אמא ללי בלוג

אנונימי

נשואה לאיש מדהים, ואמא לשתי מופלאות, שירה (אוגוסט 2005) ומאיה (פברואר 2008). חיים בניו ג'רזי שבארה"ב באופן זמני.
אני לא עושה מאמצים מיוחדים לטשטש את הזהות, אז אם מישהו מגיע לכאן ומזהה, אנא שתפו אותי בגילוי.
זהו דף בלוג. רשמים, רגשות והגיגים שלי ממסע האמהות ומהחיים בכלל.
דף מוצנע
ציטוט שמצא חן בעיני מתוך ספר מדהים:

I suspect it's pseudo-Zen. Pseudo-Zen is a subpersonality that is slightly off center and who says things like: I am your centered self, I'll take care of this. And says terribly
wise things like: Oh, well, it doesn't matter anyway.
from:
Turning toward happiness - Conversations with a Zen teacher and her students

כמה הרגשות שעולים בי משתנים, מפתיעים ולא צפויים, כשאני לא מתעקשת להשלות את עצמי בשליטה עליהם. כשאני מצליחה לשחרר חוקים של עקביות, כאילו מה שהרגשתי אתמול או לפני שעה מחייב את הרגע הנוכחי. וכמה זה מרגיש נכון ומשוחרר פשוט לקבל אותם כמו שהם עולים, להתבונן בהם, להרגיש אותם. בלי עשרה רבדים נוספים של ביקורת וניתוח ובלי שמץ של מחשבה רציונלית.

הלידה המתקרבת מחדדת הרבה דברים, ומעלה שאלות חדשות. יש דברים שהרבה יותר ברורים לי (למרות שבפועל הם קרו גם בלידה הראשונה) - איך אני רוצה שהלידה עצמה תיראה, איך אני מנווטת את זה כך שרמת ההתערבות תהיה מינימלית כי אנחנו בכל זאת הולכים ללדת בבית חולים, איך אנחנו דואגים לחזור הביתה כמה שיותר מהר, אם הכל יהיה בסדר. אני יכולה גם לדמיין את ההתחלה, אם כי ברור שזה גם יהיה הלם מחודש. את ההנקות סביב השעון, את הגוף הפצפון הזה, את הגוריות הפיסית הזשאני כל כך אוהבת.
אני מפנטזת על הדברים שנעשה קצת אחרת - חיתולי בד ואולי בהמשך גם בלי, לינה משותפת נוחה ומוגדרת, מראש, ולא כמשהו שקורה "למרות" מה שסיפרו לנו ש"אמור לקרות" עם תינוקות.
מה שאני לא מצליחה לדמיין, ומה שהכי מפחיד, זה איך זה להיות אמא לשתיים. ואם לחדד את הפחד - איך להיות אמא של שירה כשתהיה שם גם תינוקת חדשה ותובענית. אני רגילה ואוהבת להיות כל כך פנויה אליה, ומרגישה טוב עם האמא שאני כלפיה. המחשבה על כל מה שכביכול ייגזל ממנה כשהתינוקת תיוולד מפחידה אותי. ואני יודעת שהמון מזה תלוי בנו, בי, באיך אני רואה את העניין של לידת ילד נוסף, ובתפיסה שלי של העניין. אבל יש פה משהו תקוע אצלי. אולי זה חוזר אחורה למשפחת המקור ולאחיות שלי, אבל כרגע אני רואה רק את המחירים שהיא תצטרך לשלם ולא את הרווחים, למרות שבראש אני יודעת שהם עצומים.

מרוקנת. נטולת אנרגיות, פיסית ונפשית. חוסר האיזון משתקף בגוף, שנינו קצת חולים. וגם בבית.
מנסה לזכור לאהוב את עצמי גם כשאני ככה. לקבל את החולשה ולזכור שהכל זמני ומתחלף. לא לתת לביקורת לכסות את הכל.

אוקיי. עושה את דרכי פה באתר, לאט לאט, בצעדים קטנים (המלווים בשעות ארוכות של קריאה התמכרותית ללא כל ספק

). והבנתי שאם זה בלוג אולי כדאי שיקראו לו ככה, אחרת זה כמו דף בית, לא?
הלילה חלמתי על סוג של פיקניק של מלא אנשי "באופן", במין כר דשא שהוא על חוף הכינרת, אבלמוגבה. היה פרוש סדין לבן ע-נ-ק שעליו ישבו כל האנשים, והסדין פשוט נגמר איפה שנגמר קו הדשא, ואז היתה מין נפילה חדה כזאת, כמו לתהום, ומתחת היה החוף של הכינרת. והיו שם מלא תינוקות ואף אחד לא פחד שמישהו ייפול ואף אחד לא שמר או היה היסטרי. ואני חושבת שהתינוקת החדשה כבר היתה, היא כבר נולדה. ובא איזה מישהו מבחוץ (אבא שלי?) והביע פליאה על התהום הזאת, על איך אף אחד לא שומר או מפחד. אבל זה היה כל כך טבעי וברור ומובן מאליו.
מדהים כמה אני מגלה דרך האתר הזה, כמה הפוטנציאל של ללכת עם הקשב לגוף ולטבע שלנו הוא עצום ורובו עדיין תיאורטי ולא נודע מבחינתי. ומצד שני, איך זה דורש כל הזמן בדיקה מדוקדקת שלי מול עצמי. כי יש לי את הנטייה הזאת, אם "באופן", אז "עד הסוף", כמו להיות "הכי בודהיסטית שאפשר" שזאת בערך הסתירה הפנימית הכי גדולה שאפשר לכתוב... כי כמו שאני רואה את זה, ככל שאתה יותר מעמיק בטבע הבודהיזם, כך אתה פחות "בודהיסט" מבחינת מאפיינים חיצוניים, כלומר ככה המאפיינים החיצוניים נהיים שוליים לחלוטין בתוך כל התהליך והדבר המשמעותי ביותר הוא העבודה הפנימית.
והדבר הכי חשוב הוא להישאר קשובה לעצמי, למה מתאים ונכון בשבילי עכשיו, לא לכל מיני עקרונות תיאורטיים, מרשימים או נכונים ככל שיהיו. כשאני מתחילה להרגיש פקפוק ואשמה כלפי הדרך שבה אני עושה דברים היום, זה סימן לכך שהלכתי רחוק מידי עם כל התיאוריות, שהפכתי את זה לצריך במקום לאפשר ולמעניין יהיה לנסות ולבדוק.

מתלבטת עכשיו בנוגע לאפשרות לעבוד קצת עד הלידה, קיבלתי שתי הצעות מהמעסיקים שלי בארץ לעבוד מהבית. בלב, אני לא רוצה להוסיף עוד חזית עכשיו, ומרגישה שזה מספר שעות זניח וסתם יוסיף עומס ולא יתרום. בא לי להתמקד בעצמי, בשירה, בהתכוננות נפשית ורוחנית ללידה ולשינויים, בבית, בלבשל ולטפל.... בראש ובמצפון, יש את הקול שאומר שאנחנו צריכים את הכסף, שלא אומרים לא להצעת עבודה, ושזה שאני לא רוצה זאת לא סיבה מספיק טובה.... האיש שלי כרגיל איתי בשני הקולות, ולא עושה לי את החיים קלים. כמה טוב שיש אותו איתי.
הלילה פעם הראשונה הסדר במיטה התחלף כששירה עברה אלינו, האיש היה באמצע ושירה לידו. אין מה להגיד, נעים לישון צמודה למישהו שלא בועט בי או נועץ את הראש שלו בשכמות שלי. מצד שני, הוא ארוך אז אני לא יכולה להתפרש עם הרגליים מתחתיו.... תורחב המיטה לאלתר.

מאוד אהבתי את החלום שלך.

וגם את:
כי יש לי את הנטייה הזאת, אם "באופן", אז "עד הסוף", כמו להיות "הכי בודהיסטית שאפשר" שזאת בערך הסתירה הפנימית הכי גדולה שאפשר לכתוב... כי כמו שאני רואה את זה, ככל שאתה יותר מעמיק בטבע הבודהיזם, כך אתה פחות "בודהיסט" מבחינת מאפיינים חיצוניים, כלומר ככה המאפיינים החיצוניים נהיים שוליים לחלוטין בתוך כל התהליך והדבר המשמעותי ביותר הוא העבודה הפנימית.

במיוחד: 'ככל שאתה יותר מעמיק בטבע הבודהיזם, כך אתה פחות "בודהיסט" מבחינת מאפיינים חיצוניים'.
גריינתי.

סוסת פרא תודה. נעים שאת קוראת, ונעים שאת אוהבת.....

תופסת השתקפות שלי עצמי בחלון ולא מאמינה שההר הזה הוא אני. הגיע השלב, הבלתי נמנע בהריונות שלי כנראה, שבו אנשים (ובעיקר נשים) מסתכלים עליי בחיוך ואומרים: "או טו טו, אה?". ואני מחייכת בחזרה ועונה להם בעייפות: "לא. עוד חודשיים". כאן זה קורה בגרסה האמריקאית המנומסת, אבל התוכן זהה. אתמול קופאית בסופר ממש עשתה לי פרצוף כשעניתי לה שה- due date הוא בפברואר (יעני: לכי תעבדי על מישהו אחר, או, אין לך מושג מה גיל ההריון שלך....).
לי זה יותר כבד!
עוד פגישה עם המיילדת היום, עוד שאלות שקיבלתי עליהן תשובות לרוחי. משארים את חבל הטבור מחובר עד שהוא מפסיק לפעום, חותכים לעתים נדירות. אנחנו יכולים לתת ויטמין K לבד ולא בזריקה אבל צריכים למצוא אותו בעצמנו, כנראה שאפשר לקנות דרך האינטרנט.
הסימנים מגיעים מכל עבר שיהיה בסדר. המיילדות אחלה - מאד ענייניות, האווירה לא אישית, אבל כל מה שהן אומרות נשמע לי טוב, הגישה לגמרי מתאימה. ונחמד לדעת מראש שהפנים של זאת שתיילד אותי יהיו לי מוכרים ואין את כל החידה כמו בארץ של "על איזה מיילדת אני אפול ומה תהיה ההשפעה של זה על הלידה שלי". בית החולים נראה הכי נעים שבית חולים יכול להיראות, והחדר נראה מאד נוח גם ללידה וגם לאחרי. אמא שלי מתוכננת להגיע ללידה.
עכשיו תורי. לשחרר, להאמין שדברים יסתדרו, ששירה תהיה בידיים טובות ובטוחות, ולתת לעצמי להרפות כדי ללדת בלי הפרעות. לסמוך, ולהתמקד רק בלידה, כשהיא תבחר להגיע.
עוד יש לי עבודה לעשות עם זה. טוב שיש עוד חודשיים.

