על ידי רועי_שרון* » 27 אוגוסט 2001, 01:44
לגבי תהליך קבלת ההחלטה שעברנו יונת כבר תיארה למעלה. אבל אני רוצה בכל זאת להתייחס לפן מסויים מתוך התהליך הזה במילותי שלי.
במסגרת עבודתי למדתי שלרוב הבעיות הלא-טכנולוגיות (נניח, החלטה על אסטרטגיה, או יחסי עבודה, או יחסים על לקוח) יש מאפיין משותף: לכל אחת מהן יש מספר חזיתות של התמודדות, ובדרך כלל צריך לטפל ברוב החזיתות (ולפעמים בכולן) על מנת להשיג הצלחה בפתרון הבעיה. לדוגמא, להחלטה אסטרטגית (נניח, הכיוון העתידי של חברה מסחרית), יש חזית של יחסי ציבור, חזית של המשקיעים בחברה, חזית של הדירקטוריון, חזית של שכנוע העובדים בחברה להצטרף למהלך, חזית של הנדסת מבנה החברה כך שיתאים לביצוע המהלך, חזית מימונית, ועוד. לטיפול בכל אחת מהחזיתות הללו צריך להשתמש בכלים שונים ובלוחות זמנים שונים. צריך לתכנן כל אחת מההתמודדויות בנפרד, אבל לוודא שהתמונה הכוללת לא נעלמת. בדרך כלל לא מצליחים לטפל בכל החזיתות, כי אין מספיק זמן ואנרגיות לעשות כן. צריך להיות מודעים לכך מראש כדי לתכנן נכון עם אילו חזיתות מתמודדים עד חורמה, ועל אילו מוותרים מראש.
למה כל זה רלוונטי? כי גם ההחלטה לעשות חינוך ביתי היא החלטה רבת חזיתות. יש לה חזית אידיאולוגית, חזית פסיכולוגית, חזית אדמיניסטרטיבית, חזית מימונית, חזית של חיברות, חזית של התמודדות עם הקרובים, ועוד. כל החזיתות הללו דורשות התמודדות, מציגות בעיות, דורשות תשומת לב. זו הרבה עבודה וזה יכול להיות מתיש מאד, לכן חשוב לא להשקיע מדי הרבה בחזיתות שבהן התמורה על ביצוע מוצלח של ההתמודדות (בהנחה שזה בכלל אפשרי) נמוך. חזית אחת כזו היא ההתמודדות עם הקרובים (אלו שחושבים -- בצדק או שלא -- שיש להם דריסת רגל בהחלטה הזו).
הסיבה שההתמודדות בחזית הזו מיותרת מראש לדעתי, היא שהתמורה שם מאד נמוכה. הסיכוי לשכנע אותם בצדקת דרכך הוא אפסי. אלו שתומכים בך עושים את זה כי כאלה הם -- תומכים. רוב הסיכויים שהם היו תומכים בך גם אם היית מחליטה שלא לעשות חינוך ביתי. הם מעולים בשביל להרגיש טוב עם עצמך, אבל הם לא יוסיפו לך כמעט בכלל מידע רלוונטי. אלו שלא תומכים ימשיכו לא לתמוך עד שתהיה הצלחה מוכחת, וגם אז יכול להיות שלא יתמכו. אבל הם קצת דומים בעיני לקיביצרים -- אותם אלו שעומדים מאחורי השחקנים (נניח, במשחק שח), ומנתחים בינם לבין עצמם את מהלכי המשחק. יש הבדל ענק בין לבקר לבין לעשות -- מעט אנשים עושים, ואילו הרבה אנשים מבקרים. אלו שמבקרים יכולים לעשות זאת במלים יפות, חזקות, ברורות, מנוסחות היטב, אבל הם לא מסוגלים לבקר מתוך עמדה של מי שעשה את זה. וזו בדיוק הבעיה שגלומה בביקורת שלהם. (מכירה את המשפט "אל תשפוט אדם לפני שתגיע למקומו"?) הם לא יכולים לתרום לך כמעט שום מידע רלוונטי.
אז למה להתעסק בכלל עם הקבוצה הזו? הם הרי לא יכולים לעזור לנו בהבנת הדילמות שלנו, הבנת הפתרונות האפשריים, הבנת הקשיים שלנו, הבנת האנרגיות שאנחנו מקבלים מזה. הרי אם הם היו מסוגלים לעזור לך אז הם לא היו מקשים עליך בתקופה בה מה שהיית צריכה זו תמיכה בלתי מסוייגת, נכון? אז למה להתעסק איתם? כי הם קרובים, וחשוב לנו הקשר איתם.
