בלוג החיים שלנו

[כותבת*]

טוב, אז אמרו לי המון פעמים שלכתוב בלוג זה נהדר ומרפא ומנקה את הנשמה. אני ממש צריכה משהו כזה עכשיו ואני מתחילה.

[כותבת*]

"כשהתחלנו עם החינוך הביתי, הרגשתי כאילו אני מכניסה ילד מתחת כל זרוע, וקופצת מצוק. תארו לעצמכם איך נדהמתי כשגיליתי שיש לנו כנפיים!" (יונת שרון מצטטת את מאורה סיגר מתוך כללי אתיקה בחינוך ביתי)
זה הגריין שיצא לי עכשיו בפתיחת הבלוג שלי. לאחרונה יש לי נטיה להאמין שאין מקריות בחיים. אני שמה לב שמאוד נוח לי להאמין בזה. כל דבר לטובה, כל דבר קרה איך שהוא אמור לקרות, ממש נירוונה תמידית. אז הציטוט הזה כמו עוד כמה ציטוטים של יונת, אצלי בראש כבר כמה שנים. כשאנחנו התחלנו בחינוך הביתי, הרגשתי שאני עפה. לא פחדתי ולא הרגשתי שאני קופצת מצוק אבל בהחלט הרגשתי קלות מדהימה ומעוף שלקח לי כמה שבועות להאמין שאפשר שיהיה כל כך קל וטוב בחיים האלה.
בינתיים מים רבים זרמו בירדן (או איפה שהם זורמים) והפסיק להיות לי כל כך קל כל הזמן והתחיל להיות לי יותר ויותר קשה ומדאיג. הילדים רבים הרבה, הגדול עוד לא יודע לקרוא וגם לא רוצה לדעת, הבעל לא מרוצה ועבודות הבית שפעם הייתי עושה בלילה או מוקדם בבוקר כי בבוקר הייתה עבודה ואחר כך ילדים, עכשיו תופשות לי את כל היום.
טוב, ברור שהתמקדתי בקשיים עכשיו ושיש הרבה דברים טובים רק אני לא מצליחה להזכר בהם.
כנראה נכנסתי לבלוז הרגיל של השבת. יש כאלה שבדיכאון אחרי לידה, אני בדיכאון של סופשבוע. שמעתם פעם על מישהו שיותר אוהב את יום ראשון מאשר את השבת? במחשבה שניה, אולי זה דווקא אומר שאני על המסלול הנכון כי כשעבדתי היה לי באופן קבוע דיכאון של מוצאי שבת.

[כותבת*]

אני שמנה. אני רוצה לרזות ולא מצליחה. כל חורף אני חושבת שעד הקיץ אני ארזה והנה כבר קיץ ואני אוכלת קרקרים. קראתי אתמול בדף על טיפוח הגוף שהטיפוח הכי טוב הוא מבפנים. לאכול אוכל לא מעובד, לשתות הרבה מים וממש התרגשתי והרגשתי שהנה אני הולכת להיות יפה מבפנים ועדיין אני אוכלת קרקרים ושותה קפה. אולי בזכות הבלוג הזה אני אצליח סוף סוף לאכול יותר בריא. אני שמה הרבה דגש על אוכל שאני מכינה למשפחה ונמשכת בצורה קיצונית לג'אנק.

[שמנמונת*]

תגידי, את אני? כי זה ממש דומה... גם הקשיים בחינוך ביתי, גם עניין המימדים והרצון לרזות...

[אלנור_יה*]

תמשיכי. נעים לקרוא אותך. הרבה הומור ...

[כותבת*]

