דף_פתיחה‏ leaf מה_חדש‏ leaf מפתח_נושאים‏ leaf הוראות_שימוש‏ leaf חיפוש:
הרשות שלך לעצמך לומר "לא" (לעומת לנסות להתגבר עליו) היא היא מהות היד הרכה (עירית_לוי‏‏ מתוך ביד_רכה‏)

ברוך בואך לאתר באופן_טבעי‏ flower

ביקור ראשון שלך?
ספרי_ילדים_מעצבנים  left הפניות_לכאן‏, דפים_דומים‏
ראו גם:
המלצות_ספרי_ילדים‏
איך_להקריא_סיפור_לילד‏
שירים_וסיפורים_משוכתבים‏
לצנזר_לשנות_ולמכור_אשליות‏

אולי זה לא יפה, להכתים שמם של יוצרים? (בכל זאת כתבו, אולי באהבה ובהתרגשות, וכמה קל לקטול...הייתי מעדיפה שם יותר עדין לדף, אם יש לכם רעיונות. וגם לשמוע דעתכם אם הדף הזה מיותר. ואולי הוא מיותר כי יש כבר משהו דומה?
בכל אופן, לקחנו בספרייה ספר של שלמה אבס: ציפור החופש .
הסיפור מתחיל כך, ואפשר לקצר אם זו פגיעה בזכויות יוצרים:
היה היה פעם ציד.
יום אחד הלך הציד בין עצי היער,
כשלפתע שמע ממרחק ציפור שרה שיר
מוזר מאד:
"ציץ צויץ, ציץ צויץ, ציץ צויץ!"
ואז הוא התקרב וראה ציפור זהב יפה עד מאד, ושאל אותה:
"כיצד ציפור זהב כה יפה כמוך שרה שיר כל כך מכוער?"
המשך לא ציטוט: אבל הציפור ממשיכה לשיר, ואז מתחילה מסכת התעללויות במטרה להשקיט את הציפור. הוא יורה בה חץ, הוא קובר אותה חיה באדמה, הוא מטביע אותה בנהר בתיבה עם משקולת, הוא מורט את כל נוצותיה באמרו "נראה אם עכשיו תהיה לך סיבה לשיר" ועוד, ובסוף, נוצרות ממנה עוד המון ציפורי זהב חרף ואולי בזכות כל הנסיונות להשמידה, ואת אחת מהן הוא פוגש ביער ואומר:
"הבנתי מי את. את ציפור החופש ולכן אי אפשר להרוג אותך"

על הכריכה האחורית כתוב שזו אגדה נוגעת ללב לכל אדם ולכל גיל. אגדה רבת יופי המתארת בפשטות ויחד עם זאת בעצמה בלתי רגילה את כוחה, חיוניותה ועצמתה של רוח החופש.
זהו סיפור רגיש ומלא חוכמה, עידוד ובמיוחד תקווה
, ועוד ועוד ועוד......

אני לא יודעת מה מדהים יותר, הסיפור או הטקסט שנכתב על הכריכה האחורית. אילו מילים נשארות לתאר ספר טוב, אם שפכו את כל אלה על תיאור ספר רע?

איחס!!!

אני ראיתי ספר תמונות לתינוקות, לא זוכרת את השם, אבל זה היה משהו סתמי כמו "א"ב של תמונות". לא זוכרת כל מה שהיה שם, אבל האות ה' היתה "הדק" עם תמונה של אקדח!

אני קוראת כל ספר ילדים לפני שאני קונה. חוץ מכל מני דברים מזעזעים כמו שענת תיארה, יש גם מסרים אחרים שאני לא אוהבת, אם זה שוביניזם, גזענות, התייחסות מזלזלת בבעלי חיים וכדומה.

ספר שנוא עלי במיוחד הוא הספר "נשיקות של אמא" של סמדר שיר. ספר סקסיסטי ומעצבן. היתה תקופה שהבן שלי לא הסכים לשמוע שום דבר אחר, מזל שזה חלף..
מצרפת לרשימה את כל ספרי ה"הרווחנו המון על הסרט, בואו נוציא ספר עם 10 תמונות ו- 15 מילים"
פיכס!
שנאתי תמיד את הסיפור על הכלב בייגלה, עם זהובה הכלבה הביצ'ית שמתעללת ברגשותיו של בייגלה הנחנח. הבנות שלי היו חולות על הסיפור והכריחו אותי להקריא להן חזור והקרא את הזוועה הזאת. יש עוד...אני רק צריכה להזכר.
כילדה תיעבתי את ספריה של גלילה רון-פדר. הדמויות של הילדים התחברו לי תמיד לילדים מגעילים שלא אהבתי, והשפה היתה רדודה מדי לטעמי, כאילו שהמחברת ניסתה "לרדת" לרמת שפת הילדים. מה שלא מנע ממני לקרוא את ספריה, כמובן, אבל אני מאלה שקוראות את התוית של הקטשופ בארוחת הצהריים... תמיד מחפשת טקסט כתוב לעיין בו. פעם אחת בחיים שלי הפסקתי לקרוא ספר באמצע במטרה לא לחזור אליו. לא יותר.
אני קוראת כל ספר ילדים לפני שאני קונה
אבל אין לי שליטה על מה שאני מקבלת במתנה sad
האח הקטן של פספס.
קנינו את הספר כשהייתי בהריון שני, במסגרת 'הכן אח גדול לבואו של אח קטן'. מה אומר? מצאתי את עצמי ממציאה מילים לתמונות, כי את הטקסט האמיתי לא יכולתי להשמיע. באופן כללי, הספר מסביר לאח הגדול כי מעתה הוריו יהיו עייפים/עסוקים/טרודים מכדי להתייחס אליו. אה, כן, מובטחים רגעי תשומת לב כשהאח הקטן ילך לישון...

<ובכל פעם שזכרוני בגד בי וסטיתי מן הטקסט שהמצאתי לראשונה, נדרשתי לתקן. לאלתר. tongue>

מצרפת לרשימה את כל ספרי ה"הרווחנו המון על הסרט, בואו נוציא ספר עם 10 תמונות ו- 15 מילים"
פיכס!

זוועה! אצלנו הצעיר בחר לפני שנה את הספר של שרק.
אנחנו חופשי ממציאים טקסטים לספרים.
בספר אחד אפילו הגדלתי לעשות, ורשמתי בתוך הספר טקסט חדש... רק כדי שאם סבא/סבתא או מישהו אחר יקרא אותו, הטקסט המעודכן ישאר. מדובר בספר החמוד "הלו הלו אבא" שבו האבא מנסה להסביר בטלפון לבנו מה יביא לו מתנה בחזרה מהעבודה.
למה אבא צריך להביא מתנה כשהוא חוזר מהעבודה?
בגרסה שלנו האבא מנסה לנחש במה הילד שלו רוצה לשחק...
האח הקטן של פספס.
הוצאת לי את המילים מהמקלדת! happy

גם אני קניתי אותו במסגרת "הכיני את בתך לקראת בואו של האח הקטן" ולא הייתי מסוגלת להקריא אותו!
ספר מזעזע!!! גם אצלנו הטקסט הוחלף, כל פעם מחדש....
מצטרפת אליך לכל מילה!

עודד המחפש,
דווקא את הספר "הלו הלו אבא" אני אוהבת (וגם כמה דורות של ילדים ששמעו אותו), אבל הספר החדש "הלו הלו אמא" - עושה לי חררה. בכלל, אני אלרגית לספרים שנכתבו בשביל מוסר-השכל חינוכי או בשביל ה"פוליטיקלי קורקט".
בשביל ה"פוליטיקלי קורקט".
כמו הסיפור של אלונה פרנקל "סיר הסירים" שראיתי בארה"ב בגירסה לבנות.

גמני דווקא בסדר עם "הלו הלו אבא."

במסגרת "הכיני את בתך לקראת בואו של האח הקטן"
יש ספר שנקרא "עוד מעט יהיה לי אח קטן או אחות קטנה" שאנחנו די נהנינו ממנו. אבל תלוי בגיל הילד כמובן (את פספס אני לא מכירה). יש גם את הספר על משפחת הפילפילים של אלונה פרנקל.

אז אם אתם רוצים ספר נחמד ולא מעצבן על הנושא של "עוד מעט יהיה אח קטן וכו'"
יש את "אח חדש לגמרי" של דויד גרוסמן.
כן, כמו שכתבתי :
מדובר בספר *החמוד* "הלו הלו אבא"

אבל למה באותה הזדמנות צריך להחדיר את הרעיון שאבא יביא מתנה מהעבודה? למה את כל הסיפור החמוד אי אפשר להתחיל עם משהו כמו "אבא, אתה יודע עם מה אני רוצה לשחק?"

וזה מזכיר לי את השיר:

נומי נומי ילדתי
...
אבא הלך לעבודה
הלך הלך הלך
יחזור עם צאת הלבנה
יביא לך מתנה

אבל למה באותה הזדמנות צריך להחדיר את הרעיון שאבא יביא מתנה מהעבודה?
עודד, בהחלט לא צריך. אכן, הספר ממש לא חינוכי...
משום מה אף אחד מהילדים שקראתי להם את הסיפור (לא רק בני משפחתי הפרטיים, גם אחרים) לא הסיק מהספר את המסקנה המתבקשת, שאבא יביא מתנה מהעבודה . הילדים מתייחסים לספר בדיוק כמו שהוא, בהומור. הם צוחקים מהרעיונות המוזרים והמגוחכים שהאב מעלה, וחוגגים בסוף עם המתנה היפה מכולן – אבא.
ויש גם המשך:

אבא הלך אל הכרמים
הלך אל הכרמים (ככה זה אצלנו בורסיה, ולא "הלך הלך הלך". גם בבית הראשון)
ישוב עם צאת הכוכבים
יביא לך ענבים

אני מתמודדת כרגע עם "תנבח כבר ג'ורג'".
לפני שנתיים בערך הייתי צריכה להתמודד עם "דג הקשת".
קרן, פרטי והדגימי.

_אבל אין לי שליטה על מה שאני מקבלת במתנה_
גם לי לא, בעיקר מחמותי, שממש מתעקשת לקנות ספרים, ותמיד את הכי איומים ונוראים. בהתחלה אני חייבת להקריא כי זה חדש וסבתא הביאה מתנה, אבל ברגע ששוככת ההתלהבות אני מעלימה אותם באלגנטיות. אחד אפילו קיבלתי הסכמה לאחר זמן מה למסור לספרייה.

ובספרייה תמיד אנחנו קוראים לפני - הרי זה כל העניין, באים, שורצים שעתיים, עושים בלגן, שומעים סיפורים, ובסוף בוחרים את הסיפור שאמא הכי לא אוהבת...

_וזה מזכיר לי את השיר:
נומי נומי ילדתי
...
אבא הלך לעבודה
הלך הלך הלך
יחזור עם צאת הלבנה
יביא לך מתנה_

כשבתי היתה בת שנתיים ושמעה את סבתא שלי שרה לה את השיר, היא מייד תיקנה אחרי "אבא הלך לעבודה": "וגם אמא!"

אמא שלי מצאה בבוידעם את "כיפה אדומה" שהקריאו לי כשהייתי ילדה. זוועה שלא תתואר, הזאב נשמע פדופיל מושלם ובהמשך - תיאורים פלסטיים מלבבים של בליעת הסבתא וביתור בטן הזאב על ידי הצייד ("אמא, מה זה צייד?" שואלת הילדונת. "זה איש שמסתובב ביער, בתי". מה לעשות שאנחנו לא נוהגים לירות בחיות חסרות ישע למען הבידור).

לסיכום - הספר הראשון שאי פעם זרקתי לפח.

קישור | העבר | מחק *אלמונית* (10.07.2004 08:27):
אפשר לדעתי לסמוך על האינטליגנציה והשכל הישר של הילדים, בתוספת הכוונה מן ההורים.
הילדים שלי אוהבים את כיפה אדומה למשל, ולא יעלה בדעתם לפגוע בשום חיה, פשוט
משום שכך ההורים שלהם מחנכים אותם. אם נתחיל לפסול כל ספר בשם הפוליטיקלי קורקט,
יהיו יותר מידי ספרים שלא נוכל להקריא, וחבל. תסמכו על עצמכם ועל הילדים.

<אולי בימינו היו יכולים להרדים את הזאב האומלל, להוציא את סבתא וכיפה אדומה
החוצה ואחר לתפור את בטנו ולשלח אותו בידידות חזרה ליער? >

<הבן שלי תהה איך סבתא נכנסה לבטן של הזאב חולה ויצאה "שלמה ובריאה">.

_הזאב נשמע פדופיל מושלם_
אולי זו המטרה של הסיפור? ללמד ילדים להיזהר.
על_ילדים_חברותיים_ואנשים_זרים‏
אם נתחיל לפסול כל ספר בשם הפוליטיקלי קורקט,
יהיו יותר מידי ספרים שלא נוכל להקריא, וחבל.

לא הבנתי למה זה חבל. אם הספרים לא טובים בעינינו, אז זה לא חבל שנפסול אותם.
לדעתי זה ממש לא טיעון.
יש מספיק ספרים שהם כן טובים. צריך רק למצוא אותם. הייתי מציעה לפתוח דף ספרי_ילדים_טובים?, אבל אני חושבת שמה שמעצבן אותי לא בהכרח יעצבן מישהו אחר. כל אחד צריך למצוא את הספרים שהולמים את עולם הערכים שלו.
היא מיד תיקנה אחרי "אבא הלך לעבודה": "וגם אמא!"

בשנות ההתמחות שלי, אבא של הבנות שלי שר להן "אמא הלכה לעבודה"
קישור | העבר | מחק *אלמונית* (10.07.2004 22:10):
אם נתחיל לפסול כל ספר בשם הפוליטיקלי קורקט,
יהיו יותר מידי ספרים שלא נוכל להקריא, וחבל.
לא הבנתי למה זה חבל. אם הספרים לא טובים בעינינו, אז זה לא חבל שנפסול אותם.
לדעתי זה ממש לא טיעון.
השאלה מהי סיבת הפסילה. אולי לא הובנתי. שכל אחד יעשה הישר בעיניו, כמובן.
אבל אני רואה כאן גישה קצת פשטנית, שלא נותנת קרדיט לילדים שיידעו להבדיל בין סיפור לעולם האמיתי. בעיני זה לנטרל כל דבר ולהפוך את העולם לסטרילי.
על כל דבר אפשר לדבר ולהסביר, לדעתי.
לא הבנתי למה זה חבל. אם הספרים לא טובים בעינינו, אז זה לא חבל שנפסול אותם.
מפני שלמוטיבים המפחידים מאוד באגדות יש, על פי הסברה, תפקיד - עד כמה שאני זוכרת, הם מחצינים כל מיני פחדים של הילדים ומאפשרים להם ללמוד להתמודד איתם בדרך "מרוככת." וזו סיבה שאגדות העם השתמרו על פני מאות שנים, במיוחד היותר מפחידות ואלו הנראות לנו פחות סימפטיות -יש להן תפקיד, ועצם ההשתמרות שלהן (כולל מוטיבים המשותפים לאגדות עם בכל התרבויות) מעידה על הערך שיש להן בכל זאת. ואם אני לא טועה, היה פעם (אולי לפני 10 שנים) ספר סאטירי של אגדות ילדים שגוהצו במכבש ה-Politically Correct. התוצאה היתה נלעגת ומצחיקה עד דמעות (ככוונת הכותבים). שלא להזכיר גם את התכנים המבעיתים באמת של שירי הערש, שמאפשרים (שוב, על פי הסברה) לאם להוציא את כל האגרסיות שהיא צוברת על התינוק המייבב בלי לגרום נזק לתינוק עצמו. הנה הדוגמה הכי ידועה:
Hush-a-bye, Baby,
On the tree top,
When the wind blows
The cradle will rock;
When the bough breaks
The cradle will fall,
Down will come baby,
And cradle, and all
אגב, הבו לי את אגדות גרים המפחידות ביותר על פני ספרים דביקים, סכריניים ומתיילדים כמו "תפילילה," או פירות הגרפומניה הבלתי נסבלת של "סופרות" כמו סמדר שיר ושולה מודן. איכס.
כמו שאומרים אצלנו: מה היה קודם, הביצה או התרנגול?

האם הספרים עוזרים לשחרר/להחצין פחדים קיימים של הילדים, או שמא הם גורמים להם? מאיפה הפחדים האלה קיימים, אם לא מכל מיני סיפורי זוועה? (אני לא חושב שהרבה ילדים ראו זאב טורף סבתא, ועכשיו הם צריכים איזה סיפור נחמד כדי להחצין את הפחד שנוצר מהחוויה הזו happy )

קישור | העבר | מחק *אלמונית* (10.07.2004 23:23):
שמיכת טלאים, flower
כמו שאומרים אצלנו: מה היה קודם, הביצה או התרנגול?
פחדים, להשגתי, היו ויהיו תמיד. לא חייבים להיתפס לפרטיו של סיפור ספציפי. פחד מפני הזאב הרע, והפורקן שבהריגתו בידי הצייד, יכול בהחלט להיות acting out של פחדים מפני מפלצות, חושך, השד שמתחת לארון - לא יודעת מה. ואני בספק אם צריך תואם מושלם בין הפחד לסיפור המסייע בעיבודו. אגדות ילדים וסיפורי עם עתיקים בהרבה מהניתוחים המלומדים שלנו, ויש להניח שזמנם כימי הפחדים שהם מסייעים להתגבר עליהם. אני מכירה אגדות (חלקן מפחידות מאוד מאוד) מצריות מהמאה ה-14 לפני הספירה - עם מפלצות וסכנות ונחשים אוכלי אדם ומה לא (ובאחת מהן, אגב, מופיע מוטיב הנסיכה הכלואה במגדל שמוכר מאגדות אירופיות מאוחרות בהרבה). גם האחים גרים לא המציאו שום דבר, אלא הסתובבו בגרמניה של המאה ה-19 (אם אני לא טועה) וליקטו אגדות עם קיימות ועתיקות. אגב - ילדי הפרטיים אהבו מאוד את האגדות הללו (יש לנו את חמשת כרכי סיפורי האגדות שאסף אנדרו לאנג - ספרות מופת ממש), והגיבו די בתיעוב לפרודוקטים המודרניים המכובסים. יש לקוות שלא גרמתי להם בכך נזק פסיכולוגי בל ישוער ובלתי הפיך happy
אני התייחסתי לא לעניין ספרים מפחידים, אלא לפסילה "בשם הפוליטקלי קורקט", של ספרים בעלי מסרים חברתיים בעייתיים כמו הדוגמה שמישהו נתן של אבא שמביא מתנה מהעבודה או הדוגמה של ענת מראש הדף של אלימות סדיסטית.
יש הרבה ספרים שמטרתם רחבה מעבר לקריאה עצמה. חלקם נועדו להשכיל, כלומר ללמד את הילד איך לספור, לקרוא, לחגוג או להתנהג עם חבריו. חלק נועדו להעשיר את עולם הילד בתהליכים ובמושגים שונים. חלק נועדו למצבים נקודתיים, כמו להתמודד עם גירושין, מחלה, מעבר, גמילה ועוד. בפועל, הרבה פעמים אנו קונים את הספרים האלו ללא מידע מקדים על המטרות, ואז הם הופכים למעצבנים. למשל, ספרים כמו "ספר הפילפילים" שמציג קנאה צורבת בין אח בכור לאחותו הקטנה, אולם מוצג בציבור כספר קלאסי להכנת ילד לבוא אחיו הצעיר.
אישית, מפריע לי מאד העדרם של ספרים נטולי יומרות. שלא יוציאו פחדים ולא יחצינו רגשות ולא ילמדו את הילדים שלי כמה חשוב להיות כזה או אחר ולשמור על ערכים ומאיפה משתין הדג. אני מחפשת ספרים של כיף, כאלו שיעלו חיוך על השפתיים, שיתנגנו בראש, שהילדים יבקשו ממני לקרוא להם שוב ושוב לפני השינה. על הספרים במדף לא כתוב מה הם בדיוק, ואני נדרשת לקרוא בחנות כל ספר עד תומו כדי לזהות כוונות גלויות או סמויות, שאינן חופפות לכוונות שלי. זה מתיש.
ספרים שאני גדלתי עליהם, כמו דב דבוני בן דביים מצחצח נעליים, איה פלוטו, ויהי לילה, הכלב בייגלה, הם ספרי כיף. יש עלילה, יש ענין, ואין יומרות מוגזמות. חבל לי שאין מספיק ספרים כאלו, ושמרוב הצורך לשפר את ילדינו, הסופרים המודרניים קצת מזניחים את המטרה של הנאה מן הקריאה.

ובנשימה זו - המלצה על ספריו של Jonathan Emmett, סופר הילדים החביב עלי לאחרונה.

ספרים דביקים, סכריניים ומתיילדים כמו "תפילילה," או פירות הגרפומניה הבלתי נסבלת של "סופרות" כמו סמדר שיר ושולה מודן. איכס
תפילילה- ספר מעצבן ביותר.
טקסט ארכני וטרחני וחסר חן. ואחרי שגמרת להגיד לילה טוב לכל החיות והילדים, רק אז מתחילה בעצם התפילה? מסורבל מאוד, לדעתי, אנחנו לא קוראים בכלל את הטקסט. גם הציורים נורא קיטשיים ולא מעניינים.

יש סדרה של ספרים לפעוטות עם צילומים של חיות וחפצים, שכתוב מאחור איך להקריא לילד, להצביע על החיה ולנקוב בשמה, למשל, ואז כתוב "כך תלמדו את ילדכם לחשוב כבר מגיל צעיר" happy

יש הרבה ספרים שמטרתם רחבה מעבר לקריאה עצמה. חלקם נועדו להשכיל, כלומר ללמד את הילד איך לספור, לקרוא, לחגוג או להתנהג עם חבריו_
אז זהו, שחברה חכמה מאוד שלי אומרת שספר כזה, עם אג'נדה, לא יכול מעצם בריאתו להיות ספר טוב, כי נתפר כדי לשרת מטרה, ולא נכתב כדי להנות את הסופר ואת הקורא. לכן בדיוק _איה פלוטו, ויהי לילה, הכלב בייגלה, הם ספרי כיף. יש עלילה, יש ענין, ואין יומרות מוגזמות.
אצלנו כבר 15 שנים שהספרים האלה (ה"חינוכיים") לא נכנסים הביתה, ולא נראה לי שילדי יצאו ניזוקים.
תפילילה- ספר מעצבן ביותר.
טקסט ארכני וטרחני וחסר חן. ואחרי שגמרת להגיד לילה טוב לכל החיות והילדים, רק אז מתחילה בעצם התפילה? מסורבל מאוד, לדעתי, אנחנו לא קוראים בכלל את הטקסט. גם הציורים נורא קיטשיים ולא מעניינים.

לא הייתי יכול לנסח את זה בצורה טובה יותר גם אילו הייתי מנסה... אני פשוט העלמתי את הספר בתהום הנשייה (יש לנו פינה כזו בבית...) פשוט בגלל שהייתי מתענה בלהקריא אותו.
קישור | העבר | מחק *תמרולה* (11.07.2004 14:16):
בייגלה גרם לי אי נוחות קצת מנקודת המבט של הבייגלה ולא של הביצ'ית... זכותה לא לאהוב אותו. הוא מביא לה מתנות, עוקב אחריה, שומר עליה, מציל אותה ובסוף הם מתחתנים... נראה לי מטרידן הבייגלה ועוד לא לשכוח שהוא הכלב הכי ארוך בעולם... בקיצור, איך שלא נסתכל עליו, הוא מעצבן וזהו.

>תמרולה מתחילה לחשוב שאולי ההתעצבנות על הספר זה בגללנו ולא בגללו...<

חמותי הביאה לילדתנו ליומולדת 4 ספר- מר שניף מחפש חבר.
איזה יצור בודד בעולם יוצא לחפש - לא הורים,אחים או משפחה חס וחלילה אלא חבר.
רמז בוטה לכך שילדתנו הנמצאת בבית יהיו חסכים מאחר ולא יהיו לה חברים...
(איך החמות הזו צצה במקומות הכי לא צפויים?)
לגבי בייגלה - הבעיה שלי היא בעיקר עם זה שבסוף היא מתאהבת בו אחרי שהוא מציל אותה. אני במקום בייגלה הייתי חושד שמדובר בחולשה רגעית של הכרת תודה ולא באהבת אמת. האהבות שאני מכיר לא עובדות בצורה כזאת רציונלית...
האהבות שאני מכיר לא עובדות בצורה כזאת רציונלית...

איתי, אוהו, כמה אהבות לא רציונליות שאני פגשתי בחיי..... (לאו דווקא שלי...)
נראה לי שזהובה פשוט הבינה פתאום איזה בחור טוב בייגלה.... אחד שיבוא לעזרתה ברגעים הקשים...
דרך אגב - על בייגלה פשוט כתוב ש"בייגלה אהב אותה", ללא שום נימוק... והוא עוד המשיך לאהוב אותה
אחרי כל התרגילים שהיא עשתה לו.

דרך אגב - על בייגלה פשוט כתוב ש"בייגלה אהב אותה", ללא שום נימוק... והוא עוד המשיך לאהוב אותה
אחרי כל התרגילים שהיא עשתה לו.

זה, לדעתי, מסר מאוד בעייתי (בהתייחס לאהבה רומנטית, ולא לאהבה בין הורים לילדים).

זה, לדעתי, מסר מאוד בעייתי (בהתייחס לאהבה רומנטית, ולא לאהבה בין הורים לילדים).
נכון, אבל מה לעשות שיש גם דברים כאלה בחיים. אם ילד נקלע בחיים לסיטואציה שבה
הוא למשל רוצה לשחק עם מישהו/מישהי והילד האחר אינו מעוניין למרות כל ה"חיזורים",
זו סיטואציה שצריך להתמודד איתה, וצריך לדבר עליה.
הקטנטנים מרגישים לדעתי שיש כאן משהו לא הוגן ביחס של זהובה אל בייגלה.
אבל הסוף טוב, לא? happy
נראה לי שזהובה פשוט הבינה פתאום איזה בחור טוב בייגלה.... אחד שיבוא לעזרתה ברגעים הקשים...
אז זהו, שזאת סיבה לחברות אבל לא בהכרח לאהבה happy

והוא עוד המשיך לאהוב אותה אחרי כל התרגילים שהיא עשתה לו.
היא לא עשתה לו תרגילים, היא כל הזמן אמרה את האמת (שהיא לא אוהבת אותו). אלמלא לקחה את המתנות שהביא, נדמה לי שמה שהוא עשה היה נופל תחת הקטגוריה של "הטרדה", כך שטוב שהיא לקחה את המתנות...

אז זהו, שזאת סיבה לחברות אבל לא בהכרח לאהבה
לא אמרתי שזו סיבה לאהבה. גם אני וגם אתה לא באמת יודעים מה התחולל בנפשה של זהובה בסופו של דבר, נכון?
בספר כתוב שהיא אמרה שהיא אוהבת אותו, ושהם התחתנו. אני מסכימה שהמהפך היה קצר למדי...

היא לא עשתה לו תרגילים כן, אני חוזרת בי. קריאה מעמיקה אכן מראה שזהובה לא השליתה אותו לרגע, זה נכון בהחלט.

אלמלא לקחה את המתנות שהביא, נדמה לי שמה שהוא עשה היה נופל תחת הקטגוריה של "הטרדה",
אני ממש מוחה. בייגלה היה פשוט מחזר נלהב. עובדה שבסופו של דבר הצליח לו.

<ובזאת אני חותמת את הגיגי על בייגלה ושות'>

יונת- כנ"ל! אבל הספר החדש "הלו הלו אמא" - עושה לי חררה. הזדעדעתי קשות כשגיליתי אותו על המדף. חברה חומרנית, זה מה אנחנו, וזה מה שהספרים הללו- הלו הלו אבא/אמא מחזקים.
תפילילה דווקא מקסים, הציורים נהדרים והטקסט- לא חייבים לקרוא, אפשר להמציא \ או לקצר.
אגב, ספר מצויין (שאולי נערוך ונשים בכלל בדף ספרים_טובים_לילדים?) הוא הספר *הימים הצבעוניים שלי* מאת ד"ר סוס. נפלאyes
ספר מצויין (שאולי נערוך ונשים בכלל בדף ספרים_טובים_לילדים??‏) הוא הספר הימים הצבעוניים שלי מאת ד"ר סוס. נפלא
מצטרפת לכל מילה!
הממ..וכבר המלצתי עליו ב ספרי_ילדים_מומלצים? , לרבות ציטוט מגריין blink

<מ_י_כ_ל? השתלטה על המחשב של בקי>

בעניין בייגלה: אהבתי מאד את הספר בפעוטותי.
עכשיו, עם קריאת הדיון, גיליתי שגם אני הייתי "זהובה" (היא בכלל שחורה, לא?!) לפני איזה חמש שנים.
>הבוז לי!!<
אבל בסוף, אכן, התחתנתי עם בייגלה!!
>זה לקח כמה שנים, אבל מי סופר<
הספר "האריה שאהב תות" של תרצה אתר בלתי נסבל בעיני. הטקסט מעצבן וחדגוני (אין לכן מושג כמה פעמים חוזרת המילה "תות" בספר!) ומוסר ההשכל בסוף נורא ואיום (תפסיק לנסות ולממש את הכמיהות הטפשיות שלך ותעשה מה שאמא אומרת).
הספר "האריה שאהב תות" של תרצה אתר בלתי נסבל בעיני.

אני חייבת למחות. בעיניי זה מאסטרפיס, שירה מלאת הומור. אצלנו בבית זה אחד הפיבוריטים, ומצוטט בכל הזדמנות.

הספר "האריה שאהב תות" של תרצה אתר בלתי נסבל בעיני.

גם בעיני. ומה שמשגע אותי זה שאני בעצמי קניתי אותו, איך?
קראתי אותו בחנות, נראה לי נחמד ובית כבר תעבתי אותו.
למותר לציין שהפשפש מת עליו. (ואני מורידה שורה פה ושם).

_אין לכן מושג כמה פעמים חוזרת המילה "תות" בספר_
זה בדיוק מה שכיף איתו.
אני בכל פעם מתיזה אחרת את המילה תות וכולם מתפוצצים מצחוק. (למען האמת כולן מתפוצצות מצחוק אלא אם גם אבא שלהן מקשיב ואז זה הופך אותנו ל מתפוצצים)
אני גם "שואגת" את מה שהאריה אומר...
מה גם, שהקטנה שלי היא בדיוק האריה הזה שרוצה רק תות אפילו שאין ולא מוכנה להסתפק במה שיש בבית.
אכן מאסטרפיס.
פספסתי משהו או שלא קראתם את הלו הלו אבא עדסוף?
בסופמתנה זה אבא.
והילד שמח בו ולא מאוכזב שאין מתנה "אמיתית", מה רע?
פספסתי משהו או שלא קראתם את הלו הלו אבא עדסוף?
בסופמתנה זה אבא.
והילד שמח בו ולא מאוכזב שאין מתנה "אמיתית", מה רע?

מה שמפריע הוא, הנחת המוצא של הבן שהאבא מביא מתנה מהעבודה. אם האבא היה מציע את המתנה זה היה אחרת. (נראה לי).
וגם - מתנות לא מבקשים.
אבל הספר באמת חביב עלי מאוד (חוץ מהמשפט "מה תביא לי מתנה?"). happy
המשפט הוא לא "מה תביא לי מתנה?"
אלא "מה תביא לי, מתנה?"
אני תמיד מפרידה את זה -
מה תביא לי?
מתנה?
המשפט הוא לא "מה תביא לי מתנה?"
אלא "מה תביא לי, מתנה?"
אני תמיד מפרידה את זה -
מה תביא לי?
מתנה?

צודקת, נכון, פשוט יש לי מנמנהג לקרוא שוב את מה שכתבתי *אחרי* ההוספה, ושמתי לב שלא עשיתי פסיק, רק אחרי שהוספתי.
אני לא יודע עד כמה העריכה מכבידה על המערכת, אבל נראה לי שלא מעט, צריך לשמור את כל השינויים. (בהתחלה הייתי עורך הרבה, אבל עכשיו אני משתדל שלא).
כאמור, סיפורי האחים גרים מזעזעים למדי.
לא מזמן אפי זרק לפח את "עמי ותמי".
הילדים שלנו לא הצליחו לתפוס איך הורים מפקירים את ילדיהם באמצע היער!cry
אבל כדאי לקרוא את "קסמן של אגדות" של ברונו בטלהיים,
שם הוא מסביר איך דווקא האגדות המפחידות משמשות תרפיה לפחדים העמוקים של הילדים.
היום נפל לידי לראשונה *דובי לא לא* . חשבתי שהכרתי את זה כי שומעים כל הזמן "מה אתה דובי לא לא?"
אבל קראתי, וזה פשוט ספר זוועה. הוא נענש על ידי מלאך (!) כי אמר הרבה פעמים לא, בעיקר על ארוחת ערב ו...טוב, מה אני מספרת לכם. אתם בטח מכירים.
בסוף בכל אופן הוא לומד שצריך להגיד רק כן. ילד טוב.
לא מזמן אפי זרק לפח את "עמי ותמי".
אני זרקתי את "כיפה אדומה". וזה עוד היה ספר שהיה שלי כשהייתי בגילה של הבכורה. הקראתי לה אותו פעם אחת עם הצנזורים וההשמטות המתחייבים, וכשהיא הלכה לישון זרקתי אותו ישר לפח.
ואם אני לא טועה, היה פעם (אולי לפני 10 שנים) ספר סאטירי של אגדות ילדים שגוהצו במכבש ה-Politically Correct.

