה לקרא עוד...

טיסה טובה .:-)


[b][po]אמת וצדק[/po][/b] (2011-05-12T07:50:47):
את יודעת, יש איזה מלון קטן בכפר/עיירה באזור טולוז, שהייתי בו לילה אחד לפני הרבה שנים במסגרת נסיעת עבודה, ואני מחפשת אותו מאז ועד היום כי חולמת לחזור אליו, אבל אבדו לי עקבותיו.
בלילה שהייתי שם חשבתי לי שזה המקום לבלות בו את ירח הדבש כשאתחתן. אז עדיין לא הכרתי כלל את מי שאיתו התחתנתי בסוף. ואחרי שנים, החתונה וכל מה שבא אחריה היו הרבה פחות נוצצים מהדמיונות. ניסיתי אז להיזכר בשם של המלון, ולא נזכרתי, וממילא הרעיון של ירח דבש ירד מהפרק, וזה נשכח. אבל מדי פעם אני נזכרת ושוב מנסה להיזכר, ואפילו חיפשתי שעות באינטרנט לפי כל מיני זכרונות ורמזים, אבל כלום! לא מצליחה למצוא.
אולי את תכירי אם אשלח לך תיאור?
סליחה שאני כותבת את זה בבלוג שלך, די לא קשור, פשוט אין לך דף אישי...


[b]לימונדה[/b] (2011-05-12T12:14:28):
חזרנו.
בוקר ראשון בלי ילדים (אחרי חודש שאני איתם לבד)
איזה שקט...מדהים.
חייבת להודות שאני קצת נהנית מהזמן הזה לבד.
הילדים שמחו לחזור לגן.
הבחור בעבודה.
היה מאד משמח ואפילו מרגש להיפגש שוב אחרי החודש הזה בלעדיו.
הבית מצוחצח. המקרר מלא. שתילים חדשים מבצבצים להם על אדן החלון.
תה עשבים מהגינה. טוסט של לחם טעים עם חמאה וריבה. כוס קפה.
אני ניפגשת לארוחת צהריים עם לואיז, בחורה שמלווה אותי בתהליך הכמעט בלתי אפשרי הזה של מציאת עבודה פה. הגעתי אליה ממשרד העבודה ותוך כדי הפגישה הראשונה היא כבר הורידה את המסכות והסתכלה עלי בגובה העיניים והציעה לי חברות. יש לה מין דוגריות שבכלל לא אופיינית לצרפתים המסוייגים והמנומסים, והיא מאד חמה ואמיתית. קצת לפני שנסענו לארץ עשינו פה ארוחת צהריים איתה ועם הבן-זוג שלה ועם עוד זוג אמריקאים (אומנים שיש להם סטודיו להדפסות משי שלואיז מלווה אותם גם כן ושידכה לי אותם). הכל קורה כאן לאט ואין הרבה אנשים אבל לאט לאט נוצרים פה קשרים עם אנשים איכותיים.
רוצה לכתוב עוד בהמשך על הביקור.
מוזר לי ככה לדלג בין שתי מציאויות שונות כל כך.
שמחה על המקום הוירטואלי הזה שקיים.


[b][po]במבי ק[/po][/b] (2011-05-12T21:36:14):
מרגש לקרוא. נשמע ש(גם) כיף לחזור ל(גם) בית...


[b][po]אנו נמים[/po][/b] (2011-05-13T17:52:44):
רוצה לשתף אותך במחשבה שעלתה לי עליו- לפעמים השחור לבן בא יחד עם נתינה מאוד גדולה שמלווה הרבה באכזבה מהאנשים סביב. כשאת מתארת את עצמך בגוונים של אפור זה כל כך ברור שהוא מחפש שתהיי שם בשבילו כמו שהוא בשבילך ותגידי לו משהו ברור.


[b]לימונדה[/b] (2011-05-14T12:15:58):
בצהוב כתוב [b]קחו זמן להפנמה[/b] ...(אז אני לוקחת ומפנימה את הדברים של [po]אנו נמים[/po])

[u]כשאת מתארת את עצמך בגוונים של אפור זה כל כך ברור שהוא מחפש שתהיי שם בשבילו כמו שהוא בשבילך ותגידי לו משהו ברור[/u]

כל כך פשוט, מדויק וברור- ועם זאת עדיין לא לגמרי מובן לי ([b]מה[/b] להגיד ברור?)

התגובה שלי לכמה משפטים הכביכול פשוטים [po]שאנו נמים[/po] זרק/ה לעברי מתרוצצים לי בראש ב-24 שעות האחרונות ולא מצאתי את הזמן להתבודד איתם על המחשב ולענות בכנות..
אז תודה [po]אנו נמים[/po] תודה על הזוית האחרת בהתבוננות. ואני מודה שזה "עושה היגיון".
מאד רוצה לנסות לראות את הדברים באור אחר מזה שאני רגילה לחוות אותם.
משתוקקת לצאת מהמבוי הסתום הזה בקומינקציה בינינו.
רוצה לנסות לראות נקודת מבט אחרת.
שלו.

כבר עליתי בעבר על הדפוס הזה שלו:
הנתינה הטוטאלית ואז האכזבה ואחריה טריקת הדלת.
כשעליתי על זה בעבר, הנטיה שלי היתה לאבחן את זה כ"דפוס הקורבן". :-] (מסמיקה- כי יש בזה משהו קצת מרושע ולא מפרגן) .
באמת יש לו נתינה מוחלטת ברמות כאלה שרק פגשתי אצלו.
הוא מאד נחרץ, חרוץ, פעלתן וטוטאלי.
תמיד כשאני נקלעת למועצת בנות ועולים הקיטורים הרגילים על בני הזוג לא רואים ולא עוזרים, לא נוכחים, נעלמים על המחשב, לא עושים כלים, לא מבשלים, מחתלים וכו'. אני יושבת לי בשקט בשקט ומנסה להיות בלתי ניראת כי במקרה שלנו אני יכולה להגיד שבשנים הראשונות עם התינוקות והאינטנסיביות הוא היה חוזר מהעבודה (שהיא פיזית וקשה), מבשל ארוחת ערב, כביסות, כלים, מנקה- בוא נגיד שרב הנטל של עבודות הבית היה עליו- ובלילה כשהתינוק היה בוכה הוא היה הולך איתו במשך שעות ומדבר איתו. ותמיד מעודד אותי לצאת עם חברות. לשתות קפה, לפנק את עצמי. לקחת זמן לעצמי.
זה מצחיק אבל אני ניזכרת שכשהייתי בטיפול בניו-יורק באותה תקופה והייתי מספרת מלאת אשמה לפסיכולוגית הניו-יורקית הקשוחה שלי על זה שיש קשיים אבל אין לי לגיטימציה להתלונן כי הוא נותן כל כך הרבה מעצמו ועושה את כל עבודות הבית היא היתה אומרת בציניות "לא התחתנת עם עוזרת בית- כנראה שאת צריכה יותר מזה. זה לא מספיק לך". ובאמת היה שם משהו לא מסופק.
ויכול להיות שזה לא קשור אליו- וזה היה משהו עמוק בתוכי לא מסופק והוצאתי את זה עליו.
לא יודעת. כאמור עדיין קשה לי לראות את מכלול הדברים והנסיבות כשחור ולבן.

מאז שחזרתי דברים ניראים אחרת.
אני חושבת שבאמת התגעגנו.
מתחילה להיזכר מי האדם שנימצא מולי.
ניראה לי שגם הוא התגעגע אלי- ואפילו ישנו יחד.

גשם. סוף סוף יורד. אחרי חודש יבש מהרגיל.
הילדים שמחים לחזור הביתה. (לפחות להם אין את הבילבול הקיומי שלי יש).
מרגישה את תחילתה של התחלה חדשה. |H|


[b][po]אינטו איציה[/po][/b] (2011-05-14T12:50:40):
סוף סוף התחלה... :-)

מתבקש, ועדיין...


[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2011-05-14T18:26:44):
שאת איתו!
אולי את מרגישה שאת חצויה אבל זה היה מעסיק אותך מאז פברואר אם לא היית?
הוא צריך לשמוע אותך אומרת בקול ברור כמו שהוא ברור איתך וטוטאלי ומיד הוא נמס ושלך שוב חזרה-השאלה אם את רוצה? זה לא מה שהיה בהתחלה?
רוצה להגיד עוד משהו-דווקא בשחור לבן יש המון גמישות, ניסיון להבין ושינוי כי מנסים לעשות את מה שנכון:)


[b][po]אנו נמים[/po][/b] (2011-05-14T18:35:12):
זה היה אני הפלוני


[b][po]אמת וצדק[/po][/b] (2011-05-15T11:21:27):
לימונדה, תציצי בהזדמנות בדף שלי, כתבתי לך שם משהו שלא קשור לכאן.


[b]לימונדה[/b] (2011-05-15T16:18:56):
[po]אנו נמים[/po]: זה מעסיק אותי הרבה יותר זמן מפברואר... בפברואר רק מצאתי את הפלאטפורמה השיתופית/ טיפולית שבכתיבה פה (שאני חייבת להודות שמאד עוזרת לי לראות את הדברים ולתת פרספקטיבה לסערות שבאות, ואחר כך נרגעות).
אני לא ממש הרגשתי עד עכשיו שאני יכולה להתמסר אליו באופן טוטאלי (אלא אם כן אני מעמידה פנים- ואני לא ממש טובה בזה) כי עד עכשיו לא הרגשתי טוטאלית- היו לי יותר מדי טינות וטרוניות.
אולי הייתי [b]שם[/b] באמת רק בשלב ההתאהבות העיוורת כשהזמנתי לחיי אביר על סוס לבן ובאמת קיבלתי כזה.
אחר כך דברים התחילו להתבלגן ולהסתבך עד שצברתי לי יותר מדי כעסים עליו בשביל להיות שם.

זה מוזר אבל רב הזמן זאת בדיוק היתה הטענה שלו אלי- שאני לא אוהבת אותו מספיק... ואני פירשתי את זה כאילו הוא מצפה ממני למין אהבה ללא תנאים- כזאת שיש לי באמת רק עם הילדים שלי. וכשפניתי לפסיכולוגיה בגרוש פירשתי את הצורך הזה שלו באהבה ללא תנאים בחיפוש אחרי משהו שנלקח ממנו עם מותה של אימו בתרם עת. (הפסיכולוגית שלי פירשה את זה כמניפולטביות).

דווקא עכשיו מהמרחק הזה שלקחנו אחד מהשני/ה אני מרגישה קלה יותר. פחות שוחה בכעסים של העבר.
בתור טיפוס אני לא אחת שניתקעת ושומרת טינה לאורך זמן ארוך מדי. ופתאום הקצת מרחק הזה שקנינו לנו נותן לי אפשרות כן לראות את היופי שבו ואת הלויאליות המוחלטת.

בביקור בארץ היתה לי התמודדות לא פשוטה עם ההורים, שלצערי הולכים ומזדקנים להם (לבד :-( ) שדברים אינם כפי שהם היו עד עכשיו ויש איזה צורך בהיערכות מחודשת למצב.
כשחזרתי שיתפתי את הבחור בזה ולמרות שמבחינתו אין לו שום רצון לחיות בארץ הוא אמר שאנחנו משפחה ונעשה את מה שצריך על מנת לעזור להם- גם אם המחיר יהיה חזרה לארץ.

רוצה לכתוב בהמשך על הביקור- כי מבחינתי היה שם הרבה...

אתמול הוזמנו לחתונה בכפר שלנו של זוג הורים מהגן (יש להם שלושה בנים). הם עשו חתונה הכי צנועה ומתוקה (האורחים התבשקו להביא משהו לאכול ומשהו לשתות). היו הרבה ילדים חופשיים ויין ואוכל טעים. לאט לאט (אחרי שנתיים פה) מתחילה להכיר את התושבים והשכנים.
הכל לוקח כל כך הרבה זמן!
עוד דברים נחמדים: שיא עונת הדובדבנים. אנחנו נוסעים מוצאים עץ נטוש (או כזה שלא צמוד לבית) מטפסים על הגג של הפולצוואגן וקוטפים.
איך אפשר להיות בדיכאון כשיש דובדבנים?



[b][po]במבי ק[/po][/b] (2011-05-15T16:36:31):
[u]איך אפשר להיות בדיכאון כשיש דובדבנים?[/u]

:-D מתה עליך!

אגב הפסקתי עם הדיאטה, והתחלתי להרגיש טוב!


[b][po]שבע יהלום[/po][/b] (2011-05-15T20:34:48):
[po]במבי ק[/po] , גריינתי את המשפט האחרון שלך :-)

לימונדה יקירתי (קטעים שאנחנו כבר יקירתי וכל זה אה?)
אין לי הרבה זמן לכתוב עכשיו
קוראת את מה שאת כותבת, ובתוך כל הדברים האלמנטריים שעולים לי בי, כאלה של אמהות : איזה יופי של בחור, גם עובד, גם עוזר בבית, חרוץ ואוהב, ומוכן לבוא לישראל, נאמן, איזה יופי!
בעיקר קיימת בי תחושה שאת עוברת דרך מעגל כזה רחב ועמוק של פקפוקים וספקות כדי לראות מה עומד לנגד עינייך.
ולא, אני לא מתכוונת בטון של- תראי איזה אוצר יש לך! ממש לא. אלא פשוטו כמשמעו, מילולית, סיבוב בתוך חייך עד שתראי אותם נכוחה כולל הכל, לא במונחים של טוב ורע, ואז תביני, ואז תעשי. תביני יכול להיות כל דבר, תעשי יכול להיות כל דבר.
נעצבתי ממה שכתבת על ההורים :-(
חיבוק גדול מכאן עד שיגיע יומו של הגג.


[b][po]שבע יהלום[/po][/b] (2011-05-15T20:46:26):
הי, וגם התרגשתי מהחיבוק לקרן עם הלפטופ :-)

כשאח שלי שומע דיבורי ניו אייג' הוא מיד אומר- יאללה יאללה ויאללה יאללה.
לפעמים זה מה שאני מרגישה בקשר לכל החירטוטים שלנו כאן, איזו בעירה כזו ל [b]ת כ ל ס[/b]
אבל ברור שאני כן מאמינה בזה, הרי אני באתר הזה, אני בטיפול הזה, אני מבינה למה הסמקת מהדיבורים על השתילים וגם מבינה למה לפעמים אנחנו שתילים/זרעים/עצים/גויאבות.


[b]לימונדה[/b] (2011-05-18T23:15:37):
אתמול בלילה- אולי בהשראת הירח המלא, כתבתי פה משהו... ומחקתי.
מאז כתיבת הבלוג, וקצת בניגוד לטבע שלי, אני לא מוחקת את מה שכתבתי.
אבל הפעם מחקתי- זה היה קשור לעבר שלי ולא הרגיש לי רלוונטי לסיפור שלי פה.
תודה [po]אמת וצדק[/po] שהגבת וסליחה שמחקתי את התגובה ואת הפוסט.

היום הילדים לא הלכו לגן (בימי רביעי אין גן בצרפת) ובילינו ביחד בנעימים (פחות או יותר).
בכלל מאז שחזרתי אני משתדלת להיות הרבה יותר נחמדה לבחור ונדמה לי שהוא אלי ועדיין לא ממש התווכחנו- חוץ מהערב...
חזרנו מקישוש עצים ביער ואחר כך ברבקיו וארוחת ערב מושקעת. מזג האוויר מושלם עכשיו ועברנו למתכונת ארוחות בחוץ.
הריב התחיל מסיפור על הלידה בירושלים של א. הבכור.
א. שאל משהו על זה ואני ניסיתי לספר לו מין סיפור פיות מהאגדות על הלידה המקסימה שלו בחודש דצמבר אי שם בהרי ירושלים בבית חולים "שערי צדק".
אבל ככל שניכנסתי לפרטים לא הצלחתי לזייף והתחלתי להתעצבן מעצם הזיכרון המכאיב. תהליך הלידה האיומה שבסופה לקחו ממני ללילה את התינוק והכאב שהיה כרוך בזה והלילה ללא שינה שביליתי על ספה במין חדר המתנה עם א. על הציצי. והאחיות האיומות. וחוסר האונים. האמת שאפילו רק לכתוב על זה אני מתחילה לאבד את זה. אז איבדתי.
הגישה של הבחור היא קצת "למה לחפור בזה...הילד יצא בריא ושלם וזה העיקר". משהו בגישה שלו ובזה שהוא כל כך לא מבין למה אני עדיין אחרי שש וחצי שנים עצבנית בטרוף מטריף אותי.
האמת שהיו לי בחיים שלוש טראומות ממש רציניות והן שתי הלידות שלי (אחת כאמור ב"שערי צדק" השניה ב"בית ישראל" בניו-יורק) והשלישית היתה כמה שנים לפני שהכרתי את הבחור עם הפלה שעשיתי בניו-יורק. בשלושת המיקרים הרגשתי כמו איזו פרה שמובלת לטבח. איכשהו בחיים נחסכו ממני התקלויות עם ה"מערכת" (לא עשיתי צבא, מעולם לא התאשפזתי בבית חולים) ורב הזמן שהיתי במקומות שהעריכו אותי ואת היחידיות שבי. יכול להיות שזה נשמע ממש ילדותי...אבל הטראומות האלה כל כך חזקות ומכאיבות שרק עצם ההיזכרות בהם גורמת לי לבכות ולהרגיש שוב חסרת אונים. כאילו עדיין בא לי לצאת במסע נקמה ולפוצץ את הבתי חולים- או לפחות לעשות להם גראפיטי על הקיר. אולי פעם עוד ארחיב פה את הדיבור על המיקרים הספציפים. כרגע ממש לא. בכל מקרה הבחור ראה אותי מתחילה להתעצבן והתחיל בעצמו להתעצבן עלי ושנינו התחלנו להתעצבן עד שא. אמר "תפסיקו". והפסקנו.


[b][po]אמת וצדק[/po][/b] (2011-05-19T07:02:59):
[u]כאילו עדיין בא לי לצאת במסע נקמה ולפוצץ את הבתי חולים - או לפחות לעשות להם גראפיטי על הקיר[/u]
מכירה היטב את ההרגשה :-D
אני אשכרה עשיתי את זה - גראפיטי ענק על קיר הבסיס הצבאי ששירתתי בו, כמה חודשים אחרי שהשתחררתי, וזה היה מאוד משחרר, הם באמת עצבנו אותי בטירוף.
<בכל זאת לא ממליצה, אגב, כי זה הוביל למרדף צבאי וחקירה משטרתית ובמזל יצאתי מזה ממש בשלום>


[b][po]במבי ק[/po][/b] (2011-05-19T09:25:30):
ההתקוממות העצומה שלך מבפנים מול החוויה בשלוש הפעמים האלה - מעידה עד כמה שאת בריאה ועד כמה שהחושים שלך מחודדים לכיוון הנכון. הרבה אנשים רגילים להיות רמוסים מדי, ולא לשים לב שרומסים אותם ומבטלים את האינדווידואליות שלהם.

בריב הספציפי הזה הייתי אומרת לבחור - אולי זה באמת לא הזמן לדבר על זה, (בגלל הילדים), אבל נורא חשוב לי שנדבר על זה שנינו אח"כ. גם אם אתה רואה אחרת את הדברים, חשוב לי שתכבד את הרגשות שלי ותקשיב לחוויה הקשה שלי כפי שאני רואה אותה.

מה שאת מספרת זה סימפטום של חלק מהקצרים בתקשורת ביניכם. משהו בנטיה הבריאה שלך "לטחון" את הנושא מאיים עליו, ומוציא ממנו מין התגוננות כזאת - במקום חיבוק ותמיכה.

ספציפית לגבי הסיפור בלידה של א. - תמיד עולות השאלות אם כחברה טובה הייתי למשל צריכה יותר לטחון לך במוח לפני ולהזהיר שהכיוון שזה הולך אליו לא נשמע כל כך טוב. אני חושבת שניסיתי לבטא את זה, אבל לא רציתי להתערב יותר מדי. מעניין אותי איך את רואה את זה בדיעבד (אם יש לך כח או רצון לכתבו את זה פה. תמיד אפשר גם בטלפון :-) (()))

שוב חוזרת לחזק אותך שיש לך נפש בריאה ואהובה ומיוחדת.


[b][po]אנו נמים[/po][/b] (2011-05-20T17:38:42):
מעניין למה הוא כועס עלייך שאת מעלה את הלידה-אולי כי הוא היה חסר אונים והוא רגיל לפעול? הוא לא יודע מה לעשות אם זה שאת עדיין שם כי הוא לא יכול לעזור לך (בעשיה) שם. אבל השאלה אם הוא מבין אותך? אם הוא שחור לבן הוא צריך להיות מסוגל לראות שמה שקרה שם היה באופן שחור לבן -לא בסדר, שם אולי אתם יכולים להפגש בזה שהוא יבין שמה שהוא יכול "לעשות" זה להכיל את הרגש שלך ולא יותר ....


[b]לימונדה[/b] (2011-05-22T01:24:25):
[po]אמת וצדק[/po] את גדולה! |יש| הגשמת פאנטזיה! חקירה צבאית זה די רציני, ובכל זאת נשמע לגמרי שווה את המחיר...
אני מורידה בפנייך החיילת [po]אמת וצדק[/po] את הכובע... (וכמה שבסיפור הזה הניק שלך דווקא כן יושב עליך טוב).
במבי, ניראה לי שדווקא ניסית קצת להזהיר אותי [u]תמיד עולות השאלות אם כחברה טובה הייתי למשל צריכה יותר לטחון לך במוח לפני ולהזהיר שהכיוון שזה הולך אליו לא נשמע כל כך טוב. אני חושבת שניסיתי לבטא את זה, אבל לא רציתי להתערב יותר[/u]
בזמנו הפנית אותי לכל מיני פורומים, כמו פה, שהציפו אותי באובר אינפורמציה ורק בילבלו אותי והלחיצו אותי.
כשניסיתי לבקר פה היתי הולכת לאיבוד בניסיון לעבד את שלל האינפורמציה והדעות הנחרצות.
אז התחברתי לאינסטינקטים שלי בתהליך הזה. ובלי לחקור, או ללמוד יותר מדי, מצאתי את התשובות שהתאימו לי בכל צומת.
אה...וגם טעיתי בגדול! יש מצבים שקצת חקירה היתה מועילה. אבל כנראה שאני ההיפך מטיפוס חוקר. יותר מין טאמבלית זורמת. אז חיים ולומדים...
בעינין הבית חולים- במקרה הזה היה עדיף לא ללכת על עיוור על התוכנית השרירותית שנקבעה עבורי ולנסות לעשות משהו אחר. אבל אני חושבת שהייתי overwhelmed (מוצפת?).  
[list]
[*] לגבי הבחור, אני מסכימה איתך שזה סימפטום לקצרים התיקשורתיים בינינו.
[/list]
ותודה על החיזוקים [u]שוב חוזרת לחזק אותך שיש לך נפש בריאה ואהובה ומיוחדת.[/u] כל כך מחזק אותי עצם הידיעה שאת קיימת!
[list]
[*] שמחה לשמוע שאת מרגישה יותר טוב. הצחקת אותי עם הניסיון התזונתי. :-D
[/list]
[po]אנו נמים[/po] [u]אתם יכולים להפגש בזה שהוא יבין שמה שהוא יכול "לעשות" זה להכיל את הרגש שלך ולא יותר ....[/u] בדיוק. רק שהבחור לא טיפוס "מכיל". זה לא העבודה שלנו הנשים מלאכת"ההכלה" הזאת? ;-)
שעה מאוחרת וקצת ניסחפתי עם האייקונים.
כמה מילים לציון היום הזה...
היום התחתנו לפני שבע שנים.
אני סופרת ושבע שנים נשמע לי כבד ורציני במיוחד. השבע הסימבולי.
21 למאי 2004.
התחתנו חצי שנה אחרי (או אם ממש רוצים לדייק - אז חמישה חודשים ושבוע) הערב ההיסטורי שבו נפגשנו והתאהבנו.
הייתי בהריון שלושה חודשים עם א. (והיתה לי בטן קטנה ועגלגלה קצת כמו זאת שיש לי עכשיו :-]
והייתי מאד שמחה ומאוהבת |L|
היום שבע שנים אחרי היה לנו יום קצת קסום ביחד {@
אולי כבר אין לנו ציפיות אחד מהשני...(וגם לא התרסות, ואכזבות)

מרגישה אופטימית ומאד עייפה.
(ובצהוב כתוב: כשאת לא יכולה- אל תכילי (-: )


[b][po]במבי ק[/po][/b] (2011-05-23T08:29:00):
אני גיליתי שאני כנראה טיפוס חוקר מצד אחד, וזורמני ואינטואיטיבי מצד שני. כנראה שאני אוהבת ללמוד תיאורטי, וליישם פרקטי. משהו כזה.

(())


[b][po]במבי ק[/po][/b] (2011-05-23T08:34:44):
אה, וכמובן - שבכל מתודה אפשרה לעשות טעויות...


[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2011-05-26T08:34:46):
לימונדה יקרה, לא דיברנו מאז שנסעת ואני קוראת כאן וחושבת ’הפרדה’, הסיפור על התסכול מהלידה, נראה לי שהבחור לוקח אחריות על התסכול שלך, ויהיה טוב אם יבין שזו חוויה שלך ואת לא מאשימה אותו בה.. גם זה שהוא היה שם צעיר וחסר נסיון בטח לא מוסיף לו נחת.. אז הוא מתערבב בחוייה שלך. חוץ מזה שאת לא מדחיקה את זה, מכאן הכעס והתסכול על בית החולים, אם הוא מעדיף להתמודד ככה זה שלו. יש מקרים שבהם צריך להקשיב ולא להתערבב, זה מוזר כי כשנולד ילד זה חוויה כל כך משותפת מחד ומצד שני כל כך אישית, יכול להיות שבגלל זה החיכוך שהיה כאן. אהבה וחיבוקים :)


[b]לימונדה[/b] (2011-05-28T15:27:21):
[b]מילים[/b]
כבר כמה ימים שאני מוצאת את עצמי, בין לבין, מנסה להתנסח פה
(ולא מצליחה). קוראת ומרגישה שהמילים באות כל כך בקלות לכולן ורק לי תקוע. מנסה למצוא מילים לתאר...
וזהו...שאין לי כרגע...
נימצאת בעיצומו של בילבול.

נסעתי
חזרתי
ואחרי שבועיים פה, ההתרגשות שבמעבר ממציאות אחת לאחרת מתפוגגת והופכת למציאות שלי פה.
מבולבלת.
לא מוצאת מילים לתאר רגשות.
מרגישה איך כל הזמן הרגשות שלי משתנים.
מדגלת בין עצבנות. עצבות. שימחה. אופטימיות. פסימיות.
חסרת מנוחה.
במשך השנה האחרונה התחחבטנו ללא הרף בשאלה המהותית כל כך [b]"איפה אנחנו רוצים לחיות"[/b].
כל החורף הלכנו סחורר וסחורר מסביב לשאלה הזאת. אמרנו שבסוף החורף נדע.
וסוף החורף הגיע ועדיין לא ידענו.
הביקור בארץ היה מותנה בזה שכבר אהיה אחרי ההחלטה- כי אם חוזרים לארץ בקרוב, אז אין מה לבזבז כל כך הרבה כסף על כרטיסים בפסח.
ודווקא מהמקום הזה של חוסר הידיעה והבילבול, התחברתי לעצמי ובאופן נחרץ וברור ידעתי שרק כשאסע לארץ אצליח לפצח את זה, ובספונטניות מוחלטת (של פחות משבוע) קניתי כרטיסי טיסה לי ולילדים. לחודש. בלי הבחור. שלא רצה לבוא.
וכשהייתי בארץ ידעתי. שאני רוצה לחזור. ההורים. החברים. השפה. המילים.
אבל אז ברגע שהגעתי לפה התחלתי להתבלבל מחדש.


[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2011-05-30T00:55:10):
היי קראתי את הבלוג שלך הערב מתחילתו ועד סופו ,אני לדעתי הצנועה חושבת שעניין המגורים חייב לבוא על פתרונו גם במחיר של לחזור לארץ לניסיון לפחות כל המשפחה כולל הבחור,הרי הוא רוצה לעזור להורייך לא?אז תבקשי ממנו שיתמוך בך ויתלווה אלייך ואת אתם חיבים לנסות להיות כאן כמשפחה ולהחליט,לדעתי אין דרך אחרת,לפחות לנסות,החוייה יכולה להפתיע מאוד,ולעזור לפחות בפן אחד של הזוגיות,שולחת ביזו


[b]לימונדה[/b] (2011-05-30T13:21:11):
[b]בוקר לא צפוי[/b]
כותבת מתוך סערת רגשות. הבוקר עברתי חוויה לגמרי לא צפויה ודרמטית שאני עדיין מנסה לעכל אותה.... השכנה, בעלת הבית, הגיעה לפה קצת לפני עשר מבוהלת מחפשת את הבחור. הבחור בעבודה וניסיתי להבין במה מדובר. היא הצביעה על האגם וראיתי רכב שהתהפך לתוך האגם שלנו. מהבית שלי יכולתי לראות את הרכב צף לו באגם וראש שחור של מישהו שניראה טובע- ידיים מתנופפות באויר. האגם נימצא במרחק 300 מטר מהבית. האגם לא עמוק במיוחד, אבל מלא בצימחיה קוצנית ועבותה. השכנה כבר התקשרה למכבי האש והם ביקשו ממנה לגשת לאגם ולנסות להגיד לטובע שהם בדרך. השכנה לא יודעת לשחות. אני כן. הצטרפתי אליה ונסענו יחד למקום. כשהגענו התחלנו לצעוק לאדם הטובע שיחזיק מעמד ושמכבי האש בדרך- אבל לא היה ניראה שהוא שומע. הוא היה בפאניקה מוחלטת. היו כמה רגעים (שהרגישו כמו נצח) שבהם שקלתי מה לעשות ועמדתי שם חסרת אונים מתבוננת בטובע (כשמדי פעם הראש נכנס למים לפרקים ארוכים יותר לפני שהוא עולה שוב). לא יודעת למה לא קפצתי מיד. כמה שניות/ דקות אחרי (שהרגישו כמו נצח) עבר טנדר עם אחד השכנים. האיש בטנדר היה מכבה אש לשעבר של הכפר למעלה מעשרים שנה. הוא ניכנס למים ואני אחריו מחזיקה לבעלת הבית את היד. כולנו ניכנסנו למים. (כועסת על עצמי שפחדתי לעשות את זה לבד בלי הנוכחות הגברית). בכל מקרה הוא משה את הטובע- מסתבר שזאת היתה זקנה קטנה ושברירית. האיש משה אותה מהמים והיא השתעלה וגם הקיאה מים אבל הלסת שלה היתה נעולה והיא לא פתחה את העינים. כעבור עוד כמה דקות (שהרגישו כמו נצח) מכבי האש הגיעו. ואני עמדתי שם יחפה עם שמלה רטובה ומשום מה אני לא מצליחה להשתחרר מהכעס על עצמי שלא הייתי הירואית יותר.
הבוקר בעשר היתה לי פגישה עם מדקר סיני להפסיק לעשן. לא הלכתי ומאז אני מסתובבת פה בבית מרגישה רדופה ומעשנת בשרשרת. מתפללת לשלומה של האשה.


[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2011-05-30T14:38:10):
אולי במקום הסיגריה - תשתי כוס תה...
(())


[b][po]שבע יהלום[/po][/b] (2011-05-30T15:38:22):
וואהו
אני בעבודה קראתי את מה שכתבת כזה מהר
וכשסיימתי הרגשתי שבכלל ראיתי סרט קצר

זאת שאלה גדולה, שלנו, כבני אדם, בסיטואציות כאלה.
לא חייבים לענות עליה.

רפואה שלמה לאשה.

בעיניי את מעולה בכל מקרה.


[b][po]במבי ק[/po][/b] (2011-05-30T20:14:12):
איך את עכשיו?


[b]לימונדה[/b] (2011-05-30T21:46:43):
מעדכנת-
הייתי אצל השכנה והזקנה חזרה להכרתה באמבולנס.
מתפללת לשלומה ומחזיקה לה אצבעות. אקבל עוד עידכונים בבוקר.
יום אכזרי במיוחד- כמו סיוט.
מרגישה שלעולם לא ימחקו לי התמונות האלה מהאגם.
רוצה למחוק אותם.
בכל מקרה מנסה לחשוב שהכל התרחש לפי איזו תוכנית נשגבת- כמו הכבאי לשעבר שהופיע בדקה התישעים למשות אותה מהמים.
עדיין לא יכולה להשתחרר מהאימפוטנציה שתקפה אותי.
מנסה לסלוח לעצמי.
הבחור היה מבין ותומך.
ברגעים אלה מתרחשת סופה פתאומית ומאד דרמאטית בחוץ.

שבע- מרגישה כאילו אנחנו חברות ותיקות שולחת לך המון אהבה |L|
במבי- חברתי הותיקה, אוהבת אותך מאד |L|

מנסה לא לחפש או למצוא סימבוליות במקרה הזה.
כנראה שמחר אלך לדיקור- בעשר.
בנתיים יוצאת לעשן (-:


[b][po]במבי ק[/po][/b] (2011-05-30T21:55:15):
[u]מנסה לא לחפש או למצוא סימבוליות במקרה הזה.[/u]

בדיוק זה מה שישר חשבתי (וגם אמרתי לך) - מרוב שזה כמו חלום סיוטי, זה כאילו ישר זורק למקום הזה של הסימבוליות. אני מסכימה איתך שלא ממש כדאי ללכת לשם (אלא אם זה משרת משהו אחר...).

[u]מנסה לסלוח לעצמי.[/u]

תסלחי לעצמך. החיים מזמנים מצבים שלפעמים פשוט גדולים עלינו. שיתוק כזה - זה הלם, בהלה, פחד, בלבול - הכל תכונות כל כך אנושיות! את יכולה אולי להכין משהו נחמד לאכול ולהביא לזקנה לבית החולים או לבית כשהיא מחלימה.

(())


[b]לימונדה[/b] (2011-05-30T22:34:48):
איזה גשם מטורף..!
כבר חודשיים שלא ירד פה גשם. קצת טיפטופים. אבל שום דבר באמת.
יבש פה. בצורת. החקלאים משקים את השדות בממטרות ענק.

ופתאום הערב השמים נפתחו.
סופה מטורפת.
ברקים. רעמים.
גשם בגודל כדורי פינג פונג.
ברד.
ניראה לי שבחמש דקות ירד יותר מבחודשיים האחרונים.

יצאתי לעשן סיגריה בגראז' ודיברתי על המקרה עם הבחור. הבחור היה תומך וג'נטלמן ואמר לי לשחרר את המקרה ושהכל קורה בתיאום מושלם ואיך שהיה אמור לקרות. ואני מילאתי את התפקיד שלי בסרט הזה. הוא אמר לי לא לכעוס על עצמי כל כך (למרות שאם הוא היה שם ברור לי שהוא היה רץ כמו חץ וקופץ למים וחוסך לזקנה כמה דקות של האימה הזאת)...)-:

ואז אחרי שגמרתי לעשן ולדבר פשוט יצאתי לסערה.
ושטפתי את היום הזה ממני.
נרטבתי עד לשד עצמותי.
עשיתי לי מין טקס פרטי של לעמוד מתחת לגשם ולקבל את החוויה העוצמתית והקשה שחוויתי הבוקר.
ןלסלוח לעצמי.

לבשתי את הג'קט הירוק שבו כיסיתי את הזקנה אחרי ששלו אותה מהמים ועד שעטפו אותה בשמיכות מיוחדות.
(אותו ג'קט שלבשתי לשוק האיכרים בבוקר בתשע והמוכרת ביצים אמרה לי שאני צריכה ללבוש ירוק לעיתים יותר קרובות כי "זה מוציא לי את הצבע של העיניים")


[b]לימונדה[/b] (2011-05-31T10:07:34):
אחרי "טקס הגשם" אני והבחור ראינו ביחד את "מנהטן" של וודי אלן.
באחת הסצינות הראשונות אלן יושב במסעדה ומדבר על "אומץ" ומעלה את הדוגמא הקלאסית של אדם טובע- האם תקפוץ להציל אותו גם אם אתה יודע שתסכן את חייך?
אלן אמר שלשמחתו הוא לא יודע לשחות אז הוא פטור מהדילמה (-: מזל שיש את וודי אלן...
מוסיפה את הקישור הזה לסצינה המדוברת [url=http://www.youtube.com/watch?v=LSIdp9AHIvQ]מנהטן[/url]

אז לפעמים אני מרגישה שהחיים כן הופכים סימבולים.
שפשוט צריך לקרוא את הסימנים.
הבחור לא. הוא חושב שרק אנשים מבולבלים מחפשים סמלים וסימנים ובאמת מיד אחרי המקרה השכנה חזרה לעבוד עם הפרות ובשדות ורק אני טבעתי פה בתוך המחשבות שלי.
הבחור מאמין שכולנו בסופו של דבר חיות שפועלות לפי אינסטינקטים- כלומר שבמקרה הזה האינסטינקטים שלי אמרו לי לא לקפוץ למים. ורק אחר כך בסוג של delay האגו שלי קפץ לתודעה ניתח את התמונה ולא היה מרוצה מההתנהגות שלי.
הבחור הוא ההפך מאינטלקטואל (אין לו כוח ליותר מדי התפלספויות) אבל יש משהו בתפיסת העולם שלו שהרגיעה אותי.
אחרי הסרט הלכנו לישון ביחד כשבחוץ משתוללת סופה.


[b][po]קן לציפור[/po][/b] (2011-05-31T11:57:44):
[u]ולסלוח לעצמי.[/u]
כמה קשה, מכירה...


[b][po]במבי ק[/po][/b] (2011-05-31T17:36:33):
[u]באחת הסצינות הראשונות אלן יושב במסעדה ומדבר על "אומץ" ומעלה את הדוגמא הקלאסית של אדם טובע- האם תקפוץ להציל אותו גם אם אתה יודע שתסכן את חייך?[/u]

טוב, אם עד עכשיו הצלחנו להתחמק מסימבוליזם... עכשיו זה ממש :-0 איזה צירוף מקרים!


[b]לימונדה[/b] (2011-05-31T22:22:46):
חייבת לעדכן- לזקנה שלום!!! היא חיה!!! היא בסדר!!!
אני כל כך שמחה. הקלה אמיתית! התפללתי כל כך
(לא יודעת איך הייתי מתמודדת עם זה אם זה היה אחרת)...

[po]במבי ק[/po] אהובה- אם זה סימלי אז לא בטוחה מה זה מסמל?
אם זה היה חלום בלהות והייתי מפרשת אותו, אז בטח הזקנה הטובעת היתה אמא שלי וחוסר האונים שלי בסיטואציה היה חוסר האונים שלי במציאות.

אבל זה לא היה חלום- זה קרה באמת!
אולי צריך לפרש מציאות כמו שמפרשים חלומות?

היום בבוקר הלכתי לדיקור.
קמתי מבולבלת אחרי לילה שבו נרדמתי בקלות אבל התעוררתי מבועטת מספר פעמים.
לפני הדיקור ישבתי בבית קפה ושתיתי קפה ועישנתי סיגריה אחרונה...ֿ
איחרתי קצת בכוונה, ונאלצתי לחכות הרבה זמן בחדר המתנה ובנתיים קראתי ספר ("קרוב" של דרור בורשטיין). מאד נהנית מהספר הזה. אחר כך הדיקור עצמו...לא מתה על זה... יש משהו שגורם לי להרגיש אחרי הדיקור (ובמיוחד במהלכו) מאד חשופה ונטולת הגנות. בעבר עשיתי דיקור בניו-יורק בצ'יינה טאון ותמיד הרגשתי אחרי זה כמו איזה שבלול בלי בית.
בצהריים הבחור פגש אותי במסעדה והיה נחמד. שתינו יין ואכלנו סטייקים. הייתי מאד אמוציונלית, דיברתי הרבה ובכיתי מדי פעם. הוא דווקא היה מקסים.
כשחזרתי הביתה נפלתי (הלומת יין, דיקור, ומאורעות אתמול) לשנת צהריים כבדה. צילצול בדלת שמעיר אותי בקושי. הבחור עולה ומתעקש שאקום. השכנה מחכה לי למטה עם האיש מאתמול (מכבה האש הפנסיונר) בשביל להתלוות לצלם של עיתון מקומי, להצטלם במקום הארוע.
האמת שלא הייתי בנויה לזה... אבל ראיתי כמה זה חשוב לשכנה. והבנתי שאולי היה שם הגיון פנימי של סגירת מעגל. חזרנו לשם וראינו את העקבות של המכונית בדשא. עץ קטן רמוס.
הצטלמנו- השמש סינוורה אותי ולא הצלחתי לחייך. הייתי כל כך צמאה.
מדהים אבל בסוף הסיפור הזה הפכתי בעל כורחי לגיבורה מקומית...


[b][po]במבי ק[/po][/b] (2011-05-31T22:45:37):
[u]אם זה היה חלום בלהות והייתי מפרשת אותו, אז בטח הזקנה הטובעת היתה אמא שלי וחוסר האונים שלי בסיטואציה היה חוסר האונים שלי במציאות[/u]

מדהים, כי זאת המחשבה הראשונה שחלפה לי בראש בדקות הראשונות כשסיפרת לי... לא יודעת אם סימבוליזם זה טוב או לא. כנראה שכן ולא, או גם וגם. כמו כלי שעוזר לנו לנסח מחשבות שממילא מעסיקות אותנו, בתוך איזשהו פריים של רפרנס.

גם אני לא אוהבת דיקור. תמיד מרגישה שהגוף שלי רוצה ליירט את הפולשים הזרים החוצה.

איזו הקלה שלזקנה שלום!

וכמה טוב שיש לך תמיכה של הבחור שלך.. הזדמנות להתקרב? אתם מדברים ביניכם בעברית?


[b][po]אמת וצדק[/po][/b] (2011-06-01T03:11:32):
[u]איזו הקלה שלזקנה שלום![/u]


[b]לימונדה[/b] (2011-06-03T23:48:50):
[b]סוף טוב- הכל טוב (בערך)[/b]

אז לסיפור סוף טוב...לא הייתי מגזימה אם הייתי אומרת שזה סוף טוב במתכונת הוליוודית.
"הגיבור" (בן ה-76, כבאי מתנדב 36 שנה בכפר) "אני" ו"השכנה", מצולמים על שער העיתון המקומי. (ניתקלת בעיתון על שולחן בית קפה ביום רביעי בבוקר)..כתבה ענקית (שני עמודים) תחת הכותרת "שלושה גיבורים מצילים זקנה ממוות- על אף שאינם יודעים לשחות" (וכאן העיוות ההוליוודי- אני דווקא יודעת לשחות :-] ). בעיתון מצויין שביום שני הבא יעניקו לכולנו מדליות כבוד...
למחרת פירסום הכתבה מגיע במפתיע צוות צילום של ערוץ טלויזיה (הפעם הממלכתית).
אני ממש לא מעונינת להצטלם ומתחננת שלא אבל השכנה אומרת שהיא לא מסוגלת בלעדי- ומפצירה בי לבוא. לא ממש משאירה לי ברירה.
והנה אני מוצאת את עצמי עוד פעם סוגרת מעגל במקום הפיזי הטראומתי הטרי כל כך. יחד עם האנשים שהיו שם באותו יום.
היתה שם הרגשה ממש טובה. אנרגיות טובות בין שלושתינו. צוות הצילום היה מקסים גם.
אני לא הייתי צריכה לדבר (בגלל הצרפתית מראש התנתי את הנוכחות שלי בזה) אז גם לא הייתי צריכה לשקר ולספר כמה שהייתי הירואית באותו יום..
והסוף הוא [b]באמת[/b] טוב!!! כולם מחייכים מרוגשים. שמחים. האשה של הגיבור מספרת שבאותו יום הם נסעו יחד לוטרינר עם כלבה חולה. בעלה לא רצה לעזוב את הבית. והיא בניסיון לשכנע אותו להצטרף אליה אמרה לו "אם תהיה תאונה ויצטרכו אותך"...אז הוא בא.
הכתבה שודרה במהדורת החדשות בצהריים (אתמול). לא הייתי בבית (ולא ממש בעינן של לראות) אבל אחותי ראתה ואמרה שהיינו האייטם הפותח אחרי הכותרות.
הקריין אמר "Belle Histoire" בחיוך והכתבה היתה ארוכה עם מפה של הכפר והאגם. הזקנה ( בת 75 היא מחזור אחד מתחת לגיבור באותו בית הספר) צולמה בביתה- מאושרת על ההצלה.בבריאות טובה ונמרצת. הגיבור כבר אצלה בבית על כוס תה. (פתאום קצת מיתבאסת שלא ראיתי)...

זה כל כך הזוי בשבילי כל הסיפור הזה (שבאמת זה מרגיש כמו חלום או כמו סרט) והסוף "ההוליוודי" כל כך מנותק מאיך שחוויתי את החויה עצמה...
(שהיתה בשבילי לגמרי אישית וטראומתית- השיתוק, חוסר האונים, הבעתה על מראה האישה הנאבקת, כעס על עצמי והתיפקוד שלי).
אבל פתאום הבנתי שזה לא היה הסיפור שלי. אני רק עדה- זה סיפור מקומי של האנשים של פה. ואני רק במקרה פה...
איזה כיף שהפנסיונר שלא יודע לשחות יצא גיבור.
איך הכל באמת בתיאום מושלם.
מבינה שאני פשוט צריכה לשחרר את הסיפור הזה. לא לכעוס על עצמי. לא להתעכב.
לאכול פופקורן בחושך ולהודות לאלוהים שהכל בסדר. להמשיך הלאה.

ואולי כאן כל עינין הסימבוליזם והחלום כמציאות מתעתע. (מרגישה שזה לקחת אירוע חיצוני ולעשות לו השלכה פנימית.)
[u]בצהוב כתוב: גישתך לעולם, היא הביטוי המדויק לגישתך לעצמך[/u] (לפעמים אני ממש שונאת את הצהוב!)

מרגישה עדיין מבולבלת וחלשה.
מאד רוצה להתחזק ולשמוח.
אבל אני מרגישה רדופה וחרדתית.
הבחור ואני דיברנו עכשיו ארוכות- הוא חושב שבגלל שאני לא עסוקה מספיק פה אני מתבלבלת כל כך.
היתה שיחה ארוכה.
הבחור אמר דברי טעם.
בכל זאת יצאתי בוכיה.
אבל מחוזקת.

לוקחת נשימה עמוקה.
מחר יום חדש.


[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2011-06-09T09:47:47):
(())


[b][po]קן לציפור[/po][/b] (2011-06-09T09:52:28):
[u]לאכול פופקורן בחושך ולהודות לאלוהים שהכל בסדר. להמשיך הלאה.[/u]
אחח... מאמצת, על רוב הדברים שקורים לי בחיים :-)
אמן

ויופי לך שאת לוקחת נשימה עמוקה, אולי להיות עסוקה יותר יביא נחת.
(אוהבת לקרוא אותך)


[b]לימונדה[/b] (2011-06-10T11:14:37):
תודה [po]קן לציפור[/po] שנפחת רוח חיים בבלוג שלי (פתאום אני מפקפקת אם אכן קיים ביטוי כזה...לנפוח חיים? לנפוח את נשמתו? מה קורה פה? אין לי מושג)...

...האמת שמקרה הטביעה ההזוי משבוע שעבר זיעזע אותי עמוקות וקצת הוציא לי את הרוח מהמפרשים.
אבל...למחרת הבכי הגדול בא מחזור עוצמתי ושטף את הכל ועכשיו אני כמו חדשה- מלאה בתובנות ואהבה עצמית (-:
אני חושבת שמשהו בנגיעה הכל כך קרובה הזאת במוות גרם לי לעצור ולהתבונן (בעיקר פנימה)
מרגישה מלאת תובנות והרבה יותר מחוברת לחיים עכשיו.

ניזכרתי בסיפור מהעבר הרחוק שלי שעלה לי בעקבות המקרה (אזהרה- הסיפור הוא קשה קצת לעיכול ודי מחריד- לא מומלץ לקריאה למי שרגישה מדי):
כשנתיים לפני שפגשתי את הבחור הייתי בקשר עם מישהו שהיה קצת קלישאה מהלכת של "סקס סמים ורוק אנד רול". זה מוזר אבל לפני שהכרתי אותו (לצורך העינין נכנה אותו "הרוקר") הייתי ממש אבל [b]ממש[/b] לא בעינין של חבר. חיפשתי ריגושים. אני זוכרת שכתבתי מין מניפסט ילדותי של הצהרת כוונות והוא הלך בערך ככה:
אני לא רוצה חבר- אני רוצה מאהב
לא רוצה חופשה- רוצה להיות חופשיה
לא רוצה נופש-רוצה לטייל
לא רוצה בטחון- רוצה התרגשות
לא רוצה שיעמום- רוצה באלגאנים
לא רוצה לעשות אהבה- רוצה סקס
וכן הלאה...
ה"רוקר" שמע את קריאתי הקוסמית והתייצב מיד!
ובאמת היה באלאגן. אה...וגם הרבה סקס. וסמים. ורוק אנד רול. ועוד קצת באלאגן. היה רע לתפארת. אני אפילו לא בטוחה מי עשה למי יותר באלאגן בחיים... הרוקר לי -או אני לרוקר.
אבל רגע לפני שזה ניגמר בכמה סטירות מצלצלות פתאום הרגשתי משונה. אפשר להגיד שהרגשתי מוזר ממש. לא ידעתי מה קורה. אני זוכרת שהיתה מסיבה גדולה של סילבסטר ונישארתי לישון. ובמשך שבוע כל מה שרציתי זה לישון. כל הזמן. וכאבו לי הציצים. וגם גדלו בשתי מידות. ואז (ב-delay מסוים) גיליתי שאני בהריון...
וסיפרתי לרוקר... שבאופן מפתיע דווקא שמח נורא. אני חושבת שהוא אפילו קנה לעצמו חולצה של "אבבא" (-: והוא התקשר מיד לאמא שלו ולכל החברים גם והכריז שהוא אבא. וכולם הבטיחו לעשות לנו בייביסיטר. ורק אני לא ממש ידעתי מה אני אמורה לעשות עם זה...
בתוך המצוקה הזאת של ההחלטה בין "חיים למוות" אפילו עשיתי "תיקשור" (שהשאיר את הדלת די פתוחה לכאן או לכאן).
וכל הזמן המשפט הזה "על ילד לא מתחרטים".
למרות שזה היה שם ואפשרי נבהלתי נורא. איך אני אמורה להכניס תינוק לבאלאגן הזה?? ויותר מזה- איך אני והרוקר נצליח לתפקד כהורים?!
מה שמוזר בכל הסיפור הוא שהייתי לגמרי מאוהבת ברוקר- אני לא חושבת [b]שאהבתי[/b] אותו [b]באמת[/b] אבל הייתי מאוהבת בטירוף. הריח שלו. זה היה לגמרי ברמה הפיזית. החייתית. ופתאום ...הריון. זה היה כל כך גדול עלי... )-: אני והרוקר מעולם לא הצלחנו להעביר 24 שעות ביחד בלי דראמה. היינו כל כך חזק במקום הזה של משחקי כוח. מכאיבים אחד לשני בטירוף. ֿ
למה? אולי בשביל להרגיש יותר חזק...

אז אחרי כמה ימים מבולבלים, עייפים והורמונלים הגעתי לסוג של [b]החלטה[/b].
ההחלטה היתה שנותנים לזה שבוע, מבלי להחליט לכאן או לכאן, ואם בסוף השבוע אני מרגישה בלב תחושה של בטחון, אז הולכים על זה ביחד- ואם לא..הפלה.
אחרי ההחלטה (הלא מוחלטת) שלי העברנו יחד שבוע סוער ולא יציב, מלא בדראמה, דמעות ואי הבנות ובסופו החלטתי... לעשות הפלה.
אבל, במקביל ובאופן מוצהר, החלטתי ללכת על הרומן שלנו עד הסוף- לתת את הלב שלי באופן טוטאלי לרוקר. החלטתי לנסות להיות ביחד באמת, ורק אחרי שנהיה כמה זמן ברוגע ובהרמוניה לנסות להביא לעולם ילד אחר. ביחד. שיבוא בזמן אחר ממקום אחר. שלם. וטוב. בלי כל ה"סקס סמים ורוק אנד רול" והבאלאגנים.

במבט לאחור ההפלה הזאת היתה הדבר הקשה והמכאיב ביותר שעשיתי בחיים.
פלאש באק: חורף. ניו יורק 2002 נכנסנו למרכז של ההפלות (planned parenthood) בסוהו. בכניסה קידמו את פנינו קבוצה של מפגינים אמריקאים, נוצריים ראדיקלים שמתנגדים להפלות. מחלקים פליירים. תמונות של עוברים ותינוקות עגלגלים. מנסים להסתכל לי בעניים. לתוך הנשמה. אני והרוקר ניכנסים לקליניקה. הרוקר משלם 300 דולר. אחרי המתנה ארוכה קוראים לי למעלה. אני והרוקר נפרדים. הוא (ואחותי) מחכים לי למטה בלובי. עליתי. אולטראסונד. לא רציתי להסתכל על המסך או לשמוע דפיקות לב. עדיין הייתי מופתעת שאני באמת בהריון. זה היה נראה לי כל כך מופרך. אבל הטכנאית אישרה שכן. יש הריון. ומהאולטראסונד המתנה ארוכה. מחכה לתור להפלה בחדר אחד עם עשרות בנות. לכל אחת מספר. כולנו באותה הסירה. מוצאות את עצמנו בזמן הספיציפי הזה באותו היום במצב זהה. כל אחת מרקע מאד שונה (חייבת להודות שבין כל בנות העשרה השחורות והלטיניות אני הרגשתי קצת כמו אהבלה- בת 30 עם השכלה שעדיין לא הפנימה את כל העינין הזה של אמצעי מניעה והריון). העברנו את שעות ההמתנה הארוכות בבהיה בטלויזיה. "היפים והאמיצים", "השופטת ג'ודי". ובין לבין פרסומות לחיתולים. תינוקות בכל מקום.
מחכה שיקראו את המספר שלי.
ואז קראו לי לחדר. הרופאים שעבדו שם היו אמורים להיות אנשים אידאליסטים וטובים ובכל זאת ניראה לי שקצב ההפלות הבלתי פוסק הקהה אותם. הם היו קצרי רוח ולא רגישים בכלל. אני זוכרת שביקשו ממני להתפשט ונישארתי עם תחתונים. הרופא שאל אותי בארסיות איך בדיוק הוא אמור לבצע את התהליך כשאני עדיין עם תחתונים? הרגשתי כמו פרה ננזפת.
לא יודעת למה אבל החלטתי ללכת על זה בלי הרדמה. וכאב לי כל כך!!! הרופאים היו מגעילים ורעים. בכיתי בטירוף. לא הצלחתי להפסיק. ירד לי כל כך הרבה דם. וכל הזמן הזה הרוקר חיכה לי למטה (ורק אחר כך הוא אמר לי שהוא התפלל לאלוהים שאני אצא משם בריצה לתוך זרעותיו, אשנה את דעתי, נתנשק ונלך על זה. כמו בסרטים).
אבל לא...
יצאתי משם אחרי- שבר כלי. בוכה ולא מצליחה להפסיק. באותו יום אפילו רציתי לעשות סקס עם הרוקר (הרס עצמי כבר אמרנו?) אבל הרוקר לא הסכים.
למחרת היה לי חום של 42 מעלות ומצאתי את עצמי במיון עם אינפוזיות (הרוקר דווקא היה לצידי ומאד תמך). במיון הציעו לי ללכת לקבוצת תמיכה של הפלות יזומות. עדיין לא הצלחתי להפסיק לבכות.
כעבור כמה שבועות/חודשים אני והרוקר נפרדנו בדראמה גדולה ונותרתי לבד מצולקת.
כמעט כל לילה במשך שנה הייתי מתעוררת מבועתת וניזכרת.
ממש הרגשתי את הכאב. בבטן. ובלב. כל כך חזק!
וכל הזמן הזה עדיין חישבתי את התאריך המשוער. במקביל חברתי הטובה ביותר הרתה (גילינו בערך באותו תיזמון) וילדה ורק אני עדיין הייתי בטראומה )-:
אז חתכתי מניו-יורק ונסעתי לטיול לבד בהודו. מסע רוחני.
הטיול הזה היה בשבילי מסע לגמרי מודע- לחתוך מהכל ולנסות להבין מה היה שם, לעבד את החוויה ולהתנקות מהטראומה. לבד. שבעה חודשים. חופשיה.
במהלך הטיול ניהלתי כל מיני רומנים. חלקם אפילו היו ממש חמודים (קונדיטור צרפתי בן 21 מבריטני שקרא לי "פחזנית"-בצרפתית petit chou) .
אבל הלב שלי היה שבור |U| ולא יכולתי לאהוב אף אחד באמת.
לילה אחד התעוררתי מחלום בלהות בחדר במלון בווראנאסי (גל חום שטף את העיר- 45 מעלות בצל). בחלום הייתי שם בווראנאסי, נכנסת לנהר הגנגס עם התינוק שלי, שזה עתה נולד, בשביל לשטוף אותו. ניראה לי שבחלום הוא רק יצא לאויר העולם והיה כולו חלקלק ואני רציתי לנקות אותו. לשטוף אותו בנהר. הנהר היה מעופש וירוק כהה. ואי אפשר היה לראות כלום. ו...התינוק החליק לי. (כל כך קשה לי עדיין לחזור לחלום הזה!) וצללתי שם לחפש אותו בין כל ההודים המתרחצים, הפרות, הזבל, הגופות, הקאקי והפיפי ו...לא מצאתי אותו. וחשבתי לקרוא למשטרה אבל ידעתי שעד שאני אמצא אותם זה יהיה מאוחר מדי בשבילו. בשבילי.
התעוררתי מיוזעת. זה היה משהו כמו חמש בבוקר ובגל החום הזה אנשים תפקדו בשעות הבוקר המוקדמות או בלילה. אז יצאתי לטיול רגלי לאורך הנהר. הלכתי לאורכו במשך שעות ארוכות- מתבוננת באנשים המתרחצים, בטקסי השריפה של הגופות ופתאום- ממש לידי אני רואה מחזה שמעולם לא ראיתי...אפילו לא בסרטי אימה. תינוק בן יומו (מת) על המדרכה וחבורה של כלבי רחוב אוכלים אותו...
רצתי משם בוכה. הרגשתי שחלום הבלהות שלי והמציאות התערבבו אחד בשני. הסתובבתי כמו מטורפת- בוכה ומבולבלת. בתשע בבוקר נפתחה חנות הספרים האהובה עלי. התחברתי עם המוכר-הודי צעיר ואינטלקטואל, ונהגתי לבלות שם את שעות היום בנבירה בספרים ובשיחות פילוסופיות עם המוכר. באותו בוקר סיפרתי למוכר את סיפור התינוק והכלבים (לא סיפרתי לו על החלום שקדם לו). הוא מיד הוציא ספר צילומים של וראנאסי והגאנגס והראה לי את אותה תמונה בדיוק של התינוק וכלבי הרחוב. מסתבר שזה מראה שכיח (פחות או יותר). ההסבר לזה הוא פשוט- בנהר הגנגס משליכים גופות בתכריכם של אנשים קדושים (כמו נזירים) ושל ילדים ותינוקות. את שאר הגופות הם שורפים. לעיתים קורה שגופות צפות בנהר ומגיעות לחוף ושם מחכים להם כלבים- מעגל החיים בשלמותו. רק שבשבילי המחזה הזה הרגיש כל כך אישי. כאילו היקום זימן לי אותו במיוחד.
אחר כך הבנתי יותר את כל העינין של סימנים- הסימנים נמצאים שם למי שמחפש אותם.

אני קצת בשוק שכתבתי את כל מה שכתבתי...


[b][po]במבי ק[/po][/b] (2011-06-10T12:12:45):
זוכרת את הסיפור הזה. עצוב ובאמת מבעית. :-(

[u]אחר כך הבנתי יותר את כל העינין של סימנים- הסימנים נמצאים שם למי שמחפש אותם.[/u]

לגמרי. כמו עשן של סיגריה שנתפס על קרני שמש. אנחנו מוקפים במשמעויות כלליות צפות, אבל רק אלה שאנחנו נושפים עליהן חומר - הופכים לסמלים אישיים.

(())


[b]לימונדה[/b] (2011-06-10T13:07:17):
[u]עשן של סיגריה שנתפס על קרני שמש[/u] [po]במבי ק[/po] את עושה לי טיזינג בכוונה? (-:


[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2011-06-10T13:18:54):
כן... (אני מהנייד). אבל זה הדימוי שעלה לי. הלכתי על זה. ידעתי שזה ישעשע אותך :)


[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2011-06-10T13:24:03):
אנ בינתיים בהזיות על דג מלוח. יש מצב שזה יתגשם בקרוב...


[b]לימונדה[/b] (2011-06-10T14:11:49):
עכשיו כש"הקאתי" את הסיפורים האלה מהמקומות האפלים- אני לא בטוחה אם אני מרגישה הקלה, בחילה או רצון חזק למחוק את הכל.
משאירה פתוח לבנתיים...
אז אחרי חוויות קשות של "חיים ומוות" מגיעות תובנות.
במקרה הזה הגיע חיבור מאד חזק להווה.
נהנית מאד מהחברה של הילדים. מהחיבור שלהם להווה. מהיצירתיות שלהם.
התחלתי לעשות טיולים בערב אחרי שהילדים הולכים לישון.
מחשיך פה בעשר- אז בתשע אני נעלמת לשעה עם הכלב. הולכת בשביל בכיוון השקיעה. הנופים פה עוצרי נשימה. שדות חיטה מוזהבים. שדות ענקיים של חמניות- כל יום חלק מהחמניות מתעוררות לחיים. עוד חודש הכל יהיה פורח. ואז לאט לאט הן מתחילות להתייבש בשמש. ואחרי כחודשיים הן ניראות אנושיות כל כך. חרוכות- עם ראש מושפל. עכשיו הן רק מתחילות לבצבץ.
גונבת מהעץ של השכן דובדבנים צהובים. כתומים.
מרגישה קרובה יותר לבחור. משתחררת מכעסים שהצטברו. מכינה לו ארוחת צהריים. הבחור חוזר באמצע יום העבודה לארוחת צהריים (כמנהג המקומיים) ועל הכיריים מחכה לו סיר (מחימר ספרדי) של דגים עם פלפלים קלויים וחצילים ויין לבן לימון (הבית מריח מירקות קלויים). [po]במבי ק[/po] את מוזמנת...
אה...ולגבי הסיגריות...לא משו. עדיין ממש מתענגת על כל סיגריה. אולי בגלל הטיימינג הגרוע. אולי בגלל הדיקור הפולשני. אין לי חשק להפרד.
מקשיבה למוסיקה ברזילאית ב-npr.


[b]לימונדה[/b] (2011-06-10T15:51:01):
שיחת טלפון עם אמא.
אמא שלי הולכת לשחות כל יום ממש מוקדם בבוקר.
שאלתי אותה בתחילת השיחה איך היה בבריכה והיא אמרה שבאופן לא צפוי הבריכה היתה סגורה היום.
"למה?"
ילד בן ארבע שהיה שם עם המשפחה שלו טבע )-:


[b][po]שבע יהלום[/po][/b] (2011-06-10T18:19:19):
לפעמים צריך לשתוק.
קראתי את כל מה שכתבת ועברתי בשקט נסער את טווח הרגשות הרחב שעוררת
ובעיקר התחשק לי להכיר אותך.

להפיח רוח חיים. לנפוח זה ההיפך.

שחררתי אנחה.


[b]קואלה[/b] (2011-06-10T22:03:12):
היי לימונדה
קראתי את תחילת הדף
התעיפתי ואחזור לקרוא את היתר וודאי בימים הרובים.
מזדהה עם תחושת הבדידות והריחוק בזוגיות
אבל התיאורים שלך של המקום. וואו. בא לי להיות במקום כזה
כאילו אם כבר לסבול מחוסר הרמוניה בזוגיות אז לפחות שיהיה במקום כל כך טבעי והרמוני
מצד שני אני מכירה גם הקושי בבדידות היומיומית הזאת שבסוף העולם.

שבת שלום


[b][po]קן לציפור[/po][/b] (2011-06-10T22:27:29):
מזעזע מסע ההפלה שלך... מזדהה עם חלקים שלו... :-(
וגם לי בא להכיר אותך.
סוף שבוע נעים

[b][po]עדינה ניפו[/po][/b] (2011-06-10T22:59:07):
שלום לימונדה,
אני עוקבת כאן בשקט on and off מן ההתחלה (מתקשה לעקוב ברצף אחר כל דבר לאחרונה) אבל עכשיו ממש העברת אותי קשת רחבה של רגשות ותמונות... קצת נסערת, כמו אחרי איזה סרט מטלטל.
באמת מרגיש כמו סרט.

מזדהה עם המשפט הזה [u]אבל אני מרגישה רדופה וחרדתית.[/u] - זאת אני מחצית מחיי לפחות, ורובו עם לא כולו בשנים האחרונות.
לומדת לחיות עם זה.
המשפט הצהוב - ללא חולמים לא תהא מנוחה לעולם ;-)


[b][po]אמא של טוסיק דבש[/po][/b] (2011-06-11T00:10:47):
גם אני כאן,
מצטרפת למסע.
את לוקחת לכל מיני מחוזות...
הסיפור של ההפלה והודו מרעיד מיתר
שחבוי עמוק בנשמה.
שולחת חיבוק


[b]קואלה[/b] (2011-06-11T14:46:56):
אחרי שקראתי כאן את התגובות הנסערות שכתבו פה אחרי
קראתי עכשיו גם את הפיסקה שהיתה מעלי על סיפור האהבה לרוקר, ההפלה הרוקר והודו (כלומר את כל הבאמצע עדין לא הספקתי לקרוא)
וואו!
גם אותי הוא טילטל
הוא מעלה בי כל כך הרבה רגשות שאני לא יודעת מאיפה להתחיל
ובהתחשב בכך שקראתי את הפוסטים הראשונים על הזוגיות המרוחקת שלך במקום היפיפיה ועכשיו את הפוסט הזה
לא ברור איך הם מתחברים, מעין שתי קצוות של סיטואציות
ונראה לי שהמרחק בינהם הוא אולי הדרך שאת עשית
וגם השתקפות לאשיותך המלאה בכל הרבה צבעים וגוונים


[b]לימונדה[/b] (2011-06-11T16:21:18):
קצת מתחבאת פה בפינה אחרי הפוסט האחרון...
עדיין לא בטוחה מה לעשות איתו ועם התגובות...
יש בי איזה מקום שמרגיש לא נוח לחשוף את סיפור הודו- דווקא בגלל התמונות הכל כך חזקות.
לא בא לי לחרוט את התמונות האלה במוחות אחרים- אם זה בתת מודע או בתודעה עצמה. יש משהו בחלום ובסצינה אחר כך שכל כך קשה לעיכול... באמת קצת כמו סרט אימה.
אז איתכן הסליחה- הבנות שאני לא מכירה שהעברתי אותן את הסרט הזה... (באופן אישי אני אפילו לא מסוגלת לקרוא סיפורי לידה. יש משהו יותר מדי אישי וגראפי בשבילי).

לגבי הסימנים, הסמלים והסימבוליות- אני עדיין חושבת שאתה מקבל אותם רק כשאתה מחפש באמת. וכשאני הייתי שם בווראנסי לבד בגל החום המטורף (במקום לבלות לילות קסומים עם הנער הצרפתי בהרים הקרירים) אני חושבת שזה בדיוק מה שחיפשתי. משהו בחיבור הזה בין חלום ומציאות. מציאות שהיא כאמור קצת כמו חלום. המסע הזה לבד להודו היה בשבילי מסע מודע של חיפוש.

ההפלה המכאיבה נותרה מכאיבה- למרות הזמן שעבר, למרות שלא ניראה לי שהיה לי ולרוקר סיכוי, למרות האהבה החדשה שבאה ולמרות הילדים שנולדו.
אני חושבת בדיעבד שאולי יש נשים שפשוט לא בנויות להפלה. משהו בבחירה הזאת בין חיים ומוות כל כך מנוגד לזרימה הטבעית שלי.

ועכשיו עולות לי שאלות לגבי הבלוג הזה...
אני מרגישה שיש בו גם איזה ניסיון מודע שלי עם עצמי לעשות עבודה. להעביר תחושות ומצבים למילים. אני מרגישה את העוצמה שבשיתוף הזה דווקא עם מי שלא מכיר/ה אותי.
מרגישה שהמקום הזה של המרחק הפיזי והזמן שעומד לרשותי מאפשר לי לנהל סוג כזה של דיאלוג- שהוא לא רק עם עצמי או עם חברות טובות.

נפעמת מהעוצמה של [b]מילה[/b]


[b][po]אמא של טוסיק דבש[/po][/b] (2011-06-11T17:29:08):
לימונדה,את כותבת כל-כל יפה וכנה.
אבל את ממש לא מתערטלת.
מבינה לגמרי את האמביוולנטיות שלך לגבי הכתיבה.
גם אני מאד מהססת לגבי זה-
מתכווצת מבפנים מהמחשבה שמישהי שמכירה אותי תקרא ותזהה שזו אני.
איכשהו הפוסטים יוצאים לי ארוכים-ארוכים, וקצת סתומים, (כי מנסה לשמור שהנסתר יהיה רב על הגלוי) ..
בעיקר, אני כותבת
וקצת אח״כ, את הרוב- מוחקת!!! :-p
משתפת אותך בכל זה, רק כדי לומר שבאמת,באמת, אני מבינה את המבוכה.
אבל יקירתי, אין [b]לך[/b] על מה.
את נקראת מקסימה, מרשימה ומרתקת.
תמשיכי בעבודה הזו שלך עם עצמך
ואנו נצא נשכרות!

<ועכשיו נראה לי ששוב אלך למחוק..?>


[b]לימונדה[/b] (2011-06-11T19:20:47):
תודה לך [po]אמא של טוסיק דבש[/po] (-: המילים שלך מאד מעודדות ונוגעות לי ללב |L| 

אני חושבת שעולים בי המון קולות פנימיים בעקבות התערטלות הזאת...
מצד אחד מאד לא מתאים לי ללכת על זה... ומצד שני מוצאת קול פנימי חזק שאומר לי ללכת על זה באומץ!
כי... מה כבר יכול לקרות? מי כבר יכול לזהות? ֿ
ו...האם באמת איכפת לי? פתאום אני מבינה שזה לא ממש משנה.
אני חושבת שהגעתי למקום שלא כל כך איכפת לי לחשוף את עצמי והמחשבות שלי (רק חוששת לפגוע בבחור- מעבר לזה באמת לא איכפת לי)...

אני חושבת שכרגע בשבילי, בנקודה הספיציפית הזאת בחיים שלי, יש לי דווקא יותר עינין בלכתוב בלוג כזה, של מילים עם זהות אנונימית, מלעשות בלוג אישי עם תמונות של הנופים ההורסים, העונות המשתנות, הילדים, הבית והארוחות המושקעות שלנו (משום מה דווקא [b]זה[/b] ניראה לי אישי וחושפני מדי).

עולות לי גם הרבה מחשבות שקשורות במדיום הזה- האינטרנט.
כאמור אני מבוהלת פייסבוק- ובכלל נמנעת מלחשוף תמונות שלי ושל המשפחה ברשת.
חושבת לעצמי כל הזמן האם אני משאירה אחרי עקבות- ובכלל איזה עקבות אנחנו נשאיר אחרינו בעידן הזה. מאגרים של תמונות אי מיילים, אינפורמציה אינסופית.
השבוע חשבתי לעצמי מחשבה מצחיקה- אם מישהו (נגיד חבר לשעבר) יעשה עלי גוגל, הדבר הכי אקטואלי שיש עלי כיום ברשת זה שהצלתי זקנה מטביעה בכפר קטן בדרום צרפת :-]


[b][po]שבע יהלום[/po][/b] (2011-06-12T22:43:28):
יודעת לימונדה
בשבועות הראשונים של הכתיבה שלי באתר הזה
וגם אחרי כמה חודשים
וגם עכשיו לפעמים
הייתי מופתעת עד כדי בשוק מההיחשפות. לפעמים זה היה לי קשה במיוחד, הרגשתי בלבול זהות. כלומר, איך בנאדם שחרד לפרטיותו כמוני כותב ככה באינטרנט?! פאקינג ברשת, מקום שבקלות אפשר להגיע אליו בעידן שלנו. הייתי שואלת את עצמי- את מודעת לזה שמאחורי הניקים יושבים בני אדם שמסתובבים בעולם הפתוח ויודעים עליך דברים?
לאט לאט הבנתי שאני נמשכת לכתיבה פה, אז אני לא יכולה ולא רוצה להתנגד לזה.
וגם גיבשתי לי חבורה קסומה.
וגם למדתי לשלוט בזה, מתי אני באמת רוצה לכתוב, מה וכמה.
גם וגם.
גם וגם זה בכלל אחד מביטוי המפתח בחיי בתקופה ארוכה ועמוסה זו.

עם כל הקושי העצום והחד והכואב והמזעזע שתיארת בפוסטים האחרונים (הנה, פוסטים, עוד מילה שלא יודעת אם אי פעם אצליח להגיד בלי צמרמורת בשיניים),
זה לא פגע ולו בקצת ואף חיזק את החשק שלי לבוא לצרפת
ובכלל אף פעם לא רציתי לנסוע דווקא לצרפת.


[b]לימונדה[/b] (2011-06-15T14:21:45):
אני חושבת שבימים האחרונים היו לי הרבה הזדמנויות לשבת ולכתוב פה...אבל ברחתי למקומות אחרים.
לילה אחד אפילו התהפכתי לי במיטה נאבקת בנדודי שינה ועדיין לא באתי לפה לכתוב.
לא כתבתי כלום... מהבהלה ממה שכן כתבתי...
ומהתגובות. ומהמחשבה מי קורא פה וכמה. ואיך אני מרגישה עם זה. ולמה. פחות מהפאניקה שיזהו אותי (הרי אני יותר כאן משם) אלא יותר נתקפתי בבהלה שאני ככה נותנת דרור למחשבות הכי כמוסות שלי ולחוויות הכי אפלות שלי להסתובב להן חופשי ללא פיקוח ולהתגלגל להן מי יודע איפה...
אבל במקביל אני שמה לב כמה זה משחרר!!! זה מדהים. אני מרגישה הרבה יותר קלה. משחררת את השדים מהבקבוקים. מתנקה.
חוזרת להווה שלי פה אחרי הפלאשבקים שהתפרצו לחיי ולדף הזה באלימות. חוזרת לפה מהמקום שבו נאלמתי.

קצת אחרי השוק, הבהלה והתחושות המאד חזקות שהרגשתי בעקבות סיפור הטביעה באגם, באה סופה ושטפה את הכל, ופתאום התחלתי להרגיש מין תחושת הקלה ושימחה.
פתאום באמת הרגשתי שמחה על זה שאני חיה (ואפילו התחלתי להרגיש בגוף מין תחושת חיות חרמנית כזאת שמזמן לא הרגשתי).
הילדים נורא שימחו אותי בהוויה שלהם והזכירו לי כמה כיף לי שהם קיימים (ושאני לא יכולה לצלול כל כך עמוק במחשבות כבדות ובעבר, כי הם פה וצריכים אותי עכשיו).
גם עם הבחור הרגשתי איזו חדוה מחודשת (למרות שזה בא והולך וקשור גם כן למצב רוח של הבחור שבימים האחרונים לא משו). לפעמים אני מרגישה שאנחנו עושים שני צעדים קדימה ואז ברגע של ריב חמישה אחורה.
ההליכה הלילית פה עם הכלב בזמן השקיעה עוזרת לי גם להסתכל על דברים קצת מבחוץ. הולכת לי בשביל וקוטפת פרחי בר. ליד האגם צומח שיח ענקי עם פרחים סגולים. "butterfly bush". עוצרת להריח. ניזכרת באמא שלי ואיך היא תמיד עוצרת ליד כל פרח מריחה ומתפעלת. לפני כמה ימים באחד הטיולים עם הכלב פתאום הרגשתי כל כך חיה- כמו איזה גיבורה מסרט ובמקביל התחלתי להרגיש יותר בשלום עם עצמי- ואפילו לאהוב את עצמי מחדש. חשבתי לעצמי שעם כל הקשיים שלי פה וההתמודדות הלא פשוטה עם הזוגיות, הבדידות, המגורים רחוק ממשפחה וחברים, חוסר הכיוון וחוסר העבודה... עדיין אני מרגישה שבאופן מודע הובלתי לפה- גם בבחירת בן הזוג, גם כל המסביב.
חושבת לפעמים על לימונדה בת העשרים, שאם מישהו היה מראה לה את המציאות שלי פה באיזה כדור בדולח, בטח היא היתה חושבת שזה לגמרי מגניב (רק שאז לא ידעתי באמת עד כמה המציאות מורכבת ולא דו-מימדית).
אבל אחרי כמה ימים שהרגשתי טוב פתאום שוב מצב רוח.

כל כך מעייף להיות אנושי...


[b][po]אמא של טוסיק דבש[/po][/b] (2011-06-15T18:26:06):
[u]כל-כך מעייף להיות אנושי[/u]
:-)
That's it, in a nutshell!!


[b]לימונדה[/b] (2011-06-15T18:32:35):
_כל-כך מעייף להיות אנושי

That's it, in a nutshell_
I'll drink to that :-)
ובצהוב- כל גיל והשמחה שלו

[b][po]נטע ק[/po][/b] (2011-06-15T18:37:16):
_כל-כך מעייף להיות אנושי
That's it, in a nutshell!!_

[/spoiler]
[spoiler=התחלה]
[b]לימונדה[/b] (2011-06-16T01:03:31):
ליקוי ירח.
מחכה לירח שישוב מבעד לענן גדול שחור.
מתרגשת כמו ילדה.
פחדתי שלא נראה כלום, אבל לפחות בהתחלה (עד שהגיע הענן הגדול והשחור) היתה ראות מדהימה.
פס של אור זוהר וצל גדול. ירח אדמדם.
לאט לאט האור מתפשט.
הבחור ישב איתי פה בחוץ ופיטפטנו קצת.
לא היתה לו סבלנות לחכות לענן שילך אז הוא הלך לישון.

ניזכרת שכשהייתי בת שש נסענו לשליחות לשנה בקליפורניה והיה ליקוי חמה חזק מאד. חילקו לנו משקפיים מיוחדות בבית ספר ואמרו לנו שאם נסתכל על השמש נתעוור (לא זוכרת אם אלה היו המורים שהזהירו או תלמידים שהפחידו אותי סתם). בזמן הליקוי הצצתי מהזוית של העין. כל כך נבהלתי מהמעשה ששמרתי את זה בסוד (אפילו מאמא) ובמשך ימים חיכיתי להתעוורות המתקרבת.

ניראה לי שאני עדיין מחפשת סימנים |*|


[b][po]אמא של טוסיק דבש[/po][/b] (2011-06-16T01:38:33):
תודה על הציטוט המחבק ;-)
ועל שבאת לבקר.
לילה טוב!zzz


[b][po]שבע יהלום[/po][/b] (2011-06-16T13:21:58):
_כל-כך מעייף להיות אנושי
That's it, in a nutshell
I'll drink to that_

אבסופאקינגלוטלי
אתמול בלילה קצת שתיתי עם עצמי
עכשיו אני יודעת למה.

ליקוי ירח.
הסתכלתי עליו אתמול תוך כדי הליכה ברחוב, גם יפה, גם עצוב, גם מסתורי.
היה שלב שכמעט כולו היה אפל ורק כתר צר בוהק עיטר אותו באלכסון.
איך שמחתי רגע לפני שהלכתי לישון להרים עיניים לשמיים בגג ולראות שהוא שב במלוא זוהרו.

[u]פתאום הרגשתי כל כך חיה- כמו איזה גיבורה מסרט[/u]
אני כל כך מכירה את התחושה הזו.
קטע שלהרגיש כמו בסרט גורם לנו להרגיש בחיים.

חיבוק לימונדה.


[b][po]אמת וצדק[/po][/b] (2011-06-17T01:46:05):
[u]פתאום באמת הרגשתי שמחה על זה שאני חיה (ואפילו התחלתי להרגיש בגוף מין תחושת חיות חרמנית כזאת שמזמן לא הרגשתי).[/u]
בדיוק מה שאני חווה ברגע זה, לבדי בחדר בקומה 10 של בית מלון מפואר באמסטרדם, אחרי ערב חגיגי רווי יין.
איזה כיף להרגיש ככה, נכון? הוכחה שהפוטנציאל הסוער שלנו עדיין חי.


[b][po]אמת וצדק[/po][/b] (2011-06-17T02:34:39):
שולחת לך [url=http://www.youtube.com/watch?v=wXmJCJP8Ju0.]שיר[/url] מאוד מתחבר לי ל{{}}[u]תחושת חיות חרמנית כזאת[/u]. והוא גם צרפתי - הזכיר לי אותך.


[b]קואלה[/b] (2011-06-17T23:32:06):
אחח... איזו שפה מיפיפה זאת צפרתית!
גם רשימת קניות לסופר בצרפתית תשמע לי סקסית ועמוקה
חבל שאני לא יודעת אותה בכלל


[b][po]אמא של טוסיק דבש[/po][/b] (2011-06-18T00:12:09):
לימונדה,
את גם שמת לב שלהרבה מהצרפתים יש פה קטן, קפוץ כזה??
אני חושבת שזה בגלל כל העיצורים והסוגים השונים של הצליל ״או״, שיש להם בשפה.
שפה הלוא משפיעה על תווי פנים..

איטלקית.
איטלקית עושה לי את זה הרבה יותר עכשיו. עם מילים שנגמרות בהברות פתוחות.
ב-לי-סי-מה. כ״כ חושני.


[b]לימונדה[/b] (2011-06-18T17:05:04):
אתמול היה יום טוב (-:
ממש|H|
זה התחיל בתוכניות שהשתנו. אני הייתי אמורה לעזור לחברה לצבוע את הדירה (היא ביטלה). במקביל הבחור קם בבוקר והודיע באופן אימפולסיבי שהוא נוסע לטולוז. לרב כשהוא מחליט לנסוע לטולוז אני לא מתלווה. בכלל, מאז שאנחנו "לא חברים" אני לא ממש מוצאת את הטעם. מנסיון קודם יוצא שאנחנו מבלים את השעה וחצי של נסיעה לטולוז במריבה באוטו. המסלול המונוטוני מוציא ממני את אותם כעסים נחבאים (אולי גם העובדה שהבחור מתוקף הנסיבות נאלץ לשבת ושאין לו ממש לאן לברוח). אז יוצא שעד שאנחנו מגיעים לטולוז לשנינו אבד החשק לבלות את היום ביחד.
טולוז עצמה היא אחת הערים היותר מהממות שביקרתי בהן. עיר מאד צעירה וסטודנטיאלית. ארכיטקטורה מהממת (שימוש באבן ורדרדה). המון שווקים. את העיר חוצה נהר ענק, "הגרון", שעובר במרכזה. קצת מזכיר את נהר הסיין בפריז בממדים- אבל פי אלף לטעמי. אני לא יודעת למה אבל אתמול כשהתעוררתי וראיתי שהתוכניות משתנות פתאום מצאתי את עצמי מתלווה אליו למסע. לוקחים את הטנדר הישן שלי.בגלל שלא ממש התכוננתי אני לבושה בשמלת הכפר- שימלה דהויה ולא ממש זוהרת. מגיעם לטולוז. חונים את האוטו קצת מחוץ למרכז ושוכרים אופניים (יש להם אופניים כמו בפריז- ניתן לשכור אופניים ביורו ליום). לנסוע על אופניים בעיר זה משהו שמיד משמח אותי וממלא אותי בחיוניות. אחר כך בירה על הבוקר (טוב אחת עשרה וחצי ואני מתלבטת בין עוד קפה לבירה. בוחרת בירה.). השמש יוצאת. ופתאום אנחנו מוצאים את עצמינו בלב ליבו של איזור השופינג. "יאללה הבאתי כסף. תקני לך משהו יפה" אומר הבחור (זה דווקא אופייני- הבחור מאד נדיב ומפרגן. בשנים האחרונות זאת הייתי אני שלא גילתה יותר מדי עינין בשופינג) נכנסים ל"זארה". אולי בגלל שכל כך הרבה זמן לא הייתי בחנות הכל ניראה לי "מדהים". מודדת שמלות. מוכרות חמודות ומפרגנות. התאהבתי בשמלה אחת חד פעמית והמוכרת שולפת נעלי עקב בלתי אפשריות בגובה שלהן (אוטוטו בת ארבעים ומעולם לא הלכתי על עקבים ממש- דקים כאלה מסוג הפרחה אלגנטית). אז עשיתי לבחור תצוגות אופנה. זה מדהים איך כל הבנים בעצם הכי היו רוצים אשה פרחה בסופו של דבר- לפחות בלוק. בסוף יצאתי עם שתי שמלות מהממות (ובלי העקבים). ולבשתי להמשך היום את השמלה החדשה. ואז ארוחת צהריים בחוץ בשמש במסעדה לגמרי יאפית ויומרנית. מרב התרגשות בלעתי מהר מדי את המים ונחנקתי. פאדיחה. אבל זה הצחיק אותנו. בכלל היה יום מוצלח כזה. בדרך הביתה בכלל לא העלנו את "הנושאים החמים" לשיחה. היה ממש כיף! יש לי שתי שמלות חדשות ותספורת חדשה שעשיתי השבוע. מרגישה טוב!
היום יום בבית. מזג אויר גשום. הילדים משחקים, א. בן השש עושה ספרים (אני צריכה לתפור לו דפים ביחד והוא מצייר) ל. משעשע אותי.
שמחה על כל החברות החדשות שרכשתי לי פה בדף שלי.
רגע...הולכת לצעוק קצת על הילדים :-D


[b][po]במבי ק[/po][/b] (2011-06-18T21:40:49):
נשמע כיף היום בטולוז! איזה כיף שקנית שמלות חדשות יפות, גם אני רוצה! לגבי העקבים - קניתי סנדלים מהממות של קמפר עם עקב לא גבוה מדי (ראית אותן), וזה ממש נחמד לימים שלא צריך להסתובב יותר מדי.


[b][po]שבע יהלום[/po][/b] (2011-06-18T23:56:35):
איזה יום עסיסי תיארת כאן, איזה כיף.
שמחה לקרוא אותך לימונדה.
אם אני אכנס לאוטו ואסע שעה וחצי אגיע לבאר שבע :-)
הממ... בעצם עדינה גרה ליד באר שבע. שווה!

[u]זה מדהים איך כל הבנים בעצם הכי היו רוצים אשה פרחה בסופו של דבר- לפחות בלוק[/u]
זה נושא שיוצא לי להפוך בו לפעמים.
מצד אחד גם גברים שמתים על לוק הטום בוי הטבעי מתבלבלים מול עקבי סטילטו ומיני
מצד שני מאיר סלד אש מכל זכר של איפור/ עקבים/ גרביונים ושאר גינדורים
מצד שלישי לפעמים נראה לי שהניסוח הנכון הוא שכל אשה היתה בעצם רוצה להיות פרחה בסופו של דבר, גם זו שהגרדרובה שלה מורכבת מג'ינסים וטריקו נהיית ילדה קטנה מול איפור צבעוני ושמלות נוצצות
מצד רביעי המילה פרחה קשה מדי
מצד חמישי יש לי כל כך הרבה חברים מעורבבי מגדר שכל אמירה אינה תקפה כלל ועיקר.
הכי חשוב שיש לך שמלות חדשות!
שבוע טוב גברת מגונדרת.


[b][po]אמא של טוסיק דבש[/po][/b] (2011-06-19T23:38:54):
בטח שקראתי, בו ביום שכתבת.
מה שהרגשתי כשסיימתי לקרוא,
הזכיר לי, את התחושה שהיתה נוצרת בי, בגיל עשרים וקצת, אחרי שהייתי רואה סרט צרפתי בקולנוע לב בסתם אחה״צ אביבי של יום חול. אחרי שהייתי יוצאת מהאולם, הפנים והחוץ היו קצת מתבלבלים והמראות התלאביבים,ה עלובים משהו, קיבלו איזה גוון רומנטי אירופאי. הייתי הולכת בין האנשים, עטופה בענן של קסם שהסרט טווה בי, כל עוד שמרתי על שתיקה.
לכשהתחלתי לדבר- החוץ היה פורץ פנימה כמו נחשול אדיר... והקסם נשבר. המסתוריות הצרפתית נמוגה.
האופק התל-אביבי חזר להיות כל-כך ישראלי, בו השמש יוקדת והכל כה מוכר.

בגלל זה, כממתיקת סוד
שמרתי את התיאור הזה שלך, בפנים, והחיות שקרנה ממך, חממה גם אותי.

בחיוך, חשבתי על לימונדה ההיא, בת העשרים. כמה היתה שמחה על היום הזה.
<רק שאצלה בדמיון, בטח היום הזה, היה ממשיך עם סקס של אחה״צ שלאחריו היא היתה מעשנת סיגריה על הוורנדה, עירומה מתחת לחולצה גברית גדולה עם כפתורים, ובידה כוס יין אדום. ;-) >

אני, דוקא התענגתי על כך, שהיום הקסום בטולוז, התרחש במציאות של:
[u]רגע...הולכת לצעוק קצת על הילדים :-)[/u]
 
סנטה (בצרפתית..)


[b]לימונדה[/b] (2011-06-20T16:59:33):
[po]במבי ק[/po] נעליים זה על הכוונת. מחכה למכירות החיסול הקטלניות של הקיץ- אולי צפוי לנו באופק עוד יום טולוז שכזה עם ביזבוזים ונעליים.
בכיף הייתי הולכת על סנדלים עם עקב- רק שפה אין לי מושג מה אני אעשה איתם... (ספונג'ה?)

הי [po]שבע יהלום[/po] [u]המילה פרחה קשה מדי[/u] אולי זו העברית שלי שהתישנה, אבל אצלי למילה פריחה יש דווקא קונוטציה קלילה.
מאד משמח להתרענן בחיים בעזרת בגדים חדשים. כשחזרתי הביתה מדדתי את שתי השמלות ועשיתי לילדים תצוגת אופנה.
א. (שש וחצי) הסתכל עלי מודדת ואמר "מאד יפה השימלה. אבל גם בלי בגדים את יפה" :-]

[po]אמא של טוסיק דבש[/po] את מתוקה ביותר (-: מאד נהנית שאת חווה את החיים שלי פה קצת כמו סרט זר (צרפתי לצורך העינן- שזה לרב מה שמתכוונים אליו כשאומרים "סרט זר").
דווקא מהמקום שלי פה, תל-אביב מצטיירת לי מאד רומנטית. במחשבה שניה מחליפה את המילה "רומנטית" ב"סקסית". משהו בשילוב הזה של הדביקות, השמש חסרת הרחמים, הים, הבחורים החתיכים והבחורות הכוסיות, אופניים, אבטיחים בירות אה וגם סקס מזדמן. (כל זה מהמקום שבו נטשתי את תל-אביב אחרי שש שנים בגיל 25).
ואולי היום עם שני ילדים והבחור היא תצטייר לי כפחות סקסית ואני אשאר עם הליכלוך הצפיפות והאיכסה ואחלום על מקומות רחוקים וירוקים.
ולגבי לימונדה בגיל 20-
ניראה לי שהשיעור הגדול (או אחד מהם..) שלמדתי עם השנים, זה שדברים הם לעולם לא כפי שהם מצטיירים על פני השטח. תמיד יש עוד אלמנטים נסתרים לעין, עוד רבדים, וקשיים.
כפר נידח בדרום צרפת עם גינת ירק נישמע על פני השטח כמו חלום רומנטי (במיוחד שלי) אבל... יש גם רגעים אחרים.
אני כבר לא ממש בטוחה מה החלום הרומנטי שלי היום. אולי יוון?
אולי אני כבר לא מאמינה ברומנטיקה ובוחרת בסקסיות במקומה כאופציה יותר מבטיחה. לא יודעת.

כשהתחלתי את הבלוג שלי המטרה היתה למצוא פינה שבה אני אוכל לכתוב ללא צורך ליפות את המציאות. מתקנת- כשהתחלתי לכתוב פשוט התחלתי לכתוב ולא לקחתי בחשבון יותר מדי אלמנטים.
עכשיו אני מבינה שהכתיבה פה לא רק צריכה להיות של הרגעים הקשים. כיף לדווח גם על משב רוח חדש- בכל מקרה מרגישה הרבה יותר "חברה" של הבחור.
מאד משמח לדווח על תחושות טובות (-:


[b][po]אמת וצדק[/po][/b] (2011-06-20T18:04:07):
מקדישה לך עוד [url=http://www.youtube.com/watch?v=u47h9fDGKxg&NR=1&feature=fvwp.]שיר[/url] באווירה שלו הוא מזכיר לי את הדברים שאת כותבת. ליתר דיוק, את הדברים שאת כותבת בימים האחרונים, המציירים חלום אירופאי רומנטי וסקסי.
וכדי לאזן - [url=http://www.youtube.com/watch?v=fSaju5T-bxI]שיר[/url] שמתאים יותר לבוקר ההוא בהודו, שונה לגמרי.
שני צדדים שמתחברים למי שאת.
חלמת פעם שהבלוג שלך יהיה מלווה במוסיקת רקע? D-:


[b][po]שבע יהלום[/po][/b] (2011-06-22T01:42:23):
רונן בן טל.
[po]אמת וצדק[/po] , תקשיבי, רונן בן טל מבחינתי, זה לא בא ברגל שככה מישהו שולף אותו.
איך אני אוהבת אותו. ואת איך שהוא שר את מה שהוא כותב.
ואיך נשבר לי הלב כשהוא עשה מופע מיוחד ל"תיקיות" לפני כמעט שנתיים ולא הלכתי כי הייתי עמוק ברפש הגיהנום הפרטי.

_עכשיו אני מבינה שהכתיבה פה לא רק צריכה להיות של הרגעים הקשים. כיף לדווח גם על משב רוח חדש- בכל מקרה מרגישה הרבה יותר "חברה" של הבחור.
מאד משמח לדווח על תחושות טובות_
תענוג.
אם היה ציור של מפתח סול או תווים אחרים זה מה שהייתי מדביקה פה עכשיו.


[b][po]אמת וצדק[/po][/b] (2011-06-22T06:58:22):
אוי, טעות. השיר שמתאים יותר לבוקר ההוא בהודו הוא [url=http://www.youtube.com/watch?v=t2WlfZokIBs.]זה[/url]
רונן בן טל - [b]ה[/b]{{}}זמר שלי |L|


[b]לימונדה[/b] (2011-06-22T12:21:07):
איזה כיף לי!!! תודה אמת על השירים |מתנה|.
באמת לא חשבתי שיהיה לי בלוג עם פס- קול. זה גדול!
רונן בן טל לא אמר לי יותר מדי אבל אז ניזכרתי בשיר שלו אי שם בתחילת שנות התישעים- זוכרת את "מת הבית"? זורק אותי למקומות אחרים ממש. אור כשדים- איזה שם יפה. א
מוסיפה אחד משלי באותה אוירה שמוקדש לכן שבע ואמת באהבה [url=http://www.youtube.com/watch?v=I2Qlb0qFLFE]מהאלבום החדש והמדהים של פי ג'יי[/url]


[b][po]שבע יהלום[/po][/b] (2011-06-22T21:51:58):
גאוני שהתחלנו פה עם מוסיקה.
את רונן הכרתי ב-
http://www.youtube.com/watch?v=2cu-A5hRrmA
(אמרנו ילדה מורבידית כבר)
ואת זה אני הכי אוהבת-
http://www.youtube.com/watch?v=ZsXhpmJ9BSc
כלומר, עדיף עם סאונד יותר טוב.