מפוזפזת. הגבולות הפיסיים שלי לא ברורים לא כרגע, תחושה לא ברורה בגוף.
שבת ביתית. שיחות עם חברות מישראל.
המקור של המון קשיים שלי הוא בציפיות. שזה יהיה משהו אחר ממה שזה, שזה יהיה משהו.
מנסה פשוט לנשום את מה שקורה, להתבונן.
העוברית שלי משהקת. הבטן קופצת בקפיצות קטנות וקצובות.

הי
שמחה לקרוא אותך!
התחברתי למה שכתבת ב-15.12
יש כמה דפים שקשורים ללידת ילד שני. לא זוכרת את השם. כתבתי שם לפני שנה פלוס כשהיתי לפני הלידה השניה. אם לא תמצאי את הדף הנל תגידי ואני אחפש.
בכל מקרה הפחד שלך מאד טבעי...ואכן התקופה אחרי הלידה היא לא פשוטה בכלל...בעיקר בחול...(אלא אם יש לך שם משפחה.)
אבל חשוב לזכור שהכל עובר ומשתנה....
אם תצטרכי תמיכה אני פה וגם במייל@}

הי, ברוכה הבאה. ותודה

אכן מצאתי כמה דפים מרתקים וקראתי הרבה דברים חכמה. שגרמו לי גם להבין שהחששות הם לא לשווא, אנחנו באמת עומדים לפני תקופה מורכבת ומאתגרת.... אבל יהיה טוב!
אין לנו כאן משפחה. מתוכננים כמה ביקורי עזרה סביב הלידה, אבל בשוטף אנחנו כאן לבד. והאמת, שהלבד והמרחק הזה גם עושים לי המון טוב, המון חופש ומרחב לפעול ולהתפתח עם הרבה קשב לעצמי ופחות להיות מושפעת מהסביבה ומציפיות של אחרים, גם אם הן רק בראש שלי.
אנחנו חושבים אולי למצוא נערה צעירה (חטיבה/ תיכון) שתוכל להיות איתי כאן בחלק מהימים כשאני לבד עם שתיהן, עוד צריך לברר את הלוגיסטיקה של איך מוצאים מישהי כזאת.
עוד לא הצלחתי למצוא איך מיישרים טקסט לשמאל (את הטקסט באנגלית). מישהו יודע?

פחדים. ועוד פחדים. ועוד ועוד.
ביום ראשון יש לי יום הולדת, אני בטוחה שזה נותן נימה כבדה יותר לכל מה שעובר עליי עכשיו. המטפלת שלי אומרת שיום הולדת הוא סוג של חזרה ללידה שלי, למקום שממנו באתי. וגם הלידה המתקרבת נוגעת באותם מקומות, במיוחד שזאת הילדה השנייה במשפחה, כמוני. האם אני עומדת ללדת את עצמי?
כמה שאלות לא פתורות, כמה דברים מאיימים, כמה ה"גדולה" שלי היא עוד לגמרי קטנה.
וכבר שכחתי עד כמה תה פטל זה דבר לא טעים.

יום הולדת, שמח. ביתי לגמרי, בעצם יום רגיל, אבל נעים במיוחד, עם ריכוז גבוה של טלפונים כיפיים מישראל וקולות אהובים ושיחות טובות.
הבנה, תוך כדי שיחה עם חברה, שהפחד הוא חלק מהתהליך של ההתכוננות ללידה. נכון, שיש לו מוקדים קונקרטיים, שאנחנו עובדים על למצוא להם פתרונות (למצוא איך לקבל עזרה, גם בלידה עצמה אם היא תתחיל מוקדם וגם בתקופה שאחרי). אבל אם לא היה את המוקד הזה, היה מוקד אחר, הייתי עסוקה בדברים אחרים ומפחדת מדברים אחרים. והפחד הזה מסמן לי שאני בתוך התהליך, שיש עוד דברים לגעת בהם ולעבד אותם, ברמות המודעות ובפחות מודעות.

שירה מחליפה גופים, כבר המון זמן, מאז שהתחילה לדבר (אל עצמה היא מתייחסת כ"את" ואלינו כ"אני"). למשל:
"שירה, את רוצה לבוא לשמוע סיפור?"
"לא, את קצת עסוקה עכשיו."
>אתמול, אחרי 11 בלילה, הילדה ערנית לחלוטין אחרי שישנה "צהריים" עד 6 בערב<
והשבוע גיליתי משהו מרתק. יש לה משחק חדש, שבו היא צפרדעוני. הוא מתחיל בזה שהיא אומרת לי: "צפרדעוני, מה אתה רוצה?". אני צריכה לחזור אחריה: "צפרדעוני, מה אתה רוצה?", ואז היא עונה, ובזאת עברנו למוד צפרדעוני. אחרי ששמתי לב כמה ימים, גיליתי שצפרדעוני מדבר ב"אני". ובלשון זכר.
היא לא מפסיקה להדהים אותי...

בפעם השלישית בחיי מאז הזמן שבו נולדתי, אני נמצאת ביום ההולדת באותו אזור זמן שבו נולדתי באמת (נולדתי בבוסטון). ואיך שהוא הפעם, בגלל שאני קרובה ללידה בעצמי, זה היה נורא משמעותי בשבילי, לא יודעת להסביר למה. ב- 5 בבוקר ראיתי את השעון וחשבתי לעצמי - עכשיו הצירים העירו אותה מהשינה. וב-8 בבוקר כשכבר היינו חצי ערים חשבתי - בזמן הזה הם כבר היו אחרי הכל, כבר הייתי בחוץ. ודמיינתי אותם נוסעים לחברים (הכי טובים שלהם עד היום) כדי להשאיר שם את אחותי הגדולה, את אבא שלי מתעקש לשתות קפה ושיש עוד הרבה זמן, ואת אמא שלי כמעט יולדת שם בגלל הקפה שלו.... את כל הפרטים שאני יודעת הרכבתי למין סיפור, שהפעם יכולתי גם להתאים אותו לזמנים. ואני לא יודעת הרבה פרטים, בעיקר את הטכניים. אבל אחה"צ בשיחת יום ההולדת עם אמא שלי גיליתי שאצל אותם חברים גם ירדו לה המים. והיא הזכירה שבאותו ערב הם עוד הדליקו נר שמיני בבית החולים. וככה באתי לעולם.

הקטנה שלי מתמתחת בתוך הבטן. זה משהו שאני לא זוכרת מההריון עם שירה, שבכלל היתה הרבה פחות תנועתית. אני אשכרה מרגישה את הרגליים דוחפות לי את הצלעות, ואת הידיים דוחפות את עצם האגן מבפנים, בו זמנית. במין תנוחה אלכסונית כזאת. זה מזכיר לי את ההתמתחויות של שירה כשהיא היתה פצפונית (אבל כבר בחוץ), הדבר הכי מתוק בעולם.
יש לי הרגשה שהתינוקת גדולה. לא עושים פה אולטרא-סאונדים (לא שזה באמת עוזר לדעת) אז אני לא אגלה עד הלידה, אבל זאת התחושה שלי.....

שבת מעוכה. אנרגיות לא משהו.
תוהה מתי ואיך נוצר אצלי החיבור הזה, שכשאני מרגישה רע, מאיזה שהיא סיבה, אחרי כמה זמן זה הופך להיות שאני מרגישה רע עם עצמי. כאילו משהו אצלי לא יכול להכיל את הקושי, וישר קורית בפנים הצמדה כזאת - אם אני מרגישה רע, זה בטח בגלל שאני לא בסדר, או שמשהו לא בסדר אצלי. בטח למידה כל כך עמוקה ומוקדמת, מעניין היה לגלות את המקור שלה, אם בכלל יש מקור אחד למשהו כזה. וככל שהשעות עוברות זה מחלחל לכל הכיוונים - אני נהיית עצבנית, חסרת סבלנות, חסרת בטחון, מלאה ספק עצמי, מסתכלת על עצמי מהצד בעיניים ביקורתיות וכמובן לא מקבלת שום דבר שאני רואה שם.
טוב להיות היום במקום שבו יש כבר חלק ממני שהוא נפרד מהדברים ויכול להתבונן בהם, אני לא שקועה כל כולי בתוך הנאחס מבלי להבין למה או מה קורה לי. וזאת פעם שנייה בתקופה האחרונה שאני מזהה את המנגנון הזה פועל. מה שאומר שהוא נמצא בתנועה.
והמרגיעון: כולנו זקוקים לחיבוק. לא מתחייבת לגבי כולנו, אבל אני בוודאי שכן. הרבה יותר מאחד.

אוקיי, תוך כדי השכבה אינסופית של שירה עכשיו (המתנה לקקי שיגיע ויאפשר לה סוף סוף להירדם בשלווה, שעברה דרך אפיזודה של 40 דקות על הסיר במהלכה פושפשו שני זוגות גטקעס, בשביל להישטף, לשים חיתול נקי ו אז לעשות קקי), חשבתי עוד על העניין של החיבוק. והנה אני כותבת את זה בצורה גלויה. לא חיבקו אותי מספיק. לא קרוב למספיק. הסתובבתי בעולם שנים ארוכות עם כמיהה עמוקה וכואבת למגע, בור של כמיהה. והבור הזה הוביל אותי להרבה מקומות לא טובים, להסתפקות במגע באשר הוא, לזילות של הצרכים והרגשות שלי, לחוויות שהותירו אותי יותר פגועה מאשר מסופקת, פעם אחרי פעם.
עם השנים, נעשים הרבה תיקונים. אני חיה בזוגיות חמה ואוהבת. נולדה לי בת שלשמחתי הרבה (גורל? גנים? דברים שבאנו לעשות פה?) יש לה צורך אדיר במגע, ואני ממלאת אותו בשמחה ובכיף. היא חבקנית ומזמזנית, ורפרטואר המגע שלה והרגישות שלה מדהימים אותי כל פעם מחדש, וזאת כל כך תחילת הדרך. כל פעם אני מסתכלת עליה וחושבת לעצמי הנה, ככה זה נראה כשהצרכים מקבלים מענה ולא ביטול, כמה זה מדהים ומפותח כבר בגיל שנתיים, אין גבול לאן שזה יכול להגיע.... אז אני נענית ונהנית, ועל הדרך מתמלאת בעצמי, מהמגע הרך והמתוק הזה. ולומדת על בשרי את מה שהאינטואיציות תמיד אמרו לי אבל אף פעם לא היתה לי הזדמנות לבדוק במציאות - שהעולם הזה של מגע הוא כל כך מגוון ורחב ומיוחד, שאפשר להעביר כל כך הרבה מסרים שונים בעזרתו, שזה עולם ומלואו.
ובכל זאת, לפעמים כשנורא כואב, הכמיהה היא כל כך עזה ובו זמנית אפילו המחשבה על חיבוק היא בלתי נסבלת. כי לתת למישהו לחבק את הכאב זה לגעת בכל העצבים החשופים, לגעת בילדה שלא קיבלה את החיבוק ונאלצה למצוא דרכים אחרות להתמודד עם הכאב, לבד. ולגעת במקומות האלה זה כואב מידי, מסוכן מידי, חשוף מידי.

