על ידי מרב_סגל* » 17 אוגוסט 2002, 19:57
אני כותבת כדי להתלבט בקול רם, ואשמח מאד מאד לקרוא תגובות.
המצב שלי די דומה למה שתיארה רותי בשנה שעברה. אנחנו נמצאים כעת בארה"ב, ואני בבית עם בתי בת השלוש וחצי והתינוק, בן חודשיים וחצי. בתי הלכה בשנה שעברה לגן קו-אופ (השתתפות פעילה של ההורים, בין היתר ההורים משמשים, בסבב, כעוזרי הגננת). הגן פעל פעמיים בשבוע למשך שעתיים וחצי והחל מספטמבר הקרוב - שלושה ימים בשבוע למשך שעתיים וחצי.
שלחתי אותה לגן כי הרגשתי שהיא רוצה להיות עם ילדים על בסיס קבוע, ובגיל הזה כבר אין כאן קבוצות משחק שנפגשות באופן קבוע ושבועי. החוויה שלה בגן היתה מרה-מתוקה: מצד אחד, החבר הכי טוב שלה נמצא אתה בגן והיא רכשה עוד שני חברים. מצד שני, היא מאד אינדיבידואליסטית ואוהבת ורגילה לעשות דברים בקצב שלה וכשהיא מחליטה לעשות אותם - והיה לה קשה עם circle time ועם מעבר בהוראת הגננת מפעילות לפעילות. בקיצור, שמחתי שהיא לא הולכת לגן יותר שעות ויותר ימים ומצד שני כששאלתי אותה על הגן היא הביעה רצון להמשיך ללכת אליו.
היה לנו כיף להיות ביחד ביתר השבוע ואני מבחינתי מעונינת להמשיך בסידור הזה - שבו היא אתי במשך מרבית השבוע. אלא שלפני חודשיים וחצי נולד אחיה הקטן, בדיוק לקראת חופשת הקיץ. חם כאן נורא - בערך כמו בתל אביב באוגוסט ולפעמים יותר (ניו ג'רזי המהבילה בקיץ והקפואה בחורף - תענוג מפוקפק) וכיון שהילדה לא מתעוררת לפני שמונה וחצי - תשע בבוקר, ומתנהלת באיטיות - אין אפשרות לצאת לפארק לפני החום. יש לה בייבי-סיטר שהיא מאד אוהבת ומהווה מעין תחליף סבתא, והיא היתה באה לשלוש שעות פעמיים-שלוש בשבוע ומפנה קצת זמן לי ולנועה לעשות דברים ביחד, אבל היא כעת בחופשה כך שהבעיה שלנו החריפה.
הבעיה היא שאני מרגישה שנועה פשוט מטפסת על הקירות בבית, יכולת הריכוז שלה ירדה לאפס והיא משתעממת תוך שניות מכל דבר. היא הפסיקה לצייר ומבקשת כל הזמן לראות וידאו. היא אמרה לי בפירוש שהיא שונאת את התינוק ורוצה שהוא ילך (או- קיי, טוב שהיא מחצינה את הרגשות ולא טומנת אותם במעמקי נפשה, שיתפרצו במועד מאוחר יותר...) ושהיא רוצה ללכת לגן. ואין עכשיו גן. היא מתמרדת ובוכה על כל שטות ולחלוטין לא מקשיבה יותר למה שאומרים לה. פשוט מתעלמת. היא בוכה כשהוא יונק וכבר החטיפה לו כמה מכות שהתחילו כליטופים. בקיצור - הילדה במשבר. נשמות טובות שגם סלדו מתקופת ההנקה הארוכה, מהשינה המשותפת ומהנשיאה במנשא - שלה ועכשיו של התינוק - (אמא שלי, גיסתי - במלים אחרות) מבהירות לי ששליחת הילדה לגן "כמו שצריך" - כלומר מהבוקר עד אחר הצהרים המאוחר - תפתור את הבעיה אחת ולתמיד (הנשמות הטובות מגדילות עשות ומציעות, לפחות אמא שלי במקרה הזה, לשלוח גם את התינוק "לגן" וללכת לעבוד, "תעשי משהו עם עצמך סוף סוף. את מתבזבזת").
אני אמנם לא מקשיבה לנשמות טובות (למרות שבניגוד לרצוני שביב ממה שהן אומרות בכל זאת חודר למוחי ומתיישב שם, להכעיס) אבל אני מתלבטת. אולי עדיף לנועה, לפחות בחודשים הראשונים הקשים האלה, ללכת לגן למשך כל היום, להתרחק ממקור הקונפליקט? מצד שני, יש לי בראש אידאל של סביבה ביתית עתירת גירויים, טיולים סתוויים בפארקים, ביקורים בספריה, במוזיאון וכו'. האידאל שלי אומר שהתינוק רק ירוויח מלהיות צופה פסיבי באינטרקציה שלי עם נועה וגם משתתף אקטיבי באינטרקציה המשולשת שלנו עם הסביבה, ושבטווח הרחוק גם נועה תרוויח. אבל בינתיים קשה לי מאד להתמודד, ואני על סף התמוטטות עצבים. ובעיקר חבל לי על הילדה, שממש קמלה מול עיניי.
מה לעשות?
אשמח לשמוע מנסיונם של אחרים וממחשבותיכם.