PJ, PJ היא באמת מדהימה. ואני לא מפזרת את המלה הזו ככה סתם.
איזה כיף.


[b]לימונדה[/b] (2011-06-24T09:57:52):
[b]אמא שלי נפלה[/b] (כותבת ובוכה).
אתמול היא אמרה לי כבדרך אגב בשיחת הטלפון היומית שלנו שהיא נפלה. ככה באמצע היום. בלי סיבה. איבדה את ההכרה לכמה רגעים. תפרו לה את הסנטר.
מאז אני לא מצליחה להפסיק לבכות.

[b]מישהו ראה את אמא שלי?[/b]

פעם כולם בירושלים היו מזהים אותה לפי הפז'ו 204 סטיישן שנת 69. לאף אחד לא היה אוטו כזה. מכונית צרפתית, כמוה, ירוקה כהה, כמעט שחורה (מעולם לא נשטפה). במשך עשרים שנה תמיד הסתובבה עם אותו האוטו. אמא שלי השוויצה בכישורי הנהיגה שלה. (היתה מחנה במהלך אחד). הסיעה אותנו לכל מקום. בית ספר. חוגים. מסיבות כיתה. את האוטו החליפה רק כשאחותי עשתה רישיון. ברמזור היו שואלים אותה "מוכרת?" בסוף היא מכרה אותו בחצי חינם, האיש שבא לקנות התבאס שעל החלון סטיקר של "שלום עכשיו". "תמיד אפשר לנפץ את החלון" הוא אמר.

האשה הזאת כבר לא נוהגת. מכרה את האוטו הקטן האוטומטי (טויוטה יאריס) ועכשיו יש לה כרטיסיה.

או שהיו מזהים אותה לפי כובע הלבד רחב השוליים. ההיפי. היא קנתה אותו ביד שניה בקליפורניה בשנה ההיא כשגרנו ליד הים.
תמיד היתה לבושה במין סגנון משלה, בוהמי אלגנט. נעלי עקבים יקרות שהיתה קונה בחנות מעצבים בשדה התעופה, והקפידה לשמור עליהן מצוחצחות. תיק צד אלגנטי. ריח של בושם צרפתי "גירלין". מעולם לא מתאפרת. אבל מאד אוהבת עגילים. ותכשיטים.

תלתלים כמו בקבוקים. (ככה טבעי) במשך שנים היתה צובעת.
בשנה האחרונה הפסיקה לצבוע. הבקבוקים לבנים נוצצים והיא ניראית כמו פיה.

מבנה גוף דקיק. רזה. שטוחה.
אנרגטית. שוחה כל יום. עושה צ'י קונג.
בימים אלה היא עדיין הולכת לבריכה כל בוקר. מוקדם. ברגל. עוצרת בדרך לקטוף זיתים. אבא שלי כובש. פעם אחרונה שדיברתי איתה היא היתה נשמעת עליזה כל כך "מצאתי צלפים בדרך חזרה מהבריכה". היא עמדה וקטפה בין הקוצים. בסוף אספה שתי צנצנצנות.

אמא שלי היתה מבשלת מספרי בישול בעיקר "קלאודיה רודן, המטבח הים-תיכוני". הכל היא הכינה לבד. לחם. לבנה. חמוצים. ריבה. פעם היא אפילו היתה מכינה לבד את הפסטה ללזניה עם תרד. השאירה את העלים להתייבש על סדין לבן נקי שפרסה על המיטה. אופה פאי עם שזיפים, אפרסקים, מישמיש. מחמיצה ארטישוק.
פעם יצאתי לטיול שנתי. המורה ביקשה להביא ארוחת צהריים. כל הילדים הביאו סנדויצ'ים עם שוקלד השחר. ורק אני יושבת בצד, רחוק מהחברה, עם ארטישוק וצנצנת וינגרט- כי זה היה האוכל שהכי אהבתי. תמיד חברות רצו לישון אצלי כי בבוקר היא היתה מכינה קרפים צרפתים דקים כאלה עם ריבה תוצרת בית.

האשה הזאת הפסיקה לבשל. לא יודעת מתי זה קרה. כבר כמה שנים בטח. אבא שלי מכין (בעיקר מרק עוף).

קונה בשוק. המוכרים כולם מכירים אותה והיא מתבדחת איתם. בוחרת לאבא שלי בקפידה. מלפפונים לא גדולים מדי. עגבניות לא בשלות מדי. הכל צריך להיות בדיוק. בכל דוכן קונה רק פריט אחד.
פעם אחרונה שהיתה בשוק, בשבוע שעבר, כייסו אותה. גנבו לה מהתיק את הארנק "זה יכל לקרות לכל אחד אמא. השוק זה מקום עם כייסים. כולם יודעים" אבל אמא שלי מרגישה אשמה.

האשה הזאת נאבקת בבעית זיכרון שהופכת את ההתנהלות שלה למסורבלת יותר ויותר.

עיניים חכמות. צוחקות. והצחוק שלה המתגלגל.
הקול נעים כל כך. מתענינת בשלומי. תמיד היא חשבה שכל מה שישי לי להגיד, לספר מענין ומצחיק. מאד שיעשעו אותה סיפורי המתבגרת הירושלמית. התכחים. החברות. הבנים.
כשהייתי חוזרת הביתה היתה מכינה לי לימונדה. סוחטת לימונים, מערבבת סוכר חום. קרח. פעם בלילה קראתי לה "אמא אני צמאה..." היא התייצבה מיד. ניסיתי אותה "למשהו קר וחמוץ...איכפת לך?" נפגשות במטבח. היא עם חלוק יפני שאבא שלי קנה לה ביד שניה, מחכה ברעב לשמוע סיפורים על ילדות בירושלים ועל ההרפתקאות שלי.

אמא שלי.
מעולם לא מאחרת.
עכשיו היא קצת איבדה תחושת זמן.

תמיד מנומסת. ניסתה כל כך קשה שגם אנחנוּ נהיה כאלו- מנומסות ומתחשבות.
מתענינת בעובדים בבנק, בבריכה, בסופר בנהג האוטובוס. כולם אוהבים אותה כל כך.

מצחיקה. הצחוק המצלצל. כמו פעמונים.
מבריקה. דיברה כל כך הרבה שפות. למדה. ערבית. יוונית. איטלקית. אספרנטו. צרפתית. עברית. אנגלית. גרמנית (שנאה)
קראה. כתבה. תירגמה.

דור שני לשואה. ההורים איבדו הכל. חיה תמיד בצל הטראומה.
לא יכלה להירדם עד שלא הייתי חזרה במיטה מהבילויים המפוקפקים שלי. לפעמים הייתי חוזרת כל כך מאוחר- בוקר כמעט.

נדיבה. מעולם לא עברה על פני קבצן מבלי לפתוח את הארנק. היתה מספרת שאבא שלה נתן גם לשיכורים "מי אני שאשפוט על מה מישהו אחר מוציא את הכסף שלו".

כותבת ובוכה- מתגעגת כל כך לאמא שהיתה לי ולאמא שלי עכשיו שמתמודדת עם הדבר שממנו פחדה כל חייה- הזיקנה.

[b]מישהו ראה את אמא שלי?[/b]


[b][po]סקאלד מודרני[/po][/b] (2011-06-24T10:16:15):
מקסים ומעורר השראה.

וקשה, כל כך קשה.

אני עדיין לא מספיק מבוגר כדי לראות את אותו תהליך קורה עם ההורים שלי. מה גם שהם היו דיי חדגוניים רוב חייהם.
אבל מזכיר לי סופר שאני מאוד אוהב, כתב עשרות ספרים, מחזות, השתתף בהפקה של סרט או שניים וסדרות המבוססות על כתביו. בשנים האחרונות כתב שלושה ספרים שמבחינתי היו שיא הקריירה שלו, הטובים ביותר. הוא תכנן לכתוב להם ספר רביעי, שיחתום את הסיפור. הספר הזה היה אמור להיות הטוב ביותר. בינתיים אבחנו אצלו סוג נדיר של אלצהיימר ומצבו התדרדר במהירות. בסוף כמעט ולא כתב את הספר כי איבד את היכולת להתשתמש בידיו כראוי. אך תוכנת מחשב שמתרגמת קול לכתב פתרה את הבעיה הזאת. הבן שלו היה צריך לעזור לו כדי שיוכל לסיים את הספר, ואני מניח שהוא באמת היה האחרון שלו. הספר יצא בינוני מינוס- איזה פיספוס...
ואיזה אירוני שאדם שכתב והשתמש כל כך הרבה במוחו כדי ליצור סיפורי חיים, ארצות שלמות ועולמות אחרים, בסופו של דבר נגזר עליו לאבד בקצב הולך וגובר את היכולת להשתמש בו.


[b][po]שבע יהלום[/po][/b] (2011-06-24T11:36:50):
לימונדה יקרה לי :'(
קוראת, בעבודה, ולבי.
[u]מישהו ראה את אמא שלי?[/u]
זה לוחץ לי בעיניים ובלב ובזרועות.

ההורים שלי נשואים 40 שנה. שלשום היה התאריך המדוייק.
זה העיף אותי רחוק. אף פעם בעבר יום הנישואין שלהם לא חילחל אלי כמו השנה.
זה גרם לי לשקוע עמוק במחשבות על אהבה, זוגיות, נאמנות, שושלת דורות וזקנה ופרידות.

ואני קוראת את המילים שלך ובא לי לחבק את ילדת הלימונדה הקטנה.

אמא שלך מצטיירת נפלא. נהניתי לדמיין אותה, כמו בסרט, ואני יודעת שזה גם איך שאת הצלחת לתאר אותה, איך שאת רואה אותה, שצבע הכל בקסם.
נהנתי לראות איך חלק נשמע לי כל כך הפוך מאמא שלי וחלק נשמע לי בדיוק אמא שלי.

מחזור החיים הטבעי כל כך מכעיס לפעמים. מקסים ורגיש ועצוב עד זעם.

באמת הייתי רוצה לחבק אותך עכשיו וללטף לך ולילדות שבתוכינו את השיער בשקט.

תודה.
ובריאות, המון בריאות.


[b][po]אמת וצדק[/po][/b] (2011-06-24T16:47:55):
קוראת ובוכה, הגיל שלנו כל כך קשה, התמודדויות בכל החזיתות. איזה כאב מול ההזדקנות של ההורים שלנו!
"אלהים מרחם על ילדי הגן,
פחות מזה על ילדי בית הספר.
ועל הגדולים לא ירחם עוד,
ישאירם לבדם..."


[b][po]במבי ק[/po][/b] (2011-06-24T16:55:31):
קראתי :-(
אני בבית. אשמח אם תתקשרי. הסקייפ שלך סגור.


[b][po]אמת וצדק[/po][/b] (2011-06-24T16:59:04):
התיאור של אמא שלך מעורר השתאות, איזו אשה מרשימה, וכמה שאת מתארת את זה יפה.
גם לי יש אמא צרפתייה, שונה מאוד משלך, מבפנים נשמה גדולה של אמן שבא לתקן את העולם, מבחוץ אופי בלתי נסבל לעתים.


[b][po]נטע ק[/po][/b] (2011-06-24T18:30:51):
לימונדה- מצטערת לשמוע ((-))


[b][po]אמא של טוסיק דבש[/po][/b] (2011-06-24T19:02:20):
לימונדה
((-))

[u]מישהו ראה את אמא שלי?[/u]

כשקראתי אותך,
והדמעות חנקו את גרוני,
רציתי רק לחבק אותך ולאמר,
אבל לימונדה,
תראי הנה אמא כאן.
הכל בסדר.
אבל לא הכל בסדר.
הבנתי שאמא שלך השתנתה
(לא מבשלת, בעיית זכרון..)
ואת רחוקה.
ומתגעגעת לאמא שהיתה.
(את אכן תיארת אישה מקסימה!)
ומפחדת מאותו עתיד שמי מאיתנו שלמזלנו, טרם חווה, יודע שהוא יגיע,
אבל בבקשה, עוד לא, ה׳ בבקשה, בבקשה
שיהיו לנו איתם, עוד הרבה שנים ארוכות וטובות.
אמן.

<סתם רעיון,
אולי יהיה כיף לכולכם,
אם אמא או ההורים,
יבואו לבקר?>


[b]לימונדה[/b] (2011-06-24T19:41:32):
אז בכיתי את עצמי לדעת.
כל אתמול בלילה וגם היום.
קראתי את מה שכתבתי עשרות פעמים וכל פעם זה גרם לי לבכות קצת יותר-
מהגעגוע, מהצער על מקרה הנפילה (התמונה בראש של אמא מוטלת חסרת אונים נתונה לחסדים של זרים), מהפחד על אמא שלי.
וגם רציתי להוסיף עוד מאה דברים מדהימים על אמא שלי. כי זה רק הקצה.
אבל רק בפעם המאה שקראתי את מה שכתבתי הבנתי שהטקסט הזה גורם לי לבכות כי הוא בעיקר מעלה את הרחמים העצמיים שלי (שלרב הם אלה שפותחים את זרם הדמעות) על האמא הכל יכולה שהיתה לי, שהזדקנה וכבר לא ממלאת את הבית בריח של פאיים ולחמים. (וגם לא נישארת ערה כל הלילה בדאגה עלי)...
כי אני עכשיו גדולה ומבוגרת ואמא שלי כבר לא שם לתפוס אותי. וגם אולי התפקידים קצת השתנו.
פתאום הבנתי שמי שכתבה אותו היא לימונדה הילדה שרוצה שאמא שלה תחזור להיות כשהיתה.
וכמו ששבע כתבה במילים כל כך נכונות
[u]באמת הייתי רוצה לחבק אותך עכשיו וללטף לך ולילדות שבתוכינו את השיער בשקט.[/u]

ואז גם באה התובנה- שאומנם אמא שלי כבר מתקשה בכל מיני תפקודים יומיומיים אבל היא עדיין לגמר שם. בשבילי. תמיד.
אני מתקשרת והקול הוא אותו קול פעמונים. והיא מתענינת במה שיש לי לספר וצוחקת מהסיפורים על הילדים ומביעה דאגה על הקשיים שלי- אבל סומכת עלי וגאה בי.
והיא כותבת לי מכתבים (אמיתיים) על ההרפתקאות שלה בליקוט זיתים, צלפים. על הציפורים על המרפסת. הפרחים. על אבא שלי.
ולפעמים אני מתקשה לכתוב לה בחזרה ולגייס את הקלילות הנדרשת לכתוב תיאורים מלבבים על חיי היום יום פה- על הפרות שרועות פה בגינה שלנו (ועל מרגריט זקנת השבט), על הדובדבנים הצהובים שקטפתי. על הילדים המצחיקים, מקסימים, מעצבנים. לשלוח לה מכתב מצחיק ומשמח.

וכן- אולי הם יבואו אין-שה-אללה הקיץ!

ותודה טוסיקית- (או כל מילה דבש)... צודקת!
_אבל לימונדה
תראי הנה אמא כאן.
הכל בסדר._
ותודה לכל המגיבים המחבקים|*|

הולכת לנגב את הדמעות ולכתוב לה מכתב קליל ומצחיק (-:


[b][po]אמא של טוסיק דבש[/po][/b] (2011-06-24T21:38:03):
|L|
היתה עוד פסקה שמחקתי.
משהו על זה שלמרות שההורים מזדקנים ומשתנים לנו, האהבה שלהם אלינו ,
לא משתנה.
אמא תמיד אוהבת אותך
הכי-הכי-הכי בעולם.
<או כמו שאני אומרת לאפרוח:
אני אוהבת אותך עד אינסוף
ובחזרה>

אבל אז אמרתי לעצמי,
תרגעי. תמחקי.
להזכירך-
לימונדה אמא.
[b]היא יודעת את זה.[/b]

ובאמת- את ידעת.
רק היית זקוקה לקצת זמן, להזכיר זאת,
למתוקה שבפנים. @}


[b]לימונדה[/b] (2011-06-24T21:39:44):
אמא _[po]של טוסיק דבש[/po]: עודפעם מוחקת?! (-:
תודה על הכל|L|


[b][po]קן לציפור[/po][/b] (2011-06-24T23:29:32):
חיבוק גם מפה. נשמע קשה.
אז אחד לך (()) ואחד לה (())


[b]קואלה[/b] (2011-06-24T23:51:15):
לימונדה יקרה , אני מאחלת לאמא שלך הרבה בריאות ועוד הרבה שנים של אהבה
תיאור הקשר אמא- בת נשמע מקסים כל כך.
הזקנה היא אכזרית וגם חבל שאתן רחוקות פיזית
אבל את נשמעת לי חזקה וגדולה (())


[b][po]עדינה ניפו[/po][/b] (2011-06-25T01:25:55):
איזה תיאור מקסים של אמא שלך.
כמובן שמכירה היטב את הכאב וכמו שכתבת
[u]הטקסט הזה גורם לי לבכות כי הוא בעיקר מעלה את הרחמים העצמיים שלי[/u]
גם אני חווה את זה במחשבות על אמא שלי, בדרך כלל הן מחשבות שמעוררות את הבכי ואז אם אני חוזרת למציאות של היום יום שלי אני בעצם במקום אחר לגמרי...
בכל אופן זאת התמודדות ועד שהיא לא "מכה" בנו באופן אישי אנחנו חיים במציאות אחרת אינסופית שלפתע הופכת מורטלית וזה קשה לקבל,
לי זה עדיין קשה לקבל ולעכל.
אני עובדת על התמסרות לחיים האילו מתוך ההכרה בזיקנה ובמוות.
חיבוק גדול
ובאמת כתבת כל כך יפה וכל כך מלא באהבה.
מקסים


[b]לימונדה[/b] (2011-06-28T00:23:22):
לא מרגישה משו.
תשישות. עצבות.
נימאס לי מהנתק עם הבחור.
התעייפתי.
התעייפתי מלכתוב פה.
התעייפתי מלגור פה.
התעייפתי מעצמי.
התעייפתי ממנו.
התעייפתי מזה שעדיין לא יצאנו מזה.
נתק.
מרגישה שהזוגיות הזאת היא חתיכת שיעור.
מנסה לשכנע את עצמי שבגלל שזה שיעור אז אולי אני לומדת פה משהו.
לפעמים אני מרגישה שכן, בדרך הקשה.
לפעמים אני מרגישה שלא.
עכשיו אני פשוט מרגישה שנימאס לי.
ומכל השורות המדהימות של דילן שנחרטו לי בלב עולה לי בעיקר שורה אחת (כל כך מתומצתת כמו איזה שורת זן).
[b]When something's not right it's wrong[/b]

בא לי שהבחור יצא מזה ויפסיק לכעוס עלי.
בא לי שיפסיק להתחשבן איתי ולהיפגע.
בא לי שיפתיע אותי.
בא לי שיהיה קליל יותר ונצחק.
נמאס לי מזה שהוא נסגר ככה. הולך לישון. סוגר את הדלת.
אחד הדברים שהכי משגעים אותי במצב הוא שלכאורה הכל בסדר בחיים שלנו.
חיים טוב. אוכלים טוב. שותים יין.
הילדים משמחים אותנו ושנינו מתפקדים כהורים מסורים.
כולנו פחות או יותר בריאים (טפו-טפו-טפו)
מקור הסבל הוא לא חיצוני.
הקונפליקט הוא לא על דברים מהותיים אלא יותר קונפליקט זוגי מתמשך שעדיין לא הצלחנו לצאת ממנו.
ובמקום לעבוד ביחד אנחנו עדיין תקועים במקום הזה של מאבק כוחות.
זה כל כך מחליש.
וזה כל כך מיותר.
רוצה יותר מכל דבר אחר לצאת מזה.
לשבור את הכלים.
למצוא דרך חדשה.
(ובצהוב כתוב- [b]קירבה ללא קרב[/b])


[b][po]שבע יהלום[/po][/b] (2011-06-28T00:45:08):
אחרי שנים רבות רבות של משפטים וציטוטים ופתגמים ומכתמים
מאז מותו של מאיר אהובי לשעבר
קרה לי משהו.
כמעט כל משפט חכמה שאני שומעת, אני לא נותנת לו להסתיים בנקודה.

חשבתי לפרט אבל גם את הנקודה שהעליתי פה אני לא רוצה לסיים בנקודה.

לימונדה יקירתי,
לדעתי כשרוצים לשבור את הכלים הם נשברים, בשבילנו או בזכותנו.
זה בהחלט לא בהכרח משהו רע.
ואחרי הפוסט שכתבתי לפני כמה לילות
אפשר לשבור גם קירות.
כל פעם מחדש, ואלוהים עדי כמה זה משגע לי את הצורה לפעמים,
הכל מתחיל ונגמר בהתכנסות פנימה, אל תוככי תוכי.
וכן, אני יודעת שזה מורכב אלף מונים כשהקושי הוא בתוך מערכת יחסים לא רק שלנו עם עצמינו, תלויה גם באחר.
נושמת נשימה גם בשבילך.


[b]שרה[/b] (2011-06-28T01:13:18):
גם אנחנו כאן בצרפת, אתם מוזמנים לבוא לבקר בחופש, תתקשרי ותמחקי אח"כ אם אפשר: אפס שש וכמו הצרפתים: ארבעים ותשע שלושים ואחת עשרים וחמש אפס חמש. אני חושבת שיהיה מעניין לילדים להיפגש, וגם לנו...:)

לא ראיתי את אמא שלך אבל יש לי תחושה שעם אהבה כזאת מבריאים וניבנים מחדש במהירות שיא


[b][po]אינטו איציה[/po][/b] (2011-06-28T10:13:55):
[u]מישהו ראה את אמא שלי?[/u]

עכשיו גם אני בוכה.

דברתי עם אמא שלי אתמול שיחה ארוכה על זיקנה.
ישבנו כאן ותפרנו כפפות לבובות כפפה.
דברנו על הכול באופן כל כך תאורטי ולא הזכרנו לרגע שהיא כבר נושקת לשם.
כל פעם כשאנחנו מדברות על זה, אני מופתעת מכמות הנונשאלנטיות שאני מכניסה לשיחה.
כאילו - לאמא שלי זה לא יקרה.
כבר לפני כמה שנים בתהליך של התבגרות מאוחרת הבנתי בכאב גדול שאני תמיד לבד.
גם אם כולם שם.
ולפעמים הלבד הזה מחניק ולפעמים הוא דווקא משחרר.

רב הקרבות שלי היו מול אמא שלי (אין לי עדיין בנזוג להעביר אליו את הקרב...).
קרבות שמלווים בשנאה תהומית אליה ואל כל מה שהיא משדרת \אומרת \מציעה.
רגשות של -נמאס לי !נמאס! אני מפרקת את החבילה הזאת שנקראת משפחה!!

רק אחרי שנים הבנתי שכדי לצאת מדו קרב, חייב צד אחד לפרק את נשקו.
תוך כדי גיוס משאבים אדירים להתעלות מעל התחושה הפגועה ולהציע הצעה מפתיעה, יצירתית.
בא לך שיהיה קליל - זאת את.
בא לך לצחוק - עלייך המשימה.

הדבר היחיד שהחיים המוזרים המסריחים והמפתיעים האלה נותנים (לפחות לי) שאם אני מצליחה לעבור בדילוג תהום כזאת,
ממש לדלג מעליה ,בקלילות ,ולמשוך איתי עוד כמה הלאה למשבצת הבאה של המשחק -
יש תחושה של סיפוק אדיר.
של - הבנתי את המשחק,
ואני גם כן יכולה להזיז ולקבוע את המהלכים.

לפחות קצת.

תודה על המילים שלך,
את ושבע (וגם את עדינה התחלתי לקרא) ,פשוט מתנה בשבילי .


[b][po]אמא של טוסיק דבש[/po][/b] (2011-06-28T10:57:02):
לימונדה מתוקה,
דוקא תיארת לאחרונה, תקופה קצת יותר טובה עם הבחור..
כל עוד יש בינכם גם טוב ולא רק רע, יש לאן לשאוף.
אבל, מאבקי הכוחות האלה, אכן מתישים..
עם זאת, תראי אותי- לקחתי הפסקה ארוכה-ארוכה מבחורים. אז עכשיו מי שמתיש אותי- זו אני!

הניק שבחרת- לימונדה,
תמיד מעודד אותי, כי הוא מזכיר לי את המשפט:
״כשיש לי לימונים, אני עושה מהם לימונדה״

<נדמה לי שלאחרונה, נתקלתי במשפט הזה שוב, בפוסט של עדינה>

מקוה שגל טוב, ברגעים אלו ממש, עושה את דרכו אליכם. |L|


[b][po]עדינה ניפו[/po][/b] (2011-06-28T11:22:21):
_בא לי שיפתיע אותי.
בא לי שיהיה קליל יותר ונצחק._

מיד הזכיר לי שיחה שהיתה לי עם חברה לפני מספר שנים שבה אמרתי לה שנמאס לי מהכבדות של בן זוגי, שהלוואי שהיה צוחק יותר, קליל יותר בקשר לחיים, לוקח אותי לבלות קצת...
ותוך כדי שאני אומרת לה את כל זה נחת עלי שאני בעצמי כבדה ולא צוחקת...

מדהים איך ברגע שאנחנו נכנסים לזוגיות יש ציפייה מיידית ובדרך כלל לא מודעת מבן הזוג למלא את החסר.
זה באמת לא קל, אני תופסת את עצמי עושה את זה כל הזמן.
בתוך הזוגיות לא פשוט להתכנס פנימה כמו ששבע כתבה, האשליה שזה הצד השני כל כך מתעתעת בנו,
הרי הוא עומד שם מולינו ועושה את כל הדברים המעצבנים האילו! ואנחנו רואים את זה במו עינינו...
אבל נראה לי שהזוגיות היא אולי הפיתרון של אלוהים לזה שאנחנו לא יכולים לראות את עצמינו מבחוץ (-:
רק יכולה לאחל שבאמת תמצאו את נדרך האחד אל השני במהרה
יודעת ומכירה מקרוב את הריחוק הזה והוא באמת כואב.
אצלינו זה פשוט עניין של לדבר ולדבר ולדבר עד שהבועה מתפוצצת ואנחנו שוב כבר לא זרים

נזכרתי אגב בעוד סיפור משום מה גם כן מלפני איזה 9 שנים כשהבכור היה תינוק ואני ובעלי היינו בריב מאד קשה
היינו בירושלים ותוך כדי הריב בעלי נכנס לארטסט לקנות חומרים ואני נשארתי בחוץ
נעמדתי באיזו פינה והתייפחתי
הייתי במצוקה כה גדולה שבשלב מסויים הרמתי את מבטי לשמיים ושיחררתי שאגה ואחרי רגע הרגשתי יד על כתפי
אישה אחת ניגשה אלי מאחור עם ביתה שעמדה לידה כבת 12 ואמרה לי "יהיה בסדר, השנים הראשונות עם ילדים קטנים הן הכי קשות, אח"כ תראי יהיה יותר קל"
היא לא הכירה אותי ואני לא אותה אבל לעולם לא אשכח את הרגע הזה, היה בו משהו כזה מנחם ולא צפוי.

לא יודעת בני כמה הילדים שלכם ולא יודעת אם זה מתחבר אליך בכלל ולדעתי אפילו סיפרתי כאן באתר את הסיפור הזה בעבר אבל הוא עלה כשקראתי את דברייך אז החלטתי לשתף.


[b][po]קן לציפור[/po][/b] (2011-06-29T11:04:29):
[u]שהזוגיות היא אולי הפיתרון של אלוהים לזה שאנחנו לא יכולים לראות את עצמינו מבחוץ[/u]
עדינה, איזה יופי!
וטוב שגריינו אותך :-)

גם זוגיות וגם כל החיים, כל מה שבם, זה כי אנחנו לא יכולים לראות את עצמנו מבחוץ
זוגיות זה פשוט אינטסיבי יותר, לא?


[b][po]שבע יהלום[/po][/b] (2011-06-30T13:10:26):
http://www.youtube.com/watch?v=[po]6 5O[/po]-[po]nUiZ 0[/po]&feature=fvsr


[b][po]עדינה ניפו[/po][/b] (2011-06-30T14:24:37):
היי לימונדה,
כבר כמה ימים אני מסתובבת עם תחושה לא נוחה שאולי הדברים שכתבתי כאן נשמעו לך מתנשאים או שנפגעת מהם
ובאמת מאז לא כתבת אז אני נכנסת רק להבהיר שאני תמיד כותבת מתוך הניסיון שלי בלבד ותמיד לוקחת את הסיכון שיש סיכוי שאני עושה השלכה לא מתאימה על מישהו אחר
יכול להיות שפשוט רצית לכתוב שקשה לך ושאת [u]עייפה[/u] ולא לשמוע כל מיני עיצות ותובנות למיניהם...
ואם כך אני מתנצלת אם דחפתי את עצמי היכן שלא ביקשו.

בכל מקרה אני מקווה שאת בטוב.


[b]לימונדה[/b] (2011-06-30T18:29:44):
כל כך מצטערת שהתגובה שלי פה התעכבה, זה היה עינין טכני בלבד...הבטריה של הלפ-טופ הלכה, ובגלל שאנחנו גרים רחוק נתקענו בלי מחשב. )-:
אז אחרי המניפסט שנמאס לי מהכל... פשוט נותרתי ללא מחשב...
והיינו צריכים לנסוע שוב לעיר הגדולה לחנות מחשבים (בדרך גם היה כיף)...
ופתאום אני פותחת את הדף של הבלוג שלי וקוראת את כל התגובות :-] ואני לגמרי מסמיקה.

[b]עדינה[/b]-כאמור רק עכשיו נכנסתי לפה וממש התרגשתי לקרוא אותך!
התגובה שלך מדהימה |L| (וניראה לי שלא רק רק אני חושבת ככה). אני ממש ממש מצטערת שתקעתי אותך עם תחושה לא נוחה. מדהים איך קל להיכנס לכל מיני מחשבות וסרטים כשאין מי שידבר.
אני מסכימה איתך על כל כך הרבה דברים וכל כך נהנית לקרוא אותך וגם נהנית מהדיאלוג איתך. הסיפור שלך על הריב שלכם מחוץ לארטא בירושלים הצחיק אותי מאד וגרם לי להיזכר בריב מצחיק/עצוב שהיה לי עם הבחור (באיקאה ניו-ג'רזי מכל המקומות) כשהילדים היו ממש קטנים. אכתוב בהמשך...(עוד פעם סיפור שלך מהווה טריגר לסיפור שלי). בכל מקרה תודה על הכל וממש סליחה על אי הנוחות שגרמתי לך בשתיקה שלי.

[b]שבע[/b]- תודה על השיר! אחד הדברים שהכי הצחיקו אותי בכל המכלול הזה של הדמות הוירטואלית שלך היא האהבה לפרדי ולקווין ויש לי הרבה כבוד 8-) רק אני לא מכירה יותר מדי בחורות ששרופות עליו כמוך (-: וכרגיל המילים שלך כל כך מדויקות לי.

[b]שרה[/b]- בונז'ור|H| לא חשבתי שקוראים אותי פה בצרפת :-0 אשמח להתכתב איתך במייל. את יכולה אולי להעביר לי את האי מייל שלך? (שלי פשוט יסגיר אותי מיד- שם פרטי+משפחה).

[b]אינטו[/b] החמודה- שמחה שגם את פה בדף שלי! קוראת אותך גם |L|
ותודה לכל שאר המגיבות שמפיחות חיים בבלוג הזה גם כשהוא ניתקע (מסיבות טכניות)
חייבת להתיחס לילדים פה- אחזור לפה בהמשך |*|


[b]לימונדה[/b] (2011-07-01T17:43:20):
אתמול קיבלתי וביליתי את היום בכאבי מחזור חזקים פי כמה מהרגיל. ממש הושבתתי. קראתי ספר באנגלית על סיפור אהבה אסורה של אשה באיראן לפני המהפכה. ניסיתי לעשות ריבת שזיפים שאני והילדים קטפנו מעצים פראיים (עצי בר?) ליד האגם. הריבה נשרפה לי (יש בפני שעות ארוכות של קירצוף סיר שרוף).
הבחור לעומת זאת היה בפול פאוור- ותיקתק את הבית. מין ניקיון פסח שתמיד מלווה בזריקה מאסיבית של כל מה שלא עובד, מקולקל. יש לו יכולת אירגונית מרשימה. אני הרבה יותר טיפוס שמתחיל עשר דברים בבת אחת. מכינה ריבה- כל המטבח מתבלגן. מחפשת צינצנות. מתחילה לקפל כביסה ואז עוברת לניירת, בין לבין מחשב,טלפון...
הבוקר קמתי קצת הפוכה. כרגיל התחלתי עשר מזימות (משימות?) בו זמנית. הבחור ביקש ממני עזרה במחשב וכנראה לא הגבתי יפה- כלומר כן באתי לעזור, אבל הייתי חסרת סבלנות. הבחור התפרץ עלי שהוא לא צריך את העזרה שלי אם היא כזאת- אני ישר נעלבתי מהצעקות. הוא חתך. הלך לעבוד בגינה. אני ניסיתי לדבר איתו. הוא לא היה מעונין.
בכיתי... כל כך מתישה אותי הכרוניקה של הדינאמיקה שלנו הידועה מראש שרק מלכתוב על זה אני מתעייפת )-:
עדינה הזכירה לי סיפור שפעם לא היה מצחיק אבל עכשיו כל פעם שאני ניזכרת בו אני מתפוצצת מצחוק.
כשגרנו בברוקלין והילדים היו עדיין ממש קטנים, אני הייתי תקופה ארוכה באובססיה על אירגון הדירה. הלכתי לישון כשאני חולמת על מדפים לנעליים, וילונות וארגזים לאירגון הצעצועים. באינטרנט רק הסתכלתי על דברים שקשורים בעיצוב הבית (לאתר האהוב עלי באותה תקופה לא קראו " באופן טבעי"אלא "apartmant therapy") כניראה שזה היה חלק מתופעת הקינון ואולי גם ניסיון לשפר דירה ישנה ומתפרקת. בכל מקרה בתור אדם פשוט שלא יכול להרשות לעצמו יותר מדי, חלמתי בהקיץ על "איקאה". הייתי מבלה את כל המעט זמן הפנוי שהיה לי, כשהילדים ישנו צהריים, בדיפדוף בקטלוגים, במדידות וחישובים. הבחור הוא שונא מושבע של "איקאה" (בדיעבד- גם אני! שוב מסמיקה). הבחור טען שאיקאה זה הג'אנק פוד של הרהיטים. אנשים קונים (בשביל לקנות) דברים באיכות ירודה שהם לא צריכים ואחרי שבועיים זורקים אותם לרחוב. כל הקונספט רקוב מהיסוד. קפיטליזים במלוא הכיעור שלו. הבחור שונא כל מה שקשור באיקאה. החל מהרהיטים, המוצרים, ה-layout של החנות עצמה (שגורם לך ללכת לאיבוד ולבזבז חצי יום), המוכרים, הקונים,הנקניקיות, השמות השוודים. בקיצור שונא "איקאה" מושבע.
באותה תקופה לא היה לי רישיון נהיגה והילדים עדיין היו תינוקות והייתי צריכה אותו בשביל להגשים לי את פנטאזית "איקאה".
הייתי ממש מתחננת. כל יום. אולי אפילו עשיתי איתו ברטרים כדי [b]שיקח אותי ל"איקאה" עכשיו!!![/b]
יום אחד הוא ניכנע לי ויצאנו לדרך- עם שני התינוקות בשיא החום, קיץ בניו יורק. סופשבוע. נוסעים לניו ג'רזי "איקאה". yoo-hooo!!!
אני זוכרת שהתרגשתי כאילו אני בת שש ולוקחים אותי ל"דיסני וורלד". אני מצוידת בקטלוגים, רשימות,ובהתרגשות שיא. הבחור נוהג. מגיעים לקרביים של ניו-ג'רזי (תמונות מסצינת הפתיחה של ה"סופרנוס"). המחלפים והגשרים. אני אמורה לנווט (לא יודעת לקרוא מפה). פעמיים טעינו ביצאיה (לצורך הפרוטוקול- פעם באשמתי, פעם באשמתו) כשהגענו לשם שנינו רצינו [b]לרצוח[/b] אחד את השני. נכנסים. הבחור מסנן קללות לכל עבר. אני מנסה לשכנע אות שנתרווח במסעדה. נאכל נקניקיה. "לא אוכל פה כלום וגם לא הילדים שלי".
אוקיי.
נכנסים.
אני רואה כוכבים בעיניים. הכל מנצנץ. הגעתי לגן העדן. מעמיסה את העגלה. אבל פתאום כל דבר שאני מכניסה לעגלה הוא מוציא בסיסטמטיות "זה- בחיים לא!!" "מי צריך את זה" "איזה זבל". ככה עוברים חצי חנות. עגלה ריקה. אנחנו כמעט בקופות ואני עם דמעות בעיניים במחלקה האחרונה (המחלקה לקישוט הבית- פוסטרים למתבגרים בשנות ה-80 ונרות) שניה לפני ההאנגר שלפני הקופות, אני מעמיסה נרות תה (דולר תישעים ותשע). הבחור שוב מחזיר אותם למדף "יש לנו שתי חבילות כאלה בבית- מי צריך את זה?!!" אני כבר כל כך עצבנית/מושפלת/ כועסת שאני זורקת את הנרות על הריצפה וצורחת בבכי "זהו. נימאס לי ממך. אתה הורס לי את החיים וההנאה. לא מסוגלת יותר. לא רוצה את הנרות האלה. לא רוצה אותך! תיקח אותם ותדחוף אותם לתחת. אני לא רוצה מפה כלום! רוצה הביתה!!!" ומתחילה לבכות. הבחור צורח עלי בחזרה שאני אדחוף את הנרות ואת איקאה לתחת ואז עוברת משפחה ישראלית והאבא אומר לנו "חברה' להירגע. מה כבר קרה?? כולה "איקאה" יאללה תקנה לה את הנרות".
אני והבחור כל כך מחוממים ששנינו ביחד מתחילים לתקוף את הישראלי שיסתום את הפה שלו ולא יתערב ויבלע איזה נקניקיה. בסוף חזרנו הביתהֿבשתיקה רועמת...

ובצהוב: "כל גיל והשמחה שלו" כנראה שבתקופות מסוימות בחיים השמחה מתנקזת לביקור ב"איקאה" :-D


[b][po]במבי ק[/po][/b] (2011-07-01T20:40:49):
אוי אוי! נשמע סיוט.

סיפור קלאסי לדף שפתחתי פעם [po]דברים שלא היו מצחיקים והפכו לכן[/po] (או משהו כזה).

[u]apartmant therapy")[/u]

נשמע שווה! איך הבית שלכם היום? בריא? איקאה?


[b]לימונדה[/b] (2011-07-01T23:14:45):
באמת תפור ל [po]דברים שלא היו מצחיקים והפכו לכן[/po]
מאז המקרה אני שונאת איקאה (כמעט כמו הבחור) איזה כיף שהאובססיה הזאת לגמרי נרגעה...
כיום אני חושבת שהרבה יותר שווה לקנות רהיטים ישנים יד שניה. פי אלף!


[b][po]אמת וצדק[/po][/b] (2011-07-02T08:03:41):
כל כך אוהבת את [b]איך[/b] שאת מספרת את הסיפורים שלך!!! וגם אותך ואת שניכם בתוך הסיפורים. לא יודעת להסביר, אולי כי זה מזכיר לי אותנו.
מבינה מאוד את הלופים שלכם, גם אנחנו בלופים כאלו המון פעמים. וגם אצלנו זה נע בין מעצבן בטירוף למגוחך. אין לי בלוג, אבל אולי פעם אפנה את המקום ואת הזמן לספר על כמה ארועי לופ משלנו. למשל, אולי הקיצוני מכולם, מקרה שהתגלגל למצב שבו התהלכנו זה לצד זה בבית כמו אחוזי תזזית, שנינו מצלמים ומקליטים זה את זה כדי לתעד - כל אחד מהצד שלו - את העוול שנעשה לו.
:-) :-(


[b][po]אמא של טוסיק דבש[/po][/b] (2011-07-02T10:18:18):
[u]חברה להירגע, כולה איקאה[/u]

מזכיר לי שפעם האקס שלי (הגרוש שלי, לא אב בתי) פצח במטבח בנאום הגבר המתקומם , שדי כבר,ושנמאס לו שככה, וככה, וככה והכל רק הוא (נדמה לי שהוא גם צדק בטענותיו :-0)
כשסיים, נשמעה מבחוץ קריאת ״בראבו!!״

כמה צחקנו:-D


[b]לימונדה[/b] (2011-07-02T10:50:29):
[u]״בראבו!!״[/u] D-: איזה סיפור גדול!!!


[b][po]עדינה ניפו[/po][/b] (2011-07-02T18:40:01):
הסיפור שלך יכול בהחלט להיות העתק מדויק עם שינוי פרטי תפאורה מתוך חיי הזוגיות שלנו (-:

שמחה שלא עיצבן אותך מה שכתבתי.
ורק בשביל לדייק זה לא היה זה שלא הגבת ששלח אותי למחשבות, מהרגע הראשון שלחצתי על הוסף לדף היו בי ספקות ותחושה לא נוחה לגמרי וכרגיל מאז שכתבתי, המילים שלי עצמי מהדהדים בי ומלווים את הקשיים שאני וזוגי (או הבחור שלי - אוהבת את המונח) עומדים בהם בימים האחרונים.
אז יכול להיות שהסיבה לאי הנוחות שהרגשתי בכתיבת המילים היתה התחושה הנבואית הלא מודעת שאצטרך להתמודד איתם אני בהמשך...


[b][po]שבע יהלום[/po][/b] (2011-07-03T12:53:41):
איקאה הזאת, איזה מוקד אנתרופולוגי מרתק ומבחיל.

[u]כל כך אוהבת את איך שאת מספרת את הסיפורים שלך[/u]

פתאום היתה לי מחשבה מזעזעת שבקרוב הרהיטים הישנים שנמצא ברחוב יהיו מאיקאה P-:


[b]לימונדה[/b] (2011-07-03T20:05:27):
קוראת את כל ההתפתחויות. רוצה חזור לכתוב כאן. הילדים ברקע. אנסה להגיח שוב אחר כך... |*|


[b]שרה[/b] (2011-07-04T00:33:10):
שלום שלום, כן , מדהים לאן חוטים יכולים להתגלגל. את יכולה לכתוב לי ב סמס את המייל כי גם אני עם מייל חשוף ולא יודעת אפילו לפתוח חדש[u]:-][/u]


[b]לימונדה[/b] (2011-07-04T08:01:08):
ֿמתעוררת לפנות בוקר. בלי סיבה.
מוצאת את עצמי בארבע בבוקר קוראת פה בלוג של [po]עננים בקפה[/po]. נישאבת לעולם אחר. איך לא קראתי קודם?
כשהתחלטתי לכתוב פה זה היה מתוך יאוש ומצוקה- ולא אחרי היכרות מתמשכת באתר. בהתחלה רק כתבתי ולא ממש קראתי. עדיין נבוכה לעיתים מהדיאלוג שעולה. מרגישה כאילו אני מתגנבת לאיזה חדר ולוקח לי זמן להרים את הראש ולהסתכל סביב.
מחליטה לא להילחם בערנות. יושבת במיטה עם הלפ טופ והשחר שעולה. קולות של התרנגולים של השכנים. הנשימה השקטה של ילד אחד ישן במיטה שלי. ציפור ראשונה מצייצת במתיקות. איך לרב אני מפספסת את כל זה?איזה כיף זה לפעמים לקום ממש מוקדם. הכל כל כך נקי וחדש. מצד שני אני גם קצת כועסת על עצמי על היקיצה המוקדמת, פוחדת שאהיה עייפה מדי במהלך היום- ואז חושבת על זה שעכשיו חופש ובמילא זה לא ממש משנה. מקסימום אני אשן בצהרים. ואז עולה בי המחשבה שכל כך הרבה זמן אני בחופש- לא עובדת, לא לומדת. מתחילה לאבד תחושה של ימים. סופשבוע. הניתוק של להיות פה. הבידוד. לא רואים עוד אנשים. אתמול מילמלתי לבחור ש"זו לא חופשה- זה יותר כמו מאסר עולם". לפעמים אני חושבת שהבחור מקבל את ההטחות הכי קיצוניות שלי. אני חושבת שזה יוצא כפרובוקציה שמתפרצת ככה מתוך הכעסים עליו. כמו איזה פקק של בקבוק שמפניה.

חשבתי על הסיפור של ריב איקאה (רק לכתוב את השם הזה כל כך הרבה פעמים מעצבן כשלעצמו) בדיעבד ברור שכל הטענות של הבחור נגד המקום הזה הן לגיטמיות ונכונות.
אני חותמת על כל אחת מהן (ואגב שבע- אין ספק שמתגלגלים רהיטים של איקאה ברחוב במצבי צבירה/שבירה שונים. חלקים של פוטון מתפרק. מלכתכילה הם לא נבנו בשביל לשרוד עוד סיבוב).
במבט לאחור כשאני מנתחת את הריב הזה עולה לי יותר מהכל שהרגשתי בסיטואציה הזאת כמו ילד שההורים שלו הסכימו לקחת אותו ל"דיסני וורלד" (אחרי שנים של תחנונינם הפצרות והתנהגות טובה [b]על אף[/b] ההתנגדויות העקרוניות/ אידיאולוגיות שלהם) ואז...כשהילד הזה מוצא את עצמו סוף-סוף בדיסני הם מסרבים לתת לו לעלות על המתקנים. (או לקנות לו קולה)...
אבל אני גם לומדת שיש אנשים שלא מתאים להם להיות ב"דיסני" "איקאה" "מקדונלד"- עדיף ללכת בלעדיהם. למצוא פרטנר אידיאלי לזה (כמו חברה משובחת) או ללכת לבד.
שמחה לדווח שעכשיו עבר לי לגמרי החיידק של איקאה...אבל יש לי אחד חדש: כל סוף שבוע יש פה שוקי יד שניה- כל פעם בכפר אחר שבו כולם מוכרים את הג'אנק שהצטבר להם בעליות הגג/ גאראג'. אז אני הולכת לבד ומוצאת ספרים ישנים, צעצועים, בגדים לילדים, רהיטים, כלי בית. שווה פי אלף- הרבה יותר לא צפוי, מרגש, מקורי, זול וגם יותר אקולוגי. ובדרך מרוויחה טיול.

במהלך השבוע אני מגלגלת לי בראש את המשפט הזה של עדינה (שאני מאד שמחה שהצטרפה לפה ומאד נהנית לקרוא את הפנינים שמנוסחות בכזאת עדינות ורגישות):
[u]אבל נראה לי שהזוגיות היא אולי הפיתרון של אלוהים לזה שאנחנו לא יכולים לראות את עצמינו מבחוץ[/u]
מסכימה איתו.
אבל יש לי חלק שמאד מתמרד נגדו.
כלומר יש שני אנשים- כל אחד מביא איתו כל כך הרבה אגו/ פצעים/ צלקות/ באלאגן
ואיפה הוא מתחיל ואיפה אני נגמרת? ואיזו מין מראה זאת? (לפעמים נדמה לי שזאת מראה מעוותת).
ברור לי שהקושי שלי עם הבחור גם קשור לתקיעות ולקושי שלי עם עצמי- אבל מה עם כל התיקים שלו? ואיך זה שכל בן אדם אחר מוציא ממני משהו אחר?
בגדול אני חושבת שכל אינטראקציה שלנו עם אנשים היא הקרנה שלנו- כלומר אפשר ללמוד מכל אינטראקציה. רק שהאינטראקציה הזוגית היא האינטנסיבית ביותר- כל הזמן. ואין לאן לברוח (או ששוברים את הכלים). וקשורים בה גם ילדים ואחריות- ומגורים משותפים. לפעמים כל החבילה הזאת גדולה עלי. לפעמים אני חושבת שבחרתי פרטנר בעייתי. לפעמים אני חושבת שאני הבעיתית. לפעמים אני מרגישה שזה פלונטר.
רוצה להאמין שמחוסר הנוחות והחיפוש משהו טוב יבוא!
בוקר טוב |H|


[b]לימונדה[/b] (2011-07-04T08:06:41):
אז איך אני הופכת את הדף הזה [po]לדף מוצנע[/po] (מפחדת שכל פעם שמישהו יעשה גוגל על איקאה יעלה גם הבלוג שלי :-]


[b][po]אמת וצדק[/po][/b] (2011-07-04T10:05:56):
אני חושבת שפשוט מוסיפים לדף את המלים [po]דף מוצנע[/po]. הוספתי לך בראש הדף, למקרה שאת לא יודעת איך לערוך דפים.


[b]לימונדה[/b] (2011-07-04T11:37:24):
תודה!


[b][po]איילת חן[/po][/b] (2011-07-04T13:58:47):
אבל...הבנתי שזה בינתיים לא ממש עובד מבחינת גוגל


[b]קואלה[/b] (2011-07-04T15:06:41):
מזדהה כל כך עם כל מה שכתבת, בעיקר עם:
_לפעמים כל החבילה הזאת גדולה עלי. לפעמים אני חושבת שבחרתי פרטנר בעייתי. לפעמים אני חושבת שאני הבעיתית. לפעמים אני מרגישה שזה פלונטר.
רוצה להאמין שמחוסר הנוחות והחיפוש משהו טוב יבוא!_

לאחרונה אני גם חושבת שאולי להיות עקרת בית יותר מאשר אדם עצמאי מוציא ממני את האישה הקטנה
יש לי יותר מדי זמן למחשבות והחוסר באינטרקציה עם העולם מתמלא באינטרקציה עם הבן זוג.
אולי לא כל מערכת יחסים בנויה לשאת משקלים כבדים


[b]לימונדה[/b] (2011-07-04T16:38:49):
קואלה חמודה- קוראת אותך. לא תמיד מגיבה- יש משהו שקשה לי בתיאור הזוגיות המתפוררת והרגשות שהם לפעמים מקבילים. מאד מזדהה עם מה שכתבת:

_לאחרונה אני גם חושבת שאולי להיות עקרת בית יותר מאשר אדם עצמאי מוציא ממני את האישה הקטנה
יש לי יותר מדי זמן למחשבות והחוסר באינטרקציה עם העולם מתמלא באינטרקציה עם הבן זוג.
אולי לא כל מערכת יחסים בנויה לשאת משקלים כבדים_

אצלי כל העינין של "למצוא את עצמי" מבחינה מקצועית/ תעסוקתית תמיד היה מקום בעייתי ולא פתור. ניראה לי שההריונות והלידות רק דחו משהו שכבר היה שם ממילא (ונתנו לי הפוגה לגיטימית לכאורה מלהתעסק בזה) וגם הנדודים הרחיקו אותי מלמצוא באמת תעסוקה שתמלא אותי (הרילוקיישן כפי שלמדתי שמכנים את התופעה בארץ- פעם היו אומרים "יורדים". "רילוקיישן"- איזה מילה חסרת חן). אמא שלי, אחת הנשים המבריקות שאני מכירה, מעולם לא פיתחה קריירה. היא היתה אמא מאד נוכחת- מבשלת, מסיעה, מקשיבה, תומכת. ובמקביל היתה גם בן-אדם מאד עסוק, (עם שלל עיסוקים מענינים) אבל היא מעולם לא עבדה בצורה מסודרת. לעומת זאת היתה תמיד נעלבת עד עמקי נישמתה כשבטפסים רשמיים כשהיה מקום למלא את עיסוק האם הייתי כותבת "עקרת בית".
אמא שלי תמיד חשבה שמייחסים יותר מדי חשיבות למה אנשים עושים. לפעמים אני מרגישה שחוסר הכיוון המקצועי שלי קשור גם למודל מהבית- אבל אולי זה פשוט מדי ללכת לשם. להמשיך למצוא תירוצים ברמה של "אמא שלי אשמה"...

בעקבות הקריאה שלי היום בבלוג של [po]עננים בקפה[/po] רוצה לנסות לכתוב את הסיפור שלי ושל הבחור.


[b]לימונדה[/b] (2011-07-04T20:51:49):
[b]חופש גדול[/b]

הילדים בבית.
הבוקר הם ציירו איזה חמישים ציורים ועשו תערוכה. תלו את כל הציורים על הקירות והרהיטים בחדר שלהם. הדביקו לבד עם "pate-a-fix" (נא לבטא במבטא צרפתי) שזה מין מסטיק לפוסטרים שיורד בקלות. הם המציאו דמות של Super Hero (גם במבטא צרפתי) שקוראים לו: Leai Oceai (אין לי מושג איך מבטאים את זה) והוא ניראה קצת כמו חומייני. כל הציורים מספרים סיפור אחד והם כולם תלויים על הקיר לפי הגיון פנימי. עכשיו הם עובדים כל אחד בנפרד על ספר קומיקס. הם ביקשו ממני לעשות להם להם את הספרים (פעם הם היו מתעקשים שאתפור את הדפים ביחד, עכשיו הדבקתי להם בטייפ את הניירות כי התעצלתי). הם כבר עובדים מעל שעה. מציירים בשקט מדהים. ואז יורדים למטה ומבקשים ממני למלא את הבלונים של הדמויות ההזויות בטקסטים מצחיקים. עדיין קשה להם להבין את כל העינין של הקושי שלהכניס אינטונציות לכתיבה. מבקשים שארשום להם חלומות שהם ממציאים על המקום. החלומות כל כך ארוכים שכואבת לי היד מלרשום (לפעמים איזה הכתבה של עשרים דקות [b]"ואז...ואז"[/b]). וכל היום הזה בבית הם מעסיקים את עצמם בטירוף. ברור שיש רגעים שהם משתוללים ומעצבנים, אבל בכללי הם עוברים מפעילות אחת (שהם יוזמים) לאחרת בכזאת קלילות. שניהם מתים אחד על השני. ניראה לי שקודם כל הם אוהבים אחד את השני ורק אחר כך אותנו.
(הקטן יהיה אוטוטו בן חמש והגדול בן שש וחצי).

וכל היום ה-א-ר-ו-ך הזה הם עוד לא אמרו פעם אחת [b]"משעמם לי"[/b].

ואני, הבוגרת, מסתובבת לי סהרהורית בבית. ערה מארבע בבוקר. טובעת במחשבות והירהורים. קצת מחשב. כותבת הגיגים לבלוג ההזוי שלי. מדברת בטלפון עם אחותי. מחכה בקוצר רוח לשש בערב שזה שעת הפסטיס והסיגריות הרישמית שלי. משהו לחכות לו ביום שמרגיש ארוך כל כך....

וכל כך [b]משעמם לי[/b] (אם הייתי יודעת איך הייתי כותבת את זה באותיות [b]ענקיות[/b])
חושבת לעצמי: "מה השתבש?" "איפה איבדתי את זה?"
רואה כל כך בבהירות את הפטתיות שבלופים שלי. הבדידות, העצב והכאב.
ובעיקר של השיעמום.

only boring people are bored

אומרת לעצמי: פעם גמאני הייתי ככה. גם אני נהנתי והמצאתי לעצמי משחקים ושירים וסיפורים. והתנדנדנדתי עד לשמים.
מתי התחלתי ללכת לאיבוד בתוך הראש שלי. מתי איבדתי את זה? מתי התחלתי להשתעמם?


[b][po]שבע יהלום[/po][/b] (2011-07-04T23:57:35):
בא לי לבכות


[b][po]אמא של טוסיק דבש[/po][/b] (2011-07-05T00:53:57):
הו, לא,אני מכירה את התחושה...
לדעתי את סתם ע-י-י-פ-ה!!
זה הpayback time, של היקיצה בארבע בבוקר לצורך צלילה בעולמות וירטואלים- מזגג את העיניים, מכניס תולעים ווירטואליות לשכל, וטרולים לנשמה.
את צריכה לישון, מותק, (היא כותבת בעינים טרוטות באחת בבוקר :-0)
וכדברי סקארלט אוהרה-
[b]מחר יום חדש![/b]

רגע, כמעט ששכחתי להוסיף:
מזה שנים, ששווקי פשפשים (אירופאיים במיוחד) מהלכים עלי קסם.
הכל צבעוני, מזמין, וטומן בחובו הבטחות להנאה צרופה.
אם אני בסביבה, את יכולה לסמוך עלי תמיד, שאצטרף למסע..
<בשוק של איל-סור-לה-סורג, היית כבר?
העליתי בחכתי שם-
אוצר אחד, רומן אחד, ועוד כמה פיצ׳יפקס.
נ-פ-ל-א!!>


[b][po]שבע יהלום[/po][/b] (2011-07-05T01:23:21):
[b]מחר יום חדש[/b]
זה בדיוק מה שחברה שלי אושרית אמרה לי עכשיו כשהלכה.
החלטתי להאמין לה.

וכמו שכבר אמרתי על פתגמים, כך גם לגבי משעממים ושעמום.
לימונדה יקרה, את לא משעממת. לא לא.

בתחילת הדף של [po]אינטו איציה[/po] , [po]אינטו איציה[/po], דיברנו פעם על חדוות היצירה של ילדים ולאן זה נעלם בדרך.

מסכימה עם כל מילה של אמא דבש על עייפות (ע"ע- עכשיו)
ושווקי פשפשים באירופה זה הלונה פארק שלי.

לילה טוב
שמחר נהיה ילדים שמחים.


[b][po]אמת וצדק[/po][/b] (2011-07-05T10:29:16):
קטעים, תראי איזו שורה משיר ציטטתי הבוקר בדף של [po]שבע יהלום[/po]:
[u]והדבש מנטרל את הרעל מנטרל את הרעל מנטרל את הרעל, ו{{}}[b]מחר יהיה עוד יום חדש[/b][/u]


[b]לימונדה[/b] (2011-07-05T23:20:56):
שמה גם אצלי קישור לשיר אהוב:
http://www.youtube.com/watch?v=EyDeBuqWFqI&feature=fvwrel



[b][po]עדינה ניפו[/po][/b] (2011-07-05T23:38:27):
[u]ואני, הבוגרת, מסתובבת לי סהרהורית בבית. ערה מארבע בבוקר. טובעת במחשבות והירהורים. קצת מחשב. כותבת הגיגים לבלוג ההזוי שלי. מדברת בטלפון עם אחותי. מחכה בקוצר רוח לשש בערב שזה שעת הפסטיס והסיגריות הרישמית שלי. משהו לחכות לו ביום שמרגיש ארוך כל כך....[/u]
כתבתי רשימה לעלון של באופן שמתאימה בול למשפט הזה, עוד לא עלתה אבל נראה לי שתזדהי (-:


[b][po]עדינה ניפו[/po][/b] (2011-07-05T23:41:00):
כתבתי פה פוסט כזה ארוך שמתייחס למשפט על הזוגיות והמראה... שחשתי שהוא משתלט לך כאן אז העברתי לבלוג שלי.


[b]לימונדה[/b] (2011-07-05T23:45:04):
הולכת לקרוא אותו אצלך...(רק עכשיו שמתי לב כמה דימיון יש בשמות של הבלוגים שלנו)


[b][po]עדינה ניפו[/po][/b] (2011-07-05T23:54:00):
זה מה שמשך אותי לבלוג שלך מלכתחילה.


[b][po]עדינה ניפו[/po][/b] (2011-07-05T23:55:01):
בסוף כתבתי בשלושה פרקים בהשראתך.


[b][po]אמת וצדק[/po][/b] (2011-07-06T20:40:49):
נראה לי ששכחתי לספר לך -
מצאתי את בית המלון המקסים ההוא בקרבת טולוז: [url=http://www.hotel7molles.com.]Hostellerie des 7 Molles[/url]
מסתבר ששמרתי גלויה של המלון כל השנים האלה, ופשוט לא חיפשתי מספיק טוב.
וכבר שמחתי שאולי ניסע לאיזה 10 ימים בסוף אוגוסט, אבל המחיר באתר שלהם די יקר (213 יורו ללילה לארבעתנו). אולי יש איזו דרך לקנות בהוזלה, אחפש אם אמצא זמן.


[b][po]במבי ק[/po][/b] (2011-07-06T22:34:27):
הי, אני לא רואה אותך בסקייפ ולא יודעת אם את מקבלת ממני מילים או אייקונים זזים מתוקים. תתקשרי אלי? (בשבת בערב אני טסה לכמעט שבוע...).


[b][po]עדינה ניפו[/po][/b] (2011-07-10T22:27:35):
באתי לעדכן שהרשימה שסיפרתי לך עליה עלתה לאוויר העלון האיטרנטי של באופן אם מעניין אותך לקרוא...


[b]לימונדה[/b] (2011-07-10T23:22:15):
עדינה- כתבתי גם אצלך. מאד אשמח לקרוא את הרשימה שלך אני אחפש אותה. תודה שוב על זה שאת מאירה לי קצת הדרך בתובנות שלך{@


[b][po]עדינה ניפו[/po][/b] (2011-07-10T23:34:06):
את יודעת להיכנס לעלון? אם לא אז את עולה לעמודה השמאלית בראש הדף, מקליקה על המילה עלון ואז את צריכה להירשם.
אם נכנסת כבר אז לרשימה קוראים - אישה לבד בתל אביב.
אם יש עוד בעיות תגידי.


[b][po]אמת וצדק[/po][/b] (2011-07-11T06:46:31):
תודה! נכנסתי לאחד האתרים והתחלתי לשוטט. מה המקום שהזמנת להורים שלך?


[b][po]אמת וצדק[/po][/b] (2011-07-13T00:02:15):
את לא כאן כנראה. שולחת לך [url=http://www.youtube.com/watch?v=Y9YStBm4TtQ&feature=related]שיר[/url] בינתיים, שיחכה לך כשתחזרי.
אם מקשיבים בתשומת לב, הוא מקסים ומרגש. חצי סקסי אפילו, נדמה לי. או שאני מזדקנת?


[b][po]שבע יהלום[/po][/b] (2011-07-13T00:45:41):
לא נדמה לך.
שמעתי אותו ברדיו לפני כשבועיים, התהפנטתי, פתאום ממש להתרכז במילים.
הלוואי שהיום היו כותבים שמינית מכזה.
סקסי מרומז, כמו שסקסי צריך להיות.


[b][po]אינטו איציה[/po][/b] (2011-07-13T19:04:14):
[u]בעקבות הקריאה שלי היום בבלוג של [po]עננים בקפה[/po] רוצה לנסות לכתוב את הסיפור שלי ושל הבחור.[/u]

מחכה!

גם לי הבלוג שלה עשה חשק לכתוב...את הסיפור שלי.
לראות אותו בכמה פרקים ,אולי להתמקד בנושא מסויים כדי למקד את העניין ולתמצת עשר שנים לכמה פסקאות.

מכל מקום מחכה לקרא את הסיפור שלכם.
אגב, זה דומה קצת לטיפול דרך כתיבת ביוגרפיה עצמית (אוטוביוגרפיה..) ע"פ האנתרופוסופיה.
שם את מתבקשת לכתוב את החיים שלך דרך שביעונים -ז"א לתאר את המפנים המשמעותיים והארועים שקרו לך כל שבע שנים.
אני מוצאת שבכתיבה הזו ממבט על ניתן לצפות על התמונה הכ"כ סבוכה שאנחנו חיים כעת, ולהבין קצת יותר מאיפה זה התחיל לאן הולך...
אולי ישפוך אור על היחסים עם האיש.


[u]וכל היום ה-א-ר-ו-ך הזה הם עוד לא אמרו פעם אחת "משעמם לי".[/u]

זה ריגש אותי מאוד.
מרגש אותי לקרא שיש ילדים כאלה.
וניתן לאמר בבטחון רב שכנראה היכולת היצירתית שלהם נובעת מהסביבה שבה הם גדלים.
המסגרת התומכת שאתם מעניקים להם...

וואו, הלוואי כולנו ככה.


[b][po]אמת וצדק[/po][/b] (2011-07-14T07:04:13):
[po]שבע יהלום[/po], מדהים שגם אני פתאום התעוררתי לשיר הזה לפני כשבועיים כששמעתי אותו ברדיו. אולי שמענו והתהפנטנו ממש באותו רגע.
לימונדה, התיישבנו לך בבית ומחכים לשובך.


[b][po]במבי ק בשם לימונדה[/po][/b] (2011-07-15T22:49:15):
בשם לימונדה פוסט שלא הצליחה להעלות בעצמה:

On Monday,a day after reading adina's liberating text "a woman alone in TLV" about a woman alone in a cafe, smoking a cigarette in TLV, I got on the first train to Toulouse, alone. I found myself running after an almost moving train and got on so fast, I didn't even have time to buy a ticket (but luckily I got away with it). After I got off the train the first thing I did was sit in a cafe and smoke (even though I've been smoking on and off and on again). My computer has been slowly dieing on me these past few weeks so i took it to be repaired in the big city at the apple store and left it behind. So this week I have been a woman without- a computer. I still haven't gotten around to going back to pick it up- hopefully this Monday. This week has been so eventful, and I've felt myself yearning to write and meet with my virtual girlfriends here. I can't wait to get my laptop back and continue writing here. So many things have happened, I'm not sure where to begin.... We just heard two days ago that my guys father suddenly and unexpectedly died. I feel like after a big storm. I want very much to write our story here, because in a way, everything is so connected- and the death of his father more then anything else. My feeling for him are so strong now it's crazy to be so far away. The funeral is today. My heart is with them all. When I heard the news I felt that all our difficulties are just the surface of things and not important at all. The love I have for him feels like a million years old.I will sign off with the nick name i was given, by a lover i once had, that inspired my nick here [url=http://www.youtube.com/watch?v=_HK6-vE3jHk]baby lemonade[/url]

[hr]

ואם את רואה את זה - תתקשרי אלינו בהקדם, אנחנו רוצים לבקר את הבחור בשבעה. ואין לי איך להשיג אותך


[b][po]שבע יהלום[/po][/b] (2011-07-15T23:18:28):
קראתי והרגשתי שאת בארץ רחוקה
כאילו לפני כן לא היית
חיבוק גדול לאהבה שלכם.

מחכות לשובך בייבי לימונדה.

[b][po]אמת וצדק[/po][/b] (2011-07-15T23:41:50):
לימונדה, אוי, מצטערת כל כך בשביל הבחור!
זכור לי שהוא איבד את אמא שלו כשהיה עדיין ילד בנסיבות קשות, ושבחר להתרחק מאבא שלו. מניחה שהם לא נפגשו די הרבה זמן, זה בטח לא מקל עליו.
פרץ האהבה שלך כלפיו מרגש מאוד ומעורר תקווה.

[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2011-07-17T10:37:01):
יקרה ואהובה, איזה מרגש, לימונדה מלימונים.... שולחת אהבה!!!! אמא של נינה


[b]לימונדה[/b] (2011-07-21T23:27:42):
נגמרו התירוצים. יש לי מחשב. החלפתי את הכבל שנשרף בחדש עם אחריות חינם אין כסף.
אפילו הזמנתי בטריה חדשה והיא עכשיו בדרך מאנגליה.
אבל אתמול כשהתיישבתי לכתוב גיליתי שהחליפו לי את המקלדת ושאין לי מדבקות בעברית. כמובן שאין מצב שאני מקלידה על עיוור (אני מקלידה עם אצבע וחצי...:-] רמת ההקלדה שלי היא כמו איזו נכות קלה). אבל הבכור הגאון נזכר שהוא ראה מדבקות למחשב של הא-ב העברי במגירה (שהוא זמם עליהן כבר הרבה זמן).
אז מצאתי את עצמי אתמול בלילה אחרי פאסטיס (העראק המקומי) וג'ויינט (יבוא אישי מיום שיחרור האשה והמחשב בטולוז), מנסה לשווא מתוך עייפות וסוטול להדביק את המדבקות על המקלדת בחושך (קצת כמו לנסות לפתוח את המנעול של האופניים באמסטרדם אחרי בילוי מפוקפק... או לנסות להבין איפה חניתי אותם... או בכלל איך ניראות האופניים שלי...(-:
ו...כמובן שהתעייפתי (מאד) והלכתי לישון.

[list=1]
[*] 7 היום יומולדת לקטן המתוק- בן חמש היום! ילד אמיתי. חמש. |עוגה|
[/list]
קמתי הפוכה. עברו בי מחשבות לא מוסריות על לא לספר לקטן שהיום הגדול אכן הגיע ולשלוח אותו ואת הבכור לקיטנה.
בדיעבד אולי זה מה שהייתי צריכה לעשות...
הרי הבחור (אבא) לא פה ולאור הנסיבות דחיתי את המסיבה המיוחלת (הוא הזמין שני חברים וחברה מהגן לבית קולנוע לראות קונג פו פנדה)
חשבתי לעצמי שמאחר ובמילא אין לילד תחושת זמן (הוא אפילו עדיין לא זוכר את ימות השבוע) אז מה זה באמת משנה... אפשר עוד לרמות... :-]
אבל אז הגעתי למסקנה שזה לא מוסרי לרמות אותו מיום ההולדת הפרטי והלגיטימי שלו- והלכנו לחנות מקבילה ל"הכל בשקל" וקנינו שטויות וקישוטים לבית (ממש יפים וצבעוניים מנייר משי), בלונים ועוגות קטנות וחמודות מהסופר. היה כיף (אם כי קצת בודד) נראה לי שלאור הנסיבות המקלות נמשיך לחגוג לו יום הולדת בהמשכים.

ממשיכה לכתוב פה בdelay (כל פעם כותבת קצת ושומרת את החלון פתוח- כי הבחור לא פה ולא צריך להיזהר)
המוח שלי עף אבל המילים בורחות
אחרי תקופה כל כך ארוכה שהכל הרגיש מדשדש ולא זז בכלל
תקופה קשה של נתק. תקיעות. בדידות
פתאום יש הר געש של איריעים חיצוניים
המוות הפתאומי ולא צפוי של האבא של הבחור מצד אחד
ובמקביל יש תנועה משמחת של משפחה וחברים לפה. עכשיו. בימים אלה. לכפר הנידח הזה- שהוא קצת סוף העולם (שמאלה)

בימים שלא כתבתי פה בעקבות הניתוק הכפוי מהמחשב הקדשתי הרבה מחשבה לכתיבה שלי פה ולמשמעות שלה עבורי. עברו בי המון מחשבות. וגם כמה מחשבות כפירה.
רוצה יותר מכל לכתוב על המפגש שלי ושל הבחור. מרגישה שזה יעזור לי לראות את התמונה כולה
כרגע לא מוצאת את המילים וגם לא את ההשראה

לילה. כמעט והחשיך לגמרי. ילדים ישנים. פרות לבנות ויפות רועות פה מחוץ לחלון של חדר השינה.
שקט.
מחכה לבחור שיחזור הביתה.


[b]לימונדה[/b] (2011-07-22T11:17:02):
לי ולבחור יש היסטוריה משותפת שהתחילה עוד לפני שהיינו אנחנו.
קצת קשה לי לכתוב עליה כי אני מרגישה שאני חושפת פרטים על אנשים אחרים. אבל אני אכתוב בכל זאת מתוך כבוד לסיפור שלנו.

הסיפור שלנו מתחיל שנים ארוכות לפני שהכרנו כילדים ולפני שנפגשנו שוב, שנים אחרי, בנסיבות לגמרי מיקריות בניו יורק.
אז הנה אני מתחילה לכתוב את המיתולוגיה שלנו- שלי ושלו.

אבא שלי ואבא שלו היו פעם חברים קרובים מאד. הם הכירו אי שם בירושלים של שנות השישים, שניהם אומנים ויחד עם עוד כמה אנשים מעניינים הם יצרו חבורה בוהמיינית שקראו לה "המשפחה".
המשפחה היתה נפגשת למסיבות שכללו הרבה מוסיקה, ריקודים ובעיקר הרבה שתיה.
לאבא שלי היו חברות מתחלפות ואילו האבא של הבחור היה בזוגיות ארוכה ומלאת תשוקה ואהבה (ללא ילדים) עם אמא שלו. מין זוג מיתולוגי. ההורים שלי מספרים איך פעם עמדו מאחוריהם בתור בדואר והם התנשקו כל כך שעיכבו את כל התור. אבא שלו היה גבר מרשים ויפה תואר, אוהב נשים, סוער ודומיננטי ואמא שלו היתה מאוהבת בו בטירוף. אמא שלו היתה מקסימה באמת ואני לא חושבת שהיה מישהו שפגש אותה שלא התאהב בה גם. מין שילוב מנצח של חום, אהבה, אינטילגנציה ואוטנתיות. וגם מין משהו מאד ישראלי. אני זוכרת אותה לבושה בשמלות ערביות רקומות של העיר העתיקה עם הרבה תכשיטים- מחרוזות צבעוניות עם חרוזי זכוכית גדולים, צמידים מצלצלים. הם גרו בבית ערבי ישן ומבודד שהאבא של הבחור שיפץ והרחיב לבד במשך השנים. במשך שנים ארוכות הם חיו בלי חשמל. או כסף. אבל הם היו מאוהבים ומאושרים.
כשאבא שלי הכיר את אמא שלי, אחרי כמה זמן שהם יצאו והקשר נהיה רציני, הוא החליט לקבל גושפנקא מהחבורה. הוא הפגיש את כולם עם החברה הצרפתיה החדשה שלו. "המשפחה" אישרה.
ההורים שלי התחתנו ואמא שלי ואמא של הבחור הפכו לחברות קרובות. יש סיפור שביום החתונה אמא של הבחור סיפרה את התלתלים הארוכים של אמא שלי ומרב שהן נהנו משיחה תוך כדי, אמא שלי מצאה את עצמה עם תספורת קצרה מדי (תמונות החתונה מראות אותה עם תספורת עקומה ומיני). החבורות הזאת היתה קרובה ביותר בעיקר לפני שנולדו הילדים. אמא של הבחור היתה עם אבא שלו שנים ארוכות ולמרות שהיא כמהה לילדים היא מעולם לא הצליחה להיכנס להריון. דינה נחרץ כעקרה. כשאימי נכנסה בקלילות להריון ניראה לי שהן קצת התרחקו. אמא שלו החליטה לאמץ והיא אימצה ילד בוגר ובעייתי (שלו היא הקדישה הרבה תשומת לב) וזמן קצר אחר כך תינוקת בת שבועיים. שנתיים אחרי שהיא אימצה את התינוקת היא מצאה את עצמה בהריון עם הבחור (עשרים שנה אחרי החיים המשותפים עם בעלה). האבא של הבחור מספר סיפור על ירח מלא ולילה של אהבה שבסופו שניהם ידעו שהיא הרה. כאמור מיתולוגיה. אבל גם לגמרי אמיתי. כשהבחור נולד הוא היה צריך לעבור ניתוח קשה מיד אחרי הלידה. משהו היה סתום לו בקני הנשימה והוא התקשה לינוק. הוא היה תינוק רזה ושברירי. אבל הם היו חולבים לו חלב עיזים. ולאט לאט הוא התחזק. וינק. עד היום יש לו צלקת רצינית על החזה והגב מהניתוח. לילדים הוא מספר בבדיחה שהוא נאבק עם כריש בלב ים. בשלב זה היו מפגשים בין המשפחות. יש לי זכרונות ילדות חזקים מהבית שלהם. השביל הארוך שהוביל לבית. הכלב שאיבד רגל אחת והפחיד אותי. ואז אמא שלו חלתה. ומתה. אני זוכרת כמה קשה היה לאמא שלי לקבל את המוות שלה. הפעם האחרונה שראיתי את הבחור לפני שנפגשנו מחדש בניו יורק חמש עשרה שנה אחרי, היה בבר מצוה שלו. אני זוכרת את ההזמנה לבר מצוה עם צילום של צ'רלי צ'פלון מתוך הסרט the kid. הילד היתום. בבר מצוה שלו אני הייתי בשיאי. בת שבע עשרה וחצי. נוטפת סקס ובלאגניסטית לא קטנה. אני לא ממש זוכרת את הבחור בסיטואציה הספיציפית אבל הבחור דווקא זוכר אותי... בתור נערה בת שבע עשרה לא ממש התעניינתי בילד בן שלוש עשרה אבל אני כן זוכרת שבבר מצוה התחיל איתי סטודנט מבצלאל ואני הייתי בשמים (אז בתור נערה תיכוניסית בירושלים זה היה יותר נחשב מחייל בצה"ל). מאוחר יותר נפגשנו אני והסטודנט בבית קפה של הסינמטק והשתעממתי נורא...
וזהו. לא ראיתי ולא שמעתי על הבחור בחמש עשרה שנה שחלפו עד המפגש המחודש שלנו בניו יורק.


[b][po]עדינה ניפו[/po][/b] (2011-07-22T16:00:19):
וואי וואי וואי מחכה בציפייה להמשך...
מרתק ומעורר סקרנות
וגם עצבות.
תודה יקרה, תמשיכי... (נראה לי רעיון טוב מה שאת עושה, מספרת את הסיפור שלכם)


[b][po]אמא של טוסיק דבש[/po][/b] (2011-07-22T19:19:25):
הי לומונייד,
התגעגעתי!
((-)) לבחור על האובדן.
מקוה שיהיה טוב ביניכם שיחזור.
היום ההוא לפני האגם- דוקא נותן תקוה.
אני מנחשת שלכשישוב הוא יהיה בכאב ועצביו יהיו חשופים... לאט ..לאט..נשימה אחרי נשימה..

ובמעבר חד -
ממממ... הפתעת אותי וסיקרנת אותי ושימחת אותי על שהתחלת לספר את ימי בראשית.
מחכה להמשך.. בזמנך
שבת שלום |*|


[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2011-07-22T20:40:56):
קוראת שקטה מן ההתחלה
אוהדת ומרגישה על אף השקט והמרחק קירבה והבנה
איזו התחלה מפעימה יש לסיפור שלכם
[u]נראה לי רעיון טוב מה שאת עושה, מספרת את הסיפור שלכם[/u]
וגם
[u]מקוה שיהיה טוב ביניכם כשיחזור[/u]
שבת ברוכה :-)


[b][po]שבע יהלום[/po][/b] (2011-07-23T00:46:02):
הי לימונדה התגעגעתי
איזו חזרה מרגשת
ספרי ספרי
חיבוק


[b]לימונדה[/b] (2011-07-23T11:59:59):
מאד מתרגשת מהתגובות החמות והמקסימות של החברות שלי פה!
אני מרגישה שההחלטה לפתוח את דף שלי היתה |מתנה| ענקית בשבילי
לא ממש חשבתי שזה יהיה מין דף תמיכה
בעיקר רציתי לפרוק
בכל מקרה אני מתחממת מהתגובות ומהדיאלוג שלי פה
וחוץ מזה אני מגלה כמה אני נהנית לכתוב- משהו שבמשך שנים אני קצת בלופים איתו (תמיד הרגשתי שזה המקום שלי ותמיד עשיתי הכל כדי לא לכתוב)
אז תודה מכל ה |L|!


[b][po]שבע יהלום[/po][/b] (2011-07-23T14:12:40):
תודה על כל מילה
אצלך ואצלי
באמת מתנה
שבת שלום |[b]| |[/b]|


[b][po]אמת וצדק[/po][/b] (2011-07-23T18:55:25):
שוב וואו! הסיפורים שלך מפילים אותי מהכסא כל פעם מחדש.
משום מה דמיינתי את הבחור כאחד שהגיע מעולם מרוחק ושונה מאוד משלך, והנה - איזו קירבה!


[b][po]עדינה ניפו[/po][/b] (2011-07-24T08:24:11):
יופי שאת מתרגשת אבל איפה המשך הסיפור?!


[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2011-07-24T09:41:08):
באמת מיתולוגיה מופלאה... צובט את הלב. עוד!!! עוד!!!!
אמא של נינה אוהבת אתכם!


[b]לימונדה[/b] (2011-07-24T12:21:32):
גונבת כמה רגעים לפני שאני נוסעת לאסוף את הבחור משדה התעופה.

קצת נתקעתי פה עם הזרימה של הכתיבה
איתך הסליחה עדינה...
יש מסביבי כל כך הרבה ארועים חיצוניים שלא קשורים לגמרי לנושא הבלוג הזה
אני עדיין לא יודעת מתי המשך הסיפור יבוא (מצטערת אבל אולי זה לא יהיה סיפור בהמשכים שקוראים אותו בנשימה אחת)...
אבל אני מבטיחה להגיע מתישהו גם לסיפור המפגש המחודש שלנו.

תודה [po]אמת וצדק[/po] כי נתת לי כיוון להמשך הכתיבה עם המשפט הזה:
[u]משום מה דמיינתי את הבחור כאחד שהגיע מעולם מרוחק ושונה מאוד משלך, והנה - איזו קירבה![/u]

אז... חוץ מזה שההורים שלנו פעם היו באותה החבורה, אין שום קו מקביל בעולמות שבהן גדלנו...
לא בחינוך שלנו, לא בסביבה שלנו, ולא במהות חוויות הילדות שלנו.
ההבדל הכי מהותי שעולה לי הוא שאני גדלתי בבית עם אמא אוהבת, מעניקה ותומכת שתמיד היתה שם בשבילי.
ואילו הוא התייתם מאמו בגיל צעיר מדי- עוד לפני שהפך לנער.
אני חושבת שההבדל הזה הוא מהותי ביותר ומשפיע באופן מובהק על תפיסת העולם- הבטחון, ועיצוב ה"אני" שלנו.
במהות שלו יש איזה "שריטה" רצינית, פצע עמוק וכואב.

כאמור, אני גדלתי בבית יציב בלי יותר מדי דראמה ואילו הבחור חווה פרידה סוערת של ההורים שלו כשהוא היה ילד וזמן קצר אחרי את המחלה הקשה והאכזרית של אמא שלו שנמשכה כשלוש שנים.
שני האבות שלנו הם שני הפכים גמורים- שלו- דומיננטי, אקצנטרי, דרמאטי, פולשני. שלי- מרוחק, מסוגר, שקט, מופנם.
אני סיימתי תיכון ואחר כך אוניברסיטה, ואילו הבחור הצליח לחמוק באלגנטיות ממערכת החינוך ולא ממש להיות בבית ספר יותר מדי. היו לא קשיי למידה שלא לגמרי אובחנו ואחרי שמורה השפילה אותו והכריחה אותו לקרוא טקסט מול הכיתה הוא זרק עליה כסא ושבר לה את הבוהן. בתור נער הוא נהיה פושטק- על גבול העבריין ואילו אני הייתי מין מרדנית חייננית עם גבולות די ברורים.

יש עוד כל כך הרבה הבדלים- רק שאני כותבת בבהילות וצריכה לצאת עוד מעט.

הרבה פעמים כשאני מתפרקת ומדשדשת בלופים הרגילים שלי ואני פונה אליו אני יודעת שבעולם שלו "הצרות" שלי וה"לופים" שלי הם של מישהי שלא חוותה טראומות באמת.
כלומר- לפעמים הוא יוצא ביציאות שגורמות לי להרגיש כמו איזה ילדת צמר גפן רכרוכית ומפונקת.


[b][po]קן לציפור[/po][/b] (2011-07-24T12:47:13):
לימונדה, המשיכי נא...
זה מרתק ובאמת מוציא החוצה ניואנסים של קשר.
יש לך איזה תובנות שעולות מהכתיבה הקצרה על הקשר שלכם?

בכל מקרה, זה מרתק.
[u]מצטערת אבל אולי זה לא יהיה סיפור בהמשכים שקוראים אותו בנשימה אחת[/u]
אל תצטערי, יש עוד כמה נשים מקסימות שכולנו מחכות להמשך הסיפור שלהן.
לפעמים חודשים ולפעמים שנים...
פגישה טובה ביניכם,
(())


[b][po]עדינה ניפו[/po][/b] (2011-07-24T13:50:03):
[u]אל תצטערי, יש עוד כמה נשים מקסימות שכולנו מחכות להמשך הסיפור שלהן.[/u]
אכן.
זה בסדר ואפילו מרגש... נחכה בסבלנות (-:


[u]פגישה טובה ביניכם[/u]
מצטרפת לאיחול


[b][po]אמא של טוסיק דבש[/po][/b] (2011-07-24T14:21:47):
אני יודעת שבעולם שלו "הצרות" שלי וה"לופים" שלי הם של מישהי שלא חוותה טראומות באמת.
אוי לימונדה,
העלית דמעות בעיני.
לא שאני משווה חו״ח עם הסיפור של אב בתי, כי לנו היה משהו שמאד לא התאים באופי ובהשקפת החיים ולכן גם נפרדנו.
אבל-
אין לך מושג כמה אני מבינה איפה ממקם אותך, הקושי בסיפור חייו, מולו.
לאב בתי, גם יש סיפור חיים קשה מאד. לא שזו תחרות, אבל אולי אפילו קשה משל הבחור שלך.
לא פעם הרגשתי שהתנהלותו בעולם, היא עם אנרגיה של קורבן. (למען ההגינות אציין, שכשהתעמתתי איתו על כך- הוא הכחיש בתוקף). כדרכם של קורבנות- הכי קל להם לקרבן בתגובה, את אלה שלידם.
אני, במקרה הזה.
כמה מטופש לעשות את מאזן ה״מסכנות״. אם ממש מתעקשים להתחשבן, מסתבר היום, שהמחיר שאני שילמתי, הוא כבד מנשוא.

סליחה, מתוקה, לא התכוונתי להכתים פה עם אנרגיות שליליות, פשוט לחצת לי על כמה כפתורים... ממה שסיפרת על הבחור שלך, הוא ממש לא טיפוס מקרבן, אלא, אצלו זה מתבטא, בכך שהוא רואה דברים בשחור לבן..

מאחלת לך שהמפגש ביניכם יהיה טוב ושתהיי סבלנית אליו- ללא מאמץ.
[sub]<חוצמזה שמנסיוני, מות הורה, מאד מגביר אצל גברים, את הליבידו..>[/sub]


[b][po]אמת וצדק[/po][/b] (2011-07-24T20:03:58):
[u]חוץ מזה שההורים שלנו פעם היו באותה החבורה, אין שום קו מקביל בעולמות שבהן גדלנו...[/u]
פתחת לי פתח להבין משהו חדש וחשוב מאוד. שהבדלים בין בני זוג לא נמדדים רק ברקע החיצוני-תרבותי שלהם, אלא גם וכנראה בעיקר ברקע האישיותי שלהם. יש לי המון מה לחשוב ולכתוב על זה, אבל בקיצור - אצלנו יש פער חיצוני-תרבותי עצום בין המשפחות, וזה רודף אותי וממש גורם לי חרטה יומיומית על הבחירה העלובה שלי, אבל אף פעם לא חשבתי על האפשרות שברובד האישיותי, עד כמה שניתן להבחין בינו לבין התרבותי (קשה), ייתכן שהפערים הרבה פחות דרמטיים. למשל - שנינו לא סבלנו טראגדיות, שנינו גדלנו במשפחות די יציבות ושנינו זכינו לחום ואהבה מהורינו.


[u]לא התכוונתי להכתים פה עם אנרגיות שליליות[/u]
[po]אמא של טוסיק דבש[/po], בעיניי זו התנצלות מיותרת. הדברים שלך כל כך כנים ונוגעים. לעתים אני חשה שיותר מדיי מאדירים חיוביות (כאן באתר ובכלל בחיים). "אנרגיות שליליות" הן חלק מכולנו. יש לא מעט (המון...) סבל בעולם ולדעתי חשוב "להסתכל לו בעיניים"... (מזכיר לי פתאום את הסרט "עיניים עצומות לרווחה" - בדיוק על המתח הזה שבין ההכרה בשלילי לבין הדחקתו - סרט נפלא בעיניי).


[b]לימונדה[/b] (2011-07-24T22:21:48):
גונבת רגע.
הבחור שב הביתה.
הלב שלי מתפוצץ מאהבה אליו
פוגשת שוב את אותו פרא אציל שזיהיתי ברגע שראיתי אותו בפעם הראשונה...
לפעמים לוקח משהו קיצוני כמו מוות בשביל להרגיש כל כך חזק את החיים.
|*|


[b][po]אמא של טוסיק דבש[/po][/b] (2011-07-24T22:32:49):
וואו, מרגש לקרוא.
איזה יופי- מאד שמחה בשבילכם! |L|


[b][po]עדינה ניפו[/po][/b] (2011-07-24T22:54:54):


_וואו, מרגש לקרוא.
איזה יופי- מאד שמחה בשבילכם!_
גם אני גם אני גם אני |L|


[b][po]שבע יהלום[/po][/b] (2011-07-25T01:04:13):
[u]לפעמים לוקח משהו קיצוני כמו מוות בשביל להרגיש כל כך חזק את החיים.[/u]
הלב שלי זינק לרגע.
זה נכון וחזק ועצוב וחי.


[b][po]שבע יהלום[/po][/b] (2011-07-25T01:04:50):
מחכה לכל מילה שלך


[b][po]אמת וצדק[/po][/b] (2011-07-25T01:41:36):
[u]הלב שלי מתפוצץ מאהבה אליו[/u]
מתרגשת בשבילך, וגם מקנאת...


[b][po]קן לציפור[/po][/b] (2011-07-25T20:40:02):
שמחה בשבילך לימונדה. תהנו מכל רגע!


[b]לימונדה[/b] (2011-07-31T23:47:17):
כואב לי הגב התחתון...
ממש אבל... (ביטוי של אשה אהובה שגם פרשה מפה בשנה שעברה)
לא סגורה על מה עשיתי לא נכון אבל אני בקושי מצליחה ללכת
אאאווווו )-:

אז הבחור חזר

כשהוא לא היה פה התפנה לי זמן להיזכר בכמה הוא אצילי וכמה קסם וקארמה יש במפגש בינינו
וכל מי שדיברתי איתו שניפגש איתו בארץ הזכיר לי כמה הוא יפה ומיוחד וחד פעמי. אצילי
אבל עכשיו הוא בדיכאון ואני עושה הכל לא בסדר והוא התפרץ עלי כמו הר געש

בא לי להרוג אותו- כל הדרך הביתה הוא נהג בצורה לא אחראית וכל הזמן התעצבנתי עליו

וכואב לי כל כך...מה זה אומר הגב התחתון?

ואיפה הכלב שלנו???


[b][po]עדינה ניפו[/po][/b] (2011-08-01T00:07:16):
אוי לימונדה יקרה,
נשמע כואב - הכל.
גם לי בתקופה האחרונה כואב מאד מאד הגב התחתון. בספר של לואיז היי היא כותבת שזה [b]פחד מכסף. היעדר תמיכה כלכלית.[/b] - לא יודעת, לא התחברתי לזה.
המשפט שהיא נותנת ליצירת דפוס מחשבתי חדש הוא - [b]אני בטוח בכל רע.אני מאמין כי החיים יתמכו בי.אני מביע את עצמי בחפשיות ובשמחה.[/b] - עם זה אני יכולה להזדהות ולעבוד.

בכל אופן קרה לי דבר מעניין בהקשר של הגב.
אני סובלת כבר חודש לפחות מהכאב בגב התחתון (אגב כאב שלא היה לי כבר שנים. בילדות ובנערות סבלתי מזה מאד) ומנסה לטפל בזה
מקבלת מסג'ים, מתנועעת... ושום דבר לא מקל.
אז לפני חמישה ימים בלילה לפני שהלכתי לישון שכבתי במיטה והחלטתי להקשיב לגב. נזכרתי שהכאב בא לדווח לי על משהו, תמיד.
אז התמקדתי בו.
שכבתי בשקט עם עיניים עצומות והסתכלתי פנימה אל תוך הגוף על האיזור הכואב ופשוט חיכיתי.
חשבתי שיעלה משהו. שאני אשמע משהו, אראה משהו, אבל כלום.
אבל המשכתי ככה בפתיחות להתבונן ולהקשיב למקום הזה מבלי לצפות לתוצאה מסויימת.
ככה שכבתי אולי רבע שעה עד שנרדמתי.
ומאז - נעלם הכאב.
אני קמה כל בוקרובטוחה שהיום יחזור הכאב אבל - טפו טפו טפו - אין כאב.
איזו הקלה (-:

(צריכה לנסות אותו דבר על המפרקים - מציינת לעצמי)

לגבי הבחור - מקווה שתתאוששו יחד במהרה. זה כואב.
הוא נשמע כואב (מאד מוכרת לי הדנמיקה הזאת מאצלינו)
תני לעצמך זמן בנפרד ממנו להרגיש את עצמך.
קרה דבר באמת משמעותי בחיי כולכם ויש לזה השפעות והעצמה של דפוסים קיימים
זה לא קל.
יכולה רק לצטט כרגיל את עירית לוי - תנהגי בעצמך ביד רכה.
תפתחי את הלב אל עצמך פנימה קודם כל ומשם תמשיכי הלאה כפי שאת צריכה.
שולחת חיבוק גדול לכולכם


[b]לימונדה[/b] (2011-08-01T01:38:44):
איזה כיף ששמעת את קריאתי עדינה |*| (או לחילופין את יבבת הכאב שלי)

הכאבים המשתקים האלה בגב התחתון הם קצת כמו סוג של צירים. לא חוויתי יותר מדי כאבים כאלה- מהסוג הספיציפי הזה. בגיל הנעורים (12-16) היו לי כאבי מחזור מטורפים שהיו מלווים בכאבי גב עוצמתיים ולגמרי משתקים (ולעיתים גם בהתעלפויות של ממש). התופעות הפסיקו לגמרי באופן פלאי, בגיל שש עשרה, כשהתחלתי לקחת גלולות וגיליתי שחוץ מזה שהן מונעות הריונות לא רצויים יש גם תופעת לוואי משמחת: העילמות כליל של כל הסימפטומים של מחזור קטלני. מין מחזור מדומה הגיוני. ללא התעלפויות או אובדן כמויות דם לא הגיוניות ("מפלי הניאגארה").
בזכות הכאבים האלה בעבר מהמחזור, אז בלידה, בזמן האמת, הצירים היו בטירטוריה של מין כאב מוכר- רק קיצוני יותר.

בכל מקרה לגבי הפרשנות לכאבים של לואיס היי (שאגב אין לי מושג מי היא) גם אני כמוך לא מתחברת לפירוש של:
[u]פחד מכסף. היעדר תמיכה כלכלית.[/u]
כרגע כסף הוא די הדבר האחרון שמעסיק אותי... (אני מקוה שזה מוסרי או פוליטקלי קורקט להגיד את זה בקול רם- לאור המהפכות בישראל) אבל.... יחסית לשאר הדברים שמטרידים את מנוחתי בלילה בוא נגיד שכסף הוא מושג יותר מדי אבסטרקטי בשבילי.

מתחברת ל:
[u]אני בטוח בכל רע.אני מאמין כי החיים יתמכו בי.אני מביע את עצמי בחפשיות ובשמחה.[/u]
הכאב הזה בגב התחתון מרגיש ברמה הפיזית כאילו שהבסיס והתמיכה שלי מתערערים מהיסוד.
כאילו שהחיים כבר מפסיקים לתמוך בי. תחושה שהקרקע נשמטת. הגב מפסיק להחזיק את המשקל של הגוף. משהו משתבש בגרביטציה.