אז אם הסכמנו על זה שהם לא עוזרים לנו, אבל שאנחנו רוצים לשמור על הקשר איתם, (ואולי גם בעתיד, אחרי שקצת יבינו יותר לעומק את הבחירה שעשינו אז אולי גם יוכלו לעזור לנו), אז הנה דרך אחת אפשרית להתמודדות בחזית הזו כמעט ללא השקעת מאמץ: תני להם לדבר. באמת, פשוט תני להם לדבר. תהיי כמו השפופרת שכל מה שנכנס אצלה בצד אחד יוצא מהצד השני ללא השארת שום חותם שהוא. אפשר אפילו לעודד אותם במשפטים כמו "כן, אני באמת מתלבטת בזה" או "זה כיוון מעניין מאד; אני אצטרך לחשוב על זה". אל תעני להם. רק תעודדי אותם לדבר. הם יפרקו את מה שרצו להגיד, וירגישו שהקשבת להם. הם יגידו לעצמם "אולי הצלחתי להחדיר קצת שכל בקודקודה. היא לא כל כך אטומה כמו שחשבתי קודם לכן." והם יהיו מאושרים שיכלו לנצל את השפעתם עליך בשביל לעזור לך (הם באמת מתכוונים לטוב).
אחר כך הם יראו שאת הולכת בדרכך שלך, ויחשבו "למה אני בכלל טורח לדבר איתה, היא במילא עושה מה שהיא רוצה בסוף. מזל שהילד שלה כל כך אינטליגנטי, כי אחרת היה עלול להגרם לו נזק. הידע שלו באמת מרשים, והוא גם מתַקשר יפה. מעבר לגילו. אולי היא בכל זאת עושה איתו משהו נכון. זה בטח העצה שנתתי לה בזמנו על זה שכדאי שהיא לפחות תקפיד שהוא ידע כל מה שמופיע בסילבוס של משרד החינוך."
לזה קוראים "לא מתווכחים עם הצלחה". ומה יקרה אם הנורא מכל יקרה ולא תצליחי? אז תקפלי את האוזניים שלך, ותגידי "אוי אני כל כך מצטערת, צדקתם מההתחלה, לא הייתי צריכה לעשות את זה, מי יודע איזה נזק גרמתי לילד, צלקות נפשיות שישארו אצלו לעד. רק אתם תוכלו לעזור לי עכשיו -- אני לא סומכת על אף אחד אחרי שרק אתם צדקתם כל כך." נו, והם לא יעזרו?
לגבי תהליך קבלת ההחלטה שעברנו יונת כבר תיארה למעלה. אבל אני רוצה בכל זאת להתייחס לפן מסויים מתוך התהליך הזה במילותי שלי.
במסגרת עבודתי למדתי שלרוב הבעיות הלא-טכנולוגיות (נניח, החלטה על אסטרטגיה, או יחסי עבודה, או יחסים על לקוח) יש מאפיין משותף: לכל אחת מהן יש מספר [b]חזיתות[/b] של התמודדות, ובדרך כלל צריך לטפל ברוב החזיתות (ולפעמים בכולן) על מנת להשיג הצלחה בפתרון הבעיה. לדוגמא, להחלטה אסטרטגית (נניח, הכיוון העתידי של חברה מסחרית), יש חזית של יחסי ציבור, חזית של המשקיעים בחברה, חזית של הדירקטוריון, חזית של שכנוע העובדים בחברה להצטרף למהלך, חזית של הנדסת מבנה החברה כך שיתאים לביצוע המהלך, חזית מימונית, ועוד. לטיפול בכל אחת מהחזיתות הללו צריך להשתמש בכלים שונים ובלוחות זמנים שונים. צריך לתכנן כל אחת מההתמודדויות בנפרד, אבל לוודא שהתמונה הכוללת לא נעלמת. בדרך כלל [b]לא מצליחים[/b] לטפל בכל החזיתות, כי אין מספיק זמן ואנרגיות לעשות כן. צריך להיות מודעים לכך מראש כדי לתכנן נכון עם אילו חזיתות מתמודדים עד חורמה, ועל אילו מוותרים מראש.
למה כל זה רלוונטי? כי גם ההחלטה לעשות חינוך ביתי היא החלטה רבת חזיתות. יש לה חזית אידיאולוגית, חזית פסיכולוגית, חזית אדמיניסטרטיבית, חזית מימונית, חזית של חיברות, חזית של התמודדות עם הקרובים, ועוד. כל החזיתות הללו דורשות התמודדות, מציגות בעיות, דורשות תשומת לב. זו הרבה עבודה וזה יכול להיות מתיש מאד, לכן חשוב לא להשקיע מדי הרבה בחזיתות שבהן התמורה על ביצוע מוצלח של ההתמודדות (בהנחה שזה בכלל אפשרי) נמוך. חזית אחת כזו היא ההתמודדות עם הקרובים (אלו שחושבים -- בצדק או שלא -- שיש להם דריסת רגל בהחלטה הזו).
