"חוסך שבטו שונא בנו"

ראה גם:
לתת פליק לילד

מפליא שבטו אוהב בנו

פלוני
לא, לא, אני חלילה לא מצדדת בכותרת שנתתי לדף הזה, עם זאת קרה לא אחת שבני טעם
נחת זרועי על ישבנו הקטן, הוא בן שלוש וחצי.
אני נשבעת לעצמי בכל פעם מחדש, כשאני יוצאת משליטה ומחטיפה לו "פליק", שזו הפעם האחרונה בהחלט ואני חייבת לעבוד על עצמי בדרך כלשהיא. לקחת נשימה עמוקה לפני שזה קורה...
היום כשכעסתי על בני בקול רם, הוא הסווה את פניו כאילו עומד לחטוף. וואוו, אני מדוכדכת לגמרי מזה.
יונת שרון (2002-07-09T20:19:00):
תעיפי מבט בדיון בדף הכאת ילדים (בעיקר החל מההודעה של פלונית אלמונית והלאה).
ו. אולי תנסי הימלטות לחדר אחר ושאגה לתוך ארון לפני שזה קורה.
ענת גביש (2002-07-10T21:14:00):
קראתי עכשיו את מה שיעצה אלה בדף הכאת ילדים וזה גדול-לחבק. ראיתי אמא שזו התגובה שלה כשהילד מכה או נושך מישהו אחר .מדהים הכוח של חיבוק. תודה אלה ותודה לך פלוני יקרה שבעזרתך אפשר להיזכר בזה.
רותי (2002-07-13T15:37:00):
אני רוצה להגיד, בקשר לצעקות.. פעם נסענו באוטו, התינוקת צרחה, היה פקק, לא יכולתי לעצור, חשבתי שאני משתגעת, (לא כעסתי עליה בכלל, אבל הרגשתי בלחץ נורא, ובדיכאון מהבכי שלה), בקיצור, נתתי כזו צעקה בתוך האוטו... והיא נבהלה ובכתה יותר חזק.
ואז נזכרתי שכשהייתי קטנה וגם בבי"ס צעקות היו גורמות לי סבל נורא. משתקות אותי ומעליבות.
ומאז אני זהירה עם צעקות.
לצעוק לתוך ארון יכול דווקא להיות רעיון טוב, וזה גם בטח גורם להרגשה כל כך דבילית שמייד את מתחילה לצחוק ולהרגע.
חבצלת (2002-07-13T23:05:00):
אני התחלתי לנתח מאיפה בא לי האיבוד שליטה שגורם לי להתפרץ על הילדים, על דברים הכי טיפשיים (לא בצורה איומה אבל בצורה מספיק חזקה כדי לגרום לי רגשות אשם...) ומצאתי ש...החשש מאיבוד שליטה גורם לי לאיבוד שליטה.
מאז שאני מודעת לזה ועובדת על זה יש הרבה פחות התפרצויות כאלה. אז...כן, לפעמים גם אותנו ההורים צריך "לנתח"...שיהיה בהצלחה...
חגית ל (2002-07-14T01:23:00):
מסכימה עם חבצלת. ומשום מה הדברים שכתבתי כאן עברו ל-'הכאת ילדים'. בכל אופן הרגשתי שזה המשכי למה שכתבו פה.
וגם עם רותי אני מסכימה שצעקות נורא מבהילות ילדים אבל מה שמפתיע הוא שלפעמים אני מרגישה שכבר לא איכפת לי אם היא ניבהלת - זה בדר"כ אחרי שאני צופה בהדגמות של השכנים שהילדים שלהם כבר רגילים מאוד לצעקות ולא ניבהלים בכלל, אבל אז היא מזכירה לי בצרחות שהיא נורא עדינה וכן ניבהלת מהדברים האלה ושוב פידחתי.
בשמת א (2002-07-16T14:44:00):
ואם כבר הזכרתן את הצרחות והבכי באוטו כשאנחנו נוהגות - הפיתרון שעבד אצלנו היה דווקא לשיר .
למעשה, פיתחתי שיטת מניעה: אם הכנסתי אותה ערה או שהיא התעוררה - התחלתי מייד לשיר ברצף את כל שירי הילדים (שהיא הכירה, כי גם שרתי לה בבית וגם קיבלנו את קלטות האודיו). כשראיתי שאני לא מצליחה לזכור שירים או מלים תוך כדי נהיגה - פשוט הבאתי את הקלטות לאוטו ושרתי עם הקלטות . מאוד חשוב היה שאני אשיר, כי רק לשמוע את הקלטות, בלי הקול של אמא, עבד בגיל הרבה יותר מאוחר (שנתיים ומעלה, נדמה לי).
הפיתרון הזה הציל את שפיותי, אבל הבעיה גמלה אותי מאישיותי הקודמת כ"חולת הגה"...

נפסלה חוברת המעודדת הכאת ילדים.

החוברת מיועדת לבתי-הספר התיכוניים הדתיים והומלצה בעבר על-ידי משרד החינוך. אפילו הרמב"ם.

משרד החינוך חזר בו מאישור שנתן לחוברת לימוד "בית נאמן" המיועדת לשימוש בבתי-הספר התיכוניים הדתיים ובה פרק המעודד הכאת ילדים. פרשת החוברת, העוסקת בחיי המשפחה ושהומלצה על-ידי משרד החינוך, נחשפה על ידי "ידיעות אחרונות".

בעקבות הפרסום הורתה מנכ"לית משרד החינוך, רונית תירוש, לעכב את הפצת החוברת במהדורתה החדשה ואסרה את השימוש בה עד שיתקבלו ממצאי ועדה שמינתה. לפני כשבוע הודיעה לשכת המנכ"לית למנ"כל המועצה הלאומית לשלום הילד, ד"ר יצחק קדמן, שתבע לפסול את החוברת, כי בעקבות הבדיקה החליט המשרד לחזור בו מהאישור שנתן לשימוש בחוברת.

בפרק השנוי במחלוקת אף מובאים ציטוטים מהמקורות התומכים בכך: "משמע בפשטות כי הכאת הבן היא אמצעי טוב ורצוי", נכתב שם, "ואמנם מוטלת על האב מצווה לחנך את בנו וללמדו דרכי מוסר, ועליו לעשות זאת בכל דרך, ואף אם יש צורך להכותו לשם כך".

על-מנת לחזק את הדברים מובא ציטוט מהרמב"ם, הקובע כי "הרב המכה את תלמידיו, או שליח בית-דין שהיכה את בעל הדין הנמנע מלבוא לדין והמיתו בשגגה, פטורין מן הגלות".