תודה, מרב.
אני כותבת כדי להתלבט בקול רם, ואשמח מאד מאד לקרוא תגובות.
המצב שלי די דומה למה שתיארה רותי בשנה שעברה. אנחנו נמצאים כעת בארה"ב, ואני בבית עם בתי בת השלוש וחצי והתינוק, בן חודשיים וחצי. בתי הלכה בשנה שעברה לגן קו-אופ (השתתפות פעילה של ההורים, בין היתר ההורים משמשים, בסבב, כעוזרי הגננת). הגן פעל פעמיים בשבוע למשך שעתיים וחצי והחל מספטמבר הקרוב - שלושה ימים בשבוע למשך שעתיים וחצי.
שלחתי אותה לגן כי הרגשתי שהיא רוצה להיות עם ילדים על בסיס קבוע, ובגיל הזה כבר אין כאן קבוצות משחק שנפגשות באופן קבוע ושבועי. החוויה שלה בגן היתה מרה-מתוקה: מצד אחד, החבר הכי טוב שלה נמצא אתה בגן והיא רכשה עוד שני חברים. מצד שני, היא מאד אינדיבידואליסטית ואוהבת ורגילה לעשות דברים בקצב שלה וכשהיא מחליטה לעשות אותם - והיה לה קשה עם circle time ועם מעבר בהוראת הגננת מפעילות לפעילות. בקיצור, שמחתי שהיא לא הולכת לגן יותר שעות ויותר ימים ומצד שני כששאלתי אותה על הגן היא הביעה רצון להמשיך ללכת אליו.
היה לנו כיף להיות ביחד ביתר השבוע ואני מבחינתי מעונינת להמשיך בסידור הזה - שבו היא אתי במשך מרבית השבוע. אלא שלפני חודשיים וחצי נולד אחיה הקטן, בדיוק לקראת חופשת הקיץ. חם כאן נורא - בערך כמו בתל אביב באוגוסט ולפעמים יותר (ניו ג'רזי המהבילה בקיץ והקפואה בחורף - תענוג מפוקפק) וכיון שהילדה לא מתעוררת לפני שמונה וחצי - תשע בבוקר, ומתנהלת באיטיות - אין אפשרות לצאת לפארק לפני החום. יש לה בייבי-סיטר שהיא מאד אוהבת ומהווה מעין תחליף סבתא, והיא היתה באה לשלוש שעות פעמיים-שלוש בשבוע ומפנה קצת זמן לי ולנועה לעשות דברים ביחד, אבל היא כעת בחופשה כך שהבעיה שלנו החריפה.
הבעיה היא שאני מרגישה שנועה פשוט מטפסת על הקירות בבית, יכולת הריכוז שלה ירדה לאפס והיא משתעממת תוך שניות מכל דבר. היא הפסיקה לצייר ומבקשת כל הזמן לראות וידאו. היא אמרה לי בפירוש שהיא שונאת את התינוק ורוצה שהוא ילך (או- קיי, טוב שהיא מחצינה את הרגשות ולא טומנת אותם במעמקי נפשה, שיתפרצו במועד מאוחר יותר...) ושהיא רוצה ללכת לגן. ואין עכשיו גן. היא מתמרדת ובוכה על כל שטות ולחלוטין לא מקשיבה יותר למה שאומרים לה. פשוט מתעלמת. היא בוכה כשהוא יונק וכבר החטיפה לו כמה מכות שהתחילו כליטופים. בקיצור - הילדה במשבר. נשמות טובות שגם סלדו מתקופת ההנקה הארוכה, מהשינה המשותפת ומהנשיאה במנשא - שלה ועכשיו של התינוק - (אמא שלי, גיסתי - במלים אחרות) מבהירות לי ששליחת הילדה לגן "כמו שצריך" - כלומר מהבוקר עד אחר הצהרים המאוחר - תפתור את הבעיה אחת ולתמיד (הנשמות הטובות מגדילות עשות ומציעות, לפחות אמא שלי במקרה הזה, לשלוח גם את התינוק "לגן" וללכת לעבוד, "תעשי משהו עם עצמך סוף סוף. את מתבזבזת").
אני אמנם לא מקשיבה לנשמות טובות (למרות שבניגוד לרצוני שביב ממה שהן אומרות בכל זאת חודר למוחי ומתיישב שם, להכעיס) אבל אני מתלבטת. אולי עדיף לנועה, לפחות בחודשים הראשונים הקשים האלה, ללכת לגן למשך כל היום, להתרחק ממקור הקונפליקט? מצד שני, יש לי בראש אידאל של סביבה ביתית עתירת גירויים, טיולים סתוויים בפארקים, ביקורים בספריה, במוזיאון וכו'. האידאל שלי אומר שהתינוק רק ירוויח מלהיות צופה פסיבי באינטרקציה שלי עם נועה וגם משתתף אקטיבי באינטרקציה המשולשת שלנו עם הסביבה, ושבטווח הרחוק גם נועה תרוויח. אבל בינתיים קשה לי מאד להתמודד, ואני על סף התמוטטות עצבים. ובעיקר חבל לי על הילדה, שממש קמלה מול עיניי.
מה לעשות?
אשמח לשמוע מנסיונם של אחרים וממחשבותיכם.
תודה, מרב.