[u]ומאוד קל שם לעודד את ראיית האחר כי זה נראה כמו משהו שאין לו מחיר. וכך יוצא שעל החלק ההתחשבותי הרגשי/נפשי בעצם לא מדברים בכלל. לא ביחס לעצמי ולא ביחס לאחרים. אולי לזה התכוונת כשאמרת שזה מובן מאליו.[/u]
אכן.

[u]באהבה וחמלה אמיתית אתה תמיד במקוםהראשון. זה נראה אנוכיות אבל זה לא.[/u]
כך אני מרגישה עכשיו, אבל עדיין לא אבדה לי התפישה שזה אנוכיות. יש בי איזה חלק שעוד מחזיק בזה.

[u]הייתי כל כך מלאה בקורבנות שלא היה שם מקום לשום דבר אחר[/u]
תודה על האומץ להגיד דבר כזה. אולי לא נדרש לך אומץ כדי להגיד. תודה בכל מקרה.

[u]חינוך שאומר שצריך להתחשב באחרים ושוכחים לומר את מה שנראה מובן מאליו. שקודם כל חשוב שנדאג לעצמנו[/u]
מניחה פה איזו מחשבה, בתור אמא בעצמי - שאולי התחשבות באחרים אצל ילדים היא באיזו רמה התנהגותית חיצונית. לשמור על מגע לא אלים או לחלוק מה שיש לך. ומאוד קל שם לעודד את ראיית האחר כי זה נראה כמו משהו שאין לו מחיר. וכך יוצא שעל החלק ההתחשבותי הרגשי/נפשי בעצם לא מדברים בכלל. לא ביחס לעצמי ולא ביחס לאחרים. אולי לזה התכוונת כשאמרת שזה מובן מאליו.
שוב יוצאת לי מחשבה מבולבלת ברמת הכתיבה. אני רואה איזו אבחנה בין התחשבות שנגמרת בהכלה רגשית להתחשבות שנגמרת בהכלה התנהגותית. הן קשורות כמובן אבל לא זהות.

יכול להיות שהחיבורים האלה מגיעים אלינו מסוג של חינוך שאומר שצריך להתחשב באחרים ושוכחים לומר את מה שנראה מובן מאליו. שקודם כל חשוב שנדאג לעצמנו.
ובקשר לשאלה שלך:
[u]קרה לך שמתוך הרצון להכיל את הקורבנות הרגשת שאת בעצם מלאת חמלה כלפי הצד השני[/u]
הייתי כל כך מלאה בקורבנות שלא היה שם מקום לשום דבר אחר.

כתבתי בתגובה על הפוסט הראשון.
ובהקשר למה שכתבת אחר כך:
[u]כי אני עצמי הרבה פעמים לא עצרתי ב"עשו לי" אלא המשכתי הלאה - נתתי למי שתוקפני עכשיו לעשות לי, זו גדולה רצינית, שרק אנשים חומלים ומכילים יכולים לעשות. קצת כמו שאמא מכילה תוקפנות של ילד.[/u]

יש שם משהו שנראה באמת גדול. וזה התעתוע. כי באהבה וחמלה אמיתית אתה תמיד במקוםהראשון. זה נראה אנוכיות אבל זה לא.

[u]החיבור שהיה לך במצב הזה הוא אני מוותרת= אני טובה ?[/u]
כן. אבל גם יותר מזה. אני טובה, אני מכילה, כך נכון לנהוג, זה תוצר של החמלה הגדולה שלי.

אני לא רואה את זה כך היום בכלל. אני מנסה להיזכר מה גרם לזה להשתנות ואין לי שום זיכרון. אני לא מצליחה להיזכר אם זה היה תהליך קצר או ארוך, קפיצה או הליכה אטית.
אני רק יודעת שיום אחד זה פשוט לא היה ונותרו לי מזה מסקנות ואבחנות אבל גם לא מעט שאלות.

בודקת איתך. החיבור שהיה לך במצב הזה הוא אני מוותרת= אני טובה ?

[u]דרך המילוט שלי הייתה: הלכתי ל"עשו לי, לא התחשבו בי[/u]
אני מזדהה מאוד. קרה לך שמתוך הרצון להכיל את הקורבנות הרגשת שאת בעצם מלאת חמלה כלפי הצד השני? כאילו שבעצם זה שאת מאפשרת לו לפגוע בך את מאפשרת לו להיות מי שהוא באותו רגע?
שם הנקודה המבלבלת בעיניי. כי אני עצמי הרבה פעמים לא עצרתי ב"עשו לי" אלא המשכתי הלאה - נתתי למי שתוקפני עכשיו לעשות לי, זו גדולה רצינית, שרק אנשים חומלים ומכילים יכולים לעשות. קצת כמו שאמא מכילה תוקפנות של ילד.
קשה לי קצת להסביר. אולי את במקרה מבינה ממה שכן הצלחתי להסביר.
אני מתאמנת עכשיו על לעצור כשאני רואה שהלשון שלי מתחילה להסתבך, גם אם לא השלמתי את הדברים בצורה טובה.

[u]למה הכוונה ב חמלה ואהבה מעורבבים בקורבנות?[/u]
אני רואה שאצלי היו שנים ארוכות, וזה אפילו קורה לי עכשיו עוד מדי פעם, שאני בקורבנות אבל מרגישה חמלה. למשל בדוגמה שנתתי מההגעה המאוחרת של בן זוגי הביתה.
אם בעבר הייתי "מוותרת" ולא אומרת כלום על איחור שהפריע לי הרגשתי שאני נהדרת. שאני רואה אותו באמת ומלאת חמלה ושככה זה אהבה בזוגיות. דיברתי אל עצמי בשיח רגשי שלא באמת היה קיים. הוא היה קורבנות בתחפושת. זה לא קרה לי מעולם עם רגשות אחרים. לא הפגנתי שמחה בשעה שהייתי במצב קורבני ולא הפגנתי תשוקה כשהייתי במצב קורבני ולא הפגנתי נימוס או אדיבות (אני יודעת שזה לא רגשות).
אני חושבת שיש משהו בקורבנות שאני לא מבינה אותו לגמרי ושגורם דווקא לה להתחזות דווקא לחמלה. יש שם איזו נקודת השקה שאני לא מצליחה לפענח.

[u]חני, יש לך השערה למה קורבנות זה משהו שמתערבבים בו דברים אחרים כמו חמלה או אהבה?[/u]
אשמח לנסות לענות על השאלה הזו. למה הכוונה ב חמלה ואהבה מעורבבים בקורבנות?
[u]למה הקורבנות גרמה למישהי כמוך לא לראות תוכן במילה כמו "אהבה"?[/u]
אני חושבת שהקורבנות והפניית אצבע מאשימה החוצה נעשים כאשר קשה מידי לזהות ולהכיל כאב פנימי. במקום לשים לב שהופיע ביטוי לכאב כזה, לתת לו מקום ולבדוק איך אני יכולה להקל על עצמי, כנראה שלא יכולתי להכיל את אותו כאב פנימי ודרך המילוט שלי הייתה: הלכתי ל"עשו לי, לא התחשבו בי, וכו'. עבודה בנושא רכות מאפשרת להרגיש את הכאב הזה. משם הדרך לחמלה ואהבה פנויה. .

חני, גם אני לא מבינה מה זה ניו אייג'. אבל מה שחשבתי שאני מבינה תמיד היה כרוך באיזה זיוף ובגלל זה היתה לי רתיעה קבועה. אבל זה לגמרי שלי. זה לא מובנה במונח או במציאות שלו.
חני, יש לך השערה למה קורבנות זה משהו שמתערבבים בו דברים אחרים כמו חמלה או אהבה?
או - יותר במילים שלך - למה הקורבנות גורמת למישהי כמוך לא לראות תוכן במילה כמו "אהבה"?

[u]היא היתה סוג של ניו אייג'[/u]
אף פעם המילה הזו לא דיברה אלי שזה אומר שלא הבנתי מה זה. (ניו אייג')
לא הייתי בעדה, לא התנגדתי לה פשוט לא התייחסתי אליה.
[u]מה נשאר בקורבנות אחרי שמבחינים אותה מכל הדברים הטובים? הרי היא מחזיקה נורא חזק, אז כנראה שיש לה איזה ערך משלה שתופס אותנו.[/u]
אני חושבת שהיא אחד הביטויים של הצד האנושי שבנו.

וואו, חני, איזה יופי. תודה. אני כל כך מזדהה.
עד לפני כך וכך שנים (מי זוכר...) "חמלה" היתה בשבילי מילה בלי תוכן. היא היתה סוג של ניו אייג' שזלזלתי בו.
אני לא בענייני ניו אייג' היום אבל קודם כל הפסקתי לזלזל, שזה תמיד טוב :-) ומצאתי שפע של משמעות בחמלה.
ואם אנחנו כבר כאן - אני רוצה להציע כאן משהו נוסף. שכאשר למשהו יש משמעות עמוקה תתלווה לזה חוויה גופנית כלשהי.
אני [b]מרגישה[/b] פיזית חמלה יותר משאני [b]מבינה[/b] אותה או מסוגלת להניח אותה במילים.
ואני מאחלת לעצמי לעשות את הדרך הזו עם "אהבה", שגם היא נכרכת בקלות עם קובנות.

ובכלל, כאן שאלה נוספת - מה נשאר בקורבנות אחרי שמבחינים אותה מכל הדברים הטובים? הרי היא מחזיקה נורא חזק, אז כנראה שיש לה איזה ערך משלה שתופס אותנו.

(בלי לקרוא את הדף המקורי. )
על הקשר שבין קורבניות וחמלה בשבילי:
מזמן מזמן כשהייתי עמוק בתוך המסכנות והקרבניות ולא הייתי מודעת לכך המילה אהבה בשבילי הייתה ריקת תוכן. אפילו הצהרתי שאהבה היא רק מילה. ושאין מאחריה דבר.
והיום .....אני מתבוננת באהבה על אותה חני של אז.
המילה אהבה הייתה "חזקה"מידי בשבילי. כמו אור חזק מידי שהעיניים אינן יכולות להתרגל אליו
אני חושבת שהמילה חמלה היא ביטוי "מוחלש" של המילה אהבה.
אהבה
{@

ורד, תודה על ההערה (על אף שלא הייתי מתנגדת למשהו קצת יותר בונה וקצת פחות לעגני).
אני מסכימה איתך.
האם למי מהכותבות כאן יש התנגדות שאערוך החוצה את מרבית הדיון בשאלת היכולת (האם אנשים עושים תמיד ככל יכולתם או שלא)?
הוא לא מחוייב המציאות והוא גרר את הדף למחוזות לא נחוצים.
אני אחכה לתשובות עד סוף השבוע ואז אערוך בצאת השבת לפי מה שיוחלט.

מעודדת את מי שכתבה לנקוט בגישה שלא מתאהבת במילים רק בגלל שהן כבר כתובות כדי שלדף הזה יהיה ערך כלשהו.

[po]דף מתיש[/po] ..אפשר לפתוח קטגוריה חדשה.

[u]בתפישה שלי אין דבר כזה משמעות פנימית בלבד. אם אני בתקשורת איתך מה שעובר אצלך בפנים מוקרן גם החוצה. ההתנהגות שלך היא תוצר של תהליך פנימי ואם אני לא מבינה את מה שבחוץ אני בודקת מה יש בפנים. המון פעמים זה מבהיר לי המון דברים. ובגלל זה אכפת לי מה את חושבת בלב.[/u]

בחוויה שלי מה שעובר לך בראש הוא לא ענייני, במובן זה שהוא לא בשליטתי ולא באחריותי ולכן אני בוחרת לא להפנות אליו משאבים ולהתרכז בעצמי. מה שחשוב הוא איך אני בוחרת להגיב, מאיזה מקום אני פועלת, מה אני יוצרת, מה אני מביאה מתוך הפנימיות שלי. התנועה שלי נפגשת בתנועה שלך, אחרי העיבוד הפנימי שלך ושתינו לומדות מן האינטרקציה וההתנסות.

אין לי יכולת לשלוט במחשבות של אנשים אחרים, בתהליכים הפנימיים שלהם. אני יודעת שהעמדות שלי משתנות כול הזמן. אין אפשרות למישהו מן החוץ לעקוב אחריהן. הן נכונות ומשפיעות ברגע נתון. זה היה חלק מפירוק מבני השליטה שאחזתי בהם וחזרה לעסוק בענייני, בגבולות המוגדרים והמצומצמים שלי.

אני מצטערת שהדיון נחווה עבורך כלא נעים ולא מקדם.
אני הרגשתי שאולי הוא לא עונה על הצורך שלשמו הוא נפתח. כמו נסיון לקטוף גויאבות מעץ אנונות (נכתב בהשראת הגויאבות והאנונות שבבית :-) )
אני הגעתי אליו נטולת ציפיות ולמדתי ממנו רבות.
לתחושתי אנו פוסעים כתף לצד כתף בדרך, לעיתים יש נקודות מפגש, אנחנו מעשירים אחד את השני. לא תמיד נדרשת הסכמה או גשר ביננו. אנחנו מחוברים למרות השונות. @}

תודה על הדוגמא המקסימה |L| @}

פתחתי את הדף עם מחשבות ואני מסיימת את חלקי כאן עם הדוגמה הזו.
אני מקווה שיתפתח כאן דיון ער כי זה נושא חשוב לדעתי.
אני חושבת שכישורי ניהול השיחה שלי דורשים רביזיה ואני הולכת לעשות את זה ביני לבין עצמי, נעזרת בהערות של חלוקית וגם בדברים אחרים שאני מקבלת מהסביבה שלי בזמן האחרון. כל עוד אני ממשיכה לכתוב אני עונה מהדפוס הרגיל שלי, שאותו צריך לבחון. זה תהליך לא מועיל.
אז להתראות בינתיים.

אז הנה אני חוזרת לחמלה עם דוגמה במקום עם תיאוריה (למרות שגם בשבילי זה נושא בכלל בכלל לא תיאורטי).
הסיפור שלי הוא על איך מחשבה על חמלה מובילה לפעולה חומלת ושחרור דפוס קורבני שעדיין טבוע בי. אני יודעת שהוא טבוע בי כי אני צריכה לשחרר אותו כל פעם מחדש.
לפני יומיים אני והאיש קבענו שהוא ישוב הביתה בחמש וחצי. היתה תקופה ארוכה שבה מי ששב הביתה עשה זאת בשש וחצי ובשבוע האחרון בחרנו בחמש וחצי. בכל הימים שחלפו מאז ההחלטה, כשהיה זה תורו לשוב הביתה, הוא שב כמו שקבענו, בחמש וחצי.
ופתאום בלי קשר לכלום, חמש וחצי ואין איש. מה עבר לי בראש? לא תאונה, חס וחלילה, או אירוע אחר שמעכב. עבר לי בראש שהוא צריך זמן ולכן הוא פשוט מתעלם מהקביעה שלנו. ועלה בי כעס. ושיפוט וקורבנות.
וראיתי אותם. את כל אלו. הייתי בתוכם ובצד בו זמנית.
התקשרתי אליו והוא אמר בקול שאני שמעתי כמיתמם - מה, לא באים הביתה בשש וחצי? עניתי לו שלא - בחמש וחצי. הוא אמר שהוא תכף יצא הביתה. הרגשות שלי נשארו איתי. כי שמעתי היתממות וזלזול והעדפת צרכים שלו על פני שלי וכל מיני. נו, הרשימה המוכרת.
זה הוציא אותי למסע קצר בעקבות החמלה שלי. קודם כל לטובת עצמי ואחרי זה לטובת התגובה שלי מאוחר יותר שגם היא טובת עצמי בעצם.
ממה נמנעתי? מלספר לעצמי סיפור שסיפרתי לעצמי הרבה פעמים ולא הוביל לשום דבר חיובי, רק לעוד כעס שנבנה בפנים. שהוא עמוס ומפרנס ראשי וצריך זמן ויש לו עבודה חדשה וקשה לו והוא פשוט שכח וכו'. זה סיפור שאין לי מושג אם הוא נכון ושאני רואה אותו כמייצר חמלה מזויפת במקום לפרק את הדפוס הקורבני שלי. אני מרגישה שבשביל לפרק את הדפוס שלי לא מספיק רק להימנע מהסיפור הזה. אני זקוקה לחמלה שלי. בתוך החמלה שלי אני לא מרגישה צורך בסיפור. חמלה לעצמי, שנמצאת עכשיו במצב קטן שבו צורך שלי לא נענה, וממנה חמלה גם לאיש.