אנסה להתמקד בכאב- אני לגמרי מרגישה שהוא מנסה להגיד לי משהו....

לגבי הבחור- האמת שעם כל הדראמה שעברה עליו (וגם עלינו כמשפחה) אני קצת ניסיתי לרכבעל הגל- הרגשתי שמתחוללת מהפכה ואפשר לעשות סדר חדש. למצוא דרך חדשה ביחד לצאת מהפלונטר שלנו. אני חושבת שבדרכי הייתי שם בשבילו כל הזמן (למרות שפיזית לא הייתי שם בשבעה ואני מבינה שהוא עבר חויה מאד חזקה לבד- כלומר בלעדי.
בימים האחרונים אני מרגישה שהאבל שלו מתעצם ונהיה לו קשה לחזור למציאות פה- אלינו. פתאום הבחור שוב לקח את עמדת הקורבן ומאשים אותי בחשבונות ישנים ולא מוכן להתקדם עד שאני לא אקח אחריות מלאה על המעשים הרעים והפוגעים שלי ( או במילים אחרות על התדרדרות חיי המין שלנו). הבעיה היא שאני מסרבת לקחת אחריות. חלקית כן- אבל לא מלאה.

לוקחת נשימה עמוקה.
תודה על המילים: [u]תפתחי את הלב אל עצמך פנימה קודם כל ומשם תמשיכי הלאה כפי שאת צריכה.[/u]
לילה טוב |*|


[b][po]אמת וצדק[/po][/b] (2011-08-01T11:03:45):
גם אני כאן, מודה לך שאת ממשיכה לכתוב.


[b][po]במבי ק[/po][/b] (2011-08-01T20:43:39):
מה זה אומר "לקחת אחריות" ?

(())


[b][po]עדינה ניפו[/po][/b] (2011-08-01T22:54:59):
[u]בגיל הנעורים (12-16) היו לי כאבי מחזור מטורפים שהיו מלווים בכאבי גב עוצמתיים ולגמרי משתקים (ולעיתים גם בהתעלפויות של ממש)[/u]
אצלי היה אותו דבר בדיוק, מילה במילה רק שאצלי הם לא עברו עם הגלולות,
הם כן עברו אחרי הלידה הראשונה שלי. מאז באורח פלא אני בקושי מרגישה במחזור שלי (רגשית כן, למרות שלא כמו בנערות. ופיזית בקושי).

[u]הכאב הזה בגב התחתון מרגיש ברמה הפיזית כאילו שהבסיס והתמיכה שלי מתערערים מהיסוד.[/u]
גם זה כה מוכר לי.
הייתי אצל ההומאופטית שלי לפני שבועיים אחרי ששנתיים לא ראיתי אותה.
היא נתנה לי רמדי במינון הכי נמוך שיש, לקחת כל יום (לרב נותנים מנה חד פעמית לתקופה ארוכה)
היא אמרה שהיא מרגישה שהיסודות שלי התערערו ואני צריכה עזרה לבנות אותם מחדש, מהיסוד.


[u]הבעיה היא שאני מסרבת לקחת אחריות. חלקית כן- אבל לא מלאה.[/u]
יקירתי, כל אחד יכול לקחת אחריות מלאה רק על עצמו.
חשבון הנפש הוא של כל אחד עם עצמו פנימה.
את [b]יכולה[/b] לקחת אחריות מלאה - על עצמך.

כשאני באופן אישי נזכרת לפתוח את הלב שלי לעצמי, נזכרת שזה לחלוטין לא אחריותו של אף אדם אחר ואף אדם אחר לא יכול לעשות את זה במקומי אני מרגישה כבר פחות חסרת אונים.
מהמקום הזה אני רואה את הכל בצבע אחר.
תבדקי בכל רגע ורגע מה את צריכה בשביל עצמך.
תהיי אנוכית.
אין מתנה גדולה מזו לנו ולאילו שסובבים אותנו.
נשמע הזוי?
מנסיוני האישי זה עובד.
זה מה שאני לומדת דרך העבודה שלי על הקורבנות.
האנוכיות הזאת היא זאת שמאפשרת לי בתמורה להיפתח ולתת את עצמי.
את לא יכולה להיות קורבן של אף אחד אחר כל עוד את דואגת לעצמך.
חשוב לדייק כאן.
אני לא מתכוונת להיסגר בפני מישהו אחר - אני מתכוונת להיפתח - אל עצמי.

לגמרי לגמרי לגמרי אומרת את כל זה לעצמי!
את רק הטריגר שלי לראות את זה, כך שיכול להיות שהדברים האילו כלל לא מכוונים אליך אלא אלי (-:
תודה על כך שדרך מה שאת משתפת כאן הצלחתי לנסח אותם לעצמי.


[b][po]שבע יהלום[/po][/b] (2011-08-02T01:24:21):
בהתארגנות לשינה קבעתי לעצמי פגישה עם האתר הלילה.
להיכנס לדף הזה עם המילים החדשות בו, זו מנה גדושה של עניין ותמיכה.

הצהוב אומר שכולנו זקוקים לחיבוק, ואותי זה לוקח לגב התחתון, שלך, של עדינה, שלי.
אצלי בתקופה זו הגב התחתון מככב בענק, אבל לא דרך כאב (כתבתי בדף שלי על הגב התחתון בהמשך המניפסט.)
בכל פעם שקורה משהו, חיצוני או פנימי, שמציף אותי ברגש גדול, חיובי או שלילי, אני מיד מרגישה את זה בגב התחתון.
הדרך היחידה שעולה בראשי לתאר את האזור המדויק היא רצועת גב- כמו הבד האורתופדי הזה שעוטפים איתו את הגוף כשנתפסים.
פעם זו תחושת תלישה צורבת, פעם תחושה של הילכדות בקרס, פעם זו כף יד רחבה, מרפדת, ופעם זה חלל, ריק, כאילו יש לי פלג גוף עליון ופלג גוף תחתון וביניהם אין כלום. כלום, אני שני חצאים.
לתת תשומת לב לכיכוב האזור הזה לאחרונה, עוזר לי מאוד. לתת לזה את מלוא המקום, הקשב, ההתבוננות, הנשימה, כמו שעדינה תיארה כל כך נכון, מפענח לי קוד.
להקשיב לגוף זה כמו להיות בלשית. ואיך אני אוהבת את אגתה כריסטי.

וגם
נשמע שאת צריכה מנוחה.
לימונדה, תודה שאת משתפת, מקווה שאת מתחזקת,
כרגיל לראות מהצד יותר קל, ואני רואה שהבחור ואת עוברים תהליך מחייה.
סבלנות.
זה טוב.
מחבקת כמו רצועת תמיכה מרפדת |L| |*|


[b]לימונדה[/b] (2011-08-02T13:13:28):
עבר לי הכאב גב.
לרגע חשבתי שהוא כאן בשביל להישאר אבל הוא הלך באותה פיתאומיות שהוא הופיע. התעוררתי אתמול בבוקר וכלום.

אבל חוץ מזה אני ממש עייפה ועצובה- מעצבן אותי באיזו מהירות אפשר לחזור לדינאמיקה הזוגית המעייפת שלנו של האשמות וכעסים.
לשאלתך במבי- "לקחת אחריות" ברמה של "אשמתי. חטאתי" ובלטינית למתחילים: מיה קולפה".
כששמעתי את החדשות הפתאומיות על המוות של האב הוצפתי בכזאת אהבה אדירה לבחור. הרגשתי לגמרי שותפה שלו- ותומכת ובאמת כל הקטעים הבעיתיים והלא זורמים בינינו ניראו לי פתאום כל כך קטנים קטנוניים ושוליים בסיפור הגדול של החיים. והרגשתי כוחות חדשים.
רק שעכשיו הכוחות האלה כבר לא קיימים. איבדתי את החזון. כבר לא בטוחה שאני רואה את האור בקצה המנהרה.
אמא של טוסיקית העלתה לפני כמה ימים את העינין הזה של ההתקרבנות (במקרה הזה לגמרי שלו) והטלת האשמה. אני חושבת שזה באמת דפוס התנהגותי שיש לו לבחור בגלל כל אותן צלקות קשות שעבר. פעם אחותי אמרה מין סוג של אמיתה כזאת (מסוג האמיתות האלה שתמיד יש להן גרעין של אמת רק שאני אף פעם לא בטוחה מה לעשות עם זה אבל מה שבטוח זה שהן נחרטות חזק במוח)... אז האמיתה היא.. שאם את רוצה בן זוג שמח ומאוזן תבחרי אחד כזה שהיתה לו ילדות נורמטיבית והוא לא כואב מדי. פתאום חושבת לעצמי שתמיד חיפשתי קצת את הבחורים עם האדג'...

ותוך כדי הכתיבה המקוטעת שלי פה הבוקר התעוררתי עם מחזור מציף. כאבי בטן. התכווצויות. כל הבאלאגן הרגיל. :-P
ועכשיו עוד יותר קשה לי לעשות הפרדה בין מה שלי. מה שלו. מה הורמונלי. מה באמת.

תודה שבע על המילם המרפדות |*| |H|
ועדינה כרגיל תודה על המילים החכמות והמדויקות שלך...{@ |L|

אמשיך כשאוכל בנתיים לוקחת זמן להפנמה (כדברי הצהוב) והולכת להכין צהריים לילדים


[b][po]נטע ק[/po][/b] (2011-08-02T13:36:40):
לימונדה אמרת לו את כל זה: "כששמעתי את החדשות הפתאומיות על המוות של האב הוצפתי בכזאת אהבה אדירה לבחור. הרגשתי לגמרי שותפה שלו- ותומכת ובאמת כל הקטעים הבעיתיים והלא זורמים בינינו ניראו לי פתאום כל כך קטנים קטנוניים ושוליים בסיפור הגדול של החיים. והרגשתי כוחות חדשים." ? אולי אין לזה מקום ואולי לפעמים צריך להגיד אחד לשני את הטוב את המאחד כדי לצלוח מעבר. וכי זה נשמע לי כמו גרעין חזק וטוב.
סליחה עם התפרצתי. שיהיה לכם הרבה טוב ושמחה לשמוע שכאב הגב עבר.


[b][po]במבי ק[/po][/b] (2011-08-03T08:30:38):
[u]"לקחת אחריות" ברמה של "אשמתי. חטאתי" ובלטינית למתחילים: מיה קולפה".[/u]

אז מה אכפת לך להגיד את זה?! נגיד שאשמת וחטאת, זה משנה משהו? משנה אם הדינמיקה ביניכם תשתנה עכשיו. אם הוא צריך בשביל זה ש"תקחי על זה אחריות" - שיהיה. נראה לי שזה בשולי הבעיה, כי אם היה לכם טוב עכשיו ופתרון למשברים שלכם עכשיו, אז את מי זה שהיה מעניין מה היה בשנים האחרונות. אני בעד הגישה הפרגמטיסטית.


[b]לימונדה[/b] (2011-08-03T10:43:54):
[po]במבי ק[/po] כתבה: [u]אז מה אכפת לך להגיד את זה?! נגיד שאשמת וחטאת, זה משנה משהו? משנה אם הדינמיקה ביניכם תשתנה עכשיו[/u]
אוקיי...אז אני מודה שיש בי מקום שמתמרד לחלוטין להיות בתפקיד הזה של "האשמה". אני לא סגורה אם למקום הזה קוראים "אגו" (למרות שאני חוששת שגם) או שאני מתמרדת מהראיה שלו של המציאות שלא ניראת לי אמיתית או מדויקת אלא לחלוטין מניפולטיבית...
אני מרגישה ברגעים האלה שהוא מפנה אקדח לראש שלי ואומר שעד שלא תכירי בזה שאת אשמה (ואני הקורבן) אז אין על מה ואין עם מי לדבר.
ההאשמה המרכזית והעיקרית היא שאני לא אוהבת אותו באמת... |U|

אני לגמרי מתחברת למה [po]שנטע ק[/po] כתבה [u]ואולי לפעמים צריך להגיד אחד לשני את הטוב את המאחד כדי לצלוח מעבר[/u]
כלומר שהבסיס לדיאלוג יהיה החיובי ולאו דווקא ההתחשבנויות מהעבר.
וכן- בזמן האחרון אני לגמרי אומרת לו את זה. שאני אוהבת אותו. שאני לא חושבת שזה מיקרי שאנחנו ביחד עם כל הקושי והעבודה הקשה. שאני שם בשבילו.
אני חושבת שהוא גם הקשיב. דווקא במשבר כשהוא היה בישראל ואני פה- דיברנו כל הזמן והרגשתי שהוא בא מאהבה ויודע את זה. ושיש לו משפחה אוהבת שמחכה לו.
(כשקראתי את המשפט הזה בהתחלה שציטת אותי לקח לי רגע להבין שזו אכן אני אמרתי את הדברים האלה:-] )

נורא קשה בשבילי לי לא להיסחף לדינאמיקה הזאת שלנו.
מאד רוצה לצאת מזה כבר ולהיות במקום אחר.
גם מרגישה מתעייפת מלכתוב על זה. מעייפת את עצמי...


[b][po]עדינה ניפו[/po][/b] (2011-08-03T11:36:36):
[u]ההאשמה המרכזית והעיקרית היא שאני לא אוהבת אותו באמת...[/u]
בדרך כלל קשה לנו לראות או להאמין שהאחר אוהב אותנו כשאנחנו לא מרגישים ראויים לאהבה. כשאנחנו מאד לא אוהבים את עצמינו.
וזה גם נכון שאנחנו לא תמיד אוהבים את עצמינו וגם לא את בני הזוג שלנו...

אהבה זה מושג כל כך חמקמק. זאת מילה שלא אומרת הרבה.
יש לה המון פרשנויות.
אפשר לשאול אחד את השני -
לְמה אתה מצפה ממני כדי להרגיש אהוב?
או לחילופין מה אני עושה שגורם לך לא להרגיש אהוב?
לדוגמא: אני יודעת שאם אני באה לסטודיו של בעלי ולא אומרת לו מילה על הציור שהוא מצייר הוא חושב אוטומטית שאני לא אוהבת את הציור.
או, אם אני חולה ובעלי לא שואל אותי איך אני מרגישה אני אוטומטית חושבת שלא אכפת לו ממני.
אבל אם אנחנו מדברים על זה והוא מספר לי שכל פעם שאני יוצאת מהסטודיו ולא הגבתי למה שהוא מצייר הוא נשאר בתחושה תלושה ומאוכזבת, שלא מעניין אותי מה הוא עושה ולא אכפת לי ממנו... אז אני יכולה להסביר לו למה אני לא מגיבה - שאני בסך הכל לא אוהבת להגיב בזמן שהוא בתוך התהליך של הציור (אלא אם כן יש לי משהו ספציפי להאיר)...
ואז משם אנחנו יותר מבינים אחד את השני ופחות מגיבים מתוך המערכת הפנימית האישית שלנו.
ואז בפועל כשאני בסטודיו אני דואגת לקחת יותר זמן להסתכל על הציור ואז מגיבה אם יש לי מה לומר וגם אם אני לא מגיבה יש יותר סיכוי שהוא לא יספר לעצמו את הסיפור שהוא רגיל לספר לעצמו וכתוצאה אולי לא יפגע.
מתי אנחנו מרגישים אהבה? כשיש קשר. כשיש דיאלוג.
הבסיס צריך להיות הדיאלוג, בלעדיו הקשר הוא רק ביני לבין עצמי.
זאת דעתי.
וצריך לפעמים אומץ לעבור דרך המקומות הכי לא מובנים אחד לשני, הכי בעיתיים, הכי מפחידים ומכעיסים וכואבים.

דרך צלחה לכולנו |L|
אתם לא לבד...
ואני מבינה ומכירה היטב את העייפות הזאת...


[b][po]אינטו איציה[/po][/b] (2011-08-03T23:39:38):
הי לימונדה.


[u]ואני מבינה ומכירה היטב את העייפות הזאת...[/u]
לא, לא מזוגיות,
אבל מלופים במערכות יחסים קרובות.
וזה מעייף ומתיש גם את עצמי וגם את המערכת יחסים.
זה מקהה אותה ומדהה אותה.

עלה לי כשקראתי את מה שעומד בינכם, עניין ה"אשמה- כן או לא" או "האם הוא באמת קורבן" וכו',
שאולי דווקא את צריכה לפתוח את הראיה שלך לכיוונו.
אולי הוא לא מתקרבן לחינם.
ז"א בעולם מקביל אוטופי ,הוא היה מודע לכוחותיו ולעצמיותו הכובשת והמרכזית ולא היה זקוק כלל וכלל לאישור מהסביבה ובוודאי לא ממך.
אך בעולם שלנו בו נדרשת עבודת תיקון אינסופית ומייגעת,
הוא נפגע.
יצא קורבן.
אז נכון, זו בחירה שלו וכו' וכו', אבל אולי באמת כדאי לקחת אחריות על הצד שלך בטנגו.
כתבת שזה עניין של אגו או שאת פשוט לא מסכימה איתו,
אז אני לא מתכוונת שתעשי שקר עם עצמך ותזייפי לו אמת.
אלא שבאמת תנסי לראות את הדברים מזווית אחרת לגמרי.
פעם אני ואמא שלי החלפנו תפקידים וכל אחת דברה בשם השניה וזה היה מצחיק וכואב כאחד.
הזווית האחרת אולי תאפשר לך לראות את האחריות שאת יכולה לקחת ואת הפגיעות הסוביקטיבית שהוא נמצא בה.
אולי אם תודי בה, גם בו ישתחרר משהו.

ואולי זה היה יומרני ובכלל לא מדוייק...
ומכל מקום -
(אייקון של חיבוק)



[b][po]עדינה ניפו[/po][/b] (2011-08-04T09:10:52):
נכנסתי וערכתי קצת שיהיה יותר ברור מה שכתבתי.
|L|


[b][po]אמא של טוסיק דבש[/po][/b] (2011-08-04T10:26:26):
טוב גמני בעקבות עדינה-
נכנסת למקצה שיפורים...
[u]פתאום הבחור שוב לקח את עמדת הקורבן ומאשים אותי ... ( על התדרדרות חיי המין שלנו).[/u]
או במילים אחרות
[u]״let's talk about sex baby"[/u]

בעודי הולכת על ביצים מנסה להזכיר לך כמה אמיתות מוכרות, שאולי נשכחו...
לא נראה לי שכשמדברים על סקס יש מה להכניס מונחים כמו אשמה.
עם זאת, אם הבחור מרגיש כואב ביחס לזה- זה גם לא משהו שיש להתווכח איתו.
בגדול- נראה לי שאם הבחור יהיה מרוצה כאן ועכשיו לא ממש יבער לו להתלונן על ״חטאי העבר״. ואם תגיע פריחה לחייכם, מן הסתם שניכם תלבלבו.
אני זוכרת שהצחיק אותי כששמעתי פעם ברדיו- שאיזה כומר מאד נחשב אמר שסקס יומיומי תורם לנפש בריאה ושמחה...
פעם חשבתי שאין מצב - אם אני לא
בmood אז לאאאאאאאאאא...
אח״כ גיליתי שגם בי יש כל מיני שכבות שאפשר לקלף (שונאת בצל ובטח שלא מוכנה לקשור אותו עם סקס)
ואפשר לחפש את המקום של ״אולי בכ״ז?״ ומי יודע אולי קצת אח״כ כן!כן! כן!
<מזכירה לך לקרוא את האותיות הקטנות שכתבתי לך>

עד כאן פינתה של ד״ר רות :-)
(בטח אין לך בכלל מושג על מי אני מדברת)


[b]לימונדה[/b] (2011-08-05T12:12:30):
[b]הללויה[/b]
אתמול בלילה נחתה עלי תובנה. ענקית. עצומה.
אני חושבת שסוף סוף מצאתי דרך לצאת מהלופ. להתיר את הפלונטר.
הסתכלתי על הדינאמיקה שמשגעת אותי ביני לבחור בעיניים והבנתי מה אני צריכה לעשות.
הכל בהיר וברור כשמש |H|

וכן... זה היה אחרי כמה כוסות פאסטיס וג'ויינט (מי סופר) ...
אבל לפעמים התגליות הגדולות בחיים בוחרות לנחות עלי דוקא אז...

[u]ולפעמים למחרת בבוקר הן מתגלות עירומות וריקות מתוכן- כמו בפעם ההיא כשהזיתי את התסריט ההוליוודי המושלם, זה היה משהו כל כך חד פעמי ומקורי, כל כך פשוט ויחד עם זאת לגמרי מורכב... שאיך זה אף אחד לא חשב על זה קודם?!! אבל... היה מאוחר בלילה והייתי עייפה מדי לכתוב את הכל וחוץ מזה שהרגשתי שהסרט היה כל כך חי וקיים בראש שלי שהחלטתי לכתוב אותו לעצמי בראשי פרקים בלילה ולהמשיך למחרת בבוקר. אבל... כשקמתי למחרת בבוקר גיליתי, בין המאפרות ההפוכות והבלאגן, פיסת נייר יחידה שעליה רשום בכתב כמעט בלתי קריא: כותרת: [b]טרילוגיה[/b]-ילדות, נעורים זיקנה the end.[/u]
בכל מקרה הפעם אני מקוה שלא מדובר בתגלית מהסוג הזה. אלא שיש לי באמת revelation ושאפשר לעשות revoltuion 

אתמול בלילה מאד רציתי לרוץ לפה לכתוב אותה כי פחדתי שהתובנה שלי היא חמקמקה מדי, אבל במקום זה הלכתי לישון איתה בראש ובלב והפעלתי את השעון המעורר הפנימי שלי לשעה שש וחצי- רגע לפני שהשמש זורחת. ובשש וחצי ילד קטן ניכנס למיטה, העיר אותי והמשיך לישון, הסתכלתי החוצה ושמעתי את התרנגול קורא והשמים התחילו להתבהר ורצתי לצחצח שיניים ולגנוב לי את שעת הבוקר הזאת ולרדת לכתוב פה.
אז כמובן שאחרי הקדמה כזאת אני לגמרי לא סגורה על איפה להתחיל.
אוקיי.
לפני יומיים שברנו שביתת סקס ארוכה במיוחד. זה די מוזר כל העינין הזה. איך משהו נחמד ומהנה כמו סקס הופך ל"אישו" כל כך כבד וטעון עם כל כך הרבה האשמות ומטעני חבלה שלמי בכלל יש כח להתמודד עם זה. ואיך מתמודדים עם זה בכלל? ואיך מתחילים מחדש אחרי כזאת הפסקת אש ארוכה. ואיך נפלנו לבור הזה שכל כך הרבה זוגות לפנינו נפלו אליו. ואיך יוצאים ממנו?

בכל מקרה, אתמול בערב ישבנו ביחד והיה נחמד ודיברנו ואז כמו תמיד צצו הויכוחים הרגילים (וקראתי את התובנות והעצות שלכן חברותי היקרות אבל עדיין כל העסק מרגיש כמו חתיכת רשומון עם שתי נקודות מבט שונות ושני שחקנים עקשנים ביותר. מנסה להיכנס לנעליים שלו ולא מצליחה להרפות מהגירסה שלי של הארועים. לא מצליחה להיכנע).
ופתאום אמרתי לבחור "רגע. קאט. בוא ננסה להפוך דף. מה שהיה היה. הרי כל אחד מאיתנו כבר אמר את הטקסט שלו בורסיה זו או אחרת מיליון פעמים... וזה עדיין לא מוביל לשום מקום. אז (וכאן מתחבאת התובנה) בוא נחליט שמה שהיה היה ונסגור על זה את הדלת. נסלח אחד לשני ונמשיך הלאה ללא ההתחשבנויות האלה. בוא ננסה להתחיל משהו חדש לגמרי. יותר אסור לנו להביא האשמות ישנות. מתיחסים רק לכאן ועכשיו".
והבחור הקשיב. הסתכל לי בעיניים ואמר "דיל" ולחצנו ידיים.
וידעתי באותו רגע שזהו. כי באמת אצלו מילה זאת מילה.
ותהיתי לעצמי מי ישבור את ההסכם ראשון.
ואז בלילה במיטה לפני שנרדמנו הבחור הזכיר מקום שמתחשק לו לנסוע אליו ואני אמרתי שאולי ביומולדת שלו שקרב ובא ואז פתאום צירוף המילים [b]"יום הולדת"[/b] העלה אצלי כזה גל של כאב וכעסים כלפיו. כי ביומולדת הקודם של הבחור, לפני שנה, קניתי לו בהפתעה כרטיסים להופעה של לאונרד כהן במרסיי. שמרתי עליהם במשך חודשים מוחבאים במגירה. אירגנתי בייביסיטר (חברה) לעשרים וארבע שעות. וכרטיסי רכבת. וחדר במלון שחברים ממרסיי המליצו עליו. ומסעדת צדפות בנמל. והכל היה הפתעה גמורה ולא היה לו מושג. ומה שקרה זה שלמרות המאמצים (טוב למען ההגינות- זו לא היתה מחווה לגמרי אלטרואיסטית מצידי כי מאד רציתי לראות את ההופעה ולהיות במרסיי) ואחרי כל ההפקה הזאת עדיין לא היינו ממש חברים. וגם במרסיי לא עשינו סקס, וכל ההופעה בכיתי (בעיקר מהמילים של לאונרד) והלכתי לישון בהרגשה של בדידות תהומית. ביום הולדת שלי, לעומת זאת, הבחור החליט להפתיע אותי ו... לא לעשות לי כלום. במקום מתנה קיבלתי מבטים מלאי שנאה והאשמה. ויום קודם הוא נסע לעיר הגדולה ואני הייתי בטוחה שהנסיעה שלו היא בעצם תירוץ בשביל לקנות לי הפתעה (וברב טיפשותי גם שיתפתי את הילדים בחשדות) אבל אז גיליתי שחשדתי בו סתם- מבחינתו הוא לא ראה ביום הולדת שלי הזדמנות להתקרבות. ההפך. אם אנחנו ברוגז אז התיחסות ליום הולדת היא בבחינת צביעות- מחווה ריקה מתוכן.
בקיצור אתמול במיטה כשדיברנו ונושא היום הולדת עלה, מיד הרגשתי את הפגיעה (שמסתבר עדיין קיימת) והיא צפה לי במלוא עוצמתה בחזה ובלב וזה עמד לי על הלשון לקחת אותו איתי במסע בזמן- לאירועים ולהשוות בין הימי הולדת שלנו... אבל אז ניזכרתי בהסכם. ובלעתי את הלשון. ושיחררתי את ההצפה הזאת שעלתה לי.
והרגשתי שהנה יש מצב שמתקדמים.
[url=http://www.youtube.com/watch?v=YrLk4vdY28Q&ob=av2e]הללויה[/url]


[b]לימונדה[/b] (2011-08-05T12:19:41):
רק מוסיפה כמה מילים לפני שאני חייבת ללכת...
תודה לכל החברות שלי פה שככה בכזאת נדיבות מפזרות לי מילים ועצות והרבה אהבה
מוסרת לכל אחת מכן שבת שלום והמון |L|


[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2011-08-05T13:50:21):
לימונדה יקרה
נשמע מדוייק, אמיץ ונפלא
יש כח אדיר בבחירה המודעת בשינוי הרגל
(ובצהוב - רדיפה אחר הכבוד, מרחיקה את היכולת לקבלו)
בהצלחה לכם
ואיחולי שבת שלום וברכה


[b][po]נטע ק[/po][/b] (2011-08-05T15:39:18):
[u]שיחררתי את ההצפה הזאת שעלתה לי.[/u]
way to go girl!
kol hakavod !!!!(())(())(())


[b][po]שבע יהלום[/po][/b] (2011-08-05T18:45:43):
מרתק.
מתה על זה, שבתוך סבך כביכול תקוע, מגיחה פתאום קרן אור, דלת פתוחה, אפשרות פעולה, תקווה ומעשה.
מדמיינת אותכם לוחצים ידיים ואומרים "דיל" ומתמלאת הערכה.
זו שותפות, זו ערבות הדדית.
לראות את העבר בלי לתת לו לנהל את ההווה והעתיד.
מקסים.
מחזקת ידייך.

אה, עוד משהו, רוצה להתחתן איתי? מה זה היומולדת המושלמת הזאת שאירגנת לו?
לאחל לעצמי בחור שישכיל להשקיע ככה זה בדיוני ;-) ?
חיבוק גדול לימונדה יקרה, אני מאמינה בדרך שלכם.
שבת שלום.
הללויה.


[b][po]עדינה ניפו[/po][/b] (2011-08-05T20:08:12):
לימונדה יקרה,
כל מילה שכתבת בפוסט האחרון נשמע כתיאור מדויק של הזוגיות שלנו, כלומר האישיוס שלנו הם זהים לחלוטין לשלכם!

אם לא הייתי מזוהה פה בשם שלי ולא היו מכירים אותי, הייתי מפרטת לך פה סיפורים זהים אחד לאחד בכל התחומים.

מאחלת לכם שהמידוק בכאן ועכשיו יביא ריפוי ויעורר את האהבה |L|
שבת שלום


[b][po]אמא של טוסיק דבש[/po][/b] (2011-08-05T22:49:59):
[u]מיד הרגשתי את הפגיעה... אבל אז ניזכרתי בהסכם. ובלעתי את הלשון. ושיחררתי את ההצפה הזאת שעלתה לי.[/u]
וואו, לימונדה- מרשים! נדרש לכך המון
מיקוד ולב מאד פתוח.
בכלל התהליך כולו שעברתם- שהחל בתובנה שלך, המשיך בהקשבה שלו ונחתם בלחיצת היד- מאד מחמם את הלב.

[u]ותהיתי לעצמי מי ישבור את ההסכם ראשון.[/u]
אה, זה כל-כך לא חשוב מי ישבור את ההסכם קודם. זה [b]ברור[/b] שההסכם יישבר ותהיינה נפילות. אחרת הייתם עם כנפיים ועיגול מעל הראש בעולם שכולו טוב.
הדיל הזה שעשיתם- הוא יותר ברמת ההתכוונות לא? כלומר שגם אחרי נפילות שמן הסתם תהיינה-במקום לחזור לדפוסים הרגילים- תקומו תנערו את האבק מהטוסיק ותמשיכו בדרככם החדשה- לא?
ככה אני הבנתי את זה (וככה מאחלת לכם.)
שבת שלום |*|


[b]לימונדה[/b] (2011-08-06T00:48:41):
לא יכולה באמת לכתוב- אבל קוראת. מאד מתרגשת משצף התגובות. :-]
במקביל אני גם מרגישה קצת מגוחכת (אולי ככה מרגיש רגע ההתפכחות שבא מיד אחרי "התובנה הגדולה").
בכל זאת עדיין הולכת עליה בראש מורם ובהתכוונות מלאה.
היום אני והבחור בילינו יום מקסים. אכלנו במסעדת פועלים ארוחת צהריים, עם זוג חברים, שארכה שלוש וחצי שעות. בלי ילדים. עם יין. היה ממש כיף.(-:
(ובצהוב כתוב- "מה שרואה מבפנים הוא מה שנראה מבחוץ". לא סגורה על זה שאני מבינה את כוונת המשורר או איך שזה מסתדר לי עם כל השאר).
לילה טוב, לימונדה ZZZ |*|

מעתיקה לפה את המילים שאחריהן באמת אי אפשר לכתוב כלום:
[b]I'm your man- L.Cohen[/b]

If you want a lover
I'll do anything you ask me to
And if you want another kind of love
I'll wear a mask for you
If you want a partner
Take my hand
Or if you want to strike me down in anger
Here I stand
I'm your man

If you want a boxer
I will step into the ring for you
And if you want a doctor
I'll examine every inch of you
If you want a driver
Climb inside
Or if you want to take me for a ride
You know you can
I'm your man

Ah, the moon's too bright
The chain's too tight
The beast won't go to sleep
I've been runnin' through, these promises to you
That I made and I could not keep

Ah but a man never got a woman back
Not by beggin' on his knees
Or I'd crawl to you baby
And I'd fall at your feet
And I'd howl at your beauty
Like a dog in heat
And I'd claw at your heart
And I'd tear at your sheet
I'd say please
I'm your man

And if you've got to sleep
A moment on the road
I will steer for you
And if you want to work the street alone
I'll disappear for you
If you want a father for your child
Or only wanna walk with me a while
Across the sand
I'm your man

If you want a lover
I'll do anything you ask me to
And if you want another kind of love


[b]לימונדה[/b] (2011-08-14T10:16:41):
הכתיבה נתקעה לי. מאד רוצה להמשיך. לא מצליחה.
המילים יוצאות מדובללות. משעממות. הכתיבה מתומצתת. קמצנית. (אולי זה בגלל שאני מנסה לכתוב ישר אחרי התיאור של המאהב המושלם של המשורר המושלם)...
נראה לי שיש לזה עוד הרבה סיבות (חלקן באמת חיצוניות) אבל אחת הסיבות העיקריות לתקיעות המילולית הזאת שנקלעתי אליה היא העובדה שאנחנו במגמת עליה.
אני חושבת שבאמת כשדברים פחות או יותר נעימים ולא דרמאטים והכאב לב הוא לא כזה רציני וצועק ודורש טיפול אז באמת יש פחות חומר לכתיבה.
הפסקת האש במלחמה שלנו (והחזרת האינטימיות לחיינו, שהיא קצת ההפך מהפסקת אש, אולי החדרת אש?! אבל זה נשמע סוטה) חוללה פלאים...
מצחיק איך קצת מגע וחום וכבר הבחור ישר נכנס לתפקיד של האביר המגן- מזהה את זה בשפת גוף שלו. אני הולכת והוא שולח יד מגוננת שמלווה אותי... מיין אחיזה חצי באוויר כזאת שמצחיקה אותי...בשבוע האחרון יצאנו לשני דייטים. הילדים ישנים בימים אלה כל הזמן אצל הבן דוד שלהם (אצל אחותי) ואנחנו חופשיים כמו שמעולם לא היינו (בשש וחצי שנים האחרונות- אבל מי סופר?). נוסעים לעיירה קרובה במרחק חצי שעה נסיעה (פה כל מקום שדורש פחות משעה נסיעה להגיע אליו נחשב עדיין בשכונה). יש שם פסטיבל ג'אז עכשיו והיא שוקקת חיים. המון צעירים. יושבים. שותים יין. אוכלים דברים טעימים. שומעים מוסיקה. מתחלקים בג'ויינט. צוחקים. נרטבים בגשם.
ופתאום השבוע אני עושה שינויים פיזיים דרמאטיים בחלל שלנו. בבית. משנה. משפצת. תולה תמונות. הופכת חדרים. משנה סדרים.
הלכתי עם אחותי לשוק פשפשים עצום וקניתי מראה ענקית בשבע יורו (דלת של ארון עתיק). מציבה אותה בסלון.
אבל השינוי הכי דרמאטי הוא שוויתרתי על חדר העבודה שלי- שהפך לחדר השינה שלי. לחדר הבריחה שלי. לחדר משלי.
נתתי אותו במתנה לילד שלי שכבר הרבה זמן רוצה חדר משלו ולא מאמין שזה קרה לו. ועברתי חזרה למיטה המשותפת שלנו....
הולכת כמה צעדים אחורה בזמן...
כשהתחלתי לכתוב פה בפברואר זה היה אחרי הפרידה הפיזית בינינו. כלומר שבוע אחרי שעברתי לישון בחדר העבודה שהפך לחדר שלי. הבריחה הזאת ארכה חצי שנה, כלומר עד לימים אלה ממש.
הבית שלנו (השכור) הוא בית כפר צרפתי קלאסי ישן ששופץ. בקומה הראשונה סלון, מטבח שירותים ובקומה למעלה שלושה חדרי שינה: שני חדרי שינה צנועים- כלומר ממוצעים (אחד היה צבוע ורוד מזעזע- וצבענו לבן והשני בכחול והשארנו אותו כמו שהוא). החדר השלישי הוא חדר שינה ענק- ממש כמו לופט, עם קורות עץ כבדים וישנים בתיקרה ונוף מדהים לאגם. בלילה הירח והכוכבים נכנסים לחדר.
כשעברנו לפה נלחמנו ארוכות על החלוקה. אני רציתי לתת לילדים את החדר העצום ולנו את החדר הבינוני (הלבן) ולהפוך את החדר הכחול לחדר אורחים/ משרד.
הבחור לא רצה לשמוע מזה. היה לו ברור שהוא רוצה את החדר הגדול. כל הזמן הוא אמר שהחדר הזה הוא ה-master bedroom והוא הרי הmaster. מה שגרם לי למרוד נואשות. אז באמת החדר הגדול היה החדר שינה שלנו- אבל אני תמיד הרגשתי שהוא גדול מדי ולא אינטימי. חשוף.לא הצלחתי ממש להשטלת עליו והוא הרגיש לי מאד "גברי"- כלומר מיטה, ארונות בגדים חשופים ו..זהו. לעומת זאת ממש אהבתי את חדר העבודה- מין עומס מנחם של ספרים, תמונות ישנות, ציורים. בשנתיים האחרונות מדי פעם הייתי מעלה את נושא החדרים- אבל קלטתי שהוא ממש אבל ממש לא מוכן לוותר על החדר הגדול. כל פעם זה היה נגמר בריב. לפני שנה היתה פה ספרית (בחורה צעירה מגניבה שעושה תספורות בבית) והיא אמרה לי שהחדר שינה שלנו בכלל לא פנג שווי והיה עדיף שנישן בחדר הלבן וזה בכלל זרק אותי. וכל פעם שהתווכחנו והעלתי את דברי לולו הספרית הבחור היה ממש משתגע מזה שאני חושבת שזה שהספרית אומרת שהחדר לא פנג שווי זה טיעון רלוונטי לויכוח.
בכל מקרה- כבר מזמן שהבנים רוצים חדרים נפרדים (מאז שהיינו בארץ והם ראו את זה אצל הבני דודים שלהם) ופתאום חשבתי- למה לא?
וויתרתי לבחור. וויתרתי על החדר שלי.

חייבת לסיים...
יש לי כל כך הרבה מה לכתוב (מאד התעוררתי מהדיון בבלוג של עדינה) אנסה למצוא לי עכשיו פינה חדשה לברוח אליה במהלך היום/ לילה לכתוב...
|*|
וגם |L|


[b][po]קן לציפור[/po][/b] (2011-08-14T11:44:46):
לימונדה, הרבה זמן לא ביקרתי כאן.
מרגש התהליך שלכם.
וגם אני מזכירה שזה סוג של תהליך, כלומר הולכים, נופלים, קמים - מסירים אבק, וממשיכים.
איזה יופי של שיתופי פעולה.
מחזק לשמוע!


[b][po]שבע יהלום[/po][/b] (2011-08-14T15:30:26):
נכנסתי לוויכוחים עם עצמי
"וואהו איזה שווה נשמע החדר הגדול אבל מי רוצה חדר נטול אינטימיות אבל גם החדר בלופט של מאיר בניו יורק היה ענק ואהבתי אותו מאוד אבל בכל זאת חדר קטן זה הרבה יותר עוטף ומיטיב וויתרה על חדר משלה מה היא השתגעה אבל איזה יופי לילד זה רגע מכונן בחיים לעבור לחדר לבד ואיך אני שמחה שהיא חזרה לחדר עם הבחור"
קיצר לימונדה
הכל טוב
הכל טוב
עוררת בי מלא יופי וטוב
|[b]| |[/b]| (זה כי קפץ לי הלב מלדמיין נוף של אגם וכוכבים בחדר שלי)


[b][po]אינטו איציה[/po][/b] (2011-08-14T19:56:03):
וואו!

נושבת עכשיו רוח נעימה כאן בת"א ,והבית הלא ממוזג שלנו אבל עם כיווני האוויר קצת נושם לרווחה בשעות בין הערביים.
ותוך כדי משב הרוח הזה אני קוראת את תיאור הבית בכפר שלכם...לא יכולה שלא להתרגש ושיקפוץ ויתרחב לי הלב כמו לשבע...
זה מדהים איך שחיים של אנשים אחרים נראים כמו איזה פנטזיה או סרט רומנטי טוב...שכל המשבר שהיה בינך לבחור היה רק בשביל ליצור דרמה בסרט וכדי שתוכלו להתפייס ...

@}
טוב נו, אני רומנטיקנית...


[b]לימונדה[/b] (2011-08-16T10:37:48):
מזג אויר מבאס. גשום לפרקים. מעונן חלקית.
קיץ אירופאי. חם לרגע. ואז קריר.
מאד הייתי שמחה לחוות קצת את המיוזעות של תל-אביב. להיפגש עם חברה.
מתגעגעת לים.
מצחיק איך מרחוק הכל ניראה רומנטי- לאינטואיציה זה דרום צרפת והאגם ולי זה דווקא תל-אביב, ים, מחאה ורווקות.
חושבת לעצמי שרומנטיקה היא סוג של פיקציה.
וחוץ מזה שבמקרה הזה מדובר בחיים עצמם ולא באיזה סרט הוליוודי רומנטי או בסרט גל חדש צרפתי של גודאר או אריק רומר.
(למרות ועל אף התפאורה).

ובאמת אחרי כל עליה- ירידה
או כמו שהטיבה להתנסח [po]קן לציפור[/po] :[u]גם אני מזכירה שזה סוג של תהליך, כלומר הולכים, נופלים, קמים - מסירים אבק, וממשיכים.[/u]
[b]"אני נופל וקם"[/b] ניזכרת בשיר הזה שפעם אהבתי ועכשיו הילדים שלי אוהבים "נופל וקם בראש מורם"

ולגבי השינויים בבית- שני החדרים של הבנים ממש יפים. גם הסלון (שעברו אליו הספרים ועכשיו גם המראה).
...ורק החדר הגדול, חדר השינה, עדיין לא מסודר. ולא אינטימי. תקוע במין מצב ביניים שכל הכביסה הלא מקופלת בערימות בכל מקום, ערימות של בלאגן מהחדרים האחרים.
לא משהו. אולי היום אני אתלבש עליו.
עדיין יש בי מקום שקצת המום ומבואס מהויתור הזה על חדר משלי. ממש אהבתי אותו.
אבל אז אני ניזכרת במשפט הזה:
[b]שטחים תמורת שלום[/b]
ובמקרה שלי: "שטחים תמורת שלום- בית"


[b][po]קן לציפור[/po][/b] (2011-08-16T10:55:32):
תשמעי, לימונדה. אני הולכת להיות פרקטית להחריד.
אבל ממליצה לכל חברותיי שיש ערימת כביסה לא מקופלת אצלם איפה שהוא.
(כמובן שזה לא נוגע למהות הדברים, רק לפתרון שיכול טיפה להקל)

אני, מורידה מהחבל ומיד מקפלת (אותו דבר ממיבש נניח).
ואז, מניחה בתוך גיגית כביסה כזו.
הגיגית הזו, לוקח לה לפעמים כמה ימים להתרוקן. אבל...
היא לא עושה מהפיכות, אלא יושבת בשקט בפינה, מחכה שישימו את תכולתה בארון.
זו הרגשה אחרת מאשר ערימות כביסה.
בטח ובטח שבחדר שינה...
:-)
עם הקונוטציה של כביסה (נקייה)...


[b][po]אמא של טוסיק דבש[/po][/b] (2011-08-20T23:07:10):
[u]ובמקרה שלי: "שטחים תמורת שלום- בית"[/u]
:-D
כל הכבוד! אין מה לעשות כשישנים בחדרים נפרדים זה מדרדר את היחסים (המדורדרים ממילא אם מחליטים להפרד משותפות בחדר השינה..)
[sup]זה מניסיון אני אומרת לך כפרה, אצלינו היו כמה סבבים. ואני דוקא מחבבת לישון לבד[/sup]

כבר בפעם הקודמת שתיארת את החדר,
מיד שמעתי בראש: היא צריכה מחיצה!
אולי תמצאי אחת יפה, בזול יחסית באיזה שוק פשפשים, או בבית של מישהי מהסביבה?
אולי אפילו כזו שתשפצי בעצמך?או הבחור?
תזרימו לזה ״אנרגיה משותפת״ וכל שאר הירקות. ([u]שאר ירקות[/u] , מטבע לשון שפגשתי בו בבאופן, ואימצתי בחום).
אולי תאהבי את הפרדת החללים, והמחיצה תיצור את האינטימיות החסרה?
סתם רעיון אולי את מתחברת.

גמני , כבר כמה שנים בד״כ מקפלת את הכביסה מיד כשמורידה. לפני זה, היו שנים של ערימות של כביסה לקיפול. עכשיו הרבה יותר נעים ואפקטיבי (הכל היה מתקמט בסוף).
לי יש שידה כתחנת ביניים- כמו הגיגית של קנג׳ה. הבעיה ש״הרכבת לפיזור הכביסה״ מבריזה ימים שלמים. נהיה צפוף על השידה ומתחיל בלאגאן.
<לא יכולה לדמיין איפה הייתי שמה בגיגית. בכל מקום שמדמיינת בבית- היא נראית לי תקועה.>


[b]לימונדה[/b] (2011-08-21T00:50:39):
כתבתי פוסט ארוך והוא נעלם לי...
עייפה מדי לשחזר
אחזור
תודה אמא דבש {@ שהערת את הבלוג שלי מהתרדמה ועל העצות המעולות וחוש ההומר ובכלל- אגיב יותר כשאצליח להקליד יותר ממשפט בדקה
תודה [po]קן לציפור[/po] {@ על שביקרת ואצלי וכתבת ועל העצות הפראקטיות- חייבת להודות שגמני עליתי על השיטה של קיפול הכביסה תוך כדי ההורדה מהחבל. אבל הבלאגן הנוכחי בחדר הוא יותר מהסוג של כאוס שנולד מתוך ניסיון לעשות שינוי מהפכני. כלומר האי-סדר שלפני הסדר החדש. קצת כמו לעבור דירה. החדר הוא עדיין בתהליכים. וכלום לא ממש מצא את מקומו.
מקוה לחזור לפה בהקדם. ֿ
מתבאסת על הפוסט שנעלם.
הולכת לישוןZZZ |*|


[b][po]קן לציפור[/po][/b] (2011-08-21T07:05:51):
[u]לא יכולה לדמיין איפה הייתי שמה בגיגית. בכל מקום שמדמיינת בבית- היא נראית לי תקועה[/u]
זהו בדיוק, שזה תקוע. ואז חייבים לסדר, אחרי מקסימום יומיים... :-)


[b][po]אמא של טוסיק דבש[/po][/b] (2011-08-21T09:25:24):
[u]חייבים לסדר, אחרי מקסימום יומיים..[/u]
חייבים?
גם את השידה חייבים לסדר תוך יומיים, מקסימום שלושה. ...
יש ימים שמצליחה לסדר עוד באותו יום ויש שעוברים 4-5 ימים וערימות הכביסה המקופלות עוד סדורות על השידה בגאון..
:-]


[b][po]קן לציפור[/po][/b] (2011-08-21T09:37:26):
[u]יש ימים שמצליחה לסדר עוד באותו יום ויש שעוברים 4-5 ימים[/u]
אההה... כן, גם אצלי (נאנחה בקול...)


[b]לימונדה[/b] (2011-08-21T10:36:06):
בהשראת עדינה חוזרת מטיול בוקר. איזה אושר. כל הגברים שלי עדיין ישנים (ערומים). הגיע גל החום הראשון. הטמפרטורות הגיעו אתמול לארבעים- היום יותר. איזה תענוג זה החום הזה. (כשזה בא בפרקים קצרים) סוף סוף תחושה של קיץ אמיתי. וכל כך יפה פה עכשיו! הולכת במעלה השביל. שדות עצומים של חמניות מרימות את הראש שלהן. מסביב כל העצים עמוסי פרי. רואה את העץ של השכנים קורס לנפול מכובד האפרסקים. בדרך פוגשת עץ תפוחים קטן שלא ניראה שייך לאף אחד. הרבה תפוחים רקובים על הריצפה. באופן כללי אני לא מאוהבת בפרי הזה. כלומר אוכלת אותו רק אם אני בעצמי קטפתי מהעץ ואם הוא קשה לגמרי וחמצמץ. תפוחים של סופר מעולם לא עשו לי את זה. העץ הפיראי ניראה חשוד- אולי התפוחים רקובים. טועמת- טעם גן עדן. קשה, חמצמץ. תפוח מושלם. קוטפת שישה תפוחים אדומים קטנים לילדים. איזה כיף שהדבר הראשון שנכנס לי לפה הבוקר הוא התפוח הזה. בהמשך השביל עדר סוסים. השמש עולה. |H|

חוזרת הביתה לכתוב פה.

אתמול כתבתי פוסט ארוך ומתפתל שהלך לאיבוד.
אולי טוב שכך.
האמת שבין הפעם האחרונה שכתבתי פה לאתמול ביקרתי באתר הרבה- אבל מצאתי את עצמי יותר קוראת מכותבת.
נכנסתי לכל הדיונים האלה על "מהות האתר" והתחלתי להריץ סרטים עם עצמי. על עצמי ועל הבלוג הזה.
כשהתחלתי לכתוב פה זה היה מתוך מצוקה נוראית. בעיצומו של חורף ארוך ובודד. מתוך תחושה של מבוי סתום עם הבן זוג. כשאין שום פתרון הגיוני באופק. מתוך יסוריים נוראיים.
הרגשתי שאני הולכת מסביב לעצמי במעגלים ולא רואה את האור או את הדרך לצאת מזה.
מה שדחף אותי לכתוב פה (יותר מהכל) היה הגילוי המרגש של הבלוג של [po]שבע יהלום[/po] שקראתי בנשימה אחת בלילה לבן ובודד אחד.
עד אז חשבתי שהאתר הזה אכן מתעסק אך ורק בנושאי הליבה- חינוך ביתי, הנקה, לידה טבעית, פישפושים, תזונה בריאה.
בעבר חברתי החד פעמית [po]במבי ק[/po] שאני לגמרי מחזיקה ממנה, דיברה על האתר והצצתי- אבל אף פעם לא נימשכתי יותר מדי. לא לפורמט וגם לא לתכנים. כלומר ההתעסקות הזאת והחקירה של ההריון, לידה והאמהות משום מה אף פעם לא עשו לי את זה. ברור שעברתי ואני עוברת את כל הדברים האלה כמו כולן אבל איכשהו חווית האימהות שלי היא מאד אינסטנקטיבית. כלומר בכללי אני חושבת שאני בן אדם מאד אינסטנקטיבי וזורם- ולא בהכרח הטיפוס החוקר והמעמיק. אני עושה ומתנהלת לפי מה שניראה, מרגיש, לי נכון באותו רגע. לפעמים אני טועה בדרך- אבל רואה בזה חלק מהדרך שלי. בכל מקרה התחלתי לכתוב פה במקרה...ואני חושבת שזה היה אחד הדברים המוצלחים שעשיתי למען עצמי השנה. הכתיבה עצמה היא מתנה מדהימה. נותנת בהירות ופרספקטיבה. של זמן. של דיוק. של התהליך עצמו. ואז באו גם התגובות המפתיעות (לא ממש ציפיתי לזה- אין לי שום ניסיון עבר של כתיבה בפורומים) של הנשים המדהימות והחכמות שמסתובבות פה, שאפילו שאין להן צל של מושג מי אני (פיקטיבית או מציאותית) עדיין לוקחות מהזמן שלהן וכותבות לי מילים מחזקות, מצחיקות ומדהימות. הבלוג הזה הפך בשבילי למתנה אדירה |מתנה|
כשקראתי את ההתדיינות הלוהטת בשבוע האחרון, היתה בי תחושה כזאת של קצת אאווטסיידריט- כלומר באמת אני חדשה, לא שייכת לחבורה. לא תורמת.
ואז נכנסתי לעוד סרטים עם עצמי על זה שאני כותבת בעיקר בדף שלי. "רק על עצמי לספר ידעתי" (מוצאת שזה כמעט בלתי אפשרי בשבילי לתת עצות לאחרות).
ואז חושבת לעצמי שכל מי שכותבת לי ואני לא מגיבה לה בדף שלה מתאכזבת וכועסת עלי.
ואז חושבת של זה שיש כאן קהילה ואני בכלל לא טיפוס יותר מדי קהילתי...
בקיצור...הסתבכתי :-P

מניחה לזה לרגע...ורק רוצה להתיחס למשהו שאמא [u][po]של טוסיק[/po] [/u]דבש כתבה לי:
_כל הכבוד! אין מה לעשות כשישנים בחדרים נפרדים זה מדרדר את היחסים (המדורדרים ממילא אם מחליטים להפרד משותפות בחדר השינה..)
זה מניסיון אני אומרת לך כפרה, אצלינו היו כמה סבבים. ואני דוקא מחבבת לישון לבד_
זה שזה בכלל לא אידיאלי לשון בחדרים נפרדים זה ברור... סיטואציה די מדכאת. אבל אני לא חושבת שזה דירדר את היחסים- אולי להפך. כלומר...עברתי חדר כשהיחסים היו כל כך מדורדרים שבאמת לא היה היגיון להמשיך לחלוק מיטה. זה הרגיש יותר כמו "לישון עם האויב". מעולם לא הרגשתי יותר בודדה מהלילות האלה שהעברנו יחד באותה מיטה, רחוקים ומנוכרים. ודווקא חושבת שההפרדת כוחות הזאת די הצילה אותנו. איפשרה לנו מרחב. ניתוק.
עכשיו מרגישה באמת שאנחנו במקום אחר.
הסקס חזר. מרגישה חרמנית. חיונית. שמחה יותר.
אני חושבת שהשינוי קשור למוות של האבא של הבחור- לתחושת החיבור האדירה אליו ולאהבה שהיא מעבר כל ההתחשבנות הזוגית הזאת.

לא ממש יכולה להמשיך לכתוב...


[b][po]מיכל בז[/po][/b] (2011-08-21T18:12:38):
קראתי את הבלוג שלך בנשימה אחת. בהתחלה את הסוף ובסוף את ההתחלה :-)

תודה רבה, היה לי כל כך כיף ומרגש ויפה. הכפר הצרפתי הקטן הזה עורר לי את התאבון ובעיקר עזר להוציא אותי מרמת גן באוגוסט וזו הרי מצווה.

תודה {@


[b][po]שבע יהלום[/po][/b] (2011-08-21T21:19:39):
|L| |L|

<את הורגת אותי ברכות עם התיאורים של הטבע סביבך. איך הייתי מגניבה עכשיו תפוח ואוכלת אותו שכובה בין חמניות. השדה היחיד שאני אראה אם אעשה הליכה ליד הבית זה שדה אוהלים>


[b]לימונדה[/b] (2011-08-22T21:26:12):
תודה מיכל שהצטרפת |{@| הצחקת אותי עם הסוף וההתחלה ובכלל אני ממש שמחה להוציא אותך לטיול מחוץ לרמת גן באוגוסט
או כמו שאומרים פה: "avec plaisir" (חוץ מזה שמזמן לא עשיתי מצווה (-:)
ושבע- הרגת אותי ברכות זה ממש פואטי (כמו שbody&soul זה גוף ונשמה). תמיד נהנת לקרוא אותך ולקחתי את המחמאה ואת ה-|L|

קוראת בין השורות שלכן את הערגה הרומנטית לחלום הזה שנקרא דרום צרפת ומעלה איתו ניחוחת של תאנים בשלות יין אדום וגבינות עיזים (בשלה). אה..ושדות חמניות גם.
מסביבינו העולם מרגיש נתון בסערה מטורפת. ואילו אנחנו פה (תקועים) על אי כזה של אידיליה (בלב ים).
שקט. דממה. פרה פועה. תרנגול קורא. רוח נעימה מנשבת עכשיו ומדגדגת לי את העורף. נושמת אויר צלול. יונת בר מציצת פה ברקע.
הילדים מאושרים. הלכו להתרחץ באגם קריר ביום קיץ חם.
לפעמים אני מרגישה שהנה הגעתי לגן עדן אבל...
[b]אני לא רוצה למות! רוצה לחיות![/b]
מרגישה קצת כאילו יצאתי לפנסיה ואני עוד לא בת ארבעים.
בכל הטבע הזה הלכתי לאיבוד. כאילו הדביקו אותי לאיזו גלויה של הפרובנס.
ויש מחיר לכל דבר והמחיר פה הוא בדידות והרגשה של תלישות.
הצרפתית שלי עדיין מגושמת כל כך. מדברת בקושי. רב. מרגישה בנקודת נחיתות עם כל האמהות בגן. כל כך קשה בלי שפה.
וכל הזמן געגועים מטורפים למשפחה. לחברים. לשפה. לתחושת שיכות. לתעסוקה.
ועוד נקודה- אני לא יכולה להשליך את כל המשבר ביחסים שלי ושל הבחור בבחירה שלנו לחיות פה אבל... זה בטח לא תרם לנו יותר מדי להיות ככה תקועים ביחד על אי בודד (ואני בלי תעסוקה).

ניזכרתי שהרגשתי פעם אותו דבר בעבר. במסע הרוחני שלי בהודו- ששיאו (שכבר כתבתי עליו) היה בוראנאסי בגל חום מטורף כשניחוח חזק של מוות באוויר, החלטתי שנמאס לי ממסע רוחני.
לא בשבילי העבודה הזאת. אני מתפטרת. קניתי כרטיס טיסה לבנקוק. רציתי מסאז'ים. שייקים של פאפיה. ואוכל תילאנדי. אז נסעתי לתאילנד והגעתי לאי שהבטיח את כל אלה ועוד. ולילה אחד אחרי סיבוב בארים משעמם ושיחות משעממות עם תיירים אנגליים לקחתי פיטריות ומצאתי את עצמי לבד על החוף מקשיבה לרחש של גלים קטנים ועדינים. דקלים. קוקוס. מעולם לא הרגשתי יותר מנותקת. או משועממת. אם היו לי נעלי קסמים הייתי מקישה אותם שלוש פעמים. באותו רגע הייתי מוכנה להיות בכל מקום חוץ משם- אפילו בתחנה המרכזית (עדיין אומרים "החדשה"?) בתל אביב. ולמחרת בבוקר עליתי על האוניה הראשונה שיצאה לבנקוק.

קוראת בין השורות שלכן את רוח המהפכה של קיץ 2011 בישראל.
מפה זה באמת מרגיש כמו מין פרק כזה בתולדות שעוד ידובר. האוהלים. המזגנים. הגגות. (כמו איזה סרט של ספייק לי).
מסתכלת על תמונות של אנשים צעירים שיוצאים לרחובות.
ואני צמאה למהפכות. בא לי גם לצאת לרחובות ולהפיל ממשלות.

וכולם בארץ בלחץ מטורף ובחובות.
פיגועים.
הרוגים.
מלחמות.
בירושלים התראות על פיגועים.

חושבת על המדינה הזאת שעזבתי ועל המקום בו אני נמצאת.


[b][po]אמא של טוסיק דבש[/po][/b] (2011-08-24T01:20:32):
מניחה שניה למהפכות ולפיגועים ורוצה להתייחס למשהו שכתבת עוד קודם.

אז ככה-
מהפעם הראשונה שקראתי את הבלוג של [po]דג חתול[/po] בסוף יולי 2011, אני רוצה לגריין מאצלה משהו שכתבה [po]עוברת אורח[/po] , 4 חודשים קודם לכן:
[u]זה שאף אחת לא סיפרה לי על הבלוג הזה עד עכשיו...... זהו, איבדתי את אמוני במין האנושי. לב של אבן יש לכן . לכולכן![/u]

א ב ל טרם גריינתי -כי בשמת ענתה לה:
[u]אין מה לעשות, אחת-אחת אנחנו נאלצות לגלות אותו בעצמנו.[/u]

עוד לא החלטתי עם מי משתיהן אני מסכימה. אז בינתיים, אני כותבת את זה פה לטובתך, ולטובת כל החברות שמבקרות כאן ,ושאני מחשיבה גם לחברות שלי אפילו שהן לא תמיד יודעות על כך. ;-)

ולמה דוקא היום?
בגלל מה שכתבת אחרי הקריאה בדף ״מהות האתר״.
גמני בקרתי בו (האמת, די הרבה), גם אני יחסית חדשה, וגמני ראיתי קצת סרטים מצויירים..
מעצמי אני יכולה להעיד שאני מאד שמחה כשאת מבקרת אצלי אבל WTF , מה פתאום , אל תרגישי מחוייבת.
(אוחח כמה אני אוהבת לכתוב WTF , ממש כמו ילדה בת 12).

לגבי שאר הבלבלות- פשוט תקראי את [po]דג חתול[/po]. זה יסדר לך את הראש.

אה, ולצורך העניין, אם את תהני כפי שאני מנבאת, בבקשה תרגישי לגמרי [b]מחוייבת[/b] להכנס אח״כ לדף שלי, כולך חיוכים, ולהודות לי! :-D


[b][po]אמא של טוסיק דבש[/po][/b] (2011-08-24T22:21:35):
לימונדה {}
על משקל ״באתי לחזק ויצאתי מחוזק״,
התכוונתי להמליץ לך על הדג-חה,
ויצא בסוף שאת נכנסת אלי אוחזת
במארז-אהבה מהודר, שטרם נתקלתי בו.
כשסיפרת שאת קוראת את תבנית נוף רציתי להזהיר אותך שטרם הגיע הרגע בו העבר וההווה מתמזגים....
מה שבתפנית חדה מוביל אותי אלייך- שלא תחשבי לך ששכחתי שהתחלת את הסיפור שלכם, שכעת יושב ממתין על ספסל החימום, מחכה לפרוץ החוצה.
אבל... הוא יצטרך לחכות;
וואו, כמה אני מתרגשת בשבילך על הביקור של ההורים. (אני מחכה לביקור הזה איתך מאז שהתאהבתי באמא שלך, בפוסט ההוא שהבכה את כולן כאן..).
איזה יופי, אתם ממש שבט שם עכשיו!
מאחלת לך שלא תחשבי בכלל על לבקר כאן באתר מרוב שיהיה לכולכם טוב וזורם בצורה עצלה, (ללא הדרמות שמלוות לפעמים, ביקורים משפחתיים), בנופים הקסומים האלה, שאת מצליחה לייפות אפילו עוד קצת- במילותייך.

(רק אל תשכחי לחזור אלינו להקרנת השידורים החוזרים).
[sup]אה, בשביל לכתוב קטן, מקלידים את הסימן הזה [/sup] ללא רווח, משני הצדדים.^
|L|


[b][po]אמא של טוסיק דבש[/po][/b] (2011-08-27T00:14:05):
מה שלומך יקירה?

ביזארי לחלוטין.
היום ״אאוט אוף דה בלו״ התחלתי לזמר לאפרוח את ״לילות קסומים״. כשענתה שהיא לא מכירה, חשדתי בכשרון הזמרה המפוקפק שלי והראיתי לה ביוטיוב את הביצוע של נורית גלרון ששמת אליו את הקישור אצל הדגחתול.
אבל רק עכשיו, טרחתי לפתוח את הקישור שלך ומיד נכנסתי לפה, לדווח.
טלפאתיה וירטואלית. :-)

חוצמזה שוב יש באג באתר שזולל הודעות. היום ההודעה שבה את מזדהה כלימונדה- נעלמה :-\

שבת שלום|*|


[b][po]אמא של טוסיק דבש[/po][/b] (2011-08-27T18:45:30):
:-D
טוב עכשיו ראיתי את הקישור האמיתי ששמת אצל הדג חתול.
כל מילה וכל מחלה!!! :-D

<אין לי מושג למה היוטיוב נתקע על הקטע הקודם. אם כבר התייחסת לבחירה- קודם כל שמתי לה את הביצוע של [b]המכשפות[/b] , אבל אז ראיתי שהביצוע של נורית- זה המקורי מפסטיבל הילדים. הסריח מנפתלין..
חשבתי ש״עץ פיה עם נסיך וגם מלך רוקדים״, יהיה שוס. האמת? לא הרשים את האפרוח בכלל...


[b][po]שבע יהלום[/po][/b] (2011-09-02T00:18:23):
רוח נעימה בגג
צעדת המיליון בשבת
הופעות שוות בארץ
ולי בא להיות בחו"ל
חשבתי עליך. מה שלומך למונייד גירל?


[b]לימונדה[/b] (2011-09-02T02:18:59):
יורדת למטה מאגף השינה לסלון החשוך
לא מצליחה לישון
הולכת לקרוא
רוצה לכתוב

מרגישה בעיצומו של התקף חרדה.
יום ראשון של מחזור קטלני. עישנתי שאחטה של משהו (אורגני) בשביל להרגיע את כאב הבטן ועכשיו אני בהתקף חרדה.
מבזבזת אנרגיות מחשבתיות מיותרות במקום ללכת לישון
מנסה לנשום. נשימות עמוקות. לריאות.
מכניסה מהאף ומוציאה את אוויר החוצה מהפה.
מנסה להיזכר בטכניקות של נשימות. להירגע. לצאת מזה.
המחשבות רצות.
מיליון מחשבות במקביל. דברים שהיתי צריכה לעשות ולא עשיתי. דברים שעשיתי ואולי לא היתי צריכה.
הבחור שוכב לצידי (אבל עם שמיכה משלו).
ישן. או אולי מנסה לישון.
מדי פעם אני בודקת אותו. לוחשת את השם שלו לראות אם הוא ער.
הנשימות שלי וההתקף חרדה שלי מעצבנים אותו.
אני מפריעה לו.
מתגעגעת לחדר שלי (לוותר על הסטודיו-חדר העבודה-החדר הכחול שלי- מרגיש כמו טעות טקטית). חדר השינה המשותף שלנו עדיין מרגיש בעיתי. המיטה לא במקום הנכון. ומעל הראש קורות עץ ענקיות שנראות לי כמו שני חיצים. <שבוע שעבר אחותי הביאה לי ספר מהיד שניה על פנג שווי וקראתי על הpoison arrow וברור לי שזה מה שזה>
ניסתי להסביר לבחור על פנג שווי והוא אמר לי שהוא לא קונה את כל הבולשיט הזה שאנשים החליטו עכשיו שזה טרנדי (ניו אייג'י) לאמץ תורה סינית בת אלפי שנים ולנסות להפוך אותה לאורך חיים. ומה הקשר בין ארכיטקטורה ואורח חיים סינים מלפני אלפי שנה ובניה מסורתית צרפתית כפרית מלפני מאתיים שנה?
"תעזבי אותך מpoison arrow לכי לישון".
חייבת להירגע.
למה הכל צריך להיות כזה שחור ולבן אצלו? למה אי אפשר לאמץ כמה רעיונות סיניים עתיקים? אולי זה עובד- שווה לנסות...

כששכבתי במיטה לצד הבחור חשבתי על זה שאם ניתן היה לסווג את ההתנהגות הנשית שלי (משהו כמו הtype) אז זה היה ממש קל... בטוח הייתי....[b]"הטיזרית"[/b].
הבחור שונא טיזינג. אין לו את התיחכום המתנצח שנדרש לפינג פונג הריגשי שכרוך בלהיות עם טיזרית. הבחור מכוכב אחר. לא מבין את הדינימאיקה. לא מבין בשביל מה. שונא את זה.
ברור לי שהטיזריות היא התנהגות ילדותית בלתי רצויה שהייתי שמחה להיפטר ולצמוח ממנה (ולפי תאוריות רוחניות כנראה בחרתי בפרטנר שלא מוכן לקבל התנהגות כזאת).
זה מצחיק (וגם די מתבקש) אבל להיות טיזרית תמיד עבד בשבילי יופי. כלומר רוב הבחורים שיצאתי איתם נשאבו למשחק. ולפעמים גם הייתי עם טיזר אחר שהבין את כללי המשחק. ואז היה גם מענין ומצחיק אבל לבחור את אין את זה...חסר חוש הומור ומעוף. אולי אנחנו לא מתאימים? וכל התאוריה הרוחנית של הפרטנר המאתגר היא גם בולשיט. אולי יש אי שם מלא גברים שמתים על טיזריות.
מרגישה מאד ילדותית ורגרסיבית. בטח אמחוק את הפוסט הזה בבהלה כשאקרא בבוקר..

זהו...ניראה לי שהתקף החרדה קצת נחלש.
שמחה שכתבת לי שבע ובין כל הדפים שוב מצאתי את הדף שלי
מרגישה הקלה שכתבתי ופרקתי
הולכת לנסות לישון.
לילה טוב |*|


[b][po]קן לציפור[/po][/b] (2011-09-02T06:31:49):
_מתגעגעת לחדר שלי (לוותר על הסטודיו-חדר העבודה-החדר הכחול שלי- מרגיש כמו טעות טקטית). חדר השינה המשותף שלנו עדיין מרגיש בעיתי. המיטה לא במקום הנכון. ומעל הראש קורות עץ ענקיות שנראות לי כמו שני חיצים. <שבוע שעבר אחותי הביאה לי ספר מהיד שניה על פנג שווי וקראתי על הpoison arrow וברור לי שזה מה שזה>
ניסתי להסביר לבחור על פנג שווי והוא אמר לי שהוא לא קונה את כל הבולשיט הזה שאנשים החליטו עכשיו שזה טרנדי (ניו אייג'י) לאמץ תורה סינית בת אלפי שנים ולנסות להפוך אותה לאורך חיים. ומה הקשר בין ארכיטקטורה ואורח חיים סינים מלפני אלפי שנה ובניה מסורתית צרפתית כפרית מלפני מאתיים שנה?
"תעזבי אותך מpoison arrow לכי לישון"._

לימונדה,
מקווה שישנת קצת. מזדהה עם קשיי השינה...

מה עם פשוט להגיד שאת רוצה לנסות לשים את המיטה במקום אחר?
בלי לגייס את הפנג שוואי לטובת הענין.
זה שהקורות מעל הראש לא נעימות לך, זה מספיק, לא?


[b][po]מיכל בז[/po][/b] (2011-09-02T11:06:55):
_מה עם פשוט להגיד שאת רוצה לנסות לשים את המיטה במקום אחר?
בלי לגייס את הפנג שוואי לטובת הענין.
זה שהקורות מעל הראש לא נעימות לך, זה מספיק, לא?_

זה גם מה שאני חשבתי.
אני המון פעמים מחפשת תיאוריות כשאני מנסה לשכנע את האיש שלי לעשות דברים. כנראה כי אני חושבת שהרציונל ישכנע אותו.
הבעיה היא שהרציונל שלי הוא לא הרציונל שלי.
הכי פשוט להגיד - אני רוצה, זה קטע שלי, לא נעים לי. (אני גם חושבת שזה יותר מדויק, לא?)


[b][po]שבע יהלום[/po][/b] (2011-09-21T14:04:47):
ליאונרד כהן בן 77 היום
מזל טוב |L|

מה שלומך לימונדה יקרה?


[b]לימונדה[/b] (2011-09-21T17:07:12):
[b]יום הולדת- טייק טו[/b]
אתמול היה יום הולדת לבחור. הבחור חזר ואמר לי במהלך החודש האחרון שהוא לא רוצה שום הפתעה/מסיבה/מתנה/חגיגה. אוקיי... הפנמתי.
בבוקר המיוחל הבחור מתעורר עצבני. יום קודם בבוקר ניסה להתכרבל איתי ואני מתוך שינה (להגנתי) הדפתי אותו ומאז הוא בברוגז. מעניש אותי. למרות שכשניסיתי להתקיל את הבחור על הסיבה ליחס העוין הוא אמר שלא הכל סובב סביבי. אוקיי...
אז אתמול במסגרת אי חגיגת היום הולדת הלכתי לקנות לבחור חלב עיזים וגבינות שהוא אוהב מכפר קרוב. ובערב תוכננה ארוחת ערב אינטימית לארבעתנו. יין וסטייק. הבחור ביקש ממני ללכת לקצב עם הוראות מאד ספיציפיות ומדויקות לגבי הסטייק שלו. אני צריכה לשאול את הקצב בדיוק איזה זן של פרה, מאיזה כפר ומי מגדל אותה. אחר כך אני מזמינה "קוט-דה-בוף" ואומרת לקצב שבשום פנים ואופן אסור לו לגעת בשומן או בעצם. לבחור יש תאוריות רציניות ומכובדות כשזה נוגע בבשר ואני משתדלת לקחת אותן באותה רצינות תהומית שלו. אז דהרתי לקצב והזמנתי ממנו את נתח יום ההולדת. שיננתי את שם הכפר והזן ("בלונד דה אקיטן" "מונריאל דו ג'רז"). הקצב דווקא היה איש ממש נחמד עם פרצוף טוב שהקשיב בשקט ועקב אחרי כל הבקשות המיוחדות שלי והוראות החיתוך, הנהן וביקש שאחזור בעוד כחצי שעה. חזרתי. הנתח ישב ארוז בנייר קצבים על הדלפק. נתח עצום (שני קילו וחצי לשני מבוגרים ושני ילדים!) אבל כאמור יש רק פעם בשנה יום הולדת. אני משלמת בשמחה ודוהרת חזרה הביתה, הנתח יושב בשקט לצידי באוטו, ואני לגמרי מרוצה מעצמי שמיליתי בדיקדוק אחר פרטי המשימה. חוץ מזה שממש נהנתי מכל חווית הקניה והרגשתי שזה היה רגע מיוחד אפילו קצת רומנטי- אני רצה להביא לאהובי נתח פרה ענקי (קצת כמו איזו ציידת).
מגיעה הביתה. הבחור משחק עם הילדים. מתעלם ממני. הנתח מחכה לבחור על השיש. הבחור עדיין לא סימפטי. מספר לי שביקבק יין יקר שקיבל מתנה מקליינטית מיליונרית ליום ההולדת. אני בהתרגשות מסמנת לו לפתוח את החבילה עם הנתח.
הבחור מסתכל על נתח הבשר העצום כלא מאמין.
[b]"מה זה זה???!!!"[/b] (פרצוף רע ונגטיבי)
"סליחה?" אני אומרת בקול קטן "משהו לא כשורה?"
"זאת פעם אחרונה שאני שולח אותך לקנות בשר" (תודה לאל) "מה זה הסטייק הזה?? כולו שריר...זה ממש לא זה. מה את לא יודעת איך אמור להראות קוט-דה-בוף?! זאת פעם אחרונה שהולכים לקצב הזה. מה הוא עושה צחוק?! חושב שאנחנו לא מבינים כלום..." מטר קללות עסיסיות.
מודה- בשלב זה במקום "להכיל" את העצבים הלא רציונלים ואת בלוז יום ההולדת של הבחור אני מתפרצת עליו.
"זאת פעם אחרונה שאני קונה לך בשר. בעצם זאת פעם אחרונה שאני חוגגת לך יום הולדת. בכלל הוצאת לי את החשק לאכול...חתיכת נודניק בלתי נסבל... מבחינתי תתן את הסטייק לכלב ותשתה את היין שלך לבד. אני פורשת". טריקת דלת.
פרשתי. ארוחת הערב היתה מאוחרת וצורמת. הבחור כעס עלי "למה הכל קשור אליך?" (אולי כי התנהגת אלי לא יפה והעלבת אותי?). הילדים הצילו את האווירה. נהנו מכל ביס. שרו שירים. עשו שמח. הם גם שאלו אותי למה אני כועסת על אבא ביום ההולדת שלו ("כי הוא העליב אותי" אני אומרת ומרגישה בת חמש). אחרי ארוחת הערב הבחור הפיל את הלפ טופ שלי בטעות וחשבתי על זה שהתמונות שלנו לא מגובות והנה הלכו להן שבע שנים משותפות וכל תמונות הילדות של הילדים. אבל למחשב שלום. (חייבת לגבות את התמונות!).
בלילה התקף אלרגיה חזק על אף הכדורים שאני לוקחת.
קמה בבוקר כמו סמרטוט ריצפה.

היום יום הולדת ללאונרד הכהן הגדול |L| (הוא בטח היה מתנהג כמו ג'נטלמן...)
מעכשיו אני רק חוגגת ללאונרד כהן יום הולדת |עוגה| ומתעלמת מיום הולדתו של הבחור |U|
יום הולדת שמח מר כהן |[b]| |[/b]| |*|

יום ראשון של סתיו. שלום לקיץ.
וחוץ מזה שממש התגעגעתי לכתוב פה (למרות שבשבועיים האחרונים הרצתי עשרות פוסטים של פרידה מהבלוג הזה ובכלל)...
מתרגשת מחדש למצוא את הבלוג שלי ואת החברות שלי לדף הזה {@
שמחה לכתוב שוב


[b][po]קן לציפור[/po][/b] (2011-09-21T20:05:19):
[u]מתרגשת מחדש למצוא את הבלוג שלי ואת החברות שלי לדף הזה[/u]
מתרגשת לקרוא אותך שוב. אני דווקא התגעגעתי לבלוג הזה


[b][po]אמא של טוסיק דבש[/po][/b] (2011-09-21T22:04:05):
|L| הי טיזינג למונייד,
[u](למרות שבשבועיים האחרונים הרצתי עשרות פוסטים של פרידה מהבלוג הזה ובכלל)[/u]
אני לגמרי מבינה- אני חשבתי בכלל לא להכנס לאתר..
אבל ממש [b]שמחתי[/b] לקרוא אותך שוב!

נראה לי שסיפור הסטייק והקצב, מיום ההולדת של הבחור, יתאים ממש עוד מעט זמן לדף: [po]דברים שלא היו מצחיקים והפכו לכאלה[/po]
(או איך שקוראים לו..)

חיבוק.


[b][po]עדינה ניפו[/po][/b] (2011-09-21T23:10:36):
[u]בלילה התקף אלרגיה חזק על אף הכדורים שאני לוקחת[/u]
לא מפסיקים להפתיע אותי קווי הדמיון בינינו.
אני לא יודעת איך זה אצלך אבל אני חוטפת התקף אלרגיה אחרי כל ריב שלנו!
ה"בחור" שלי כבר רגיל לזה :-P
יש עוד קווי דמיון אבל לא לכאן (מנסה לשמור ל"בחור" קצת פרטיות בכל זאת)

כיף לחזור לקרוא אותך, תמיד, גם כשאת כותבת על דברים פחות נעימים - הקריאה פשוט כה מהנה.
([sub]לא שאני רוצה שתסבלי יקירתי, אבל הרי זה ברור[/sub])


[b][po]עדינה ניפו[/po][/b] (2011-09-21T23:16:31):
[u]היום יום הולדת ללאונרד הכהן הגדול heart (הוא בטח היה מתנהג כמו ג'נטלמן...)[/u]
כל כך הצחקת אותי עם המשפט הזה!!
טוב תמיד שיש מושא פנטזיה...
[sub]לי שי המון[/sub]

[b]לימונדה[/b] (2011-09-21T23:48:09):
[u]מתרגשת לקרוא אותך שוב. אני דווקא התגעגעתי לבלוג הזה[/u] :-] תודה!
הי אמא דבש- מה שלומך? התגעגעתי |L|
כיף להרגיש כאילו אני לא לבד בעולם... הוירטואלי (דוקא בעולם האמיתי לפעמים בא לי להעלם)...

פרספקטיבה- החיים כמטאפורה
הרבה פעמים אני כותבת דברים ורק אז קוראת אותם כסיפורים ורואה את המטאפורה.
ניזכרת באבא של הבחור ובאהבה האדירה שלו לבשר שהוא הוריש לבנו. חושבת על הסטייק כמטאפורה למוות.
כרגע, אחרי שקיבלתי קצת מרחק מארועי יום ההולדת, אני מבינה שאתמול היה לבחור מקרה קיצוני של בלוז יום הולדת ושיש לו נסיבות מקלות הפעם כי בכל זאת אבא של מת לפני חודשיים )-:

ניראה לי שהערב הוא הצליח להתרומם ולצאת מהדאוון.
כל היום שיחק ושמח עם הילדים. הוא לא עבד והילדים לא בגן/בית ספר ביום רביעי. הם עשו טיול בטבע עם הכלב. היה להם כיף. הוא קיבל והעניק כמויות אדירות של אהבה.
בצהריים אכלנו סנדויצים (של שאריות סטייק) בבגט. היה ממש טעים למרות שאני והבחור עדיין היינו ברוגז. הסתכלנו אחד על השניה בתיעוב מבעד לסנדויץ.
הוא לא ביקש סליחה על ההתנהגות המעליבה ורק אמר שאתמול היה לו יום קשה עם עצמו. גם אני לא ביקשתי סליחה.

נישאר לנו עוד חצי בקבוק של היין הרציני (אתמול כעסתי כל כך שבקושי אכלתי או שתיתי-לא נגעתי בסטייק)....

חושבת לעצמי שאולי פעם באמת סיפור יום ההולדת יהיה מצחיק...(-:


[b]לימונדה[/b] (2011-09-21T23:58:57):
פיספסתי את ההודעה שלך עדינה..הי|*| כיף לראות אותך פה! |L|
עוברת התקף אלרגיה קיצונית ביותר- אתמול היה השיא. מענין מה זה אומר?... אלרגית סתיו. fall fever


[b][po]שבע יהלום[/po][/b] (2011-10-02T18:45:37):
לימונדה לימונדה
מאחלת לך שנה מרווה ובריאה
מלאת התגשמות.
התגשמות, זאת המילה שלי לשנה שהחלה.
חיבוק גדול כאן מתל אביב החמה, שעברה לחורף מזוייף, כפוי ומטופש. נו מילא.
|L| |*|


[b][po]אינטו איציה[/po][/b] (2011-10-03T01:03:21):
לימונדה!
ובאווירת השנה החדשה שנכנסה אלינו,
אני גייסתי את הספונטניות שבי ואני טסה לצרפת, לפריז! :-)
ז"א עוד אין כרטיס, ואני מחפשת...אבל אם יש לך המלצות ,מקומות...או כל דבר העולה על רוחך.
את מוזמנת לשתף אותי.

ובנתיים...
המילה שלי לשנה הזו היא יצירתיות.
אמרה לי מורה חכמה ומעצימה שלי, אחרי שלא התקבלתי למקום שרציתי להיות שותפה לו מאוד,
תמצאי ביצירתיות את הדרך לגדול למרות המגבלות.
למרות ובגלל ושזה יעצב את הגדילה שלך...תמצאי את הדרך הנכונה והמתאימה.
:-)
הכוונה להתלהבות יצירתית להפוך את התוצאה והתהליך למענינים ופורים הרבה יותר.
הלוואי...


[b]לימונדה[/b] (2011-10-10T17:34:01):
מושיבה את עצמי בכח לכתוב. פה.
לוקחת את קיצור הדרך לבלוג הזה שלי מחשש ללכת לאיבוד במרחבי האתר.
בחודשים האחרונים הרבה פעמים הגעתי עם עצמי למקום מבולבל לגבי כל העסק הזה של כתיבת בלוג, לגבי האתר הזה ספיציפית (האם זה מקום נכון ולגיטימי)... בעיקר הרצתי בראש עשרות פוסטים מעולים של פרידה. לא מצאתי לא את הסוף ולא ההתחלה- בעיקר מצאתי את עצמי מדשדשת לי אי שם עמוק בביצה שנקראת האמצע. אמצע החיים. אמצע תהליכים.
נזכרת בבחורה (אחות של חברה טובה) שהיא טיפוס מאד "רוחני"- כלומר "רוחנית מוצהרת"- עוסקת בתהליכי ההתפתחות האישיים שלה בעזרת סדנאות, מורים, שיטות (מתחלפות). תמיד כשנפגשים איתה ושואלים לשלומה היא קודם כל פולטת אנחה קטנה ואז אומרת שהיא בתהליכים. אמא שלי (שאין לה יותר מדי כח ל"רוחניות" לכשעצמה ובורחת מכל דבר שמריח כזה) מאד השתעשעה מה"תהליכים" ואמרה שמין הסתם כל העסק הזה הוא תהליך אחד גדול- העליות, המורדות ומה שבאמצע (או כמו שאמרה [po]אמא דבש[/po] "thats it in a nutshell"). התהליך שם- המודעות נתונה. לא סגורה על ה"תהליכים שלי". לפעמים מרגישה שהתנועה שלי היא מעגלית ואני לא מתקדמת בכלל.
יודעת שאני מאחלת לעצמי שנה של תזוזה, הגשמה ויצרתיות (וכמובן בריאות, אהבה וכל שאר האלמנטים החיוניים).
חייבת למצוא דרך מילוט מחוסר התזוזה. מחוסר המעש. מהבילבול הפנימי.
אז התחלתי בזמן האחרון ללכת לכיוון האקטיבי.
התנדבתי לעזור בבציר הענבים של אחד היקבים הקרובים. כל כך נהנתי לעבוד! עבדנו בבקרים בשמש החמה, עבודה קשה אך מהנה עובדת לי בשקט ובדיוק, נוגעת באשכולות ענבים מושלמים (ומושלמים פחות). התחברתי לנופים האלה שמסביבי בצורה אקטיבית (ולא כצופה מהצד). בתור תשלום על העבודה בעלת הבית ערכה לכבודינו בצהריים שולחן מלכותי עם מפה לבנה, אוכל משובח ויין. שאר המתנדבים היו בעיקר קשישים (לא הייתי מתפלאה אם ממוצע הגילאים היה משהו שמתקרב לשבעים- בכלל באיזור הזה אני מרגישה קצת כמו טין-אייג'רית מחדש). והפלא ופלא ביומיים האלה שבהם עבדתי הייתי פי אלף חיונית, קלילה ושמחה. והכי מדהים איך על אף העבודה הפיזית הייתי אנרגטית בהרבה מתמיד ומצאתי את עצמי מקפלת כביסה אחרי שהילדים הלכו לישון- שעות שבהן לרב אני לגמרי ממוטטת ולא מבינה למה אני כל כך עייפה... ומעדיפה לעבור לחלק של היום שכולל כוס יין וסיגריה (-: )
מבינה איך כל דבר אקטיבי (אפילו ללא תמורה כספית) מוביל לעוד דברים.
מבינה שהרבה מחוסר הנוחות הזוגית נובע ממקום של חוסר נוחות עם עצמי (והחלק האחר הוא "החבילה האישית" של הבחור אבל מניחה לזה כרגע).
ממשיכה בחיפושים אקטיבים- לימודים פעם פעמיים בשבוע בטולוז- עבודה- כל עבודה! ויצירה.
חייבת לצאת מפה על מנת לחזור לחלקת האלוהים הקטנה שלי בשמחה.
שנה טובה לכולנו |*| לימונדה


[b][po]אמא של טוסיק דבש[/po][/b] (2011-10-11T01:07:26):
הצצה חטופה -לפני השינה...
[u]והפלא ופלא ביומיים האלה שבהם עבדתי הייתי פי אלף חיונית, קלילה ושמחה.[/u]
לגמרי.
מאחלת לך חיוניות, יצירה, ושמחה!

אני (כמו רבות אחרות), כ״כ אוהבת איך ואת מה שאת כותבת.
סתם, רציתי להזכיר לך.
(())


[b][po]במבי ק[/po][/b] (2011-10-11T21:52:25):
(())


[b][po]שבע יהלום[/po][/b] (2011-10-11T21:52:58):
לימונדה יקירתי
מברכת את עשייתך ומשבחת את תובנותייך,
ככל שעושים יותר עושים יותר, מזכירה גם לי.
ואצלי לפעמים, ככל שאני עושה יותר ככה יש לי יותר זמן לעשות, כי פחות מתחשק לי למרוח שעות ריקות. כך ניצול הזמן, בעצם לא ניצול, לא רוצה את המילה הזו,
אולי חיות (מלשון ויוידיות) הזמן, מלאה יותר.
לא משנה על מה את כותבת, [u]אני (כמו רבות אחרות), כ״כ אוהבת איך ואת מה שאת כותבת.[/u]
בעיקר כשתמיד משתרבב לו משהו קטן או גדול מהטבע שסביבך, אשכולות ענבים מושלמים יותר או פחות.
אז יאללה, התגשמות, יצירתיות, עשייה, בשמחה, בשמחה.
אוהבת אותך.


[b][po]עדינה ניפו[/po][/b] (2011-10-13T06:24:42):
אתמול ישבתי לכתוב כאן ואחרי המשפט הראשון הגיעה לאוזני הידיעה על גלעד שליט והמקלדת נשמטה מתחת אצבעותיי...
האמת לא נשאר לי הרבה לומר אחרי שבע, היא כתבה באלגנטיות את כל מה שהייתי רוצה לומר.

מאד בעד [b]תנועה[/b] היא לגמרי מניעה עוד תנועה ואז רק צריך לא להתנגד לה והיא תיקח אותך איתה... זה נפלא!


[b]לימונדה[/b] (2011-10-16T14:05:02):
[b]געגועים לדיימונד[/b]
כבר הרבה זמן שאני רוצה לכתוב על דיימונד.
לא יודעת מאיפה להתחיל רק יודעת שלפעמים החוסר שלו בחיים שלי הופך למוחשי ולגמרי מורגש.
נפגשנו בתל אביב של תחילת שנות התשעים. אני הייתי בת תשע עשרה ודיימונד היה בן עשרים ומשהו ועבד בתור טבח במסעדה איטלקית נחשבת. אני עבדתי בתור ברמנית של בית קפה מסעדה, שהיה צמוד למסעדה האיטלקית הנחשבת וככה יצא שנפגשנו. דיימונד טען שבפעם הראשונה שהוא נתקל בי הוא בכלל ראה אותי מאחור, בלי שאני שמתי לב שהוא שם, רוכנת מעל מקרר המשקאות על מנת למלא אותו אחרי המשמרת שלי. למחרת אותו מפגש חטוף, חד צדדי וגורלי, הוא הפתיע אותי עם זר ענק- של פטרוזיליה וכוזברה. הוא אמר שהכימיה היתה כל כך חזקה שהוא ידע מיד שאני אשת חלומותיו (אפילו מאחורה). אני צחקתי ואמרתי שאולי הוא פשוט אהב את התחת שלי. לי היה חבר אבל אפשר להגיד שזאת היתה אהבה ממבט ראשון. איכשהו זאת אף פעם לא היתה חברות רומנטית. אחר כך גיליתי שדיימונד היה מתאהב במישהי חדשה בערך פעמיים ביום.
מעולם לא פגשתי מישהו כמוהו. הוא ניראה קצת כמו חבר מכוכב אחר. שיער בלונדיני ועיניים כחולות סגולות. נמוך וקצת שמנמן. אחר כך הוא גילה לי שהוא בכלל רומני שגדל במגדל העמק בין כל המרוקאים והסירים. אני זוכרת שבתור ירושלמית צעירה לא היה לי מושג איפה זה מגדל העמק ואיך זה לגדול ב"חור". דיימונד תמיד היה אומר שכשהוא הגיע לתל אביב לא היתה לו ברירה אלא להצליח- כי כשבאים ממגדל העמק אין לאן לחזור. " לך תמיד יש את ירושלים לחזור אליה". אמרתי לו שאני מעדיפה לעבור למגדל העמק מאשר לחזור לירושלים. אחרי שהוא לקח אותי פעם ראשונה לביקור במגדל העמק הבנתי למה הוא התכוון.
הכינוי שלו היה דיימונד, והוא ניתן לו כמחווה לשיר של פינק פלוייד shine on you crazy diamond והכינוי הזה התיישב עליו בול- כי באמת הוא היה מרוכז, חד פעמי ונוצץ כמו יהלום.
באמת קראו לו אילן אברמוביץ'.
דיימונד היה מתופף בלהקה "פלאסטיק וונוס" שהצליחה לרגע והיתה חביבה על קוטנר (שבאופן מוזר היה דומה מאד בצורה פיזית לדיימונד). הם היו בסצינת הנוייז של תחילת שנות התשעים ואני זוכרת שדיימונד היה מספר לי על הופעות שלהם בפינגווין ועל ההשתוללויות שלהם על הבמה ועל איך הם התנקמו בחמי רודנר ונעלו אותו בשירותים או משהו כזה. הוא היה חלק מהמיתולוגיה של הרוק אנד רול בישראל וסיפר לי שהיה שם בהופעה ההיא שיוסי אלפנט מת. הוא אמר לי ששניה לפני שהוא עלה לבמה ומת מדום לב הוא סיפר לו בדיחה ושזה היה הדבר האחרון שהוא אמר. אני לא יודעת אם זה באמת ואני לא זוכרת את הבדיחה אבל עכשיו נישאר רק המיתוס. היה לו טעם מוזיקלי רחב. שנינו הערצנו בתיכון את דייויד בואי. אבל הוא גם העריץ את קווין ובמיוחד פרדי. הוא גם אהב הרבה פאנק וגל חדש. הוא קלט את גדולתם של נירוונה כבר בשמיעה הראשונה של התקליט שלהם nevermind ושיכנע אותי בגדולתם. בהתחלה זאת היתה מין חברות מוזיקלית כזאת של רביצה בחנויות תקליטים ושמיעה חוזרת של תקליטים, דיסקים וקסטות אהובים עלינו. לפעמים היה נדמה לי שדיימונד פשוט אהב ה-כ-ל במוסיקה. כלומר הוא אהב את זה חזק, חלש, קיטש. הוא מאד אהב את כל הלהיטים הקיציים התורניים. טראש. רוק. מטאל. אלקטרוני. נוסטאלגי. anything goes. היינו שמים קסטה של אבבא מיטב הלהיטים וקופצים על המיטה.