יש לי אותו, בשני כרכים. נפלא. תבואי אלי ותקראי.

אני מחפשת ספרים של כיף, כאלו שיעלו חיוך על השפתיים, שיתנגנו בראש, שהילדים יבקשו ממני לקרוא להם שוב ושוב לפני השינה.

טרופותי כמובן happy והאוכל האהוב עלי? טרופותי קצוץ!

לא סובלת את מיצפטל.
שאני אנמק או שזה מובן מאליו?
בתור ילדה, אני לא הייתי מתקרבת לאזור שהיה בו הספר כיפה אדומה. עד היום אני זוכרת את הסיוטים (האמיתים, בלילה) שהיו לי ממנו.
שאני אנמק או שזה מובן מאליו?
נמקי, נמקי...
לא סובלת את מיצפטל
גמני לא - בואי נראה אם מאותן סיבות. האריה והג'ירפה הם צמד נודניקים טרחניים שלא מסוגלים לכבד את הפרטיות של מיצפטל. אז מה אם הוא לא רוצה שידעו מיהו? זכותו. כל הרעיונות הטובים הם של האריה הזכר, בעוד שהג'ירפה הנקבה מצטיירת כאיזה רכיכה מתבכיינת ונטולת מוח. עד כאן אנחנו מתואמות?
<ולא שהיתה לי ברירה - הבקיאות היא מכך שנאלצתי לקרוא את זה מאות פעמים>
כל הרעיונות הטובים הם של האריה הזכר, בעוד שהג'ירפה הנקבה מצטיירת כאיזה רכיכה מתבכיינת ונטולת מוח.
במסגרת הגיהוץ הפ.קי, אני לעתים נותנת להם להציע רעיונות בתורות, ולעתים משאירה את הרעיונות אצל הג'ירפה בלבד.
שימו לב שיש שם גבר בוכה!
<עדי_יותם‏ דווקא אוהבת מאוד את מיץ פטל, מאחר שכ"כ קל וכיף לאפיין כל דמות בטון אחר בזמן הקריאה ובגלל שכיף לראות את הילדים מאזינים לו שוב ושוב במתח רב>
אצלנו קוראים רק את העמוד שהם מנחשים כאילו איזה חיה הוא מיצפטל, לא מעניין אותו כל השאר.
גמני לא אוהבת אותו. קיבלנו אותו מההורים של עומר, הוא כ"כ כעס על אמא שלו שלא מבינה מה רע בספר. והיא דווקא מאוד ביקורתית בספרים, אף פעם לא הכניסה הביצתה את האחים גרים והתרעמה על שמספרים אותו חופשי לילדים שלה בקיבוץ. ומדוב רלע תקופה שאף אחד לא חשב שיש בעיה עם הסיפורים האלה.
מה שמזכיר לי שמתן פתאום סיפר לי שהמטפלת סיפרה להם כיפה אדומה עם סוס. איזה מקורית.
שימו לב שיש שם גבר בוכה!
ושימו לב שהאריה הוא היחיד שיש לו רעיונות. הג'ירפה מסתפקת בשאלה "אז מה נעשה???"
האריה הוא היוזם, והג'ירפה הולכת אחריו.
שימו לב שכשהם מנסים לנחש "איזו חיה היא מיץ פטל" הוא צוחק מכל הנסיונות שלהם, עד לרגע בו הם אומרים "חזיר". ועל זה הוא כועס.
ובכל זאת אני נהנית מהסיפור עוד מילדות. ואנחנו עושים תמיד הצגה גדולה סביבו.
שרון,
ושימו לב שהאריה הוא היחיד שיש לו רעיונות. הג'ירפה מסתפקת בשאלה "אז מה נעשה???"
כן. התייחסנו לזה. באותה הודעה ממש שממנה ציטטת אותי blink הספר הזה ממש מעלה לך את הסעיף, מה? blink
לא סובלת את מיצפטל
או, סוף סוף... חשבתי ש-אסור_לומר‏ את זה, אבל עכשיו שמותר:

אני שונא את מיץ פטל

עוד סיבות:
  • "אתה רואה, בגללך !!" mad
  • כל הקטע אחרי שגילו מי זה מיץ פטל ממש מרגיש מיותר (די, עברנו את הקליימקס, אפשר כבר ללכת לישון)
  • הציורים ממש לא מתאימים לטקסט (למשל - כשמגלים סוף סוף מי זה מיץ פטל, מה רואים בתמונה? בית not
  • מה זו השטות הזו שאחרי שמחליטים להיות חברים מיץ פטל רץ ונועל את עצמו בבית? זה חבר זה?

<סליחה על הצעקה, הייתי צריך לשחרר. מזל זעברנו את תקופת מיץ פטל אצלנו בבית ועכשיו אנחנו תקועים על איזה "ספר מגוייס" אחר sad >
ואת הכי חשוב שכחתי -

זה אחד הספרים היותר מכוערים שבהם נתקלתי אי-פעם

אכן "הדובון לא לא" ספר נוראי. בתקופת ה"לא רוצה" של הבן שלי, אמא שלי עיינה בספר בחנות ואמרה שהיא ספר כזה לא קונה לנכד שלה. הדובי שם בורח מהבית, נדמה לי שאומרים לו שהוא "ילד רע" או אפילו "נורא". בקיצור, הפעם הסכמתי איתה בגדול.
אגב, קבלנו את הספר מהספריה בגן, החזרתי והסברתי מדוע, והגננת הוציאה אותו "מהמחזור". שמחה קטנה...
אם בקטילת מיץ פטל פטל עסקינן - כבר כמעט לא נשאר שום דבר עסיסי* לומר חוץ מ - *עסיס - כן, הצאצא ביקש מיד לשתות מיץ פטל. איכס!!!
אני לעתים נותנת להם להציע רעיונות בתורות
גמני. תמיד.

אגב, מותר_להגיד? שאני לא סובלת את ספרי פאול קור לדורותיהם?
נימוקים בהמשך (או שגם זה ברור).

יש ספרים שהילדים נורא אוהבים. ואם הם אוהבים - אני הולכת איתם. מיץ פטל, למרות חסרונותיו, הוא ספר אהוב.
בייגלה - עולה לי על העצבים (ובכל זאת אני מקריאה אותו)
דובון לא-לא - אני מקריאה מכוח האינרציה, אבל הוא מעצבן אותי ולו רק בשל השפה הנמלצת לסירוגין (לא-לא לא ראה את המלאך ולא ידע את השינוי שחל בו...) והמשפטים המורכבים והארוכים. אני דילגתי על כל הקטע הארוך עם המלאך ותימצתי אותו במילים ספורות.
את "פילפילון ושמו בבר" תיעבתי עד כדי כך שתמיד דחפתי אותו עמוק בספריה בבחינת "רחוק מהעין רחוק מהלב"

בסופו של דבר אני חושבת שהילד יודע הכי טוב מה טוב לו. בגלל זה הבת שלי לא אהבה ספרי "גמילה" כמו הסיר של נפתלי עד שהיתה בשלה לגמילה...ואם הן אוהבות ספרים שאני לא סובלת...נו, טוב. גזירה שהציבור יכול לעמוד בה בד"כ.

אני מזמן חזרתי לקלסיקות של לאה גולדברג, מרים ילן שטקליס,וכו'. כלל זהב בבחירה- העברית, איכות השפה החריזה והצליל. (בלי ספרות המתיימרת ללמד איך להפרד מהמוצץ או לקבל אח קטן. ממילא לכל ילד יש דרכו ושום סיר הסירים לא שחרר את בני מהפחד מהסיר, רק הזמן.)
. הקטנה שלי לא הולכת לישון בלי שיר ממה עושות האיילות. לא חשוב שאין תמונות וציורים. עדיף שרק ישמעו ויטמיעו את השפה הנפלאה.
ובעניין אגדות. אין כמוהן, כמובן שצריך לקרוא לפני כן ומה שמרגישים איתו לא נוח , לסנן. למרות, שהילדים לא מתיחסים לנושא המוות כמבוגרים, ולראיה ,הם מתים במשחק ומיד קמים לתחיה מחדש בשביל למות שוב, וחוזר חלילה. אגדות עם לא סתם שרדו מאות שנים ( האחים גרים היו פעילים במאה 17 אני חושבת)
אלה כי הן מהוות תמונות של חיי הנפש שלנו, ונותנות מענה לשאלות שילדים לפעמים לא יודעים לשאול, או שאם הם שואלים הם מקבלים מין תשובה מבוגרת ןאינטלקטואלית שנפשם לא יכולה להכיל.
אגדות עם מתאימות לגילאי 5-8 ואני יכולה להעיד שמרגע שגילה אותן , בני לא הפסיק לבקש עוד ועוד. אפשר לקרוא על כך בספרו של היינץ מולר, "THE WISDOM OF FAIRY TALES" באנגלית , לצערי.

ועוד כלל זהב, לא מקריאים מה שלא נהנים להקריא, או לספר בע"פ (מומלץ ביותר!!!), מה הטעם להקריא משהו שנוא בנימה חסרת סבלנות ועניין. איזו תמונה נפלאה אני יכולה לברוא עבור הילד מתוך חוסר עניין?

_זה אחד הספרים היותר מכוערים שבהם נתקלתי אי-פעם_

המפוזר מכפר אז"ר לוקח אותו בהליכה.
אבל כמה מכוער - ככה אנחנו אוהבים אותו. כזה מתנגן...

חוצמזה שזה על בן משפחה שלנו blink

אפשרות:
ספרים שמעצבנים אותנו אך אהובים על הילדים אפשר לקרוא יחד בקריאה ביקורתית. לדון עם הילד על החלק שאותו אנו לא אוהבים ולנסות להסביר למה...
אני מזמן חזרתי לקלסיקות של לאה גולדברג, מרים ילן שטקליס,וכו'. כלל זהב בבחירה- העברית, איכות השפה החריזה והצליל.

גמני.

ועוד כלל זהב, לא מקריאים מה שלא נהנים להקריא, ולכן, כל הקשקושים אולי הסתובבו בבית, אבל לא נכנסו ל"אמא מספרת סיפור".
זה כשהם היו זאטוטים. עכשיו, הקטנים, כבר גדלו, אבל עוד לא קוראים. בבית כבר לא מתגלגים ספרים, כי גילינו את הספריה. אנחנו לוקחים ספרים מהספריה, אני מתחילה לספר, ומה שלא מוצא חן בעיני, לא מושך את סקרנותי, לא כתוב בשפה נעימה- אני לא ממשיכה, הספר מוחזר לספריה בלתי קריא ושלום על ישראל. כפיה? (רועי מאחורי הכתף שלי), אולי. לא מוצא חן בעינכם השיטה? תלמדו לקרוא, ואז תוכלו לבחור ספרים כראות עיניכם. כל עוד אני בתפקיד המקריאה, אני מעניקה לעצמי גם את תפקיד המסננת.
אהי דווקא בסדר גמור עם מיץ פטל.
לדעתי אתם סתם מחפשים אותו!
כולכם מוזמנים לרוץ לקנות את "אגדות עם בלשון סגי נהור" (נדמה לי שככה קוראים לזה, סיפורים ידועים שמתורגמים ללשון פוליטיקלי קורקט), ושם תקבלו סיפורים מאוזנים שבהם הכל שיוויוני... happy
ושם תקבלו סיפורים מאוזנים שבהם הכל שיוויוני...
כמו בחיים. happy
ושם תקבלו סיפורים מאוזנים שבהם הכל שיוויוני...

אבלז זו ספרות מגויסת.
שגמיא פיחסה.

מרים ילן שטקליס
את השיר המופלא על אמא-ארנבת-שוקולד המתחננת ללקוחות שקודם יאכלו אותה (לפני ילדיה, זאת אומרת), לא כתבה הנ"ל?
אם כן, היא אחראית לאחת מטראומות הילדות שלי. 30 שנים אחרי ואני עדין זוכרת אותו בבעתה. כך שעל אף שפה, חריזה וצליל - יש דברים שעליהם אנ'לא סולחת mad

<נחבאת מן המטר הצפוי...טוב, בסדר, אז היא כתבה עוד שירים, הבנתי...אייי....די....טראח.>

על ארנבות משוקולד כתבה לאה גולדברג, אבל למרים ילן שטקליס היו יציאות מחרידות יותר.
oh באמת?
אבל היא המשוררת החביבה עלי כבוגרת

> בדילמה <

רמז בוטה לכך שילדתנו הנמצאת בבית יהיו חסכים מאחר ולא יהיו לה חברים...
אצלנו הבן קיבל את הספר הזה דווקא מגן הילדים שלו, כך שלא היה מסר נסתר... ולדעתי כשקוראים את הספר מבלי לחפש מסרים מסוג זה אז הוא דווקא נחמד!
גם אני אוהבת אותה אבל המשפט "אוי לי, איך אוכל לסבול, אם יתחילו לאכול, גם את בני, גם את ביתי, קודם כל איכלו אותי" באמת יכול לעורר פחדים.
<נהר, שאתמול דיקלמה את השיר מול חלון ראווה שוקולדי>
והנה שני ספרים מקסימים 'זה לא היום של יולי' ו'יולי המוצא הישר'.
בקשר ללאה גולדברג והארנבת, יש באותו ספר (מה עושות האיילות) את השיר הקשה על הדייג ואמו. (יש לו ביצוע קליל ויפה של להקת ששת) . כשקראתי אותו לראשונה לבנות נחנקתי ומאז מדלגת. אבל זה באמת לא בספרי ילדים מעצבנים. ללאה יש לנו כבוד. לה מותר לענות אותנו.
לא סובלת את בים בם בם תירס חם.
את השם אופיר, שפעם אהבתי עד למאוד, שונאת בגללו.

< ליאת מוציאה עשן >

אם ל' גולדברג ומ' שטקליס מזעזעות אתכם, חכו עד שתקראו את "שירים ופזמונות לילדים מאת ח' נ' ביאליק". לקרוא ולא להאמין (ולהרחיק מילדים בכל מחיר).
ללאה יש לנו כבוד. לה מותר לענות אותנו.
נפתרה הדילמה! happy
קישור | העבר | מחק *פלונית* (16.07.2004 07:05):
אם ל' גולדברג ומ' שטקליס מזעזעות אתכם, חכו עד שתקראו את "שירים ופזמונות לילדים מאת ח' נ' ביאליק". לקרוא ולא להאמין (ולהרחיק מילדים בכל מחיר).

תשימו אייקונים צוחקים, מישהו עוד יאמין לכם .

אוי מיכל הזכרת לי נשכחות.
גם אני כילדה הייתי נחנקת למשמע השיר הזה.
וגם "חמש שנים על מיכאל" הוא שיר שעד היום גורם לי מצוקה.

אגב אגדות האחים גרים:
אצלנו מעולם לא קראו אותם מספר, סיפרו אותם בע"פ תוך ריכוך מתבקש.
למשל בזהבה ושלושת הדובים, הדובים מגלים את זהבה במיטה של הדב הקטן ומתחילים לצחוק מהפתעה. ואז זהבה והדב הקטן מתידדים וזהבה מזמינה את הדובון לחגיגת יום ההולדת שלה. ומאז הם חברים הכי טובים.

בכיפה אדומה אצלנו סבתא וכיפה אדומה מצילות את עצמן לבד מהזאב (לסבתא היו זוג מספרי תפירה בכיס) כשהזאב ישן עמוק ולא סובל מכאב.

את עמי ותמי אני נמנעת מלספר.

אגב מתנות מסבאסבתא - אצלנו הם מקבלים רשימה של ספרי ילדים שאושרו על ידנו, והם רשאים לקנות רק מהרשימה הזו או לקנות ספרים ראויים ברוח דומה.

הדובים מגלים את זהבה במיטה של הדב הקטן ומתחילים לצחוק מהפתעה. ואז זהבה והדב הקטן מתידדים וזהבה מזמינה את הדובון לחגיגת יום ההולדת שלה. ומאז הם חברים הכי טובים
מה, זה לא מה שקרה באמת בסוף???

לסבתא היו זוג מספרי תפירה בכיס
מזל שלא היתה לה מסרגה...

מזל שלא היתה לה מסרגה...
כן, היא היתה פוקעת לו את המים.
חכו עד שתקראו את "שירים ופזמונות לילדים מאת ח' נ' ביאליק". מילא לקרוא, מה עם סתם לראות את הציורים המפחידים של הילדה? ראיתם איזה פרצוף היא עושה? הפעוטה שלי פחדה ממנה, וגם אני.
והנה שני ספרים מקסימים 'זה לא היום של יולי' ו'יולי המוצא הישר'.
אכן מקסימים. אני אהבתי מאד את האיורים (ורואים שם אמא עם מנשא!)
ומה עם "מקס ומוריץ"?
עם הסוף המזעזע שהושמט בספר בתרגום לעברית...
ומה עם "מקס ומוריץ"?
כשקראתי את זה כילדה, זו היתה הפעם הראשונה שחטפתי בחילה אמיתית ממשהו שקראתי.
אני לא הכרתי את הספר כילדה. הגדולה שלי קיבלה אותו (ואולי אפילו אני קניתי, אני לא זוכרת) בגרסה המקוצרת, כי זה היה ספר קאלט במשפחת האבא שלה. ואז היא קיבלה את קלטת הוידאו, ושם יש את הקטע האחרון המזעזע יותר מכל הספר בו מתארים איך הם מקבלים את עונשם. אאוצ'. לי היה קשה לראות את זה.
נראה לי שרק גרמנים יכולים לכתוב סיפור כזה.

<אם יש משהו ששרון_ג? שונאת זה גזענות וגרמנים blink בפרפרזה על הבדיחה הידועה>

וגם "חמש שנים על מיכאל" הוא שיר שעד היום גורם לי מצוקה

חמודי, הנה שיר נחמד. היה לך כיף עד עכשיו, נכון?. חכה תראה! 5 שנים היה סבבה, ועכשיו ...

עכשיו תראה מה זה!! הא הא הא הא הא <צחוק מרושע ואייקון של מורה מפלצתי>

הבטחתי (ל לילה_טוב‏) ולכן אקיים:
תנבח כבר ג'ורג' מאת ז'ול פיפר: הסיפור הוא על כלבלב בשם (ניחשתם) ג'ורג'. אמא שלו מבקשת ממנו (או יותר נכון *אומרת* לו) לנבוח וכל פעם יוצא לו קול של חיה אחרת. פני האם עוברים מהבעות של מבוכה דרך בלבול ויאוש/כעס ועד זעם ואכזבה. ממש מפחיד. מה את מלחיצה את ג'ורג', הוא ינבח כשהוא ירגיש מוכן. חוץ מזה למה את לא גאה בו שהוא יודע לדבר שפות. הוא עושה מיאו ומוו ואוינק. תהיי גאה ותשתקי. בסוף היא לוקחת אותו לוטרינר והוא לובש כפפת גומי על ידו הארוכה ומחדיר אותה לעומקי גרונו של ג'ורג' ומשם מוציא את שלל החיות. ג'ורג' לא ממש נראה מרוצה, שלא לומר סובל. אמא שלו לא אוחזת בזנבו או מלטפת את ראשו בזמן הטיפול הלא נעים, אלא מעדיפה לכסות את עיניה כבת יענה שלא לומר כבת ז--ה וכשסופסוף נובח ג'ורג', אמו המאושרת מנשקת את שלל החיות ואת הוטרינר מרוב שמחה, אבל לא מנשקת לג'ורג'! ולסיום, האם הגאה הולכת ברחוב עם בנה ורוצה להשוויץ איך הוא נובח נפלא, ואז ג'ורג' מאכזב אותה שוב ולמגינת ליבה אומר "הלו".
לספר הזה היה צריך לקרוא: "שתקי כבר אמא"!
חמודי, הנה שיר נחמד. היה לך כיף עד עכשיו, נכון?. חכה תראה! 5 שנים היה סבבה, ועכשיו ...

נכון, אבל עבורי לפחות, זה היה כמעט מאד מדויק - 6 שנים במקום 5.

וגם ספר הג'ונגל האמיתי (בכורתי בחרה בשבוע הספר), אשכרה ספר ג'ונגל. (או, כאמור, ספר ג'ונגל אמיתי). פחד אלוהים.
קרן -שתהיי לי בריאה.
אני זוכרת את הספר ממזמן, אף פעם לא הסתכלתי עליו ככה. אבל מה? צודק(ו)ת. happy

ואיך זה שאף אחד לא קיטר על החדש של גרוסמן "רותי תישן ותישן" ?

<אם יש משהו ששרון_ג??‏ שונאת זה גזענות וגרמנים בפרפרזה על הבדיחה הידועה>
למה?
כמו שאמר בארט סימפסון פעם:
No person who speaks Genrman can be an evil person
והנה ספר מאת "חרזן אוהב ילדים" [כך כתוב על הכריכה] בשם היינריך הופמן (גרמני...). תרגום אוריאל אופק.
שוע הפרוע (יהושע, אם תרצו).
Der Struwwelpeter בגרמנית.

בין מבחר סיפורי האימה, אביא דוגמא אחת: *איזה קץ בא לאצבע* - על ילד בשם תומי שאמא
שלו יוצאת מהבית ומזהירה אותו שאם לא יפסיק למצוץ אצבע יבוא "אץ קוצץ" ויגזור את האגודל "כאילו הוא נקניק חרדל".
וזה מה שאכן קורה: כשאמא חוזרת היא מגלה ש"אץ קוצץ" ביקר את תומי, שמספר לאמא:
"הדוד מיהר לקצוץ, עכשיו כבר אין לי מה למצוץ".

מזעזע...
אולי אוהב ילדים, כמו שדייג אוהב דגים.
הרעיון בקריאת ספרים לילדים זה לא הטקסט עצמו אלא הדרך בה תבהירו לילדכם את הראיה הבקורתית שלכם , למרות שאני מודה שיש ספרים מסוימים בלתי ניתנים לקריאה בכלל . ספרות ילדים רבה למשל בישראל נוגעת במלחמה ובגיבוריה ,שימו לב לזה בתוך הספרים האלו ישנם מסרים מסוכנים המכינים את ילדכם להיות גיבורי המלחמה הבאה, רעיה הרניק הנה מהסופרות המובילות בתחום זה . בכלל ספרות ילדים על קבלת הזר והשונה ,על מהו שלום אמיתי ועל ראיה אופטימית שלו נדירות ביותר . במחקר קטן שעשיתי פשוט לא הצלחתי למצוא ספרות מוצלחת שכזאת . ( אם יש המלצות אשמח לשמוע ) . למי שמעונין עוד על ספרות בקורתית לילדים גשו אל מאמריה של מירי ברוך .
ודבר אחרון שקשור לנושא בדלוג קטן ... שימו לב לקלטות שאתם מקרינים לילדכם ,המסרים בהם יכולים להיות מזעזעים עד אימה . דיגדג דוג וחבריו , מדובר בשובניזים טהור .

בקצור המלצתי השתמשו בדמיונכם ספרו אתם את הסיפור לכל ילד יש דמיון מבורך לראות בדמיונו את הספור ואף להמציא אותו .

ואיך זה שאף אחד לא קיטר על החדש של גרוסמן "רותי תישן ותישן" ?
זכור לי במעומעם שדווקא קיטרו עליו, לא זוכרת באיזה דף.
יש איזו סופרת בשם שרה זלוף שהספרנית רמזה לי שהיא אישתו של בעל הוצאת הספרים. עברית דלה, חריזה עלובה, עלילה - אין על מה לדבר. מביך שכזה דבר יוצא לאור.
לאן,
אנחנו זכינו לקבל מאמא של חבר את הגירסה המחודשת:
Anti Struwwelpeter
זו גרסה חדשה לאותו ספר, שנכתבה אחרי מרד הסטודנטים בגרמניה. (למשל, יש שם סיפור על ילדה שאבא שלה כועס על כך שהיא משחקת עם ילדים כושים וטובל אותה בדיו - כמו בגרסה המקורית - אבל הסוף הוא שהילדה מאושרת, כיוון שהיא יכולה להיראות כושית בעצמה ליום אחד.)
הספר קיים רק בגרמנית, לצערי.
ולטובת מי שלא מכיר/לא זוכר את הסיפור המקורי -
בסיפור (עם הילדים שנטבלו בדיו ) - ילדים לועגים לילד כושי בגלל צבעו השחור, ואז מופיע קוסם ומזהיר אותם
להפסיק ללעוג : "הניחו לו, הוא לא אשם, שהוא אינו דומה לכם". הם לא מפסיקים ואז הוא טובל אותם בדיו
והם הופכים לשחורים כמו הילד הכושי.
קישור | העבר | מחק פטרוזיליה (18.07.2004 22:39):
מה שוביניסטי בדיג-דיג-דוג?? מה פספסתי?
"הניחו לו, הוא לא אשם, שהוא אינו דומה לכם".
אני מהדור של "יפתח המלוכלך". אני זוכרת "הניחו לו שיטייל/ הפסיקו בו להתעלל!".
ומה עם 'עליקמא'?
ראו ילדים כאן עומד עליקמא,
עליז ושמח, יודעים אתם למה?
ראשית, הוא כושון,
שנית, שחרחרון
ושלישית הוא יודע לרכב על פילון.

נשמע גזעני נורא, נכון? אבל זה בסך הכל ספר נחמד על ילד אפריקאי והרפתקאותיו. רק שבתקופה שהוא נכתב זה היה לגמרי תקין לכתוב 'כושון'. כדי שאוכל להקריא אותו לילדי מבלי שהם יחשבו שמותר להגיד 'כושון' שינית את המילה ואני מקריאה:
ראשית, הוא ילדון

ובא לציון גואל.

ואגב, נכון שמיץ פטל הוא קצת מעצבן, אבל הוא גם ספר אהוב מאוד על ילידים. כשהייתי ילדה אמא שלי גזרה את הדלת בדף שבו הם רואים את מיץ פטל ואז זה הרבה יותר הגיוני. פותחים את הדלת ורואים את הארנב ואז בא הקטע ההורס 'אתה אולי ...' תראו לי ילד שלא מתפוצץ מצחוק ממנו.

והבת שלי עכשיו חזק בקטע של ספר אידיוטי ושוביניסטי שנקרא 'המילון של ארנבון' שבו תמיד אמא במטבח ואבא מספר סיפור\נוסע בטרקטור וכו'. שאלתי אותה הערב 'מי מבשל בבית?' והיא אמרה 'אבא'. 'ומי מבשל לארנבון' - 'אמא שלו' היא אומרת, 'אולי אבא שלו לא יודע לבשל?' happy ובקטע שבו רואים את ארנבון נבדק אצל הרופא ונשקל אצל האחות, הקטנה אומרת שזו רופאה. אז נרגעתי.

עדיין לא הבנתי מה גזעני ב"עליקמא".
בזמן שהספר נכתב היה למלה כושון רק פירוש אחד: כושי קטן, ילד כושי.
לא היה בה שום גנאי. הקונוטציות השליליות נוספו לה זמן רב אחרי כתיבת הספר.
ואיך זה שאף אחד לא קיטר על החדש של גרוסמן "רותי תישן ותישן" ?
אוח. הם כל פעם קוראים אותו כך שאני אשמע, ואני - טוב, לאמשנה. זה לא בידיים שלי.
ראבק!
לא גן אז לא תתחתן???
טוב. לאמשנה. לא בידיים שלי.
אבל, למען הדיוק ההיסטורי - הוא נמצא באותה ערמה יחד עם "הדודה שלי מרחוב הנביאים". כל כך הרבה אהבה ללכל כך הרבה ילדים! כזאת קבלה של כל השטיקים שלהם, שהיו גורמים לי (לי!) לשלוח את הילדים לפנימיה.
לפטרוזליה
תסתכלי איך מלבישים את הבנות בקלטת בשיר על אהוד , נשיות זולה עד אימה ,והילד הקטן שם תמים נראה מגוחך.
ויש שם עוד שיר שכרגע אני לא זוכרת מהו ,אבל הסיפור סביב השיר הוא על עקרת בית שהילדים צוחקים עליה שלא תמצא גבר כי היא מכוערת בבגדיה הפשוטים . בסצינה השניה ראוים אותה יושבת בבית קפה מאופרת ויפה עם גבר נאה .
אז מה זה בדיוק מייצג ליברליזים נאור?
אגב באחד משירי הערש שם תסתכלי מה מחזיק הכוכב כדי לשמור על הילד בשנתו .. רובה .כן כך שומרים על ילדינו כבר מקטנותם .
ואם תמשיכי להסתכל על הקלטות מעכשיו בעין בקורתית תגלי עוד המון מסרים מעוותים שכאלו .
כושון מעולם לא היתה מילת חיבה אוהבת גם לא בתחילת המאה . אל תתממו העבר של המערב מוכתם בגזענות ,ולקרוא למישהו כושון תמיד היה גנאי .ואם אתם רוצים לראות גזענות טהורה תסתכלו על ספרי ילדותנו כמו דני דין וחבריו כיצד מוצגת דמות הערבי .בגרמניה היו קוראים לזה אנטישמיות.
מכניסה לסיר את קופיקו.
קישור | העבר | מחק פטרוזיליה (19.07.2004 10:59):
לטל:
דווקא מצא חן בעיני שאהוד הוא מין טמבל כזה, ואני גיליתי (לזוועתי) ששתי בנותי מאוד אוהבות להתחפש בדיוק כך - בנשיות זולה (ובניגוד משווע לאמא שלהן), והשלמתי את זה: בסדר, שימצו את הקטע הזה כשהן בנות ארבע-חמש...
שני הדברים האחרים שהזכרת הפריעו גם לי, בעיקר הקטע עם הרובה. אבל זה באמת זניח בתוך כל הקלטת/ות האלה שהן ברובן נחמדות מאוד. הרבה יותר טובות ופחות שוביניסטיות מרוב הזבל שמסתובב. נכון שזה לא מושלם מבחינה אידיאולוגית, אבל מה כן?

ומה עם חסמב"ה? זוועה אמיתית. קראתי אותם בנשימה עצורה בילדותי, ואני מוכרחה לומר שהם לא השפיעו עלי לרעה בכלל. לקחתי מהם מה שהתאים לחינוך שקיבלתי (פתגמים בערבית...), וזרקתי את כל השאר.

בכלל, יש לדעתי הבדל בין ספרים ש*מקריאים* לילדים קטנים לבין ספרים שילדים קוראים לבד. כשאת מקריאה ספר, את בהכרח מזדהה עם מה שכתוב (ואם לא, את צריכה לציין את זה איכשהו).

בעיני ספרי ילדים מעצבנים במיוחד הם אגדות מעובדות רע ומתורגמות זוועה, עם עברית עילגת ומאונגלזת, כמו ספר הג'ונגל וכל אלה. וגם כל ה"ספרים" של מרים רות, חוץ מחמישה בלונים.

אני ממש שונאת את "גן גורים" למה למה למה כל שורה שם חוזרת לפחות שלוש פעמים, שלוש פעמים, שלוש פעמים.
במהדורות ישנות של גן גורים, יש פחות חזרות, פרט לזה לפי דעתי זה ספר מקסים.
פטרוזליה
בסופו של דבר איש איש יחנך את ילדיו בדרכו . אני מציעה לך לזכור כי בעיני הילד הסיפור או הסרט שתקריני זאת המציאות וכן עם זה הוא גם יגדל . אני באמת מציעה לך לבדוק מי את ואיך את רואה את המציאות ביחס לספרות הילדים האגדות . תעברי על חייך בדמיונך האם חלמת להיות סינדרלה או רובין הוד ?
נכון איני מכירה אותך ואני לא יודעת מה את עושה בחייך ,אני בהחלט יכולה להבטיח לך לספרות הילדים שאת מקריאה לילדיך יש משמעות גדולה על הדרך בה יתפתחו ,אל תקלי בדעתך ,היי בקורתית כלפי המציאות המדומה שאת מאפשרת להם .ספרות הילדים ברובה משרתת את צרכי החברה הפשוטים ומאחוריה ודאי עומדים צרכי השלטון . זה נשמע רדיקלי ואולי לא תואם את הדף הזה באמירותיו הרגילות ,ובכל זאת היי כנה אם עצמך .חסמבה דני דין גוני ואחרים לא בדיוק למדו אותנו לאהוב את שכיננו ואף לא אחד מהן אפשר לראות שהשכן הזר הוא בעצם אותו דבר .
אני מבטיחה אני אני לממציאה את כל הזה ,חכמים ממני חקרו זאת אין ספור פעמים ומצאו זאת לפני .
אז זהו יש לך את האפשרות שלך ויש גם אפשרות אחרת שיהיה לך ולילדיך בהצלחה
קישור | העבר | מחק פטרוזיליה (20.07.2004 15:44):
טל, אני לא טוענת שלהקריא ספרים לא-נכונים אידיאולוגית (ולא משנה כרגע איזו אידיאולוגיה, מן הסתם האידיאולוגיות שלנו לא מאוד רחוקות זו מזו) לילדים זה דבר נפלא וטוב. אני גם לא טוענת שאת לא צודקת לגבי המסרים שמצאת בכל מיני מקומות. מה שאני כן טוענת זה שמה ש*באמת* חשוב זה איך את*, או הבית בכלל, מתייחס למסרים האלה. למסרים ש*את* מעבירה יש בסופו של דבר הרבה יותר כוח מאשר למה שעולה מהספרים/סרטים ואפילו מהחברה הסובבת.