בפועל עצרתי לנשום. באמצע הכנת ארוחת הערב עצרתי לנשום. ולבהות כמה שניות. ומשם להביט בעצמי בחמלה. אני חושבת שזה רגש, שאם הייתי מתארת אותו בשפת הפרצוף, היה יוצא לי חיוך עם דמעות. לא יודעת למה בא לי דווקא זה. אני חושבת שככה אני נראית כשאני באמת חומלת על עצמי. הרגשתי איך הדבר הזה ממלא אותי ואיך הנשימה שלי לאט לאט צריכה פחות ופחות מודעות כדי להתקיים באופן סדיר.
וכשהאיש הגיע הביתה אבד לי הכעס ושאלתי אותו - אנחנו מיושרים לגבי הגעה בחמש וחצי? והוא ענה שכן וזהו. אני חושבת שהחמלה שלי מנעה את הצורך שלו להסביר עוד פעם או להתווכח או להגיד בכלל משהו בנושא.

[u]זה מרגיש לי כמו שיח בשפות שונות[/u]
כן. אני בוחרת לשחרר את זה. קצת צר לי כי אני מרגישה שאני לא מבינה אותך באמת ואחרי כל מה שכתבת אני מבינה אותך עוד פחות. אולי בזמן אחר בעיניים אחרות אני כן ארגיש הבנה.
משהו קטן שאולי יכול להסביר את הקושי נמצא כאן
[u]יש לה משמעות פנימית בלבד[/u]
וגם כאן
[u]למה בעצם כול כך אכפת לך מה אני חושבת בלב[/u]

בתפישה שלי אין דבר כזה משמעות פנימית בלבד. אם אני בתקשורת איתך מה שעובר אצלך בפנים מוקרן גם החוצה. ההתנהגות שלך היא תוצר של תהליך פנימי ואם אני לא מבינה את מה שבחוץ אני בודקת מה יש בפנים. המון פעמים זה מבהיר לי המון דברים. ובגלל זה אכפת לי מה את חושבת בלב.

אבל כאמור, אני משחררת. אני מרגישה שהמילים שלי מעוררות משהו שאני לא יודעת איך לקרוא לו אבל הוא לא חיובי והוא לא מקדם אווירה נעימה ודיון פורה. אז אני לוקחת מאה אחוז אחריות על חלקי בדבר הזה, [b]כאן[/b] כן עשיתי כמיטב יכולתי לתקן את ההתנסחות שלי, אבל אני רואה שבפועל זה לא עובד ואני לא מצליחה להתדיין באופן שיקדם את הנושא. מצטערת.

בואי ניקח סיטואציה בה אנחנו עומדות אחת מול השנייה ואת פוגעת בי, או להיפך אני פוגעת בך. את יודעת שלא עשית כמיטב יכולתך ואני יודעת שעשיתי כמיטב יכולתי ואם אני בוחרת לבחון את המעשה שלך אני מקבלת גם אותו כהכי טוב שיכולת לאותו רגע. איך התהליכים הפנימיים הללו נפגשים? המשמעות של התהליך הזה היא כול כך אישית ופנימית.
אני לא יודעת מה את חושבת עלי וזה גם לא משנה לי. מה שחשוב לי הוא מה שאני חושבת על עצמי, איך אני פועלת. את לצורך העניין מהווה סוג של מראה, שיקוף. האינטרקציה ביננו מהווה הזדמנות ללמידה והתנסות.
אין פה שום התייחסות ערכית מבחינתי.

אני משתדלת ופועלת על מנת לא להעריך ולהתייחס להתנהגות של הזולת כעומדת בפני עצמה במנותק ממני. אני לא שופטת או מעריכה. זה התייחסות במישור אחר לחלוטין. אם וכאשר עולה בי הצורך ולשמחתי זה כמעט ולא קורה אז זו הדרך שלי לראות את הדברים. היא לא פוסלת אף אחד. יש לה משמעות פנימית בלבד.

אני לא שוללת את הידיעה שלך על עצמך. אני לא מתווכחת איתה ולא מתייחסת אליה בעצם.
אני לא זוכרת שפניתי אליך ישירות ואמרתי לך את תמיד עושה כמיטב יכולתך למרות שאת טוענת שלא.
אני בטוחה שבמקום שלך כרגע זה מה שקורה.
מחר אולי יהיה אחרת או שלא.
אין לי שום עניין בכך.
חשפתי את אופן ההסתכלות שלי על מה שקורה לי ובסביבתי.
מה זה נוגע אליך? למה בעצם כול כך אכפת לך מה אני חושבת בלב.
הרי גם את מתוך כך שאת יודעת שלא עושה כמיטב יכולתך מניחה זאת גם על שארית בני האנוש.
בכול זאת אני לא תפסתי את זה באופן אישי.
אני לא זוכרת שכתבת לי אני יודעת שאת עושה תמיד כמיטב יכולתך. לא נדרש לי אישור או הכרה ממך.
זה לא מפריע לי.
אלו שתי חוויות שמתקיימות במקביל, על פני אותו רצף, משלימות אחת את השנייה.
מתארות שני מצבים שונים.
הייתי במקום שאת מתארת. בחרתי לזוז ממנו. כרגע זה לא המקום שלי.

נוצר פה בלבול וסיבוך במקום שבו מתקיימת מבחינתי פשטות.
זה לא ויכוח תיאורטי מבחינתי.
זה נסיון לתמלל בדיוק המירבי תהליכי לב ונפש, תהליכי שינוי ומודעות. להעלות על הכתב את התנועה הפנימית.

כמו שאני רואה את זה, יש פה תיעוד משותף של נ.צ אישי של המשתתפים בתהליך האישי שלהם.
המשותף הוא נקודות ציון אנושיות, שותפות לתהליך התפתחות, התקדמות.
הנקודות הללו אצלי בכול אופן משתנות תדיר. מה שנכון לרגע זה נכון לרגע זה בלבד.
מתקיימת תנועה תמידית.
כמו מים זורמים. עם עוצמה ללא מאמץ. מתאימים עצמם, משתנים ומשנים. יוצרים.
לא מתקיים מבחינתי תרשים זרימה שכלתני.

אני לא שותפה להנחות השכל והלב שהוצגו. מנסיוני השכל שלי מייצר לי המון רעש לא רלבנטי שמתייחס לעבר ולעתיד ומאפיל על ידיעת הלב. נדרשת לי תנועה מודעת ומכוונת של העברת משקלים והורדת אנרגיה מן הראש אל הלב והבטן. כשאני קשובה לעצמי ולקול הפנימי ולא לרעש הרגיל לא מתקיים תעתוע. מה שתארתי הוא לא תנועה שכלתנית. השכל שותף בפענוח שאינו מתערבב רגשי. בבחירה בזיהוי ובפענוח "חדש"

אין פה אחיזה שמחליפה אחיזה. מתקיים פה שחרור תמידי. ריקון תמידי. נסיון להגיע ולבחון דברים ממקום נקי, חדש, טרי. כול פעם מחדש. בכול רגע נתון. אין אחיזה בתבנית או אמת מסוימת. הכול משתנה כול הזמן.

ההנחה הזו לא עומדת בבסיס החמלה שלי. החמלה שלי היא הוויה שמתקיימת או לא, במנותק מכול הנחה. יש הנחות, מחשבות או רגשות שיכולים לתמוך ולגבות אותה או להחליש אותה.

אני אין לי כוונה להשפיע. יש בי רצון להניח עוד אפשרות. אני לא מעוניינת להיות מובלת ולא להוביל.
אני לא שותפה לדימוי שאני חווה כנוקשה של משהו שנבנה על בסיס הנחה וכשמשחררים אותה הכול מתפרק.

אני מרגישה שאת מציגה גישה נטולת הנחות, למרות שמידי פעם את מציגה הנחה כזו או אחרת שאת אוחזת בה ועל מנת לבדל אותה את מציגה את העמדה שלי כעמדה מבוססת הנחות. אני רואה את זה כרצף ולא שותפה להגדרה של הגישה שלי כהנחה. זו האמת שלי נכון לעכשיו. זה לא הנחה. זה לא משהו שכלתני בכלל. זה מתאר תנועת לב עם מעט מאוד אויר.

זה מרגיש לי כמו שיח בשפות שונות.

וואו מה קרה לדיון כאן? אין כמעט זכר לנושא המקורי וחבל @}

רוזמרין, אני לא יודעת עם לחול יש רצון חופשי. אני די בטוחה שלחסה וחתול יש <מה הקטע עם האות ח'?>.
לשם הנוחות המדעית, רצון חופשי מוגדר כמצב בו בהינתן כל הנתונים האפשריים, בהינתן ידע שלם ומלא, לא ניתן לצפות את המעשים של אדם, קיימת אקראיות.

מצטטת את מילותיה של יערה:
_אני לא מצליחה לראות את ההבדל בין שתי הגישות המוצעות ביחס לרצון חופשי
מנסה להסביר - אני חווה את הראייה שלך ככזו שמבטלת את האפשרות לרצון חופשי לעשות פחות מהיכולת. לי חשוב שהרצון הזה יהיה אפשרי. שאני אוכל להגיד לעצמי (וזה יהיה בסדר) - עשיתי פחות ממה שיכולתי._

מוסיפה קישור ל [po]פרשנות מניעים ורגשות בדיון[/po] ותוהה איך אפשר להימנע מזה.

וחלוקית, עוד משהו בעצם.
אפשר היה להבין מהדברים שלך שאת עוסקת בעצמך ומתייחסת לעצמך ולא לאחרים. אני מקווה שהבנתי נכון. אם כך - מדוע להניח הנחות לגבי אחרים. מה משרתת ההנחה האחרים עושים תמיד כמיטב יכולתם? אני מבינה שאמרת שזה מה שאת יודעת לגבי עצמך. עד כאן זה ברור לי, גם אם אני לא מניחה כך לגבי עצמי. אבל כשזה מקיף את כלל האוכלוסיה אני כבר לא מבינה את זה.
מהצד שלי - אני לא אומרת לך מה את יודעת על עצמך. כשאת אומרת לי שאת תמיד עושה כמיטב יכולתך אני מקבלת את זה כפשוטו.
אבל כשאני אומרת לך שאני יודעת שאני [b]לא[/b] עושה כמיטב יכולתי כל הזמן את שוללת את הידיעה הזו. איך את יכולה לשלול את הידיעה שלי כלפי עצמי, בכך שאת מניחה משהו אחיד לגבי כולם?
והדבר המדהים הוא שבחוויה שלך יוצא שמי שלא מתקבלת כשווה היא דווקא הידיעה שלך את עצמך.

אז אני מבהירה - העניין שלי הוא לא בידיעה שלך את עצמך. הוא בהנחה שלך לגבי הכלל, שכוללת גם אותי ואת שכמותי, ושוללת את הידיעה שלנו.
ואני מקשה עליך בשאלה לרגע - האם יהיה נכון לומר שההנחה שלך ביחס לכלל האנשים (שתמיד עושים כמיטב יכולתם) עומדת בבסיס של החמלה שלך?

משהו ל [po]אישה במסע[/po] - גם את בעצם אוחזת בהנחה. הנחת הרצון החופשי. מה יקרה אם תשחררי את ההנחה הזו שלכולם יש רצון חופשי כל הזמן? על מה תצטרכי לוותר?
אני למשל לא מניחה דבר כזה. אני לא מניחה שיש להם רצון חופשי או שאין להם רצון חופשי.

[u]היה מאד נעים לי להכיר אותך[/u]
הדדי. שאי ברכה @}

[u]אני לא מצליחה לראות את ההבדל בין שתי הגישות המוצעות ביחס לרצון חופשי[/u]
מנסה להסביר - אני חווה את הראייה שלך ככזו שמבטלת את האפשרות לרצון חופשי לעשות פחות מהיכולת. לי חשוב שהרצון הזה יהיה אפשרי. שאני אוכל להגיד לעצמי (וזה יהיה בסדר) - עשיתי פחות ממה שיכולתי.

[u]חוסר סבלנות מצמצם את היכולת שלי[/u]
מסכימה לגמרי שזה כך. אבל לא תמיד הצמצום הזה מוחלט. לפעמים עדיין יש פער בין מה שנשאר מהיכולת שלי לבין מה שאני עושה בפועל.

[u]השכל לעיתים מתעתע[/u]
אני לא רואה זאת כך. אם אני מתחברת למונחים האלה אז בתפישה שלי גם הלב לפעמים מתעתע. אני לא בטוחה שאנחנו יכולים להגדיר תעתוע. אני חושבת שהלב מייצר אפשרויות מסוימות והשכל מייצר אפשרויות מסוימות ולנו נותרת הבחירה, בכל פעם מחדש, מה מתאים לנו יותר.

[u]גם אני מודעת ליכולת שלי ולגבולות שלי ולשינוי שחל בהם בכול רגע נתון[/u]
אין לי ספק בכך. מקווה שאת לא חושבת שכתבתי את שלי כאילו הם שונים ממך.

[u]גם אני לא חשה אשמה[/u]
אולי הבנתי אותך לא נכון. כתבת מקודם שאם את לא מחזיקה בהנחת היכולת אז נוצר פער שאליו נכנסות אשמה ושיפוטיות. לי זה היה נשמע כאילו ההנחה הזו מבטלת את האפשרות של אשמה. אני מבינה שאת לא אוחזת בהנחה הזו [b]כדי[/b] לבטל את האשמה אלא פשוט כי את מאמינה בה בכל לבך. אבל שגם את רואה שזה בפועל אחד התוצרים של ההחזקה הזו. הבנתי נכון?

[u]זה לא משהו שאני אומרת לעצמי זה משהו שאני יודעת בכול נימי נפשי וגופי, שווה עוצמה ותקף בדיוק כמו הידיעה שלך[/u]
בוודאי שהוא שווה עוצמה ותקף בדיוק כמו הידיעה שלי. לרגע לא טענתי אחרת. אין צורך להגן על הידיעה שלך, חלוקית. באמת שאין. אני לא טוענת ולא טענתי בשום רגע שהיא שווה פחות. הסברתי מה ידיעה כזו תעשה לי ומה אני חושבת שעלולות להיות ההשלכות של החזקה בידיעה כזו.
אני חושבת שהנחות לגבי העולם, גם כאלה שנחוות אצלנו כידיעה פנימית חזקה, ניתן לשחרר בדיוק כמו שאימצנו אותן. לזה אני מכוונת כשאני אומרת - משהו שאני אומרת לעצמי. זה לא אומר שבכל רגע ורגע את משכנעת את עצמך במשהו כדי להמשיך לאחוז בו. אני נותנת לך הרבה יותר קרדיט מזה, כמובן.
אני אומרת כרגע משהו כללי על הנחות ואקסיומות בעולם, שנכון גם לכל אמונה שהיא - הדברים האלו נכונים רק ברמת הפרט והצורך שלו. אם הצורך של הפרט משתנה הוא ישחרר הנחה וישאיר ריק או יבחר בהנחה אחרת. אז אני שואלת אותך, חלוקית, מה לדעתך יקרה אם תבחרי יום אחד לשחרר את ההנחה הזו שכולם עושים כמיטב יכולתם. אני חושבת שזו שאלה ששווה לשאול ביחס לכל ההנחות שאנחנו מחזיקים בהן, גם אלו שהן ידיעה פנימית עמוקה וחזקה כל כך עד שאין צורך לבחור בה בכל פעם מחדש.
את עצמך שיתפת בשחרור הנחות שלך בזמנים קודמים. האם כאשר אחזת בהנחות הללו שקשורות להתעללות ידעת שהן הנחות שניתן לשחרר או שהן היו ידיעה פנימית עמוקה שזהו העולם וככה הם הדברים?

