בלוג בעיקר אמא

שליחת תגובה

כאשר הטיפה מגיעה אל הים, איננה אובדת שם.
קוד אישור
הזן את הקוד בדיוק כפי שהוא מופיע. כל האותיות הן אותיות גדולות.
סמיילים
|יד1| |תינוק| |בלונים| |אוף| ;-) :-] |U| |נורה| |עוגה| |גזר| |אפרוח| 8-) :'( {@ :-) |L| :-D |H| ((-)) (()) |יש| |רעיון| {} |#| |>| |שקרן| >:( <:) |N| :-0 |תמר| :-S |מתנה| |<| :-( ZZZ :-| |*| :-/ :-P |עץ| |!| |-0 |Y| :-9 V :D :) ;) :( :o :shock: :? 8-) :lol: :x :P :oops: :cry: :evil: :twisted: :roll: :!: :?: :idea: :arrow: :| :mrgreen: :geek: :ugeek:

BBCode פעיל
[img] פעיל
[url] פעיל
סמיילים פעילים

צפיה מקדימה של הנושא
   

הרחב תצוגה צפיה מקדימה של הנושא: בלוג בעיקר אמא

בלוג בעיקר אמא

על ידי תמי_גלילי* » 30 נובמבר 2011, 17:30

גם אני בקוראות {@ .

בלוג בעיקר אמא

על ידי ריש_גלית* » 29 נובמבר 2011, 22:16

יפה לך. אני בינתיים בצורות אחרות של עבודה עצמית (-:.
ואם באיזה יום את על סף התחברות לפייסבוק ורוצה להימנע את תמיד יכולה לנסות להתקשר לחברה רחוקה... @}

בלוג בעיקר אמא

על ידי מיצי_החתולה* » 29 נובמבר 2011, 11:34

אז אני לא מזכירה לעצמי כל ערב לפני השינה, ואני לא משתמשת בפורמט הזה לתמיכה כל כך. מצד שני, אני מצליחה די יפה לעמוד במשימה של לא לגלוש. כמעט. יש לי חטאים קטנים פה ושם. אתמול היה לי חטא של איזה שעה וחצי. אבל אז תפסתי את עצמי ועזבתי. מצד שני, אני רואה שאני מתגעגעת לפייסבוק, אז אני מרשה לעצמי לפרסם סטטוס פה ושם.

אני מגלה שהזמן שבו אני לא גולשת, מתמלא בדברים אחרים: התחלתי ללמוד אז אני לומדת המון, השוטף של הבית מחלחל לתוך זה במהירות, וכאלה. בעיני רוחי ראיתי את עצמי עורכת טיולים ארוכים בשמש החורפית, וזה בינתים לא קורה.

אבל אני מתחייבת בזאת, להאריך את הנסיון הזה לשלושה חודשים.

בלוג בעיקר אמא

על ידי מיצי_החתולה* » 15 נובמבר 2011, 16:26

אוקיי, קראתי למעלה את התכנית שלי ואני מתזכרת את עצמי כדלהלן:
כשיש לי דחף, לנסות: 1. לצאת החוצה, 2. לנשום נשימות עמוקות, 3. להישכב במיטה למנוחה, 4. לעשות משהו: קיפול כביסה, הקראת ספר לילדים וכו'.
להזכיר לעצמי כל ערב לפני השינה, למה אני רוצה להיפטר מההרגל.
לנסות לתרגל דמיון מודרך: איך אני עוברת את הימים ללא גלישה, מה אני עושה במקום.

ועכשיו אני הולכת להקשיב לעצמי ולצאת החוצה.

בלוג בעיקר אמא

על ידי מיצי_החתולה* » 15 נובמבר 2011, 16:10

אוקיי, הנה אני, 3 ימים לתוך הניסוי העצמי שלי. זה לא הרבה, אבל זה משהו.
מצד אחד, לא מאוד קשה לי בינתים. הלימודים שלי התחילו ("העבודה"), והם מושתתים על לימודים בבית, באמצעות האזנה להרצאות מוקלטות, ותרגול מול חברי הקבוצה. את תשאלו איך זה קרה, אבל יצא ששלושה שבועות השיעורים עלו בכל שבוע לגלי האתר מבלי שידעתי, וכשגיליתי את זה התחלתי להאזין להם ולהכין את שיעורי הבית.
ביום ראשון בבוקר האזנתי והכנתי שיעורים. בצהריים. בזמן הקבוע של גלישת הצהריים שלי, השתרעתי במיטה למנוחה קלה, וסביבי קפצו שלושה ילידם. היה כיף.
בערב המשכתי עם שיעורי הבית.
אתמול ביליתי את הבוקר בהכנת 35 קאפקייקס לפעילות בבית הספר של האמצעי, ובערב נסענו לחתונה. בכל רגע פנוי שהיה לי, הלכתי למחשב והכנתי שיעורי בית. ממש חרוצה :-).

היום אני עייפה. חזרנו מהחתונה אתמול בסביבות אחת וחצי בלילה, והיינו שתויים למדי. בבוקר נסעתי לפעילות בבית הספר של האמצעי, חזרתי איתו ועם חברה שלו, נשכבתי על הספה ודיברתי בטלפון, וממש פחדתי שארדם ואחמיץ את שעת האיסוף של י' ות'. גם עכשיו אני עייפה. אחרי שהאכלתי את כולם, וניקיתי אחריהם, התיישבתי פה עם הקפה. פצחתי בלמצוא מספר טלפון של חברה שמנקה ספות, ולהזמין ניקוי ספות, מעשה שאני מתכננת לעשות כבר מחודש יולי בערך. ואז החלטתי לעדכן פה. וכשפתחתי את הדף נזכרתי, שתכננתי לקרוא בכל יום את התכנית שהכנתי לפי המלצותיו של לי באבוטה, ושכחתי. אז תיכף אקרא את זה, ואז אעזוב את המחשב.

בלוג בעיקר אמא

על ידי מיצי_החתולה* » 08 נובמבר 2011, 16:34

אני חושבת שבמקרה שלי הם כרוכים זה בזה. אני מוצאת שאני ממלאת כל "חור" של זמן פנוי בגלישה - לכאורה, כי ככה אני נחה ומתחברת לעצמי. כי זה באמת היה ככה בהתחלה. אין מצב שאשתרע על הספה, או במיטה, ולא יבואו בין ילד אחד לשלושה להיות איתי. מצד שני, המנוחה שאשיג מלשכב שעה, גם עם ילדים מקפצים עליי, היא משמעותית יותר מזמן גלישה דומה (מנסיון).

מהו חיבור לעצמי בשבילי? זה תלוי בסיטואציה, אבל בגדול, להיות נוכחת במה שאני עושה. להיות מודעת לצרכים ולרגשות שלי.

בלוג בעיקר אמא

על ידי נועה_ברוך* » 07 נובמבר 2011, 22:55

חסרים לי מנוחה וחיבור לעצמי
יותר ויותר אני שומעת את זה מאנשים. צרת רבים...
לדעתי, בימינו אנו, יש צורך להפריד בינהם כדי לענות על כל אחד מהצרכים.
מנוחה היא זמן שקט, שבו הכל כבה, ואת עם עצמך. את זה אפשרי לעשות לפרקי זמן קצרים במשך היום או לסמן זמן שבו אני יכולה "להתנתק".
חיבור לעצמי זה יותר מורכב, שם נדרש קשב.
התחלתי לכתוב... אבל החלטתי לשאול אותך קודם, מהו חיבור לעצמך? עבורך.

סליחה על השאלות אבל אני יודעת שתשובות מדוייקות עושות סדר ועוזרות להתקדם, אחרת אפשר להיכנס ללופ של "לא מצליחה להגיע" אבל בעצם לא מדייקת ב - "לאן?"

דף תמיכה לגמילה קולקטיבית מגלישה באינטרנט, אבל כמובן שזה אבסורד - איך נקבל תמיכה לגמילה אם לא נהיה ברשת? ולהפך - איך ניגמל אם נבוא לכאן כדי לקבל תמיכה?
:-D

בלוג בעיקר אמא

על ידי מיצי_החתולה* » 07 נובמבר 2011, 12:42

מהי הגישה שלך למחשב? במקור זה היה, כאמור, מקום של מנוחה וחיבור לעצמי. מתישהו זה הפך לסוג של בריחה, שדווקא מונעת ממני מנוחה וחיבור עצמי.
בעניין הזמן שהולך, האם את מרגישה שיש לך משהו אחר שבוער לך לעשות? כן. שלל הדברים שפירטתי למעלה, שבתחושה שלי, אחת הסיבות שקשה לי להגיע אליהם הוא שחסרים לי מנוחה וחיבור לעצמי, אותם אני מנסה להשיג בעזרת כלי שלא משרת אותי יותר.
וחלק הוא התקשורת עם העולם שחסרה לי, או יותר נכון הורגלתי להתעדכן כמובן, שלגלוש זה גם כיף ומעניין :-).

מה יכול להיות? הכי הרבה תרגישי שלא מתאים לך... אבל לפחות תתנסי ותדעי מה זה אומר. אה, ברור, ברור. אני בהחלט הולכת על זה.

וטוב שאת כאן, יקירתי @}.

בלוג בעיקר אמא

על ידי נועה_ברוך* » 07 נובמבר 2011, 12:04

גם אני קוראת :-)
בד"כ אין זמן לכתוב..


בעיני יש משהו לא בריא בגישה שלי למחשב. ובעצם לשנות את הגישה הזו, חשוב באותה מידה כמו הזמן שהולך לי על התחביב הזה, ואפילו יותר
מהי הגישה שלך למחשב?
בעניין הזמן שהולך, האם את מרגישה שיש לך משהו אחר שבוער לך לעשות?
אצלי זה מאוד ברור שאני נגררת ליותר מידי זמן רשת (לא מדברת על עבודה מול מחשב כמו כתיבה) זה בגלל שהדברים האחרים לא מספיק בוערים בי, אין לי מספיק מוטיבציה פנימית להגיע אליהם, נדרש כאן סדר יום שהוא סדר עדיפויות פנימי.
חלק הוא דחיינות וחלק לא מספיק מעניין אותי, וחלק הוא התקשורת עם העולם שחסרה לי, או יותר נכון הורגלתי להתעדכן :-)


יש בי חלק שפוחד שאני לא באמת בשלה, שפוחד ללחוץ, אבל חלק הרבה יותר גדול שבי מרגיש שזו אבן ריחיים על צווארי, ויאללה, מספיק.
לקפוץ למים ולנסות.
מה יכול להיות? הכי הרבה תרגישי שלא מתאים לך... אבל לפחות תתנסי ותדעי מה זה אומר.

בלוג בעיקר אמא

על ידי מיצי_החתולה* » 06 נובמבר 2011, 23:28

אה, ואיזה כיף שאת מגיבה ואני יודעת שיש לי לפחות קוראת אחת :-) @}.

בלוג בעיקר אמא

על ידי מיצי_החתולה* » 06 נובמבר 2011, 23:22

יאללה, הצטרפי נא :-). חברה בדיוק כתבה לי באימייל, שהיא נוהגת לנתק את האינטרנט פיזית (לנתק את הכבל), וזה עוזר לה לא להתחבר. אני אמנם לא כותבת למחייתי, אבל זקוקה למחשב בענייני עבודה ומתכננת להשתמש בו לתמיכה כאן. מה שנראה לי שיעזור לי, וממליצה גם לך: להגדיר חלונות זמן ברורים מאוד שבהם "מותר" לי. למשל, אני מתכננת לבדוק אימיילים בחטף בבוקר ובצהריים (רק לוודא שאין משהו דחוף, לא ממש להתעמק), ובערב אחרי שהילדים הולכים לישון - להשיב לאימיילים ולעדכן פה. אם ארצה מאוד לכתוב באמצע היום, אעשה את זה בגוגל דוקס ואעתיק את זה לפה אחר כך.

גם אם אגלה פתאום שאני מקדישה דווקא שעה ביום לחילופי הדברים פה בבלוג שתומך בי, זה יהיה לי בסדר , כל עוד זה יהיה אחרי תשע בערב ומוגבל בזמן. אם אגלה שאני לא מצליחה לעמוד בזה, אחשוב מה לעשות.

מה שאולי יכול לעזור לך: אולי באמת לנתק את הכבל של האינטרנט, זה נשמע לי הכי פשוט. או לבקש מא' שיחבל לך באינטרנט בצורה שאת לא תדעי איך לחבר גם אם תרצי.

גם אני ממש לא זוכרת את כל ה-ואם ביום שלישי לא בא לי? ממש היסטוריה עתיקה.

בלוג בעיקר אמא

על ידי ריש_גלית* » 06 נובמבר 2011, 22:13

נראה לי שאנסה להצטרף אלייך! אצלי ברור מאוד מה הנזק - בזבוז זמן יקר - אבל יש מגבלה אחת רצינית: אני עובדת על המחשב (כותבת בו). כלומר, הגמילה שלי צריכה להיות בעצם מהאינטרנט ולא מהמחשב.
לרגע חשבתי להציע שתפתחי דף תמיכה לגמילה קולקטיבית מגלישה באינטרנט, אבל כמובן שזה אבסורד - איך נקבל תמיכה לגמילה אם לא נהיה ברשת? ולהפך - איך ניגמל אם נבוא לכאן כדי לקבל תמיכה?
לא בטוחה שאני רוצה לפתח דיון על זה... כי זה עוד זמן אינטרנט שאני רוצה לחתוך ויפה דקה אחת קודם. או כמו שהיו אומרים פעם: צ'לאק! (איך היה קל להימנע מגלישה פעם, לפני הפס הרחב, כשהיינו משלמים לבזק על זמן הגלישה... מה, באמת היינו משלמים על זה ככה? אני לא מצליחה לזכור את זה ממש (-:).