הי, תודה לשתי המבקרות בבלוג שלי. מאוד נעים לכתוב כאן ולדעת שקוראים.
אז מה שיושב לי עכשיו חזק על הלב הוא עניין הקריאה של הגדול. לפני שנתיים, כשהילדים בגילו התחילו כיתה א', היה שלב שהוא התעניין בזה קצת ולמד את האותיות וגם ניקוד. באותו שלב הוא נשאר עד היום. יכול לקרוא אבל לאט מאוד והרבה מילים לא ממש מבין. לעומת זאת, אוהב לשמוע סיפורים במשך שעות. לאחרונה אבא שלו העלה את העניין כמה פעמים והבהיר לי שחשוב לו שהילד ילמד לקרוא. עד עכשיו הייתי בכיוון אנסקולינג מוחלט. לא ניסיתי ללמד את הילדים שלי שום דבר שלא עלה מהם ואף פעם לא הרגשתי צורך שהם ידעו משהו שלא מעניין אותם.
פתאום אני מרגישה שאולי יש כאן סוג של הזנחה.
הילד בן שמונה, כל החברים שלו קוראים וכותבים והוא אומנם לא רוצה ללמוד אבל נכנס כאן גם עניין של פחד. הוא מרגיש שזה קשה לו מדי והוא לא מצליח ואני, במקום לעזור לו במקום שקשה לו ולפנות בשביל זה את הזמן, אומרת לעצמי: כשהוא באמת ירצה לקרוא, הוא ילמד מהר מאוד.
עכשיו נראה לי שאם אני אחליט שכל יום נשב ביחד חצי שעה ונקרא משהו שהוא אוהב, אולי שורה אני ושורה הוא, אולי נכתוב אחד לשני מכתבים ונקרא אותם ונענה עליהם, אולי באיזה סוג של משחק, זה יעשה לו טוב. אני מרגישה שמתחיל כאן עניין של "אני לא טוב בזה", "אני לא מצליח" וכו'.
כמובן, נשאר עניין הכפיה שקשה לי מאוד לקבל. האם יש כפיה חיובית? האם ילדים (ואולי גם מבוגרים) רוצים לפעמים שיחליטו בשבילם?

[כותבת*]

אני מנסה לחשוב על כפיה בחיים שלי. כילדה, אומנם הייתי בבית ספר אבל חוץ מזה לא כפו עלי כמעט כלום. יכולתי לישון מתי שרציתי, ללכת כנערה עם מי שרציתי ולחזור באיזו שעה שבא לי, לא הלכתי לבית ספר כל פעם שלא רציתי ואמא שלי כתבה לי פתק ובאופן כללי לא התערבו לי בחיים יותר מדי. לא הייתה כפיה אבל גם לא היה קשר עם ההורים. הם לא סיפרו לי סיפורים מגיל מאוד צעיר, לא נתנו לי נשיקת לילה טוב ולא שיתפו אותי בעבודות הבית. האם כפיה מובנית בתוך קשר? אני מתכוונת, האם כאשר אני בקשר עם מישהו מבוגר או עם הילדים שלי, בעצם זה שאני מביאה את הרצונות שלי והצרכים שלי, יש כאן בהכרח סוג של כפיה ואם מוותרים על הכפיה מוותרים במובן מסויים גם על הקשר?

[יונת_שרון*]

אצלי זה נראה שזה עובד בדיוק הפוך: ככל שאני יותר בקשר עם הילדים, ככל שאני יותר נוכחת איתם, ככה יורד הצורך בכפיה על גווניה השונים. הדוגמה הכי פשוטה זה השכבה: אם משכיבים ילד עם סיפור או שיר או שיחה או סתם נמצאים איתו, אז לא צריך לכפות עליו ללכת לישון. אבל את בטח יכולה למצוא לבד דוגמאות לדברים אחרים שבהם זה עובד ככה.

לגבי הקריאה -- אם בעלך מוטרד מזה אז אולי כדאי שהוא זה שיפעל בתחום הזה בדרך שנראית לו טובה.

[כותבת*]

