זהו!
עברתי דירה!
אני עוד לומדת את השיעור
אולי נכון יותר לומר: יודעת שיש לי כאן שעור עצום אבל עסוקה עדיין בהמון המון כאב.
כל המעברים האחרונים שלי התלוו בהתמוטטות פיזית ונפשית שלקח לי חודש-חודשיים לחזור לתיפקוד.
נשבעתי לעצמי שהפעם זה לא יקרה.
עשיתי המון פעולות כדי ליצור לעצמי מערך תמיכה שיעביר אותי את התהליך הזה בשלום.
לא נתתי לעצמי להילחץ מבחינת זמן, מצאתי בית חודש ומשהו לפני המעבר,
גייסתי לעצמי מתנדבות שיתמכו בי עם האריזה שכל כך קשה לי, ביקשתי עזרה כאן ובמקומות אחרים,
וידאתי שכל חברי יידעו שאני צריכה עזרה, כדי שיוכלו להציע לי את שלהם אם מתאים להם.
הלו"ז שלי היה ברור ותיקשרתי אותו בכל הזדמנות.
אני צריכה להיות ארוזה לחלוטין עד ה- 15 ביולי, מלבד מעט שימוש שוטף שיכול להיארז ביום-יומיים לפני המעבר,
בשבועיים הנותרים אני משפצת ומסיידת.
מעבירה חלק מהדברים לסירוגין תוך כדי הסיוד והשיפוצים, וכך ביום ההובלה הבית כמעט מסודר.
תכננתי להיעזר שוב בצוות האריזה כדי לפרוק את הארגזים שבועיים תוך שבועיים,
ותכננתי לחזור לעבודה - להפעיל את "מבט לחיים" בצורה מסודרת יותר.
ואז אנשים שהציעו עזרה, כולל אותו הצוות שהבטיח לעזור לי עם האריזה, החליטו ש"יש עוד זמן... זו לא בעייה".
ואז צצו גם אצלם כל מיני אילוצים, ולמרות שהבטיחו בזמנו לעזור לי גם עם הפריקה, פתאום אמרו שלא....
ואף אחד לא שמע שתאריך היעד של האריזה הוא ה- 15 ולא ה- 30 בחודש
ומצאתי את עצמי לוקחת מפתחות כשהבית עוד לא ארוז.
ובעוד אני מתארגנת בהתרגשות לעזיבת הבית ביום חמישי אחה"צ (13 ביולי)
כבר מחומשת במנקה שתבוא למחרת לקרצף לבית את הצורה,
המלחמה הגיעה לכרמיאל וניתצה את שארית החלום.
פעילויות יום חמישי אחה"צ בוטלו.
את המפתח לקחתי בלילה, בדרכי לקחת את יהונתן לכפר תבור כדי למנוע התפתחות חרדות.
בקושי ראיתי אותו פעם אחת לזמן קצר - מאז ועד אתמול.
כשחזרתי עברתי דרך מזכירות הישוב וגיליתי את החמ"ל - מיד התנדבתי לעשות 3 משמרות בלילה הבא.
6 שעות הפכו ל- 8 ומצאתי את עצמי מנהלת את החמ"ל כ- 15 יום.
"חמ"ל גילון" היה שם נרדף ל"
נאוה פרנס".
עבדתי ללא לאות, מציבה משימות לעצמי, עוזרת לבעלי התפקידים לעמוד בעומס שנפל על כתפיהם,
מנסה לתת מענה לצרכי התושבים השונים (דואר, פעילות ילדים, "אני לא שומעת את האזעקה" ועוד).
מבלי להרגיש מצאתי את עצמי יושבת בישיבות של ועדות הישוב, עוזרת בקבלת ההחלטות.
והבית?
המנקה ביטלה את בואה מפחד הקטיושות.
בשישי בערב הוא החל להפגיז את כרמיאל (אחרי שאנשי התיקשורת האדיבים הודיעו לו שבפעם הראשונה הוא פגע בטעות בישוב ערבי).