בלוג בעיקר אמא

על ידי מיצי_החתולה* » 06 נובמבר 2011, 13:38

רישג, איזה כיף שאת פה. אין ספק שחלק חשוב מאוד מהגמילה הוא לרצות מאוד להיגמל. מצד אחד, אני חשובתש כשאני לקוחת ספר ליד אני כנראה אפילו יותר גרועה מאשר כשאני במחשב (בנזוגי רואה אותי עם ספר ושואל תמיד לכמה זמן הוא הולך לאבד אותי עכשיו, אני כנראה נשאבת אליהם, למרותש אני לא שמה לב), ולכן אני דואגת שהאספקה של הספרים תהיה מאוד לא סדירה, ולקרוא רק בזמנים מסוימים.

אבל אני מרגישה מאוד בשלה לגמילה מהמחשב. אני חושבת שזה פחות עצם הזמן (אם כי גם) המתבזבז, כמו הגישה שלי. כלומר, בעיני יש משהו לא בריא בגישה שלי למחשב. ובעצם לשנות את הגישה הזו, חשוב באותה מידה כמו הזמן שהולך לי על התחביב הזה, ואפילו יותר. יש בי חלק שפוחד שאני לא באמת בשלה, שפוחד ללחוץ, אבל חלק הרבה יותר גדול שבי מרגיש שזו אבן ריחיים על צווארי, ויאללה, מספיק.

בלוג בעיקר אמא

על ידי מיצי_החתולה* » 06 נובמבר 2011, 07:52

אוקיי, מי יסביר לי את המסתורין הבא: אני נכנסת למצב עריכה, ויש לי למטה את הכפתורים של לבטל שינויים או לשמור עריכה, וכשאני מתחילה לתקן בגוף הבלוג, הכפתורים אלה נעלמים. קרה לי אתמול בלילה והיום בבוקר, ובינתים אתם תקועים עם כל ההדגשות המיותרות הללו.

בדרך לשים את הקטנה בגן, ולצאת ליום כיף עם הבכור, יאיי!

בלוג בעיקר אמא

על ידי מיצי_החתולה* » 06 נובמבר 2011, 01:14

ניסיתי לתקן את שלל ההדגשות המיותרות בדף, אבל צ'יק צ'ק לא נותן לי לערוך, משום מה.

בלוג בעיקר אמא

על ידי מיצי_החתולה* » 06 נובמבר 2011, 01:10

בפוסט The habit change cheatsheet, לי באבוטה מגיש רשימה של עצות להתנהלות, עבור מי שמעוניין להיפטר מהרגל. אתייחס כעת לכל אחד מהסעיפים ברשימה, בהקשר של ההרגל שאני רוצה להיפטר ממנו (התמכרות למחשב).

אקדים ואבהיר, שההרגל המרכזי שאני מנסה להיפטר ממנו הוא יותר מדי זמן מול המחשב. אני משלבת בזה גם קריאה וטלוויזיה, בעיקר כי אני לא רוצה שיווצר מצב שאני אמנם מפסיקה לגלוש, אבל רק לטובת התמכרות דומה מסוג אחר.
אני אנסה להגדיר מה המשמעות של זמן הגלישה/קריאה בשבילי: זה מסמל זמן לעצמי. זה מעין אי קטן בתוך מה שאני חווה כים של דברים שנעשים (בשמחה וברצון) עבור אנשים אחרים, ובעיקר הילדים שלי, של זמן שהוא לעצמי, שהוא שלי, שבו אני לעצמי ולא לאחרים. אבל מתישהו זה נעשה לא בריא, סוג של בריחה, וגם במקום לעשות דברים אחרים. אמנם לא הגעתי למצב שהפסקתי להאכיל את הילדים בגלל זה או בכלל לחיות, אבל אני בהחלט מרגישה שזה פוגם באיכות החיים שלי. זה יותר מזיק לי ממשרת אותי, ואני רוצה להפסיק.
כרגע ההתחייבות שלי היא להפסיק לחודש, ולראות מה יקרה.
  1. הרגל אחד בכל פעם - באבוטה ממליץ לא להגזים, ולהסתפק בהרגל אחד בכל פעם. האמת היא שהחלטתי, כידוע לכן, שבמהלך חודש נובמבר אתעמל שלוש פעמים בשבוע, בכל שבוע, כך שבעצם שני אלה נופלים זה על זה, אבל אני מוכנה לחיות עם זה, גם במחיר של ויתור על הספורט, אם כי נראה לי שהזמן שיתפנה לי דווקא יקל עליי לעשות ספורט.
  1. להתחיל בקטן - באבוטה מציע שאם, למשל, ההרגל שלנו אמור להיות ללכת לישון מוקדם יותר, עדיף שנחליט שאנחו הולכים לישון עשר דקות מוקדם יותר מהרגיל, ולא שעתיים. אבל נראה לי שבמקרה הזה, המחשב הוא כמו עישון, עדיף להיגמל cold turkey, ולא בהדרגה. ממילא אמשיך לגלוש חצי שעה ביום כדי לבדוק אימיילים וענייני עבודה.
  1. לקבוע תכנית של 30 יום - כי אחרת זה לא מספיק משמעותי. אז אני עושה את זה, ומעלה את הזמן מהשבוע שתכננתי במקור - כי פחדתי להתחייב לחודש - לחודש.
  1. לכתוב את זה. באבוטה אומר שרק לומר לעצמנו שאנחנו מתכוונים לעשות שינוי, אינו מספיק כדי ליצור אותו. עלינו לכתוב לעצמנו מה השינוי שנעשה. אז הנה אני כותבת, למקרה שזה לא היה ברור עד עכשיו: אני מתכננת להתנזר למשך חודש ממחשב, טלוויזיה וספרים. ההנחות שלי: חצי שעה ביום לבדיקת אימיילים וענייני עבודה (ועדכון של הבלוג באיך מתקדם :-)), צפייה משותפת עם בן זוגי בסדרות שאנחנו אוהבים בשעות הערב, אחרי שהילדים ישנים, וספרים בסופ"ש.
  1. לכתוב תכנית - תכנית שתכלול את הסיבות שאנחנו רוצים בשינוי, המכשולים, הטריגרים והתמיכה.
  1. לדעת מה הסיבות שאנו רוצים להפסיק, ושאלה תהיינה סיבות טובות. הסיבות שאני רוצה להפסיק:
  • כדי שאוכל לנוח מנוחה יותר שלמה ואמיתית מזו שליד המחשב
  • כי אחרי מנוחה שלמה ואמיתית יותר, אהיה נמרצת ויהיו לי יותר משאבים משיש לי היום
  • כי מנסיון העבר, כשהייתי פחות ליד המחשב, חשתי יותר חיונית ופרודוקטיבית, ואני מאוד רוצה לחוש חיונית ופרודוקטיבית
  • כי אני רוצה להקדיש יותר זמן לילדים (וגם הם יהיו מוגבלי מחשב ויחפשו תעסוקה!)
  • כי אני רוצה להקדיש יותר זמן לענייני הבית
  • כי אני רוצה למצוא זמן לבהות, לנוח, להתעמל, לרכוב על אופניים בשביל הכיף (ולא כדי להגיע ממקום למקום), לטייל ברחבי תל אביב - במקום למצוא את עצמי ליד המחשב או עם ספר ביד בכל חלון זמן שיש לי.
  1. לא להתחיל מיד - באבוטה ממליץ לתכנן מראש, להחליט על היום שבו נתחיל ולעשות ממנו ביג דיל, להתכונן, לבנות ציפיה. וזה מה שאני עושה.
  1. לכתוב את כל המכשולים - אם ניסינו להפסיק בעבר ולא הצלחנו, לנסות להבין מה גרם לכשלון ואיך ניתן למנוע את זה היום. לכתוב כל מכשול שעמד בדרכנו בעבר, וכל מכשול שאנחנו חושבים שעוד עשוי לעמוד בפנינו.
הממם, בואו נראה. נראה לי שהמכשול העיקרי הוא העובדה שאי אפשר להעיף את המחשב מהבית (טוב, ברור שאפשר, אבל אין לי כוונה לעשות את זה), ושהוא משמש גם ככלי עבודה, וגם, באופן אירוני, ככלי תמיכה כדי להיגמל ממנו-עצמו.
והדרך העיקרית לנטרל את הפצצה הזו, היא לתכנן מראש ולהגביל. שזה אומר, שאעמוד בחצי השעה שהקצבתי לעצמי ביום (שאותה אקטין או אגדיל אם אחשוב שיש צורך).

9-10. לכתוב את כל הטריגרים להרגל, והתנהגויות/הרגלים חלופיים. טריגרים, כלומר, דברים שעושים לי חשק לגשת למחשב:
  • זמן מנוחה - ארוחת הבוקר והקפה בבוקר, בבית בשקט אחרי שכולם הלכו, ובצהריים עם הקפה אחרי שכולם אכלו צהריים והמטבח מסודר.
  • חלון זמן - שזה בעצם זמן מנוחה ממין אחר. גמרתי לעשות X, ואני מרשה לעצמי לשבת קצת ליד המחשב לפני שאתפנה לעשות Y.
  • זמן פנוי - עוד בן דוד של השניים מלמעלה. נניח, הזמן שיש לי אחרי שהילדים הלכו לישון.
התנהגויות חלופיות:
לבהות. יענו, הקונספט המוזר הזה של לשבת ולא לעשות כלום*. אני יכולה לדמיין אותי שותה קפה ובוהה, נותנת למחשבות לנדוד.
  • לכתוב. כי זה גם סוג של אי קטן לעצמי, שנראה לי יותר קונסטרוקטיבי.
  • לעסוק במלאכת יד כלשהי. כאן זה קצת מעורפל כי אין לי מושג בדיוק במה ואני מחזיקה מעצמי בעלת ידיים שמאליות, ועדיין, מאוד בא לי לעשות משהו בידיים, וזה נראה לי כמו דרך מעולה לתרפיה.
  • לנשום, לעשות מדיטציה. ואני לא מתכוונת לירידה לתנוחת לוטוס וחזרה על מנטרה, אלא ללהיות ברגע. אם יש לי רצון מאוד חזק לגשת למחשב, לנסות לפרק אותו: מה הצרכים שמסתתרים מאחורי הרצון הזה (נניח: מנוחה, רגיעה, חיבור לעצמי), לנסות להיות עם הצורך הזה, פשוט לתת לו מקום, לנסות לחוות אותו מתמלא בלי ללכת ממש למחשב, או לחלופין - למצוא אסטרטגיה אחרת שיכולה לספק אותו.
  1. לתכנן מערכת תמיכה - למי נפנה במידה ונזדקק לתמיכה? אני אפנה אליכן בעולם הווירטואלי, ולשתי חברות בעולם האמיתי.
  1. לבקש עזרה - באבוטה מדבר על קבוצות תמיכה כמו AA לאלכוהוליסטים וכד', לא כל כך רלוונטי לי כרגע.
  1. להיות מודעים לדיבור הפנימי שלנו - יש בנו קול פנימי שמדבר כל הזמן, והרבה פעמים הוא די משמיץ אותנו ("את לא תעמדי בזה. מה זה הרעיון הטיפשי הזה, חודש בלי מחשב? ואם תרצי לברר משהו? ואם תרצי לעדכן סטטוס בפייס?"). חשוב לזהות את הקול הזה, כשהוא מופיע.
  1. להישאר חיוביים - כשאנחנו מבחינים בדיבור השלילי הז בתוכנו - להעיף אותו לטובת עידוד עצמי" אני אצליח, אני יכולה לעשות את זה, אני חזקה, אני עושה את זה מעולה":
  1. לדאוג לאסטרטגיות שתעזרונה לנו להתגבר על הדחף - באבוטה מציין שהדחפים הם חזקים ובלתי נמנעים, אבל שהם גם תחומים בזמן, נמשכים לרוב דקה או שתיים, ואפשר לנצח אותם. האסטרטגיות שלי תהיינה, נראה לי, לצאת החוצה כשאפשר, ולעשות משהו שמעסיק אותי בבית כשאי אפשר - מקיפול כביסה ועד משחק עם הילדים, הכנת תבשיל טעים, נשימות עמוקות.
  1. להתכונן למחבלים - באבוטה גורס שתמיד יהיו אנשים שיקשו עלינו את החיים ויגידו לנו כמה זה לא רעיון טוב להפסיק לעשן/לגלוש/להקשיב למוזיקת קאנטרי, ושעלינו להיות חזקים ומוכנים לקראתם, ושאם הם לא יכולים לתמוך בנו, עילנו להתרחק מהם. האמת שלא נראה לי שאתקל באנשים כאלה, אבל אם כן - אני מאמינה שאתמודד עם היטב.
  1. לדבר עם עצמנו - להיות המעודדים הרשמיים של עצמנו, לעודד את עצמנו כל הזמן, לחזור על המנטרה שלנו.
  1. מנטרה - להמציא לעצמנו מנטרה, איזשהו היגד שמתמצת את מה שאנחנו עושים. עוד לא המצאתי לעצמי אחת, ואם אמציא אולי יביך אותי לגלות לכם אותה.
  1. להשתמש בדמיון, וממש לראות לנגד עינינו איך אנחנו מצליחים לבצע את ההרגל החדש שלנו, הרצוי, אחרי כל טריגר, איך אנחנו מתגבירם על הדחף. הוא אומר שזה כלי שנשמע ניו-אייג'י, אבל הוא רב עצמה ועובד.
  1. לתת לעצמנו פרסים - אני מודה שאני נרתעת מהרעיון, אבל אזרום איתו בכל מקרה. באבוטה אומר שחשוב לתת לעצמנו יעדים ולתגמל עת עצמנו עליהם, ולא להתייחס לזה כאל שוחד, אלא כאל תגמול חיובי שמגיע לנו. אז החלטתי לרכוש לעצמי פריט לבוש אחד בסוף כל שבוע של הצלחה, כסוג של טפיחה על השכם של עצמי. אני קצת עובדת על עצמי כי ממילא אני זקוקה לכמה בגדים, אבל אמרתי לעצמי שאשקיע בפריטי לבוש יותר יקרים, שבטח לא הייתי קונה בכלל או מחכה לסוף עונה בשביל לקנות אותם. זה מרגיש לי קצת טפשי, אבל אם אנחנו כבר בענייני הניו-אייג' של הסעיף הקודם, אז יאללה, זרמתי.
  1. דחף אחד בכל פעם - על משקל גישת 12 הצעדים, שמדברת על מדי יום ביומו, באבוטה מדבר על לקחת כל דחף at a time. רק לצאת מהגל של הדחף שיש לנו עכשיו.
  1. אין יוצאי דופן - החודש הזה הוא חודש ההימנעות שלנו. אפס יוצאים מן הכלל.
23-24. לנוח הרבה ולשתות הרבה מים, כדי להקל עלינו את החודש הזה.
  1. לחדש את התתחייבות שלי מדי בוקר ומדי ערב: להזכיר לעצמי את המטרה שלי ואיך אני עומדת בה.
  1. לתת דיווח פומבי על התהליך- את זה אעשה פה - כי זה מחזק.
  1. לנהל את התהליך כך שיהיה קשה להיכשל. מקסימום משוב חיובי לעצמנו על הצלחות, מקסימום משוב שלילי על כשלונות (הוא נותן שם קישור להסבר מורחב על זה שטרם קראתי).
  1. להימנע מסיטואציות שמעוררות טריגר - אצלי זה די קשה, אבל הכוונה, נניח, שמי שממש אוהב לעשן כשהוא שותה בירה ורוצה להפסיק לעשן, שיעבור קצת למיץ תפוזים.
  1. אם נכשלים - להביט לאחור, להבין מה השתבש ולהתחיל שוב. לזכור שאם נלמד מהכשלון הוא בעצם חלק חשוב בדרך שלנו להצלחה. לא לתת לזה לרפות את ידינו.
עד כאן ההרגל שלי דרך עיניו של לי באבוטה, ועכשיו אני הולכת לישון, לילה טוב @}.