היו לי חלומות קשים בעקבות מה שכתבתי אתמול בלילה, אבל דווקא הבוקר קמתי בשלווה ובנינוחות.
אני עוד לא בדיוק יודעת או מבינה למה אני כותבת פה. ולא בטוחה איך אני מרגישה עם זה שזה נמצא במרחב ציבורי, ואני לא יודעת מי קורא מה.
זורמת עם התהליך ועם הצורך, נראה לאן זה יוביל, אולי לא הכל אני צריכה להבין ממש עכשיו. מרגיע לדעת שבכל רגע נתון אני יכולה למחוק מה שאני רוצה.

עשית לי דמעות עם הקטע על החיבוק.

עדיין לא יצא לי לחוות את זה כשכן יש את זה, בתוך זוגיות ועם ילדים משלי.
אבל בהחלט מזדהה עם הכמיהה למגע, ועם הגילויים שבמגע שהם אינסופיים.

בעבר היו מצבים שהייתי מרגישה כ"כ רע שפשוט לא הייתי מסוגלת שייגעו בי.
היום, אני רק רוצה חיבוקים. גם כשרע לי...

את כותבת אמיתי ונוגע.

ו-(()) מהלב.

תודה על החיבוקים. זה נעים וזה עוזר.

פערים
ביקרנו היום חברים בעיר גדולה. פתאום לנסוע לתוך כל הצפיפות הזאת, בניינים שנראים כמו קופסאות ענק, שלטי חוצות, הרבה אנשים ברחובות, הרבה מדרגות לטפס עד הדירה שלהם

פתאום הבנתי, עד כמה זה כבר נהיה לי שקוף שאנחנו לא חיים בעיר. כל החיים (בארץ) גרתי בעיר, ובשנים האחרונות אפילו בערים די גדולות. וכאן אנחנו חיים באיזור פרברי כזה, מרווח וירוק. וכבר לגמרי התרגלתי לזה, למרחבים, לזה שיש המון דשא, והמון עצים (למרות שעכשיו הם ערומים לגמרי), וציפורים, ושמיים, וסנאים, ומידי פעם צבי... וכל כך נעים לי לחיות ככה, רחוקה מההמולה של העיר, עם הרבה אוויר ונוף, זה עושה לי כזה שקט בסיסי בלב....

נפגשתי אתמול עם דולה, כתכנית גיבוי ללידה, אם זה יתחיל לפני שאמא שלי תגיע לכאן (ואז היא תלווה אותי והאיש יהיה עם שירה - בצורה כזאת או אחרת. אולי בבית, אולי כולנו בבי"ח, עוד לא ממש ברורים הפרטים). נראית בחורה נעימה ומיוחדת, היא מלווה גם את הכניסה לעולם, וגם את היציאה ממנו - עובדת בבי"ח בליווי רוחני של אנשים גוססים. לא הספקתי לשאול אותה על זה מספיק, אבל זה נשמע לי פשוט מרתק, וזאת כזאת בחירה עוצמתית בעיני להיות במגע רצוף למדי עם המוות.
מוזר המצב הזה, כי היא מאד מוצאת חן בעיני ובכל זאת אני מקווה שלא נצטרך להיעזר בה, אני מעדיפה את האיש שלי איתי שם בלידה....

אוף.
בתי היקרה לוחצת לי על כל הכפתורים, בשיטתיות בהתמדה וביסודיות. ואני מוצאת את עצמי מאבדת סבלנות על ימין ועל שמאל, רוב הזמן לא כל כך מולה כמו בתוכי.
אולי עונש, על איך שתמיד החזקתי מעצמי שיש לי כל כך הרבה סבלנות כלפיה, וביני לבין עצמי תמיד חשבתי שאני יותר טובה מאמהות אחרות?
ברור לי, שעוברים עליה דברים, שזה לא באמת מכוון כלפי או במטרה להוציא אותי מכליי. לפחות זו לא המטרה העיקרית. אבל זה קשה, קשה, קשה.
קריזות של מצבי רוח שבהם היא מתחילה לבכות גם אם אנחנו עושים כל מאמץ להקשיב ולנסות להבין מה היא רוצה, בהיות אינסופיות שבהן כל דבר ש"צריך" לעשות (להתלבש בבוקר למשל) פשוט הופך למשימה של הפצרות, ואין הרבה דברים כאלה (שחייבים לעשות).... בדיקת גבולות מתמדת. מרביצה לי, מייד אחר כך נותנת נשיקה ואז אומרת בחיוך מלאכי לעצמה: "יופי" (תרגום: כל הכבוד שירה). ואני מסתכלת בה קצת חסרת אונים, ומרגישה שאין לי מה להגיד בכלל. מה, להגיד לה שאנחנו לא מרביצים? היא יודעת את זה. זאת בדיוק הסיבה שהיא עושה את זה. ולא מדובר על מצבים שהיא מרביצה חזק או מנסה להכאיב.
פתאום נהיו עשרות פעמים ביום שאני צריכה לנשום עמוק כדי לא להתחרפן, והכובד והעייפות שלי ממש לא עוזרים לזה. בטוח שהם גם לא מקלים עליה....

והגמילה עכשיו. מצד אחד היא ממש למדה לעשות פיפי ב"כוונה", וכמעט בכל פעם שהיא יושבת ביומיים שלושה האחרונים יוצא לה פיפי, לפחות פעם אחת. והיא מאד שמחה וגאה מזה.
מצד שני, היא עוד לא מבקשת בעצמה ללכת לסיר, ובגן הן מציעות לה והיא לא רוצה (ואולי עדיף ככה, כל ישיבה כזאת לוקחת המון זמן ושם זה בטח לא ממש יתאפשר). ואני לא רוצה לקחת חלק אקטיבי מידי בתהליך, כי מידת ואופן המעורבות שלי ישתנו באופן בלתי נמנע עם הלידה אם לא לפני.
ואז אני מרגישה אשמה, שהיא מראה סימני בשלות ואני לא "לוקחת את זה בשתי ידיים". ואשמה היא כידוע רגש מאד נעים. ומקדם.
בקיצור, כמו שאמרתי. אוף.

אין לי עצות רק

גם אני, אין לי עצות רק

שלג בחוץ. אין רוח, אז הוא נופל ברכות ברכות, נערם לו והכל מתמלא לבן. העצים, השיחים, הדשא מתכסה בשכבה לבנה.

היום עשינו קצת קניות לכבוד התינוקת החדשה - סלקל לרכב, קצת בגדים, שמיכה. לאט לאט, אני מתחילה להיות יותר מוכנה להצטרפות שלה. היה נעים לגלות כמה כל החפצים האלה שכביכול "חייבים" בשביל תינוק חדש הם בעצם מיותרים לגמרי, וכמה מעטים הם הדברים ש באמת צריך. לא צריך אמבטיה, נשטוף אותה בכיור. לא צריך כל מיני סבונים וחומרים, נטפטף טיפה או שתיים של לבנדר לתוך הכיור שבו נשטוף אותה. לא צריך את מגוון אביזרי ההאכלה, הכל נמצא אצלי

. ובעיקר, הפעם, לא צריך כל מיני חפצים בשביל להרגיש שאנחנו הורים או שאנחנו "יודעים" מה לעשות, כי אנחנו באמת יודעים.
וגם היה מוזר לעשות קנייה כזאת במקום שהוא לא הארץ (בארץ לא עשינו בכלל כי קיבלנו את כל מה שהיינו צריכים אבל בכל זאת הכרתי את הדברים שיש, וראיתי מסביב. כאן יש כל מיני דברים מוזרים ולעומת זאת דברים אחרים בכלל אין....).
ועכשיו היא שוב משהקת. מרגישה שאני כותבת עליה אולי?

מנסה לשחרר מעליי את כל מה שאני לא צריכה ושבכל מקרה אין לי שליטה עליו. קיבלתי מהמטפלת שלי הנחייה להסתובב ביומיים הבאים עם המשפט הבא:
אני מוכנה לשחרר את כל החלקים שבי שמפריעים לי לסמוך
אז הנה אני כותבת אותו גם כאן.

תודה על החיבוקים יקירותיי, הם מתיישבים במקום טוב ונכון ונעים.

אמא ללי, בעקבות דף הכיווצים לא התאפקתי ונכנסתי לבלוגך. היי, גם אני רוצה להיות נשואה לאיש מדהים!!!

שירי, ברוכה הבאה

מדגדג לי בראש כבר די הרבה זמן משהו שאני כל הזמן מתלבטת אם לכתוב אותו או לא. מצד אחד הוא נראה לי לגמרי קשור לכאן. מצד שני, עם כל מה שעברתי עם העניין הזה בשנים האחרונות, זה מרגיש קצת כמו טחינת מים לכתוב את זה. אבל אני חושבת שאף פעם לא ניסחתי את זה ככה, בצורה מפורשת. וחוץ מזה, תמיד אפשר למחוק אחר כך.

נקודת המוצא
הנה הנחות הבסיס שגדלתי איתן לגבי הורות וגידול ילדים (מה שנקרא מהבית):

מרגע שהתינוקת יוצאת החוצה לאוויר העולם (אולי אפילו קודם? תוהה לעצמי עכשיו), יש ניגוד אינטרסים בינה לביני, כאמא שלה, או בינה לבין ההורים שלה. היא רוצה לחיות לפי הצרכים שלה, אני לא חושבת שמיוחסות לה "כוונות זדון" או משהו כזה, ואנחנו רוצים שהחיים שלנו יחזרו כמה שיותר מהר להיות הכי דומים שאפשר לאיך שהם היו לפני שהיא יצאה לעולם. לכן יש לנו מטרות - שהיא תפתח פערים בין ארוחות, שהיא תישן כמה שיותר שעות רצופות בלילה, שהיא תתאים את סדר היום שלה לסדר היום שנוח לנו ולשעות שאנחנו רגילים אליהם. וככל שהיא גדלה - המטרות האלה כמובן מתרחבות לאיך אנחנו רוצים שהיא תתנהג, שאיך אנחנו רוצים שהיא תתפוס את העולם, וכו'. ואנחנו כהורים אמורים לפעול באקטיביות כדי לקדם את המטרות האלה. בכי בהחלט נכנס לקטגוריה של לפעול באקטיביות. יש לי לא מעט אנקדוטות מהחיים שאני יכולה לספר על העניין הזה, אבל אני מרגישה שזה חושף אנשים אחרים בצורה שהיא אולי לא הוגנת.
לתינוקות (וגם לילדים) מיוחסת גמישות עד כדי חוסר תחושתיות פחות או יותר. לא יודעת איך בדיוק לנסח את זה, כאילו יש המון דברים שלנו כמבוגרים יכולים להיות כואבים, מפריעים, לא נעימים, אבל לתינוק זה "לא אכפת". (לא מפריע לה להיות בחיתול רטוב, היא לא מרגישה את זה. אם היא רעבה אבל לא בוכה לא בוער להאכיל אותה, היא לא נראית במצוקה).
יש איזה נקודת מפנה, בגיל יחסית צעיר (לא יודעת לשים עליו את האצבע), שממנה והלאה הילד הוא כמו מבוגר קטן מבחינת ההתייחסות אליו. ואז מצפים ממנו לדברים בהתאם, ומייחסים לו הפעלת מניפולציות מכוונת. מה שמחזיר, באופן מסוים, להנחת ניגוד האינטרסים.

