חינוך ביתי לקראת הילד השני

אנונימי

ראו גם: מדור חינוך ביתי.
הייתי רוצה שתספרו לי על ההכנה לקראת התינוק החדש מבחינת הבכור. וגם על ההסתגלות לאחר הלידה של הילד ועל מערכת היחסים המתפתחת. קשיים והרמוניה של האחים/יות.
תודה.

בני בן 2.8, ומעבר לרגשי האשם התמידיים בענין הגן (לא מספיק חברה? וגרויים בכלל?) איזה קרוב משפחה הצליח להוסיף לי דקירת סכין לפני שבוע. לאמור: עוד 3 חודשים יוולד תינוק, ובמקום שלבכור יהיה מפלט לחצי יום, מקום בו יש לו "עולם משלו" ללא תחרות על אמא מצד הקונקרנט החדש, אני דופקת אותו בכך שאני משאירה אותו בבית להתמודד 24/7 עם המתחרה החדש. (לדובר היו שתי אכסיומות, אחת - שבגיל הרך הזה אח צעיר זה חוויה שרובה ככולה שלילית, והשניה - שהבן שלי יילך לגן בסופו של דבר, אחרת זה נזק איום ונורא, את זה שעדיין לא הולך כרגע פרש כ"כרגע הילד עדיין לא בשל, אבל עוד כמה חודשים כבר בטוח יהיה בשל לכך". ואז אמר: לולא היה עומד להיוולד אח, אפשר היה לחכות בסבבה עוד כמה חודשים, אבל לאור הנסיבות - את ממש עושה לו עוול שלא שולחת אותו כבר עכשיו". (הביטוי הזה, "שולחת"!) אה, וגם לא נפקד מקומו של הסכין המשונן "הקושי הוא שלך ולא שלו", וכיוון שבשבילי הגן אכן היה חוויה לא מלבבת (הן על פי הזכרונות העמומים שלי, והן על פי הסיפורים של אמי) - איך אני יכולה להכחיש?

בקיצור השיחה הזו נגמרה בזה שישבתי במטבח ובכיתי מרה, ומרוב בהלה לא הצלחתי בעצמי לראות שום זוית אחרת לדברים. (ותודה לאורית שנחלצה לעזרי והציעה פרספקטיבה אחרת, בשיחת טלפון שנערכה רק אחרי יומיים כי זה היה סוף שבוע והיא היתה לא זמינה..)

אביה - מעניין, לא ממש הקדשתי לזה מחשבה עד עכשיו, אבל גם לי קרה מספר פעמים מאז עזבנו את הגן, שאנשים ראו את הבטן שלי והתגובה המיידית היתה "טוב עכשיו זה בסדר..אבל בהמשך מה? איך תסתדרי עם שניים? ואיך את חושבת היא תרגיש כשהיא תהיה מקופחת והמקום שלה יתפס? " ועוד ואריאציות על השטות הזו.
דווקא אני שלא מוותרת על אף הזדמנות להיעלב כשמערערים על אמהותי המופלאה, איכשהוא לא השגחתי בהזמנה המצויינת הזו לשבת במטבח ולבכות. הדברים פשוט נאמרו על רקע החגיגה שבלחזור הביתה סוף סוף, על רקע התחושה החזקה והנהדרת שאנחנו יודעים כל כך טוב מה אנחנו אוהבים ורוצים, עד שהם (הדברים שנאמרו) פשוט נשמעו אוויליים, ויותר מזה, רק העלו בי את הציפיה לזמן המבורך הזה, בו נהיה פתאום עוד.
יש לי חמות לשעבר. היא התקשרה וכעסה עלי על שגאיה לא הולכת לגן ("מילא שהילדה תסתובב בבית בחוסר מעש כשיהיה לך עוד אחד אבל איך תסתדרי עם שניים? מה את חושבת שזה אותו דבר?")
הקשבתי בסבלנות, נודדת במחשבות על איך נהיה כאן אחרי שאלד. התמלאתי תחושות מתוקות (אולי לראשונה שהעזתי לדמיין), ונדדתי אליהן מהקול הרועם עלי בטלפון. בסוף אמרתי לה: "אני מאמינה שיהיה בסדר".
"מאמינה!! אבל את לא יודעת מה יהיה? נכון? נכון?!"
נכון.

אביה, אלה לא סכינים אלא אצבעות מעוקמות שמגששות באפילה של דיעות שאין להן מקום בחיים שלנו.
באמת מצער שיש הרבה אנשים שהתווספות אח לחייהם היוותה טראומה ונתפסת כדבר שיכול להיות רק בלתי נעים.
אני בטוחה לגמרי שאותם אנשים לא חיו בבית עם אמא, ולא היו איתה עשרים וארבע על שבע כמו שאת אוהבת להגיד, כשהתינוק החדש הגיע הביתה.

(זה מזכיר לי את כל אותם שעומדים במכולת ומסבירים לי באריכות ובבטחון אין קץ למה חינוך ביתי זה מזיק וגן זה טוב, ולאף אחד מהם אין שמץ מושג, שלא באשמתם אבל באמת אין שמץ מושג, איך זה לגדול בחינוך ביתי. יותר מזה - הם לא מכירים אף ילד שגדל בחינוך ביתי! זה כל פעם מדהים אותי מחדש, כמה הרבה יש להם להגיד, בכמה הרבה להט, על דבר שאין להם מושג איך הוא נראה!! הכל מתוך פחדים ובהלה על שיבוש הנוף המוכר, או לחילופין מזעזוע על שמישהו מעז להפוך רחשי לב כמוסים וסודיים למשהו קיים ואקטיבי, וזה הרי כידוע אסור!!)

אביה,
איזה שטויות מ"תוקע הסכין"! הרי בגן הילד צריך להתמודד על תשומת לב עם עוד 30 ילדים, לא רק עם אח אחד!!! וזה על תשומת לב של מבוגר שלא ממש מכיר אותו או קשוב כמו אמא. ובמקום שירגיש ש"זורקים" אותו לגן ובמקומו יש אח חדש, הוא יקבל עוד אח עם אמא, בבית שלו. והילד עוד לא בן 3! אלה הכי אבודים בגן. אח, הרשעות של המבוגרים שכל כך רוצים (בסתר לבם) שהילדים שלך יסבלו כמו שהם סבלו!

כן, גם לי אומרים "הקושי הוא שלך". שלא יבלבלו במוח. זה שהם לא מסוגלים להקשיב לילדים (כי זה כואב להם מדי וכי אוזניים להם ולא ישמעו, עיניים להם ולא יראו) לא אומר שהילדים לא מדברים. הם פשוט לא יודעים אבל מרשים לעצמם למכור לך את ההמצאות שנועדו לטובת נוחיות המבוגרים כאילו אלה העובדות לגבי הילדים.

ענת, נכון! את כל כך צודקת! הם מדברים באמת מתוך הפחדים שלהם על שמישהו מעז באמת לממש את הפנטזיה שלהם!

