כותבת אהובה ויקרה, אני קוראת אותך ובודקת שוב ושוב שלא אני כתבתי כאן חלקים שלמים מהדברים.
אני לא אתחיל לצטט כי זה יצא כמו להעתיק חצי מהבלוג.
נושמת עמוק ותקועה בעיקר בקטע הזה של הקריאה אבל עוד יותר בתיוג הזה שהאבא מלביש על הילד. לי אישית זה נקרא כאילו לאבא יש סטיגמה לגבי עצמו, משהו שהוא מעולם לא התמודד איתו מבחינה רגשית והוא רוצה בכל הכח למנוע את זה מהבן שלו.
אבל נניח שאנחנו באמת הולכים על הקטע האורגני, ניח שמבחינה גנטית הוא הוריש לילד שלו דיסלקטיות (ויש לי הרבה ספק לגבי זה...) - אני מוכנה לחתום על זה שחלק ניכר מהדימוי העצמי של האבא כרוך בד בבד עם העובדה שהוא היה בתוך המערכת. וששם, בתוך המערכת לחצו עליו והראו לו כמה הוא נחשל לעומת אחרים.
יש לי קרובי משפחה מאד מאד קרובים שהם דיסלקטיים, זה תחום שיושב לי חזק מאד על הנשמה והלב וכשלמדתי באוניברסיטה היה לי נורא חשוב לחטט בפצע הזה. מרגיש לי שאחת המתנות הגדולות ביותר שאפשר לתת לילד שאולי קשה לו עם רכישת הקריאה והכתיבה זה דווקא החינוך הביתי.
יש לי אחיינית בת 10 כמעט שחייה הפכו לגהנום מאז הוכנסה לבית ספר ועברה מיליון ואחד אבחונים. הדימוי העצמי שלה צנח לרצפה.
האחות שלה, רק בכיתה א' וכבר נשלחה אף היא לאבחון דידקטי וכו'. אחותי אומרת באופן חד משמעי שברור לה שהילדה פשוט עדיין לא בשלה לכל הקטע הזה של הקריאה ושממש לא בא לה להכנס איתה לעוד מסכת של אבחונים.
מצד שני, יש באמת איזה אישו עם הקריאה. קשה כל-כך להרפות מזה. אולי רק חשוב לי להראות לך ולכם איך זה יכל להראות בתוך מסגרת... וגם להגיד לך שדווקא הילד שלך, כל-כך יודע מה הוא רוצה מעצמו, כל-כך יודע להשקיע את כל כולו במשהו שהוא אוהב וחשוב לו וכמה הייתי מוכנה להתחלף איתו ולהיות חדורת מוטיבציה ורצון לעשות משהו אחד, יחיד ומיוחד ולא להתפזר לאלף כיוונים ולהרגיש כל הזמן שיש משהו שאני מפספסת מעצם זה שבחרתי לעשות משהו אחר.
ועוד משהו שנגע בי ישר לנשמה - הקטע הזה של להציג לעולם כמה טוב לנו עם הילדים בבית. אני אישית מרגישה שזה גומר אותי. שבוע שעבר הגעתי לבריכה, עייפה, עצבנית וזקוקה מאד מאד לתמיכה, איכשהו יצא שפתאם פגשנו כל מיני אמהות חדשות והן התחילו לשאול אותי לגבי המסגרות של הילדים. כשהסברתי שהם איתי בבית (בחצי קול מנסה להחליק את זה בלתי מורגש...) ישר התחילו קולות ההתפעלות וההתפעמות מהר חתכתי את זה ועניתי בחיוך שהיום אנחנ דווקא ביום שאני שוקלת לשלוח אותם לפנימיה צבאית באלסקה הרחוקה.
כאילו אם אנחנו איתם בבית, אסור לנו לקטר. אסור לנו אפילו לרגע אחד להרגיש חנוקות. להרגיש שנמאס לנו שאנחנו רוצות חופש או סתם לאכול ארוחה אחת בלי "אמא תמזגי לי, אמא תפרסי לי, אמא הוא שר עליי שירים אמא הוא בועט בי מתחת לשולחן אמא אוף, שוב הכנת עוף שאני לא אוהב וכו' וכו' וכו'...".
לפעמים מרגיש לי שאם אני אתחיל קצת לשחרר קיטור ישר יגידו לי:"נו, זה הרי ברור, את חייבת לשלוח אותם למסגרות" והמלכוד הזה יכול להכניס אותי אישית לסחרור חסר תוחלת. אני לא רוצה לשלוח אותם למסגרות, אני רק רוצה קצת לפרוק, קצת להרגיש נורמלית, קצת לשמוע שאצל כולם גם רבים ושאמהות אחרות גם עייפות וגם צועקות לפעמים ועוד ועוד. כמה אויר זה יכול לתת לי, כמה כוחות להמשיך בשגרה ואולי אפילו לבא אליה ממקום הרבה יותר רך, מחייך ונושם.