בלוג בעיקר אמא

על ידי ריש_גלית* » 05 נובמבר 2011, 22:37

אני רואה שהתגובה השמחה שלי על שובך לבלוג לא נקלטה בזמנה אז הנה אני מודיעה שגם אני קוראת פה!
אני מקווה שהניסוי שלך ייתן לי השראה ודחיפה. אם כי בקשר לקריאה - מסופקתני. אני לא מסופקת בקשר לזמן שזה שותה לי ולהסחת הדעת שזה גורם אלא בקשר לרצון שלי להתמודד עם גמילה כזאת כרגע. @}

בלוג בעיקר אמא

על ידי מיצי_החתולה* » 05 נובמבר 2011, 20:24

אז בינתים, כדי להעניק לגמילה שלי ממחשב את הכבוד הראוי לי, אני הולכת לנסות ליישם עליה את העצות של לי באבוטה מ-ZEN HABITS. הנה האופן שבו הוא ממליץ להיפטר מהרגל לא רצוי. עוד מעט אתייחס לנקודות שלו אחת אחת.

בלוג בעיקר אמא

על ידי מיצי_החתולה* » 05 נובמבר 2011, 19:41

יש לבנים איזה עניין עם המחשב והטלוויזיה לאחרונה. ההתעניינות במכשירים האלה באה לרוב בגלים. יש להם זמן צפיה מוגבל (שעה ורבע). יש תקופות שהם מאוד בעניין ויש תקופות שלא. יש תקופות שזה יותר מחשב, ויש תקופות שזה יותר טלוויזיה. כבר הרבה זמן שזה מחשב, אבל לצפיה בסדרות ולא למשחקים, וזה נעשה התמכרותי. למרות שמותר להם רק שעה ורבע.

הם חוזרים הביתה מבי"ס ישר לשם. אם הם חושבים שאנחנו מפסיקים אותם לפני שנגמר להם הזמן (וזה כמעט תמיד :-P), הם מגיבים ביללות וצווחות אימה. זה נהיה פשוט טירוף.

נדמה לי שכתבתי, שתכננתי לעשות לעצמי גמילה קטנה מהמילה הכתובה (מחשב וספרים) בחודש דצמבר. אמרתי לעצמי דצמבר, כדי שיהיה לי הרבה זמן לעבד את זה, ואמרתי לעצמי שאתחיל בשבוע נטול, ואז אראה הלאה, כשהשאיפה היא להגיע לחודש. אבל לאור ההתנהגות של הילדים. החלטתי להקדים את זה, ולעשות את זה ביחד איתם. הודעתי להם ולעצמי, שבשבוע הבא (לא זה שמתחיל מחר, זה שאחריו), אנחנו נצא לחודש פגרה ממחשב וטלוויזיה (הם), ומחשב, ספרים וטלוויזיה (אני).

זה משמח אותי ועם זאת מפחיד אותי אימים - כלומר, הפגרה שלי, לא שלהם. עם שלהם אין לי בעיה כמובן. אני חוששת לא לעמוד בזה, וחוששת מצד אחד, ומצפה בכליון עינים מצד שני, לתועפות הזמן הפנוי שזה יספק לי, ומדמיינת איך מנוחה שלא כוללת אותיות תהיה הרבה יותר שלמה, ולכן אהיה גם יותר נמרצת באותו זמן פנוי. בקיצור, יש לי לא מעט ציפיות, גם אם מעורפלות, מהתכנון הזה.

בלוג בעיקר אמא

על ידי מיצי_החתולה* » 29 אוקטובר 2011, 17:17

כאמור, אין לחץ בקשר למנשא, למרות שזה תירוץ מצוין לביקור.

בלוג בעיקר אמא

על ידי במבי_ק* » 29 אוקטובר 2011, 12:18

הבנתי.

לגבי המנשא - רוצים לבוא מתישהו לקפוץ בטרמפולינה, לשתות קפה ולקחת מנשא?

בלוג בעיקר אמא

על ידי מיצי_החתולה* » 28 אוקטובר 2011, 08:25

אורנה לא שכנעה אותי לחזור להתערב - לא הצלחתי להפסיק אף פעם. אבל היא אמרה לי משהו בסגנון: אולי זה מה שמתאים לך. אולי אצלך לא מתאים לא להתערב. וזה היה כזה שחרור. כי ברור, ברור שאצלי מתאים להתערב. עובדה! כבר כל כך הרבה זמן אני כל כך רוצה לא להתערב ולא מצליחה. אז ברור שזה לא מתאים. העניין הוא, שמצד אחד ניסיתי למתן ולצמצם את ההתערבות שלי וגם מאוד הקפדתי על סוג ההתערבות (לא שופטת), אבל זה כל הזמן נתפס אצלי כמין רע במיעוטו, עד שאצליח להגיע אל האידאל הנכסף של אפס התערבות. אבל זה לא מתאים לי! זה לא אני כרגע! ואז ירד האסימון באנחת רווחה גדולה.

באמת מתי?! אבל זה לא כזה דחוף, בהתחשב בעובדה שאין פה אף תינוק שייכנס אליו :-),

בלוג בעיקר אמא

על ידי במבי_ק* » 27 אוקטובר 2011, 21:31

כיף לקרוא את התהליכים.

וכיף שאת משקיעה בעצמך.

למה הרגשת הקלה כשאורנה "שכנעה" אותך לחזור ולהתערב?

(מתי אני כבר מחזירה לך את המנשא???)

בלוג בעיקר אמא

על ידי מיצי_החתולה* » 27 אוקטובר 2011, 18:17

אני חשבתי בדיוק כמוך. אבל תחשבי על כל הזמן הפנוי שיש לך אם את מוחקת את שלושת אלה. על גבול המפחיד - לבהות, לטייל, לחשוב. מתפנה המון זמן. אני התחלתי פתאום להביט מחלון ביתנו, טיילתי ברחובות בלילה. אז הייתי עם הקטנה בבית, אבל עכשיו אוכל לטייל ברחובות גם בבוקר, לבד (זה עדיין מהפכני בשבילי, אחרי כמעט תשע שנים שבהם יצאתי כמעט רק עם ילד עד שלושה), אולי לחלקים של תל אביב שגם אני די תיירת בהם, כמו נווה צדק. לרכוב על אופניים בפארק.

אני זוכרת שזה פינה לי טונות של מקום בראש.

בלוג בעיקר אמא

על ידי קרוטונית_מהמרק_הגדול* » 27 אוקטובר 2011, 10:55

בלי קריאה? אני כבר עכשיו בלי טלוויזיה, ולמרות ההתמכרות החיים בלי מחשב נראים לי אושר אמיתי. אבל בלי קריאה לא חושבת שהייתי שורדת (הייתי קוראת תוויות של אריזות, של בגדים, רק לקרוא משהו..).

בלוג בעיקר אמא

על ידי מיצי_החתולה* » 27 אוקטובר 2011, 09:26

תודה, כיף לי לשמוע :-).
<מה את עושה ערה בשעות כאלה?!>

בלוג בעיקר אמא

על ידי אמא_ללי* » 27 אוקטובר 2011, 04:07

כיף לקרוא אותך :-)

בלוג בעיקר אמא

על ידי מיצי_החתולה* » 26 אוקטובר 2011, 20:56

היום הסתובבתי המון על האופניים, והיה לי ממש כיף. מחר אתחיל להתעמל, ומקווה מאוד שאצליח להתמיד את החודש שהבטחתי לעצמי (מתוך תקווה שאחרי חודש של התמדה כבר תהיה סוג של אינרציה).

בעקבות רצוני להתחיל לזוז, ובהשראת הזכרון שלי מחודש שהעברתי לפני כשנתיים בלי מחשב, טלוויזיה וקריאה, אני משתעשעת ברעיון שאעשה שוב שבוע כזה - השבוע הראשון של דצמבר. האמת היא שבא לי חודש כזה, אבל מפחיד אותי אימים להתחייב לחודש. בשבוע אני בטוחה שאוכל לעמוד. אולי אמשיך אם אראה כי טוב. ככל שמפחיד, המחשבה על זה די מרגשת. אני מדמיינת את עצמי מטיילת ברחובות תל אביב (מקווה שזה לא יהיה בדיוק בשבוע הגשום היחיד בתל אביב), יושבת לבהות על ספסלים, או עוסקת בבית במה שנקרא בעגת הגננות (והאמהות ): "יצירה".

בזמן האחרון יש בי דחף עז לעשות דברים עם הידיים שהם לא בישול. אני מחזיקה מעצמי בעלת ידיים שמאליות, אבל גם מניחה שאוכל לעשות דברים פשוטים שישביעו את רצוני, רק שאין לי מושג בכלל איפה להתחיל. אחפש קצת חומר למתחילים ברשת.

בלוג בעיקר אמא

על ידי מיצי_החתולה* » 24 אוקטובר 2011, 12:24

קרוטו, איזה כיף שקראת! מזדהה עד אין קץ עם תחושת השחיקה. לאט לאט לך. הנה נגמרה תחילת השנה ומתחילה להזדחל השגרה.

בינתים, בשיחה שהסתיימה ממש עכשיו עם אורנה שפרון, היא הפילה לי סוג של אסימון מהפכני: אם אני כל הזמן מרגישה שאני חייבת, ממש חייבת, להתערב - אז אולי זה מה שצריך להיות. חלאס עם השאיפה הזאת לא להתערב, עם לשבור את הראש איך להצליח לא להתערב בצורה שהם עדיין ירגישו מוכלים ומוגנים. פייי, איזו תחושת שחרור. אני כן רוצה שההתערבות עיקרה יהיה להפסיק את המריבה, מבלי לשמש שופטת, אחרי שהוכחתי כבר שאני שופטת לא משהו, ושהנידונים משקרים לי במצח נחושה. איך פעם ידעתי בדיוק מתי הם משקרים. אח, אלו היו ימים.

בלוג בעיקר אמא

על ידי קרוטונית_מהמרק_הגדול* » 23 אוקטובר 2011, 23:00

@}

אמאל'ה, כמה כתבתי
איזה כייף שכתבת המון!

בעניין הנחמדות, אני לא רוצה אפילו להיכנס לזה יותר מדי, אבל כתבת דברים כדורבנות.

במקום לומר לבכור "תעזוב את המחשב עכשיו!" אחרי שזמן המחשב שלו נגמר וכבר ביקשתי פעם-פעמיים, או לחלופין, "אם לא תעזוב את המחשב עכשיו, לא יהיה לך מחשב מחר", הטרחתי את עצמי לקום ממקומי, או להפסיק את מה שעשיתי באותו רגע, כדי לגשת אליו, לטפוח על כתפו, ולומר לו, "קדימה בובי, זמן המחשב שלך עבר. יאללה, לקום. עכשיו". בגדול, הרבה פעמים בכלל לא החלפתי את המילים, רק את הטון, מנחרצות נוקשה/עצבנית לנחישות בטוחה. והחלפתי את הרמת הקול בהרמת ישבני הענוג, פסיעה אל הילד המדובר וחזרה על האמירה, או לחלופין, הובלתו הפיזית למקום שבו רציתי שיהיה (נניח, הרחק מהמחשב).

כבר זמן מה שאני יודעת שחייבים לעשות משהו בנושא הזה, ומי שחייב זו אני, אחרת הם יישארו עם הגערות האלה. :-/ אני מאוד שחוקה לאחרונה, למרות שיש זמן לעצמי. המון לוגיסטיקה סביב תחילת השנה.