הסיפור שלך על חמותך מזכיר לי איזה טרור עשו לי לפני הלידה, כשאמרתי (באמת לא חשבתי לרגע שזה יהיה כל כך איכפת למישהו) שאני מתכוונת ללדת טבעי בלי אפידורל וגם שאני רוצה ביות. איזה תגובות תוקפניות והיסטריות קיבלתי! "את לא יודעת מה זה! ועוד את שיש לך סף כאב כל כך נמוך!" בעלי נשמע כמעט כאילו הוא מאיים שהוא לא ירשה לי ללדת אם אני לא מוכנה לאפידורל... (דווקא אמא שלי תמכה בי בזה, כי היא ילדה בלי שום אפידורל ולא הבינה למה צריך "להתפנק") ועל הביות! "אין לך מושג מה זה להיות אחרי לידה! את רק תרצי לנוח, מה פתאום שהתינוקת תהיה לידך! מה יהיה, את בכלל לא מבינה!" אמרתי להם: אל תדאגו, אפשר לשים את התינוקת בתינוקייה מתי שרוצים ולכמה זמן שרוצים, אבל בלבי חשבתי: "מופרעים! כל ההריון אני מחכה לתינוקת שלי, בשביל מה כל הלידה הזאת? למה שאני לא ארצה להיות איתה?" וכמובן ילדתי בלי אפידורל ולא רציתי שום סימום אפילו לשנייה וכמובן התינוקת שלי היתה עלי כל הזמן ולא רציתי בכלל לשים אותה במיכל הפלסטיק.

כי מה העיקרון? העיקרון הוא "תעשי מה שאני עשיתי אחרת את אומרת לי שאני טועה ואת צודקת, ואני לא מוכן/ה לשמוע דבר כזה!"

באמת רציתי לדבר על אפידורל וביות.

מניסיוני,
החוויה של האח השני היא די קשה לאח הראשון
אבל נראה לי שדווקא השהיה האינטנסיבית גומרת את ההתמודדות מהר יותר
ההתמודדות לא נגמרת ממש , אבל עוברים יותר מהר להבין את הסיטואציה ולהתחיל לשחק פשוט.
מה שכן, צריך מדי פעם לזום זמן איכות לבד עם אחד הילדים אחרת כולם משתגעים.
חוץ מזה שיש את הקטע שכל אחד מהם תוהה על מעמדו , ואז הוא עושה מבחנים.
וזו הזדמנות מצוינת להעביר לשניהם את מסר האהבה הלא תלויה בדבר , ועם כל השאר תסתדרו בעצמכם.
אם הגדול נלקח ממך על בסיס יומיומי נראה לי שזה כר פורה מדי לפתוח קיפוחים למיניהם, כי את אפילו לא לידו להבחן.

לקראת הלידה של בני השני שמחתי מאד שאני אהיה בבית ואוכל להשאיר גם את איילה בבית והיא לא תצטרך להיות בגן. לפי דעתי ילד שהולך לגן בידיעה שאמא נשארה בבית עם האח הקטן מקנא הרבה יותר. כשנמצאים כל היום יחד יש את הזמנים בהם התינוק ישן ואפשר להקדיש זמן פרטי לבכור. נראה לי שאם שולחים את הבכור לגן והוא חוזר אחה"צ הביתה אז נוצרת יותר מצוקה של תשומת לב. יותר עייפים וגם יש תינוקות שפחות רגועים בערב בגלל כאבי בטן. אני מאד נהנתי להיות עם שניהם בבית. זה לא היה כל כך קל והיו ימים שאיילה כן הלכה לגן בעיקר בגלל שידעתי שתוך מספר חודשים אני אחזור לעבוד ולא רציתי שהיא תתנתק לגמרי. ילד שני זו חוייה מדהימה . אני הרגשתי הרבה יותר בטוחה ונינוחה ויכולתי יותר להנות מהתינוקיות של רועי. בחודשים הראשונים לאחר שאיילה נולדה עוד הייתי עסוקה בעצמי ובמה שקורה לי והייתי פחות רגועה ופתוחה להנות ממנה.
אז בהצלחה עם הילד השני בבית.

חאן_יא_*

לי עדיין אין ילד שני, למרות שהמחשבה על כך עומדת בראש וממתינה לרגע המימוש. ילדתי היא קטנה קצת יותר משנתיים ושמונה, אבל חווינו תינוק נוסף של אחותי שגרה מאד מאד קרוב אלינו. הייתי מחבקת את התינוק החדש ומתפעלת ממנו ליד בתי ומשתפת אותה בחוויה והופכת את החוייה של התינוק החדש כחידוש מעניין גם עבורה. אחר כך מישהי אמרה לי שילד ראשון מגלה את הקשיים שלו עם האח החדש בערך כחודש ומשהו אחרי הלידה. ואמת, בערך אחרי חודש וקצת בתי החלה לאסור עליי לחבק ולשחק עם התינוק. הדרך בה נהגתי היתה להגביר את מסר האהבה למשל: "אמא, שמאד מאד אוהבת את רשי, אוהבת גם את רנים"... "אמא אוהבת את רשי הכי בעולם!"
כל הזמן הייתי מבטאה את האהבה שלי אם במילים אם במעשים. אני מאמינה בהמון מגע והודיה בסגנון "תודה על הילד הראשון ועל אבא ועל אמא, ותודה גם על הילד השני- עכשיו אנחנו משפחה יותר גדולה וכו"... להשמיע מחשבות חיוביות על התוספת במשפחה ביחס לילד הבכור.
אני מסכימה עם מה שנכתב למעלה, שההימצאות של הבכור במסגרת האינטימית של אם ותינוק היא חוויה שהבכור רק יכול להרוויח מכך, כמובן עם הגישה הנכונה ולא המלחיצה וחסרת הסבלנות. בסופו של דבר זה רק נהיה תובעני יותר להיות אמא לשניים, אבל זה היופי במשפחה. גדלים ולומדים להיות ביחד.
חוצמזה, יש מקום לבכי שבטוח שחרר אותך ממתחים שהצטברו. מותר לבכות.
אני מאחלת לך המון משפחתיות והרמוניה וסבלנות וכמובן לידה מוצלחת.

מעניין לדעת איך את מכינה את ילדך לתינוק החדש. וגם עדכונים בנוגע להסתגלות של הבכור לתוספת.