[u]בדרך הזו שעשיתי, נדרשתי לפרק מבני שליטה שכליים ותבניות מגבילות. להסכים לידיעה הזו[/u]
אני מציעה מחשבה בעניין הזה - שפירוק מבנים יוצר חלל בשביל מבנים חדשים ותבניות חדשות. המבנים והתבניות החדשות יכולים להיות הרבה יותר נוזליים ורכים מאלו שקדמו להם אבל הם עדיין מבנים ותבניות. וגם אם הם מבנים ותבניות שנחווים כמו לב הם עדיין גם שכל (כי לדעתי אי אפשר להפריד). ולדעתי - בכל מקום שיש הנחה יש מבנה ותבנית. כמו שאני רואה את זה - זה המסע האנושי בהתגלמותו - פירוק מבנים שלא מתאימים יותר ואפילו מחבלים בכדי לבנות אחרים תחתם. כך מאמצים הנחות חדשות מועילות יותר. אבל מה יקרה אם נשמור על המודעות למהלך ונמשיך להתבונן בהנחות החזקות שלנו כמו שראינו אותן בפעם הראשונה - כהנחה מעניינת ומסקרנת שעשויה להועיל לנו אבל אנחנו עוד לא אוחזים בה, עוד לא הופכים אותה לשלנו?

[u]אין לי עניין במסע של אף אחד אחר[/u]
טוב שאמרת. כי לי יש ומכאן באות המילים שלי. יש לי עניין גדול במסע שלך, למשל. ואני לא מתיימרת לדעת עליך שום דבר. מזה בכלל החל כל הדיון על החמלה.

[u]יש לי עניין שכאן בדף הזה שתי הבחירות תובאנה כאפשרויות ראויות ושוות[/u]
אני מקווה שבאיזשהו שלב תרגישי שזה אכן כך. לדעתי זה אכן כך. ואם הדיון שמתנהל עדיין לא נותן לך הרגשה של דיון אני פתוחה לשמוע מה ניתן לעשות כדי לשנות את זה.

יערה, אני הלכתי לאיבוד איתך :)
בהתחלה זה היה עם המילה " חמלה". עכשיו נראה לי שגם המילה "יכולת" וגם המילה "חוויה"- מוגדרות אצלך שונה לגמרי ממה שאני מכירה.
יוצא מכך, שכדי להתקדם בדיאלוג אני צריכה קודם להבין למה את מתכוונת ואחר-כך לזכור לשבץ את המילה שאני מכירה במקום המילה שלך, וכל זה כדי שתהיה משמעות לשיחה.
זה די מתיש אותי אז אפרוש לי לענייני, היה מאד נעים לי להכיר אותך. ערבול מוח יכול להיות מאד פורה מבחינתי, אבל לא [b]כרגע[/b]. חג שמח.

[u]ומי היא האישה הזו?[/u]
אני כמובן, אלא מי?
[u]חול חסה וחתול הם חיה צמח ודומם ששונים בתכונות רבות, וקל לי יותר למצוא את השונה ביניהם מאשר את הדומה. מה זה אומר, להיות לגמרי כמו חתול חסה וחול?[/u]
כולנו עשויים מאותם חומרים ועל כולנו משפיעים אותן אנרגיות. יש יותר דומה משונה במציאות. בפרשנות- הפוך.
על שאר התגובה שלך, [po]אישה במסע[/po], אין לי יכולת להגיב כרגע. למה? [u]אולי בגלל מצב נפשי, אולי בגלל חוסר פניות, אולי בגלל משהו שאינני יודעת את סיבתו.[/u]
אני רק אצטט את דבריה של חלוקית:
[u]בדרך הזו שעשיתי, נדרשתי לפרק מבני שליטה שכליים ותבניות מגבילות. להסכים לידיעה הזו. כול אחד ואחת והמסע שלו והלמידות שלו. זו שלי.[/u]

אני לא מצליחה לראות את ההבדל בין שתי הגישות המוצעות ביחס לרצון חופשי. בשתיהן יש בחירה שנעשית אל מול סיטואציה מסוימת. האופן השונה הוא זה שמפענח את הבחירה החופשית שנעשתה.
מבחינתי חוסר סבלנות מצמצם את היכולת שלי. ולכן במגבלות חוסר הסבלנות עשיתי כמיטב יכולתי. בפועל, היות והייתי חסרת סבלנות לא ניתן היה לי לפעול אחרת, כאילו מתקיימות בי סבלנות ואורח רוח ופניות כי זה לא היה המצב.
אני יודעת שזה מה שנכון עבורי. ידיעת לב ולא ידיעת שכל.
השכל לעיתים מתעתע.
גם אני מודעת ליכולת שלי ולגבולות שלי ולשינוי שחל בהם בכול רגע נתון. גם אני לא חשה אשמה. זה לא משהו שאני אומרת לעצמי זה משהו שאני יודעת בכול נימי נפשי וגופי, שווה עוצמה ותקף בדיוק כמו הידיעה שלך.
בדרך הזו שעשיתי, נדרשתי לפרק מבני שליטה שכליים ותבניות מגבילות. להסכים לידיעה הזו. כול אחד ואחת והמסע שלו והלמידות שלו. זו שלי.

אין לי עניין במסע של אף אחד אחר. אני לא מתיימרת לדעת על אחרים. יש לי עניין שכאן בדף הזה שתי הבחירות תובאנה כאפשרויות ראויות ושוות.

רוזמרין, תודה על הדברים שלך. זה חידד לי מאוד את התחושה של החוויה, וההעדפה שלה על פני התיאור המילולי.
אני מבינה לגמרי למה חלוקית מתכוונת. אני לא מיתממת ביחס לזה. ומבינה גם מה שאמרת את. אבל כנראה שבעוד שאת וחלוקית חוות יכולת בצורה מאוד ברורה - אני לא.
מבחינתי, אני יודעת מה אני יכולה. אני אפילו יודעת מה אני יכולה באותו רגע. ופעמים רבות מספור אני בוחרת לנהוג פחות מכפי שאני יכולה פשוט כי לא בא לי, אני מתעצלת, אין לי סבלנות או כל דבר אחר. ויש פעמים שהבחירה הזו גורמת לי להרגיש אשמה (וזה לא כזה גרוע בעיניי) ויש פעמים שלא.

אני אעשה שימוש בדוגמה שלך, של מישהו שגורם לי להרגיש רע. לפעמים אני ממש רואה דרך המישהו הזה. ואני ממש מרגישה יכולת להתנתק או לענות בנחת או כל דבר שלא יחריף את הסיטואציה. ממש תחושה של יכולת, כולל העצירה רגע לפני וההכרה וכו'. ואני בוחרת אחרת כי לא בא לי לבחור "נכון". בשבילי זה פער בין היכולת למעשה. אלו הנקודות אצלי שקשורות לרצון ובחירה חופשית.
אני די בטוחה שאם הפערים האלה היו גורמים לי לחוש אשמה או כעס הייתי מוצאת דרך הגדרתית לבטל אותם. מאחר וברוב המקרים אני לא חשה אשמה, וכאשר אני כן חשה אשמה זה לא נורא בעיניי, לא נשארת לי סיבה להגיד לעצמי שזה מה שיכולתי. כי אני יודעת בכל נימיי נפשי שיכולתי אחרת. בחיי :-)

ולגבי החמלה - אני מקבלת את זה לגמרי בחמלה. וגם אצל אחרים. אני חושדת שאין קשר ממשי בין האופן שבו אנחנו מגדירים את זה לבין היכולת שלנו לייצר חמלה כלפי זה.

ובעניין הדיון עם [po]אישה במסע[/po] - אני עצמי לא חוויתי את הדברים כמחלישים. גם חלוקית אמרה לי בערך אותו דבר ומבחינתי זה חלק מהדיון והרצון להסביר עמדה בעזרת שימוש בדוגמאות ובאנשים שלוקחים חלק בדיון. באופן רגיל אני לא אוהבת שאומרים לי מה אני יכולה או לא יכולה. אבל בדיון הזה מדובר בנושא עצמו ולא קיבלתי את זה כהערה שמופנית אלי באמת באופן אישי אלא כמשהו שאמור להפנות אותי פנימה ולחפש חוויה שאולי מתחברת לדברים שונים ממה שמוכר לי.

באיזה מובן לגמרי כמו חתול חסה וחול? ומי היא האישה הזו? בהתחלה חשבתי שאת מתכוונת לעצמך, אבל עכשיו הבנתי שאני לא מבינה מי היא האישה מהשאלה. בכל מקרה, חול חסה וחתול הם חיה צמח ודומם ששונים בתכונות רבות, וקל לי יותר למצוא את השונה ביניהם מאשר את הדומה. מה זה אומר, להיות לגמרי כמו חתול חסה וחול?

מבחינתי, מצב שבו מפנים כלפי מישהי אמירה שהיא אמרה עליה שהיא מחלישה זה החלשה מודעת שלה, מעשה על גבול האלימות. אני לא מרגישה בטוחה בסביבה כזו, אני חוששת שגם עלי ינסו את זה. בשיא הניוס והקורקטיות, לקבוע בשבילי מה אני יכולה ומה לא. מבחינתי זו פלישה בוטה לטריטוריה פרטית. מעשה לא ראוי. תת קטגוריה של interpretation abuse.

ולכן, גם עם יערה לחלוטין בסדר עם זה, זה לא ישנה את זה ש[b]לי[/b] זה מפריע. כמו שאם יש שני אנשים שרבים בקולניות ומקללים זה את זה, גם אם שניהם לא נפגעים מבחינתם זה בסדר, מבחינתי זה לא, ואני לא רוצה להימצא במקום שבו התנהגות כזו מקובלת.

[u]לא נעים לי שאת מחליטה בשביל יערה מה היא יכולה ומה לא.[/u]
זה שלא נעים [b]לך[/b] מה אני מחליטה ליערה, מילא. אני מקווה שיערה לא הבינה זאת כך.

[u]מה עם הבחירה החופשית?[/u]
את זה את שואלת אישה שחושבת שהיא לגמרי כמו חתול, חסה וחול?
או שאולי את מאמינה שגם להם יש בחירה חופשית?

רוזמרין, מה עם הבחירה החופשית? איך הטענה הזו שלך ושל חלוקית מסתדרות עם בחירה חופשית?

אני מעדיפה להתייחס לעצמי בחמלה גם כשאני עושה פחות מיטב יכולתי, אם במודעות מלאה ואם לא.

בכל מקרה, לא נעים לי שאת מחליטה בשביל יערה מה היא יכולה ומה לא. לי זה מרגיש ממש מחליש, להגיד שהיא לא יכלה לעשות יותר.
ואפשר לקבל את עצמנו בהבנה ובחמלה בלי להפוך אותנו לחלשות מכפי שאנחנו.

אני רוצה רגע להתייחס לשיחה שהיתה בנושא היכולת.
יערה, את טוענת שיש פעמים בהם תעשי משהו ותהיי מודעת לכך שזה פחות מהיכולת שלך.
חלוקית, לעומת זאת, טוענת שכל מה שאנחנו עושים הוא מה שאנחנו יכולים [b]כרגע[/b].

אני רוצה לחדד את דבריה של חלוקית, מתוך הנסיון האישי שלי.
אני יכולה, באופן כללי, המון דברים. אני יכולה לעבוד בגינה ולהכין גינת ירקות אורגנית למופת. יש לי את הציוד, הידע, הבריאות והזמן. אבל כרגע אני יכולה מעט מאד. אולי קצת לעשב. למה?
כי זה המצב כרגע. אולי בגלל מצב נפשי, אולי בגלל חוסר פניות, אולי בגלל משהו שאינני יודעת את סיבתו. התוצאה אחת- אני עושה רק מה שאני יכולה.
פעם, לפני שהבנתי את זה, הייתי כועסת על עצמי או מתמלאת אשמה או תמיהה או מנסה להכריח את עצמי.
היום אני לגמרי שלווה עם ההכרה שזו יכולתי כרגע. ואותה הכרה משפיעה עלי עמוקות גם מבחינה נפשית.

אפשר גם לתת דוגמאות אחרות. למשל, סיטואציה שבה מישהו גורם לי להרגיש רע. יש לי את מלוא היכולת להתנתק רגשית, אבל לפעמים לא. וכשלא- אני יכולה להחזיר ברע או לנתק מגע לגמרי
כי זה היכולת שלי עכשיו. זו המציאות, גם אם אתמול המציאות היתה אחרת ומחר תהיה שונה.

ולכן, יערה, כשאת אומרת שאת [b]יודעת[/b] שיכלת אחרת (כי כבר היו פעמים שראית את היכולת שלך)- אני חושבת שזה לא מדוייק. באותה סיטואציה, זה כל מה שיכלת. אפשר לנסות לחפש את הסיבות< רוב הסיכויים שלא נדע בדיוק> ואפשר פשוט להניח לכך ולקבל את עצמנו בהבנה (או בחמלה?).

[u]ציטטתי את המשפט שלך. היו בו מעט ספקות וסימני שאלה.[/u]
זה ממש משפט מעניין. אני לא אשה שחוקרת את העולם דרך סימני שאלה. לעתים רחוקות יש לי בכלל סימני שאלה. יש לי בעיקר נקודות וסימני קריאה אבל הם תמיד על תנאי. כך שאני לא שואלת הרבה אבל כמעט כל דבר הגיוני שאתקל בו יגרום לי להחליף את הפיסוק הרגיל שלי בסימן שאלה. בשבילי זו המהות של דיון וככה אני מתנהלת בתוכו בדרך כלל.
אז הבאתי לכאן את סימני הקריאה שלי וקיוויתי לקרוא דברים אחרים שיהפכו אותו לשאלה. למשל - הדברים שאת כתבת, חלוקית, בהחלט הצליחו למוסס אצלי את הנחרצות אבל זה עוד לא מספיק עמוק בשביל להפוך לסימן שאלה שאת תוכלי לראות בדיון בינינו.
הדבר שמתחיל להתגבש אצלי כסימן שאלה, ואותו הצגתי כשאלה - הוא מהו הערך של החזקה בהנחות שיש להן פוטנציאל להיות לא נכונות. מה זה משרת? מה המחיר האמיתי של זה, אם יש כזה? איפה אני עצמי עושה את זה ולמה?
ואם כבר - אז האם היחס שלי לחמלה הוא לא סוג של הנחה כזו? רק שאני לא רואה אותה ככה כי זה לא נוח לי?

[u]את כינית את זו שהצגתי כשקרית ומחלישה. בחירת המילים הזו אינה מכבדת בעיני. היא מנמיכה.[/u]
אני לא מתווכחת עם החוויה שלך את המילים שלי. אבל בפועל, וכמו שאמרתי, זה לא מה שעשיתי. אפילו לא קרוב. אם זה מה שהייתי עושה זה באמת היה לא מכבד ומנמיך. אבל כנראה שגם כשלא עושים לפעמים המוסיקה בין המילים נשמעת כך ואני מקבלת את זה ולוקחת את זה איתי הלאה.
וגם המון דברים אחרים שאמרת, והיו יפים, מנוסחים היטב, ומדויקים גם בלי קשר לדיון הזה.

[u]באמת? לומר על הנחות שהן שקריות בפוטנציה זה לא מכבד? לומר על מהלך מסוים שהוא עשוי להחליש זה לא מכבד?[/u]

אני מרגישה שאני חוזרת על עצמי.
ציטטתי את המשפט שלך. היו בו מעט ספקות וסימני שאלה.
הנחנו שתינו שתי דרכי פעולה אפשריות. את כינית את זו שהצגתי כשקרית ומחלישה. בחירת המילים הזו אינה מכבדת בעיני. היא מנמיכה.
ניתן לבטא שונות ואי הסכמה במילים אחרות. להתמקד בחוויה אישית על פני נסיון להצגה אוביקטיבי.
יש כול מיני דרכים לתאר את מה שרוצים שהביע.
פה הרגשתי שזה היה פחות חשוב ואין לי עם זה שום בעיה.
הרצון לומר ולבטא בצורה ברורה וחזקה היה חשוב יותר. ולפעמים כנראה בשביל להעביר מסר נדרש לבדל אותו מעמדות אחרות.
זו היתה בחירה שלי להשתתף בדיון.

אין לי בעיה באופן כללי עם דעות נחרצות וחזקות. אני בטוחה שגם במקרה שלנו ניסוח אחר של המשפט היה נחווה אחרת.