חסמב"ה הוא ספר זוועתי בעיני מבחינה אידיאולוגית, כפי שכבר אמרתי. ודאי שהם לא לימדו את הילדים ש*לא קיבלו שום אידיאולוגיה אחרת מהבית שום דבר טוב, אלא השתלב היטב באידיאולוגיה הכללית שמנסים להנחיל לילדינו, למשל במערכת החינוך. אבל עובדה, שאני קראתי בהנאה אותו ושכמותו, ולא הושפעתי אידיאולוגית, כי היה לי עם מה לעמת את מה שקראתי. נהניתי מההרפתקאות, ומהרומנטיקה, ומכל מיני שטויות שילדים נהנים מהן. זה לא הפך אותי לגזענית.

הבנות שלי אוהבות מאוד להתלבש ולהתאפר, ואפילו לעכס. הן משחקות בבובות. אני מעולם לא שיחקתי בבובות, לא לבשתי שמלות ועדיין לא מתאפרת. ייתכן שזה איזה צורך פנימי שלהן. ייתכן שהן לומדות את זה מהסביבה. כדי למנוע את זה אצטרך לסגור אותן במנזר ולמנוע מהן כל קשר עם החוץ. תסכימי איתי שזה לא מעשי. אני מעדיפה לסמוך עליהן ועל עצמי, שאצליח להעביר להן את הגישה הבסיסית שלי לעניין הזה כמו גם לעניינים אחרים. לא נראה לי שצנזורה גורפת או איסור על איפור (כדוגמה) יועילו פה.

ועדיין, ברור שיש כוח לסיפורים שאנחנו מקריאים, וגם אמרתי את זה קודם: ברגע ש*את* מקריאה להם, כשזה בא *מפיך*, התפיסה שלהם היא שאת גם מסכימה למה שאת קוראת. לכן אני מוסיפה הערות משל עצמי לסיפורים שאני קוראת.

ואחרי כל זה, לא הבנתי בעצם מה חשבת שהיא האפשרות שלי בניגוד לאפשרות שלך... (ברור שכל אחד יחנך את ילדיו בדרכו, לא? happy)

מה שאני כן טוענת זה שמה ש*באמת* חשוב זה איך את, או הבית בכלל, מתייחס למסרים האלה. למסרים ש*את* מעבירה יש בסופו של דבר הרבה יותר כוח מאשר למה שעולה מהספרים/סרטים ואפילו מהחברה הסובבת.
yes

<יעל קראה את כל הדנידינים והחסמבות למיניהם, ובכל זאת יצאה מצביעת מר"צ>

יעל לנפנף באני מצביעה מרץ שאגב כבר מזמן הפכו ליחד לא הופך אותך למוסרית יותר או נאורה יותר ,החלוקה המפלגתית בישראל כבר מזמן נעלמה . ביילין עצמו טוען שאין הבדל מהותי בין יחד לבין המערך .
ולעניננו כן סופו של דבר להורה תפקיד עיקרי בהעברת המסר לילדיו בעת קריאת הסיפור ,ונכון אי אפשר לנתק את הילדים מהמאה ה-21 .אבל כדאי לדעת את המסרים , כדאי לבדוק ולהתמודד כדאי ככל האפשר להעניק לילדים את האפשרות לקריאה בקרותית . הם יקבלו את זה כמו שכולם פה יודעים ממכם ורק ממכם ,מערכות החנוך הפורמליות כידוע לא ידאגו לזה . בתקווה שילדיכם באשר הם לא יגיעו (או כבר עכשיו )לממסד הפורמלי .

וכן גם אני קראתי את חסמבה וכו' ולא כל מה שעשינו היה טוב בהכרח . להנציח את העבר ולמר שלא נגרם נזק מהווה הדחקה בעיני . תסתכלי מסביבך איזה מדינה בדיוק גדלה מחסמבה ?

יעל לנפנף באני מצביעה מרץ שאגב כבר מזמן הפכו ליחד לא הופך אותך למוסרית יותר או נאורה יותר
א. את לא מכירה אותי, אני באמת מוסרית ונאורה יותר. . blink
ב. זה היה בהומור, ורק לצורך חיזוק הרעיון שלספרים אין השפעה כה חזקה כאשר הבית מעביר מסרים הומניים, שיוויוניים וכו' ומדגים אותם אישית לילד יום יום.
ג. אבל כדאי לדעת את המסרים , כדאי לבדוק ולהתמודד כדאי ככל האפשר להעניק לילדים את האפשרות לקריאה בקורתית . הם יקבלו את זה כמו שכולם פה יודעים ממכם ורק ממכם עם זה אני מסכימה בהחלט.
תסתכלי מסביבך איזה מדינה בדיוק גדלה מחסמבה ?
הצצתי בסופשבוע בספר של מקבלי האותות והעיטורים של צה"ל, ולא תאמינו איזה שמות מצאתי בהם...
למעט השמות הידועים כמו אמנון אברמוביץ', אהוד ברק, אמנון שחק וכו' מצאתי גם את שמו של...דוד אפל!
הידעתם?
מצאתי גם את שמו של...דוד אפל!
הידעתם?

הוא כנראה הושפע מאלימלך זורקין..... (ככה קראו לו, לא?)

אני לא אשכח את המשפט האלמותי "מא תקול פול תא תחוט פיל עודול" ("אל תגיד פול עד ששמת אותו בשקים", או בעברית פשוטה יותר - אל יתהלל חוגר כמפתח).
חסמבה, לא זוכרת איזה ספר (אולי חסמבה וגנבי הסוסים?)
מא תקול פול תא תחוט פיל עודול
סבתי היתה אומרת "אל תגיד 'הוֹפּ' (גוֹפּ, אם לדייק) לפני שקפצת".
קישור | העבר | מחק פטרוזיליה (20.07.2004 22:03):
מא תקול פול תא תחוט פיל עודול
נכון! נכון! גם לי זה תקוע בראש מאז.

סבתי היתה אומרת "אל תגיד 'הוֹפּ'
היא התכוונה לערוץ? אותו עוד לא השמצנו כאן happy

ותמיד שאומרים אלימלך זורקין אני חושבת על זאב רווח.
זוכרים את הסרט? עם שלמה ארצי, נדמה לי, ועם דובי גל
(או שאני מתבלבלת. זכרון סלקטיבי עלק)

<יש דף על נוסטלגיה_של_סרטים_וסדרות_טלויזיה??)

ענת_גביש‏, מה יש לך עם כל הדברים האלה שאת מתעצבנת מהם? שירים_שענת_לא_אוהבת_במיוחד‏, ספרי_ילדים_מעצבנים‏... לכי תעשי יוגה או משהו. happy

_ברגע ש*את* מקריאה להם, כשזה בא מפיך, התפיסה שלהם היא שאת גם מסכימה למה שאת קוראת_ – ברונו בטלהיים דיבר בדיוק על הדבר הזה בספרו "קסמן של אגדות". הוא אמר שם משהו בסגנון (תקנו אותי אם אני טועה; קראתי את זה לפני מלנתלפים שנים): כשהורה מקריא סיפור זה נתפס אצל הילד כהזדמנות להגיד להורה דברים שהילד לא בהכרח יכול להגיד או אפילו לנסח. כלומר, ילד עשוי לבקש מאבא לקרוא את כיפה אדומה כי הוא כועס על סבתא או על אמא, או לקרוא את הסיפור על "הפיל שרצה להיות הכי" כי נמאס לו שההורים שלו מתגאים בו או עושים לו מניפולציות, או לקרוא את "הלו אבא" כי הוא היה רוצה שאבא שלו יקדיש לו יותר תשומת לב. כשההורה מקריא את הסיפור, הילד שומע את ההורה אומר את המלים שהוא היה רוצה להגיד. ההורה מתפקד כאן בתור דובר של הילד, ולא של ההורה. מבחינת הילד אין כאן הזדהות של ההורה עם המסרים שבסיפור, אלא בסך הכל תווך למסרים הללו.

אני גם לא כל כך מבין את ההתרגזות על סיפורים עם מסרים בכלל, ועל כאלה שאינם פוליטיקלי קורקט בפרט. העולם אינו PC, אז למה שהסיפורים יהיו כאלה? בעולם האמיתי בייגלה באמת מחזר אחרי זהובה, וזהובה באמת מחפשת מישהו שיקריב את עצמו למענה. בעולם האמיתי אבא באמת בעבודה, והילד באמת מבקש מתנות. אז נכון שיש גם מקרים הפוכים, אבל אם אתם רוצים סיפורים עם מסרים פמיניסטים, אז תקריאו את בילבי (בגלל שהיא מורדת במוסכמות, ולא בגלל שהיא נקבה), או את "ארץ יצורי הפלא", או את "אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים", כולם עוסקים ב-empowerment אישי שהוא הבסיס לשיוויוניות. ובכל מקרה אל תתפלאו שיש סיפורים עם מסרים שאתם מתעצבנים מהם. כי ברגע שיש סיפורים עם מסרים, מחלק מהם אתם תתעצבנו.

ולגבי להקריא לילד דברים שמעצבנים אתכם: בתור אחד שמאמין שהורה לא צריך להקריב את עצמו למען ילדו (ובניסוח יותר PC: שהקרבה עצמית לא צריכה להיות חלק מהיחסים בין הורים לילדים), אני לא מקריא סיפורים שמעצבנים אותי. קל מאד למצוא סיפור אחר שהילד חפץ בו ושאינו מעצבן אותי. ויש סיכוי טוב יותר שאני אסכים להקריא סיפורים אם אוכל לבחור דברים לא מעצבנים. (שרה'לה: אני לא רואה את זה ככפיה על הילד, אלא כהימנעות מכפיה על ההורה.)

רועי - מסכימה עם רוב מה שכתבת כאן, ובמיוחד עם -
אני גם לא כל כך מבין את ההתרגזות על סיפורים עם מסרים בכלל, ועל כאלה שאינם פוליטיקלי קורקט בפרט. העולם אינו PC, אז למה שהסיפורים יהיו כאלה?
יעל את צודקת ,את אמרת את דבריך בהומור ואני עם הניצוץ החברתי פוליטי שבי קצת הגזמתי אז אני מתנצלת .
אבל חוץ מזה לגרום לאנשים לנסות לחשוב אחרת כנראה זה התפקיד המעצבן שלקחתי על עצמי . אין לך מושג מה זה אומר לחיות כך יום יום .
לילה טוב
סבתי היתה אומרת "אל תגיד 'הוֹפּ' (גוֹפּ, אם לדייק) לפני שקפצת".
גם סבתא שלי!!
ענת_גביש‏‏, מה יש לך עם כל הדברים האלה שאת מתעצבנת מהם? שירים_שענת_לא_אוהבת_במיוחד‏‏,
היי, זה בכלל לא אני פתחתי את שירים שענת לא אוהבת ! להפך. הייתי סוגרת אותו.(עצבן אותי שחבל על הזמן.)
וחוץ מזה, מה אתה חושב שאני שנטי כמו אנשים מסויימים שיש להם זמן ליוגה כל בוקר לפני שהם לובשים את השרוואל ?? לפחות אם הם לא היו ממציאים את האתר מחרב כל רגע פנאי הזה.
אבל חוץ מזה לגרום לאנשים לנסות לחשוב אחרת כנראה זה התפקיד המעצבן שלקחתי על עצמי .
טל - מזל שיש אנשים כמוך! flower
כן, בדקתי שוב את הדף ההוא, שפותח בניתוח של "סיגליות" . נו בחייאת, ברור שזה לא אני כתבתי את זה. וגם לא השיר שאחרי זה "הוא אמר אם תלכי אחרי" עם השאלה למה שהיא תקרצף רצפות ולא הוא...נראה לך? שזו דעתי על השיר ז"א ? (וסליחה עם הענת שכן כתבה את זה).
אני מכיר הרבה ילדים מעצבנים שכותבים ספרים.
קישור | העבר | מחק פטרוזיליה (21.07.2004 11:56):
רועי - מסכימה עם רוב מה שכתבת כאן, ובמיוחד עם -
אני גם לא כל כך מבין את ההתרגזות על סיפורים עם מסרים בכלל, ועל כאלה שאינם פוליטיקלי קורקט בפרט. העולם אינו PC, אז למה שהסיפורים יהיו כאלה?
גם אני.
אבל עדין ישבדל בין PC לבין מסרים שאינם גזענים, מפלים...
לא חייבים להיות באחד משני הקטבם שעל קו הרצף הזה.
אפשר להיות סתם "רגילים".
קיבלנו פעם ספר מהגן שאני לא זוכר את שמו. הסיפור היה על _יצור_.
נכנסתי לסלון כשהקריאו לו אותו בפעם הראשונה, הילדון החמוד שלי ישב מכונס בעצמו מנענע את הרגליים בפחד מצד לצד עם מבט מבועת. מייד רמזתי שצריך להמצא סיום *עכשיו* ולהפסיק את הקריאה.
חצי שנה היינו צרכים להתמודד עם _יצור_ מין מילה נוראה ללא כל ממשות, דמות שלא ניתן כלל לדמיין, שהופיע בכל מקום, גרוע יותר מ-IT של סטפן קינג.
מי כל כך חולני לכתוב ספר ילדים על _יצור_, חצי שנה נשאלנו שוב ושוב האם ישנו _יצור_, היכן _היצור_ ועוד.
תגובת הגננת "מה הספר עוד בספריה - הוצאתי אותו משם מזמן..."

<ישנם ספרי ילדים שלא צריך לקרוא בן השורות כדי לדעת שממש, אבל ממש...>

סדרת ספרים מזעזעת: ספרי רון עכברון
עברית קלוקלת, מסרים אלימים, אני כבר לא זוכרת בדיוק אבל יש שם קטע שבו העכברון ממש מתעלל בחבר שלו ובסוף אחרי איזשהו הוקוס פוקוס סיפורי הם שוב חברים.
מצטרפת גם לחרם על מיליון ואחד ספרי שרה זלוף הנוגעים בנושאים החל מאיך להגמל מחיתול בחצי דקה ובחרוזים מזעזעים ועד איך להכנס לגן בלי בכי בלי קשיי פרידה מאמא ובלי טיפת שכל.
באופן כללי אני גם סולדת מכל ספרי ה"לילד יש בעיה , בוא נקריא לו סיפור מחורז והבעיה תעלם"

ובניגוד מוחלט המלצה חמה על ספר בשם "ארנבון בורח מהבית", בקריאה ראשונה זה נראה עוד אחד מהספרים המעצבנים של אפרוח שרצה אמא אחרת וכו' אבל בקריאה שניה וביחוד כשמגלים איך הילד (בן 3) מתמוגג ומזדהה עם הסיפור זה נשמע הרבה יותר טוב, העלילה היא פשוטה בסגנון של "אני אברח מהבית" "אם תברח אני ארדוף אחריך כי אתה הארנבון הקטן ואהוב שלי" כשהארנבון מחליף זהויות בנסיונות הבריחה, פעם הוא דג פעם ציפור וכו'... והאמא מתאימה את עצמה אליו, כשהוא דג היא דייגת כשהוא פרח היא גננית.
והפואנטה בסוף שבעיני פחות מצאה חן אבל הבן שלי מאוהב ברעיון "אוף אז בכלל לא שווה לי לברוח אני אשאר פה ואהיה הארנבון שלך" והאמא אומרת "יופי אז עכשיו תאכל גזר" נורא פולני מצידה אבל חמוד להפליא ביחוד כשמוסיפים לזה את הציורים המשגעים (והפעם בלי הסתיגויות)

ובכל מקרה אל תתפלאו שיש סיפורים עם מסרים שאתם מתעצבנים מהם. כי ברגע שיש סיפורים עם מסרים, מחלק מהם אתם תתעצבנו.
כי כל אחד מאיתנו מגיב מהרגישויות שלו.... ראו חילוקי הדיעות על "מיץ פטל" "בייגלה" "הלו הלו אבא" ועוד...
בכלל, אני גיליתי שהנסיון הזה ליצור להם עולם סטרילי, נטול פחדים, נטול מסרים שליליים, מרעילים, שלא נראים לי- הוא די מטורף וגם מתיש....
אני עדיין מנסה happy אבל בד בבד מתאמנת גם ב"לאבד שליטה"....
מישהי כתבה פה פעם שמרגע שהבינה שלא הכל תלוי בה, נהיה לה הרבה יותר קל.... אפרופו הדיון על גיבוש תפיסת העולם של הילד דרך מה שנקריא או לא נקריא לו...
מצטרפת לסיוט שנקרא שרה זלוף. לנו יש איזה ספר שאני לא זוכרת את שמו במדויק, אבל על ילד שטיפס על ההר לקטוף משהו נוצץ ובסוף גילה שזה כוכב. בדרך, מלמדים את הילדים לא לקטוף פרחים מוגנים.
ראשית, הספר ממש נראה כמו העתק של פאול קור בנושא זהה, משהו נוצץ (אפילו הנוצצות של הפרח/כוכב היו זהים) שכשמוציאים אותו ממקומו הוא כבר לא נראה אותו הדבר. ודבר שני, החריזה המעצבנת שלה, והחדרת מסרים מטופשים שלא קשורים בכלל לספר (לא לקטוף פרחים מוגנים).
בספר אחד אפילו הגדלתי לעשות, ורשמתי בתוך הספר טקסט חדש... רק כדי שאם סבא/סבתא או מישהו אחר יקרא אותו, הטקסט המעודכן ישאר. מדובר בספר החמוד "הלו הלו אבא" שבו האבא מנסה להסביר בטלפון לבנו מה יביא לו מתנה בחזרה מהעבודה.
למה אבא צריך להביא מתנה כשהוא חוזר מהעבודה?

הסבים והסבתות לא שיתפו פעולה אז החבאתי את הספר, עד היום...
הבעיה בעיני היא לאו דווקא הקטע של המתנה, אלא יותר המניפולציות של האבא. המטרה שלהן היא לא הומור, אלא מניפולציה על הבקשה של הילד. לכן הספר לא נחמד בעיני, למרות הרעיונות המצחיקים. יש פה משהו רמאי ומלאכותי.

הזאב נשמע פדופיל מושלם
אולי זו המטרה של הסיפור? ללמד ילדים להיזהר.

במקורו, "כיפה אדומה" היתה סאטירה חברתית חריפה שכתב שארל פרו לסאלון הספרותי שלו, במסווה (הוא פרסם את זה כאילו בנו כתב). מדובר בביקורת על הגבר בן החברה הגבוהה המפתה נערות-משרתות תמימות וגוזר עליהן אבדון (נכנסת להריון, מסולקת לרחוב....). במקורו, הסוף רע: הזאב בולע את כיפה אדומה, ויש מוסר השכל שממנו ברור לגמרי שה"זאב" הוא זכר אנושי ושה"בליעה" היא אונס. האחים גרים הם שעשו מזה סיפור לילדים שבו נוסף צייד שמציל. ואצלם, המטרה של הסיפור היא ללמד ילדים לשמוע בקול אמא (שאומרת לא לסטות מהשביל ביער. לא משנה שזה לא ממש ממש מתחבר עם הסיפור...).

אלא יותר המניפולציות של האבא
תלוי איך מסתכלים על זה.

אולי זה משחק של שניהם? ככה אני קוראת את זה. משחק הומור ששני הצדדים שותפים לו.

אני לא אוהבתותו בגלל האיורים דוקא.

מפני שלמוטיבים המפחידים מאוד באגדות יש, על פי הסברה, תפקיד - עד כמה שאני זוכרת, הם מחצינים כל מיני פחדים של הילדים ומאפשרים להם ללמוד להתמודד איתם בדרך "מרוככת."
רעיון פסיכואנליטי, שנוצר כתוצאה מהבורות לגבי קהל היעד של "אגדות העם". רק במאה ה-19 הן הפכו לסיפורי ילדים, וזה קרה:
א. מפני שלראשונה הופיע בכלל המושג "ספרות ילדים". עד אז לא היו טקסטים מיוחדים "לילדים" (ולא נכנס לזה כאן, זה פשטני על רגל אחת).
ב. מפני שהמעשיות האלה יצאו אז מה"אופנה" הספרותית בספרות למבוגרים. כי קהל היעד שלהן היה קודם "כולם", ובזה הכוונה בעיקר למבוגרים.
אגב, האחים גרים: המאה ה-19. הגירסה הראשונה של "מעשיות לילד ולבית" יצאה ב-1812.

האופנה של ספרות ילדים דידאקטית שהיתה מלאה בעונשים איומים לילדים רווחה כל המאה ה-19, ונכנסה אל תחילת המאה ה-20. לפי נורמות אלה עוד חלק משירי מרים ילן שטקליס, לאה גולדברג, ואולי ימימה. כמובן ביאליק, שכתב לפניהן. התפיסות לגבי "ילדים" לא חשבו אז שזה "לא מתאים" לילדים אלא להיפך: חלק מסיפורי הזוועה נועדו ללמד לקח (מה יקרה לך אם לא תעשה מה שאומרים לך), וחלק - ללמד רחמים, חמלה, צער בעלי חיים וכדומה (יש רפרטואר שלם של שירי ילדים על ילד שלוכד ציפור ומה קורה לה בשבי).

אני עד היום נחנקת מדמעות לשמע הסיפור של מרים ילן שטקליס על הדובי של רותי, שרוחצת אותו באמבטיה עד שהוא נהרס והוא רוצה לברוח לארץ הבובות. אני מסרבת להקריא אותו. מילדותי אני שונאת את הסיפור הנורא הזה (ואני לעולם לא הורסת שום דבר. כנראה הקריאו לי מספיק ספרות שזה היה המסר שלה: חפצים יותר חשובים מאנשים!).

ולמי שלא ידע: כושון, כמו דובון, כמו כלבון: אמא של יונת צודקת כרגיל.
מתי הפכה "כושון" למלת גנאי?
כשהמתרגמים מאנגלית בחרו לתרגם את "nigger" ומלות גנאי דומות ב"כושי" ו"כושון", מלים שמקורן תנ"כי וחסר כל שליליות. אז בעקבות אותם תרגומים, נהרסו מלים עבריות חפות מפשע sad

אני עד היום נחנקת מדמעות לשמע הסיפור של מרים ילן שטקליס על הדובי של רותי, שרוחצת אותו באמבטיה עד שהוא נהרס והוא רוצה לברוח לארץ הבובות. אני מסרבת להקריא אותו. מילדותי אני שונאת את הסיפור הנורא הזה
ואני מאוד אהבתי ואוהבת אותו... לא יצא להקריא/לקרוא עדיין, שוכב בספרייה עם עוד עשרות ספרים שמחכים לתורם... אני מאוד אוהבת שיש לנו בבית ספרים מילדותי שלי, אגב. ומעולם לא חשבתי שיש שם מסר על חפצים שחשובים יותר מאנשים. הוא מעורר חמלה על יצורים קטנים וחסרי ישע, שלי הם נראים מלאי אנושיות בסיפור. אאל"ט גם הרופא שם הוא בובה, לא?
הוא מעורר חמלה על יצורים קטנים וחסרי ישע
בגלל זה אני נחנקת מדמעות
(עדי_יותם‏, זו לא היתה אמירה צינית. זה היה תיאור מדוייק.
אני נחנקת ומשתנקת ולא מסוגלת לקרוא אף אות.
הייתי ילדה טובה והפנמתי היטב את המסר. כולי מתמלאת בכל צער העולם בגלל גורלו של הדובי! חבל שהצער הזה לא ממלא אותי כל כך כשמדובר בעצב של בני אדם ! ) (טוב, אולי כן, אבל אני מסוגלת תמיד להכיל את צערם של דובים, ולא תמיד את צערם של בני אדם).

המסר הוא שהחפצים חשובים.
בילדותי, המסר הזה הועבר בצורה מאוד ברורה וחדה. למשל בהמון טקסטים שבהם מרחמים על הדובי, על ארנבת השוקולדה, ועל עוד חפצים* רבים מספור.
ועל בני האדם לא ריחמו.
לא היו סיפורים מקבילים שבהם מרחמים על הילד שרוחצים אותו לא בעדינות, או על הילדה שמרביצים לה (לא לילדים קטנים).
לא היו חיים מקבילים שבהם היה מוסר השכל שצריך לשמור על *אנשים
או להתייחס לרגשות שלהם.
רק לרגשות של דובי-צעצוע צריך להתייחס.

את צודקת, עדי_יותם‏, שהמסר בסיפור עצמו אינו אומר שחפצים יותר חשובים מאנשים. אני כמובן צירפתי שני עניינים, ברוב רשעותי. עניין אחד הוא החשיבות שאותה ספרות ילדים הקנתה להקניית השמירה על חפצים, ועניין אחר הוא חוסר החשיבות של הקניית שמירה על בני אדם, בספרות אותם ימים ומחוצה לה.

ובהקשר זה ספר כמו "דובון לא לא", שקראתי לא מזמן כשישבתי בגן של בתי, מאלף: הרי פה הדובון איננו מייצג את החפץ "דובון צעצוע" (כמו בסיפור על רותי) אלא, בעצם, ילד קטן שאומר "לא" לאמא (גיל שנתיים המרדן?). איזה ספר אכזרי! איזה גורל מזעזע! איזה מוסר השכל - תמחק את עצמך, תעשה דברים שאתה שונא, העיקר שהכי חשוב לעשות מה שאמא מצפה ממך!

דובי אחד מייצג בספרות את החפץ.
דובי שני מייצג בספרות את האדם.
על מי שומרים? על מי מגינים? מי חשוב יותר? את מי מותר להפקיר? את מי אסור להפקיר? רגשותיו של מי מתומללים, מבוטאים ונחשבים? רגשותיו של מי נמחקים, נמעכים ונשללים?

בשמת,
אני מכירה את "סיפורי הדובים" שניהם,
את מרים ילן שטקליס תמיד אהבתי .
בתי אהבה מאוד את "דובון לא לא,", ואני נהנתי לראות איך היא נהנית כשהקראתי לה אותו, אבל תמיד הרגשתי לא נוח ממשהו שם,(חשבתי שאולי בגלל האיור שזורקים עליו מחבתות וקומקומים מהחלונות,,) ועכשיו הבנתי פתאום למה. את צודקת בהחלט, מוסר השכל עצוב ומקומם...!!
מצטרפת לבשמת בעניין הסיפור על דב של מרים ילן שטקליס, כבר מילדות זועזעתי מהאשמה הכבדה שמוטלת על הילדה הקטנה, בעקבות משחק תמים היא נושאת על כתפיה פשע מוסרי כבד, בלתי הפיך בחלקו- פגיעה נפשית וגופנית בדב.
דרך אגב, גלית_ועמרי? ספרי רון עכברון יצאו כספי איור ללא מלל בשם מקס, רק במהדורה העברית הוספו החרוזים.
_כשהמתרגמים מאנגלית בחרו לתרגם את "nigger" ומלות גנאי דומות ב"כושי" ו"כושון", מלים שמקורן תנ"כי וחסר כל שליליות. אז בעקבות אותם תרגומים, נהרסו מלים עבריות חפות מפשע_
בילדותי אהבתי את הסיפור על כושי-סמבו (ההוא שהולך ביער עם הבגדים החדשים והנמרים באים ולוקחים ממנו את הבגדים) ובכלל לא הבנתי את כינויו ככינוי גנאי. רק בגיל מאוחר מאד הבנתי שהמילה "כושי" מתקשרת עם קונוטציות שליליות.
אינני חושבת שכוונת המחבר היתה לכינוי גנאי. זה אנחנו שהלכנו בעקבות ארצות הברית עם ה- PC המגוחך הזה והתחלנו להתייחס ל"כושי" כאל מילת גנאי. כושי הוא אדם מארץ כוש. וזהו.
אפרופו "דובי לא לא", יש לדבורה עומר סיפור מזעזע על "ילדת ההיפך". זו ילדה שתמיד אומרת את ההיפך, היא אומרת "מר" כשמתוק, "רע" כשטוב, וכו'.
בסיפור מאלפים אותה לא לעשות את זה יותר ע"י טיפול בהלם. יש מסיבת יומולדת, וכשכל הילדים מקבלים מיץ פטל ועוגה, היא מקבלת כוס חומץ ופרוסת לימון, או משהו כזה.
אהה! עכשיו מבינה שעד עכשיו היה בעצם טוב.
הילדה כמובן מפנימה את המסר, ואף פעם לא מספרת יותר שרע לה.
לא בדיוק ספר , אבל די מעצבן בכל זאת.
יש לנו את 100 שירים ראשונים - הספר וה CD. בהתחלה כשראיתי את רשימת השירים התלהבתי.יש שם שירים יפים אשמח להזכר במילים (ובחלקם גם במנגינה) ולהוסיף לרפרטואר שלנו.
אבל מה העיבוד של השירים מעצבן!!! אני לא מבינה גדולה במוסיקה אבל כל פעם שאני שמה אחד מהדיסקים האלה רמת העצבים שלי עולה והסבלנות יורדת.
האם ילדים ותינוקות חייבים שישירו להם בליוי אורגן מעצבן? עיבודי השירים שם נשמעים כאילו יילדו אותם (הפכו אותם ילדותיים). מילא כשעושים את זה במלל מתוך ניסיון להשתמש באוצר מילים מובן לילד, אבל במוסיקה? האם יש צורך לפשט מוסיקה כדי שילד יבין אותה אותה או יאהב אותה?
העיבוד של השירים מעצבן!!!
נכון! ממש נורא.
תשירי לבד. יש לך ת'מילים בספר happy
בשמת, אני שוב מתפעל מכושר ההבחנה והניתוח שלך, וגם מהידע. כל מילה בסלע!

העיבוד של השירים מעצבן!!!

זה נכון לרוב הקלטות (אודיו וגם וידאו) שיש היום בשוק. מי האידיוט שחושב שבשביל שילדים יהנו ממוסיקה צריך לשנות אותה ולא להגיש אותה כמו שהיא צריכה להיות, במקור. עוד דוגמא מרתיחה (שלא שמעתי בעצמי אבל שמעתי עליה): בייבי מוצארט, או איך שקוראים לזה. האם מוצארט לא היה מלחין ומעבד מספיק טוב, שצריך לנגן את המוסיקה שלו בצלילים מסונתזים בשביל ילדים? אנחנו תמיד משתדלים להשמיע לילדים שלנו (ובעצם לכולנו יחד) את המקור.
מן הסתם, הסיבה היא, כמו תמיד, כסף. מי שמפיק את הקלטות לילדים צריך שעוד מישהו יוכל להרוויח פה (המעבד וכו') ולעומת זאת לא לשלם למבצעים שכבר הקליטו את הדברים בעבר (תמלוגים). והכל על חשבוננו. טוב, לא חייבים לקנות (ובאמת אנחנו לא קונים).

שיר מעצבן:
יש לנו תיש
כשביתי התחילה להתענין בספרים ,אז כדי שתוכל לדפדף איזה ספר למוות כי חבל על כל ה "חמישה בלונים" ואחיו היקרים עד כאב, קנינו לה בתור התחלה בסופר של הדתיים( -שהם אחלה! )ואין לי מילה רעה עליהם מילבד התוכן שהיה לספר : שמו "במבי" יופי ,הרבה ציורי חיות ברורים נייר אקסטרה כרום חצי פלסטיק , עמיד ביפני המדפדף המתחיל. רק מה במבי שלנו מטייל ביער מחפש חברים פוגש גור נמרים.הגור סימפטי מציע חברות לבמבי על בסיס(לא, לא מקום פנוי...) דימיון חזותי "מחפש אני חבר נחמד.ראה,לי יש עיגולים על הגב וגם לך,הידד!שנינו מתאימים,כי אנחנו דומים!" במבי מסרב להתחבר עם גור הנמרים ואחר כך עם גור האריות כי אימא ואבא אמרו לו שגם חיות קטנות עלולות ליהיות מסוכנות אם הן ממשפחת הטורפים שלא תעז להתקרב! במבי בסוף מוצא לו את חבריו העדינים(ככה בספר...)אוכלי העשב והגזר וחי באושר עד היום(?)למה זה בעיתי לדעתי,אין שום רמז מקדים בפגישות עם חיות הטרף על ערמומיות , או ,על רצון לטעום את במבי גם לא במרומז! להיפך הן ישר מוצאות משהו משותף ורוצות דרכו להיתחבר כדרך ילדים.בחויה שלי ולכן שונה הטקס, יש מיגזר בתוך המיגזר הדתי שלצערי מחנך ,ככה בסתר, שמי שלא...ניראה כמוך ,לא חושב כמוך לא מאמין כמוך (הגזמתי ?תעצרו אותי...) *אל תאמין לו* ...מישהוא אמר כל ישראל חברים ולא קיבל...פעם ראשונה ,שניהhappy
אחיטוהר_לנצח??‏ , לחלוטין לא הגזמת , נהפוכו הבקורת שלך הגיונית מאוד אך היא לא שייכת רק למגזר החרדי . תמשיך בקריאת ספרי ילדים ותגלה בעוד רבים מהם דברי גזענות , חנוך לשוביניזים , ועוד ועוד .
אם תרצה לדעת יותר על הספרים שאתה נותן לילדיך תוכל לקבל כלים נוספים בספריה של זוהר שביט .
_וזה מזכיר לי את השיר:
נומי נומי ילדתי
...
אבא הלך לעבודה
הלך הלך הלך
יחזור עם צאת הלבנה
יביא לך מתנה_

אצלנו אין אבא ויש בן tilted
אז כשהיה תינוק שרתי כך:

נומה, נומה, ילדי הקט וטוב,
נומה נומה נים.

אימא אוהבת אותך מאוד,
אוהבת עד מאוד,

וואלה, לא זוכרת את ההמשך... אבל לא היתה מתנה.