אני בטוחה שיש עוד הנחות, לא יודעת כרגע לנסח אותן בצורה ברורה. וזה לא משהו שקרה "על הדרך", זאת משנה סדורה למדי, שאני בטוחה שהקדישו לה הרבה מחשבה, ובאמת האמינו שזאת הדרך הנכונה. ומאמינים עד היום שזאת הדרך הטובה לגדל ילדים, שככה מכינים אותם לעולם. ושאנחנו עושים טעות בזה שאנחנו מגדלים כל כך אחרת.
יש לי כל כך הרבה להגיד על זה שאני לא מצליחה למצוא מילים בכלל. אבל להסתכל על נקודת המוצא שלי, ולראות איפה אני נמצאת היום, עושה לי חיוך פנימי גדול..... והיום, בניגוד לפעם, אני מסוגלת להאמין ולהרגיש שאני נמצאת איפה שאני היום גם בזכות ולא רק בגלל, גם אם אני לא מבינה בדיוק איך.

דברים מתחילים להשתחרר. אני כמעט לא מאמינה שאני רואה את זה כתוב ושאני זאת שכותבת את זה.
נפגשנו היום עם הדולה שלנו והיתה פגישה מקסימה ונעימה, עבדנו על תכנית לידה. היא טוענת שכאן (בניגוד למה שאמרו לנו בזמנו על בתי חולים בארץ) זה לא מעורר בצוות אנטגוניזם, אלא להפך, שהם מאד משתדלים לכבד את מה שכתוב שם. אמריקה. היה אחלה קליק בינה לבין האיש, וגם גיליתי שלמרות שהיא נוסעת לחמישה ימים באמצע, החל מהתאריך המשוער שלי היא כבר שוב כאן, ככה שגם אם היא לא מחויבת אלינו כמו בתקופה שלפני עדיין נוכל להזמין אותה להיות איתנו בלידה (כשאמא שלי כבר תהיה פה) ואם היא תוכל אז היא תצטרף. ונעים שיש את האפשרות הזאת.
קיבלתי לפני כמה ימים ספר שהזמנתי על התהליך של הכנה נפשית-רוחנית ללידה, שנקרא Birthing from within. רוב מה שהיה בו לא חידש לי יותר מידי, אבל היא מציעה שם שיטות מעניינות - למשל עבודה עם ציור ודרכים שונות של אמנות כדי לגלות את התפיסות הלא מודעות שלנו על הריון, לידה וכו' ודרך זה לקבל גישה לדברים שאולי צריך לעבוד עליהם. אז אתמול ציירתי שני ציורים, ואמנם לא היה בהם שום דבר חדש בשבילי אבל זאת התחלה.
והדבר החשוב יותר - היא מציעה גם תרגיל של עבודה על הפחדים לקראת הלידה. ולמרות שאני טוחנת את הפחדים האלה כבר תקופה ארוכה, החלטתי ללכת עם זה, וכתבתי לעצמי את הדברים שאני מפחדת מהם:

שאני אהיה לבד בלידה
ששירה תהיה לבד (כלומר בידיים לא מספיק בטוחות)
שיפריעו לי ללדת

ופתאום כשראיתי את זה כתוב, למרות שאני מסתובבת סביב זה כבר כמה זמן, משהו השתנה. הבנתי שהפחד הכי גדול הוא להיות לבד. כי את שירה אנחנו לא נשאיר לבד - אם אמא שלי לא תהיה פה אז האיש יהיה איתה. ואני לגמרי סומכת על הגוף שלי ועל עצמי שברגע שאני אכנס ל"מצב לידה" אף אחד לא יוכל להפריע לי. ואני גם סומכת במידה לא מועטה על המיילדות.
ואז הבנתי, ששני ה"חורים" שיש בתקופה שהדולה מכסה (יום אחד שבו יש לה התחייבות, ועוד בערך 48 שעות בין הזמן שהיא טסה לחופשה שלה עד להגעה של אמא שלי) מכניסים אותי למתח אדיר.
ובספר היא מציעה לשאול שאלות על כל אחד מהפחדים - איך אני מדמיינת את עצמי מתמודדת, התמודדויות עם קשיים בעבר, וגם מה אני יכולה לעשות כדי למנוע את המצב שאני מפחדת ממנו . ופתאום זה היה שם - שחור על גבי לבן. שלחתי מייל לדולה שלנו, אם היא תוכל לעזור לנו למצוא דולה נוספת שתגבה את החורים כדי שאני אדע שמכאן והלאה הכל מכוסה, ושמה שלא יקרה אני לא אהיה לבד. והיום היא כבר אמרה לנו שכמעט בטוח שהיא מצאה מישהי. ופתאום האופק נפתח.
עכשיו, שיש את הבסיס הזה, אפשר לעבוד על הניואנסים. אולי נבקש מעוד זוג חברים לבוא להיות בבי"ח, להעסיק את שירה לפרקי זמן קצרים יותר או פחות (בהתאם לאיך שהיא תגיב) כדי שהאיש יוכל להיות איתי חלק מהזמן.
אבל אני לא אהיה לבד, במצב החשוף האינטסיבי והרגיש הזה שהוא לידה.

משהו השתחרר. אני חושבת שעכשיו אני יכולה להתחיל להכין תיק, לכבס את הבגדים לתינוקת, להכין תיק קטן של הפתעות לשירה אם תהיה שהייה שלה בבי"ח. אני מתחילה להתכונן ללידה שלי.

שבוע 38.
הימים עוברים לאט, לאט, לאט. בעצם כל יום הוא מין אוסף אינסופי של רגעים.
בחלקם אני עייפה, כבדה ומסורבלת ורק רוצה שהלידה כבר תגיע ונעבור לשלב הבא.
בחלקם אני נוצרת כל רגע עם הגוזלית המתוקה שלי, מסתכלת עליה ומתפעמת מן הילדה הקטנה-גדולה הזו, ולא מאמינה שבקרוב המציאות תהיה כל כך אחרת.
ברגעים רבים למדי אני פשוט רואה פרקים ברצף מהסדרה שהתמכרתי אליה לכבוד בואו של החודש התשיעי (האנטומיה של גריי, אני לוקחת את הפרקים של כל העונות ברצף מהספרייה ופשוט רואה כמה שאפשר. קתרזיס יומי. ואני גם חולמת עליהם בלילה. עשיתי את זה גם בסוף ההריון עם שירה, עם סדרה אחרת....).
לפעמים אני מרגישה סוג של ייאוש - מכמה שאני מוגבלת עכשיו, מכמה שאני תלויה באיש שיעשה כל כך הרבה דברים שאני רגילה לעשות בעצמי, מאיך שכל מטלה הכי קטנה (בעיקר המטלות הפיסיות) דורשת ממני כל כך הרבה מאמץ. ואז אני מנסה להיזכר שזה כל כך זמני. ונזכרת באופוריה הגופנית המטורפת שהיתה לי אחרי ששירה נולדה, כמה כיף זה היה לא להיות בהריון יותר ....
אני חושבת על הלידה ועל רצף האירועים הדרמטי שהולך להתרחש - וכל כך מתרגשת ומצפה לזה. למרות שבסוף הלידה של שירה הדבר האחרון שהספקתי לצעוק זה שבפעם הבאה אנחנו מאמצים כי אני לא עושה את זה שוב, אני מחכה... ואני מדמיינת את הגורה הקטנה שבקרוב נזכה לראות ולהכיר...
זה מרגיש כל כך קרוב וכל כך רחוק בו זמנית.

מחזיקים אצבעות, לך לקטנטונת הגדולה, ולאיש..
@}

שיהיה בשעה טובה @}

בלגן.
כבר כמה ימים שאני עם סוג של צירים, On and off. אני חושבת שאלה בריקסטונים חזקים במיוחד, הבטן מתקשה ויכולה להישאר קשה גם חצי שעה בלי להתבלבל בכלל. וזה מתיש. אתמול התחילו להצטרף לחגיגה גם כאבי גב תחתון, מציקים למדי. אבל כל הזמן מתמשכים ולא קצובים. אתמול העברתי כמה שעות טובות אחרי הצהריים בחדר מוחשך, בין מנוחה לכאבים. מתישהו בערב יצאתי לטיול בחוץ (היה יום ממש ממש לא קר), הסתובבתי פה סביב הבית, ופשוט הרגשתי באופן ברור שמשהו תקוע. עברה לי בראש אסוציאציה של הכניסה שלי עצמי לעולם, ולא הצלחתי להרגיש את עצמי רצויה, שמחכים לי בזרועות פתוחות. וגם אני לא מרגישה ככה עכשיו לקראת הלידה הזאת. מרגישה את המתחים, את החששות, את הקושי להתחבר לתינוקת הזאת, לדמיין אותה כמוחשית, את הקושי לדמיין איך זה יהיה. לא מרגישה ציפייה.
ופתאום הרגשתי מאד לבד. בתוך כל המערך המורכב הזה של "מי מטפל במי", בגלל שאנחנו כאן רק שלושתינו ובלי מעגל רחב יותר, הרגשתי שאני הרבה יתר עסוקה בכל הדברים שאני צריכה לטפל בהם, ובכלל לא מרגישה שמישהו מטפל בי. נכנסתי הביתה, והתקשרתי למטפלת שלי. היא לא היתה בבית. ובזמן שעבר עד שהיא התקשרה אליי בחזרה, התחברתי למוסיקה. וגיליתי כמה היא עוזרת להפסיק לחשוב ולחפור בפחדים. והתחזקה לי התחושה של המרכז שלי, של הכוח שלי.
וכשהיא חזרה אליי, זאת היתה הפעם הראשונה בשנתיים ומשהו שאנחנו מכירות ועובדות ביחד שהשיחה איתה עשתה לי לא טוב. משהו שם היה מנותק, לא מחובר לצרכים שלי ולמה שרציתי להגיד ולבקש. אבל גם בזה היה סוג של טוב. כי זה גרם לי להבין שהדבר היחיד שבאמת חשוב כאן זה המרכז שלי . וזה חיזק את התחושה שהיחידה שבאמת יודעת היא אני (במיוחד בתוך המצב העדין הזה), ושום דבר חיצוני לא יכול לערער את זה. והיה מדהים לגלות את זה. כי כל כך הרבה שנים הסתובבתי בעולם עם תחושה שאני רגישה מידי, שהצרכים שלי מדויקים מידי וקשים לסיפוק, ובכל פעם שהייתי לא מובנת הרגשתי שאני קשה מידי ובלתי ניתנת לריצוי.