ממשרד החינוך נמסר, כי ראש מינהל החינוך הדתי, הרב שמעון אדלר, מתכוון להקים ועדה ציבורית שתעסוק בהתוויית דרכים ללימודי היהדות בחינוך הממלכתי-דתי.

[מקור: תמר טרבלסי-חדד, ידיעות אחרונות, 19.8.2001]

מה עם "התפוח לא נופל רחוק מהעץ", ו"אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה" ו"נוקם חטא אבות על בנים ושילשים וריבעים"? מי שמכה את ילדיו לא צריך לצפות שהם יתנהגו אחרת לסביבתם ולמשפחתם הם.

אלא אם כן, הילד גדל והפנים את אכזריות החינוך, והשכיל לעבור שינוי שיאפשר לו לחנך את ילדיו ומשפחתו אחרת.

כן, אני מסכים, אבל זה לא תופס לגבי נקודת המבט של ההורה -- כי אחרת הטיעון נשמע ככה: "הילד גדל והפנים את אכזריות החינוך שהפעילו הוריו, והשכיל לעבור שינוי שיאפשר לו לנהוג בשונה מדרכם". אני מניח שרוב ההורים (גם אלה המכים) לא רוצים שילדם יראה אותם כאכזרים, ולא רוצים שהילד יתכחש למורשתם החינוכית... אבל, כצפוי, הם פשוט לא חושבים על זה כשהם מכים.

אני לא בטוחה שהם רוצים שיתנהגו אחרת. מכות "קלות" (שלמרות שאני בהחלט מתנגדת אליהן, וחושבת שהן מזיקות ורעות, הן לא נכנסות, לדעתי, לקטגוריה של התעללות. עכשיו כבר יסקלו אותי....) נחשבות, ע"י אנשים מסוימים, כדרך חינוכית טובה, וחלק מהשגת המטרה. אותם אנשים, בהחלט מצפים מילדיהם שיגדלו ויחנכו כך את ילדיהם - להיפך, מי שמגיע עם גישות הומניסטיות שמאמינות שלא צריך להכות ילד בשום אופן, נחשב בעיניהם ל"שונא בנו", או סתם מחנך גרוע - כן, גם בימינו. כבר היו לי הרבה ויכוחים בעבודה על הרקע הזה. אנשים חילוניים, מודרניים, חביבים ואפילו רגישים, שטוענים שיש מצבים שהם "רק פליק יעזור" )-: עצוב, אבל ככה זה.

אם פי 3,
ראי: אליס מילר -- "לטובתך -- אכזריות סמויה בגידול ילדים ושורשי האלימות"

אני בהחלט חושבת שגם "מכה קטנה על היד" שעשתה משהו רע, היא רעה, מזיקה, פוגעת ומן הראוי לא להשתמש בה בחינוך. מצד שני, אני לא חושבת שאפשר להגדיר הורה שנותן "מכה קטנה על היד" לילד שניגש לחשמל, למשל, כהתעללות. יש עוד דרכים חינוכיות שנראות לי פסולות ופוגעות בילד (ובחברה) ועדיין אינן בגדר התעללות.

החוק בנידון, שקובע שכל מכה לילד היא אסורה - הוא נהדר, ועדיין, ברור שלא נעמיד לדין, כל הורה שנתן מכה קטנה לבנו, באופן נקודתי.

אני, אגב, חונכתי ללא מכות בכלל - למעט פעם אחת, מכה (לא חזקה) בטוסיק, כשהשתוללתי באמת יותר מדי. מעניין שאבא שלי לא זוכר את זה (חשבתי שיזכור, כי זה היה בפירוש חריג, והוא בן אדם מאד לא אלים). אני - כן זוכרת (זה היה בערך בגיל 5).

אני כבר לא יודעת מה לעשות. אני יודעת שאסור להרביץ ואין לזה שום הצדקה אפילו שאני כועסת והיא התנהגה מאוד לא יפה. היום עוד פעם לא יכולתי יותר והרבצתי לה. אחרי זה כל כך התביישתי ולא ידעתי מה להגיד לה. אחרי שאני מרביצה לה היא תמיד מתנהגת יפה כמה זמן ואחרי זה שוב מתחילה לעצבן.
כל פעם שאני מספרת למישהו אז אומרים לי שזה לא טוב ושצריך למצוא דרך אחרת. אני יודעת שזה נכון אבל אני לא מצליחה.
בבקשה אל תטיפו לי מוסר, אני יודעת בעצמי שאני לא בסדר ואני מפחדת לעשות נזקים לטווח ארוך וכל זה.
איך אפשר להתגבר, כשממש כועסים ושום דבר לא עוזר?

ניסית לצעוק? לא עליה, אלא ממש לצעוק חזק לחלל, אפשר גם עם קפיצות, רקיעות ברגליים, נפנופי ידיים וכו'. זה עלול להיות מפחיד, יכול להיות מצחיק, אבל בכל מקרה עדיף על הכאה.
אם את מצליחה להרגיש את הכעס עוד לפני שהוא גדל, את יכולה לנסות לנשום נשימות עמוקות - החמצן מנטרל את המתח.

אי בטוחה שאם תכתבי על דברים ספציפיים שמביאים לך את הסעיף, נוכל לתת רעיונות לדרכים אחרות לטפל במצב. אבל קודם כל כדאי להרגע מספיק כדי לעשות אותן.

פלונית אלמונית,
נסי לקרוא את הספר של פייבר ומייזליש "איך לדבר כך שילדים יקשיבו ולהקשיב כך שילדים ידברו". הרבה מתחים יכולים להפתר בזכות משפט שמנוסח אחרת או תגובה שונה שלנו. כדאי גם לנסות ולהבין מה גורם לילדה להתנהג בדרך שמעצבנת אותך. אולי היא מנסה להגיד לך משהו בזה. ברגע שתביני את המניעים שלה תכעסי פחות ותדעי איך לנטרל את הדברים שמפריעים לך. אולי כדאי לך להתייעץ עם איש מקצוע. לא לגבי הילדה אלא לגביך. גם הפניה של למכות אומרת משהו. אולי קשה לך עם התנהגות מסויימת שלה בגלל שקשה לך להתמודד עם דברים שקרו לך בילדותך...
בהצלחה.