הצילו. אני כותבת תוך כדי בכי. בתי הגדולה בת שנתיים וארבעה חודשים והקטנה בת חודשיים. כמעט מאז שנעמה (הגדולה) נולדה אני יודעת שאני רוצה להיות איתה בבית, ומאז שנתקלתי בחינוך ביתי ידעתי די מיד שזה מה שאני רוצה לעשות. זה מתאים לי מבחינה פילוסופית וחשבתי שגם מבחינה אישית. עם נעמה לקח לי זמן להתרגל למצב של להיות איתה בבית כל היום והיו לי המון רגעים קשים, אבל בעיקר בגלל שזה היה כשהיא היתה קטנה מאד לא שקלתי כמעט אף פעם לשלוח אותה לגן. מאז גם השתפר המצב מאד, וככל שהיא גדלה נהנתי יותר. נסענו לארה"ב לפני שנה ואנחנו חוזרים עוד חודש, כך שגם לא היתה לנו רוב הזמן כמעט עזרה. והיה בסדר. אני גם הייתי בטוחה שיהיה בסדר עם התינוקת. מה שרואים אצל אחרים לא נכון לגבינו, וגם מחשבות שבטח יהיה קשה אבל נסתדר.
ילדתי בבית. נעמה היתה בבית בזמן הלידה כך שלא היתה טראומת הביאה הביתה עם תינוק חדש. אחי ואחותי היו איתנו עד חודש מהלידה כך שגם היה מעבר מלא תשומת לב. אבל מאז שהם נסעו, ובשבועיים האחרונים בעיקר, המצב נהיה כל כך קשה שהיום הגעתי למצב ששתיהן בכו ואני לא התיחסתי לשתיהן. פשוט נתתי להן לבכות בלי להקשיב או להתיחס אליהן. נראה שליאור בוכה כל הזמן, לא מסכימה לישון אלא על הידיים או במנשא (וגם זה לא תמיד), היא נולדה קלה יחסית ואני מרגישה שאני לא יודעת מה עשיתי אבל כבר לא כל כך קל לה. למרות הלידה הטבעית והקלה ולמרות הכל. אז אין כמעט בכלל זמן שאני יכולה להיות עם נעמה לבד עד שבעלי מגיע, והיא צריכה כל היום לשמוע את ליאור בוכה, ולראות אותי עצבנית (מעייפות ומתגובה לבכי). אני לא מאשימה אותה בכלל על זה שהיא כל היום מנדנדת. לא יכולה לשחק רגע לבד, רוצה על הידיים תמיד כשאני מניקה, לא יכולה לחכות שניה. בקיצור - אני מרגישה שאני משתגעת. אני מתחילה להרגיש שאולי חינוך בבית זה הדבר הכי מקסים ויפה בעולם בעיני, אבל אולי הוא לא בשבילי. אולי אני לא מסוגלת לזה. אני לא רוצה להגיע למסקנה הזאת. אבל אני מרגישה שזה לא הוגן כלפי נעמה להיות איתי בבית. כמה שאני לא אוהבת גנים, יש לנו אופציה כשנחזור לארץ ללכת לגן די טוב וקשה לי להאמין שבסיטואציה הביתית שלנו אני באמת יכולה לתת לה יותר.
אני אשמח לשמוע תגובות. תודה

לרותי
ממה שמשתמע מהמכתב שלך זו לא שאלה של חינוך ביתי כן או לא, זו שאלה של עזרה. את צריכה עזרה! את נאלצת להתמודד לבד עם שלב מאד קשה וגם הידיעה שעוד מעט את תצטרכי לארוז הכל ולעבור חצי עולם עם שניהם בטח לא מוסיפה לך. העיצה שלי, אם זה אפשרי, תבקשי מבעלך להיות הרבה יותר בבית, או שתקחו עזרה לתקופה שנשארה. תקחי לעצמך 1/2 שעה פרטית כל יום שבה בעלך נמצא עם הילדים ואת יוצאת מהבית לטיול רגלי או נכנסת למיטה עם ספר טוב וסוגרת היטב את הדלת.
אהה ועוד משהו, תלכי לעשות בדיקת דם לתיפקודי בלוטת התריס.

גם אני חיה בארה"ב אני מצרפת את כתובת המייל שלי את מוזמנת לכתוב לי את מס' הטלפון שלך ולדבר איתי אם את רוצה (בלי לפשוט את הרגל)
[email protected]

רותי - בלי קשר לחינוך ביתי כן או לא או אולי.
שלושת החודשים הראשונים בחיי התינוק הם חודשים של הסתגלות - שלו לעולם ואלינו, שלנו אליו ולשינוי המבנה המשפחתי. אלו חודשים נורא קשים. גזים, הורמונים, עייפות, ומעט תמורה (התינוק עוד לא ממש מראה אהבה, לא ממש מראה שטוב לו. גם אם בעקרון אנחנו נותנים שלא על מנת לקבל תמורה, הרי חיוך/צחוק/חיבוק... נותנים כוחות להתמודדות עם הדברים הקשים יותר).
הבשורה הטובה, היא שהם חולפים, ושאת כבר קרובה לסיומם... לא כדאי לעשות החלטות מרחיקות לכת בזמן הזה, כי אחר כך דברים נראים אחרת...
בהצלחה!

בתי הבכורה, מיקה,היתה בת שנה ועשרה חודשים כשילדתי את הצעירה, ולא בגן. נסינו להכין אותה ככל שיכולנו וידענו לקראת הלידה והיעדרי, וגם למה שצפוי אחריה עם בואה של אחותה. הדגשנו בפניה את הקשיים לצד ההנאות.

מאחר וידעתי שצפויה לנו תקופה לא קלה, כחודש לפני שילדתי שכרתי מטפלת שעבדה במשרה חלקית לפני הלידה - כדי להתוודע אלינו ואל מיקה בפרט, וכשילדתי היא עברה למשרה מלאה. אגב הבחירה של המטפלת היתה של מיקה וזה היה מאוד מוצלח הן הפכו חברות מיד. אני הייתי בוחרת במישהי אחרת שמצאה חן בעיני יותר. אך מכיוון שידעתי שאהיה בבית איתה לא חששתי.
עם כל ההכנות, המציאות היתה חזקה מכל סיפור- אני נעלמתי לחמישה ימים כי נותחתי, וזה לא היה צפוי מראש. מיקה אמנם הגיעה לבקר אותי בבית החולים, אבל אני יודעת שהיה לה מאוד קשה בלעדי בבית. בעלי דיבר איתה על הגעגועים והקשיים וזה עזר לה לפחות לפרוק חלק מהרגשות.
נוכחותה של המטפלת היתה חשובה מאוד. אני הייתי פנויה לטפל בתינוקת - שירה, ולמיקה היתה תשומת הלב שהיתה זקוקה לה. מטפלת אינה אמא, אבל הייתי בסביבה כל הזמן. היו גם שעות קשות, אך אין לי ספק שזה לא דומה בכלל להתמודדות לבד עם תינוקת ופעוטה.
למיקה זו היתה שנה לא קלה. היא היתה מעדיפה להישאר בת יחידה, לדבריה, לפחות לפעמים... ואנחנו מדברים על זה. שעות הערב בהן היא נשארת לבד איתנו (כששירה כבר ישנה) מאוד חשובות לה, ואנחנו מעריכים את זה, אפילו שהיא מאחרת מאוד ללכת לישון.

מאז הלידה ועד היום (שנה אחרי) יש בין הבנות קינאה ("למה היא קבלה ואני לא?" או "בדיוק אני צריכה את הצעצוע הזה"), תחרות ("אני מתוקה שלך או היא?"), חוסר התחשבות (מיקה מעירה את שירה בכוונה), אלימות (פליקים פה ושם, בעיקר מיקה את שירה). לצד אהבה (נשיקות וליטופים), הערצה (של שירה את מיקה ונסיון שלה לחקות כל מה שהיא עושה), והתחשבות (מיקה מביאה לשירה משחקים ולהיפך). טיבם של הדברים, שכל הזמן הם משתנים. אני סבורה שעוד מעט הן תשחקנה ביחד בהנאה.

אנחנו נעזרים הרבה בבובות להביע רגשות שקשה לדבר עליהם וזה מדהים מה שיוצא מזה. כל בובה מקבלת תפקיד של בן משפחה, מיקה תמיד מחליטה מי זה מי ומשחקת איתנו נפלא.

אנחנו כל הזמן לומדים ומפנימים. מחזקים את הצדדים החיוביים, ושוללים את השליליים.
אצלינו העזרה היתה חיונית ביותר.