ניסיתי לדחות לשבת, אבל שישי בבוקר היה היום הבטוח האחרון.
החשמלאי שלי - אישתו הטילה וטו על הגעתו לאיזור (עכשיו כבר מפגיזים גם באיזור שלה.... )
החברים שהציעו עזרה, נצמדו אל ילדיהם וברוב המקרים עפו מן האיזור.
צוות העזרה שלי, מתנדבי מרכז המתנדבים, התנדפו גם הם.
לא הצלחתי למצוא שום עזרה גם בימים האחרונים לפני המעבר.
כולם במלחמה!
התפטרתי מהחמ"ל 3 ימים לפני כדי לארוז.
אני ממש לא מסוגלת היום לעשות עבודה שכזאת- לכן ביקשתי עזרה....
הגוף כבר היה עייף מאוד.
כשעבדתי בחמ"ל, לקחתי את התרופה ההומיאופתית שלי יום יום כדי לא לשקוע בהתקף פיברו.
העזרה שלה כבר החלה למצות את עצמה וקיבלתי תרופה בפוטנץ חזק יותר.
אלא שבגלל שינוי התרופה, ההומיאופתית סירבה להתיר לי "להרים את עצמי" עם התרופה.
הרגשתי טובעת....
שעתיים לפני הגעת המוביל, גייסתי לעזרתי בחור צעיר - למלא ארגזים, לסגור ולהכין להובלה.
המוביל הגיע עם משאית קטנה.
לא הייתי מוכנה.
הוא העמיס מה שיכל, הודיע שאי אפשר לעשות הובלה נוספת, גם לא מחר...
והשאיר לי חצי בית להעביר לבד.
נשארה לי יממה, המון בלגן, והבחור המקסים שעבד לצידי.
לא היה לי מושג איך אני עומדת בעומס הנוסף ולהא צפוי.
בתום ההעברה עם המוביל (סביב 02:00 אחר חצות - ההובלה נקבעה לשעות שהיו שקטות מקטיושות)
חזרתי הביתה, ארגנתי לי פינה לישון (במקום לעזוב את הצפון לטובת מנוחה אצל אימא),
ישנתי כמה שעות והתעוררתי עם גוף בהתקף של פיברו.
לקח לי כמה שעות להתאושש ולקום. חזרתי לארוז, העמסתי רכב, ואחה"צ נסעתי לאסוף את הבחור.
בין השאר, כדי למנוע נסיעות מיותרות לכרמיאל, ביקשתי ממישהו עגלה נגררת. מלאנו גם אותה
(הבעיה עם העגלה היתה שהייתי תלויה בבעליה כדי להעבירה ממקום למקום).
עבדנו 9 שעות רצופות כשהוא התעייף. עשינו עוד העמסה והסעתי אותו לביתו.
במהלך הלילה העמסתי עוד רכב ופרקתי אותו בעצמי.
לא ישנתי, כמעט ולא נחתי (פחדתי שארדם ולא אוכל להמשיך)
הזמן סגר עלי.
נותר "רק עוד קצת" והיו רגעים שזה נראה עוד "הרבה מאוד"
העמסתי עוד רכב אחד. כמעט סיימתי לפנות את הבית, מניחה את הדברים בחוץ.
כבר לא יכולתי לזוז.
הבכי איים לפרוץ ואני מתאמצת על עוד צעד, ועוד ארגז...
כבר היה לי ברור שמחכה לי התקף קשה ביותר.
עוד ניסיון אצל ההומיאופתית: "תנוחי!" היא אמרה.
נסעתי עם הרכב העמוס לכרמיאל, לבית החדש.
הוא עדיין לא שמיש כי שום דבר לא סודר.
במהלך ימי החמ"ל הצלחתי רק פעם אחת לגייס שתי נערות לנקות את חלקו.
שירותים אחד לא תקינים, השני - לא נקיים (לא הייתה תאורה מספקת כדי לנקות)
המטבח - שומו שמיים - אי אפשר להתקרב.
בקיצור, אי אפשר לגור שם...
סידרתי לי פינה ונשכבתי על המיטה לנוח.