היי פלונית
אני חייבת להגיד לך- שאני מבינה מה את עוברת (לא מקבלת את הדרך אבל מבינה את הכעס)- אומנם אני לא מכה את ילדיי- אבל לפעמים ממש בא לי לשים להשתוללות קץ ע"י פליק קטן בתוסיק.
ואז אני חושבת קדימה - מה זה יתן לי?, מה זה יתן להם?.
בעצם התנהגות אלימה גורמת להתנהגות אלימה אחרת.
והילדה שלך יודעת שככה היא מושכת את תשומת ליבך, תשוחחי איתה על זה כשאתן לא בכעס ותשאלי אותה למה זה קורה לה, ואיך היא היתה רוצה שתתנהגי אליה במידה והיא שוב מתנהגת כך.

רעיון נוסף- כל פעם כשאת מאד כועסת- תתרחקי ותחשבי מה יעזור לה להרגע, ומה לך יעזור.
ואני גיליתי שכל פעם שאני קוראת להם לחיבוק או נשיקה או כל דבר משמח אחר- זה מפיג את ההשתוללות- ובמקרה שלי את האלימות של אחד לשני.
אני מחבקת את הילד שמכה, ואח"כ את המוכה כך שישנה הרגעות, ואח"כ אני שואלת אותם אם הם רוצים להתחבק, אם כן הם מתחבקים אם לא אז המכה מבקש סליחה.

תנסי את זה, חיבוק מרפא הכל.
בהצלחה

אני רוצה לחזק את מה שנאמר על ידי יונת ואורית. התחושה שלך של אבדן שליטה מצביעה על בעיה אצלך. נכון שההתנהגות של ביתך היא הטריגר, אבל היא לא הסיבה. את צריכה לטפל בעצמך, בין אם על ידי דרכי פורקן כמו שהציעה יונת ובין אם על ידי המנעות ממצבים שמביאים אותך לקצה. או כמובן תוך נסיון להבין מה שורשי הבעיה.
מעבר לכך תזכירי לעצמך, תשנני, שלהרביץ זה טאבו. תפחידי את עצמך על מנת שבשעת מבחן "לא תעיזי" לעשות זאת.

מעניין שיש דברים שהילדה שלי עושה, שמקפיצים לראש שלי את המשפט המהדהד: "שתי סטירות לחי!"
זה ממש מבהיל אותי. בחיים לא נתתי לאף אחד סטירת לחי. האמת שגם לא נתנו לי סטירות לחי (עד כמה שזכור לי, דווקא סטירות לא היו). אבל כנראה מישהו מהורי אמר בקול רם את הביטוי הזה כשעליתי על העצבים...
גיליתי שעוזרים לי דברים עקיפים:

• אם אני עושה מדיטציה, אז כל היחס שלי משתנה, ומה שהיה מעצבן אותי עד העצם אתמול, היום רק משעשע אותי.
• יום שבו יש המון "צריך" ו"להספיק" גורם לי להתעצבן מדברים. ניפוי וביטול של הלחץ משנה את תגובותי לאחרים במידה מדהימה.
• המון טכניקות ופטנטים של "תקשורת" והתמודדות עם מצבים.

גופו של הילד שייך לו. לאיש אין זכות להכאיב לגופו. זכותינו היחידה בתור הורים היא למנוע ממנו להזיק לעצמו או לזולתו.
הפגיעה בילד בין עם היא אלימות פיסית או מילולית פוגעת בתחושת ה"אני" של הילד.
לדעתי אלימות היא כל דבר שפוגע בזולת אם זה פיסי או מילולי.
אומנם אני לא מכה את ילדיי אבל אני יכולה להבין שגם הורה שאינו אלים כלל, עלול להיסחף לפעמים בחמת זעמו ולהרביץ לילד. הדבר לא יביא תועלת, אך גם לא יזיק בטווח ארוך. (בתנאי שזה הכן חד פעמי). אבל במקרה כזה, של אובדן שליטה עצמית לדעתי צריך לדבר עם הילד ולהסביר מה עבר על ההורה באותו רגע של איבוד שליטה. ("לא הייתי צריך להרביץ לך , אך פשוט לא שלטתי בעצמי").
אתי.

אתי
אבל מה שפלונית ציינה הוא שאין זה מקרה חד פעמי אלא בעיה מתמשכת.
ועל זה העבודה העצמית צריכה להיות מרובה.}

אלה
לא היתיחסתי באופן ספציפי לבעיה של פלונית. ההיתיחסות שלי לאלימות היתה כללית.

ועכשיו לפלונית
קודם כל קבלי חיזוק חיובי על הפתיחות ועל הרצון לשנות את המצב הכל כך רציני ולא נעים.
לדעתי חוסר יכולת לשלוט בעצמנו נובע מעייפות יתר וחוסר באנרגיה. אולי תנסי לבדוק עם עצמך אם את ישנה מספיק טוב, או תנסי לבדוק מתי השעות שהפתיל שלך הכי קצר ותנסי לראות אם את אולי צריכה עזרה בשעות האלה.

אתי.

מסכימה לגמרי. כשאני עייפה אני יכולה להרוג מישהו והפתיל שלי קצר מאוד. גם שינוי תזונה. הייתי יותר עצבנית לפני שהוספתי באופן קבוע מוצרי חלב עיזים וביצים אבל הקטע של העייפות הוא ממש קריטי. אני תמיד מתנצלת אחרי זה ומרגישה כמו בעל מכה שקונה לאשתו פרחים. על הפנים.
תודה לך אלה על רעיון החיבוק וליונת על הפטנטים. אני מבטיחה לנסות.
כדאי לקרוא גם את 'הורים משוחררים - ילדים משוחררים' של פייבר ומייזליש - ובכלל את כל הסידרה שלהם ולחזור לעיין בהם לפחות 4 פעמים בחודש.