תודה על הכתיבה שלך
כותבת אהובה ויקרה, אני קוראת אותך ובודקת שוב ושוב שלא אני כתבתי כאן חלקים שלמים מהדברים.
אני לא אתחיל לצטט כי זה יצא כמו להעתיק חצי מהבלוג.
נושמת עמוק ותקועה בעיקר בקטע הזה של הקריאה אבל עוד יותר בתיוג הזה שהאבא מלביש על הילד. לי אישית זה נקרא כאילו לאבא יש סטיגמה לגבי עצמו, משהו שהוא מעולם לא התמודד איתו מבחינה רגשית והוא רוצה בכל הכח למנוע את זה מהבן שלו.
אבל נניח שאנחנו באמת הולכים על הקטע האורגני, ניח שמבחינה גנטית הוא הוריש לילד שלו דיסלקטיות (ויש לי הרבה ספק לגבי זה...) - אני מוכנה לחתום על זה שחלק ניכר מהדימוי העצמי של האבא כרוך בד בבד עם העובדה שהוא היה בתוך המערכת. וששם, בתוך המערכת לחצו עליו והראו לו כמה הוא נחשל לעומת אחרים.
יש לי קרובי משפחה מאד מאד קרובים שהם דיסלקטיים, זה תחום שיושב לי חזק מאד על הנשמה והלב וכשלמדתי באוניברסיטה היה לי נורא חשוב לחטט בפצע הזה. מרגיש לי שאחת המתנות הגדולות ביותר שאפשר לתת לילד שאולי קשה לו עם רכישת הקריאה והכתיבה זה דווקא החינוך הביתי.
יש לי אחיינית בת 10 כמעט שחייה הפכו לגהנום מאז הוכנסה לבית ספר ועברה מיליון ואחד אבחונים. הדימוי העצמי שלה צנח לרצפה.
האחות שלה, רק בכיתה א' וכבר נשלחה אף היא לאבחון דידקטי וכו'. אחותי אומרת באופן חד משמעי שברור לה שהילדה פשוט עדיין לא בשלה לכל הקטע הזה של הקריאה ושממש לא בא לה להכנס איתה לעוד מסכת של אבחונים.
מצד שני, יש באמת איזה אישו עם הקריאה. קשה כל-כך להרפות מזה. אולי רק חשוב לי להראות לך ולכם איך זה יכל להראות בתוך מסגרת... וגם להגיד לך שדווקא הילד שלך, כל-כך יודע מה הוא רוצה מעצמו, כל-כך יודע להשקיע את כל כולו במשהו שהוא אוהב וחשוב לו וכמה הייתי מוכנה להתחלף איתו ולהיות חדורת מוטיבציה ורצון לעשות משהו אחד, יחיד ומיוחד ולא להתפזר לאלף כיוונים ולהרגיש כל הזמן שיש משהו שאני מפספסת מעצם זה שבחרתי לעשות משהו אחר.
ועוד משהו שנגע בי ישר לנשמה - הקטע הזה של להציג לעולם כמה טוב לנו עם הילדים בבית. אני אישית מרגישה שזה גומר אותי. שבוע שעבר הגעתי לבריכה, עייפה, עצבנית וזקוקה מאד מאד לתמיכה, איכשהו יצא שפתאם פגשנו כל מיני אמהות חדשות והן התחילו לשאול אותי לגבי המסגרות של הילדים. כשהסברתי שהם איתי בבית (בחצי קול מנסה להחליק את זה בלתי מורגש...) ישר התחילו קולות ההתפעלות וההתפעמות מהר חתכתי את זה ועניתי בחיוך שהיום אנחנ דווקא ביום שאני שוקלת לשלוח אותם לפנימיה צבאית באלסקה הרחוקה.
כאילו אם אנחנו איתם בבית, אסור לנו לקטר. אסור לנו אפילו לרגע אחד להרגיש חנוקות. להרגיש שנמאס לנו שאנחנו רוצות חופש או סתם לאכול ארוחה אחת בלי "אמא תמזגי לי, אמא תפרסי לי, אמא הוא שר עליי שירים אמא הוא בועט בי מתחת לשולחן אמא אוף, שוב הכנת עוף שאני לא אוהב וכו' וכו' וכו'...".
לפעמים מרגיש לי שאם אני אתחיל קצת לשחרר קיטור ישר יגידו לי:"נו, זה הרי ברור, את חייבת לשלוח אותם למסגרות" והמלכוד הזה יכול להכניס אותי אישית לסחרור חסר תוחלת. אני לא רוצה לשלוח אותם למסגרות, אני רק רוצה קצת לפרוק, קצת להרגיש נורמלית, קצת לשמוע שאצל כולם גם רבים ושאמהות אחרות גם עייפות וגם צועקות לפעמים ועוד ועוד. כמה אויר זה יכול לתת לי, כמה כוחות להמשיך בשגרה ואולי אפילו לבא אליה ממקום הרבה יותר רך, מחייך ונושם.
תודה על הכתיבה שלך (())