לאחר מכן, עבר עליי לילה מיוחד אבל גם מאד מתיש. התחיל בכאב ראש על סף המיגרנה, אבל הפוגה בכאבים נתנה לי שעתיים של שינה, ובחצות וחצי התעוררתי לסיבוב חדש של כאבי צירים (או מה שהם לא יהיו...) הפעם בלי הליווי של כאב הראש. עשיתי לעצמי מסיבת ריקודים עם ה- mp3 של האיש, כל פעם מגלה שם שירים חדשים ומגניבים. אחרי שעה רצופה של כאבי גב זה נרגע, ונרדמתי לעוד שעה. זה נמשך ככה כל הלילה, הייתי הרבה יותר ערה מאשר ישנה. ההתכווצויות לא היו מאד כואבות, אבל במידה כזאת שחייבה אותי להיות זקופה ולא איפשרה לי להמשיך לישון. אז העברתי הרבה זמן בישיבה על השירותים, קיפוצים על הכדור, שמיעת מוסיקה, בכי מכל מיני שירים, וכאלה.
הרגשתי שהשירים שאני שומעת לאורך הלילה מעבירים אותי דרך כל מיני תחנות ותקופות של החיים שלי, מעלים זכרונות ילדות מדברים שביום יום אני לחלוטין מנותקת מהם.
בסביבות שש וחצי בבוקר, זה התחיל להיות צירים. כאלה שיש להם התחלה, אמצע וסוף. כל הימים האחרונים בתוך כל התחושות האלה אני אומרת לעצמי שכשאלה יהיו צירים אני אדע לפי איך שאני נושמת, כי במהלך הציר הנשימה תהיה שונה. ואכן כך היה.... צירים ארוכים באופן מפתיע, שעוברים כשאני נשענת קדימה על שולחן האוכל ועושה סיבובי אגן, ולפעמים גם כורעת. הם לא היו לגמרי סדירים, אבל בהחלט המשיכו להופיע.
הערתי את האיש, עשינו לשירה השכמה מוקדמת למדי (7 בבוקר במקום הכמעט 9 הרגיל שלה...), והתחלנו להפנים.... התקשרתי למיילדת, שאמרה לבוא אחרי שתהיה שעה של צירים צפופים יחסית, ומתישהו עדכנו גם את הדולה וסיכמנו שנעדכן אותה בהמשך מתי אנחנו רוצים אותה איתנו. האיש לקח את שירה לגן, והצירים המשיכו להגיע במרווחים של 5-10 דקות.
לקראת 9 דיברנו שוב עם המיילדת שבכל מקרה כבר היתה בביה"ח עם יולדת אחרת, והיא אמרה שכדאי להגיע כדי לבדוק, ומקסימום להשתחרר הביתה. ואכן כך היה.
כשיצאנו מהבית אמרתי לאיש שלא נראה לי שזה באמת קורה.
בדרך לבית החולים הצירים נפסקו לחלוטין. היה אחד חלשלוש בקומת הכניסה כשהגענו, אבל ממש לא משמעותי. ומשם והלאה זה פשוט היה מבעס. כולם היו מאד נחמדים, אבל היה ברור שלא קורה שום דבר שקשור ללידה. אף שמץ של ציר (התינוקת נשמעת יופי במוניטור

), פתיחה של 1 ס"מ בבדיקה כואבת שבעצם היתה מיותרת לחלוטין מן הסתם, צוואר הרחם רך ונמצא הרחק מאחור. המיילדת היתה אחלה, עניינית ונעימה.
וכשיצאנו מחדר הבדיקה, הדולה שלנו הגיעה לשם. לא עדכנו אותה (רציתי לחכות לראות מה קורה) והיא לא תפסה אותנו אז היא באה לביה"ח כדי לבדוק מה קורה. שזה מקסים מצידה. אבל לא הייתי צריכה אותה שם. הרגשתי עייפה, ומאוכזבת, ואולי גם קצת מטופשת.

אבל, וזה החלק הכי חשוב, אני ממש שמחה מאיך שהלידה הזאת מתפתחת.
אני מרגישה שיש פה מערך עדין של איזונים. המוכנות של התינוקת והזמן שיהיה נכון בשבילה לצאת, המוכנות של הגוף שלי ללידה, העייפות המצטברת מהכובד, כאבי ההריון והכאבים של כל צירי ההכנה האלה. החששות והפחדים שיש לי, התחושה שאני עוד לא לגמרי מוכנה לפגוש את התינוקת הזאת. הדאגות על איך ומתי זה יקרה, מי יטפל במי ואיך, מי יימצא איפה וכו'.
וההתקדמות ההדרגתית הזאת, של צעד קדימה שניים אחורה, מלמדת אותי שככה המערך הזה מאזן את עצמו. ומזכירה לי שאני לא חייבת להבין ו"לתקן" כל דבר בעצמי או באופן מודע, הדברים מתפתחים בכל מיני רמות, התיקונים נעשים מעצמם, ובסופו של דבר זה קורה בדיוק בדרך שבה זה צריך לקרות. וכשכל התנאים יהיו מוכנים - כשהתינוקת תהיה בשלה, כשאני ארגיש בטוחה מספיק בשביל באמת להתמסר לתהליך של הלידה ולשחרר את כל מה שעצור או תקוע, הלידה תקרה. ואת העבודה עצמה של תהליך הלידה אין לי ספק שהגוף שלי יודע לעשות...
אז בינתיים אני הולכת לישון עוד קצת, וליהנות מההקלה של זה שכבר כמה שעות אין לי צירים. וכרגע, לא באמת אכפת לי אם זה ייקח עוד יומיים או עוד שבועיים. אני רוצה לנוח. ולהרפות.

עוד לילה מעייף של צירים עבר עליי, אם כי בצורה שונה מהלילה הקודם. חוץ מפרק זמן שהייתי במקלחת ובאמבטיה (וגיליתי קטע מגעיל של עובש על הוילון) העברתי את כל הלילה במיטה, במין חצי ישיבה חצי שכיבה וכשהיה ציר חזק אז קמתי להתנדנד או להסתובב או להשתין או מה שזה לא יהיה.
אני חושבת שבשעה האחרונה בערך זה נחלש, עדיין לא ברור לי אם נגמר הגל או שזה ממשיך. וקצת גם נמאס לי להתעסק בזה. יצאתי מהאמבטיה באמצע הלילה עם מנטרה: "או לישון או לידה", וזימרתי אותה באפקטיביות די מרשימה לדעתי. וגם היו שם איזה כמה צירים חזקים. אבל אחר כך כל כך רציתי לנוח, והאמת שדווקא המנוחה הפתיעה אותי, בין הצירים ממש הצלחתי להירדם בתנוחה המכורבלת הזאת. אני עדיין מאד עייפה אבל עכשיו כבר קמתי מהמיטה. אם לא תהיה לידה היום אני אנסה לישון במהלך הבוקר בזמן ששירה בגן.
קפוא בחוץ. היום הכי קר בהרבה מאז שאנחנו כאן, הדלקתי עכשיו מזגן מיוזמתי האישית (נדיר מאד!), אהוביי עוד ישנים עוד ישנים.
העייפות הזאת מביאה, או שמא מכניעה, את הלך הרוח למקום מעניין. בכל מקרה יש משהו בהוויה שלי שמאד ממוקד עכשיו בהווה ובגוף, וככה זה אפילו מתעצם. בפעם הראשונה שהיו צירים הייתי כולי עסוקה בתזמונים, ובלחשוב על מתי זה יקרה, ולתכנן את כל המהלכים, ועכשיו כבר לא אכפת לי. שילך, שיבוא. במהלך הלילה הייתי עוד כל כך עייפה מהלילה הקודם, האמת שקיוויתי שזה יפסיק כדי שאני אוכל לישון. למרות שברור שגם חלק ממני מאד רצה שזה יתפתח ללידה. וגם עכשיו, הרפיתי את אחיזתי מהשעון, מהניסיונות להבין או לנחש אם אני הולכת ללדת היום או לא. כל פעם אני שואלת את עצמי לגבי הרגע הזה: האם אני עכשיו בלידה פעילה? בוודאי שלא. אז אין שום סיבה להעיר אותם, לארגן אותה מוקדם לגן, או כל דבר אחר שזה לא יהיה.
וזה מכריח אותי לסמוך על עצמי יותר, שאני אדע להרגיש את ההבדל. שזה באמת יהיה אחרת כשאהיה בלידה, ושאני אדע איך לפעול בהתאם. ההתייחסות הזאת לרגע הנוכחי מאד מכוונת לשם.
הבית נראה נהדר. האיש שאב אתמול אז השטיחים נקיים והכל מסודר, והוא גם עשה קנייה גדולה אז יש הרבה אוכל. והמטבח נקי, המדיח נקי ומחכה לפריקה, מאד נעים פה.
ההריון הזה, ההתפתחות הזו של הלידה לוקחים אותי למקומות מדהימים וכל כך עמוקים, זאת מתנה מיוחדת במינה. אני מרגישה את עצמי נוכחת בצורה חדשה, עמוקה. וההתגלות של השם של מאיה היתה כל כך מעניינת. הייתי במקלחת וממש הרגשתי איך איזה שהוא וילון של עכירות מוסט ונפתח, ופתאום אני נחשפת למקום חדש ונקי, לדברים שהיו שם כל הזמן אבל אני לא הייתי מסוגלת לראות אותם כי הראייה שלי היתה מעורפלת, כי היו חוויות ומשקעים שלי שהיו מול העיניים שלי. וככל שאני יותר קוראת על השם הזה אני יותר אוהבת אותו. ומעבר לכך, אחרי שהבנתי את זה במקלחת, פתאום זאת כבר בכלל לא היתה שאלה של האם השם הזה יפה בעיני, כמו שזה היה עד שידעתי. כי יפה בכלל לא היה העניין, פשוט הבנתי שזה השם שלה, שזאת מי שהיא ששם בפנים, מחכה לצאת. וגם הקלות והטבעיות שבה שירה הפנימה את זה, מפעם אחת שבה דיברנו על זה ונהיה לה הכי ברור שהתינוקת זאת מאיה....
עכשיו אני מרגישה את ההתקשות ולא בא לי לקום. אבל היא גם לא מחייבת אותי לעשות את זה כרגע, אז זה בסדר. יש בי את החלק ה"פעיל", שחושב כמו המשפחה שלי – להוציא הכי הרבה שאפשר מכל ציר, לקדם את הלידה, להכניס את הדברים להילוך.... אני קוראת את זה וזה נראה לי קצת מגוחך. ויש לי גם גוף עייף משני לילות בלי הרבה שינה, ומספיק נוח לי עכשיו להישאר לשבת, ואולי זה ציר "ממש" ואולי לא, בעצם זה לא באמת משנה.
אני מרגישה סביב התקופה המיוחדת הזאת כמה טוב לי להיות כאן, רחוקה. זה מאפשר לי התמקדות פנימה והתרכזות בדברים שבאמת חשובים לי, חיבור עמוק לגוף ולנשימה. ואני יודעת שאני בונה את זה בתוכי עכשיו, בצורה שתאפשר לי בעתיד להיות קרובה יותר פיסית אבל בטוחה במקום הפנימי שלי ופועלת מתוך החיבור הזה לעצמי. גם אם זה לא עונה בקנה אחד עם הציפיות של המשפחה או הסביבה. הייתי צריכה להיות בשעון אחר כדי לא להתקשר להתייעץ על כל דבר, גם על דברים שאני יודעת שבהם ירפו את ידיי. כדי לא להשלות את עצמי, כל פעם מחדש, שההתייעצות הזאת היא סוג של תחליף לקרבה, שאפשר לבנות בעזרתה את האינטימיות או את הלב של הקשר. אני לא באמת צריכה להתייעץ, בטח לא איתם. אני רק צריכה לשאול את עצמי את השאלות הנכונות ולהישאר קשובה, כל התשובות נמצאות אצלי בצורה הכי פשוט ומובנת מאליה שיכולה להיות.