בלוג בעיקר אמא

על ידי מיצי_החתולה* » 23 אוקטובר 2011, 17:51

אני קוראת עכשיו את החלק הראשון של דברי, ורואה שם איזה חוט שהלך לאיבוד: הרבה זמן חשבתי לעצמי את המחשבה, שאם רק יקרה X-Y-Z (הילדים יבלו פחות זמן ביחד, אני אבלה פחות זמן איתם, אני אצליח לשחרר אותם מלהיות מי שהם בלי לתייג אותם, כאלה), מיד תשרה ההרמוניה בביתנו, הילדים יחזרו לשחק כמו כשהיינו באוסטרליה והם היו בני כלום, עם כמעט אפס מריבות, ויבוא לציון גואל.

והיום אני מבינה, שיכול להיות שאני אראה אותם הכי כמו שהם, ויהיה להם זמן אחד בלי השני, וחיים נפרדים לכל אחד מהם, ועדיין הם יתכסחו כמו חתול ועכבר. זכותם. זה שלהם.

ולי כנראה לא תהיה מנוחה עד שאדע בוודאות שאני עושה כל שביכולתי כדי לתת להם את המרחב הזה ולראות אותם כפי שהם, או עד שאלמד לקבל את עצמי גם יחד עם זה, וזה שלי וזו זכותי.

בלוג בעיקר אמא

על ידי מיצי_החתולה* » 23 אוקטובר 2011, 11:56

and now for something completely different
השנה הקטנה (3.5) התחילה גן, מה שבעצם אומר שיש לי כמה שעות פנויות בכל בוקר. סוג של חופש גדול, לראשונה מזה כמעט תשע שנים. הצטרפתי לשני קורסים (קורס אינטרנטי להיות מאפשרת בשיטת העבודה, וקורס אימון), ואני מקדישה את השנה הזאת לבנייה מחדש של עצמי ושל מאגר תעצומות הנפש שלי, שבדיעבד לא שמרתי עליו כהלכה בשנות האמהות שלי.

תכננתי להתחיל בלנוח-לנוח-לנוח, וראיתי שמצד אחד, אני ממש לא מצליחה לעשות את זה בלי נקיפות מצפון, ומצד שני, אני ממש לא במצב של להסתער על כל המטלות שלי, שנראות כמו צוקים בלתי ניתנים לטיפוס. גם נורא קל להישאב למטלות היום-היום. ארוחת בוקר, כביסה, סידור, טאטוא, הכנת ארוחת צהריים, והופ, כבר הגיע הזמן לאסוף את הגדול. אז התחלתי בלעשות כל יום קצת, במקביל לשוטף ולמריחת הזמן מול המחשב, או ארוחת בוקר עם אמא שלי, או ביקור של חברה.

מצד אחד, יש לי דחף עז להטיל על עצמי משימות. מצד שני, יש לי רצון עז בחופש, וחשש גדול שלא אעמוד במשימות שהטלתי על עצמי, למרות שאני גם אומרת לעצמי שזה ממש בסדר לא לעמוד (בכלל, אני משתדלת לקבל את עצמי הכי כמו שאני, כולל את החלק בתוכי שממש לא מקבל אותי כמו שאני, כי גם לו מגיע).

בסוף חודש החופשה הראשון שלי (ספטמבר), מצאתי, מצד אחד, שאני לא רואה איזה שינויים גדולים ומרחיקי לכת שהתחוללו בי בעקבות הזמן לבד. מצד שני, כן מצאתי בתוכי את הכוחות להטיל על עצמי משימה: להיות נחמדה לילדים שלי.
אחרי תקופה שבה לא פעם ולא פעמיים, העדפתי לחדד טון או להרים קול כשנתקלתי בחוסר צייתנות, לאבד סבלנות או לנהוג בדרך לא מכבדת, החלטתי לשים לזה קץ, כמיטב יכולתי. והצלחתי.

במקום לומר לבכור "תעזוב את המחשב עכשיו!" אחרי שזמן המחשב שלו נגמר וכבר ביקשתי פעם-פעמיים, או לחלופין, "אם לא תעזוב את המחשב עכשיו, לא יהיה לך מחשב מחר", הטרחתי את עצמי לקום ממקומי, או להפסיק את מה שעשיתי באותו רגע, כדי לגשת אליו, לטפוח על כתפו, ולומר לו, "קדימה בובי, זמן המחשב שלך עבר. יאללה, לקום. עכשיו". בגדול, הרבה פעמים בכלל לא החלפתי את המילים, רק את הטון, מנחרצות נוקשה/עצבנית לנחישות בטוחה. והחלפתי את הרמת הקול בהרמת ישבני הענוג, פסיעה אל הילד המדובר וחזרה על האמירה, או לחלופין, הובלתו הפיזית למקום שבו רציתי שיהיה (נניח, הרחק מהמחשב).

יש לי הרבה עניינים עם המריבות ביניהם. עשיתי דרך ארוכה מהמחשבה שההתערבות שלי חשובה ואפילו חיונית (מתי להתערב במריבה בין ילדים), לבין המחשבה שההתערבות שלי מיותרת ואפילו מזיקה. ברור שבהיותי אני, אני לא יכולה ככה סתם להגיע למסקנה הזו ולשחרר, כי טרם הצלחתי למצוא את הדרך לא להתערב מחד, ולהרגיש שברור להם שאני שם בשבילם מאידך.

במריבה האחרונה ביניהם שבה הרגשתי צורך להתערב, לאחר שהגדול רדף אחרי האמצעי באיומי מכות תוך מימוש חלקי, לקחתיהו אחר כבוד לחדר, תוך שהוא זועק ןמתנגד. נשארתי איתו בחדר, הוא בכה בקריז ואני חיבקתי איתו, בסוף נרגע וקצת דיברנו וצחקנוץ ואז עלה לי רעיון. נכון שאני תמיד אומרת שאני לא רוצה להתערב, אמרתי לו, כי אני לא רוצה להיות השופטת שלכם וגם לא חושבת שאני יכולה לשפוט בהגינות? אז מה דעתך שמעכשיו, בכל פעם שאני ארגיש שאני חייבת להתערב, מה שאעשה, יהיה לקחת את אחד מכם הצידה, לאיזה חדר? בכל פעם מישהו אחר, לפי מה שאני אחליט. הוא הסכים, וגם אחיו. בינתים זה עוד לא קרה שוב. מעניין איך זה יהיה.

בכל מקרה, אני די מצליחה להיות יותר נחמדה אליהם וסבבה לי עם זה מאוד. לחודש הבא החלטתי על משימה אחרת (שמתווספת למשימה הזו), שהיא מאוד מאוד מאתגרת: לעשות ספורט כלשהו שלוש פעמים בשבוע. מצד אחד, אני מרגישה מאוד שחוקה ועייפה והכי בא לי לא לעשות כלום, ובטח שלא ספורט. מצד שני, אני יודעת שספורט משפר מאוד מאוד את מצב הרוח. אני מתנייעת הרבה על אופניים בתל אביב, ומעבר לזה שלפעמים חם נורא והקטנה כבדה לי וכאלה, אני מתה על זה. אני הכי נהנית לרכוב ולחוש ברוח על הפנים, זה מספק לי תחושת חופש ואדרנלין, ואני נזכרת איזה כיף זה להזיז את הגוף.

בקיצור, המחשבה שלי היא שאם אצליח להכניס את זה לשגרת החיים שלי, זה בסופו של דבר יעשה לי יופי של BOOST למצב הרוח. תכננתי להתחיל את זה כבר השבוע, למרות שעוד לא נובמבר, אבל אני חולה. מקווה שעד אמצע השבוע כבר אחלים ואתחיל, ואם לא - אז בשבוע הבא.

בלוג בעיקר אמא

על ידי מיצי_החתולה* » 23 אוקטובר 2011, 10:56

אמאל'ה, כמה כתבתי.

בלוג בעיקר אמא

על ידי מיצי_החתולה* » 23 אוקטובר 2011, 10:30

במשך רוב שנותיי, האמנתי באחריות הרבה, העצומה, הבלתי נתפסת, של הורים על איך הילדים שלהם "יוצאים". התנהלתי בהתאם, כבת וכאם. בשנה-שנתיים האחרונות, אני חושבת שהאמונה הזו הולכת וקטנה. כלומר, מצד שאחד, ברור, להורים יש המון אחריות. אני לא אומרת שלא.
מצד שני, בחלוף הזמן, אני מתחילה לחשוב שיש משהו מאוד פטרוני באמונה הזאת. ואני חושבת גם, שהפטרונות הזאת מחלחלת איכשהו לילדים (הו! שוב האחריות שלנו!), כי ברור שאם אני חשובת שהכל בגללי, אז גם הם יחשבו שהכל בגללי.

קטנתי היא ילדה מאוד אמפתית ומפגינה אהבה. היא חבקנית ולטפנית שאין דברים כאלה, ולרוב מוצאת בקלות דרכים להתפשר ולהסתדר עם חבריה (אבל הרבה פחות עם אחיה :-P). ויצא לי כבר לשמוע, מכמה חברות, שברור שהיא ירשה את זה ממני, כי אני כל-כך כזאת, ברור שהיא מיישמת את זה אחרי שהיא ראתה את זה בבית.
והאמת היא, שזה ממש לא נראה לי. כלומר, ברור שהעובדה שאני שלווה ורגועה מיסודי, וכך גם אבא שלה, עוזרת לה - וגם לשני אחיה - להתחבר יותר ליסודות האלה שבתוכם. מצד שני, זה נראה לי הכי שלה. לא נראה לי שאני יכולה לקחת בעלות על זה.
אז למה, תסבירו לי, למה אני נוטלת בשתי ידיים אחריות לכל דבר ודבר שאני רואה כ"בעייתי" בהתנהלות של ילדיי?

גם זה כבר לא לגמרי נכון, כי כאמור, אני מתחילה להשתחרר גם מזה. אם כי הדרך עוד ארוכה מאוד. אני מתחילה להבין, שאללי, השמש לא שוקעת וזורחת סביב ראשי. מדהים. לא כל פיפס של הילדים שלי, הוא באחריותי.
למשל, ככל שחולף הזמן והגדולים שלי ממשיכים במסורת ההצקות, ההטרדות והבכי, לצד המשחקים המשותפים, אני מתחילה להגיד לעצמי: אולי זה יהיה ככה עכשיו המון שנים. אחי ואני, שמפרידות בינינו חמש שנים וחצי, לכאורה מרווח טוב מאוד שמאפשר שנסתדר, רבנו לכל אורך ילדותנו, והתחלנו להסתדר רק כששנינו בגרנו ויצאנו מהבית. והיום יש בינינו קשר אמיץ. אני חושבת שאצלנו רגעי החסד היו אפילו קטנים יותר, כי משלב כלשהו, פער הגילאים בינינו היה כל כך גדול שלא שיחקנו ביחד, כי אני כבר הייתי נערה והוא עדיין ילד.

כשאני כותבת את זה, ישר עולה לי לראש שאצל הילדים שלי זה אחרת, בגלל התחושה שלי שלאחד מהם יש חוויה שהשני מאפיל עליו, ושאני, כאמא, איכשהו מעצימה את החוויה הזאת. ואז אני מזכירה לעצמי, שוב, שלא תמיד על פי יישק דבר, ומה זאת היהירות הזאת. מרוב שהילדים חושבים שאני כל-יכולה (קטנתי, אמש: "אני רוצה להיות גדולה, כי גדולים יכולים לעשות הכל!"), אני מתחילה לחשוב ככה בעצמי.

אם אחד מהם חווה חוויה כזאת, זאת זכותו. אם הוא לא מצליח לראות - כמוני - כמה הוא נפלא ונהדר, זורח כמו כוכב, זה נורא עצוב. אבל זו זכותו. הרבה זמן חשבתי - ואני עדיין לא פוסלת את זה - שבגלל שיש בתוכי חלק שרואה אותו כמו מישהו שרואה את עצמו second best, אני מקבעת את התחושה הזו אצלו, ושאם אני אפסיק לחשוב ככה, גם הוא יפסיק.
ועכשיו אני חושבת לעצמי ככה: קודם כל, יש פה שוב את הפטרונות הזאת. יאללה, צאי מזה. לא הכל תלוי בך. הוא אמנם רק בן שבע, אבל הוא אדם שלם, עולם שלם, והוא מנהל את עצמו, לא אני. אני יכולה רק לעשות כמיטב יכולתי.

והייתי רוצה למצוא דרך, להעביר להם בדיוק את זה - את התחושה, המחשבה והידיעה, שהם באחריות של עצמם. אני מוחקת כבר כמה דקות משפטים, כי אני לא מצליחה להסביר מספיק טוב למה אני מתכוונת. אני כמובן לא מתכוונת לאיזו הסרת אחריות שלי, כאם. אוקיי, אנסה להדגים: בספרה "עקרון הרצף", לידלוף מספרת על פעם שבה היה איזה ילד (הילד של ראש השבט) שרצה להישאר איתה, להמשיך איתה לאיזה מסע, כשכולם נפרדו ממנה. אני לא זוכרת בן כמה הוא היה, אבל לא גדול (כלומר, לא נער. ילד). והיא כותבת כמה הלם - וגם תסכול - היא חשה, כשהיא הבינה שהבחירה היא 100% שלו. כלומר, ברור שגם שלה, והיא היתה חופשיה לומר שהיא לא רוצה שהוא יבוא, אם לא היתה רוצה, אבל בני השבט שלו סמכו עליו, שהוא יודע מה המשמעות של עכשיו להיות כמה ימים בלעדיהם, להצטרף אליה למסע שלה וכו'.