הגוף שרף במקומות בהן החלה שפשפת (איזורי מפגש עור ללא אוויר ועם הרבה זיעה).
עור הפנים שלי היה מלא חול דק מהמלח של ההזעה.
מתתי למקלחת, התפשרתי על לשכב ללא בגדים ולאפשר לגוף להתאוורר מעט.
לא, לא היה מזגן כי נקודת החשמל שלו לא תקינה....
גם לא היה מאוורר....
רק קצת בריזה מבחוץ, הפסקת התנועה והרפיית הגוף.
התאוששתי מעט והתחלתי לפרוק את הרכב.
בינתיים, הגיעה גם העגלה...
לא הצלחתי לראות איך אני פורקת אותה - הרבה ארגזים כבדים היו עליה...
אחה"צ ביקשתי מהבחור שעזר לי לבוא שוב ולהציל אותי כי אני כבר לא מסוגלת אפילו ללכת....
ואז הגיע אחד השכנים שאת החנייה שלהם תפסתי.
הוא כעס!
הבכי פרץ בלי מעצורים.
הוא נדהם לגלות שאני פורקת לבד, ללא עזרה,
והתייצב תוך דקות עם מכנסיים קצרים וגופיה שאל מה הכי כבד לי ברכב והתחיל לפרוק.
תוך דקות ברכב התפנה, ואחרים, מתרוצץ במרץ עם שני ארגזים כבדים בכל פעם, הוא פרק את העגלה.
כשנסעתי לאסוף את העוזר שלי, עוזבת את האיש עם ארגזיי ואת הבית פתוח לרווחה,
העגלה היתה כבר חצי ריקה.
אמרתי לו שהוא יכול להמשיך כמה שמתאים לו - אני נוסעת לאסוף את העזרה שלי.
הבחור סיים לפרוק את העגלה לבדו.
עוד שתי הובלות מגילון - לא כל כך הרבה דברים, כמו חוסר היכולת להכניסם לרכב בו זמנית.
היו שם: מראה גדולה, לוח ענק, אופניים וקורקינט ביחד עם 2 ארגזים: אחד כבד, אחד גדול.
אני נהגתי - הבחור העמיס ופרק.
זהו! זה נגמר! רשמית סיימתי לעבור.
עוד לא נסעתי....
נותר לי לחכות לאיש שיאסוף את העגלה. תחילה הוא אמר: 20:00.
אח"כ הוא שלח לי SMS: אעבור ב- 22:00 (ישיבה....)
ב- 22:15 כבר הייתי ישובה ברכב, מחכה לו כשהרכב עמוס בדברים שיורדים איתי מהצפון.
הייתי כאובה מאוד והרבה מעבר לעיייפות.
הוא לא בא.
התקשרתי.
"ייקח עוד לפחות שעה", "תעזבי את זה", "סעי!"
"אני מחכה לך" - אמרתי.
אימא שלי התחננה שארד לדירה, כבר החלו הקטיושות ליפול (לאחר 2 ימים של הפסקת אש) ועוד מעט יכולות להיות גם בכרמיאל.
הזכרתי לה שכשאני בכרמיאל אין קטיושות (זה הוכיח את עצמו יפה מאוד.... )
ב- 23:30 התחלתי ליסוע לכיוון המרכז.
מצויידת בענבים, נהגתי בכבישים הריקים, מדברת בטלפון כדי לשמור על עירנות.
בנתניה עצרתי כדי לחלץ עצמות - הכאבים ברגל הימנית כבר היו בלתי נסבלים.
המנוחה עזרה לי ואת רוב שארית הדרך נהגתי כמעט ללא כאב.
הגוף שלי כואב, כואב מאוד!
כאילו מישהו מנגן על גופי, רק שהמנגינה היא כאב במקום מוסיקה, והקלידים הם שרירי ושאר גופי.
היכולת ללכת - מינימלית, איטית וכואבת מאוד.
לא ראיתי את יהונתן כמעט 3 שבועות קשים.