הילד הכיר בגן את הגירסה המקורית
והיה כועס כשהתאמתי את השיר למשפחתנו hilarious


אני לא יודעת אם כבר הספקתם לקרוא אבל יצא עכשיו הספר החדש של מאיר שלו אריה בלילות ובו מסופר על ילד שבכל לילה רואה מחוץ לחלונו אריה, בכל פעם האריה מתקרב יותר ויותר והופך יותר ויותר מפחיד, הילד מבוהל רץ למיטת ההורים ומספר להם, אלא שהם "מנפנפים" אותו. בלילה האחרון האריה אפילו נכנס לחדרו של הילד ומרים לו את השמיכה, אלא שהילד התכונן לקראתו והכין מקל גדול. הילד מתחיל לרדוף אחרי האריה בכל הבית והחצר ומתחיל לפגוע באריה עד שהאריה נקרע לגזרים והילד מגלה שבתוך האריה (שמתגלה כתחפושת בלבד) נמצאים לא פחות ולא יותר אמא ואבא שלו, אלה שאמורים להגן עליו יותר מכל. הילד כועס ומעניש אותם (ובצדק). ההורים אפילו לא מתנצלים או מתחרטים על מה שעשו, נראה שהם בכלל לא מבינים מה לא בסדר כאן.
האמת היא שאף פעם לא אהבתי את הספרים של מאיר שלו, גם לא למבוגרים (אולי חוץ מ*אבא עושה בושות*) אבל הפעם הוא באמת הגזים, הספר הזה מטורלל לגמרי, הרחיקו את פעוטות הבית ממנו!
"ספר הפילפילים" שמציג קנאה צורבת בין אח בכור לאחותו הקטנה, אולם מוצג בציבור כספר קלאסי להכנת ילד לבוא אחיו הצעיר.
ספר נורא - מספר על הורים המזניחים לחלוטין את הבן הבכור לאחר לידת אחותו. ההורים שלי קנו אותו לבן שלנו, וכשאמא שלי הקריאה לו אותו בפעם הראשונה הוא נהיה מאד עצוב ובשלב מסוים הפסיק אותה. אחרי שקראתי את הספר פשוט חיברתי בסלוטייפ את כל הקטע הזוועתי, כך שנשארו רק הקטעים הנחמדים בהתחלה והעמוד האחרון.

נומי נומי ילדתי
הגרסה שלנו היא "נומה נומה בן קטן שלי...".
ניסיתי לשיר לו "אמא הלכה לעבודה", אבל הבן דורש את הטקסט שאישתי אילתרה פעם, והפך לפזמון הקבוע אצלנו:
"אבא הלך למכולת להביא חומרים לעוגה
יביא לנו קמח, יביא לנו סוכר
יביא שמנת וחמאה."

כשהייתי קטן אמא שלי הרדימה אותי עם "שיר ערש גלילי" של אלתרמן, שמספר על אב המסכן את חייו בחריש לילי במקום להשכיב את בנו לישון (ברור שאלתרמן מעולם לא התכוון שהשיר ישמש באמת כשיר ערש). מהשורות שאני זוכר:
"... למה זה יחרוש בלילה ואותי לא יישן?
"אדמתנו, בני, אין די לה. נומה בן, נומה בן."
והיא עוד התפלאה כשסיפרתי לה שהשיר הזה גרם לי לסיוטים...

לדיון של טל ופטרוזיליה מיולי -
  • האם מכך שבגיל קריאה ההורים כבר לא מקריאים לילדים נובע שלא צריך לכוון את הקריאה שלהם? לא להגיב לתכנים? לא לדעת מה הם קוראים? בעיני כמובן צריך להמשיך לכוון את הילדים. למרות שלפי מה שאני רואה סביבי רוב הילדים (היותר גדולים) לא קוראים, בטח לא כמו שאני קראצתי, ורוב ההורים כבר לא מקריאים (אצלנו זה היה ממש טקס השכבה).
ספרים שקראתי בשקיקה
  • טרזן (כל "שבוע ספר" היה לאבי ולי טקס בו רכשנו עבורי כרך נוסף בסדרה, אהבתי את הספרים גם כילדה גדולה (תחילת שנות העשרה). הסדרה - מופת לאתנוצנטריות אירופאית, גזענות, ו...
  • דנידין, שאני נזכרת בו עכשיו כל פעם שמדברים על הספרים גזעניין של הפלסטינים (ובכ"ז יצאתי שמאלנית הומניסטית עוכרת ישראל happy). ואגב בניגוד לאחי הצעיר לא היתה בי שמץ ביקורתיות כשקראתי אותם אז, בכלל לא ראיתי את מה שאני רואה היום.
  • הרומן הרומנטי בגירסאות שונות, ולא הייתי אז ולא נהפכתי אח"כ ל"נסיכה, פאסיבית, מחכה לאביר" (אם כי אי אפשר להתעלם מהמסרים לגבי נשיות "נכונה" שהפנמתי גם אני וגרמו לי סבל.
  • עיתונים.... למזלי אבא שלי קורא ביקורתי מאוד של עיתונות חלק מזה כנראה חיכה איזה זמן כדי לנבוט כקריאה ביקורתית של... הכל?! אני מאוד מזדהה עם מה שטל כתבה - קשה להיות זה שהולך עם הפנס ומראה לכולם מה הם פיספסו... (מה לא ראיתם בפירסומת את הסב טקסט)
אני בזמן האחרון התחלתי ל"העז" לומר לילדי שיש ספרים שאני שונאת. כלומר, כל אחד בוחר ספר לפני השינה - אני מעולם לא העזתי לבקר את בחירותיהם - אולי מפני חרדת קודש כזו לגבי ספרים בכלל, או מתוך רצון לכבד את בחירותיהם. אבל בזמן האחרון אני מוצאת עצמי מסרבת להקריא ואומרת שאני פשוט שונאת את הספר - הם דורשים הסבר ואני נותנת אותו ולהפתעתי הם לא מתרגזים בדרך כלל - או שהם מבקשים מאבא שלהם, או שנוצר דיון מעניין כי הם לא מסכימים עם הביקורת, או שהם מקבלים את גזר הדיון ובוחרים סיפור אחר - כך היה עם ספר מחריד של שרה זלוף על דב דובון שלא רצה לישון, ספרי וולט דיסני שמבוססים על סרטים - הם שטחיים ומעצבנים , ספרי פו הדב הקצרים (לא הספר המקורי) שהעברית שלהם נוראית והטקסט משמים וחסר כל פואנטה - ועוד ועוד.
לגבי "אריה בלילות", יש התייחסות אליו בדף מין_במיטה_המשפחתית‏ כולל הפניה לביקורת שהתפרסמה במוסף "ספרים" של "הארץ" והנה הלינק לביקורת ההיא: ‏http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=477343&contrassID=2&subContrassID=12&sbSubContrassID=0
ספרי וולט דיסני שמבוססים על סרטים - הם שטחיים ומעצבנים , ספרי פו הדב הקצרים (לא הספר המקורי) שהעברית שלהם נוראית והטקסט משמים וחסר כל פואנטה - ועוד ועוד.
מצנזרים באלגנטיות. ע"ע פליי_ליידי‏. יש לנו כמה בבית מהזן הזה והעלמתי אותם.
יעל_ג‏,אהבתי את מה שסיפרת (לא היה מעצבן ביכללhappy) אפשר לדעת בני כמה הם? זה מקסים בעיני שהם לוקחים למקום של דיון ולא לניגוח.
אפשר לקרוא על כך בספרו של היינץ מולר, "THE WISDOM OF FAIRY TALES" באנגלית , לצערי.
יש גם את ברונו בטלהיים המצויין, שמסביר איך אגדות "עונות" על תהיות פסיכולוגיות של ילדים
לגבי אריה בלילות קראתי את הביקורת של יעל דר, ועדיין זה לא משכנע אותי, הספר מוגדר כספר ילדים, הילד (בעיקר אם הוא בן 3) לא יודע לקרוא בין השורות והתחכום של מאיר שלו והוא על פי רוב מתיחס לאריה כאל אריה (הרבה ילדים עסוקים בגיל הזה באריות, נמרים, מכשפות, מפלצות ועוד התמודדויות עם פחדים שונים ומשונים). כשקראתי את הסיפור הזה לבני 3 - 4 כולם התייחסו אל האריה כאל אריה, והבינו את הפשט ולא את העובדה שאולי מדובר כאן על סקס של ההורים, לכן הדרש מיועד אולי למבוגרים אבל הילדים לא מבינים אותו כך אז מה הפואנטה?
<מתוקה לא מבינה ביקורות ספרים מתחכמות וסוגסטיביות>
קישור | העבר | מחק פטרוזיליה (30.12.2004 15:03):
לPלונית אחרת -

האם מכך שבגיל קריאה ההורים כבר לא מקריאים לילדים נובע שלא צריך לכוון את הקריאה שלהם? לא להגיב לתכנים? לא לדעת מה הם קוראים?
לכוון? אני לא יודעת. יש גיל שבו מספיק שתמליצי על ספר או תזכירי אותו כדי שהם יתרחקו ממנו. לדעת מה הם קוראים? ודאי שרצוי. לא תמיד הם יספרו לך. וידוע שהדרך הכי טובה לגרום לילד לקרוא ספר מסוים הוא לאסור אותו...
להגיב לתכנים, שוב, אפשר רק אם את יודעת מהם. אני גם בעד להמשיך להקריא לילדים גם כשהם כבר יודעים לקרוא. זה כיף גם להם וגם לי, אם כי אני מוצאת שהבוקר דווקא מתאים הרבה יותר להקראות כאלה. לפני השינה כבר אין לאף אחד כוח, בעיקר לא לי sad
ואצלי זה היה חסמב"ה בכל שבוע הספר. אני זוכרת אפילו שנה אחת שבה חייתי במתח בלתי נסבל מפני שירון זהבי נעלם בפרק האחרון וחשבתי שהוא מת, עד שבספר הבא התברר, כמובן, שלא.
זה קצת כמו עם חינוך פוליטי שאני מתלבטת בו בזמן האחרון: עד כמה להסביר לילדה את עובדות החיים, המנוגדות למה שמלמדים אותה בגן, תוך הסיכון של לעורר בה אנטי, ועד כמה לתת לה להבין לבד את הסב-טקסט מתוך שהיא תשמע שיחות שלנו בינינו לבין עצמנו או תפנים את הערכים הבסיסיים שלנו, תוך סיכון שזה לא יקרה וששטיפת המוח הכללית תעבוד...
אוף, מסובך.

יש גיל שבו מספיק שתמליצי על ספר או תזכירי אותו כדי שהם יתרחקו ממנו.
hilarious , את צודקת אני מניחה שיש כזה, מצד שני אני מקווה שההמלצה שלי תחכה לרגע הנכון לנבוט...

שהדרך הכי טובה לגרום לילד לקרוא ספר מסוים הוא לאסור אותו...
עלית פה על משהו - את רוצה להמליץ?, רוצה שיקראו? איסרי הקריאה! blink
וברצינות - בעיני לאסור קריאה של משהו היא דבר שלא יעשה. אני אולי אציע לחכות עם הקריאה, אם אדע שהילדים שלי קוראים משהו שאני לא אוהבת אנסה לדבר איתם עליו, להסביר למה אינני אוהבת אותו וכו'. אבל קשה לי מאוד לדמיין את עצמי אוסרת קריאה של משהו. (ולו רק משום שאני הייתי כזו תולעת ספרים) מה גם שזה נראה לי מאוד לא מכבד את האוטונומיה של הילד - כמובן כשהילדים שלי הם עדין: עוברית, זרעונים וביציות מאוד קל לי לומר את זה, נראה איך אהיה עוד 10 שנים....
לגבי מה שלא נדע שילדינו קוראים? טוב זה בכלל לא בעיה... או אולי כן אבל אין לנו דרך לפתור את זה ישירות, מקווה שילדי לא יסתירו ממני יותר מידי דברים, די ברור לי שלא אבלוש אחריהם.
זה קצת כמו עם חינוך פוליטי שאני מתלבטת בו בזמן האחרון: עד כמה להסביר לילדה את עובדות החיים, המנוגדות למה שמלמדים אותה בגן, תוך הסיכון של לעורר בה אנטי, ועד כמה לתת לה להבין לבד את הסב-טקסט מתוך שהיא תשמע שיחות שלנו בינינו לבין עצמנו או תפנים את הערכים הבסיסיים שלנו, תוך סיכון שזה לא יקרה וששטיפת המוח הכללית תעבוד...
אני באמת לא יודעת מה לענות לך אין לי מושג מה צריך לעשות... אולי שווה לפתוח דיון בדף נפרד / דף שכבר פתחו זו שאלה מצויינת בעיני.
מנסיוני הצר שלי בלבד - אבא שלי הוא קורא ביקורתי, למשל עיתונות הוא קורא עם מסננת כזו שמזהה את הדרמטיזציה, הוא מין טיפוס (יש שיאמרו מעצבן) שתמיד מציג את ההפך - דיון לשם הדיון. אמא שלי היא איך נגיד?! יותר ממסדית. הורי לא התערבו ישירות במה שקראתי אבל כנרהא שהשפיעו על האופן בו אני קוראת - שומעת מידע - קולטת ידע. מקווה שאשפיע על ילדי באותו אופן. (לא כל מה שכתוב הוא אמת).
והלוואי הלוואי הלוואי אוכל לכבד את דעתם של ילדי גם כשהם יחשבו הפך ממני (כלומר יטעו blink )

הציורים ממש לא מתאימים לטקסט (למשל - כשמגלים סוף סוף מי זה מיץ פטל, מה רואים בתמונה? בית
סוד שגיליתי לא מזמן - בדף הזה שדיברת עליו אמורים בעזרת סכין יפנית לפתוח את הדלת (הטקסט בצד השני אפילו ערוך לכך, זה עושה את כל ההבדל!).

אם משהו מעוניין בפוליטיקלי קורקט - יש את הזמיר ה-crossdresser בדירה להשכיר (כן, כן עם סינר ותיק!) הישן והטוב.

אני נחרדתי מהספר "אמא ואבא של טל נפרדים" (שולה מודן) שבתי הביאה מהספריה, בו המסקנה היא כזו:
מה אתה עושה ענין מכך שההורים שלך מתגרשים? גם ההורים שלי גרושים וגם של דנה וגם של איל ובכלל תוך זמן קצר הכל נהיה יותר טוב ממקודם, כל אחד מההורים יותר מפנק, יותר מתחנף ואפילו יותר אוהב - ויאללה, הולכים לקרקס...

אם הזכרתם את "דירה להשכיר" אני חייבת להגיד שזה מוקצה מחמת מיאוס בביתנו ,
אני לא מסוגלת להקריא ספר שבו טיעונים גזעניים הם רלונטיים מספיק להשמע ,וגם אלה שפוסלים על בסיס :"כל כך שמנה שקשה לה ללכת" וכו'.... נכון החזיר בסוף מגורש אבל לאורך הסיפור הטיעונים נשמעיים כאילו שזה לגיטימי לחשוב כך .
זה לא וזה מוחלט !
אתם יכולים להגיד שזו התיפיפות, התחסדות ופוליטקלי-קורקט אבל זה מה שאני מרגישה והבנות שלי לא ישמעו את זה בבית , כי צריך לקחת אחריות על מה אנחנו מלמדים ומספרים בבית ואת מה אנחנו מחשיבים כמסר רצוי ונאות .
אני דווקא רואה בספר כמו "דירה להשכיר" הזדמנות להראות לילדים למה טיעונים כמו "שמנה" ו"כושית"
הם לא לגיטימיים. מספיק שאני נותנת דוגמא של דייר מהבניין שלנו ומראה להם את האבסורדיות שבפסילת אדם על רקע זה או אחר.

אני גם לא חושבת שלאורך הסיפור הטיעונים נשמעים כאילו שהם דיעות לגיטימיות. הם פשוט מוצגים כדיעות.
אגב - יש אפילו קטע שבו דיירי הבניין לא מסכימים לקבל אליהם דייר בגלל גזענותו -
לחזיר שלא רוצה לגור עם חתולה כושית הם אומרים: "לך, לך לך חזיר! גם לנו לא נאה ולא יאה."

אני כמובן לא מנסה להטיף לאף אחד מה להקריא לילדיו - אבל דעתי האישית היא שדירה להשכיר הוא ספר שמציג מציאות, מציג בעייה חברתית, ובסופו של דבר כן שולח מסר של אהבת הזולת ויכולת לראות אצל כל אחד את
הדבר הטוב שיש בו (ראו את הנאום של היונה שבו היא מפרטת מדוע היא כן רוצה לשכור את הדירה).

יעל_צ‏ - מסכימה איתך מאד! אצלנו בבית זהו ספר אהוב מאד, וגם שני הסיפורים הנוספים שבו: "כך ולא כך" ו "מעשה בשלושה אגוזים". קלאסיקה כיפית!
אמנם מזמן, אבל שמיכת_טלאים? כתבה על מיצפטל (דרך אגב - שיכול אותיות של מפלצת?)
_זה אחד הספרים היותר מכוערים שבהם נתקלתי אי-פעם_
ואני רוצה מאד מאד לא להסכים, כי איזה כייף זה ספר שהאיורים בו תהליכיים, לא מהוקצעים עד הסוף. אסביר קצת:
-תראו איזה יופי רואים את הזנב של האריה בכמה מצבים כשהוא מסתתר מאחורי העץ - אולי תמרה ריקמן התלבטה מה מתאים יותר, והשאירה לנו להחליט? אולי זה מסמן שהוא מניע את הזנב, כמו צילום בחשיפה ארוכה? אולי בכלל רוצה להדגיש את הטקסט, שמספר שרואים את הזנב שלו? ודומה לכך גם הציור של תחרות הריצה, שמראה תהליך ולא מצב סטאטי, ויש עוד כאלו.
-וכמה יפה שהאיורים לא 'יפים' במובן היפיופי של המילה, לא מין ארנבונים כאלו שרוצים לחבק אותם (לכך היתה הכוונה כשנאמר שהספר מכוער?)
-וכל הזמן דיאלוג בין הצביעה לרישום - לפעמים מתאימים במדוייק, לפעמים כמעט, לפעמים ממש לא (ואני מקווה שאני לא שופכת פה מילים מהללות כשבעצם מדובר רק באיכות הדפסה גרועה happy ).
-ויפה בעיני הדינמיות של האיור - לפעמים מציף את הדף, עמוס פרטים, לפעמים ממוקד; צבעוניות משתנה; עיצוב גרפי גמיש של הטקסט
ומכל אלו ביחד יוצא ספר שהאיורים בו שווים התבוננות, מגרים ופותחים. וזה לא טריוויאלי בספרי ילדים (ובכלל).
*וברור שצריך לגזור את הדלת כך שתוכל להיפתח, וניתן יהיה לראות דרכה את מיצפטל. מה, אצלכם זה לא היה גזור כשהייתם קטנים? blink

_האריה הוא היוזם, והג'ירפה הולכת אחריו_
נכון, אבל מצד שני היא משיגה אותו בריצה. וחוץ מזה, מותר גם לבנים ליזום, ומותר גם לבנות להענות. לא?
ועוד דבר: אוטומטית זכר ונקבה בספר מייצגים זכר ונקבה ארכיטיפיים? אולי לא צריך להחיל על סיפור שלא תכנן בכלל להיות חינוכי כללים כאלו, רק על תפלצות-ספרותיות שמנסות ללמד ילדים איך להיגמל מחיתול / לקבל את השונה / לישון בלילה. כי שם הכל מתוכנן לצורך. במיצפטל לא. (לדעתי)

איזה כייף זה ספר שהאיורים בו תהליכיים, לא מהוקצעים עד הסוף.
yes yes yes
אני נתקלתי, אצל חברים, בדוגמה קצת הפוך על הפוך... אבל ממחישה כמה מסובכים יכולים החיים להיות, סביב סיטואציה פשוטה כמו ספר.
יש ספר שקוראים לו נדמה לי "איפה אלהים", משהו כזה די ניו אייג'י וטבעי, עם אמא שמניקה וילדים בים, לכאורה מה נעים ופשוט יותר. חוץ מזה שמה זה אלהים? ומה לי ולו? ומה אפשר להגיד עליו לילדה בת 3 שלא שמעה עליו מעולם?
אז המצאתי משהו, רק שזה הוציא את כל התוכן מהסיפור.
*וברור שצריך לגזור את הדלת כך שתוכל להיפתח, וניתן יהיה לראות דרכה את מיצפטל. מה, אצלכם זה לא היה גזור כשהייתם קטנים?
רינ_צ'י‏, איך עלית על זה? אני מכירה את הספר הזה שנים, מתפלאת על ציור הבית המוזר בדף של הנה מיץ פטל שנים, מבחינה בהדפסה הטורית החריגה בצד השני של הדף שנים, ובכל זאת לא עלה בדעתי שאפשר לגזור!
ישר רצתי וגזרתי.
וזה מחבר אותי לנושא עגום: מה אנחנו רואים אבל לא רואים. ואיך אפשר לפקוח עינים ולראות.
אני שונאת את פליקס הארנב על כל צורותיו וספריו. אני ובעלי אומרים שצריך להכניס לכלא את מי שכתב ספר כזה שמתעלל בהורים שצריכים להקריא את כמויות המידע והסיפור השבלוני והלא חינני הזה.
משהו מכיר את הספר "איזה כיף לחטט באף" ? לא ? - איזה מזל ! עדיף שגם לא תכירו...
משהו מכיר את הספר "איזה כיף לחטט באף" ספר מצחיק לילדים ! סוף סוף ספר לא דידקטי, שלא מנסה לחנך ולהעביר מסרים במסווה!
באתי להתלונן על הספר "אריה בלילה" (או משהו דומה) של מאיר שלו. (ובהזדמנות זו בכלל על ספרי הילדים של מאיר שלו) (בעצם,חוץ מ"רוני ונומי והדוב יעקוב" ) לא רק שזה ספר לא ברור ונוראי בעיניי, אני גם לא יודעת מה לעשות עם זה שהילדים קיבלו מתנה. לתת לאחרים ספר גרוע בעיניי? לזרוק ספר לפח????
אריה בלילה - מעצבן ומרושע לדעתי.
ההורים - מתגלים כמציקנים ומפחידנים לשם ההנאה????
וזה נמכר כך סתם, בלי שום אזהרה שזה לא לילדים מתחת לגיל 18...
והעניין הזה עם הקפה מאותה כוס ביחד על הספסל....שזה אחלה אבל שם זה ממש מדגיש את העניין של 'אין כאן מקום לילדים'. במיוחד כשבסוף ה"טוב", ההורים מסכימים לתת לילד לשבת בניהם ולשתות כל אחד מהכוס שלו. מה העניין עם הספר הזה????? על מה בדיוק הוא חשב כשהוא כתב ספר כזה לילדים??
נראה לי שבאופן חד-פעמי וללא עדים אני זורקת ספר לפח..
העץ הנדיב מאת סול סילברסטיין (מצטטת מהזכרון, מקוה שמדויק)
אני יודעת שאולי הרבה אוהבים אותו (גם אני אהבתי פעם)
הציורים נפלאים אבל המסר נורא נורא קורבני.
אולי לנוער ומבוגרים זה בסדר. לילדים לדעתי לא מומלץ.

וגם הדודה מיכל - מאיר שלו
סתם מגעיל, ולא מתאים לילדים (גם למבוגרים לא)
הבת שלי קיבלה מסבתא, לא אהבה בכלל - וכשחשבנו איך להיפטר ממנו החלטנו יחד לא לתת לאף ילד (כי למה שהם יסבלו?) אלא פשוט לזרוק. וזו ילדה שנורא אוהבת ספרים.

לגבי "אריה בלילות" של מאיר שלו, ככל הנראה מדובר על היחס של ילדים ליחסי מין של הוריהם.
עכשיו לכו לקרוא עוד פעם... happy
קריוס ובקטוס - בעקבות הציור שם של רופא השיניים ביתי סרבה לפגוש אחד כזה.
תמרולה ושגית - איך הילדים שלכן הגיבו ל"אריה בלילות"?
הידעתן שהספר הזה הגיע עד לדיון בכנסת, בשאלה אם יש לפקח ולאשר הוצאת ספרי ילדים? happy
עוד לא קראתי, רק קראתי על. יש שם כמה נושאים די מעניינים, שנחמד אם הילד יכול לתת דרכם מוצא לחששות שלו על המקום שלו מול הזוגיות של הוריו, על החשש שהוריו לא תמיד דורשי טובתו, על הפנטזיה שהוא יוכל לומר להם מה לעשות ולהעניש אותם.
לגבי "אריה בלילות" של מאיר שלו, ככל הנראה מדובר על היחס של ילדים ליחסי מין של הוריהם.
עכשיו לכו לקרוא עוד פעם...

הא??? happy
הספר כבר לא אצלנו אז בבקשה הסברי, פרטי ונמקי :
בחלק של האריה המפחיד בלילה או הכוס קפה המשותפת וההתלחשויות על הספסל?
ומה זה אומר כשבסוף הוא מתיישב בניהם וכל אחד שותה מהכוס שלו?

יש שם כמה נושאים די מעניינים, שנחמד אם הילד יכול לתת דרכם מוצא לחששות שלו על המקום שלו מול הזוגיות של הוריו, על החשש שהוריו לא תמיד דורשי טובתו, על הפנטזיה שהוא יוכל לומר להם מה לעשות ולהעניש אותם.
אני מסכימה עם העובדה שכל ילד יכול לחוות (ובטח חווה) את הרגשות והחששות הנ"ל, ושהספר באמת מתעסק עם כל אלה, אבל בשבילי, יש משהו בוטה ומקומם בצורה שבה זה נעשה.
וזה רק מהזכרון אבל בעיניי, הספר מטפל בנושאים האלה כמו שטלנובלה מטפלת במורכבות היחסים בין המינים. בצורה בוטה, דרמטית, שטחית, אלימה, צעקנית, צרה....
מדובר שם על הורים שלילה אחרי לילה מתחפשים לאריה ומפחידים (ממש מפחידים, לא קצת ולא בצחוק וממש בכוונה..) את הילד שלהם. שניהם מאוחדים נגדו במין בדיחה חולנית. קצת מוגזם בעיניי...
ועניין האינטימיות ה'קדושה' בין בני הזוג שבהכרח מופרעת על ידי הילדים... בעיניי היא משתנה, מעמיקה, גדלה ומתרחבת עם בוא הילדים.
בספר מתוארים שני מצבים: זוגיות אינטימית, אידאלית, "אין כניסה לילדים" וממול, משפחה שבה הילד באמצע. הזוגיות של ההורים ממש סגורה בפני הילד וכדי להתקבל הוא צריך להפעיל אלימות ממש ולהדחף בכוח בניהם כדי לעשות לעצמו מקום. ברור שבואו של הילד הורס את השלמות שהיתה שם.
מזכיר לי את הדף תפישות_שבי‏.
אלים, יומרני, לא נעים ולא נחמד בעיניי. אני מפעילה פה את זכות הוטו שלי ומסרבת להקריא.
אני מתחייבת לממן לילדים טיפול בפרחי באך (או הומיאופתיה, איפק, דיקור, הילינג וכו') לעיבוד ושחרור החששות. happy

הידעתן שהספר הזה הגיע עד לדיון בכנסת, בשאלה אם יש לפקח ולאשר הוצאת ספרי ילדים?
למרות שהספר הזה בהחלט מצטרף לרשימת הספרים שהייתי שמחה עם היו מחוקקים נגדם את חוק "לא חבל, בשביל זה לכרות עצים", פיקוח של המדינה נראה לי מוגזם. חופש ההבעה וחופש הבחירה וכל זה...

העץ הנדיב מאת סול סילברסטיין (מצטטת מהזכרון, מקוה שמדויק)
אני יודעת שאולי הרבה אוהבים אותו (גם אני אהבתי פעם)
הציורים נפלאים אבל המסר נורא נורא קורבני.

"העץ הנדיב" בגרסת יוצאי וארשה: happy

ועניין האינטימיות ה'קדושה' בין בני הזוג שבהכרח מופרעת על ידי הילדים... בעיניי היא משתנה, מעמיקה, גדלה ומתרחבת עם בוא הילדים.
בספר מתוארים שני מצבים: זוגיות אינטימית, אידאלית, "אין כניסה לילדים" וממול, משפחה שבה הילד באמצע. הזוגיות של ההורים ממש סגורה בפני הילד וכדי להתקבל הוא צריך להפעיל אלימות ממש ולהדחף בכוח בניהם כדי לעשות לעצמו מקום. ברור שבואו של הילד הורס את השלמות שהיתה שם

אבל הספר נכתב מנקודת מבטו של הילד, ולא כספר הדרכה להורים.
דומה הדבר, כאילו היית יוצאת נגד ספר על אח גדול שמרביץ לאח קטן (עם סוף טוב...) בטענה שאין שם הרמוניה במשפחה, ושאח גדול צריך לקבל את אחיו הקטן. ברור שזה המצב האידיאלי, אבל ללא קונפליקט הלא אין ספרות.
_אבל הספר נכתב מנקודת מבטו של הילד, ולא כספר הדרכה להורים_
בדיוק. הלא מנקודת המבט של ילד קטן, אינטימיות גופנית בין ההורים יכולה להראות כמו משהו מאד מפחיד ולהתפרש בקלות כמשהו שההורים עושים בכוונה נגדו. ובתכלס, מין בין הורים הוא תחום שלילד באמת אין בו דריסת רגל. ועל זה בדיוק הספר מדבר.
שגית, הילד שומע רעשים בלילה ומדמיין שזה אריה. עד שלילה אחד הוא קם לבדוק בדיוק, ואז מסתבר שמה שהוא ראה כאריה זה בעצם ההורים שלו.
ואז מסתבר שמה שהוא ראה כאריה זה בעצם ההורים שלו.
אבל ההורים שלו התחפשו לאריה, זה לא שהוא המציא את האריה הזה.(מסייגת ומזכירה שלא קראתי עדיין).

דומה הדבר, כאילו היית יוצאת נגד ספר על אח גדול שמרביץ לאח קטן (עם סוף טוב...) בטענה שאין שם הרמוניה במשפחה, ושאח גדול צריך לקבל את אחיו הקטן. ברור שזה המצב האידיאלי, אבל ללא קונפליקט הלא אין ספרות.
שלא לדבר על מה שההורים עשו לעמי ותמי, לסינדרלה (איפה היה האבא, שנתן שככה יתעמרו בבתו?!), לרפוזנל, ולמי לא. happy

אבל הספר נכתב מנקודת מבטו של הילד, ולא כספר הדרכה להורים. (קומה ג')
_ הלא מנקודת המבט של ילד קטן, אינטימיות גופנית בין ההורים יכולה להראות כמו משהו מאד מפחיד ולהתפרש בקלות כמשהו שההורים עושים בכוונה נגדו._ (תזמורת_הים‏)
הספר נכתב ע"י מבוגר שחושב שהוא כותב את הספר מנק' מבטו של ילד קטן. אולי הילד הקטן שהוא היה.
למה לצאת מנק' הנחה שאינטימיות גופנית של ההורים מפחידה את הילד? ואני לא מדברת על כל המופע האורקולי אלא רק על חיבוקים ונישוקים בין ההורים כמו אלה שגם הילד מקבל ונותן. הצד הפיזי של האהבה המשפחתית.
בספר האינטימיות שבין ההורים היא ממש בוטה ובאמת מפחידה כי כלכך מושלמת וסגורה בפני הילד. אין לו מקום בה. חוץ מלשאוג בלילות הם גם מבלים את הימים בהסתודדות על הספסל וממש ברור שהוא לא חלק מזה. זה מה שלדעתי מפחיד באמת. לא להיות חלק מהמשפחה של אבא ואמא, מהקרבה הפיזית והנפשית שבין הזוג. המצב שמתואר בספר הוא לא נורמלי ובריא בכל מקרה, בעיניי. הוא קיצוני ומוגזם.

כאילו היית יוצאת נגד ספר על אח גדול שמרביץ לאח קטן (עם סוף טוב...) בטענה שאין שם הרמוניה במשפחה, ושאח גדול צריך לקבל את אחיו הקטן. ברור שזה המצב האידיאלי, אבל ללא קונפליקט הלא אין ספרות.
הספר על האח החדש של פספס הזברה (ברח לי השם המדוייק..) מדבר על קבלה של אח חדש. קונפליקט רציני מאד וזעזוע גדול למערכת. וזה ספר גרוע שמציג את העניין ואת ההתיחסות לעניין בצורה שלא מקובלת עלי לגמרי. אותו דבר אריה בלילות. נכון, יש עניין ויש קונפליקט ויש חשש שרצוי להתייחס עליו ולטפל בו כשהוא עולה, אבל הספר עושה את זה באופן גרוע לגמרי בעיניי.
רק שכתב אותו מאיר שלו. סופר שנהוג להעריך.

הילד שומע רעשים בלילה ומדמיין שזה אריה. עד שלילה אחד הוא קם לבדוק בדיוק, ואז מסתבר שמה שהוא ראה כאריה זה בעצם ההורים שלו.
טוב, את החלק של הרעשים ניחשתי לבד... happy ועדיין יש לי כמה הסתייגויות:
א. כל לילה?! מה הם, זוג מתבגרים הורמונליים? כבר לא אמין.. blink
ב. נגיד שאצלנו, אחרי הפעם-בחודש-חייבים-אם-רוצים-או-לא, (סתם סתם..) הילד היה מסמן שנבהל. חלומות רעים, מתעורר מהרעש, סימנים אחרים שמפחד וכו' אז בואו נגיד שאחרי פעמיים -שלוש הייתי קולטת שזה מה שמבהיל אותו. הייתי ממשיכה בדיוק ככה? בלי להתייחס? בלי לטפל? לשנות? להתחשב? כי ככה זה מתואר בספר. ההורים, שיודעים שילדם מפחד בלילות לא נוקפים אצבע ואפילו ממשיכים בשלהם (להפחיד אותו!!!!!!!) ורק פעולה אלימה ונואשת של הילד שמה לזה סוף.
כמו שאמרתי, מוגזם.