נשמע שאת יולדת שם הרבה יותר מאשר תינוקת

אין פלא שזה לוקח זמן..

שולחים שקי אהבה ואנרגיות טובות אל מעבר לאוקיינוס. עינת ואודי

אמא שלי פה.
איזו הקלה עצומה. מטפלים בי. בשעות שלקראת ההגעה שלה היו לי צרצורי לחץ, וכל הזמן הייתי עסוקה בתסריטים - האם נצטרך לקרוא לדולה המחליפה? האם נגיד לאמא שלי להגיע ישר לבי"ח? איך זה יהיה? ואחרי שהיא הגיעה לכאן, יכולתי לראות שזה מה שזה היה.
ובלילה, אחרי כמה צירים מזדמנים שביניהם שינה לא רעה, בארבע בבוקר התעוררתי בבום לרצף אינטנסיבי של צירים ארוכים, חזקים וכואבים. הערתי את האיש להתארגן, הערנו את אמא שלי שעברה למיטה שלנו כדי להיות עם שירה (שהיתה בעצמה בלילה די לא שקט), התלבשנו. דיברתי בטלפון עם המיילדת (שוב אותה אחת שהיתה במשמרת גם בשבוע שעבר כשהגענו), והיא אמרה לי שאין לי מה למהר לבוא, ושכדאי אולי להיכנס למקלחת ולראות איךהדברים מתפתחים, ושלמרות שהלידה הראשונה שלי היתה מהירה, הלידה הזאת יכולה להיות שונה. בסביבות חמש יצאנו האיש ואני לסיבוב הליכה בשכונה (בשבילי הקור היה מרענן, הוא קפא....), ולמרות הצורך להליכה אינטנסיבית, צירים כבר לא כל כך היו.

נכנסתי למקלחת, ושם הצלחתי להרגיש עד כמה אני חסומה ועצורה. איך הראש שלי עוד עמוק בתכנונים, ואני כמו בתוך חומות. אני חושבת על מה יקרה לשירה אם היא תתעורר ולא תמצא אותנו לידה, אני חושבת על זה שהיא ואמא שלי עוד לא הספיקו ממש להתחבר שוב אחת לשנייה, אני מרגישה שזה חייב לקחת כך וכך שעות כי אחרת זה יהיה לה קשה מידי, אני כל הזמן מנסה להקביל את זה ללידה הקודמת... אני רואה את כל המחשבות והטרדות האלה, וקולטת בצורה ברורה שזה לא מצב שמאפשר לידה. זה קצת מפחיד אותי, התחושה של התקיעות, כי אני לא מצליחה להרגיש שיש לי את כל הזמן והמרחב שאני צריכה בשביל לעבור למוד של יולדת.
וכשאני יוצאת מהמקלחת, הצירים כבר נרגעו לחלוטין ואנחנו חוזרים לישון לעוד שעתיים של שינה עמוקה.
הבוקר קמתי דאובה לחלוטין, כנראה שהשילוב של הצירים החזקים וההליכה והעייפות המתמשכת עושים את שלהם.... תחושה חזקה של לחץ וכאבים בעצמות המפשעה, רגישות בצוואר הרחם, ומעיכות כללית.
העייפות והכאבים עוזרים לי להרפות. ובארוחת בוקר אני מודיעה לאיש שאני משחררת את כל החלקים החושבים, המתכננים והדואגים לרשותם של המבוגרים בבית

. מכאן והלאה אני ברגרסיה, בסוג של מצב פסיבי. אני נותנת שיעזרו לי, אני מתמסרת לעייפות ולצרכים של הגוף, אני משחררת. ובאופן מפתיע, זה עובד.
ביליתי יום נעים עם אמא שלי, במהלכו היא טיפלה בי ופשוט הייתי נטולת כל אחריות, הכינה לנו ארוחת ערב מדהימה לערב שבת ותפסה פיקוד על הכל. ושירה מתרגלת לנוכחות שלה (אחרי שאתמול בערב היא כל כך התרגשה עד כדי ריצות בכל הבית). וגם האיש בתחושת הקלה עצומה, שעכשיו הוא יוכל להיות לגמרי איתי כשהלידה תגיע.
היינו בספריה, לקחתי לי ספרים שלא מפעילים שום תא במוח ועוד פרקים מהסדרה שלי, ועד שהלידה תבחר להגיע, אני מתמקדת בלשחרר ובליהנות מהבת שלי.

ועד שהלידה תבחר להגיע, אני מתמקדת בלשחרר ובליהנות מהבת שלי.
איזה יופי!
@}

מבינה

נולדה לנו מאיה... ביום שני בבוקר, בלידה טבעית קצרה וברובה גם קלה. סיפור הלידה עוד מחכה להיכתב.
אחרי המתנה שהרגישה אינסופית אני חובקת גורה כל כך מתוקה בידיים, ולא מורידה אותה (כמעט) בכלל - רק כדי לתת לאבא או לסבתא שלה... חזרנו הביתה אתמול, אני מרגישה מעולה. כולי שלמה ובקושי יש כאבי התכווצויות בינתיים. כבר עברנו לילה ראשון וקצת הזוי במיטה משפחתית בגרסתה החדשה, ויש עוד כל כך הרבה להפנים ולעכל.
אנקדוטה אחת: בערך 3 בלילה, מאיה עשתה קקי (מיקוניום) עד הגב ועל כל הבגדים. האיש אני מתארגנים על ניקוי והחלפת חיתול ובגדים, מאיה בוכה כי זה לא נעים לה. שירה חצי מתעוררת מהבכי וממלמלת מתוך שינה: "It's okay baby, it's okay" בטון אמפתי ומנחם. וחוזרת לישון.
המשך יבוא.

ברכות על הגיחה של מאיה לעולמנו @}

מזל טוב מזל טוב! אחלה שם.

מזל טוב @}
הבלוג המהורהר שלך גורם לי להרגיש כלפייך קירבה גדולה. אהבה, אפילו.
שולחת לך מתנה לרגל התרחבות המשפחה.

תודה על הברכות @}
נוסעת סמויה, ריגשת אותי מאד, תודה.

בימים האחרונים אני חושבת הרבה על העניין של חשיפה. על הצורך והרצון לכתוב ולהעלות דברים, לעומת החשש לחשוף יותר מידי, במיוחד כשמדובר באנשים אחרים. עוד לא מצאתי תשובה. בינתיים יש כנראה דברים שימשיכו להגיע למחברת.

ערב. אנחנו בבית, אמא שלי נסעה. מאיה ישנה עליי, רכה וגורית. באופן זמני ביותר היא לא מרוחה בפליטה או בקקי, ישתנה בקרוב. הציצים שלי בגודל לא יתואר, ובכל פעם שהיא מתחילה לינוק אני מרגישה שגם אם הייתי מניקה עכשיו שמונה כמוה ברצף הם לא היו מצליחים לרוקן את השד שלי. אני חושבת שהזרם קצת מקשה עליה, באמצע כל הנקה יש ארבע הפסקות לגרפס ופליטה. יתאזן בקרוב.
שירה עד לא מזמן התרוצצה בבית ערומה, ודיברה בטלפון עם וודסטוק (החבר הציפור של סנופי, גיבור גדול בסיפורים שהאיש ממציא לה).
כיף לחזור לאינטימיות שלנו.
כל החששות על איך זה יהיה להיות אמא לשתיים התמוססו בשעות הראשונות של התחבקות ערומה אחרי הלידה. אני לגמרי אמא של שירה, ולגמרי אמא של מאיה. בפשטות שלא יכולתי לדמיין עד שזה קרה.

בוקר. כולם ישנים. אני עייפה מאד אבל הייתי כבר חייבת לקום להתקלח אחרי שלא הספקתי אתמול ונשארתי מג'וייפת ומקושטת בכל סוגי ההפרשות האנושיות בערך. עבר עלינו יום שבת משפחתי וכאוטי.
מאיה (כמובן) חורפת כל היום כדי שיהיה לה כוח לקום כל שעה וחצי שעתיים בלילה לינוק ולעשות קקי. ופרק הערנות הכי ארוך שלה הוא אחרי חצות. אבל למי אכפת, היא כזאת גור מושלם.
הלילה כבר אירגנתי לי עמדת החלפת חיתולים ב מיטת תינוק צמודה (שכמובן לא משמשת כרגע שום תינוקת, זה רחוק מידי ממני למרות שזה צמוד) ככה שלא הייתי צריכה לצאת מהמיטה בכלל חוץ מלשירותים. שדרוג רציני. כמו שמישהו קראה לזה איפה שהוא, אני כבר אמא משומשת, וזה כל כך מורגש.
הולכת לשתות כוס קפה. בשקט...

גם לי קוראים ללי D-:

איזה יופי ! שמחתי לקרוא ! כמה כיף לכם...
שיהיה המון מזל טוב, שמחה, קלות, נחת...

_איזה יופי ! שמחתי לקרוא ! כמה כיף לכם...
שיהיה המון מזל טוב, שמחה, קלות, נחת_

תודה תודה

מאיה עכשיו מכורבלת עליי במינשארי, נראית בדיוק כמו האייקון הזה. היא כזאת כופתאה, הילדה הזאת. הלילה היא היתה פשוט אלופה, באחת ההתעוררויות היא עשתה קולות של ציצי, והיא גם ככה ישנה על הצד עם הפנים אליי. שלפתי ציץ, הכנסתי לה לפה, היא הצליחה להתחבר, ואני יכולתי להמשיך לישון תוך כדי. מתישהו מתוך שינה הרגשתי שזה כבר "מציצות סרק" אז ניתקתי אותה, ושתינו המשכנו לישון. בלי גרפס, בלי פליטות, בלי לזוז. עם שירה לקח איזה שלושה חודשים להגיע לשלב הזה...