[u]החזק הזה ולכן הוא היה במרכאות היה חזק שהבליע את האישי בתוכו, ובחוויה שלי גם לא באמת אפשר דעה נוספת. שונה.[/u]
מעניין. אני קשובה לזה. תודה.

[u]מילות תואר שכאלו הן לא מכבדות. גם אם כתבת "אני" בתחילת המשפט.[/u]
באמת? לומר על הנחות שהן שקריות בפוטנציה זה לא מכבד? לומר על מהלך מסוים שהוא עשוי להחליש זה לא מכבד?
שומעת את החוויה שלך מול המילים האלה. מרגישה לגמרי אחרת.
האם באופן כללי מילים חזקות ונחרצות נחוות אצלך כלא מכבדות?

מבחינתי כל הדברים האלו באים ביחד.
כאשר אני רושמת את דעותיי אני שולחת אותן על פני המים. אני לא מנסה לשכנע, אלא נותנת מידע למי שרוצה לקחת. זה סוג של השפעה, אבל רק על מי שרוצה ומוכנה מלכתחילה להיות מושפעת. ואני תמיד מעוניינת בדיון. אפשר להיות מעוניינת בדיון מבלי להיות פתוחה באמת לדעות שונות.

אצלי רצון חופשי זו אקסיומה. ולכן אני מלכתחילה לא פתוחה לשום דעה שסותרת רצון חופשי. זה לא סותר סקרנות אמיתית ורצון להכיר דעות ועמדות שונות משלי, לדעתי הן מעשירות את העולם שלי ומרחיבות את טווח הבחירה שלי. עצם זה שאני בוחרת את בחירתי מחדש, לאור מידע רב יותר - זו הרחבה.

_כל הדברים שרשמת - מניחה לטובת הכלל או מנסה להשפיע, רוצה להביא תפיסת עולם או לפתוח דיון - למה זה סותר?
אפשר להניח לטובת הכלל וגם לרצות להשפיע, להביא תפיסת עולם וגם לפתוח עליה דיון._

האפשרויות הללו לא סותרות אלא מתארות השקעת כוח שונה בתנועה. אפשר להניח רעיון או התנסות ולראות מה התפתח ואפשר לקדם תפיסת עולם באופן פעיל יותר.
סוג של התכווננות פנימית. לי נדרשות ערות, כנות והשתדלות על מנת להביא ולהיות פתוחה גם לקבל. לפעמים אני יותר רוצה להביא מאשר לקבל. זה משתנה.

גם לי אין בעיה עם חזק. גם אני כותבת רק כשיש לי משהו שאני מרגישה שהוא בעל ערך לכלל, יכול להועיל, להוסיף, להעשיר.
החזק הזה ולכן הוא היה במרכאות היה חזק שהבליע את האישי בתוכו, ובחוויה שלי גם לא באמת אפשר דעה נוספת. שונה.
מילות תואר שכאלו הן לא מכבדות. גם אם כתבת "אני" בתחילת המשפט.
לכן העלתי את התחושות הללו. כסוג של בדיקה.

מניחה שאם מלכתחילה הייתי קוראת את הדיון שהוביל לפתיחת הדף הייתי בוחרת להתייחס אחרת, אם בכלל הייתי בוחרת להשתתף.
גם אני שמחה שפתחת את הדף :-) זו למידה מהממת ומעשירה גם כצופה וגם כמשתתפת |L|

חלוקית, אני דווקא מזדהה עם התחושה שזה כתוב חזק. פשוט אין לי בעיה עם חזק, בעיקר אם הוא חזק אישי, וכך לרוב אני כותבת, אם כך אני מרגישה.
ואולי עוד מילה לגבי מניעים - הדף הזה נפתח כשהרגשתי שאני בהתנגדות למסר אחר, שגם הוא היה חזק והובע חזק (בחוויה שלי). אז מצד אחד, היה נחמד אם הייתי ערה לזה בכתיבה שלי. מצד שני - כשאין לי כתיבה חזקה לשחרר אני לא פותחת דפים אלא חושבת עם עצמי.
ואני דווקא שמחה שפתחתי את הדף הזה :-)

אני קראתי את המשפט המדובר בצורה הרבה פחות נחרצת משלך. היה בו הרבה מאוד "לי" "לדעתי" "אותי" "יש סיכוי". לדעתי זה תיאור מאוד חלש.

כל הדברים שרשמת - מניחה לטובת הכלל [b]או[/b] מנסה להשפיע, רוצה להביא תפיסת עולם [b]או[/b] לפתוח דיון - למה זה סותר?
אפשר להניח לטובת הכלל [b]וגם[/b] לרצות להשפיע, להביא תפיסת עולם [b]וגם[/b] לפתוח עליה דיון.

הזמנה למסע כשמה כן היא - הזמנה. ובתור מישהי שעושה את המסעות שלה לבד, לעיתים תוך קריאה של ספרים ודפים, אבל ללא מלווה אנושי, ברור לי שהאחראיות היא שלי. באותה המידה, אם אני אציג הזמנה למסע, המסע יהיה של מי שתבחר ללכת בדרך זו, ויכולת ההשפעה שלי קטנה עד לא קיימת. אני די קפיטליסטית, אני מסרבת לקחת את מה שלא שייך לי.

בנוגע לשקרית - גם לדעתי התפיסה שלך עובדתית לא נכונה. הקונוטציות שלי עם טענות מסוג זה הן מתמטיות בעליל.
נתון: קיימת בחירה חופשית.
נניח שכל אדם עושה תמיד את המיטב שביכולתו
מכאן נובע
שבהינתן כל הנתונים על אדם מסויים ניתן לדעת מה הוא יעשה במצב מסויים - אין אלמנט של אקראיות
מכאן נובע
אין בחירה חופשית
הגעתי לסתירה
מכאן נובע, שבני אדם לא עושים תמיד את מיטב יכולתם.
מש"ל.

הטענה לא נכונה אם את לא מקבל את האקסיומה - בחירה חופשית, אם את לא מקבלת את הכלי של הסקה לוגית, או אם את מוצאת טעות בהסקה הלוגית שלי.
אין שום דבר חזק בהוכחות מתמטיות. מתמטיקה זה לא מדע - הקשר בינה לבין המציאות מקרי בהחלט.

יש הבדל בין לחלוק נסיון אישי לבין מה שאני ניסיתי לתאר. זה לא אותו דבר. אני מתארת סוג של הובלה, הזמנה למסע, עד רמה של ייעוץ. ברגע שמתייחסים לסוגיה שמשהי אחרת מעלה במיוחד באינטרנט אבל לא רק נדרשת בעיני זהירות יתרה. אני בכלל מאמינה בכוחן של מילים והשפעתן ובנחיצותו של הדיוק בבחירת המילים ולכן בלי קשר לכך משתדלת להקפיד על כך.

יש הבדל בין להגיד על הנחה שהיא מחלישה אותי לבין לתאר אותה מחלישה ושיקרית. ובמשפט שציטטתי זה מה שבלט לי. מסיכוי לא מבוטל שהיא שקרית ועד הסיום שהיא מחלישה כמו כול החלטה שיקרית אחרת. זה תיאור "חזק".

זה ניואנסים קטנים שכול אחת יודעת על עצמה. מה המניע שלה לכתוב. האם היא מניחה משהו לטובת הכלל או מנסה להשפיע. האם היא רוצה להביא איזו תפיסת עולם שלה או באמת לפתח דיון.

למען הסר ספק הכול מבחינתי רצוי, ראוי, נדרש. אין פה התייחסות הערכתית או ערכית מבחינתי. ממש לא.
אני באופן אישי לא קשורה למילותי. אני נוטה לשנות את עמדותי בהתאם לנסיבות ולשחרר את מרבית העקרונות שדגלתי בהם בעבר. זה לא אישי. ניסיתי לתאר תחושה שעלתה בי במהלך הדיון לטובת הכלל, על מנת שתשמר מניפה רחבה של אפשרויות, באם יש רצון בכך.

[u]נשים שלוקחות על עצמן להביא איזו תפיסת עולם אישית, לחלוק מנסיונן והידע האישי והמקצועי נדרשות לזהירות יתרה בעיני. במיוחד בנושאים רגישים.[/u]
גם אני לא מרגישה ככה. אני מספרת על עצמי. וזהו. כל מי שקוראת זאת עושה זאת על אחראיותה האישית.

ואני אצטער אם את, יערה, תשתקי. כי אני לא כל כך מבינה מה בדיון הביא לתחושב של רצון למסגר.

מבחינתי זה כמו בתזונה - התזונה המדוייקת של גוגוס כוללת חלקי צמחים שונים, מוטב חיוניים ולא מבושלים. התזונה המדוייקת לעדינה כוללת המון בשר מבושל. והאחד לא סותר את השני. באותה המידה אותה הנחה יכולה לחזק או להחליש נשים שונות.

טוב, נו, מבחינתי, אם במשפט אחד ארוך אני כותבת אני, בעיניי, ואז שוב אני - אז זה הכי אומר בעולם שזה שלי ובשבילי :-)

[u]האם כול מה שלא ניתן להוכיח הוא שקרי?[/u]
מה פתאום? ולכן כתבתי שיש סיכוי שזה שקרי ולא שזה וודאי. ובמקרה אחר השתמשתי במילה סבירות. וודאות אין לכלום.

[u]נשים שלוקחות על עצמן להביא איזו תפיסת עולם אישית, לחלוק מנסיונן והידע האישי והמקצועי נדרשות לזהירות יתרה בעיני. במיוחד בנושאים רגישים.[/u]
באמת? אני לא מרגישה ככה. אני מרגישה כך רק אם אני מייעצת למישהי ולכן אני לא עושה דברים כאלה באינטרנט. כי אני לא טובה בזהירות מיוחדת בלי שיש מולי עיניים.

[u]אני חשה בדיון רצון למסגר, להביא איזושהי אמת, לחלק לקטגוריות[/u]
כן, אני מבינה מה את אומרת. בהחלט מבינה. ותודה על ההערה הזו. אני חושבת שזה מאפיין התחלה של דיונים לפני שהפינות מתחילות להתעגל. אישית, יש בי פתיחות גדולה לשמוע דברים שונים משלי אבל אני יכולה להבין למה זה נראה אחרת.
אז אני אשתוק קצת. זה תמיד טוב ולא קורה אצלי הרבה :-D

[u]עתליה, אני לא חושבת שכל אחד עושה ככל יכולתו בכל רגע נתון. וגם כתבתי שזו בעיניי הנחה שאי אפשר להוכיח אותה ויש סיכוי לא מבוטל שהיא שקרית. ומשום כך אני חושבת שהיא מחלישה, כמו כל הנחה שקרית.[/u]
[u]במידה מסוימת, זה מעיד על כוחן ונחיצותן של הנחות כאלה. הן לא באמת מאוד נחוצות.[/u]

בעבורך הן לא נחוצות. זה לא תיאור אוביקטיבי של הנחות כמו לדוג' לתאר שולחן על פי הצורה הגיאומטרית שלו. האם כול מה שלא ניתן להוכיח הוא שקרי? כול אחת יוצאת מתוך נקודת המבט האישית שלה, מתוך מה שהיא יודעת על עצמה. היות ואני עושה תמיד כמיטב יכולתי גם אם זה מעט באופן יחסי לעצמי, באותו אופן אני מתייחסת לסביבה. בדרך כלל אין לי צורך בכך. אני משתדלת לא להשוות לא לאיך נהגתי בעבר ולא לאחרים. הניסוח הזה מתעתע. מה שתופס את העין זה המסקנה ופחות העובדה שזו עמדה אישית. בעבורי הדברים הללו משתנים. אני מאמינה שמה שחשוב הוא שכול אחת תמצא את מה שמתאים לה, לזמן הנתון שבו היא נמצאת. לכן ההדגשה שלי את העובדה שמדובר במשהו אישי שטוב לי. זה חשוב במיוחד כאשר אני נדרשת לבנות את עצמי, ללמוד להקשיב לקול הפנימי שלי כשאני נמצאת בערפל.

נשים שלוקחות על עצמן להביא איזו תפיסת עולם אישית, לחלוק מנסיונן והידע האישי והמקצועי נדרשות לזהירות יתרה בעיני. במיוחד בנושאים רגישים.

למרות המורכבות והדינמיות של החיים אני חשה בדיון רצון למסגר, להביא איזושהי אמת, לחלק לקטגוריות בשעה שאני חווה את הדברים כרצף משתנה. לעיתים כשנדרש אני יכולה להניח ובמקום שבו את יודעת שיכולת לעשות יותר ולא התחשק לך, אני יודעת משהו אחר על עצמי, במקרה הזה מנוגד. אלו בחירות אחרות, כול אחת על פי מה שמתאים לה ברגע נתון. כשאני נהגתי כך, אותי זה החליש והסתננו פנימה ביקורת ושיפוטיות. לכן כתבתי שאני נזהרת מלדעת שלא עשיתי כמיטב יכולתי. לא כתבתי שההנחה הזו מחלישה שיפוטית וביקורתית כי היא כזו בעבורי אבל המשמעות שאחרים נותנים לה יכולה להיות הפוכה לגמרי. מה שקובע בעיני הוא המשמעות שאנחנו בוחרים לתת לכול דבר.

והכי חשוב אל תהיי מוטרדת :-) |L| בעיני הכול טוב ומשובח. מתקיים פה עושר רעיוני, נפרש טווח של אפשרויות. אני למדתי ולומדת הרבה. תודה גדולה לכול המגיבות @}

חלוקית יקרה, הייתי מוטרדת מאוד :-)
אז חזרתי וקראתי מה שכתבתי לך. ומצאתי שכמעט הכל בגוף ראשון ודיברתי על עצמי. ואיפה שלא אז דיברתי באופן כללי. ואיפה שכתבתי על הדרך שלך הוספתי שאני מכבדת את הבחירות שלך.
אם פספסתי משהו, גם אם זו המוסיקה שבין המילים ולא בהכרח המילים עצמן - נא להעיר את עיניי. אני לומדת מדברים כאלה המון.

חלוקית, אין לי שום וויכוח איתך, בטח לא על מה שאת יודעת על עצמך. איפה את קוראת אצלי וויכוח?
אני לא מרגישה בוויכוח בכלל, ולו בגלל שאני מסכימה ממש עם 99 אחוזים מהמילים שלך ובסופו של יום גם מתנהגת בצורה דומה מאוד לשלך. וכתבתי את זה כמה וכמה פעמים.

תיארתי את אופן הפעולה שלי - בלי הנחות. וגם קיבלתי את אופן הפעולה שלך - עם הנחות. וכתבתי במפורש שאני מכבדת את הבחירה הזו וכמובן שהתכוונתי לכך שברצינות (אנחנו מסכימות על כך שזו בחירה, נכון?)
חשבתי שיהיה מתאים להסביר למה אני לא מניחה הנחות ואיך אני רואה את ההשלכות של הנחת הנחות. בתכלס - ממך למדתי לעשות שימוש במילה "סיפור" ולהתייחס לכל הספורים שאנחנו מספרים לעצמנו ככאלה. בשבילי הנחות הן בדיוק כמו סיפור. אם זה נחווה כביקורת על הדרך שלך - אני מצטערת. לרגע לא היתה לי כוונה כזו ואני עדיין מתקשה להבין מה בדברים שלך גורם להרגיש כך.

מבחינתי - להגיב על הדברים שלך זה חלק מהדיון. להסביר למה אני נוהגת אחרת ממך זה חלק מהדיון. זה לא פוסל את הדרך שלך בכלל. הדרך שלך מקסימה ומעוררת התפעלות והשראה ואת מתארת אותה שזה פשוט ללקק את האצבעות.