יונת, אני כל כך שמחה שאת כותבת כאן. את צודקת שבעלי אמור לעשות משהו בקשר לקריאה בעצמו, אבל מה שהוא יכול לעשות זה לרשום את הילד לבית ספר. אין לו רצון וזמן לנסות ללמד את הילד לקרוא והוא לא ממש אוהב את בית ספר אבל גם לא מתנגד לו.
אני זו שרוצה שהילדים יהיו בבית למרות שאולי כי אני מאוד רוצה את זה הוא יכול לקחת את הצד השני ו"לאיים" בשליחת הילד לבית ספר אם הוא לא ידע לקרוא.
לגבי הקשר, אם אני מעורבת וקשובה לילדים, החיים שלהם על כל חלקיהם חשובים לי. חשוב לי במה הם מתעסקים ושלא יראו יותר מדי שעות ביום טלויזיה, חשוב לי מה הם אוכלים וחשוב לי מתי הם הולכים לישון. אני יכולה לנסות לעשות כל דבר בצורה נעימה ובהסכמה אבל עדיין אני מכתיבה או משפיעה בעצם זה שיש לי דעה נחרצת, על חלק גדול מהחיים של הילדים שלי.
אצל ההורים שלי לא היה קשר עם הילדים לכן לא הייתה שום חשיבות בעיניהם למה אני אוכלת, מי החברים שלי ומה אני עושה בזמן שלי. זה לא שהם סמכו עלי אלא זה פשוט לא כל כך עניין אותם.
בכל אופן, עניין הקריאה החזיק מעמד יום אחד בו הילד קרא איתי חצי שעה. אתמול הוא כבר אמר שהוא לא רוצה וזה הגוף שלו והוא מחליט עליו והוא ילמד לקרוא כשהוא יחליט ועוד נאומים חוצבי להבות בסגנון.
אני מסכימה איתו לחלוטין אבל יש לו גם אבא. כנראה שלילד הזה לא יהיה לגמרי חינוך ללא כפיה . אמרנו לו שהוא צריך לחשוב על דרך אחרת בה הוא ילמד לקרוא בשנה הקרובה כי זה חשוב לאבא שלו והוא רואה בזה משהו הכרחי למי שגדל בחברה ובתרבות שלנו. הילד הציע שאחרי החופש הגדול נביא לו מורה פרטי שילמד אותו.

[לילה_טוב*]

אהובתי, אולי תספרי גם כמה הוא טוב במתמטיקה? גם לנו, אבל גם לו אולי, ולאבא שלו.
אבא שלו באמת רוצה שתלמדי אותו בכפייה? אולי תזכירי לו שהוא לא קורא ספרים בכלל?
שיש גם בבית ספר ילדים שלומדים או לפחות באמת יודעים לקרוא בגיל הרבה יותר מאוחר מכתה א'. רק זה או נעלם כי אף אחד לא באמת יודע, וכי הילד כאילו יודע, מן ידיעה לא אמיתית כזאת (אני לא יודעת להסביר אבל ראיתי את זה על ילדים) או שהוא מתויג כמתקשה וצריך בנוסף גם להתמודד עם התווית והתדמית הזאת על עצמו.
או שלחלופין תתארי לו מהזווית החיובית כמה מעצים זה ללמוד בעצמך, בזמן שלך, בקצב שלך, בכוחות עצמך! כמה זה חשוב.
טוב, בכל אופן, אני מזדהה עם המצוקה שלך. מכירה את זה שהם מתעקשים פתאום על משהו. עולה לי רעיון פתאום, אולי בסך הכול הוא רוצה להרגיש יותר מעורב ומשפיע? אולי אפשר לתת לו את זה בדרכים אחרות?
הרעיון של מורה פרטי נשמע מוזר אבל אולי זה פתרון. לא יודעת מה הייתי עושה. באמת מצב לא קל. זה נשמע כל כך מוזר פתאום, איך אפשר בכלל לכפות למידה, זאת אומרת, איך עושים את זה? זה נהיה לי כמעט בלתי נתפס. כלומר, ברור שאפשר להעביר חומר, אבל להכריח מישהו באמת ללמוד? איך?
(דרך אגב בדף על סרבול וכובד תנועה יש דיון מאוד מעניין בשאלה איך לעזור לילד בלי לגרום לו להרגיש מתקשה או בבעיה)

בקשר לעבודות הבית, אולי את יכולה לעשות אותן גם עכשיו מוקדם בבוקר או מאוחר בלילה אם יותר קל לך ככה?
בקשר לאוכל הלא בריא. את מצחיקה. את אוכלת ממש בסדר לדעתי. אני אוכלת מצוין לדעתי ועדיין פתאום חזרה לי הבטן יחד עם איזה שני קילואים והיום בבריכה (עם הביקיני החדש שלי..)לפחות שלושה אנשים שאלו אם אני בהריון. אז שאלו. מה אני אעשה. אפילו מצחיק אותי קצת.
זאת אומרת, אני משמרת מנטליות של רזה גם כשאני לא. בעיני אני נראית סבבה וזהו.
אני גם לא באמת יודעת איך לרזות. בדרך כלל, ככל שאני מנסה יותר כך המצב מחמיר.