לפני שלוש שנים היא נולדה. אם בגלל הדרך בה זה קרה, אם בגלל המקום בו שהינו, אם בגלל אופי הזוגיות שנרקם בינינו באותה תקופה, או אם בגלל אופיי המסוגר, נכנסתי לדיכאון עמוק ולא מזוהה. לא, לא אהבתי אותה כלל. לא רציתי להיות בקרבתה ולא רציתי להשקיע בה. רציתי רק לברוח ולישון. אבל טיפלתי, נישקתי, חיבקתי, הנקתי שנה וחצי וגידלתי. וכלפי חוץ כולם חשבו שיחסינו מושלמים. טוב הסיפור ארוך, אך רק לאחר שנה כמעט, כשקראה לי אימא, מצאתי את עצמי שרועה על הרצפה, רטובה כולי מדמעות תנין, זועקת לבעלי ומתיפחת. הבנתי...
לעתים, כשאני מסתכלת עליה, אני אומרת לעצמי שאני אוהבת אותה בלי סוף. מדהימה בעדינותה, חכמתה, כישוריה ובגרותה, היא מסתכלת לתוך עיני, ואומרת, "אימא, נכון את אוהבת אותי?" לא תמיד בפה... ותמיד רוצה חיבוק.
כשהוא נולד, גיליתי מהי עוצמת הקינאה. אותן העיניים התמימות, ממשיכות לצפות בי מכל מקום: אימא, גם אני רוצה... למה את מניקה רק אותו? למה אני לא יכולה לישון איתכם? למה את חייכת אליו עכשיו ולי לא?
היא מחפשת להזיק לו בכל דרך, וכשנשאלת על מעשיה, עונה: כי אני רוצה אימא גם...
אני נמצאת איתה כל שניה פנויה, הקטן לא מקבל אף לא רבע ממה שהיא קיבלה בגילו. והוא, התגלמות השקט, החיבור, החיפוש שלי את עצמי, נמצא לידה כל הזמן בסכנה. ואני אוהבת אותו כל כך. לא יותר מאחותו, אבל אחרת. נקי, בלי חשבונות, בלי עבר, בלי נקיפות מצפון. אפרוח קטיפתי עם עיני זריחה! אני כל כך מפחדת עליו.
בקיצור הרמתי יד. ובהזדמנות הראשונה שהיא הפילה אותו, היא קיבלה סטירה ועונש בחדר סגור כדי לחשוב. יחס שלא זכתה לו מעולם. וזה קרה שוב. ושוב מכה בטוסיק ושוב עונש. וכך נולד מעגל שלא נגמר. עכשיו - לא רק בגלל נזק לקטן. גם בגלל דברים אחרים. וכמובן שאני מבינה שזה לא נכון. וגם היא. היא אומרת לי אחרי: אימא, אבל את אמרת לי שאסור להרביץ! ואני בוכה. ואני מסבירה לה שאני אוהבת אותה, ושההתנהגות שלה לא נכונה ומסוכנת. ושאנחנו אוהבים את הקטן ביחד וצריכים לשמור עליו. ושוב. רק יצאתי מהחדר - מצאתי אותו מנסה להפיל אותו מהמיטה. מזל שהייתי קרוב.
גם האבא לא יודע כיצד לפעול.
בפעם הראשונה שהרמתי יד, כל הגוף שלי כאב והזדעזע. עכשיו זה כבר לא כך. וברגע שנולד פתרון כל כך זמין, אינני מצליחה למצוא אחר. וזה הרי איננו פתרון. תעזרו לי בבקשה! תעזרו לנו!
האם אינני אוהבת אותה באמת? אבל אני כל כך רוצה...

את יכולה להחלים, את זקוקה לייעוץ, פני ל אורנה שפרון , לכל המשפחה.

מצטרפת.
את במקום כואב וחסר שליטה, את כן אוהבת אותה, יש בך משהו שמגיב ללא שליטה.
פני לעזרה. אל תתביישי. בקשת עזרה היא ממקום של כוח, של עוצמה. לא לבקש עזרה - זו החולשה.
גם לי היו פעמים בהם הרמתי יד. זה מקום קשה. אני יודעת על מה את מדברת.
כבר עשית צעד ראשון כשפנית פה.
חיזקי ואמצי.

אני דווקא חושבת שאין שום דבר רע בלתת פליק בטוסיק. כשהילד לא מתנהג יפה אני קודם מדברת יפה אם זה לא עוזר אני צועקת ומאיימת! ואם גם זה לא עוזר אני פשוט תופסת אותו חזק חזק ומכה אותו. לא מכות רציניות. מכה בטוסיק על משו קל. כשהוא עושה משהו חמור אני פשוט מביאה לו מכות ביד ובטוסיק. פעם אחת למשל כשחזרתי מאירוע וראיתי שכולם הלכו לישון (השעה הייתה כבר 12 וחצי בלילה והילד בן 5) ורק הוא לא ישן והוא גם צעק והציק, הבייביסיטר סיפרה שלי שהוא הרביץ לה ולאחיו ושהוא קילל אותם קללות נוראיות שאני לא יודעת מאיפה הוא למד אותם. הילד שלי מאוד לא אוהב לקבל את העונש ליד הבייביסיטר כי אז פתאום ליד האמא הוא נהיה החלש והמסכן וליד הבייביסיטר הוא הגיבור. אז פשוט צעקתי עליו (כשהבייביסיטר לידינו) אמרתי לו: הבטחת לי שתתנהג יפה? מה זה? כולם הלכו לישון ואתה לא? ואתה צועק ומקלל? מגיע לך עונש! עכשיו תשכח מלראות טלווזיה או לשחק במחשב במשך שבוע! אתה תחזור מהגן ותלך ישר למיטה! והילד פשוט מסתכל עלי וצוחק!! ואז אומר: זה בגלל שאת אמא רעה! את מכשפה! את כלבה! הייתי בהלם כשהוא אמר את זה ככה שהדבר היחיד שעשיתי הוא להביא את הכסף לבייביסיטר ואחרי שהיא הולכת ללמד אותו את הלקח! תפסתי לו את הידיים חזק חזק (כשהוא מנסה להשתחרר ומתחיל לכבות ולצעוק) והתחלתי לתת לו מכות בטוסיק והוא פשוט צעק: תעזבי אותי מפגרת!!! והוא הצליח לברוח ממני וברח לשירותים,מזלי שאין לנו מנעול אז פשוט משכתי אותו משם הכנסתי לו סטירה בלחי ו"העפתי" אותו למיטה. יום אחרי זה כשבאתי לקחת אותו מהגן הילדים צחקו שהוא קיבל מכות ובמיוחד ילד בשם אסף שצחק עליו (בני סיפר את זה לכולם) שהוא קיבל מכות מאמא שלו והאמא של אסף התעצבנה עליו שהוא צוחק ואמרה לו לפני כולם: למה את משקר? גם אתה אתמול קיבלת מכות חזקות! והכניסה לו פליק! לדעתי ככה הילדים מתחנכים!

ששונה, מעניין מה שאת כותבת:
את צועקת על הילד -- והוא צועק על אחרים,
את מכה אותו -- והוא מכה אחרים,
את אומרת לו שהוא לא בסדר -- והוא אומר לך שאת לא בסדר ("אמא רעה").

אולי אם את תתנהגי אליו בצורה שונה, גם הוא יתרגל להתנהג בצורה שונה.

אני ממליצה לך לקרוא את הדף לתת פליק לילד, בו יש דיון בנושא הזה.

שושנה, אני מסכימה איתך. לי יש שני ילדים בני 3 ו-5 וגם אני מפליקה להם מכות בטוסיק (כמובן רק כששאר הדברים לא עוזרים).