איפה כתבתי שהדרך שלך מחלישה? אני שואלת ברצינות כי חיפשתי ולא מצאתי. וגם לא כתבתי שהדרך שלך שקרית. כתבתי כאמירה כללית שכאשר מניחים הנחות גורפות לגבי כלל האוכלוסיה הן לא יכולות להיות נכונות. כמו להניח שטבע האדם טוב מיסודו או רע מיסודו, למשל. אנחנו באמת יכולים לדעת כזה דבר? אז אותו דבר עם ההנחה שכולם עושים כמיטב יכולתם תמיד. אני מבינה את ההסבר שלך, מבינה איך הוא משרת מטרות מסוימות, אבל לי עצמי אין אפשרות להחזיק הנחה גורפת שלא ניתנת להוכחה. זה נראה לי מיותר. אני מקווה שכתבתי מספיק פעמים "לי" כדי שיהיה מובן עד כמה זה אישי. בכל אופן, זה הסיפור שאני מספרת לעצמי :-)

יערה, זה מה שאני יודעת על עצמי. אנחנו לא בויכוח ומבחינתי אין צודק וטועה. יש שונות. יש התאמה אישית. יש צרכים אישיים שונים. לכול אחת נדרשת למידה אחרת. ככה אני פועלת. את מוזמנת לתאר את אופן הפעולה שלך. לכנות את הדרך שלי מחלישה ושקרית על פני לא מתאימה לך בגלל... ולשוות לכך גוון אוביקטיבי בזמן שזו תפיסת עולם סוביקטיבית שלך משבש לטעמי את הדיון וחשיבותו.

אני מסכימה איתך שעדיף לא להניח הנחות. אם וכאשר נדרש לי להעריך התנהגות כלשהי, זו הדרך שאני מתייחסת אליה. זו לא אופן החשיבה הרגיל שלי. אני בדרך כלל לא נדרשת לכך. אם כבר אז בדרך כלל ביחס לעצמי או במקרים בהם יש פער מאוד גדול בין הציפיות שלי לבין ההתנהגות של מי שעומד מולי. זה מבחינתי התנהלות לא רצויה בכלל. אני לא נכנסת לניתוחי התנהגות של אחרים. אני משתמשת בזה כשעומדים מולי אנשים פוגעים במיוחד, כשמצליחים להפתיע אותי, כשקשה לי לקבל את ההתנהגות של מי שעומד מולי, זה מסמל מבחינתי את תהליך הקבלה של ההתנהגות הזו, שבכול מקרה מתרחשת. זה סוג של תהליך פנימי כי הרי ההתנהגות הזו שמתקיימת לא נדרשת לה הערכה, קבלה או אישור שלי. היא מתרחשת. זה מתאר את התהליך שלי מולה. להסכים לזה שמה שקיבלתי זה מה שהיה לבן אדם שמולי לתת, אם מתוך בחירה שלו, רצון, אילוצים או כול מגבלה אחרת שאני לא מודעת לה וגם לא מעניינת אותי לצורך העניין. אני לא מחפשת לחפור בזה. מעניינת אותי המראה שזה מציב מולי, זה פתח עבורי לעבודה פנימית. ככול שאני עושה את זה יותר אני גם פחות נדרשת לזה. זה סוג של שלב ביניים תומך עד שההרגל החדש משתרש.

אני יודעת שמה שאני עושה הוא לטובתי במובן שהוא נועד לפתח אותי ולקדם אותי. זו בעיני ראייה גבוהה על פני ראייה גשמית של הרגע ואני משתדלת לזכור את זה. במיוחד אם בחרתי לעשות סיבוב נוסף עם התנהגות ישנה שלא משרתת אותי. כנראה שנדרשה לי עוד למידה שם. כנראה שנדרש לי ללמוד לראות את הטוב בכול עת, גם כשהנראות החיצונית של ההתקדמות מועטה. ניתן לפענח את זה בכול מיני דרכים. כמו כול דבר שמגיע לפתחי, דחיה, אתגר בריאותי או אחר.
הדעה או אופיין העבודה/חשיבה שכול אחת הביאה כאן משקף את עצמה באופן אישי, את היחס שלה לעצמה, את איך שהיא תופסת את העולם ומה שקורה.
זו הדרך שלי.

אם מישהו כועס או צועק, מבחינתי יש אש עודפת במרחב. כשאנשים בסביבתי מתפרצים הפענוח שלי הוא של למידה, של התאזנות, של כיול, תהליך של הכלה. זה משתנה בהתאם לשינויים שלי. נדרש לי ללמוד הכלה של אש, ללמוד לשמור על הגבולות שלי סגורים, ללמוד לחמול את עצמי על פני הפניית כעס. הפענוח הוא תלוי מצב אישי וסיטואציה. אני לא נכנסת לסיפור המסגרת ובטח לא לסיפורים של אנשים אחרים שהם לא אני. גם בשלי אני מעדיפה לא לחפור ולעבור דרכם הלאה בקלילות עד כמה שניתן לי.

אם יש סיטואציה שאני לא מצליחה להכיל בתוכי ואני מטיחה אותה החוצה, בגלל אוטומט, בגלל תדרי אש שלא הצלחתי להתמודד איתם, בגלל שנלחצו לי כפתורים לא משנה מה, אני מזכירה לעצמי שזה חלק מהתהליך שלי. אני באופן אישי לא עושה חישובים של אני מעדיפה לצעוק בבית ולא במפגש. השאיפה שלי שאני אצליח להכיל כול סיטואציה ובתוכי יתקיימו בשלווה ובהרמוניה כול מגוון הרגשות. ששום דבר מן החוץ לא יזעזע אותי ואני אפעל מתוך הפנימיות שלי. זו השאיפה שלי. אני משתדלת לבחור בכך בכול רגע ורגע נתון.

אני מקבלת את זה שלכול אחד ואחת תהליך משלו, שאיפות משלו. הדברים משתנים ודינאמיים. גם עבורי. כול הזמן. כרגע זה מה שמדויק בעבורי.

חלוקית, אני מסכימה כמעט עם כל מילה שכתבת.
מה שכתבתי לגבי השקר הוא לא משהו חשוב מאוד אם מגיעים לאותה תוצאה בסוף.
השקר נמצא בהנחות מוחלטות. וכמעט בכל הנחה מוחלטת תוכלי למצוא חוסר דיוק או שקר של ממש פשוט כי החיים אף פעם לא מוחלטים. המורכבות שלהם גדולה מדי מכדי להיות מוחלטים במשהו.
את חושבת שיש משהו, הנחה כלשהי לגבי החיים ואנשים, שבאמת יכולה להתקיים במאה אחוז מהמקרים, תמיד תמיד?
אפילו הנחות שחביבות עלי מאוד, כמו זו שכל מה שאנחנו עושים הוא בעיקרון לטובתנו, לא יכולה להתקיים תמיד. בעיניי היא הנחה מנחמת ונעימה שהרבה פעמים עוזרת לי להתגלגל מעל שעות קשות ולראות את החיובי. כלומר - היא מן הנחת כלי עבודה כזו. אבל היא פשוט לא יכולה להיות תמיד נכונה. אלו דברים שאנחנו יכולים להאמין בהם בכל מאודנו אבל לא לדעת אותם. כי הם לא יכולים להתקיים בשום מציאות אנושית.
את בוחרת לאחוז בהנחה כזו. אני לא. אני מכבדת מאוד את הבחירה שלך וכאשר הבעתי את דעתי על הבחירה הזו זה היה בעיקר כדי להביע את עמדתי ביחס לבחירה ההפוכה שלי ולא בכדי לשפוט את זו שלך.
אני מצטערת אם השתמע אחרת. אני לא נאבקת איתך על שום אמת ואני מודה שאחד הדברים שהכי מוצאים חן בעיניי זה כאשר אנשים נוהגים בצורה דומה ובוחרים בצורה דומה למרות שהנחות היסוד שלהם יכולות להיות ממש שונות ואפילו מנוגדות.
במידה מסוימת, זה מעיד על כוחן ונחיצותן של הנחות כאלה. הן לא באמת מאוד נחוצות.

אני לא ראיתי בדף הזה ולו טיפת מאבק. רק שיתוף בדעות. חבל לי שזו הפרשנות שלך.

אנחנו שונים ומגוונים. חווים דברים בצורה שונה. לא מתקיימת בי ציפייה לזהות או דומות. לכול אחד ואחת עובד משהו אחר. זה כול היופי. אני בחרתי להביא את נקודת מבטי. מי שזה עוזר לה מוזמנת. מי שתופסת את זה כמחליש מוזמנת להתעלם.
מזכיר לי קצת את הדיון בדף מילים הורגות שהביא לפתיחת הדף הזה.
לא מתקיים מבחינתי מאבק על האמת. היא לא מונחת בכיסו של אף אחד מאיתנו. אין צודק וטועה בעיני. יש מרחב גדול של אפשרויות והתנסויות. אין לתפיסתי טוב ורע. הכול משרת למידה. לצורך התפתחות.
מיטב היכולת היא לרגע נתון. היא משתנה כול הזמן. היא יכולה לגדול ויכולה להצטמצם בהתאם לנסיבות.
לי היו פעמים שמראית העין הייתה של יכולת גדולה כשבפועל היכולת והרצון האמיתיים היו מצומצמים יותר. פעלתי מחוץ לגבולותי, מתוך ביטול עצמי. כעת אני משתדלת לדייק. לא להגיע למצבים הללו. בחוויה שלי היכולת המיטבית מסונכרנת לרצון האמיתי.
אני בוחרת בכול רגע ורגע כיצד לפעול. כשאני בוחנת את הפעולות שלי, באם נדרש לי סוג של בחינה או הערכה, זה האופן שבו אני בוחרת להסתכל על הבחירות שלי.

חלוקית, אני רואה בטענה שבני אדם עושים תמיד כמיטב יכולתם הכחשה של הבחירה החופשית, אמונה מגבילה. את מוזמנת להסביר איך את מצליחה לשלב אמונה בבחירה חופשית ובכך שכל אחת עושה תמיד את המיטב שהיא יכולה לו.

כמובן שאני לא רואה בעובדה <ומבחינתי הבחירה החופשית היא עובדה> שיש לי בחירה חופשית אמונה מחלישה, כך אני גם לא רואה בטענה שעשיתי פחות ממיטב יכולתי ביקורת או החלשה. להפך, לדעתי ההנחה שכל אדם עושה כמיטב יכולתו היא הערכת-חסר את יכולתיהם של בני חווה, ולכן היא אמונה מחלישה.

מזכירה שבדיון הזה נשים שונות מביאות את נקודת מבטן, אופן חשיבתן ומתוך כך מתקבל מגוון של אפשרויות.
אני לא רואה פה אמת ושקר אלא שונות.
העובדה שמשהי בוחרת לפענח אחרת ממני את המציאות לא הופכת את הדרך שלה לשקרית. פנים רבות לאמת ולכול אחת מתאים משהו אחר.

אני מביאה את הבחירה שלי מתוך איך שאני מתנהלת בעולם. זו הבחירה שלי. אני שמחה לקרוא על אופני הבחירות השונות. זה פותח עוד אפשרויות, מעשיר ומאפשר נקודת מבט רחבה יותר.

זו הפרשנות שלי לחמלה. בחרתי לוותר על שיפוטיות וביקורתיות. מתוך ערות לגבולות וליכולות שלי אני בוחרת מה לתת. אני נותנת את מה שיש לי כרגע, זה יכול להיות מצומצם. זה יכול להתרחב. זה מה שיש לי לתת. העיסוק בהאם מישהו אחר יכול יותר מרחיק אותי מעצמי ולכן אני לא עוסקת בכך. זה מה שיש לו לתת. זה מה שיש לי לתת. זהו.

הציפיות מאחרים שימלאו לנו את הצרכים שלנו, העברת אחריות וכוח לאחרים על שלמותנו ורווחתנו מחלישה בעיני. ראיתי שעבורי זה לא עבד. זה הנסיון שלי.
אני דואגת לעצמי, שומרת על סביבתי בצורה פעילה ומודעת. מתוך בחירה. אני בוחרת לא להיות מושפעת מן החוץ ולפעול בהתאם לרצון הפנימי.
אני עוסקת בעצמי, בבחירות שלי, משתדלת להיות בערות ולבחור בכול רגע נתון במה שאני רוצה שיקרה. אם מגיע משהו לפתחי הנחת הבסיס שלי היא שיש לי מה ללמוד מזה. שזה בא לפתח אותי. שיש לי אפשרות לשנות ולהשפיע.

אותי מחלישות הביקורת העצמית והשיפוטיות. למדתי לראות בעצמי שלמות מתפתחת. גם ברגעים שאני בתהליך עצמו, בדרך, עדין לא הגעתי לאן שאני שואפת, גם אז אני משתדלת להתמקד במה שכן השתנה והושג. ולכן, גם אם למרות המודעות עדיין מעדתי ובחרתי בחירה ישנה אני יודעת שזה ישתנה, רואה איך הפעם הנפילה היתה קצרה יותר לדוג' על פני מחשבה שיכולתי לבחור אחרת. ברגע שאני נוהגת כך כלפי עצמי ומסתכלת על עצמי באופן הזה, באופן טבעי זה מה שאני רואה באחרים.

יערה, אם אני לא מספיק בטוחה וחזקה אז אין לי חמלה. כמו שאמרה יערה <מדהים כמה הדעות שלנו בנושא הזה דומות. בינתיים לא הצלחתי למצוא שום הבדל, אחות וירטואלית (())>
_החלק שהיה חשוב לי נגע להבדל שבין חמלה וקורבנות. בניגוד לדרך האקדמית המקובלת, לדעתי אפשר לחקור הבדלים גם בלי לרדת לעומקם של שני המושגים בנפרד.
בפנטזיה שלי - נשים שחוות התעללות מתמדת לא יגידו לעצמן עוד שהן מלאות חמלה. החמלה המדומה הזו לא תמלא אותן בסיפוק ולא תאפשר להן מוצא מהמצב. הן תוכלנה לראות שמה שהן מכנות חמלה היא בעצם קורבנות. מתוך זה לא תתאפשר בריחה למונח שנשמע נעים ונוח ויתחיל חיפוש אחרי החמלה האמיתית - זו שמופנית קודם כל כלפי עצמן._

אם אני לא מספיק בטוחה וחזקה, אז אין בי חמלה אלא קורבנות. וקורבנות לא רק יכולה, אלא גורמת נזק. רק שזו לא חמלה.

תודה על התשובות (וגם על השאלות). מצפה להמשך!

[u]אם אני מספיק בטוחה בעצמי וחזקה[/u]
נדמה לי שהשאלה היא מה אם את לא מספיק בטוחה וחזקה. איך החמלה משרתת אותך? והאם היא לא עלולה בכלל לגרום נזק?
את יודעת מה דעתי אבל מה דעתך?

[u]ברגע שאני במודעות ובוחרת, אזי הבחירה שלי היא מה שיכולתי באותו רגע. אני לא מצליחה להבין אפשרות אחרת להסתכל על זה. עובדתית.[/u]
בשבילי מה שבחרתי באותו רגע זה מה שרציתי באותו רגע ולא בהכרח מה שיכולתי. לרצות ולהיות מסוגלת הם שני מונחים שונים מאוד בעיניי.

עתליה, אני לא חושבת שכל אחד עושה ככל יכולתו בכל רגע נתון. וגם כתבתי שזו בעיניי הנחה שאי אפשר להוכיח אותה ויש סיכוי לא מבוטל שהיא שקרית. ומשום כך אני חושבת שהיא מחלישה, כמו כל הנחה שקרית.

המדורה לא יכולה לכבות בגלל מילים, לצערי. הלוואי וזה היה אפשרי. המטרה של המילים היא לעורר מחשבה, לאפשר נשימה, ומתוך השקט הרגעי שנוצר לייצר התבוננות מועילה. טרם נתקלתי באשה שלא מכילה בעצמה את כל הפתרונות והכוחות. הגילוי שלהם וההסכמה לוקחים זמן.
האם חשוב לך לבחון את המושג של חמלה? ואם כן - למה? אני שואלת כדי לא להכביר מילים בכיוון שלא מועיל לך.
החלק שהיה חשוב לי נגע להבדל שבין חמלה וקורבנות. בניגוד לדרך האקדמית המקובלת, לדעתי אפשר לחקור הבדלים גם בלי לרדת לעומקם של שני המושגים בנפרד.
בפנטזיה שלי - נשים שחוות התעללות מתמדת לא יגידו לעצמן עוד שהן מלאות חמלה. החמלה המדומה הזו לא תמלא אותן בסיפוק ולא תאפשר להן מוצא מהמצב. הן תוכלנה לראות שמה שהן מכנות חמלה היא בעצם קורבנות. מתוך זה לא תתאפשר בריחה למונח שנשמע נעים ונוח ויתחיל חיפוש אחרי החמלה האמיתית - זו שמופנית קודם כל כלפי עצמן.