התרבות שלנו, בחוויה שלי, מסרסת כל-כך את היכולת של הילד לשפוט בעצמו, משבשת אותו, לא מאמינה שהוא מסוגל. עכשיו, מצד אחד, אני מאמינה שיש דברים שילדים לא יכולים להחליט לעצמם (למשל, לפחות בשבל זה של חייהם, הילדים שלי לא מחליטים אם ילכו למסגרת חינוכית ולאיזו, זו החלטה שלנו, הוריהם. אולי נקשיב להם ונקנה משקל כלשהו לרצונות שלהם בקבלת ההחלטה, אבל היא 100% שלנו). מצד שני - הנה דוגמא מעולה - האחריות להכנת שיעורי הבית אצלנו, מוטלת על הילדים. אני מזכירה, ועוזרת אם יש צורך, אבל אם הם בוחרים לא להכין, זו זכותם. והשיטה הזו עבדה מעולה בשנה שעברה, והשנה פתאום הגדול הפסיק להכין. ואני רואה כמה זה קשה לנו, ההורים. אצלי אני חושבת זה הקושי עם התוצאות - שהמורה תנזוף בו וכאלה - במקביל למחשבה שזה, כמובן, "באשמתי", כי אני חושבת שש.ב. זה לא חשוב, ואני משדרת לו את המסר הזה, ואז הוא לא מכין אותם, ואז הוא יגיע לבי"ס ויהפוך להיות הילד "העצלן" שלא מכין ש.ב. ו..ו..ו... נו, באמת. גם אצל בנזוגי יש קושי דומה.

ותוך כדי כתיבה אני מבינה כמה אני לא נותנת לו לקחת את האחריות בעצמו. הוא ילד נבון, באמת. הוא יכול לשאת בתוצאות של המעשים של עצמו.

בלוג בעיקר אמא

על ידי מיצי_החתולה* » 06 אוגוסט 2010, 23:17

יש לי איזו מחשבה אפויה למחצה, שהולכת ונאפית לה כבר כמה שנים, על מקומם של ההורים בתפקיד הילדים. כבר ממש בהתחלה דיברתי על רצוני לא להפריע לילדים שלי לגדול. כלומר, בהתחלת ההורות שלי. אבל אני לא בטוחה שהבנתי באמת את המשמעות של זה. היום אני מבינה את המשמעות של זה, אבל לא מצליחה עדיין להיות שם.
אני רוצה להאמין בהם ולאהוב אותם ולתמוך בהם בצורה הכי נקיה שאפשר, בצורה שהכי נותנת מקום, ושנהנית ומברכת לראות כל מקום שהם נמצאים בו. אני רוצה לא לערבב פנימה את הציפיות שלי, את ההצלחות והכשלונות שלי, בעתיד ובעבר ובהווה. ואני רוצה לשמש להם דוגמא, ככל יכולתי, של מי ששלמה עם עצמה, שמתנהלת בעולם מתוך הנינוחות שנובעת מחיבור חזק לעצמי, לערכים שלי, למה שחשוב לי ומנחה אותי.

הולי שיט, לא התכוונתי לכתוב מניפסט.

בלוג בעיקר אמא

על ידי מיצי_החתולה* » 06 אוגוסט 2010, 23:11

אני לומדת עכשיו NVC תקשורת מקרבת (מקווה שזכרתי את שם הדף). לפני שלוש שנים השתתפתי במה שנקרא קורס יסודות - עשרה מפגשים להקניית הבסיס של תקשורת מקרבת. נשארתי עם טעם חזק של עוד, והיה ברור לי שאני רוצה להשתתף בקורס הארוך, להכשרת מנחים ומטפלים, גם אם לא בהכרח ארצה להנחות ולטפל. מפה לשם, יצא שרק לפני חצי שנה התחלתי את הקורס הזה. בינתים הוא כל מה שקיוויתי שהוא יהיה.
אני כותבת את זה, כי אני מרגישה שאולי בהמשך ארצה לשתף קצת בנוגע לתובנות שלי המקורס, בין אם תיאורטיות ובין אם ביישום בחיי היומיום.

הלימודים משתלבים בצורה מעוררת השתאות עם כיוונים שממילא הלכתי אליהם, נותנים שם לתחושות מעורפול בתוכי, מראים לי את הדרך למקומות שרציתי להגיע אליהם, ולא ידעתי איך. זה מקסים ומרגש ולרגעים קשה כמו הגיהנום.

בלוג בעיקר אמא

על ידי מיצי_החתולה* » 31 מאי 2010, 00:27

תודה על התגובות @}.

אני מרגישה שמאז שאני לא נפגשת עם נשים באופניות על בסיס שבועי (לפחות), שזה כבר המון זמן, נוצר מצב לא בריא - בעיני - שבו אני, אני, יוצאת הסמן של הקיצוניות בהמון דברים. מצד אחד - תמיד היה לי את זה. מצד שני - כל זמן שנפגשתי באופן קבוע עם אנשים מהצד השני של המתרס, היה איזשהו דיון בין שני הצדדים הללו. הדיון יכול היה להתחולל רק בתוכי, באופן מודע או לא מודע, או ממש כדיאלוג עם אנשים אחרים. אבל כל הזמן היו לי מול העינים, הורים שילדיהם לא הולכים לבי"ס, הורים שחושבים שירקות ואורז מלא הם לא קללות (למרות שלעיתים קרובות הילדים שלהם חשבו שהם כן :-P), הורים שאינם חוששים או מתעייפים מלהציב כל הזמן סימני שאלה. או שממשיכים, אפילו שהם מתעייפים (אני רוצה להבהיר, שאני ממש ממש לא חושבת שכל ההורים ששולחים את ילדיהם למסגרת מרעילים אותם במזון תעשייתי על בסיס יומיומי או שאינם חוקרים את חייהם, או משהו כזה. יש כאלה ויש כאלה, כמו בכל דבר. אין פה כוונה לשפוט את האחר, רק את עצמי :-P).

ופתאום אני מוצאת את עצמי, כאילו נשאבת אל תוך הקונצנזוס. לא יודעת איך להסביר את זה בדיוק. אומרת למישהו בפעם המיליון ואחת, שאני ממש לא מצפה מביה"ס ללמד את בני משהו מחומר הלימוד שהוא מתיימר להעביר, שבגן של בני השני אני לא ממש מתעניינת ב"תכנים" או בכמות ה"יצירות" שהוא מביא הביתה, ורואה את המבט הזה שהוא נועץ בי, כאילו שצמח לי עוד ראש, ואין לי כוח להסביר את עצמי יותר.

ואני שואלת את עצמי איך אני שולחת את הילדים שלי לשם, עם כל מה שאני חושבת על ביה"ס, ואין לי כוח להסביר את עצמי גם לעצמי.

טוב, הלכתי לישון. המשך יבוא.

בלוג בעיקר אמא

על ידי קרוטונית_מהמרק_הגדול* » 23 מאי 2010, 08:55

וגם אני מוצאת את עצמי "הקיצונית" בהרבה סיטואציות
אני מוצאת את עצמי בסיטואציות הזויות שבהן ההורים מתייחסים אלי כאל קיצונית וכזאת שמונעת ממתקים מהילדים (מה שנכון, אבל לא במידה שהם חושבים), בעוד הילד שלי יורד על "טילון" לנגד עיניהם.
מסקנה: אני לא קיצונית אלא סתם פנאטית.

בלוג בעיקר אמא

על ידי שמחת_ציון* » 23 מאי 2010, 02:40

_גם אם היינו בבית, היה כיווץ. הצרכים העיקריים בשלם שלחתי את הילדים ל"מערכת", בהחלט מתמלאים כשהם שם.
מצד שני, שלל צרכים אחרים לא נענים, אני חושבת. אצלי ואצלם. וזה יוצר את הכיווץ._

מזדהה לגמרי

בלוג בעיקר אמא

על ידי רישגלית* » 22 מאי 2010, 09:26

בעניין האוכל אני חושבת שיש תקופות של גלישה וזה בלתי נמנע כשחיים בחברה כל כך צרכנית ועמוסת גירויים. וגם אני מוצאת את עצמי "הקיצונית" בהרבה סיטואציות (ממך בכלל גיליתי שאני קיצונית (-:). ברור שאצלך הבסיס הוא טוב, ואת גם מנחילה גישה של הנאה מאוכל טוב ושל איכות, שאלה דברים חשובים בעיני... אני יכולה רק להגיד שמה שאין בבית - לא צריך לאסור לאכול אותו. אפשר להתחיל קודם כל מצמצום הדרגתי של הדברים שאת לא רוצה שיאכלו בבית. אני לא יודעת אפילו אם יש דברים כאלה או שאת כל הג'אנק הם אוכלים בחוץ. וגם - אני יודעת שזה החלק המסובך - לדבר עם מי שאפשר (הסבתות, אמהות של חברים שהילדים נמצאים אצלן הרבה). טוב, אני מרגישה שקשה לי להתבטא פה, נמשיך בע"פ... @}

בלוג בעיקר אמא

על ידי גם_אמא_של_אורי* » 22 מאי 2010, 00:22

הי,
פתאום גיליתי את הבלוג שלך....
רציתי להגיד שמסכימה איתך ש
אני לא מאמינה בגישה שאומרת, שילדים שלא נותנים להם, תמיד ירצו, בעוד ילדים שנותנים להם, יווסתו את הרצון שלהם
ולגבי-
לא רוצה לגרום לילדיי להתרחק מאוכל מזין ולתעב אותו, או לפתח אצלם תחושה של החמצה עזה בנוגע לאכילת שטויות.
אני מאמינה שהיחסים עם אוכל (בדומה להרבה דברים אחרים) הם דיאלוג - גם בין הילד לעצמו וגם בין ההורים והילד.
ובדיאלוג כמו בדיאלוג אין חוקים ברורים או נכון ולא נכון, אלא רק הקשבה למה מתאים למי (לילד ולהורים) ומתי (מה שמתאים לנו היום יכול להיות שונה מפעם ולהשתנות שוב גם בעתיד)עם רגישות וכבוד לצרכים של הילדים ושל עצמך.

ברמה המעשית אני מתכוונת לבדיקה איתם- מה את היית רוצה ומאד חשוב לך ומה הם היו רוצים ומאד חשוב להם והגעה לפיתרון שנראה נכון קודם כל לך- ההורה- אבל גם מקובל על הילדים.

אני חושבת שהתנהלות דיאלוגית עם הילדים תאפשר להם להרגיש מסופקים ושבעים תרתי משמע (ותמנע תחושות של המנעות, החמצה, קיפוח, אנטי).

<מקווה שתורם לך במשהו ואם לא, והתפרצתי לך לבלוג תמחקי>

בלוג בעיקר אמא

על ידי קרוטונית_מהמרק_הגדול* » 21 מאי 2010, 22:41

היום מחר!

_גם אם היינו בבית, היה כיווץ. הצרכים העיקריים בשלם שלחתי את הילדים ל"מערכת", בהחלט מתמלאים כשהם שם.
מצד שני, שלל צרכים אחרים לא נענים, אני חושבת. אצלי ואצלם. וזה יוצר את הכיווץ._
תחושה מוכרת... המסגרת ומה שהיא מביאה איתה.
אני מנסה ללכת עם ולהרגיש בלי, אבל זה בדרך כלל ללכת בלי ולהרגיש עם ;-)

בלוג בעיקר אמא

על ידי רישגלית* » 21 מאי 2010, 22:02

עייפתי, אמשיך מחר
היום מחר! (())
(חושבת עלייך הרבה).

בלוג בעיקר אמא

על ידי מיצי_החתולה* » 20 מאי 2010, 23:31

ויש עוד דבר. יש לי אי נוחות בתחום האוכל והילדים. בתפיסה שלי, תמיד הייתי די מתירנית בכל מה שקשור לאוכל. אבל כבר לא מעט זמן, יוצא שהסטנדרט מסביבנו מדבר על טבעות עוף מטוגנות ופתיתים לארוחת ערב, וכאלה מין, ובשילוב עם ילדים סרבני אכילה של כלמיני דברים, ובשילוב עם חטיפים וממתקים אצל הסבתות, אצל חברים, במסיבות ועוד - אני חשה הידרדרות בתחום התזונה. וגם פה, ובכן, באסה.

המשנה שלי גורסת: שהבסיס יהיה טוב, ואז לא אכפת לי שיאכלו ממתקים ושטויות פה ושם.
נתחיל בפה ושם: מצד אחד, אני לא מאמינה בגישה שאומרת, שילדים שלא נותנים להם, תמיד ירצו, בעוד ילדים שנותנים להם, יווסתו את הרצון שלהם. כפי שכתבתי פה כבר בכמה דפים, אני הייתי ילדה שנתנו לה. היה ארון ממתקים וחטיפים מלא בכל טוב, היתה לי אליו גישה חופשית, והשתמשתי בה כל הזמן. בשלב מסוים היתה לי גם זכות רישום במכולת (בחשבון המשפחתי, כן), וגם בה השתמשתי כל הזמן. העברתי את ילדותי ותחילת נעוריי, באכילה של 100 ג' שוקולד חלב ליום, כבסיס. בלי קשר לבייגלה, לביסלי, לערגליות, לדובשניות ולכל השאר. את כל אלה, שטפתי כמובן בכמות הגונה של קוקה קולה.

מה שכן - לא רוצה לגרום לילדיי להתרחק מאוכל מזין ולתעב אותו, או לפתח אצלם תחושה של החמצה עזה בנוגע לאכילת שטויות. בתחושה שלי, איסור גורף עלול לגרום לזה. יחד עם זאת, פתאום תפסתי את עצמי אומרת הרבה יותר מדי כן, על דברים שפעם היו לא גורף וחד. וזה קשור, נראה לי, לכך שבסביבה המיידית שלי, אני כנראה הקיצונית שבחבורה. ואני, כזכור, ממש לא קיצונית. באמת.

עייפתי, אמשיך מחר.