היינו נפגשים בחצר האחורית המשותפת למסעדה האיטלקית ולבית קפה שאני עבדתי בו. בין פחי הזבל וריחות הוונטות שנישבו מהמטבחים. היינו מעשנים סיגריות ונזכרים במילים של שירים אהובים. בבית קפה שעבדתי בו היה בעל בית קמצן. מותר היה לנו לאכול או סלט יווני או תפוח אדמה אפוי. אני הייתי מרדנית וזה עיצבן אותי. באיזשהו שלב נמאס לי מהאוכל וכשהתלוננתי לדיימונד הוא הפתיע אותי יום אחד וערך לי "שולחן" על קופסת קרטון בחצר האחורית, בין פחי הזבל. על השולחן הוא פרש מפה לבנה. כוס יין, סטייק. אגרטל עם פרח. אני זוכרת שהבעל בית כמעט התעלף כשהוא ראה אותי יושבת שם פעם ראשונה אוכלת ארוחת גורמה בין פחי הזבל. אחר כך הפכנו את זה לקטע קבוע.
אחרי כמה זמן של חברות בתל אביב החלטנו לנסוע ביחד לסיני. זאת היתה הפעם הראשונה בשביל שנינו. אני לא אשכח את ההתרגשות שלנו בנסיעה הזאת מהגבול פנימה לחופים. שנינו בולעים את הנופים ההרים, הים והמדבר בפעם הראשונה. יש לי ממש פס קול לטיול הזה. באוטובוס הלילי מתל אביב לאילת זימרנו כל הדרך איזה להיט מטופש מהאייטיז שהולך ככה:
"we are going on a summer holiday, do you want to go yo-swen? we're going to london and new york city and we'll take a little piece of amsterdam- right"
כל הזמן התפוצצנו מצחוק. דיימונד פשוט היה בן אדם מצחיק.
בסיני גיליתי דברים אחרים עליו. באחד הלילות דיימונד סיפר לי שבצבא הוא היה במלחמת לבנון ביחידה קרבית. באחת הפעולות הוא איבד בקרב חצי מהפלוגה. הוא היה חובש. אחרי זה הוא היה מאושפז במשך זמן ארוך במחלקה פסיכיאטרית ואחר כך הוא קיבל מאה אחוז נכות. הלם קרב. הוא עבר לתל אביב והלך ללמוד טבחות בתדמור ואחר כך הוא הצטרף ללהקה עם חבר ילדות ממגדל העמק. הוא לא דיבר יותר מדי על מה שעבר עליו באמת. רק אמר שלפעמים יש לו פלאשבקים. באותה תקופה הוא לא לקח תרופות. אני זוכרת שבסיני נורא רצינו לעשן משהו ובתור טירונים לא ידענו מאיפה ופחדנו פחד מוות מהחיילים המיצרים שאיכשהו היו בכל מקום. בוקר אחד דיימונד התעורר עם תוכנית- נצא על הבוקר לטיול גמלים עם הבדווים ובמהלך הטיול כשנתרחק מהחוף נשאל אותם אם הם יכולים להשיג לנו משהו. התוכנית היתה הזויה ומשעשעת. אבל התוכנית הצליחה. דיימונד חזר עם שקית מאובקת של גראס מהול בחול. חזרנו למלון שלנו (דיימונד לא הסכים לישון בחושה ושכר חדר במלון). אחרי שחזרנו גילינו שלשנינו כאב כל כך התחת (מהרכיבה על הגמלים) וכל שאר הטיול כאב לנו לשבת ובכל זאת היינו יושבים על החול מעשנים ג'ויינטים שמנים וניזכרים בסיפורים מצחיקים. באחד הערבים ישבנו לנו מסטולים על החוף כשפתאום הרגשתי את האדמה כמו ג'לי מתחתי. שנינו עצרנו את רצף הדיבור והסתכלנו אחד על השני. כל אחד חשב שלרגע הוא איבד את זה אבל אז שמענו קריאות מהחוף "רעידת אדמה". כשחזרנו לתל אביב קראנו בעיתון שזאת היתה אחת מרעידות האדמה הקטלניות ביותר בקהיר. זה היה רגע מיסטי לגמרי להרגיש את האדמה זזה ככה. לשבת על החול ולהרגיש את הקרקע נישמטת.
במהלך השנים שחלפו, עד שעזבתי את תל-אביב (לא למגדל העמק אלא לתפוח הגדול) תמיד היינו בקשר. אני חושבת שכשהכרתי את דיימונד הוא היה בשיאו. אחר כך "פלאסטיק וונוס" נסעה ללונדון ודיימונד פחד להצטרף ונישאר מאחור. במשך השנים הוא הפסיק לעבוד (הוא הרויח הרבה פחות כטבח במשרה מלאה מהתקופות שבהן לא עבד וקיבל את המשכורת שלו כנכה צה"ל) ואז הוא התחיל לקחת יותר ויותר תרופות. נומבון. פרקיסט. ארטאן. רטאלין. אני כבר לא זוכרת את כל הרשימה המכובדת. ניראה לי שלא היה כדור שהוא לא היה לוקח. הוא היה עושה קוקטיילים מטורפים בדירה שלו בפלורנטין וכל הטיפוסים המפוקפקים מהשכונה היו באים אליו לחגוג. היו לו תקופות רעות. בילבול. פלאשבקים. אני זוכרת שפעם קמתי עם תחושה רעה וכשלא הצלחתי לצור איתו קשר יומיים מיד התחלתי להתקשר למחלקות הפסיכיאטריות השונות וגיליתי שהוא מאושפז באברבאנל. באתי לבקר אותו. הלהיט התורן שרץ אותו קיץ היה שיר מטומטם עם מין ריקוד square dance. הלהיט שודר שם בטלויזיה ודיימונד לימד את כל החברים למחלקה את הריקוד. "where did u come from where did u go? where did u come from cotten-eye-joe" זה היה רגע חד פעמי לראות את כל המחלקה רוקדים בניצוחו של דיימונד. המתאבדת עם הפסיכוטי עם זה שיש לו הלם קרב. אחר כך (בקפיטריה) הוא סיפר לי שיש לו שני אנשים משיחיים במחלקה אבל הכי מצחיק הוא לחש זה שבכלל לראש המחלקה קוראים ד"ר משיח. "אז מי את חושבת הוא המשיח האמיתי?" הוא שאל. ישבתי איתו בדשא וניהלתי שיחה פילוסופית עם השותף שלו לחדר שטען שאם מריחואנה זה ירוק אז כל מה שירוק זה גם מריחואנה. בכלל כשהגעתי הוא טען (בנימה מהולה בתקוה) שבאתי להביא לכולם סמים. אני עברתי ביפו וקניתי לו בקלאוות בקופסא יפה עם סרט. הוא שיכנע את כולם שהטמנתי בעוגות סמים ונתן לכולם לטעום "ספייס-בקלאווה" ומדי פעם היה עושה סיבוב לברר את האפקט. בשנים אחר כך דיימונד הפך ליותר ויותר מנותק מהמציאות. ואז עברתי לניו יורק וכל ביקור הייתי עוברת בפלורנטין, בודקת אם החבר שלי עדיין חי. וכל פעם הוא היה קצת פחות. עד שהפסקתי לבוא. כשהריתי חזרתי לארץ ללדת והתקשרתי לדיימונד ששמח והבטיח לבקר אותי בירושלים למרות שכבר ידעתי שאין סיכוי שהוא יעזוב את הדירה שלו בפלורנטין. פחות משלושה חודשים אחרי שהבן שלי נולד הוא מת. הוא קיבל בלק אאוט מאחד מהקוקטיילים הקטלניים, נפל, קיבל איזו מכה בראש ומת.
רק אחר כך קלטתי שהתינוק שלי נולד ביום הולדת שלו.
ופתאום כשאני יושבת לכתוב עליו אני מבינה שהעולם הוא לא אותו דבר בשבילי בלי היהלום המנצנץ שלי.


[b]לימונדה[/b] (2011-10-16T14:27:58):
וחיבת לצרף את זה...ראו הוזהרתם מאד עצוב אבל קטע מדהים בעוצמתו שכתבה אחותו איריס. כתוב כל כך יפה ומרגש. שווה קריאה [url=http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3495043,00.html]כשהאח היחיד שלך מת[/url]
אין לי מושג למה היום הזה הפך יום זכרון פרטי )-:


[b][po]עדינה ניפו[/po][/b] (2011-10-16T15:28:16):
יושבת, דומעת, אחרי שקראתי גם את מה שאת כתבת וגם את מה שאחותו כתבה.
אין לי הרבה מילים אבל תודה שכתבת, באמת תודה.
לא יודעת, תמיד מוזר לי להגיד לך תודה על מה שאת כותבת גם כשהדברים קשים או כואבים, אבל זאת התחושה. תודה.

חוץ מזה, אני מתחברת לסיפור גם ממקום מאד אישי שעליו אני לא יכולה לכתוב כאן.
לא קל בכלל.
מעורר אצלי גם פחד וגם עצב אבל אני אומרת לעצמי שהתמונה הרבה יותר גדולה ורחבה ממה שהעיניים שלי מסוגלות לקלוט ושחייבים לשחרר.
חייבים למצוא את הגבול המדויק בין אמפטיה ואיכפתיות לבין להרפות...
טוב, עולים בי כרגע שצף של רגשות ומחשבות, אפרוש לי לסיגריה על המרפסת.

[b][po]הגבירה בחום[/po][/b] (2011-10-16T18:33:44):
הי לימונדה.
זו הפעם הראשונה שאני מגיבה אצלך, ככה אחרי שעשיתי השלמות מאסיביות בבלוג שלך (-:
מה ששבר אותי סופית ודחק בי לצאת מאלמוניותי היה הפוסט האחרון - גם אני, גם אני הייתי שם בסצנת הנוייז של שנות התשעים.
יוסי אלפנט, זקני צפת שהיו כ"כ ילדים, הפנגווין וגם... פלסטיק ונוס! - בחיי, באותם ימים קוטנר היה האלוהים מבחינתי, וכל דבר או להקה שהוא דיבר עליה, מייד נחקרה, חופשה, אומצה בחום.
הייתי שם, זה פסקול נעוריי והכתיבה שלך עוררה שוב את כל התחושות המתוקות מרירות של ילדה פרובנציאלית מנתניה שחולמת, נושמת, וישנה מוזיקה, של זרות ושייכות בו זמנית לסצנת המוזיקה התל אביבית, של חלומות על חיים גדולים יום אחד במקום אחר.
יצא לי להכיר כמה אנשים שסיפורם מזכיר את סיפורו של דיימונד, כמובן בהבדלים דקים אבל עם תפאורה כ"כ דומה - תפאורת שנות התשעים.
בכל מקרה רציתי לומר שריגשת אותי לגמרי @}


[b][po]נטע ק[/po][/b] (2011-10-19T11:28:34):
(())


[b]לימונדה[/b] (2011-10-21T10:18:27):
חוזרת לפה.
האמת שהפוסט האחרון על דיימונד השאיר אותי עצובה ומרוקנת. לא יודעת מאיפה זה בא ולמה דווקא עכשיו. הרבה שנים שאני רוצה לכתוב עליו ולא מסוגלת. ופתאום הגעגוע היה חזק ממני. חשבתי שכשאני אכתוב עליו תהיה לי הקלה אדירה ובמקום זה... רייקנות ועצבות. אולי הייתי זקוקה למין פסטיבל עצב ודיכאון כללי (ואיתכן הסליחה שככה הנחתתי אותו עליכן חברותי לדף).
לא יודעת למה תקף אותי הצורך להיות עצובה ולהזיל ים של דמעות מול כל האיוולות, חוסר הצדק, הצער והכאב הקיומיים.
המשכתי במגמה כשקראתי קטע מדהים בניו-יורק טיימס, עצוב ומטלטל על אימהות. מומלץ בחום- אבל כאמור מטלטל...
מוסיפה פה את [url=http://www.nytimes.com/2011/10/16/opinion/sunday/notes-from-a-dragon-mom.html]הקישור[/url]
ואז ספגתי (כמו ספוג מיובש) את כל הטלטלה של השיבה הביתה של גלעד שליט- הייתי דבוקה למסך במשך חצי יום עד שראיתי את אבא שלו מחבק אותו ואז כיביתי את המחשב ונתתי לעצמי(ולהם) מנוחה. והזלתי עוד דמעות של שמחה ופחד ועצבות. הכל התערבב לי ביחד. הפחדים הגדולים ביותר של הורה (לאבד ילד), חוסר הצדק של העולם הזה (מלחמות, מחלות) הכאב, הצער.
במקביל אני חושבת שממש נהיתי חולה. האלרגיה הלא מרפה גלשה לי לגרון וריחמתי על עצמי נורא והבחור לעומת זאת גילה חוסר סבלנות אלי (הוא חושב שאם רק היתה לי עבודה לא הייתי נכנסת בכזאת קלות ללופים האלה של העצבות הקיומית ולסיפורים קורעי לב של אנשים אחרים)...יש בזה משהו.
אז בכיתי מלא.
וכשגמרתי לבכות חזרתי למגמה שהכרזתי עליה. חיפוש אחר משמעות על ידי תנועה- עשיה. עבודה.
[b]תנועה[/b]
לוקחת רכבת בבוקר לטולוז. יוצאת מוקדם בבוקר. עדיין חושך. נוסעת באוטו עם אורות ערפל דרך כבישים מתפתלים לעיר שממנה אני לוקחת רכבת. מרחק של חצי שעה נסיעה. בדרך עוברת שני כפרים רדומים. ברדיו דיבורים. חלק מהנוף עדיין טבוע בתוך מסך ערפל. במהלך הנסיעה השמש עולה. כדור אש כתום. מסתנוורת. מרחוק אפשר לראות את קוי המתאר של ההרים- הרי הפיראניים.

אז במסגרת ההחלטה על תנועה עשיתי קצת עבודה של חיפושים מהספה עם הלפ טופ ופתאום נתתקלתי בהודעה של מרצה באוניברסיטה שמחפשת מתרגלים לסטודנטים שלה שידברו איתם באנגלית. קבוצות קטנות של מקסימום 8 סטודנטים והמטרה היא פשוט לנהל איתם שיחה קלילה במשך 45 דקות. אין בזה תשלום (כמובן...) אבל...יכולות להיות כל מיני הטבות- שימוש בספריה, ועוד. כאמור אני עדיין לא סגורה על התמורה- אבל כרגע התפיסה המובילה ומכוונת אותי הוא שאין לדעת וכל תנועה אקטיבית עלולה להביא משהו לא צפוי. מחליטה ללכת על זה. הבחור מעודד. "לכי. צאי. תנשמי. תחזרי" ככה אני לפחות יוכל להכריז על יום שבו אני שם- ואולי למצוא דברים נוספים. ברכבת קוראת ספר של פול אוסטר. מקבץ סיפורים וקטעים ביוגרפיים. פעם הערצתי אותו כסופר (והעובדה שהוא כזה חתיך תרמה גם כן...). ההתעסקות שלו במיקריות תפסה אותי- ואז אחר כך עייפה אותי וניראתה לי מעט גימיקית. בכל מקרה נהנתי לקרוא אותו ברכבת.
מגיעה לאוניברסיטה. אני אמורה להעביר שני שיעורים. בהתחלה אני מקבלת קבוצה גדולה של סטודנטים. אני שואלת אותם שאלות על מה הם מתכננים לעשות בחופש (בפתח חופש של שבועיים) כולם עונים כמו רובוטים שהם מתכוננים לעבוד- כלומר ללמוד למבחנים. חוץ מאחד, ראשיד, שלא מתכונן ללמוד אלא לנסוע לטייל בטרמפים עם חבר. ראיתי שזה לא ממש עובד ואז מצאתי אוסף של שאלות מפגרות לדוגמא: "אם היו לך 24 שעות לחיות" "אם היתה זוכה במיליון דולר" "אם היתה יכול לצאת עם סלברטי- אם מי היית יוצא? ". היה חמוד. אחרי הקבוצה הראשונה היתה לי קבוצה יותר קטנה עם ארבעה תלמידים. ארבעה בחורים חתיכים בני 18-20 (לכל אחד מהם חיוך כובש עם שיניים מושלמות צחורות. חיוך דייויד בקהאם). התחלתי את הסשן ומהר מאד הגענו לשאלות העסיסיות "אם איזו מפורסמת היתה יוצא ("שאקירה- כי היא יפה ועשירה. לא ממש אוהב את המוסיקה שלה אבל החזה שלה יפה". ג'סיקה אלבבא??! כי אני אוהב את הצד הלטיני שלה" "פאריס הילטון- כי היא יפה ועשירה אבל גם טיפשה אז אני אוכל לקחת לה את הכסף"). אני עומדת לשאול את החבורה את השאלה הבאה ואז אחד מהם פונה אלי ושואל אותי (באנגלית!) "ואת? עם מי היית יוצאת?". נהייה לי בלאק אאווט. אני מנסה לחשוב. לא עולה לי אף אחד. הם מנסים לעזור לי "ג'ורג' קלוני?" (ממש לא...). "בראד פיט" (ממש לא בכיוון) ואז ניזכרתי "סאשה בארון כהן" אני מכריזה. אין להם מושג..."נו..ali g, borat" אני מנסה "אההה...". אני אומרת להם שהכי חשוב זה מישהו שיצחיק אותי ושזה ניראה לי כיף להיות חברה שלו. גם חכם. גם גבוה. גם מצחיק (ואפילו יהודי שמדבר קצת עברית- אבל את זה לא אמרתי). ואז פתאום הם מתחילים לתחקר אותי איפה גרתי קודם "ניו-יורק". "היית שם כשהתאומים נפלו?". "כן...ראיתי הכל". אני מספרת להם והם צמאים לשמוע. השיחה קולחת. דפיקה בדלת. הזמן תם והם בכלל לא רוצים ללכת. חוזרת את הנסיעה הארוכה הביתה. קוראת כותבת. מתאוששת. ניראה לי שהבחור צדק.
אתמול בערב ישבנו לנו ודיברנו. הבחור לפעמים בסיטואציות האלה אוהב לתת לי בראש- כלומר ממש להרצות לי וזה משהו שלרב- איך אומרים,"לא בא לי טוב.." ודווקא אתמול הקשבתי לדברים ולא לדרך שבא הוא מנחית אותם עלי והרגשתי קרובה ושמחה שהוא איתי. קדמו לזה ימים לו קלים שבהם לא היינו חברים בכלל...
בפתח שבועיים חופש וקניתי לילדים מלא כרטיסים למופעים בפסטיסל לקרקס אלטרנטיבי שקורה פה ממש.
שמחה על כל הדברים הקטנים והגדולים- על החלון שנפתח לי בטולוז, על הבחור, על הילדים החמודים שיהיו בחופש, על זה שעדיין לא חורף... אה- וגם על התרנגולות (-:


[b][po]אינטו איציה[/po][/b] (2011-10-21T12:37:16):
מחמם לי את הלב...
עושה לי חשק לעשות תנועה בעצמי.
בקרוב אשא לכתוב בהשראתך...


[b][po]אמא של טוסיק דבש[/po][/b] (2011-10-22T01:08:59):
[u]מרגשת, מקסימה, מעוררת השראה![/u]
מצטערת שאני נשמעת כמו קלישאה מגב של ספר, אבל כשסיימתי להתעדכן זה מה שהרגשתי.
מקסימה כבר כתבתי, נכון? |L|
שתרבי בשמחה!


[b][po]שבע יהלום[/po][/b] (2011-10-22T12:37:52):
להלן שלושה פרטי טריוויה על השחקן סשה ברון כהן:
[list=1]
[*] [po]שבע יהלום[/po] חושבת שהוא אחד הגברים הסקסיים (וזה מבלי לראות את סרטיו)
[*] הוא ישחק את פרדי מרקיורי בסרט שעושים על חייו
[*] הוא השחקן היחיד ש [po]שבע יהלום[/po] מרשה שישחק את פרדי.
[/list]

[u]שמחה על כל הדברים הקטנים והגדולים[/u]
אני כל כך עסוקה בשכלול זה, בעיקר אחרי בשורות אתמול.

אני גם חושבת שהבחור צדק, זה עובד כמו מתכון.
איזה יופי.


[b][po]עננים בקפה[/po][/b] (2011-10-22T14:22:39):
ורק תחשבו איזה שם גניח להלל יש לו....
כן סשה...עוד סשה...תעביר לי את המלח סשה.....עונג אורלי :-)


[b]לימונדה[/b] (2011-10-22T22:34:21):
הי [po]אינטו איציה[/po], נו...אז היית כבר בפריז? מחכה לשמוע ממך [u]בקרוב אשא לכתוב בהשראתך[/u]
[po]ואמא של טוסיק דבש[/po] [sup](פשט תגידי שהיא טוסיקית בט'. ככה אתן מאייתות את הניק שלה. וזהו . גם לי זה יותר מסתדר מבחינה גראפית . נראה יותר טוב).[/sup]
איזה כיף שקפצת לבקר! מקוה שאת והילדה דובשנית בטוב.[u]מרגשת, מקסימה, מעוררת השראה!_ וואווו :-] ... מסמיקה. אף פעם לא חשבתי שאני מעוררת השראה. תודה. וומאחל לך גם [po]ש שתרבי[/po] בשמחה![/u]
[po]עננים בקפה[/po]- חיכיתי שתבואי...רק בשביל שאוכל לזרוק לעבריך את המשפט הבא" "ש-ל-ו-ם דינה" (כמובן שצריך לקרוא באותה אינטונציה שבו המשפט נאמר בבסרט "מציצים"). אבל בטח זאת לא הפעם הראשונה שלך. אני דווקא לא מסכימה עם ה [u]שם גניח להלל יש לו...[/u] חושבת שסאשה זה שם מקסים! לא קראתי אף פעם את השם של [b]ס.ב.כ[/b] מאויית בעברית אבל איכשהו הייתי כותבת את זה עם עם אלף. סאשה ניראה לי יותר נכון מסשה. (בחזרה לסוגיית האיות). חושבת שסאשה זה סקסי
(-: וחוץ מזה אני חושבת שיש לי קראש רציני על שלושה כהנים שונים:
סאשה
לאונרד
ו....:-] מאור

[po]שבע יהלום[/po] התכונתי לכתוב לך משהו שנון וקליל על סקס אפיל וסב"כ והשפם של פרדי ואז ראיתי את מה שכתבת אצלך...והתהפכתי. מנסה כבר כל כך הרבה זמן להתנסח ולכתוב לך משהו טוב אצלך והכל יוצא לי מסורבל.
שולחת אנרגיות טובות לכולן
|L||*|


[b][po]עדינה ניפו[/po][/b] (2011-10-22T23:04:46):

[u]האמת שהפוסט האחרון על דיימונד השאיר אותי עצובה ומרוקנת.[/u]
גם אותי, אבל לא נורא, מבינה את הצורך.

שמחה על התנועה שלך, מסתקרנת לשמוע לאן היא עוד תוביל...

ואם אני כבר פה אז... מה זה -
[u]גניח[/u] ??
האמת - הייתי בטוחה שזאת שגיאת כתיב.

http://www.youtube.com/watch?v=2zjLBWnZGTU
(רציתי להסביר למה שמתי את הקישור לשיר הזה אבל הביך אותי אז הנה פשוט השיר, לגמרי לא צריך הסבר)


[b][po]עננים בקפה[/po][/b] (2011-10-23T08:22:24):
נו...גניח...שניתן לגנוח אותו. למשל שמות של סנייאסים בדרך כלל לא גניחים, ניסית פעם לגנוח ע..ו...צ...ב או א..י..ו...ר..ו...ש...י, לא הולך :-)


[b]לימונדה[/b] (2011-10-23T08:46:25):
אההההההההה.....עכשיו הבנתי. ואני חשבתי לרגע- גניח (כמו גניחת? גניכט?=חנון. אין לי מושג איך מאייתים את זה)
now u'r talking ;-)


[b]לימונדה[/b] (2011-10-23T08:47:57):
ושמה את [url=http://www.youtube.com/watch?v=[po]3VscVP]השיר הזה[/url] Gt s[/po] אצלי


[b][po]שבע יהלום[/po][/b] (2011-10-24T12:29:36):
הצחקתן אותי עם הגניח עדינה ולימונדה,
כשאני קראתי שעננים כתבה את זה על השם שלו חשבתי- פששש.... שיחקה אותה עם המילה המתמצתת ככה את הפיזיות המהוללה שהגבר הזה מפזר.
לימונדה, אנא כתבי מה שרצית על ס[b]א[/b]שה ופרדי ושפמים, פליז. והשיר ששמת בסוף, אח שלי ואני דיברנו עליו לפני שבועיים וניסינו להיזכר מי המקור ומי הקאבר מכל הגרסאות שלו. תודה.
עדינה, באמת לא צריך הסבר עם הקונטקסט הנוכחי פה בדף :-)

החיים ממשיכים בכל הדרכים.


[b]לימונדה[/b] (2011-10-28T10:18:53):
לקחתי את הילדים לקרקס (או כמו שאומרת פגי לי the greatest show on earth)
הופעה של שעתיים הילדים מתעייפים אחרי כשעה וממש מתקשים לשבת. גולשים לרצפה.
בסוף ההופעה אני שואלת אותם אם כשיהיו גדולים הם גם היו מעונינם להצטרף לקרקס.
לא שניהם ממהרים להשיב
למה? אני שואלת
שניהם עונים פה אחד
"זה יותר מדי קשה"
:-P


[b]לימונדה[/b] (2011-10-28T11:38:59):
[b]חוש הומור[/b]
אתמול רציתי לכתוב פה על ס"בכ ועל שפמים ועל הבחור, התרנגולות, מיקריות, קרקס, קוסקוס הכל היה אמור להיות קשור אחד לשני ולהירקם יחד בקלילות ובהומור...והעייפות הכריעה.
מוצאת את עצמי עכשיו גונבת לי כמה דקות מול המחשב, מנסה להתנסח.
אין לי מושג איך להתחיל.
ברקע סרטים מצויירים בצרפתית בטלויזיה.
הילדים על הספה אוכלים תפוחים.
הבחור בבית ומדי פעם עובר ותוקע בי מבט מלוכלך.
הבחור מחלים מאיזו פרוצדורה רפואית בלתי נמנעת ובכלל לא נעימה ונאסר עליו לעבוד במשך שלושה שבועות והוא מסתובב פה בכאבים עגמומי וזועף.
אני מנסה לרצות אותו אבל כל מה שאני עושה מעצבן ומרגיז אותו. כואב לו אבל הוא מסרב לקחת משכחי כאבים.
לאמא שלי היתה מין שורה קבועה שהיא היתה שולפת כל פעם שמישהו מהמשפחה גנח מכאבים
היא היתה מסתכלת עלינו במבט שהוא כולו דאגה והזדהות מוחלטת ואז היתה שואלת [b]"עד כדי כך?"[/b]
איכשהו אני לא יכולה לחשוב על משהו שהיה מעצבן אותי יותר.
ופתאום אני מוצאת את עצמי שואלת את הבחור [b]"עד כדי כך?"[/b]
והוא מחזיר לי מבט שכולו תיעוב
[sup]if looks could kill[/sup]
וכל פעם שאני שואלת אותו מה אני עושה לא בסדר- או לחילופין מה אני יכולה לעשות... (ודי ברור שאני פשוט צריכה להיעלם לו מהנוף)
וכל פעם מחדש הוא אומר לי שלא הכל קשור [b]אלי[/b]...
בכלל אם לבחור היה בלוג (מחשבה כל כך הזויה שהיא משעשעת בפני עצמה) אני חושבת שהוא היה מתאר אותי בתור בחורה מרוכזת בעצמה שאין לה מושג מה היא רוצה. מתחילה במשהו ולא מסיימת. clueless. מבולבלת. מתוסבכת. מפונקת. הורמונלית. אמוציונלית.
אז אתמול אחרי כמה ימים כאלה (שבהם אני הולכת על ביצים והבחור סובל והבית מרגיש לי כמו איזה שדה מוקשים) פתאום ירד לי האסימון וניזכרתי בפוסט הקודם ובקראש על סאשה וחשבתי מה יש בו שאין לבחור- ואז זה היה שם ברור כשמש [b]חוש הומור[/b].
הו...מה לא הייתי נותנת בשביל פרור חוש הומור.
כשהתאהבתי בבחור ובחרתי בו על פני כל שאר הבחורים שאהבתי, להיות האבא של הילדים שלי והבן זוג שלי, אני חושבת שמה שהנחה אותי היו התכונות הכל כך חד פעמיות שלו שממש גרמו לי לחשוב לרגע שהנה הגיח לחיי נסיך אמיתי- אביר על סוס לבן. הנאמנות, היסודיות, האינדוידואליזם, האחריות. או כמו שקראתי פעם באתר אני חושבת שהוא היה נופל ישר לקטגוריה של "גבר שאוהב יותר". בחיים המשותפים שלנו מצאתי פרטנר שלוקח על עצמו הרבה מהתפקידים הנשיים. הוא הרבה יותר יסודי וקפדן ממני בניקיונות. בשלן. אבא שמחזיק, מרדים, מחתל, מלביש, אוהב משקיע...
אני חושבת שבניגוד למיתוסים על אבות הוא ניקשר לתינוק מהשניה שהגיח לעולם. כלומר גם בתקופת התינוקות הכי ראשונית הוא היה שם- נוכח לגמרי. יש בינינו בדיחה שכשהבכור נולד אני הייתי עדיין קצת בשוק מאיך שהוא ניראה (ראש מעוך ומוארך- כמו איזה conehead אחרי עשרים וארבע שעות של לידה פעילה וצירי לחץ) אף ענקי. כולו אדום ותובעני. צורח ללא הפסקה חוץ מכשהו יונק בתובענות ופוצע לי את הפיטמה. האמת שניבהלתי נורא! ואפילו היה לי מין delay קטן כזה בהתאהבות (שחשבתי שהיא אוטומטית). הבחור תמיד מזכיר לי שבהתחלה "הנקת אותו מתוך רחמים". יש בזה משהו...(-: ודווקא הוא חשב שזה התינוק היפה בעולם. והסתובב איתו כמו איזה בובה ככה מושטת על כף היד ואם מישהו היה חושב אחרת (ניזכרת איך השכן פעם העיר לו על זה שהוא בחיים לו ראה תינוק עם אף כל כך דומיננטי) אז הבחור היה קרוב מאד ללכת מכות...
כל זה נכתב בשביל לחזור על הנקודה שבחרתי בן זוג חד פעמי בשביל לעשות איתו את החד פעמי- ילדים. אבא נוכח. בעל נוכח. (לפעמים הייתי רוצה אפילו קצת פחות נוכחות)... אבל כנראה בבחירה הזאת דילגתי על הקריטריון הזה של "הומור". ועכשיו אני רואה כמה זה היה יכול להציל אותנו. בסיטואציות העלובות האלו של החיים. בקשיים הזוגיים- איזו הקלה ענקית זאת היתה אם רק היה אפשר מדי פעם לצחוק קצת על עצמינו. ואז חשבתי שבעצם יש פה גם שיעור רציני בשבילי- לא לפול כל פעם לדראמה הזאת שלו- המעגליות הזאת של רגשות האשמה הכבדות הזאת של האישויים החוזרים ומתדפקים על הדלת. פשוט להסתכל על הכל קצת בריחוק והומור.
ובמקביל לפנטז על שפמים ועל סאשה (-;


[b][po]עננים בקפה[/po][/b] (2011-10-28T12:32:37):
we all can use a sasha


[b]לימונדה[/b] (2011-10-28T17:38:08):
[u]we all can use a sasha[/u]
:-]
ואמא שלי אומרת על חיי נישואין שזה הולך ומשתפר...ושבגיל שבעים מגיעים להבנה


[b]לימונדה[/b] (2011-10-28T20:34:03):
היום אני והילדים נסענו לראות עוד הצגה במסגרת פסטיבל הקרקס. ההצגה היתה קצת ארוכה ואיטית. כלומר השעה הראשונה הזדחלה לה במין "מחכים לגודו" מסוגו (שני נוודים. לא קורה יותר מדי) ואז היתה חצי שעה של טרפז שהיה עוצר נשימה. (לדעתי. לא בטוחה שהילדים התרשמו). מה שכן, במהלך ההופעה הכאמור א-ר-ו-כ-ה הילדים היו בשקט. מקסימום ליחשוש קטן בהתחלה שהושתק בזעף על ידי זותי מהשורה מלפנינו. כשזה נגמר ולאור ההתנהגות המופתית בקרקס, לקחתי אותם לאכול קרפים (ואספרסו בשבילי (-:).
בדרך הביתה אני מנסה להתחיל איזו שיחה קלילה על ההופעה. "מה החלק שהכי אהבתם?" אני שואלת "את הקרפים" עונה הבכור והקטן אומר "לא. אני הכי אהבתי את הסוכריות על מקל" (שקניתי להם שניה לפני שנכנסנו מתוך מחשבה אימהית פרקטית, כקלף מיקוח על זה שיהיו בשקט... ויותר מזה כ"אמצעי השתקה" (-;
[sup]איזה שווה להשקיע בתרבות של הילדים[/sup].


[b][po]שבע יהלום[/po][/b] (2011-10-28T21:03:46):
בא לי קרקס.
בא לי סאשה.
בא לי לימונדה.

הרשמת אותי מאוד שתשומת הלב לחשיבות חוש ההומור הסבה את תשומת אליך, אל תגובותייך.

חיבוק מחבק מחובק.


[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2011-10-28T21:45:50):
[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

וואו.
הגעתי לכאן במקרה ולא יכולתי להפסיק לקרוא
את כותבת נפלא. תמשיכי.


[b][po]עדינה ניפו[/po][/b] (2011-10-28T23:16:11):
כתבתי אצלי בבלוג.
זאת בעצם התגובה שלי לפוסט שלך.
באהבה


[b]קואלה[/b] (2011-10-29T01:11:02):
לימונדה את מתוקה!!
אולי תבקשי מהבחור להדביק מדי פעם שפם? :-D


[b][po]עדינה ניפו[/po][/b] (2011-10-29T12:30:19):
הסיבה שהפניתי אותך למה שכתבתי זה באמת בגלל שאני מרגישה שיש כל כך הרבה קווים דומים בינינו.
בכל פעם שאת מצטטת משהו שהבחור אמר אני נאנחת בהזדהות מוחלטת.
([sub][sup]אני משתדלת לא לכתוב דברים אישיים מידי על ה"בחור" שלי כדי לשמור על הפרטיות שלו אבל אני מהנהנת בהזדהות.[/sup][/sub])
ואותו דבר ביחס לתגובות שלך, אמרתי לעצמי את אותם המשפטים כל כך הרבה פעמים... מילה במילה!

אני לא יודעת אם צריך להיות קל או קשה, הדברים הם מה שהם, אבל כמו שאת אומרת התגובה שלנו למציאות היא זאת שיכולה להשתנות וזה יכול לעזור לנו לראות את הדברים אחרת ואז בפעם הבאה שהאישיו הזה עולה יש סיכוי שמלחתחילה הכל יראה אחרת...
ואולי לא ניפול לאותו הבור, אולי... (בדרך כלל לוקח כמה נפילות טובות טובות, אם לא ה-מ-ו-ן נפילות...)
בכל אופן, הדברים קורים בעיתם ובהחלט עוזר לדעתי [u]פשוט להסתכל על הכל קצת בריחוק והומור.[/u]
לפעמים יש לי הרגשה שאין לנו שמץ של שליטה על הדברים והחיים הם כמו זרם חזק של מים שלוקחים אותנו למסע
אם אנחנו מתנגדים לזרם הזה אנחנו פשוט עובדים קשה ונשארים במקום
אם אנחנו לא מתנגדים ונותנים לזרם לקחת אותנו אנחנו לא נאבקים או מתעייפים והנוף משתנה בדרך אבל זה לא מונע מאיתנו בכל זאת להיחבט בכמה סלעים וענפים בדרך (-:
כך או כך אי אפשר להימנע מכאב בחיים
השאלה איך מתייחסים לכאב הזה
בדרך כלל מגלים שאחריו יש גדילה וצמיחה
ואז אפשר כמו אילחמדולילה מהסיפור של גבי ניצן, להגיד "השבח לאל" מההתחלה ולחכות לראות איזו מתנה מסתתרת מאחורי הקושי או הכאב.

כיף להתכתב כך איתך לימונדה יקרה
(אגב שפמים, לאבא שלי היה שפם רציני ביותר בילדותי, שפם שהיה מסתלסל בקצוות. אמא שלי לא זהתה או נהנתה מחוש ההומור של אבא שלי. היה לו אבל איתה זה נטה ללכת לאיבוד :-P, חבל )-:)
שאלה - אם את מסתכלת אחורה בזמן את לא נזכרת בזמנים בהם צחקתם ביחד את והבחור?
קשה לי להאמין שיש דבר כזה אדם ללא חוש הומור, לדעתי ההומור אולי מסתתר מאחורי כאב או קושי, זה עניין של חשיפה.
כך נדמה לי.


[b][po]במבי ק[/po][/b] (2011-10-29T12:59:18):
הי, יש איזה משהו בסקייפ שהעביר לי רק עכשיו הודעה שלך מלפני שבוע. מקווה שאת מקבלת את שלי.

[b]לימונדה[/b] (2011-10-29T13:29:34):
חייבת להגיב. רק שאין לי זמן... עוד מעט ארוחת צהרים. ואני מקלידה כל כך ל-א-ט (חייבת לעשות משהו בנידון).
אנסה לתמצת את העיקר...
לגבי המילים של בשמת- _לפעמים יש לנו אמונות פנימיות מגבילות שמובילות אותנו לבחור בקושי. ובזוגיות - לבחור במישהו שיש בו פינות חדות, שפוצעות אותך.
מדוע?
האמונה שלי היא שזה בגלל מה שיש לנו בפנים. אמונות לגבי עצמנו, פגמים באהבה העצמית שלנו, בערך העצמי שלנו. הרגל שהאהבה היא משהו חד שפוצע אותך._

קשה לי להתנתק מזה שבמידה מסוימת זה נישמע לי כמו איזושהי נוסחה שאמורה להתלבש על משהו (עלי?). זה גם הרגיש לי ככה כשקראתי את הספר "לבסוף מוצאים אהבה". יכולה להסכים עם חלק מהדברים אבל לא מצליחה לאמץ את המכלול ולהכניס את עצמי והבן זוג למשוואה ולעבוד יחד עם הנוסחה והתרגילים שניתנים על הפתרון.
זה לא עובד בשבילי.

אני לא חושבת שיש לי נטיה למצוא בני זוג שפוצעים אותי ועושים לי לא טוב.תמיד חיפשתי בחורים שייאהבו אותי, יעריצו אותי ויחשבו שאני נהדרת.
למה? אולי באמת כי זה מה שספגתי בבית. אמא שהיתה שם בשבילי בצורה מוחלטת- אוהבת ומחבקת ותמיד נתנה לי להרגיש שאני [b]הכי[/b] ואולי באמת יצא שזה מה שאני מחפשת בבחורים.
מרגישה שעכשיו כשאני אוטוטו בת ארבעים (הנה כתבתי את זה...) אני מוצאת את עצמי במקום שאני אוהבת את עצמי יותר מתמיד.
כלומר... אני עדיין רואה את הדברים הבעייתים אצלי שהייתי רוצה לפתור, אלא שכיום דווקא ההכרה וההכרות הזאת עם המגרעות, עם מה שלא עובד, הרצון לשפר מגיע מתוך בגרות (או זיקנה (-: ) ולאו דווקא מתוך שינאה עצמית וחיטוט מכאיב. דווקא היום יותר מתמיד אני מרגישה שהנה סוף סוף אני מתקרבת לעידן שבו אני מבינה את עצמי, מכירה את עצמי, מקבלת את עצמי, ומחפשת דברים שיזרמו עם הנטיות והמתנות שלי ולאו דווקא יתמקדו בקושי ובתקיעות ובמה לא עובד או מצליח לי.

הבן זוג שלי גם לא נכנס לשבלונה של בן זוג מתעלל. אני חושבת שקראתי פעם את הדף על גבר שאוהב יותר- והייתי בקלות יכולה לסמן וי על הכל. כלומר הבחור שלי הוא שותף מלא ומדהים בכל מלאכת גידול הילדים ועבודות הבית. מאד מפרגן לי- מעודד אותי לצמיחה. ברור שהוא לא טלית שכולה תכלת- נכון, הוא עבר ילדות קשה שהשאירה בו פצעים. נכון- הוא איבד אמא בגיל צעיר מדי אחרי שנים קשות של מחלה (אבל האם זה אומר שבחורים שאיבדו את אמם הם פסולי חיתון?) אין ספק שהבחור שלי הוא טיפוס עקשן ואינדוידואליסט ולפעמים ראית העולם שלו כל כך שונה משלי. הוא מוציא אותי מדעתי לפעמים. אבל... אני בטוחה שגם אני אותו.
ומה המסקנה? אני עדיין לא יודעת. אני עדיין עמוק ב"תהליך".מתוך הנסיבות של החיים שלנו, ומתוך דברים שאני עדיין לא יודעת אני מוצאת את עצמי במקום שדווקא הולך על הדרך של העבודה הקשה בזוגיות ולא פשוט מרימה ידיים ומפרקת את העסק.
אבל זה מעייף...ולפעמים סיזיפי. יש התקדמויות. יש תקופות טובות. אבל מיד אחר כך יש גם נפילות. לפעמים מרגישה שההתקדמות היא מעגלית.

ויש תקופות שבכלל בא לי לעשות מרד חברתי נגד זוגיות...
אני מוצאת את עצמי לגמרי לא מסכימה עם הקונספט. נאבקת איתו. רואה איך בזוגיות שלי אני "תקועה" עם אותן הבעיות, עוברת שוב ושוב על אותם הקשיים. לפעמים רואה אור בקצה המנהרה. לפעמים ממש לא ופשוט בא לי להרים ידיים. לנסות משהו אחר- קושי אחר (-;

ועדינה- אני מתרגשת נורא מהדיאלוג איתך...זה נותן לי כל כך הרבה! תודה |L| אכתוב ביתר אריכות מאוחר יותר

[b][po]בשמת א[/po][/b] (2011-10-29T17:11:20):
לימונדה, תקראי את מה שכתבתי בעיניים נקיות. את המלים.
כתבתי בצורה מאוד מאוד מדוייקת. בכל מלה, בכל פסיק.
את מייד תרגמת את מילותי למשהו אחר לגמרי, משהו מאוד ספציפי שיש לך בראש, נוסחה משלך.
אני לא כתבתי נוסחה בכלל. כתבתי משהו מאוד מקיף, ואם קוראים את הפירוט שלך, הוא לגמרי מתאים למה שכתבתי. את פשוט לא רואה את הקשר עדיין.

(התייחסתי ספציפית לפוסט שלך ואז מחקתי. מיותר)


[b][po]אמא של טוסיק דבש[/po][/b] (2011-10-31T09:28:51):
לימונדה, אין לי בכלל זמן לכתוב אבל ראיתי שאת כאן ממש עכשיו ולא מתאפקת..
התחלת לכתוב כאן, אחרי שכבר עברת ממנהטן ל..נוף הקסום של דרום צרפת. זה שינוי ע נ ק י שאת מתייחסת אליו בנונשאלנטיות,אבל אישית אני מתקנאה בך על היכולת לעשות כזה שינוי בכזו קלילות. מהות השינוי-המקום וסגנון החיים  הנובע ממנו- זה בכלל חלום רטוב, (כן, ברור לי שזה לא רק ורוד).

מתקשר לי עם העניין של נוסחאות ושינוי וכו. משהו בתגובותייך מריח לי מוכר- ׳ככה זה אצל דור שני של היפים׳. כל מיני הפוכים על הפוכים...?
מוכרחה להודות שלמרות שאני מבינה היטב את היתרונות בעצות פרקטיות של ״נוסחאות״ - גם בי מתעוררות התנגדיות.

אני משתתפת שנים בבי״ס למדיטציה- ושם קצת הודבקה לי התווית של ״מורדת״.
נאלצת לחתור לנקודה מבלי להסביר אותה מספיק- אבל אחרי שנים, שבהם גם השתניתי, גם אולפתי, וגם מרדתי (או לא הייתי רצינית מספיק, תלוי את מי שואלים)
פתאום נוצרה סיטואציה שרבים הצטרפו דוקא לדרך שדומה יותר לשלי. הדרך בה הלכתי כי לא יכולתי אחרת.
זה שעשע אותי. (טוב, וגם האגו קצת התנפח -אבל הרגעתי אותו.)
הרהרתי בכך שבפעמים שכן ביקרתי את עצמי-ש״אני לא מספיק מחוייבת״, הייתי צריכה לסמוך על עצמי קצת יותר- בסה״כ הקשבתי למה שנכון לי, וקיבלתי קיצור דרך.
(יש מי שיגידו שכבר עשיתי על זה עבודה בגלגול קודם אבל אני לא חסידה של שליפת ״שפן הגלגולים הקודמים״ מהכובע).

בכל זאת, אני חושבת שחלק מהשיטות הללו -למשל להפטר מדפוס- עובדות. למרות שאני מבינה את הלוגיקה ואת הקלות של ״צעדי התינוק״ המומלצים- עדיין נראה ״תיק״ ליישם.
עצלנות? חוסר בשלות? הקשבה לקול שלי? לא יודעת.
זהו. אני מאחרת לעבודה. סליחה אם יצא לא ברור.
אוהבת אותך.


[b]לימונדה[/b] (2011-11-01T01:25:57):
הי אמא דבש,
תודה על הביקור |L| תמיד משמח אותי כשאת כותבת לי (-: מקוה שלא איחרת לעבודה.
קראתי את מה שכתבת לי בבוקר והיה יום כזה שלא איפשר לי לשבת בשקט ולענות עד שכולם נעלמו מהזירה (עכשיו).
[u]אחרי שכבר עברת ממנהטן ל..נוף הקסום של דרום צרפת. זה שינוי ע נ ק י שאת מתייחסת אליו בנונשאלנטיות,אבל אישית אני מתקנאה בך על היכולת לעשות כזה שינוי בכזו קלילות. מהות השינוי-המקום וסגנון החיים  הנובע ממנו- זה בכלל חלום רטוב, (כן, ברור לי שזה לא רק ורוד).[/u]
מסכימה איתך. זה באמת מעבר קיצוני (כל המקומיים מהכפר שלא זזו מפה כמה דורות מתפוצצים מצחוק כשהם שומעים "מאיפה באתם? מ[b]ניו-יורק, לפה?[/b] " אף אחד לא מתעייף מהבדיחה).
אבל הדשא באמת יותר ירוק פה מבברוקלין (-:
במחשבה שניה אני די בטוחה שהדשא שלי ירוק יותר משל רב האנשים אבל... אני בכלל לא בחורה של דשא (זה עושה לי אלרגיה)
וגיליתי (טוב אני בטוחה שכבר כולם עלו על זה באיזשהו שלב)... שהחיים זה מין קח ותן. טוב לך מבחינה אחת אז חייב להיות משהו אחר שיעיב ויוציא מהשיווי משקל. לאף אחד לא קל. החיים הם לא פיקניק. תמיד יש איזה משהו לעבוד עליו. משהו לשלם עליו. איזה שיעור מעצבן שחייבים להתיחס אליו. (ואם לא הוא חוזר ומתדפק ולא מרפה). ולא משנה כמה רחוק נוסעים התיקים נסחבים איתנו...
אני מקנאה על המדיטציה והתובנות- אולי אנסה לשלב את זה ברשימה של הדברים שאני רוצה לעשות בעשור החדש של חיי (אעביר את שנות הארבעים במדיטציה. זה טוב לעור הפנים).
ולגבי המרדנות: כשכשהייתי בטיול בהודו הגעתי לאיזה מחנה יוגה. הצטרפתי לחברה שלי שכבר שהתה שם מספר שבועות ואילו אני הגעתי מחודשיים בחופים בדרום. נוסעת לבדי לצפון הקריר ברכבת לילה. מגואה לרישיקש. מחול לקודש. מחוף להר. מקיץ לחורף. כשהגעתי למחנה היוגה ואחרי שנרגעתי מההתרגשות הראשונית שבמפגש עם חברתי חשכו עיני. זה היה ניראה לי כמו מין מחנה צבאי (או לפחות ככה אני [b]מדמיינת[/b] שניראה מחנה צבאי כי באופן אישי לא יצא לי). מין שטח מגודר. עם שומר. ביתנים כאלה מאסבסט. חדרים נזיריים. חלונות עם סורגים (נגד קופים). מיטות קשות. הופרדנו. כל תלמיד קיבל חדר משלו. ובלילה כל אחת לבדה בתא שלה מתעוררת מהגונג בארבע בבוקר לרוץ לאולם לעשות מדיטציה. חדר אוכל שמרב שקט וריכוז שבו כולם אוכלים כמעט נחנקתי על שלוק מים. אוכל לא מתובל בכלל. אין מלח על השולחן. אסור לאכול חריף. או מלח. וכמובן שבחדרים: אסור לעשן. אסור לשתות. אסור לעשות סקס (לא שהיה לי עם מי- למרות שניסיתי למשוך את תשומת הלב של מדריך היוגה ההודי החתיך והמשופם (-: אבל הביצועים שלי ביוגה היו כל כך עלובים שהוא לא שם עלי יותר מדי).
מהר מאד התייאשתי מהמקום. מהיוגה. מהמדיטציה. מהאוכל. מהגונג. אחרי יומיים כבר הברחתי מלח לחדר אוכל ואחרי שלושה צנצנת של מנגו כבוש חריף מתחת לשולחן. כמובן שהפסקתי להתעורר למדיטציה. ובלילה כשכולם כבר הלכו לישון עישנתי "בידים" מחוץ לחלון והסתכלתי על הכוכבים ושאלתי את עצמי מה אני עושה שם.
ביום שעזבנו איזה בחור שלמד שם שהתחברתי איתו (אדווארד. אנגלי מבוגר יותר עם חוש הומור) לקח אותי לשיחה וכשהתלוננתי על התנאים הוא צחק עלי. כאילו שבזבזתי את הזמן שלי. מרב מרד לא ראיתי "מעבר". פספסתי את כל הענין. ההפסד כולו שלי. או אולי כמו שאת אומרת פשוט הקשבתי לעצמי ועשיתי מה שנכון לי. או... שעדיין אני לא מצליחה להפטר מאיזה דפוס ילדותי מורד שמפריע לי לחיות "מעבר". (עייפה. הניסוח מסתרבל).
שיהיה לילה טוב! ZZZ |*|


[b][po]אמא של טוסיק דבש[/po][/b] (2011-11-01T01:50:06):
[u]אעביר את שנות הארבעים במדיטציה.[/u]
טוב תשמעי אחד הדברים שחיברו אותי לביה״ס הספציפי הזה, היא ההעובדה שהתנוחה השכיחה למדיטציה (וקבלת תרפיה) היא ב-ש-כ-י-ב-ה. בעיניים עצומות. תענוג.
חלומות פז|zzz|


[b][po]אינטו איציה[/po][/b] (2011-11-01T22:42:34):
לימונדי.

כן!!הייתי בפריז!
ושבתי...
איך תל אביב, השינקין של תל אביב נראה לי פתאום כפרבר מעורר חמלה, קטן ומשתדל.
ים תיכוני...
עשה לי חשק לבוא גם לצרפת, לכן באופן מיידי התחלתי ללמוד צרפתית :-)
אני כל כך אוהבת לקרא את מאורעותיכם שם...
_בא לי קרקס.
בא לי סאשה.
בא לי לימונדה._
גם לי!!


[b][po]אינטו איציה[/po][/b] (2011-11-02T18:02:17):
אוי לימונדה...
פתאום עולה לי רעיון הזוי.
במקרה במקרה היית בחגים בארץ??


[b][po]אמת וצדק[/po][/b] (2011-11-04T04:57:53):
איזה יופי. חבל שאני כבר מנקרת ולא מצליחה לקרוא הכל (הייתי בהפסקה ארוכה ממך ובכלל מרוב האתר). כל כך אהבתי את הסיפור שלך עם דיימונד!
מצחיק כל ההתעסקות עם סאשה. בדיוק לפני כמה ימים השם שלו עלה בארוחת ערב עם חברים. המשפחות שלהם היו בקשר הדוק והם הכירו היטב זה את זה בשנות הילדות והנעורים.
לגבי הקלדה איטית - ממליצה לך ללמוד הקלדה עיוורת. יש תוכנות שמלמדות את זה. לפני המון שנים השתתפתי בניסוי בטכניון שנועד לבחון תוכנה של הקלדה עיוורת, ובזכות הניסוי הזה אני מקלידה בעברית עד היום, וזה נכס!
נרדמת, לילה טוב...


[b]לימונדה[/b] (2011-11-08T13:20:21):
[b]ספונטניות[/b]
עברו שבועיים וחצי שבהם הבחור שכב על הספה, סובל מכאבים, משועממם, כואב, לא בנוח, עצבני, חסר מנוחה ובעיקר... בלתי נסבל.
כל בוקר, במשך עשרה ימים, התייצבה אחות אחרת (בסך הכל שלוש אחיות ברוטציה) על מנת לחבוש את הפצעים מהניתוח.
ככה זה פה. cest normal. או לחילופין (נא להגות במבטא צרפתי כבד): "זה טבעי".
כשאני מביעה התפעלות מהביטוח בריאות האחיות מרימות גבה "אז איך זה אצלכם? האם הם באמת מצפים ממישהו אחרי ניתוח שירוץ כל יום לבית חולים או לרופא להחבש? האם הוא אמור לעשות את זה לבד? ומה אם הפצע יזדהם- אז מה?".
אחרי עשרה ימים התפרים יורדים והבחור חוזר לעצמו. הפרצוף של הקדוש מעונה מתחלף בפרצף נחמד יותר... אפשר לנשום מחדש :-P
בסוף שבוע התחילו גשמים חזקים. מתעוררים בשבת והבחור אומר בארוחת בוקר שאם הוא לא עושה טיול- כלומר נוסע לאנשהו ונפרד מהספה הוא משתגע.
במרחק שעתיים וחצי נסיעה מפה ספרד, סן סבסטיין, עיר חוף באסקית, ומכה לחובבי אוכל משובח (אנחנו :-9). עשינו את הטיול הזה עם הילדים שנה שעברה ו...היה קצת קשה. הספרדים אוכלים מאוחר, מעשנים בברים ובמסעדות ובכלל כידוע לכולם.... לנסוע עם ילדים לסופשבוע מתגלה כעבודה קשה (לשחד. לעצור. להפריד. להאכיל. קאקי. פיפי). פתאום אני ניזכרת שעכשיו אנחנו יוכולים להפטר מהילדים ולנסוע לבדנו. אחותי עברה לכאן הקיץ והילדים מרגישים בבית- משפחה. יש לה ילד בגילם שהם שרופים עליו. איך לא חשבנו על זה? (האמת שחשבנו רק שזה עדיין לא יצא). מתקשרת לאחותי ותוך שעה אנחנו מוצאים את עצמינו מתרווחים באוטו, שומעים להיט מטומטם ברדיו ("איי איי איי" הגיע כבר לארץ?). דוהרים עם האוטו לספרד. הבחור אפילו מרשה לי בצעד חסר תקדים לעשן מהחלון באוטו. איזה כיף!!!!! כמה קרוב. כמה קל לחצות גבול. מוצאים את עצמינו בשתיים בצהריים בעיירת דייג קטנה מתפוצצים מטאפסים מדהימים ויין אחר כך ממשיכים לחפש מלון. במלון סייסטה ואמבטיה ארוכה. מאוחר יותר בלילה יוצאים עם מטריה לסיבוב בארים. חוזרים למלון בזיגזג שיכורים ומאושרים. מתעוררים בבוקר יקיצה טבעית. איזה תענוג!!! אחר כך אנחנו מתייצבים באחת עשרה בבוקר בעיירת הדייג הקטנה בדרך הביתה לעוד סיבוב טאפסים ויין וחוזרים לאסוף את הילדים בצהריים. חושבת על זה שלא יצא לנו יותר מדי מאז שאנחנו זוג להיות ככה בלי ילדים ואחריות...נכנסתי להריון ממש שניה אחרי שהכרנו ומאז...
בכל מקרה כותבת את זה ומשבחת את הספונטניות ואת הקלילות האירופאית שמאפשרת לדלג מארץ לארץ מתרבות לתרבות מבלי לעלות על מטוס.
ובצהוב כתוב- [b]האושר אינו תלוי בדבר, רק בנכונות לאושר[/b]
מוכנה...(-:


[b][po]נטע ק[/po][/b] (2011-11-08T13:47:19):
מקסים! איזה כייף :-)


[b][po]עדינה ניפו[/po][/b] (2011-11-08T15:24:31):
איזה קסם!!
לא יכולה להגיד שאני לא מתפוצצת כאן מקנאה D-:
אנחנו (אני ו"הבחור", מצחיק לקרוא לו בחור!) מפנטזים כבר שנים לעשות לנו איזו חופשה ככה לבדינו אבל נראה שייקח עוד קצת זמן עד שאפשר יהיה להשאיר את הקטנה ליותר מכמה שעות... איזה יופי שאחותך באה לגור לידכם!

התיאור שלך של האוכל המשובח והיין... זרק אותי לספר של המינגווי "גן עדן", קראתי אותו לא מזמן ומאז כל מה שאני רוצה זה לנסוע לאיזו עיירת דייג קטנה בצרפת לאכול אוכל משובח ולשתות ברנדי. אוף התיאורים שם שיגעו לי את השכל!!! מאד ממליצה אגב, ספר מעולה.

(גם אנחנו נכנסו להריון שנייה אחרי שנפגשנו.)


[b][po]שבע יהלום[/po][/b] (2011-11-08T22:25:37):
טוב,
דעי לך שמזה זמן יש לי פנטזיית מסלול באירופה, ומאז שאת כותבת כאן הוא הולך ומתרחב. אז תודה.
אני אוכלת נשיקולדה, איך זה קשור?
כי לפני איזה חודש שאלתי את השותף אם הוא זוכר נשיקולדה מהילדות, ואיך זה יכול להיות שהפסק זמן והטורטית והכיף כף עוד כאן, והנשיקולדה ננטשה.
תנחשו מי חזרה רגע אחרי.
מה שאני מנסה להגיד זה שחלומות מתגשמים.
|[b]| |[/b]|


[b][po]אמת וצדק[/po][/b] (2011-11-09T07:30:47):
[u]אחותי עברה לכאן הקיץ[/u]
נפל לי אסימון - היא לא רק ביקרה, היא ממש עברה לגור ליידך, נכון?
נשמע כמו חיזוק מאוד משמעותי בכיוון של הפגת הבדידות והארעיות.
מה שלום האמא היקרה שלך? אולי כבר יש לה מחשבות על הצטרפות?


[u]מתקשרת לאחותי ותוך שעה אנחנו מוצאים את עצמינו מתרווחים באוטו... דוהרים עם האוטו לספרד... איזה כיף!!!!! כמה קרוב. כמה קל לחצות גבול. מוצאים את עצמינו בשתיים בצהריים בעיירת דייג קטנה מתפוצצים מטאפסים מדהימים ויין אחר כך ממשיכים לחפש מלון.[/u]
זה פשוט לא ייאמן! החיים שלכם הם תסריט מעולה לסיפור גן העדן. כל כך רחוק (לפחות מנטאלית) מלהיזכר כל ערב מחדש שאנחנו לב המטרה של תוכניות הגרעין האיראניות...


[b]לימונדה[/b] (2011-11-09T11:57:47):
בלילה הבחור חמק לו מהמיטה ונסע. יוצא לדרך בחשיכה המוחלטת לשדה התעופה לתפוס לפנות בוקר טיסה. הוא נסע לארץ לכמה ימים לסדר עינינים שקשורים למות אביו.
בבוקר אני מתעוררת ומגלה שבמקום בחור אחד יש שני ילדים ישנים חמימים ומתוקים מכורבלים לצידי.
חומקת בשקט למטה- על מנת שלא להעיר ולזכות בעוד כמה רגעים של חופש ואפשרות לשבת בשקט עם כוס קפה ולהציץ פה. אולי לכתוב.
[sup]אבל הכי מדויק יהיה להגיד שאני רצה כאחוזת אמוק למחשב לראות אם כתבו לי[/sup] :-]....שמחה ומתרגשת מכל תגובה של חברותי לדף שלי (וברוכה הבאה [po]אמת וצדק[/po]...התגעגעתי {@)
אתמול לא מצאתי את הזמן הדרוש בשביל לשבת על המחשב לענות. לפעמים כשיש לי זמן, במקום לקחת את קיצור הדרך לבלוג שלי, כמו שהייתי עושה בהתחלה כשהתחלתי לכתוב פה, אני קוראת במקומות אחרים. צרות של אחרים. (ואז בכלל נכנסת לסרטים של איזה קשיים אנשים אחרים עוברים ומי אני בכלל...מרגישה כאילו הסרט שלי נכנס לקטגוריה של "צרות של עשירים"). בכלל התלבטתי אם לכתוב את הפוסט האחרון על תענוגות רחוקים כי פחדתי שזה יצא "משוויץ" כזה. למרות שעבר הרבה זמן מאז שגרתי בארץ, עדיין ניזכרת באיך זה מרגיש כשהאופציה היחדיה שלך לצאת משם היא בן-גוריון. ו [u]מלהיזכר כל ערב מחדש שאנחנו לב המטרה של תוכניות הגרעין האיראניות...[/u] (זוכרת איך היתה תקופה טינאייג'רית כזאת שאני וחבר היינו נוסעים לשדה תעופה בתור בילוי. הכי ח"ול שיכולנו להגיע אליו. נוסעים בלילה מאוחר כשזה המקום היחיד שעוד פתוח, יושבים בקפיטריה ומקנאים באנשים עם מזוודות).
אבל מי שקראה לאורך זמן אצלי יודעת שלא הכל גן-עדן (ובכלל האם קיים מושג כזה?).
מתחילה להבין שאכן קיימים רגעים כאלה של אושר. הבזקים. ושצריך לנסות לשאוף שיהיו כמה שיותר כאלה.
מה שהיה הכי מוצלח בחופשה בשבילי היה הספונטניות. הו הספונטניות והקלילות שלפעמים כל כך חסרות לי בחיי המשפחה ושבשבילי הן אויר לנשימה.
איזה כיף היה להתעורר מאוחר בבוקר גשום לא לדעת מה עושים ופתאום שעתיים אחרי למצוא את עצמינו על הכביש המהיר. ונכון שמאז שאחותי עברה לפה נפתחו כל מיני אופציות וכיוונים חדשים והעובדה שיש לנו משפחה משנה הכל בהוויה הזאת פה (ניזכרת איך בהתחלה כשעברנו לפה והבנים כבר היו בגן ואני והבחור נוסעים באוטו כל הזמן רדפה אותי מחשבה שאם חס וחלילה משהו יקרה אין לנו פה [b]אף אחד[/b]. כלומר- מי יקח אותם מהגן? המחשבה הזאת רדפה אותי כל הזמן בחודשים הראשונים פה).
תודה עדינה על ההמלצה. מאד אוהבת את המינגוויי. רציתי לכתוב לך מגילות...היו לי עוד המון תובנות בקשר לכל הדילמות- אבל מסתבר שאני לא משהו במגילות... מקוה שבימים הקרובים אוכל למצוא יותר זמן לכתוב.
[po]נטע ק[/po] מוסרת (())
אינטואיציה- איזה כיף שהיית בפריז. איך היה? נהנית לקרוא אצלך ומסתקרנת לדעת למה חשבת שראית אותי בחגים ואיפה- ובכלל...איך אני ניראת???
שבע- הי...נשמע נחמד שוקולד עם שותף (נשיקולדה...מנסה לדלוף משהו איזה זיכרון עמום אבל המשיכה שלי למתוקים היא כמעט בלתי קיימת)... מסלול אירופה נישמע מרגש. וכן- [b]חלומות מתגשמים[/b]!!!! צריכה לחלום יותר...
תרנגולות מקרקרת פה בהיסטריה. עוד ביצה.
תיכף צריכה לאסוף את האוטו מהמוסך ולהוריד את הילדים בחוג כדרות.
מקוה למצוא בימים הקרובים יותר זמן לכתוב.


[b][po]עדינה ניפו[/po][/b] (2011-11-09T12:06:11):
[u]זוכרת איך היתה תקופה טינאייג'רית כזאת שאני וחבר היינו נוסעים לשדה תעופה בתור בילוי.[/u]
טוב, זה כבר גובל במוזר! גם לי היה חבר כשחייתי באריזונה שהיינו נוסעים יחד לבילויים בשדה התעופה של פינקס, הולכים, שותים קפה, מסתכלים על המטוסים שיוצאים, מרכיבים אחד את השני בכסא גלגלים...
חשבתי שאנחנו יוצאי דופן, מסתבר שלא ממש.


[b][po]אמא של טוסיק דבש[/po][/b] (2011-11-09T22:06:47):
[u]התלבטתי אם לכתוב את הפוסט האחרון על תענוגות רחוקים כי פחדתי שזה יצא "משוויץ" כזה[/u]
לימונדה מתוקה, תודה שאת צובעת גם לנו את החיים עם ניחוח חו״ל בתיאורייך!
מזל שכל היופי הזה מסביב, זוכה לתרגום המילולי [b]שלך[/b], שיפה לא פחות..
מעבר לזה היי שקטה, כולנו פה יודעות שה״בפנוכו״ זה מה שקובע ולא התפאורה שבחוץ.
משמח לקרוא שאלו ימים יפים עבורך - insideout.
שימשיכו, אמן! |L|


[b][po]במבי ק[/po][/b] (2011-11-11T16:22:06):
[u]התלבטתי אם לכתוב את הפוסט האחרון על תענוגות רחוקים כי פחדתי שזה יצא "משוויץ" כזה[/u]

אני דווקא צריכה שתשוויצי עוד :-)


[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2011-11-11T17:47:01):
ואני חשבתי שסטיית הביקור בשדה התעופה לעת ליל מתוך כוונה להיות קרובה עד כמה שניתן להמראה בעיתות בהן היא לא התאפשרה הייתה שמורה לי ולי בלבד :-)
טוב למצוא שותפות לדבר
איחולי זמן ברכה
מיכל


[b][po]עדינה ניפו[/po][/b] (2011-11-23T06:24:49):
חושבת עליך...
מקווה שאת בטוב [@


[b][po]שבע יהלום[/po][/b] (2011-11-26T18:23:16):
גם אני התגעגעתי (())


[b][po]אמא של טוסיק דבש[/po][/b] (2011-11-26T18:52:06):
גם אני מתגעגעת (())
חיכיתי שתפציעי ורק אחרי שהשמעת קול, באתי לדפוק על דלתך.
[sup]אפילו לרגע חשבתי שאת (מהסיבות שלך) גברת ג׳יבריש, תארי לעצמך..[/sup]


[b]לימונדה[/b] (2011-11-30T17:25:18):
מסתבכת עם עצמי.
בראש מחשבות רצות. עשרות פוסטים מלאי תובנות והומור (רק שאני לא מצליחה לכתוב כלום. אפילו לא שורה).
כותרות בומבסטיות. מניפסטים. הצהרת כוונות.
ואז מוצאת את עצמי מול המחשב משותקת (ובצהוב כתוב שקושי הוא לא בהכרח סבל).
מאז שכתבתי פה לאחרונה כל פעם שניכנסתי לדף שלי נתקעתי.
חוזרת מטיול עם הכלב. האגם התרוקן כמעט כליל. זה אגם מלאכותי לצורכי חקלאות אבל בממדים רציניים (משהו כמו שלוש וחצי קילומטר אורך וחצי קילומטר רוחב). כשהוא חשוף ככה רואים את בולי העצים הרחבים שנגדעו לצורכי הקמת האגם לפני איזה שש שנים. מסביב נטעו הרבה עצי פרי שהם עדיין צעירים. חבושים. שזיפים קטנים וחמוצים. ויש גם שיחי פטל שחור פראיים. לא הכי טעימים ככה אבל מעולים לריבה. עדיין יש ברווזים במה שנשאר מהאגם ועוד הרבה ציפורים אבל המראה הוא ריק וקצת עצוב. החורף כבר פה. יומיים שמש אחרי שבוע בלי.
הילדים סבבא.
הבחור קצת פחות. קשה לו.
אני מנסה למצוא את עצמי בכל זה.

{@ ותודה לגבירה (ונטקה) על המילים ועל ההזמנה לשיעור יוגה מקוה שבקרוב אממש... [sup]מתגעגעת למורה שלי מניו יורק[/sup]
תחת שמן- מקוה שאת הגוזלית, אביגיל ותמר בטוב (-: כרגיל מוסרת ביזו
עדינה- חושבת עליך הרבה (הזוי לא בהתחשב בזה שעדיין לא נפגשנו?) |L|
שבע- מקוה שאת בטוב. עוקבת. מוסרת הרבה אהבה
במביק- ניסיתי אותך ביום ראשון...לא היה לי מזל


[b][po]הגבירה בחום[/po][/b] (2011-11-30T17:32:58):
מבינה מאוד את התחושה מאחורי המילים שלך,
חווה בעצמי דרכן תחושת התקיעות,
מן מיסוך, אי בהירות...? (לא רוצה להכניס לך מילים שמתארות חוויה שלי)
לומדת גם אני להיות בקושי, לאו דווקא בסבל..
מקווה גם אני שבקרוב תממשי, זה באמת יהיה הזוי וקסום אם יצא לנו ככה להיפגש ביום חול בשעור יוגה... (בדיוק העלמה נטיקה ואנוכי דיברנו בשעור הקודם על כמה המקום הזה נוכח באופן מוזר בחיינו)
@}


[b][po]במבי ק[/po][/b] (2011-11-30T17:50:27):
(())

עכשיו אני בבית אם נוח לך. הגדולים הלכו עם אבא לבאולינג

[b][po]אמא של טוסיק דבש[/po][/b] (2011-11-30T21:32:50):
גמדנה ו״תחת שמן״ :-)
חופשי מותק, אט יור סרוויס, העיקר שצחקת! האמת גם אני מאד צחקתי כשקראתי אצלי- גם מהכינוי וגם כי יכולתי לדמיין אותו מפטיר באגביות - [u]את כותבת לה שאת אוהבת אותה?[/u]
זה ממצה לא מעט מההבדלים בין גבר לאישה, במשפט כ״כ קצר..

[u]מאז שכתבתי פה לאחרונה כל פעם שניכנסתי לדף שלי נתקעתי.[/u]
שמתי לב שהכתיבה כאן , קצת דומה לסקס- ״המשביעו רעב והמרעיבו שבע״.
ואז ״יעזבך יומיים״.
הא! מבטיחה לך שלא נשארת מאחור,
כולנו כאן חיכינו בסבלנות ובאהבה שתחזרי.
פלן דה ביזו לך לימונדה |*|

[b]לימונדה[/b] (2011-11-30T23:17:42):
"מעשה האהבה" תקחי את אביגיל ותמר להשתלמות :-)(אני גם מצטרפת למרות שאני לא חומר "סדנאותי") לכי תדעי...אולי זה משהו טאנטרי?
קראתי את חוכמות האפרוח- מדהימה אמיתית!!!|אפרוח| |מתנה|

(ובצהוב כתוב שבין השורות כתובות המילים. בדיוק לזה התכוונתי!)


[b][po]אמא של טוסיק דבש[/po][/b] (2011-11-30T23:36:54):
תודה! (מנחת גדל לי הת.. וגם יצא חרוז).

חשבתי על משהו בסגנון סדנת כתיבה (למרות הפחד שאתגלה כעילגת היחידה בין קבוצת מוכשרים), או בנייה בבוץ, משהו כזה שיש ״עשייה מרחיבת נפש״ בצידו.
טנטרה, עם כל הכבוד ויש, לא ממש בשבילי.

[sup]חוצמזה עשיתי אצלי שינוי קוסמטי וזה גרר גם עריכה שלך, (כדי לשמור על הסדר הנכון). סורי[/sup]


[b][po]שבע יהלום[/po][/b] (2011-12-01T01:26:03):
למונייד, חסרת לי. טוב שחזרת לא משנה בכלל מה ייצא לך לכתוב.


[b][po]עדינה ניפו[/po][/b] (2011-12-01T07:32:26):
לימונדה אהובה איזה כיף שאת פה, אין לי זמן לכתוב עכשיו, אחזור יותר מאוחר...

טוסיקית (ככה אני קוראת לקטנה שלי) - אם רצונך בסדנא, אין אין אין על סדנת הכתיבה של גבי ניצן באשרם במדבר! הייתי נוסעת כל שבוע אם הייתי יכולה. (הייתי כבר פעמיים) ממליצה לך לבדוק את זה. זה לא רוחניקי בכלל ויחד עם זאת זה מסע מרתק מחלים ומעמיק שבסופו את מרגישה מועצמת ביותר.


[b][po]אמא של טוסיק דבש[/po][/b] (2011-12-01T09:40:31):
עדינה- תודה! ההתלהבות שלך ושל מימה מהסדנה של גבי, היא שבכלל הכניסה לי את הרעיון. אבל אין מחר...
[sup]חוצמזה דחוף לי להצהיר שאני מחבבת (מדי פעם) סדנאות רוחניקיות, אבל לא מחפשת ״לתפוס מרובה״[/sup]

[u]החורף כבר פה. יומיים שמש אחרי שבוע בלי.[/u]
לימונדה- איך מחממים אצלכם-אח? קמין?
שואלת, ככה, בשביל להשלים את התמונה הרומנטית..
<מזכיר לי שקצת אחרי שאחותי ילדה, היא התקשרה אלי לקטר קצת, ואני, מתוך הפופיק של עצמי, נמרחת ברומנטיות: ״את בטח כ״כ מאושרת!״, עד שהבחנתי בהיסוס בקולה וקלטתי שהמסכנה נחנקת, ואני עוד דוחפת לה צמר גפן מתוק לגרון!>

[b][po]אמא של טוסיק דבש[/po][/b] (2011-12-02T00:26:41):
נעצמות לי העיניים, פורשת לישון.
נשיקות אהובה. פה-דה-בורב


[b]לימונדה[/b] (2011-12-02T00:43:04):
|*| לילה טוב


[b]לימונדה[/b] (2011-12-02T12:56:09):
[b]הקושי הוא לא בהכרח סבל[/b]
[sup]שמישהו יגלה את זה לבחור[/sup]

בתקופה שלא כתבתי יצא לי לקרוא את הבלוג שלי מתחילתו ועד סופו וגיליתי שלמרות התקיעות יש גם תנועה ותזוזה (וגם גיליתי שרב הזמן הבחור זועף).
כשהתחלתי לכתוב פה זה היה מתוך כאב גדול וניתוק מהבחור (אני ישנתי בחדר משלי), אחר כך בצעד חסר תקדים ואימפולסיבי וויתרתי על "החדר משלי" (במסגרת ההסכם [b]"שטחים תמורת שלום בית"[/b]) והענקתי אותו לילד הצעיר ועברתי בחזרה לחדר הזוגי the master bedroom
טוב..הניסיון של שני הבנים בשני חדרים היה קצת מופרך. אני התבאסתי שאין לי חדר עבודה והצעיר (חמש) שקיבל את החדר החליט שהוא לא מכניס לשם שום צעצועים, כל הצעצועים בחדר של הגדול ואז כשצריך לסדר הוא לא מסכים "כל אחד מסדר את החדר שלו" הוא מצהיר. חוץ מזה שאיכשהו לא ניראה לי הגיוני שהם ישנים בחדרים נפרדים. מאז שהם קטנים הם ישנו באותה מיטה, הם חברים מעולים ולא היתה לזה שום הצדקה ממשית חוץ מהצורך שלי לחזור למיטה המשותפת באלגנטיות.
ו...עדיין משהו בסידור החדרים לא הסתדר לי. לא יודעת אם זה קשור לכיוונים ולתורות סיניות עתיקות, או אולי זה פשוט באופן אוביקטיבי לא היה נכון.
יש משהו בחדר הגדול עם הקורות החשופים וכל המקום המיותר הזה וחסר האינטימיות שביאס אותי. כל הזמן חזרתי לנקודה הראשונית שניראה לי הכי שווה שיהיה לילדים חדר משותף ענק, שבו יוכלו לארח חברים, לבלגן וכו', לנו חדר שינה אינטימי ולי- חדר עבודה/אורחים. הבעיה היא שמאז שעברנו לבית הזה (לפני שנתיים) הבחור פשוט התעקש שהוא רוצה לישון בחדר הגדול ויהי מה. וכל פעם שניסיתי לפתוח את זה לדיון זה היה נגמר בדמעות (שלי) והבחור היה אומר משהו כזה- "אני לא רוצה. אבל תעשי מה שאת רוצה" וסוגר את הדלת.
אז... הבחור נסע החודש לשבוע לארץ ויום אחרי שהוא עלה על המטוס אני נסעתי לאיקאה (הו איקאה...) וקניתי מיטת קומותיים ועוד כמה תוספות (נו..נרות, ווילונות וכוסות יין (-:). ואז ביצעתי את התוכנית כהפתעה לפני שהבחור חוזר.
החדר של הילדים יצא מדהים!!!! מהקורות אפשר לתלות ערסל ונדנדות וזה פשוט ניראה כל כך יפה ושווה. מה גם שאני אוהבת מיטות קומותיים והם התלהבו בטירוף.
חדר השינה שלנו הוא פשוט חלום. רגוע. חמים- וילונות שקופים מנשבים ברוח. נקי. יפה.
ו...יש לי שוב חדר עבודה (ובמקרה הצורך חדר אורחים).
האמת שלא פחדתי מהתגובה של הבחור כי התוצאה דיברה בעד עצמה. זה פשוט ניראה כל כך טוב ונכון. אין מצב שמישהו לא יראה בזה שידרוג.

הבחור חזר. עלה למעלה. ראה כי טוב. אהב.
ואז אמר : " נו...לקח לך שנתיים לעשות את זה. יופי" 0-:


[b][po]אמא של טוסיק דבש[/po][/b] (2011-12-02T17:14:36):
וואו...לקח לך שבוע לעשות את זה. מדהים ;-) |Y|


[b][po]שבע יהלום[/po][/b] (2011-12-02T23:45:50):
לימונדה, אין לי מילים.
סתם, יש לי מלא מילים, רק צריכה לבחור מתוכן.
נגיד המילים כל הכבוד! או, איך שימחת אותי! וגם- וואהו!
קראתי וקראתי ונהייתה בי ציפייה שזה מה שתכתבי שעשית. ככה, כי זה נכון, כדי להשתחרר מאישורים, ושוב, כי זה נכון.
שהסדר הזה יעשה לך הרבה סדר, ויביא איתו לילות מתוקים בחדר החדש, ובכלל טוב בכל החדרים.
התגובה שלו אומרת המון, עליו, עליך, ועל מערכות יחסים בכלל.


[b][po]אמת וצדק[/po][/b] (2011-12-03T07:15:57):
מזל טוב על הסדר החדש! אני מכירה היטב את התחושה של סידור חדרים לא נכון, ואת ההקלה והאושר שיכולים להגיע אם מתקנים זאת.
בכל פעם שתיארת את חדר השינה הענק שלכם עם הקורות הגדולות, חשבתי כמוך לאיזה ממלכת ילדים מופלאה הוא יכול להפוך. כמה משמח!


[b]לימונדה[/b] (2011-12-03T09:39:52):
אני לא יודעת אם לסיפור הזה יש פואנטה.
כלומר זה שעכשיו הבית מרגיש יותר טוב- הגיוני. זה ברור. ידעתי את זה מלכתכילה.
אבל ניראה לי שבאמת משהו בכמה מילים שהבחור אמר ה..." נו...לקח לך שנתיים לעשות את זה. יופי" (שמיד גרר אותי לוויכוח "אבל רגע..אתה לא היית מוכן..בלה..בלה")
[u]התגובה שלו אומרת המון, עליו, עליך, ועל מערכות יחסים בכלל.[/u]
לא יודעת אם זאת המסקנה המתבקשת אבל חושבת שמשהו בכיוון של "דבר פחות עשה יותר"


[b]קואלה[/b] (2011-12-03T09:56:56):
מזל טוב על השינוי המבורך שלכם
[u]לא יודעת אם זאת המסקנה המתבקשת אבל חושבת שמשהו בכיוון של "דבר פחות עשה יותר"[/u]
אני הצלחתי לשכנע את הזועף שלי לבחור בשם של הילד שרציתי כשהוא עוד היה בבטן ואפילו לשכנע אותו שזה היה ההרעיון שלו
אמנם מאז איבדתי את היכולת לשכנע אותו ואנחנו גרים 4 שנים בדירה שכורה שעושה לי רע
עכשיו (חודשים לפני שנגמר החוזה) אני מבינה שהייתי פשוט צריכה לזוז. גם אם יאיים שהוא לא יבוא איתי, גם אם יזוז בלי לרצות
כל הכבוד לך לימונדה שהזעף של הבחור לא החליש אותך


[b][po]אמא של טוסיק דבש[/po][/b] (2011-12-03T16:05:32):
|!| השמרי לך מתיאור של תבשילים מגירי ריר בדף אחד, לצד תיאור של חדר אורחים מזמין בדף הזה, מגובה בתובנה של ״דבר פחות עשה יותר״. אחרת- את עלולה עוד למצוא את כולנו יחד, מופיעות על מפתן ביתך.

[sup]וכן, שמתי לב איך היית פשוט חייבת למרוד בהסכמה בדבר היותם [u]מבזבזי אנשים[/u], בהזכירך רכישות שהשתיקה יפה להן, בחלק הערבי של העיר.[/sup]


[b]לימונדה[/b] (2011-12-04T00:41:43):
[b]קואלה[/b] עוקבת בשקט אחרי הדיאלוג שלך והכיוון החדש שאת לוקחת ושלוקח אותך. חייבת להגיד שזה די מרתק הנקודת מבט שלו. לומדת מזה המון.
קוראת אותך תמיד. לא תמיד מגיבה כי לפעמים זה מרגיש "קרוב מדי לבית" (אם קיים ביטוי כזה בכלל)
מקוה שתמצאי בית טוב בחודשים הקרובים לפני חידוש החוזה. שתמצאי מקום שאת אוהבת ומרגיש לך נכון ושישכון בו שלום ואהבה. |*| |L|

[b]אמא דובשנית[/b] יאללה תבואו!!! יש חדר אורחים, תבשילים ותובנות (-: (רק שזה ממש רחוק)
ולגבי הכתב הקטן...אופס...שיט! מקוה שלא נקראתי כאילו ביצעתי ככה סתם לאור יום רכישות שהשתיקה יפה להן. הולכת לתקן את הטעות מיד.
אבל לא מסכימה עם הקטע של הביזבוז. שמחה על כל סוגי התבלינים בחיי (וגם על העשבים) |*| |L|



[b][po]נטע ק[/po][/b] (2011-12-04T07:43:09):
נשמע שינוי נפלא - איזה כייף.


[b][po]אמא של טוסיק דבש[/po][/b] (2011-12-04T07:56:15):
לימונדה, :-0
[sup]זה היה ממש ולגמרי בצחוק. עשיתי טעות שלא הוספתי את מר סמיילי לפרש אותי...[/sup]
@}


[b][po]עדינה ניפו[/po][/b] (2011-12-04T09:22:28):
[u]ואז אמר : " נו...לקח לך שנתיים לעשות את זה. יופי"[/u]
וואי, כמה מוכר! וואחד חתיכת למידה גם לי...
זה לפעמים מאד מתסכל כי כל הזמן נדמה לי שאני [b]לא[/b] עושה דברים [b]בגללו[/b]
כי [b]הוא[/b] לא רוצה
[b]הוא[/b] לא מסכים
[b]הוא[/b] לא יאהב
[b]הוא[/b] יכעס...........
בסופו של דבר אני לומדת שוב ושוב ש -
[list]
[*] לפעמים אני רק מספרת לעצמי סיפור על סמך נסיון העבר שלי איתו וזה לא רלוונטי לנושא הנוכחי.
[*] לפעמים הוא באמת לא יאהב או יכעס אבל - אז מה?!!!
[*] לפעמים אני משליכה את חוסר הביטחון או הבילבול שלי עליו ואז רק נדמה לי שזה [b]הוא[/b] שעוצר אותי אבל בסוף מגלה שזאת אני (למשל עם הברית של הבן השני שלי. כל ההריון חשבתי שאני רוצה שלא נימול אותו אבל [b]הוא[/b] לא הסכים ואני כעסתי... עד שיום אחד [b]הוא[/b] התחיל לשקול את האפשרות ואז אני נבהלתי והיה לי ברור שאני רוצה ברית!)
[*] אם אני מחליטה לא לעשות משהו [b]בגללו[/b], כדאי מאד שאני אהיה מודעת לזה לגמרי ואמצא את הדרך לחיות עם זה באמת בשלום (ולא בנדמה לי שאני בסדר עם זה אבל בפנים עמוק מתמרמרת על זה). ובדרך כלל הדרך היחידה בשבילי להגיע לשלום עם זה זה לדבר איתו על זה עד שאני מרגישה באמת שלמה עם זה. מרגישה שהוא רואה אותי ומבין אותי ואני אותו.
[/list]

ולפעמים הכי בא לי להגיד "אוף הגברים האילו, פשוט חתיכת עם דביל שלא מבין בכלום!!!" אבל הבעיה היא שאני כל הזמן מגלה שאנחנו כולנו חלק בלתי נפרד האחד מהשני והחוכמה של היצירה היא שאין הפרדה ביני לבינו ואם מבינים את זה לעומק אפשר לראות את ההשלמה המדויקת בין כל הדברים.
זה מעשה אהבה |L|
נשיקות


[b]לימונדה[/b] (2011-12-04T10:14:45):
וואוו עדינה!!! איך נהיית כזאת חכמה? [-:
מסמנת v על כל אחת מהנקודות... כל אחת מהן רלוונטית לגבי וניתנת להשלכה על כל כך הרבה מיקרים שונים ומשונים.
מבינה משהו לגבי כל "הלופים" שאותם אני מנסה כל פעם מחדש לפרום בדרך של דיאלוג, שזאת הדרך שלי (הדרך הנשית) ואז רואה שממול נימצא מישהו שהולך לאיבוד בכל המלל ובעצם מחפש מעשים. כל הסיפור הזה על סידור הבית העסיק אותי כל כך הרבה וכל פעם שניסיתי לפתוח אותו לדיון נתקלתי בקיר...פתאום מבינה שלפתוח אותו לדיון היא לא ממש הדרך בשבילינו. במקום זה מחלחלת ההבנה שאם יש משהו שממש מפריע לי במקום להיתקע לנסות לשנות.
התגובה הזאת שלו ("לקח לך שנתיים") לאחר המעשה שיגעה אותי לגמרי...(אולי ציפיתי להתנצלות או לזרים של דפנה) אבל אז הבנתי כמה אנרגיה מבוזבזת הלכה על התבחבשות הזאת ועל הניסיונות העקרים לפתוח את זה לדיאלוג ולניסיון לשכנע כשבעצם פשוט הייתי צריכה לפעול- ובמקרה הכי גרוע אם זה ממש לא מסתדר תמיד אפשר לשנות.
המקום הזה של: [u]לפעמים אני משליכה את חוסר הביטחון או הבילבול שלי עליו ואז רק נדמה לי שזה הוא שעוצר אותי אבל בסוף מגלה שזאת אני[/u] כל כך מוכר לי...
והכי עמוקה זאת התובנה הזאת
_שאני כל הזמן מגלה שאנחנו כולנו חלק בלתי נפרד האחד מהשני והחוכמה של היצירה היא שאין הפרדה ביני לבינו ואם מבינים את זה לעומק אפשר לראות את ההשלמה המדויקת בין כל הדברים.
זה מעשה אהבה_
על זה אני צריכה עוד לעבוד ולהפנים... ?
[sup]איזה מזל שתמיד יש משהו לעבוד עליו[/sup]
תודה |L|


[b]לימונדה[/b] (2011-12-04T13:50:26):
עוד סיפור טרי מהיום...
לבחור יש טנדר עבודה. משהו שקנינו הקיץ ממכונאי מפוקפק ומאז הוא כל הזמן מתקלקל ונתקע. רק ביום שישי הוא החליף אלטרנטור (180 יורו) ואתמול שוב ניתקע. P-:
נקרע הכבל של הקלאץ'.
הבחור התקשר אלי מהדרך ואני טסתי במהירות האור לחלץ אותו. הבחור קשר את הטנדר לצ'ופציק הגורר (?!) של האוטו שלי ואני גררתי אותו בשבילים המתפתלים. הבחור מנווט מאחורי בטנדר, נוסע עם חצי גוף מחוץ לחלון, לא [b]צועק[/b] אלא [b]שואג[/b] עלי: "תסעי יותר לאט" "את לא מבינה כלום" ועוד כאלה דברים. בסוף הצלחנו להגיע כמעט עד הבית ולהחנות את הטנדר במקום בטוח, הוצאנו את כל הכלים מהאוטו והוחלט שנחכה עד יום שני לגרר.
אתמול בערב הייתי באירוע של הכפר עם הילדים וניתקלתי בבעלת הבית המדהימה שלנו ובבן שלה, סבסטיאן, שהוא מכונאי מתלמד בן 19. פתאום עלה לי רעיון שבמקום להזמין גרר ולקחת אותו עוד פעם לגראז' ולהוציא 300 יורו על אוטו שהערך שלו הוא משהו כמו 500 יורו, אולי אני אשאל אותה אם במקרה סבסטיאן ירצה לעשות קצת כסף בסוף שבוע ולראות אם הוא מצליח לתקן את הטנדר. בעלת הבית אמרה שהבן שלה הוא קצת "יוסלס" אבל שהחבר שלה הוא מכונאי של רכבים חקלאיים והוא מכיר את כל הטנדרים בעל פה והוא יהיה בוויקנד אצלה ואז יעבור להסתכל על הטנדר. כשחזרתי בערה מהאירוע סיפרתי לבחור על ההתפתחויות והתגובה שלו היתה:
[b]א.[/b] קפץ משמחה.
[b]ב.[/b] נישק אותי ואמר "תודה אישתי החסכנית החברותית והמבריקה"
[b]ג.[/b] הסתכל עלי בזעף ואמר: "איזה פאדיחה...למה עירבת אותם?"
[sup]התשובה היא- ג'[/sup]
הבוקר שמונה וחצי, הבחור ישן. אני בתחתונים על הספה מכורבלת עם שמיכה ועם הבכור מתעדכנת ב"באופן" (ומה כבר קרה במהלך הלילה מאז כתבתי לאחרונה על מתכונים ועל אורז).
דפיקה בדלת. אני רצה להתלבש. מעירה את הבחור. בעלת הבית והחבר שלה בדלת והוא מבקש את המפתחות לטנדר. הבחור קופץ מהמיטה דרוך. תוך שתי דקות הוא מצטרף אליהם. אני מחכה.
כשהוא חוזר הוא אומר לי שהחבר של בעלת הבית הצליח לנהוג את הטנדר אליהם (על מהלך שלישי או משהו כזה) והוא יראה מה הבעיה. ניסיתי לסחוט ממנו תודה. לא הצלחתי.
[b]מסקנה- ??!![/b]

[b][po]מיכל בז[/po][/b] (2011-12-04T14:17:14):
לימונדה, מחקתי את עצמי. סליחה. פתאום נשמעתי לי, שלא כהרגלי, מאוד נחרצת וקשוחה. אולי זה הורמונלי?

בכל מקרה, את מוזמנת לשחזר. או לשכוח שהייתי פה ולמחוק גם את ההודעה הזו.


[b]לימונדה[/b] (2011-12-04T14:21:16):
[u]זה לא שלך - זה שלו. אבל את זה בטח ידעת כבר קודם, לא?[/u]
זה בדיוק הקטע...כל הזמן אני מרגישה כאילו אני הולכת על חבל דק ומנסה בכל רגע נתון להבין איפה אני מתחילה ואיפה הוא נגמר.
כלומר...לעשות את ההפרדה בין העבודה העצמית שלי והסתכלות על ההתמודדות הזוגית כעל סוג של מראה שבה אני רואה את ההשתקפות שלי ובתוך כל זה לנסות להבין איזה חלק שייך לו ולחסימות ולדפיקויות שלו.
או כמו שעדינה ניסחה:
[u]ולפעמים הכי בא לי להגיד "אוף הגברים האילו, פשוט חתיכת עם דביל שלא מבין בכלום!!!" אבל הבעיה היא שאני כל הזמן מגלה שאנחנו כולנו חלק בלתי נפרד האחד מהשני והחוכמה של היצירה היא שאין הפרדה ביני לבינו ואם מבינים את זה לעומק אפשר לראות את ההשלמה המדויקת בין כל הדברים.[/u]


[b]לימונדה[/b] (2011-12-04T16:41:56):
ממש בא לי גם איזה כיוון נוסף. איזו נקודת מבט גברית לא מזדהה והורמונלית שחותכת למטרה כמו חץ.
ושיהיה ברור, אני ממש לא מתכוונת להיות ביקורתית או לא מפרגנת, כי זה מדהים בשבילי לקבל את התובנות הנשיות של החברות שלי פה, הן נקראות לי כל כך חכמות, עמוקות, מצחיקות ונכונות.
אני לגמרי רואה בהן |מתנה| רק שלפעמים הן קצת יותר מדי קרובות לצורת החשיבה שלי.

פתאום נזכרת שכשהבחור צעק וקילל אותי אתמול, כשחילצתי אותו עם האוטו, הוא אמר "את בטח מתבאסת שאין לך בעל מוצלח ועשיר ובמקום זה נפלת על לוזר עם טנדר מתפרק"
ובאמת יש כל הזמן את הכבוד הגברי הזה ובשבילו אולי כל העינין עם השכנים היה קצת משפיל ("הלוזר עם הטנדר המתפרק") וכל הזמן הוא מתבאס מזה שהוא היה צריך להטריח את המכונאי המוסמך בסוף שבוע שלו.
[sup]אבל, אדוני השופט, כששאלתי את השכנה על הטנדר אתמול בכפר, בכלל חשבתי על הנער סבאסטין, ולא על המכונאי המוסמך.... זה רק התגלגל ככה. ובכלל לי זה ניראה כמו דבר חיובי. השכנים האלה הם כל כך נחמדים ושמחים על ההזדמנות לעזור לנו ולהתקרב.[/sup]

כרגע אין לי מסקנות. או יותר מדי תובנות.
ואולי המסקנה [b]הפעם[/b] היא שיותר כדאי לדבר לפני שעושים?


[b][po]במבי ק[/po][/b] (2011-12-04T17:00:09):
[u]ואולי המסקנה הפעם היא שיותר כדאי לדבר לפני שעושים?[/u]

לא יודעת.

אני חושבת שהבעיה היא בדימוי העצמי שלו. לוזר עם טנדר מתפרק? באמת! הוא הגבר שבגברים. האבא שבאבאים. אולי את צריכה להחמיא לו יותר (ובמקביל לשים גבול ולא לספוג עלבונות כאלה, כואב לי רק מלקרוא את זה).

למשל - לבטא איזה מזל יש לך שיש לך גבר כזה. ושבסוף העולם מצליח לפרנס אתכם בתחום המקצועי שלו, ועד כמה זה לא מובן מאליו וראוי להערכה. ואיך הוא מבשל מדהים. ואיך יש לו חזות כזאת גברית (עד היום אני נזכרת איך הוא עזר לגבר הדחליל שלי להוציא איזה יתד בגינה - ביד אחת שוק טלה, וביד השניה שולף את היתד כאילו זה איזה נעץ. אחרי שהדחליל ניסה עם כל הכוח וכל הגוף :-D), ושהטנדר המתפרק זה לא הוא, אלא סתם אוטו. ועוד ועוד.

מצ שני - כשהוא אומר ככה וככה (מהסוג שלמעלה), לומר לו - זה מעליב אותי. פשוט לשקף לו שזה פוגע ומעליב (אבל בלי דרמה). בגלל שאני קצת מכירה - אני יודעת שהגבר הזה הוא לא מתעלל, גם לא מילולית (למרות שזה מתבטא ככה, ולמעשה לפעמים זה ככה) - זה הכל בא מהמקום הפגוע שנדמה לו שלא אהוב ולא מוערך :-(

הייתי אפילו שולחת איתו בכל יום איזה משהו קטן לעבודה - סנדוויץ' או מאפה או ציור והקדשה קטנה עם כמה מילים אותנטיות מחזקות.


[b][po]במבי ק[/po][/b] (2011-12-04T17:10:58):
[u]זה הכל בא מהמקום הפגוע שנדמה לו שלא אהוב ולא מוערך[/u]

רגע, סליחה - את לא אשמה בזה (את יודעת את זה, אני רק שמה את זה במילים)


[b][po]הגבירה בחום[/po][/b] (2011-12-04T17:28:39):
לימונדה יקרה,
השלמתי חוסרים, גם אני צחקתי וחייכתי ונעלבתי בשבילך (או בשבילי) מהדיבור הבוטה אלייך.
וגם אני, בלי להכיר בכלל אותך ואת הבחור מזדהה עם מה שכתבה לך במביק. גם לי זה נשמע שהכל נובע מתוך הדימוי העצמי הפגוע, ואולי מתוך הפער שהוא עבד קשה במשך שנים לטפח בין החזות של [u]הגבר שבגברים. האבא שבאבאים[/u] ובין מי שהוא בעיני עצמו, ולפעמים עצם הפער הזה צורב וצורם ואיכשהו אני מכירה את תגובות התסכול שבאות ממני, כשאני חווה פער כזה לגבי חיי שלי.
[u]הייתי אפילו שולחת איתו בכל יום איזה משהו קטן לעבודה - סנדוויץ' או מאפה או ציור והקדשה קטנה עם כמה מילים אותנטיות מחזקות.[/u]
זה נשמע רעיון כ"כ טוב!
זה דבר שאין אף אדם בעולם שלא ישמח לקבל את תשומת הלב הזאת או לשמוע שהוא מוערך או רק לדעת שבנקודה X ביום מישהו חשב עליו.
גם אני והאיש מיישמים את זה (לפעמים תכופות יותר ולפעמים פחות ותודה במביק שהזכרת לי) וזה תמיד מחמם את הלב וממיס הצטברויות עכורות ונוקשות שסתם עומדות באוויר ופתאום פשוט מתאיידות או נעלמות...
כי מה זה חשוב כשמישהו צייר לי ציור כזה חמוד, או השאיר לי בארון מן גזיר נייר שמתחתיו כתוב שהוא גזור עלי או כתב על הביצים הקשות במקרר את כל אחד מכינויי החיבה שלי - מה זה כבר חשוב כל הג'יפה המטופשת הזאת שהיתה שם...