<אני ממש מקווה שזו את, אחרת כל ההודעה שלי הזויה לגמרי>

[לילה_טוב*]

יש לי עוד מה להגיד על הריבים ועל יום שבת ואני גם חושבת על הקשר בין קשר לכפייה, אבל בינתיים אני פורשת.. לילה טוב.

[אמא_של_יונת*]

ברור שאפשר להעביר חומר, אבל להכריח מישהו באמת ללמוד? איך?
להכריח אולי אי אפשר, כי פעולת הלמידה מבוצעת על ידי הלומד ולא על ידי המלמד, אבל יש דרכים לעורר עניין ורצון ללמוד.
מורים טובים הם מורים שיודעים ליצור התעניינות גם במקום שהיא איננה מופיעה מעצמה.

[כותבת*]

תודה, תודה שזיהית אותי. אני לא יודעת איך להסביר למי שרגיל להגיד את האמת, כמה מרגש זה לכתוב את האמת ושיזהו אותי. כמעט כל החיים אני מעמידה פנים. אני לא יודעת אפילו מתי ולמה זה התחיל אבל אני תמיד מעמידה פנים שאני אחרת, שהחיים שלי אחרים.
לשכנים שלי אני מעמידה פנים שתמיד או כמעט תמיד נורא טוב לי עם הילדים בבית ושאנחנו לא אוכלים חטיפים ונקניקיות, לאמא שלי אני מעמידה פנים שאני הרבה יותר סבלנית לילדים ממה שאני באמת ואני כועסת עליה על דברים שאני בעצמי עושה. עולות לי עוד מלא דוגמאות שכתבתי אבל החלטתי שיש גבול גם לחשיפה בשלב הזה ומחקתי.
והנה פתאום בגיל ארבעים צמחו לי חברות שאני לא צריכה להעמיד פנים מולן. זה מדהים אותי.

[כותבת*]

מורים טובים הם מורים שיודעים ליצור התעניינות גם במקום שהיא איננה מופיעה מעצמה.
אני לוקחת את המשפט הזה ומתפללת למצוא מורה כזה שידע ליצור התעניינות, אם בכלל נלך על האופציה הזאת שגם בעיני היא מוזרה.
הייתה לנו שיחה מעניינת על הקריאה (לי ולבעלי). זה נכון שהוא עצמו לא קורא ספרים. האמת שהוא ממש דיסלקט.
הוא החליט כבר מזמן (ואני נוטה להסכים איתו) שהילד הבכור שלו מאוד דומה לו.
יש לשניהם חוש טכני מאוד מפותח וראיה מרחבית מדהימה, שניהם מאוד יצירתיים וממציאים דברים כל הזמן, שניהם לא מסוגלים לקבל מרות ואם הם רק מריחים שמישהו מכריח אותם או מחליט בשבילם הם נלחמים בכל הכח ובאופן כללי דרך החשיבה שלהם באמת דומה.
בעלי טוען שהוא לא היה לומד לקרוא ולכתוב אם לא היו מלמדים אותו כי זה קשה לו והוא לא אוהב לעשות דברים שקשה לו איתם. הוא נתן דוגמא מעצמו לגבי משהו שהוא היה מאוד רוצה ללמוד וממש מפריע לו בחיים שאין לו את זה ועדיין הוא לא למד את זה עד היום כי קשה לו ולא נוח ללמוד חומר עיוני והוא לא יכול להביא את עצמו לשבת ולהתרכז.
לטענתו, גם אם הילד מאוד ירצה לדעת לקרוא וגם אם ממש יפריע לו שהוא לא יודע לקרוא בחברה של קוראים וכותבים הוא לא יזום ללמוד את זה כי הוא מעדיף לשחק כדורגל ולעשות דברים שהוא טוב בהם.
אני מרגישה שהוא יכול ללמוד לקרוא גם בגיל שתים עשרה וזה בסדר גמור מצידי. אולי דווקא אם נדחף אותו לזה, גם הוא יחשוב שלימוד עיוני זה קשה ולא מעניין. אם הוא יצליח להסתדר בלי קריאה וכתיבה, סימן שיש בו הרבה יכולות אחרות...
כל כך טפשי למדוד זמנים של התפתחות. כאילו בגיל שלושים יהיה משנה לו מתי הוא למד לקרוא.