לשירה קשה. הלילה היה בשבילה אחד הלילות הקשים מזה תקופה ארוכה מאד, התעוררה המון, לא מצאה את עצמה, ממש היתה ערה במהלך הלילה. וכבר איזה שבוע הפרידות בגן מאד מאד קשות לה, האיש כל פעם מתעכב איתה שם ובסוף משאיר אותה בוכה

אחרי שהוא הולך היא נרגעת, והיא מאד אוהבת את הגננת, אבל הגננת השנייה עכשיו עזבה ועוד לא ברור מתי מגיעה זאת שתחליף איתה, ובינתיים נמצאות איתם דמויות פחות קבועות (בנוסף לגננת הקבועה). אני נקרעת מזה. אני חושבת שבסה"כ טוב לה שם, וזה יחסית ממש מעט שעות ביום. ואני יודעת שאני לא מסוגלת להיות לבד עם שתיהן בבית כל היום, בטח לא עם החורף המנטרל שיש פה ועם זה שאנחנו לא מכירים פה אנשים והמשפחה רחוקה. ואני רואה גם את הדברים שהיא מרוויחה מלהיות שם, ויודעת שיש לה המון המון זמן בית איכותי עם שנינו.
אז למה אני מרגישה כל כך חרא? ואיך עוברים את השלב הזה? מפחיתים נוכחות בגן כדי לתת יותר זמן בית? או שאולי להיפך? מתמידים כדי להסתגל לשינוי כמה שיותר מהר ולחזור לשגרה? (עד השבוע האחרון היא היתה נשארת שם ממש בשמחה, ובהרבה ימים מתעכבת הרבה בחזרה הביתה).
איפה עובר הגבול? משפט סתום, אני יודעת, אבל אני אנסה להסביר - אני מאמינה שיש כל מיני התנהגויות שמבטאות את הקושי שלה, ושזאת המטרה שלהן. ומול ההתנהגויות האלה, האחריות שלי כהורה היא לראות מה ההתנהגות מבטאת, אבל לא בהכרח להיענות לה, אלא להבין מה הצורך שעומד בבסיסה. למשל - אם היא רוצה באמצע הלילה להתרוצץ למרות שאני רואה שהיא קרועה מעייפות, התפקיד שלי הוא לעזור לה בעדינות להירגע ולהיכנס למצב של שינה, למרות שאם זה היה תלוי בה היא היתה ממשיכה להתרוצץ עוד שעתיים. כי היא קטנה והיא לא יכולה לווסת את זה, ומתוך זה שאני עוזרת לה לווסת את זה אני נותנת לה כלים לעתיד, לזהות את הצרכים שלה ולהגיב אליהם. ומצד שני - יש הרבה פעמים שבהן היא רוצה ומבקשת משהו, והנטייה הטבעית הבסיסית שלנו היא להיענות לזה, מתוך הנחה פשוטה שהיא זו שיודעת הכי טוב מה היא רוצה וצריכה (בגדול) ולכן אם אפשר אנחנו מאפשרים לה את זה.
אבל - איך מבדילים בין שני המצבים האלה? ואיך אני יכולה לדעת אם זה נכון?

אני יודעת, אין תשובות. וכל מה שאפשר לעשות זה לנשום, להיות נוכחת ולהמשיך להקשיב. ולסמוך על הבסיס החזק שיש לה, ועל עצמי והחושים שלי.
אבל זה קשה. ועברנו רק שבוע....
והמרגיעון: "אין ידיעה נקנית אלא בהתבוננות פנימה". בול.

ועוד משהו שקורה עכשיו ומאד משפיע - בנוסף לכל הבלגן של הלידה, והנוכחות החדשה של מאיה בבית וכל תשומת הלב שהיא דורשת, הוא שהאיזון ביני לבין האיש מאד השתנה, ולא בהכרח בכיוון ה"צפוי" במצב כזה.
התפקוד שלי כאמא מאד עלה מאז הלידה. אני נוכחת עכשיו בצורה שלא הייתי כל החודשים האחרונים של ההריון (סוג של צדק פואטי, אם ההריונות כל כך קשים לפחות אני זוכה ללידות מעולות ולפוסט פרטום אופורי לחלוטין), וזה משנה דברים. בתקופה האחרונה שלקראת הלידה האיש הפך להיות ההורה המרכזי, באופן שלא היה אף פעם קודם לכן. ועכשיו כשאני חזרתי, אז שוב הדברים משתנים. היא הרבה יותר מוציאה מולו את הצדדים של המרד וההשתוללות, הוא כחלק מאותו עניין משחרר קצת מכל מה שהוא החזיק באופן כל כך מדהים כל התקופה האחרונה.
בקיצור, בטח גם זה מבלבל בשבילה, ולא חסרים דברים מבלבלים. אנחנו מדברים על זה הרבה (בינינו) ועושים הרבה מאמצים להקל איפה שאפשר, להיות כמה שיותר קשובים. אבל כנראה שחלק מההתמודדות היא לקבל את הקושי ולדעת שלא הכל אנחנו יכולים לפתור בשבילה, אלא רק להיות שם איתה כשהיא עוברת את זה.
לנשום, לנשום.

בלי חיתולים? אני?
מה פתאום. זה מסובך. ואני לא יודעת איך עושים את זה. ואנחנו גרים בדירה שכורה שכולה שטיחים. וחורף. ויש לי ילדה בבית שדורשת תשומת לב.

אבל בשקט בשקט, בכל פעם שאני מחליפה למאיה חיתול, אני משאירה אותה עם הטוסיק בחוץ כמה דקות, שוכבת על חיתול בד נקי ומקופל. ובדרך כלל זה מייד אחרי הנקה, וכמעט בכל פעם יוצא משהו. קקי, פיפי, גם וגם. מה שבא, ברוך הבא. ואני עוד לא מחפשת סימנים, ולא מנסה לתזמן, ועוד לא קניתי קערות פלסטיק. אבל אני חושבת לעצמי, כל פיפי כזה שהיא עושה בחוץ בין החלפות, זה פיפי אחד פחות שיישאר על הגוף שלה עד ההחלפה הבאה, זה עוד זמן להיות נקייה בתוך החיתול. וזה גם משהו, הרבה אפילו. אני מנסה להגיד לה פשש פשש בזמן שהיא שוכבת ככה, אני לא בטוחה עד כמה זה באמת משפיע. אבל אם יוצא משהו אז אני שמחה ומספרת לה מה יצא.

ועוד משהו - חיתולי הכיס המתוחכמים עוד ענקיים עליה, ובינתיים אנחנו עם חיתולי בד רגילים (פריפולד) וכיסויי פלסטיק מהסוג הכי פשוט שיש. קודם כל, הייתי בטוחה שגם לשלב הזה ייקח לנו המון זמן להגיע, כי כל מי שהתייעצתי איתה לפני אמרה לי שבשבועות הראשונים היא חיתלה בח"פ. אז לא הייתי לחוצה להתחיל, אמרתי לעצמי שנראה איך זה יהיה. אבל הגענו הביתה, ובכל מקרה גם מהחיתול הח"פ כמעט כל קקי יצא החוצה ולכלך את הכל הבגדים, והיא נולדה ממש גדולה אז הכיסויים התאימו בגודל, ופשוט עברנו להשתמש בהם כמעט מייד. ככה בקלות. והכביסות הן ממש לא סיפור, והבד הזה הרבה יותר נעים ומרגיש הרבה יותר נכון.

ואז גיליתי את הבעיה הבאה - הסוג הזה של חיתול נשאר רטוב. אין משהו שיחצוץ בין הפיפי לגוף. והבנתי שמה שאני מחפשת עכשיו זה מלבן של פליס, שאפשר יהיה להניח בין החיתול בד לגוף, כדי שהפיפי יחלחל הלאה והגוף שלה יישאר יבש. וכמובן שאפשר לקנות בדיוק מלבנים כאלה באתרים של חיתולים, אבל הרגשתי שאני לא רוצה. שנראה לי מטופש לשלם $10 על 6 מלבני בד, וחוץ מזה לא בא לי לצרוך עכשיו. אז נתתי לצורך להסתובב יומיים, והבוקר ראיתי בארון שלי מין עליונית פליס כזאת שהיא מאד קצרה (כנראה שזה היה אופנתי מתישהו לפני מיליון שנה בתואר ראשון כשקניתי את זה). והסתכלתי עליה, לרגע תהיתי איך בכלל קרה שזה הגיע איתנו לאמריקה ולא נמסר עם ערימות הבגדים שפיניתי לפני הנסיעה, כי אין סיכוי שאני אצא מהבית עם הבגד הזה. וגם בתוך הבית הוא לא ממש מחמם כי הוא מגיע עד הפופיק בערך

אז הנה! יש לי פליס לגזור ממנו מלבנים, בלי לקנות שומדבר מבחוץ. כנראה שבשביל זה הוא בא לאמריקה

דפוס החשיבה הזה הוא די חדש לי, ויש בו משהו שמרגיש מאד נקי ונכון. מכונס. מתמקד בצורך ולא רץ החוצה לחפש את הפתרונות. גם את הבית לא ממש ארגנו לכבוד בואה של מאיה. לא קנינו לה אמבטיה, ועוד אין שיטה מסודרת לטיפול בכל החיתולים, וגם עריסה קטנה הזמנתי רק לפני כמה ימים ואמורה להגיע בקרוב. כדי שיהיה לה איפה לישון במשך היום כשהיא לא על הגוף. אפשר להסתכל על זה כלא מאורגן, לא אחראי, לא מתכנן. "הרי ברור שצריך, למה לא לארגן מראש?". ככה לימדו אותי לראות דברים כאלה וכל עוד אמא שלי היתה כאן הרגשתי שככה היא רואה את זה, למרות שהיא לא אמרה שום דבר. אבל אני בוחרת עכשיו להסתכל על זה אחרת. ברור? שצריך? אולי. נחכה שנגיע למצב, ונראה. הרבה מהדברים שכל כך "ברור" שצריך אותם, הם בעצם מיותרים לגמרי. ואני מעדיפה להיות קצת בלי ולבין מה באמת חיוני, מאשר למלא את הבית בדברים מיותרים.

ובכלל, הדברים הכי חיוניים מגיעים על הדרך. קנינו פה המון דברים ביד שנייה מאנשים (כמעט כל הריהוט שלנו), ובהרבה מקרים קיבלנו גם משהו בחינם שמישהו כבר לא היה צריך כי הוא בכל מקרה עובר דירה. ופעם אחרי פעם מסתבר שהדברים האלה שקיבלנו בחינם הם הדברים הכי טובים, הכי שימושיים. באמת יש שפע ביקום. ודווקא כשמצמצמים את הצריכה ואת אינסוף החפצים, אפשר להרגיש את השפע בצורה הרבה יותר ברורה...