_שלא לדבר על מה שההורים עשו לעמי ותמי, לסינדרלה (איפה היה האבא, שנתן שככה יתעמרו בבתו?!), לרפוזנל, ולמי לא_
בדיוק. אפשר להגיד שזו דרך לאפשר לילדים להתמודד עם פחדם או שאפשר לשאול איפה היו ההורים של הילדים האלה כשכל הדברים המפחידים האלה קרו להם?

א. כל לילה?! מה הם, זוג מתבגרים הורמונליים? כבר לא אמין..
לא רק זה, אלא שעד לתחילתו של הספר הם כנראה לא עשו את זה מאז לידתו של הילד (אחרת הוא כבר היה מתרגל או מגלה את זה קודם). כלומר: במשך כמה שנים הם התנזרו לחלוטין, ואז פתאום הם גילו את המין והתחילו לעשות את זה כל לילה.
אפשר ומותר לשאול הכל. בפרט כשאת מקריאה לילד. כאן מקומה של "ההערה המיטיבה" - מושג שטבעה הביבליותרפיסטית דבורה קובובי. אפשר לומר "מסכנה סינדרלה, ראית מה עשו לה? מזל שאצלנו בבית זה לא יכול לקרות" או דברים דומים. יש דיונים גדולים ומעניינים על תפקידן של אגדות ילדים (ברונו בטלהיים כתב על זה - לא קראתי אבל כנראה שצריכה happy ). את זוכרת את הצ'יזבטים המפחידים והמגעילים של ילדותנו ונעורינו? סרטי אימה למתבגרים? כנראה שיש להם תפקיד, ומקום, ומן הסתם מקומם עדיף בחיק משפחה חמה ואוהבת, ואולי ילדים שחיים בסיטואציות קשות לאו דווקא צריכים אותם.
אני מניחה שרוב הילדים מפנטזים בשלב כלשהו שהם בורחים מהבית, ו/או שהם בכלל לא נולדו למשפחה שבה הם חיים. שימי לב שברוב ספרי הילדים והנוער המעניינים אין הורים, או שהם לא מתפקדים. אחרת החיים של הגיבורים היו ממש משעממים...
. כל לילה?! מה הם, זוג מתבגרים הורמונליים? כבר לא אמין..
ממתי אמינות היא קריטריון? oh רפונזל אמין? היפהפייה הנרדמת אמין?
ככה ילדים חושבים. כל לילה. הכי מפחיד. אריה בחדר. (בעצם גם אנחנו המבוגריםחושבים ככה, רק מסווים את זה טוב יותר happy )

הספר נכתב ע"י מבוגר שחושב שהוא כותב את הספר מנק' מבטו של ילד קטן. אולי הילד הקטן שהוא היה.
ככה זה, וככה זה ימשיך להיות, עד שילדים יתחילו לכתוב לעצמם את הספרים.

הספר נכתב ע"י מבוגר שחושב שהוא כותב את הספר מנק' מבטו של ילד קטן. אולי הילד הקטן שהוא היה.
ברור. וברור גם שלא כל ילד יחווה את אותם דברים בצורה זהה, וזה נכון לגבי כל ספר ילדים.

ואני לא מדברת על כל המופע האורקולי אלא רק על חיבוקים ונישוקים בין ההורים כמו אלה שגם הילד מקבל ונותן. הצד הפיזי של האהבה המשפחתית.
אז זהו, שלהבנתי הספר ממש לא מדבר על האהבה המשפחתית, אלא ספציפית על המופע האורקולי, זה שנמצא מחוץ לתחום עבור הילד. חיבוקים ונשיקות באמת לא מפחידים- יחסי מין מלאים, כולל הפסקול, מנקודת מבט של ילד שלא יודע מה זה, זה כבר סיפור אחר.
כל התחושות של דחייה שהילד מרגיש הן לדעתי ביטוי של מה שכל ילד עשוי להרגיש כשהוא מגלה שלהוריו יש משהו משותף שלו אין חלק בו, גם אם הוא מקבל את חלקו המלא באהבה המשפחתית.

ההורים, שיודעים שילדם מפחד בלילות לא נוקפים אצבע ואפילו ממשיכים בשלהם
לי נראה שהם פשוט לא יודעים שהוא תפס אותם. אני הבנתי שהספר מדבר על סיטואציה שבה הילד רואה/שומע את הוריו בלי ידיעתם, נבהל אבל שומר את פחדיו לעצמו עד סוף הספר כי ההורים האהובים שלו, אלו שאמורים להגן עליו, עושים פתאום משהו נורא מפחיד, והוא לא מבין למה, וחושב בתמימות של ילד שאולי זה בכוונה כדי להפחיד אותו.

טוב, אז אני בכלל לא חשבתי על הסקס.
חשבתי על ילדים שמפחדים מאריות.
והילד הזה כל לילה ראה אריה ופחד ממנו, ובבוקר הוא נעלם.
ובסוף התברר שזה ההורים שלו התחפשו לאריה והיו מה-זה-מבסוטים מעצמם...
וכן, היה הענין של השתיה בחוץ על הספסל, ושהוא קצת בחוץ...
זה נתן לי תחושה התעללותית משהו.

לאחר קריאת הדברים כאן, רוצה שוב לקרוא את הספר בעיניים החדשות האלה, כבר לא תמימות כמו קודם... בשביל להבין למה התכוונו המשוררים מלמעלה כאן בשירם...
אך כמובן שאין אצלנו את הספר..

רפונזל אמין? היפהפייה הנרדמת אמין?
טוב, כמובן שהדוגמאות האלה שנתתי הן מסיפורי אגדות, בהקשרים אחרים, והיום הקונבנציה היא אחרת, שוב לא משפחות מלוכה, טירות, קוסמים ופיות. אבל גם ספרי ילדים עכשוויים רבים אחרים אינם "אמינים" לפי קריטריונים מקובלים, כולל כאלה של מאיר שלו.
לא רק זה, אלא שעד לתחילתו של הספר הם כנראה לא עשו את זה מאז לידתו של הילד (אחרת הוא כבר היה מתרגל או מגלה את זה קודם).
אני דווקא רואה מבן השנתיים ותשעה שלי, שיש הרבה דברים יומיומיים שפתאום מתחילים להפחיד אותו. למשל: כבר חודש הוא מבקש שנבוא איתו לשירותים כי הצליל של הדחת המים מפחיד אותו. הוא מאד אוהב להוריד מים ומתעקש לעשות את זה בעצמו, אבל אך ורק בנוכחותנו.

מה שכן, אני חושבת שאם ילד פתאום רואה את הוריו בשעת מעשה, וזה נראה לו מבהיל, הוא בטח ישאל "מה אתם עושים?" או כל דבר אחר, וההורים יוכלו להבהיר לו שלא היתה מצוקה למרות שראה קפיצות/שמע זעקות או כל דבר אחר.

ואגב, לא קראתי את הספר, אבל זה:
נגיד שאצלנו, אחרי הפעם-בחודש-חייבים-אם-רוצים-או-לא, (סתם סתם..) הילד היה מסמן שנבהל. חלומות רעים, מתעורר מהרעש, סימנים אחרים שמפחד וכו' אז בואו נגיד שאחרי פעמיים -שלוש הייתי קולטת שזה מה שמבהיל אותו. הייתי ממשיכה בדיוק ככה? בלי להתייחס? בלי לטפל? לשנות? להתחשב? כי ככה זה מתואר בספר. ההורים, שיודעים שילדם מפחד בלילות לא נוקפים אצבע ואפילו ממשיכים בשלהם (להפחיד אותו!!!!!!!) ורק פעולה אלימה ונואשת של הילד שמה לזה סוף.
באמת נשמע מוגזם.
מה הפעולה האלימה והנואשת?

לא רק זה, אלא שעד לתחילתו של הספר הם כנראה לא עשו את זה מאז לידתו של הילד (אחרת הוא כבר היה מתרגל או מגלה את זה קודם).
מי יודע איזה תפרים היו לאמא... בטח ילדה בליס blink

_אני הבנתי שהספר מדבר על סיטואציה שבה הילד רואה/שומע את הוריו בלי ידיעתם_
זו הרי אחת הסיטואציות הבסיסיות שפרויד (להבדיל) מתאר, ילד שתופס את הוריו "על חם" בלי שהם שמים לב. שכחתי את המונח המקצועי.

א. כל לילה?! מה הם, זוג מתבגרים הורמונליים? כבר לא אמין..
זה היה בצחוק. ולכן ההוא שקורץ. אני בטח שלא מחפשת אמינות בסיפורים ואגדות.

הספר נכתב ע"י מבוגר שחושב שהוא כותב את הספר מנק' מבטו של ילד קטן. אולי הילד הקטן שהוא היה.
ככה זה, וככה זה ימשיך להיות, עד שילדים יתחילו לכתוב לעצמם את הספרים.

זה נכון. התכוונתי יותר לכמו שאומרת תזמורת_הים‏ וברור גם שלא כל ילד יחווה את אותם דברים בצורה זהה, וזה נכון לגבי כל ספר ילדים. זה סיפור שכתב ילד-לשעבר אחד, מנק' מבטו האישית ולא יותר מזה.

כאן מקומה של "ההערה המיטיבה" - מושג שטבעה הביבליותרפיסטית דבורה קובובי. אפשר לומר "מסכנה סינדרלה, ראית מה עשו לה? מזל שאצלנו בבית זה לא יכול לקרות" או דברים דומים.
אני קוראת עכשיו ספר אגדות זוועתי שהבן קיבל ליומולדת וכמה שאני צריכה את "ההערה המיטיבה" הזו.

שימי לב שברוב ספרי הילדים והנוער המעניינים אין הורים, או שהם לא מתפקדים.
שמתי לב. בספר האגדות הנ"ל, האמא, תפקידה למות.

כל התחושות של דחייה שהילד מרגיש הן לדעתי ביטוי של מה שכל ילד עשוי להרגיש כשהוא מגלה שלהוריו יש משהו משותף שלו אין חלק בו
אני לא חושבת שבהכרח.

לי נראה שהם פשוט לא יודעים שהוא תפס אותם. אני הבנתי שהספר מדבר על סיטואציה שבה הילד רואה/שומע את הוריו בלי ידיעתם, נבהל אבל שומר את פחדיו לעצמו עד סוף הספר כי ההורים האהובים שלו, אלו שאמורים להגן עליו, עושים פתאום משהו נורא מפחיד, והוא לא מבין למה, וחושב בתמימות של ילד שאולי זה בכוונה כדי להפחיד אותו.
בספר (שקראתי) מסופר על ילד ש שומע ורואה אריה מחוץ לחלון שלו בלילה והאריה ממש שואג עליו ומפחיד אותו. הוא מפחד וההורים שלו לא עוזרים לו כשהוא בא לספר להם. כשהאריה ממש נכנס לחדר שלו ומרים לו את השמיכה (תחשבי כמה זה מפחיד לילד קטן,) הוא רודף אחרי האריה עם מקל וחובט בו עד שהתחפושת מתפרקת ובפנים מתגלים הוריו האהובים שלא ברור למה החליטו לעשות את זה.
חוץ מזה הם גם נוהגים לשבת שעות ארוכות על הספסל בגינה, לשתות קפה מאותה הכוס ולהתלחש. ואת זה הוא רואה כשהוא מסתכל החוצה מהחלון שלו, לא כי הוא יושב לידם. בסוף הסיפור, אחרי שהוא תופס אותם הם מסכימים לתת לו לשבת בניהם ושכל אחד ישתה קפה מהכוס שלו.

זה נתן לי תחושה התעללותית משהו. גם לי.
וגם אני בכלל לא חשבתי על מין. כולה חיפשנו סיפור נחמד לילד. משהו שקוראים ונהנים בלי שום ערך מוסף ורמות תחכום גבוהות ומסרים סמויים.

חוץ מזה הם גם נוהגים לשבת שעות ארוכות על הספסל בגינה, לשתות קפה מאותה הכוס ולהתלחש
גם ההורים שלי עושים את זה (חוץ מהגינה, אין גינה...). happy עד היום. ההתלחשויות מטריפות אותי, אגב.
בספר (שקראתי) מסופר על ילד ש שומע ורואה אריה מחוץ לחלון שלו בלילה והאריה ממש שואג עליו ומפחיד אותו. הוא מפחד וההורים שלו לא עוזרים לו כשהוא בא לספר להם. כשהאריה ממש נכנס לחדר שלו ומרים לו את השמיכה (תחשבי כמה זה מפחיד לילד קטן,) הוא רודף אחרי האריה עם מקל וחובט בו עד שהתחפושת מתפרקת ובפנים מתגלים הוריו האהובים שלא ברור למה החליטו לעשות את זה.
גם אני קראתי את הספר וגם אני הזדעזעתי בדיוק כמוך אחרי הקריאה הראשונה.
אבל, אחרי שהבנתי מה הרעיון מאחורי הספר, כל התיאור המפחיד של האריה, והרדיפה והמכות, נראה לי כמו דרך להמחיש שאולי מה שקורה כשילד תופס את ההורים שלו זה לא תמיד פשוט וקל כמו הוא בטח ישאל "מה אתם עושים?" או כל דבר אחר, וההורים יוכלו להבהיר לו שלא היתה מצוקה למרות שראה קפיצות/שמע זעקות או כל דבר אחר, שאולי הילד יכול להפוך את זה אצלו בראש למשהו הרבה יותר גדול ומפחיד ולא מובן.
אני הבנתי שהספר מדבר על סיטואציה שבה הילד רואה/שומע את הוריו בלי ידיעתם
זו הרי אחת הסיטואציות הבסיסיות שפרויד (להבדיל) מתאר, ילד שתופס את הוריו "על חם" בלי שהם שמים לב. שכחתי את המונח המקצועי.

מצאתי - הוא קרא לזה The Primal Scene
http://www.plexus.org/newobs/112/knafo.html

נראה לי שבאופן חד-פעמי וללא עדים אני זורקת ספר לפח..

לגבי "אריה בלילות" של מאיר שלו, ככל הנראה מדובר על היחס של ילדים ליחסי מין של הוריהם.
עכשיו לכו לקרוא עוד פעם...

אבל אתם לא חייבים, וחבל על הזמן. עדיף שתלכו לעשות קולות בחדר השני ואם הילד ישמע אתכם תוכלו להגיד לו מה עשיתם. אח"כ תוכלו לשתות כולם ביחד קפה/שוקו/תה צמחים מהגינה ולזרוק את הספר ביחד לפח!

קישור | העבר | מחק צוויליך (08.11.2005 23:04):
לא תנחשו מה הספר המתועב שלי...

פינוקיו !
(סאונד אפקט של הקאה, שטיפת אסלה)

אם יצא לכם לקרוא את המקור - המקור!!! - של קרלו קולודי עליו השלום, שכתב סיפור בהמשכים למגזין לפני מיליון שנה (120 בערך), אתם יודעים שהקשר בינו ובין הגרסאות המעובדות לצריכה המונית ובראשן זו של וולט "הכה ביהודונים" דיסני הינו גס בלבד.

רכשתי את הספר בתרגום (מאיטלקית המקור) לאנגלית ולראשונה בחיי קראתי ספר עם לשון משולשלת בגועל החוצה. נשבע לכם.
כזאת מוסרנות ויקטוריאנית מזוקקת ומנענעת ראש לא ראיתם.

פינוקיו נוצר.
פינוקיו מתנהג לא יפה.
פינוקיו נענש.
פינוקיו מתחרט.
פינוקיו ניצל בס"ד (בסיעתא דפיה טובה)

X27 פעם, וזה הספר.

מעניין לכתוב את הגירסה העדכנית - פינוקיו מעשן גראס, מנסה סאדו, מצטרף לחבר'ה של איתמר בן-גביר, מבריח LSD ותמיד ניצל בעזרת הח"כ שהיה בתיכון עם סבא ג'פטו חבר מרכז הליכוד.

פינוקיו מעשן גראס, מנסה סאדו, מצטרף לחבר'ה של איתמר בן-גביר, מבריח LSD ותמיד ניצל בעזרת הח"כ שהיה בתיכון עם סבא ג'פטו חבר מרכז הליכוד.

hilarious

אני זורקת ספר לפח
אם כבר, אז למיכל מחזור נייר של חברת אמניר. flower
באחד הספרים שקיבלנו בירושה מבני הדודים, נערך סיור בכפר. כשמבקרים את הפרה, כתוב שהיא מייצרת חלב.
ובשביל מה חלב?
  • בשביל שיהיה אפשר לעשות גבינה!!!

מובן שהטקסט עובר אצלנו בקורת בעת ההקראה, ולא מעודנת במיוחד ("ספר מטופש! הרי הפרה מייצרת חלב בשביל התינוק שלה!"). זאת אומרת אולי יש כאן בכל זאת איזה מסר 'חינוכי', סליחה על המילה; היינו, שלא צריך להאמין לכל מה שכתוב בספרים.
צוויליך את פיטר פן המקורי קראת? ואת מרי פופינס?
ספרים שנכתבו בתקופה הויקטוריאנית מן הסתם יהיו ויקטוריאנים באופיים

ואני כבר לא מדברת על פוליאנה, לורד פונטלרוי ,נשים קטנות וכו'...
ומישהו קרא פעם בביקורתיות את סדרת נרניה? הסדרה נוטפת נוצריות צדקנית עד השמיים ובכ"ז אני חושבת ששווה לתת לילדים לקרוא אותם

("ספר מטופש! הרי הפרה מייצרת חלב בשביל התינוק שלה!").

יש סיפור/בדיחה כזה: המורה שואלת את הילדים: מה הפרה נותנת לנו?
הילדים עונים: חלב, גבינה, עור, בשר... ואף תשובה לא נכונה.
בסוף ילד אחד אומר: לא, הפרה נותנת לנו רק קקי. את כל השאר אנחנו לוקחים ממנה.

חזר למשק, נכנס לרפת -
שלום לך פרה, את עושה קצפת?
טיפש קטן! הפרה עונה.
אני מייצרת חלב לגבינה!

<פלוטו, פלוטו אהובנו. לא קשור לנושא הדף, אבל להודעות שמעלי כן>

קישור | העבר | מחק צוויליך (10.11.2005 21:02):
בטח, בטח...
אני מתחשב (הו כמה נדיב) בקונטקסט התקופתי, ופשוט לא* יכול להימנע מהרגשת קבס (שהיא ההרגשה שעולה בי כשצריך לעשות כביסה ביד). את רוב שהזכרת לא קראתי בגירסה המקורית.
לגבי נרניה, אין ספק שלואיס דחף את כל הסימבוליקה הנוצרית פֵּר עמוד שהוא היה יכול בלי שהעמוד יקרע. וכן, אחרי גיל 30 ואני עוד נוגע לעיתים בגב הארונות. קולודי, מצד שני, השאיר לי חשק לשטוף ידיים באובססיביות...

<לא לדבר על פינוקיו הדביל שבטח קיבל חיסון דחף נגד תולעי עץ ונשרט לו ההארד דיסק מזה והוא *פשוט לא לומד ולא יעזור בית דין. הייתי עושה ממנו מדף או משהו.>

אפרופו פרות, יש לנו מין משחק כזה של כרטיסיות עם חיות ומאחור כתוב כמה מאפיינים של כל חיה.
על הפרה כתוב בין השאר: "הפרה נותנת לנו חלב".
מה נותנת, מה? מישהו ראה פעם פרה באה לרפתן עם כד חלב ואומרת לו: "הנה, הבאתי לך חלב. רוצה? מוווווווו " ???
אה, שכחתי באותה הזדמנות להמליץ שוב על סדרת_ישמעאל‏.
למה?
מי שלא קרא - שיקרא, ואז יבין למה זה קשור.
צוויליך, בעניין פינוקיו יש את על_הדיאלוג_מתוך_פינוקיו_יורד_מהפסים‏‏ ואת פינוקיו_יורד_מהפסים?‏ וגם אותי הסיפור הזה מעצבן מאד.
אני חושבת שיש את הקריאה המתוחכמת, לומדת, מתוך ראיה רחבה של הספר: מי כתב, מתי, למה, משמעויות עמוקות ונסתרות, וכו', שיעור ספרות.
ויש את הקריאה המקומית, צרה או שטוחה יותר, just for fun . (בשנים האחרונות אני מתמחה בשיטה הזו..)
לדעתי, נרניה עומדת בכבוד בfun ופינוקיו ממש לא.
אם כבר מדברים על ספרים שלא עומדים במבחן ה fun בשום אופן, ולא משנה כמה נהיה סלחנים כלפי תקופה אחרת וערכים אחרים, אז אין שום מתחרה למקס ומוריץ (להוציא אולי את עמיתו המזעזע כמעט באותה מידה, יהושע הפרוע).
אותי עצבן הספר בוצי בנצי מעצבנת
קראתם?
ומישהו קרא פעם בביקורתיות את סדרת נרניה? הסדרה נוטפת נוצריות צדקנית עד השמיים
כשקראתי את הסדרה הייתי בגיל שבו לא הייתי מזהה צדקנות נצרית גם לו היתה עומדת מולי ומושכת לי באף happy. אבל מאד מאד אהבתי את הסדרה. עכשיו אני צריכה לרוץ לספריה ולקרוא שוב.
ומישהו קרא פעם בביקורתיות את סדרת נרניה?
כן, גם, אבל עדיין זה ספרים נפלאים שכתובים מעולה, מרתקים, מצחיקים, מרגשים, נוגעים בחיים... אז אם יש משהו מסוים בהם שבעייתי, אפשר לדבר עליו. אם נפסיק להקריא לילדים כל ספר עם תכנים בעייתיים כלשהם, לא ישארו ספרים טובים.
לא לדבר על פינוקיו הדביל שבטח קיבל חיסון דחף נגד תולעי עץ ונשרט לו ההארד דיסק מזה והוא פשוט לא לומד ולא יעזור בית דין. הייתי עושה ממנו מדף או משהו.>
גדול, פשוט ענק happy
יש באתר דף שממליץ על ספרי ילדים?
המגונה והנתעב מכולם למרות איוריו המדהימים ...זה שלא אומרים את שמו שמא נאלץ להוציא אותו מהמדף...[המתח עולה???].. מ ו ש ל מ ת והמעגל המכושף...שללללל...אלונה קמחי. איזה ביזבוז איורים כל כך יפים קשה לזרוק ספר [רק את "בייגלה" השלכתי היאורה ללא שום יסורי מצפון] אז הסתרתי אותו ...
מהנוראים שאיכשהו הגיעו אליי הביתה:
"עמי ותמי"
סיפור מתועב על הורים מתעללים, גנבים ורוצחים... לא יאומן כי נכתב
"כיפה אדומה" שהקריאו לי כשהייתי ילדה. זוועה שלא תתואר - מסכימה
סיפורי האחים גרים מזעזעים למדי. נכון. ואני מוסיפה: מזעזעים ביותר!
גם אני לא אוהבת את "עמי ותמי".
גם אני חושבת ש"דובי לא לא" הוא ספר מזעזע עם מסרים נוראים!
גם אני לא אוהבת את פינוקיו ואת המסרים שלו.
לא סובלת את "העץ הנדיב" המתקרבן והפולני!
ועוד משהו...
"שילגיה"... מה אני אגיד לכן? אחרי שקראתי אותו לביתי פעם אחת והתחרטתי על כך מיד, לקח לנו שבוע להרגיע את הרוחות. למה המראה מדברת ושלנו בכלל לא? ולמה הנסיכה מתה אבל לא באמת? למה בחור זר בא והביא לה נשיקה? היא הרי ישנה/מתה, ממתי מותר ככה לתת נשיקות לזרים? למה אבא שלה לא הגן עליה? למה היא לא סגרה ת'דלת לפני החורגת עם הרעל? והבכלל עד שאמא שלה התפללה שנים ומשאלתה התמלאה, למה האמא מתה? ומה עם האבות האלה שתמיד לוקחים נשים רעות אח"כ?
הסברתי היטב?
הבת שלך ממש צודקת.
ממליצה על "קסמן של אגדות" מאת ברונו בטלהיים. אה, וגם על "פוליטיקלי קורקט – אגדות ילדים בלשון סגי נאור".
"היפיפיה הנרדמת"...
לפי התאור את מדברת על "שילגיה" לא?
אופס... מיד אתקן
"מפתחות הקסם של דידי" ספר קלטת הצגה כולם איומים והאיורים ...אוי האיורים..
הציורים ממש לא מתאימים לטקסט (למשל - כשמגלים סוף סוף מי זה מיץ פטל, מה רואים בתמונה? בית
אמרו לי (לא ניסיתי) שאם גוזרים את הדלת של הבית ככה שתפתח אפשר לפתוח אותה לאט לאט תוךצ כדי סיפור ואז ברגע של "מיץ פטל הארנב" הציור של הארנב יהיה בדיוק במקום הנכון.

דירה להשכיר-
ספר מקסים אבל עם מסרים בעייתיים-
חוץ מהחזיר ומהיונה אני מזדהה עם כל החיות...
לא רוצה שכנה מרעישה,
לא רוצה שכנים שהילדים שלהם מסתובבים כל היום ברחובות ("מה לקח ילמדו מהם ילדי?")
גם שכנה שכל היום מתהפכת במיטה לא עושה לי את זה-עם מי אני אפטפט בזמן שהילדים מתרוצצים בחוץ?
ולעומת זאת היונה-מה יש לה להגיד להגנתם של השכנים (אגב, שמתם לב שלמעשה אלו רק שכנות? מר עכבר ארז חפציו ונסע, החיות הזכריות בוחרות שלא לגור בבניין וזה נשאר מגדל נשי לחלוטין)?
התרנגולת-יפת כרבולת
הקוקיה-יפיפיה
החתולה כל כך נקיה
והשנאית בעלת אגוזים יודעת לחיות חיים עליזים.
מצטערת. לא משכנע.

עוד ספר בעייתי הוא הביצה שהתחפשה-
בשלב כלשהו הביצה מתחפשת לתרנגולת "אמנם שמנמונת אבל נחמדה מאוד".
והסוף? "ועכשיו תעשי בדיוק כמו כולם". איכס.

ספרים שאני לא אוהבת אני פשוט תורמת לספריה.

ולעומת זאת היונה-מה יש לה להגיד להגנתם של השכנים
מה היית מצפה שתגיד? "התרנגולת - הכרבולת לא משהו - אבל האופי, האופי"? blink
חוץ מהחזיר ומהיונה אני מזדהה עם כל החיות...
בדיוק לפני כמה ימים הבת שלי בת ה9.5 בדיוק אמרה: "היחיד שיש לו סיבה טובה לא לגור במגדל - זה הזמיר, שלא רוצה רעש.
כל שאר התלונות זה בקשר לדברים שממש לא ענינם!"
לגבי האגדות, האיומות לכאורה ולא לכאורה, אני דווקא משתדלת להתנצל כמה שפחות בשם האגדה. זה קסמה, שהיא אפלה, שהיא מוזרה, שאפילו השפה שלה מאתגרת. ומה שלא אוהבים - לא קוראים שוב. לפי מה שאני רואה, יש להן קסם ותרומה מיוחדת למרות הקשיים שהן מציבות. ואני חושבת שזה בגלל הן באות ממקומות יותר עמוקים מכל מיני מסרים חינוכיים, וחמודים, ושההורים אוהבים, שממלאים את ספרות ימינו.
גם אני חושבת ש"דובי לא לא" הוא ספר מזעזע עם מסרים נוראים! גם אני

וספר די ישן עוד מעט יוולד לי אח או אחות שמנסה להתמודד עם לידת אח חדש.

מספר על ילדה קטנה שאימה בהריון. האמא מנסה להכין את הילדה ללידה על ידי סימולציות שונות ומשונות ואומרת לילדה "בכל פעם שקשה לך תבואי אלי ואני אפנק אותך" מה זה אמור להביע? חוץ מזה אחרי הלידה הידה הולכת לבקר את אמא בבית יולדות ובאיור מופיעה תינוקיה עמוסה תינוקות, את אחיה החדש היא רואה מבעד לחלון זכוכית. ילד אחד שאני מכירה (ונולד בבית) חזר הביתה ממרר בבכי אחרי שראה את האיור ושאל אם גם אותו הפרידו ולקחו לחדר מלא תינוקות. לקח ערב שלם להסביר לו ולהרגיע אותו שאותו בשום אופן לא הפרידו ככה מאמא sad

מכל מיני מסרים חינוכיים, וחמודים, ושההורים אוהבים, שממלאים את ספרות ימינו.
הנכד שאל אותי מדוע הרבה ספרי ילדים מסתיימים במוסר השכל...
אמרו לי (לא ניסיתי) שאם גוזרים את הדלת של הבית ככה שתפתח אפשר לפתוח אותה לאט לאט תוךצ כדי סיפור ואז ברגע של "מיץ פטל הארנב" הציור של הארנב יהיה בדיוק במקום הנכון.
בהחלט! עובד!
ביררתי עם ההוצאה. במקור, הספר נמכר עם הדף חתוך, ועוצב מראש כך שזה מה שיתגלה. אלא מאי, שזה היה בימים שלפני פינוקי, פאול קור וספרים שונים שהדמויות קופצות מתוכם. והורים *התלוננו* על כך. קודם כל, הספר נקרע כך יותר בקלות, ושנית, איזה מסר זה מעביר לילדים, שאפשר לגזור ספרים happy
בתור אחד שמאמין שהורה לא צריך להקריב את עצמו למען ילדו אני לא מקריא סיפורים שמעצבנים אותי.

רועי, ספר נא את הסוד לאבא שלי. אני הייתי מכריחה אותו לספר לי ספר שאהוב היה עלי במיוחד, עם עברית פתלתלה וקצב סיפור ארכני ומייגע, שהוציא אותו מדעתו כבר בפעם השבע-עשרה. הוא היה מנסה לקצר ולחתוך בפינות, וכל פעם הייתי תופסת ומחזירה אותו אחורה (טוב, לפעמים זה היה מצליח לו happy).

והוא בכלל לא היה מסוג ההורים המקריבנים.

סתם קוריוז.

אני אוספת ספרי ילדים, בעיקר כאלה שגדלתי עליהם.
בעקבות התהליכים שעברתי, חיפשתי באילו ספרים אין פדגוגיה מורעלת נוסח אליס_מילר‏.
הספר היחיד שעבר את המבחן הזה היה פו הדוב...

נכשלו במידה זו או אחרת:
חמישה ילדים והזהו
ספרי ילדים בריטיים בכלל
סדרת נרניה
סיפורי הנס כריסטיאן אנדרסן
מסעו של נילס הלגרסן עם אווזי הבר
אגדות למקסה
המגדל הפורח באויר
יותם הקסם
כל ספרי הילדים האיטלקיים למיניהם, ופינוקיו בראשם (אני כבר לא זוכרת את שמותיהם...החניליות סוגגת)
אליס בארץ הפלאות ואליס בארץ המראה (ספרים מופלאים ומופרעים שניהם)
כושיתה בת אילת ("ילדה רעה, איפה היית")
וכו'.

עוד סיפור:
חברה שלי, VEGAN נלהבת, לקחה לבתה ספר בספרייה שבו סופר על חיות בגן חיות, ובתמונות הן נראו מחייכות. הן כל כך התרגזו, שהן שלחו ביחד מכתב מחאה למו"ל. חברות אחרות שהן VEGAN פשוט לא לקחו ספרים כאלה מראש, לדבריהן כדי לא לבלבל את הילדים. זה כלל כל ספר המזכיר חווה, גן חיות וקרקס. זה די צימצם את מגוון האפשרויות לספרים על חיות.

עשיתי טעות קולוסלית וקראתי שוב את סדרת נרניה, ספרים שאהבתי עד כלות כילדה.
ביג מיסטייק. כמה מסרים נוצריים דביקים, לקחי מוסר שנדחפים לקורא האומלל עמוק עמוק לגרון, ועוד איזה מסרים - לעשות בדיוק מה שהאריה אומר למרות שזה נוגד כל הגיון, לציית בלי לצייץ, נעשה-ונשמע כזה. שלא לדבר על היעדר מוחלט של עומק ומורכבות, כי מי צריך עומק ומורכבות כשהרעים רעים והטובים, אלו שהם משלנו, כל כך טובים (ועושים מה שהאריה אומר).

אפילו העלילות שזכרתי כמעניינות - המסע בדורך השחר וכס הכסף - לא הצליחו לרגש אותי. אולי רק המסע בדורך השחר, שבו יש מעוף והפתעות. אבל כס הכסף אכזב.

המגדל הפורח באויר
מה מורעל בו?

<קצת המומה מהשילוב של המגדל הפורח באוויר ופינוקיו באותה רשימה>
<עוד יותר המומה למצוא אותו דווקא בדף על ספרי_ילדים_מעצבנים‏>

לגבי נרניה, וכל ספרי הילדים הבריטיים שהוזכרו פה- אהבתי כילדה ועדיין נהנית מהם מדי פעם. כבר מילדות הייתי מסוגלת להתעלם לגמרי ממסרים מוסריים, דתיים וכדומה, ולהנות מהעלילה נטו.