הסיבה שההתמודדות בחזית הזו מיותרת מראש לדעתי, היא שהתמורה שם מאד נמוכה. הסיכוי לשכנע אותם בצדקת דרכך הוא אפסי. אלו שתומכים בך עושים את זה כי כאלה הם -- תומכים. רוב הסיכויים שהם היו תומכים בך גם אם היית מחליטה שלא לעשות חינוך ביתי. הם מעולים בשביל להרגיש טוב עם עצמך, אבל הם לא יוסיפו לך כמעט בכלל מידע רלוונטי. אלו שלא תומכים ימשיכו לא לתמוך עד שתהיה הצלחה מוכחת, וגם אז יכול להיות שלא יתמכו. אבל הם קצת דומים בעיני לקיביצרים -- אותם אלו שעומדים מאחורי השחקנים (נניח, במשחק שח), ומנתחים בינם לבין עצמם את מהלכי המשחק. יש הבדל ענק בין [b]לבקר[/b] לבין [b]לעשות[/b] -- מעט אנשים עושים, ואילו הרבה אנשים מבקרים. אלו שמבקרים יכולים לעשות זאת במלים יפות, חזקות, ברורות, מנוסחות היטב, אבל הם לא מסוגלים לבקר מתוך עמדה של מי שעשה את זה. וזו בדיוק הבעיה שגלומה בביקורת שלהם. (מכירה את המשפט "אל תשפוט אדם לפני שתגיע למקומו"?) הם לא יכולים לתרום לך כמעט שום מידע רלוונטי.
אז למה להתעסק בכלל עם הקבוצה הזו? הם הרי לא יכולים לעזור לנו בהבנת הדילמות שלנו, הבנת הפתרונות האפשריים, הבנת הקשיים שלנו, הבנת האנרגיות שאנחנו מקבלים מזה. הרי אם הם היו מסוגלים לעזור לך אז הם לא היו מקשים עליך בתקופה בה מה שהיית צריכה זו תמיכה בלתי מסוייגת, נכון? אז למה להתעסק איתם? כי הם קרובים, וחשוב לנו הקשר איתם.
אז אם הסכמנו על זה שהם לא עוזרים לנו, אבל שאנחנו רוצים לשמור על הקשר איתם, (ואולי גם בעתיד, אחרי שקצת יבינו יותר לעומק את הבחירה שעשינו אז אולי גם יוכלו לעזור לנו), אז הנה דרך אחת אפשרית להתמודדות בחזית הזו כמעט ללא השקעת מאמץ: תני להם לדבר. באמת, פשוט תני להם לדבר. תהיי כמו השפופרת שכל מה שנכנס אצלה בצד אחד יוצא מהצד השני ללא השארת שום חותם שהוא. אפשר אפילו לעודד אותם במשפטים כמו "כן, אני באמת מתלבטת בזה" או "זה כיוון מעניין מאד; אני אצטרך לחשוב על זה". אל [b]תעני[/b] להם. רק [b]תעודדי[/b] אותם לדבר. הם יפרקו את מה שרצו להגיד, וירגישו שהקשבת להם. הם יגידו לעצמם "אולי הצלחתי להחדיר קצת שכל בקודקודה. היא לא כל כך אטומה כמו שחשבתי קודם לכן." והם יהיו מאושרים שיכלו לנצל את השפעתם עליך בשביל לעזור לך (הם באמת מתכוונים לטוב).
אחר כך הם יראו שאת הולכת בדרכך שלך, ויחשבו "למה אני בכלל טורח לדבר איתה, היא במילא עושה מה שהיא רוצה בסוף. מזל שהילד שלה כל כך אינטליגנטי, כי אחרת היה עלול להגרם לו נזק. הידע שלו באמת מרשים, והוא גם מתַקשר יפה. מעבר לגילו. אולי היא בכל זאת עושה איתו משהו נכון. זה בטח העצה שנתתי לה בזמנו על זה שכדאי שהיא לפחות תקפיד שהוא ידע כל מה שמופיע בסילבוס של משרד החינוך."
לזה קוראים "לא מתווכחים עם הצלחה". ומה יקרה אם הנורא מכל יקרה ולא תצליחי? אז תקפלי את האוזניים שלך, ותגידי "אוי אני כל כך מצטערת, צדקתם מההתחלה, לא הייתי צריכה לעשות את זה, מי יודע איזה נזק גרמתי לילד, צלקות נפשיות שישארו אצלו לעד. רק אתם תוכלו לעזור לי עכשיו -- אני לא סומכת על אף אחד אחרי שרק אתם צדקתם כל כך." נו, והם לא יעזרו?