אם תתעקשי על מילה אחרת, אני חושבת שהכי קרובה תהיה אהבה. אם תתעקשי איתי על ההבדל שבין השתיים אני חושבת שאומר שאהבה היא רק רגש וחמלה היא יותר סוג של התבוננות. היא משקפיים רגשיות יותר משהיא רק רגש. אבל זה מה שיוצא לי בשלוף, בפעם הראשונה אי פעם שאני מניחה את הדברים האלה במילים.

ועוד משהו עתליה - יש לך צורך במשהו נוסף? לא יודעת למה אני שואלת. פשוט מרגישה צורך לשאול. אולי יש משהו שבא לך לשחרר על המקלדת.

כן, במקרה שבו לאדם אין מספיק כוחות נפשיים, סבלנות, יכולת, כדי להתנהג בצורה ראויה גם בבית וגם בעבודה, אז עדיף שהוא יצעק בעבודה מאשר בבית. כך אני חושבת.
להקדיש את הסבלנות, את הכוחות הנפשיים.

מה הקשר בין המקום ממנו בא האדם הצועק להתנהגות הקורבן המקרי? אם אני מספיק בטוחה בעצמי וחזקה, אז הצעקות וההערות לא יפגעו בי. אני אראה בברור שזה שלו ולא שלי, ופשוט אתעלם, או אציע הזדהות ועזרה.
ואף אחד לא "אמור" לא להיפגע. מי שחזקה מספיק - לא נפגעת. מי שלא - נפגעת.
מי שלא נפגעת יכולה להרשות לעצמה להישאר בסביבה כזאת, אם זה רצונה. מי שנפגעת - לא. היא יכולה לנסות להעמיד גבולות, ללמוד לא להיפגע, ללמוד להביע את רגשותיה ופגיעותה כך שהפגיעה תחלים במהרה ולא תשפיע עליה לטווח הארוך.

בכל מקרה, החמלה לא נותנת פתרונות קסם. היא לא פתרון, אלא נקודת מבט, הוויה.

עוד דוגמה למישהו שלא עושה כמיטב יכולתו: אישתו מבקשת את עזרתו בהכנת בקבוק לתינוקת והוא ״אני בטלפון״..
נו באמת... ״כל אחד עושה כמיטב יכולתו הכל רגע נתון״..
מתנצלת מראש אם הבנתי לא נכון ולא זו הייתה הכוונה מלכתחילה, הדיון מכיל יותר מידי מילים בכדי להגדיר מילה אחת בלבד ..
יערה היי, הדברים שאמרת בדף ״מילים הורגות״ היו חשובות מאחר ולפחות אצלי הם קצת קיררו אותי וגרמו לי לחשוב . אבל, הם יותר בבחינת הוצאת עצים מהמדורה,אבל היא עדיין בוערת ,ואני חושבת שבשמת עושה שם עבודת קודש. לא מסכימה עם זה שעצות כאלה מסוכנות במקרה הזה,משתי סיבות:
האחת כי זו בשמת ,השניה כי זו רקמה.
כדי לבדוק את המושג ואת פירושו, האם תוכלי לוותר לצורך הדיון במילה חמלה ולתת במקומה מילה אחרת, כאילו ולא קיימת המילה חמלה בשפה העברית.

תודה לך ועל הדף

אהמממ... נראה לי שנפלו מספר שיבושים... למשל
[u]הוא יודע שכמות כוחותיו מוגבלת, ולכן הוא מעדיף לשמור את הכוחות שלו לאשתו וילדיו, ולצעוק בעבודה ולא בבית. וזו לדעתי התנהגות לגיטימית ונכונה. אבל יש אנשים אחרים, שבמקומו היו בוחרים לצעוק בעבודה ולא בבית.[/u]
אז לצעוק בעבודה זו התנהגות לגיטימית ונכונה? כך כתבת. ומיד אח"כ, יש אנשים שבמקומו היו בוחרים לצעוק בעבודה ולא בבית.. הפוך?
[sup]אפשר לבחור למה לקדיש אותה.[/sup] את מה?
הייתי שמחה להבין, אם אדם עושה כמיטב יכולתו (לדבריך) ויכולת זו היא מוגבלת ו"הוא לא יכול", ולא מכיר דרכים, איפה זה שם את מושא הכעס/הצעקות שלו? כאילו, מול אותו אדם שמעיר הערות מחלישות, פוגעות, מקטינות? הוא אמור להרגיש חמלה למוגבלותו ו...? לא להיפגע? להמשיך כאילו כלום? לסלק עצמו מהסביבה המרעילה? ולא תמיד אפשר. במיוחד בעבודה.

אני אתן דוגמא ממוצאת, אבל ריאליסטית.

נניח אני מגיעה לעבודה, והבוס שלי, הוא אב לשני ילדים, צועק עליי <מומצאת, כי הוא לא צועק עלי. אף פעם לא שמעתי אותו, או שום מנהל אחר, צועק, בעבודה הנוכחית שלי>.
מאיפה לי לדעת אם הו אצועק כי הבת שלו חולה וכל הלילה הוא ישב לבדה והוא עייף וכבר אין לו כוח, או שהוא צריך לגייס את כל כוחותיו הנפשיים כדי לא לצעוק עלי, כי הוא פוחד שאם אני לא אכין את המסמכים הנחוצים להצגה בפני הבוס שלו הוא יהיה לא מרוצה ממנו, והוא פוחד מזה. והוא יודע שכמות כוחותיו מוגבלת, ולכן הוא מעדיף לשמור את הכוחות שלו לאשתו וילדיו, ולצעוק בעבודה ולא בבית. וזו לדעתי התנהגות לגיטימית ונכונה. אבל יש אנשים אחרים, שבמקומו היו בוחרים לצעוק בעבודה ולא בבית.
במקרים שבהם יש מספיק כוח נפשי ללא לצעוק, לא להתעצבן, לא להעיר הערות ציניות, אבל בכמות מוגבלת, ואפשר לבחור למה לקדיש אותה. אם האדם בחר להקדיש אותה למשפחתו, חבריו, לא לי - הוא לא עשה כמיטב יכולתו. אבל אולי מאיזשהי סיבה הוא לא יכול. אין לו את הכוחות, את היכולת. כשאני חושבת על החינוך הסובייטי של אבא שלי, שלא יכול לסבול שבוכים לידו, מתחשק לי לחבק אותו. חבל שהוא לא רוצה בזה. במקרה שלו, הוא לא מכיר דרכים להביע רגשות שהן לא כעס. וכרגע נדמה לי שהוא דווקא כן עושה כמיטב יכולתו, גם אם הוא צועק בזמן וויכוחים, או מעיר הערות מחלישות ואף פעם לא מפרגן.

הצלחתי להבהיר משהו?

הדיון הזה מענין מאוד. אבל, אם יורשה לי, הייתי שמחה לדוגמאות "מהחיים" לכל מיני סיטואציות שמאחוריהן עומדים הטיעונים שלכן. למשל:
[u]סיטואציה בה אני אדע על אחרים שהם בחרו לא לעשות ככול יכולתם היא לא אפשרית בעיני, בטח לא ניתוח סיבות לכזה מהלך.[/u]
תודה!

חלוקית, אני לא יודעת אף פעם שמישהו לא עשה כמיטב יכולתו. א-ב-ל, זה לא נותן לי את הזכות תמיד להניח שהוא עשה כמיטב יכולתו.
אני יודעת בוודאות שיש מקרים שבהם אני עושה פחות ממיטב יכולתי, בגלל שאני מעדיפה לשמור את מיטב יכולתי לדברים אחרים. זו בחירה שלי, ואני יכולה לנהוג אחרת. זה שלא נהגתי אחרת לא מעיד על כך שלא יכולתי. עכשיו אני לא קופצת על רגל אחת. זה לא אומר שאני לא יכולה, אני פשוט לא רוצה.
לדעתי לטעון שאנשים תמיד עושים כמיטב יכולתם זה אי אמונה ברצון החופשי ובבחירה החופשית של בני אדם.

לפחות כרגע, נראה שדעותינו שונות.

טוב. אנחנו פשוט לא מסכימות. סיטואציה בה אני אדע על אחרים שהם בחרו לא לעשות ככול יכולתם היא לא אפשרית בעיני, בטח לא ניתוח סיבות לכזה מהלך.
לעיתים מתקיים פער בין מה שאני חושבת שאני יכולה לבין מה שאני יכולה בפועל, אבל מה שעשיתי הוא מה שיכולתי. ולא ההיפך. לא מתקיים מבחינתי מצב שבו עשיתי פחות ממה שיכולתי. עובדה שלא עשיתי.

אני מזהה תהליך בו המודעות החדשה מופנמת בגוף, בראש, בלב וכו', ואז תהליך של גיבוי שלה ואז תהליך של מימוש והתנהלות לפיה. בהחלט יתכן מצב שבו אני אהיה במודעות ועדיין אנהג באופן שלא מממש ומבטא אותה. לעיתים השינוי יש לו נראות פנימית בלבד. כלפי חוץ זה נראה אותו דבר.

ברגע שאני במודעות ובוחרת, אזי הבחירה שלי היא מה שיכולתי באותו רגע. אני לא מצליחה להבין אפשרות אחרת להסתכל על זה. עובדתית.
אני מתקשה לראות מצב בו אני אהיה באהבה והערכה עצמית ובכול זאת אבחר במודע לפגוע במישהו, סתם כי לא בא לי.

_יש לי אי נוחות עם המושג של בקשת הסליחה. נדרש לי דיוק שלו. שלא יסתתרו מתחת לכסותו קורבנות ותוקפנות וחוסר ערכיות. אלא שזו תהיה תנועה עניינית, שאינה מעורבבת רגשית.
ממש מבינה את הדרישה הזו. אבל יש סליחה עניינית. ואצלי היא מגיעה כשאני מבינה שפגעתי בדיעבד אבל גם כשאני מצליחה לצאת מהתוקפנות שלי ולראות אותה באמת כמו שהיא._
מתקיימת ביננו הסכמה על כך שהסליחה תהיה עניינית. גם כשאת מצליחה לצאת מהתוקפנות את רואה אותה בדיעבד, כי יצאת ממנה.

אני לא יודעת אם מתקיימת שונות בדעות המשקפת תפיסת מציאות שונה או ניסוחים שונים לאותו דבר.

[u]לא מונע ממני להבין את זה שיש להם סיבות טובות לא לעשות את ככל שביכולם[/u]
בדיוק כך!

[u]אני לא מתעסקת בשאלה האם הם יכלו לנהוג אחרת. זה לא מעניין אותי. זו לא אחריותי[/u]
ובדיוק גם כך! :-)

[u]זה לא אומר שבהתחלה הייתי יכולה להגיב באותה צורה. נדרשו לי ההתנסות והלמידה[/u]
במקרים מסוימים זה נכון. ובמקרים אחרים כבר עברתי התנסות ולמידה, יש לי יכולת מלאה להגיב באופן מסוים, ובכל זאת אני מגיבה אחרת מכל מיני סיבות.
את יודעת, אולי המילה "יכולת" על כל נגזרותיה ושורשיה, מבלבלת כאן. אני ממש בטוחה, יודעת אפילו, שיש המון פעמים בהן אני לא עושה מה שאני יכולה אלא הרבה פחות מזה. סתם, כי לא בא לי. אולי מילה אחרת תתאים יותר כי אני לא חושבת שיש כאן משהו שאנחנו לא מסכימות עליו אלא משהו שאנחנו מתארות אחרת.

[u]רצון לפגוע באחרים משקף לי חוסר אהבה עצמית, חוסר הערכה עצמית, חוסר קבלה שלי את עצמי ולכן מתוך המצב הזה אני לא באמת יכולה לנהוג אחרת.[/u]
אני מסכימה עם החלק הראשון. אבל אם אני כבר מודעת, גם אם באופן חלקי, למי שאני, אז אני כן יכולה לנהגו אחרת. המון פעמים אני רואה את הדינמיקה ויש לי אפשרות מלאה לעצור פגיעה אבל אני לא בוחרת בה. וגם על זה אני מתבוננת בחמלה. והייתי שמחה אם גם אחרים היו מתבוננים בי בעיניים חומלות. אני לא מצפה את זה מאלו שבהם אני פוגעת אבל לפעמים גם זה קורה וזו תחושה של נס קטן, לפגוש את האנושיות הזו.

[u]יש לי אי נוחות עם המושג של בקשת הסליחה. נדרש לי דיוק שלו. שלא יסתתרו מתחת לכסותו קורבנות ותוקפנות וחוסר ערכיות. אלא שזו תהיה תנועה עניינית, שאינה מעורבבת רגשית.[/u]
ממש מבינה את הדרישה הזו. אבל יש סליחה עניינית. ואצלי היא מגיעה כשאני מבינה שפגעתי בדיעבד אבל גם כשאני מצליחה לצאת מהתוקפנות שלי ולראות אותה באמת כמו שהיא.

יערה, גם אני חושבת שאנשים לא תמיד עושים את כל שביכולתם. מה שלא מונע ממני להבין את זה שיש להם סיבות טובות לא לעשות את ככל שביכולם. יכול להיות שהם קיבלו החלטה לא נכונה, יש להיות שהם חוששים מכך שלא ישאר להם כוח לדברים אחרים. יכול להיות שיש דברים חשובים יותר בסדר העדיפויות שלהם. יכול להיות כל סיבה אחרת שבגללה אני לא עושה תמיד את כל שביכולתי.

הבהרות
החמלה לא זקוקה לכלום על מנת להתקיים. זה סוג של מצב צבירה.
האקסיומה שלי קיימת ומונחת בלי קשר לכך. זו הנחת זיהוי ופענוח. הדברים שלובים, תומכים אחד בשני אבל אחד לא הכרחי עבור קיומו של השני.
לא מתקיים אצלי פער בין היכולת לבין מה שעשיתי. אני עושה את מה שאני יכולה בכול רגע נתון.
במראית עין של הפער הזה נכנסו שיפוטיות וביקורת ואשמה ואני לא רואה בזה תועלת. זה לא מקדם אותי.
באותו אופן אני מתייחסת לאחרים. אני לא מתעסקת בשאלה האם הם יכלו לנהוג אחרת. זה לא מעניין אותי. זו לא אחריותי. הם מהווים עבורי השתקפות, מאפשרים לי למידה והתפתחות, ניצבים במסע חיי.

היות ואנחנו משתנים כול הזמן, מתפתחים, גדלים, גם היכולות שלנו גדלות בהתאם. לכן אם הייתי מסוגלת לתגובה מסוימת למחרת אני אצליח להגיב קצת יותר קרוב למה שרציתי וכך בכול תחום או עניין. זה מקור לאופטימיות. התהליך הזה שאנחנו יכולים לעבור.

אם אני בהלך רוח קורבני אני אגיב בצורה מסוימת. אם אני מצליחה לדוג את עצמי מן הסיטואציה ולהגיב ממבט גבוה יותר, מבלי להתערבב רגשית, מתוך חוסן פנימי ולא מתוך הפגיעות אני אגיב באופן שונה "טוב" יותר. בדיעבד אני יכולה לראות את השיפור, השינוי אבל זה לא אומר שבהתחלה הייתי יכולה להגיב באותה צורה. נדרשו לי ההתנסות והלמידה.

רצון לפגוע באחרים משקף לי חוסר אהבה עצמית, חוסר הערכה עצמית, חוסר קבלה שלי את עצמי ולכן מתוך המצב הזה אני לא באמת יכולה לנהוג אחרת.
זה יכול להיות חלק מדינמיקה של פגיעות ותוקפנות. לפני שהצלחתי להוציא את עצמי מהמעגל ולהתבונן על זה מבחוץ.