ספרי ילדים עם חיות שמדברות ובשום צורה לא מתנהגות כמו חיות.
נמאס, מעצבן, חוזר על עצמו, לא הגיוני בעליל, שטוח ועלוב.
ואני לא מדברת על "פו הדב" ו"הרוח בערבי הנחל" וכו' אלא על אלה מהסוג של "אני יודע לצייר חיות נהדר אז אולי נדביק לציורים איזה כמה מילים עם מוסר השכל שטוח ונמכור לילדים! נעשה מיליונים!"
דוגמאות מהספרייה הפרטית: "בנצי" "התנין שחשב רק על עצמו" ועוד כמה שעפו.
לגבי נרניה, וכל ספרי הילדים הבריטיים שהוזכרו פה- אהבתי כילדה ועדיין נהנית מהם מדי פעם. כבר מילדות הייתי מסוגלת להתעלם לגמרי ממסרים מוסריים, דתיים וכדומה, ולהנות מהעלילה נטו. בעיני אלו ספרים מקסימים ומרגשים, ולמרות שעברו 20 שנה מאז הפעם הראשונה שקראתי אותם, אני עדיין מרגישה כמו ילדה כשאני קוראת אותם שוב. תענוג צרוף
אני קוראת עכשיו לבני את הספר קרשינדו של דבורה עומר ומזדעזעת.
יש שם תיאורים נוראיים של ילדה שחיה בבית הילדים (אופס, כמעט כתבתי בית היתומים, ולא בכדי) בקיבוץ. חייה פשוט אינם חיים; היא אינה אהודה על הילדים, על המורה ועל המטפלת של הקבוצה ופשוט אין לה ישועה - היא חייבת לחיות איתם במשך כל שעות היממה (פרט לשעתיים אחה"צ בהן היא "מבקרת" את משפחתה) ואין אף אחד שיציל אותה! בנוסף, בכל רגע נתון היא (ויתר הילדים) הם תחת פיקוח הדוק ואורווליאני - כל הזמן אומרים להם מה לעשות ומהם הסטנדרטים בהם הם נדרשים לעמוד (להירדם במהירות ולהיות בשקט, לקום בזריזות ולהסתדר, לאכול את כל האוכל מהצלחת ומהר, להקשיב בשקט למורה ולשמור איתה על קשר עין, להסתדר עם הילדים האחרים וכד') כל הזמן מסתכלים עליהם ומבקרים אותם. אין להם שניה של שקט ומנוחה פשוט להיות הם עצמם, או סתם להיות (חטאה האיום של הילדה בסיפור הוא שהיא נוהגת לשקוע במחשבות ולבהות)
לצערי בני דווקא מחבב את הספר ולא מעוניין להפסיק את הקריאה בו, בעוד שאני ממש מתענה...
גם אני מאד אהבתי את הספר הזה, אולי משום שהילדה מוצאת לה דרך לבנות עולם משלה, ולהניח בצד את הסביבה המתסכלת.
יש שם תיאורים נוראיים של ילדה
הילדה הזו היא דבורה עומר. את יכולה לקרוא מעט על חייה "פה" ‏http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3145666,00.html
נכון אמרתן - הספר עצמו הוא טוב - מעניין, מרתק וכתוב היטב. יפה גם הנושא של ההתמודדות עם הסביבה על ידי יצירת עולם פנימי.
מה שקשה לי הוא התיאורים הללו של החיים הכמעט בלתי נסבלים של הילדה המספרת. רק לחשוב שפעם חיו כך הילדים בקיבוץ; שהרי אם כיום אתה ילד לא אהוד בבית הספר, הרי שתוכל להתנחם בחיק משפחתך החל משעות הצהרים, ואולי יש לך ילדים בשכונה או בחוגים שהם כן חברים שלך ואוהבים אותך, בניגוד לילדים בכיתתך. לעומת זאת המצב כפי שמתואר בספר הוא פשוט ללא מוצא: אתה חייב לשהות במחיצת הילדים המלגלגים והמתעללים כל היום וגם לישון איתם בחדר, ואם גם המטפלת הקבוצתית והמורה לא אוהבות אותך הרי שאין לך שום מוצא, שום קרן אור בחייך. אין לאן לברוח (חוץ מלתוך עצמך, משל היית בבית כלא או במקום נורא אחר)
רק לחשוב שפעם חיו כך הילדים בקיבוץ
לי קשה עם זה אפילו כשאני מקריאה לבני את "בוא אלי פרפר נחמד". אבל זה בגלל ידע מוקדם שיש לי על הקיבוץ של פעם. בני מאוד אוהב אותו, ואני רואה את הצד הנעים שבספר הזה.

לעומת זאת המצב כפי שמתואר בספר הוא פשוט ללא מוצא
אני חושבת שילדים יודעים/מסוגלים/מוצאים ערך בלהזדהות עם מצבים קשים של ילדים המתוארים בספרים. בהחלט לא מקבלים אותם כהמלצה לחיים.
לא זוכרת את הספר "קרשינדו" (היתה סדרת תסכיתים ברדיו, אבל שכחתי כמעט הכל). אבל יש הרבה מצבים קשים שהולידו ספרים נפלאים, מאבא ארך רגליים דרך אוליבר טוויסט. כשהייתי ילדה היינו משחקים ב"תן לי עוד צלחת דייסה בבקשה" מתוך אוליבר טוויסט, ומשחזרים את הסיטואציה הזו שוב ושוב. הקונפליקטים האלה כנראה משמעותיים - בהחלט ראינו את חוסר הצדק, את הסבל, את הקשיים של ילד יתום שכולם נגדו. אבל לא בדרך מלודרמטית כפי שהיום גרוני מתלעלע בזמן הקראת "פרפר נחמד" happy אלא בדרך הרבה יותר פשוטה (שאני לא יודעת להסביר).

בוא אלי פרפר נחמד
את מתכוונת לאוסף השירים של פניה ברגשטיין בכריכה הכחולה??? מה הבעיה איתו? אילו אזכורים לקיבוץ יש שם מעבר לדיר, רפת, טרקטור וכד' (כלומר בית ילדים או משהו כזה)???
(השיר היחיד שם שעושה לי גרוני מתלעלע הוא "חיפושית לי קטנטנה". מה הקטע של השיר הזה?)
לא אוהבת הרבה מספרי הילדים, ציפור הנפש במיוחד.
אתמול גיליתי את "המטריה הגדולה של אבא" יופי טופי! הם מלמדים שם לקרוא בשמות גנאי מתחרזים לילדים כאילו זה נעים ויפה כמו "בתיה שמפחדת מאמבטיה" או "ליאור עושה אוזניים של חמור" ממש חבורת הזבל עדיף להשאר עם אליעזר והגזר...
מאוד לא אוהבת גם את כספיון לדורותיו, לא יודעת למה, אולי כי זה כל כך דבילי ורדוד? הקטנה מתה על הדג וממש לא אכפת לה מה אני מספרת לה תוך כדי שהיא מתסכלת על התמונות, אני יכולה גם להקריא לה מדור כלכלה תוך כדי.
אחד הסיפורים הכי אהובים עליה למורת רוחי זה הברווזון המכוער. קיבלה אותו כי היו שם תמונות של ברווזים ששמחו אותה אבל אחר כך היא גם דרשה שיקריאו לה את הסיפור. אני מנסה להקריא לה בצורה כל כך חפיפניקית ככה שלא תהיה חלילה דרמה סביב האומללות של הברווזון שאחיו מגרשים אותו, רק שלא תבין את הסיפור על אמת...
ובכלל מה הסוף האמיתי של זהבה ושלושת הדובים?
הספר של ליהיא לפיד הוא העתק כמעט מדויק (מעט שינויים של מילים) של תפילילה

לא ממליצה ואף חושבת שזו חוצפףה

תודה על דברייך קרוטונית!
ותודה גם ל קר_שינדו‏ על הקישור (וגם על השיר הנפלא שבדף הבית שלך)
בוא אלי פרפר נחמד
את מתכוונת לאוסף השירים של פניה ברגשטיין בכריכה הכחולה??? מה הבעיה איתו?

הבעיה איתו היא כזו: רוב השירים בספר מתארים יחסי אמא-גור של בע"ח שונים (עם עוד קצת תמונות מהווי הקיבוץ), ובשיר האחרון הילדים הולכים לישון - לבדם, בבית הילדים. מי שומר עליהם? הכלב הנאמןoh ואיפה אמא מהשיר עם הפרח הוורוד בהתחלה?
אין שם שום דבר ישיר, כאמור, זה רק הידע המוקדם שיש לי על כל עניין בית הילדים ועל דפקט_קיבוצי‏ .
ממה שאני זוכרת שפיענחתי בילדותי את השיר האחרון. הוא פשוט שכול ילדי המשפחה הולכים לישון ביחד וגם הכלב שם כדי שהוא לא יהיה בודד..
ודווקא הכרתי קיבוצים טוב מאוד בגיל הזה, זו בכלל לא הסיטואציה שעלתה לי- אולי כי גדלתי במושב וישנו כמה אחים בחדר אחד? אז ההורים יצאו מהחדר ועכשיו עושים חינגות (:
_אני יודע לצייר חיות נהדר אז אולי נדביק לציורים איזה כמה מילים עם מוסר השכל שטוח ונמכור לילדים! נעשה מיליונים_
א-הא, ספרי ביאטריס פוטר, קראתי את התרגום, ואח"כ את המקור כדי לוודא שלא מדובר סתם בתרגום גרוע
פחחח.... ציורים כאלה מקסימים עם עלילה כזאת מטופשת מזמן לא פגשתי
וזה נחשב לקלאסיקה שבקלאסיקות
מילה לטובת מיץ פטל ונגד ספרים כמו האח של פספס:
המטרה של ספרי ילדים צריכה להיות לגרום לילדים הנאה, בראש ובראשונה!

אני שונאת ספרי ילדים שיש להם מטרה "חינוכית" או שמנסים "להתמודד" עם איזה קושי שכיח בחיי ילדים! ספרות זה לא טיפול פסיכולוגי בגרוש. לא קונים ספר כדי לגמול ילד מחיתולים או ממוצץ, כדי ללמד אותו לקבל בהבנה אח חדש, וכולי וכולי.
ספרות זו אומנות, אומנות המילה הכתובה, אומנות שצריך לתת לה את הכבוד המגיע לה, וכפי שכבר אמר לפני אוסקר וילד (שכתב גם ספרי ילדים מופלאים, כמו הרוח מטירת קנטרוויל, והענק וגנו) אומנות לעולם איננה שימושית.

קישור | העבר | מחק *שלומפי* (08.02.2008 10:09):
yes
הדבר היחיד שמציק לי במיץ פטל הוא שהאיורים לא תואמים את התיאורים (הצבעים של החלונות והתריסים הפוכים) - לי לא כ"כ אכפת, אבל יש ילדים שלא יכולים לעבור על זה לסדר היום, בשלב הדקדקני.
עם איורים אחרים, סבבה.
כן, ואני גם לא אוהבת ששותים מיץ פטל מתוק-מתוק - למה, מים או מיץ תפוזים ללא תוספת סוכר זה לא מספיק טוב? blink
ספר שנראה מליון דולר אבל לאחר כמה פעמים שקראנו בו (הקראה מתישה עם הרבה "היא אמרה, אחי אמר, אמרתי לו, אמא אמרה....")פשוט סילקתי אותו, כי בעיני הוא אחד מספרי הילדים הכי מדכאים ולא מובנים שקראתי: מושלמת והמעגל המכושף של אלונה קמחי .
סדרת ספרים מעצבנת ביותר: *קופיקו* פשוט סיוט! שנאת את כל הסדרה...
מוכרחה לצאת להגנת נרניה,
כמה מסרים נוצריים דביקים, לקחי מוסר שנדחפים לקורא האומלל עמוק עמוק לגרון, ועוד איזה מסרים - לעשות בדיוק מה שהאריה אומר למרות שזה נוגד כל הגיון, לציית בלי לצייץ, נעשה-ונשמע כזה. שלא לדבר על היעדר מוחלט של עומק ומורכבות, כי מי צריך עומק ומורכבות כשהרעים רעים והטובים, אלו שהם משלנו, כל כך טובים (ועושים מה שהאריה אומר).

דווקא כמבוגרים היכולת שלנו לגעת במסרים העמוקים ובאמת המובאת בספרי ילדם היא מוגבלת. הצדקנות והביקורתיות שלנו מהווה מחסום, שלילדים פשוט אין. כמו באחים גרים, בכל סיפורי המיתולוגיה וגם בסיפורי נרניה- ישנה תמונה שמובאת באופן ציורי והיא ביטוי לאמת גדולה ורחבה ביותר.
הדימוי שלנו, המבוגרים, לאריה, הוא מלך, שליט רב כוח, בעוד שברור לחלוטין שהאריה בנרניה הוא ביטוי לאלוהים שבתוכנו, לליבנו.
אני לא אוסיף, לא מספיק חקרתי ומרגישה שזה גם פוגע לתרגם ככה סיפור כל כך קסום.
צריך לנסות לקרוא סיפרי ילדים כמו ילדים. במיוחד את גולות הכותרת כמו נרניה.

האמת שזה לא ספר שאני מכיר כהורה אלא עוד כילד. "כלבם של בני בסקרוויל", הגם שהוא עניין אותי ולא הצלחתי לגרום לעצמי להפסיק לקרוא אותו לפני שסיימתי, הוא הספר היחיד שקראתי בחיי שגרם לי לסיוט (סיוט אחד לילה אחד אבל זה הספיק לי happy). מאז אני יודע שאימה זה לא בשבילי.
איך קרה שלא כתבו כאן עדיין על אמי רובינגר?
האיש הוציא לאחרונה סדרת ספרים לילדים, שכולה מתבססת על אותו השטיק - ציור מלאכותי וברור מאוד ומשפט קצר שסופו קטוע כדי שהקורא האינטיליגנט יוכל להשלים לבד.
"חתול גדול חתול קטן" הוא עוד חביב (או לפחות מסתיר מספיק טוב את עילגותו של המחבר), למרות שגם שם יש כמה נפילות ומשפטים שאני לא הייתי רוצה להקריא לילד.
אבל ספר אחר בסדרה שנתקלתי בו (לא קראתי את כולם) הוא "בובי בוא בובי לך". בובי הוא כלב חביב, והילד שהוא בעליו עסוק כל הספר בחלוקת הוראות ופקודות, כאילו בובי נוצר אך ורק כדי לשעשע אותו לסור לכל גחמה שלו. לבובי אין אופי משלו. אין לו העדפות. הוא רק עושה מה שאומרים לו, וכמובן הולך לישון יפה בסוף.

העץ הנדיב מאת סול סילברסטיין (מצטטת מהזכרון, מקוה שמדויק)
של סילברסטיין. מפרספקטיבה של מבוגרת - אני אוהבת אותו מאוד. אבל הוא בהחלט לא לילדים. אולי זה קשור לעובדה שכשהוא לא כתב ספרי ילדים הוא כתב מאמרים לפלייבוי. happy
וגם כשהוא כן כתב לילדים, זה היה ממש רחוק מלהיות פוליטיקלי קורקט: בספר "אור בעליית הגג" (האהוב עליי ביותר) יש סיפור קצר על ילדה שרצתה פוני, אחרי שראתה כזה בטיול כלשהו. ההורים אומרים לה שהיא לא תוכל לקבל פוני, והיא מסרבת לקבל את רוע הגזרה. הם מנסים לשחד אותה בגלידה, והיא לא פראיירית. רוצה פוני. ואף מגדילה ואומרת:"אני אמות אם לא יהיה לי פוני!".
והיא לא אכלה. ולא שתתה. והיא אכן מתה , כי הוריה לא קנו לה את הפוני. הוריה, אגב, מצויירים באותו העמוד (ע"י של עצמו, הכשרוני בקריקטורות כמו בכתיבה) מתייפחים מרה ליד מיטתה בה היא שוכבת מתה, ואומרים שאם היו יודעים היו קונים לה אלף פונים.
ובסוף הוא כותב: "זה סיפור טוב להראות להורים שלכם כשהם לא רוצים לקנות לכם משהו".
ממזר.

הילד שלי יצטרך ללמוד לקרוא לבד כדי להגיע לסיפור הזה (ועוד באנגלית, יש לי את המקור), אבל באותו ספר יש כל כך הרבה סיפורים מלאי יצירתיות, חן, הומור ואנרכיזם בריא.

וספר מעצבן נוסף: "שרשרת זהב", אסופה של שירת ילדים שיצאה לפני כשנה ומשהו-שנתיים. קניתי אותו רק בשביל "גלגולו של מעיל" הנהדר, וקיבלתי יחד איתו עוד כל מיני סיפורים שלאו דווקא רציתי. כמו הסיפור על כן גורו ולא גורו, המעצבן למדי. והתאכזבתי לגלות שמכל כתביו של יהודה אטלס בחרו העורכים לכלול דווקא את "אל הבית באה גברת" המתנשא וחסר ההומור האטלסי או ההבנה שלו לשטויות של ילדים.

לא קראתי את כל השירשור, אבל יש גם משפטים שאני מדלגת עליהם בספרים קלאסיים:
בספר הבית של יעל : "מה את מקשקשת יעל" או באריה שאהב תות "אוכל הכל.. ולא מתנהג כמו טיפש"
בספר הבית של יעל : "מה את מקשקשת יעל"
אצלנו הפך ל - על מה את מדברת יעל?
אוכל הכל.. ולא מתנהג כמו טיפש"
במקום טיפש: עיקש - מתאים לטקסט ואפילו חרוז.
במקום טיפש: עיקש - מתאים לטקסט ואפילו חרוז.
גאוני! אני תמיד דילגתי על השורה הזו...
קיבלנו לפני מספר חודשים מחמי וחמותי את הספר מלאך הקסם של דנה או משהו כזה
שזה ספר על ילדה שלא רוצה לישון לבד במיטה, עד שאמא שלה ממציאה "מלאך קסם" שמשחד אותה לישון לבד על ידי זה שהוא משאיר לה מתנות מתחת לכרית(משהו בסגנון פיית השיניים) .
יש שם אשכרה תיאור איך היא מתעוררת באמצע הלילה מרגישה בודדה ומפחודת נורא רוצה את אמא ואבא, אבל מתאפקת ונשארת במיטה כדי לקבל את המתנה.... מצמרר !
וזה עוד בלי שהתחלתי בכלל להתעצבן על הרמיזה הגסה : "תוציאו את הנכדה שלנו מהמיטה שלכם" חצופים שכמותם....
מיותר לציין שהספר לא הוקרא אפילו פעם אחת, ומהר מאד ימצא את דרכו אל חנות הספרים יד- שניה הקרובה למקום מגורינו.
הטרקטור בארגז החול/מאיר שליו
מעצבן סתם כי הקראתי אותו יותר מידי פעמים עד שסרבתי להקריא אותו.
אבל כמעט בכל הספרים שלו לילדים יש משהו שמעצבן אותי, מין זלזול, טון צורם, משפטים שבהחלט לא מתאימים לילדים.(הדודה מיכל, הקבב הרומני)
הטרקטור בארגז החול/מאיר שליו
מככב אצלנו.
גורם לבוציק להתעניין בחקלאות. (או בעצם בכלי עבודה חקלאיים, ובמכונאות רכב).
שמתם לב לאיור המשעשע של הזוג ה"מבלה" בשדות ומתרגז על הטרקטור המפריע להם בעת מעשה?
הטרקטור בארגז החול/מאיר שליו
אהוב מאוד אצלנו. כל פעם נקרא המון, נשכח, וחוזר חלילה.
אני משמיטה ממנו את כל התיאורים של הגזבר לגבי הטרקטור הישן: נביילה, שמאטה ופשוט אומרת שהם חשבו שהטרקטור הישן לא יצליח.
וחוץ מזה שהאיורים מקסימים ולפעמים אנחנו מסתכלים בדף אחד שעה ובכלל שוכחים מהטקסט...
הטרקטור בארגז החול/מאיר שליו
גם אנחנו אהבנו אותו מאד. עושה כבוד לדברים שנעלמים מהעולם וחבל שכך.
הטרקטור בארגז החול/מאיר שליו
התפוד בן השנתיים מאד אוהב את הציור של הילד שעושה פיפי. מחלץ קריאות "פיפי פיפי" נרגשות happy
האם אני הראשונה שכותבת בדף הזה ששונאת את שמוליקיפוד?
איזה קסם מוצאים בסיפור העגמומי וחסר הפואנטה הזה?

או שאני מפספסת משהו ממש גדול?

כולם עצובים פה ועצובים שם בגלל כל מיני סיבות, יש איזו סצינה אחת נחמדה ואז שוב כולם עצובים.
לא מצליחה לצלוח את קריאת הספר הזה לקטן שלי.

(אני מוכנה בכיף להחליף אותו תמורת הטרקטור בארגז החול happy )

קיבלנו כמה "ספרי סופרמרקט" במתנה (הספרים האלה שמוכרים בין החמוצים לנייר טואלט...)
את רובם השארנו בבית של סבתא שקנתה אותם בתירוץ ש"יהיה לילדה מה לקרוא שם" אבל בעיקר בגלל
שלא בא לי להכניס כזה דרעק הביתה...(וסליחה לסבתא עם הכוונות הטובות והטעם הרע)
למשל: הבית בעמק שוקו (מה הקטע שלו??)
או: הפרה שהטילה ביצה (קטסטרופה)
בחנוכה היא קנתה לילדה את "האפרוח העשירי" של אלתרמן (חלחלה)
ויש עוד כמה פנינים מסוג זה שנמצאות על מדף הספרים המוקצים אי שם בארון אצל הסבתא.
sad
מה רע באפרוח העשירי של אלתרמן?
הפרה שהטילה ביצה זה ספר ענק!
וגם את "האפרוח העשירי" אנחנו מחבבים. אגב, בעלי שמע טענה שזו מחאה של אלתרמן על היישוב היהודי שזנח את יהודי אירופה בשואה ("למה גם אבי עזב את בן זקוניו בבור צלמוות?"). עוד לא החלנו אם אנחנו מאמינים לטענה.
_קיבלנו כמה "ספרי סופרמרקט" במתנה_
יש הרבה מציאות טובות דוקא ואין לזלזל בסופר כמקור ספרותי...
קניתי במחירים מאוד מוזלים את "שרשרת זהב" (אוסף נפלא עם איורים נפלאים לא פחות של בתיה קולטון),
שירי פניה ברגשטיין לפעוטות, טרמפ על מטאטא וטרופותי, סיפורי תנינה של נורית זרחי ועוד ועוד.

_שונאת את שמוליקיפוד_
מבינה מה את אומרת, אבל הספר כל כך שנות ה-60 שזה פשוט מגניב להחזיק אותו ביד.

הי! גם אני אוהבת את הסיפור על אביגיל והפוני!
וגם אני לא מתה על שמוליק קיפוד.
האריה שאהב תות זה בעיני ספר מזעזע.
הספר "פחדרון בארון" נורא ואיום. ועוד פסיכולוגית המליצה לי עליו... מי שרוצה ספר איכותי עם סיפורים ארוכים לבני 5+ "סיפורי ככה בדיוק" של רודיארד קיפלינג.
והספר "לילה טוב ירח גם כן מקסים", לקטנים יותר.. ומישהיא כתבה פה על "קופיקו" אז רק שתדעי, שכמה שהוא מעצבן, ילדים צוחקים מאוד ממנו והוא כתוב בשפה טובה ועשירה, כך שבעניי הוא טוב..
פחדרון בארון היה אהוב מאד על בתי, וגם אני אהבתי אותו....
ואת האיורים...
וספר מפחיד נוסף שדווקא אהבתי הוא "ספר סיפורי הענקים" עם שלושה סיפורי ענקים, ושלושה שירים מוזרים.
הבנות לא אהבו.
הספר "פחדרון בארון" נורא ואיום
דווקא ספר נחמד, במגבלותיו. מה שקצת מעוות שם, הוא שלילד יש בעיה (פחד להיות לבד בחושך במיטה) והיא נפתרת בעזרת שינה משותפת - אבל לא עם ההורים אלא עם המפלצת...
אבל זה ב ד י ו ק מה שאהבתי בספר, שמתידדים עם הדבר שמפחדים ממנו , השד אינו נורא כל כך... ומצד שני הסיפור לא נגמר בזה.. תמיד יש שדים חדשים וההתמודדות לעולם נמשכת.
הפיל שרצה להיות הכי.
ספר מעצבן ברמות.
למה אסור לו לפיל הקטן לרצות להיות שונה ומיוחד? מה כל כך נפלא בלהיות בדיוק בדיוק כמו כולם?
לא אוהבת אותו.
את צודקת, עדי_יותם‏, שהמסר בסיפור עצמו אינו אומר שחפצים יותר חשובים מאנשים. אני כמובן צירפתי שני עניינים, ברוב רשעותי. עניין אחד הוא החשיבות שאותה ספרות ילדים הקנתה להקניית השמירה על חפצים, ועניין אחר הוא חוסר החשיבות של הקניית שמירה על בני אדם, בספרות אותם ימים ומחוצה לה.

ובהקשר זה ספר כמו "דובון לא לא", שקראתי לא מזמן כשישבתי בגן של בתי, מאלף: הרי פה הדובון איננו מייצג את החפץ "דובון צעצוע" (כמו בסיפור על רותי) אלא, בעצם, ילד קטן שאומר "לא" לאמא (גיל שנתיים המרדן?). איזה ספר אכזרי! איזה גורל מזעזע! איזה מוסר השכל - תמחק את עצמך, תעשה דברים שאתה שונא, העיקר שהכי חשוב לעשות מה שאמא מצפה ממך!

דובי אחד מייצג בספרות את החפץ.
דובי שני מייצג בספרות את האדם.
על מי שומרים? על מי מגינים? מי חשוב יותר? את מי מותר להפקיר? את מי אסור להפקיר? רגשותיו של מי מתומללים, מבוטאים ונחשבים? רגשותיו של מי נמחקים, נמעכים ונשללים?

בעקבות סדרי ט"ו בשבט בגנים, דיברנו בבית על פשרו של השיר ולסלהגנת הצומח. פתאום נזכרתי במילים האלה שקראתי כאן בימים האחרונים. זה זה.
"הסתכלו מה שקורה לי בדרך:
כל אחד עובר, חוטף, קוטף, קולע לו זר
לו הייתי חיה או פרח
אז היה מצבי אחר!"

הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:

ענבל, כותבת השיר אמרה שהשיר מתייחס לנשים והטרדות מיניות.

אין הכי נמי.

(ובעברית: לא סותר happy )

כותבת השיר אמרה
אגב, אשמח למקור. תודה flower
קישור | העבר | מחק *פלונית* (15.06.2012 19:36):
תפילילה. מה זה הדבר הזה? האיורים נוראיים. גסים, וולגרים, מכוערים בטירוף...
אבל הטקסט הניו-אייג'י לוקח על האיור הגרוע.
תפילילה זה בשבילי קצת כמו הפנים של ישראל עכשיו. שונאת את תפילילה.
גם אני שונאת את תפילילה! ספר נורא, במיוחד הטקסט המחריד...
גם אני שונאת! ספר דוחה.
קישור | העבר | מחק *פלונית* (15.06.2012 22:13):
איזה כיף שיש לי שותפות לשנאה!!!
.עדיין לא סגורה על מה תורם יותר הטקסט המחריד או האיורים המזעזעים phased
מענין אם מי אוהב...
קישור | העבר | מחק צוויליך (15.06.2012 23:39):
ובשיר האחרון הילדים הולכים לישון - לבדם, בבית הילדים. מי שומר עליהם? הכלב הנאמןoh
ישר ל דפקט_קיבוצי‏ , אל תעבור בדרך צלחה ואל תקבל 200 ל"י.

צוויל

עשיתי סדר בארון עליון, ומצאתי, עטוף באריזת מתנה פתוחה, ספר שתקעתי שם לפני 4 שנים...

גלגלתי (עד 2004) במעלה הדף ממלמלת-
לא יכול להיות ש״הדובון לא לא״ המזעזע לא הוזכר.
איכססס!! ספר נורא!
אפילו לספריה אני מתביישת לתרום אותו.

לא יכול להיות ש״הדובון לא לא״ המזעזע לא הוזכר.
בטח שכן :
ספרי_ילדים_מעצבנים (25.07.2004 18:57)‏
לא הייתי ברורה:
גלגלתי (עד 2004)
שם, תודה לאל, מצאתי את המלצת הנגד של בשמת.
כותבת השיר אמרה
אגב, אשמח למקור. תודה

אין לי מקור אבל יש את זה: ‏http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/095/965.html
(מקריאה במילות השיר המסר מאוד ברור)
ספר מעצבן נוסף: "שרשרת זהב"
וואי וואי, איך אפשר לא לאהוב את האוסף הנפלא הזה? אתמהה

"אל הבית באה גברת" המתנשא וחסר ההומור האטלסי
די! זה שיר גדול. ממש אפשר להרגיש את האכזבה כשהיא מוציאה קופסת סיגריות במקום מתנה והילד מבין שהוא בכלל לא היה לה בראש. והמשפט האחרון הוא בכלל מכת מחץ. דוקא אחד החביבים.

קישור | העבר | מחק *פלונית* (16.06.2012 14:04):
עוד ספר שהילדים שונאים "לילה בלי ירח" של אתגר קרת ושירה גפן. איורים לכאורה מתוחכמים. טקסט לא משו. הילדים מתים מפחד מהשוטר...
קישור | העבר | מחק *פלונית* (16.06.2012 14:07):
מישהו קרא את "אריה בלילות" של מאיר שלו?
ספר הזוי...אבא ואמא מתחפשים כל לילה לאריה ונכנסים לחדר של ילד מפוחד ומפחידים אותו...
מה הפואנטה? מה עבר לסופר בראש? מישהו קרא?
קישור | העבר | מחק *פלונית* (16.06.2012 14:19):
רק עכשיו קראתי את הדיון על הספר...עכשיו שפרויד נכנס זה לגמרי עושה היגיון happy
לילה בלי ירח
גם אני לא אוהבת אותו בכלל. איורים מפחידים. וגם הסיפור לא משהו בעיני.
מה הפואנטה? מה עבר לסופר בראש? מישהו קרא?
לי נראה שזו מין מטאפורה על סקס, ועל הגיל שבו ילד מגלה מה זה סקס וזה עלול להבהיל אותו
קישור | העבר | מחק *פלונית* (16.06.2012 23:42):
דיפדפתי במעלה הדף ומצאתי דיון שלם (לא יודעת לעשות הפניה) blush (אבל יודעת להסמיק).
אההההה...אז פיספסתי את הפן הפרוידיאני.
אבל בעצם זה רק גורם לי לחשוב שהספר עוד יותר גרוע, ביזארי ומעצבן!
אני מחבבת את ״אריה בלילות״. דוקא בגלל המופרכות שלו.
נכון שחיבתי פחתה קצת, אחרי שאחותי הפסיכולוגית הסבירה לי את המטאפורה על הסקס, אבל עדיין.
גם הבן שלי מחבב את הספר.
תמיד אנחנו משועשעים מההורים האלה ובכלל מהמוזרות של כל השתלשלות הארועים.
נדמה לי שרוב הדיון כאן הוא על ספרי ילדים ולא על נוער.

בספרות נוער יש לפעמים ממש בעיה. כאן זה כבר לא ההורים שקוראים לילד אלא הילד קורא בעצמו, והרבה פעמים אנחנו לא ממש יודעים מה יש בספר שהוא קורא.
יצא לי (וגם לאמא נוספת שהיא חברה שלנו) לאחרונה לעיין קצת בספרים שהילדים בני ה-11 שלנו קוראים. אלה ספרים שהילדים בגיל הזה קוראים וממליצים ומעבירים אחד לשני. הילדים שלנו אוהבים מאוד את ז'אנר הפנטזיה (כגון הארי פוטר ודומיו).

תשמעו, יש שם דברים נוראים.
יש ה-מ-ו-ן אלימות וגם כל מיני דיבורים על סקס בצורה שלא מתאימה לילדים.
החברה סיפרה שהבן שלה התחיל לפחד לישון לבד וחזר לישון עם ההורים.

מה עושים?

עלה לי רעיון לשתף בינינו דירוג של ספרים לפי רמת ההתאמה לגילאים (משהו כמו שעושים לסרטים, אבל לא משהו ממוסד אלא משהו קהילתי).
ברור שלכל אחד מאיתנו יש את הגבולות שלו ומה שנראה לו מתאים ולא מתאים לילד שלו. זה גם תלוי כמובן בילד המסויים ולא רק במספר שמציין את הגיל שלו.

אבל אם אני אוכל להיכנס למין אינדקס של ספרים ולראות מה חברים אחרים בקהילה אמרו עליו, כולל ציטוטים ספציפיים, יהיו לי יותר כלים להחליט מה לעשות עם זה.

אפשר לעשות את זה כאן בבאופן, אפשר באיזה ויקי אחר, אפשר בפייסבוק (ואז אפשר יהיה לשתף גם הרבה חברים אחרים שהם לא מקהילת באופן).

אשמח לשמוע מה דעתכם בעניין.