[b]לימונדה[/b] (2011-12-04T19:05:42):
איזה נקודות מבט נשיות חיוביות ומחזקות (()) חיבוקים במביק והגבירה
חייבת להוסיף כמה מילים על [b]"הלוזר עם הטנדר המתפרק"[/b]. אז רק להבהיר שזה לא בא ממקום של בושה. פה זה לא הרצליה פיתוח וגם לא ניו יורק. פה [b]לכולם[/b] יש בדיוק את אותו הטנדר המתפרק (גם לשכנים) citroen C15 בצבע לבן. זה פשוט הרכב השולט באיזור. ושל כולם מיתפרקים והם מתקנים (רובם מתקנים בעצמים).
חוץ מזה שזה יצא ממש טוב בסופו של דבר. השכנים כל כך שמחו לעזור לנו! אני בטוחה שהם רואים שהבחור הוא גבר שבגברים, שעובד קשה ומפרנס ואוהב את המשפחה שלו.
הזעם והעלבון של הבחור היו על זה שהוא מצא את עצמו תקוע פעם שניה השבוע, ועל זה שהחיים כל הזמן מביאים לו אותה בקטנה (ובחודשים האחרונים זה גם היה די בגדולה).
על זה שהכל בא לו כל כך קשה. על זה שהוא מרגיש מקולל. אני חושבת שהעלבון של הבחור הוא עמוק, כואב וזועם ובא ממעמקי הנשמה שלו.
אבל זה גם מדליק אצלו את כל דפוס הקורבן ואז כשהוא פתאום משתלח עלי [sup]אני. החברה היחידה שלו[/sup] אז בטח שאני נעלבת, אבל... בבסיס אני טיפוס יותר מתמרד מנעלב, אז אני מתמרדת ומתהפכת עליו כי אין לי כח אליו כשהוא כזה....ובכלל אחרי קטעים כאלה אין לי יכולת לפזר מחוות קטנות של אהבה (ובטח שלא גדולות)


[b][po]אמא של טוסיק דבש[/po][/b] (2011-12-04T23:54:24):
לימונייד,
(מקדימה ומבקשת שתשימי לב לשעה ותעשי לי הנחה בהתאם...)
לא יפה לצחוק מצרות של אחרים
אבל בחיי שזה מה שעשיתי.
כשקראתי אותך ב״מבחן האמריקאי״-
פשוט פרצתי בצחוק!

חוצמזה אין לי מילים חכמות להציע.
<הזוגיות האחרונה שהיתה לי- נגמרה ממש מזמן.>
הבחור שלך נשמע כזה גבר,
בבקשה תגידי לי (תשקרי אם צריך),
שהוא לא מרגיש רק, או בעיקר, קורבן.

[u] אבל זה גם מדליק אצלו את כל דפוס הקורבן ואז כשהוא פתאום משתלח עלי (אני. החברה היחידה שלו)[/u]
טוב זה ממש מעלה מהאוב נשכחות.
את מתכוונת שאת חברתו היחידה [b]שם[/b]- נכון?
ההמממ. בדידות בארץ זרה. לא קל בכלל. לפחות המעגל המשפחתי התרחב.
אם הייתי יודעת איך, הייתי עוזרת לשמחה למצוא מהר-מהר, את הדרך חזרה לביתכם!
חיבוק. |L|


[b][po]במבי ק[/po][/b] (2011-12-04T23:57:31):
[u]כשקראתי אותך ב״מבחן האמריקאי״-[/u]

איפה??? תני קישור או רמז


[b][po]אמא של טוסיק דבש[/po][/b] (2011-12-05T00:07:01):
לא מבחן. נו . שאלה אחת:
_כשחזרתי בערב מהאירוע סיפרתי לבחור על ההתפתחויות והתגובה שלו היתה:
א. קפץ משמחה.
ב. נישק אותי ואמר "תודה אישתי החסכנית החברותית והמבריקה"
ג. הסתכל עלי בזעף ואמר: "איזה פאדיחה...למה עירבת אותם?"_

מצחיקה הלימונדה שלנו.
גם כשכואב לה.


[b][po]במבי ק[/po][/b] (2011-12-05T00:09:21):
אה, נכון! חשבתי שמדובר בדף המבחן האמריקאי הבאופני, לא זוכרת איך קוראים לו. אולי [po]מבחן אמריקאי[/po] ?


[b][po]במבי ק[/po][/b] (2011-12-05T00:12:46):
[po]בחן את עצמך[/po]


[b][po]שבע יהלום[/po][/b] (2011-12-05T01:12:44):
בדיוק בימים האחרונים חושבת על כל הקונספט הזה של אהבת חינם, וכמה קל לרצות ולהאמין בו וכמה קשה להבין שזה אומר ליישם גם כשהכי אין חשק וכשהאגו מוציא לשון.
נוציאה אנחה, מה אני יודעת?

אני כן יודעת שאני מתה על התיאורים שלך ושמחה שאת משתפת, ומחזקת מאוד את דברי במביק והגבירה, ומחייכת בפנטזיה על ה״ איום״ של אמא דבש על מפתן דלתך.
לילה טוב סוויט למונייד.


[b]לימונדה[/b] (2011-12-05T08:06:15):
רק רוצה לשים פה [url=http://www.yourtvseries.net/series/enlightened]קישור[/url] להתמכרות החדשה שלי- סדרה מעולה של hbo שקוראים לה enlightened (עם laura dern מ- wild at heart)
איזה תענוג זה כשצצה סדרה חדשה בחורף!
מוגש באהבה (ובגניבה) לבנות |L|


[b][po]עדינה ניפו[/po][/b] (2011-12-05T09:31:33):
לימונדה יקרה, בגלל זה אין לי טלויזיה!!! עכשיו אני יושבת פה וכבר ראיתי חצי תוכנית כשאני בכלל לא אמורה להיות בבית!
(אוהבת כל כך להתמכר לסדרות :-P)

[u]אני מנסה כל פעם מחדש לפרום בדרך של דיאלוג, שזאת הדרך שלי (הדרך הנשית) ואז רואה שממול נימצא מישהו שהולך לאיבוד בכל המלל ובעצם מחפש מעשים.[/u]
יוצא לי באמת לחשוב על זה מידי פעם כי זה נכון שזוגי הוא בהחלט זכר יוצא דופן מהבחינה הזאת (אוהב לדבר יותר ממני)
אבל לא תמיד ולא על הכל, זה דיבור מאד ספציפי שהוא אוהב וכשהשיחה מסתבכת הוא נעשה חסר סבלנות.
אני בעצמי אוהבת מאד את האיזון הזה בין הנשי לגברי.
עולם המעשה הוא לא פחות דיאלוגי.
דיאלוג הוא לא רק דיבור הוא בעיקרו הקשבה, הקשבה לעצמי, לשני... הקשבה לאו דווקא למילים. (בדרך כלל עדיף להקשיב למה שמתחבא מאחורי המילים. לאמת שאי אפשר להסתיר תחת המילים - אומרת לי לי לי!)
שמחה שהעלית את זה כי זה ממש עזר לי לדייק כמה דברים בשבילי כרגע.
תודה (-:
כרגיל השיחה איתך מפרה ומענגת.


[b][po]שבע יהלום[/po][/b] (2011-12-05T09:55:01):
אתמול נרדמתי במחשבה שמזמן לא שקעתי לי באיזו סדרה והחורף כבר כאן ויש לטפל בעניין. אז תודה על הסנכרון :-)
וגם- כל מילה שעדינה כותבת וכל מילה שמאחורי המילה שעדינה כותבת.


[b]לימונדה[/b] (2011-12-07T16:23:31):
[b]אבעבועות רוח[/b]
הבוקר התעוררנו והקטן (5.5) פורח. מלא נקודות קטנות ואדומות על הגב והחזה ושלוש על הפרצוף. אתמול בערב כבר חשדתי שהוא לא מרגיש טוב. עיניים מזוגגות וחום. על הבוקר התקשרתי למרפאה וקבעתי תור לתשע וחצי. חוץ מכל הסימפטומים המתבקשים, הוא דווקא מרגיש טוב ונמרץ מהרגיל P-: לרופא המשפחה שלנו קוראים ד"ר ראמש קאלאוון. שם הודי. חזות הודית. הוא אזרח צרפת מ"איל מוריס" (אי שהוא קולוניה צרפתית). הוא מדבר מצוין אנגלית שזה בונוס. והמרפאה בעירה הקרובה אלינו. הבעיה היחידה היא, שבכל פעם שהדוקטור פוגש אותי הוא מתרגש בטירוף. הוא תמיד דואג לנשק אותי פעמיים, בכניסה וביצאיה. אני לא חושבת שהעובדה, שהוא עד כדי כך מתרגש, בהכרך קשורה לזה שאני כזאת מציאה (אולי רק קצת (-;) , אלא שזה יותר קשור לעובדה המצערת שרב הפצינטיות שלו הן ממש קשישות. או כפריות. בכל מקרה אני מסקרנת אותו |-: באתי מניו יורק. ישראל. בלה בלה בלה.
הפעם הקודמת שהלכתי אליו זה היה בשביל האלרגיות, שפשוט לא מרפות ממני חודשים, הוא רשם לי מלא כדורים (אנטי היסטמינים ומשאפים לרב) כלום לא עזר. הפסקתי לקחת. וחוץ מזה שכשהוא בדק אותי, הרגשתי שאולי הוא קצת יותר מדי נרגש וזה גרם לי להחליט שיותר לא בא לי עליו. מאז, עברו כמה חודשים, החלפתי רופא ויש לי תור לאלרגולוג בטולוז. לא שיניתי לילדים רופא משפחה- כי הם הולכים ולעיתים רחוקות וחוץ מזה, שלפי הסדר הבריאות פה, ילדים לא צריכים להתחייב לרופא משפחה.
בכל מקרה, הבוקר החלטי ללכת אליו, כי הכי קרוב אלינו וחוץ מזה את הרופאה האחרת אני עוד יותר שונאת (אמרה שלבכור יש סטרפטוקוק ולתת לו אנטיביוטיקה. ביקשתי משטח גרון המשטח יצא נקי וכשהתקשרתי להבין מה קורה היא עדיין אמרה לי לתת לו אנטיביוטיקה ודי התעמתתי איתה ואין מצב שאני חוזרת אליה).
די היה לי ברור שיש לילד אבעבועות והלכנו לרופא רק כדי להיות בטוחים.
נכנסים לקליניקה. המזכירה מכריזה על בואה של מאדאם לימונדה ואפילו שהפעם לא היתי לבדי, אלא עם שני הבנים, הד"ר ממש התרגש לראות אותי. מנשק (איזה סיוט). אז הדוקטור אישר שזה אכן אבעבועות. שלא יגרד. ורשם עוד מלא סירופים ואנטי היסטמינים (שאני לא אתן לו). אני והבנים קמים ללכת ואז הוא אומר "נו ואיך האלרגיות?" "זוועה" אני אומרת "הפסקתי לקחת את התרופות. זה לא עוזר. יש לי תור לאלרגולוג". "טוב. בוא נבדוק". שיט. הילדים באים אחרינו לחדר הבדיקות ואז הרופא אומר "ילדים. חכו לאמא בצד השני" 0-: לא יאמן!
אני אמרתי להם שיעשו מה שהם רוצים. הוא בדק חפיף נשימות. בלי להוריד חולצה. ניראה לי שיותר אנחנו לא חוזרים.
אה וכמעט שכחתי...כשהוא תיחקר אותי לגבי האלרגיות הוא שאל "נו. ומה עם הסיגריות? הפסקת?" אז אמרתי לו שאני ממש בדרך (?!?) ושאני בקושי מעשנת.
ואז הוא אומר לי "יש עוד תענוגות בחיים" והוא אשכרה קרץ לי
שלום ולא להתראות ד"ר ראמש החרמן
שלום אבעבעות- מקוה שתעברו מהר ובקלות
ובקרוב קרוב מאחלת לי להיפרד מהסיגריות והאלרגיות


[b][po]הגבירה בחום[/po][/b] (2011-12-07T18:07:46):
_שלום ולא להתראות ד"ר ראמש החרמן
שלום אבעבעות- מקוה שתעברו מהר ובקלות
ובקרוב קרוב מאחלת לי להיפרד מהסיגריות והאלרגיות_
חחח... נשמע כמו תכנית טובה. (-:


[b][po]אמא של טוסיק דבש[/po][/b] (2011-12-07T18:25:08):
אמבטית שיבולת שועל . שמים בגרב 2-3 חופנים ומעבירים את המים דרך הגרב. מאד מרגיע. חוצמזה נדמה לי שיש פה דף בנושא, עם הרבה טיפים נוספים.

סליחה.
יודעת שאת באת הנה לדבר על
horny Randy, ואילו אני פה השבתי לך ביציאה א-לה-אודטה.
מצד שני גם דוד כולה יצא לחפש אתונות.
<צריך פיס בחיים...;-)>

ביזו לך ולחולה המנוקד. (())


[b]לימונדה[/b] (2011-12-07T19:14:02):
לפעמים החיים הם כמו סרט...של וודי אלן (-: הרגע קיבלתי הזמנה באי מייל מד"ר קאלאוון לשיעור פרטי ב- [url=http://en.wikipedia.org/wiki/Badminton]בדמימטון[/url] אותו הוא נותן בהתנדבות לבני נוער בעיירה הרדומה הקרובה אלינו. אה ועוד אי מייל ממנו עם לינק למישהו מהאיזור שמוכר פירות וירקות אורגניים. אני מדמיינת לי חיים מקבילים שבהם אני מנהלת רומן עם הרופא ההודי השמנמן (ממש כמו סצינה ממנהטן של וודי אלן). משחקים בדמינטון ואוכלים תפוחים אורגניים. משעשע. ואז לחילופין מעלה הירהורים על משה קצב וכמה מעצבנים הם הרופאים הסוטים, ובעלי הכח הנצלנים והפוליטיקאים החרמנים. אבל עדיין אני יותר רואה את ההומור שסיטואציה... כמו שנאמר: [b]בדמינטון מיי אס[/b]
לצעיר החולה שלום (תודה על העצות טוסיקית) הולכים בכיוון טבעי הומאופטי. לא כל כך מגרד לו, יש לו תיאבון ומצב רוח טוב. כיף שהוא בבית! כיף גם כשכל התוכניות לחמישי ושישי מתבטלות ויש לי תירוץ אולטימטיבי (ילד חולה באבעבועות) [sup]איזו מחשבה אנוכית...[/sup]
אנחנו מקוים שהבכור ידבק (הם התנשקו על הפה ואכלו מאותה צלחת ומאד התלהבו מהרעיון)
הולכת לווישולים
|*| לימונדה


[b][po]שבע יהלום[/po][/b] (2011-12-07T21:32:12):
איכסה.
בדיוק אתמול ראיתי סרטון טרי שהתפלק לרשת ובו אהוד ברק והרמטכל מדברים על חיילות מרחוק ולמה שלא ישירו בלי מדים.
?!?!?! ואז מאיימים על הכתב שאם הוא משחרר את זה, זה הדבר האחרון שהוא מצלם, ומצחקקים כמו הבהמות שהם.
זוועה. בחילה.

נשיקות לנקודות.


[b][po]קן לציפור[/po][/b] (2011-12-07T21:36:41):
_איכסה.
בדיוק אתמול ראיתי סרטון טרי שהתפלק לרשת ובו אהוד ברק והרמטכל מדברים על חיילות מרחוק ולמה שלא ישירו בלי מדים.
?!?!?! ואז מאיימים על הכתב שאם הוא משחרר את זה, זה הדבר האחרון שהוא מצלם, ומצחקקים כמו הבהמות שהם.
זוועה. בחילה._
ניסחת בדיוק, אבל בדיוק את החוויה הגופנית והמחשבות שעלו בי כששמעתי אותם ברדיו.
איכסה מרוכז


[b]לימונדה[/b] (2011-12-10T09:45:25):
[b]סיפור קצר על אמונה[/b]
לפני יומיים הבחור חזר בצהריים מהעבודה. אני הייתי בבית עם הקטן שחולה באבעבעועות. ישבנו כולנו לאכול ארוחת צהריים של מרק עוף עם אורז. כמה זמן אחרי ארוחת הצהריים הבחור בחוץ מסדר כמה דברים בטנדר. פתאום הוא חוזר עם פרצוף חיוור "אני לא מוצא את רשיון הנהיגה שלי". הבעיה- הרשיון מניו יורק. לחדש אותו מרחוק יקח מינימום חודש ובזמן הזה הבחור צריך לעבוד ולהתנייד. הבחור מנסה לשחזר. הוא אומר שהיו לו שלוש עצירות באותה העיירה שבה עבד אצל הקליינט. הבחור זכר בבירור שאצל הקליינט הוא השאיר את הפספורט עם הרשיון בטנדר. העצירה הראשונה היתה בחנות האורגנית (לקנות לנו אוכל), השניה בחנות החקלאית (לקנות אוכל לתרנגולות) והשלישית בסופר ענק הממדים (לקנות בשר לכלב) . הרשיון היה בפספורט, שהיה בג'קט. הוא כמעט בטוח שהרשיון נפל כשיצא מהאוטו באחת העצירות. הבחור מסתכל עלי במבט של "שוב אני מקולל". אני לא זוכרת מה אמרתי, אבל זה בטח לא היה הדבר הנכון וגרר אחריו מבט מלוכלך ומאשים. אני מתקשרת לשלושת החנויות שבהן עצר. אף אחד לא מצא כלום.
אני מסתכלת על השעון. ארבע ורבע. בית הספר של הגדול משתחרר בארבע וחצי. הקטן המנוקד באבעבועות דווקא במצב רוח טוב. אני מציעה שנאסוף את הבכור (לפני שהוא יספיק לעלות על ההסעה) אני אנהג וניסע כולנו, לשלושת החניונים ונחפש כל עוד יש אור בחוץ. הבחור היה ממש סגור על זה שזה היה מוכרח לפול לו או כשהוא נכנס או יצא מהאוטו. העירה במרחק חצי שעה נסיעה. בדרך אני מנסה לגייס כוחות ולדמיין איך הרשיון מחכה לנו שם. אני לא מצליחה. אני מרגישה קטנת אמונה. לרב כשדברים כאלה קורים לי אני ישר מנהלת איזה דיאלוג צפוף עם אלוהים (שפתאום קיים (-:) ונודרת נדרים. פתאום נעלמו לי כל הכוחות והאמונה. במקום זה הרגשתי שאני יושבת לצד בחור מקולל (לוזר עם טנדר מתפרק) שאין סיכוי שנמצא, סתם גררנו את הילדים בדרך המתפתלת (מה גם שלבכור יש בחילות מההתפתלויות). מגיעם לעצירה הראשונה. כלום. אני נכנסת מדברת עם המוכרת הנחמדה בחנות האורגנית. הבחור נשכב מתחת למכוניות בחניה. כלום. עצירה שניה- מסתכלים בחניה. כלום. מדברים עם המוכרים (כולם כבר מזהים אותנו מהטלפון- לא כל יום הולך לאיבוד רשיון מניו יורק בעירה הרחוקה הזו). כלום. אין רישיון. נישאר רק הסופר ענק הממדים. כמעט מחשיך. הבחור משחזר את מקום החניה שלו ויוצא לחפש. בשלב זה איבדתי אמונה לגמרי. בבחור. באלוהים. באפשרות למצוא את הרישיון. אני נישארת עם הילדים באוטו החמים, מקשיבים ללהיטים מטופשים ברדיו, מסתכלת על הבחור המקולל שמחפש על ארבע מתחת למכוניות. פתאום אני מסתכלת מלמעלה על הסיטואציה ואומרת לעצמי "איזה מניאקית- לפחות תעזרי" אני יוצאת לעזור סורקת את האספלט ובמבט הראשון אני רואה אותו! והנה הוא שוכב שם הפוך...רשיון הנהיגה!!! אני מרימה אותו. הבחור מסתכל עלי בעיניים מהתמונה שעל רישיון הנהיגה.
[b]"יייייששששש!!!"[/b] אנחנו מקפצים כולנו בחניון מאושרים מהנס הקטן (גדול) שהתרחש.
בדרך הביתה אני חושבת כל מיני מחשבות- מחשבה על איך זה היה מרגיש לחזור בלי הרשיון (לוזרים). מחשבה על זה שלא היתה בי אמונה ובכל זאת מצאנו ועוד דווקא בלוקיישן הכי בלתי אפשרי. מחשבה על איך שעזרתי ומחשבה על איך שלא עזרתי. ועוד מלא מחשבות.


[b][po]שבע יהלום[/po][/b] (2011-12-10T14:32:04):
וואהו כמה דברים התרוצצו לי בראש כשקראתי. כמו מנסה להבין- מה זה אומר? מה זאת אמונה? מה זאת אהבה?
אבל הגריין שיצא לי אמר- תזהרו מאנשים שיש להם תשובות לכל דבר. וחשבתי על שאלתו של צפריר, מתי בפעם האחרונה פשוט התבוננת בפליאה במשהו?
והבנתי שאני לא רוצה לנסות להבין, לא לנתח לפענח ולהסביר, לא להסיק מסקנות. פשוט להביט בפליאה. כמובן עם חיוך מטופש על הפרצוף, עליצות בגוף, ושמחה שאיזה יופי שמצאת את הרישיון.
חיבוק יו למונייד יו.


[b][po]הגבירה בחום[/po][/b] (2011-12-10T15:57:45):
אוייי... לאבד משהו כמו רישיון זה כ"כ מתסכל מסוג הדברים האלה שהם לא באמת חשובים (ברמת החת'כת נייר שמוציאים, מחזיקים באוטו ושוכחים, היא לא משפיעה על החיים בשום צורה) ובכל זאת אי אפשר לתפקד בלעדם ותמיד יש איזו מן פליאה ואפילו עלבון מהחיים שמה פתאום דבר כ"כ מטופש כמו רישיון נופל?\
ואיזו שמחה מטורפת זאת כשכנגד לכל הסיכויים זה פתאום נמצא... (-:

פעם הייתי בטיול ארוך בפירנאים עם הבנזוג הראשון שלי (אחד מתוך שלושה דא?) שכלל את דרום צרפת וצפון ספרד, בכל מקרה, אחרי ביקור בעיר עם מן רביירה כזאת ושתיית מיץ תפוזים בהמוני פרנקים, המשכנו במסע ואחרי 200 קילומטר כשמצאנו מוטל והתכוונו לשלם לו, גילה הבנזוג שאין לו ארנק (עם ההההההכל בתוכו), באנגלית מתובלת בהרבה שפת גוף הסברנו לו שבאנו מאותה עיר 200 קילומטר משם והאדון החביב מוציא ממגירת הקבלה מן מפה כזאת של הרביירה ובה כשבעים בתי קפה ומסעדות שונות מסודרות במן מתחם כזה, מה שכמובן מייד הוריד את אחוזי הסיכויים למצוא אותו, מה גם שלא ידענו איפה ישבנו ושבוודאות הוא אבד שם.
אניוויי, בפרצופים מיואשים צפינו באיש החביב מהדלפק בוחר בית קפה אחד באקראי, ומתקשר אליו ושואל בצרפתית אם נמצא ארנק ובתוכו מסמכים עם שמו של הבנזוג - [b]כן[/b] הם מצאו אותו על השולחן, הם שומרים אותו.
כאילו מה היו הסיכויים שמתוך כל בתי הקפה שם זה יהיה ההוא שישבנו בו, ועוד הראשון שהוא מתקשר אליו ועוד זה שהספיקו למצוא אותו לפני שמישהו לקח!
ללא ספק זה היה אחד המקרים שבהם נותרנו [u]עם חיוך מטופש על הפרצוף, עליצות בגוף, ושמחה שאיזה יופי[/u] זה נמצא, כי ללא ספק זה היה משנה את פני כל הטיול שלנו.

ודבר אחרון, לגבי אמונה, שמעתי פעם את אברום בורג אומר, שכוחה של אמונה נמדד תמיד כשיש ספק בסביבה... אחרת, בשביל מה צריך אותה עם מה שוודאי? (-:


[b][po]עולם חדש מופלא[/po][/b] (2011-12-10T16:31:10):
סיפורים מקסימים- [b]לימונדה[/b] ו{{}}[po]הגבירה בחום[/po].
איזה כיף שדברים כאלו קורים!


[b]לימונדה[/b] (2011-12-14T09:35:56):
האלרגיה גומרת עלי P-: זה כבר שנים שהיא חלק ממני, באה והולכת. זה התחיל מאלרגיה לחתולים, כשאימצתי בתל אביב גור חתולים שעיר במיוחד וחייתי איתו ועם גליל נייר טואלט צמוד. אחר כך זה התפתח לאלרגית אביב. ואז בהמשך זה הפך לסתם ככה אלרגיה לא מובנת (שמתבטאת בעיקר באפצ'ים שלא ניתנים לריסון, אף נוזל, עיניים מגרדות). האלרגיה היתה שם בערים כמו תל-אביב וניו יורק ופה בסביבה הכפרית הפורחת זה בכלל לא משהו. השנה ניראה לי שהיא התחילה באביב ועדיין לא הלכה. וכלום לא עוזר. הגוף שלי כבר מזמן צוחק על אנטי-היסטמינים (אנטי מה?!). אז בכמה ימים האחרונים האלרגיה נהיתה כל כך חריפה שאני כבר לא בטוחה אם אני חולה או לא. ביומיים האחרונים חיסלתי כמויות כאלו של נייר טואלת שזה בטוח לא חוקי. אני מרגישה כמו איזה סמרטוט ריצפה. ואני בכלל לא אחת של תרופות.
ברור לי שהגוף מנסה להגיד לי משהו ולא ברור לי מה. לא ברור לי מאיזה כיוון לתקוף.
מחר פגישה עם אלרגולוג(ית).
אני מיואשת לגמרי )-: הצעות קונקרטיות לגבי סוג טיפול יתקבלו בברכה
אתמול היה לצעיר הצגה במסיבת קריסמס- כפה אדומה. הוא היה הצייד. אני נישארתי בבית והבחור היה צריך להתמודד לבד עם ההורים והמסיבה.
במשך יום שלם לא יצאתי מהמיטה. קראתי (ספר עבה של הורקמי). ובמקביל נבלעתי למחשב. ראיתי כמעט את כל הפרקים של מעושרות- רק שתבינו כמה נמוך הגעתי...
ברור לי שאני צריכה לעשות איזה משהו קיצוני- מין reset כזה לגוף ואז להתנקות- מהרעלים שהצטברו לי בגוף.

מאז שכתבתי פה לאחרונה הרגשתי שאני חייבת להוסיף משהו על "הסיפור הקצר על אמונה" (או על חוסר אמונה). הסיפור האחרון על אובדן ומציאת הרשיון.
איכשהו יצא, שבפעמים האחרונות שכתבתי, יצא לי לכתוב סיפורים שהתרחשו ואחרי שכתבתי אותם הרגשתי שהם מין מפתח. מראה על הזוגיות. מטאפורות לחיים שלנו. זה משונה איך אחרי כל סיפור היה ברור לי שיש מין פואנטה, מסקנה. אז הסיפור האחרון הסתובב לי בראש הרבה, רק שלא הצלחתי להביא את עצמי לכתוב (האלרגיה אשמה).
בכל מקרה הגעתי למסקנות.
אני חושבת שלעיתים החיים מזמנים לנו מין התמודדויות קיצוניות כאלה של אובדן של חומר (ארנק, פספורט, רישיון, מזוודה) דווקא בשביל לבחון אותנו ולראות איך אנחנו עומדים בזה. הרגעים האלה שבהם הלב נופל לתחתונים ואנחנו מרגישים את הזיעה הקרה על הפנים. האם לאור הנסיבות הבלתי צפויות אנחנו עדיין מצליחים להיות שלווים, רגועים ומתפקדים או האם אנחנו מתמוטטים לגמרי וקורסים ו"מאבדים את זה". האם אנחנו מבינים שזהו שיעור ועומדים בחומר ואז אולי זוכים לציון גבוה (נס) או האם אנחנו נכשלים על הסף.
השיעורים האלה הם לרב קשים ומתרחשים כאשר אנחנו לגמרי מחוץ לאלמנט שלנו. סטינו קצת מהמסלול הרגיל. טיול. ארץ זרה.
מילא, לעבור את המבחנים האלה לבד, אבל דווקא ההתמודדות הזוגית לאור המבחנים, היא שיעור מאלף בפני עצמו.
אז חזרה לסיפור אובדן הרישיון: בדינמיקה הזוגית שלנו אני ה"קולית" והבחור ה"לחוץ". הבחור הרבה יותר נלחץ ממני בחיים ואני איכשהו מצליחה להעביר אותם במין רוגע יחסי וזרימה. לא יודעת כמה פעמים יצא לי להגיד לבחור "תירגע" (מילה שניראה לי שהוא כבר אלרגי אליה (-:). אז באותו יום גורלי, כשהבחור גילה שהרשיון אבד, מבחוץ עשיתי את כל המהלכים הנכונים, שמרתי על קוליות וקור רוח, התקשרתי למקומות שהוא היה משוכנע שהרישיון ימצא בו, ההחלטה לנסוע לחפש עם הילדים לכאורה תמכתי בבחור. אבל אני חייבת להודות שהיה בי משהו מבפנים שכן הרגיש חסר אמונה. היה שם משהו בחוסר האונים של הבחור שקצת גרם לי לתפוס עליו תחת. מודה. והיה גם מין מקום קטן בפנים שכן ראה אותו כמו "הלוזר עם הטנדר המתפרק" או "הלוזר שאיבד את הרישיון". והבחור בטוח הריח את זה. אפילו ששיחקתי אותה מבחוץ בסולידריות. בשתי העצירות הראשונות כש"עזרתי" לו לחפש- זה היה קצת כמו הצגה. כאילו מראש הרגשתי שזה חסר סיכוי וקצת פתטי ומביך. הבחור על ארבע בחניונים נשכב מתחת למכוניות ואני מסתכלת מהצד. ואז...בעצירה האחרונה ממש קלטתי את זה. לא יודעת איך, אבל ראיתי את עצמי מבחוץ, יושבת לי באוטו החמים עם הילדים ומסתכלת על הניסיונות המופרכים של הבחור "למצוא מחט בערימה של שחת" ואז כשקלטתי את עצמי, יצאתי מיד מהאוטו וממש במבט הראשון שלי על הרצפה ראיתי את הרשיון.
בכל מקרה הסיפור הזה מתגלגל אצלי בראש הרבה. אני רואה בו יותר סיפור על סולידריות.
תודה לגבירה על הסיפור שלה אצלי!!! ואיזה כיף כשניסים מתרחשים {@ |*|
בדיוק סיימתי לכתוב..הילדים מתעוררים. עוד יום |H|


[b]מצ'רה[/b] (2011-12-14T11:39:08):
[u]אני רואה בו יותר סיפור על סולידריות[/u]
יפה!
אפילו שבמקרה הזה יש סוף טוב, מתאים לזה המשפט "if you lose, don't lose the lesson"


[b]מצ'רה[/b] (2011-12-14T11:41:24):
[u]כאילו מה היו הסיכויים שמתוך כל בתי הקפה שם זה יהיה ההוא שישבנו בו, ועוד הראשון שהוא מתקשר אליו ועוד זה שהספיקו למצוא אותו לפני שמישהו לקח![/u]
אולי תמיד אנשים שוכחים דברים דוקא שם, וזה כבר נוהל קבוע שלהם?...


[b][po]אמא של טוסיק דבש[/po][/b] (2011-12-14T12:07:19):
נכנסתי רק כדי לשלוח לך וביזו.
בינתיים ראיתי שאת נתונה תחת מתקפת אלרגיות. שתרגישי טוב במהרה אמן!
<סיפורי הניסים והתובנות נגעו קרוב. גם לי יש כמה (!) סיפורים דומים... התגובות שלי נעו על כל הקשת בין המקרים השונים. החל מקוליות חדורת אמונה ועד... בפעם האחרונה שזה קרה I lost it. (עצביי אז, היו חשופים-זה היה קצת אחרי הפרידה מאבאש׳לה). לחלוטין הרגשתי כמו ״הלוזר עם הטנדר המתפרק״, שהתפרקה בעצמה לנגד עיניה של בתה. הפלא ופלא, גם אז הארנק חזר אלי. נסתרות הן דרכי האל. טפו, טפו, חמסה, חמסה, חמסה! וישתבח שמו!>
{}


[b]לימונדה[/b] (2011-12-14T12:18:05):
והפעם זאת לא אלגוריה אלא אלרגיה... או אולי יש כאן איזו אלגוריה?


[b][po]אמא של טוסיק דבש[/po][/b] (2011-12-14T12:27:42):
עוד פסקה, על התובנות..
הנס הראשון שקרה, היה כהשארתי מפתחות כולל קוד בבגאז׳ של האוטו שקניתי פחות משבוע קודם. כשנזכרתי בבהלה כעבור חצי שעה, מצאתי באוטו פתק: ״לנהג המבולבל שלום״... ).
בעוד הצבע חוזר ללחיי בהקלה, הבנתי שאני לא מאד מופתעת, כי כמה חודשים קודם לכן, הזדמן לי להשיב למישהי ארנק, שנגנב ומצאתי- ריק מכסף ואשראי, אך עם כל המסמכים.
<איזה כיף זה היה, לבשר לה על המציאה, היא כ״כ שמחה!>
שנאמר:
what goes around, comes around
@}


[b][po]עננים בקפה[/po][/b] (2011-12-14T12:28:15):
לימונדה, חשבתי על זה כבר מזמן, אבל עכשו את מבקשת בברור.
אני מטפלת אייפק, ההתמחות של אייפק זה אלרגיות וההתמחות שלי זה טיפולים מרחוק. אם את רוצה דברי איתי במייל ונראה אם אפשר לעשות משהו.


[b]לימונדה[/b] (2011-12-14T12:33:56):
באמת בעיה when the only one to blame is yourself
לפעמים זוגיות היא אולי דרך אלגנטית לחלוק באשמה... או להעביר אותה הלאה למישהו אחר (-:
אבל באמת הכי חוכמה זה למצוא את עצמך במצבים הכל כך משפילים האלה ולנהוג בקור רוח, סולידריות ואופטימיות קוסמית (ולא רק כלפי חוץ)ֿ


[b]לימונדה[/b] (2011-12-14T12:35:52):
והרגע ראיתי מה שעננים כתבה ואני לגמרי מתרגשת..הולכת לכתוב לך תודה @}


[b][po]אמא של טוסיק דבש[/po][/b] (2011-12-14T12:42:31):
אוי, פתאום עכשיו, ראיתי שענית,
ושהאף עוד מטפטף. (())


[b][po]במבי ק[/po][/b] (2011-12-14T20:33:10):
אהבתי מאוד את התובנות שלך. מתה על היכולת שלך להסתכל על עצמך מבחוץ ולראות גם איפה הצדדים הפחות מהממים (שיש לכולנו, רק לא כולם מסוגלים לגשת אליהם ככה)

(())


[b][po]עולם חדש מופלא[/po][/b] (2011-12-14T20:39:44):
באתי לכתוב שאני ממליצה על אייפק ועל עננים (לא מנסיון אישי, אבל שמעתי הרבה דברים טובים), אך הוקדמתי...
הלוואי שזה יעבוד |*|
(לא היה אייקון עם הבעת איחול, אז בחרתי כוכב)


[b]לימונדה[/b] (2011-12-14T21:06:21):
תודה על כל החיבוקים והחיזוקים!
האמת שאני צריכה אותם.
מרגישה קצת בדאון. [sup]וקטנה. ומסכנה.[/sup]
האלרגיה עייפה אותי.
מבינה שלהכל יש משמעות וגם האלרגיה הזאת לא תוקפת סתם...
האופטימיות הקוסמית לוחשת לי שאני מוכנה לשינוי!
|*|


[b][po]אמא של טוסיק דבש[/po][/b] (2011-12-14T21:33:06):
Talk about אופטימיות קוסמית..
נכנסתי לדרבן אותך לארגן עם עננים טיפול מרחוק ASAP. (לא מכירה אייפק מעבר ל"מפה ומשם", ובעיקר מכאן, אבל נשמע משכנע ומדוייק בשבילך כעת).
תראי מה אומר הצהוב:
״הנתינה הגדולה ביותר האפשרית, היא ההסכמה לקבל״.
Go for it, babe.
(())


[b][po]במבי ק[/po][/b] (2011-12-14T21:41:22):
(())

לגיב האלרגיה - ניסית פעם להוריד מוצרי חיטה לשבוע / מוצרי חלב לשבוע? לפעמים זה יכול להיות קשור, ובדרך כלל אם כן אפשר לראות שיפור תוך כמה ימים (אם אני זוכרת נכון. בכל מקרה כך זה היה אצל אפרוחית הבית)


[b][po]עדינה ניפו[/po][/b] (2011-12-14T22:09:25):
לואיז היי כותבת על אלרגיה
"למי אתה אלרגי? התכחשות לכוחך שלך."
והדפוס המחשבתי החדש שהיא מציעה
"העולם בטוח וידידותי. אינני נתון בסכנה, אני מקבל את החיים בשלווה"

לא יודעת אם זה מדבר אליך. לפעמים הדברים שלה פוגעים לי בול ולפעמים לא.
הבעיה שלי עם המשפטים שלה לדפוס מחשבתי חדש היא שהם כולם פשוט אומרים פחות או יותר את אותו הדבר.
וזה כמובן די ברור כי שורש הבעיה פחות או יותר הוא אותו השורש אבל זה לא נותן בתחושתי מענה ספציפי לעבודה פראקטית.

בכל אופן רציתי לתרום משהו.
אני מבינה לליבך כי אני הייתי במצב שלך שנים רבות.
לא יודעת לשים את האצבע על מה עבד (עשיתי אייפק, הומאופטיה ועוד כהנה וכהנה... כולם עבדו במידה מסויימת עד שזה פשוט חלף)
אצלי גם התחיל באלרגיה לחתולים אבל בגיל 9 בערך (החברה הכי טובה שלי היתה חולת חתולים!)
יותר מאוחר בחיים כשעברתי לאריזונה זה דווקא עבר אבל כל פעם שהייתי מבקרת בארץ הייתי חוטפת את אלרגית תל אביב! כל מקום אחר בארץ היה בסדר חוץ מת"א...

בהצלחה מותק, ולא צריך יותר מידי לנתח או לנסות להבין מה החיים מנסים להגיד לך, ממילא זה תמיד ניחוש
ממליצה לשים לב לאן הם מובילים אותך
מה מרגיש לך נכון לעשות כדי לקבל הקלה או להרגיש יותר טוב (זה ייתן סימן למה הם מנסים להגיד)
ועדיף שתפסיקי עם האנטי היסטמינים, הם רק ממסכים ומכהים את החושים וגם ככה החושים די כהים באלרגיה.

טוב, הנה שוב שפכתי עצות ודעות...
אז קבלי גם קצת אהבה וחום לשם האיזון (-:
מקווה שבאמת תרגישי טוב במהרה


[b][po]אמא של טוסיק דבש[/po][/b] (2011-12-15T10:32:51):
התכתבנו שם לייב, אך באתי לכאן כדי לשאול: מה שלומך היום?
וגם לתת לך@}


[b]לימונדה[/b] (2011-12-16T17:38:46):
מנסה להתעודד ביום לא פשוט בכלל. הדבר היחידי שמעודד אותי זה ספר עבה במיטה ואכילת קלמנטינות. בורחת מעצמי. מהמחשבות.
עוד מעט הילדים חוזרים ובתכנון ארוחת ערב חגיגית- קדם יום הולדת לבכור עם המשפחה וחברים.
לא מסוגלת לצאת מהמיטה. בחוץ סופה.
הבוקר היה פה קרב תרנגולים עקוב דם- התרנגול המשיי הלבן מת. "ככה זה העולם" אמרו הילדים שצפו עם אבא שלהם בקרב.
האלרגיה בטיפול- אבל אני מוצאת את עצמי מתרסקת. מרוסקת.
מרגישה שכמו שהגוף נלחם בפולשים (לא בהכרח מזיקים) ככה אני נמצאת במלחמה גם. כבר הרבה זמן. במי? בעצמי?
בא לי להניח את הכל ולהתכרבל במקום מבטחים- חוף ים עם שמש.
לקחת הפסקה מהמחשבות. מהמלחמה.
היום אחת האמהות מהכפר, שהנוכחות שלה היא כמו קרן אור, עשתה לי טיפול אנרגטי ולא הצלחתי להפסיק לבכות.
חזרתי שברירית. חיוורת. עצובה.
היא אמרה שיש בי הרבה עצבות- וזה רק גרם לי לבכות עוד יותר.
אחר כך היא מרחה עלי כמה טיפות של שמן גרניום. לניטרול העצבות.

בסלון האח מפצפץ והבית מבריק כי הבחור ניקה.
עוד מעט הילדים יבואו והבית יתמלא המולה. בישולים. אורחים.
בנתיים אני פה לבד. עצובה.


[b][po]הגבירה בחום[/po][/b] (2011-12-16T18:44:13):
אוי לימונדה הקטנה....
(())(())(())
קודם כל, מזדהה עם התאור הזה שלך, ועם הרחמים העצמיים... לא יכולה לומר שאני שם בדיוק, כיוון שרוב הזמן אני שומרת את עצמי מעל פני השטח ולא נותנת לזה לצלול לעמוק, אבל גם לא ממריאה לגבהים.
אבל נשמע שהגוף שלך והנפש זקוקים לצלילה הזאת עכשיו, עד למטה, להתרסקות הזאת ואולי לניקוי כדי שתוכלי להתחיל שוב שלב חדש מהתחלה.
הצהוב אומר: שהאושר אינו תלוי בדבר, רק בנכונות לאושר. ואני יודעת שזה נכון. ולפעמים אני מרגישה בברור, שהנכונות הזאת לא בנמצא, ולפעמים צריך לקבל את זה.
לפעמים רק מעצם הקבלה של זה ושחרור המאמץ להרים את עצמנו, אנחנו נמצאים כבר בפחות מאבק עם המציאות שלנו.
לפעמים אפשר להגיד לעצמנו: אז בסדר... אני כל היום במיטה עם קלמנטינות, ואני מרגישה מסכנה וקטנה ואומללה ומותר לי, להיות קצת לא בתפקוד (במיוחד אחרי כמויות הקוליות שאני מפזרת סביבי).
לפעמים כבר שם במקום הזה, יש פחות מאבק.
יש לי מאתמול כבר פוסט שלם בראש על העניין הזה של לחיות במינימום מאבק עם המציאות שלי, שזו כנראה הדבר החם על הפרק אצלי, כי אני פוגשת את זה בכל מקום.
(מאז אתמול בבוקר שבו הפוסט התהווה, עבר יום ארוך מחוץ לבית, ומצב הרוח השתנה והחשק ירד, וככל שזה מתרחק זה פתאום נראה פחות ופחות שוס לכתוב על זה, ומכיוון שאני מנסה לכתוב משהו על אי מאבק, אני מיישמת ולא נאבקת בזה) (-:
בכל אופן, מה שבעיקר עולה להגיד לך, שזה מצויין שאת מטפלת ומחילה לחשוב איך לעזור לעצמך ולטפח ולטפל (ואני בעד לרסס בזווית הכי רחבה ולנסות כל מה שיכול לעזור) ובצד זה, גיב יור סלפ אה ברייק מותק, תני לשבריריות ולעצב למצות את עצמם.
לפעמים כשניתנת להם הרשות הם חולפים..
ומקווה שהמולת הילדים והבישולים תמלא גם אותך ברוח וכוחות חדשים.
@}


[b][po]עולם חדש מופלא[/po][/b] (2011-12-16T19:43:48):
((-))
(())


[b][po]במבי ק[/po][/b] (2011-12-16T22:02:07):
:-(

לא הייתי כמעט כל היום בבית, אבל מחר אני בבית, ננסה לדבר.


[b]לימונדה[/b] (2011-12-16T22:25:31):
תודה על החיבוקים והמילים
זאת הרגשה קסומה להרגיש ככה עצובה ולבד
ולבוא לפה ולהרגיש נתמכת ומחובקת מנשים יקרות ואהבות
שיהיה לילה טוב |*|


[b][po]ניצת השקד[/po][/b] (2011-12-17T10:41:41):
הי לימונדה חמודה,

קראתי מעט בדף שלך ואני שולחת לך חיבוק גדול
מצטערת איתך בצערך ומחזיקה לך אצבעות שמשהו אחד ישתפר
ואחר כך עוד אחד
ועוד אחד
@}


[b][po]אינטו איציה[/po][/b] (2011-12-17T12:03:32):
[u]לפעמים רק מעצם הקבלה של זה ושחרור המאמץ להרים את עצמנו, אנחנו נמצאים כבר בפחות מאבק עם המציאות שלנו.[/u]

משפט לגריון בתודעה שלי.

תודה על החיבוק שלך, מברכת אותך שתזכרי שהחיבוקים שלך ,גם הוירטואלים, מאוד משמעותיים -
ואולי מזה תשאפי כוח.

@}


[b]קואלה[/b] (2011-12-17T16:46:54):
לימנדוש, אני אוהבת אותך אפילו שמעולם לא נפגשנו. את נפלאה ומיוחדת! תרגישי טוב מתוקה
והצהוב : הכל בתואם מושלם
אולי זה טוב הנפילה הזאת. להתנקות, להתחדש ולקבל תמיכה מהמשפחה


[b][po]אמא של טוסיק דבש[/po][/b] (2011-12-17T22:53:53):
הי למונייד.
אלרגיה שלא נגמרת, סערה בחוץ ולקינוח קרב תרנגולים עקוב מדם- לא פלא שבאו להטריד אותך גם השדים מבפנים.
כשמרגישים פיזית רע, די מהר גם מצב הרוח מתחרבש וזה בהחלט יכול להופיע בסדר הזה.

מילת תזכורת להשקטת המלחמות הפנימיות- המפתח כפי שהיטבת להגדיר לא מזמן, זה להיות בתנועה.

<אני כ״כ הרבה פעמים עוצרת ואז, די מהר צוללת היישר לתוך חור שחור ולא מצליחה לזוז>.
מקוה שכשתתאוששי פיזית, תצליחי להתמקד מספיק כדי לאסוף את עצמך ולנוע.
חיבוק גדול ופלן דה ביזו.
תרגישי טוב!! |*|


[b][po]שבע יהלום[/po][/b] (2011-12-17T23:08:16):
שערי בנפשך כמה שמחתי לקרוא שסיימת את היום עם לאונרד כהן אתמול
ואני נרדמתי עם לאונרד כהן אתמול
וכמה הסנכרון הזה מתקשר למילים שכתבתי אצלי אתמול
אז הקדשתי לנו שיר בדף שלי עכשיו.
איך את מרגישה היום? התחלת עם עננים אם יורשה לי לשאול? נשמע לי כמו משהו טוב לעשות.
חיבוק גדול לכח מבפנים ומבחוץ.
תחממי את עצמך, גם בהתעטפות וגם עם מחממים טעימים שלמדתי אודות חשיבותם לאחרונה,
ג'ינג'ר, בטטות, הל, קינמון, ציפורן, פטריות שיטאקי, מרק מיסו.
זוהי היחלשות לשם התחזקות, לגמרי מאמינה בזה.
שבוע טוב לימונדה יקרה.


[b]לימונדה[/b] (2011-12-18T11:10:02):
חוזרת לעדכן מאז הפעם האחרונה שכתבתי פה אז...
החדשות המסעירות ביותר הן שהתרנגול הלבן חזר לחיים...כנראה שהוא לא מת (אבל זאת רק השערה כי בפעם האחרונה שבדקתי הוא שכב מדממם). הוא מסתובב לו חי לגמרי- הולך בראש מורם למרות ההשפלה שעבר ולמרות שהוא כבר לא המנהיג של התרנגולות. [b]"ככה זה העולם"[/b]
[sup]הייתי חייבת לחזור לדייק[/sup]
וגם הסערה שהשתוללה היתה יותר גשם ורוח. נו...חורף.
ומה עוד...
התחלתי את הטיפול עם עננים. מדהים אותי איך לפעמים כשמנסחים איזו קריאה קוסמית לעזרה מי שצריך שומע.
בכל מקרה, בניגוד להרגלי להיות סקפטית מכל מה שמריח ניו אייג'י ורוחני מדי, אני לגמרי בעינין. מרגישה שזימנתי את האדם הנכון בזמן הנכון.
במקביל קיבלתי טיפול תרופתי חזק של סטרואידים. הסטרואידים משפיעים מאד חזק. מרגישה שאני קצת משתגעת. מה שכן- הפסקתי להתעטש. מחליטה שהמצב היה כל כך קיצוני ובלתי נסבל שהייתי חייבת הפוגה. עננים תמכה בהחלטה. ובכל זאת- מאד משונה להיות ככה על סמים (שהם לא מבחירה...). הפה כל הזמן מלא ברוק מתוק. כל השרירים תפוסים. ספידים.
לשמחתי הטיפול בסטרואידים הוא קצר (שישה ימים). במקביל מנסה לרכך את האפקט עם עננים והאייפק.
מה עוד- חופש של שבועיים. הילדים דבש. מסתובבים עם פיג'מות ורעיונות מופרכים.
תודה לכולכן על האהבה- מצליחה להרגיש אותה עד לפה!
|L|


[b][po]הגבירה בחום[/po][/b] (2011-12-18T14:06:32):
[u]מדהים אותי איך לפעמים כשמנסחים איזו קריאה קוסמית לעזרה מי שצריך שומע[/u]
אוישש! כ"כ ככה!
[u]הילדים דבש. מסתובבים עם פיג'מות ורעיונות מופרכים[/u]
התאור הזה מחמם לי את הלב ועושה לי תחושה של ילדות מתוקה במיטבה. מתי יהיו להם רעיונות מופרכים אם לא עכשיו?
שמחה מאוד שהתחלת בטיפול ולדעתי זה שאת לגמרי בעניין רק יעודד ויזרז את ההשפעה שלו.
(()) וביזו (וגם ביז'ו) אם את רוצה (-:



[b]לימונדה[/b] (2011-12-22T11:34:13):
[b]מחפשת סימנים[/b]
זהו תם לו שבוע של סטרואידים בכלל לא קל.
ולסוגיית איפה זה בגוף: לסת נעולה. מצח תפוס. צמא. עצבות. עצבים. וכאב חד, במקום המוכר, מתכת לשכמה השמאלית, כמו סכין שנעוצה עמוק עמוק.
חוץ מזה שעובר עלי שבוע נוטף משמעויות (למי שמתייחס לתאריכים חיצוניים ולהבלים כאלה):

השבוע ב-20 לדצמבר אני והבחור חוגגים שמונה שנים (למרות שהמילה "מציינים" היא מדויקת יותר לשלב הזה של המלחמה הקרה).
השנה זה גם נפל על נר ראשון של חנוכה.
שמונה שנים לפעם הראשונה שבה יצאנו יחד (או נכנסנו או נקשרנו או נכבלנו אחד לשני).
שמונה שנים לדייט הראשון.
שמונה זה מספר חזק, נכון שבע?

זה היה יום שבת, בדיוק שבוע אחרי שדרכינו הצטלבו בשנית, באותה ארוחת ערב משפחתית אצל אחיו הצייר בברוקלין, באחד הערבים הקפואים בעולם. דצמבר. ניו יורק. שלג. קרררררררר.
אני זוכרת שהוא פתח את הדלת ופתאום בבת אחת ניזכרתי בקיום שלו. כאילו שהוא תמיד היה שם. בלב שלי. בנשמה.
בארוחה הוא אחז בשוק טלה ותלש חתיכות בידיים וזרק לאורחים לצלחות. במין סיגנון ברברי, שהוא מפורסם אצלו במשפחה, וגרם לי להתאהב בצייד האמיץ והגברי.
אמא שלי היתה שם. ואחותי גם. לא ממש דיברנו. אחרי הארוחה שאלתי אותו אם יש לו סיגריה. "אני לא מעשן" הוא אמר "אבל יש לי ג'וינט". יצאנו לקור והתחלקנו בג'וינט. i'm a bad girl אמרתי לו. שלא יגיד אחר כך שלא הזהרתי אותו... האחיין שלו בן השתיים עשרה הציץ עלינו מהחלון.
אחרי הארוחה הוא הציע להסיע אותנו מברוקלין לאפר ווסט. ארבעים דקות של נסיעה בכבישים מושלגים. בדרך הוא דיבר בעיקר עם אמא שלי, שישבה מקדימה, ועידכן אותה בהתגלגלות המשפחתית שלו הדרמאטית. אני שמעתי את המילים וישבתי בשקט מאחורה מכורבלת במעיל וחיפשתי סימנים. על הכביש המהיר, הווסט סייד היוויי, היה שעון אלקטרוני ענקי מעל לצ'לסי פירס.
השעה היתה אחת עשרה ואחת עשרה דקות. ובחוץ שלושים ושלוש מעלות פרנהייט.
בדרך הביתה אמא שלי נרדמה.
באותו שבוע שבין המפגש הזה לדייט הראשון הרגשתי שאני מרחפת על עננים. מאוהבת.
לא התקשרתי. וגם הוא לא. הרגשתי שלפני נצח ורציתי קצת זמן לנשום לפני.
התקשרתי ביום שישי וקבענו לשבת. הוא שאל אותי אם אני אוהבת סושי. בטח שאני אוהבת סושי. אבל קר. ופתאום אמרתי לו, אפילו שזה היה רק הדייט הראשון, שאני אכין לו ארוחת ערב.
מה הכנתי? דגים מרוקאים חריפים. אוכל מחמם ליום חורפי קפוא. מה עוד? אולי סלט? אני זוכרת פירה שקיבל מירקם משונה (סליימי) וזרקתי אותו לפח (מקרה נדיר של נפילה במטבח). הבחור הגיע עם שני בקבוקי יין ספרדיים ותחריט עץ של אינגריד ברגמן מתנשקת עם המפרי בוגרט מהסרט "קזבלנקה".
לא אכלנו כלום. בקבוקי היין התרוקנו בשניה.
באותו לילה הוא נישאר לישון ואני התעוררתי עם פנים שרוטות מרב נשיקות ושפתיים נפוחות וכוכבים בעיניים.
באותו לילה הוא כבר אמר לי את המילים.
"אני אוהב אותך".
אחרי שנפרדנו למחרת לא הצלחתי לשחזר את הפנים שלו. הכל הטשטש. זכרתי רק פרופיל חשוך כזה.

שנה מאוחר יותר ב19 לדצמבר נולד הבן הבכור. אני זוכרת שהסתכלתי על השעון. המשמרת של המיילדת הנחמדה שליוותה אותי הסתיימה באחת עשרה ואני כבר הייתי בשלב הדחיפות. היא אמרה שתישאר איתי כמה שצריך. לא היה לי נעים. התינוק יצא לו לאויר העולם ב11:20. אמרתי לה שהתינוק נולד חצי שעה לפני התאריך שלנו "כמה זמן אתם ביחד?" היא שלה. "שנה".

השבוע יום הולדת שבע לילד שלנו. ילד הפיטר פן הזה. היפה. הקליל. היצירתי. החברותי. הזורם. האופטימי. המיוחד כל כך.
מרסל פרוסט אמר ששבע is the age of reason.
ביום ההולדת שלו נסענו למרחצאות חמים בהרי הפיראניים. בריכות של מים חמים. ג'קוזי על הגג. שלג מסביב. זרמים חזקים של מים (כמו מצינור כיבוי) נשפכים כמו מפלים מהתקרה. אני מנסה לכוון אותם לנקודה הזאת מתחת לשכמה. הילדים נהנו כל כך במים החמים.
אחר כך נסענו לתוך ההרים ושיחקנו בשלג העמוק והבתולי. בערב חזרנו הביתה לארוחה חגיגית ועוגת גלידה.

בשבוע האחרון נבלעתי לעולם של מורקמי בספר IQ84 והתאהבתי בתקליט המדהים של טום וייטס bad as me מביאה [url=http://www.youtube.com/watch?v=B6Ta3H-ck6s&ob=av2e]קישור[/url]

חג אורים שמח!
|*|


[b][po]שבע יהלום[/po][/b] (2011-12-22T15:53:27):
Note to self-
לא לקרוא סיפורים של לימונדה בעבודה, זה מרתק ומרגש מדי בכדי שיפריעו לי עם זוטות.
ריגשת וריתקת לימונדה אהובה, אם לא הייתי מתכננת להתפטר בטח היו מפטרים אותי.
השעון מראה עכשיו 15:51
שזה פלינדרום
שזו מראה
שזה להסתכל משני הכיוונים ולקבל את אותו דבר.
חג שמח ומואר ונסים.


[b]לימונדה[/b] (2011-12-22T16:36:48):
שלום סיסטר אוף מרסי
איזה כיף להיפגש בשמים הוירטואלים |[b]| |[/b]| |*|
[u]שזה להסתכל משני הכיוונים ולקבל את אותו דבר.[/u]
מרגישה בדיוק את אותו הדבר
לגבי הכל...

_השעון מראה עכשיו 15:51
שזה פלינדרום
שזו מראה_
מרגישה שלא יצאתי מהמציאות של IQ84
[u]חג שמח ומואר ונסים.[/u]


[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2011-12-22T18:17:37):
[u]ותחריט עץ של אינגריד ברגמן מתנשקת עם המפרי בוגרט מהסרט "קזבלנקה".[/u]
רגע אחד! רגע אחד!!
שיהיה ברור שעוד לא קראתי משם את המשך הפוסט אבל הייתי חייבת לרוץ ולכתוב לך שכבר [b]אני מאוהבת[/b] (-:
here's to looking at you kid!
רצה להמשיך לקרוא! (-:


[b][po]הגבירה בחום[/po][/b] (2011-12-22T18:21:01):
סה מואה כאן למעלה המאוהבת מהתחריט של אנגריד והמפרי אלא מה...?
(-:


[b][po]הגבירה בחום[/po][/b] (2011-12-22T18:35:59):
[u]באותו לילה הוא נישאר לישון ואני התעוררתי עם פנים שרוטות מרב נשיקות ושפתיים נפוחות וכוכבים בעיניים.[/u]
כן גם אני זוכרת שבוע ראשון כזה... איייאייי לא היה פשוט.., מאז עברו שנתיים ואחרי שהסתובבתי איזה זמן עם סנטר ושפה עליונה משויפת, נראה לי שעור הפנים שלי התרגל. (-:
ואפרופו בוגרט וג'וינט... did he bogart the joint? (-: (אני אישית, חושבת שהנטיה האמריקאית האובססיבית להפוך כל שם עצם לפועל התעלתה על עצמה כאן)

[u]ביום ההולדת שלו נסענו למרחצאות חמים בהרי הפיראניים. בריכות של מים חמים. ג'קוזי על הגג. שלג מסביב. זרמים חזקים של מים (כמו מצינור כיבוי) נשפכים כמו מפלים מהתקרה. אני מנסה לכוון אותם לנקודה הזאת מתחת לשכמה. הילדים נהנו כל כך במים החמים.[/u]
גמני רוצהההה.
הדף הזה לא בריא לי לבריאות... לימונד, אני חושבת שאת צריכה להכין את עצמך ברצינות למצב שבו תשמעי דפיקה בדלת (-:
מזל טוב לפיטר פן ולשניכם.
@}@}@}


[b][po]עדינה ניפו[/po][/b] (2011-12-22T19:34:00):
[u]הרגשתי שלפני נצח ורציתי קצת זמן לנשום לפני.[/u]
(-:


[u]התקשרתי ביום שישי וקבענו לשבת. הוא שאל אותי אם אני אוהבת סושי. בטח שאני אוהבת סושי. אבל קר.[/u]
אז אצלינו היה קר גם כן (ינואר) אבל בכל זאת אכלנו סושי, מי ידע בכלל לבשל דג מרוקאי בשלב הזה?! הייתי אשפית בירקות מאודים אורז מלא ודייסת קוואקר! מה לעשות שזה היה האוכל המסורתי בבית אימי? P-:

[u]הדף הזה לא בריא לי לבריאות... לימונד, אני חושבת שאת צריכה להכין את עצמך ברצינות למצב שבו תשמעי דפיקה בדלת[/u]
לגמרי...


[b]לימונדה[/b] (2011-12-22T20:16:34):
הי גבירה חמימה ועדינה גם (התגעגעתי) @}
איזה כיף שאתן פה- אפילו שעדיין לא מתדפקות בדלת...
בימים אלה חסרות לי כל כך חברות. לשבת לקשקש. כוס קפה אולי וסיגריה.
המעט אנשים שאנחנו רואים נסעו ועכשיו זה רק אנחנו. הילדים בחופש. הבחור בקושי עובד. מין בועה כזאת מנותקת.
משכנעת את עצמי שזה רק רגע בזמן ובכל זאת מרגיש כל כך משונה ובודד.
ופתאום כל האהבה והוירטואלית הזאת ממש מצליחה לחמם ולרגש...

[u]ואפרופו בוגרט וג'וינט... did he bogart the joint?[/u] התקלת אותי גבירה...אין לי מושג מה זה אומר. מחכה להסברים.

חזרנו עכשיו מטיול ארוך עם הילדים. ריחות של ארוחת ערב. עוף ביין לבן ועגבניות, זיתים שחורים, בצל, תפוחי אדמה חתוכים קטן ורוזמרין ועלי דפנה שאספתי בטיול. מריח ממש טעים. אורז בשמתי. סלט ירוק. לגבי נושא הבישולים- ניראה לי שתמיד בישלתי. ככה מהתבוננות. ההורים שניהם היו בשלנים. ואני הייתי תמיד בעינין.
מה שכן...מעולם לא אפיתי עוגה... אולי פעם או פעמים אבל בשני המיקרים כשלונות. אפיה זה ממני והלאה. אפילו לא עוגות יום הולדת (עוגת גלידה מהסופר זה מה שפיטר פן קיבל) (-:

[b][po]הגבירה בחום[/po][/b] (2011-12-22T20:36:38):
[u]עוף ביין לבן ועגבניות, זיתים שחורים, בצל, תפוחי אדמה חתוכים קטן ורוזמרין ועלי דפנה שאספתי בטיול. מריח ממש טעים. אורז בשמתי. סלט ירוק.[/u]
טוב, אני אורזת, נתראה בקרוב. אורוואר. (-:
[u]מה שכן...מעולם לא אפיתי עוגה... אולי פעם או פעמים אבל בשני המיקרים כשלונות. אפיה זה ממני והלאה.[/u]
אותו כנ"ל במדוייק!
בבישולים אני עפה, ומעיפה ובוחשת ומתענגת (יש לי פטיש למתכונים, אני מסוגלת להתענג לפעמים מעצם קריאתו של מתכון מדוייק) ובמתוקים.. פחח, אין לי שום מוטיבציה, חשק או עניין. אני יכולה להעריך איזה עוגיה פריכה אבל זה הכל... האיש לעומת זאת אופה בחסד, רק שאין ממש קונים ליצירות הפאר שהוא יכול להוציא....
אני אקח איתי עוגה אחת למטוס. (-:

[u]did he bogart the joint? התקלת אותי גבירה...אין לי מושג מה זה אומר. מחכה להסברים.[/u]
די מה באמת? כששמעתי על זה זה נשמע גם לי הזוי ומי שסיפר לי את זה נתן לי הרגשה שזה כ"כ ידוע ושאני מה זה לא בעניינים (מה שנכון), לא בעניין הג'וינטים ולא בעניין בוגרט (את העלבון האחרון לא יכולתי לשאת)
בכל מקרה, מסתבר שהביטוי נובע מהנטיה הבוגרטית הקלאסית להראות תמיד עם סיגריה ביד, וכך, בזמן עישון ג'וינט בחברותא, מי שנוטה להשהות את הצינגלע אצלו, אומרין לו: dont bogart the joint (-:
הקטע הכי הזוי היה שקצת אחרי שהתוודעתי אל הביטוי הזה ראיתי את הסרט "מציאות נושכת" ושם הם מעשנים מבאנג מאולתר מפחית ומישהו אומר: dont bogart the can.... זה חרס אותי לגמרי (-:


[b]לימונדה[/b] (2011-12-22T20:48:46):
אההה....(-; ואני תמיד הייתי אומרת (בסיטואציה שמישהו לא מעביר ג'ויינט) "זה לא כליל פה" (כי פעם התארחתי בכליל אצל דור ראשון של כלילאים, וכל אחד מהם התנחל על איזה ג'ויינט שמן לצריכה עצמית. אשכרה לא מעבירים שם).


[b]לימונדה[/b] (2011-12-22T20:59:02):
ולגבי אפיה- ניראה לי שזה שילוב של חוסר עינין מוחלט במתוקים וחוסר יכולת לעקוב אחרי מתכון מדויק (כזה שצריך למדוד ואי אפשר לאלתר)

[b]פלמונית[/b] (2011-12-22T21:57:17):
_עוף ביין לבן ועגבניות, זיתים שחורים, בצל, תפוחי אדמה חתוכים קטן ורוזמרין ועלי דפנה שאספתי בטיול. מריח ממש טעים. אורז בשמתי. סלט ירוק.
טוב, אני אורזת, נתראה בקרוב. אורוואר._
גם אני..

[b]לימונדה[/b] (2011-12-22T21:59:44):
_טוב, אני אורזת, נתראה בקרוב. אורוואר.
גם אני.._
איזה פחד!!!! 0-:

[b]קואלה[/b] (2011-12-22T22:55:29):
[u]טוב, אני אורזת, נתראה בקרוב. אורוואר.[/u]
אורזת? לאן?

[b][po]הגבירה בחום[/po][/b] (2011-12-22T23:24:48):
[u]הדף הזה לא בריא לי לבריאות... לימונד, אני חושבת שאת צריכה להכין את עצמך ברצינות למצב שבו תשמעי דפיקה בדלת[/u]

[u]טוב, אני אורזת, נתראה בקרוב. אורוואר.[/u]
קואלה, קצת יותר ברור? (-:
בקיצור, נפתחה קבוצת תמיכה חדשה בחל"ל (באופניות חולמות להגיע ללימונדה) ואנחנו אורזות! את באה?
[u]איזה פחד!!!![/u]
בצדק! (-:

[/spoiler]
[spoiler=המשך]

[b]ביזו[/b] (2011-12-23T07:11:46):
|L|


[b]ביזו[/b] (2011-12-23T07:12:58):
<מאמא מייאל>

[b]קואלה[/b] (2011-12-23T10:38:52):
[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

_הדף הזה לא בריא לי לבריאות... לימונד, אני חושבת שאת צריכה להכין את עצמך ברצינות למצב שבו תשמעי דפיקה בדלת
טוב, אני אורזת, נתראה בקרוב. אורוואר.
קואלה, קצת יותר ברור? _

הבנתי. (איך אני סתומה לפעמים...) :-]
וגם אני באה, למרות שאני ממש לא אוהבת לטוס, אין מצב שאני מפסידה את כנס בחל"ל הראשון !

[b][po]הגבירה בחום[/po][/b] (2011-12-24T13:37:10):
[u]וגם אני באה, למרות שאני ממש לא אוהבת לטוס, אין מצב שאני מפסידה את כנס בחל"ל הראשון ![/u]
מעולה! אין סיבה מוצדקת יותר להתגבר על שנאת טיסות מכנס בחל"ל הראשון!
אני אגב אוהבת לטוס, ואוהבת שדות תעופה (כמובן בגלל שאני לא רואה אותם הרבה) ואוהבת כל דבר שקשור לנסיעות, וכשאני יודעת שהיעד הוא לימונדה אשר בפירינאים אז בכלל (או בחלל ליתר דיוק) (-:


[b]לימונדה[/b] (2011-12-24T16:54:06):
[sup]השטח פנוי...אף אחת לא דופקת בדלת...אף אחת לא עלתה על מטוס...אפשר לצאת מהמחבוא ולחזור להיות לימונדה האנונימית (כל זה נאמר בחיוך משועשע כאמור)[/sup]

יושבת פה בחוץ. השמש סוף סוף יצאה מהמחבוא אחרי שבוע של ערפל כבד. יש בישראל מזג אויר מעורפל? זה היה קצת כמו להיות בתוך ענן כמה ימים. האויר סמיך. אי אפשר לראות ממטר.
אבל עכשיו השמש פה ובאה להגיד לי באופן אישי שלום. מלטפת לי את העורף החשוף. יושבת בחוץ עם הלפ טופ. כותבת.
למי שלא מעודכנת. ערב חג המולד. כולם (חוץ ממנו) בבית עם האח דולקת אפילו שלא ממש קר ויש שמש בחוץ. בבתים עצים מקושטים ומתנות. בתפריט להערב: אוייסטרים, קאוויאר, סלמון מעושן, כבדי אווז ושלל עופות נדירים, עוגות, גבינות ובונבונירות. ויינות משובחים כמובן. אנחנו כאמור בלי... עץ, מתנות וסעודות גורמה. אבל בכל זאת אנחנו מוזמנים לארוחה קהילתית משותפת.
רקע: הילדים התחילו לפני כמה חודשים שיעורי קרמיקה בעיירה הרדומה הקרובה. האמת שרדומה זו מחמאה. [b]מתה[/b] זאת מילה מדויקת יותר. המורה לקרמיקה היא אבטיפוס של מורה לקרמיקה. כלומר חמה. ארצית. אמיתית. נחמדה. היא ועוד כמה אנשים הקימו אירגון ללא מטרות רווח, בעיירה המתה (הם חולקים בינהם שכר דירה חודשי של מאה שמונים יורו- רק שתבינו כמה המקום הזה מת). יש שם כל מיי התארגנויות. סדנאות סריגה. שיעורי פילוסופיה. רוב הטיפוסים שבאים לשם הם די הזויים. אני לא ממש פעילה- חוץ מזה שהילדים עושים שם חוג פעם בשבוע. אבל היא הזמינה אותנו להערב ובאופן בלתי צפוי, הבחור ממש בעינין. בכל מקרה...אנחנו הולכים עם הילדים בערב ומביאים כמה בקבוקי יין, אננס וסיר של כרוב ממולא בבשר (שעדיין צריך להכין ואני לא ממש בטוחה לאיזה כיוון ללכת איתו. כרוב ממולא לא נשמע כל כך סקסי אחרי הרשימה מעל ובכל זאת. יש מצב שזה יהיה ממש טעים). הילדים עובדים במרץ על פרויקט של הכנת כרטיסי חג שמח לשכנים (בעלי הבית), שהם יצטרכו להביא בעצמם, יחד עם בונבונירה של דודבנים באלכהול (שאני מקוה שהם יתאפקו ולא יאכלו בדך לשם)...
בין לבין הולכת להיבלע במיטה עם ספר וכאב בטן של יום ראשון של מחזור.


[b][po]הגבירה בחום[/po][/b] (2011-12-24T17:32:08):
[u]כרוב ממולא לא נשמע כל כך סקסי אחרי הרשימה מעל ובכל זאת[/u]
כרוב ממולא, לידיעתך הוא הממולא האהוב עלי מכל הממולאים ואחד המאכלים שאני הכי אוהבת שלי אישית נשמע הרבה יותר מפתה משלל הציפורים הנדירות שלמעלה. (-:
אתמול בצהריים היתה לי עוד איזו חוויית אוכל מענגת מהאהובות עלי: מרכיבים פשוטים ואיכותיים מאוד... זה אולי הדבר שאני הכי אוהבת באוכל וזה גורם לי ממש לרטיטות אושר...
הארוחה כללה סלקים צרובים עם גבינת המאירי מעל ואגוזי לוז קלויים, לחם טרי, מן בצק פסטה ממולא בתרד וריקוטה וטבול כולו ברוטב על בסיס חמאה, סלט של עגבניות שרי תמר (מכל הצבעים: צהוב, כתום, אדום) עם בצל סגול והמון כוסברה וסלט חסה עם פרמז'ן וקרוטונים (כמו סלט קיסר אבל בלי עוף).
כמו שאמרתי, הכל כ"כ פשוט, כאילו לא מיוחד, אבל החוויה שלנו היתה אקסטטית (-:
ועברה לי באותם רגעים מחשבה על איזה מזל וזכות גדולים אלה שיש לנו יכולת להנות ככה מהדברים הבסיסיים הפשוטים ושבעצם האובייקטים החיצוניים המענגים נועדו כדי לחבר אותנו עם אותו אושר קיומי פנימי שלא תלוי בסופו של דבר בכלום מלבד עצם הקיום...לא יודעת, זה עוד דורש מחשבה..
נשמע מקסים מה שקורה בעיירה המתה, נשמעת סעודה נפלאה. תהני ורוצי כמובן לספר לחבר'ה (-:


[b]ביזו[/b] (2011-12-25T09:14:14):
מאמא מייאל= mama miel
מרי קריסתמס, סוויט למונייד.
מקוה שפאפא נואל הביא הרבה אור ושמחה לליבכם ולביתכם. |L|


[b]לימונדה[/b] (2011-12-25T12:14:02):
note to self- באירוע תימהוני של חג המולד, שבו כל אחד מביא מנה, יש לקחת בחשבון שרב המשתתפים יהיו צמחוניים.
אופס [-: אבל מרב נימוס גם הצמחוניים טעמו... הכרוב הממולא היה טעים (ממולא בבשר ואורז ברוטב חמצמץ) המאמץ היה שווה אפילו רק בשביל לראות את הילדים הטינאייג'רים של המורה לקרמיקה טורפים (הבן שלה הוא בוגר בית ספר גבוה לקרקס וחתיך עולמי שאפשר להסתנוור רק מלהסתכל אליו). היה נחמד. קבוצת אנשים חמודים שבינהם גם הבעלים של החנות האורגנית שניראת כאילו היא חיה על כוסמת ופשתן בלבד. הילדים היו חמודים. שאלו אותם אם פר נואל בא לבקר אותם והם אמרו שלא. "מה לא הייתם ילדים טובים?" אחד מהם שואל והקטן אומר "מה לא ידעתם שזה לא על באמת? זה רק תחפושת והמתנות שלו מבזבזות את העולם".
אחד אפס ליהודים (-:
ואוו גבירה- נישמע כל כך טעים!!! (זה אתם שהכנתם?)
ועוד עם תובנה על הדרך [u]ועברה לי באותם רגעים מחשבה על איזה מזל וזכות גדולים אלה שיש לנו יכולת להנות ככה מהדברים הבסיסיים הפשוטים ושבעצם האובייקטים החיצוניים המענגים נועדו כדי לחבר אותנו עם אותו אושר קיומי פנימי שלא תלוי בסופו של דבר בכלום מלבד עצם הקיום...לא יודעת, זה עוד דורש מחשבה..[/u]
החוכמה הגדולה היא להתחבר לאושר הפנימי שלא תלוי בדבר. כמה פשוט- ככה קשה.
הי מאמא מייל |L| מוסרת ביזו גם


[b]לימונדה[/b] (2011-12-25T12:27:42):
ובדרך הביתה נתקלנו במשפחה של חזירי בר ענקיים שחצו את הכביש! (מענין מה זה אומר? מסר מלמעלה?)

[b]לימונדה[/b] (2011-12-25T12:41:59):
אה וניזכרתי בעוד אנקדוטה לגבי אפיה. ביום הולדת ארבע של הבכור, אני החלטתי לאפות לו עוגת יום הולדת למסיבה בגן. חיפשתי עוגת שוקלד פשוטה. לרגל הארוע החד פעמי, פתחתי את הספר של אורנה ואלה בפרק העוגות ואחרי דפדוף ותהייה נידלקתי על עוגת שוקולד עם סאקה (??). תראו לי עוד אמא שרצה בחנויות האלכהול (פתאום מצרפת ההוויה הזאת של "ליקר סטור" נשמעת הזויה) מחפשת בקבוק סאקה לעוגה לילדים בני ארבע. העוגה היא קצת כמו סופלה- כלומר, התחילה גבוהה מאד ועד שהגעתי בשלג לגן נפלה לגובה של פנקייק. המורה הסתכלה ואמרה "how original" שזה כבר סימן רע... ואז בכלל פחדתי לספר לה שיש בפנים סאקה שזה בטח לגמרי לא חוקי ב"פאבליק סקול" של ניו יורק. אבל הבחור הביא cup cakes מהחנות ו"הציל את היום".
מאז אני אפילו לא מעיזה.... [-:

[b][po]במבי ק[/po][/b] (2011-12-25T16:57:32):
לא תוכלי לפספס עם זה:

להמיס על אש נמוכה 200 גרם חמאה ו 200 גרם שוקולד מריר. כשנמס - להוסיף 3/4 סוכר ולסגור את האש. להוסיף 4 ביצים ו 4 כפות קמח (לערבב תוך כדי). לאפות כ 25 דקות על 170 מעלות. תבנית לא גדולה מדי.

(מ - חיה'לה)

[b][po]במבי ק[/po][/b] (2011-12-25T17:00:02):
לגרסה נטולת גלוטן - 4 כפות קמח חומוס. עובד מצוין.


[b][po]אמא חדשה[/po][/b] (2011-12-25T20:52:54):
לימונדה את מצחיקה וכיף לקרוא אותך, חיבוקים וגעגועים, נינה ואמא שלה..

[b]לימונדה[/b] (2011-12-25T21:05:15):
[po]במבי ק[/po] אם זה מתכון של חיה'לה אז ברור שאני רוצה! המתכון גם נקרא כמו משהו שמאותגרת אפיה כמוני עוד מסוגלת לעשות (רק שבנתיים אין לנו תנור... שזה מחדל רציני שאמור להיפתר בקרוב).
[po]אמא חדשה[/po] כיף לי שאת פה...הולכת לראות אם כתבת משהו מאז הפעם האחרונה |L|

[b][po]אינטו איציה[/po][/b] (2012-01-01T01:57:07):
לימונדה, קראתי אותך ממזמן ועדיין לא הגבתי.

הסיפור הרומנטי על השלג והג'וינט וניו יורק -ואני כל כך אוהבת סיפורים כאלה!
אחח...כיף שהיו רגעים כאלה,
כיף שאת זוכרת ויודעת לספר אותם.
שהשנה שלנו תתברך בנקודות קסם כאלו.
@}

אה, וכמובן שגם אני קונה כרטיס טיסה לצרפת, ומשם לניו יורק :-)

[b]לימונדה[/b] (2012-01-01T12:50:55):
[b]דייט שני[/b]
ביום שבת, שבוע אחרי הדייט הראשון, אנחנו נפגשים שוב לדייט שני.
אני מציעה שניסע לברייטון ביץ'. למי שלא מכירה, ברייטון ביץ' היא רצועת חוף בקצה הדרומי של ברוקלין שמתחברת לקוני איילונד. יש טיילת מעץ (boardwalk) ארוכה ורחבה מאד ורצועת חוף ענקית כמו איזו שדרה וחצי לפחות. קוני איילנד זה מקום הזוי לגמרי. הזמן קפא בשנות החמישים. פארק שעשועים, על הטיילת, שרב המתקנים המקוריים עדיין בשימוש מתחילת המאה. רכבת הרים מפחידה שנקראת ה- cyclone וכל פעם שהיא עובדת נדמה שזה הולך להיות הסיבוב האחרון. גלגל ענק. גם האנשים מסביב ניראים כמו מאיזה סרט של שנות החמישים. מהגרים שקפאו בזמן. פרחות וארסים. לטינים. שחורים. white trash. היפסטרים. משפחות עם ילדים. צמר גפן. נקניקיות עם חרדל וכרוב כבוש. בירה. קעקועים. freak shows. לעומתה ברייטון ביץ', קפאה בזמן בשנות השבעים. שיכונים גבוהים ואפורים שפונים לים. כמה מסעדות רוסיות עם אוירה של אולם ארועים שפשט את הרגל ועם וודקות ודגים מלוחים. השכונה עצמה היא כמעט מאה אחוז רוסית ואיזה שישים אחוז רוסית יהודית. הכל אפור וקצת עלוב וגם מאד חי. אני באופן אישי יותר מתחברת לאוירת השיכונים הרוסית של ברייטון ביץ,' מלקוני איילנד ההזויה והמטורפת. יש משהו בברייטון ביץ' שגורם לי להרגיש שאני בעצם במוסקבה. אפילו שאף פעם לא הייתי. ויותר מהכל אני אוהבת את ברייטון ביץ' בחורף. והכי כשיורד שלג. הטיילת. והאוקיינוס השחור, הגועש והעצבני. הרוסיות במעילי פרווה והחברים שלהם עם החליפות והגורמטים. הזקנות על כסא גלגלים ושמיכה משחקות בקלפים בעוד שהמטפלות השחורות שלהן מקשקשות בינהן. בכל מקרה קבענו ללכת לאכול צהריים באחת המסעדות הרוסיות. כשהבחור בא לאסוף אותי היה בי הסוס קטן. אני לא יודעת בדיוק למה. אבל מהר מאד ניזכרתי במי מדובר. הפנים המטושטשות מהדייט הראשון התבהרו.
במסעדה שירתה אותנו מלצרית בלונדינית רוסיה יפיפיה, בשנות הארבעים, יש לי תחושה שגם אם אני אראה אותה עכשיו אני אזהה אותה. הזמנו הכל מהתפריט. פנקייקים קטנים (בליני) עם שמנת וקאוויר. דגים מלוחים. סלט יווני. בורשט. אה...והרבה וודקה. בשולחן ליידנו ישבו חבורת גברים ועל השולחן איזה שלושה בקבוקי וודקה מרוקנים. כל פעם שהם הרימו כוסית הם שאגו "לחיים". בכל מקרה גם אנחנו נתנו בראש. יש לי יכולות שתיה מרשימות (למי שמתרשם מדברים כאלה...) באיזשהו שלב נכנס צלם. מין צלם ארועים מבוגר. הוא עבר בין השולחנות. רב האנשים לא היו מעונינים להצטלם. אבל בשלב זה, שנינו מאוהבים וסמוקים מהוודקה, אנחנו מסכימים. הצלם מצלם. הוא עובד עם פילים ואת התמונות צריך להזמין. הוא נותן לי פתק עם מספר טלפון. אני דוחפת לכיס ושוכחת מזה. ביום של הסילבסטר אני והבחור קובעים לדייט נוסף. בבוקר אני מתלבשת ופתאום מוצאת את הטלפון של הצלם. מחליטה להתקשר. עונה איש נחמד. "כן. הוא זוכר אותנו הזוג הצעיר מהמסעדה על החוף. יש תמונה יפה" הוא אומר. אני מחליטה לנסוע ברכבת עד לברייטון ביץ', שעה וחצי של נסיעה מייגעת בסאבווי. לא יודעת למה אבל יש לי תחושה שזה יהיה שווה את זה. כשאני מגיעה סוף סוף לברייטון ביץ', התחנה הכמעט אחרונה בסאבוויי, אני מתקשרת לצלם מטלפון ציבורי שנמצא מתחת לרכבת, הצלם בא לפגוש אותי. הוא מגיע עם הנכדה שלו. ילדה רוסיה עם צמות. היה משהו במראה שלהם כל כך נוגע בלב. הסבא והילדה הגלותיים ביום חורפי הולכים יד ביד. הצילום שלי והבחור יצא מדהים. התמונה הכי יפה שלנו. שנינו עם לחיים סמוקות, שפתיים אדומות וכוכבים בעיניים. מסביב, בברייטון ביץ', המולה שלפני הסילבסטר. כל המעדניות שוקקות חיים. שוק שחור של דליקטסים שהוברחו ישר מרוסיה. דגים מעושנים. פירות יבשים. גבינות. נקניקים. שמפניה. וודקה. על הדרך קניתי קופסא ענקית של ביצי סלמון מתפצפצות בפה. בערב, כשהבחור מגיע, אני מפתיעה אותו עם התמונה.
מאז התמונה במגירה, קבורה מתחת לערימות צילומים של הילדים. חושבת שאולי הגיע הזמן להוציא אותה מהמגירה, למסגר ולתלות בחדר שינה החדש שלנו.
בימים האחרונים מרגישה הקלה רצינית. האלרגיות נעלמו כלא היו אחרי השבוע של הסטארואידים, אבל יותר מזה אני מרגישה שמשהו נפתח. נפרץ. כמו איזו סתימה שהשתחררה.
השבוע רשמתי באדיקות מכלול של משפטים סתומים שעננים הכתיבה לי מרחוק. אין לי מושג אם זה זה- אבל משהו נפתח. השתחרר. אני והבחור במקום אחר. כאילו הצלחנו לרגע להיות במקום הזה שהינו בו פעם מזמן...
אתמול ארוחת שחיתות עם חברים. אויסטרים, שמפניה, כבש אורגני שהחברים גידלו, גבינות. הילדים נישארו עד ממש מאוחר. מתעוררת עם הנג אובר והפתעה מדהימה- יום שטוף שמש |H|
מאחלת לכולן- שתהיה שנה טובה ומוארת!!!
שכל החסימות יפתחו.
שתהיה שנה של אהבה |L|

[b][po]הגבירה בחום[/po][/b] (2012-01-01T13:17:37):
[u]אבל יותר מזה אני מרגישה שמשהו נפתח. נפרץ. כמו איזו סתימה שהשתחררה.[/u]
זה כנראה כי משהו נפתח...(-:
אני חושבת שזה מסוג התחושות שאי אפשר לטעות בהן.
עננות שמתפזרת, בהירות כללית, כמו יום שמש אחרי גשם, ופתאום אפשר לראות בצלילות איפה אנחנו נמצאים, איזו דרך עשינו ולאן ממשיכים מכאן - ובד"כ זה מרגיש הרבה יותר טוב ממה שחשבנו.
[u]חושבת שאולי הגיע הזמן להוציא אותה מהמגירה, למסגר ולתלות בחדר שינה החדש שלנו.[/u]
נשמע כמו תכנית טובה!
שנה של התנקות וערוצים פתוחים לזרימה.
@}@}


[b][po]אינטו איציה[/po][/b] (2012-01-01T22:58:07):
וואו, לימונדה יקרה,ממש לקחת אותי איתכם לדייט השני!
ראיתי הכול והרחתי ואולי גם לי עכשיו יש כוכבים בעיניים :-)
תמשיכי לספר עוד, אני כל כך נהנית...

[b][po]קן לציפור[/po][/b] (2012-01-02T21:07:55):
[u]תמשיכי לספר עוד, אני כל כך נהנית...[/u]
גמאני, גמאני...

[b][po]עדינה ניפו[/po][/b] (2012-01-02T21:50:25):
אוי לימונדה את משגעת אותי, אוף! בא לי לכמה ימים את החיים שלך, בא לי על הדייט הזה, בא לי לאמץ אותו כזיכרון שלי, חחח...
בא לי על האויסטרים והכבש האורגני (שניים מהמאכלים האהובים עלי בעולם)

את מספרת ואני טובעת בתוך סרט ססגוני שבא לי לקפוץ אל תוכו
אז אני בעירבוביה של רוצה לשמוע עוד ועוד ומצד שני אני בתיסכול פיזי ממש על שאני לא שם.

הקיצר, חולמת מדמיינת מפנטזת על ביקור... לגמרי מפנטזת כי אין סיכוי למימוש בעתיד הנראה לעין.
למרות שלאחרונה משהו בי רוצה לפרוץ את כל הגבולות!

נו, ו [u]את[/u] לא באה לארץ מתישהו...?

[b][po]שבע יהלום[/po][/b] (2012-01-02T22:31:39):
הפלאת לתאר את ברייטון ביץ׳. הייתי שם עם מאיר באיזה קיץ, אכלנו במסעדה גרוזינית אלא מה? :-) בכל מעדנייה שנייה אליה נכנסנו משהו בה הזכיר לו משהו מהילדות. כזה חמוד. אני זוכרת שלא כ״כ נהנתי שם, בתוך כל הצבעוניות והטיפוסים, אווירת נכאים בלטה לי שם יותר מכל. וגם הים דכדך אותי. פעם שמעתי שקוני איילנד היתה בעברה מיושבת רק בגמדים.
גם אני כמובן מצטרפת אל קריאות התמשיכי לכתוב, איזה כיף לקרוא אותך, ומקווה שהתמונה כבר תלויה בחדר השינה לתפארת האהבה המזינה (לא יכולתי שלא להשתמש בתואר קולינרי).
עדינה, זה חייב לקרות, הביקור המתבשל (ושוב תואר קולינרי),
בינתיים נסתפק בלימונדה באה לביקור בישראל, כן, מתי באמת?


[b]לימונדה[/b] (2012-01-03T12:31:22):
יש פה וירוס בטן שהסתובב בין כולם. לפני כמה ימים הבן דוד, אחר כך הבכור, אחר כך הקטן...אתמול בלילה מצאתי את עצמי רוכנת מעל האסלה. אחותי התקשרה הבוקר להגיד שהיא גם.
מזל שכל זה לא קרה בסמיכות לארוחת השחיתות (הו האויסטרים 9-: ) כי אחרת הייתי מיד מאשימה אותם. אבל האויסטרים היו מדהימים (כמו ללגום את התמצית של האוקינוס- אם מותר לי להיות קצת אייל שני לרגע (-:) חוץ מזה שאתמול בכלל היה לנו יום נקי כזה של אוכל (אורז מלא, ארטישוקים, ניצני ברוקולי מאודים ובערב לא היה לי תאבון ואכלתי אבוקדו וטוסט). מה שהיה הכי מוזר זה, שאחרי שכל ההקאות והבחילות עברו, מצאתי את עצמי ערנית לגמרי שוכבת במיטה מסתכלת על התקרה. מחשבות רצות. העברתי לילה לבן (חוץ מהשעתיים האחרונות בבוקר לפני שהשעון צלצל). באיזשהו שלב ניסיתי לפתוח את הלפטופ בשקט בשקט, אבל הפלתי את הספר שעל השולחן לילה, וננזפתי קשות מהבחור ששונא הפרעות בשינה...
יכולתי לעבור לחדר אחר אבל שכבתי שם בוהה בתיקרה עד שהגיע בוקר.

עכשיו בוקר. השמש פה (אחרי יום גשום ואפרורי אתמול). הבית שקט. הילדים חזרו לבית ספר (יום ראשון של לימודים אחרי שבועיים ארוכים של חופש). הבחור בעבודה. יש לי פטור לגיטימי מעבודות הבית. פתאום ניזכרת בעצמי כשהייתי ילדה וכמה נהנתי מהזמן מחלה הזה. לשכב במיטה עם ספר. הבית ריק. אמא שלי מפנקת אותי ומביאה לי תה למיטה. שקט. כולם הלכו. לא צריך לצאת מהמיטה. לא היתה לנו טלויזיה וכשהייתי חולה, אמא שלי הסכימה, באופן חד פעמי וכנגד כל שיקול דעת, לקנות לי "מעריב לנוער". שזה קצת כמו לראות טלויזיה כשחולים... אני זוכרת שהייתי משכנעת אותה שמשעמם לי והיא היתה אומרת לי כהרגלה לפתוח ספר ואני הייתי טוענת שאני חלשה מדי לקרוא שום דבר חוץ מלהסתכל על התמונות של "מעריב לנוער". כמובן שהיא לא עמדה בפני השיכנועים וכך זכיתי בהצצה לעולם הג'אנק התרבותי האולטימטיבי של מתבגרת בשנות השמונים.
בלילה חשבתי על המשך הסיפור של הכרונולוגיה של המפגשים ביני לבין הבחור. אז הנה...ממשיכה:

[b]דייט שלישי- אי שם ביערות ניו ג'רזי[/b]
בשלב זה של היחסים, המפגשים ביני לבין הבחור מתרחשים בסופי שבוע. אני גרה בברוקלין והבחור חי ועובד במעמקי ניו ג'רזי. שעתיים פנימה באיזור שמאוכלס בחקלאים וציידים (לבנים בעיקר). בכל מקרה הבחור מזמין אותי אליו הביתה לראשונה. באותו סוף שבוע הוא מארח את האחיין שלו שנמצא בחופש מבית ספר ועובד עם הבחור (אותו אחיין שהציץ עלינו מהחלון באותה ארוחת ערב שבה נפגשנו לראשונה וגדל להיות בחור הורס). הבחור מזמין אותי לסוף שבוע in the sticks שזה מין ביטוי ניו ג'רזי כזה לאיזור המיוער והפראי שבו הוא מתגורר. הבחור עובר איתי עשר פעמים על הלו"ז של הרכבוות. כבר אז התגלה שאני המעופפת עם פוטנציאל לפיפוס רכבות והוא המבוגר האחראי. בדרך לרכבת אני מספרת לכל מי שנתקל בדרכי שאני מאוהבת והולכת לפגוש את האהוב שלי. אני עולה על הרכבת יחד עם כל האנשים שחוזרים מהעבודה בניו-יורק לבית בניו-ג'רזי. אני מסתכלת על הפרצופים האפרוריים שמסתתרים מאחורי העמודים הגדולים של הניו יורק טיימס. החליפות, הטלפונים הניידים וחושבת לי על זה שאני הולכת לעשות אהבה כל הלילה והם בטח הולכים לבתים החמימים והמרובעים שלהם, לעוד ערב שיגרתי, שההיילייט שלו יהיה מקסימום עוד פרק של ה"סופרנוס". הרכבת נוסעת זמן ארוך. אני מתחפרת לי במעיל ומנסה לדמיין את המפגש עם הבחור. בכל תחנה יורדים עוד ועוד אנשים עם חליפות ואני נותרת כמעט לבדי. אני מנסה לעקוב אחרי השמות המשונים (אינדיאנים) של הישובים, מחכה לתחנה עם השם המוזר ששיננתי, בה יחכה לי הבחור שלי ויתנפל עלי בנשיקות. אני מדמיינת את המפגש: אני יורדת מהרכבת לתחנה המושלגת ועפה לזרועתיו של הבחור. כל הנוסעים שנותרו ברכבת מסתכלים עלינו בקינאה מהחלון. האם הם יכולים להבחין שיושבת בינהם בחורה מאוהבת? האם אפשר לראות עלי?
הלילה יורד. חושך. סוף סוף הרכבת נכנסת לתחנה. עוד שני אנשים יורדים יחד איתי ובמהירות נכנסים לרכבים שלהם.
אני לא מאמינה אבל... הבחור שלי לא שם על הרציף.
אין לי טלפון נייד ואפילו שכחתי לרשום את המספר שלו וגם אם כן היה לי את הטלפון שלו- אין מטבע לטלפון הציבורי (שבטח לא עובד). שלג. לילה. אני לבד. אין שם נפש חיה. זו אפילו לא תחנה ממש- אלא רציף שומם ולא מקורה. אין לי מושג אם בכלל יש רכבת חזרה לניו יורק. יש שם שילוט לבית מטבחיים שצמוד לתחנה ואני מתחילה לפחד.
אולי אני שומעת קולות של חיות נשחטות בלילה... אני מחכה ומחכה.
עוברות עשר דקות. עשרים דקות. ארבעים. מה לעשות? אין לי מושג...0-:
אין לי ממש איפה לתפוס מחסה. לילה. שלג. פנס בודד מאיר עלי. תחנת רכבת נטושה. קור איימים ואני תקועה בחור בניו ג'רזי איפה שבטח מסתובבים כל הרוצחים והאנסים מחכים לטרף קל.
אבל מה שמוזר הוא שבכל הזמן הארוך, המפחיד והקפוא הזה, לרגע אחד לא עברה בי מחשבה רעה על הבחור. כלומר האופציה שהוא הבריז בשלב זה של היחסים (מוקדם ככל שיהיה) בכלל לא היתה אופציה. כאילו שכבר אז הייתי בטוחה מאיזה חומר הבחור קרוץ. משהו קרה. אני בטוחה. לא נותר לי מה לעשות אלא להמתין ולהתפלל שכלום לא יקרה לי או לאהוב שלי.
כעבור אולי שעה ארוכה אני מבחינה במשאית ענקית ומרשימה שדוהרת במהירות שיא לתחנה. הלב שלי דופק מפחד. מהחלון הבחור שלי מוציא חצי גוף ומנופף לי בפראיות.
מסתבר שבאותו היום הבחור נתן לאחיין לנסוע קצת על המשאית שלו והאחיין איבד את המפתחות- עובדה שהתגלתה רק בדקה התישעים כשהבחור יוצא לתחנה... הבחור ניראה שסבל יותר ממני בשעה האחרונה... הוא לוקח אותי לבית שלו. קטן. פשוט. נקי וחמים. האחיין שלו מחכה נזוף במטבח.
הבחור מתקתק לנו ארוחת ערב מרשימה. סטייק עסיסי. יין. גואקמולה. אני מתרשמת מהכישורים של הבחור במטבח.
בלילה אנחנו מגלים שהמיטה חורקת איימים והאחיין בחדר השני לא הולך לישון ורואה טלויזיה כל הלילה. אנחנו מתלחששים ומתפקעים מצחוק כל פעם שהמיטה חורקת.
שבועיים אחרי אותו לילה הבחור כבר עובר לגור איתי בברוקלין.