[לילה_טוב*]

חוץ מזה הוא שומע המון סיפורים, לא? זאת אומרת שזה מעניין אותו. ובאיזשהו שלב הוא ירצה לבד. וגם זה אומר שהוא כל הזמן חשוף לזה ולדעתי אין סיכוי שזה לא יבוא מתישהו.

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

כנראה נכנסתי לבלוז הרגיל של השבת. יש כאלה שבדיכאון אחרי לידה, אני בדיכאון של סופשבוע. שמעתם פעם על מישהו שיותר אוהב את יום ראשון מאשר את השבת?
אהה. זה כל כך ברור.
בשבת הכל צף.
כל מה שהודחק באמצע השבוע ובכלל בחיים, בשבת, גם אם לא שומרים שבת
יש איזה שקט שנותן מרווח לדברים לעלות.
מזדהה.

[כותבת*]

הי, שלום כוסמת. אני חושבת שזה כן קשור קצת לשמירת שבת. אני לא שומרת שבת דתית אבל בשבת אני לא מבשלת או מכבסת ובאופן כללי נחה. יש משהו מאוד חזק ונעים בלקום בבוקר בבית נקי ולדעת שארוחת צהריים מוכנה במקרר ואין כביסה ואפשר לקרוא עיתונים ולשחק עם הילדים.
דווקא ביום הנינוח הזה, כמו שאת אומרת,
יש איזה שקט שנותן מרווח לדברים לעלות.
אני חושבת עכשיו שאפשר לתפוש את הדברים שעולים כמו שהרגשתי עד עכשיו כ"דיכאון של סופשבוע" ואפשר להבין שהדברים שעולים, לפעמים מקשים אבל אם אין להם את הזמן שלהם לעלות לתודעה, הם יפרצו בזמן הכי פחות מתאים ובצורה הכי הרסנית.
אף פעם לא חשבתי על הנימוק הזה ליום מנוחה בשבוע.

בעניין הקריאה - החלטתי להפסיק לדוש כל הזמן במה אני חושבת וכמה טוב זה שלא אומרים לילדים מה לעשות ומה ללמוד.
זה לא עושה טוב לאף אחד. יש לילד גם אבא ומשלל סיבות שלו ובעיקר מאהבה ואחריות אמיתית לילד, חשוב לו שהילד ילמד לקרוא.
אז צריך לחשוב על דרך. הילד הציע מורה פרטי (עם דגש על בן) שנראה לי די הזוי אבל כמו שלילה אומרת, אם נמצא מישהו נחמד ומעניין זה יכול ללכת.

[רסיסים_של_אור*]

כותבת אהובה ויקרה, אני קוראת אותך ובודקת שוב ושוב שלא אני כתבתי כאן חלקים שלמים מהדברים.
אני לא אתחיל לצטט כי זה יצא כמו להעתיק חצי מהבלוג.

נושמת עמוק ותקועה בעיקר בקטע הזה של הקריאה אבל עוד יותר בתיוג הזה שהאבא מלביש על הילד. לי אישית זה נקרא כאילו לאבא יש סטיגמה לגבי עצמו, משהו שהוא מעולם לא התמודד איתו מבחינה רגשית והוא רוצה בכל הכח למנוע את זה מהבן שלו.
אבל נניח שאנחנו באמת הולכים על הקטע האורגני, ניח שמבחינה גנטית הוא הוריש לילד שלו דיסלקטיות (ויש לי הרבה ספק לגבי זה...) - אני מוכנה לחתום על זה שחלק ניכר מהדימוי העצמי של האבא כרוך בד בבד עם העובדה שהוא היה בתוך המערכת. וששם, בתוך המערכת לחצו עליו והראו לו כמה הוא נחשל לעומת אחרים.
יש לי קרובי משפחה מאד מאד קרובים שהם דיסלקטיים, זה תחום שיושב לי חזק מאד על הנשמה והלב וכשלמדתי באוניברסיטה היה לי נורא חשוב לחטט בפצע הזה. מרגיש לי שאחת המתנות הגדולות ביותר שאפשר לתת לילד שאולי קשה לו עם רכישת הקריאה והכתיבה זה דווקא החינוך הביתי.
יש לי אחיינית בת 10 כמעט שחייה הפכו לגהנום מאז הוכנסה לבית ספר ועברה מיליון ואחד אבחונים. הדימוי העצמי שלה צנח לרצפה.
האחות שלה, רק בכיתה א' וכבר נשלחה אף היא לאבחון דידקטי וכו'. אחותי אומרת באופן חד משמעי שברור לה שהילדה פשוט עדיין לא בשלה לכל הקטע הזה של הקריאה ושממש לא בא לה להכנס איתה לעוד מסכת של אבחונים.