כן, בהחלט.
החברה שלי אלין מאת חנה ליבנה
A big no no
אין כל דרך לדעת מה קורה שם לפי הכיתוב מאחור, אבל בגדול, לילדה יש חברה, והיא הולכת לישון אצלה. ובבוקר היא חוזרת היתה ומספרת להורים שאבא של החברה עשה לה ככה וככה. האבא כמובן מכחיש אבל היא ממשיכה להגיד שזה מה שקרה, ובסופו של דבר המשפחה של החברה עוזבת את המושב בגלל כל הסיפור הזה.
ואז מסתבר שלא היו דברים מעולם, ושהיא המציאה את זה כי בעצם, היא רצתה שהוא ייגע בה.
לא מאמינה שהבת שלי קראה את זה.
להגדרתה: "ספר לא ממש נחמד" נראה לי בעיקר בגלל אמירת השקר (היא עוד לא לגמרי מבינה את הקטע הזה של לגעת אחד בשני ולמה happy )
אוקיי, הרמת לי להנחתה... בתור תולעת ספרים בדימוס, במיוחד בגילאים האלה -
רשימת ספרי ילדים ונוער שאני ממש אוהבת:

ספרי ארץ ים של אורסולה לה גווין
"עפות בלילה" של ריטה מרפי
קמט בזמן של מדלין ל'אנג'ל
כל ספרי ג'ואן אייקן שיצאו ב"מרגנית" (ציפורי לילה בננטקט"... ועוד)
ספרי משפחת החיות המוזרות
ספרים של אסטריד לינדגרן - יותר לילדים - "רוניה בת השודד" למשל
ספרי התבגרות - "פרקים נבחרים בפיזיקה של אסונות" , מרישה פסל
יומנו האמיתי של אינדיאני במשרה חלקית" שרמן אלקסי
חרמשנית הכסף" אלינור פרז'ן
רובם בז'אנר הפנטזיה או על הגבול, ורק התחלתי ...

מה שאני לא אוהבת - ממש לא מתחברת לספרים של מרים רות
אריה בלילות אכן מרגיז (הילדים שלי דווקא אהבו והעלמתי אותו מרוב שהתבאסתי להקריא אותו)

ספרים מעצבנים:
*כל* ספרי *דר. סוס* הסתומים בעיני
למעט מלחמת היוקים בפוקים-שם לפחות אפשר להבין את התוכן
אוי, מתעצבנים מדוקטור סוס? אפשר להצטרף? הוא מייגע אותי בצורה בלתי רגילה. המון פטפטת ארכנית, רעיונות דידקטיים, דמויות שטוחות... שובביות-לכאורה, רק היכן שזה מסתדר עם האג'נדה. הלוואי שמישהו היה כותב לו והוא היה רק מאייר. אני יודעת שיש לו קהל אוהדים נלהב ומבקשת בעדינות עם הסקילה.

ואם כבר מאיירים שמתעקשים לכתוב: גם את אמי רובינגר אני לא סובלת - חרוזים דביליים. למען ההגינות אציין כי הילדים חולים עליו.
מה שעוד מפריע לי, בספר שלו "אין אריות כאלה" יש לפחות 3 איורים שמועתקים מאיורים בספרים אחרים (האריה שאוכל חביתה והאריה הרוכב על האופניים הם שחזור מדויק של איורים מ"האריה הרעמתן והג'ירפה גם").

נלך קצת על החיובי?

בת הכמעט עשר שלי התענגה לאחרונה על כמה קלאסיקות שתורגמו מחדש (צעד מבורך לדעתי - היא לא יכולה לקרוא את תרגומי המקור, השפה רחוקה מדי ממנה - וזו ילדה שקוראת המון):
בן המלך והעני (קראתי את ההתחלה, הסברתי קצת מה קורה)
סנדל הזכוכית (נפלא - גרסה יפהפיה לסינדרלה)
מתילדה של רואלד דאל (יכול גם לככב בספרים מעצבנים - מי שלא מכיר, רואלד דאל אוהב לתאר אנשים גסי רוח ומרושעים. ואיך הטובים מתגברים ומנצחים אותם). לדעתי חשוב לא לצנזר ספרים כאלה, יש שם איזה קסם שקשה להסביר

ועוד משהו לא קלאסי, אבל היא נהנתה ואני די אהבתי (רפרפתי) - ספר ההפנוט. גם כן בסגנון רואלד דאל על ילדה בבית יתומים נוראי שמצליחה לעשות קסמים ולצאת משם, בסוף חוזרת ומשנה את המקום.

לגבי ד"ר סוס - הוא פשוט לא עובר בעברית. למי שקורא באנגלית לילדים, זה כמו מוסיקה. לצד כמה סיפורים ארכניים ומעצבנים (עם החיות המוזרות וללא עלילה) יש לו סיפורים שפשוט חודרים ישר ללב - yertle the turtle, horton hears a who, horton hatches an egg, the grinch who stole christmass, the sneeches, the lorax - ואפילו הפשטניים כמו green eggs and ham. קראנו אותם שוב ושוב עשרות רבות של פעמים - לדעתי יש שם ערכים שהם לומדים בדרך מאוד עמוקה.
שלושה בסירה אחת - היא מתגלגלת מצחוק, אותי זה משעמם

לגבי ד"ר סוס
מסכימה חלקית. יש כמה ספרים ממש מייגעים. לעומת זאת "אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים" מקסים ו"הסניצ'ים" אחד המועדפים אצלנו ומונח בקביעות ליד המיטה לקריאת טרום שינה.
רואלד דאל שונא אדם ואלים והספרים שלו איומים בעיני, לפחות מתילדה וצ'רלי.
רואלד דאל שונא אדם ואלים והספרים שלו איומים בעיני, לפחות מתילדה וצ'רלי.
בהחלט יכולה להבין למה את אומרת את זה.
אחרי שקראתי ש"מתילדה" שנוא על הורים ואהוב על ילדים החלטתי שאני מרשה לקרוא. ואכן זה היה להיט. כנראה שהוא אחד היחידים שמכיר באלימות היומיומית שמופעלת כלפי ילדים (ואני בהחלט מדברת גם על הילדים המטופחים/מושקעים/אהובים שלי) ונותן לה פה.
אבל אין לי כוונה להתווכח - אני חושבת שאם הורה שונא ספר, הגיוני לא לתת אותו לילד.
"ספר ההפנוט של מולי מון" שסאלי הזכירה - אני לא סבלתי אותו (ערכתי את התרגום אז ביליתי איתו ועם המשכיו לא מעט). אבל ילדים אוהבים אותו ואין לי בעיה עם זה.
לדעתי אין טעם לכתוב פה המלצות על ספרים מכיוון שגם ככה יש כמה דפי המלצות על ספרי ילדים (שניסיתי לערוך ולא הצלחתי, אם מישהו רוצה להרים את הכפפה) וזה רק יעשה עוד בלגן.

אני בעד הרעיון של עודד, ומצד שני רוצה להפנות לפוסט נפלא שעוסק בדיוק בנושא הזה מהזווית ההפוכה:
מרית בן ישראל נגד צנזורה של טעם בספרי ילדים

לדעתי אין טעם לכתוב פה המלצות על ספרים
אין בעיה ואפשר למחוק את שלי.
ויופי של קטע נגד הצנזורה. אם כבר, אפשר ללכת הפוך. להציע לילדים ספרים שהם לא היו שולפים מהמדף. אפילו לקרוא להם (הכל או חלק) אם הם צריכים קצת עזרה עם זה.
כמו שביתי מעדיפה שאני אגש לספריה במקומה. היא טוענת שאם היא תלך לשם, היא תקח רק "ג'ינג'ית" ו"ריקי טריקי", ואם אני אלך, אני אביא לה כמה קלילים (ריקי טריקי) וגם כמה דברים שהיא לעולם לא תיקח, אבל תיהנה מהם מאוד.....
רבים מהספרים של דר סוס מיועדים לילדים שרק לומדים לקרוא ומאפשר להם לקרוא בעצמם ספר שלם עם עלילה נונסנסית וקלילה.
מה שאולי קשה לראות כשקוראים דר סוס בעברית הוא שהספרים האלה מבוססים על שימוש באוצר מילים עם איות מאוד מאוד פשוט, מה שמשפיע על המבנה של הסיפור.
קישור | העבר | מחק *בלבוסטה* (11.11.2012 22:50):
סוף סוף אפשר להזהיר את הציבור (במעצבן_לראות_מסביב?) זה נמחק אחרי כמה זמן.
מצטרפת להרבה מהמעצבנים - אמי רובינגר (ומה עם חרוזים טעימימים ושלל מוצרי דתיה בן דור עם חרוזים שאפשר להמציא 1000 בשעה ואיורים מעצבנים), תפילילה (ארוך מידי, צדקני מידי, איורים ממוחשבים מידי), כל העיבודים הקצרים לסיפורים מוכרים (פו הדוב, בילבי), דובון לא לא...
אבל לדעתי יש לנו מנצח - נורית זרחי. יש לנו ספר אחד שלה <הלויתן ואני> איכשהו עובר. מספר על ילדה שההורים שלה במריבה ואין להם כוח אליה אז היא משחקת בים לבד עד שנוחת על החוף לויתן וכולם משתפים פעולה להחזיר אותו ורוקדים כשזה מצליח. ובסוף הספר היא מחכה שהלויתן יחזור כדי שההורים שלה שוב ירקדו. כמה אמיתי ככה מבעס. אבל האיורים יפים. הקטע הוא שיש לה נטייה לספר לילדים על מצבים מבעסים נטו. ספר שלה שזרקתי למחזור נקרא אם <אמא שלי לא יכולה לאהוב אותי – מי כבר בעולם כלו יצליח בזה?> קיבלנו את הספר מסבא וסבתא שיודעים שהילד אוהב ספרים אבל לא טורחים לבדוק מה הם קונים במבצע של 3 ב-100. עכשיו הספר הזה יושב עלי כבר כמעט שנה אז אני מתנצלת על האריכות:
מדובר על חתולה שמאבדת את אמא שלה בחושך ואמא שלה מתעלמת ממנה. אז היא מנסה למשוך את תשומת ליבה של אמא - נהיית גדולה - אמא שלה ימאכילה אותה ואז יורדת עליה שהיא אוכלת יותר מידי. נהיית קטנה - אמא שלה נותנת לה לשתות ואז אומרת לה "זה כל כך דוחה לשתות עם אלו שאין להם נימוסי שולחן", היא מנסה לדבר, ואמא שלה עונה "בדרך כלל אני אוהבת לשוחח עם אנשי שיחה אבל שירד עליי דיבור כזה כמו גשם שוטף משמיים?", היא כועסת ושותקת, ואמא שלה עונה בדרך כלל אני אוהבת כאלה שאינם מתפרצים לדברי אחרים... אבל לא כאלה שלא אומרים כלום ועושים לך הרגשה שמשהו לא בסדר איתך". וזה עוד בלי לדבר על כל ה"הו יופי, תראו מי חזר אלינו... כנראה אין מקום טוב יותר מהבית".... בקיצור החתולה המסכנה ששמה פטוניה מנסה נואשות להסב את תשומת לבה של אמה אך ללא הצלחה. כל מה שהיא חוטפת על הראש זה התעללות מילולית. בסוף היא בוכה עד שהיא נעלמת ואמא שלה נזכרת שנעלמה לה הילדה אז היא מלקקת אותה ומחזירה אותה ועוד מחמיאה לעצמה - "איזה מזל שליקקתי מן האויר את הילדה המתוקה שלי". כשפטוניה מעזה לאמר את אשר על ליבה - כלומר שהיא חשבה שאמא לא אוהבת אותה - התגובה היא "איזה מחשבות מוזרות יש לך".
אז אם המסר הוא להורים (קראתי על זה ניתוח מלומד, יש לי ממש באג עם הספר הזה) - סבבה. מסר חשוב, אבל להקריא את הדבר המזעזע הזה לילדים? זה פשוט לתאר התעללות בלי שום תפנית בעלילה, בלי שום פורקן למתח שנוצר, בלי שום נחמה. big no no
בלבוסטה (המקסימה) - זה נשמע מזעזע.
יכול להיות שיגידו דבר דומה על רואלד דאל - אבל שם זה עשיר ומורכב, ויש גם אנשים נפלאים בספר, והגיבורים מצליחים להתגבר על המרושעים. לפחות זה.
לגבי זרחי יש גם "דעה הפוכה" ‏http://www.beofen-tv.co.il/alon/2012/05/if_my_mother/

אני לא מכירה את הספר הזה. אבל מאוד מאוד אוהבת את זרחי. בספרים שלה שהיכרתי היא כותבת גם הרבה דברים שאסור לומר, מציגה יפה ובאירוניה מנגנוני הגנה "פולניים" וסיפורים שאנשים מספרים לעצמם, ובייחוד טובה בלהראות גיבורות חצופות, קצת סהרוריות ונון-קונפורמיסטיות.

גם אני מאוד אוהבת את זרחי. יש לנו אוסף סיפורים שלה שנקרא "אמורי אשיג אטוסה" ויש בו גם את סיפור החתולה המפורסם.
זה נכון, היא מאוד הארד קור, וחלק מהסיפורים לחלוטין לא מיועדים לילדים.
אבל הם פשוט מעולים בעיניי.
ואגב, חלק מהם אני כן מקריאה, ואפילו שהם קשים, אני מרגישה שהילדה שלי נמשכת אליהם ומפיקה מהם המון.
והיא ילדה חרדתית למדי ומתמודדת עם לא מעט קשיים - כנראה יש בכל זאת משהו תרפויטי בסיפורים הקשים.
מישהו יכול להסביר לי בבקשה:
למה אני כל כך שונאת את כספיון???
או לחילופין:
למה יואבי כל כך אוהב אותו???
(למרבה המזל הגדולים יותר פחות התלהבו מכספיון. אבל עם יואב אני כבר תולשת שערות!!!)
אולי כי הציורים יפים והטקסטים איומים?
אני ממש אהבתי את כספיון.
אהבתי את זה שגם יצורים שנראים גדולים ומפחידים בוכים ושלא כל דבר הוא לא כמו שהוא נראה ממבט ראשון ואיך כולם עוזרים ללויתן למצוא את ההורים שלו.
לעומת זאת, כספיון בסכנה, שזה הספר השני בסדרה באמת איום ונורא.
אני לא אוהבת את 'הפיל שרצה להיות הכי' יש לי ממש אלרגיה לספר הזה (שקיבלנו במתנה) וכבר כתבו למה
עד שאני מחביאה אותו במדפים למעלה,אבל הילדים מוצאים מדי פעם ומבקשים
אז יום אחד פשוט הסברתי לבת שלי למה אני לא אוהבת אותו, ושלדעתי מותר לרצות להיות מיוחד,ואני לא אוהבת שהפיל חזר להיות כמו כולם רק כי צחקו עליו, ולא זוכרת מה עוד אמרתי,אבל הסברתי.
ומאז אני מרגישה הרבה יותר טוב עם לספר אותו
מרגישה שאולי אפילו יצא לי משהו טוב בהפוך על הפוך מהספר המעצבן הזה
לא קראתי את כל הדף, אבל גם אם כבר הוזכר הספר הנ"ל, לדעתי תמיד טוב לרענן את הזיכרון:
כן-גורו ולא-גורו.
מזעזע.
למי שהתמזל מזלה ולא נתקלה בספר, הסיפור הולך כך:
שני אחים קנגרויים, אחד הוא ילד "טוב" ואומר כן על כל דבר, השני להיפך.
בסוף מתכנסת כל המשפחה (המורחבת), ושם הם מספרים ללא-גורו מה הסיבה שבגללה הם אוהבים את אחיו, ואותו - לא (הסיבה היא, כאמור, כי הוא לא מסכים לשום דבר, ולפעמים אפילו צורח).
מאז לא-גורו גם מתחיל להגיד כן לכל דבר, וכולם רוקדים ומאושרים.
סצינה מהספר (תיאור של כן-גורו):
"קח", אומרים לו, הוא לוקח! כשבדף מצוייר כן-גורו לוקח איזו תרופה ("כן-גומול").
טוב שלא מראים אותו שם לוקח איזה סוכריה מאיש זר ברחוב.
קישור | העבר | מחק צוויליך (17.07.2014 14:37):
אוי ויי. נשמע בן דוד של דובון לא לא.

(וההמשך: "דובון לא לא מקבל ריטאלין")

צוויל - היה ילד טוב

"מעשה בשני גורו" לקוח מ"אני וטלי בארץ הלמה" של שלונסקי (גם הגרסה שיש לי היא גרסה מקוצרת של המקור).
המסגרת של הספר היא תהיות ("למה") של טלי והמספר – תהיות בתחום הלשוני, שלהן הם מוצאים יחד פתרונות יצירתיים ושנונים. שלונסקי הוא להטוטן שפה אמיתי (מי שקרא את רואלד דאל במקור – זה סוג שנינות דומה, רק ישן יותר), והספר כולו מלא הברקות יפהפיות, חריזה וירטואוזית, הומור – וכבוד רב לילדים וליכולת ההבנה והלמידה שלהם. בהקשר הזה, "מעשה בשני גורו", הוא סוג של שיר נונסנס, המוקד שלו הוא הפעלולים הלשוניים – וברור שאין להתייחס לתוכנו ברצינות רבה מדי.
אני מניחה שהבחירה להוציא את השיר הזה בכרך נפרד (ולשנות לו את השם, לעזאזל!) – מוציאה אותו מהקשרו ועושה לו עוול.

בעניין זה, אם בעצבון עסקינן, מה שמעצבן הוא האופנה הזו לקחת שיר בודד של משורר קנוני "גבוה" (שלונסקי, אלתרמן, גולדברג), שבמקור הופיע כחלק מקובץ שירים בעל מסה מכובדת, ולהוציא אותו כספר שלם. התוצרים הספציפיים אינם בהכרח גרועים, אבל זה מעצבן כמגמה, כי זה מנתב ילדים – וגרוע מכך, את ההורים שלהם – להתמקד באלמנטים חזותיים הרבה יותר מאשר בטקסט. ההנחה האפריורית היא שילדים לא רוצים ולא מסוגלים להתמודד עם מאסות של טקסט, וצריך לחלק אותו לחלקים ולדלל אותו בהמון המון איורים (בהרבה מקרים מדובר באיורים מוצלחים, אבל לא זה העניין). ההנחה הזו נכונה בערך כמו ההנחה האפריורית שילדים אוהבים טעמים מלאכותיים וצבעי מאכל, ואני חוששת שהיא גם באה לשרת אינטרס כלכלי דומה.

אה, ועוד משהו:
סוף מתכנסת כל המשפחה (המורחבת), ושם הם מספרים ללא-גורו מה הסיבה שבגללה הם אוהבים את אחיו, ואותו - לא (הסיבה היא, כאמור, כי הוא לא מסכים לשום דבר, ולפעמים אפילו צורח).
זה לא מה שכתוב שם, אלא אם כן ההוצאה שכתבה את שלונסקי.
המשפחה המורחבת מציינת עובדת חיים, שהיא – מה לעשות – נכונה: "מן השניים, הגוריים/ גורו כן וגורו לא/ מחבב עולם כולו/ את הכן ולא הלא". אכן, ככלל, החברה מעדיפה אנשים (בהחלט לא רק ילדים) משתפי פעולה ובעלי חשיבה חיובית. עם כל ההכלה והכבוד שבעולם, זה לא חכם ולא קונסטרוקטיבי לשלול כל דבר שזז (או לא זז). זה לא פחות בעייתי מלהיות אומר "הן" אוטומטי.

אבל כאמור – בהקשרו הכללי, אין שום סיבה להתייחס ל"מוסר ההשכל" של השיר הזה ברצינות. הוא ממש לא העיקר.

אתמול קראתי לבני בן השנתיים את בייגלה. פשוט הזגעגעתי.ספר שאני מוציאה מהבית באופן מיידי.
זהובה לא רוצה אותו, לא מעוניינת בכלבים ארוכים, ואז המסכנה חסרת אונים,ברוב נקבותה נופלת, והוא מציל אותה. ופתאום היא כן רוצה להתחתן איתו. כי מה צריכה אישה יותר מגבר שיציל אותה על מנת להתחתן איתו?
אתמול קראתי לבני בן השנתיים את בייגלה. פשוט הזגעגעתי.ספר שאני מוציאה מהבית באופן מיידי

הזגעגעתי זו מילה חדשה שמתארת שילוב רגשות של הזדעזעתי והתגעגעתי גם יחד? :)

אני חושבת שהספר דווקא מעביר מסר יפה. איך שאני רואה את זה, המסר שאני מוצאת בו הוא שאין ערך אמיתי בנתונים חיצוניים מולדים כמו מראה חיצוני (אורכו של בייגלה) וגם לא כסף, מדליות ותארים (בייגלה זכה בפרסים בזכות חיצוניותו, הציע לזהובה מתנות והיא אומרת לו שמתנות זה משהו שכל אחד יכול להביא) ומה שחשוב באמת לפי הספר זה להיות בן אדם טוב (כלב טוב במקרה של הסיפור), ולעזור לאחרים כשהם בצרה, זה מה שהכי חשוב.

כל הכלבים בסיפור מתלהבים מבייגלה בגלל תכונות חיצוניות שלו בלבד, ורק זהובה היא ה"אישה" בעלת הדעה העצמאית, שלא מושפעת מאחרים ולא הולכת עם העדר, חשוב לה דברים אחרים, יותר משמעותיים מתהילה, מדליות ומתנות. היא מסכימה להיות איתו רק אחרי שהוכיח לה שהוא "איש" טוב.
בסיפור מתואר גיבור ממין זכר שפסגת שאיפותיו היא חתונה וילדים, וזהובה אהובתו הנחשקת בניגוד לשמה אינה בלונדינית אלא שחורה (מסר לא רע כי בעידן שלנו עדיין קיימת אפליה בגלל גזע וצבע).
נחמד בעיני המסר לבנים בסיפור (פסגת השאיפות לגבר - חתונה, ילדים ועזרה לבת הזוג).
והמסר לבנות (גבר שווה הוא גבר טוב לב שיעזור לך, ואל תתרשמי מכל מיני נתונים חיצוניים כמו יופי, פופולריות, תארים או כסף).

גם אני תמיד נחרדתי מבייגלה בתור אמא, מכל הסיבות שתארה סמדר_נ‏ , וגם מהסיבה שבייגלה הוא סטוקר!!!
הספר 'מר שלומפר' ויש עוד מעצבנים בסדרה הזו.

בספר הזה השלומפר החביב נתקל בשניים, מר מבריק ומר מצוחצח.
הם פועלים נגד רצונו ובאלימות מוגזמת (דוחפים אותו, לוקחים אותו, ועוד), חודרים לביתו וגינתו ומטפחים ומסדרים. כמובן בלי לבקש רשות ובלי להתייעץ לגבי מה מתאים לו.
לקינוח הם מטבילים אותו בכח באמבטיה וכמעט מטביעים, ומספרים אותו נגד רצונו תוך נגיעה באיברים מוצנעים.
האיום בסוף ברור מאוד: אם אתם, קוראים יקרים, מבולגנים ומלוכלכים, הזהרו! יש מי שיבוא לבקר אצלכם....
בתי נהנתה מהחרוזים ובכלל מהסיפור עם הסוף 'הטוב' (הרי הוא נקי ומחייך בסוף, ואפילו מציע להחליף שם), עד שקראנו ביחד שוב והצבעתי בפניה על העדינות שלו, ועל האלימות המתמשכת שלהם.
שאלתי אם היתה רוצה שיעשו לנו ככה (הבית שלנו די מבולגן ולא מאוד נקי למרות שאני משתדלת ולפעמים בא לי שיגיע קוסם ויסדר אותו).
אז לא. היא לא רצתה שיכנסו לנו בלי רשות ויתערבו לנו בכח בעניינים.

אני כילדה נורא אהבתי את מר שלומפר, ומסרבת לשנות את דעתי.
זה היה פשוט מצחיק.
וכל ה"אלימות" שבספר לא תורגמה אצלי לשום דבר שרלוונטי לחיים האמיתיים. כל אידיוט יודע שאנשים לא אמורים להיכנס אליך הביתה ולשנות לך אותו על דעת עצמם, על אחת כמה וכמה לזרוק אותך לאמבטיה בכוח.
הילדים שלי מקבלים ואוהבים בספרי הילדים שלהם דברים שהם בחיים לא היו מסכימים לקבל ממני, או מכל אדם אמיתי אחר.
בדיוק הגדול שלי ראה את הסרט יומנו של חנון (Rodrick Rules) ואהב אותו. אני רציתי למות על החמש דקות הראשונות: השפלה אחרי התעללות אחרי התעללות אחרי השפלה. אבל הוא ראה את זה אחרת. בשבילו יש בזה אולי אפקט משחרר.
ע"ע קסמן של אגדות, שמסביר למה תכנים שנראים לנו מחרידים יש להם דווקא השפעה מיטיבה ומשחררת על הילד.
תשמעו, זה דף מקסים. לא הסכמתי בכלל עם כל ההתעצבנויות (כנראה שהתעצבנויות הן דבר פרטי מאוד), אבל צחקתי מכל מילה.

אני אישית נורא שנאתי את מעשה בחמישה בלונים. לא הסתדר לי על הלשון, וכל משפט ומשפט היה לי ארוך מדי.
עכשיו יש לי כבר את הגרסה המקוצצת והמתנגנת יותר בשלף, והכל טוב.

והאריה שאהב תות - אם מורידים שתי שורות מחרידות (ומשאירים רק "ועכשיו הוא אוהב את מה שאמא שלו מכינה, מרק ולחם וגבינה לבנה"), ועוד משפט-שניים מייגעים בקטע עם הילדים, הוא ספר משעשע למדי.

אבל הספר הכי מעיק שקיבלתי זה לולי שבלולי יוצא לטייל. שום אסון גדול, פשוט מעיק, מעיק, מעיק.

תמרוש_רוש‏,
כרגיל לא נותר לי אלא להסכים איתך.
כמבוגרת הקריאה שלי אחרת.
לדוגמא אהבתי מאוד את סדרת חסמב''ה‏, וגם רומנים רומנטיים בכריכה רכה שסבתא שלי היתה קונה.
ההורים שלי הזדעזעו, ואני נותרתי בחיים.
לדוגמא אהבתי מאוד את סדרת חסמב''ה‏, וגם רומנים רומנטיים בכריכה רכה שסבתא שלי היתה קונה.
ההורים שלי הזדעזעו, ואני נותרתי בחיים.

hilarious
לגמרי.
כנ"ל עם חסמבה. רק שבמקרה שלי, אני זו שהזדעזעתי אחרי 15 שנה.
מאוד אוהבת את האריה שאהב תות, ודווקא מתחברת למסר, שלא חייבים לאהוב באופן אוטומטי מה ש"כולם" אוהבים.
עם זאת, מחקתי ולא מקריאה את "והוא לא בוכה כמו טיפש"
אתגן גורים אתם מכירים? אחד הנוראים. יש לו מקצב שלא יוצא מהראש, וחזרתיות.... והוא ארוך...
כשהיינו מקריאים אותו (כשעוד היו לנו מעט ספרים) היינו מתחילים לדבר במקצב של הספר אחרי ההקראה.

קטנתי קיבלה עכשיו ספר על פיות, עם מין חלונות קטנים. זה גם ספר נוראי (להורים, הקטנה מתמוגגת). הפיות מסתכלות ימינה, הפיות מצחצחות שיניים, הפיות מנקות את הבית happy

לדוגמא אהבתי מאוד את סדרת חסמב''ה‏, וגם רומנים רומנטיים בכריכה רכה שסבתא שלי היתה קונה.
גם אני!!! כל מלה!
ההורים שלי בכלל לא הזדעזעו אבל דודה שלי (מורה לספרות) היתה נוזפת בגיסה, אבא שלי (שהיה אז פרופסור ל"ספרות"), איך הוא נותן לי לקרוא זבל כזה tongue זה כל כך הצחיק אותו שהוא מייד היה מתחיל להקריא קטעים מהזבלים האלה בקול רם happy
אני רוצה להתלונן על הסופרת ההיא שכותבת את הסדרה כוח המוח, ועוד ספרי יעני-הרפתקאות.
מייבש, מייבש, מייבש. למה כל ההתפלספויות האלה? אי אפשר קצת אקשן? זה סיפור הרפתקאות, למען השם!!
שכותבת את הסדרה כוח המוח
לא יודעת מי זאת אבל אני יושבת פה וצוחקת מול המחשב happy (שתדעי שבתור עיקרון בהורות, אני סירבתי באופן חד משמעי להקריא ספרים שעצבנו אותי. תלמדו לקרוא ותקראו בעצמכם. ועד אז, מה שלא עובר את הצנזורה שלי, לא יוקרא. ואגב, זה חל גם על הסיפור של מרים ילן שטקליס על הדב שביקש מרותי להפסיק לרחוץ אותו sad כי זה היה עצוב לי מדי, מילדות).
זה חל גם על הסיפור של מרים ילן שטקליס על הדב שביקש מרותי להפסיק לרחוץ אותו sad כי זה היה עצוב לי מדי, מילדות

נכון, זה סיפור נורא עצוב!
אבל לדעתי יש ערך גם בסיפורים כאלה. אני חושבת שזה טוב לילדים לשמוע סיפור שמסופר מנקודת מבט של מישהו כל כך שונה ואפילו של חפץ, זה עוזר לפתח אמפתיה לדעתי.

היתה לי מנה גדושה של אמפתיה, אז בשבילי זה היה איום ונורא flower
היתה לי מנה גדושה של אמפתיה, אז בשבילי זה היה איום ונורא

גם לי... אבל חשבתי שקיבלתי אמפתיה מסיפורים כאלה. יכול להיות שכבר הייתה לי מראש:)

היתה לי מנה גדושה של אמפתיה, אז בשבילי זה היה איום ונורא
הרבה מהשירים והסיפורים שלה כאלה, עצובים נורא, לא מיועדים לילדים עם הרבה אמפתיה ממילא.
אני הייתי בוכה אפילו בשיר על השמלות של אמא...
מישהי מוכנה לספר לי מה זה הסיפור הזה? (על הדוב שביקש מרותי להפסיק לרחוץ אותו) חיפשתי בגוגל, ולא מצאתי.
(אמא שלי בילדותי דיקלמה לי שירים וסיפורים ברוסית. על הדוקטור הטוב איכואב אליו הולכות כל החיות כדי להרפא. אני עד היום זוכרת את ההתחלה של הסיפור. )
דוקטור דוליטל? זה ספר נהדר.

לסיפור קוראים "הדוב" נדמה לי, זה סיפור נורא מבאס על כך שרותי רחצה אותו בלי הרף וכתוצאה מכך הוא התדבלל נורא ואיבד עין ורוצה לנסוע אל ארץ הבובות ולא לחזור. הוא חלק מספר שלם של ילן שטקליס עם כל מיני סיפורים ושירים אם אני לא טועה.

יש פה כתבה עליה, אולי זה הספר הזה:
http://www.haaretz.co.il/literature/youngsters/.premium-1.2450743

זה לא אותו סיפור, אבל קרוב (ושניהם נמצאים ב"שיר הגדי"). בסיפור "הדוב" מוזכרת ארץ הבובות כאיום - אם לא יתייחסו אליו יפה הוא ישוב לשם. בסיפור על האי אולי מדובר על נסיעה לצורך טיפול וריפוי, ואחר כך חזרה אל המשפחה. גם בסיפור הזה יש כל מיני מסרים דידקטיים על שמירת צעצועים, אבל לצדם יש המון המון קסם ודמיון והומור. סיפור ממש נפלא (אני לא מנויה להארץ, אז ראיתי רק את הכותרת).

יש לילן שטקליס גם מחרוזת שירים על הבובה אלישבע שאיבדה רגל, והם לא מגויסים בכלל, מתוארים ממש מנקודת מבטה של הילדה, בהמון אהבה והזדהות וחוסר אונים. אולי הכלב אכל את הרגל? אולי הרגליים רבו ואחת ברחה? אבל למה כולם לועגים לך, הרי את כל כך יפה...

זה ממש בלתי נתפס בעיניי, איך חלק מהכתיבה שלה יכולה להיות כל כך מעיני הילד, מנקודת מבטו ומהחוויה שלו, ממש ברמה שאני לא מכירה אצל אף סופר אחר - וחלק (חלק משמעותי!) כל כך מגויס, כל כך נצלני, כל כך "שכנועי" - תתנהג יפה, אחרת כולם יצחקו עליך ויברחו ממך ויעזבו אותך והדסה הקטנה תסתתר בפינה! נו נו נו!

הדוקטור הטוב איכואב
תורגם לעברית בשם ד"ר אויזמר הטוב (אוי זה מר).
שקטה, לא דוקטור דוליטל. זה סיפור מאת קורניי צ'וקובסקי.

שקטה, כן, זה הסיפור. על הדב שאיים ללכת לארץ הצעצועים ולעזוב את רותי אם לא תפסיק לגרום לו נזקים קשים כל כך באותן אמבטיות.

תורגם לעברית בשם ד"ר אויזמר הטוב (אוי זה מר).
שקטה, לא דוקטור דוליטל. זה סיפור מאת קורניי צ'וקובסקי.

וואלה? לא הכרתי. תודה.