בלוג בעיקר אמא

על ידי מיצי_החתולה* » 20 מאי 2010, 23:17

הולי שיט, כמה זמן הבלוג הזה זנוח.
החלטתי לחזור לכתוב פה, מכמה סיבות.
קודם כל, כבר כמעט שנתיים שיש לי בלב כיווץ. מאז שהתחלתי לשלוח את ילדיי למערכת החינוך הממלכתית. אני מסתובבת עם הכיווץ הזה, ואין לי איפה לשים אותו. יענו, אפחד לא מבין אותי. פה, נראה לי שיוכל הכיווץ לקבל מקום של כבוד.

אני לא משלה את עצמי - גם אם היינו בבית, היה כיווץ. הצרכים העיקריים בשלם שלחתי את הילדים ל"מערכת", בהחלט מתמלאים כשהם שם.
מצד שני, שלל צרכים אחרים לא נענים, אני חושבת. אצלי ואצלם. וזה יוצר את הכיווץ.

באסה.

בלוג בעיקר אמא

על ידי רונית* » 29 ינואר 2009, 01:31

אהלן,לגמרי במקרה נתקלתי בבלוג שלך,מרתק. וחוץ מזה ,התמרים שלך עדיין פה סגורים בקופסא וממתינים. כמובן שאם אין לך צורך בהם אנחנו נאסוף אותם אל פינו בשמחה

בלוג בעיקר אמא

על ידי אמא_ל_2* » 23 ינואר 2009, 00:30

כל היתרונות שאני רואה, קשורים למיקום

לא רק למיקום, אלא לכל מה שהוא מאפשר סביבו...

גם כסף הוא לא מילה גסה, בי"ס יקר לשני ילדים (תיכף) ואח"כ לשלישית, זו החלטה כבדת משקל ביותר. שלא לדבר על הכסף לתחבורה (כל דרך עולה כסף). ממה שאני רואה אצל חברות, אם שולחים ילד אחד לבי"ס טוב אז אח"כ שולחים את כולם.

בלוג בעיקר אמא

על ידי מיצי_החתולה* » 22 ינואר 2009, 23:34

האמת, נראה לי שכן. את חושבת? לשכונתיות באמת יש קסם. היום אחה"צ היינו בגן המשחקים לידנו. הילדים שיחקו והשתוללו, ההורים ישבו על הספסל ופטפטו. בשבוע הבא באחד הימים, אנחנו (אני ועוד שתי אמהות שלוקחות את הילדים בצהריים מהגן) מתכננות פיקניק אחרי הגן. זה כזה כיף לחשוב, שהם ילכו יחד לבי"ס, ושכשבכור יהיה מספיק גדול לחצות כבישים לבד, הוא יוכל לצעוד שתי דקות ולהגיע אליהם הביתה.

אני רק תוהה, האם הורים יכולים באמת לבטל בבית את הנזק שעושה בי"ס, כלומר, את הנזק שיש בעיני בעצם הרעיון של כמה עשרות ילדים שמקשיבים למבוגרת אחת מרצה להם על זה ועל זה. ואני תוהה מה יהיה על רגש האמביוולנטיות החזק שלי, אם הוא יילך לבי"ס רגיל, ואיך הוא ישפיע עליו. אני בטוחה שהוא יכול לחוש את ההתנגדות שיש לי.

אני חייבת להודות, שבית הספר השכונתי קוסם לי יותר ויותר. העניין הוא, שכל היתרונות שאני רואה, קשורים למיקום, ולא לבית הספר עצמו, שאין לי מושג בכלל אם הוא נחשב לטוב או רע.

אמא ל 2, מחר אציץ בדף שלך. תודה שביקרת פה @}.

בלוג בעיקר אמא

על ידי אמא_ל_2* » 21 ינואר 2009, 23:50

אהלן מיצי,

שימי לב שיש כמה הבדלים בין המצב שלכם לבין למצב שתיארתי בדף שפתחתי.

קודם כל, אצלנו האלטרנטיבי הוא לא יקר בכלל, הוא לא פרטי ולא עולה כמעט כלום.
שנית יש לי רק שני ילדים, ואף אחד מהם לא תינוק. אז זה יותר קל.
שלישית הילדה שלי לא ממש התחברה לשכונה. הם לא חבורה ממש מוצלחת והדינמיקה לא משהו.

אז ככה שאצלך זה מורכב הרבה יותר... (-:

בלוג בעיקר אמא

על ידי ריש_גלית* » 21 ינואר 2009, 23:29

ידעתי שיש בעיות עם גרשיים בשם הדף. חפשי ב מה חדש.

בלוג בעיקר אמא

על ידי ריש_גלית* » 21 ינואר 2009, 23:28

דיון רלוונטי שמתקיים ממש ברגעים אלה בדף אחר: בי"ס קרוב או בי"ס טוב. גם שם האו-או אינו מדויק - זה לא בי"ס גרוע מול בי"ס טוב אלא שכונתי קונבנציונלי מול בי"ס איכותי (פתוח, כמדומני).

בלוג בעיקר אמא

על ידי ריש_גלית* » 21 ינואר 2009, 23:07

האם אנו, כהורים, נצליח למנוע את הקלקול?
האמת, נראה לי שכן. ומה, במקומות אחרים לא יהיה קלקול? בואי נגיד שכסף לטיפול כדאי לשים בצד כבר מעכשיו. אם לא בשביל הילדים אז בשביל הרגשי שהם יעשו לך מתישהו.
את יודעת, כל כך הייתי רוצה שתהיו בחינוך ביתי... אבל זה רק מסיבות אנוכיות. ברור שמתאים לילדים ככה וכנראה שגם לכם, בינתיים.
לעצם העניין - לשכונתיות יש קסם שאין כמותו. באמת. אני כל כך מבינה אותך. אתמול פגשתי אמא לילד שהיה בגן עם הבכורה שלנו, והיום הוא בכתה א' בשכונה. ישר היא ציינה את זה כדבר הכיפי ביותר, החשוב ביותר. איך היא תיארה את זה - "את באה בבוקר ורואה את כל הילדים זורמים לאט-לאט מהרחובות שמסביב..." מין תמונה פסטורלית כזאת, מין תל אביביוּת של פעם (-:.
מצד שני, את יודעת מה דעתי על קלקולי בית הספר הקונבנציונלי. להימנע עד כתה ג' לפחות! ומצד שלישי גם אבא שלו צודק - די בטוח שיהיה לו כיף, שהוא יהנה, שהוא יהיה תלמיד מצטיין ושהוא יפרח. אז מה? במסגרת אלטרנטיבית הוא לא יפרח? יפרח. זה ילד פרח. @}

אל תשכחי שכל החלטה אפשר לשנות בהתאם למצב. לפחות בתחום הזה...

בלוג בעיקר אמא

על ידי מיצי_החתולה* » 21 ינואר 2009, 21:26

מה עדיף, מסגרת חינוכית אלטרנטיבית, אחרת, שמשקיעה בילדים, או מסגרת סטנדרטית, אבל בשכונה?

אם הייתם שואלים אותי לפני לא הרבה זמן, הייתי בקלות עונה, שהמסגרת האלטרנטיבית עדיפה. היום אני לא בטוחה במאה אחוז. אני רואה את בכור בגן. הילד פשוט פורח. הוא הולך לגן בשמחה בכל בוקר, חוזר מהגן בשמחה בצהריים, הוא פשוט מבסוט מהחיים. יש לו המון חברים, וחלק לא מבוטל מהם ילמד בשנה הבאה בבית הספר הסמוך. אני לא בטוחה, אבל אני חושבת שמדובר בחבורת ילדים ממש מוצלחת, עם דינמיקה טובה. אני לא רואה אלימות, אני רואה המון סובלנות והקשבה הדדית. ואלה חברים שגרים בשכנות יחסית.

מסגרת אלטרנטיבית, אומרת ילדים חדשים לגמרי, להתחיל הכל מההתחלה, וללא יחסי שכנות.

זוגי לוחץ מאוד על הקרבה לבית. הוא טוען בעד הנוחות של הקרבה לבית, בעד המשמעות של השכונתיות לילדים ולכל המשפחה. הוא מקטין בערך הנזק שצפוי להיגרם לילד במערכת החינוך, ומגדיל בערך החינוך מהבית. הוא טוען שיהיה לו כיף, שהוא יהנה, שהוא יהיה תלמיד מצטיין ושהוא יפרח.

הוא צודק. בכורי משגשג במסגרות. אני בטוחה שהוא יהיה כל הדברים האלה, והם לא סותרים בעיני את פוטנציאל הנזק. אני תוהה כמה מתוך עצמי אני מביאה לתוך זה (אני הייתי בדיוק התלמידה שאני חושבת שהוא יהיה, הנחתי את עצמי בשמחה בתוך התבנית ונתתי למערכת לעצב אותי. זה בדיוק מה שאני לא רוצה שיקרה לו). האם אנו, כהורים, נצליח למנוע את הקלקול?

ומצד שני, כל החברים הקרובים. אני גם מתחילה לפתח יחסים עם חלק מהאמהות. אני רואה איזה פוטנציאל-שכונה נפלא יש לזה, אם זה ימשיך להתפתח בשנים הקרובות.

משמעות המסגרת האלטרנטיבית היא כסף. אני נלחמת עכשין בכל החזיתות שאני יכולה להעלות בדעתי, כדי לטפל בעניין הזה, כדי שתהיה לנו בחירה. שנוכל לבחור בשכונתיות, אם נבחר, ולא ניאלץ לבחור בה כי לא יהיה לנו כסף למסגרת אלטרנטיבית.

אוף. כואב לי הראש מזה. למה הם לא באים עם ספר הדרכה, למה?

בלוג בעיקר אמא

על ידי חברה_שלך* » 23 דצמבר 2008, 01:17

כיף להתעדכן (-:

גם אנחנו עם האורחות הלא קרואות...
למעשה כרגע כמעט כולם נקיים - הבכורה עוברת סירוקים יסודיים אינספור (איזה 3 פעמים ביום), והכל נקי, הקטן שהיה לו ראש שורץ לחלוטין קוצץ למשעי, ורק אני, אממ... יש לי כינים.

בלוג בעיקר אמא

על ידי אלודאה_בלבן* » 20 דצמבר 2008, 22:09

(())
נשמע שהם מסתגלים, וחשוב מכך - שאת מסתגלת.

(ויאי לפיצי!)

בלוג בעיקר אמא

על ידי מיצי_החתולה* » 15 דצמבר 2008, 11:14

תודה @}.

בלוג בעיקר אמא

על ידי אלטר_אגו* » 14 דצמבר 2008, 09:39

אז מחזיקה לכם אצבעות. :-)

בלוג בעיקר אמא

על ידי מיצי_החתולה* » 14 דצמבר 2008, 07:19

הגננת כל כך לא רצתה שתפסיד, שהזמינה אותנו לבוא לגן רק לחגיגה! יפה מצידה. אבל לא נראה לי שיש סיכוי שזה יקרה אצלנו. מסיבת חנוכה תהיה בערב, עם הצגה להורים, הם עושים חזרות כבר שבועיים או יותר, ובכל יום שעובר כמעט, בכור בודק כמה ימים עוד נשארו עד אז, שומר את פרטי ההצגה בסוד כדי שתהיה לנו הפתעה - ממש מחכה ומצפה.

בלוג בעיקר אמא

על ידי אלטר_אגו* » 13 דצמבר 2008, 19:17

אוי, לבכורה שלי היו אבעבועות ביום שבו התכוונו לחגוג לה יום הולדת בגן! הגננת כל כך לא רצתה שתפסיד, שהזמינה אותנו לבוא לגן רק לחגיגה!

בלוג בעיקר אמא

על ידי מיצי_החתולה* » 13 דצמבר 2008, 18:59

בסוף השבוע הזה נלחמנו כדי למגר מכה שהצלחנו להימנע ממנה כל עוד היינו בבית: כינים.
הגעתי לרופאת עור בגלל גירודים מציקים בקרקפת (אגב, דווקט ביקשתי קודם מזוגי שיבדוק את ראשי, הוא לא מצא כלום). היא ראתה קשקשים, ומכיוון שטענתי שמימי לא סבלתי מקשקשים, הציעה לעבור על הראש ביסודיות במסרק צפוף. היא אמרה שאצל מבוגרים, יכולות להיות אפילו רק שתי כינים שגורמות לגירוד נוראי.

חזרתי הביתה, העברתי מסרק, ו... בינגו. מצאתי ומחצתי שתי כינים זעירות. בהמשך היום, העברתי את המסרק על ראשי עוד איזה עשר פעמים אני חושבת :-P, אבל לא מצאתי כלום. הבוקר הושבתי לפני את בכור, הברשתי את מחלפותיו הארוכות למדי (הוא מגדל, או לפחות גידל), תוך קריאות מחאה שלו (הילדים שלנו לא מאמינים בחפיפה או בהברשה, ואנחנו לא נוהגים להתווכח איתם בנידון). הוצאתי כינה, ועוד אחד ועוד אחת ועוד אחת :-0. הוא לא הפסיק למחות, ולכן הוחלט לקצץ את שערו. ספר הבית (אבא שלהם) נחלץ למשימה, המחלפות קוצצו, המסרק עבר ביסודיות עוד פעמים אחדות.
חזרנו על הפעולה אצל אמצעי, שדווקא אוהב שמתעסקים לו בשיער, שם נמצאה כינה אחת בלבד.
מזל שלקטנה יש אולי ארבע וחצי שערות.

אני כמובן מתגרדת תוך כדי כתיבת הפוסט, כי ברגע שאני חושבת על כינים, מגרד לי כל הראש.

אמצעי מסיים עכשיו שבוע עם אבעבועות רוח. בינתיים בכור וקטנה לא מראים סימני הידבקות. אני שמחה על קטנה, ומקווה שבכור עוד יידבק. אבל רק בסוף השבוע הבא, אם אפשר, בבקשה. ביום חמישי יש להם מסיבת חנוכה בגןף וליבו יישבר אם הוא ייאלץ להפסיד אותה בגלל מחלה.