אה... ומה עושים לקראת הילד השלישי ?! קראתי את הדברים שנאמרו לאביה וכאילו יצאו מגרונם של הסובבים אותי "עושה לילד עוול" את המשפט הזה אני ה-כ-י אוהבת.
יש לי שניים בהפרש של שנה ושבעה חודשים האחד מהשני והשלישית בדרך, בהפרש דומה.
הילדים בבית ואני נעזרת במטפלת למספר שעות ביום וכן, גם במנקה (רק פעם בשבוע). אז לכאורה החיים קלים...
האמת היא שאני קצת חוששת מאיך ומה בבואה של התינוקת החדשה, הגדול רק בן שנתיים ותשעה חודשים.
המשפחה הרחבה, כמובן, בהסטריה טוטאלית ושאני חייבת לטובתי (אם לא לטובת הגדול) לשלוח את הילד לגן שיהיה בחברת בני גילו ושישתחרר קצת מאווירת התינוקייה שבבית, כן-גם תשומת לב יתנו לו שם ויבוא לציון גואל. אז אני קצת פלסטלינה, יצאתי לחפש גן שיהה קרוב במשהו לתפישתי החינוכית והלכתי על הגן האנטרופוסופי החדש שנפתח בעירנו, שם בילינו ביחד ארבע או חמש פעמים לשעתיים בכל פעם וחזרנו הביתה לגן אמא.
מסתבר שמעבר לקשיים שצפיתי כמו מפגש עם מקום חדש,ילדים חדשים, הרגלים וכיוב, הילד שלי מעדיף את הדיסנילנד שבחיי הבית על פני השיגרה המטופשת (לדבריו) בגן ויתרה מכך
הוא מתגעגע לאחותו הקטנה.

רותי,
גם אני הגעתי למצב של - שניים בוכים, ואני מותשת מכדי לעשות משהו. התגובה הכי קיצונית שלי היתה לבכות אתם. תגובה מעט פחות קיצונית, ומעט יותר פרודוקטיבית - להתקשר לבעלי לעבודה, לפעמים הוא פשוט חתך ובא הביתה.
טריקים יותר מעשיים - לקחת את שניהם, ולהכנס לשכנים. זה מין קסם. ומשהו אחר - לאתר זמנים במהלך היום בהם אני יכולה לנמנם כשהילדים משחקים סביבי. וגם: לאכול כששניהם (או אחד) ישנים - כי גיליתי שאני לא מצליחה ממש לשבוע מארוחה לבד עם הילדים, ואי אפשר לתפקד רעבה.

אני מצטרפת לכרמית ולברקת - הקשיים שלך נורמליים, את צריכה עזרה פיזית: שינקו לך, שיבשלו לך, שיאפשרו לך לנוח.

ליאת- קראתי, הערצתי, צחקתי, וכמעט בכיתי מהתרגשות. בהצלחה!

ושלום לכן, אני אמא ביתית לבן שנתיים וחצי, ויש לנו אחות בדרך. עוד אין לי תובנות, רק נהנית מאוד מכן.

תודה על כל התגובות!
במצבים קשים אין כמו לקרוא שאני לא היחידה ו"שזה בסדר"...
בעלי אמר לי לכתוב כמה הוא עוזר (כי הוא באמת לוקח חלק גדול) - קם בחמש בבוקר כדי לחזור הביתה מוקדם, לוקח את הבנות כדי שיהיה לי שקט
גם יש לנו עוד קצת עזרה מחברה שגרה אצלנו כרגע, אז היא מנקה וגם עוזרת עם הקטנות. כך שקצת לא נעים לי להודות שגם עם עזרה זה עדיין לפעמים מאד קשה...
אנחנו בדרכנו חזרה לארץ מארה"ב ואנחנו עוברים לגור במושב שבו הורי גרים, חלק מזה בשביל שתהיה עזרה זמינה (וגם שכנים להכנס אליהם, כי כאן אנחנו לא מכירים כמעט אף אחד, ובטח שלא את השכנים)
אז שוב תודה על התגובות

אני כותבת כדי להתלבט בקול רם, ואשמח מאד מאד לקרוא תגובות.

המצב שלי די דומה למה שתיארה רותי בשנה שעברה. אנחנו נמצאים כעת בארה"ב, ואני בבית עם בתי בת השלוש וחצי והתינוק, בן חודשיים וחצי. בתי הלכה בשנה שעברה לגן קו-אופ (השתתפות פעילה של ההורים, בין היתר ההורים משמשים, בסבב, כעוזרי הגננת). הגן פעל פעמיים בשבוע למשך שעתיים וחצי והחל מספטמבר הקרוב - שלושה ימים בשבוע למשך שעתיים וחצי.

שלחתי אותה לגן כי הרגשתי שהיא רוצה להיות עם ילדים על בסיס קבוע, ובגיל הזה כבר אין כאן קבוצות משחק שנפגשות באופן קבוע ושבועי. החוויה שלה בגן היתה מרה-מתוקה: מצד אחד, החבר הכי טוב שלה נמצא אתה בגן והיא רכשה עוד שני חברים. מצד שני, היא מאד אינדיבידואליסטית ואוהבת ורגילה לעשות דברים בקצב שלה וכשהיא מחליטה לעשות אותם - והיה לה קשה עם circle time ועם מעבר בהוראת הגננת מפעילות לפעילות. בקיצור, שמחתי שהיא לא הולכת לגן יותר שעות ויותר ימים ומצד שני כששאלתי אותה על הגן היא הביעה רצון להמשיך ללכת אליו.

היה לנו כיף להיות ביחד ביתר השבוע ואני מבחינתי מעונינת להמשיך בסידור הזה - שבו היא אתי במשך מרבית השבוע. אלא שלפני חודשיים וחצי נולד אחיה הקטן, בדיוק לקראת חופשת הקיץ. חם כאן נורא - בערך כמו בתל אביב באוגוסט ולפעמים יותר (ניו ג'רזי המהבילה בקיץ והקפואה בחורף - תענוג מפוקפק) וכיון שהילדה לא מתעוררת לפני שמונה וחצי - תשע בבוקר, ומתנהלת באיטיות - אין אפשרות לצאת לפארק לפני החום. יש לה בייבי-סיטר שהיא מאד אוהבת ומהווה מעין תחליף סבתא, והיא היתה באה לשלוש שעות פעמיים-שלוש בשבוע ומפנה קצת זמן לי ולנועה לעשות דברים ביחד, אבל היא כעת בחופשה כך שהבעיה שלנו החריפה.

הבעיה היא שאני מרגישה שנועה פשוט מטפסת על הקירות בבית, יכולת הריכוז שלה ירדה לאפס והיא משתעממת תוך שניות מכל דבר. היא הפסיקה לצייר ומבקשת כל הזמן לראות וידאו. היא אמרה לי בפירוש שהיא שונאת את התינוק ורוצה שהוא ילך (או- קיי, טוב שהיא מחצינה את הרגשות ולא טומנת אותם במעמקי נפשה, שיתפרצו במועד מאוחר יותר...) ושהיא רוצה ללכת לגן. ואין עכשיו גן. היא מתמרדת ובוכה על כל שטות ולחלוטין לא מקשיבה יותר למה שאומרים לה. פשוט מתעלמת. היא בוכה כשהוא יונק וכבר החטיפה לו כמה מכות שהתחילו כליטופים. בקיצור - הילדה במשבר. נשמות טובות שגם סלדו מתקופת ההנקה הארוכה, מהשינה המשותפת ומהנשיאה במנשא - שלה ועכשיו של התינוק - (אמא שלי, גיסתי - במלים אחרות) מבהירות לי ששליחת הילדה לגן "כמו שצריך" - כלומר מהבוקר עד אחר הצהרים המאוחר - תפתור את הבעיה אחת ולתמיד (הנשמות הטובות מגדילות עשות ומציעות, לפחות אמא שלי במקרה הזה, לשלוח גם את התינוק "לגן" וללכת לעבוד, "תעשי משהו עם עצמך סוף סוף. את מתבזבזת").