מצד שני, יש באמת איזה אישו עם הקריאה. קשה כל-כך להרפות מזה. אולי רק חשוב לי להראות לך ולכם איך זה יכל להראות בתוך מסגרת... וגם להגיד לך שדווקא הילד שלך, כל-כך יודע מה הוא רוצה מעצמו, כל-כך יודע להשקיע את כל כולו במשהו שהוא אוהב וחשוב לו וכמה הייתי מוכנה להתחלף איתו ולהיות חדורת מוטיבציה ורצון לעשות משהו אחד, יחיד ומיוחד ולא להתפזר לאלף כיוונים ולהרגיש כל הזמן שיש משהו שאני מפספסת מעצם זה שבחרתי לעשות משהו אחר.

ועוד משהו שנגע בי ישר לנשמה - הקטע הזה של להציג לעולם כמה טוב לנו עם הילדים בבית. אני אישית מרגישה שזה גומר אותי. שבוע שעבר הגעתי לבריכה, עייפה, עצבנית וזקוקה מאד מאד לתמיכה, איכשהו יצא שפתאם פגשנו כל מיני אמהות חדשות והן התחילו לשאול אותי לגבי המסגרות של הילדים. כשהסברתי שהם איתי בבית (בחצי קול מנסה להחליק את זה בלתי מורגש...) ישר התחילו קולות ההתפעלות וההתפעמות מהר חתכתי את זה ועניתי בחיוך שהיום אנחנ דווקא ביום שאני שוקלת לשלוח אותם לפנימיה צבאית באלסקה הרחוקה.
כאילו אם אנחנו איתם בבית, אסור לנו לקטר. אסור לנו אפילו לרגע אחד להרגיש חנוקות. להרגיש שנמאס לנו שאנחנו רוצות חופש או סתם לאכול ארוחה אחת בלי "אמא תמזגי לי, אמא תפרסי לי, אמא הוא שר עליי שירים אמא הוא בועט בי מתחת לשולחן אמא אוף, שוב הכנת עוף שאני לא אוהב וכו' וכו' וכו'...".
לפעמים מרגיש לי שאם אני אתחיל קצת לשחרר קיטור ישר יגידו לי:"נו, זה הרי ברור, את חייבת לשלוח אותם למסגרות" והמלכוד הזה יכול להכניס אותי אישית לסחרור חסר תוחלת. אני לא רוצה לשלוח אותם למסגרות, אני רק רוצה קצת לפרוק, קצת להרגיש נורמלית, קצת לשמוע שאצל כולם גם רבים ושאמהות אחרות גם עייפות וגם צועקות לפעמים ועוד ועוד. כמה אויר זה יכול לתת לי, כמה כוחות להמשיך בשגרה ואולי אפילו לבא אליה ממקום הרבה יותר רך, מחייך ונושם.

תודה על הכתיבה שלך

[רסיסים_של_אור*]

וחוצמזה חייבת להגיד לך שאני מסתכלת עלייך תמיד בהערצה, איך הצלחת כל-כך לרזות ומתי לעזאזל אני אמצא רצון וכח לעשות את זה גם...

[בתנועה_מתמדת*]

_אהה. זה כל כך ברור.
בשבת הכל צף._

רציתי לומר שגם אני מזדהה מאד עם התחושה הזו. אמנם הבעל בבית בסוף השבוע וזה לכאורה מקל, אבל יש גם איזשהי הפרה של האיזון והדינמיקה היומיומית שגם אותי מערערת בסופשבוע וגורמת לי לקום הרבה פעמים בשבת בבוקר עם פרצוץ חמוץ (מאד משונה בעיני הסובבים). שמחה לשמוע שאני לא לבד!!!