שושנה ואלמונית
אני יודעת שמה שאני הולכת לכתוב הוא לא פוליטיקלי קורקט אבל
אני מקווה שמישהו יחטיף לכן איזה פליק בטוסיק
כי גם אצלכן נראה שכל השאר לא עוזר
בנוסף הכאת ילדים אסורה על פי חוק ועד כמה שלימדו אותי
לא מנצלים את חולשתו של האחר
כמו שאתן עושות כשאתן מתעללות פיזית ונפשית בילדכן.
עצתי לכן לכו לקבל עזרה נפשית ותתחזקו ואולי אז תזכו לגדל את ילדיכן בשמחה וסבלנות
ואולי הם לא יכו את ילדיהם.

שושנה , כשקראתי את מה שכתבת
הרגשתי ממש ממש כואב בכל הגוף.
את תארת את הסיטואציה בדיוק מירבי.
והרגשתי כאילו קפאני שד.
גם לי קרה לצערי כמה פעמים.
שמתוך עיפות דאגה חולשת עצבים ילדי חטפו פליק - סימון -
הרגשתי אז כמו כלבה שמחנכת את גוריה - והתביישתי כל כך.
והלוואי ובחיים לא אגיע למצב שאתן מכה - גם אם היא פליק קטן.
אין מה לשבח בכך.
זה יכול לקרות אבל זה לא נותן שום תוצאה רצויה לטווח הארוך.
זה רק שחרור קיטור - וגם זה לא בטוח.
שושנה - תחשבי אולי מה התוצאה שרצית שתהיה.
רצית שלא יקלל, שיתנהג בכבוד, שישן מוקדם
התאכזבת ממנו , ורצית שילמד לקח - אולי יש דרך אחרת שאפשר לפתור את הענין.
אולי שניה לפני הפליק- אפשר לעצור לנשום ןלהגיד שסופרים עד עשר ,לא ממש יודעת , מניחה שיש לך את הפתרון החלופי.
רק צריך להחליט שעל הפתרון הזה מוותרים.
הוא מיותר לא יעיל ומאוד מכאיב.
תעמידי את עצמך במקומו?

אני צריכה עזרה ומתביישת ולא יודעת לאן לפנות!
יש לי כמה ילדים. בחיים לא הרמתי יד עליהם.
אבל יש את הקטן שהוא בסך הכל פעוט קטן ומתוק בטירוף.
והוא שובב ואנרגטי כמו שלא חלמתי שילד יכול להיות.
וההרדמות איתו זה סיוט מתמשך מהרגע שנולד. כל הרדמה שעה וחצי ולפעמים גם ארבע.
ולפעמים הוא פשוט לא נרדם או שהוא מתעורר באמצע הלילה ואז צריכה להתחיל את כל סשן ההרדמה מהתחלה.
וכשאני עייפה מאוד מאוד אני פשוט מאבדת את זה לפעמים.
אני מכה אותו! פשוט כך... לא צריכה לפרט ולתרץ... לפעמים כשאני מתה מעייפות ורק רוצה לישון לא עוזרות לי שום מנטרות של כמה הוא מתוק. וכמה אני אוהבת אותו וכמה אסור בחיים להרים יד ותנשמי ותלטפי .
כלום.
אני פשוט צורחת עליו "תישן כבר" או מניחה באגרסיביות במיטה או טופחת ממש ממש חזק על בטוסיק שלו. וזה לפעמים גם כואב לו והוא בוכה והלב שלי נשבר . גם כשהוא לא בוכה אני אוכלת את עצמי...
אני רוצה לפנות לעזרה אבל מפחדת שידווחו עלי .
הלפ!!!

אני רוצה לפנות לעזרה אבל מפחדת שידווחו עלי .
את לא צריכה לספר שאת מכה אותו. את יכולה לבקש עזרה איך לגרום לו לישון ולספר שאת כבר קורסת מרוב עייפות.

אני פשוט צורחת עליו "תישן כבר" או מניחה באגרסיביות במיטה או טופחת ממש ממש חזק על בטוסיק שלו
גם אני עברתי את המצבים האלה (לפני יותר מ-20 שנה) והייתי אכולת אשם. בדיעבד, אני יודעת שבעלי היה יכול לחלוק איתי הרבה יותר אבל ריחמתי עליו כי הוא היה צריך לצאת מוקדם בבוקר לעבודה ואני לא הבנתי שהעבודה שלי הרבה יותר קשה ומעייפת (חודשים רבים של שינה מקוטעת כבר ידועים היום בנזק שהם גורמים). יש לך בן זוג בבית? בני משפחה אחרים שיכולים לחלוק את הנטל מדי פעם?

1. החליטי שאת בחיים לא מרימה עליו יותר יד.
2. מה שהכי חסר לך זה שעות שינה. אסור שתהיי עייפה! זה משבש את האיזון הנפשי ואת שיקול הדעת ומכניס לדיכאון. לכי לישון מיד כשהילדים נרדמים. אפילו אם הבית הפוך או יש מה לעשות את הולכת למיטה מיד. כל דקת שינה חשובה. שכרי שמרטף/ית שלוש פעמים בשבוע לשעתיים שתקדישי אותן רק לשינה.

המשימה: לצבור שעות שינה.

וגם, חפשי באתר שיטות להרדמה מוקדמת. יכול להיות שאת מפספסת את שעת העייפות שלו. צריך להחשיך ולהשקיט את כל הבית מוקדם ולהיכנס לרגיעה. בנוסף, הוציאי את כל הממתקים מהבית ואת המשקאות הקלים. שבשום אופן לא יאכל ממתקים עם סוכר, קמח לבן, שוקולד, קולה. כל אלה מטריפים ילדים, ובעיקר את האנרגטיים.

אז ככה.
בן הזוג עובד עצמאי וכמעט לא נמצא בבית....
לגבי השינה שלו. אני באמת מנסה למצוא את הרגע המדויק שבו הוא נעשה עייף אבל יש עוד ילדים בבית ה שאומר רעש... וקשה לו להירגע כשהוא כביכול מפספס משהו!
סוכר ומוצריו כמעט לא נכנסים גם כך לבית. גם קמח לבן בכלל לא..
מוצרי חלב שקלטתי שעושים לו רע גם הוצאתי לחלוטין.
אין לי מושג איך לעזור לו להירדם כבר..
ציצי. מנשא. עגלה. מיטה . חושך.
כלום...