אני אמנם לא מקשיבה לנשמות טובות (למרות שבניגוד לרצוני שביב ממה שהן אומרות בכל זאת חודר למוחי ומתיישב שם, להכעיס) אבל אני מתלבטת. אולי עדיף לנועה, לפחות בחודשים הראשונים הקשים האלה, ללכת לגן למשך כל היום, להתרחק ממקור הקונפליקט? מצד שני, יש לי בראש אידאל של סביבה ביתית עתירת גירויים, טיולים סתוויים בפארקים, ביקורים בספריה, במוזיאון וכו'. האידאל שלי אומר שהתינוק רק ירוויח מלהיות צופה פסיבי באינטרקציה שלי עם נועה וגם משתתף אקטיבי באינטרקציה המשולשת שלנו עם הסביבה, ושבטווח הרחוק גם נועה תרוויח. אבל בינתיים קשה לי מאד להתמודד, ואני על סף התמוטטות עצבים. ובעיקר חבל לי על הילדה, שממש קמלה מול עיניי.
מה לעשות?
אשמח לשמוע מנסיונם של אחרים וממחשבותיכם.
תודה, מרב.

אח, הנשמות הטובות, מרב.
כל אלה עם המסר "תיפטרי מהילדה ושיהיה כאן שקט". זה מה שהן עשו ו/או עושות.
בשביל זה אנחנו מגדלות אותם ככה? (זו לא תלונה כלפייך אלא כלפי הנשמות הטובות).
הילדה במצוקה מפני שהיא בגיל רגיש ויש לה צרכים שבדיוק כרגע, מה לעשות, לא יכולים להתמלא. אני מרגישה שגן לא יפתור את הבעיה. ולשלוח אותה מהבית לכל היום, כמו שהנשמות הטובות מציעות - זה באמת מתכון להרוס לה לכל החיים. המסר ברור: "יש תינוק חדש, ואת מטרד מיותר, אז אנחנו מסלקים אותך מהבית".

האם מה שקורה הוא שאתן כל הזמן כלואות בבית?
זו באמת בעיה, שגורמת גם לבתי לטפס על הקירות בחודשים האחרונים, בגלל שמירת ההריון שלי.

האם יש לך חברות וחברים בסביבה, שאפשר ללכת לבקר אצלם?
האם אי אפשר ללכת עם שניהם כבר עכשיו למוזיאונים או למקומות סגורים אחרים, שאינם בחום הגדול? אולי אפילו לקניון, שבו התינוק יונק לו וישן במנשא, והיא משחקת בחנות בכל הצעצועים שאפשר לבדוק...
איך טיול באוטובוס בשכונה שלכם? האוטובוסים ממוזגים, לא? וכך לא נמצאים בחוץ בשמש בשעות הקשות. אולי היא תאהב טיול כזה?
רק כמה רעיונות.

אם היא רוצה ללכת לגן - הייתי מנסה. זה לא נשמע שחור-לבן, וכאלה גם החיים בכלל. גם העבודה שלי לא תמיד משוש חיי, אבל היא מספיק מעניינת ומתגמלת כדי שארצה להמשיך בה (יש עוד דוגמאות). בגיל שלוש וחצי ייתכן מאוד שהיא הפעילה שיקול דעת, מוכנה להתפשר על דברים שפחות נראים לה, לטובת עניין, חברה ואכן מרחק מהקטן. אם את תרגישי שאת עושה את זה בשבילה מתוך מטרה חיובית - היא תפנים את המסר. אם את תרגישי שאת רוצה להיפטר ממנה קצת - וזה ממש לא נשמע כך מדברייך - זה מה שהיא תרגיש.
מצד שני, אולי אני מדברת מתוך נק' המבט של אמא לילדי גן שמנסה להצדיק את הנזק שהיא גורמת לילדיה (-;

אולי הדברים ישתנו קצת החל מהשבוע הקרוב.

היו לנו שבועיים קשים במיוחד כי הבייבי סיטר האהובה היתה בסדנת ויפסאנה של שבועיים, והחבר הכי טוב היה אצל סבא וסבתא בקולורדו.
חוץ מזה חם פה נורא נורא ובקרוב זה אמור להשתנות אז נראה איך יהיה. אני ממש לא ששה לוותר עליה ולהעביר את הטיפול בה לאחרים למשך כל השבוע. אבל שוב - החשש שלי הוא שאולי אני נאחזת בה ועיוורת למה שהיא רוצה.
אבל, לא ברור לי אם היא יודעת מה היא רוצה - כלומר, חווית הגן שהיא מכירה נמשכת שעתיים וחצי פעמיים בשבוע בלבד. היא אמורה לקבל תרופה הומיאופתית שהותאמה לה והזמנתי, ונראה אם זה יעזור.
אנחנו גרים בעיר קטנה בצפון ניו ג'רזי ורוב הדברים הכיפיים כאן הם בחוץ - פארקים,אגמים וכד'. אנחנו אכן הולכות הרבה לספרייה. נראה לי שהזמן ירפא את הכאב, וברור לי שכשהתינוק יגדל קצת היא תיהנה לשחק איתו.

הי רותי,
את נשמעת על סף קריסה ... ולדעתי עלית על הדרך לצאת מזה:
את עכשיו בתקופה לא טובה, אבל זוהי רק תקופה.
תורידי את הראש ותעברי. זיכרי שהמחר שיבוא אולי יהיה קצת יותר טוב (מה אולי? בטוח!!)
גם אני עברתי כאלה תקופות כל פעם כשנולד תינוק חדש.
אבל אני טעיתי ושלחתי לגן במקום להתמודד ויחד לעבור אותן.
כל אמא מפתחת את השיטות שלה. אצלי זה:
לא לקפוץ גבוה ומהר מדי - לא ללכת למקומות שאת לא יודעת איך תחזרי מהם
עבודות הבית סובלות דיחוי ואם אפשר - עוזרת בית בדחיפות
בטיולים רגליים קצרים ביותר במנשא (ואולי עם עוד חברה) כולם מצאנו עניין
להשכיב לישון ביחד (וכך הקטנה לא סובלת חוסר נוכחות שלך)

קודם כל - מרב, את כאילו מתארת את מה שהתרחש אצלנו מאז הלידה (והולך ומשתפר), למעט אופציית הגן, ורק רציתי להגיד שחזקי ואמצי ואהבי, ואני מאמינה ומקווה שהדברים יגיעו לאיזון והרמוניה, והילדה המתוקה שלי (וגם שלך כמובן) תחזור לעצמה ותמצא את מקומה, ויהיה טוב.
וגם שאלה - "חברה" אמרה לי - אם היה לה גם גן, לא היה מתערער עליה כל עולמה עם הולדת האחות הקטנה. כיוון שאת עמוד התווך העיקרי והיחידי של חייה, הרבה יותר קשה לה. לא הצלחתי לענות חוץ ממלמול על זה שגננת נראית לי עמוד תווך די רעוע, וידוע לי שהחוויה עוברת קשה גם על משפחות גן. מה דעתכם? יש לכם תשובה יותר מוצלחת? (היא לא התכוונה שאכניס אותה עכשיו, אלא אם היא היתה בגן קודם).