יש טעם לבקש סליחה אם בעקבות תהליך שעברתי אני מבינה בדיעבד שפגעתי לדוגמא. זה לא קשור אחד לשני. כמו שכתבתי לעיתים מיטב יכולתי היא ממש נמוכה ביחס לצרכים או לסיטואציה. אלו גם למידות והתנסויות משמעותיות. להכיר בחולשה שלי, ביכולת המצומצמת. ואז אני יכולה לפגוע במישהו למרות שעשיתי את הכי טוב שאני יכולה באותו רגע נתון. הייתי בפיזור דעת, בחוסר רגישות, חוסר סבלנות. הכול אפשרי.
אני יכולה להצטער על כך. להסביר. לבקש את סליחתו.

יש לי אי נוחות עם המושג של בקשת הסליחה. נדרש לי דיוק שלו. שלא יסתתרו מתחת לכסותו קורבנות ותוקפנות וחוסר ערכיות. אלא שזו תהיה תנועה עניינית, שאינה מעורבבת רגשית.

סיגל, כתבנו ביחד. ממש מעניין. זווית מפתיעה כי את מגדירה את החמלה כרצון להימנע ממשהו.

וואו, חלוקית, מדהים. אנחנו מגיעות ממש לאותה נקודה אבל ממבט כל כך שונה.

[u]אם הייתי יכולה יותר הייתי עושה יותר[/u]
אני המון פעמים יכולה יותר אבל לא עושה יותר. כי פשוט לא מתחשק לי. ממש בלי איזה הסבר עמוק. פשוט לא בא לי.
ולפעמים זה גורם לי לאשמה ולפעמים לא. אני לא חושבת שאשמה היא דבר נוראי. היא בעיה אם היא התודעה השלטת. אבל קצת אשמה לא מזיקה בעיניי כמו שכל מצב שלילי לא מזיק כשהוא במידה.

[u]החמלה שלי לעצמי ולאחרים מגיעה בדיוק מהקבלה הזו של עצמי ושל הזולת[/u]
אני פשוט מגיעה לחמלה בלי להניח שום דבר. בלי להניח שאני עושה כמיטב יכולתי ובלי להניח שאני לא עושה כמיטב יכולתי ובטח שבלי להניח משהו לגבי אנשים אחרים שאני לא מכירה. הנה - אני הרגע אמרתי שאני לא תמיד עושה כמיטב יכולתי. ויש אפשרות שאם אני אפגע בך את תאמרי לי - זה מה שיצא, עשית כמיטב יכולתך. ואני אתעקש על זה שלא עשיתי כמיטב יכולתי ושממש בקלות יכולתי למנוע את הפגיעה כי... כי... עשיתי דווקא. רציתי לפגוע בך.
מה, זה לא קרה לך אף פעם? שרצית לפגוע במישהו וגם עשית את זה?
ואם כל דבר שאני עושה הוא מיטב היכולת שלי - אז למה בכלל לבקש סליחה על משהו? הרי יש הבדל בין הצטערות על מה שקרה לבין בקשת סליחה. אם כולם עושים את הכי טוב שלהם אין טעם לבקש מאף אחד סליחה.
את יודעת מה? נראה לי שלא ירדתי לסוף דעתך. אם יהיה לך חשק לענות על השאלות שלי אני אשמח. בטח אלמד משהו חדש.

אני פשוט בחמלה. בלי שום הנחות. אני חושבת שזו שאלה ממש חשובה - מה ערכה של החמלה אם היא זקוקה להנחה בדמות אקסיומה, שחייבים ממש לאחוז בה כדי שהחמלה לא תתפרק לנו?
אני לא יודעת. זו באמת שאלה.

אולי אפשר להגיד שכל אחד עושה בכל רגע את מה שהוא יכול ואפשרי לו באותו הרגע.
האם זו בחירה או לא אני לא יודעת. זו פשוט עובדה. מציאות.
האם לומר שמה שאפשרי כרגע לכל אחד זה המיטב שבו?
מצד אחד זה עם המון לב וקבלה
ומצד שני יש בנו הלא את האמונה שאנשים (והם מאוד ספציפיים בחיינו) באמת יכולים הרבה יותר מכך
אז אולי זה עניין של זמנים, זה המייטב כרגע- זה מה שאפשרי
והגישה השניה יש בה אופטימיות לעתיד - כן, אני מאמינה באמת באנשים האלה, הרבה יותר ממה שהעיניים שלי רואות במציאות עכשיו

עד כמה שאני יודעת חמלה זה הרצון שהאחר לא יסבול או חמלה עצמית זה הרצון שאני לא אסבול
וזה לא משנה אם הדעה שלי על האחר טובה או רעה, כלומר הוא עושה כמיטב יכולתו או לא
ואולי אם ברגע נתון יש לנו דעה כמו - הוא/היא יכלו לעשות הרבה יותר טוב
זה רגע שיש צורך בחמלה עצמית, שאנו לא נסבול מהשיפוט הזה עכשיו, מהרגשות שהוא מעלה, כמו אכזבה או כעס

_אני עצמי לא עושה כמיטב יכולתי בכל רגע נתון. זו לא אמת. ואני חושבת שזו לא אמת גם לרוב האנשים. וזה בגלל שברוב הרגעים אין שום דבר שמצריך שאני אעשה כמיטב יכולתי. ברוב הרגעים אני פשוט חיה ועושה מה שמתאים ונראה לי ובא לי (או ככה זה נדמה לי. אני מודעת לזה שהמון פעמים זו אשליה בעצם, בעיקר על רקע הנושא שברקע - קורבנות).
בדיוק מזה מגיעה החמלה שלי לעצמי ולאחרים. כי אם הייתי חושבת שכאשר אדם אחר פוגע בי הוא עושה כמיטב יכולתו וזה מה שיוצא לו - סביר שהייתי מתחרפנת
אני חומלת בדיוק בגלל שאני יודעת שרוב הזמן זה בכלל לא המיטב. ובגלל הפער שיש רוב הזמן בין מה שסתם ככה לבין המיטב אני יכולה לשמור על אופטימיות, על תקווה ועל היכולת להשתנות._

הידיעה שכול אחד ואחת, כולל אותי עושה כמיטב יכולתו בכול רגע נתון היא אקסיומה מבחינתי. מיטב יכולתי משתנה וגדל. אנחנו שלמות מתפתחת. לעיתים הכי טוב שאני יכולה הוא מעט באופן יחסי למה שנדרש או לאחרים אבל זה הכי טוב שלי. אם הייתי יכולה יותר הייתי עושה יותר. כול הנחה אחרת עלולה להוביל לאשמה וביקורתיות שמאפשרת בעיני הסרת אחריות ממה שקורה.
גם אם "מעדתי" או עשיתי פחות ממה שרציתי, לא באמת יכולתי אחרת. יכולתי את מה שעשיתי. את מה שקרה בפועל.

החמלה שלי לעצמי ולאחרים מגיעה בדיוק מהקבלה הזו של עצמי ושל הזולת, גם ברגעים האלה שבהם היכולת מועטה ביחס לצרכים, מתוך ידיעה שהיכולת הזו מתגברת ושהדברים משתנים.
לא קיימת אפשרות מבחינתי שמישהו בוחר לעשות פחות ממה שהוא יכול במובן זה. גם אם נראה אחרת.
יש מוגבלויות עם נראות פיזית כמו נכות גופנית וכאלו פנימיות סמויות מן העין.
זה בדיוק זה.

הרגישות לגבולות וליכולות המשתנות שלי מאפשרות את התנועה המדויקת המיטבית. לא נדרש משהו מיוחד לשם כך. מאמץ מיוחד. אירוע מיוחד. גם בחיי היום יום אני עושה את הכי טוב שלי.

היכולת להשתנות, התקווה והאופטימיות מגיעות מן הידיעה שהיכולות שלי משתנות וגדלות @}

[u]הידיעה (בראש, בלב, בבטן ובכול הגוף) שכול אחד ואחת, כולל אותי, עושה כמיטב יכולתו בכול רגע נתון, שאנחנו בתהליך, מתקדמים, מתפתחים, משתנים. הסתכלות חיובית על ה"יש" ועל מה שהושג תומכת את ההתנהלות הזו, וביקורת ושיפוטיות נוגדת אותה, ומעכבת את השגתה. זו בחירה אקטיבית, שמצריכה ממני באופן אישי שינוי פנימי.[/u]
[po]חלוקית נחל[/po] זה ממש מקסים. תודה על זה. אהבתי את המילים שלך אבל משהו אחד עורר בי התנגדות (מצחיק, הרגשתי אותה בגוף) - שכל אחד עושה כמיטב יכולתו בכל רגע נתון.

אני עצמי לא עושה כמיטב יכולתי בכל רגע נתון. זו לא אמת. ואני חושבת שזו לא אמת גם לרוב האנשים. וזה בגלל שברוב הרגעים אין שום דבר שמצריך שאני אעשה כמיטב יכולתי. ברוב הרגעים אני פשוט חיה ועושה מה שמתאים ונראה לי ובא לי (או ככה זה נדמה לי. אני מודעת לזה שהמון פעמים זו אשליה בעצם, בעיקר על רקע הנושא שברקע - קורבנות).
בדיוק מזה מגיעה החמלה שלי לעצמי ולאחרים. כי אם הייתי חושבת שכאשר אדם אחר פוגע בי הוא עושה כמיטב יכולתו וזה מה שיוצא לו - סביר שהייתי מתחרפנת :-)
אני חומלת בדיוק בגלל שאני יודעת שרוב הזמן זה בכלל לא המיטב. ובגלל הפער שיש רוב הזמן בין מה שסתם ככה לבין המיטב אני יכולה לשמור על אופטימיות, על תקווה ועל היכולת להשתנות.

[u]הנה, עכשיו הבנתי למה את קוראת חמלה. זה לא משנה שאני לא קוראת לזה כך, אבל אני יודעת על מה את מדברת.[/u]
באמת? איזה יופי. אבל רגע - איך את קוראת לזה?
ועוד שאלה - גם עכשיו המילה הזו מעוררת בך תגובה פיזית לא נעימה?

ממש מעניין מה שסיפרת על חברתך. גורם לי להרגיש קצת פחות משוגעת :-)

[u]אה, לזה היא התכוונה, חבל שלא אמרה קודם[/u]
הנה, עכשיו הבנתי למה את קוראת חמלה. זה לא משנה שאני לא קוראת לזה כך, אבל אני יודעת על מה את מדברת.

[u]בגלל זה שמתי לב לזה שכאשר אני בחמלה (וזה קורה הרבה בשנים האחרונות, אפילו רוב הזמן) אני פשוט יותר חמה.[/u]
מעניין. יש לי חברה שמטפלת ברייקי. לפני שהיא מתחילה, היא נעמדת בשקט ליד המטופל, מתחברת לאנרגיות והידיים שלה נעשות חמות מאד תוך שניות.

הפענוח שלי לחמלה הוא הידיעה (בראש, בלב, בבטן ובכול הגוף) שכול אחד ואחת, כולל אותי, עושה כמיטב יכולתו בכול רגע נתון, שאנחנו בתהליך, מתקדמים, מתפתחים, משתנים. הסתכלות חיובית על ה"יש" ועל מה שהושג תומכת את ההתנהלות הזו, וביקורת ושיפוטיות נוגדת אותה, ומעכבת את השגתה. זו בחירה אקטיבית, שמצריכה ממני באופן אישי שינוי פנימי.

פעמים רבות התנהגויות שאני מבקרת ושופטת אצל אנשים בסביבתי מהוות מראה עבורי להתנהגויות שאני לא מוכנה לקבל ולהכיל בתוכי. קבלה וחמלה במובן זה הן מבחינתי האמצעי לשינוי ההתנהגות שכן הן מאפשרות דיאלוג איתה. אני מכירה בה, בכך שהיא מתקיימת גם בי, זה לא מזעזע אותי או מגדיר את כולי, אני בודקת האם ההתנהגות הזו נדרשת לי, האם היא משרתת אותי ואם לא אני נפרדת ממנה. רגשות האשם וייסורי המצפון היוו סוג של מפלט ואיפשרו לי להמנע מלקיחת אחריות. הקבלה והחמלה מאפשרות לי התנהלות עניינית מול מה שאני רוצה לשנות. אני לוקחת אחריות על המציאות ופועלת על מנת ליצור בעבורי מציאות פנימית אחרת שמשתקפת במציאות החיצונית.

גיליתי שככול שסלדתי מהתנהגות מסוימת, שפטתי אותה וסרבתי להודות בקיומה בתוכי, כך אפשרתי לה "לנהל" אותי ונתתי לה נוכחות מוגברת בחיי, בדיוק ההיפך ממה שרציתי. ברגע שהסכמתי לנוכחותה וקבלתי אותה מבלי שזה יגדיר את כול כולי, כך עוצמת הקול של ההנכחה שלה ירדה.

מודעות, כנות וערות עוזרות בזיהוי האוטומט, התנועה הרגילה ועם הזמן וההתפתחות מתאפשרת לי גם לעיתים בחירה בהתנהלות אחרת. אני מצליחה לעצור לפני. ככול שאני מתמקדת בפעמים הללו, על פני הפעמים בהם אני מאבדת את השליטה, נותנת לחוץ להשפיע על הפנים, "זורמת" ומגיבה במקום יוצרת, כך הן מתגברות ומקבלות משמעות גדולה יותר.

קורבנות היא מתווה אישיות ששירת אותי בעבר, לימד אותי, אפשר לי לצמוח ולהגיע למי שאני היום. למדתי אותו, אני יודעת לזהות אותו ואת המחשבות והרגשות שנלווים אליו, פרקתי את המנגנון שלו ואני בוחרת לא לתת לו לנהל אותי. כיום הוא כבר לא משרת אותי. אני בוחרת לקחת אחריות על המציאות שלי.

הקבלה הזו שדיברתי עליה היא לא קבלה של התנהגות לא נעימה בפועל. בשם ההכלה והסובלנות אני לא נדרשת להסכים להתנהגות לא נעימה. להיפך. הערות, הכנות והמודעות לגבולות שלי וליכולות שלי, ללא רגשות אשם, מאפשרות לי לפעול בצורה מדויקת במסגרת היכולות שלי בכול רגע נתון. אני יכולה להתרחק מהתנהגות לא נעימה מבלי לשפוט אותה או לבקר אותה. פשוט להתרחק ממה שלא תואם אותי. ברגע שאני מחוזקת מבפנים ומקשיבה לעצמי, זה קורה ללא מאמץ. הסביבה החיצונית מתאימה את עצמה למציאות הפנימית.

אני מתנצלת מראש על התגובה הארוכה מאוד. פשוט הגבתי לפי הסדר. אני מקווה שזה לא יוצא מבולבל מדי ככה.

תודה לכל מי הצליחה לראות אותי בין המילים שלי בדף מילים הורגות.
ותודה רוזמרין על האילוץ הזה לדייק. זה לא פשוט לי כי זה משהו שאני מבינה אותו בלי מילים בדרך כלל. מאלו שבחרת לצטט באמת אי אפשר להבין למה אני מתכוונת אבל לא כתבתי רק על דרך השלילה. כתבתי גם את זה - [u]להיות בהוויה כזו אומר קודם כל לחמול על עצמי. להביט בעצמי, לא משנה מה עשיתי או מה הרגשתי, ולזכור שאני בת אדם, שמותר לי כל המגוון האנושי, שמותר לי לפספס בקטן או לטעות בגדול. לכל זה אין קשר למה שאני עושה אחר כך. זה רק המבט על מי שאני עכשיו.[/u]

ואני מסכימה שכך זו נראית כמו מילה חליפית לנוכחות ומודעות או להבנה. אלא שבשבילי, נוכחות ומודעות לא מחייבות את הרגש. הן ההתבוננות עצמה בלי שיפוט. וחמלה בשבילי היא הוויה רגשית ואולי בגלל זה קשה לי להגדיר אותה במילים כרגע. המיקוד שלה הוא בבסדר והמותר. ברשות. אלו אלמנטים שאין בנוכחות ומודעות והבנה. הצלחתי להסביר את זה? זה נשמע לך מובן יותר?

וזה הכל מופנה קודם כל כלפי עצמי. בהגדרות המילוניות שמצאת יש משהו שמופנה החוצה בתחושה שלי, גם אם זה לא נאמר במפורש.
אני לא משלה את עצמי שמה שכתבתי כרגע יגרום לך להגיד - אה, לזה היא התכוונה, חבל שלא אמרה קודם :-)
אבל אני בדרך. המממ, אולי. אולי הדיון פה יעזור לי לדייק.