בלוג בעיקר אמא

על ידי מיצי_החתולה* » 04 דצמבר 2008, 16:11

הפעם יצאה שן באמת. לא נראה לי שהיא תוכל להיעלם במסתוריות כמו השן הקודמת.

היו לנו שני לילות לא הכי שקטים, כנראה בגלל בקיעת השן (ישנה מחוברת לציצי. כל ניתוק העיר אותה. כל הצד שלי תפוס משכיבה על הצד :-P), והיא השכימה אותי הבוקר לפני חמש. גמרתי לבשל, כל הבית קופץ, ואין לי כוח לסדר. אין לי אפילו כוח לגלוש, אני הולכת להדליק טלוויזיה תיכף (שמתי לב שאני הולכת לטלוויזיה בזמן המנוחה שלי כשאני כל-כך עייפה או חולה, שאני לא מצליחה להתרכז בגלישה או בקריאה. יתרון גדול של הצפייה בטלוויזיה אצלנו, הוא שיש לנו כורסאות טלוויזיה. החסרון הוא שטלוויזיה די משעממת אותי, אבל כנראה שזה מה שאני צריכה כרגע. להתנמנם מתוך שעמום).

והנה היא התעוררה. אז אולי לא :-P.

בלוג בעיקר אמא

על ידי אלטר_אגו* » 27 נובמבר 2008, 22:57

האמת שלדעתי היתה יכולה להיווצר יופי של אינטראקציה בין הילדים גם אם אף אחד לא היה מפעיל אותם.
הוי, מאמיתות החיים!
ואיזה כיף לך.

בלוג בעיקר אמא

על ידי מיצי_החתולה* » 27 נובמבר 2008, 20:06

פיצקית נעמדה אתמול והיום על הברכיים. נורא חמודה. נראה לי שהיא ממהרת להגיע לאחים שלה. אני לא מפסיקה להתפעל ממנה. הם כאלה מעוררי-השתאות בגיל הזה. אני מתבוננת בה בחוסר אמון מסוים על היותה יצור כל-כך שלם ומושלם. אני קוראת לה כלילה, כי היא כלילת היופי וכלילת השלמות וכלילת האהבה.

אני די מאוהבת בה, כפי שוודאי שמתן לב :-). זו התקופה הזו של המאוהבות, זה היה לי גם עם הגדולים בגיל הזה בערך, אבל אני חושבת שהשתפרתי כאמא מאז (כי התאמנתי עליהם :-P), והיום אני נהנית מזה יותר, ודברים שהפריעו לי אז, לא כל-כך מפריעים לי עכשיו. שום דבר לא פוגם בהנאה שלי את הרגע. איזה כיף.

בלוג בעיקר אמא

על ידי מיצי_החתולה* » 27 נובמבר 2008, 19:56

האמת שלדעתי היתה יכולה להיווצר יופי של אינטראקציה בין הילדים גם אם אף אחד לא היה מפעיל אותם._ אני אחדד: הפעילות מן הסתם מנעה אינטראקציה. והיא לא היתה ממש פעילות. בפירוש הרגשתי שמדובר בקטעי מעבר בין הביסלי לבמבה. אבל אני לא עומדת בהבטחה של עצמי ש _ויותר אנ'לא אומרת על זה שומדבר. נמאס לי לקטר על ממתקים. אז אני מפסיקה.

בלוג בעיקר אמא

על ידי מיצי_החתולה* » 27 נובמבר 2008, 17:53

ולפיצית המהממת שלי בוקעת שן! השן נעלמה באופן מסתורי :-O, כנראה שדמיינתי :-P.

לא רוצה לבאס אותך, אבל - כן באסה. מקווה שלפחות חלק תהיינה שונות.

אני הייתי מחרימה מסיבה אחרת - בגלל המפעילים המעצבנים האלה. האמת שלדעתי היתה יכולה להיווצר יופי של אינטראקציה בין הילדים גם אם אף אחד לא היה מפעיל אותם. או עם חצי שעה של איזה משחקים מסודרים. אבל שוין. נראה מה יהיה במסיבות הבאות.

בלוג בעיקר אמא

על ידי קרוטונית_מהמרק_הגדול* » 25 נובמבר 2008, 21:20

כרגע הרעיון של לא ללכת רק בגלל הממתקים לא בא בחשבון מבחינתי.
אני הייתי מחרימה מסיבה אחרת - בגלל המפעילים המעצבנים האלה. גם ימי הולדת עם "מתנפחים" לא באים בחשבון מבחינתי.

בלוג בעיקר אמא

על ידי שירין* » 25 נובמבר 2008, 20:57

האם כל המסיבות העתידיות תהיינה דומות לזו?
לא רוצה לבאס אותך, אבל - כן :-(
ביום-ההולדת הראשון שלנו במסגרת הגן, הבת שלי פשוט פרצה בבכי באמצע וביקשה לצאת החוצה...
מאז היא נעשתה עמידה יותר (לא יודעת אם זה טוב או רע), והיא דווקא כן רוצה ללכת בגלל הפן החברתי.
וממתקים בגן זה בכלל "אישיו" רציני. בהתחלה הגדולה הייתה חוזרת הביתה בכל יום שישי מעוכה לחלוטין, עד שהבנו שזה בגלל הסנדויצ'ים עם הממרח שוקולד - היא רגילה לאכול משהו מזין באמצע היום, והסנדויצ'ים האלה גרמו לה להישאר רעבה ועצבנית. מאז ששכנענו אותה לבקש לחם עם גבינה לבנה במקום - המצב מאוד השתפר.
סביר להניח שהילדים שלך ימצאו לעצמם את הפתרונות המתאימים (כמו נשנוש הירקות מהשולחן של המבוגרים). אני גם נוהגת להביא איתי כתגבורת למסיבות האלה סנדויץ' ופרי, כי אני יודעת שאחרי הכמה ממתקים וחטיפים שהיא אוכלת היא נעשית רעבה. אז אולי אני נראית קצת מוזרה לשאר ההורים, אבל זה עובד יפה.

בלוג בעיקר אמא

על ידי מיצי_החתולה* » 25 נובמבר 2008, 11:39

ולפיצית המהממת שלי בוקעת שן!

בלוג בעיקר אמא

על ידי מיצי_החתולה* » 25 נובמבר 2008, 11:39

היפול'ה יקירתי, אני ממליצה לך לפתוח בלוג. ככה יש לך אכסניה בה את יכולה לפטפט כאוות נפשך ומי שלא רוצה - לא קורא. נראה לי רעיון ממש טוב גם לכתוב את כל מה שעובר עלייך לאחרונה. וכאן אף אחת לא מכירה אותך (כמעט) אז את יכולה לשמור על רמת אנונימיות גבוהה, אם זה משנה לך. ואחרי שפרקת ושחררת, אם לא בא לך יותר שזה יהיה ברשת, את יכולה פשוט למחוק.

בעניין הממתקים, בהחלט לא אמורים להיות. כלומר, תלוי אצל איזו אמא :-). הנה, אצלנו עברו כבר 9 ימי הולדת במצטבר (5 של הגדול ועוד 4 של הקטן) ללא בדל ממתק, ואיש לא התלונן. והאמת שברוב ימי ההולדת שהיינו בהם עד עכשיו, של חברים שאת חלקם הגדול את מכירה, גם לא היו ממתקים.

אני לא אוהבת להגביל. אני כן מגבילה מכורח הנסיבות: למשל, כשאני אופה איזו עוגה, אני לא ארשה להם לאכול ממנה כל היום, אלא רק פרוסה או שתיים. האפשרות השניה היא שלא תהיה עוגה בכלל, ואני מעדיפה להגביל. אבלא ני כן עושה מאמץ שלא יהיה בבית אוכל מהסוג המוגבל. לרוב הממתקים אצלנו זה פירות טריים ויבשים, והחטיפים זה קרקרים מקמח מלא ופריכיות מאורז מלא - הכל דברים שלא אכפת לי שיאכלו הרבה מהם. לא כיף להגביל ילדים. במיוחד באוכל. ודווקא בענייני המזון אני משתדלת מאוד לשחרר כשאנחנו בחוץ. לאחרונה אפילו הפסקתי להגיד לא לסוכריות על מקל ולסוכריות מרשמלו. אני אומרת לא בערך רק על קולה. אני מקווה שהעובדה שבבית הם אוכלים טוב, תאזן את השטויות שהם אוכלים.

מה שכןף בגן יש הרבה יותר חשיפה לדברים האלה. למשל, בגן של בכור, אבא ואמא של שבת מביאים חטיף לחלוקה בגן. לשמחתי, כשבכור היה אבא של שבת הוא ביקש שנאפה יחד עוגה, אבל זה אומר שבכל יום שישי הוא אוכל חטיף, בנוסף לימי ההולדת השונים, ואולי זה אומר שהתזונה בבית צריכה להיות קפדנית אפילו יותר, כפיצוי.

בלוג בעיקר אמא

על ידי ההיפו* » 25 נובמבר 2008, 10:42

שכחתי משהו חשוב (כמו שאת רואה אני ממש מרוכזת ומושקעת בעבודה) שאני לא בטוחה שזה מקומו אבל בכל זאת
הפיצית הקטנה שלך מהממת!!!
אוהבת

בלוג בעיקר אמא

על ידי ההיפו* » 25 נובמבר 2008, 10:09

אכן הייתי אצלך בשישי.
פתאום חזרתי לקרוא בבאופן. מעניין מה קרה. ומיד נתקלתי בבלוג שלך. (וגם שמתי לב שפתחת אותו בדיוק ביום ההולדת שלי בשנה שעברה אולי זה רמז...)
אולי אני רוצה לכתוב משהו. כבר הרבה זמן מתרוצצת לי המחשבה לכתוב את סיפור ההריון הלידה והתלאות שאחריה.
אתמול בערב שקראתי עלה לי רעיון לכתוב דווקא על מה שקרה לי לאחרונה אבל אני לא בטוחה שאני רוצה באמת או מסוגלת.
בכלל אני נהנית לקרוא יותר קשה לי להגיב.
לממתקים בימי הולדת לא הייתי ממש מודעת אולי זה בגלל שפיצי עוד קטן ובמסיבות שהייתי בהן היה אוכל בריא ובלי ממתקים למעט עוגה.
אבל זה מזכיר לי שביום ההולדת של פיצי הבת הקטנה בת הארבע של אחת מחברותי שאלה אותי איזה ממתקים יש ואיכשהו זה לא חילחל לי שאמורים להיות ממתקים.
נראה לי שאפשר (אולי) להגביל את הילדים גם שהולכים למסיבה נניח 3 ממתקים או ממתק ועוגה או כל מה שנראה הגיוני. כמו שבבית הם לא אוכלים שוקולד בלי הגבלה או כל מתוק אחר.
אני אלך לעבוד לי במקום לקשקש
נשיקות רבות

בלוג בעיקר אמא

על ידי מיצי_החתולה* » 24 נובמבר 2008, 22:35

היפו יקרה, האם את מי שאני חושבת שאת? כבר השתמשת בכינוי הזה בעבר? היית אצלי ביום שישי?

קוסמת, ברוכה הבאה ותודה על ההזדהות @}.

סאלושית ורישג - אולי, אם אני אראה שזה מפתח באמת להמוני המונים של מסיבות, לא נלך לכולן. בינתיים זו היתה הראשונה, ואמצעי ממש חיכה לה. היה נראה לי לא לעניין להחליט שרירותית לא ללכת. מצד שני, לרוב באמת יש לנו תכניות בשבת. כרגע הרעיון של לא ללכת רק בגלל הממתקים לא בא בחשבון מבחינתי. אבל אני מניחה שאחרי מסיבה-שתיים גם הם יבינו את הרעיון ויהיה להם פחות אכפת להפסיד (למרות שהם מהר מאד הפנימו את הקונספט של מסיבת יום הולדת=ממתקים, אף על פי שאצלנו ואצל מרבית חברינו אין בכלל ממתקים במסיבות. כנראה בזכות המסיבות בגן. לפני שהלכנו למסיבה בשבת, בכור ביקש מאמצעי להביא לו ממתקים מהמסיבה).

(אגב, במסיבה היה גם שולחן כיבוד להורים, ועיליו בין היתר צלחת גדולה מלא בירקות חתוכים. אמצעי הלך לשם הרבה לנשנש מקלות מלפפון. זה היה נחמד לראות. לבכור זה לא היה קורה :-P).

בלוג בעיקר אמא

על ידי ריש_גלית* » 24 נובמבר 2008, 21:55

אולי זה נראה לך התעללות בילד, אבל לדעתי אפשר בהחלט לא ללכת לכל ימי ההולדת של ילדי הגן. מה גם שאם תלכי לכולם - שני ילדים, שני גנים עירוניים - לא יישארו לך שבתות פנויות. בכלל. מכיוון שאתם רק בתחילת הדרך ועוד לא נוצרו הרגלים וציפיות, כדאי לך לדעתי ליצור אותם, לפי מה שמתאים לך ונוח לך. למשל, להחליט שהולכים רק לימי ההולדת של החברים הכי טובים של הילדים. גם ככה זה בטח יוצא המון, אצלכם. אז למצוא עוד דרך לצמצם. יותר מיום הולדת אחד בחודש נראה לי, באופן אישי, מוגזם ומזעזע. מה, אין לך חיים?
(())

בלוג בעיקר אמא

על ידי סאלוש* » 24 נובמבר 2008, 20:19

חתלתולה, כן, זה מה שיש בימי הולדת. כולם. לפחות כל מה שאני מכירה.
אנחנו לא הולכים. הרבה בסופ"ש או בימים שיש לנו חוגים, ואני אומרת את האמת, שיש לנו תוכנית אחרת.
אם אין לנו תוכנית אחרת, אני דואגת לארגן תוכנית אחרת (-:
מכיון שכמעט כל שבוע (או לפחות פעם בשבועיים) יש מסיבה כזו, וגם יש מסיבה בגן (שם זה רק עוגה, תודה לאל, שנה קודמת זה היה פסטיבל ענק של ממתקים), וגם קבלת שבת, וגם ממתקים בחגים, זה כבר יוצא המון ממתקים לטעמי. אני לא רוצה. יכול להיות שמתישהו ביתי תדרוש את זה, אבל בינתיים זה עובר בסדר, היא בעצמה לא מתלהבת מזה, כי היא מקנאה.