נדמה לי שבספר "ברמלי" וכן בספר "לימפופו". יש עוד תרגומים בשמות שונים. של נתן אלתרמן ואחרים.
תורגם לעברית בשם ד"ר אויזמר הטוב (אוי זה מר)
לא הכרתי. יהיה מעניין לקרוא בתרגום.
_זה לא אותו סיפור_
התכוונתי שהסיפור מהקישור להארץ ששקטה הביאה, הוא לא הסיפור "הדוב" שהוזכר פה, אבל קרוב אליו.
אני מאוד מאוד אהבתי כילדה את ספרי מרים ילן שטקליס, ולא יצא לי לקרוא בהם לאחרונה בשביל לבדוק.
ספר שקראתי רק כמבוגרת (לא נגיד זקנה...) זה הספר המזעזע לטעמי 'מקס ומוריץ', על צמד פרחחים והתעלולים שהם מעוללים. באמת נורא. הם גם נענשים בעונש נורא.
חמותי ייקית, והספר הזה הוא חלק מילדותה, והיא למשל לא חושבת שהוא מזעזע. סתם משעשע.
נו, על טעם וריח...
הסדרות של כח המח וגם הסדרה שלבית הספר לנסיכות עם כל הכתרים והנשפים והשמלות פשוט משמימים לטעמי.
אמא שלי הביאה לי ספר שהיתה מקריאה לנו בילדות עם בובות אצבע הממחיזות את הסיפור, שאקריא לביתי.
זכרתי רק במעורפל את השם "אליקמה". פתחתי והזעזעתי. ספר גזעני שמופיע בו המילה כושי וכושון אינסופר פעמים.
מה זו הגזענות הזו? כמובן שזה לא עובר את סף הביקורתיות שלי ולא יוקרא לפיצית.
בכלל, אני מאוד אוהבת ספרים, ולפיצית יש מלא ספרי ילדים, אבל רק כאלו שעברו את הצנזורה שלי.
ספרים שוביניסטים, דבילים, מעליבי אינטליגנציה או גזענים לא באים בחשבון.
מחפשת בעיקר ספרים שמעודדים הבעות רגשות, דמיון, ביטוי.
כנ"ל גם לגבי תוכניות טלויזיה ושירים.
אינני בוכה אף פעם זה שיר ששנוא עלי. בכלל שמתי לב שלא מתחברת בכלל לכל סיפורי האגדות של פעם - שילגיה, סינדרלה, כיפה אדומה, עמי ותמי. וברור שלא לבובות ברבי.
מה אלו הזוועות הללו?
ספר גזעני שמופיע בו המילה כושי וכושון אינסופר פעמים
לא מכירה את הספר, אבל המילה כושי היא לא גזענית - מילה עתיקה ויפה שבשנים האחרונות נחשבת לא מנומסת, למרבה הצער. בהרבה ספרים ושירים ישנים היא משולבת בלי שום מטען שלילי.
התכוונתי שהסיפור מהקישור להארץ ששקטה הביאה, הוא לא הסיפור "הדוב" שהוזכר פה, אבל קרוב אליו.
במאמר בהארץ הוזכרו כמה סיפורים. הסיפור על הדב שאני סירבתי להקריא מחמת עצבותו הוא זה ששקטה זיהתה ואחד מהסיפורים שהוזכרו במאמר בהארץ. אנסה לבדוק את שמו כשאבקר שוב בבית הורי.

תורגם לעברית בשם ד"ר אויזמר הטוב (אוי זה מר)
לא הכרתי. יהיה מעניין לקרוא בתרגום.

חפשי את הספרים "ברמלי" ו"לימפופו". לדעתי יש גם תרגום ל"קרוקודיל". וסביר שכתוב משהו כמו "בעקבות קורניי צ'וקובסקי". דורות של ילדים גדלו על שני הספרים הראשונים שהזכרתי.

אל_הלב‏, "כושי" איננה מלת גנאי או גזענות, ו"כושון" גם היא איננה מלת גנאי גזענית בעברית, פירושה היתה שם חיבה לילד כושי קטן.
"כושי" היא המלה התנ"כית לאפריקאי, כלומר שצבעו שחור. ככתוב בתנ"ך: "היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו?" וכן מסופר על אחשוורוש שמלך על 120 מדינות "מהודו ועד כוש". כלומר מהודו ועד אפריקה (ואנחנו עד היום אומרים בעברית "הודו" ולא "אינדיה").
היה ספר ילדים חביב על "כושי סמבו" ולכל כלב שחור חמוד היו קוראים "כושי" כלב קט - למלה לא היתה שום קונוטציה שלילית, אלא של גיאוגרפיה וצבע בלבד.

פשוט, מתישהו (בשנות השישים או השבעים של המאה העשרים?) התחילו לתרגם את הספרות האמריקאית שבה כבר הופיעה מלת הסלנג NIGGER כשם גנאי לאמריקאי ממוצא אפריקאי, ולמרבה הצער בחרו בתור תרגום לסלנג - דווקא את השמות העבריים העתיקים והתקניים לגמרי.

אה, כתבנו ביחד.
אני לא מתקנת שירים או ספרי ילדים. אם זה ספר שכתוב גרוע, לא אקרא אותו, אבל אני מעדיפה לא לתקן. מאמינה שעלמה תצליח להבחין בין בדיון למציאות אפילו בגילה הצעיר ובטח מאוחר יותר.
קישור | העבר | מחק *גוונים* (15.02.2016 14:58):
אני בעיקר משמיטה מילים שפעם אולי נחשבו לא בעייתיות אבל כיום לא בא לי שיכנסו ללקסיקון שלנו בגיל כה צעיר
לדוגמה במקום 'טיפש קטן פרה לא עושה קצפת, פרה עושה חלב לגבינה', אני אומרת 'מה פתאום? פרה לא עושה קצפת...' (ציטוט לא מדויק, מהזיכרון). אבל בגדול, כמו מיכל, מקריאה הכל ומתמודדת עם מסרים בעיתיים על ידי הסברים. מודה שעוד לא נתקלנו בדברים ממש גרועים, יש הרבה ספרים לא משהו לדעתי דוגמת 'לבד על המרבד' אבל הם נכללים אצלי בספרים שאפשר להקריא ולדבר עליהם או לסמוך עליה שתבין.
מה שכן את פילפילון ובמדינת הגמדים הפסקנו לשיר/להשמיע
דוליט הרופא,שנוסע ללימפופו זהו עיבוד ותרגום של רפאל ספורטה .
סקרנית - מה מפריע לך ב"במדינת הגמדים"? תמיד הבנתי אותו כשיר אנטי מלחמתי...
תמיד הבנתי אותו כשיר אנטי מלחמתי...
אף פעם לא חשבתי עליו בתור שיר אנטי מלחמתי, אבל גם לא בתור שיר פרו מלחמתי. וגם אני סקרנית -
מה מפריע לך ב"במדינת הגמדים"?
דוליט הרופא,שנוסע ללימפופו זהו עיבוד ותרגום של רפאל ספורטה .
דוליטל?
אלה שני ספרים שונים.
כנראה רפאל ספורטה השתמש בשם "לימפופו" מהתרגום של אלתרמן? או ששניהם מסתמכים על משהו שלישי? (על זה לא עשיתי מחקר, אין לי מושג).
בגלל הסוף שלו: "במדינת הגמדים תם עם ערב קול שאון / הצבא פושט מדים וכולם הולכים לישון". זה נשמע לי כמו הנגדה למלחמה אמיתית. מן תזכורת שאנחנו לא במדינת הגמדים והמלחמה היא לא משחק נחמד שנגמר בערב ואפשר בשלווה לפשוט מדים וללכת לישון.
באמת אני היחידה שזה נשמע לה ככה?
גם לי זה נשמע כמו שיר התרסה נגד מלחמה.
נדמה לי שכבר כתבתי את זה פה פעם: "וישיר מה טוב ומה - צאת יחדיו למלחמה" - הרי זו פראפראזה על "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" מתהילים. ברור שזה סרקסטי!
_אני לא מתקנת שירים או ספרי ילדים. אם זה ספר שכתוב גרוע, לא אקרא אותו, אבל אני מעדיפה לא לתקן_
גמני. כמו שלא הייתי רוצה שיתקנו לי את הספרים שאני קוראת, אפילו אם פה ושם משתקף בהם עולם ערכים עקום משהו.
אני מקריאה רק ספרים שאני אוהבת, ואני אוהבת ספרים אם הם כתובים בכישרון, פיוטיים, מתנגנים, עשירים. עולם ערכים שונה משלי זה לא מה שיפסול ספר בעיניי, לרוב. כתיבה דלה, יבשושית, חסרת הומור - כן תפסול ספר בעיניי. אני צריכה ליהנות כשאני מקריאה.
בתקופה הזאת, למשל, אני קוראת לבקשת הדרדס מאה פעם ביום את "אף פעם בחיים אני לא יאכל עגבניה". נכון שההנחה שעומדת בבסיס הספר הזה מעוותת לגמרי בעיניי (אחריות הבוגרים לדאוג שהילדה תאכל משהו), אז מה. הספר כיפי, מלא דמיון, והעיצוב שלו פנטסטי, אז אנחנו מתענגים עליו. מאמינה שהחינוך שלי בזמן ארוחות מחלחל עמוק יותר ממה שארוז בסיפור.
קישור | העבר | מחק *גוונים* (15.02.2016 22:51):
מדובר על ילדה בת שנה ותשעה חודשים ששואלת (המון) שאלות (איך הסתבכנו עם כד קטן ואז היא עוד היתה קטנה יותר ועדיין לא ביטאה טוב את כל המילים ובכל זאת לא הפסיקה לשאול.... מה זה 'שמ יונתן' (שמנו נתן) מה זה 'כל העם התכנס' מה זה 'הכריז אה זה נס' happy )

שתי השורות שמפריעות לי בהקשר שלה הן 'הוא חבוש כובע פלדה ובידו סיכה חדה' ו'וישיר מה טוב ומה צאת יחדיו למלחמה'
היא שאלה למה יש לו סיכה חדה או משהו כזה (הרי כל היום אומרים לה שתשים לב ותיזהר כשהיא מחזיקה דברים חדים..) והיא שאלה מה זה מלחמה או לאן הם יוצאים או משהו כזה (לא זוכרת את הניסוח).
וואלה לא יודעת איך להסביר לה מה זה מלחמה בגיל הזה, אם למישהי יש רעיון אשמח לשמועhappy
בינתיים דוחים את השמעת השיר לעוד שנתיים שלוש....

מתוקה happy
מוזמנת להציץ בהזדמנות ב שאלות_של_ילדים‏ (נדמה לי שזה השם). אחד הדיונים המקופלים שם התחיל בדיוק בתהייה שלי איך לענות לשאלה מה זו מלחמה (בגיל קצת יותר גדול).
קישור | העבר | מחק *שמנדובה* (15.02.2016 23:13):
וואי *גוונים* , אני מתפעלת מהיכולת הורבלית של קטנתך - בדיוק בגיל של הקטנטן שלי, בעל אוצר מילים עצום ורב אך מדבר בעיקר במילים בודדות (שמביעות רעיונות ומשפטים שלמים, ועדיין... בבודדות). ובטח שעדיין לא תוהה על פשרן של מילות שירים. המקסימום כרגע זה שהוא הבהיר לנו ששיר הקוקית (אצא לי אל היער) מבחינתו מספר על חברתנו זואי. זואי הקוקית כמובן.
אל_הלב‏, ממליצה לך לקרוא את הספר ״קסמן של אגדות״ מאת ברונו בטלהיים. (או את החיבור The Language of the Night של אורסולה לה גווין, או כל דבר של יונג).

האגדות שמזעזעות אותך, בעיקר אלה שלא מזעזעות את הילדים אלא מושכות אותם לשמוע שוב ושוב, נותנות ייצוגים סמליים לכוחות פנימיים שהם מרגישים. המכשפות והדרקונים הם דרך לדבר על דברים שאנחנו מרגישים, שקורים בתוכנו, ושקיימים גם אם ננסה להימנע מלדבר עליהם.

״ילדים לא צריכים אגדות בשביל ללמוד שיש דרקונים. הם צריכים אותן בשביל ללמוד שאפשר לנצח אותם.״

_אני לא מתקנת שירים או ספרי ילדים. אם זה ספר שכתוב גרוע, לא אקרא אותו, אבל אני מעדיפה לא לתקן
גמני. כמו שלא הייתי רוצה שיתקנו לי את הספרים שאני קוראת, אפילו אם פה ושם משתקף בהם עולם ערכים עקום משהו_
מוסיפה דוגמה:
הבית של יעל. יש שם קטע שאמא אומרת: "למעלה? למטה? מה את מקשקשת יעל?"
אישי החמוד והאהוב לא יכול לשאת את זה, וקורא: "על מה את מדברת יעליל'ה?"
אני מעדיפה להיצמד למקור, ולא רק כי אני ייקית ומה שכתוף זה מה שצריך להקריא נקוטה.
וואללה, לפעמים הורים מדברים לא לעניין! זה חלק מהחיים, וחלק מהיצירה הספרותית הזאת.
העלבון הקל של יעל בתגובה, הנחישות שלה להשיג הבנה, קבלה, שיתוף פעולה - נחישות שנושאת פרי - יפה מאוד בעיניי, והיופי הזה ייפגם אם מראש הכול יהיה ורוד.

אותו דבר עם "חיש הביתה, ילדה לא טובה" בסיפור "ויהי ערב". זה חלק ממהלך, והמהלך הזה יפה ונוגע בעיניי. לא רוצה לצנזר אותו.

אותו דבר עם "חיש הביתה, ילדה לא טובה" בסיפור "ויהי ערב". זה חלק ממהלך, והמהלך הזה יפה ונוגע בעיניי. לא רוצה לצנזר אותו.
אני איתך.
כשילדי היו קטנים כן שיניתי טקסטים לפעמים. עכשיו אני חושבת שחבל.
ספרים שאני לא סובלת פשוט לא הקראתי.
ובמיוחד בספרים שסיפרו לי בילדותי ואני רואה כמה אהבתי כשהייתי קטנה, כמו ויהי ערב, לא עולה בדעתי לקלקל את הטקסט עם פוליטיקלי קורקט.
קישור | העבר | מחק *גוונים* (16.02.2016 09:39):
טלי, תודה, חיפשתי שם קצת, ולא מצאתי דיון על מלחמה...
שמנדובה, גם אצלנו הקוקית הוא שיר אהוב וכר פורה לשיחות וחקירותhappy (יש לה אותו גם בספר עם ציורים).
היא אכן ורבלית ביותר ושואלת המון. זכורות לי בעיקר שתי התקלות שברגע הראשון לא ממש ידעתי איך לענות עליהן:
כששאלה מה זה עולם? בשיר 'יש לי אח קטן שלא מזמן בא לעולם' (עוד שיר שהייתי משנה בו שתיים שלוש שורות בכיף...)
וכששאלה לאן האגודל הלך? בשיר 'איפה אגודל? הנה היא(!) מה שלומך הבוקר? טוב תודה בסדר, להתראות' (בגלל שהוא אומר להתראות היא שאלה לאן הוא הולך...)

יש שם קטע שאמא אומרת: "למעלה? למטה? מה את מקשקשת יעל?"
מעניין שאת השורה הזו הרבה פחות קשה לי להקריא מאשר את הטיפש קטן בפלוטו... בפלוטו זה נראה לי זלזול והקטנה בלי סיבה ובבית של יעל אולי עם הקונטקסט זה כן יוצא יותר עדין.
(וכמובן שזו השורה הראשונה שהיא זכרה בע"פ והתחילה לצטט להנאתה מהסיפור בכל הזדמנות אפשרית happy )

לאן האגודל הלך? בשיר 'איפה אגודל?
אני חושבת שזה שיר עם תנועות אצבעות, ובהתחלה מחביאים את האגודל בתוך האגרוף ואז מוציאים אותו כששרים "הנה היא" happy
וכמובן שזו השורה הראשונה שהיא זכרה בע"פ והתחילה לצטט להנאתה
נראה לי שזה חוק כזה: מה שההורים מרגישים איתו הכי לא בנוח, מושך הכי הרבה תשומת לב מהילדים ומצוטט הכי הרבה.
אולי אנחנו מכניסים יותר אנרגיה לקטעים שלא נוחים לנו.
_וכמובן שזו השורה הראשונה שהיא זכרה בע"פ והתחילה לצטט להנאתה מהסיפור בכל הזדמנות אפשרית_
פעם, לפני שנים, ישבתי עם הזאטוט התורן באיזה הול בבית חולים, מחכים שיקראו לו להיכנס לניתוח כפתורים, ואחת האחיות קראה לחברתה: "יעל! י-ע-ל!!" הפושטק מיד השלים, בעיניים נוצצות: "אמא! אני כאן! העלו אותי על העגלה..."
אני לא מתקנת שירים או ספרי ילדים. אם זה ספר שכתוב גרוע, לא אקרא אותו, אבל אני מעדיפה לא לתקן. מאמינה שעלמה תצליח להבחין בין בדיון למציאות אפילו בגילה הצעיר ובטח מאוחר יותר.
גם אני לא מתקנת, סולדת מהאקט הזה.
אם זה נראה לי מאוד לא מתאים לגיל, פשוט לא אקריא, אחרת - מתייחסת לקטעים בעייתיים בטקסט כהזדמנות לשיחה על הבעיה
וואלה לא יודעת איך להסביר לה מה זה מלחמה בגיל הזה, אם למישהי יש רעיון אשמח לשמוע
בגיל הזה נראה לי מספיק להגיד שמלחמה זה ריב happy
קישור | העבר | מחק *גוונים* (16.02.2016 09:59):
ואז מוציאים אותו כששרים "הנה היא"
אבל לאן הוא הולך כשהוא אומר להתראות? חזרה לתוך האגרוף? לא בטוחה שזה יספק אותהhappy ננסה...

נראה לי שזה חוק כזה: מה שההורים מרגישים איתו הכי לא בנוח, מושך הכי הרבה תשומת לב מהילדים ומצוטט הכי הרבה_
לגמרי! יצא שאמרתי 'איזה אהבלה אני' והיא שמעה, ישר התחילה לצווח באושר ברחבי הבית אהבלה אהבלה (ואחר כך בכל מקום אחר)

_"יעל! י-ע-ל!!" הפושטק מיד השלים, בעיניים נוצצות: "אמא! אני כאן! העלו אותי על העגלה..."
happy
טוב שהוא לא בחר לצטט את ה'מה את מקשקשת יעל' המדובר...

מזכיר לי שהפיצקית שאלה מה זה גולן (שם הרי גולן הושט היד וגע בם) אז אמרנו לה שגולן זה שם של הרים.
רצה הגורל ולא הרבה זמן אח"כ הגיע לארוחת ערב משפחתית בחור בשם גולן (בן זוג חדש של אחת האחייניות) היא שמעה שאומרים גולן, ניגשה אליו ואמרה לו בשיא הרצינות: גולן זה הריםhappy

קישור | העבר | מחק *גוונים* (16.02.2016 10:02):
_בגיל הזה נראה לי מספיק להגיד שמלחמה זה ריב_
לא בטוחה אפילו שברור לה לגמרי מה זה ריב (בת בכורה, לא נתקלת בזה בביתhappy )
האקט עם הסיכה חדה הוא המטריד אותי ביותר, בכלל כל ההתחמשות הזו, לא מצליחה לחשוב איך זה לא מתפרש כמשהו אגרסיבי מאוד (שלא לומר אלים) על אף המנגינה העליזה והמרקידה.
גוונים, לדעתי מותר לגמרי להגיד לה שקשה מאוד להסביר לה את זה עכשיו אבל יום אחד כשתראו משהו שמזכיר את זה, אז תוכלי להסביר לה. למשל אם תראו שני חתולים רבים ואחד שולף ציפורניים תוכלי להגיד שהנה הסיכה החדה שלו.
וזה אכן שיר פארודי המבקר את המלחמה. באופן ברור ביותר.

והנה חזרתי להשלים חוב:
בדיוק סיימתי לקרוא את מסע הפלאים של נילס הולגרסון עם אווזי הבר (כתבתי הרי שאלה שיעורי הבית שלי), בתרגום הישן, ובסוף הספר מה מצאתי?
את רשימת ספרי "עם עובד" ש"עד עתה יצאו לאור" (הספר שבידי יצא לאור בתש"ג, כלומר ב-1943). ומי אחרון?
מעתיקה:
ק. צ'וקובסקי: לימפופו, מסע לארץ הקופים. תרגם נתן אלתרמן, צייר וחרט יהושע קוברסקי. (הוצאת "עם עובד", הספריה "לילד").

נכון שנילס פשוט נפלא? והתרגום כיפי בעתיקות שלו? והציורים מקסימים?
גוונים, לדעתי מותר לגמרי להגיד לה שקשה מאוד להסביר לה את זה עכשיו אבל יום אחד כשתראו משהו שמזכיר את זה, אז תוכלי להסביר לה. למשל אם תראו שני חתולים רבים ואחד שולף ציפורניים תוכלי להגיד שהנה הסיכה החדה שלו.
מסכימה, לא חייבים להסביר כל דבר רק כי הם שואלים. לפעמים אין לנו כלים להסביר או שלהם אין כלים להבין עדיין או שזה פשוט לא משהו שאנחנו מעוניינים לדבר עליו בגיל הזה וזה נראה לי לגיטימי לגמרי. אמנם לא צריך לפנות ל"כשתגדל תבין" המסורתי והמתנשא אבל אפשר להגיד שקשה להסביר ונדבר על זה אחר כך
לא בטוחה אפילו שברור לה לגמרי מה זה ריב (בת בכורה, לא נתקלת בזה בבית )
אשריה! בילד השני כבר יהיה יותר קל להסביר ריבים happy ומלחמות sad
נכון שנילס פשוט נפלא?
את מספרת לי? אני הולכת להרצות על הספר באוניברסיטה ב-4 במאי happy
אצלנו כח המוח הייתה סדרה אהובה, גם על המקריאים שבחרה להתמודד גם עם סוגיות חברתיות וכו'..
בי"ס לנסיכות הייתה אהובה על הדור הצעיר, ובעיני היא סוג של דלת כניסה מנצנצת לעולם הקריאה.. היא סוג של "ספר מעבר" happy
לא מצליחה לחשוב איך זה לא מתפרש כמשהו אגרסיבי מאוד
בבית הספר היסודי בו למדתי "במדינת הגמדים" היה שיר שהריקוד שלו כלל דהרה ימינה ושמאל בסוג של צעדי ריקוד שכאלו. השמעה שלו בהרקדה אכן גררה רעש-מהומה, ואני דמיינתי את האוחז בסיכה חדה כמי שאוחז סיכה חדה, כמו חרב צעצוע, ומנפנף בה כשהוא דוהר, יחד עם כל הילדים, ימינה ושמאלה. מעולם לא ראיתי שום דבר אגרסיבי בשיר. כנראה כי לא לקחתי את המלחמה בתור משהו רציני, והיה ברור שזה משחק. מה, אני אף פעם לא שיחקתי בחרב צעצוע?
גוונים, מה זה הילדה המהממת הזאת?

השורה עם "טיפש קטן" באיה פלוטו היא האהובה עליי. גם פה זה מין סאטירה על אנשים מלאי חשיבות עצמית. (אולי אפילו על הרפתנים עצמם?) פלוטו שואל אותה בהומור והיא עונה לו בהתנשאות יבשושית כזאת שדי ברור שהבדיחה בכלל עליה.

גוונים, מה זה הילדה המהממת הזאת?
לגמרי!
את הבית של יעל הוצאתי מהבית אחרי פעמיים, כשנמאס לי לקרוא על הילדה הזאת ששני גברים זרים לוקחים אותה, היא צועקת להם והם לא שומעים אותה, פסיבית וחסרת אונים לגמרי.
ואז אמא שלה באה לקחת אותה הביתה, ויעל עוד מזמינה את הגברים האלה אליהן.
איכס.
לא הייתי מסוגלת להקריא את זה ולו פעם אחת נוספת.
ואני באתי להוסיף לגבי נושא הדף - אני דווקא לא רואה את הטקסט הקיים כמשהו שחקוק בסלע. לפעמים אני כן משנה, ויותר מאוחר לא משנה (ודנה או לא דנה על זה), או ממשיכה לשנות עם או בלי ליידע ששיניתי ולפעמים פשוט לא מקריאה. הכל לפי מה שנראה לי נכון ביחס לטקסט ולילד ולרגע. זה שיש מישהו אי שם שהחליט לכתוב בצורה מסוימת - לא מרגישה שזה מחייב אותי באיזושהי צורה. יש דברים שאני כן ארגיש שמדובר באמנות שאני לא מרגישה נכון לשנות, אבל הם נדירים מאוד. אם יש שיר ששני בתים שלו מוצאים חן בעיניי, הם כיפיים להקריא ומדברים לילד, אבל הבית השלישי, לדוגמה, זוועתי בעיניי, אני פשוט ממש נעדרת כל תחושת מחויבות להקריא אותו סתם כי מישהו אחר כתב את זה ככה.
הילדה הזאת ששני גברים זרים לוקחים אותה, היא צועקת להם והם לא שומעים אותה, פסיבית וחסרת אונים לגמרי.
ואז אמא שלה באה לקחת אותה הביתה, ויעל עוד מזמינה את הגברים האלה אליהן.
איכס

אני מתקשה להבין איך אפשר לקרוא כך את הסיפור הזה oh

הרי הגברים לא לוקחים אותה בכוונה - מאיפה להם לדעת שהיא שם? גם חוסר השמיעה שלהם בכלל לא מתפרשת לי כאטימות - סביר לגמרי שלא ישמעו, מבעד לטרטורי הטרקטור, קול ילדותי דק שעובר דרך דופנות הארגז - למה זו אשמתם? הם לא מצפים שתהיה שם ילדה, הם לא בכוננות לשמוע קריאות, הם לא הרעים בסיפור! כשהם כן שומעים אותה, מסתבר שהם לבביים - מסכימים לבקשתה, ועוזרים בשינוע הארגז למחוז חפצה happy

ופסיבית? בכלל לא. בשום שלב בסיפור היא לא פסיבית. בשום מקום לא נרמז שהיא התייאשה, או שהיא הרגישה לא חשובה, או כל דבר כזה. אפילו כשהיא לא משמיעה קול - זה כי היא עסוקה בהקשבה, וזה עיסוק נהדר וחשוב. זו לא פסיביות.
חסרת אונים? כן, בקטע שבתוך העגלה. אבל הוא חלק מהמכלול, ובמכלול היא לגמרי יוצרת לעצמה את העולם שלה בכוחותיה. חוסר האונים הוא שלב אחד שהיא צריכה לעבור בדרך. למה זה רע?

לפעמים אני כן משנה, ויותר מאוחר לא משנה_
כנראה שיש לך ילדים ממש סובלניים או ממש ממש קטנים...
_אבל הבית השלישי, לדוגמה, זוועתי בעיניי, אני פשוט ממש נעדרת כל תחושת מחויבות להקריא אותו סתם כי מישהו אחר כתב את זה ככה.

לגמרי. הבעיה שאם יש עוןד אנשים שמקריאים לילד מאותו ספר, הוא מקבל הזדמנות להחשף למה שכ"כ זוועתי בעיניך אבל לא בעיני המקריא החדש (או שסתם סבתא לא מכירה את הספר וקוראת הכל ברצף)
לנהל את כל זה - פרויקט.
לפעמים אני כן משנה, ויותר מאוחר לא משנה
כנראה שיש לך ילדים ממש סובלניים או ממש ממש קטנים.

די קטן, כן. הכוונה שלי אבל לא הייתה שיום ככה ויום ככה, אלא שלפעמים משהו שבגיל עוד יותר קטן שיניתי או השמטתי בגיל קצת גדול יותר כבר נראה לי בסדר, או משהו שאפשר לדבר עליו.

לגבי אנשים אחרים, איכשהו יצא שזה לא היה המון ניהול, בגלל כל מיני סיבות. אבל כן, אם יש משהו שהיה לי באמת חשוב מאוד מאוד שלא יקריאו לילד כמו שהוא, פשוט לא החזקתי אותו בבית או שדיברתי על זה עם ה 3-4 אנשים שהקריאו לו. אני לגמרי מבינה שזה יכול שיקול פרקטי למישהו, אבל בעיקר רציתי לומר שברמה העקרונית אין לי בעיה עם שינויים והשמטות.

אין לי בעיה עם השמטות כשאני חושבת על זה. עלמה ירשה ממני את הסבלנות אז אנחנו קוראות ספרים טרחניים באלכסון. (כי מי יכול לקרוא את כ-ל גן גורים למען השם?) אבל אני לא אוהבת לשנות. ועוד יותר מזה, אני לא אוהבת לשנות בגלל פוליטיקלי קורקט. קשה לי להסביר למה, אולי כי אני חושבת שיש מזה יותר מדי גם ככה, או כי אני רוצה שהיא תפתח חוש ביקורת טקסטים מגיל צעיר או פשוט כי זה מרגיז אותי מסיבות שאינן ברורות לי.

(מזכירה לעצמי לחזור לספר על שינוי הגרסאות המרגיז של "לרותי יום הולדת")

הממ, בדיוק אתמול חשבתי אולי לכתוב פה משהו על פוליטיקלי קורקט ולמה יצא לזה שם רע כל כך, אבל פשוט לא מספיקה...
הרי הגברים לא לוקחים אותה בכוונה - מאיפה להם לדעת שהיא שם? גם חוסר השמיעה שלהם בכלל לא מתפרשת לי כאטימות - סביר לגמרי שלא ישמעו, מבעד לטרטורי הטרקטור, קול ילדותי דק שעובר דרך דופנות הארגז - למה זו אשמתם? הם לא מצפים שתהיה שם ילדה, הם לא בכוננות לשמוע קריאות, הם לא הרעים בסיפור! כשהם כן שומעים אותה, מסתבר שהם לבביים - מסכימים לבקשתה, ועוזרים בשינוע הארגז למחוז חפצה_
זה אמנם נכון, אבל אני קוראת את זה מהצד, אני הקוראת, לא אני יעל. ומהצד לא נקרא לי טוב כל הרעיון, שאפשר כלכך בקלות לקחת את יעל ממקום למקום, והיא לא בורחת ולא מצליחה ליצור איתם קשר, ואין לה שום שליטה לאן לוקחים אותה. הם לא לוקחים אותה בכוונה, אבל לא הייתי רוצה שדווקא התמונה הזאת תתקע לילדון בראש, של ילד ש"משלים עם גורלו".

_ופסיבית? בכלל לא. בשום שלב בסיפור היא לא פסיבית. בשום מקום לא נרמז שהיא התייאשה, או שהיא הרגישה לא חשובה, או כל דבר כזה. אפילו כשהיא לא משמיעה קול - זה כי היא עסוקה בהקשבה, וזה עיסוק נהדר וחשוב. זו לא פסיביות.
זה אפילו עוד יותר מרגיז אותי בעניין. שאף אחד לא שומע אותה, לוקחים אותה לאנשהו לא ידוע, והיא פשוט יושבת שם ומקבלת את זה. זאת לא ההקשבה שהיתה לה כשהיא ישבה בתוך הארגז בשקט, כשהיא בחרה להכנס לתוכו והיא בחרה לשבת ולהקשיב.

(טוב, לא הצלחתי להשתלט לגמרי על הציטוטים והתגובות בין לבין, סליחה)
אני משנה לעיתים כאשר העברית מתדלדלת (מדלדלת?happy) לטעמי.
לדוגמה אני מאוד אוהבת את המילה הנכחדת 'לו' שלאחרונה מוחלפת על לא עוול בכפה ב'אם'.
אז אני מחליפה באופן עקבי כאשר זה משתלב בטקסט באופן סביר.
גם אני מאוד אוהבת את המילה הנכחדת 'לו' שלאחרונה מוחלפת על לא עוול בכפה ב'אם'.
הבית של יעל:
בהתחלה יעל מתחבאת בסל של אמא - זה בערך כמו להתחבא בתוך החיבוק של אמא... מאוד מאוד מוגן, אין בתסריט הזה מפגש עם זרים או שום דבר מאיים. בית טוב מאוד - אך הוא צר, אין בו מקום לשום דבר. שום מרחב בשבילה. שום חופש פעולה. בניסיון הראשון שלה לעשות תנועה - היא נופלת ומתגלגלת החוצה ממנו. אחרי עוד שלב ביניים היא מגיעה למרחב הגדול, שהוא החוץ. יוצאת מבית ההורים. בונה את העולם שלה בתחום אחר. חלק מהעניין זה להיחשף למצבים פחות מוגנים. מי שיוצא ועושה - גם קורים לו דברים. אבל גם כשיעל התגלגלה הלאה עם הסיפור, היא ידעה שאמא קוראת לה, שאמא מחפשת אותה. הידיעה הזאת של השמירה מרחוק נתנה לה מרחב, נתנה לי ביטחון ועצמאות. כי יש לה רשת הגנה. יש מי שיבוא למצוא אותה אם היא תיעלם.
הבית של יעל: בעיניי סיפור סופר חשוב.
חשוב להורים עוד יותר מלילדים.

אלה שלקחו וטלטלו והעלו והורידו אותה ולא שמעו את קולה - פחות חשובים בסיפור. אנשים כל הזמן עושים לאחרים דברים בלי להיות מודעים לזה בגרוש.
אבל זו שלצדה. זו שבאה לחפש אותה ולדאוג לה --- היא לא יכלה להבין דבר ממה שעבר על יעל. לא יכלה!
ואיך היא התמודדה עם חוסר היכולת הזאת? "מה את מקשקשת". בדיוק כך. לא לשנות ולא להשמיט. זה הטקסט. זה מה שגם אני עלולה למצוא את עצמי אומרת מחר בבוקר לנוכח איזה סיפור הזוי על השכן הנחמד מעבר לרחוב.
אזרי אומץ, יעל יקרה. אמרי בקול רם וצלול: "אמא, זה באמת!"
כל הכבוד לך, מתוקה. את גדולה מהחיים.
מעתה ואילך כל מי שירצה מדרך רגל בתחום הפרטי שלך, יקפיד לדפוק על הארגז ולבקש את רשותך. את, את הקובעת.

יש לך מה להוסיף? עריכת כל הדף
אפשר לפתוח דף_חדש, או לכתוב כאן בדף ספרי_ילדים_מעצבנים:
דרך הארץ מדברת על כך, שבנוסף ל מה* שיש לעשות, טוב לתת תשומת לב מיוחדת על ה *איך.

מאת:

כדאי לקרוא שוב את מה שכתבת לפני ההוספה.