ועוד משהו שנגע בי ישר לנשמה - הקטע הזה של להציג לעולם כמה טוב לנו עם הילדים בבית

אחרי המילים החכמות והנהדרות של רסיסים תמיד קשה לי לכתוב כי אני מרגישה פתאום מה זה עילגת (-:

אז רק אומר שאני מצטרפת לכל מה שהיא כתבה לך, ומוסיפה-
לאחרונה כשאני עומדת מול תגובה נוסח "שיואווו!!! איזה אומץ יש לך! איך את מסוגלת להיות איתם לבד כל היום?" אני עונה "זה מורכב ומ-א-ת-ג-ר(לוקחת נשימה עמוקה)....אבל מתגמל" כדי שמי שקצת רגיש יבין שלא מדובר פה על איזה משהו בעל ניחוח של אידיליה (ושאני שומרת את הפנימייה באנגליה תמיד כאופציה (-:), אבל שזה לגמרי מתוך בחירה ואני עד לרגע זה לא מתחרטת עליה.

אני לא רוצה לשלוח אותם למסגרות, אני רק רוצה קצת לפרוק
אולי צריך לשקול משפט זה כמתאים להדפסת סטיקרים, חולצות, מגנטים וכו', להפצה בין בני משפחתנו, חברינו ומכרינו.

(ושתקום האשה העובדת שילדיה במסגרות שלא קשה לה לתמרן בין הדברים ולהשאר שפוייה).

@}

[לילה_טוב*]

אז מה, עכשיו ש"עלינו עלייך" לא תכתבי יותר?

הפנימייה באנגליה
אם זה הוגוורטס אז אצלנו ירוצו בשמחה..(מהמטה שלנו היא עוד לא יצאה אבל להוגוורטס היא כבר הולכת כפרה עליה)

[טליה_טקאוקה*]

כאילו אם אנחנו איתם בבית, אסור לנו לקטר
תודה רבה על כל מה שכתבתן...זה מאד עוזר לדעת שאני לא היחידה שמרגישה כך...
נו, זה הרי ברור, את חייבת לשלוח אותם למסגרות"
זה מה שאני שומעת מהסביבה וגם מבן זוגי היקר...p-:
תמשיכי לכתוב! @}

[כותבת*]

בתנועה מתמדת , גם אצלינו יש הפרה שלי האיזון והדינמיקה היומיומית כנראה. את ממש לא לבד בעניין הזה. נדמה לי שאפילו קראתי על זה בהרחבה באיזה דף כאן.
חוץ מזה, נראה לי שכולנו מרגישות עילגות אחרי רסיסים. (חוץ מ לילה טוב כמובן)

זה מה שאני שומעת מהסביבה וגם מבן זוגי היקר
הי טליה, גם אני שמעתי את זה מבן זוגי במשך הרבה זמן. עכשיו התחלנו לדבר רק על הקריאה כך שזה שיפור גדול מבחינתי.

אני לא מצליחה להגיע למחשב מרוב שהחיים הרבה יותר מעניינים כרגע. היה לי יום קסום ומיוחד ביום רביעי ואחר כך באמת לא הצלחתי לחשוב מה לכתוב. תמיד היו לי חברות נשים יותר מחברים גברים אבל אף פעם לא הרגשתי כזאת עוצמה נשית כמו שהרגשתי ביום רביעי.
במאמר מוסגר, אני חייבת לכתוב שיום רביעי תמיד היה היום הטוב שלי. גם נולדתי ביום רביעי.
אני שולחת מכאן תודה לנשים היקרות מאוד שעברו איתי חוויה מרגשת של מעגל נשים מעניין, מרגש ומעורר מחשבה. מומלץ לכל הנשים באשר הן.

לפני שהגענו לשם, נרדמתי בצהריים וחלמתי חלום. בחלום ישבנו בחדר על ספסלים בנויים ונמוכים וכל החדר היה חום. אני הייתי מאוד עייפה והרגשתי שם חם ונעים ונרדמתי. לרגע התעוררתי ואז נגשה אלי בעלת המקום ואמרה לי : "אני רואה שאת מאוד עייפה, בואי הכנתי לך מיטה" הלכתי איתה לחדר אחר ובחדר מיטה מוצעת ונעימה. ברגע שנשכבתי עליה הרגשתי שזה מקום טוב בשבילי ונרדמתי לשינה עמוקה ושלווה.
כשהגענו למעגל, הוכיתי בהלם שהחדר באמת היה חום לגמרי. אני זוכרת שהתפלאתי בחלום למה שהחדר יהיה כל כך חום.
תודה לבעלת המקום שהיא כזאת מקסימה ומעניקה בחלום ובמציאות.