תודה לגבירה על המילים המדויקות ולאינטואיציה וקן לציפור על ההקשבה והנוכחות |L|
עדינה ושבע המאוהבות |L| יש לי כל כך הרבה מה לדבר איתכן.// מוצאת המון קוים מקבילים בחיים שלנו במלא נקודות- וכמה מוזר ואינטואיטבי ששתיכן כתבתן
[u]נו, ו את לא באה לארץ מתישהו...?[/u]
[u]בינתיים נסתפק בלימונדה באה לביקור בישראל, כן, מתי באמת?[/u]

כי... שבוע הבא אני עולה על מטוס (לבד) לשבוע ימים של ביקור חטוף בישראל |*|


[b][po]עדינה ניפו[/po][/b] (2012-01-03T12:43:28):
מה????????????????????????????
ותוכלי להכניס אותי ואת שבע לפגישה קצרה?? תוכלי? תוכלי?
אני אבוא לתל אביב....
כולי פרפרים


[b][po]עדינה ניפו[/po][/b] (2012-01-03T12:44:18):
אופס, עוד לא קראתי על הדייט רק את המשפט האחרון... ממהרת החוצה, אז אח"כ...


[b]לימונדה[/b] (2012-01-03T12:46:41):
קבענו!!!
אני מגיעה לקראת סוף השבוע אבל בשבוע שאחרי אני אהיה בתל-אביב וניראה לי מתבקש שניפגש
|L|

[b][po]הגבירה בחום[/po][/b] (2012-01-03T21:42:26):

[u]אני מגיעה לקראת סוף השבוע אבל בשבוע שאחרי אני אהיה בתל-אביב וניראה לי מתבקש שניפגש[/u]
וואלה! צ'מעי, אם הפרנקופילית לא באה אל מוחמד, מה יגידו אזובי הקיר??? (-:
אשמח להשתחל לביקור החפוז ולפגוש אותך, ואם שבע ועדינה כלולות בו אז בכלל...
לפחות עד הנסיעה המיוחלת והמתבשלת אלייך... (-:

[b]ביזו[/b] (2012-01-03T22:57:26):
אני לא כאן כרגע, ורק נכנסת להצצות חטופות... סו"ס הגיעו הסיפורים הקסומים שחיכיתי להם (בסבלנות רבה).
אבל זו קריאה קצת מתסכלת- בגניבה- מחכה לחזור ולקרוא בנחת.
אז ישר ולעניין,
לימונייד גמאני אשמח לראות את זיו פנייך אם ייצא. (שבוע טס..)
הסופ"ש אני לא פה אבל אח"כ יש סיכוי שאהיה יחסית פנויה..(גם בבקרים),
לימון ומייל אמור ללכת מצויי ביחד- ואם זה כל המועדון אז בכלל טוב!
פלן דה ביזו ותרגישי טוב |L|
<מ.. דה פס מייל>

[b][po]שבע יהלום[/po][/b] (2012-01-04T01:40:03):
פרייז דה לורד הללויה!
שלוק וויסקי רגע לפני שהולכת לישון אחרי יום עבודה שהתחיל בערך במאה הקודמת, קוראת פה את הבשורה ואיזו שמחה התפשטה בי!


ולימונדה, הסיפורים שלך, מעבר לתוכנם המרגש והכל כך מעניין, הם פשוט, הבנתי מה הם, הם פשוט כל כל וויזואלים. אני בכלל לא קוראת אותם, אני רואה אותם לנגד עיניי. איזה כיף זה.

שיהיה ליל מנוחה ורוויה. אני מתרגשת מהכל.

[b]לימונדה[/b] (2012-01-05T10:08:49):
רשמתי ומחקתי

[b][po]נטע ק[/po][/b] (2012-01-05T10:22:29):
חבל...
כל כך כיף לקרוא אותך :-)
תהני מהביקור בארץ נשמע מפגש פסגה מדהים.

[b]לימונדה[/b] (2012-01-05T10:38:52):
מחקתי את הטלפונים והפרטים האחרים העיניניים שצצו לי בדף בעקבות הביקור המיוחל
יושבת לכתוב פוסט חדש (זה או זה, או לנקות את הבית, או ללמוד לתאוריה) (-:
מה נישמע נטע? חזרת לפריז? קרררר?? איך ההתאקלמות?

[b][po]נטע ק[/po][/b] (2012-01-05T10:58:02):
:-) תודה ששאלת - כפרה עלייך
חזרתי... קררר.... מוזר. לא מתאקלמת. צריכה להתחיל הכל מהתחלה בינתיים לא ממש בא לי לכתוב על זה .

[b]לימונדה[/b] (2012-01-05T11:00:48):
ביזו- מה ניסגר איתך? מסתובבת ככה אינקוגניטו באתר. מה קרה?
אז "מאמא מייל"- איפה הטוסיק בסיפור? [sup]אולי אפשר "פס-דו-מייל"[/sup]
בנתיים מנסה לג'נגל בין מחויבויות לא וירטואליות בביקור, אבל מאד מתרגשת מהאפשרות לפגוש את הבנות מאחורי הכינויים (שיודעות עלי את כל הסודות הכמוסים ביותר)
מקוה שיצא...שבוע זה באמת קצרצר
בכל מקרה רשמתי ותודה על ההזמנה |L|


[b][po]קן לציפור[/po][/b] (2012-01-05T11:55:54):
לימונייד, את בארץ בסוף שבוע הזה?
אני חוגגת יומולדת, אז אם כן, חוגגת איתך בליבי.

תהני מהפגישה עם הבנות.
אני פגשתי כמה וכמה אושיות מהאתר הזה, פנים אל פנים או לפחות טלפונית.
זה איכשהו תמיד מקסים!

(())


[b]לימונדה[/b] (2012-01-07T18:06:07):
[b]לימונדה הולכת ומסתבכת[/b]
מעולם לא הסתבכתי כל כך בכתיבת פוסט...כותבת ומוחקת
זה התחיל לפני יומיים. אולי שלושה. בצהריים, לקחתי את הילדים לחוג קרמיקה, אספתי את הסיר של הכרוב הממולא, שנשאר מארוחת חג המולד וקישקשתי קצת עם המורה. היא סיפרה לי כלאחר יד, שהבן שלה (החתיך ההורס מהקרקס), שאל אותה אחרי ארוחת הערב "מי זאת האשה היפה הזאת ומאיפה היא צצה?" (הכוונה היתה אני [-: ).
אני מצדי אפילו לא עיפעפתי, אבל כמעט התעלפתי בלב מהמחמאה ומיד התחלתי לדמיין ברוחי איזה מפגש סודי עם הקרקסאי הצעיר עם העיניים הבוערות, שמטרתו סקס פרוע נטול הסתבכויות.
זאת היתה כמובן פנטזיה חסרת עתיד, קצרת חיים, אבל בהחלט מרעננת במציאות המיובשת שלי פה.

מאוחר יותר בערב, כשהילדים כבר ישנו שנת מלאכים והבית היה מסודר, קלטתי שהנה אני מרגישה "חיונית" מהרגיל- או במילים בוטות יותר חרמנית.
יכול להיות שזה גם בתיאום מושלם עם ההורמונים (ביוצים ועינינים שקשורים למחזוריות של הירח).
ואולי זה בכלל הטיפול של [po]עננים בקפה[/po], שפתח לי איזה ערוץ חסום.
ואולי זאת ההתרגשות לקראת הביקור הזה בארץ.
בקיצור- זה או הקרקסן, או ההחלמה, או הירח או העננים או ישראל...
ואולי כמו תמיד, זה כל האלמנטים ביחד.
באותו הערב שנחתה עלי ה"חיוניות"- הבחור, היה הקורבן האחרון במשפחה, לוירוס הבטן הקטלני שהסתובב פה בין כולנו. הוא היה בבחילות ולא היה "חיוני" כלל וכלל.
אז יצא שכרגיל לא היינו בסינק...חתיכת שיעור הזוגיות הזאת P-:
הבחור הלך לישון ואילו אני הסתובבתי לי עם עצמי עם החרמנות ועם מחשבות זימה.
ופתאום התחלתי לפנטז ולחלום בהקיץ על הנסיעה המתקרבת שלי לארץ ועל הגוף שלי שהתעגעגע כל כך לריגושים שבסקס מזדמן- סקס עם זר. כזה שאין שום ציפיות שנלוות לאקט עצמו. כזה שהוא קצת חייתי- כלומר הדבר עצמו, נטול כל ההסתבכויות הריגשיות שקשורות במערכת יחסים. ככל שהתחלתי לחשוב על זה יותר, גיליתי שזה באמת משהו אפשרי. כלומר, המציאות של חיי הלילה בתל אביב (אם חברתי הרווקה אכן דוברת אמת), היא מציאות כזאת שאכן יכולה לזמן לי לילה כזה. לפגוש בחור אחר, לבלות איתו לילה ולהעלם בעלטה. קלאסי.
וישר רצתי למחשב לכתב משהו על זה, אבל אז הרגשתי בוגדנית, לא מוסרית ובעייתית והנחתי לזה. ומחקתי. (מה גם שבחדר השני ישן לו הבחור עם כאב בטן).

אתמול, הילדים היו בבית ספר, אני והבחור ביטלנו את כל התוכניות העיניניות ואיכשהו נישארנו בבית וזה הוביל לסקס חינני בצהרים. מאוחר יותר, אני והבחור ישבנו ודיברנו על הנסיעה שלי לארץ, ואני אמרתי שאני מתכננת לבלות לילה אחד בתל אביב ולצאת לבלות עם חברות. הבחור אמר (מבלי למצמץ) שאם אני רוצה ללכת על סטוץ מבחינתו זה בסדר. כלומר- לא נחשב בגידה. הלב שלי החסיר פעימה. אבל כמו איזו טינאייג'רית שההורים שלה הסכימו באופן חד פעמי לתת לה לצאת למסיבה, החלטתי לעצור את הדיון שם- לקחת את ההסכמה שלו כמו שהיא ולא להתעכב על הפרטים.
ועכשיו אני מסתובבת לי פה חרמנית, סהרהורית ומבולבלת.
מאז שאני והבחור ביחד (שמונה שנים) מעולם לא הייתי עם מישהו אחר. בשנים הראשונות, כשהייתי בניו-יורק, בשכונה שלי הסתובבו עשרות בחורים צעירים וחתיכים, אפילו לא הישרתי מבט. כלומר, הוצאתי את עצמי מהמשוואה. הילדים (וחיי הנישואים) ינקו ממני את כל הרגשות החרמניים שאי פעם היו בי. ומאז שעברנו לפה- האמת שאין פה אנשים בכלל...כלומר או משפחות או זקנים (או בעלי חיים). מאז שאני פה, לא נתקלתי באף אחד שגרם לי להתעכב ולפנטז. והנה פתאום נפתחה לה איזו תיבת פנדורה ואני מפחדת להסתכל פנימה...


[b]לימונדה[/b] (2012-01-07T21:40:14):
באופן פרודקסלי- אחרי ששיחרתי את מחשבות הזימה והפנטאזיות האפלות
ובמקביל הבחור שיחרר אותי
אני מרגישה הרבה יותר אוהבת ומאוהבת בבחור
... |*|


[b]ביזו[/b] (2012-01-07T22:32:34):
הו למונייד. סוויט, מגניפיסנט למונייד |L|


[b][po]קוראת שקטה מאוד[/po][/b] (2012-01-08T10:44:36):
תקשיבי. אני קוראת שקטה מאוד מאוד בבלוג הזה ובכלל באתר,
עוקבת אחריך מיום שהתחלת לכתוב.
לא יכולתי להתאפק הפעם...

אל תעשי את זה.
בטח לא כשנפתחה לך הצ'אקרה לגבי הבחור, וכל הזכרונות וכל היופי והתשוקה שעולה מהם.
זה יכניס דם רע בינכם.
למרות השחרור שלו.
אולי בגלל.
למה הוא נותן לי? למה הוא לא שומר אותי לעצמו? למה הוא לא חרד אלי? לשלומי? לגופי?
תשמרי את עצמך לעצמכם.
זה יהיה הרבה יותר סקסי מכל זיון סתמי בשירותים של מועדון תל אביבי...

[b][po]קן לציפור[/po][/b] (2012-01-08T15:32:54):
_באופן פרודקסלי- אחרי ששיחרתי את מחשבות הזימה והפנטאזיות האפלות
ובמקביל הבחור שיחרר אותי
אני מרגישה הרבה יותר אוהבת ומאוהבת בבחור_
המשוואות המתוקות של הייקום הזה.

אני לא נמצאת בכלל במקום של לייעץ לך מה לעשות, מה גם שלא ביקשת ייעוץ.
הרי, יש סיכוי שתלכי על סטוץ וזה אולי יסתמן כמשהו שכדאי להשאיר כפנטזיה, אולי יממש את עצמו בגדול.
אבל כן רציתי להגיד לך, מאיזה סיפור שאני מכירה לאחרונה, רק תיזהרי מכל מיני דברים שעוברים מגוף לגוף, שאח"כ אי אפשר להפטר מהם - וגם תעבירי את זה הלאה לבחור...

ואם לא תלכי על זה - אז האנרגיה הזו, החרמנות הזו, היא אנרגיה נהדרת פשוט להרגיש אותה זורמת בגוף...
להתענג עליה ועל כל מילה שאת כותבת כאן...

[b]לימונדה[/b] (2012-01-08T21:44:41):
היום היה יום טוב |H|
בבוקר אני והבכור חמקנו בשקט בשקט, על מנת שלא להעיר את הבחור והקטן הישנים ויצאנו לקנות קרואסונים ולשבת בבית קפה. הבכור שתה שוקו בכוס של אספרסו והיה כל כך מקסים שמח וחיוני. כל כך כיף איתו! הולכים בגשם (מין טיפטוף קל כמו ממטרה). בבית קפה הוא רקד עם הקליפ שהתנגן בטלויזיה (let it rain over me). אחר כך חזרנו הביתה, עם הקרואסונים ומיד דירבנתי את כולם לצאת לטיול עם הכלב לפני ארוחת הצהרים. זה מסלול של שעה וחצי , שיוצא מכפר סמוך, הליכה קלילה דרך יער, בדרך פוגשים עדר של שוורים לבנים מרשימים (מזן השרולה). בית קברות ישן עם כנסיה (איגליז) קטנה, מינימליסטית ועתיקה כל כך. פתאום בטיול אני מזהה בשפת הגוף של הבחור את הגבר שלי המגונן. הרגשתי את זה בתנועות הידיים שלו כשירדתי בשיפולי גבעה קוצנית.
אחר כך נסענו לעירה קרובה לאכול פיצה (שהיתה סגורה) אז אכלנו אוכל סיני במסעדה- שזה שינוי מרענן (למרות שלא בהכרח טעים).

הילדים מחכים בקוצר רוח שאני אסע כבר. זאת לא פעם ראשונה שאני נוסעת לבד לשבוע. כשהבחור לבד עם הילדים יש להם כל מיני תכנונים כאלה של בנים.
הם אוכלים המבורגר בבר של הסופר. הוא מארגן להם כל מיני הפתעות ומפנק אותם.
"נו מתי את כבר נוסעת?" שואל הקטן בתקוה "היום?" "מחר?".

בימים האחרונים, אני והבחור במקום אחר. [b]משהו עומד באויר[/b].
מאז הסקס הקליל בצהרים אנחנו יותר חיוניים. האנרגיה התחלפה. מתנשקים. צוחקים.
אה...וגם הדבר האחר שכתבתי עליו, שם למעלה, תלוי שם באויר (ולא רוצה ללכת).
אני עדיין לא יודעת מה זה ואיך לעכל את זה.
אני עדיין לא יודעת איך לעכל את מה שהבחור אמר out of the blue
תעלומה. איך הוא ניחש?[sup] כנראה שאני ממש שקופה והסגרתי את עצמי[/sup]

האם זו הבטחה או איום??! או אולי סתם פנטזיה לא מזיקה שהופיעה כמשב רוח רענן, במציאות האינטנסיביות והלא מרפה, של היחסים בינינו בשנים האחרונות.
בכל מקרה, עצם המחשבה על זה, מעירה אותי לחיים, מעבירה בי התרגשויות וגם נותנת לי תקוה, חיוניות וחרמנות. תחושה ש [b]יש לי עוד סיכוי[/b] ...אולי ארחיב בהמשך

[po]קוראת שקטה מאד[/po]- אל דאגה! סקס בשירותים של בר אפל מעולם לא היה בתוכנית (-:מה גם שאין תוכנית. הכל פתוח והרשות נתונה.
קנג'י- מזל טוב! הצחקת אותי עם המשפט:
[u]רק תיזהרי מכל מיני דברים שעוברים מגוף לגוף, שאח"כ אי אפשר להפטר מהם - וגם תעבירי את זה הלאה לבחור...[/u]
ניראה לך???!!!

חוץ מזה שרק שיחררתי פנטזיה חולפת... מחשבה אפלה. רעיון ולא איזו תוכנית פעולה צבאית [-: (למרות שהתוכנית עצמה מסתמנת כקלה לביצוע עד כאב)

[b][po]עננים בקפה[/po][/b] (2012-01-08T21:53:59):
ואני שואלת, איך את יכולה לעשות את זה לסשה???
מילא לבעלך, אבל לסשה????
:-)

[b][po]עדינה ניפו[/po][/b] (2012-01-08T22:28:36):
הסיפור שלך הצליח אפילו לעורר אותי לחיים :-D
יש יותר מידי דברים שאני פשוט לא יכולה לכתוב כאן בפומבי!!

[b]קואלה[/b] (2012-01-08T22:40:33):
אני שמחה לקרוא על השינויים היפים שמתרחשים אצלכם (שמנוסחים בכישרון נהדר)
גמאני אשמח לפגוש אותך אם יתקים איזה מפגש בנות היסטרי (למרות שהפנטזיה האמיתית היא לשתות שוקו אצלך באחוזה)


[b][po]מיכל בז[/po][/b] (2012-01-09T17:33:24):
[u]מפגש סודי עם הקרקסאי הצעיר עם העיניים הבוערות[/u]

תיאור כל כך יפה. את כותבת נהדר, לימודנה.

[b][po]במבי ק[/po][/b] (2012-01-09T17:41:17):
יש בייביסיטר, ויש לנו דייט במוצ"ש. תעשי לי קוקו בסקייפ או בטלפון בין הפנטזיות, ונקבע... (())

[b]לימונדה[/b] (2012-01-10T17:01:13):
תודה לבנות המתוקות על הנוכחות והמילים @} מקוה שיצא להיפגש! (גבירה- רשמתי ומחקתי)
ואם לא הפעם אז באביב, כשנבוא כולנו לזמן יותר נדיב...(מה גם, שכשאני לא צדה גברים בלילות ברחבי תל-אביב, אז אני נמצאת רב הזמן אצל ההורים בירושלים- ישנה במיטת הנוער שלי לבד).
[sup]חייבת להודות שיש בי צד שעדיין נהנה מהפלירטוט האנונימי שמתרחש פה- ומפחדת לאבד את הקסם הזה במפגש פנים מול פנים[/sup]

בחודש האחרון אני מסתובבת בין שתי מציאויות- זאת שפה, ואחרת שמתרחשת בטוקיו בספר של מורקמי IQ84.
בהתחלה קראתי את שני הכרכים הראשונים (מעל שש מאות עמודים) ומיד הזמנתי את הכרך השליש, עכשיו נותרו לי פחות מחמישים עמודים לסיים, ואני "מתקמצנת". לא בא לי שהעולם הזה יסתיים.
יש שם בחורה, הגיבורה, שקוראים לה "אפונה ירוקה" ביפנית, והיא רוצחת שכירה. יש לה מחט מיוחדת דקה מאד (כמו מחט של אקופנטורה) אותה היא מחדירה במיומנות לבסיס הצואר ופוגעת בנקודה בבסיס המוח, שגורמת למוות מידי. היא רוצחת רק גברים רעים (כאלה שהתעללו קשות בנשים). אחרי הרצח היא יושבת על הבר של אחד המלונות היוקרתיים בטוקיו וצדה גבר לבלות איתו את הלילה. יש לה אהוב- אותו הכירה בגיל עשר ומאז דרכיהם נפרדו. עכשיו, כשאני כל כך קרובה לסוף אני מפחדת מהאפשרות שהם לא יפגשו לעולם. בכל מקרה- ממליצה בחום- ולא חושבת שהסגרתי פרטים שעשויים לקלקל...

אתמול הבכור הקיא בבית ספר ועכשיו הוא בבית מצייר. אני לא מאמינה שוירוס הבטן חזר לעוד סיבוב P-:
הכנתי לו מרק עוף עם טוויסט ויאטנמי (המרק הוא בעצם ציר עוף וירקות שלו אני מוסיפה ג'ינג'ר ומתבלת בfish sauce, קוסברה, נענע וליים). אוכלים את זה עם איטריות אורז. טעים!!!
אחד הדברים שאני הכי מתגעגעת אליהם בניו יורק הוא האוכל האסייאתי- מאז שאנחנו פה למדתי לעשות לבד.

שמש היום, עשיתי קודם טיול גדול עם הכלב ועכשיו הגיע הזמן לסיים את העמודים האחרונים של IQ84 ולמצוא לי ספר חדש למטוס.

[b][po]שבע יהלום[/po][/b] (2012-01-10T19:01:10):
פעם אינטו כתבה משהו על זה שאנחנו בעצם כותבות פה ספרי מתכונים נפשיים ;-)
בקשר לחשש ממעבר הוירטואלי למציאותי, מאוד מבינה את זה. יכולה רק להגיד לך שלעדינה ולי הקסם הזה רק התגבר מאז הפנים אל פנים.

הלוואי שהם יפגשו בספר.

[b]לימונדה[/b] (2012-01-10T19:34:32):
המרק עוף הויאטנמי עבד כמו קסם!
הבכור הבריא והוא חיוני ושמח מתמיד (-:
חידק הבטן עבר... ואני מקוה שהוא לא יראה שוב את ראשו המכוער

נישאר לי הפרק האחרון בספר
שומרת...למחר

[u]הלוואי שהם יפגשו בספר.[/u] הלואי שגם אנחנו
הכל צפוי והרשות נתונה
|*|

[b][po]עדינה ניפו[/po][/b] (2012-01-10T20:09:09):
איזה כיף שאת פה!! אני עייפה ואין לי כח לבית ולכל הדברים שאני "צריכה" לעשות והייתי זקוקה לבריחה מיידית והנה מצאתי את זה כאן!
מפליגה לי בעבר הרחוק...



[u]אחד הדברים שאני הכי מתגעגעת אליהם_ באריזונה _הוא האוכל[/u] הוויאטנמי.
מלא ג'ינג'ר וכוסברה טרייה! חולמת על מסעדה אחת מסויימת, מסעדת פועלים בה המנה האהובה עלי היתה מרק פירות ים - כמובן מלא בג'ינג'ר וכוסברה - והיינו שותים בכוסות בירה ענקיות קפואות קורונה מעורבבת עם לימונדה סחוטה טרי ובה מלא לימונים... אח... היו ימים
ובניו יורק מתגעגעת לסושי......... את מכירה את המקום על השדרה השנייה ו 11th? תמיד יש שם תור בחוץ גם באמצע השבוע.
הקטע בארה"ב הוא שאפשר למצוא אוכל [b]חבל על הזמן[/b] במחיר אפשרי לגמרי.

היה לי חבר קולומביאני... סיפור אהבה ואובססיה קשה ארוך שנים. תחילת הסיפור היה באריזונה והמשכו בניו יורק.
היינו חברים הכי טובים שנים ארוכות, בילינו ביחד [u]בשדה התעופה[/u] שמענו מוזיקה יחד בטונות, ראינו את כל הסרטים בבלוקבאסטר, השתכרנו עד כלות, בכינו המון, צחקנו מכל הלב ובעיקר בעיקר אכלנו!
כמה אכלנו וכמה טוב אכלנו!!
הוא היה מה שנקרא "מלצר מקצועי" במסעדות יוקרה.
הוא ידע את השמות של כל מי שאי פעם נכנס למסעדה, את שם הסבתא וכמה נינים ובאיזה גילאים ואת המזלות שלהם וכמובן מה המנה האהובה עליהם...
יחד אכלנו במסעדות הכי טעימות (לאו דווקא יקרות) בכל מקום בו היינו. בעיקר אריזונה וניו יורק.
והוא יודע לתאר אוכל כך שהריר נוזל לך לא רק מהפה...

(את הפוסט הזה כתבתי לפני כמעט שלוש שעות והפסקתי באמצע כדי להרגיע את הרוחות כאן (שלושה בנים, לפעמים זה סיוט, אלימות...) טוב עכשיו שוב בכי... מוסיפה לדף וזהו. אמשיך כשאוכל)

[b]לימונדה[/b] (2012-01-10T20:35:31):
[u]מלא ג'ינג'ר וכוסברה טרייה! חולמת על מסעדה אחת מסויימת, מסעדת פועלים בה המנה האהובה עלי היתה מרק פירות ים - כמובן מלא בג'ינג'ר וכוסברה - והיינו שותים בכוסות בירה ענקיות קפואות קורונה מעורבבת עם לימונדה סחוטה טרי ובה מלא לימונים... אח... היו ימים[/u]
מממממממממ......9-:
[u]. את מכירה את המקום על השדרה השנייה ו 11th? תמיד יש שם תור בחוץ גם באמצע השבוע.[/u]
מכירה...גרתי במשך שלוש שנים, שני בלוקים משם (11 בין אלף לבית). ממש אהבתי אותה תקופה..ואז אהבתי מסעדות אחרות...

גמני הכי אוהבת אוכל עממי ומסעדות פועלים, בכל מטבח [b]חוץ מ[/b] אוכל יפני.
בניו יורק גיליתי שאם "עולים ליגה" במחיר פשוט אי אפשר להסתכל אחרוה. גיליתי מסעדות מדהימות אחרות עם השנים ועם הבחור אכלנו בכמה יפניות מדהימות.

אני גם מאוהבת (ובזה אני מהמרת על בליינד שאת איתי) ב[b]אוכל מקסיקני[/b]. זה היה מטבח שממש נעצבתי להיפרד ממנו בניו יורק )-: ואולי המטבח שאני [b]הכי[/b] מתגעגעת אליו.
מנסים לשחזר פה- אבל לא למדתי לעשות טורטיות- שזה באסה.
כשהאחיין בא לביקור מניו יורק הוא הביא לי מתנה פילפלים (צ'יפוטלה) בקופסא.

מוזר שהתגלגלתי לצרפת, בירת העולם הקולינרי, ושכולם מגירים ריר ודווקא אני מפנטזת על אוכל חריף, אסייתי. על סושי טוב. על ויאטנמי. מקסיקני. ים תיכוני...
בצרפת אני הכי מתחברת ליין, פאסטיס וגבינות.
הו גבינות- שלא יגמרו לעולם.
אבל המטבח המקומי כבד ובשרי מאד וקצת...משעמם.
מה שמגניב זה, שלמדתי לעשות דברים שמעולם לא חשבתי שאעשה. גם אין מצב לאכול פה בחוץ- בקושי. שזה דוקא גם שינוי מרענן לטובה...אחרי כל השנים האלה בניו יורק די נמאס לי לאכול בחוץ.

וחוץ מזה שאני ממש מתגעגעת לאוכל בארץ....can't wait

[b][po]עדינה ניפו[/po][/b] (2012-01-10T22:01:22):
[u]אני גם מאוהבת (ובזה אני מהמרת על בליינד שאת איתי) ב[b]אוכל מקסיקני[/b].[/u]
אוי, כמה קשה לי לעשות לך את זה אבל אף פעם לא נמשכתי לאוכל מקסיקני גם כשאכלתי במסעדות הכי הכי )-: (למרות שעדיין זכורות לי כמה מנות באמת יוצאות דופן). אבל זה המטבח האהוב על אמא שלי ז"ל אז יש לו מקום חם אצלי בלב.

[u]הו גבינות- שלא יגמרו לעולם.[/u]
גבינות הן באמת אהבת חיי ולגבי בשר אף פעם לא התלהבתי מבשר מלבד כבש שזה כבר סיפור אחר לגמרי.
חתיכת כבש טובה - אין אין אין על זה!
(בניו יורק הייתי מלצרית בפרנץ' רוסט כמה שנים, אולי יצא לך להכיר, מקום די פופולרי, האוכל בסדר אבל יש/היה להם את מנת הקינוח מהטובות בעיר - Chocolate Pots de Creme)


[u]גם אין מצב לאכול פה בחוץ- בקושי. שזה דוקא גם שינוי מרענן לטובה...אחרי כל השנים האלה בניו יורק די נמאס לי לאכול בחוץ.[/u]
אני כל כך מתגעגעת לאכול בחוץ!!! די נמאס לי לבשל.


[u]בקשר לחשש ממעבר הוירטואלי למציאותי, מאוד מבינה את זה. יכולה רק להגיד לך שלעדינה ולי הקסם הזה רק התגבר מאז הפנים אל פנים.[/u]
מה ששבע כתבה

אין לך מושג עד כמה אני רעבה עכשיו. יש לי שניצלים או מרק עדשים כתומות - מממ.... לא, ממש לא בא לי על אף אחד מהם.
בא לי כוס יין משובח ובשר כבש...!!!!!!!!!!!!!!!

אה נכון ואיך שכחתי את הנענע באוכל הוויאטנמי. אוף אני ממש מתוסכלת. רעב זה כמו חרמנות, מה אני עושה עם זה עכשיו?? לפחות חרמנות אפשר להפיג גם לבד... לאכול משהו משובח קשה לעשות ללא המצרכים הנדרשים ובמיוחד פשוט ללא החשק לבשל.

[b][po]שבע יהלום[/po][/b] (2012-01-11T00:12:40):
לא חשבתי לכתוב, רק לקרוא, עד שהגעתי לאוכל המקסיקני.
רק המילים האלה, אוכל מקסיקני, מעלות לי דמעות בעיניים. אני משוגעת על אוכל מקסיקני, לא מבינה איך הוא בקושי תפס בארץ, לא מבינה איך אני אוכלת פה עכשיו צ׳יפס משקית ונזכרת בערגה במסעדה הקטנה המרתפית ברחוב אליזבת.
בפלורנטין יש בר מקסיקני קטן וחמוד וטעים שניחם קצת את הגעגוע.
אני לא מרבה לפנטז תוכניות רחוקות טווח אבל אחד הדברים שעולים בי הרבה זה ערב, מתישהו, מקווה שלא עוד הרבה זמן, אני כבר בבית משפחתי, רחב ידיים, מזמינה מלא חברים, וכולנו משתכרים וצוחקים עד בכי ומבשלים כל מנה מקסיקנית אפשרית (עד שלב הקינוח, לא סובלת פלאן). אוי זה יהיה נפלא וזה יקרה.
הכל צפוי והרשות נתונה.


[b]קואלה[/b] (2012-01-11T07:55:09):
נכנסת להתעדכן. כל הדיבורים האלו על אוכל על הבוקר...ואני כל כך אוהבת אוכל. לדבר עליו, להכין אותו, לאכול אותו, לגלות איך הוא משנה את המצב רוח, משתלט על התודעה.
אני אוהבת יפני במיוחד (ומורקמי בפרט. לימונדה קראת את המטבח של בננה ישימוטו?) אבל גם אסיתי ואיטלקי. איך זה שאף אחת לא דיברה פה על איטלקי?

[b]פז[/b] (2012-01-11T15:29:41):
[u]מכירה...גרתי במשך שלוש שנים, שני בלוקים משם (11 בין אלף לבית). ממש אהבתי אותה תקופה..ואז אהבתי מסעדות אחרות...[/u]
אופס, המשפט הזה הוציא אותי מקריאה פאסיבית (אדוקה, מהתחלה) לאור הזרקורים (פחות או יותר).. אז שלום... גם אני גרתי שנתיים ברחוב העשירי בין הראשונה לשנייה! עזבתי ב2006.. מתי את? ואין, אין על המסעדות של האיזור (וגם על אורבן אאוטפיטרס)

[b][po]נטע ק[/po][/b] (2012-01-11T15:40:58):
נוטה להסכים איתך לגבי המטבח הצרפתי- מה עוד שאני צמחונית ומתרשמת שit's no country for vegeterians...
:-)
תהני מהביקור בארץ, מהאוכל ומהחברה

[b][po]במבי ק[/po][/b] (2012-01-11T16:37:51):
שתהיה טיסה טובה, את נוחתת פה לחורף חורף...

[b]לימונדה[/b] (2012-01-11T22:38:36):
אוכל מקסיקני...יפני...איטלקי...צרפתי...
ולי בא חומוס (בעיר העתיקה אצל לינה)
ניזכרתי שפעם' הייתי הולכת תמיד לאכול חומוס ביפו, עם דיימונד והוא המציא את מטבע הלשון "חוטול" שזה הסוטול שבא אחרי מנת חומוס שמימית.
[b]בא לי חוטול!!![/b]

[b][po]שבע יהלום[/po][/b] (2012-01-20T23:25:25):
גשם ישראלי עם ריח של לימונדה.


[b][po]קן לציפור[/po][/b] (2012-01-22T13:09:56):
[u]ולי בא חומוס (בעיר העתיקה אצל לינה)[/u]
הייתי שם לפני 24 שעות...
טעים.

נחיתה רכה ליום סגרירי :-)


[b][po]אינטו איציה[/po][/b] (2012-01-23T01:03:35):
היי לימונייד,
שיהיו כאן ימים יפים.
עם הרפתקאות ומפגשים.

נראה שהעניין הוא איך אנחנו מספרים את הסיפור שלנו ,לעצמנו והחוצה.
אני מחכה כבר לקרא את הסיפור שלך על הימים פה.

[b]לימונדה[/b] (2012-01-24T13:26:24):
[b]הביתה[/b].
זהו. חזרתי הביתה. הבילבול עבר. עכשיו זה ברור...
הבית הוא איפה שנמצאים שלושת הבחורים שלי.

במטוס חזרה מישראל התחלתי להרגיש לא טוב. כבדות בריאות. שורף בחזה. חום. קור. בחילה. חולשה. ככל שהתקדמתי בטיסה, ככה נהייתי יותר ויותר חולה.
אין טיסה ישירה לטולוז ועברתי דרך מינכין, עם קונקשן כזה קצר. הרגשתי קצת כמו הבחורה מ"run lola run" רצה ריצת אמוק בשדה תעופה (רק שאני רצה הרבה פחות באלגנטיות עם ריאות שעוד שניה קורסות). בבדיקת הביטחון, נדחפתי בין כל האנשים וביקשתי מכולם לתת לי לעבור כי אני מפספסת את הטיסה שלי. ואכן כמעט זה כמעט קרה- שמעתי את הקול קורא בשדה במבטא גרמני last passangers to toulouse please. איזה דבר הזוי ובכלל לא נעים זה לטוס. אבל המטוס לטולוז חיכה. בטיסה ישבתי ליד בחור צעיר עם אפטר שייב מוכר. משהו של גיל שבע עשרה. בכל מקרה השילוב של האפטר שייב עם המחלה והטיסה גרם לי לכזאת סחרחורת ובחילה. אבל... בסופו של דבר, הגעתי- מעולפת. הילדים היו אמורים לישון אצל הבן דוד, כי נחתתי בלילה, אבל כשיצאתי מהמטוס הם רצו אלי. מתוקים ושמחים. הבחור גם... נוסעים בלילה הביתה. הילדים ישנים מאחורה. אני והבחור מדברים. עד שמגיעים לסוף העולם איפה שכל הדרכים נגמרות- שמה אנחנו גרים...
למחרת התעוררתי עם ברונכיט והקטן גם. הלכנו לרופאת הכפר, הרומניה עם השפם, שאישרה ורשמה שק של תרופות. עכשיו שנינו בבית החמים עם התה והלימון והאנטיביוטיקה. (ומרק העוף).

אז איך היה בארץ?
בחזית ההורים היה קצת עצוב. הם אכן מזדקנים. יום לפני שהגעתי אמא שלי שוב נפלה על הפרצוף )-: ועצם הלחי שלה בלטה בדראמטיות- ובכל זאת היא היתה יפה מתמיד. אבא שלי עקשן כהרגלו. אמא שלי אמרה מין משפט כזה:"growing old is not for sissy's". הלואי והם יבואו להיות איתנו פה. איזה פתרון אידיאלי בשבילהם. מחזיקה אצבעות שזב יקרה. היה משונה לישון בחדר שלי שישנתי בו תמיד. מיטת הנוער שהרגליים שלי נוגעות בקצה. המזרון, הקשה כמו אבן, ששרד מאז שאני ילדה.
בחזית החברים והחברות היה מדהים! מרגישה שזכיתי בחברים כאלה שווים ומאתגרים-הרגשה שמילאתי מצבורים באהבה שכל כך הייתי זקוקה לה. תודה!!!!
בחזית החברות מבאופן- קצת פישאלתי...אבל באיזשהו שלב הכל הסתבך לי כל כך והרגשתי שזה לא מציאותי ופשוט וויתרתי- עד לביקור הבא (או כאמור אם מישהי תפתיע אותי פה).
היה נחמד להיות בהפסקה מהמחשב- גיליתי שכשיש לי עיסוקים בעולם האמיתי אני ממש לא צריכה אותו...
אבל הנה חזרתי...
יש פה ילד חולה ומשועמם שמחכה שאני אגמור וכל הזמן שואל "גמרתאך?" (שזה "גמרת" עם תוספת לא מובנת)
ביזו, לימונדה


[b][po]עדינה ניפו[/po][/b] (2012-01-24T14:48:46):
כל כך מבינה את העומס שהיה לך בזמן הקצר שהיית כאן, האמת שלא ציפיתי שנוכל להיפגש וגם מאד מאד מבינה את הקושי במחשבה על מפגש כזה.
יש משהו כל כך נח ונעים באנונימיות הזאת ובאהבה שמתפתחת מתוך הביטחון הזה ומפחיד לשבור את הגבול שעלול לערער או לשנות את היחסים שנוצרו.

כל כך מוכר הטוב הזה של להגיע הביתה אחרי שנמצאים רחוק מהבית.
אני אישית לא יכולה להיות רחוקה מהבית ליותר מכמה שעות מבלי להרגיש מעט מעורערת.
חייבת את העוגן הזה ולא משנה כמה מורכב בבית.

חסרונך בהחלט היה מורגש כאן.
כיף שחזרת הביתה (-D


[b][po]נטע ק[/po][/b] (2012-01-25T09:46:58):
ברוכה השבה ותרגישו טוב כולכם.
כייף לקרוא על החזרה הביתה (())


[b]לימונדה[/b] (2012-01-27T15:15:33):
קוראת אצל חברותי הווירטואלית והתחושה היא של קושי כללי...בא לי להאשים את זה על העולם ועל היקום ועל 2012 ועל עוד כל מיני דברים שאני אפילו לא בטוחה שאני מאמינה בהם...
אז חזרתי חולה. כבר חמישה ימים על אנטיביוטיקה ולא מרגישה טוב בכלל. אם יש שיפור הוא מיזערי. הריאות עדיין מג'וייפות. הזדמנות פז לא לעשן. ואכן שבוע שרק המחשבה על סיגריה עושה לי כל כך מגעיל. אולי באמת החוכמה היא למצוא משהו חיובי מכל דבר שלילי. אז החיובי הוא שלא בא לי לעשן עכשיו ולא בא לי לחזור לעשן אחר כך.
הילדים חולים ונשארו בבית גם וזה נחמד, כי הבית מלא רעשים ובלאגן. אני חושבת שהיה לי קשה מדי לחזור משבוע כזה עמוס ומוצף באנשים אהובים ומשפחה, לשקט הזה של הבית (כשהילדים בבית ספר) שכלום לא ממש קורה. אין מפגשים לא יזומים. אין חברה. רק אני, המחשב, הכלב והתרנגולות. והבחור.
ניראה לי שהבחור ציפה לבואי בהתרגשות רבה. הבית היה מבריק ומסודר (לבחור יש סטנדרט ניקיון גבוה משלי שבא לידי ביטוי כשאני נעדרת). כל דבר במקום שלו. הוא אפילו הפתיע אותי וקנה תנור (משימה שמעולם לא הצלחנו להתגבר עליה). אבל אני חזרתי עם חום ומחלה והציפיות קצת נרמסו.
בדיוק עכשיו היה לנו ריב מיותר על שטויות. בעצם רבנו בדיוק על זה. הוא טען שאני לא מתפקדת- ואני אמרתי שזה לא נכון (כי כן בישלתי והייתי עם הילדים והסעתי אותם לרופאה על אף המחלה). הוא חזר בו ואמר שלא תיפקדתי כשלא הייתי...שזה די מגוחך כשלעצמו. השורה התחתונה היא שחבל שלא יכולתי לחזור במלוא אוני כמו שהייתי הארץ, ובמקום חזרתי קצת על ארבע, חולה וחצי מתפקדת (מה גם שמבחינה פיזית די התרחקנו כי בלילה אני משתעלת והוא ברח לחדר האחר)... חוץ מזה שעכשיו גם לו כואב הגרון.
דבר אחד שלמדתי ואני מנסה לתרגל אותו גם עכשיו הוא לנסות להתיחס לסיטואציה בהומור. לא להיסחף לדראמה של החיים. לשים את הכל בפורפורציה.
אז עכשיו אנחנו חולים ונמצאים אחד בתחת של השניה (פחות או יותר) ועולים על העצבים אחד של השני אבל גם זה יעבור.


[b][po]שבע יהלום[/po][/b] (2012-01-27T17:18:09):
לימונדה איזה כיף שחזרת לכתוב.
מצחיק שכשלא היית כאן בעצם היית כאן. בארץ הקודש.
מסכימה עם עדינה (כרגיל (-: ) בקשר למפגשים. זמננו יגיע בזמנו הנכון.
שמחה לשמוע כמה היה לך פה טוב
ושאת מוצאת את החיובי בכביכול שלילי.
תרגישי טוב למונייד גירל
רפדי אותך בחיזוקים.
שתהיה שבת רגועה מבריאה ומקרבת.
חיבוק גדול.


[b][po]הגבירה בחום[/po][/b] (2012-01-27T18:51:18):
לימונדק'ה
הכתיבה שלך, גם כשהיא מתארת מצוקה או קושי תמיד מצטיירת אצלי בקו איורי כזה ובצבעים פסטליים (כמו ציורים של ברויגל מהמאה ה-17 או הירונימוס בוש (-:)), כאילו כבר בכתיבה שלך, גם כשאת מרגישה אומללה, את בוחרת בחיובי.
ד"א, זה לא בסדר מצידך שלא תפקדת בזמן היעדרותך...חחח, קטעים איתכם. (-:
ובאשר להתייחסות לחיובי ולמציאת ההומור, אני חושבת שזאת בעיקר בחירה, הרי הסיטואציה קיימת בכל מקרה, אבל באמת כשאנחנו נסחפות לדרמה, אנחנו כ"כ מזוהות עם הסיטואציה ולא מצליחות לראות שומדבר כמו שצריך מתוך המקום הזה.
והכי גרוע שההיסחפות לדרמות האלה גורמות לנו להאבק בהן, להילחם, לנסות להיפטר מהן ובד"כ רק מעצימות את תחושת הדרמה הכללית.
ברור שכשאנחנו בתוך הסיטואציה, הכל נראה לנו כ"כ חיצוני והרה גורל שלצחוק על זה, זה לא תמיד קל.
שבת של מנוחה והומור מבריא (-:


[b]לימונדה[/b] (2012-01-28T00:53:15):
שבע אהובה |L| כיף להיפגש שוב בצומת הוירטואלית הזאת פה|*| אני בטוחה שניפגש גם ברבדים אחרים (כידוע הכל בתיאום מושלם)
גבירק'ה (-: , גרמת לי לבילבול רציני עם ההשוואת להירונימוס בוש וברויגל...לא סגורה אם אני יורדת לסוף דעתך, כי שני הציירים האלה בכלל לא נצבעים לי בצבעי פסטל אלא יותר בצבעים עזים של אלימות, נצרות, מלחמה, מוות וכאוס. חשבתי שאני יותר אדוורד הופרית, רק עם נופים כפריים צרפתים. בכל מקרה תמיד שמחה כשאת כותבת אצלך ואצלי |*|

זהו נגמר לו יום.
האש דועכת באח.
הילדים הלכו לישון.
עדיין מרגישה כאילו מישהו יושב לי על בית החזה.
מנסה לתרגל נשימות עמוקות לבטן. deep abdominal breathing
[sup]גבירה, הייתי שמחה להדרכה. זוכרת שתמיד היה לי קשה עם הנשימות והיוגה[/sup].

בצהוב כתוב מה את רוצה?
אז זהו. שאני עדיין לא ממש יודעת...
רוצה להרגיש טוב. שהדלקת ריאות תחלוף ואני אנשום בשמחה. שהילדים יבריאו.
שאני והבחור נסתדר. שאני אדע סוף סוף מה אני רוצה.

לא יצא לי לכתוב הרבה על הביקור.
אז הלכתי פעמיים לראות את ההופעה של [url=http://www.youtube.com/watch?v=TT3KgPLdugo]בני המה[/url] פעם בתל-אביב, עם [po]במבי ק[/po] אהובתי ואהובתו של הקלידן הגאון ופעם בירושלים עם האקס המיתולוגי וחברה מיתולוגית אחרת. שתי הופעות בשבוע זה מרשים, לא? היה שווה ביותר. ממליצה בחום. בני המה מדהימים! וחוץ מזה שמאד נהנתי מההופת חימום של [url=http://www.youtube.com/watch?v=X9u8rzQR7lI]רייס קינדר[/url] ומהטקסטים החתרניים, מהאווירה המחתרתית ובעיקר מהחופש של ללכת להופעה לבד. לרקוד.
אחרי ההופעה יצאתי לערב ארוך של שוטטות ושתיה בתל אביב עם חברת הרווקה הפרועה שהבטיחה לי סדום ועמורה. ואכן...היא עמדה במילה שלה. תל אביב מודל 2012 בשעות הקטנות של הלילה היא אכן סדום ועמורה רק ש...אני כבר לא בטוחה שאני בקטע של סדום ועמורה (למרות שיש בזה משהו משעשע אם חווים את זה מהצד). אז היא לקחה אותי לבר, שפשוט דילגו על הניואנסים של הסמול טוק והסקס עמד שם באויר. מבטים רעבים של זאבים בודדים. האמת שזה ממש לא עשה לי את זה. באיזשהו שלב החברה שלי נעלמה (מי ידע שיש שם חדר אחורי?!) ונשארתי על הבר עם גרסה עלובה ומודעת לעצמה של דמוי ברי בחרוף (מתקרב לחמישים. חתיך. עדיין יש לו שיער עם תספורת תואמת ברי, חיוך שאמור להקסים ומבטים שלא משתמעים לשני פנים)...
הוא תיחקר אותי קצת.
אמרתי לו שאני נשואה עם שני ילדים. גרים בכפר.
הוא ניסה להתתענין תוך כדי שהוא מתקרב אלי עם כסא הבר ומישיר את עיניו הכחולות והשתויות אל עיני
"אז תספרי לי...איך הכרת את בעלך?"
"זה סיפור ארוך" אני אומרת
דמוי ברי מבקש את הגרסה הקצרה
"בים" אני אומרת
במונית הביתה אני מרגישה לגמרי מסוחררת.

אז אם היו פנטאזיות- הן לא התממשו בביקור הזה...


[b][po]במבי ק[/po][/b] (2012-01-28T12:57:17):
_זה סיפור ארוך" אני אומרת
דמוי ברי מבקש את הגרסה הקצרה
"בים" אני אומרת_

זה עדיין הורס אותי מצחוק :-D

לי היה הכי כיף איתך, אבל זה ברור וזה כרגיל. (())


[b][po]עננים בקפה[/po][/b] (2012-01-28T13:45:22):
:-)

פנטזיות לא צריכות להיתממש. זה הורס אותן....:-)


[b][po]הגבירה בחום[/po][/b] (2012-01-28T14:11:00):
[u]חשבתי שאני יותר אדוורד הופרית, רק עם נופים כפריים צרפתים.[/u]
טוב עכשיו הרסת אותי!
למה? כי אד הופר הוא הצייר האהוב עלי בעולם כולו. אני אוהבת הכל בציורים שלו, את הנושאים, והאנשים והשימוש בצבע, אממה, דווקא הוא תמיד מרגיש לי חורש מזימות תחת הכותרות הנטרליות וקרני השמש, זה לא סתם שהיצ'קוק ולינץ' הושפעו ממנו רבות... ה- uncannyבציורים שלו נורא בולט ותמיד יש הרגשה של משהו לא ממש תמים שקורה, מחוץ לפריים או בלבבות של אנשים.
אצל ברויגל (האב והבן) וגם אצל בוש, כולם מינייטורות קטנות כאלה בצבעים צבעוניים שמוארים באור צפוני, והכל תמיד נראה לי כמו משחק לגו כזה, לא מצליחה אף פעם להיתפס בתכנים הכבדים שהוא מנסה לתאר.
והכאוס או המלחמה כולם מרגישים לי מאויירים במבט מרוחק ומשועשע משהו... (-:
בכל אופן זה בטח לא מחייב, סתם אסוצייאציה חופשית שעלתה לי באותו רגע.

_מנסה לתרגל נשימות עמוקות לבטן. deep abdominal breathing
גבירה, הייתי שמחה להדרכה. זוכרת שתמיד היה לי קשה עם הנשימות והיוגה._
בשמחה אשמח לעזור לך. אם את רוצה במייל או כאן.
בנשימות היוגה יש כמה וכמה וכמה (למעשה המון) טכניקות ואת רובן מומלץ ביותר לקבל הנחיה ישירה או לפחות קולית (-:
אבל בגדול, את הנשימה שלך הטבעית אפשר להוביל לכל מקום בגוף שדורש יחס או מורגש באופן מוגבר.
אם יש איזור בגוף שכואב או מתוח מומלץ לכוון אליו את הנשימה, אם את מרגישה שמצב נפשי מסויים מכווץ חלקים מסויימים בגוף, מומלץ לכוון אליהם את הנשימה ולאפשר לה לרכך ו"לשטוף" את המקום.
אני אישית אוהבת לעצום עיניים וממש להרגיש את הנשימה מנפחת מבפנים את האיזור שבו אני מתמקדת, מרככת כל פעם עוד קצת, פותחת מרחבים קטנים חדשים.
אם את מתמקדת בבטן, את יכולה להניח את כפות הידיים על איזור הטבור ולהרגיש איך השאיפה ממלאת את הבטן ונפחת אותה אל תוך כפות הידיים והנשיפה מרוקנת אותה ומרככת אותה חזרה למטה.
אחרי כמה דקות של התבוננות בתנועה של הנשימה ממלאת ומרוקנת את הגוף אפשר כמובן גם להרגיש איך בכל פעם הבטן מתמלאת באוויר נקי וקליל וכל נשיפה מרוקנת החוצה את כל מה שצריך להתרוקן ממך (מחשבות, רגשות או תחושות פיזיות).
כמובן שאפשר לעשות כך עם כל איבר בגוף ואפשר לשנות את ההתרחשות בהתאם למה שנחוץ לנו כרגע.
אם יש לך שאלות ספציפיות או הבהרות, כמובן שמוזמנת מאוד לשאול ואשמח לעזור.
ספרי חוויות אם בא לך. (-:


_זה סיפור ארוך" אני אומרת
דמוי ברי מבקש את הגרסה הקצרה
"בים" אני אומרת

זה עדיין הורס אותי מצחוק_

האמת שכל הסיפור הזה הרס אותי מצחוק... כ"כ לא אטרקטיביים בעיני כל דמויי ברי סחרוב או דמויי אחרים.
ורק סחרוב.. כן. (-:


[b][po]שבע יהלום[/po][/b] (2012-01-28T20:41:37):
gregory crewdson
צלם.
גגלו אותו חברות, אגב הופר.
ברויגל יותר מתאימים לי לתיאורי לימונדה, הירונימוס טומן וחושף דברים קשים וחזקים, (מה שהביא את פינק פלויד לעוף עליו).
איך עשיתן לי טוב עם דיבורי הציורים האלה. מלא זכרונות ורגשות טובים.
וגם עם הנשימות
וגם עם סחרוף ;-)
לימונדה את גדולה.
שבוע מעולה שיהיה.


[b][po]הגבירה בחום[/po][/b] (2012-01-28T20:48:09):
נו שבע... בחייך...
הידעתם שגרגורי קרודסון הוא מהצלמים המשפיעים ביותר על צילומיי? (-:


[b][po]שבע יהלום[/po][/b] (2012-01-28T20:56:07):
זה פשוט אדיר מה שקורה כאן.


[b][po]הגבירה בחום[/po][/b] (2012-01-28T20:57:26):
לגמרי! (-:
אם כי לא מפתיע כשחושבים על זה...


[b][po]הגבירה בחום[/po][/b] (2012-01-28T21:02:27):
ולגבי קרודסון, אפילו יותר מהצילומים המאממים שבהם הטבע רוחש מזימות כנגד האדם ועולם החרקים כולו גועש או אלה שבהם אנשים חופרים בורות בסלון שלהם או עומדים ערומים לפני פנסי מכונית בלילה, אני מתה על הצילומים המרוחקים של מכבי האש והמשטרה שמצולמים במן אגביות אפרורית כאילו הוא לא סגר את כל הכביש, גייס את יחידת החילוץ של העיירה ודאג לכרות עמוד חשמל ו"להפיל" אותו באמצע הכביש...
אני הרוסה על הדרמה המפוהקת הזאת (-:

[b]לימונדה[/b] (2012-01-28T21:05:55):
מציצה לרגע בין הכאוס של ריקודים ארסים לארוחת ערב (יש פה תחנת רדיו עם חמישה שירים בריפיט: אדל, דייויד גואטה ועוד שניים של אדל).
הילדים בהיי. רוקדים
איזה כיף שאתן פה!
[u]זה פשוט אדיר מה שקורה כאן.[/u]
אותי זה מפתיע בצורה נעימה...וגם קצת מרגש
וגבירק'ה שתדעי לך שהיום העמקתי בבלוג שלך שהיה בארכיון. מרגישה מאד קרובה. בואי. ג'וי דוויז'ון....בטח יש עוד
ולגבי סחרוף...אני חושבת שפורטיס יותר סקסי (-;
מוסרת לכן הרבה |L| |L|


[b][po]עדינה ניפו[/po][/b] (2012-01-28T22:40:42):
_אמרתי לו שאני נשואה עם שני ילדים. גרים בכפר.
הוא ניסה להתתענין תוך כדי שהוא מתקרב אלי עם כסא הבר ומישיר את עיניו הכחולות והשתויות אל עיני
"אז תספרי לי...איך הכרת את בעלך?"
"זה סיפור ארוך" אני אומרת
דמוי ברי מבקש את הגרסה הקצרה
"בים" אני אומרת_
:-D:-D

טוב שאת פה יקרה,
קוראת אותך כל היום בין לבין הכל...

את בהחלט הופרית
בעצם כולכן! ממה שאני מכירה את הטעם של שבע ומהצילומים של הגבירה והכתיבה שלך...


[b][po]הגבירה בחום[/po][/b] (2012-01-28T23:43:36):
לימונדק'ה, מאוד מבינה אותך לגבי הרגשת הקירבה, זה הדדי.
[u]בואי. ג'וי דוויז'ון....בטח יש עוד[/u]
אני באה!! חח, לקח שבריר שניה עד סוף המשפט לרדת לכוונתך (-:
בבלוג שבארכיון יש ממש פוסטים מוזיקליים שלמים, אני זוכרת שהיתה תקופה שממש פתחתי שם תחנת רדיו...
ולגבי הדיון על לאונרד שמתרוצץ בין הדף הזה לדף של שבע, יכולה רק לספר שהיתה לי פעם קלטת שעברה איתי מסעות בכל העולם שהכילה מצד אחד את לאונרד ומהצד השני את רנדי ניומן בהופעה חיה בארץ בצה"ל 2 (צה"ל 2 אתן קולטות??) שכמובן הנחה קוטנר האגדי.
הקלטת הזאת נקרעה והודבקה בדבקות של מסיונר מאמין, והסליל שלה הוצא והודבק והוחזר אינספור פעמים, היא עברה איתי לאוסטרליה כשחייתי שם ובין היתר בילתה איתי באחת העבודות הקלאסיות שהיו לי, להתהלך ברחובות סדני חצי יום עם ווקמן על האוזניים ולחלק פליירים מיותרים בתיבות דואר, וכמה מוזיקה שמעתי, יום יום במשך שעות. הליכה ומוזיקה.
היא עדיין קיימת אגב הקלטת מודבקת ומרוטשת ועם צפצופים ורחשים ואני מבכה את העובדה שאין לי יותר איך לשמוע אותה... (-:

[b][po]הגבירה בחום[/po][/b] (2012-01-29T10:56:53):
[u]ולגבי סחרוף...אני חושבת שפורטיס יותר סקסי[/u]
צ'מעי, כמי שפקדה הופעות רבות של פורטיס ופורטיסחרוב, האמת שלא חשבתי עד כה על פורטיס במונחים סקסיים קלאסיים,
אבל כמו שקראתי בספר יפה: "להט הוא דבר סקסי" - אדם שעושה את מה שהוא אוהב בחיים זה דבר סקסי ביותר ולכן אני מצטרפת אלייך לעמותת פורטיסקסאפיל. (-:

[b]לימונדה[/b] (2012-01-29T16:14:57):
הצחקת אותי עם בואי "אני באה" ואני בכלל התכוונתי לדוד המלך... (-:
"להט הוא דבר סקסי" מסכימה. אז בקשר למשוואת הפורטיס סחרוף- מבחינה מוסיקלית פורטיס תמיד העיף (קריצה לעננים) אותי הרבה יותר רחוק. ובאופן כללי, יש משהו בבחורים יפים, ענוגים וקצת מלנכולים שעושים לי את זה פחות ממוטרפים, להוטים עם אש ושגעון בעינים. יש משהו בשיגעון ובכישרון של פורטיס שהוא לגמרי סקסי. בכלל "סקסי" זה מונח כל כך נזיל...
אחד התקליטים שאני הכי אוהבת הוא תקליט של פורטיס-סחרוף "על המשמרת".
יש שם טראק אינסטרומנטלי גאוני שנקרא [url=http://www.youtube.com/watch?v=OCZP5OQ6hNY]ישעיהו ליבוביץ[/url] שהוא פשוט כל כך יפה ומרגש...
מוסיקה זה בהחלט סקסי

[b]לימונדה[/b] (2012-01-29T16:19:10):
לעדינה |L| את הקישור עושים ככה: כותבים "בסוגריים" את המילה שאת רוצה ומיד אח"כ (בלי רווח) מדביקים את הלינק (מרגישה לרגע כמו איזה גאון מחשבים)

[b][po]אמא של טוסיק דבש[/po][/b] (2012-01-31T12:54:01):
[u]הצחקת אותי בקול רם...תודה פלונית[/u]
שמחה שאני מצליחה לשעשע אותך, גם כשאני פלונית :-)

בעיני את דפניטלי הופרית, שעברה להתגורר בנופים של מאטיס.

מה יהיה עם לאונרד?
חודשים שמתנהל פה בכל מיני דפים דיאלוג אוהב סביבו, ואני כל פעם לא מאמינה איך עדיין לא פציתי את פי בעניין.
מקוה לספר פעם איך לאונרד ארוג וסימבולי בחיי, ביותר מתקופה אחת.
מצד שני, נוצר בי הרושם שכמעט לכל אחת כאן, יש רומן פרטי ומתמשך איתו.
(בביקורת אחרי ההופעה בישראל- שהייתי בה- נכתב שכשהוא שר את "I'm your man", כל אישה בקהל היתה מוכנה לחתום שזה יהיה בשבילה.)

[sup]תודה על ההסבר לעדינה לגבי הקישור, לי הסבירו אחרת והסתבכתי עם זה[/sup]
די מתבקש שאני אשים פה עכשיו שיר אבל אני חייבת לרוץ לירקן לקנות ירקות למרק העוף שצריך להיות מוכן כשהאפרוח חוזרת ב 2...
אז בינתיים, |L| (()) וביזו גם


[b]לימונדה[/b] (2012-01-31T13:09:16):
רצה לפגוש את חברתי לואיז לארוחת צהריים.
אמא דבש- איזה כף שחזרת..חזרת נכון?!
ולגבי לאונרד...חשבתי על זה שאני כן רוצה לכתוב על זה- אז אם את מספרת, גם אני.
[sup]נו כבר אמרנו שאני טיזרית...[/sup]


[b]לימונדה[/b] (2012-01-31T15:11:24):
[url=http://www.youtube.com/watch?v=OfJRX-8SXOs&feature=fvsr]ככה אני מרגישה[/url]

[b][po]אמת וצדק[/po][/b] (2012-02-01T07:46:25):
הי לימונדה!
לא הייתי באתר המון זמן, ובטח גם לא ממש אהיה בתקופה הקרובה (מספיק ריגושים ועיסוקים מחוץ לאתר כרגע), אבל יש לי משיכה מיוחדת לדף שלך אז נכנסתי להצצה קטנה. אולי הרגשתי שהייתה כאן נגיעה מוסיקלית, שתמיד עושה לי את זה. הקשבתי לקישורים המוסיקליים האחרונים כאן ושולחת לך [url=https://www.youtube.com/watch?v=wekGWfSygHg&feature=[po]list]אחד ממני[/url] related[/po]&playnext=1&list=SPF1A8C91C39484A40 - גם קטע [כמעט רק] אינסטרומנטלי יפה של ברי סחרוף.
נו טוב, עוד אחד - [url=https://www.youtube.com/watch?v=LOrIDBA3Ag4&feature=endscreen&NR=1,]ביצוע מעולה של גריז על ידי נושאי המגבעת[/url] שנתקלתי בו רק לאחרונה.
שולחת לך נשיקה צרפתית.


[b]לימונדה[/b] (2012-02-01T10:06:52):
תודה [po]אמת וצדק[/po] על הקישורים המוזיקלים ועל הנשיקה (ובכל זאת...צרפתית זה עם הלשון 0-:)
בימים האחרונים מדגדג לי כל כך לכתוב (ולא רק פה- גם רוצה לכתוב לעצמי) ועכשיו לשאלה: מישהי יודעת איך אני משיגה וורד בעברית?


[b][po]אמא של טוסיק דבש[/po][/b] (2012-02-01T11:42:00):
[u](ובכל זאת...צרפתית זה עם הלשו ן :-0 )[/u]
:-D הפעם אני זו שצחקה בקול רם. בדיוק בדיוק מה שעבר לי בראש כשקראתי.
אוהבתותך


[b][po]אמת וצדק[/po][/b] (2012-02-01T22:13:28):
_(ובכל זאת...צרפתית זה עם הלשון)
הפעם אני זו שצחקה בקול רם._
כן כן, זה לא היה בלתי מכוון, טוב שהצלחתי להצחיק.


[b]לימונדה[/b] (2012-02-02T18:21:32):
מחפשת את הבלוג שלי (שמתחבא לו אי שם בין הדפים צרות בפות לגידול ארנבונים).
בצהוב כתוב שכולנו זקוקים לחיבוק (או נשיקה צרפתית [-:).
מנסה לכתוב אסוציאטיבי.
שבועיים (כמעט) מאז שחזרתי. שבועיים שבהם:
[list]
[*] אני לא מעשנת!!! |גזר| (חוץ מסיגריה אחת, קטנה, שעישנתי בארוחת צהריים עם לואיז. נישאלת השאלה: איך אני אוכל להמשיך להיפגש עם לואיז בלי חדוות הסיגריות הגנובות?!)
[*] לא שותה קפה (זה האמת לא חוכמה. מעולם לא התמכרתי לקפה. נהנית עם ונהנית בלי).
[*] לא שותה בערבים (אהמממ...ביומיים האחרונים התחלתי לזייף. כוס יין בארוחה לא נחשב לשתות. ובכל זאת, מרגישה את ההבדל בבקרים, בין הימים שבהם אני לא שותה בכלל).
[*] עושה ספורט!!! לפני כמה חודשים קניתי מכשיר מדרגות כזה (stepper) שמעלה אבק. ופתאום עליתי על משהו שגובל בגאוניות- כשאני על המחשב, במקום לשבת, אני שמה את הלפ טופ על הבר, בדיוק בגובה המתאים למכשיר והופ. ככה אני יכולה לגלוש בלי מצפון ואולי תוך כדי לחטב את התחת. גאוני.
[/list]
בקיצור אני נקיה ובריאה כפי שמעולם לא הייתי והאמת היא....שזה מרגיש טוב! מרגיש צלול ומפוקס.

יורד פה שלג. הבוקר גילינו עולם לבן- ובכלל לא ידעתי שאמור לרדת. בנתיים זה די לייט...ובכל זאת.

השבוע נפגשתי עם לואיז, שהיא כאמור החברה היחידה שלי פה ובחורה לגמרי שווה. היא עובדת באירגון שתומך ביוזמות של אנשים להקמת עסק פרטי. היא מלווה אותם במשך כעשר פגישות שבהן היא פורסת מין מערך עיסקי. כשנפגשתי איתה לראשונה, לפני יותר משנה, היתה לי יוזמה למכור דברים בשווקים. איכשהו זה לא יצא לפועל, אבל נהינו חברות. יש לה חבר שקוראים לו מקסים והוא...לגמרי מקסים. בכל מקרה היא סיפרה לי בפגישה האחרונה שיצא לה לפגוש במסגרת העבודה בחור ממש מענין שרוצה לעשות סרט דוקומנטרי בישראל וביפן. משהו על מחאות ללא אלימות (?!!). בכל מקרה היא נתנה לי את הטלפון שלו, התקשרתי אתמול והוא נשמע ממש נחמד ואנחנו נפגשים מחר בצהריים. קצת מתרגשת...

הכלב מחכה לי לטיול. בחוץ העולם קיבל שיכבה דקה של שלג כמו סוכר על עוגה ואגב עוגות- היום אפיתי את עוגת שוקולד לפי המכון של [po]במבי ק[/po]. יצא מעולה (לא גבוה- מקוה שלא פישלתי).
|*|


[b][po]במבי ק[/po][/b] (2012-02-02T21:13:21):
בדיוק כשקראתי על העוגה, התנור צפצף והוצאתי עוגה כזו בול. היא אמורה לצאת גבוהה, זה תלוי גם בקוטר התבנית. אני אוהבת כשהיא לא גבוהה.

(()) נשמע מרגש וטוב מה שקורה


[b][po]שבע יהלום[/po][/b] (2012-02-02T23:27:45):
וואהו למונייד הפצת בריאות אול אובר דה פלייס כל הכבוד!
איזה יופי.
אני בתמונת מראה מעשנת מלא אוכלת שטויות והכושר היחידי הוא דירה בקומה חמישית בלי מעלית ומחשבות איך להיפטר מהליכון ישן שתקוע בסטודיו :-)
 אבל
הצהוב העצלן מזכיר שבמאבק ביני ובין עצמי אי אפשר לנצח רק להפסיד, אז הכל טוב.
יו גו גירל.
(חזר לי המחשב, בסופש אקשיב לקישורי השירים. ו- כבר כמה שבועות שאני רוצה לראות הופעה של בני המה).
לילה טוב ומלא כוכבים מנצנצים.


[b]פלונית[/b] (2012-02-03T13:24:34):
גם אני הכנתי את העוגה של במבי, עכשיו בתנור. בלי אבקת אפייה, זה בסדר?


[b][po]עדינה ניפו[/po][/b] (2012-02-03T14:18:25):
יש לי הרגשה [po]שבמבי ק[/po] שכחה את א.האפיה וזאת הסיבה שיצא לך נמוך מותק.
שבת שלום!
ספרי איך יצאה העוגה, מסקרן אותי ללא שום חומר התפחה... (כמו בראוניז?)


[b]לימונדה[/b] (2012-02-03T19:49:04):
צריך לחכות שבמבי תגיב כי אני כאמור לא מומחית גדולה באפיה. (זאת אולי העוגה השניה שלי בחיים). אני הבנתי שזאת עוגה בלי אבקת אפיה. יש חיה כזאת, לא? האמת שהתבנית היחידה שהיתה לי היתה קצת גדולה (יותר תבנית פאי) אבל יצא לי מאד טעים ונימוח (נו...200 גרם חמאה)... מה שהכי מגניב שבדיוק מישהו הגיע במפתיע והבית הריח מעוגה ואני כיבדתי אותו בעוגה ותה צמחים מהגינה ותפסתי פוזה לרגע של אופה אמיתית...


[b][po]הגבירה בחום[/po][/b] (2012-02-03T19:55:11):
[u]מה שהכי מגניב שבדיוק מישהו הגיע במפתיע והבית הריח מעוגה ואני כיבדתי אותו בעוגה ותה צמחים מהגינה ותפסתי פוזה לרגע של אופה אמיתית...[/u]
זה באמת מאאגניב ביותר... (-:
גם אני אינני אופה, חוץ מלחם ופשטידות אם זה נחשב, וגם אין לי שום שאיפות להפוך לאחת.
זה בגלל שהתשוקה שלי היא מלוחים וממש ממש לא מתוקים ובכל זאת בשביל לתפוס לרגע פוזה של אופה הייתי עושה את זה (-:


[b][po]במבי ק[/po][/b] (2012-02-03T20:10:11):
זו עוגה בלי אבקת אפיה. זה פשוט מתכון לתבנית קטנה. אני בדרך כלל מכינה כפול אחד וחצי בכמויות לתבנית עגולה ממוצעת. העוגה יוצאת כמו בראוניז, ומספיק ממנה חתיכות קטנות, כי זה מרוכז וטעים מאד.


[b]לימונדה[/b] (2012-02-03T20:15:18):
גם אני אותו דבר בדיוק כמו הגבירה הנעלה! אופה רק מלוחים- לחם, פיצות וקיש (להבדיל מפשטידות. פשטידה זאת מילה מאד לא סקסית. גם אחותה הרביכה...).
הרגע יוצא לו מהתנור קיש כרישה וגבינת עזים. ממממממ..... יחד עם כוס יין (זהו...החלטתי סופית שלא לשתות יין בצרפת זה כמו לא לאכול אורז ביפן או להיות צמחוני בארגנטינה- שערוריה!)
מבחינתי אין שום צורך במתוק. מקסימום איזה אגס וחתיכת גבינת עיזים...
חוץ מזה שעם 200 גרם חמאה אני אצטרך ללכת שעות נוספות בשביל לחטב את התחת (-:
נשיקות ושבת שלום לכל הבנות המתוקות (והמלוחות)

ואיפה במבי כשצריכים אותה? ומה ניסגר עם העוגה של פלונית [sup]האם זאת עוד פעם אמא דבש שמנסה לתעתע בריבוי זהויות?[/sup]


[b][po]הגבירה בחום[/po][/b] (2012-02-03T21:10:28):
[u](להבדיל מפשטידות. פשטידה זאת מילה מאד לא סקסית. גם אחותה הרביכה...).[/u]
חחח.. צודקת.
רביכה זאת לגמרי מילה שעושה טרן אוף, וקיש זאת באמת מילה עם הרבה יותר שיק.
אבל יש הבדל בין פשטידה וקיש לא? קיש זה בד"כ עם תחתית בצק.
[u]קיש כרישה וגבינת עזים[/u]
הקיש הפופולרי והאהוב ביותר כאן בבית!! רק שמאז שאני ממעיטה בגבינות הוא פינה את מקומו למאפים ואפילו פשטידות (לא עלינו) נטולות בצק וגבינות... (-:


[b][po]עדינה ניפו[/po][/b] (2012-02-03T22:16:10):
למיטב הבנתי בקיש המילוי מלבד הירקות הוא בעיקר ביצים. בפשטידה יש אומנם ביצה או שתיים אבל הרבה יותר גבינות וכו".
פשטידת כרישה היא בהחלט הפשטידה/קיש האהוב ביותר גם פה למרות שבשנים האחרונות אני ממעיטה להכין קישים/ פשטידות בגלל שהילדים לא אוהבים בכלל ואין לי כח לבשל 6 ארוחות שונות כל יום.
גם ככה ככל שהם גדלים הרצונות שלהם אחרים לגמרי לא רק משלי אלא כל אחד מהשני... הולך ונעשה מסובך משנה לשנה.
אגב, אחת הפשטידות שאני עדיין מכינה מידי פעם לאירועים מיוחדים (למרות שהילדים לא אוהבים) זאת פשטידת בטטות גבינת עיזים ורוזמרין... למות!!
אין על הפשטידה הזאת!
אם מישהו ירצה אשמח לחלוק את המתכון.

אני הערב הכנתי את עוף הבית, מתכון של דודתי הבשלנית - עוף מושרה בלימון, נענע, אגוז מוסקט, קינמון וכמון למשך כמה שעות טובות ואז מצופה בקווקר ואותם תבלינים ולתנור. תחליף משודרג ל ketucky fried chicken.

חוץ מזה בלי קשר אימצה אותי לפני כשבועיים איזו שכנה תימניה שעד כה לא ממש היכרתי, התאהבנו אחת בשניה והיא החלה ללמד אותי את המטבח התימני בהתרגשות.
בנתיים הכנתי שבוע שעבר דג תימני. מממ.... טעים!

טוב, די.
לילה טוב יקרות


[b][po]שבע יהלום[/po][/b] (2012-02-04T00:29:04):
יש לי פטיש קישים אמיתי
ואם לדייק- בצק פריך. לא מבינה איך לא המציאו פאי שהוא בצק פריך ממולא בבצק פריך.
אפייה היא אחת התרפיות הגדולות של חיי. עוגות ועוגיות. זה מחייה אותי מרגיע אותי הריח מסב לי אושר, והמראה, יכולה פשוט להתבונן בהן ממושכות.
עוגיות זה דבר כל כך חמוד. עוגות זה אצילי בעיניי.
ולחובבות המלוח פה בכנופיה, חיזרו אלי עם מסקנות אחרי שתראו את הסרט המקסים ״המלצרית״.
לפני כמה שבועות בתוך ימים עמוסים הלכתי לישון עם בלאגן בראש ובגוף, התעוררתי מאוד מוקדם ופתחתי את היום באפיית עוגת סלק. אין לי מילים לתאר את העשייה והתוצאה. אושר צרוף.
ופאי דובדבנים.
ופאי לימון או שוקולד או אגוזים.
ועוגיות טחינה או חמאת בוטנים או פקאן.
ועוגת ספוג תפוז עשירה ורכה שעושה חשק לישון בתוכה.
איך אני אוהבת את העולם הזה.
ובואו לא נדבר על קאנולי. זה סיפור לפעם אחרת.
[list]
[*] וידוי: לעוגה שלפעמים נדמה לי שהיא האהובה עלי קוראים בלאק פורסט. זו בכלל קלישאה של עוגה. בצק שוקולד וקצפת ודובדבנים. אף פעם לא אכלתי בלאק פורסט איכותית. תמיד זה היה בכל מיני חורים בניו יורק, או פעם אחת לפני כמה שנים כשחגגתי התפטרות מפוארת ממשרה מיותרת אח שלי קנה לי כזאת ענקית וכמעט הקיא מהטראש כל הדרך מהסופר לדירה שלי. יום יבוא ואכין ורסיית איכות ליער השחור. ויום יבוא ואבשל גם אוכל, שהוא לא מהיר (כשגרתי מאיר בחורף הראשון הכנתי כל שבוע מרק מכל ירק אפשרי. היה תענוג, והמרק המנצח היה מרק שהמצאתי חורף אחד לפני, בשבת גשומה מאוד ובודדה מאוד. הנסיבות אילצו אותי לאלתר ממה שהיה במטבח, תפוחי אדמה יין לבן ג׳ינג׳ר וחמאת בוטנים. וואהו איזה מעולה יצא).
[/list]

שבת שלום נשותיי היקרות.


[b][po]שבע יהלום[/po][/b] (2012-02-04T00:30:09):
הממ.. יצא עיצוב פורמלי. מעניין.


[b]לימונדה[/b] (2012-02-04T10:19:02):
איזה כיף להתעורר בבוקר ולגלות שהדף שלי הפך למין מקום של בישולים ואפיה ואולי בהמשך לפינה של מתכונים ורצפטים?!
דווקא פתאום נפתחה לי צ'אקראת האפיה ובא לי לשעוט אל עבר הכנת עוגיות. שבע, יש לך במקרה מתכון לעוגיות שקדים? ואיך עושים עוגיות טחינה?
אז...אני לא ממש מכירה פשטידות. אמא שלי היתה חזק בקישים (היא ידעה להכין בצק פריך בעיניים עצומות).
אני גם לא סגורה שאני אוהבת את הקונספט של פשטידה- יותר מדי עשיר, כבד ושמן. ונישאלת השאלה המתבקשת איפה לעזאזל הבצק הפריך?
מאז שאני חיה פה, החיים שלי נעשו ממש קלים להפליא כי מוכרים בסופר בצק פריך ובצק עלים פשוט מושלמים ביורו וחצי (אורגני אורגני). כל כך טוב ומקצועני שממש אין צורך להכין לבד. זה מגיע מגולגל והופ ישר לתבנית. המילוי הוא לרב שאריות גבינות מהמקרר (גבינות עיזים שעוד שניה מתקלקלות, קצוות של גבינות קשות), ביצים בצבע כתום עז (מהתרנגולות האמיצות שלנו ששורדות את הקור הגדול) קרם פרש (שמנת חמוצה בגרסה עשירה ומושלמת) ואז איזשהו ירק שהוקפץ בחמאה (האהוב עלי הוא כרישה, בצל). עדינה- הפתעת אותי עם קיש בטטות וגבינת עזים...נשמע על פניו חשוד, אבל אני מוכנה לנסות. הילדים שלי גם לא ממש בענין של קישים...שזה בסדר כי ההשקעה של להכין קיש היא מינימלית. בכלל, אני לרב מבשלת מה שבא לי לאכול והילדים מתאימים את עצמם. אבל אף פעם לא לקיש... (חושבת שאולי המילה קיש נשמעת להם כמו קללה).
מה שאני כן אוהבת לאפות זה פאיים סופר פשוטים, רק בצק פריך ופירות מעל.
ניראה לי שאני משאירה את העוגות והפשטידות לאחרות והולכת על קישים מלוחים ופאיים של פירות ועוגיות פריכות ולא מתוקות מדי.
יש לי חברה שנשבעת שעוגות אשכרה מדברות אליה (ניראה לי ששבע גם שייכת לכנופיה) איתי הן אף פעם לא ניסו לדבר. ברוגז.
ובלאק פורסט- זו אכן קלישאת העוגות בהתגלמותה. לא מאמינה שמישהו יכול להתפתות לתכסיס הזה... למרות השם האפל והמסקרן, העוגה תפלה ותמיד ניראת כאילו נאפתה לפני חודשים טובים.

היום קרררררר.....שלג צפוי לרדת. האח דולקת. אני עם נעלי בית עם פרווה בפנים וזברה בחוץ.
הולכת במקום. (עדיין עם ההליכון).
תודה שבע וגבירה על הקישור למשוררת ויסלבה שימבורסקה.
שתהיה שבת של שלום עם ריחות טובים ובית חם!


[b][po]אמא של טוסיק דבש[/po][/b] (2012-02-04T10:39:09):
בדרך לצאת לטיול פריחה. תודה ה׳ על הגשם הרב שירד, אבל נחמד לראות שבת שמשית.

״רביכה״ נשמע מבחיל אבל פשטידה זה בכלל לא אותו הדבר. מתישהו ארשום את המתכון המנצח והפשוט להפליא לפשטידת תרד. תמיד תמיד קוצר מחמאות שזה כבר כמעט משעמם..

שבע הפתיעה בענק עם כשרון קונדיטורי חבוי.. פאי (למי שאין בצק בסופר ביורו וחצי) נשמע קצת יותר עבודה אבל עוגה בחושה שאישית אני אוהבת, לוקח 5-10 דקות להכניס לתנור. כמו בבישול תמיד אפשר לאתלתר ולשדרג . לא מאמינה שבחושה תעשה לך ברוגז, למונייד.
אה וזו לא אני הפלונית מלמעלה.
חוץ מאז באורוות, אני מנסה להיות קצת יצירתית בניקים המוסווים שלי. :)
אח״כ, גם אני לא מיד מזהה את עצמי..

השלג והאח גרמו לי געגוע, מהסוג שמרגישים למשמע סיפורי אגדות.
שתהיה שבת קסומה! ביזו {}
<כל הכבוד על הספורט ו״הפאזה הבריאה״>


[b][po]שבע יהלום[/po][/b] (2012-02-15T13:11:28):
אז מי זה הגומל?


[b][po]אמא של טוסיק דבש[/po][/b] (2012-02-21T12:47:54):
נכנסתי כדי למסור לך ביזו וחיבוק ולומר שמקוה שאת בטוב -
וראיתי שהקדמת אותי אצלי :-)
מקווה שהחיים כעת מחממי לב עבורך סוויט למונייד, גם אם בחוץ קפוא.... |L|


[b]לימונדה[/b] (2012-02-21T17:17:30):
[b]הולכת ומסתבכת[/b]
הנה אני שוב הולכת ומסתבכת עם עצמי.
בפעם האחרונה שכתבתי פה, הסתמנה לה לרגע מסיבת פיג'מות חיננית של הבנות אצלי בדף, שכללה (איך לא?) שיחות על בישולים ועל בנים ומה סקסי יותר פשטידה או קיש ברי או סחרוף?...
אז מה ניסגר איתי? איפה הייתי ומה לא עשיתי?
האמת שהסתובבתי פה שבועיים עם תחושות הריוניות קשות. הציצים גדלו לי בשתי מידות, שזה תמיד משמח מאד ומעורר חשד גדול במקביל... הם כל כך כאבו לי שלא יכולתי לשון על הבטן.
וכל הזמן קיבלתי מחמאות מעוררות חשד שכאילו היו מתואמות ונחתו עלי משום מקום- שיער מבריק, עור חלק, פנים קורנות 0-:
מה גם שמבחינת הלך הרוח הסתובבתי במין פוקוס מטורף (עברתי מבחן תאוריה לנהיגה בצרפתית בלי להניד עפעף) ובמקביל תחושת עירפול משונה. ועייפות מהסוג הכואב.
איזה פחד!!!!
כבר כמעט הרגשתי שזה יהיה בזבוז לקנות בכלל בדיקת הריון.
והכי גרוע שהסתבר שחישבתי את הימים הבטוחים בצורה שגויה (אוטוטו בת ארבעים ולרגע היה נדמה לי שהחישוב הוא שבועיים מסוף המחזור ולא מתחילתו)...ושבעצם הלילה ההוא כשקפצנו אחד על השני בלהט חסר אחריות, היה במסגרת ימי הביוץ שלי...
מה יהיה איתי?!!!
אז בשביל להפיג פה את המתח...יצא שביום שבו קניתי את בדיקת ההריון (והבכתי את עצמי בבית מרקחת בניסיון להיות דיסקרטית עם צרפתית שבורה [-:) [b]קיבלתי[/b]
בשבועיים ההריוניים האלה, מצד אחד חוויתי את ההתרגשות והפרפרים ומצד שני [b]האימה[/b]... הנה שרדנו את שבע השנים הרעות ונדמה כאילו מבצבץ לו אור קטן ומנצנץ בקצה המנהרה ו...תוך שניה חוזרים לציצי, חיתול והרדמות צהריים. שלא לדבר על זה שאיזה גורל משונה, עד שאנחנו סוף סוף החזרנו את הסקס לחיינו, הופה עוד מישהו מצטרף לחגיגה.
אני והבחור דיסקסנו את העינין ארוכות ושנינו החלטנו שיותר טוב ככה- עם השניים שיש לנו ובלי עוד הסתבכויות שבדרך אבל שאם זה המצב- נערך בהתאם. כאמור אני לא בנויה להפלות.
בימים אלה (פוסט ההריון המדומה) אני והבחור נימצאים במקום טוב. ניזהרת מלהצהיר הצהרות אבל לרגע נידמה שאנחנו, בלי לשים לב, משחקים באותה הקבוצה.
ומה עוד? הילדים פה מסתובבים בבית בחופשיות לרגל חופשת החורף (מערכת החינוך הצרפתי מנחיתה עליהם כל שישה שבועות חופשה של שבועיים).
הלוזר עם הטנדר המתפרק קנה משאית גברית עם רבע מהקילומטראז' של הטנדר (שהתפרק לו סופית בגל הקור האחרון).
השמש יצאה והועילה לחמם את הקצה שלנו בעולם |H|
לפני כמה ימים, כשמצאתי את עצמי מנסה לכתוב פה וכרגיל נעלמת כלעומת שבאתי, שמתי לב שעברה לה שנה מאז שהתחלתי לכתוב פה, בלילה קר חשוך ומיוסר אי שם בפבואר לפני שנה.
מרגישה שאולי סוף סוף כן מסתמנת לה התחלה חדשה (שהפעם זה לא הריון).

עד העונג הבא....|*|


[b][po]הגבירה בחום[/po][/b] (2012-02-21T17:38:37):
לימונדק'ה,
את יודעת, נשמע לי בכל זאת שהיה כאן הריון.
אולי לא עם ילד אבל עם הרבה רעיונות ותהליכים, ולידה של מה שנראה שהייתם זקוקים לו.
מקווה ש"הימים הבטוחים" כבר ממש קרובים ושחישבת אותם בסדר גמור. (-:
ביזואים @}


[b][po]עננים בקפה[/po][/b] (2012-02-21T18:41:17):
לפעמים אני מוכנה לדפוק את הראש בקיר מרוב טימטום. את לקחת סטרואידים, הם מבלגנים את כל ההורמונים בגוף, ומרוב כל השאר שכחתי להגיד לך. בכל מקרה לא היתי סומכת על ימים בטוחים בחודשים הקרובים עד שיצאו לך מהמערכת


[b]לימונדה[/b] (2012-02-22T21:43:38):
תודה עננים {@ (איך לא חשבתי בעצמי על הקשר בין הורמונים וסטרואידים?) ֿכתבתי לך מייל
טוב לשמוע ממך גבירה |*|
הולכת לבהות


[b][po]במבי ק[/po][/b] (2012-02-22T22:38:58):
מחר בבקר אני אהיה בבית עד הצהריים אם בא לך להתקשר. נשיקות ובהיה נעימה


[b][po]אמא של טוסיק דבש[/po][/b] (2012-02-22T23:46:51):
הכי מהכל, שימח אותי בשבילכם לקרוא את זה: [u]כשקפצנו אחד על השני בלהט חסר אחריות[/u]
סוף סוף התחלה. אמן. |L|


[b]לימונדה[/b] (2012-02-23T22:13:59):
ואני דווקא הכי שמחתי מהקטע הזה:
[u]עברתי מבחן תאוריה לנהיגה בצרפתית בלי להניד עפעף[/u] (שאותו בכלל דחפתי לסוגרים)
וגם מהקטע הזה:
[u]הציצים גדלו לי בשתי מידות[/u]

קטעים איתך... (-:


[b][po]שבע יהלום[/po][/b] (2012-02-25T02:56:50):
הדף שלך התנוסס לו במה חדש בדיוק מעל לדף כניסה להיריון ;-)

גם מה שאת הדגשת וגם מה שאמא דבש הדגישה נשמע כל כך חי וטוב. איזה כיף כיף. חיות מתפרצת מענגת.

בספר נעוריי ״מה שגור הגורילה צריך״ שקראתי כמיליונתלפים פעמים, שחר טוען שסקס הוא המזור לכל, כולל לשלום במזרח התיכון.
ושוב, כמו שניסח שפינוזה
התשוקה היא תמצית האדם.

בכל פעם היא מתבטאת אחרת, כמה טוב כשהיא מתבטאת ככה.

שבת שלום בלי הרבה מנוחה ;-) למונייד אהובה. חיבוק וביזו וזיקוקים.


[b][po]אמא של טוסיק דבש[/po][/b] (2012-02-25T21:11:30):
_ואני דווקא הכי שמחתי מהקטע הזה:
עברתי מבחן תאוריה לנהיגה בצרפתית בלי להניד עפעף_
אז זהו, שפתאום ירד לי האסימון שאולי מעולם לה היה לך רשיון נהיגה..?
כי אם זה המצב- אז זה אכן מרגש ביותר לעבור תאוריה, ועוד בצרפתית(!!).
<אם אני עושה לך אאוטינג לא מכוון, את מוזמנת למחוק.>
פלן דה ביזו, אז׳ולי למונייד.


[b]לימונדה[/b] (2012-02-25T21:59:20):
לא לדאוג אמא דבש... נוסעים עם רשיון, רק אמריקאי, וצריך לעשות מחדש רשיון צרפתי P-: ביזו בחזרה [po]מאמאן דרייר[/po] (-:
שבע, איזה כיף שעבר לך העינין עם זקן התירס ועכשיו את יכולה להתפנות... לתשוקה! עוקבת אחריך |*|


[b]לימונדה[/b] (2012-02-28T11:19:36):
ברקע רעשים של מכונת הכביסה. יש בזה משהו שמרגיע אותי. לפחות מישהו עובד פה. אשליה של עבודות בית שנעשות.
הבית שקט. הילדים חזרו לבית הספר השבוע. הבחור בעבודה. מוסיקה קלאסית מקול המוסיקה (בגרסה המקומית) מתנגנת בבית. תמיד כשיש מוסיקה קלאסית ברקע זה מחזיר אותי פיזית לבית של ההורים. מרגישה מוגנת. ספל עם סוף של קפה שחור שכבר מזמן התקרר עם סוכר- כשמזמן הפסקתי לשתות קפה ומי בכלל שותה קפה עם סוכר. אבל אני שותה. עליתי על הסליק של הסיגריות (אותם מחביא הבחור ממני ושומר להכנת סיגריות מסוג אחר). כבר כמה ימים שאני גונבת מדי פעם סיגריה- או כמו שהיו מכנים אותן בניו-יורק "לוסי" (מתוך מטבע הלשון loose).
כמה צפוי. כל כך הרבה פעמים הפסקתי לעשן. האמת שאני במין הפסקה ממושכת כזאת מאז ההריונות והלידות רק שכל פעם מחדש נופלת בפח, וכל פעם מחדש אני מרגישה כמו מעשנת שלקחו לה את סיגריות. מתי זה פשוט יעבור לי... הרצון לעשן? מזל שאין פה יותר מדי גירויים (אנשים אחרים שמעשנים) כי אז ההתדרדרות היתה מהירה הרבה יותר. ההתדרדרות צפויה. יש לי משהו באופי שמורד מלכתכילה בכל חוק שאני אי פעם אנסה להציב לעצמי. איכשהו התעייפתי מלנסות למרוד במרדנות, או משהו כזה. (שבע, איך הולך בחזית הסיגריות? נפגשת עם הגומל?)
בשיא המשבר עם האלרגיות נחתה עלי תובנה- שהאלרגיות הן דרך של הגוף להגן על עצמו מהעולם על ידי מלחמה- רק שהמלחמה היא עם עצמי. כמה מתיש.
מוצאת את הזמן לכתוב פה. זה או זה, או לסדר ולנקות, או לשבת לכתוב משהו אחר שאני עובדת עליו. כותבת בימים אלה ספר ילדים חמוד עם חברה. קופצת בין דבר אחד לאחר.
השמש יצאה וכמעט אפשר להריח את האביב.
עוד שבוע יום הולדת ארבעים ואני מתה מפחד.
יום הולדת ארבעים מרגיש כמו שדה מוקשים ועולה אצלי השאלה איך לא להישרף?
בצהוב כתוב שיש בדידות אין קץ אצל העריצות ואני מנסה לחשוב מה זה אומר באופן כללי ובאופן ספיציפי וכל מה שהמח שלי מצליח לדלות זה תמונה של סשה ברון כהן מהאוסקר וכמה שאני אוהבת אותו- עם שפם, זקן או בבוקסר שורטס... שואלת את עצמי את השאלה האם הייתי רוצה להיות איתו, או פשוט להיות הוא.


[b][po]אמא של טוסיק דבש[/po][/b] (2012-02-28T20:21:01):
[u]עוד שבוע יום הולדת ארבעים[/u]
שבוע פחות יום, לא?
כמה שה 40 נראה לך מפחיד (בכנות, לא היה ביג דיל עבורי), זה ״הארבעים ו..״ שגרם לי לכייל מחדש את המחוגים. <לפני כשבועיים חגגתי (שוב) יומולדת 39 :-0>

סיגריות.
תשמעי, אם אני הפסקתי - באמת שכל אחד יכול. אבל כנראה שצריך לחצות את ה 40 לשם כך. לא סתם קוראים לו גיל התבונה. ;-)

[u]או לשבת לכתוב משהו אחר שאני עובדת עליו. כותבת בימים אלה ספר ילדים חמוד עם חברה. קופצת בין דבר אחד לאחר.[/u]
לימונדה, כמה מרגש ומתבקש! בין אם זה ספר ילדים, או [u]משהו אחר[/u], או אפילו פוסט מלנכולי קמעה- המילים (הציוריות) שלך תמיד משדרות משהו אינטימי ואמיתי כ״כ. לא בכדי נכנסת ככה, ישר לתוך הלב שלי ושל כה הרבה נשים כאן.