בלוג בעיקר אמא

על ידי הקוסמת_מארץ_עוץ* » 24 נובמבר 2008, 19:00

צודקת מאב אחוז לגבי הממתקים ביומולדת.
מבעס ברמות. גם אנחנו היינו ביומולדת בשבת אצל שכנים וכמה ממתקים אלוהים ישמור.
@}

בלוג בעיקר אמא

על ידי ההיפו* » 24 נובמבר 2008, 15:01

הי באופן מיקרי ביותר פתחתי שלא כהרגלי לאחרונה את באופן ומצאתי אותך.
ממש משמח. גם קצת מוזר לקרוא מחשבות שלך ככה סתם פתאום באמצע היום.
קשה לי להזדהות עם ריחות הקקי אך בהחלט מזדהה עם תחושות של סוף עם כל צעד שהוא גדל
אוהבת מאוד

בלוג בעיקר אמא

על ידי מיצי_החתולה* » 24 נובמבר 2008, 14:58

בשבת האחרונה, היינו עם אמצעי במסיבת יום-ההולדת הראשונה של הגן (מחוץ לשעות הפעילות של הגן). היה, אהם. ובכן. מצד אחד, הילדים נראו די נהנים. שלא יהיו הבנות, אמצעי היה מבסוט. אמא שלו קצת פחות.

הגענו באיחור קל להפעלה, שהיתה הצגת תיאטרון-בובות על-פי הספר טרופותי. אני מחבבת את הספר. ההצגה היתה בסדר, למעט איזה מוסר השכל מעצבן שהוסיפו בסוף, ולמעט העובדה שהיא היתה בסאונד מחריש אוזניים ומחריד למדי. אחרי ההצגה, היו קצת הפעלות, שאפשר לקרוא להן קטעי קישור בין המזונות השונים שחולקו למשתתפים.

ראשית, הגיעה צלחת חד-פעמית ובה במבה, בייגלה, חטיף שלא זיהיתי, מרשמלו וסוכריה על מקל. עשר דקות קטעי קישור, ואז חילקו סוכר צמר-גפן (שערות סבתא). עשר דקות נוספות של קטעי קישור - עוגה. עוד עשר דקות - מתנה (חבילת מדבקות). זהו, ביי ביי, היה כיף.

אני שונאת להיות צדקנית, האם נוטפת צדקנות מכל פסקה בפוסט הזה? אם כן, סלחו לי, אבל אני צריכה לפרוק את זה, ואיפה אם לא פה. האם ילדים זקוקים לכל-כך הרבה ממתקים? ולמה צריך להגיד להם כל שניה לשבת יפה ולשלב ידיים? ולמה עד שכבר כולם רוקדים, המפעיל היה חייב להגיד "בואו נראה מי רוקד הכי יפה"? (שהצטרף ל"בואו נראה מי יושב הכי יפה ומשלב ידיים, ויקבל ראשון צלחת ממתקים/שערות סבתא/עוגה/מתנה").

האם כל המסיבות העתידיות תהיינה דומות לזו? אני יכולה להתמודד עם זה, שלא תבינו לא נכון. ואני גם לא חושבת שזה סוף העולם, כשהתזונה בבית היא סבירה. אבל אני לא מבינה את הטעם שבזה. וזה מעצבן אותי.

ויותר אנ'לא אומרת על זה שומדבר. נמאס לי לקטר על ממתקים.

בלוג בעיקר אמא

על ידי מיצי_החתולה* » 24 נובמבר 2008, 14:46

יש לי וידוי. זה משהו שכאם טריה, חשבתי שכל האמהות ודאי חולקות איתי, ואז גיליתי שרובן מסתכלות עליי כאילו נחתי מהחלל החיצון כשאני מספרת להן, פרט לאחת (שחולקת איתי את הריגוש הזה): אני מתה על ריח של קקי של תינוקות יונקים (של התינוקות היונקים שלי, כן?) לפני שהם מתחילים לאכול מוצקים. אני יכולה לשבת כל היום ולהסניף חיתול צואֶה של תינוק רך.

כבר כמה שבועות שקטנה (6.5 חודשים) מתנסה במוצקים. מקלות של מלפפונים וגזר, פיסות גדולות של תפוחים - למשחק ומציצה, וירקות מבושלים, שאני עוד לא נותנת בכפית - אלא על קצה אצבעי. קטנה מגלה התלהבות עזה, ואתמול אכלה מנה מכובדת של בטטה, וניחוחו הקסום של הקקי שלה השתנה. זהו. היא גדֵלה. זה מאוד משמח ומרגש, במקביל לאיזו תחושה נוּגה של סוף שיש לי, כי נראה לי שהיא האחרונה (אבל אל תתפסו אותי במילה). כלומר, אני לא אהנה ככה מריח של קקי של תינוק יונק, עד שיהיו לי נכדים.

בלוג בעיקר אמא

על ידי מיצי_החתולה* » 22 נובמבר 2008, 21:10

שוין, רק עכשיו ראיתי. את מוזמנת לבוא ולקחת, את בטח ובטח מוזמנת לבוא לבקר. לכבוד יהיה לי אם תגיחי מהקונכיה שלך לכבודי (או לכבוד הסלגוזל).

בלוג בעיקר אמא

על ידי במבי_ק* » 20 נובמבר 2008, 09:33

איזה שחרור (עם היאמו)! אני מסתדרת נהדר עם הסלינג שלך, יותר נח לי מיאמו (בינתיים) (אבל לא מא]שר עבודות בית, אלא רק טיולים). אני חושבת גם לנסות עכשיו את הסלגוזל שאצלך. אולי נבוא לבקר? או שאשלח אותו לקחת ממך? (האמת שהיום הוא בתל אביב)

בלוג בעיקר אמא

על ידי סאלוש* » 19 נובמבר 2008, 23:49

חתלתולה, כיף לקרוא!

בלוג בעיקר אמא

על ידי קרוטונית_מהמרק_הגדול* » 17 נובמבר 2008, 10:09

קהל היעד
לא התכוונתי לילד שאופים לו (שנוכח בתהליך ההכנה וודאי מעריך אותו ולומד ממנו) אלא לילדי הגן :-)

בלוג בעיקר אמא

על ידי ריש_גלית* » 17 נובמבר 2008, 08:24

אולי פחות מורכב ממה שזה נשמע, אבל ללא ספק הרבה יותר מדי השקעה עבור קהל היעד, שהיה זולל גם דיקט עם סוכריות עדשים למעלה
אני דווקא זוכרת מימי הילדה בגן שעוגות מושקעות בהחלט זכו לתיאור מפורט מפיה ולציון לשבח אם היו גם טעימות. נכון שלא ידעה להבחין בין השקעה תוצרת בית להשקעה תוצרת קונדיטוריה (אני ידעתי להניח, לפי האמא).

[זאת לא אני, זה האדוויל מדבר].

בלוג בעיקר אמא

על ידי קרוטונית_מהמרק_הגדול* » 16 נובמבר 2008, 22:49

הכנו עוגת תלת קומתית (הרבה פחות מורכב משזה נשמע) בטעם שוקו וניל, בציפוי שוקולד, ובקישוט של כוכבי-שוקולד וסוכריות עדשים, בסידור פרי-סטייל של אמצעי
אולי פחות מורכב ממה שזה נשמע, אבל ללא ספק הרבה יותר מדי השקעה עבור קהל היעד, שהיה זולל גם דיקט עם סוכריות עדשים למעלה :-P

בלוג בעיקר אמא

על ידי אלטר_אגו* » 16 נובמבר 2008, 22:34

לו"ל הכל! שינה מתוקה ומזל טוב!
(אני חזקה בשירי העונה ובחצבים ונחליאלים, אבל אפס במלחמת דגדוגים. כל אחד ומה שהוא יודע לעשות).

בלוג בעיקר אמא

על ידי מיצי_החתולה* » 16 נובמבר 2008, 21:43

אצלי הוא מדבר על "החצם". :-). אמצעי שר "בחשוון ירד יורד ועל גגי רקד".

מחר יש מסיבת יום הולדת בגן, ומסתיים לו שבוע מסיבות סוער. הכנו עוגת תלת קומתית (הרבה פחות מורכב משזה נשמע) בטעם שוקו וניל, בציפוי שוקולד, ובקישוט של כוכבי-שוקולד וסוכריות עדשים, בסידור פרי-סטייל של אמצעי. וזהו. התחלתי להתעייף כבר מהמסיבות. וכיוון שכך, אני אישמע להמלצתה של אלטר אגו באיחור של כמה ימים, ופשוט אלך לישון. מחר בישולים ואני הרוסה.

בלוג בעיקר אמא

על ידי קרוטונית_מהמרק_הגדול* » 15 נובמבר 2008, 22:51

@} יומולדת שמח לאמצעי! @}

הם חוזרים מהגן ומדברים על סתיו ועל נחליאלים ועל חצבים
אצלי הוא מדבר על "החצם". לא הצלחתי לשכנע אותו שזה חצב ולא חצם, נדרשה עזרה מהגננת ורק אז הוא האמין...

בלוג בעיקר אמא

על ידי מיצי_החתולה* » 15 נובמבר 2008, 22:32

היום אמצעי אמר לי: אמא, את יודעת, אני מכיר כבר את השמות של כל הילדים בגן שלי. ואת יודעת עוד משהו, כמעט כל הילדים בגן שלי הם גם חברים שלי!

השבוע התקשרה אמא של ילד בגן, כי בנה רצה להזמין אליו את אמצעי לביקור. הוא כבר נפגש מספר פעמים עם ילדים מהגן, אבל ביוזמה שלי (ועם שיתוף פעולה מצידו, כמובן), והפעם דובר גם בילד שבכלל לא ידעתי שהם חברים. הילד הזה התקשר שוב ביום שישי, לדרוש בשלומו של אמצעי שנעדר מהגן עקב מחלה.

היום חגגנו לו יום הולדת בקרב חוג חברים מצומצם בפארק הירקון. היו שם שני ילדים מהגן שלו. זו היתה הפעם הראשונה שהיינו באירוע מהסוג הזה שהיו בו ילדים שהם לגמרי "שלו", ללא טביעת יד או רגל של אחיו הבכור. הוא מאוד התרגש וגם אני.

ובשבוע הבא - לוח הזמנים של אחה"צ של בכור סגור לכל השבוע כבר מים שלישי :-0 :-). בכל יום הוא נפגש עם מישהו. נראה שהגן ללא ספק עונה על הצורך המרכזי שבעטיו אני שולחת אותם אליו - החברה.

קצת מוזר לי, אחרי שאני רגילה כל-כך לבלות איתם את הימים, שיש כמה שעות טובות של חור שחור ביום. אמנם, אני חושבת שחשוב לילדים לבלות מדי פעם הרחק מהעין הצופיה של הוריהם (אם כי לא חייבים ללכת לגן בשביל, כמובן, ביקור אצל חבר בהחלט מספיק), אבל חמש שעות ויותר שהם אינם עמי מדי יום, ואני מקבלת שתי תשובות לקוניות על השאלה "איך היה": מבכור, "לא בא לי להגיד לך", ומאמצעי "כיף" (לשניה יש המשך: מה עשיתם? אני לא זוכר). כנראה שאני צריכה לההסיק מסקנות ולהפסיק לשאול :-P.

מצד שני, לפעמים פתאום מתפלקת להם איזו חוויה מהפה. פתאום יש להם ידע שברור שלא בא מאיתנו או מאחת הסבתות (נניח, בכור מאיית איזו מילה שהוא מזהה, שזה לא חדש, אבל אז פתאום אומר לי: בסוף של המילה הזאת יש ה"א שותקת. ואני מופתעת: איך אתה יודע מה זו ה"א שותקת? ואז נזכרת שהוא הולך לגן ויש לו מקורות מידע שופעים וחדשים).

הם חוזרים מהגן ומדברים על סתיו ועל נחליאלים ועל חצבים, הם מזמזמים את השירים הרלוונטיים לעונה, הם חוזרים מהגן עם שלל יצירות. כל הפנים הללו, צדדים שהיו מאוד מוזנחים בתקופה שהיו בבית, כי אמא שלהם אפעס לא חזקה בשירי התקופה ובגזירה והדבקה (אבל ממש טובה במלחמת דגדוגים), עולים ופורחים. בכור אמר לי שמה שהוא הכי אוהב לעשות בגן זה יצירה, והגננת אמרה שהוא מצייר הכי הרבה מכל הילדים בגן. מצד שני, בבית הוא מעולם לא נמשך לזה יותר מדי - ועדיין לא. שומר את זה לגן.

כמובן, שהם חוזרים גם עם פנינים כמו אין משיחין בשעת הסעודה (הסברתי להם שזה שונה ממקום למקום. אין משיחין בגן, בבית משיחין גם משיחין בשעת הסעודה, שני ילדים רועשים הרבה פחות משלושים וחמישה), א' (הגננת של אמצעי) לא מרשה להרים מקלות ואבנים (אבל אמא כן מרשה).

חזרה למעלה