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

החלום מדהים...
יונג הרי מפרש את החלום כך שכל דמות היא חלק מהחולם
ולכן נראה לי מהחלום שחלק בך מאפשר לחלקים אחרים בך סופסוף להגיע הביתה, לנוח...
(ודרך אגב, זיהיתי מזמן אבל שתקתי...(-: וגם אני רוצה לבוא למעגל הזה!!!).

[כותבת*]

סוף סוף הגענו ליציבות משפחתית. הילדים קצת גדלו, הבנות די חברות ומאוד מפנקות את הבנים, הבנים חבורה שכזאת. רבים הרבה אבל לאחרונה גם משחקים לא פחות. הגדולים מתחרים על תשומת הלב של הקטן והוא מרחף לו כפרפר מפרח לפרח - מאח לאחות ומקבל חיבוקים, העפות באויר ודיגדוגים מכולם.
אחרי שהקטן נולד הרגשתי שאני לא רוצה עוד ילד. בעלי הרגיש כך עוד לפני אם כי התלבט ועכשיו הוא ממש לא רוצה. אני מרגישה שלמה ונינוחה עם הילדים שיש לי. נהנית לראות את הדינמיקה המשפחתית בין כולם ולרוב, רווה הרבה נחת.
וכל ההקדמה הזאת באה כי אני חושבת על אמצעי מניעה. לא כל יום אבל בהחלט די הרבה אני מתלבטת בעניין. לקחת גלולות? להתקין איזה חפץ זר בגוף שלי? לעשות ניתוח? כל הרעיונות האלה נראים לי מזעזעים באותה מידה. האמת שעוד ילד נראה הרבה יותר טוב מכל השיטות שהמציאו כדי שנשים לא יכנסו להריון אבל באמת טוב לי ככה.
מה לעשות?
הכי הכי רע בעיני להגיע למצב של התלבטות אם לעשות הפלה. רק מלחשוב על זה אני מתכווצת.
אז מה הכי נכון?
מה הכי פחות נורא?
אין לי תשובות כרגע ואני מושכת זמן. אולי נצליח למשוך מספיק זמן עד שהגיל יעשה את שלו. מאיזה גיל כבר לא נכנסים להריון?

[לילה_טוב*]

ביום חמישי חשפה אותי ליאת סקיפי לרעיון שמחזור הוא ממש לא דבר טוב וטבעי לגוף הנשי.
במאמר שהיא קראה, שיעור בחקלאות, מציע הכותב זריקה שמקבלים פעם בשלושה חודשים, ומבטלת גם את הביוץ וגם את המחזור. הוא טוען שההורמון שמוזרק (שכחתי את השם) פחות מזיק מאלה שבגלולות. ושהיתרון הוא שגם אין מחזור.
באופן אינסטינקטיבי לא בא לי להכניס הורמונים לגוף בכלל. אבל באמת מה שגרם לכך שלנשים בעבר כמעט לא היה מחזור היתה העובדה שהן כל הזמן היו בהריון או היניקו.
אין לי רעיונות ממש טובים. אני יכולה לספר לך בעל פה (מחמת צניעותי המופלגת..) איך אנחנו מסתדרים לא רע כבר כמה שנים, בלי שום אמעי מניעה כמעט ( לפעמים קונדומים) ובלי אף הריון לא רצוי.
מעניין אותי ( אולי לוטם מרווני יודעת, או צפריר) אם יש ברפואה הטבעית צמחים שעוזרים בכיוון הזה.

[כותבת*]

פתאום גיליתי את הבלוג הזה מפעם. טוב, אז הילד כבר יודע לקרוא וכשנופל לידיו ספר מעניין הוא מבלה איתו את כל היום, גם רוב הדברים האחרים השתנו. מעניין לקרוא ולהזכר. @}

[תמרול_ה*]

איזה יופי... האם עשה זאת עם המורה הזכור לטוב או אחרת?
ואולי תספרי עוד קצת?
אוהבת לקרוא אותך...