את נותנת לו מוצץ? אולי לגייס את הילדים האחרים לעזרה איכשהו? שיעזרו לך בשעות האלה. אולי לנסות ליצור בבית אווירה כללית של לילה ושקט בעזרת שאר הילדים, שזה יהיה כמו מין טקס כזה או משחק. אולי אם אחד מהם ישיר לו שיר ערש? אם הוא לא רוצה להפסיד משהו אולי זה יעזור שדווקא אחד האחים או אפילו כולם יהיו איתו בחדר בשקט כשהוא נרדם? כמובן תלוי בגילם ובעוד גורמים... סתם זורקת רעיונות.

אומייגאד.
החלטתי להקדים את ההשכבה היום ולנסות משהו. החשכתי את כל הבית לאור מינימלי משקיעה . זה קצת הציק לשאר בני הבית אבל סך הכל עבר בכיף.
הוא נרדם תוך 3 דקות.!!!

ובסך הכל נראה לי ש
א.אני צריכה לשנן השכם והערב שלא מרימה קול או יד בחיים בחיים עד שזה יכנס לי לחלוטין.
ב. לדאוג באמת לעצמי כמו שכתבתן . לישון ולישון ולהשלים שעות שינה בכל הזדמנות שרק אפשר.
ג. להפוך את כל הבית לרגוע, חשוך ושקט החל משקיעה!!!

_אומייגאד.
החלטתי להקדים את ההשכבה היום ולנסות משהו. החשכתי את כל הבית לאור מינימלי משקיעה . זה קצת הציק לשאר בני הבית אבל סך הכל עבר בכיף.
הוא נרדם תוך 3 דקות.!!!_

קודם כול, נפלא! כבר פעלת ועלית על משהו. האור לא עושה לא טוב. אני מזדהה איתו. כשאני עייפה אני רוצה חושך כמעט מוחלט, אחרת אני מוטרדת. זה חשוב להפרשת המלטונין.
בני הבית יתרגלו. את גם יכולה לגייס אותם למשימה ולהסביר, כך שתהיו צוות בעניין. ספרי להם על המצוקה וגם שזה זמני ויהיה טוב לכולם אם הפצפון השובב יירדם וייתן לכולם קצת שקט .

_א.אני צריכה לשנן השכם והערב שלא מרימה קול או יד בחיים בחיים עד שזה יכנס לי לחלוטין.
ב. לדאוג באמת לעצמי כמו שכתבתן . לישון ולישון ולהשלים שעות שינה בכל הזדמנות שרק אפשר.
ג. להפוך את כל הבית לרגוע, חשוך ושקט החל משקיעה!!!_

בדיוק!! כל הכבוד. לשנן, לישון כמה שרק אפשר (שמרטפית לעזרה!), חושך.

להפוך את כל הבית לרגוע, חשוך ושקט החל משקיעה!!!
כל כך נכון.
בלי מסכים דלוקים שעתיים לפני השינה, ואורות רכים, מינימליים.

ועוד משהו: אל תהיי קשה עם עצמך. מניסיוני (בעיקר עם צעקות מפחידות על הילדים), פחות עוזר "להחליט" או "לשנן", ויותר עוזר לתמוך בעצמך ולספק את הצרכים הממשיים שלך. אנחנו לא צועקות עליהם או מכות אותם כי אנחנו רעות וזדוניות, או כי אין לנו מספיק נחישות והחלטיות. אנחנו עושות את זה כי אנו עצמנו במצוקה. ואת המצוקה הזאת צריך לפתור.

החליטי שאת בחיים לא מרימה עליו יותר יד.
המשפט הזה כאב לי פיזית, כי אני יודעת כמה הוא חסר תוחלת.
כשהאם במצוקה אמיתית, ההחלטות האלה מועדות לכישלון, והכישלון פוגע: הוא מעמיק את תחושת המעגל הסגור, מגביר את התסכול ובמקרה הגרוע מגביר את הנפיצות ומחיש את בואה של ההתפרצות הבאה.

_החליטי שאת בחיים לא מרימה עליו יותר יד.
המשפט הזה כאב לי פיזית, כי אני יודעת כמה הוא חסר תוחלת.
כשהאם במצוקה אמיתית, ההחלטות האלה מועדות לכישלון, והכישלון פוגע: הוא מעמיק את תחושת המעגל הסגור, מגביר את התסכול ובמקרה הגרוע מגביר את הנפיצות ומחיש את בואה של ההתפרצות הבאה._

כל כך נכון.

כשהאם במצוקה אמיתית, ההחלטות האלה מועדות לכישלון, והכישלון פוגע: הוא מעמיק את תחושת המעגל הסגור, מגביר את התסכול ובמקרה הגרוע מגביר את הנפיצות ומחיש את בואה של ההתפרצות הבאה.

גם ההכאה של ילד מגבירה את התסכול העצמי, מורידה את הערך העצמי, מייאשת, יוצרת ייסורי מצפון עצומים שמשבשים את האיזון ומפילה אחורה. אלה ייסורים שמלווים אמא אוהבת שנים.
זאת לא החלטה מועדת לכשלון כשמדובר באמא שלא הכתה קודם. אפשר לעשות כל מיני דברים--כמו לשים תזכורות בכל הבית לא להרביץ.
זה ממש לא משפט חסר תוחלת. הוא גם לא צריך להגיע לבד (כמו שאמרתי: עם השלמת שעות שינה כל הזמן, עם עזרה ועם החשכה של הבית בערב והקדמה של שעת השינה).
בהחלט אפשר להחליט שלא מרימים יד על ילד אף פעם יותר וליישם.

_החליטי שאת בחיים לא מרימה עליו יותר יד.
המשפט הזה כאב לי פיזית, כי אני יודעת כמה הוא חסר תוחלת._

דבר נוסף. הכאה של ילד היא לא חוקית ובעלת השלכות ארוכות טווח. כך שעם כל התסכול והמצוקה חובה להפסיק אותה לחלוטין מיידית. אין שום מקום לזוז ימינה ושמאלה פה.
במקרה של פלונית שכתבה על זה, ברור שאינה אישה אלימה כלל, שמודעת למעשיה ושגם כתבה עליהם באומץ גדול ופה ומבקשת עזרה לטובת הילד שלה. כך שלאור זאת, ברור שהיא יכולה לקיים החלטה כזאת.

בואי נבהיר דבר אחד על ההתחלה, דבר שחשבתי שהוא מובן מאליו:
חובה להפסיק [הכאה של ילד] לחלוטין מיידית. אין שום מקום לזוז ימינה ושמאלה פה.
נו, ברור!
אין בינינו שום מחלוקת על מה צריך לעשות. אני מדברת על איך עושים את זה. ואיך עושים את זה יעיל.
צריך להפסיק להכות ילדים. ואם כבר מדברים על זה, צריך גם להפסיק לצעוק עליהם באופן אלים, חסר פרופורציות, כי הצעקות האלה לא הרבה פחות גרועות ממכות.