נורי בן שנה ועשרה חודשים, כמעט. וכשיהיה בן שנתיים יהפוך לאח גדול. מה שהכי מפחיד אותי זה שיהיה לי קשה לספק את היצר שלו לפרוק ה---מון אנרגיה ולהתרוצץ. לפחות בהתחלה, עם תינוק חדש והכל. לא בטוחה שאוכל לצאת כל בוקר לטיולים ומשחקים. ונראה לי מתכון לאסון 'לסגור' אותו בבית איתי כל הזמן. הרעיון של מטפלת או אפילו נערה קבועה שתבוא לבלות איתו נראה לי אבל מהבחינה הכלכלית לא בטוחה שפרקטי. במיוחד לא אם אני אצטרך גם עזרה בנקיון.

נועה,

אפשר לפרוק אנרגיה בבית: קפיצות, צעקות, סיבובים... (לאחרונה פינינו מאוד את הסלון, וזה הפך למרחב מצוין להוצאת אנרגיה).
מה עם טיול בנחת, כשנורי רץ "עד האוטו הכחול, ובחזרה". או "עכשיו תלך אחורה". לפעמים, כשאני עייפה והוא חייב-חייב להשתולל, אני מצליחה ממש לא לזוז (אולי קצת עם המוח), כשהוא כן מתרוצץ בסביבה - ביוזמה שלו או שלי.

אבל האמת - בהתחלה-התחלה, מיד אחרי הלידה, אין לי מושג! עזבי להוציא אנרגיה - צריך להאכיל, לחתל, לבוא לעזור בכל מיני קצוות של הבית, לפתוח דלת, להלביש, אין לי מושג איך עושים את כל זה כשחלשים, מיניקים, עייפים, .... אני משערת שאקרא מה את מספרת ואלמד ממך. אני גם משערת שאהיה במצב טוב יותר מאשר אחרי הלידה הקודמת (גם את! מסיבות אחרות), כך שהחשש קצת גדול מדי.

שלום לכולם, אני משתתפת פאסיבית ותיקה ב"באופן טבעי" וזאת הפעם הראשונה שאני כותבת פעילה באתר (סתם, שתדעו - אני קצת מתרגשת).
אני עומדת ללדת תינוקת בעוד כ-4 חודשים, כשבני הבכור יהיה בן שנה ועשרה חודשים. הוא לא בשום גן וגם אין לי כוונה או רצון לשלוח אותו, וכמובן שכולם נורא מפחידים אותי ממה שיהיה ואני אכן הפכתי למפוחדת.
בעיקר קשה לי לדמיין איך אפשר לפתור את עניין הפעילות מחוץ לבית שבני ממש "דורש" וחייב אותה כדי לפרוק אנרגיה מדי יום (הוא מאוד פעלתן ושובב מתוק) כשאני זאת שמטפלת בו לבד בלי עזרה כמעט בשעות היום (בעלי חוזר מהעבודה בשעות הערב).
אחרי שקראתי את הדף הזה מעניין אותי לשמוע איך זה הסתדר אצלכם בפרספקטיבה של הזמן שעבר - במיוחד אצל בת ההרים שתארה מצב ממש דומה.

הי אימהית...
אולי תוכלי להזמין אליכם אימהות עם ילדים בשלבים הראשוניםשאחרי הלידה??
אולי גם תוכלי לקחת בייבי סיטר נניח שעתיים ביום שתצא איתו לגן שעשועים או לפעילות אחרת שהוא אוהב כדי שיהיה לו גם "זמן אקשן"...
אני מאמינה שהפיתרון נמצא בבקשת עזרה מאנשים בסביבה...אין ברירה...

הי כוסמת, איזה כיף שמישהי ענתה לי...
החברות שלי כולן עובדות ואני היחידה שלקחתי את האמהות בתור קריירה והתפטרתי, אז להיפגש איתן ועם הילדים שלהן אין על מה לדבר חוץ משבתות.
רעיון הבייביסיטר נראה לי מאוד. אני חייבת להרגיל אותו למישהי חדשה כבר מעכשיו כי הוא לא מתחבר בקלות לאנשים שהוא לא מכיר. עזרה נוספת זה המפתח כנראה, ולי תמיד היתה בעיה לבקש עזרה (מהסבתות למשל)... אני נוטה לעשות הכל לבד ואח"כ להתלונן על זה קצת.
בכל אופן כשכתבתי את הדברים הייתי במצב מאוד מפוחד והיום אני קצת יותר מעודדת... אבל זה בטח זמני.

האם יש לך נסיון בעניין או שגם את לפני לידת ילד שני?

אני מאמינה שהפיתרון נמצא בבקשת עזרה מאנשים בסביבה...
גם אני.
האם היום אתם משתתפים במפגש בוקר עם ילדים שבבית?

אנחנו מתחילים מסגרת שנקראת "קט גן" בנובמבר, שזה בעצם גן לכל דבר, אבל ביחד עם ההורים (או מלווה אחר), שלוש פעמים בשבוע לשלוש שעות כל פעם.
עד עכשיו הלכתי איתו לחוגים שונים (שחייה, ג'ימבורי), אבל בעיקר טיולים לכל מיני גינות וכד' של שנינו לבד.

שלום אימהית
כשהתינוקת תיוולד יהיה כבר כמעט אביב ותוכלי לצאת איתו לטיולים כשהיא עלייך במנשא. הרבה תינוקות ישנים הרבה בחודש הראשון ואחר כך יהיו עוד כמה חודשים שיהיה קצת קשה אבל יהיה חם ולקראת גיל חצי שנה כבר תוכלי לראות אותם משחקים ביחד.
הרבה אנשים יהנו להפחיד אותך אבל אני חושבת שאחים הם מתנה כל כך גדולה אחד לשני שלא צריך בכלל להתחיל עם פחדים.
תראי קדימה.
אם יש יום קשה תדעי שמחר אולי יהיה קל יותר. הילדים הולכים וגדלים וצ'יק צ'ק יהיו לך שניים בבית ואז הגדול כבר לא כל כך יצטרך את ההפעלות שלך כי תהיה לו אחות להשתולל איתה.
לדעתי החוויה של ילד שנשלח מביתו לחצי יום (במיוחד כאשר אמא שלו לא שלמה עם רעיון הגן), בעוד שאחותו התינוקת נשארת עם אמא, מעודדת קינאה ותחרותיות עם התינוקת בעוד שכאשר הוא שותף לגידול שלה הוא גם מרגיש קרוב אליה יותר.
בהצלחה ואל תפחדי!

תודה אמא בבית, זה מאוד מעודד. את צודקת בכל מה שכתבת.
אני חושבת שהפחדים שלי נובעים מזה שכיום קשה לי מאוד "לשחרר" את בני ממני ולתת לאחרים לטפל בו, ואני לא יכולה לדמיין איך הוא יסתדר בלעדי כשאלך ללדת או כשאקדיש זמן לתינוקת ומישהו אחר יצטרך להאכיל/להשכיב/לקום אליו בלילה וכו'. זה נראה לי התפקיד הבלעדי שלי (כמובן שגם בעלי שותף, אבל אני תמיד ברקע למקרה ש...). זאת גם הסיבה שכשהוא עם הסבתות אני דואגת שתמיד הוא יגיע לשם שמח וטוב לב ולא במצב של עצבנות, עייפות או רעב שלא לדבר על תקופת מחלה או שיניים שבהן אני לא זזה ממנו. ככה פשוט נראה לי הכי נכון לעשות.
איך משחררים קצת את תחושת האחריות הזאת והאם צריך בכלל?