חיבוק גדול 


[b][po]אמא של טוסיק דבש[/po][/b] (2012-02-28T20:23:23):
[u]חיבוק גדול [/u]
במקום הג׳יבריש הופיע שם לב זהב. כנראה לא עובד בבאופן..


[b][po]הגבירה בחום[/po][/b] (2012-02-28T20:34:20):
[u]לימונדה, כמה מרגש ומתבקש! בין אם זה ספר ילדים, או משהו אחר, או אפילו פוסט מלנכולי קמעה- המילים (הציוריות) שלך תמיד משדרות משהו אינטימי ואמיתי כ״כ. לא בכדי נכנסת ככה, ישר לתוך הלב שלי ושל כה הרבה נשים כאן.[/u]
ממש!!
ולא סתם מילים ציוריות, מילים ציוריות הופריות, שזו בכלל התעלות! (-:
[u]שואלת את עצמי את השאלה האם הייתי רוצה להיות איתו, או פשוט להיות הוא.[/u]
הממ, אני חולקת איתך גם את האהבה אליו, יש לו אפיל בכל מצב, אם כי במחשבה שניה אני לא בטוחה שכיף כ"כ גדול להיות איתו.. או הוא.. (-:
לגבי הסיגריות, אין לי מה לתרום, אף פעם לא נתפשתי לעישון ושום סיגריה משנוררת לא גרמה לי לרצות עוד - באופן כללי אף פעם לא הייתי הטיפוס המתמכר לשומדבר, תמיד האיזון משך אותי
אם כי בשנים האחרונות פתאום קלטתי שההתמכרויות שכן יש לי, סמויות ומתבטאות בדמות דפוסים ואמונות שקשה להיגמל מהם לא פחות. (-:
ביזואים וביזואות. (())


[b]לימונדה[/b] (2012-02-29T15:41:07):
אמא דבש- החיבוקים הגדולים הגיעו עד לפה (())...
ונישארת השאלה המתבקשת- אם ארבעים הוא גיל התבונה, אז איך זה שנתקעת על 39, הא? (לפי הספר שלי אם ארבעים זה המפץ הגדול אז 39 זה כמו חתיכת pms שלא עובר).
מזל טוב באיחור קל על היומולדת. שתהיה שנה דבש |L|
גבירה נעלה- מקוה שעוברים עליך ימים יפים ותאמיני לי שאין דבר שהייתי רוצה יותר מלהעביר איתך סדנת חורף. בנתיים מחכה לאביב.
נשיקות לכולן |*|


[b]לימונדה[/b] (2012-03-01T22:19:46):
[b]החיים הם לא פיקניק[/b]
כשהיתי בבית ספר יסודי, היתה לי מחנכת שתמיד היתה אומרת לי ש "החיים זה לא פיקניק"
אף פעם לא ירדתי לסוף דעתה...מה זאת אומרת??!!


[b]לימונדה[/b] (2012-03-01T22:22:50):
וואווו איזה יום!!! איום!!!!! ונוראאאאאאאא!!!!
היום אני והבחור רבנו את אחד הריבים הכי רציניים שלנו.
ריב שבטח יכתב לעולם ועד בספר תולדות הריבים.
הוצאנו עשן. צרחנו אחד על השני בפומבי, ליד אנשים זרים (למרות ש99% שאף אחד לא הבין את השפה).
אני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל...


[b]לימונדה[/b] (2012-03-01T22:56:32):
הכל התחיל, כשהתעוררתי בבוקר וגיליתי לתדהמתי שבחדר השינה שלנו יש כוסית שחורה ערומה שעושה סקס עם הבחור. אני צורחת בבהלה והיא מתלבשת במהירות האור ונעלמת.
הבחור בנתיים, לא זז מהמיטה, מסתכל עלי בנונשלנטיות ואומר "היא דווקא ניראת בן אדם מאד נחמד" 0-:
אני המומה לגמרי ולא יודעת מה לחשוב ??? ואז אני רואה קבלה על השולחן ואני מבינה שהזונה השחורה עלתה לנו 300 יורו לשעה.
[b]300 יורו לשעה ??!![/b] אני מתעצבנת בטירוף ופשוט לא מאמינה שהוא העיז לשלם כל כך הרבה מהתקציב המשפחתי על זונה כוסית שחורה!!!!

בכל מקרה התעוררתי מהחלום מבועטת. אחר כך ניסיתי להבין מה זה אומר. עלינו. למה התבאסתי על הכסף יותר מהבגידה. שלא לדבר על כל הקטע עם הסקס והתקציב המשפחתי.
חלום שהוא קצת קומי אבל גם די בפרצוף... ומי זאת הכוסית השחורה? (נדמה לי שבחלום היא היתה שילוב מנצח של m.i.a ו- beyonce) ומה היא מסמלת בחלום? די סיוט אם באים לחשוב על זה.
בכל מקרה התעוררתי עצבנית רצח על הבחור והבגידה. וזה רק ברמת התת מודע...
אחר כך היום התגלגל לו בדרכים מפותלות עד שהגענו באופן בלתי צפוי לאיזה ריב מטופש ועקוב דם על....פיקניק
מקוה שאמצא את הכח להמשיך לכתוב. רוצה לרדת לסוף העינין ומצד שני עייפה מאד ותשושה יותר מהכל


[b]קוראת[/b] (2012-03-01T23:17:11):
החלום נראה לי קשור לסטרואידים
תרגישי טוב.


[b]לימונדה[/b] (2012-03-01T23:26:00):
אין לי כח להמשיך. כואב לי הגרון ואני עייפה כל כך.
הולכת לישון. |*|


[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2012-03-01T23:51:01):
(())


[b][po]במבי ק[/po][/b] (2012-03-02T09:02:14):
איזה באסה :-(


[b][po]אמא של טוסיק דבש[/po][/b] (2012-03-05T11:31:45):
|בלונים| |עוגה| |בלונים| |מתנה| |בלונים| |גזר| |בלונים| @} |בלונים| |*| |בלונים| |L|
י-ו-מ-ו-ל-ד-ת-4-0-ש-מ-ח [b]סוויט למונייד[/b]!
מאחלת לך שנה של התחלות חדשות והמשכים מקסימים.
שנה טבולה בהרבה אהבה ובהירות וצחוק ושמחה! [sup](והרבה ביקורים כאן)[/sup]
נכון שקוראים לך למונייד,
אך אני לגמרי בטוחה שכמו יין, את רק משתבחת עם הגיל!
מקוה שהיום עצמו משמח ומפנק.
פלן דה ביז'ו


[b][po]הגבירה בחום[/po][/b] (2012-03-05T11:56:54):
יום הולדת שמח לימונדקה!!!
מקווה שעובר עליך יום משובח במיוחד עם כל מה שמרחיב לך את הלב ואת ההוויה.
ומאחלת בעקבותיו שנה מלאה בעשיה פורה ומעשירה ולא פחות חשוב במנוחה (מכל מה שצריך לנוח ממנו/ להניח לו)
ומכיוון שאני קלישאה מהלכת של "דבר אלי בפרחים" אז שולחת המון:
@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}
וחיבוקים


[b]לימונדה[/b] (2012-03-05T15:48:36):
[po]אמא דבש[/po] וגבירצ'וק מתוקות, איזה כיף! ממש הרחבתן לי את הלב עם כל האיחולים |L| נשיקה גדולה {}
בדיוק היום חשבתי לעצמי שאיזה כיף שאין לי פייסבוק ואני לא צריכה להתמודד עם מטר איחולים של כל מיני אנשים שלא בהכרח קשורים לחיים שלי. אבל פה זה מרגיש לגמרי אחרת.
מרגישה שזכיתי בשנה האחרונה בכמה "חברות נפש" (כל אחת מאיתנו חשפה קצת מהנפש שלה). בכל מקרה, האיחולים שלכן ממש מחממים ומשמחים
מרגישה את האהבה עד לפה. ובחזרה>>
היום עובר לו בנעימים ואיכשהו אני מרגישה טוב עם עצמי ועם הסובבים אותי (איכשהו זה תמיד קשור (-:)
מבטיחה לחזור לשטח לדווח |*|


[b][po]אמא חדשה[/po][/b] (2012-03-05T17:18:55):
לימונדה אהובבה מזל טוב, לחיי העשור הקרוב! הרבה אושר ושמחה ובריאות ואהבה.


[b][po]קן לציפור[/po][/b] (2012-03-05T19:55:38):
גם ממני, מזל טוב. זה גיל מצוין להתחיל.
להתחיל דברים חדשים, להתחיל להיות מה שרצית תמיד.
להתחיל להפרד ממה שלא נחוץ יותר.
מאחלת לך את כל זאת ועוד...

(())


[b]לימונדה[/b] (2012-03-05T22:03:28):
תודה [po]לאמא חדשה[/po]- חושבת עליך...
קנג'י- גיל מצוין להתחיל זה אני!
כל האייקונים הגיעו עד לפה והרגישו כמו הדבר האמיתי.
מקדישה לעצמי [url=http://www.youtube.com/watch?v=8Wl4NG6AF-s]שיר יום הולדת[/url]
|*|


[b][po]שבע יהלום[/po][/b] (2012-03-06T00:00:00):
יש יש יש
הספקתי לתפוס דקה לפני חצות.
לימונדה לימונדה יקרה ומתוקה
נשבעת לך שלפעמים בא לי להיות בת 40.
מקווה ששמח לך היום
ומאחלת שקט פנימי מחוייך ועולץ שינעים לך כל יום, לא תלוי בדבר,
ויצירה מספקת.
ובריאות אהבה מוסיקה לנשמה סקס אדיר ואוכל משובח.
|[b]| |[/b]| |[b]| |[/b]| |[b]| |[/b]|

(איזה כיף שהכרנו במרחב הזה)
(הולכת להקשיב איזה שיר הקדשת לך)


[b][po]שבע יהלום[/po][/b] (2012-03-06T00:03:30):
רציתי לשים שבעה כוכבים
יצא ששה
ואז ראיתי שגם את שמת אחד |L|

כפרה על רוברט.


[b]לימונדה[/b] (2012-03-06T00:16:04):
|[b]||[/b]||*| שבע, איזה משמח שבאת... נעלמת קצת מהאופק אבל באת עם כוכבים מנצנצים!!!
עוד שעה לסוף היום הזה שהיה רגוע מכל יום הולדת שנחווה בעבר
תובנת גיל ארבעים ראשונה- אפשר להירגע מימי הולדת...


[b]לימונדה[/b] (2012-03-06T00:23:24):
ועכשיו ראיתי שכתבת לי ב-00:00 שזה דורש כישרון רציני |*|


[b][po]עדינה ניפו[/po][/b] (2012-03-06T13:45:52):
יקרה, אמנם באיחור קל אבל הגעתי ואני מצתרפת לים האיחולים המקסימים שאיחלו לך כאן!!
לא פה לאחרונה אבל כל כך שמחה להיכנס ולפגוש אותך ביומולדתך |בלונים|

(אני בעוד שבועיים בת 39 ואתמול מצאתי את עצמי תוהה איך אחגוג את יומולדת 40, אני אוהבת את התובנה הראשונה שלך לגבי זה (-:)


מתענגת על השיר, אחחח... תודה
אהבה גדולה |L|


[b][po]במבי ק[/po][/b] (2012-03-06T17:48:40):
חיפשתי אותך בסקייפ אתמול, אבל.. לא היית שם. מקווה שיקבלת את נישוק היומולדת ששלחתי לך בכל זאת (())


[b]לימונדה[/b] (2012-03-06T18:28:47):
איזה כיף עדינה |L| שמתי לב שאת לא פה לאחרונה...התגעגעתי... מקוה שהכל טוב אצלך |*| אז את עוד שבועיים... אז מה את דגיגה או שאת כבשה? איזה כיף לשמוע ממך
[po]במבי ק[/po] לא הייתי אבל קיבלתי את הנישוק יומולדת- שולחת לך בחזרה...ובקרוב אצלך חברתי הדגיגה (())
מרגישה מאד אהובה- תודה!!!!


[b][po]עדינה ניפו[/po][/b] (2012-03-06T20:47:15):
בעברי אני דגיגה ובלועזי טליה אבל אין להכחיש שאני יותר דומה באופיי לדג על אף נסיוני מאז ומתמיד להיות יותר אש :-P
הכל בסדר אצלי, עמוס מאד, ומידי פעם גם מרגישה צורך לקחת צעד אחורה מעולם הוירטואליה.

היום חשבתי על זה שיש לי ממש תמונה ברורה בראש של איך את נראית. מסקרן אותי איך זה יפגוש את דמותך במציאות...


[b][po]עדינה ניפו[/po][/b] (2012-03-08T08:35:07):
אבל בפורים אני לגמרי הופכת לטליה, אש!!!


[b][po]אמא של טוסיק דבש[/po][/b] (2012-03-14T00:53:45):
מיי סוויט למוניד,
מאז שכתבתי אצלך: סיגריות. תשמעי, אם אני הפסקתי - באמת שכל אחד יכול
אני מסתובבת עם תחושה מאד לא נוחה. "איך, איך, איך, יכולת את, לכתוב משפט כזה בלתי נסבל בעליל?!"
כי כ"כ שנאתי שהיו אומרים לי את זה. או שהיו מעקמים את האף ואומרים לי: "הייתי צריכה לתלות את הבגדים בחוץ, על החבל, מרוב שהם הסריחו מכל הסיגריות שעישנת..."
ואת יודעת, גמני מצאתי את עצמי חוזרת מבית סגור של קטר, מורידה את הבגדים, ותולה אותם, שיתאווררו בלילה בחוץ. (כי הם פשוט יותר מדי הסריחו בשביל לזרוק אותם ככה, לסל הכביסה).
כשזה קרה, התפוצצתי מצחוק: "ממש הגיעו ימות המשיח..."
אבל אני באמת עישנתי מספיק בשביל כמה וכמה גלגולים. אה, והפסקתי סופית, לפני 5 שנים וחמישה חודשים.
בקרוב אצלך!

מתגעגעת|L|


[b]לימונדה[/b] (2012-03-14T12:19:43):
[po]אמא דבש[/po]: איזה שטויות, למה להסתובב בתחושה לא נעימה, דווקא משפט מעולה: "אם אני הפסקתי- באמת שכל אחד יכול". מאד מעודד... אם אמא דבש יכולה אז כולם יכולים (-:
אז מה איתך, הפסקת בהריון של טוסיקית ומעולם לא חזרת?
אז בקשר אלי וסיגריות: התחלתי כמובן בתיכון. אפילו היה לנו חדר עישון (שלא יהיה קר מדי לעשן בחורף בחוץ חס וחלילה (-:)
יש לי תחושה שאני "בסוג של הפסקה" כבר מאז ההריון הראשון שזה בערך שמונה שנים. בהריונות ובהנקות עישנתי סיגריות בודדות לאורך כל התקופה. אחר כך לאט לאט הייתי מוצאת את עצמי נירגעת בערב עם סיגריה. ואז כמובן מהר מאד ההתדרדרות, כשאני קונה חפיסה ולאט לאט מטפסת לחמש שש סיגריות ליום. אולי הכישלון הוא באיך שאני רואה את עצמי- טיפס לא קיצוני ובכלל לא "שחור או לבן". יש את המעשנים ההארד קור, אבל אף פעם לא הייתי ממש הארד קור עם סיגריות. יש כאלה ש-או שהם מעשנים המון או כלום. ואני, כאילו "קצת מעשנת"- רב הפעמים בלי סיגריות, אבל תמיד משנוררת אם יש בסביבה P-: כניראה שיש מיקרים שצריך להיות יותר מחמירים וקיצוניים. הפסקתי לעשן מיליון פעמים וכאמור אני בסוג של הפסקה בעשור האחרון. אבל, רב הזמן מתחשק לי סיגריה. במיוחד בסוף היום עם משקה אבל בעיקר כשאני עצבנית, או מדברת בטלפון. איזה מזל שאני לא גרה בתל-אביב או בפריז איפה שיש בתי קפה ועוד מעשנים...
יש לי מודעות מוחלטת שהג'וק עדיין בראש. כל הזמן מתחשק לי להגיע למין מצב שההרגל פשוט הולך ממני (כמו שהרבה חברות שלי שנגמלו אמרו לי) ולשם אני לא מצליחה להגיע. זה יהיה נורא אם כל החיים אני אהיה כמו במין AA- כלומר מעשנת שמדי יום מתמודדת עם לא לעשן. איזה סיוט. בא לי להיגעל מסיגריות כמו שאני ניגעלת כשאני חולה או כשאני רואה מעשנים לגמרי לא אטרקטיבים עם שיעולים מזעזעים ובגדים מסריחים. באירופה ונדמה לי שבארה"ב, התחילו לשים על החפיסות תמונות מזעזעות של ניזקי עישון: ניתוחי לב פתוח, שיניים רקובות, כתמים על העור. זהו, כבר אי אפשר לשים חפיסת סיגריות על השולחן במסעדה טובה, שלא לדבר על זה שאסור שהילדים יראו, כי התמונות ממש מזעזעות! פרופוגנדה שעובדת, אבל בהחלט הארד קור...כשהייתי בארץ שמתי לב שהקופסאות רק מקושטות במשפטים המפחידים- מענין למה הם וויתרו על התמונות?
אה...ויש עוד משהו הבחור [b]ממש שונא[/b] סיגריות -אני מתארת לעצמי שגם שם יש סוג של מרד. מה אני אגיד לך, מסובך להיות אני...
מסוקרנת לשמוע איך הפסקת, ועוד יותר מסוקרנת לקרוא איך עוברים הימים הראשונים על שבע הנגמלת הטריה.
וחוץ מזה, בלי שום קשר, איך עוברים עליך הימים ומתי האפרוח חוזרת לקן?

עדינה אהובה, קראתי אצלך- איזה פורים שווה!!! (אייקון של שד ירוק מקנאה)
הבנים שלך נשמעים כאלה חמודים. איזה כיף זה מסיבת ריקודים עד אור הבוקר. נישמע כמו פורים חגוג היטב. לנו יש פטור מחלק מהחגים (-: השנה אנחנו מחכים בקוצר רוח להורים שלי שבאים בפסח לתקופה ארוכה. ולגבי המזלות- לא מבינה יותר מדי באסטרולוגיה אבל תמיד די הערצתי מזל דגים (אמנות, בילבול, רומנטיקה, סקס, וסמים וכל הג'אז). וחוץ מזה שבאמת הצלחתי ל"דוג" דגיגות שוות לארוך הדרך...). מתחברת לאש ולמים- ולעולם לא אדע את האופק שלי כי אין מצב שאמא שלי זוכרת באיזה שעה נולדתי ולא כתוב לי בתעודת לידה. oh well- מנחשת שקשת.

מקוה להתפנות בהמשך היום לכתוב אצלי...ימים קצת סוערים פה- אולי אפשר להאשים את מרקורי בנסיגה?


[b]לימונדה[/b] (2012-03-14T19:46:39):
[b]געגוע[/b]
כל יום אני רוצה לכתוב ואיכשהו יוצא שאני לא. לא מוצאת את המצב רוח, כח, זמן, השראה, משמעת עצמית...בערבים אני כבויה. בבקרים אני הולכת לאיבוד.
בפנים מסתובבת לי עם תחושות כבדות של געגוע. מין חסר כזה לא ברור, למשהו שהיה ונלקח. הבעיה שאני לא סגורה על מה מקור הגעגוע...
יש את הגעגוע לאמא שקיים תמיד (אבל בעוד שבועות בודדים הוא יפתר כי הם באים לכאן לתקופה ארוכה!!!).
יש געגועים קטנים לאהבות ישנות, רק שזה מין געגוע נעים, זיכרון עמום של תקופה אחרת.
יש געגוע לישראל, שהוא יותר געגוע פיזי לריחות (ריח של קיץ), געגוע לטעם ספיציפי של אוכל בשוק, לים לשמש.
יש את הגעגוע לחברות, שאפשר כמעט תמיד, למלא אותו בשיחת טלפון או בסקייפ לעת הצורך, אבל זה רחוק שנות אור מ"הדבר האמיתי"
ביומיים האחרונים היה געגוע לכלב nanook שנעלם לו- וחזר במפתיע היום! (איזה כיף ואיך תמיד שמים לב למה שיש ברגעים האלה כשאין)
אבל כל הזמן אני חוזרת לגעגוע אחר...ניזכרת בסיפור מזמן אחר.
כשהייתי בהריון עם הבכור, חזרנו לארץ לתקופה לא ידועה (שבסופו של דבר הסתכמה בכעשרה חודשים). שכרנו בית זמני, שהיה הבית היפה ביותר שראיתי מימי. בית ישן ערבי, מוקף בגינה ועצי פרי. בעלי הבית היו זוג מקסים ששהו בחו"ל. יום אחד, אחת הבנות של הזוג הגיעה במפתיע לביקור. היא בדיוק חזרה מכמה חודשים בהודו עם חצאיות ארוכות ושמחה בלב... היא חזרה בתשובה.
"נסעתי להודו בשביל לפגוש משהו שברחתי ממנו כל חיי והיה שם תמיד מתחת לאף שלי" היא אמרה. איזו קלישאה חשבתי לעצמי, אבל הייתי סקרנית לשמוע ממנה עוד.
היה לה מסע שדמה קצת לשלי. היא בדיוק נפרדה מבן זוג ועברה הפלה ונסעה למין מסע רוחני לבד עם עצמה. כשהגיעה לדרמסלה, היא פגשה משפחה מחב"ד שהקימה שם בית חב"ד ויצא שבמקביל לשיעורי יוגה וטאי צ'י היא התחילה לקחת שיעורי יהדות. הרב הצעיר, חוזר בתשובה כמובן, היה מאד כריזמטי והיא התחילה להנות יותר ויותר מהשיעורים. בהתחלה היא היתה מתנצחת איתו. לאט לאט היא התחילה להקשיב. שאלתי אותה אם היה רגע ספיציפי שבו היא הבינה שזאת הולכת להיות הדרך שלה. והיא אמרה שכן, אחרי שיעור ארוך במיוחד היא ישבה עם הרב והוא אמר לה: [b]"הנשמה שלך מתגעגעת לבורא"[/b] ברגע שהוא אמר את המשפט הזה, היא פשוט הרגישה כמה הוא מדויק בשבילה ואז היא התחילה לבכות ולא הפסיקה כל אותו לילה. באותו רגע ממש כל החתיכות התחילו לפול למקום. כשהיא סיפרה לי את הסיפור הזה הרגשתי צמרמורת. אפילו שהתגובה שלי היתה שבטח זה מין משפט כזה, שיכול ליפול בול על כל אחד מאיתנו בזמן ובמקום ספיציפים...משפט מנצח שמחזיר נשמות אבודות בתשובה. אבל הצמרמורת נישארה- אפילו שלא היה לי, ועדיין אין לי, מושג מה זאת "נשמה" ומי זה "הבורא".
מה שמוזר זה שככה בדיוק אני מרגישה...
בצהוב כתוב שהכל בתאום מושלם.
יושבת לי בחוץ. הכלב שרוע על הדשא. התרנגול מטפס לו על התרנגולות. הציפורים מציצות. הכל כשורה.


[b]לימונדה[/b] (2012-03-14T21:26:33):
וחוץ מזה שבאופן מוזר
it's that time of the month
ובכוכבים מרקורי בנסיגה (לא סגורה על איך זה משפיע)

שיהיה לילה של מנוחה אמיתית |*ֿ


[b]לימונדה[/b] (2012-03-14T21:27:58):
אמן
|*|


[b][po]אמא של טוסיק דבש[/po][/b] (2012-03-15T02:16:51):
[u]הכל כשורה.[/u] אוי, (())

תחושת הגעגוע שהזכרת בהתחלה, קצת הזכירה לי איך שנים היו בי כמיהה וגעגוע עד שבגיל 34 מימשתי ויצאתי לטיול לבד לקצה השני של היקום.

אני קצת חושדת שהגעגוע שלך מאפיין את מי שלא גר בארצו, (שממילא כה השתנתה עד שגם היא כבר אינה בית). מתגעגעת אל התחושה שכשאת אומרת או עושה משהו - כולם מבינים את הכוונה, שותפים לשפה שמאחורי השפה. ואז - (אולי?) - כשאת מגיעה לפה את מבינה שדקה אחרי דקה הכל השתנה ועכשיו גם פה אין ממש תחושה של בית. ובלב רק הגעגוע .

או שאולי אכן הנשמה שלך מתגעגעת לבורא, ותודה לאל שהלימונדה כשרה.. :-)

[u]שיהיה לילה של מנוחה אמיתית.אמן![/u]
אמן! zzz


[b]לימונדה[/b] (2012-03-15T16:28:19):
[b]אינטילגנציה ארוטית[/b]
אתמול עברה בי מחשבה, שאני מודה שהיא די מורבידית: פעם, כשאנשים היו מתים, הם היו משאירים מאחוריהם חפצים: יומנים, ספרים, תמונות ישנות, ציורים, חפצי אומנות, רהיטים, אלבומים, שירים, מכתבים, חשבונות, ניירות, כתבי יד. החפצים שנישארו מאחור היו דרך לקרוא חיים שלמים של בן אדם.
אני זוכרת את עצמי כילדה מפשפשת בתמונות ישנות ובמגירות של סבתא. שלא לדבר על ההורים שלי, שמרב תמונות וספרים כבר נגמרו להם הקירות...

היום, לעומת זאת, אפשר לצמצם חיים שלמים של בן אדם לגודל של הארד דרייב: ספרית המוסיקה, תמונות המשפחה, כתבי היד, היומנים, ההתכתבויות השונות, ארכיון עבודה.
שלא לדבר על המרחב הוירטואלי ועל כמה אפשר ללמוד על בן אדם מהרגלי הגלישה שלו והפרסונה הוירטואלית שהוא בנה לעצמו: המיילים שהוא קיבל ושלח, כיווני הגלישה, ההרגלים, און ליין דייטינג, און ליין שופינג, פייסבוק, טוויטר וכל השאר.
כיום כל לפטופ הוא סטודיו ביתי. לפעמים מוות של הארד דרייב הוא מוות קטן של חיים שלמים.
כיום לא רק שאין לאנשים ספריות מוסיקה מכובדות, אלא שכבר אני ניתקלת בפחות ופחות ספריות מפוארות.
האם אנשים יפסיקו לקנות ספרים בעקבות המצאות כמו קינדל? (איזו מילה מכוערת שנשמעת כמו קינוח ביידיש...)
שלא לדבר על זה שהחפצים של היום הם לא מה שהיו פעם- כי מי באמת הולך להוריש לנכדים שלו רהיטים של איקאה?

בני האדם מצמצים את המקום הפיזי שהם תופסים בעולם הזה למקום וירטואלי. יוצא שבני אדם לוקחים פחות ספייס. אז אולי זאת בכלל מגמה חיובית.. אני צריכה עוד לחשוב עלל זה.
ואז נכנסת לה עוד מחשבה שלא מרפה, שבעצם גוגל אחראית על כל האינפורמציה הזאת. עלינו. איזו מחשבה מצמררת...
אולי יתחילו להקים מין בתי קברות וירטואלים- האם גוגל תחזיק במין זיכיון על ההיסטוריה האישית של האנושות?

כל המחשבות האלה התגלגלו אצלי בעקבות הרגלי הקריאה שלי ושל הבחור: מדי כמה חודשים, כל אחד מאיתנו יוצא למבצע רכישת ספרים מהאינטרנט. אחרי הרכישה יש כמה שבועות של התרגשות כל פעם שהדוור מגיע. כשזה התור של הבחור מגיעים לפה בעיקר ספרי עיון עם כותרות כמו: צייד עם חץ וקשת, איך לצוד חזירי בר, גידול תרנגולות, גננות ביו- דינמית, הכנת סכינים, השרדות בתנאי שטח. כשהספרים שלי מגיעים זה לרב ספרי קריאה ובישול...
אז תארו לכם את גודל ההפתעה כשהשבוע הגיע משום מקום כרך ענק של הקאמה סוטרה (למרות שאולי הוא עדין יכול להחשב לסוג של ספר עיון)
ובמקביל אני מחכה לספר הזה: "mating in captivity" של אסתר פרל ( בעברית התירגום הוא "אינטילגנציה ארוטית"- שזה קצת ההפך...)

הולכת לחשוב על זה תוך כדי טיול במזג אויר מושלם עם הכלב שחזר


[b][po]הגבירה בחום[/po][/b] (2012-03-15T17:15:37):
הו למונייד,
כמה מחשבות והרהורים, מספיק בשביל העשור הקרוב. :-)
תחושת געגוע היא אחת הסוגיות שמעסיקות אותי מכל - פעם חשבתי שגעגוע הוא רגש שאני לא יכולה להכיל.
ובד"כ חילופי עונות ובמיוחד האביב עם ההתחממות, והריחות והחושים המתעוררים מביא איתו איזו מן תחושת געגוע, או יותר נכון מצב געגוע, קיומי כזה למשהו, לא ברור.
היו תקופות בחיי שלא באמת התגעגעתי למשהו, שהרגשתי שכל מה שאני רוצה קיים סביבי ובכל זאת הלב שלי התפוצץ מכמיהה.. למי? למה?
כנראה שזו הנשמה מתגעגעת לבורא... חייב להיות.
למעשה אני חושבת שכל סוגי הגעגוע גם אלה שיש להם מושא ברור, הם געגוע של הנשמה אל הבורא.
ואני דווקא פחות מתייחסת אל המילה הזאת בורא, ואולי במקומה מרגישה בריאה.
בהנחה שיש מנגנון על אחד שמניע איכשהו הכל, יש געגוע ממקום עמוק ופנימי לא להיות נפרדת יותר.
לרוב יותר קל לנו למצוא מען ברור ופיזי לכמיהה הזאת ואנחנו מוצאים פשוט למי או למה להתגעגע, כדי שנוכל לשאת ולהבין את התחושה הזו.
יש כמו מן חומר בערה פנימי כזה מוכן לפעולה ובכל פעם שהוא פוגש משפט בספר, שורה משיר ישן, ריח (ריח הוא הנפיץ מכולם) הוא פשוט נדלק ומתגעגע.
בכל אופן, השנה אצלי הגעגוע עוד לא בא, בדיוק, למרות שפחות קר בגדול, והיו אפילו כמה ימים חמים, עוד לא ירד עלי הגעגוע, למרות שהוא שם מחכה.

המחשבות האחרונות שלך העציבו אותי לגמרי, במיוחד אלה הקשורות לספריות המוזיקה ולירושות מאיקיאה,
את צודקת, היום הדברים הופכים זמינים יותר, נגישים וחד פעמיים, לא משהו לנצור ולשמור, חסר ייחוד, חלק מפס ייצור.
והספרים, הם אולי השריד היחיד שנשאר שתופס מקום פיזי ויש לו ריח ומקום ולגמרי מזדהה עם הציפיה הזאת למשלוח ספרים בדואר.
איזה כיף לכם שהכלב חזר ושמזג האוויר מושלם.
בקרוב אצלי @}


[b]לימונדה[/b] (2012-03-15T19:09:19):
איזה כיף שבאת לבקר, גבירה נעלה!!!!
מרגישה כאילו הצלחת ממש לשים את האצבע על מקור הגעגוע....באמת מדובר במין כמיהה קיומית כזאת- געגוע לא ספציפי שקל לתלות אותו על געגועים אחרים, אבל החור הוא גדול בשביל למלא...
הטריגרים הם אכן כמו שכתבת : [u]יש כמו מן חומר בערה פנימי כזה מוכן לפעולה ובכל פעם שהוא פוגש משפט בספר, שורה משיר ישן, ריח (ריח הוא הנפיץ מכולם) הוא פשוט נדלק ומתגעגע.[/u]
כששמעתי את המשפט ההוא: "הנשמה שלך מתגעגעת לבורא", הרגשתי צמרמורות בכל הגוף ורציתי לבכות- אבל פחדתי, כי הדרך הזאת של חזרה בתשובה וחב"ד איכשהו אף פעם לא הרגישה לי כמו הדרך שלי. אבל באמת אפשר להחליף את המילה "בורא" ל"בריאה" (וניראה לי שבשלב זה אני מתמודדת את המילה "נשמה"). פתאום אני מבינה שיש באמת מין משהו כזה אוניברסלי משותף לכולנו בני האדם- והוא לאו דווקא קשור לדת, למרות שדת בהחלט עוזרת בהתמודדות עם הגעגוע...
בכל מקרה הבהרת לי ודייקת לי כהרגלך.

חזרתי מהטיול. 25 מעלות ושמש |H| ובתנאים כאלה הגעגוע קצת נחלש...
בקרוב אצלך (השמש, לא הגעגוע (-:)


[b][po]הגבירה בחום[/po][/b] (2012-03-15T19:21:18):
למון מותק,
את יודעת, ששמתי לב, שגם את וגם שבע קוראות לי גבירה נעלה,
ותמיד כשאני קוראת את זה עובר בי איזה זרם כזה של גיחוך/ חוסר נוחות כי אני כ"כ לא מרגישה כך.
ומצחיק אותי שזה הכינוי שדבק לי כאן, וכמובן השם (שבסה"כ לקוח מהשיר האהוב עלי והתחיל כבדיחה פרטית ביני ובין חברה מהאתר) מעודד את הקונוטציה של איזו אצילות... (-:
אבל אני סתם גבירצי, גבירצען, אם תרצו בעגה גליציינית :-)

אבל בעצם באתי כי נזכרתי במשהו בקשר לבורא/ בריאה ושות'.
ראיתי פעם איזה קטע מתכנית ומישהו בה התייחס למילה בריא שבאה מלשון בריאה כאומרת: בריאות אמיתית משמעה קירבה לבריאה, אחדות.
בניגוד למילה מחלה או חולי שלדבריו באה מלשון חול שמפוזר, חסר אחיזה וחיבור...
אני זוכרת שעלה בי אז גל גדול של געגוע להיות בריאה, בריאה מהסוג ההוא הקרוב לבריאה...
ואוח.. 25 מעלות זאת ה-טמפרטורה בשביל יצורים שכמותי עם חום גוף של דו-חי (-:


[b][po]עדינה ניפו[/po][/b] (2012-03-15T22:00:09):
כתבת כל כך יפה לימונדה, על הכל.
גם אני כמו הגבירה חשה עסוקה בגעגועים כל חיי, תקופות יותר ותקופות פחות אבל זה תמיד שם
[u]יש כמו מן חומר בערה פנימי כזה מוכן לפעולה ובכל פעם שהוא פוגש משפט בספר, שורה משיר ישן, ריח (ריח הוא הנפיץ מכולם) הוא פשוט נדלק ומתגעגע.[/u]
בדיוק
וגם אני פעם חשבתי שזאת תחושה שאינני מסוגלת להכיל
היום אני נותנת לגעגוע הרבה יותר מקום, מרווח שאליו אני נושמת

מה שכתבת על החפצים והספרים הזכיר לי שאני רוצה כבר זמן ארוך לוודא עם אחותי שהיא שומרת היטב על הדברים של אמא שלי, היו דברים קרובים לליבי מהילדות שלנו שלא הייתי מסוגלת לקחת כשהייתי שם איתה באותם שבועות אחרונים כל עוד היתה בחיים.
לפני כמה ימים פתחתי ספר מתכונים ללחמים שאמא שלי הביאה לי מתנה ליומולדת בביקור האחרון שלה פה רק חצי שנה לפני שנפטרה ועיניי נפלו על ההקדשה שהיא כתבה לי בכתב ידה המקסים בתחילת הספר.
שכחתי לגמרי מההקדשה הזאת (בעצם מאז מותה כמעט הפסקתי לגמרי לאפות לחם. חזרתי רק לפני כמה חודשים), עברה בי צמרמורת בכל הגוף ומיד דמעות זלגו מעיניי.
טוב להרגיש אותה, דרך כתב ידה או שיר או סרט כמו צלילי המוזיקה שאחותי קנתה אתמול שהיינו אצלה בת"א...

יקירה, הכתיבה שלך כאן הולכת ומשתבחת מיום ליום. יש לי תחושה שאת מרגישה יותר ויותר בבית ומאפשרת לעצמך ממש לבוא לידי ביטוי. זה כיף
(עכשיו הולכת לכתוב לאחותי לפני שאשכח שוב. תודה (-:)
אהבה חמה


[b]לימונדה[/b] (2012-03-16T09:19:44):
גבירה בחום אהובה,
הקרדיט לגבירה הנעלה שייך ליהלום כמדומני. משהו בכינוי מרגיש נכון, אבל לי דווקא זה נקרא במובן הכי חיובי שיש. ניראה לי שזה בא מאיך שאת מנסחת את המחשבות שלך, שהן תמיד עמוקות אבל יש בהם גם משהו "נעלה" (מלשון למעלה). אולי אלה הן חוכמות מעולם היוגה, בכל מקרה כשאת כותבת אצל אחרים ואצלך זה תמיד נקרא לי ככה. ֿ
אפילו שאת יכולה לקרוא בזה מין "נעלות" במובן השלילי [u]ותמיד כשאני קוראת את זה עובר בי איזה זרם כזה של גיחוך/ חוסר נוחות כי אני כ"כ לא מרגישה כך.[/u]
אבל אם הכינוי מעביר בך צמרמורת, מבטיחה לשנות (רק שלא בטוחה אם אצליח לכתוב גבירצי או גבירצען- כי זה ישר זורק אותי לשורש גירבוץ עם הטיה ביידיש(-:).
מאד מתחברת לבריאה מלשון בריא

עדינה, איזה כיף גדול תמיד כשאת כותבת {@
נעצבתי לקרוא את השורות על אמא שלך )-:
מוזר שאת כותבת שאחרי הרבה זמן חזרת לאפות לחם, כיי אחרי תקופה מאד ארוכה (מעל שלוש שנים) פתאום חזרתי לאפות לחם במרץ...גם בזה אנחנו מסונכרנות (-:
לגבי החפצים- אני לא סגורה על זה אם זו מגמה חיובית או שלילית. מצד אחד אני לגמרי אנטי חפצים וחושבת שאפשר להיסתדר עם כל כך מעט (תמיד הערצתי את גנדי שהותיר מאחוריו ספר, משקפי ראיה, זוג סנדלים וקערה). באופן אישי אני בעד מינימליזם ושונאת אגירה מיותרת של חפצים. ומצד שני באמת יש משהו כל כך נעים בבתים מלאים ספרים ואומנות.

ואף מילה על ה"קאמה סוטרה" או על "אינטימיות ארוטית"...
הספר mating in captivity הגיע ובנתיים מרתק
נישארת פה בבית עם שני מצוננים אנרגטים
שיהיה יום מעולה ונעלה |H|


[b]לימונדה[/b] (2012-03-16T10:27:54):
הייתי מוכרה להדביק פה את הציטוט הבא:
The real voyage of discovery consists not in seeking new landscapes but in having new eyes" Marcel Proust"


[b][po]הגבירה בחום[/po][/b] (2012-03-16T11:47:37):
למונד,
לא לא אין צורך שתשני מה שמרגיש לך נכון, זה לא באמת מעביר בי צמרמורת, ואני מרגישה דרך כתיבת הכינויים את כל האהבה וההערכה שלכן, כך שזה בסדר גמור.
רק שיתפת אותך במחשבות, וקדתי קידה, כיאה לגבירה נעלה. (-:
והציטוט הזה, למשל, מצליח לעורר בי געגוע גם למסעות, גם לגילוי נופים חדשים ובעיקר געגוע לעיניים וראיה חדשות.

זה מזכיר לי סיפור מהמיתולוגיה ההודית (לא זוכרת בדיוק את המקור) אבל הוא מספר על אחד האלים שחמד את אשתו היפה של חכם יוגי, ובמרמה לבש את דמותו של החכם ושכב עם אשתו בתור בעלה.
בדרכו החוצה הוא נתקל בבעל עצמו בדמותו שלו והבעל שמיד הבין מה קרה כאן קילל אותו שכל גופו יתמלא ביונים (יוני הוא השם הסנסקריטי לאיבר המין הנשי שמסמל גם את מקור הבריאה הנשית וגם את איבר המין הנשי עצמו),
בקיצור הקללה היתה של כל גופו יתמלא בשפתיים נשיות ולבושתו הוא רץ לאל ברהמן (זה האל שכולם רצים אליו לקטר כשמשהו רע קורה להם בתקווה שיתקן את זה) וביקש ממנו שינסה לבטל את הגזרה,
האל ברהמן אמר שמה שנאמר נאמר והוא לא יכול לבטל את מה שמישהו אחר הכריז (כ"כ עוצמתית והרת גורל המילה בהודו, חורצת גורלות.) אבל הוא יכול לנסות להמתיק את הגלולה המרה, ולהפוך את אלף איברי המין הנשיים לאלף עיניים חדשות נוספות בגוף.
וזאת בדיוק החוויה שלי עם היוגה, בעזרתה נפקחות בי עוד ועוד עיניים בכל מיני מקומות ונראה שלזה בדיוק התכוון מרסל חברנו הטוב. (-:

ולגבי החפצים, אני חושבת שאני יכולה להעריץ מינימליזם וניקיון אבל בפועל כ"כ נעים לי בבתים חמימים מחפצים אישיים, ספרים, מוזיקה, צילומים - כמובן שכשזה קורה בטוב טעם זה משרה תחושה של חמימות וכשזה מוגזם יכול גם לחנוק...
עדינה, גם אני התרגשתי לקרוא על ההקדשה של אמא שלך, הקדשות כאלה שפתאום נתקלים בהן מצמררות אותי.
לי יש מעטפה שבה אני שומרת באדיקות כרטיסי ברכה והקדשות שניתנות לי במשך השנים ומידי פעם אני נתקלת שם בשורות שההורים שלי כותבים לי בכל יום הולדת: כמה שורות פשוטות עם איחולים כנים שתמיד גורמים לעיניים שלי לנצנץ.
מזל שכרגע מכל העיניים שלי רק שתיים מטפטפות, אחרת זה היה מאוד לא פשוט (-:


[b]לימונדה[/b] (2012-03-19T23:35:52):
הפיגוע בטולוז גמר עלי...שובר את הלב, מפחיד, ומזעזע. הכל ביחד
כל כך קרוב לבית. מרגישה שאין לאן לברוח )-:
השבוע הילדים היו חולים בשפעת, בעקבותיהם הבחור גסס משפעת
ועכשיו אני- על הפנים. כואב לי הראש. מטפטף לי האף ובא לי לבכות.


[b][po]שבע יהלום[/po][/b] (2012-03-20T00:53:27):

אני לא ידעתי, קראתי רק עכשיו.
צמרמורת ודמעות בשנייה.
איזה נורא.
מה זה החיים האלה?
מה זה?

חושבת עליך ומחבקת חיבוק חזק ומחזק.


[b][po]אמא של טוסיק דבש[/po][/b] (2012-03-20T19:46:40):
לימונדה אהובה,
כבר נהיה מוטיב אצלינו - שניה לפני שאני באה לבקר אצלך, אני רואה שהקדמת לבקר אותי אצלי :-D
שולחת לך חיבוק ((-)) גדול ומנחם על השוק והפחד מהפיגוע בטולוז.
ועוד חיבוק מחזק, בגלל השפעת שהתנחלה והציקה לכל אחד מבני ביתך.
לפני שנסעה, גם האפרוח חלתה בשפעת ארוכה, ואז גמני.
כששכבתי קודחת במיטה, אמא שלי הציעה לה בטלפון,
והילדה המתוקה שלי- לבד חתכה, סחטה, והביאה לי למיטה - (רבע) כוס מיץ תפוזים!
הלב שלי עלה על גדותיו - היה שווה את כל המחלה - ממליצה לך בחום להציע לבנייך גם.
מאחלת לך החלמה מהירה וכמו תמיד, שולחת לך פלן דה ביזו. |L|


[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2012-03-21T12:47:29):
[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

לימונדה, אני קוראת שקטה בבלוג הזה מתחילתו.
אירוני, אבל כששמעתי על הפיגוע בטולוז, את הראשונה שעלתה לי בראש.
בטוחה שזה מאוד קשה ומפחיד עבורך/כם.
החלמה מהירה של הגוף ושל הנפש. [po]קרן שמש מאוחרת[/po]


[b][po]הגבירה בחום[/po][/b] (2012-03-21T13:35:58):
לימונדק'ה,
גם אני מצטרפת למחבקות ((-))
מפחיד מאוד כשמשהו מגיע לכאורה משומקום ומטלטל את שגרת החיים ועוד במקום כ"כ שלו כמו שלכם...
מאחלת גם [u]החלמה מהירה של הגוף ושל הנפש.[/u]


[b][po]אמא של טוסיק דבש[/po][/b] (2012-03-25T11:32:09):
אוי למונייד, מה פה קורה פה?! עכשיו גם דלקת ריאות?! מיסכיינה!!
אז את חולה ובוכיה- לבד במיטה, או שאמא כבר הגיעה לפנק אותך?
יואו מותק, מקווה שתתחזקי ותתחייכי ממש במהרה.
שולחת לך מרק עוף וירטואלי וחיבוק גדול גם. (())


[b][po]הגבירה בחום[/po][/b] (2012-03-25T11:40:59):
מותק שלי,
גם אני קוראת אותך אצל שבע וכאן ורצה לצמח כנפיים עם מרק עוף (עולה בראש איזה אייקון כזה של דודה פולניה מעופפת עם סיר בידיים (-:)
מאוד מבינה את הרגשנות והרגישות שעולה עם המחלה, אני חושבת שהצד השני שלה היא אפטיות כזאת להכל שגם עולה לפעמים.
מקווה שמעבר לתת לגוף להחלים את מקבלת עזרה בכל שאר הדברים שיכולים להיטיב איתך: עזרה, פינוק, שינה, זמן חופשי, תמיכה, הישענות וכ'
נראה לי שלפעמים מחלות כאלה באות רק בשביל שנעצור ונבין ממש עכשיו ללא דיחוי מה אנחנו צריכים ברגע זה.
מקווה שהמנוחה תביא בריאות והתחזקות במהרה.


[b]לימונדה[/b] (2012-03-25T14:34:02):
כותבת במיטה. בחוץ יום מקסים. שמש. הציפורים מציצות. הכל פורח. האביב הגיע. עברנו לשעון קיץ.
בכפרים מסביב חוגגים את היין המקומי. הלכנו לסיבוב בשמש. אכלנו בחוץ במסעדה בכפר ליד- אני סלט עם גבינה, הבחור סלט עם ברווז, הילדים חזה ברווז וצ'יפס. (החשבון לארוחה 25 יורו- כולל היין שהפעם לאור המצב, התעלמנו ממנו).

אז חזרתי הביתה מהגיחה החיננית עם המשפחה בחוץ ונכנסתי למיטה, החלון פתוח וקרני השמש נכנסות וגם קולות התרנגולות עם ציוצי הציפורים. הכל בסדר.
אבל יש בי צורך לבכות.מוצאת את עצמי משוטטת במחשב מחפשת משהו לבכות עליו. טוב זה לא ממש קשה...האסון בטולוז. אסון האוטובוס הבלגי. המצב בסוריה. איראן. המצב בישראל.
הדמעות זולגות...מה שמדהים שאפילו אין כאן רחמים עצמיים... אני מרחמת על העולם P-:
חוץ מזה שאני באמת לא זוכרת מתי הייתי חולה ככה. מרגישה חלשה כל כך, ובמקביל כאילו פיל התיישב לי על הריאות. המחשבה להשתעל מעוררת אימה. שותה המון. אוכלת מעט- הגוף מבקש פירות וירקות. אבל שותה בצימאון את מרקי העוף הוירטואלים!

תודה אמא של טוסיק שבאת לפזר מהדבש שלך אצלי |L|
ותודה לגבירה שבאה לחמם |L|


[b][po]שבע יהלום[/po][/b] (2012-03-26T01:20:49):
במצב קשה ובחרתי לכתוב דווקא אצלך ולא אצלי כי מרגישה עכשיו מה שתיארת שהרגשת אתמול. מחיצה בבית החזה וכואב לי הראש כל כך הוא שוקל מאה טון עופרת יצוקה ואני בוכה כבר שעות, ועצובה כשנדמה לי שסיימתי לבכות אז בוכה עוד פעם ואז בוכה כי כואב לי הראש עוד יותר והעיניים.
ואני בכלל בסטודיו נתקעתי פה כשרציתי לנסוע הביתה וגיליתי שאני בקושי זזה.
אני רוצה הביתה ולא רוצה להיות לבד.
והשותף פה מטפל ומנסה להבין אבל הוא לא מבין.
וכל היום ערכתי תמונות מהופעה שצילמתי בשבוע שעבר והסולן הזכיר לי את מאיר כל כך שרציתי לצרוח.
והכל רע לי עכשיו. לא רואה לא מבינה לא יכולה.
סתם הרגשתי שלכתוב אצלך יעזור לי.
תודה. חיבוק גדול של בכי ואהבה.


[b]קואלה[/b] (2012-03-28T10:32:25):
לימונדה רציתי לכתוב לך מילים טובות והצהוב הזכיר שכולנו זקוקים לחיבוק
מדמינת שאת נראית היפית יפה ומצחיקה ומאמא בנשמה ובאמת מתחשק לי לחבק אותך
כל המחלות האלו...נדמה לי שגם על האנשים מסביבי עבר חורף קשה מהרגיל. אולי זה בגלל חילוף העידנים? קראתי איפשהו- מתישהו, שכל הכאבים האלו שלאחרונה רובנו חווים, זה הקושי של הגוף שלנו להיפרד מהימד השלישי (לא הצלחתי להבין מהם המימדים הנוספים ומי יגיע עליהם, אבל הבנתי שרובנו לא נישאר בשלישי)
נשיקות


[b]לימונדה[/b] (2012-04-03T19:10:11):
וואוו...שבועיים או יותר שאני פשוט מרגישה לא טוב. הברונכיט/דלקת ריאות החלישה אות כל כך ועדיין לא חזרתי לעצמי.
הריאות עדיין לא התנקו לגמרי, ומלאות ג'יפה- שיעולים מגעילים. האנטיביוטיקה החלישה אותי וכמעט קיבלתי בעקבותיה דלקת בדרכי בשתן...(התה פטרוזיליה הציל אותי).
וכאילו שכל אלה לא מספיקים, אתמול בלילה קיבלתי קילקול קיבה P-: היום בבוקר מצאתי את עצמי רצה חיוורת, מכוסה בזיעה קרה בסופר, מחפשת שירותים (שכמובן היו נעולים).

הנקודות החיוביות הן שכבר שבועיים אני לא שותה, לא מעשנת, בלי קפה. בקיצור אני נטולת כל התמכרויות שליליות- שזה די מדהים, וקצת משונה כשלעצמו. וגם הרזתי נורא.

ברגעים אלה ההורים בדרך לפה, שזה כל כך מרגש ומשמח, אבל במקביל אני מרגישה את כובד האחריות.
מרגישה פשוט מוצפת.
הפתרון שלי הוא להתחפר מתחת לפוך ולישון ולישון...


[b]לימונדה[/b] (2012-04-03T19:18:06):
מוסיפה שיר אהוב עלי של זמרת אהובה ששוברת לי את הלב כל פעם מחדש
[url=http://www.youtube.com/watch?v=sQLfPwAxUPQ&feature=related]הנה[/url]


[b]לימונדה[/b] (2012-04-03T22:14:23):
לוקחת נשימה עמוקה. שביתות בשדה תעופה בפריז. הטיסה של ההורים בוטלה. הם הסתובבו יום שלם בשדה התעופה. מהצהריים. הם היו אמורים לעלות על טיסה הערב. הבחור נסע לאסוף אותם בטולוז רק לקבל הודעה שהם לא על הטיסה. שיכנו אותם במלון- בדיסני, מכל המקומות. עדיין לא שמעתי מהם. מלאת חרדות. מחר בבוקר הם כנראה יעלו על מטוס לפה. מחזיקה אצבעות. מתה מפחד. מלאת חרדות. אוףףףףףף.....מתפללת לשלומם |[b]||[/b]||*|


[b][po]נגיעה רכה[/po][/b] (2012-04-03T22:22:24):
(())


[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2012-04-03T22:37:32):
לימונדה יקרה
קודם כל איחולי בריאות והתאוששות מהירה
מרום התמכרויותיי הרעילות או אולי מתחתיתן נשמע טוב הניקוי הגורף הזה
וגם הרזיה לא נשמע רע :)
בד"כ קוראת שקטה עם שלל תחושות לא נאמרות כאן בבלוג
כעת לקראת נסיעה לדרום צרפת נהיית פתאום סקרנית איפה את ככה בחיים ולא בין דפי המחשב
איחולי זמן חרות, בריאות והנאה מהמעטפת המשפחתית שבדרכה אלייך


[b][po]הגבירה בחום[/po][/b] (2012-04-03T22:51:29):
למון מותק,
מתפללת שהכל יסתדר.
אין לך דרך ליצור איתם קשר? מן הסתם יודעים באיזה מלון שכנו אותם לא?
ממש מקווה שמחר כבר יהיו לך חדשות מרגיעות וטובות.
מחזיקה אצבעות.
וגם מצטרפת לאיחולי הבריאות וההתאוששות ומקווה שכל המערכות יתחזקו במהרה
(())


[b][po]נטע ק[/po][/b] (2012-04-03T22:56:03):
לימונדה הם בטוח בסדר. התעכבו בגלל השביתה בשדה. לא נורא. מחר יגיעו ותהיה לכם שמחה גדולה.
חיבוקים.


[b]לימונדה[/b] (2012-04-03T23:14:46):
בנות ריגשתן אותי [-:
עדיין לא ממש יודעת מה קורה. מקוה שמחר בבוקר הם יעלו על טיסה. די קלאסי שהם לא יוצרים קשר (אין להם פלאפון).
מנסה להיות זן. מחר יום חדש


[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2012-04-03T23:24:40):
אוי כתבתי לך קודם טרם הופיעה הודעתך על ההורים :(
אם אני זוכרת נכון את האופן בו תארת את אמא שלך אולי היא תהנה מההרפתקאה?
איחולים לאיחוד משפחתי מבורך במהרה


[b][po]שבע יהלום[/po][/b] (2012-04-04T13:29:03):
למונייד מיי לאב
מציצה פה בין מיליון עיסוקים
שולחת אהבה וחוזק ושמחה
מחכה לשמוע מה אמא הביאה לך מדיסני

|*| |L|


[b]לימונדה[/b] (2012-04-04T18:02:12):
הכל הסתדר!!! ההורים הגיעו בטיסה הבוקר. כשהגענו לשדה לא מצאנו אותם ואני התחלתי לבכות "איבדתי את ההורים שלי בדיסני פריז...לא שמענו מהם מאז אתמול" הפקיד המחויך אמר לי "אל תבכי, נמצא אותם ביחד" הלכתי לדוכן של אייר פראנס. פקיד אדיש עם ריח רע מהפה מתעקש על זה שאסור לו להגיד לנו מי עלה על איזו טיסה "זה מידע חסוי" הוא אומר. בדקה התישעים טלפון. ההורים בשדה. איזו הקלה! איזו שמחה! בדרך חזרה הביתה עוצרים לקפה וקרואסון.
הבוקר התחיל לו עם מזג אויר כבד, גשום לפרקים, מעונן ואפור וברגע שהגענו הביתה השמש יצאה. בבית אכלנו ארוחת צהריים בחוץ עם הרבה גבינות ויין, אספרגוס צעיר, סלמון, בגט.
איזה כיף ההורים שלי פה!!! הילדים גם נורא מרוגשים שסבא וסבתא פה.

הבחור הלך הבוקר לשחוט כבש אורגני לכבודם ולכבוד ליל הסדר. לא יאמן הבחור הזה. הפרפקציוניזם שלו הורס אותי. הכל חתוך כמו תמונה (של פרנסיס בייקון) תלוי על מתלי ברזל (שהוא ריתך) על הקורות בגראז'. חלקים פנימיים מסודרים בצלחת. הכל ניראה כל כך יפה- כמעט סקסי (ניראה לי שאמא שלי אמרה את המילה סקסי בהקשר של הבשר). הילדים, שהתלוו איתו לכל האופרציה נהנו מכל הבלאגן. לגמרי לא מפריע להם המוות של החיה... מחזיקים את הראש עם העיניים והקרניים...מקשטים את הפנים בדם.

הלילה היה לי חלום נעים כל כך... חלום התאהבות. התאהבתי במתעמל רוסי עם שורטס משנות השבעים וגופיה צמודה שמבליטה את השרירים. נתקלתי בו בחדר מדרגות של בנין נטוש. הייתי שם בדרך לפגוש ספרית. הוא היה השכן. מיד התחברנו. התאהבנו נורא. הוא היה כל כך נחמד אלי... לא הפסקנו להתנשק. באיזשהו שלב בחלום נתקלתי באחותי שהתעצבנה עלי כי התברר שזה המורה שלה ליוגה ולדעתה זה לא אתי. מוזר אבל ניראה לי שבנים חולמים חלומות כחולים על זיונים ואני חולמת חלומות כל כך חזקים של התאהבויות .

ההורים נחים מהבלאגן. הכבש תלוי לו על הקורה להתיישן. הילדים מרוחים על הספה רואים את הדי.ווי.די הכי ארוך שמצאתי, הבחור הלך לחפש משהו (אין לי ממש מושג מה) בעיירה הקרובה בשביל לייבש את הפרווה של הכבש. מרגישה עייפה ומרוצה ובכל זאת געגוע קטן מדגדג...מוצאת את עצמי ממש מתגעגעת למתעמל הרוסי עם השורטס (-:


[b][po]אמא של טוסיק דבש[/po][/b] (2012-04-05T08:06:30):
יש לך טרזן בבית. מכניס לכיס הקטן (של הפרוה) איזה בחור חלק במכנסי בלט..
נראה לי שכל ההרד קור של הבחור שלך, (שחיטה?! :-0) עשה לך את זה.
את רק לא מבינה את זה עדיין. ;-)

איזה יופי שההורים הגיעו. כמעט קינאתי בהם - ללכת לאיבוד ולמצוא את עצמם בדיסני! הזכיר לי קצת את אליסה בארץ הפלאות.
מאחלת לכם חג שמח, מסובין כולכם יחד שם... שיהיה הרבה יופי בחוץ, ובלב בפנים.
בשנה הבאה בירושלים.(())


[b][po]נגיעה רכה[/po][/b] (2012-04-05T12:49:33):
[u]חלום התאהבות. התאהבתי במתעמל רוסי עם שורטס משנות השבעים וגופיה צמודה[/u]
נשמע מעניין... גם לי יש חלומות התאהבות מדי פעם, אבל מתעמל רוסי עדיין לא כיכב בהם, אולי עכשיו :-)
שמחה שהכול הסתדר, שההורים הגיעו בשלום ושאת מרגישה טוב יותר.
חג שמח וטעים @}


[b][po]במבי ק[/po][/b] (2012-04-05T15:39:04):
איזה כיף שהם הגיעו וכמה הזוי שהם שהו בדיסני. שווה סיפור קצר (מחזירה אותך למקורות...). מסרי נשיקות לכל המשפחה המקסימה שלך. זה בערך הליל סדר היחיד שהייתי מוכנה להשתתף בו (())

עוד מסע בזמן - המתעמל הרוסי מזכיר לי את השותף שלך בדירה, שהיה אמנם ארגנטינאי נדמה לי, אבל נשמע מהז'אנר


[b][po]אמא חדשה[/po][/b] (2012-04-11T10:45:50):
מצחיק ביותר... חג שמח יא אהובה!


[b]לימונדה[/b] (2012-04-11T12:25:03):
ימים מוזרים... מזג האויר מעונן חלקית וגשום לפרקים. הילדים בבית בחופשה מצחיקים ומעייפים (שזה קצת מצב הצבירה שלהם).
ההורים, האהובים, בדירה ששכרנו להם, מנסה לשחרר את המקום הזה של הדאגה עליהם ולא ממש מצליחה. הכלב שרוע על השטיח שלו בחוץ. התרנגולות בשלהן- אחת דוגרת, השניה מלווה בפמליה מכובדת של שמונה אפרוחים, שאר הבנות מטילות ביצים ושני התרנגולים במלחמה קרה. בלילות, התרנגול הלבן, שהוגלה מהחבורה, ישן לצד הכלב בגראז' וקורא בקול גדול מדי כמה שעות במהלך הלילה (ועם האקוסטיקה של הגראז' זה נישמע חזק פי כמה) אני מתעוררת מהקריאות שלו ומדמיינת את עצמי חונקת אותו עם כרית- או יורה בו עם הרוגטקה של הילדים. הכל מעצבן אותי...
העצים מלבלבים. שתילים קטנים מונבטים על עדן החלון.
ליל הסדר מאחורינו, אולי בהמשך ארחיב עליו...
ובכל זאת אני מסתובבת עם תחושות כבדות- של אחריות ופאניקה ממנה, של חוסר קירקוע, של בילבול. מחכה כל יום לערב ואז מעשנת ג'ויינט ונמחקת. מרגישה שכל היום אני מחכה להימחק )-: אתמול עבר עלי יום מלווה בכאלה עצבים, שהדבר היחדיד שיכל להסביר את תחושות המועקה העצומה, הוא מחזור- אבל הבוקר ההרגשה לא השתחררה והמחזור עדיין מבושש לבוא.
הבחור נלחם בכל חזית אפשרית. עיניינים כבדים של משפחה וכאב בלתי נסבל שהתפרץ אצלו, על העבר שלו, על צדק ועל אוולות שנעשו לו. אני מנסה לא להתערב, נותנת לו לנהל את המלחמות שלו, למרות שהדרך שלו היא לא בהכרח הדרך שלי. זה שיעור רציני שניראה לי שהפנמתי בחיים המשותפים איתו. לעשות את ההפרדה בין הסיפור שלי, לסיפור שלו. ולמרות שכביכול, שנינו באותה הסירה, אנחנו לא. לי יש משפחה תומכת וקרובה ואילו הוא התייתם והעינינים הקשים רק מתחילים לצוף ולבעבע על פני השטח.
בא לי לשחרר אנחה ענקית. בא לי לברוח לקצת זמן מעצמי ומההתמודדויות. בא לי...אני כבר בכלל לא סגורה מה בא לי....
אמא שלי, באחד מהרגעים שבהם הבילבול השתלט עליה, אמרה משפט גאוני (חוכמות של הורים מזדקנים) "בא לי להתגרש מעצמי"
גם לי


[b][po]הגבירה בחום[/po][/b] (2012-04-11T16:15:19):
[u]"בא לי להתגרש מעצמי"[/u]
חופשי גאוני.
גם לי לפעמים... בעצם למי לא? (-:
יש לי כל מיני מילים מרחפות בראש לכתוב לך בעקבות הפוסט הזה,
אבל מכיוון שגם אני לא ממש מפוקסת בימים האחרונים, אני מחכה קצת לסדר אותן בראש.
מקווה שממש בקרוב יבוא הסכם שלום ותרגישי מפוייסת יותר עם עצמך ועם העולם.

[u]לעשות את ההפרדה בין הסיפור שלי, לסיפור שלו. ולמרות שכביכול, שנינו באותה הסירה, אנחנו לא.[/u]
כל כך חשוב. וכ"כ קשה. כמה טוב שהפנמת את זה, תארי לעצמך שהיית נלחמת גם בחזית הזאת... (-:


[b][po]במבי ק[/po][/b] (2012-04-11T20:39:34):
אני בבית מחר וכל הסופש אם בא לך לדבר (())


[b][po]קן לציפור[/po][/b] (2012-04-12T08:37:33):
מלא זמן לא הייתי באתר. את הדף שלך אני קוראת ראשונה.
הפרדות זה חשוב. וכל כך קשה לעשות.
איזה יופי שהפנמת. גם הוא מפריד ממך?

גם אני מזדהה בימים אלו עם "בא לי להתגרש מעצמי"... השאלה מה לעשות עם הילדה?
בחיים האמיתיים, אני רואה את המחיר של הילדה הפרטית שלי לגירושין האמיתיים שלי.
אז מה יהיה על הילדה הפנימית אם אתגרש מעצמי?
:-)


[b][po]נטע ק[/po][/b] (2012-04-12T10:35:27):
חיבוק (()) (יציאה מעולה של אימך) מקווה שהיום דברים קלים יותר.


[b]לימונדה[/b] (2012-04-12T11:10:23):
חייבת לכתוב תיקון קטן לציטוט של אמא. איכשהו לא יכולה לדמיין אותה אומרת "בא לי"
במקור זה נאמר באנגלית (בטון מיואש) i want to divorce myself

גבירקה- תמיד את מצליחה לחמם לי את הלב עם הביקורים שלך פה |L|
במביק-אנסה להתקשר בהמשך |*|
קנג'י- התגעגתי, גרמת לי להסמיק [u]מלא זמן לא הייתי באתר. את הדף שלך אני קוראת ראשונה.[/u] [-:
נטיקה- חיבוק בחזרה (())


[b]לימונדה[/b] (2012-04-12T11:51:34):
[b]קורבן הפסח[/b]
אבא שלי אוכל כשר. הוא דתי, אבל דתי אינדווידואליסט. תמיד הבנתי שהאמונה שלו היא משהו פרטי שלו. ידע שנרכש. ספרים שנקראו. מסורת שקיבל מאבא שלו. תמיד חשבתי שאמונה היא בעצם מסקנה אישית שמגיעים אליה ולא משהו שיכולים להעביר בירושה. אמא שלי אתאיסטית ומאמינה שכל הרוע בעולם הזה מקורו בדת. הם חיים ביחד בשלום. איש איש באמונתו ובחוסר אמונתו.
בביקורים הקודמים, כשההורים הגיעו, אבא שלי לא אכל בשר. הוא התענג על הלחם, היין והגבינות ובמילא הוא הכי אוהב דגים, שכמעט לא זמינים בירושלים, אז הוא לא הרגיש שהוא מפסיד משהו בלא לאכול בשר. כשההורים החליטו לבוא לליל הסדר לפה, אני והבחור פינטזנו על איך היה מדהים אם יכולנו לאכול בסדר כבש- יש לנו חברים שמגדלים כבשים אורגניות עם טעם פשוט מדהים וחוץ מזה שזה היה ניראה כמו ג'סטה רצינית- לשחוט כבש לפסח ולכבוד בואם של ההורים. העינין הוא שאין פה יהודים ובטח שלא שוחט יהודי, האופציה של לנסוע עד לעיר הגדולה עם הכבש באוטו ניראתה לנו כמו צער בעלי חיים. הרעיון הוא שלכבשה היו חיים טובים וגם במותה, היא אמורה להיות נטולת סטרס. פעם נתקלתי בסופר בזוג אנגלים יהודים אורטודוקסים שגרים פה. הוא שוחט לעצמו ברווזים ותרנגולות. התקשרנו להתייעץ והוא קצת נבהל מגודל המשימה ואמר שמותר לבצע שחיטה עצמית, אבל שהוא לא יכול לשחוט בשביל מישהו אחר. הבחור נכנס לעומק העינין ברצינות וביסודיות והתחיל לתחקר. הוא למד קורס שחיטה כשרה משוחט תימני ביו-טיוב (איזה עולם משונה אנחנו חיים בו היום (-: ). יום לפני המבצע, הבחור נסע לעיר הגדולה, בשביל לקנות סכין מיוחדת והתכונן נפשית וארגונית למבצע הכבש. ביום שבו ההורים הגיעו ואני ואחותי נסענו לאסוף אותם בשדה, הבחור והילדים נסעו לחווה של החברים לבצע את השחיטה. איכשהו זה ניראה לי כמו שיעור טוב לילדים לעשות את ההקשר בין הבשר, לחיה, לשחיטה לאקט האכילה. אז הילדים הצטרפו לאבא שלהם והיו עדים לכל חלקי המבצע (חוץ מאקט השחיטה שהבחור אמר שהיה קצר ומדויק וכל העסק לקח שניות.). הם עזרו לאבא להעמיס את הכבש על המשאית בדרך הביתה ואז הם עזרו לו לפרק את החיה פה בגראז', לפשוט את העור, להוציא את הקיבה והחלקים הפנימיים, לנפח בצינור את הגופה, לשטוף את הכל במים. אני בטוחה שיש אמהות וילדים (צמחונים?) שהיו נחרדים ומזועזעים מהעינין, אבל האקט עצמו רק גרם להם להתחבר עוד יותר לבשר ולחלקים שהם אוכלים (באיזו חדווה הם טרפו את הלשון, הלב, הכבד...). הילדים שלי הם קניבורים לא קטנים, כשהם היו תינוקות והגיע הזמן לטעום אוכל אמיתי, אחד הדברים הראשונים שהם הכניסו לפה, היתה עצם ענקית צרובה מהאש, כמעט בגודל שלהם- משחקים בה, מוצצים ומכרסמים. אני חושבת שזאת היתה דרך של הבחור להחתים אותם לאהבת בשר. דילגנו על מחית הבננה והבטטה וישר עברנו לעצם של כבש על האש... האהבה הגדולה לבשר הוא משהו שבא מהצד המשפחתי של הבחור. הילדים גם הפנימו את האידיאולוגיה שלנו כלפי אוכל- מנסים לגדל ולהכין כמה שיותר לבד וכמה שפחות להזדקק לסופר. האוטופיה שלנו לגבי אוכל תהיה כשנאכל כמעט מאה אחוז דברים שאנחנו גידלנו בגינה, גבינות עיזים מהשכונה, בשר מחיות שאנחנו מגדלים או מחברים, ביצים שלנו.
לפני כמה ימים הבכור אמר לי "איזה כיף עוד מעט לא נצטרך ללכת אף פעם לסופר, נכין הכל לבד". בדיוק ההפך ממני כשהייתי קטנה וחלום חיי היה ללכת לבורגר ראנץ' P-:
בכל מקרה מבצע הכבש נחל הצלחה מדהימה ועדיין הפריזר מלא בחלקים להמשך...מחר מתכוונת לצלות עוד רגל. אתמול אכלנו צלעות מדהימות....

בליל הסדר עצמו הבחור התעצבן עלי ונעלב מה שקצת העיב על הערב כולו: אבא שלי לרב קורא בהגדה, יש לו קול מאד יפה וניגון אשכנזי. מדי פעם הוא נותן למישהו אחר לקרוא פיסקה. הבחור מאד רצה לקרוא, אבל כל הזמן התבלבל בניקוד ואני כל הזמן תיקנתי אותו (והורדתי לו את הביטחון). השיא היה כשהסברנו לילדים את המכות ובמקום "מכת בכורות" הבחור התבלבל ואמר "מכת בחורות" D-: אני לא התאפקתי והתפוצצתי מצחוק, מה שגרר מבטים כועסים ומלאי שינאה מהבחור במשך כל הערב ואפילו הטעם של האוכל והמטעמים לא הצליחו לתקן את גודל העלבון.

ועכשיו לאנקדוטה האחרונה שקושרת את עינין קורבן חג הפסח.
לבחור באמת יש נטיה לפול למקום הזה של הקורבן. לעשות מחוות גדולות מהחיים ואז להתאכזב. להעלב בקלות. להיסגר. נסיבות החיים שלו הם אלה ששמו אותו מגיל צעיר במקום הזה של הקורבן.
בימים אלה הבחור יוצא במאבק חסר תקדים בעבר שלו. פתאום, פחות משנה אחרי מות אביו, כל השדים יצאו מהארון, תיבת הפנדורה נפערה והוא פתאם הפך לשוחט של פרות קדושות, צייד דרקונים.
אני מסתכלת עליו במאבק הזה שלו ומבינה את גודל המעמד והחשיבות במאבק שהוא בעצם כולו קשור במעבר מעבדות לחירות.
עומדת לצידו.


[b][po]הגבירה בחום[/po][/b] (2012-04-12T14:26:12):
לימונדק'ה,
חתיכת מבצע עניין שחיטת הכבש,
כמי שהתזונה שלה צמחונית ב- 99% (למעט דג או חזה עוף פעם ב..), אני מהמזונזעות שהתכוונת אליהם. (-:
זה משהו מילדות: תמיד דם ואיברים של אנשים ובמיוחד של חיות (שהן אהובות נפשי אף יותר מאנשים) גרמו לי לזעזוע, עוד הרבה לפני שהפכתי בעצמי צמחונית.
אבל האידיאולוגיה שלכם היא גם החלום שלי ואם כבר לאכול בשר מוטב לגדל אותו לבד ולהסב לו מינימום סבל בחייו הקצרים.
נשמע מכמיר לב הסיטואציה עם הבחור, יכולה לדמיין אתכם שם: אותך לא מתאפקת וצוחקת באופן מובן ואת העלבון שלו צורב, מרגישה כאילו קצת מכירה אותו דרך העיניים שלך ואת מה שלוחץ לו על הכפתורים ומתארת לעצמי שזה היה לו קשה.

_אני מסתכלת עליו במאבק הזה שלו ומבינה את גודל המעמד והחשיבות במאבק שהוא בעצם כולו קשור במעבר מעבדות לחירות.
עומדת לצידו._
כמה טוב שאת רואה את זה, ועומדת לצידו, מקווה שגם הוא מרגיש בתמיכה שהוא מקבל ממך בעצם הנוכחות שלך לצידו.

כ"כ מזדהה עם הנטיה שלו [u]לעשות מחוות גדולות מהחיים ואז להתאכזב[/u] גם אני באה מהמקום הזה.
שמצד אחד לא רוצה להתאכזב אבל מצד שני לא רוצה לוותר על המחוות הגדולות שגורמות סיפוק גדול וממלאות את החיים בהתרגשות גם עבור מי שעושה אותן.
בשנים האחרונות, לשמחתי למדתי להפריד בין המחוות שאני עושה ובין התגובות שאני מקבלת אליהן ולבדוק עם עצמי למה אני עושה אותן ולמה אני מצפה, כשאני נותנת לעצמי את התשובה עוד לפני ביצוע המחווה,
זה הופך את הדברים לקלים יותר: אם התשובה היא שאני רוצה לעשות את המחווה הזאת בלי קשר לתגובה שאקבל עליה כי היא ממלאת אותו בחדווה ורצון לתת ועשיה, אני עושה אותה ומשתדלת להנות מכל הלב,
ואם אני מאבחנת שאני רוצה מאוד לשמח מישהו, להרשים אותו, לקבל ממנו איזה יחס מסויים, אני בוחנת שוב אם נכון לי לעשות מחווה כזאת, אם הכוונות שלי נכונות ושוקלת שוב את צעדיי.
זה אמוד מקל עלי מאז למדתי לראות את זה, ואני מקווה בתהליך שהוא עובר עם עצמו ואיתך גם הוא ילמד לחיות בשלום עם המחוות הגדולות.
(())(()) וחג שני שמייח


[b]לימונדה[/b] (2012-04-12T17:26:10):
אני יכולה בהחלט להבין את המזועזעות מאקט השחיטה, ובכל זאת, לדעתי הרבה יותר מזעזע לאכול שניצל קפוא עמוס הורמונים, מבשר שלא ברור מאיפה הוא הגיע ולעולם לא לעשות את ההקשר שזה בכלל בא מבעל חיים. כל הגידול התעשייתי של בעלי חיים בתנאים של אושוויץ והניתוק המלאכותי שנעשה בין אכילת בשר, לחיה עצמה ניראים לי מזעזעים הרבה יותר.
יש לנו מזל שאנחנו יכולים לחיות ככה כמו פעם- כמו כל השכנים שלנו.
מודה, שגם אני קצת מצטמררת מדם ומחלקים פנימיים ואני לא בטוחה אם אני עצמי הייתי מסוגלת לקחת חלק במעשה ובכל זאת ביקשתי מהילדים לתאר לי איך זה היה והסתבר לי ששום דבר לא הגעיל אותם...ההפך, איכשהו זה חיבר אותם עוד יותר לאכילת הבשר.
בארוחה אמרתי תודה לכבשה על זה שהיא חיה והבכור תיקן אותי "תודה לכבשה שהיא מתה" (-:
ונסיים ב"מכת בחורות" D-:
שיהיה חג שמח!!!


[b][po]הגבירה בחום[/po][/b] (2012-04-12T21:36:05):
[u]אני יכולה בהחלט להבין את המזועזעות מאקט השחיטה, ובכל זאת, לדעתי הרבה יותר מזעזע לאכול שניצל קפוא עמוס הורמונים, מבשר שלא ברור מאיפה הוא הגיע ולעולם לא לעשות את ההקשר שזה בכלל בא מבעל חיים. כל הגידול התעשייתי של בעלי חיים בתנאים של אושוויץ והניתוק המלאכותי שנעשה בין אכילת בשר, לחיה עצמה ניראים לי מזעזעים הרבה יותר.[/u]
ללא ספק!

המזועזעות שלי היא לא רק מאקט השחיטה אלא באופן כללי, מההחלטה לסיים את החיים של יצור חי ומרגיש.
במיוחד חיות משק כמו כבשים ועיזים ופרות שיש להן משהו כ"כ מתקשר.
זה קשור לאופן שבו בע"ח נוגעים בי במקומות כ"כ עמוקים שאנשים לא מצליחים הרבה פעמים לגעת.
אני תמיד מדמיינת את החתול שלי על הצלחת או איזה כלבון מתוק אחר, והדיסוננס הזה קשה לי, ואני תוהה אם אי פעם יפתר.
מזלי הגדול שאני באמת לרוב לא מרגישה שאני זקוקה לבשר, וכשאני אוכלת אותו זה כשבאמת אני מרגישה שהגוף שלי צריך אותו, אחרת אני מניחה, היה לי קשה יותר.
וללא ספק נסיים ב"מכת בחורות"
מקווה שכבר לא כועסים עליך בבית (-:


[b]לימונדה[/b] (2012-04-18T11:59:03):
חוזרת לכאן בדיליי מסוים- ימים עמוסים. הרבה אחריות והרבה לחץ במקביל. מזג אויר הפכפך בפנים ובחוץ.

בחזרה לדברים שהגבירה כתבה אצלי ושבעקבותיהם, אני מקוה שלא הברחתי את שבע הטבעונית ואת הקוראות השקטות, שקוראות להן בשקט עם פרצוף מזועזע 0-:
בצהוב כתוב: [b]הסבר פנים על פני הסתר פנים[/b] שזה יצא מתאים.

אז אני אנסה להסביר: [b]גם אני לא הייתי מסוגלת להרוג בעל חיים[/b] אבל, אני אוכלת בשר ומרגישה צורך לאכול בשר...ולכן מצאתי לי צייד (-:
[sup]ואולי אמא של טוסיק דבש צודקת וזה באמת מה "שעושה לי את זה"[/sup]
אבל, ברצינות, אני חושבת שלאכול חיות, בתנאים כמו שלנו פה, זה אחרת מלאכול חיות בתנאים אחרים. פה הדברים מתנהלים כמו שהיה פעם, לפני התיעוש האכזרי של בעלי חיים וביצים. אנשים מגדלים חיות בתנאים אידיאליים למאכל וגם צדים. יש כאן הרבה שטחים פתוחים, מרעה. יש פה דינאמיקה מדהימה בין האנשים ובעלי החיים.
יש לנו פה סביבה אידיאלית ונדירה ל[b]צריכה מודעת של בשר[/b]. צריכה מודעת, לדעתי, זה לא להיות בניתוק עם העובדה שנשחטה חיה כדי שאתה תוכל לאכול אותה. המודעות לעובדה שחיה נהרגה חיבת להיות, אחרת יש כאן צריכה עיוורת שמנותקת מהתמונה הגדולה יותר. כאמא, אני חושבת שאני מעדיפה שהילדים שלי יראו את התהליך ואז יחליטו אם הם עדיין רוצים לאכול בשר ולא יחיו בניתוק הזה של עוף קפוא בסופר שאין לך מושג שפעם הוא היה יצור חי.

גונבת לי כמה דקות לפני שאני מנסה להתמודד עם המציאות של בית הפוך, ילדים משועממים ולחץ בחזה...


[b][po]אמא של טוסיק דבש[/po][/b] (2012-04-18T12:33:29):
קופצת רק לשלוח חיבוק ואיחולי קלילות בהתמודדויות השונות.
@}


[b][po]עדינה ניפו[/po][/b] (2012-04-18T12:49:51):
[u]כאמא, אני חושבת שאני מעדיפה שהילדים שלי יראו את התהליך ואז יחליטו אם הם עדיין רוצים לאכול בשר ולא יחיו בניתוק הזה של עוף קפוא בסופר שאין לך מושג שפעם הוא היה יצור חי.[/u]
אני איתך אחותי רק שתדעי.
לי באופן אישי אין ואף פעם לא היתה בעיה עם אכילת חיות והריגתן לשם אכילה (כל חיי בכל מקום בטוחים אנשים שאני צמחונית ומופתעים לשמוע שאני לא). מרגיש לי טבעי לאכול בשר (מבקשת סליחה ממי שקשה לה עם זה ומקווה שלא יקפצו עלי).
כן יש לי בעיה עם התעללות ועינוי של החיות...
והייתי עושה אותו דבר עם הילדים שלי אילו היתה נקראת בדרכי ההזדמנות.

[u]מזג אויר הפכפך בפנים ובחוץ.[/u]
גם כאן

|L|


[b]לימונדה[/b] (2012-04-18T14:08:06):
עדינה, היתה לי תחושה שאנחנו ביחד עם הכבש....
התגעגעתי- מקוה שעננים והעינינים יתבהרו והשמש תזרח
נשיקות |L|
אמא של טוסיק מוסרת הרבה ביזו
יאללה בנות, תבואו- נשחט לכן משו (-:


[b][po]הגבירה בחום[/po][/b] (2012-04-18T16:37:45):
[u]המודעות לעובדה שחיה נהרגה חיבת להיות, אחרת יש כאן צריכה עיוורת שמנותקת מהתמונה הגדולה יותר. כאמא, אני חושבת שאני מעדיפה שהילדים שלי יראו את התהליך ואז יחליטו אם הם עדיין רוצים לאכול בשר ולא יחיו בניתוק הזה של עוף קפוא בסופר שאין לך מושג שפעם הוא היה יצור חי.[/u]
אני מסכימה איתך ללא ספק, שאם כבר לאכול בשר, זו הדרך!
אני חושבת שהבעיה אצלי לפחות מתחילה, שכשהעיוורון הזה מתחיל להתפוגג ואני הופכת מודעת לכך שנשחטה כאן חיה, החשק שלי והתאבון לצרוך אותה מתערערים.
ולאכול מתוך ערעור ותחושות של חוסר שלמות, לזה אני לא מוכנה... לא אתן לזה לקלקל לי את התחום הזה בחיי שמספק לי כזאת תמיכה והזנה לא רק במובן הפיזי. (-:
חשוב לי להבהיר שאני ממש רחוקה מלייצג פה את הצמחונים, הטבעונים או לעמוד מאחורי כל תדמית שהיא, ואין לי שום בעיה עם אוכלי בשר.
למעשה אני חושבת שאני באה ממקום מאוד דומה לך לימונדק'ה כיוון שיש לי בעיקר בעיה עם חוסר מודעות, עם צריכה לא מודעת.
מספיק לעשות סיבוב בסופר ולראות איך אנשים ממלאים את העגלות שלהם בשביל להבין שהם אפילו לא עוצרים לחשוב ולשאול האם הם למה הם אוכלים מה שהם אוכלים או האם הם באמת זקוקים לזה, הם פשוט עורמים ערמות על ערמות של מזון קפוא, ואריזות תעשייתיות ושאר מוצרים מיותרים (כמו כרוב חתוך שעולה פי 8 מכרוב שלם ומכיל שמינית מערכי המזון שלו).
גם אני כל חיי אכלתי בשר, ועודי אוכלת אותו במינונים נמוכים בהרבה, וכבש הוא ללא ספק חיה גם חמודה וגם טעימה מאוד...
ואני חושבת שההפחתה המשמעותית באמת באה מהתגברות המודעות לשתי סוגיות: האחת היא סוגיית המוות/ סבל של חיה אחרת, והשניה קשורה במודעות לצורך האמיתי שלי, האם באמת אני צריכה את זה כרגע.
אני חושבת שעצם העצירה לשאול למה? כבר מעלה את דרגת הצריכה שלנו לצרכנות מודעת יודעת יותר.
וכשאני שואלת את עצמי, האם אני צריכה עכשיו לאכול את הבשר הזה, והתשובה היא כן, אני אוכלת אותו, בלב שלם, מתוך הכרת תודה והבנה מלאה.
כך שסה"כ אני חושבת שהדעות שלנו לא רחוקות כ"כ. (-:

נ.ב
תודה על הביקור והתגובה אצלי בדף (-:


[b][po]הגבירה בחום[/po][/b] (2012-04-18T16:39:14):
אה, ומזמן לא הצהרתי כאן את זה, אז הגיע הזמן:
[b]אני באה[/b]! (-:


[b]לימונדה[/b] (2012-04-18T21:21:58):
[url=http://www.youtube.com/watch?v=[po]GX8g]שיר אהוב[/url] IR2OEA[/po]


[b][po]קן לציפור[/po][/b] (2012-04-19T10:48:48):
לימונדה, את ממש מעוררת בי את ההשראה מחדש.
מחברת אותי לזכרונות ילדות.
אני אוכלת בשר. אדום בעיקר, לפעמים עוף. הבשר האדום הוא ממש לתחזוק הגוף, פחות לטעם.
ואני תמיד בהודייה לחיה שנתנה את חייה.

אני זוכרת, כשהייתי ילדה, היתה לנו מטפלת עם עז בגינה. אני ממש נקשרתי לעז. ואז... יום כיפור/ראש השנה אחד, העז הזו הוגשה לצלחות.
עד היום אני לא אוכלת עזים או כבשים...
כן, אני יכולה להגיד שהטעם לא טעים לי (כי יש לזה את הטעם של הריח) אבל גם משהו מהחוויה ההיא חקוק בהתנגדות שלי.
ואני ממש מעריכה את איך שאת מגדלת את ילדיך, להיות בחוויה הכל כך ראשונית הזו, של תזונה ממה שיש, ושהם יבחרו מה מתאים להם.

מאד מסכימה איתך לגבי לצרוך בשר שאין לנו מושג איך הוא הגיע לשם.
וחייבת להודות, ביני לביני, שאם הייתי נכנסת לזה לעומק - כנראה שהייתי אנמית עד עולם.
כי הנקודה הזו, אני כנראה רוצה שהיא תהיה עיוורת. או חצי עיוורת.
אחרת זה קשה מדי.

זהו, סיימתי את הוידוי היומי.
[sup]בדיוק מופשר לו סטייק אנטריקוט לצהרים[/sup]


[b][po]קן לציפור[/po][/b] (2012-04-19T11:17:43):
מצאתי את [url=http://www.youtube.com/watch?v=wshlnRWnf30]זה[/url]

כשחיפשתי את [url=http://www.youtube.com/watch?v=TrSL5MlDzNM]זה[/url]
בעצם לא ממש את זה, משהו יותר מצחיק/עצוב מזה - בסופרמרקט בברזיל....


[b][po]קן לציפור[/po][/b] (2012-04-19T11:19:03):
אההה, מצאתי.
[url=http://www.youtube.com/watch?v=C1a2RRNOshI&feature=related]הנה[/url]


[b]לימונדה[/b] (2012-04-19T16:21:27):
הי קנג'י- איזה כיף שבאת לבקר...הצחקת אותי עם הוידאו של המתיחה הברזילאית...
ג'יימי אוליבר מקדם בטרנדיות תנועה של תזונה מודעת לאוכל. לאכול כמה שיותר קרוב לבית- ירקות ופירות אורגניים, עונתיים, שגדלו על האדמה ולא מיובאים ממרחקים, מעט בשר ממקורות אורגניים.

למי שרוצה להתעמק עוד יותר יש חומרי קריאה מאלפים:
מייקל פולן הוא אחד ממנהיגי התנועה וכתב ספר מרתק באנגלית שנקרא: "the omnivores dilemma"
בעברית תורגם ל "דילמת השפע : האם אנו בוחרים מה לאכול?" מאנגלית - מירה ברק; מושב בן-שמן : מודן, 2009.

ולמי שרוצה לראות ווידאו יש הרבה הרצאות של מייקל פולן ברשת [url=http://www.youtube.com/watch?v=AEUxk12U9ZQ&feature=related]לדוגמא[/url]

לצערי, אני חושבת שזכרון הילדות האכזרי של חית מחמד שהופכת לארוחת ערב הוא נפוץ. יש לי חברה טובה שהראתה לי פעם תמונת ילדות שלה- ילדה תימניה מתולתלת ויפה בת חמש, חובקת את הכבשה אהובה שלה. אותה כבשה נעלמה יום אחד ללא הסבר מחייה ומאוחר יותר הוגשה לה בצלחת בארוחה חגיגית, מבלי שחברתי תוכל לעשות בעצמה את ההקשר.
רק שנים אחר כך היא הצליחה לעשות את ההקשר בין הכבשה האבודה לארוחת הערב. כיום החברה הזאת היא צימחונית.

אני חושבת שהילדים שלי חווים חוויה הפוכה- לא מעלימים מהם את עובדות החיים להיפך... מודעות היא שם המשחק.
לדעתי הבעיה היא לא באכילת בשר, ביצים או דגים- הבעיה היא באיך שמגדלים את הבשר הזה, התנאים המחרידים שבהן תרנגולות מתועשות ואיך הורסים את הים והדייג.

החיים פה הם באמת פריוולגיה ברמה הזאת. שוקי איכרים קטנים שהזקנים מוכרים את תוצרת הגינה הצנועה שלהם. יש בשר אורגני בשפע (אנחנו משתדלים לא לאכול הרבה בשר), ביצים מהתרנגולות שלנו. מאז שאנחנו חיים פה אנחנו קונים רק חלב לא מפוסטר (ויש גם חלב עיזים מדהים).
מהבחינה הזאת אנחנו באמת בגן-עדן. החלום הוא להגיע למצב שבו כמעט ולא נצטרך להגיע לסופרמרקט- אנחנו עדיין לא שם, אבל בהחלט מתקרבים.


[b]לימונדה[/b] (2012-04-20T10:44:46):
[b]איפה הילד???[/b]
כבר שבועיים שהחורף חזר במין גירסה גשומה ומעוננת. הכל מרגיש כבד יותר כשהשמש ממעטת להפציע. מדהים (ומאידך צפוי עד כאב) כמה שמזג אויר משפיע על הכל.
חרדה להורים שיהיה להם חם מספיק, שלא יצטננו. עצבנית על הילדים שמסתובבים בין הרגליים ואי אפשר לגרש אותם החוצה. הבחור מרוחק.
אוףףףףף....
לפני כמה ימים עברתי חוויה מטלטלת עם צעיר הבנים. עוד יום גשום בבית. שעת אחר צהריים. אני ביום ראשון של מחזור, שרועה על הספה באפיסת כוחות. אין לי כח לילדים. אין לי כח לבחור. אין לי כח לעצמי. מתחשק לי להעלם. הילדים רואים מרתון טלויזיה ללא הגבלה. אני מרוחה על הספה עם הלפ טופ. הבחור הולך לטיול עם הכלב ועם משקפת שרכש לאחרונה.
יום קודם, הוא הלך לטיול ולפני שהוא יצא הוא שאל את הילדים אם הם רוצים לבוא. הבכור הצטרף אליו ואילו הקטן התחיל להתבלבל "כן רוצה...לא רוצה...עם אמא...בלי אמא...רק אם החולצה הזאת...רק אם אופניים" בסוף הם לא חיכו לו והוא התבאס נורא. הוא לקח את האופניים שלו ונסע לחפש אותם. אני ליוויתי אותו מאחור, במרחק כזה שהיתה לו חצי אשליה שהוא לבד, אבל את הידיעה שאני שם. אז למחרת הסיפור חזר על עצמו- הבחור הלך לטיול עם הכלב ושאל את הילדים אם הם רוצים להצטרף, הם היו בזומביות טלויזיה ולא ממש היו מעונינים, או שבכלל לא שמעו אותו והוא הלך לטיול לבד. כעבור איזה חצי שעה הצעיר מתעורר מהבהייה, שם לב שאבא לא שם ונכנס לקריז. בוכה. אני כבר באפיסת כוחות ודי מתעלמת. שקט. נדמה שהקריז עבר לו. אני ממשיכה לרבוץ על הספה באפיסת כוחות. כעבור איזה עשרים דקות הבכור בא אלי ואומר לי שהצעיר לא בבית. יוצאים החוצה. כלום. מסתכלים לצדדים. כלום. עולים בשביל איפה שהסוסים. כלום. מסביב לאגם. נאדה. אני והבכור רצים בפאניקה. צועקים את שמו. הבכור אומר בדמעות "הוא היה החבר הכי טוב שלי"... פוגשים שכן שלוקח אותנו לסיבוב על הטרקטור.
שקט מסביב. אין אף אחד.
נתקלים בבחור שחוזר מהטיול עם הכלב ובבת אחת ניכנסים למוד של פאניקה מוגבר. כל אחד לוקח רכב. השכנים מצטרפים לחיפוש. כל הזמן מול העיניים האגם, שבימים אלה התמלא עד לגדותיו. פחד. אימה. החיפושים ארכו שעה. השכנים בפאניקה. מכוניות מתפזרות לכל עבר. עוד שניה כל הכפר מצטרף. כעבור איזו שעה מתחילת ההעדרות אני רואה את הצעיר מדלג לו בשביל- בזווית הפה איזה חמציץ. הבחור רץ אליו ומטלטל אותו. אני סוערת מדי בשביל להסתכל עליו, הולכת לפזר את השכנים.
הסתבר שהוא הלך לחפש את אבא ביער. בן חמש וחצי. לדבריו ביער הוא הבין שהוא הגיע "לעולם אחר" ...אז הוא חזר.