דבר שני: גם לי ברור שזאת אמא לא אלימה, שנמצאת במצב מצוקה זמני.
ודווקא בגלל זה לא ברור לי שהיא יכולה להחליט החלטה קוגניטיבית נאצלת כזאת ולעמוד בה.
ולמה? כי היא נמצאת במצב מצוקה פיזיולוגי/רגשי רציני.
וכשאת במצב מצוקה פיזיולוגי, המצב הפיזיולוגי מכתיב ומגביל את קשת ההתנהגויות הזמינות.
בתכלס, הבחירה ההתנהגותית שלך מוגבלת.
וזה לא רצוני.
זה לא אומר שאין שום אופציה אחרת אלא להכות ילד קטן. יש אופציות אחרות. אבל קודם כל צריך להבין מה המצב הפיזיולוגי מכתיב לך, מה הן ההתנהגויות הזמינות במצב כזה, ואיך אפשר להבין את האפשרויות הזמינות ומתוכן לבחור את האפשרות הפחות גרועה, למשל לנשוך שפתיים, לקפוץ מהמיטה, לצאת מיידית מהבית אל המחסן ולצרוח שם את נשמתך עד שתירגעי. ואולי גם לקחת מגבת, לגלגל אותה לחבל ולכסח שם איזה רהיט ישן במכות. או לצאת מיידית להליכה של חצי שעה ושימות העולם. כי יש מצבים שבהם זה כל מה שאפשר לעשות. ואם את לא יודעת את זה, ואם את לא מפרגנת לעצמך את האפשרות-הפחות-גרועה (כי גם היא לא מי-יודע-מה לגיטימית, ונדמה לך שאת צריכה להתנהג יותר יפה ועם יותר שליטה עצמית) אז שום שלט תזכורת לא יעזור.

עכשיו, אני לא רוצה להניח שום דבר על פלונית אלמונית. כי אולי היא במצב שאני מתארת - ואולי לא. אני מדברת עקרונית. אני מדברת על אמא היפותטית שנמצאת במצב היפותטי של מצוקה, מצב שדוגמה אחת שלו אני מכירה מאוד מקרוב.

והמצב הוא כזה: יש לך ילד שבאופן מתמיד, על פני שנים, דורש ממך יותר ממה שיש לך.
והרזרוות שלך הולכות ומתרוקנות.
ואז את מגיע לסף המצוקה הפיזיולוגי. יכולות להיות מגוון סיבות שמזרזות את ההגעה לסף הזה. אולי מחסור בשינה. קלאסי. אולי תזונה מחלישה שמשפיעה על תפקוד מערכת העצבים שלך. אולי טראומה בלידה, שלא באמת הצלחת להתאושש ממנה. אולי דברים קדומים יותר בהיסטוריה שלך. אולי שילוב של כולם. לא משנה.

מה שמשנה כרגע, זה כשכהילד שלך לא הולך לישון, או עושה אחד ממאה דברים שמפעילים אצלך את הטריגר, את נכנסת למצב מגננה פיזיולוגי.
Fight or Flight.
וכשאת במצב כזה, הפעוט הקטן, החמוד, הרך והעגלגל שלך הוא האויב
פשוט ככה.
וזה לא מה שאת חושבת, זה מה שמערכת העצבים שלך חושבת. והיא מתנהגת בהתאם.
כשהילד שלך נהיה האויב, כשמערכת העצבים שלך נכנסת למצב מגננה ומתייחסת אליו כאל כזה, כל מה שאת רוצה זה להגן על עצמך מפניו.
ונורא חשוב להבין: המצב הזה איננו רצוני.
אני חוזרת: זה איננו מצב רצוני.
כניסה למצב fight or fight נעשית כהחלטה עצבית אוטונומית. אין לנו ולא יכולה להיות לנו שליטה על זה.

וכשאת, אני, פלונית אלמונית, הילד של מאי, השכן ממול וכל אדם אחר על כדור הארץ נכנס למצב של fight or flight, אוטומטית מגוון ההתנהגויות שלו משתנה.
ההתנהגויות הכי זמינות נהיות התנהגויות של תקיפה או בריחה: תנועה אינטנסיבית. ריצה. הנפת איברים. הנפת חפצים. צעקות והרמת קול. זריקת דברים. הדיפה. הכאה.
וההתנהגויות החברתיות הזמינות מצטמצמות במידה משמעותית. היכולת שלך ליישם אותן נפגעת. זמנית, כמובן. רק כל עוד את נמצאת במצב הפיזיולוגי הזה.
והיכולת שלך להרגיש בטוחה ומוגנת, וליצור אצל אנשים אחרים (כולל הפעוט שלך) תחושת בטחון ומוגנות - יורדת בצורה תלולה.

לא מן הנמנע שהפעוט מגיב לזה. באופן כללי, אנשים (ויונקים חברתיים אחרים) מווסתים זה את זה מהבחינה הזאת. אם אדם אחד נמצא במצב רגיעה ובטחון, הוא משדר את זה לאנשים שסביבו ועוזר להם להיכנס למצב רגיעה ולהישאר בו. אם הוא נכנס למצב מגננה - הוא משדר את זה לאחרים וגורם להם להיות הרבה יותר קרובים (אם לא להיכנס ממש) למצב הנ"ל.
על אחת כמה וכמה ילדים, שמאוד תלויים בהורים לצורך רגולציה רגשית/פיזיולוגית כזאת.

עכשיו, ברור שזה לא שחור ולבן. עדיין יש לנו קשת התנהגויות זמינות, חלקן יותר מתאימות לתפקוד אמהי וחלקן פחות.
ואנחנו יכולות לבחור מתוכן.
אבל שוב, חשוב להבין שבמצב fight or flight עצם היכולת לבחור בין התנהגויות שונות משתנה. מצטמצמת. כי בחירה כזאת דורשת כישורים קוגניטיביים מסוימים, חשיבה, שיפוט, הפעלת שיקול דעת, והכישורים האלה נדחקים הצידה לטובת כישורים הישרדותיים של תגובה מהירה ואוטומטית. אז צריך לדעת איך לדבר עם המערכת כשהיא במצב כזה. אולי שילוט על המקרר יהיה בבחינת כוסות רוח למת, כי האמא המתקיפה/מותקפת לא תראה את השלט. הוא יסונן החוצה בדרך מהעיניים למוח, או שהוא יגיע לה למוח אבל יידחק לרמה תת-הכרתית, ולעולם לא יגיע לה לתודעה.
עד שהיא תצא מהמצב, ואז יהיה מאוחר מדי.