הי אימהית
אני בטוחה שיש מפגשים באזור מגוריך של חינוך ביתי או קישורי אימהות...
את פשוט צריכה לברר את זה.

איך משחררים קצת את תחושת האחריות הזאת והאם צריך בכלל?
ראי מנוחת אחריות

איך משחררים קצת את תחושת האחריות הזאת והאם צריך בכלל?
חלק מתחושת האחריות הזו הוא טבעי , נראה לי, וחלק ממנה (אולי החלק העודף, המיותר

) ישתחרר מעצמו אחרי הלידה- פשוט לא תהיה לך ברירה, ותיאלצי לשחרר. מה שטוב, לדעתי, בחינוך הביתי בהקשר הזה, הוא שזו לא פרידה יומיומית, ארוכה ומלאת אתגרים נוספים (ומיותרים, לדעתי), כמו בגן, אלא שחרורים קטנים, מתונים, הדרגתיים.
ועדיין, יש סיכוי לא רע שאחרי הלידה תחווי את הפרידה מהבכור וזה יהיה לא קל.
אני חושבת שזה חלק מהכאב הגדול ותחושת האבל שרבות מאתנו חשות אחרי הולדת הילד השני, אבל היום (כשאני אמא לשלוש) אני יכולה לראות גם את הטוב שבזה.

תודה לך אשה שמחה על מה שכתבת. מאוד עזר לי לקרוא את הדברים. אני מתארת שיקרה לי תהליך טבעי של שחרור כי כנראה ככה זה צריך להיות, וכמובן שגן הוא בכלל לא אופציה מבחינתי - אבל הבעייה היא שבמקום שאקבל באופן טבעי את הקשיים שיבואו (בסך הכל כמה נורא זה כבר יכול להיות?), כולם כ"כ מפחידים אותי שזה פשוט הכניס אותי למן היסטריית פחד כזאת. כל אשה שאני מדברת איתה - מקרובות משפחה ועד סתם שכנה או אפילו הבוקר הספרנית בספרייה - כולן אומרות לי שזה יהיה מאוד קשה להיות עם שניים בבית. שלא תחשבי שאני שאלתי לדעתה, היא פשוט ראתה אותי עם הבן ועם הבטן.
אני משתדלת לא להילחץ ולשמור על קור רוח (גם בתשובות שלי: החיים לפעמים קשים, מה לעשות) אבל אם כולם אומרים את זה אולי הם יודעים משהו שאני לא?

הם לא יודעים משהו שאת אולי תדעי. איך זה להיות עם שני ילדים בבית. אני מניחה שהם שלחו את הילדים שלהם לגן ולגדל שני ילדים עשרים וארבע שעות נראה להם בלתי אפשרי אחרת למה הם לא עשו את זה?
אם יהיה לך קל ונעים הרי שאולי גם הם יכלו לחיות אחרת וזו מחשבה ממש בלתי נסבלת להרבה אנשים.
באופן כללי, מי שמביע דעה בלי שהתייעצת איתו, יש לו איזה מניע שקשור אליו ולא אלייך לשלוח את הילדים שלך לגן. מי ששלם עם עצמו ועם הבחירות שלו לא יהיה לו כל כך קשה לקבל את הבחירה שלך.
זה מה שצריך לזכור. ההפחדות האלה בכלל לא קשורות אלייך. אם עוד מישהו מנסה להפחיד אותך תשאלי אותו אם הוא היה עם שני ילדים בבית ואם זה היה קשה. אם כן, אולי הוא יכול לעזור לך להזכר מה היו הקשיים ואיך הוא ניסה להסתדר איתם.
אני הייתי עם שני ילדים בבית וגם עם ילדים בגן ועכשיו אני עם שלושה ילדים בבית וזה הרבה יותר קל מאשר לקום מוקדם בבוקר, לזרז את כולם, לצאת לגן גם בחום וגם בגשם עם ילד ותינוק ואחרי כמה שעות לצאת שוב כדי להחזיר את הילד בדיוק בשעה שנגמר הגן גם אם התינוק בדיוק נרדם או עצבני ולהיות מעורבת בכל המערכת הזאת.

היום יש לנו יום קצת קשה. המתוק שלי חוטף מדי פעם התקפת עצבים/מרדנות קטנה כשהדברים לא קורים לפי רצונו (בתקופה האחרונה זה קורה לפעמים והבנתי שזה תהליך טבעי של עצמאות בגיל הזה) ואני לא יכולה שלא לחשוב כמה זה חשוב שאני איתו במצבים האלה כדי לחבק ולהרגיע אותו במקום איזו גננת שבטח היתה מגיבה על זה בכעס או בחוסר סבלנות.
אני בטוחה שאחרי הלידה של אחותו יהיו כל מיני מצבים כאלה ואחרים להתמודד איתם וזה נראה לי הכי נכון שאני זאת שצריכה לטפל במצב - כי בעצם הכעסים האלה מופנים כלפי, והתגובה שלי היא שתכתיב את מהלך העניינים לטווח הארוך.

אני הולכת לכתוב דברים קשים.
נראה לי שעשיתי טעות בכך שלא שלחתי את הבת הגדולה לגן. (בת רבע לשלוש)
היא דוקא מקבלת יפה מאוד את האח הקטן, אוהבת מלטפת עוזרת ומאוד דואגת לו.
הבעיה היא איתי. אין לי איך ומתי לנוח וכל העצבים שלי יוצאים עליה (ויש הרבה). אני מרגישה שהלב שלי בכלל לא התרחב כמו שמבטיחים, להיפך, הוא הצטמצם ואין לי אהבה לא לתינוק החדש (רק חמלה) ולא לה- היא נראית לי פתאום מן יצור מגודל וחסר חן וכל התנהגות שלה, ועל אחת כמה וכמה ההתנהגויות הלא יפות (באמת שאין הרבה) מעצבנת אותי נוראאא.
אני רק רוצה שתפרד ממני קצת, ומאז הלידה היא לא מסכימה ללכת לשום מקום בלי אבא/אמא (גם קודם היתה די נדבקת).
אני זוכרת שלפני הלידה אהבתי אותה נורא נורא, ועכשיו אני מדי פעם מחבקת ומנשקת וכו', אבל לא באופן ספונטני, רק מנסה שלא תרגיש.
אם היא תעזוב אותי קצת נראה לי שאני אוכל להתאושש מהלידה יותר בקלות, לישון יותר ולהתעצבן פחות.

אני אמשיך (רק שלא יהפך לבלוג)
בנוסף כבר הרבה זמן היא מבקשת ללכת לגן. עכשיו בא לי "להעניש" אותה ולשלוח לגן, שתראה מה זה (קשה לי מאוד להאמין שהיא תהיה מסוגלת להפרד ממני).
זה נראה לי פתאום הדבר הרע בשבילה אבל הטוב לשאר המשפחה.
תמיד חשבתי שלילדים שהולכים לגן ההתמודדות יותר קשה עם התינוק שתופס את מעט השעות שיש לילד בבית. אבל מה לגבי ההתמודדות של האמא עם התינוק החדש? היא לא צריכה קצת זמן איתו לבד כדי לעכל את השינוי הגדול בחייה? וזמן עם בעלה לבד?