ההצעה של יונת קוסמת לי. האנגלית נשמעת רכה. משהו שם מתאים.

הסיבה שהתייחסתי בקלות רבה יותר למהי לא חמלה נובעת מהמניע לפתיחת הדף - להבחין אותה מדברים אחרים, שאם לא עוברים הבחנה כזו, עושים בה שימוש שמשחזר את הפגיעה שוב ושוב, בדיוק כפי שהצגת בעצמך.

[u]אולי אני נשמעת לך שכלתנית[/u]
לא התכוונתי שאת נשמעת שכלתנית כאשה באופן כללי (למרות שאולי את כן, אני באמת לא יודעת) אלא שמה שכתבת ספציפית נשמע לי שכלתני. במובן הכי חיובי וממקד של שכלתני.

[u]מדברי יערה בעצמה ניכר שהיא (גם) מדברת כמישהי שהתנסתה בתמיכה/ יעוץ.[/u]
תודה, רקמה. זה המקצוע שלי. סיוע ותמיכה. וליוויתי לא מעט נשים שעברו התעללות מסוגים שונים ולכן טרחתי לקרוא גם את הספרות המקצועית. ואני רוצה לשתף אותך במשהו.
בתחילת דרכי, לפני אי אילו שנים, נהגתי גם אני להשחיר את הפוגע כי חשבתי שזה כלי יעיל. ולקח לי זמן להבחין בתופעה חוזרת - על פני כל הנשים שמולן עשיתי זאת הופיעה אותה הבעה בדיוק - רתיעה. רתיעה ממני.
בנקודות שבהן הייתי עם הנשים האלו לא יכולתי לעצור לברר זאת ולכן לעולם לא אדע אם הרתיעה נבעה מתפישות השבי שלהן והקושי להשחיר את האדם שאיתן או מהיעדר החמלה והקושי להימצא במקום נעדר חמלה או מכל סיבה אחרת. אני חושבת שזה גם לא חשוב.
מה שאני הרגשתי היה שברגע שהשחרתי את הפוגע יצרתי, ולו לרגע קט, חומה ביני לבין האשה. כי כאשר היא נרתעת ממני אנחנו פתאום לא שותפות. זה גלגל שניתן להחזיר אחורה ממש בקלות (מניסיון) אבל מה שקרה קרה. באינטרנט אי אפשר לראות מתי אשה נרתעת ומתי לא. מי שמילולית ואמיצה מספיק לדחות חלקים נקודתיים כשהיא מקבלת עזרה תגיד משהו. מי שלא מילולית או חרדה לאבד את התמיכה שהיא מקבלת לא תגיד כלום. זה מה שמפחיד אותי בייעוץ באינטרנט. שלפעמים מגיעות למצב הזה נשים מתוך צורך עצום במשהו, איזה קצה חוט, להישמע ולהיתמך. ובתוך מצב כזה לא קל להגיד למי שנותן באהבה - הי, זה בעצם לא מתאים לי. במקרה שלי הייתי חייבת לראות פנים מול העיניים כדי להבין, ורק אחרי שזה קרה כמה פעמים נפל לי האסימון, הקדשתי לזה מחשבה רבה והפסקתי עם זה. אני חושבת שתמיד יש משהו יותר טוב לומר מאשר אמירה משחירה. וכאן החמלה נכנסת לתמונה. כי להשחיר הפוך מחמלה, וכאמור, חמלה היא מה שמחכה לנו בסוף הדרך.

[u]אולי מודעות לתנועה פיזית של המבט יכולה להיות כלי עבודה עבורי במקרה כזה[/u]
בהחלט. נקודה ממש מעולה בשבילך. וכך גם עם כל דבר אחר שתצליחי להבחין בו בהקשר הזה. אם את אשה שמסוגלת לעבוד עם הגוף בקלות, כל דבר שירפה אותך יועיל לך. זה משפיע גם על המוסיקה של המילים שאת שומעת (או נאלצת להקשיב להן) וגם על התגובה שלך.

[u]מה זו חוויה פיזית של חמלה? מה מרגישים בגוף כשחומלים? ועל איזו הגדרת חמלה מדובר כאן? אני ממש הולכת לאיבוד:([/u]
סליחה, רוזמרין. אני מבינה שזה נקרא קצת כמו סינית. מעולם לא הסברתי את הדברים האלה אז אני אנסה. נראה כמה רחוק נגיע עם ההסבר הזה.
כשאני מרגישה חמלה, כשאני בהוויה הזו, אני מאוד מאוד רכה. אם להתחבר ליסוד מוכר - אני מרגישה מים. מצד אחד זורמים ורכים ומצד שני בעלי עוצמה.
הגוף שלי יהיה רפוי אבל מוחזק, לא ג'לי. המבט שלי יהיה ממוקד מאוד ואני ארגיש כאילו אני יכולה לראות הכל. כאילו שום דבר כרגע לא יכול לחמוק ממני.
ואני גם ארגיש חמה. כאילו הגוף שלי מקרין חום נעים.

רוצה לשמוע משהו מדהים רוזמרין?
כל חיי סבלתי מקור. תמיד הייתי קופאת. בתהליך הארוך והמרתק שבו רכשתי לי את התובנה הזו ואת האחיזה בחמלה השתנתה לי הרגישות לקור בצורה משמעותית. בגלל זה שמתי לב לזה שכאשר אני בחמלה (וזה קורה הרבה בשנים האחרונות, אפילו רוב הזמן) אני פשוט יותר חמה.
זה אולי יישמע כאילו אני מטורפת וזה בטח מה שאני הייתי חושבת לו מישהי אמרה לי דבר כזה לפני עשור בערך. אבל זה מה שאני מרגישה.

לא נתקלתי בשרלטנים שזכו ליחס רציני. אני לא זוכרת בכלל שרלטנים באתר הזה, אבל זה בטח פשוט כי היה חבל לי לבזבז את הזיכרון שלי על שרלטנים.

אני דווקא לא חושבת שאדם משפיע צריך להיזהר יותר מידי בדבריו. הרי הכבוד שיש כלפיו <לדעתי זו מילה יותר מדויקת מהשפעה, ומבטאת בצורה יותר ברורה את היחס שלי לבשמת, גוגוס, וכו'> הוא בגלל מי שהוא, בגלל הדעות שלו. אם בשמת תפסיק פתאום לעודד הנקה ותתחיל להטיף לתמ"ל לכולם זו לא תהיה הבשמת שאני מכירה, ואני לא חושבת שה"השפעה" שלה תמשיך להתקיים. לכן הכבוד הוא לא רק ולא בעיקר כלפי בשמת, אלא כלפי הדעות והניסיון שלה. ואותן היא כותבת.

אני אנסה לנסח בצורה ברורה יותר, אם אדם זכה להשפעה בגלל שאמר X, הוא לא צריך להיזהר כשהוא אומר X. בטח שלא יותר מכל אדם רגיל.

באופן טבעי, אני בעד אחראיות על המילים. כל אחת מאיתנו על מילותיה שלה. אך איני חשה שיש לי הזכות להעיר למישהי בנוגע לזהירות שעליה לנהוג בדבריה.

[u]יש רק כבוד שאדם השיג בזכות.[/u]
במקרה של בשמת זה נכון, לדעתי, אבל לא בכל המקרים. לא חסרים שרלטנים. גם באתר הזה.
בכל מקרה, גם אם אדם השיג ביושר את מעמדו, אין זה סותר את דבריי. אדם משפיע צריך להיזהר בדבריו.

אני לא יודעת מה המשמעות העברית המסורתית. כשהייתי ביסודי מורה לתנ"ך אמרה שההבדל בין רחמים לחמלה הוא שברחמים מסתכלים מלמעלה ובחמלה בשיוויון.

מצד שני, המונח של יערה היה ברור לי מייד, ואינטואיטיבית. ומתוך ניסיון בחוויה שאין מילים לתאר אותה, ודווקא המילה הזו מתאימה כל כך.

[u]רובם מקשיבים יותר למי שנתפס כבעל סמכות וידע מקצועי או למי שדובר בצורה נחרצת כבעל סמכות וידע מקצועי.[/u]
אני לא חושבת לבשמת יש סמכות. יש לה רפוטציה. באותה המידה, יהיה משקל גדול יותר למילים של גוגוס על תזונה חיונית, של אופק על טבעונאות, ועוד מקרים שבהם אין ידע מקצועי ואין מקצוע. יש רק כבוד שאדם השיג בזכות.

[u]עוזר?[/u]
חחח... לי בטח לא. אולי יושבת קבוצה באנגליה ומתווכחת כעת על משמעות המילה. לפי המילון? בשפת הניו-אייג'?
המון פעמים יצא לי לקרוא כאן באתר שפה שכתובה בעברית ואין לי מושג למה הכוונה. אולי כדאי לפתוח דף הסבר למונחי הרוחניקיות?
בכל מקרה, אם יערה תכתוב את ההסבר [b]שלה[/b] על המילה "חמלה" ועל המילה "קורבנות" אז אפשר יהיה מבחינתי לשוחח יותר בהרחבה. כרגע אין סינכרון.

לא עקבתי אחרי הדף המקורי, אבל אני חושדת שהשימוש במלה חמלה כאן הוא לא במשמעות העברית המסורתית, אלא כתרגום למלה האנגלית compassion, שהיא בתורה נכנסה לאופנה כתרגום למושג ההודי metta. עוזר?

אני שמחה לשמוע, רקמה. אני חושבת שיערה באמת כתבה נהדר בדף ההוא.

בקשר למשפט השני שלך, נשמע לי גם כמו שפה שאני לא מבינה. מה זו חוויה פיזית של חמלה? מה מרגישים בגוף כשחומלים? ועל איזו הגדרת חמלה מדובר כאן? אני ממש הולכת לאיבוד:(

[u]כשאני במקום שמרגיש ״מותקף״ העיניים שלי בדרך כלל יטפסו למעלה/ ישפילו מבט/ יהיו בתזזית.[/u] או, את זה הבנתי. כלומר, דרך תזוזת העיניים שלך את מבינה אם את מרגישה מותקפת או מאויימת? אז זה באמת כלי מעולה בשבילך.

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

הי, היחס שלי לדברי יערה רציני ביותר. כפי שכבר כתבתי, נכנסתי לעובי הקורה כי זה [b]כן[/b] דיבר אלי, וגם כי לי היה ערפל במקום של הגדרת החמלה ויותר מכך, משמעות אופרטיבית לעניין. חוץ מזה מדברי יערה בעצמה ניכר שהיא (גם) מדברת כמישהי שהתנסתה בתמיכה/ יעוץ.
ולא פחות חשיבות אני מייחסת לקול המרתק של אישה במסע. והכי הכי לתחושותיי. אני דמות עגולה, אפילו ישנה מחובקת עם בעלי... ;-)

בקשר לחוויה פיזית של חמלה, אני מזדהה עם ההשפעה על הנשימה ובכלל עם תחושת ״פאוזה״ : עצימה ופתיחת עיניים, התמקדות באופק רחוק וחזרה (רוחב, פתיחות).
כשאני במקום שמרגיש ״מותקף״ העיניים שלי בדרך כלל יטפסו למעלה/ ישפילו מבט/ יהיו בתזזית.
רעיון: אולי מודעות לתנועה פיזית של המבט יכולה להיות כלי עבודה עבורי במקרה כזה.

אין לי כרגע זמן לקחת חלק בדיון (אולי בלילה?), אבל יש לי הרבה מה לכתוב, ובינתיים אני רק אספיק לציין שגם אני [u]מאוד אהבתי את כל מה שכתבת, ואני לא חשתי שם מצידך שמץ של תוקפנות, אני הרגשתי שהתנהלת בצורה יפה ונעימה ומדוייקת[/u]
ושהדיון הזה חשוב בעיניי
ותודה שפתחת אותו

ועם זאת גם לי יש בעיה עם המילה חמלה

בהתייחס לתשובה שלך לדבריי הקודמים
[u]המשפט השני שלך מתאר לדעתי בדיוק אותה חמלה שאני מדברת עליה[/u]
אני מבינה שזה מתייחס למשפט [u]אני כן מקבלת שאדם לא מושלם, שלכולנו יש תקלות וטעויות והתנהגויות שקשה לנו להפסיק. כשאנחנו מפתחים את היכולת להתבונן במעשינו החוצה ובתחושותינו פנימה- אנחנו יכולים לפתח גם את ההבנה לכשלים של אחרים.[/u]
אני רק לא מבינה למה התרגום שלך למשפט הוא חמלה. אני קוראת לזה פיתוח מודעות והבנה. לא מצאתי שום הגדרה לחמלה שכוללת את המשפט הזה, או דומה לו.
אולי אני נשמעת לך שכלתנית , אבל אני לא מגדירה את זה כך. מילים נכונות ומדוייקות בהחלט מחברות אותי לרגשות, לזכרונות, לחוויות וכו'. אם לא היו לי מילים, לא הייתי יודעת איזה רגש אני חווה, לא כך? אולי הייתי [b]מרגישה[/b] משהו, אבל לא הייתי [b]יודעת[/b] מה.
כשאומרים לי על משהו שאני מכירה ככסא שהוא צנצנת, אני מתבלבלת. כשאומרים לי על מודעות והבנה שזה חמלה- גם.

דבר נוסף.
[u]דווקא לגבי נשים עם שיעור קומה אני לא מסכימה.[/u]
תשמעי, אם בשמת היתה חותמת בניק אחר, לא מוכר או לא מוערך במיוחד- לא היתה לזה את אותה השפעה. יתרה מכך, את כתבת דברים מלאי טעם (לדעתי) באותו דף. את לא מוכרת ולא נערכת כמו בשמת. אני מנחשת שאילו בשמת היתה כותבת את הדברים שלך, היחס של רקמה לכך היה הרבה יותר רציני. בהינתן שזו אמירה של יערה הלא ידועה מול בשמת הנערכת- המשקל נוטה לטובת בשמת. זה כל-כך אלמנטרי וקורה גם בחיים הלא וירטואלים. רובם מקשיבים יותר למי שנתפס כבעל סמכות וידע מקצועי או למי שדובר בצורה נחרצת כבעל סמכות וידע מקצועי.
במיוחד כשאנו עצמנו מבולבלים ולא בטוחים ביכולת התבונה האישית שלנו, מאד נשמח למשכוכית.

יערה, שימי לב להסברים שלך בפתיחת הדף:

[u]בשבילי, חמלה היא סוג של הוויה שאני שואפת אליה תמיד[/u]

[u]אני לעולם לא מוותרת על השאיפה להיות בהוויה של חמלה[/u]

[u]קורבנות בשבילי היא ההפך מחמלה. במקום שבו אני חומלת באמת אני לא יכולה גם להיות קורבן.[/u]

[u]חמלה היא בשבילי אחת הפנים של "המרכז". פנים נוספות של אותה הוויה יכולות להיות "נוכחות" או "מודעות" או "אהבה". חמלה היא עוד שם לדבר הזה שממנו אני נובעת במיטבי ולכן אני מחפשת אותה כל הזמן ושואפת אליה.[/u]

האם מההסברים שלך מישהו יכול להבין מהי משמעות המילה "חמלה" בשבילך? אני לא הצלחתי. הלכתי לחפש באינטרנט את המשמעויות המילוניות הנפוצות למילה הזו.
יש שם כל מיני פירושים: לחוס, להבין את הכאב והסבל, להזדהות, לרחם, להיות אמפטי. בקיצור, זאת מילה עברית כמו אהבה או חיבה.
מאד קשה לשוחח על מילה שאפילו אין הבנה ,גם אם רק לצורך הדיון, מה משמעותה. מדוע כל-כך קשה לך להגדיר מהי חמלה מבחינתך? לא מה היא לא.

_רק רציתי לומר שמאוד אהבתי את כל מה שכתבת, ואני לא חשתי שם מצידך שמץ של תוקפנות, אני הרגשתי שהתנהלת בצורה יפה ונעימה ומדוייקת.
אני חושבת שמה שבשמת אומרת הוא חשוב ונכון ובאותה מידה - גם מה שאת אומרת._