וגם: יש לנו יכולת פוטנציאלית להשפיע, כל מיני פטנטים רצוניים שאפשר לבחור בהם, שיכולים לסייע למערכת העצבים שלנו לצאת ממצב F&F ולתוך מצב רגוע/בטוח יותר.
שוב: אנחנו לא יכולים להגיד למערכת העצבים "יאללה, תפסיקי להיות אידיוטית, זה הבן שלי, זה לא האויב. צאי מזה ותירגעי".
אבל אנחנו כן יכולים לעשות כל מיני דברים פיזיים שיסייעו לה לצא מזה ולהירגע.
אבל, שוב, כדי לעשות את זה, אנחנו קודם כל צריכות להכיר ולהבין שזה המצב. ולכבד את הגוף שלנו, כי מה שנראה לנו כהתנהגות הרסנית ומזיקה ושפלה, היא בעצם ניסיון הירואי ונואש של הגוף שלך להגן עלייך, לשרוד, להישאר בחיים.
ברור, זה ניסיון שמתבטא בצורה הכי לא מתאימה למצב, שהתוצאות שלו אכן הרסניות. ועדיין: אני רוצה לעודד אותנו קודם כל להבין את עצמנו. לכבד את האופן שבו הגוף שלנו פועל, כי זה הגוף שלנו, אין אחר. ומתוך ההבנה הזאת, בלי לוותר ובלי להתייאש ובלי להשלים עם מצב גרוע, למצוא את הפתרונות היעילים שיעזרו לנו להתמודד עם המצב ולהפסיק להכות את ילדינו הרכים ולצעוק עליהם.

כן.

תמרוש, אני סבורה שהן הגישה שלך והן הפתרונות הם לא יותר יעילים מהגישה והפתרונות שלי. אני לא רק סבורה, אני אפילו בטוחה. אין ספק שלגישתך יש מקום מכובד והיא עוזרת לרבות. אך, סליחה שמעידה על עיסתי, גישתי ופתרונותיי (לא שהמצאתי אותם) אף הם לעזר לנשים שונות.
זאת ועוד, לפחות בעבורי, המתודה הארכנית ההסברית שאת נוקטת בה (וההכללה בצידה) לי אישית לא רק שהיתה עוזרת, אלא אף היתה עומדת לי למכשול לחסל תופעה מסוג זה שהיתה מופנית כלפי בני. והנה, אני אמא במשפחה חד הורית, מפרנסת יחידה בלי כל עזרה או משאבים כלכליים ועובדת קשה מאוד וגם כמעט מעולם לא נעזרתי בשמרטפות מאז שהפכתי לחד הורית. כך שאני יודעת לפחות על עצמי מהם רגעי מצוקה הוריים. אז אני לא מדברת מאולימפוס פריווילגי.

להזכירך גם לא הצעתי את הפתרון במנותק משני פתרונות נוספים הכרחיים (שינה והקדמת ההשכבה, כולל החשכת הבית).

אז העצבים שלך פה לא לעניין ואפילו מקוממים.

לעיתים מתוך הגבול המאוד מוחלט החיצוני מופנם שינוי פנימי וקוגניטיבי. כך לי למשל עבד בלהפסיק לצרוח על בני השובב. בשיא המצוקה. כן.

קוראת, אם זה עבד לך, סבבה. ואם זה יעבוד לנשים אחרות, אז טוב שכתבת.
אני עומדת על זכותי להביא את הקול השני.

אני עומדת על זכותי להביא את הקול השני.

ברור. זאת את שזעמת עלי לא ההיפך...

כבר לא
ערכתי.

תודה, תמרוש היקרה. ודעי שאני קוראת אותך הרבה ובהתפעלות.
אם את רוצה, ערכי החוצה גם את הדברים שלי.

כל מה שאפשר לעשות. ואם את לא יודעת את זה, ואם את לא מפרגנת לעצמך את האפשרות-הפחות-גרועה (כי גם היא לא מי-יודע-מה לגיטימית, ונדמה לך שאת צריכה להתנהג יותר יפה ועם יותר שליטה עצמית) אז שום שלט תזכורת לא יעזור.
מזכיר לי את הסיפור של מישהי בתגובות לאחד הפוסטים באתר https://captainawkward.com (שאני ממליצה לעיו בכל הזדמנות). דיברו שם בין היתר על התמודדות עם כעס, ועל זה שכשלאדם יש בעיית כעס (כלומר, כעס ברמה של אלימות, ואפילו פחות מזה), אז כשהאדם מרגיש שהוא מתקרב להתפרצות, ההמנעות ממנה נכנסת לעדיפות עליונה.
אחת מהנשים אמרה שיש את אח שלה ועוד מישהו שראו אותה בהתפרצות כעס, אבל בעלה כבר לא. בעלה יודע שהיא מכורה לקפה וספרים, ושמדי פעם היא יוצאת להליכות ארוכות (אלו שיטות ההתמודדות שלה עם כעס), וזהו. כי היא אף פעם לא התפרצה אחרי שהם נפגשו. היא הייתה יוצאת מהסיטואציה (לא משנה כמה לא נעים או בלתי אפשרי חברתית לצאת - ההשלכות של ההתפרצות יהיו גרועות יותר).
מישהי אחרת (זו שנזכרתי בה כשראיית מה כתבה תמרוש) סיפרה על אמא שלה, שלפעמים הייתה מאוד כועסת כשהילדים שלה (הכותבת ואחיה) בכו בלי סוף. וכשזה היה קורה היא הייתה יוצאת פיזית מהסיטואציה. יוצאת לחדר אחר ונועלת את הדלת, יוצאת להליכה בחוץ, יוצאת.
עד שפעם אחת, באיזו שיחה עם פסיכולוג הוא אמר לה שזה לא בסדר. שצריך להיות עם הילדים ושלנטוש אותם זה לא בסדר. אז היא נשארה איתם. והכתבה את כותבת הפוסט, שהייתה אז ילדה בת שש... ואז היא הבינה שהעצה של הפסיכולוג הייתה גרועה והמשיכה לצאת מהחדר במצבים כאלו.

אני חושבת שיש אלמנט של בחירה בבחירה להרביץ. אבל זה רק אלמנט. וכדי להצליח לבחור היטב, צריך להתבונן במציאות כמו שהיא.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

האמת היא שאני מצטרפת לדעה של תמרוש.
אבל אני לא במצב של להביע דעה.
אני בת 12.....