פלונית

כמה זמן עבר מהלידה?

אבל מה לגבי ההתמודדות של האמא עם התינוק החדש? היא לא צריכה קצת זמן איתו לבד כדי לעכל את השינוי הגדול בחייה? וזמן עם בעלה לבד?

את כן צריכה זמן לבד עם התינוק, וכן צריכה זמן לבד עם בעלך, וגם זמן לבד עם עצמך, ולא פחות חשוב - את צריכה גם זמן לבד עם הגדולה .
ואת כל אלה אפשר לארגן גם בלי לשלוח לגן (סבתות, בייביסיטר, חברים וכו').

יש כל כך הרבה מתח בתקופה הזאת וכעסים צפים ועולים. את נשמעת לי כל כך נורמלית.
את חייבת לדעת ש זה עובר זה פשוט עובר ונהיה משהו אחר.
לאט לאט היא פחות תדבק ותהיה מוכנה להפרד, את תהיי פחות מותשת, הרגשות החמים כלפיה יחזרו.
אתם בתקופה של שינוי. ושינוי זה הרבה פעמים דבר קשה. ומהקושי תמיד צומחים ומתפתחים. כולכם.
קחי נשימה עמוקה.
עזרה מבחוץ המון, כמה שאפשר.
שולחת חיבוקים.

שלושה שבועות עברו מאז הלידה.
פתאום זה נשמע לי מגוכך להתלונן על תקופה כל כך קצרה, אבל היא היתה כל כך אינטנסיבית, ולמען האמת אני לא רואה את האופק...

פלונית, אני לא יודעת איך להגיד את זה בדרך עדינה יותר אבל אולי אולי את מראה סימנים של דיכאון אחרי לידה? תבדקי את עצמך...

אלה לא מילים שלך, אלה המלים של העייפות הקשה אחרי לידה וטיפול בשני ילדים קטנים. לדעתי אין מרשם אחד בדוק, אבל כולנו במצב די דומה. לפחות לא שמעתי אף אחת שאמרה שזה אך ורק כייף חיים ותענוג ללדת ילד שני ולגדל שני ילדים קטנים

שלום לכולם,

רציתי לשמוע עוד על ניסיונן של אימהות אחרות במצב של פעוט בבית ותינוק חדש

ביתי תהיה בת שנה ועשרה חודשים כשתיוולד לה אחות חדשה ולנו בת חדשה (בעזרת השם). אנחנו מאוד רוצים לשמוע על החיים עם שניים בבית. הלב רוצה להשאיר את הגדולה בבית אבל הוא גם מפחד מהקושי. יש בי משהו בוטח שאומר שיהיה בסדר וגם פחד מהלא נודע הרי איך אני יכולה לחשוב ש"יהיה בסדר" לטפל בשניים אם לא חוויתי את זה?

אשמח לתובנות
תודה

אני לא מחשיבה כחינוך ביתי את זה שהבת שלי (בת שנה ו-8) איתי בבית, אבל לא מצאתי דף יותר מתאים...
אני בהריון שני וכשאלד, בע"ה, בתי תהיה בת שנתיים וחודש. אני רוצה להשאיר אותה איתי בבית עד גיל 3, כלומר גם בשנה הבאה אחרי שאלד ומפחדת שיהיה לי קשה עם שניים בבית. מבחינת הסבלנות שלי ומבחינת להסתדר עם הצרכים של שניהם. בתי אוהבת לטייל בחוץ ולפגוש ילדים אחרים במגרש משחקים. זה נהיה יותר ויותר חשוב לה וגם לי ככל שהיא גדלה. הצורך לצאת מהבית ובחברה.
נראה לי קשה לצאת כל יום עם תינוק שיונק נון סטופ (ככה היא הייתה..) ודורש טיפול רב וגם לעבוד(אני עובדת מהבית. כל יום בערך שעתיים, לפעמים יותר ולפעמים פחות.אני מטפלת בלקוחות וכשאני עובדת בתי אצל סבא וסבתא או עם בעלי.)חשוב לי להמשיך לעבוד גם מבחינת זה שאני אוהבת את עבודתי וזה נותן לי עניין וסיפוק וגם מבחינה כלכלית.
אשמח לשמוע מאימהות שעברו את ההתלבטות הזו ואיך היה להן עם שניים בבית. אולי בלוגים של אימהות? אני צריכה לחפש באמת!

שלום אני נמצאת עם הבת שלי בבית היא בת שנה ותשעה חודשים, אני בהריון ורשמנו כבר מזמן את הילדה לגן אלא שאני מאוד מתלבטת זה נראה לי מאוד משונה לשים אותה בגן וללכת!
מצד שני אני יודעת שזה יכול להיות ממש הצלה בחודשים הראשונים עם התינוקת החדשה שהגדולה תהיה כמה שעות מחוץ לבית.
נכון לעד עכשיו ממש כייף לי איתה בבית אבל אני מפחדת שאני לא אוכל לתת לה מספיק וגם אני קצת חוששת מהחורף עם ילדה בת שנתיים ותינוקת שרק נולדה בבית (זה קורה בנובמבר)
אשמח לעזרה

שלום סנונית.
ההתלבטות שלך מאוד מובנת, את חוששת שיהיה לך פחות זמן
להקדיש לבתך, וזה באמת יהיה כך, זה חלק מהשנויים שבתך
תעבור וגם את. מהחוויה שלי, אני יכולה לספר לך שגם אם זה לא קל
להיות עם שני קטנים בבית, אין סיפוק גדול יותר מלראות אותם גדלים יחד
מתפתחים יחד ומשתלבים אחד בחיי השני (ואז בא השלישי וכו')

בסופו של דבר, בחודשים הראשונים, מי שצריך את רוב תשומת הלב
הוא הפעוט. הרי התינוק בעיקר יונק,ישן, ממלמל וזה יהיה נפלא עם הבת שלך תהיה
שותפה פעילה (במוגבלויות...)לחוויה הזו ולא מנותקת ומורחקת ממנה, הרי זה אחיה\אחותה.
והרי תרצי שהם יאהבו ויקשרו זה לזה ולא ירגישו מרוחקים.

ההחלטה היא אך ורק שלך.רק תדעי שזה אפשרי.

שלום בעוד כחודשייים אני אמורה ללדת ,כרגע אני בבית עם ביתי בת השנה ושבע חודשיים אני מתלבטת האם לשלוח אותה לגן כפי שתכננו או שהדבר החכם הוא להשאיר אותה בבית איתי.
בנוסף קיים הקונפליקט של האם באמת אוכל לספק לה מספיק גירויים במקום הגן בתוספת לתינוק חדש שאצטרך להתייחס אליו?

אני שלחתי לגן לפני הולדת התינוק, גם בגלל הגיל אמנם (רבע לארבע). בדיעבד אני חושבת שהייתי נוהגת אחרת. ודאי לא מכריחה ללכת כשלא רצה, וכולי.

השאלה היא לא גירויים אלא תשומת לב אישית - רצוי כמובן שלך, אבל אפשר גם של אבא/סבתא, ושל עזרה בתשלום.
נושא העזרה קריטי בעיניי במעבר לשני ילדים, בעיקר כשהוא קשה לבכור/ה (בד"כ קשה...). להיעזר כמה שיותר, היכן שרק אפשר, בתקופה של החודשים הראשונים.