אז נסעתי להביא לו בגד ים לקייטנה של ילדי הצפון, ונסעתי איתו לקנות לו מכנסיים,
וישבתי איתו לדבר ולהיות ביחד - מתקשה להחזיק את עיני פקוחות.
לא ישנתי.
אבל צנחתי מדי פעם לתנומות קצרצרות.
אמש, התיישבתי ליד יהונתן "עד שיירדם"
התעוררתי ב- 02:20 והתיישבתי לכתוב.
עכשיו אני עסוקה בלנוח - קצת מחוסר ברירה.
לאט לאט הכאבים משתוללים פחות אבל עדיין יש התפרצויות פתאומיות ברחבי הגוף.
הגוף מרגיש ככה (אם תצליחו לדמיין):
כל העור שורף, יבש ומתוח - כמו אחרי כוויות שמש קייציות.
הרגליים כואבות ומרגישות כאילו נפוחות בכף הרגל - תחושה של הליכה על כריות כואבות.
את הכאבים קשה יותר לתאר.
דקירות שמופיעות משומקום - כמה פולסים כל פעם - כל פעם בנקודה או נקודות אחרות, אקראיות...
התכווצות פתאומית של איזה שריר שהרגיש שלא קיבל תשומי,
הגוף מאובן וחורק כמו מכשיר חלוד שמישהו הפעיל פתאום.
הכאבים נוראיים, אבל הנפש חזקה, וגם הדיכאון שנילווה בדרך כלל להתקף שכזה - איננו.
זוהי נחמה קטנה...
קיבלתי היום עיסוי ברגליים - מיהונתן (יש לו ידיים מצויינות)
התמתחתי, ועיסיתי את הרגליים זו בזו - אני כבר דורכת קל יותר.
עדיין קשה לי לקום מישיבה, ובצעדים הראושנים אני לא מצליחה אפילו להתיישר.
אני נחושה להתאושש מהר!
הבטחתי ליהונתן שנהנה קצת מההטבות לאנשי הצפון,
ושיהיה לנו זמן שלנו - ללא הפרעות.
הבית מחכה...
אני מחכה לימים שקטים יותר כדי לנקות ולשפץ.
בעלת הבית שלי שתחילה דיברה על הנכונות לאפשר לי לשפץ בהסתייגות מסויימת,
החליטה לתת לי את האור הירוק עם חיוך.
מי אמר שהכל רע????
עכשיו אני צריכה למצוא את הזמן כדי להבין:
מה השיעור שלי כאן?
למה, עם כל מאמציי לקבל עזרה, מצאתי את עצמי מעבירה את הבית על הגב?
למה מצאתי את עצמי מתמוטטת כברירה יחידה להצלחת המעבר?
למה מצאתי את עצמי עוברת (שוב) לבית שבור?
השיעור הזה יילמד כנראה בהתבוננויות שילוו אותי בחודשים הקרובים.
אני עדיין נחושה להפוך את הדירה הזאת לבונבוניירה ולמלא אותה בעבודה מכניסה ובשמחה.
ואיך אני יודעת שזה יצליח?
כי אני כבר שמחה (למרות הכאבים),
כי הייתי כל כך מוצלחת בחמ"ל שהם החליטו לשלם לי על עבודתי,
כי הצלחתי לעבור, בניגוד לכל הציפיות והתנאים,
וכי ירדתי במשקל (סוף סוף!!) ושברתי את הגבול התחתון שלא ירדתי ממנו כבר כמה שנים!!!!
אני עומדת להגיע למטרת היעד הראשונה הברורה שהצבתי לעצמי,
אני עומדת להציב מטרה חדשה, והתהליך תופס תאוצה
בעוד שבועיים או יותר, כשהארץ תשקוט קצת ואוכל להביא לבית את אנשי המקצוע,
אחזור לבית ואתחיל לסייד.
קצת אחרי, אני מתכוונת להירשם לקאנטרי ולהתחיל לשחות.
אני מתכוונת להמשיך לרדת!!
תודה על ההקשבה - למי שהצליח לזרום עד הסוף.