[b][po]הגבירה בחום[/po][/b] (2012-04-20T11:16:28):
[u]לדבריו ביער הוא הבין שהוא הגיע "לעולם אחר" ...אז הוא חזר.[/u]
לא יאמן! איזו אינטואיציה והבנה! אני ממש יכולה לדמיין אותו עם החמציץ.
איזה לחץ ופאניקה.... זה ללא ספק יכול להטריף.
ואיזה מזל שהכל בא על מקומו.
מקווה שהעננים יתפזרו בקרוב, בחוץ ובפנים. @}


[b][po]במבי ק[/po][/b] (2012-04-20T16:49:14):
אוי אלוהים, איזה לחץ!! איזה חמוד וחכם הוא


[b]לימונדה[/b] (2012-04-21T11:11:50):
בא לי לשחרר אנחה הכי ארוכה בעולם...אאאאאאאוווווווףףףףףףףףףףףףף.....התעייפתי מהכל
[sup]אבל לכאורה הכל בסדר טפו טפו טפו[/sup]
איזו מין תקופה זאת? אולי בעתיד אני אסתכל אחורה ואדע
עכשיו זה מרגיש כמו תקופה לא מי יודע כמה
אולי אני בעיצומו של מהפך (בצהוב כתוב שהכאב הוא לא בשינוי עצמו, אלא בהתנגדות לשינוי)
עכשיו הכל מרגיש כל כך אינטנסיבי
וחסר
תקוה
באותו הזמן
כבר שבועיים גשם
לא מפסיק לרדת
זה טוב לחקלאות אבל
לא לאנשים
הבחור נלחם עם השדים שלו
ולא ממש נותן לי מקום
מדי פעם אני מקבלת מבטים מלוכלכים
לילדים ולכלב הוא הרבה יותר סימפטי
סוגר דלתות מתרחק
כל פעם שאני אומרת משהו
זה הדבר הלא נכון

אתמול עשיתי איזו שטות בנהיגה ונסעתי רוורס לתוך תעלה (יש פה תעלות מאד עמוקות בצידי הכבישים הדי צרים [-: )
גלגל אחד תלוי באויר. המכונית נשענת על צידה.
הייתי עם אחותי (למזלי בלי הילדים |*|)
זה קרה כי בזמן נסיעה ראיתי בשולי הדרך ילדים מהכפר הולכים בכביש הראשי בגשם. התבלבלתי כי רציתי לעצור לראות שהם בסדר
לא היה לי איפה להסתובב אז עשיתי רוורס ישר לתוך התעלה.
התקשרתי לבחור שיבוא לחלץ אותי
בזמן שחיכיתי לבחור מדי פעם עבר לו איזה חקלאי תורן
מחייך לעצמו בזלזול משועשע מתחת לשפם
פעם שלישית מאז שאני גרה פה שאני נופלת לתעלה
פעם שניה עם אחותי
איזו השפלה
כשהבחור הגיע עם המשאית
הוא לא היה מסוגל להסתכל עלי בעיניים מרב שהוא כעס
אבל הוא חילץ אותי בשניה
תוך כדי
הוא לא הפסיק לנענע את הראש ניענוע כזה של חוסר אמונה
רציתי להגיד לו שינסה להתיחס למקרה בהומור- אבל זה היה מוקדם מדי
אולי פעם נצחק גם על זה...P-:

בזמן האחרון הבחור במלחמה עם העולם
עדיף לשמור מרחק
לא לדבר איתו
לא להיכנס לשיחות נפש או סתם פיטפוטים
לעזוב אותו במנוחה
אני מנסה בחיי
אבל זה לא ממש מצליח לי


[b]לימונדה[/b] (2012-04-21T12:37:02):
ביקום מקביל ג'ק מנגן לי [url=http://www.youtube.com/watch?v=lCi00OJ0yLc&feature=related]את השיר הזה[/url]


[b][po]הגבירה בחום[/po][/b] (2012-04-21T13:16:44):
_בזמן האחרון הבחור במלחמה עם העולם
עדיף לשמור מרחק
לא לדבר איתו
לא להיכנס לשיחות נפש או סתם פיטפוטים
לעזוב אותו במנוחה
אני מנסה בחיי
אבל זה לא ממש מצליח לי_

כ"כ מבינה אותך, מותק... בחיי.
מזדהה עם הסיטואציה הזאת. זה מעייף.

וגם המשפט הזה, העלה על פני חיוך הזדהות מריר/ מתוק:
_רציתי להגיד לו שינסה להתיחס למקרה בהומור- אבל זה היה מוקדם מדי
אולי פעם נצחק גם על זה..._

טוב שיש בינתיים יקומים מקבילים עם ג'קים. @}
מקווה כ"כ שתצלחו את התקופה הזאת, עם הרבה אוויר לנשימה.
(())


[b]לימונדה[/b] (2012-04-21T16:10:35):
תודה גבירק'ה מתוקה על החיבוקים והחיזוקים (())בחזרה אליך
אז מה הקטע עם אורופה זה כמו צורפת?
כמו שהצעיר פה אומר (מלווה בעיניים גדולות פעורות ומבט תמים)
[b]"מה עשתי?!?"[/b] (על משקל "מה עשיתי" רק עם קמץ)


[b][po]הגבירה בחום[/po][/b] (2012-04-21T16:14:11):
עניתי לך על זה אצלי בליווי המקור. (-:


[b][po]קן לציפור[/po][/b] (2012-04-21T20:39:25):
לימונדה, איזה סיפור מטלטל עם הקטן... טוב שנגמר כך!
ולגבי הבחור, כבר כתבת איפה שהוא כאן למעלה, שאת יודעת להפריד.
מדהימה היכולת הזו.
כי היה יכול להיות הרבה יותר אינטנסיבי.
מנסיון.

בשבילי - לקרוא אותך כאן - בסוג של מרחק מזה (למרות שזה כמובן מבאס לחיות כך) - זו השראה ולימוד.
תודה


[b]לימונדה[/b] (2012-04-21T21:36:34):
איזה יודעת להפריד....הצחקת אותי D-:
מנסה. מנסה....
מצחיק להיות השראה- בטח שבזוגיות...(אני חושבת שיש לי "בלתי מספיק" בתחום)
עדיין מטלטלת במחשבות כפירה מדי יום. רק שבתנאים שלנו פה זה קצת כמו סדנת ויפאסנה מרוכזת בזוגיות- כי אין לאן לברוח
(אולי רק לדף הזה פה)


[b]לימונדה[/b] (2012-04-21T21:42:55):
ג'ק אומר את זה טוב יותר
[url=http://www.youtube.com/watch?v=6DiwN1LHfOU]את לא מבינה אותי[/url]


[b][po]הגבירה בחום[/po][/b] (2012-04-22T08:39:56):
מותק, קבלי את הפרק הראשון באלבומים עם אביתר בנאי:
http://www.vodisrael.me/%D7%94%D7%90%D7%9C%D7%91%D7%95%D7%9E%D7%99%D7%9D-%D7%A4%D7%A8%D7%A7-1-%D7%90%D7%91%D7%99%D7%AA%D7%A8-%D7%91%D7%A0%D7%90%D7%99.html

מחפשת את השאר (-:


[b]לימונדה[/b] (2012-04-22T09:33:06):
תודה רבה גבירקה |L| אשמור לי להלילה (בתקוה שלא יהיה לילה לבן כמו אתמול)...
בוקר חדש אחרי לילה ארוך. בנתיים לא גשום. וגם אין עננים.
אופה לחם ותוך כדי מחפשת מתכון לקדירת צוואר כבש...
שקט. הציפורים מצייצות.
יום חדש |H|
שיהיה יום טוב


[b][po]עדינה ניפו[/po][/b] (2012-04-22T13:41:14):
...יום אחד עוד נשב יחד מעל סיר של כבש ונעמיק בשיחה על זוגיות |L|
(מזדהה עד כאב)

ראית את הסרט שהמלצתי עליו בדף שלי? אם לא ראית יש לי הרגשה שתאהבי.
האמת אותי הוא טילטל. התעוררתי בבקר בתחושה כבדה של עצב או החמצה, כמו אחרי חלום שהיה כל כך מוחשי וטוב והתעוררתי לגלות שזה רק חלום.


[b]לימונדה[/b] (2012-04-23T21:39:02):
_..יום אחד עוד נשב יחד מעל סיר של כבש ונעמיק בשיחה על זוגיות
(מזדהה עד כאב)_
או כוס עראק (-:
תודה רבה על ההמלצה על הסרט...,בכל מצב אני הכי אוהבת לראות דוקומנטרי. לא משנה על מה הנושא זה איכשהו תמיד מענין אותי. חלון עם זוית אחרת על החיים.
בכל מקרה אני מודה שהסרט נישאר איתי היום. וגם פיטר [-:
ימים גשומים...מחכה ל|H|


[b][po]אינטו איציה[/po][/b] (2012-04-25T19:52:26):
לימונדה...קראתי את הסיפור על הצעיר שלך.
כמה מפחיד ומדאיג, וכל כך חסר שליטה.
היום שמעתי ברדיו תוכנית של רינו צרור על חבר שאיבד (יום הזיכרון ) ,תיאר שהחוויה הכי קשה היא תחושת החוסר שליטה.
נראה שמלווה אותנו בכל רגע בחיים, ועם ילדים אני מניחה שזה אפילו עוד יותר...


[b]לימונדה[/b] (2012-04-27T10:24:51):
זה כבר באמת מוגזם....מסתמן פה חודש גשום ללא הפוגה. מדי כמה פעמים ביום השמש מבליחה לרגע. לעיתים ניתן לראות את הרי הפיראניים בצלילות כזאת, רב הזמן מעונן ומעורפל.
רוצה שמש. לשבת בחוץ. להתרחץ באגם. עוד מעט...
בנתיים הגשם לא מפסיק לרדת לפרקים. הבחור עובד על הגינה. אני הייתי הדרך להתקלח וניתקלתי במחשב שהושיב אותי על הספה. מתכרבלת מתחת לשמיכת צמר טלאים שאיזו סבתא סרגה (ואני קניתי ביד שניה). בימים, שבועות האחרונים הבחור באובססיה חדשה- צייד עם חץ וקשת. מדי פעם הבחור נכנס למשהו חזק- בהתחלה זה היה גננות ביו-דינאמית, אחר כך תרנגולות ועכשיו צייד בחץ וקשת. כשהוא נכנס למשהו זה באינטנסיביות כזאת.
הבקר בורח לי. צריכה להספיק טיול עם הכלב. כתיבה. מקלחת.


[b][po]הגבירה בחום[/po][/b] (2012-04-29T18:57:07):
(())


[b][po]עוד אמא[/po][/b] (2012-05-02T17:00:06):
הבחור הישן מתעורר לרגע פותח עין אחת ומביט בי. אני מיד מכבה את האור ואומרת לבחור בלחישה "תחזור לישון-זה רק חלום".
:-D אוי למונייד הרסת אותי מצחוק. :-D
ממש LOL
והצהוב מדייק: מוטב לבלוע צפרדע מפעם לפעם, מאשר להיות חסידה.
I'll say!


[b]לימונדה[/b] (2012-05-02T17:16:08):
[b]חופש[/b]
איזה תענוג להתעורר בבוקר כשהשמש מפציעה |H|
אחרי [b]חודש[/b] של גשם- כמעט ללא הפוגה.
מחליטה שראוי לציין יום כזה בטיול לכפר סמוך, איפה שיש היום שוק איכרים קטן- אוכל לקחת את ההורים לארוחת צהריים במסעדה בשמש.
בשמונה וחצי הילדים נוסעים לבית ספר ופתאום אני שמה לב לתאריך- השני במאי מרגיש חשוד. יש לי משהו...
אני ממהרת לבדוק ואכן אני אמורה להתייצב בתשע בבוקר בעיר הקרובה במשרד העבודה ליום עיון לגבי סדנאות ולימודים. חצי שעה של נסיעה בהולה- מפחדת לאחר...
לבסוף אני מגיעה בחמש דקות איחור. הפקידה מסתכלת על הפתק ופניה נופלות היא ממהרת להתנצל, העבירו את יום העיון ל-25 במאי.
בבת אחת אני מוצפת ברגשות עזים של שמחה בלתי ניתנת לריסון. השמחה על יום החופש, הבלתי צפוי היא כל כך גדולה שהיא לגמרי מערפלת את הכעס על הנסיעה המבוזבזת. במקום זה אני נעלמת משם במהירות האור, לא מצליחה למחוק מעל פני את החיוך הרחב. מזמן לא הרגשתי שמחה כזאת! איזה כיף! אני ח-ו-פ-ש-י-ה!!!!!
מישהו היה יכול לחשוד שאני מעבירה את ימי במשרד אפרפר ולא היה מאמין שבעצם מרב חופש לפעמים אני לא רואה את האור בקצה המנהרה. הימים נדבקים אחד לשני. מחשבות. בילבול. אילו רק היתה לי עבודה...
השמחה על יום עיון משעמם שבוטל היא אדירה וכמעט מחשמלת. אני נכנסת לאוטו, פותחת את החלונות, תוקעת דיסק של ג'וני קאש ודוהרת לאסוף את ההורים המופתעים.
השמים בהירים. הנוף צלול וירוק כל כך ההרים המושלגים מנצנצים ברקע.
אני חופשיה |[b]||[/b]|


[b]לימונדה[/b] (2012-05-02T17:21:35):
[po]עוד אמא[/po] נקראת לי באופן חשוד כמו החברה שלי "תחת שמן" היתכן??!
הצהוב מעולם לא היה מדויק יותר- כנראה שאני לא ממש חסידה D-:


[b][po]עוד אמא[/po][/b] (2012-05-02T17:29:06):
אכן שמן .וממשיך להשמין, מנחת, כי קיוויתי שתזהי. ואל תשאלי אותי על מה ולמה,
כי באמת שאין שום סיבה והעניין תמוהה בעיני, לא פחות. :-0
נשיקות


[b][po]עוד אמא[/po][/b] (2012-05-02T17:41:00):
אוי, רק עכשיו ראיתי שגם כתבת. אז מחכה לי ממתק כשאגיע הביתה..


[b][po]עדינה ניפו[/po][/b] (2012-05-02T17:49:34):
מקסימה אחת!
כיף כיף כיף לקרוא אותך.
פה לעומת זאת היה יום ערפילי, לא קר אבל דהוי.
חצי יום ציירתי ומאז אני עם הילדים וחושבת לעצמי למה אני קבורה בתוך ספרים כבר שעות במקום לבלות איתם?
נושמת עמוק ושוקעת שוב בתוך המילים תוך כדי שמבטיחה לעצמי רק עוד קצת ואז אתפנה אליהם... כמו מי שמבטיחה לעצמה רק עוד קוביית שוקולד אחת ודי (מזל שאני לא אוהבת שוקולד).


[b][po]עדינה ניפו[/po][/b] (2012-05-02T17:50:27):
ואגב הסיפור שלך בדף של [po]דג חתול[/po]
סיפור מצוין!


[b][po]עננים בקפה[/po][/b] (2012-05-02T22:19:06):
נו בסוף מסתבר שהינו שכנות, העברתי קצת יותר מעשור במלצט פינת בלפור :-)


[b][po]שבע יהלום[/po][/b] (2012-05-15T00:27:47):
לא יכולתן לחכות קצת? זה איפה שאני גרה עכשיו

ל י מ ו נ ד ה א ה ו ב ת י
מה שלומך?
אני מתגעגעת
ולא מספיקה להיכנס לאתר בתדירויות של קודם
ובטח שלא לכתוב.

[u]תפקידך הוא לחיות את חייך, לא להיות בשביל אף אחד שום דבר, אלא פשוט לחיות את חייך[/u]
זה הצהוב שיצא לי כאן
לוקחת אותו גם לדף שלי

|[b]| |[/b]|


[b][po]עננים בקפה[/po][/b] (2012-05-15T08:13:13):
שבע, את במקרה גרה בדירת גג של בלפור 39?


[b][po]שבע יהלום[/po][/b] (2012-05-15T09:16:42):
לא
אבל בגג של רחוב קרוב עד צמוד


[b]לימונדה[/b] (2012-05-15T11:31:20):
התרנגולות יצאו מכלל שליטה. מסתבר שיותר מדי תרנגולים בסביבה זו בעיה (הבחור כבר זומם עליהם). העשבים הגיעו לגבהים של ג'ונגל והתרנגולות מטילות במקומות לא צפויים.
מעלי ציוצים קולניים של סנוניות, שמדי שנה במאי, חוזרות לקנים היפים שלהן בבית שלנו. איפה היו הסנוניות בחורף? השכנים טוענים שהן מגיעות באותו תאריך כל שנה (יש להן לוח שנה לועזי?)
האגם התמלא עד גדותיו והילדים כבר משתכשכים במים בימים החמים.
אחרי חודש גשום הכל כל כך ירוק שלפעמים זה ממש כואב בעיניים.
עשרות שתילים קטנים בחוץ- עגבניות מכל הצבעים, מלפפונים מהסוג הקטן, חצילים, פלפלים, פלפלים חריפים, קישואים, דלעות. עוד מעט הם יכנסו לגינה.
אגרטל כחול עם פרחים שהילדים קטפו.
כוס קפה. סיגריה מגולגלת [url=http://www.youtube.com/watch?v=iErNRBTPbEc&feature=related]ומוסיקה משובחת[/url]
לרגע נדמה לי שדברים מתבהרים


[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2012-05-15T14:11:18):
נשמע נפלא לימונדה :)
ולגבי הסנוניות... יש דברים בטבע שמתרחשים בהתאם לאורך היום והלילה וכך כבקסם הם אכן מתרחשים מידי שנה באותו הזמן
איחולי בהירות ושמחה


[b][po]אמא של טוסיק דבש[/po][/b] (2012-05-16T00:41:16):
איזה תיאור מלבב, ציירת של מילים זה מה שאת! גם את השיר מאד אהבתי.

[u]תופסת את עצמי- מסתכלת על החיים שלי מהצד וניזכרת שבעצם אני חיה פנטזיה שתמיד היתה לי. מסתכלת על הבחור, הילדים, החיים הלא צפויים שלי במקום שמעולם לא ידעתי שהוא קיים ומבינה שאני אכן חיה את חיי.[/u]
למונייד, איזה גל חמים ושמח שטף אותי כשקראתי את זה. גם על היופי שבחייך, וגם על היכולת לראות אותו ואת עצמך בתוכו.
ונזכרתי פתאום ב..גיל התבונה. וגם באוסקר ווילד שאמר ש:"לחיות זה דבר נדיר, רב האנשים רק קיימים".

מאחלת לך הרבה ימים של צבעים עזים ומשמחים - בחוץ וגם בפנים. |L|

(אה כמעט שכחתי. כשקראתי כאן את שבע ועננים, לרגע התפתתי להתחיל משחק של חם-קר. ואז כשקראתי אותך אצל שבע, נזכרתי שיש לי תחושה שאולי אולי אולי -
אני מכירה את הזוג מלמטה מהסיפור. אך לא זוכרת באיזה מספר הם גרו..)


[b]לימונדה[/b] (2012-05-16T10:41:33):
פלונית- תודה על ההבהרה לגבי הסנוניות @} נישמע הגיוני
אמא של טוסיק-תמיד כשאת מגיחה אצלי יש לי תחושה שהנה באה חברה ותיקה לפזר קצת דבש
מודה שהלכתי קצת לאיבוד עם ההצלבות הגיאוגרפיות והסיפורים שהתפזרו להם בין הדפים- אז מי זה הזוג מלמטה?!

וואוו...איזה בוקר הורס. בוקר שמכריז על עצמו שהולך להיות יום יפה |H| ברקע הציוצים הפעלתניים של הסנוניות. הגיעה לפה קהילה שלמה השבוע והם עסוקים מעל הראש בלשפצר את הקנים שלהם. עבודת צוות קולנית. הילדים היום בבית ספר. הבחור יצא לעבודה. אני הכרזתי שהיום אני מנקה את הבית אבל בנתיים מוצאת את עצמי מתמהמהת על המחשב עם הקפה והסיגריה המגולגלת (שהיא בעצם עוד שלב בהדחקה של המעשנת שלא מעשנת, כאילו שסיגריות מגולגלות הן חצי פשרה, רק שאיכשהו יוצא שאני דווקא מתחברת עוד יותר לטקסיות ולשאיפה. נו..גם מזה עוד נצטרך להיגמל). בודקת מי כתבה מה למי בעולם הוירטואלי ומה התרחש בכותרות של העולם האמיתי. בנתיים העולם האמיתי שלי מלווה בציוצים קולניים. השכן על הטרקטור. הדייגים באגם. שקט.
חושבת שהכי חכם יהיה לצאת לטיול בוקר עם הכלב לפני פרויקט הניקיון. לפעמים הדרך היחידה לתת לי מוטיבציה לעשות משהו נחמד כמו טיול ארוך היא איזה מטלה שנואה יותר (כמו ניקיון או עוד עשרות דברים שאין לי כח להתמודד איתם)
אוףףףףףף.... פרויקט הניקיון P-:
אבל בנתיים גונבת עוד כמה רגעים של קפה ומחשב
יאללה...הולכת לטיול עם הכלב
מפזרת לי עוד [url=http://www.youtube.com/watch?v=wU291yKCbBE]שיר[/url] לפס קול של החיים


[b][po]אמא של טוסיק דבש[/po][/b] (2012-05-16T12:32:44):
מה זותומרת הלכת לאיבוד?! איזה זוג מלמטה את חושבת?
[u]הבחור הישן מתעורר לרגע פותח עין אחת ומביט בי. אני מיד מכבה את האור ואומרת לבחור בלחישה "תחזור לישון-זה רק חלום".[/u]
כאילו דא-אה?!
<אה, מי? לא מגלה. לא לפני שאני מאמתת את הפרטים ;-)>


[b][po]הגבירה בחום[/po][/b] (2012-05-16T15:47:12):
אני רק חיבוק (())
שמחה לקרוא את האביב החיצוני והפנימי בחיים שלך (-:
[/spoiler]

[לימונדה*]

התחילה פה עונת הדובדבנים... שזה מאד מאד משמח!!! בנסיעות במכונית כולנו צדים אחר עצי דובדבנים בצידי הכביש, מנסים להגיע לפרי דקה לפני הציפורים. לפעמים עץ שקרס מרב דובדבנים הופך למחרת לערום מפירות. הציפורים מגיעות בלהקה ופושטות עליו. לפני כמה ימים נסענו במשאית של הבחור עם אמא שלי, אמא שלי העבירה אלי את האהבה הגדולה לדובדבנים ופירות יער מזכרונות הילדות שלה בעיירה קרובה להרי האלפים. שלושתינו נוסעים לחווה ביו דינאמית של עשבי מרפא. הבחור מתענין בחקלאות ביו-דינאמית ואני ואמא מצטרפות לטיול. תוך כדי הנסיעה כולנו מחפשים עצי דובדבנים ופתאום מתגלה שורה של עצים ענקיים עמוסים בפרי בשולי איזה שטח חקלאי (בונוס- לא צמוד לשום בית). אני קצת חוששת. הצרפתים פה לא גונבים פירות, אבל אמא שלי כל כך מתלהבת שהיא מבטלת את החששות "שטויות למי איכפת"... אמא שלי העבירה אלי בצורה יסודית ועמוקה את הפאניקה ממה יגידו השכנים, הליכות ונימוסים ופתאום לעת זיקנה היא התגלתה כאשה ש- couldn't care less. הבחור הוא מלקט מושבע...קדימה להסתער!!! הבחור מדלג מעל תעלה עמוקה למדרון תלול ואמא שלי אחריו (עם מכנסיים לבנים)... נופלת ישר לתוך התעלה. התעלה מלאה בשיחים קוצניים ואמא שלי מתפוצצת מצחוק מתוך התעלה. הבחור שולה את אמא מהתעלה והיא... מזנקת פנימה בשנית. צחוק פעמונים מתגלגל מתוך התעלה. הבחור אומר לה "נפלת כמו ילדה בת שבע ולא כמו אשה בת שבעים". הבחור מסביר לה איך לדלג ונותן לה יד וגם נוזף בה "בדיוק כמו הבת שלך מרב התלהבות את לא מקשיבה" שלושתינו מתחילים בקטיף. אוכלים. נצבעים בעסיס האדום. קולות במעלה השביל. אני מיד רוצה להתחבא והבחור ואמא מתעלמים. קבוצה של פועלים פורטוגזים מסתערים על העץ ליד. אחוות המהגרים הלא מנומסים. אמא שלי אמרה שהיא לא זוכרת מתי בפעם האחרונה היא צחקה כל כך... המכנסיים הלבנות מלאות בכתמים אבל לאמא שלי לא איכפת. בערב אני עושה ריבת דובדבנים עם טעם גן עדן.

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

בערב אני עושה ריבת דובדבנים עם טעם גן עדן.
מתכון בבקשה !!

[לימונדה*]

הי פלונית אלמונית, לא יודעת אם את מכירה אותי אבל אני לא בדיוק בחורה של מתכונים P-: ריבה זה כעיקרון סוכר ופרי. בכל המתכונים הולכים על כמות שווה של סוכר ופרי...לי זה ניראה שערוריה!
אני הולכת על מינימום של סוכר (פחות מחצי), מועכת קצת את הפרי ואז נותנת לזה להתבשל עד שזה מסמיך (חצי שעה?) העבודה הקשה היא לגלען 2 קילו דובדבן. בסוף יצאו שלוש צנצנות ועכשיו אין כלום... אולי ההרבה סוכר נועד לאנשים שמשמרים ריבות לחורף- אצלינו אין מצב.

[אינטו_איציה*]

כמה קסם אדמדם היה בסיפור שלך!
משחרר לדמיין את השחרור של אמא שלך, כמעט והעיף אותי מהתעלות שלי.

ומקשיבה לשיר עכשיו שפרסמת בעבר, music video dreams
ונהנית...

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

כמה התגעגעתי אלייך למונייד!!

כולנו משפחה אחת אומר הצהוב, והלב שלי מתרחב כי איזו משפחה מלבבת!
זרקתם אותי לזכרונות ילדות של טיפוס וקטיף פירות, מעצים מותרים ואסורים גם יחד
אני כ״כ אוהבת דובדבנים!!
גם אצלינו התחילה העונה- אמנם דובדבנים מפלסטיק, במחיר שערוריתי,
(יש גם יתרונות בהיותינו רק שתיים..),
אבל עצם הפעולה של אכילת הדובדנים, משמחת! לראות את שפתיי האפרוח נצבעות בגוון דובדבן, זו חמידות כמעט מוגזמת. מממ והריח..

לי יש עץ פטל לבן מחוץ לחלון המטבח, וכשהוועד לא גוזם אותו לטובת כביסה נקיה על החבל, אז המאבק על הפירות הוא מול העטלפים. עשיתי סדרת תצלומים של עטלפים בCU שכמעט מתאימה לנשיונל ג׳יאוגרפיק.

מתכון בבקשה !!
אם באילתורים עסקינן, לתחושתי אפשר לעשות הרבה מעדנים עם דובדבנים- למשל בסלט (אולי בתוספת תרד ורוקפור), או בבישול עם פרגיות ושרי. הבעיה (בנוסף לגלעון), היא איך לא לחסל את כל הדובדבנים, עוד לפני שהם מגיעים לקערה או למחבת...

נשיקות בצבע דובדבן

[לימונדה*]

כשהייתי קטנה היתה לי חברת נפש ובמקום העבודה של אמא שלה (בשכונה שלנו) היה עץ פטל שחור מדהים. בשיא העונה אני וחברתי היינו מטפסות עד לצמרת ואוכלות ואוכלות ואוכלות.
פעם פתאום באמצע הזלילה הרגשתי בחילה ו...כמו בסרטים אמריקאים הכי וולגרים, הקאתי ערימה של תותים שחורים על המדרכה.

התגעגעתי גם
נשיקות בצבע דובדבן

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

לי יש עץ פטל לבן
עץ תות. לא פטל (שזה בכלל שיח). ותודה לחברה שהפנתה את תשומת ליבי..

[לימונדה*]

כמעט והצלחת לבלבל אותי עם עץ הפטל, ובצדק כי הפירות דומים יותר לפטל מאשר לתות (תותים לא גדלים על עצים אלא על האדמה) באנגלית קוראית לעץ תות- mulberry tree.
פה בגינה יש לנו הרבה שיחים של פירות יער ותותים גם. השנה הבחור הלך הכי רחוק עם הגינה- יותר משישים שתילים של עגבניות (הלכתי על כל מיני זרעים אקזוטיים של עגבניות שחורות, כתומות, וורודות, סגולות, ירוקות, זברה...שמתי כל כך הרבה סוגים ופתאום אני מבוהלת כי אני לא סגורה על עצמי אם יהיו לנו עגבניות אדומות P-:) חוץ מזה יש לנו חצילים (שלושה סוגים), מלפפונים (מנסים לגדל זן ישראלי), שעועית לבנה, תירס מתוק, פלפלים (גם נסחפתי עם המינים- סגולים, כתומים, ירוקים, אדומים, חריפים), קישואים, סלק, חסות, עשבי תיבול והשנה גם בין הערוגות המון פרחים.
זאת תקופה מלאת תקוה- כל השתילים באדמה ואנחנו ממשיכים לתת אהבה לצמחים (קומפוסט, עישוב) שיהיו שמחים. את העבודה העיקרית הבחור עושה- אני על תקן המעשבת.
בימים האחרונים יש תקופת חסד לי ולבחור. הרבה פעמים אני חושבת לסגור את הבלוג הזה כי כל פעם שאני נכנסת לכתוב קופצות לנגד עיני השורות הראשונות אותם כתבתי מתוך מצוקה נוראית. כרגע מרגישה במקום אחר לגמרי. מוקפת פה במשפחה הגרעינית שלי, החיים עם הבחור הרבה יותר ברורים ובימים האחרונים יש משב מרענן של התאהבות מחדש. תוך כדי הכתיבה עורבני נעמד על עדן החלון, הסתכל עלי במבט מבוהל ועף לדרכו.
הילדים נאספו על ידי ההסעה לבית ספר. הבחור בעבודה. הולכת לטיול עם הכלב. בצהוב כתוב ש: ללא חולמים - לְעולם לא תהא מנוחה לעולָם.
ממשיכה לחלום.

[קואלה*]

מקסים, מקסים, מקסים
איזה חיים!
אין לי מילים
בעצם יש לי קצת, אבל הם מתאימות יותר לדף שלי.
הלווי שפעם באמת אבוא לבקר אצלך עם החבורה
כמה חם אצלך באוגוסט?

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

הרבה פעמים אני חושבת לסגור את הבלוג הזה
לימונדה, אני שמחה בכל ליבי על החסד השורה בינך לבין הבחור בימים האחרונים.
את גם מפליאה לתאר את חלקת האלוהים הקטנה שלכם. תענוג.
אבל-
מזותומרת לסגור את הבלוג??
לסגור לסגור, או לסגור ולפתוח חדש?
את ה״למה״, לגמרי הבנתי, אבל הי,
את יודעת מה? תסתירי את מה שלא נוח לך בטקסט נפרש, (שבע תסביר לך איך..). אבל מותק, את לא יכולה לסגור לנו את הבלוג, את כאן בכלל בשליחות!

_ממשיכה לחלום  
ושהמלאכים ילוו אותך בחלומותייך

[לימונדה*]

את כאן בכלל בשליחות! D-:
כמה חם אצלך באוגוסט? כמעט כמו בגבעתיים- רק בלי הלחות והמזגנים (-:

הילדים הביאו לי מתנות ליום האם עטופות בצלופן ונייר קרפ. מתנות שנראו באופן חשוד מעשי ידי הגננת והמורה מסייה רודונדון...עציץ עם טוליפ וקופסת תכשיטים מקרטון ("עכשיו צריך לקנות לך תכשיטים") וגם אבנים גדולות צבועות בצעים עזים עם פיניש של לק ("זה בשביל שלא יעופו לך הדפים"). "איך ידעתם?" אני שואלת אותם "זה בדיוק מה שהייתי צריכה"
מבצבצ לו כאב ראש קטן שהותקף על ידי נורופן בשילוב עם כוסית קטנה ואלגנטית של ארמאנייאק. ארמאנייאק זה הפאר של האיזור שלנו וסגולת החיים הארוכים של הזקנים פה.
התרנגולים שהתרבו רבים על הסטטוס בינהם אונסים את הבנות ללא הפסקה. "ימיהם קצרים" ממלמל הבחור תוך כדי אימון בחץ וקשת.

[במבי_ק*]

התרנגולים שהתרבו רבים על הסטטוס בינהם אונסים את הבנות ללא הפסקה. "ימיהם קצרים" ממלמל הבחור תוך כדי אימון בחץ וקשת.

זאת הרי שורה לטוויטר

אני מחר בבית, אם בא לך התקשר

[לימונדה*]

עדיין לא אוהבת את טוויטר...פה זה הרבה יותר בדיליי
אולי בבוקר

[עדינה_ניפו*]

התרנגולים שהתרבו רבים על הסטטוס בינהם אונסים את הבנות ללא הפסקה. "ימיהם קצרים" ממלמל הבחור תוך כדי אימון בחץ וקשת.
גדול!!!!
אצלינו כרגע יש שלוש תרנגולות שדוגרות יחד על כ 30 ביצים אבל כבר עברו 21 יום מאז ששמתי לב שהן יושבות ואין בוקעות )-: "מה יהיה?" שואלת את עצמי.
יכול להיות שהן לא מופרות? עם שני תרנגולים באיזור? (והרי הפסקתי לקחת להן את הביצים כשמצאתי אחת עם דם)
בודקת יום יום 7 פעמים לפחות.
הייתי בכזאת התרגשות והיא הולכת ודואכת ומקווה בשביל הדוגרות גם (לא רק בשבילי) שיצא מהן משהו, הן כל כך מסורות, זה מעורר השראה.

כרגיל תענוג צרוף לקרוא את המילים שלך מציירות עולם אחר.

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

התרנגולים שהתרבו רבים על הסטטוס בינהם אונסים את הבנות ללא הפסקה. "ימיהם קצרים" ממלמל הבחור תוך כדי אימון בחץ וקשת.
כמה חן והומור מקופלים בתוך שורה אחת קצרה. נפלא

<אמאשלטוסיקדבש (עדיין?) לא יודעת לצייץ, אבל יודעת גם יודעת לגריין>

[לימונדה*]

גיריון שלך שווה פי מיליון על כל ציוץ (ועל אחת כמה וכמה על זה של תרנגול לפנות בוקר)

[קן_לציפור*]

חשבתי לעצמי איזה מהמתכונים של הדובדבנים אתן לך... יש לי איזו עוגה שאני מכינה מדובדבנים חמוצים. אבל בשנים האחרונות אין לי כמעט על העץ (השקיה? רוחות?) ואני לא מצליחה למצא כרגע את המתכון באינטרנט.
אבל... יש לי מתכון מעולה לליקר דובדבנים שיש לי פה כבר 3 שנים. ושווה שווה!!!
קילו דובדבנים
קילו סוכר
בקבוק וודקה.

להכניס הכל לבקבוק עם פתח מספיק גדול שיהיה אפשר להכניס כף ולדוג את הדובדבנים. לסגור היטב. לנסות אחרי חודש/חודשיים.
טעים, חזק ואת הדובדבנים שנמצאים שם בפנים אפשר תמיד לשים על גלידת וניל.

אם ממש תרצי את מתכון העוגה (שהיא מצוינת) אחפש בכ"ז.
לחיים!

[לימונדה*]

הי קןג'י, תודה על המתכון והביקור איזה כיף לך שיש לך עץ דובדבנים (ירוקה מקנאה). מה גם שדובדבנים חמוצים זה הסוג הכי האהוב עלי. הקטנים, אדומים עם הקליפה העדינה והקצת מרירה. מלאי מיץ. סופר חמוצים. לא מחזיקים ממש מעמד אחרי שקוטפים אותם לכן לא נמכרים מסחרית. לחברה שלי בירושלים היה עץ כזה בחצר. הם באמת הסוג הכי מתאים לליקר. נדמה לי שקוראים לליקר "וישניאק". אני רוצה לנסות את המתכון, אבל אולי אני אנסה עם ארמניאק (שזה יהאלכהול המקומי)הבעיה היא רק שהוא כל כך מושלם כמו שהוא, שאני אתבאס לשנות לו את הטעם.
מאחלת לעצמי עוד התקלויות מוצלחות עם דובדבנים השבוע. בדיוק היום הייתי בשוק האיכרים בעיירה הקרובה וחיפשתי אבל לא היו שם דובדבנים מוצלחים. בשוק יש מבנה פנימי (hall) כזה וכל הזקנים שם מוכרים את תנובת הגינה הצנועה שלהם. חסות. ביצים. שום. בצל. גבינות. היום היתה שם זקנה שאני אוהבת כך כך ותמיד משתדלת לקנות ממנה. יש לה עיניים כחולות רכות. שיער קצר. חיוך נעים. על הכסא ליד ישב הבן המגודל שלה (בן ארבעים ...חמישים... שלושים) שניראה על פניו אוטיסט. יש לה את התותים הכי מכוערים בשוק. מצומקים. אדומים. פיצפונים. צורות משונות. (ההיפך מ"כל תות ממיליאן" מהכרמל ומחנה יהודה). מזהה אותם כמו התותים של פעם עם טעם מרוכז של גן עדן. קניתי שני קילו ויצאו לי שתי צנצנות ריבה מדהימה. הולכת על פחות ופחות סוכר כל פעם. במילא הריבה לא נשמרת אצלינו יותר משבוע- וסוכר בכלל נועד לשמר לאורך זמן . אכלנו על יוגורט עיזים. מושלם.
לחייך! לחיים... סאלוט!

[לימונדה*]

מחר הודיעו שיהיה|H| היום ירח מלא
העייפות מנצחת אותי עוד ערב מחדש
בטלויזיה סמואל ל. ג'קסון בצרפתית
וזה פשוט יותר מדי בשבילי עכשיו
שיהיה לילה טוב

[לימונדה*]

בלילה, לאורו של הירח המלא ואחרי כוסית ארמאנייאק וג'ויינט היה רגע שבו אני והבחור התבלבלנו ולרגע חשבתי שהוא מישהו אחר לא מוכר והיה מין ריגוש כזה קטן והתערבבות נעימה. נשיקות בין הסדינים החדשים הלבנים והנעימים כל כך. לפנות בוקר אני מרגישה שקיבלתי. הללויה! יום ראשון של מחזור בסינק עם הירח המלא. מענין מה זה אומר. השעון המעורר מצלצל. הבחור הוא מחסידי "הנודניק". אין דבר שאני שונאת יותר מלהתעורר לרגע, לקטוע את החלום, לחזור לישון ואז להתעורר אחרי עוד עשר דקות לעוד עשר דקות של שינה. אבל הבוקר אפילו לא שמעתי את קולות השעון ואת הניג'וסים. רק כשהילדים התעוררו הצלחתי איכשהו לגרד את עצמי מהמיטה. כוס קפה. יום יפה... בית הפוך P-: וערימת ניירות על השולחן מהסוג הגרוע ביותר- חשבונות, מיסים ושאר עינינים דחופים שצריך להתמודד איתם.
בנתיים יושבת לי בשמש עם כוס קפה מספר שתיים וסיגריה מגולגלת מספר אחת ותוהה אם עדיף להסתער על הנקיונות והחשבונות או אולי קודם מקלחת ואז....
הולכת להתקלח.

[לימונדה*]

רגע נוגה מהחיים בכפר.... אני והבחור עומדים מעבר לגדר ומתבוננים ביחד על גינת הירק. הילדים משחקים ברקע. שורות של ירקות רעננים מאורגנים להם בשורה לא ישרה פלס, אלא הרבה יותר רומנטית. עגבניות ראשונות מבצבצות. תירסים. חצילים. פלפלים. שיחי פטל שעוד רגע יבשילו. קישואים ראשונים. תותים. צמחים שמחים. שביל אבנים חדש שתוחם מין גינת פרחים, עשבים וולוונדר. פעם ראשונה שאנחנו הלכנו על כךל כך הרבה פרחים בין הירקות. זאת היתה הרבה עבודה. אני בעיקר עישבתי אבל הבחור חפר ושבר את האדמה בידיו.
זוהי ללא ספק הגינה הכי מוצלחת שהיתה לנו עד כה.
אני מתמלאת הערכה לכישוריו ופתאום שמה לב לבחור הצעיר, השרירי והמיוזע שעומד לידי. כנראה שמשהו במבט שלי משתנה. הוא מזהה את המבט.
אנחנו מתחבקים ופתאום חיבוק שהופך אינטימי. חיבוק משמעותי. מריחים אחד את השני בעורף
ואז הבחור שואל :"תגידי את לא במחזור?..."
אני: "כן...למה אתה שואל?"
הבחור: "כי זה מרגיש לי אחרת"
אני: (בציניות): באמת? איך זה מרגיש לך הפעם? לא כאבה לך הבטן כמו תמיד?
הבחור: אני אותו דבר.. אבל משהו בך שונה מכל הפעמים האחרות שאת מקבלת. אני חושב שזאת פעם ראשונה שאת כזאת נחמדה במחזור...מחייכת וזה [-:
הוא אמר את זה בכזאת תמימות לא מתוחכמת שזה כמעט שבר לי את הלב.

[עדינה_ניפו*]

כל כך שמחה לשמוע על המבט האחר שלכם (-:
ומהגינה אני ממש ירוקה!

[פלוני_אלמונית*]

אני פה בשביל לשים אייקון של |חמסה|. (איפה הוא?)
מ ק ס י ם !

<כן, זו אני>

[לימונדה*]

ילד ואבא מכורבלים בבוקר על הספה
ילד: אבא נכון שאתה הפות שלי?

תרגום בגוף הסרט: בצרפתית המילה פות היא מקבילה למילה סחבק או buddy באנגלית.
בבית ספר היא נמצאת בשימוש מוגבר: "הוא פות שלי!", כשהבנים רבים "אתה כבר לא פות" "אנחנו לא פותים". מנסה שהם לא יערבבו שפות ובכל זאת משתעשעת לי בבית מלא פותים D-:

[הגבירה_בחום*]

ובכל זאת משתעשעת לי בבית מלא פותים
לא מצ'עמם אצלכם (-:
וגם

[לי_אורה*]

אוי גאד... סיימתי לקרוא הכל הכל.
מה אקרא כשעוד פעם יהיה לי קצת זמן??
רוצה עוד
מקווה לעוד.
בצהוב: כולנו זקוקים לחיבוק. לא יודעת למה, אבל זה נראה לי קשור.
מקווה שלא הפרעתי שככה הפצעתי פתאום.

[אינטו_איציה*]

לימונייד...
אין לי מילים.
אני כזו רומנטיקנית...לרגע יכולתי להריח את הריח של שניכם עם הריח של הגינה והירח המלא ...(אולי בלבלתי בין הזמנים, אבל נו, הרומנטיקה)

מקסים,
ועוד יותר נפלא שאת מתענגת על הרגעים האלה.
שימשיך.
לא, בעצם, שיהיה - ההווה .

[לימונדה*]

ליאורה, ברוכה הבאה לעולם של לימונדה (-:
אינטואיציה- איזה כיך כשאת מבקרת...וזה שאת חושבת שזה רומנטי... לפעמים אני מסתכלת על החיים האלה שלי, שכנראה בחרתי ברגע של חולשה רומנטית, וזה ניראה לי כל כך מופרך שאני העירונית והחברותית, שמעולם לא הייתי יותר מדי ילדת טבע, מבלה את הימים שלי ברדיפה אחרי תרנגולות ואפרוחים ובעבודה בגינת ירק. עד לא מזמן זה היה ניראה לי כמו טעות אכזרית של הגורל.
דווקא התכוונתי לבקר פה...אתמול מצאתי את עצמי כותבת משהו בדף ילדים וטלוויזיה ופתאום גיליתי איזה כיף גדול לכתוב. כל כך הרבה פוסטים מבוזבזים רצים לי בראש כל היום.
השבועות האחרונים היו עמוסי דובדבנים. גילינו עץ פיראי מפוצץ באלפי דובדבנים קטנים שחורים. עוד כמה ימים הם ירקבו על העץ או שהציפורים יפשטו עליו. העץ נמצא על השטח של בעלי הבית ולא נעים לי ככה לקטוף בלי רשות. פעם אחת כבר נתפסתי גונבת פירות עם הילדים וזה היה מאד לא נעים להינזף ככה לידם. זה היה כמה שבועות אחרי שהגענו לפה ועדיין לא הבנתי את חוקי המקום- פה זה נחשב קצת טאבו לקטוף בלי אישור. האמת שניראה לי שבזה גובל ה"פשע" באיזור שלנו נטול הפשע (מעולם לא נעלנו את הבית ואני נוהגת להשאיר את המפתחות באוטו). בחזרה לסיפור הגניבה עם הילדים: נסעתי איתם באוטו ופתאום ראיתי מין שדרה בחזית של בית מפוצצת, כמו שבחיים לא ראיתי, עם אלפי שזיפים מדהימים קטנים. הזן צהוב. כתום. אדום. חלקם נפלו כבר על הקרקע. בלי לחשוב פעמיים עצרתי את האוטו ושלושתינו הסתערנו על השזיפים ואכלנו בחדווה. רק שאחרי כמה זמן יצאה בעלת הבית וזה היה מאד לא נעים... האישה היתה סופר אנטיפתית ואמרה לי בציניות מרושעת: "בון אפטיט". זה הביך אותי כל כך להיתפס ככה עם הילדים [-: "אמא אנחנו גנבים?" הם שאלו "רק התבלבלנו" אמרתי. אפשר לחשוב...
אז הפעם, לאור ניסיון העבר, החלטתי ללכת לבקש רשות מהשכנים שאישרו (אין להם זמן להתעסק עם עץ דןבדבני פרא מבחינתם זה מזון לציפורים).
הילדים אכלו ישר מהעץ כמו חיות- בלי לקטוף. ואני מילאתי שקיות ובבית רקחתי שלוש צנצנות של ריבה. אתמול הבחור חזר מהעבודה עם ארגז דובדבנים- כתומים אדומים, צהובים קטנים וקשים ושחורים ענקיים בגודל שזיף! יש מצב שאכלנו קילו כל אחד. (לקליינטית שלו יש 17 עצי דובדבן והפירות רובם כבר נפלו מהעץ...כואב הלב איזה ביזבוז).

ימים טובים עוברים פה עלינו- ואולי בגלל זה אני כותבת פחות (שמתי לב שאני נוטה לכתוב כשהכל ממש רע).
אני והבחור חברים. הילדים משו משו. אמא שלי קרובה. מרגשיה מקורקעת.

[לימונדה*]

אה... כמעט שכחתי עוד עידכון מהשטח: לפני שבוע הבחור הוריד תרנגול ראשון (עם החץ וקשת כמובן) היה טעים...
אתמול הוא קצר עוד אחד אכזרי במיוחד (אונס תרנגולות דוגרות= גזר דין מוות). הילדים עבדו ביחד עם הבחור והוציאו את הנוצות. לא מזיז להם כהוא זה...ההפך מקרב אותם עוד יותר לצלחת... לפני כמה ימים הגיע הבן דוד לארוחת ערב, חובב בשר מושבע, כשגילה שיש רק פסטה נפלו פניו "לא נורא אל תידאג אומר לו הבכור "נהרוג לך איזה שאתה רוצה"
מחשבה- אולי אני אכין מחר תרנגול ברוטב דובדבנים?
היום בקעו דור רביעי של אפרוחים. מקוה שהן בנות מטילות

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

תודה שאת משתפת, איזה משב מרענן לקרוא אותך.

[עדינה_ניפו*]

_אה... כמעט שכחתי עוד עידכון מהשטח: לפני שבוע הבחור הוריד תרנגול ראשון (עם החץ וקשת כמובן) היה טעים...
אתמול הוא קצר עוד אחד אכזרי במיוחד (אונס תרנגולות דוגרות= גזר דין מוות)._
את כל כך מצחיקה אותי עם התיאורים שלך!

היום בקעו דור רביעי של אפרוחים. מקוה שהן בנות מטילות
כל כך מקנאה. פה רק 3 שרדו (מתוך איזה 30 ביצים. מישהו פה הסביר לי מה הסיבה אבל אין לי כח לפרט עכשיו, עייפה מידי)

וגם מקנאה בכם על הדובדבנים! אצל דוד שלי בחצר יש עף דובדבנים ענק ובעונה אין דבר מענג מאשר לעמוד תחתיו ולאכול כמויות... הבעיה היחידה היא שהעץ שלו גר בקולורדו יחד איתו, קצת רחוק ואנחנו מגיעים לשם רק אחת לכמה שנים )-:
צריכה לעבור לצפון בשביל הדובדבנים ואני חולת מדבר... תמיד צריך להתפשר על משהו.

תמשיכי לענג אותנו בתיאורים
ואם הכנת עוף בדובדבים אנא תחלקי איתנו אפילו אם זה רק בתיאור.

[לימונדה*]

כואבת לי הבטן מרב דובדבנים P-: היום בערב, התקיימה ישיבת אמהות מבית הספר אצל אחת האמהות בחצר. בחזית הבית שדרה של עצי דובדבנים מפוצצת בפרי. כשאני מציינת לאמא את התפעלותי מהעצים היא נותנת לי ארגז ואומרת לי לקטוף כמה שאני רוצה ושהפירות נרקבים על העצים. היו כל כך הרבה סוגים- הסוג הכתום צהוב עם הלחיים הסמוקות (משום מה הטעם של העץ לא היה מוצלח), אדום גדול (קצת מיימי), אחד העצים היה מכוסה דבורים וכשהושטתי יד לקטוף, שמתי לב שהעץ בוויברציות (אני מרימה את הראש ורואה קן דבורים רוחש). מפחיד!!!
לבסוף מצאתי את הסוג האהוב עלי ביותר, הסוג הקטן והחמוץ. כל הערב אני אוכלת. עוד ועוד....לא יכולה להפסיק
הבחור מאמין שאם אוכלים בזמן את כל הפירות, כמה שרוצים בעונה, הגוף אוגר את הויטמינים לכל השנה.
חברה שלי מארי אמרה שאם אתה מפספס משהו בטבע (נגיד את עונת הדובדבנים) אז צריך לחכות לו שנה שלמה. ועל זה אומר הבן שלי: "ככה זה העולם"

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

איזו יופי.
חיי חוה בגלגול עדכני, עם טוויסט פמיניסטי.
הגבר, לא רק שהורג את התרנגול, אלא גם מורט את נוצותיו והופך אותו לעוף.
האשה, (הארטיסטית באופייה), אמונה על המלאכה הרומנטית של קטיף דובדבנים והכנת ריבות.
<טוב וגם על הבישולים, הנקיונית, ועוד כל מיני, אבל זה כבר מחוץ למסגרת של הציור. >

פלן דה ביזו.

[לימונדה*]

יוליקו- פתחתי דואר ללימונדה, נפרד משלי. מוזמנת לכתוב לי פה: [email protected]
קצת מתביישת להתקשר [-: ... אבל תודה על החיבוק והצעות חברות זה תמיד משמח!

ימים טובים. היום הלכתי לעיר הקרובה לפגישה לקידום יוזמה תעסוקתית חדשה שלי. כל פעם מחדש מדהימים אותי השירותים פה!
יש תחושה שכל משרדי הרווחה האלה עובדים בשבילך- כלם סופר נחמדים, משרדים יפים ומודרנים, שירות מכל הלב. ^{חוץ מלמצוא לך עבודה} משרד העבודה מאמן אותך, מלווה אותך, מקדם אותך ואני כמעט בטוחה שגם יעשה בשבילך מניקור אם צריך... רק שכרגע אני צריכה עבודה יותר ממניקור P-:
מול המשרד שאליו הלכתי יש חנות בגדים יד שניה מעולה. בעיקרון אני שונאת מושבעת של שופינג מסודר (מקבלת סחרחורת מקניונים ורחובות של שופינג) ומצד שני חובבת מושבעת של כל מה שמתגלגל לו בחנויות יד שניה ובשוקי פשפשים ובמכירות של מקומיים (בסופי שבוע כל פעם כפר אחר עושה מין שוק קח תן vide grenier והכל במחירים מאד סימליים). יש עוד כל מיני חנויות רווחה שמעסיקות הומלסים (emmaus) שגם מרגיש תמיד כל כך טוב לקנות שם.
כשחייתי בניו יורק הייתי הולכת פעם בשבוע לפסיכולוגית. כמה פסיעות מהמשרד שלה, היתה חנות של salvation army ובגלל שזו היתה שכונה מבוססת (עשירה מאד) היו שם תמיד דברים איכותיים.
הפכתי את זה למנהג קבוע ללכת לפסיכולוגית, ולבכות שעה ואז מיד אחר כך ללכת למדוד בגדים ותמיד לצאת אם משהו- אפילו אם הוא סימלי בלבד. אין כמו זוג מגפיים חדשות לנפש מדממת (-:
היום הורדתי בחנות היד שניה שלוש שקיות עמוסות בבגדי ילדים. האמת שהבגדים שלנו הם קצת יד אחרונה... הצרפתיות אלופות בלשמור על בגדים נקיים כך שלרב אני מרוויחה בקניות מעולות. בחנות הזאת מוכרים 4 בגדי ילדים ביורו!!! אבל היום מצאתי דברים רק לעצמי... מכנסיים מעולים (גם זוג שיכול להתאים לאשת קרירה המהממת שאני רוצה להיות!), חולצות, חצאית תוצרת יד (הם מעסיקים אנשים חסרי בית בתפירות ושיפצורים של בגדים), שמלה קיצית יפה. איזה כיף!!!
חוץ מזה שהסתפרתי גם (במקום שבו נכנסים ללא תור ותספורת עולה 22 יורו). מרגישה מיליון דולר!!! (והוצאתי רק ארבעים!)
לילדים היום יש "פתיחה" (vernissage איזו מילה יפה) לתערוכה של עבודות הקרמיקה שלהם.

מציינת יום ראשון לקיץ

[הגבירה_בחום*]

החיים שלך, מותק, נשמעים משו משו כמו מתוך החלומות הפרנקופיליים העמוקים ביותר שלי (-:
משמח מאוד לקרוא!
משתתפת בשמחת הדובדבנים שלך. בעברי הרחוק בצפון עבדתי במטע דובדבנים, שלחו את החתולה לשמור על הדובדבן שבקצפת... ימים שלמים הייתי יושבת על הטרקטורון "שלי" (כלי הרכב שקיבלתי הרבה שנים לפני שקיבלתי רישיון נהיגה) מתחת לעצים מתפוצצים מפרי בעוד הקוטפים שהיו כבר אז בעיקר תאילנדים או דרוזים ממונים הקטיף המסיבי, ואותי שמו כמשגיחה.. זו היתה בדיחה טובה וגם טעימה מאוד (-:
טוב לקרוא אותך מותק. @}

[לימונדה*]

ברכת הגומל
תודה אלוהים על זה שאנחנו בחיים. תודה על הילדים המקסימים בעולם (שיושבים לידי עכשיו טובלים חתיכות של לחם בכוסות גאספאצ'ו קריר), תודה על הבחור, על המשפחה שלי, על עצמי
מתעוררת בבוקר קיצי זה מלאת הודיה (שואלת את עצמי את השאלה הנצחית הרטורית, למה היתי צריכה נסיון כזה בשביל להגיע למצב של הודיה).
אתמול לילדים היה טיול שנתי. הקטן נסע עם הגן שלו לגן חיות והגדול נסע עם בית הספר לכפר גולואז עתיק שבו הוא למד לחרוט על נייר מצופה בשעווה. שניהם חזרו עייפים ומרוצים. אספתי אותם יחד עם ההורים האחרים מתחנת האיסוף. בדרך הביתה לקחתי שביל קיצור, כביש אחורי מפותל שנוסע בין כמה חוות שכנות. הכביש הוא צר ויש מקום לרכב אחד. לרב אני אוהבת לקחת את הדרך הזו. יש נוף מדהים. סוסים. פרות. חוות ברווזים. נדיר להתקל ברכב אחר, אבל אם נתקלים באוטו או טרקטור, אז בהתאם לסיטואציה אחד מהרכבים יורד לשוליים. אתמול נסעתי בשביל באופן מודע מאד לאט. זה היה בעקבות זה שבבוקר נסעתי עם הבחור והוא סיפר לי שבעיקולים יש הרבה "נקודות עיוורת" שלא רואים מי בא לקראתך והפציר בי לנסוע לאט. מוזר שדווקא באותו יום הוא אמר לי את זה (לא בפעם הראשונה) אבל הכי מוזר שזה ממש היה אצלי בראש כשנסעתי באותו רגע. אני חושבת שנסעתי על 30 קמ"ש, יוצאת מעיקול פתאום ראיתי רכב לבן דוהר לעברי (ניראה לי שהוא היה לפחות 90 קמ"ש). הנהג ניסה לבלום אבל הוא נסע מהר מדי ולא הצליח והתנגש בנו פרונטאלית. זה היה כל כך מפחיד!!!! זאפטה אדירה בצד ימין הקדמי של הרכב. מצחיק איך ברגעים כאל הכל מאט. אני זוכרת את הפרצוף של הנהג במין slow motion העיניים הכחולות נפערות. בראש שלי אני בטוחה שזה נהג חדש. מתבגר עם רשיון בן שבועיים. ההתנגשות היתה חזקה. ואני שומעת את הילדים מאחורה. הם בסדר. הבכור קצת מבוהל. אני בסדר. יוצאים מהרכב (שמשמיע קולות משונים ומטפטף נוזלים ירוקים זוהרים). אני מזהה את הנהג. שכן שלנו, אחד האבות מהבית ספר שמיהר לאסוף את בנו. האמת פרצוף די יוצא דופן בנוף המקומי של איכרים. היפסטר עמוס קעקועים (יש לו חנות קעקועים בעירה הקרובה). כבר שלוש שנים שאני נתקלת בו ומעולם לא החלפנו מילה, עד לסוף שבוע האחרון שבו הוזמנו לאותה מסיבה. חברה שלי מארי אירגנה מין קומזיץ ענק ביום שבת והוא והמשפחה שלו הוזמנו גם. הוא בחור מאד עדין. אבא רגיש ומאד אוהב את הילדים. מחבק ומנשק. אשתו מין פרחה בהמתית ושלתנית, קצת כמו מוכרת דגים מהשוק. יש להם ילדה, אמה, בת תשע ועוד ילד קטן יותר שהולך עם הצעיר לגן. באותו ערב בקומזיץ יצא לי לדבר בעיקר עם אמה, ילדה מדהימה שהזכירה לי את הילדה ב-little miss sunshine. מלאת שירים וריקודים מצחיקים.
חזרה לתאונה. הנהג ישר רץ לילדים. בודק אותם. מנשק אותם. אני במצבים כאלה די רגועה. כמעט אפאטית. מתקשרת לבחור. אנחנו חמש דקות מהבית. כמה דקות אחרי ההתנגשות אשתו מגיעה עם הילדים וצועקת עליו. למה הוא נסע? (הוא מסביר שרצה להביא לה את כסא הבטיחות לקטן).
אמה לוקחת את הילדים אליהם הביתה. הבחור מגיע. אנחנו הולכים אליהם הביתה לנסח את המסמכים לחברת ביטוח.
בלילה אני מתקשה לישון. מתהפכת במיטה וחושבת על כמה הכל שביר כל כך...על מקריות, על העולם.
מתעוררת לבוקר של סידורים. מתקשרת למוסך. לגרר. לחברת הביטוח.
מסביבי הילדים מתרוצצים עם כל מיני רעיונות ופרויקטים ואני מנצלת את ההפוגה לבוא לפה ולכתוב תודה

[אלונית*]

ברוך השם, לימונדה, תודה לאל שכולכם שלמים ובריאים.

[הגבירה_בחום*]

פףףף... תודה לאל מותק.

[במבי_ק*]

אוי, אוי, איזה פחד!!! תודה שכולכם בסדר!

[לימונדה*]

היום שאחרי הוא תמיד כל כך מבלבל. מצד אחד הקלה אדירה, אנחת רווחה, ושמחה על מה שקיים בחיי. הודיה. מצד שני תחושות דכואונית קלה וקושי להתמודד. תחושת רייקנות.
יש לנו סוכן ביטוח חלקלק ומעצבן במיוחד. היום הוא בא לעזור לי עם הטפסים, להסתכל על התמונות, לראות את מקום התאונה ואת סימני ההחלקה של הרכב האחר על הכביש. סוכן הביטוח החלקלק עוזר לי במילוי הטפסים ומסביר לי שיש כאן מקרה מובהק שהבחור התנגש בי ושהם צריכים לקחת אחריות מלאה. אין מצב שאפשר לקרוא אחרת את הסיטואציה, עכשיו רק נותר שהגברת והמקעקע יחתמו. תוך כדי שאני והסוכן הביטוח ממלאים את הטפסים מצלצלת אלי הגברת. אני אומרת לה שאני בדיוק עם הסוכן ואתקשר אחר כך. אני שואלת את הסוכן אם הוא מעונין לנסוע אליה ולעשות ביחד איתה את ההסכם עכשיו. הוא מסכים. אני מראה לו על הכביש ואת 35 המטרים שצרובים על האספלט שהבחור עשה תוך כדי בלימה והחלקה לנתיב שלי. מגיעים לבית של השכנה. היא מתחילה לבכות ואמרה לי "אין לנו כסף. אני לא מאמינה איך התהפכת עלי. אתמול אמרנו חמישים חמישים. אין לנו כסף...אנחנו חיים מקצבה של שמונה מאות יורו לחודש ועכשיו אין לנו רכב בלה בלה בלה... " לא משנה שבעלה כמעט הרג את כולנו. בגלל השפה והאופי האגרסיבי שלה אני מתחילה להרגיש כנועה ומתנצלת וסוכן הביטוח מתהפך עלי ואומר לי אוקיי אז נלך על חצי חצי. מה שאומר שנצטרך לשלם את חמישים האחוז למוסך מכיסינו ומה שייקר את הביטוח שלנו בעשרים אחוז. אוף....הצרפתית הזאת. איזה קושי להתבטא במצבים כאלה. תחושת נכות וחוסר אונים.
יצאתי בלי לחתום. אמה החמודה ניראתה מבולבלת. האמא שלה לא הפסיקה לעשן ולהקפיץ בעצבנות את היד עם הסיגריה. בא לי להרוג את סוכן הביטוח, את המקעקע ואת אישתו.
בנתיים בבית הילדים חמודים אבל הבחור גם קצת עולה לי על העצבים.
מה יש להוסיף...החיים. רגע אחד אופוריה ותוך כדי היממה התפכחות ודיכאון. לא משעמם כאן לרגע...

[לימונדה*]

נדמה לי שלסינים יש קללה כזאת: "שיהיו לך חיים מעניינים"

[לימונדה*]

ניזכרתי שבביקור האחרון לארץ, עם הילדים, עלינו ביחד על מונית והנהג היה מעצבן ותחמן במיוחד וקצת תפס עלי תחת (כאילו שאני "טוריסטית") ופתאום פתחתי עליו פה והשתקתי אותו.
אני זוכרת בעיקר את המבט של הבכור, שהיה מאד מופתע מהפן הלא מוכר של אמא שלו שיצא לו פתאום כששלפתי ציפורניים.
מצד אחד הפתעה גמורה ומצד שני ראיתי איך הוא התמלא התפעלות וזרק לי מין מבט שאומר "ס-ח-ט-י-י-ן א-מ-א".
פה ההתנהלות שלי, בגלל העובדה שאני עדיין מדברת צרפתית מגומגמת מתובלת בשגיאות, שמה אותי מראש במין עמדת נחיתות. הלך רוח מתנצל וכנוע. סיוט. היום בעקבות התקרית אצל הגברת, עם סוכן הביטוח, הרגשתי כל כך חסרת אונים... במקום לצעוק ולהפוך שולחנות על זה שהבעל שלה היה חסר אחריות ונכנס בנו ובנס יצאנו מזה, ישבתי לי בצד כנועה, ו(ותוך כדי) מנסה להטות פעלים לזכר ונקבה וכל שאר ההטיות המופרכות בשפה הבלתי אפשרית הזאת.....אאאאוווווףףףף...
הבחור אמר שמחר הוא יוצא לסוכנות הביטוח חמוש בחץ וקשת
_ס-ת-ם... הייתי רוצה (-:
ובכלל אני אמורה לשמוח מזה שאני בחיים והכל בסדר.

[יוליקו*]

טוב שנגמר רק בנזק לרכב.
אירוע כזה מכניס הכל לפרופורציה.
לחיות כל רגע. בהווה. עם הגאספאצ'ו, ועם היתושים.
כמו ששרה נעמי שמר: על הדבש ועל העוקץ.....שמור אלי הטוב
והיום, את בסדר?

[יוליקו*]

רק עכשיו קראתי על ענייני הביטוח. מעצבן!!!!
יש יתרונות בלהיות זר. לדוגמא הלגיטימציה להיות שונה, לרחף מעל עיניינים מקומיים ופוליטיקות למיניהן, ולקחת פחות ללב כי זה לא שלי...והרחבת האופקים, גמישות מחשבתית.
ויש מצד שני את הזרות, המבטא, קשיי ההתבטאות והעלגות, והררי האדמיניסטרציה, שקשים יותר מלמקומיים.
הזמן עובר, וגם זה יעבור איתו.
אולי עדיף לחתום רק אחרי התיעצות וזמן למחשבה?

[לימונדה*]

מסכימה עם יוליקו שיש יתרונות להיות זר ומצד שני בהתמודדויות שנעשות קשות, או קיצוניות כמו לדוגמא תאונת הדרכים, אני מרגישה כזה חוסר אונים. אין לי יכולת להפוך שולחנות, כל מה שנתר לי לעשות הוא להתאמץ להיות מובנת. עוד שיעור בחיים. שמחה שיצאנו מזה וכולם טפו טפו טפו בסדר, אבל עכשיו צריכה לאסוף את השברים. להיות פה בלי אוטו, אפילו אם זה לכמה ימים עד שתעבור ההתמודדות עם חברת הביטוח והבירוקרטיה, זו חתיכת התמודדות- במיוחד שההורים תלויים בי להסיע אותם. סוכן הביטוח החלקלק הפך אצלי לאיש שמככב בסיוטים. מחכה בקוצר רוח שכל הסיפור יהיה מאחורי ואז ארוץ להחליף סוכנות ביטוח. בנתיים לא חותמים על כלום אלא מנסים להוכיח לסוכנות ביטוח שאנחנו לא אחראים במקרה הזה.
אחרי כמה ימים חמים במיוחד מסתמנת היום הפוגה בחום. יום אחרון של הילדים בבית ספר.
היום מסיבת סיום והופעה (והתמודדות עם המפגש המחודש עם המקעקע ואשתו). החלטתי לא לספר להורים אחרים מהכפר על התאונה- פה כולם מדברים ללא הפסק. פשוט אמרתי שהאוטו במוסך.
מנסה להתחבר מחדש לשמחה פשוטה ולהודיה על מה שיש.... עגבניות, מלפפונים, תרנגולות, משפחה. חיים. (וגם כלים מלוכלכים בכיור)
הולכת להתקלח ולהתחיל את היום.

[שבע_יהלום*]

לימונדה שלי אהובה
מאוד רוצה למצוא זמן היום מחר לכתוב מלא
בינתיים באתי לתת חיבוק גדול של הודיה
וחיזוק ברכת הגומל
וגעגוע

<לאחרונה אני מסתובבת עם תחושה חזקה שעוד מעט את ואני נתראה. גם אם זה עוד כמה חודשים או לא יודעת.
הצהוב אומר שאפשר להזמין הזדמנויות. שובב זה. >

[לימונדה*]

מזמינה הזדמנויות @}

[הגבירה_בחום*]

היום בעקבות התקרית אצל הגברת, עם סוכן הביטוח, הרגשתי כל כך חסרת אונים... במקום לצעוק ולהפוך שולחנות על זה שהבעל שלה היה חסר אחריות ונכנס בנו ובנס יצאנו מזה, ישבתי לי בצד כנועה, ו(ותוך כדי) מנסה להטות פעלים לזכר ונקבה
כ"כ מזדהה איתך. זה נשמע כמו מה שאני הייתי עושה.
לא פותחת את הפה עד שבטוחה שמה שיוצא ממנו ערוך וארוז באופן מושלם ובינתיים אחרים עם עילגות מבטאים בנוחיות עם שפת גוף וידיים את מה שעל ליבם (-:
העניין עם הביטוח ועוד יותר ההתייחסות של הנהג ואשתו מרתיחים וממש מתבקש לענות להם בשפתם (כמה קשה לי עם אנשים מתלהמים) באופן שקט אך תקיף. אין מישהו בחוג החברים/ קרובים אליכם שיכול לעשות את זה בשבילכם?

מנסה להתחבר מחדש לשמחה פשוטה ולהודיה על מה שיש.... עגבניות, מלפפונים, תרנגולות, משפחה. חיים. (וגם כלים מלוכלכים בכיור)
נשמע כמו רעיון טוב.
גדול

[לימונדה*]

סיפור, מה הסיפור שלך?
לא הבנתי כלום!
וכמו שקואלה כתבה, הנוכחות שלך לא מתאימה לי...
מוחקת

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

באתי לתת חיבוק אחרי החוויה המטלטלת, להצטרף לברכת הגומל ולשלוח חיזוקים על ההתמודדות המעצבנת עם אשת המקעקע והסוכן הנלוז.

ואז קראתי את ״סיפור״ והבטן שלי התהפכה.
קטע רע.

חיבוק.

[קואלה*]

לא הספקתי לקרוא את "סיפור" וכנראה שטוב שכך

באתי לתת חיבוק אחרי החוויה המטלטלת, להצטרף לברכת הגומל ולשלוח חיזוקים על ההתמודדות המעצבנת עם אשת המקעקע והסוכן הנלוז.
גמאני לימונייד
תאונת דרכים זאת חוויה מטלטלת גם אם מסתיימת בלא פגע רציני לגוף
איך את? הילדים?

[לימונדה*]

באמת הסיפור עם סיפור הכניס אותי לסרט...P-: באסה
כבר הרבה זמן חושבת ביני לבין עצמי למחוק את שהיה (או לפחות להצניע ולהכניס לסימן פלוס).
ממש מתבקש להתחיל דף חדש. להתקדם. מה שהיה היה. צריכה לברר עם שבע איך עושים.
עוד עינין טכני הוא שלא הצלחתי עדיין לגבות לעצמי את הבלוג למחשב- עדיין בלי תוכנת עיבוד תמלילים בעברית למק. רעיונות?

ימים משונים. מאז התאונה לא מפסיקה לקפוץ לי עין ימין. מרגישה את הלחץ. היום התעוררתי בשש בבוקר להתקף אלרגיה מטורף. משהו קיצוני במיוחד. ישנתי באמצע היום לשלוש שעות.
בשבוע האחרון מצאתי לי חברות חדשות, בזכות ההתמכרות לסדרת הטלויזיה ל season]גירלז 1[/po].html הסדרה הזאת מצחיקה בטירוף. משב רוח רענן וסקסי.
לא עייפה. הולכת לראות עוד פרק אחד אחרון. אוכלת ריבת דובדבנים בכפית (צנצנת אחרונה). נרגעת מההתקף

אמא של טוסיק דבש- ביקור שלך אצלי מחמם לי את הלב ונותן לי תחושה שהעולם הזה עוד קצת שפוי! חיבוק גדול
ושיהיה שבוע טוב לכולנו

[לימונדה*]

קואלה, כתבתי לפני שהספקתי לקרוא. אין סיפור- סתם טרול מטורלל (-:
חיבוק בחזרה

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

לא הצלחתי עדיין לגבות לעצמי את הבלוג למחשב- עדיין בלי תוכנת עיבוד תמלילים בעברית למק. רעיונות?
אולי להעתיק למייל (לשלוח לעצמך או דרך שמור טיוטה) ולשמור בפולדר נפרד. אם ארוך מדי למייל אחד, פשוט תחלקי לשבועות או חודשים תלוי באורך המקסימלי האפשרי למייל.

יש גם ג׳מבו מייל אבל לא בטוחה אם צריך לזה תוכנת עיבוד תמלילים בעברית.
(חוצמזה מוזר לי שאי אפשר להוריד תוכנה כזו מהרשת).

שיהיה יום נפלא, נטול תסמיני אלרגיה.

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

אבל...
אם אין לך בעיה עם החשיפה-
עדיף טקסט נפרש- לטובת מצטרפות חדשות ובכלל. @}

[לימונדה*]

תודה אמא דבש (לא הסגרת אם יצא לך כבר לראות את "בנות" סקרנית...)
לא סגורה על איך עושים טקסט נפרש...חוץ מזה שלא מצאתי מעבד תמלילים למק- יש לי וורד רק לא בעברית. אם מישהי יודעת על משהו שמסתובב ברשת אשמח (לא "מלל")
ביזו ביזו

[יוליקו*]

כתבתי לך למייל.

[לימונדה*]

מנסה לערוך את הטקסט לטקסט נפרש והוא ניתקע לי...
מישהו?

[שבע_יהלום*]

את עדיין צריכה עזרה?
הי, גיליתי שסוגריים מקושטים עושים נשיקה
}{

[לימונדה*]

מאבדת סבלנות עם עבודת הנמלים של העריכה.
ניראה לי שאני יותר מדי ADD בשביל להתעסק בזה.
לוקחת הפסקה...

[לימונדה*]

זהו. אני חושבת שהצלחתי לדחוף את כל הסבל לסימן פלוס קטן ונישארתי עם קיץ, דובדבנים ותרנגולות.
בפועל אני תקועה בבית בלי אוטו. אולי מחר המוסך ישחרר לי רכב חילופי. אם כל עינין התאונה לא היה גרוע מספיק כשלעצמו, עכשיו אני מרגישה שאני נענשת שבעתיים כי מסתבר שגם אין לי אוטו במשך שבוע וגם זה יעלה לנו המון כסף (כי הביטוח נכון לעכשיו מתחייב רק על חמישים אחוז).
חוץ מזה שהעין הימנית שלי עדיין קופצת.
הילדים בבית ספר. משום מה יש להם עוד כמה ימים השבוע, כמובן שרק ברגע האחרון גיליתי.
אז היום מצאתי את עצמי תקועה בבית, ובמקום לנקות או לעשות משהו מועיל, העברתי בוקר שלם בלערוך את הדף שלי ולמחוק סימנים....
בחוץ שמש וציפורים מציצות (אני מתחילה לעלות על זה שאני חוזרת על עצמי...זה רק בגלל שאין פה יותר מדי התרחשויות).
בפנים מועקה. מרגישה שהכי הייתי רוצה to break free ולא יודעת איך...
(בצהוב כתוב לקחת זמן להפנמה...לוקחת, מפנימה ומשחררת אנחה)

[לימונדה*]

הבחור חוזר הביתה מיום עבודה ארוך במיוחד ומאד פיזי
"מה עשית היום?" הוא שואל
"מחקתי גרשיים"
"מה זה גרשיים?"

[עדינה_ניפו*]

חוץ מזה שהעין הימנית שלי עדיין קופצת.
כבר שלושה ימים שעין שמאל שלי קופצת כל היום. משגע אותי. אני יודעת שהרפואה הסינית אומרת על זה משהו אבל לא זוכרת מה.

אהובה, עברת טלטלה רצינית.
לאט לאט, תנשמי לתוך כל מה שעולה.
(השארתי לכן מתנה בדף שלי. תיכנסי, די בטוחה שיעשה לך טוב)

חיבוק גדול ואוהב מרחוק לעת עתה

[לימונדה*]

בדיוק דגתי את זה:
There is an old Chinese saying about twitching eyelids that says that "the twitching of the left eyelid indicates the coming of good fortune; while the right one is a warning about the coming bad luck." So while a twitch in the left eye indicates good luck or even a major gold rush, a twitching right eye is considered a bad omen which foretells of bad luck headed your way! In case of women the tables are turned, as a twitching right eye signifies good luck while a twitching left one is considered a bad omen. People also believe in other eyelid twitching superstitions where a twitch in the lower left eyelid means you can expect to cry soon or someone is gossiping about you.
מסתבר שהקלפים לטובתי... היום. עין ימין זה גוד לאק אצל נשים...
סורי עדינה (-:
איזה כיף לראות אותך שוב...התגעגעתי|L|

[עדינה_ניפו*]

מותק, אסור להראות לי דברים כאילו, אני הכי superstitious שיש!
אנסה להדחיק (-:

[לימונדה*]

זה היה סתם בשביל ה- D-:
אני עדיין עם עיין קופצנית...

[לימונדה*]

מענין מה ביירון קייטי אומרת על עיין קופצנית

[עדינה_ניפו*]

Is it true?

[עדינה_ניפו*]

ועכשיו ברצינות, היא לא גדולה???? חייבת יום אחד להגיע לעשות את הבית ספר שלה...

[שבע_יהלום*]

מדלגת בין המילים שלכן
והעיניים שלכן יא עיניים
לפני שעוברת לדף שלי אולי להצליח להתחיל לכתוב קצת סופסופ לפני שנדרמת
התגעגעתי
ועוד רוצה לראות את ביירון
עמוסים חייה של אשת באופן.

אני קראתי שכשעין שמאל קופצת זה סימן לבוא לתל אביב
וכשעין ימין קופצת זה סימן לקריאה לצרפת, עם זאתי מעין שמאל.

למונייד מיי סוויט הרט
תתחדשי על הניקיון
תענוג לא?
הצחקת אותי עם ה"מחקתי גרשיים",
נשמע רציני כמו "גרשתי שדים".

ובהצלחה עם ההתאוששות מהתאונה, מכל בחינה.

|| ||

[יוליקו*]

כבר כמה ימים אני שואלת את עצמי אם לייעץ בלי שנשאלתי, ובלי תקשורת ישירה.
אז אולי כדאי לשאול.

לימונדה,

לפי הבנתי את עדיין בהלם מהתאונה, ובמתח גדול ומתמשך מהארועים שאחרי.
יש מה לעשות, גם בלי התערבות חיצונית מקצועית, שלדעתי יכולה להקל ולקצר את התקופה הקשה.

זה מדבר אליך? להמשיך?

[לימונדה*]

יוליקו, בוקר טוב סקרנית לשמוע למה את מתכוונת...
_לפי הבנתי את עדיין בהלם מהתאונה, ובמתח גדול ומתמשך מהארועים שאחרי.יש מה לעשות, גם בלי התערבות חיצונית מקצועית, שלדעתי יכולה להקל ולקצר את התקופה הקשה.
זה מדבר אליך? להמשיך?_

שבע, ריגשת אותי מאד ממה שקראתי אצלך ואצלי וקצת התמלאתי קנאה מתאורי המסאג' של עדינה. אולי "ידיים מחממות לרחם שלך" היתה בעצם מין נבואה כזאת.

בנות... מאד הייתי רוצה לעשות איתכן "האנג" (מלשון hanging out) להיפגש כולן אצל עדינה במדבר, או אצל שבע על הגג. לעשות יוגה בים עם הגבירה.
בירה בים זאת אופציה לא רעה בכלל...

עדינה, עוד לא יצא לי לראות את ביירון קייטי... ווידוי: ביירון קייטי קצת מעצבנת אותי. מצד שני אני מוכנה לתת לזה הזדמנות. אולי זה יעזור לעין השטופה (-:
יצא למישהי לראות את הסדרה בנות? (צירפתי לינק) מצחיק ביותר...תענוג.

[לימונדה*]

בדיוק גיליתי על המסך חלון מאתמול בלילה ששכחתי לשלוח, קבלו:

הצעיר בדיוק בא לתת לי נשיקה רטובה אחרי מקלחת. הוא לבוש בחולצת טי דאבל-אקס-אל של לאונרד כהן מהופעה. פורטרט מהטור העולמי (הידעתן? הטור-דה-פראנס עובר דרך הכפר שלנו!!!)
זאת חולצה שחורה שאבא שלי גזר לה את השרוולים ונתן במתנה לבחור, שהעביר לילדים, כפיג'אמה והם ישנים איתה בלילה בלי תחתונים (כמו שימלה).
הילדים באמת מתוקים. בא לי לצאת איתם מהשיגרה ולטייל במקומות רחוקים. קיץ. אני רוצה לטייל. הכי רוצה לפורטוגל.
אין לנו כסף. לא לתיקון של האוטו ובטח שלא לטיול ובכל זאת בדיסלקציה המתמטיקאית שלי אם כבר אין כסף אז זה לא משנה. אז לא יהיה כסף פעמים. או משהו כזה. two wrongs make a right
עוד שבוע ההורים חוזרים אחרי שלושה חודשים פה. כבר מרגישה התחלה של געגוע שמתערבב לו עם ניצני הקלה ומשב רוח של חופש

[עדינה_ניפו*]

ובכל זאת בדיסלקציה המתמטיקאית שלי אם כבר אין כסף אז זה לא משנה.
הראש שלי עובד בדיוק ככה D-:


יצא למישהי לראות את הסדרה בנות? (צירפתי לינק)
איפה הלינק? עדיין דוחה את madman כי אין לי זמן להתמכרות כרגע ובכל זאת...

[לימונדה*]

לינק season]בנות 1[/po].html
מומלץ D-:

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

לימונדה עכשיו שהמחשב שלי קם לתחייה, מאד מפתה להכנס ללינק, אבל לא-לא-לא, מחוזקת בתמציות באך, לא אתן לך להדיח אותי!
אני כאן עכשיו בשביל להתמודד באחריות ובקלילות עם בירוקרטיות של החיים. לא לברוח למחוזת אסקיפסטיים צרופי עונג. (ועדיין לא התאפקתי מלהציץ בבאופן )
שומרת ללילה כפרס.

אני זוכרת שכשהייתי בתחילת ההריון, מישהי שאלה אותי אם אני כבר מרגישה את תנועות העוברית. היא הסבירה שבהתחלה, התנועות הראשוניות מזכירות את ההרגשה שיש כשהעין קופצת.
מאז שמורה לי חיבה לזכרון של התחושה (של עין קופצנית), אם כי כשזה קורה בפועל זה קצת כמו זבוב טורדני..
הכי מכל ההסברים אהבתי את זה של שבע יהלום. השורשים שלה הם מחפיסת קלפים, לכן יש להתייחס אליה כאל ברת סמכא.

לא זוכרת אם סיפרתי לך כבר - גמני הייתי בהופעה של לאונרד, בארץ. לא רכשתי שום מזכרת. מילא, מספיק העונג שמתפשט בי מהידיעה שהייתי ומכמה מרגש זה היה.
מחקתי גרשיים . באמת שאת גיבורה!
שיהיה יום שמח

[הגבירה_בחום*]

מכירות את זה שאתן נכנסות לדף ואין לכן מה לומר, או לכתוב או לספר, כי אתן עוברות כ"כ הרבה שלא יודעות בדיוק איך ומה אבל בכל זאת לבלות פה?
לשבת, להקשיב, להיות יחד לצחוק, לבכות.... האקט של להשאיר חיבוק או פרח לא עושה את זה....
למונייד מותק, אני כ"כ כ"כ כ"כ מזדהה עם הרצון שלך לטייל, למרות שהמקום שבו את גרה נשמע כמו איפה שהייתי רוצה לברוח אליו, אני יודעת שגם כשגן עדן כשהוא השגרה שלך, תמיד יהיה מקום אחר שנרצה לנוח בו ממנה. (-:
גם אני זקוקה קשות לחופשה: בפנטזיה של חודש איפשהו, בפנטזיה המשנית שבוע תמים איפשהו ובפועל שלושה ימים מחוץ לבית יעשו את העבודה גם.
מקווה שבקרוב תשתחרר הקפיצה בעין ויגיעו פירות הגוד לק והרכב יחזור מהמוסך וסאגת התאונה וספיחיה תישאר מאחור ותפנה מקום לחוויות חדשות, טובות.

בקרוב אמצא זמן להיכנס לקישורים של ביירון קייטי ובנות ושות

בנות... מאד הייתי רוצה לעשות איתכן "האנג" (מלשון hanging out) להיפגש כולן אצל עדינה במדבר, או אצל שבע על הגג. לעשות יוגה בים עם הגבירה.
שנפתח יומנים? (-:

[לימונדה*]

what good luck what bad luck
כשהייתי קטנה היה ספר ילדים שאני ואחותי אהבנו יותר מכל הספרים. קראו לו what good luck what bad luck הוא היה כל כך אהוב שראו את זה עליו. הדפים שלו היו בלויים ומרוטים...
הספר אויר על ידי ילד, מה שהפך אותו לעוד יותר מענין. ניסתי להעלות אותו עכשיו ברשת ללא הצלחה (עלה ספר אחר שהוא לא הספר המדובר). העיקרון מאד פשוט:
עמוד אחד איזה מזל רע: "נקלענו לאי בודד"
ואז עמוד אופטימי "איזה מזל טוב מצאנו אוניה"
"איזה מזל רע היה חור באוניה"
"איזה מזל טוב מצאנו גלגל הצלה"
"איזה מזל רע היה כריש בים" וכן הלאה....
אני לא סגורה מה היה סוד הקסם שלו אבל משהו בהתהפכויות האלה שבה אותנו. קצת כמו רכבת הרים.
בימים אלה, מאז התאונה אני מרגישה שאני חיה את התסריט:
איזה מזל רע הייתי מעורבת בתאונה
איזה מזל טוב לא קרה לנו כלום
איזה מזל רע אין לנו אוטו
איזה מזל טוב המוסך ילווה לנו רכב חילופי
היום הלכנו לאסוף סוף סוף, אחרי שבוע, את הרכב ושוב התהפכות בעלילה
איזה מזל רע יש רק שני מקומות ישיבה...
וחוץ מזה... איזה מזל רע כי אחרי ההשתתפות של חברת הביטוח אנחנו נשלם...תחזיקו חזק: אלף שש מאות יורו.
אני יכולה גם להמשיך ולהגיד איזה מזל טוב שיש לי הורים כאלה שחושבים שילדים צריכים עזרה בעודם בחיים....
what good luck what bad luck
חוץ מזה שעין ימין עדיין קופצת לי חופשי...

[פלוני_אלמונית*]

[עדינה_ניפו*]

כל כך יפה כתבת

חוץ מזה שעין ימין עדיין קופצת לי חופשי...
גם אצלי זה לא מפסיק, ממש מטריד אפילו.

[עדינה_ניפו*]

אגב, הספר הזה נשמע לי מדליק ביותר! נראה לי שאני אחפש אותו...

[הגבירה_בחום*]

כל כך יפה כתבת על פרדוקס הטוב והרע שאנחנו לכודים בו בעולם הזה....
כמובן שאני לגמרי מזדהה.

יכולה רק להיתלות באילנות גבוהים מאוד ולשתף שביוגה מדברים הרבה על היכולת לאזן את צמדי הניגודים האלה ששולטים בחיים שלנו:
יו נואו, טוב ורע, חום וקור, עונג וכאב ולאפשר להם להיות חלק משלם אחד גדול יותר.
ואז מצליחים להתעלות מעליהם, כי אין כבר באמת טוב ורע יש את החיים, איך שהם, ככה הם, שלמים, עם איזו יכולת להסתכל בהם בשלווה מסויימת (כותבת כאן אבל מדברת כמובן בעיקר לעצמי (-:)
ואני יודעת שאת מכירה היטב את הרגעים האלה שבהם זה פשוט קורה, כי את כותבת עליהם.

תגידו, לגבי קפיצות העיניים, ניסיתן להניח רטיות עם תה קמומיל?
יש לו השפעה מרגיעה מאוד, ולפעמים במקרים של דלקות זה עוזר...

חיבוקים גם כאן.
@}

[לימונדה*]

מסתמן פה יום חורפי. גשם קל. קריר ואפרפר. מזג אויר אירופאי. מעבר חד מימים חמים וארוחות בחוץ.
בבוקר היתה לי פגישה (במסגרת נסיונות חיפוש העבודה הנואשים) בעיר הקרובה מרחק חצי שעה מהבית. נוסעת בכבישים הפתוחים בפז'ו ספורטיבית לבנה וחתיכית, חדשה יחסית. שני מושבים יחידים מקדימה. מאחורה בגאז' נדיב. אין כסאות ילדים. וגם אין ילדים מאחורה. אין קבלות מהסופר מפוזרות בכל מקום. אין ריח של חרא של תרנגולות שבמקרה מישהו דרך עליו. אין זוגות נעליים משנה שעברה מתחבאים מתחת לכסאות. אין עשרות צעצועים שבורים וחתיכות מקרמיקה שאף פעם לא עשו את הדרך הארוכה מחוג הקרמיקה לתוך הבית. אין חול מהאגם. אין עטיפות של ארטיקים וטישואים מלוכלכים וחבילות של טישואים, ואין את המשהו הבלתי מזוהה בצבע זרחני שנמס לו על הפלאסטיק מתחת לחלון. לא ברור מה החומר-או חלק של צעצוע שנמס בשמש, או גרוע יותר, סוכריה על מקל ישנה שנמסה לה בשמש. פתאום אני מרגישה כמו מישהי אחרת באוטו הלא משפחתי עם בושם וניל. הכל נקי ומריח טוב. מדליקה את הרדיו. דיסק כבר בפנים. ריאנה. שיהיה...

חיפשתי את הספר רק שלא מצאתי אחד עם האיורים של הילד. אבל אז אחותי אמרה לי שעירבבתי שני ספרים שונים. אחד היה על פיראטים והאיורים היו אכן של ילד (אני ממש זוכרת אותם טוב). בכל מקרה הספר הזה הוא משנות השישים וקוראים לו למרבה המזל או באנגלית: fortunately

באמת קשה שלא לראות את הדברים ללא המשקפיים של טוב ורע:
ואז מצליחים להתעלות מעליהם, כי אין כבר באמת טוב ורע יש את החיים, איך שהם, ככה הם, שלמים, עם איזו יכולת להסתכל בהם בשלווה מסויימת
משתדלת...

[הגבירה_בחום*]

משתדלת...
ספרי לי על זה... גם אני (-:

[עדינה_ניפו*]

תגידו, לגבי קפיצות העיניים, ניסיתן להניח רטיות עם תה קמומיל?
קמומיל זה לדלקות וכאלה...
הקפיצה הזאת היא לגמרי עיצבית שזה משהו אחר...
אולי אשאל את עננים בקפה רק מסקרנות כי זה מתחיל קצת להירגע אצלי (אגב, זאת לא פעם ראשונה שזה קורה לי. לפני כמה זמן היתה לי תקופה ארוכה כזאת גם בעין וגם בשפה התחתונה)

חבל שאי אפשר לראות את לתוך הספר )-:

מברכת את כולן בשבת שלום

[במבי_ק*]

נדמה לי ששמעתי לגבי טיקים שכדאי להגזים את זה בכוונה - כאילו לטקטק עם העין בכוונה. לא סגורה על זה בדיוק. נדמה לי שקשור לשיטת פאולה.

[יוליקו*]

לא הייתי ליד מחשב.
מקווה שאת והעין מרגישות בטוב, אבל אם עדיין ממשיכות הקפיצות:

המצב, לפי הבנתי:

השרירים בעפעפיים קטנים ורגישים, ומופעלים בקלות על ידי המסר העצבי הקטן ביותר.
עברת טראומה גופנית קלה ורגשית גדולה, שאליה מתלווה מתח גדול ומתמשך עם הסיפור הלא נעים בעליל עם הרכב, הכסף, השכנים...
המתח הזה מעיק על המערכת העצבית והיא מתעייפת ומתבלבלת ושולחת מסרים מבולבלים לגוף.
איך ולמה?
המתח משמעו סכנה, אבל היא לא ברורה.
כלומר, זה לא, נניח, דב שמופיע מולך וממנו צריך לברוח.
למעשה אין לך לאן לברוח!
אז מהמח נשלחים לסיבי שריר שונים בגוף כולו מסרים סותרים: לברוח! לא! כן! לא...
ומכיוון שבעפעפיים יש מעט מאוד סיבי שריר זה מצטבר לגירוי שמספיק להפעלת העפעף. ומכאן הטיקים.

מה לעשות?

למצוא 1. איך להשתחרר מהטראומה 2. איך להרגע.

להרגע?
בתחילת החופשה ועם שני ילדים בלי אוטו מתאים ובעיות כלכליות???
כן!!!

כדאי להתחיל בפריקת העומס הגופני על ידי פעילות גופנית נמרצת יומית, לפחות 20 דקות ביום, ואפשר הרבה יותר,
כמו הליכה ביער עם הכלב והילדים,
ריצה , אם את אוהבת, כשהם מלווים אותך באופנים,
קפיצה על חבל, על כדור פיזיו גדול, ריקוד סוער בסלון עם פול ווליום.....

ואז הרפיה, למשל אמבטיות עם לבנדר,
דמיון מודרך אם את מכירה, או שאפשר להנחות אותך טלפונית.
מוזיקה מרגיעה, ערסל, לדמיין את עצמך בתאילנד...
עיסויים למיניהם זה נפלא, גם אם זו את שמעסה לעצמך את כפות הרגלים! במיוחד אם אין מעסה זמין בסביבה.

והדבר שעוזר הכי לדעתי עם כל זה,
זה לקחת פרחי באך:
תמצית אחת לסטרס שנקראת בצרפת
remede de secour
ובאנגלית
rescue remedy
והתמצית השניה לשחרור מהטראומה, באנגלית
star of betlehem
קונים בחנות טבע כמו נטורליה או ביוקופ.
לוקחים 2 טיפות מכל אחת מתחת ללשון לפחות 4 פעמים ביום ואפשר יותר.
הכי חשוב ביקיצה ובהרדמות.
אפשר לטפטף 4 טיפות מכל אחת לבקבוק מים אישי וללגום ממנו מדי פעם.
במקרה הזה גם הילדים והבחור יכולים להשתתף בתמציות הללו.

תשאלי אם משהו לא ברור.

שולחת לך בריאות ושמחה!

[לימונדה*]

נס
לפני כמה ערבים ישבתי בחוץ עם הבחור. הילדים כבר מזמן ישנים במיטות שלהם. עוד יום נגמר. הכוכבים בשמים מנצנצים ואני מתפוצצת מבפנים. אני מתחילה במונולוג ארוך הבחור שותק ומקשיב.
באופן כללי, אני לא נוטה לראות את עצמי כקורבן של הנסיבות, אבל במקרה של התאונה התקשתי לראות את הדברים אחרת.
התאונה הופיעה כמו מין סופת טייפון חיצונית שטלטלה את חיי. התאונה עצמה התרחשה שלא באשמתי, וללא שום אפשרות מצדי לברוח או לעשת משהו. אני בעצירה והרכב האחר שנסע מהר מדי, וכתוצאה לא הצליח לבלום בזמן ונכנס בי. חוסר אונים. פחד. זעזוע. שוק. מתים מזה. הילדים ואני בידיים של הגורל. טראומה.
ואז במהלך השבוע שאחרי התאונה, אני מוצאת את עצמי אוספת את השברים ומרגישה שלא מספיק שנענשתי עם הטראומה של התאונה, אלא שעכשיו אני נאלצת להתמודד עם ההשלכות הכבדות שנופלות עלי כתוצאה ממנה, הכספים, ההתעסקויות עם סוכן הביטוח הבן זונה (ועם מערכת הביטוח המשומנת היטב וחסרת הצדק), השכנים שלא רואים אותנו ממטר ואפילו לא התנצלו, העובדה שעד סוף יולי אין לנו רכב משפחתי, הקיץ שבפתח ואנחנו תקועים בבית, חוסר הניידות, כאב הראש כל אלו ועוד...
אני מדברת והבחור שותק.
בסופו של דבר אני נישברת ושואלת את הבחור אם יש דרך אחרת להסתכל על הדברים.
"כן" הוא אומר "היה לנו נס"

יוליקו, שמחה על הביקור שלך אצלי ועל העצות המקסימות @} מסכימה איתך לגמרי שאני במצב של טראומה ושיש צורך להרגע... נירגעת (-:
לוקחת רסקיו ואפילו הזמנתי לי תור למסאג'. וכפי שכבר הבנת מהמילים למעלה, בוחרת לנסות להתייחס לתאונה כאל שיעור ולהילחם בתחושות הקורבן.

המילים של הגבירה בחום והשיעור שלה מהדהדים לי בראש כל היום. כמה יפה כתבת. העתקתי אלי (מקוה שזה בסדר)
_אפילו עכשיו, עם כל המודעות, קשה לתודעה לקבל ש"לא לעשות" יקדם את המצב בדרך הטובה והמהירה ביותר.
שלא להאבק ולא לנסות לטפל, לעשות, לשאול, לענות, יאפשר להבנה העמוקה לגבי הצעד הבא לצוף ולהתבהר.כמה נכון גם לגבי ולגבי נסיבות החיים שלי כרגע._

בעקבות הלינק של עדינה צפיתי בכמה קטעים עם ביירון קייטי. מבינה שבאמת יש שתי דרכים לקרוא את הסיטואציה הספיציפית של התאונה. האחת היא של חוסר אונים ותחושת קורבניות והשניה היא קריאה חיובית שרואה שכל סופת טייפון כזאת היא בעצם דרך לגדול, ללמוד ולהגיד תודה על מה שיש.

[יוליקו*]

יופי!!!