מותר לי להעתיק את הקטע מהפסקה הרביעית ואילך ל-מסע קניות בבית ? @}

בטח, או כמו ששירה אוהבת להגיד, בשמחה (עם הדגשה של כל ההברות)

רק תמחקי בבקשה את החצי משפט שמתייחס לאמא שלי.

תחושת מועקה הבוקר. לא יודעת למה בדיוק. עצבנות בגוף, אולי המקור שלה הוא בבגדים שאני לובשת אבל אולי גם להיפך.
רציתי לספר המון דברים אבל עכשיו בכלל לא בא לי.
אמא של האיש מבקרת אותנו, וחוגגת היום יום הולדת. תיכננו בוקר של בילוי - לצאת לחפש לה מתנה ולשבת לאכול, יציאה ראשונה עם מאיה מהבית. אבל הבוקר הסעתי את שירה לגן והגננת הקבועה נעדרה באופן לא צפוי, בגלל מוות במשפחה (היה מכתב על הדלת של החדר). היו שם שתיים אחרות, ששתיהן נמצאות איתן לא מעט אבל היא לא קשורה לאף אחת מהן, וכמובן שהיא נסערה מזה. איך שראיתי שזה המצב היה לי ברור שאני לוקחת אותה בחזרה איתי הביתה. אני חושבת שהיא מאד התאכזבה, וגם נלחצה מהמצב של להגיע לחדר שלהם ואין שם את הדמות הקבועה והאהובה.
אבל עכשיו היא יצאה להסתובב בחוץ עם אבא וסבתא, מאיה עליי במנשא (אני צריכה להמשיך להתנדנד מצד לצד בעודי יושבת ומקלידה אחרת היא מתעצבנת עליי) ואני סוף סוף שותה כוס קפה.

המעבר הזה הוא כל כך ארוך ומורכב בשביל שירה, ובכל נקודת קושי אני מגלה מחדש כמה הציפיות שלי היו לא ריאליות. כל החיים שלי אני שומעת סיפורים על איך כשאנחנו נסענו לארה"ב הסתגלנו להכל נורא מהר, ושילדים תוך שלושה חודשים מדברים שוטף את השפה החדשה ובכלל שהכל נורא קל לילדים. איזה מיתוסים מופרכים. ואחר כך אני מתפלאת שאין לי בכלל זכרונות מהשנה הזאת למרות שהייתי בת 8...
אז לא, ההסתגלות היא ממש לא מהירה. היא לוקחת הרבה זמן והיא מאד הדרגתית. ואמנם שירה יודעת הרבה יותר אנגלית ממה שהיא ידעה לפני חצי שנה, אבל היא רחוקה מלדבר שוטף, מלהבין את כל מה שקורה או מלהרגיש לגמרי נוח עם השפה.
אבא שלי מגיע לכאן בעוד כמה ימים. אולי בגלל זה אני עצבנית?

הסיפור זה של הקשב / בלי חיתולים מדהים וגם קצת מפחיד אותי בו זמנית. התקדמנו בכמה צעדים הדיווח האחרון - קנינו שתי קערות פלסטיק, ובאופן קבוע אחרי הנקה היא מתפשפשת ועושה קקי בסיר, גם בלילה. אני לא משאירה אותה בלי חיתול, הלוגיסטיקה של זה עוד לא ברורה לי וצריך פה איזה שתי שכבות עכשיו, מה גם שאני לא בניסיון לתפוס כל יציאה. אני כל הזמן לומדת על זה דברים חדשים. למשל, היתה פעם לפני כמה ימים שהיא התפתלה וכחכחה מתוך שינה, והיה לי ברור שהיא צריכה לעשות משהו. אז לקחתי אותה. אבל זאת היתה טעות, כי היא לא התעוררה בעצמה. ובסופו של דבר גם הערתי אותה סתם וגם היא לא עשתה. ואז הבנתי יותר טוב משהו שקראתי בדף של הבלי חיתולים - שהאחריות על להתעורר היא שלה, התפקיד שלי הוא לא להעיר אותה לפיפי אם יש. אם היא מתעוררת ומבקשת אז אני יכולה להיענות, אבל יש לה סוג של בחירה בתוך המצב הזה אם לעשות מתוך שינה או לא. זה נשמע מטורף או הגיוני?
והלילה היתה אפיזודה מסוג אחר - היא ינקה ומתישהו השתנקה והרמתי אותה לגרפס/פליטה, ומשום מה חשבתי שהיא כבר מיצתה את הצד הזה, אז החלפתי לה חיתול והצעתי קערה. היא לא עשתה, והתחילה להתעצבן עליי ולחפש ציצי בעודי מלבישה אותה. אם הייתי במצב צלול אני מניחה שהייתי משאירה אותה לא לבושה כדי להציע לה שוב כשהיא באמת תסיים לינוק, אבל הייתי כל כך אפופה וקלטתי מה קורה רק כשהיא כבר היתה לבושה בכל השכבות עם כל התיקתקים. ואחרי ההנקה היא שכבה לידי ובמשך זמן ארוך למדי אמרה לי שהיא צריכה לעשות פיפי או קקי, והיה לי ברור לגמרי שזה מה שהיא אומרת לי, אבל פשוט לא הצלחתי להקים את עצמי לישיבה בשביל להתחיל שוב את כל הסיפור. ובו זמנית הרגשתי גם קרועה מעייפות וגם אשמה... בסוף היא מן הסתם עשתה בחיתול כי היא חזרה לישון, ובהתעוררות הבאה באמת ראיתי קצת קקי בחיתול, אבל יותר ממה שהיה בימים האחרונים. מאז שהתחלנו עם הקערה היא ממש שומרת את הקקי שלה וחוץ מכמה טיפות אין בכלל בחיתול. וגם קורה ממש לא מעט שאחרי כמה שעות יש חיתול יבש לחלוטין...

והדבר הכי מטורף - אחרי שהקדשתי כל כך הרבה אנרגיות לתהליך הגמילה של שירה - אם כן לעודד או לא לעודד, כמה להיות אקטיבית, מתי יהיה הזמן הנכון לתת לזה "דחיפה", כרגיל הילדה הזאת מלמדת אותי שיעור. איך, אחרי שנתיים וחצי שאני אמא שלה, בכלל חשבתי לעצמי שמשהו בגמילה הזאת יבוא ממני או מהיוזמה שלי? היא הרי כזאת יצור עצמאי ומחוברת לעצמה. אני מניחה שבעקבות זה שהיא ראתה את מאיה עושה פיפי וקקי בקערה זה עורר את המוטיבציה גם אצלה, ובסוף השבוע שהיה עכשיו היא הסתובבה שעות ארוכות בלי חיתול בבית, וממש עשתה המון פעמים בסיר. ברוב הפעמים היתה טיפה או שתיים של פיפי על השטיח ואז אנחנו מהר תפסנו את זה והצענו לה ללכת לסיר והיא עשתה את רוב הפיפי בסיר. היתה גם פעם אחת מופלאה שקלטתי את המבט מראש, שאלתי אותה אם יש והיא אמרה כן ועשתה את הכל בסיר (ולעומת זאת היתה פעם אחת אתמול שהיא עשתה את הכל על השטיח, לגמרי לגמרי בכוונה

). ושוב אני מוצאת את עצמי כבר רצה קדימה - איך להמשיך מכאן? להלביש חיתול לגן או לא? אם כן אז איך? מה לעשות בדיוק? ואז שוב מזכירה לעצמי, שכל התשובות נמצאות אצלה. יש לה את המוטיבציה לתהליך, יש לה את הקצב שלה, אין לי ספק שיש לה כבר את הבשלות הפיסית. אנחנו רק צריכים להקשיב, לכבד את הבקשות שלה, להציע אפשרויות בעדינות ולהמשיך הלאה משם.

אני מתחת למים. בכל יום יש כמה דקות שבהן נדמה לי שאני מתחילה להרים את הראש, ואז מגיע עוד גל וסוחף אותי בחזרה מתחת למים. אני לא טובעת, מסתבר שאני יודעת לנשום גם מתחת למים. אבל אני עוד לא שוחה, ואפילו לא מחזיקה את הראש...
שירה היום "סוגרת" שבוע של וירוס נוראי שהתחיל בכמה ימים של חום והתפתח לפצעים מזעזעים בתוך הפה. מעולם היא לא היתה חולה ככה, והחוויה של לראות אותה סובלת ולא להיות מסוגלת לעזור היתה נוראית. היום כבר יש שיפור משמעותי, כרגע היא אוכלת פסטה אחרי בערך חמישה ימים של יוגורט במקרה הטוב וכלום במקרה הרע. קודם היא אכלה ביצה והתחילה לשיר באמצע, אז אמרתי לה שכדאי לסיים לאכול ואחר כך נשיר. מייד היא התחילה לזמר בתגובה: "צריך לגמור את החביתה, טו טו טו טו".
אתמול גילינו שגם אני נדבקתי. היה לי חום ערב אחד לפני כמה ימים אבל לא קישרתי את זה לכלום, אתמול התחיל עקצוץ בשפתיים ופצע בתוך פה. זה הרבה פחות חמור משלה, אבל זה נותן לי קצת מושג על טווח התחושות שהיא חוותה בימים האחרונים. הגל הסוחף הנוכחי הוא ההפחדות מכל הכיוונים שצריך להיזהר על מאיה. אני לא מבינה בדיוק מה זה אומר... משתדלת לא לנשק אותה, ומנסה לשטוף ידיים עד כמה שאפשר. לא נראה לי שאני הולכת להתחיל להסתובב עם מסיכה בבית. מנסה בעיקר להזכיר לעצמי שהפחד הוא הרבה יותר מסוכן מהרבה דברים אחרים, ושהיא מקבלת את הנוגדנים.
נגמר גל הביקורים הארוך של כל ההורים. עכשיו מנסים למצוא מחדש את כל האיזונים שלנו, וליצור את אלה שלא קיימים.
זהו לכרגע. צוללת בחזרה פנימה.

שליחה על ידי חוחית* » 20 מרץ 2008, 16:05

שיהיה מרחב נשימה גדול שם מתחת למים.

הדברים הקלים, שעוזרים:

היניקות של מאיה קצרצרות. משהו כמו 5 דקות לצד, לדעתי, ותמיד יש הפסקה בין שני הצדדים אם בכלל יש צד שני.
היא ישנה ה-מ-ו-ן. בד"כ ערה למשהו כמו שעה ואז חוזרת לישון לשעתיים שלוש או אפילו יותר.
שירה מדהימה איתה בצורה שלא דמיינתי שאפשרית, ושמפתיעה אותי כל יום מחדש (ונראה לי שאני עוד יותר נהנית מזה בגלל שלא היו לי שום ציפיות ועדיין אין לי). נדיבה, ומטפלת, ועוזרת מיוזמתה. והכל בטבעיות מושלמת. היא היתה רגישה אליה גם בתוך המצוקה הנוראית של המחלה שלה. רגע אחד היא בוכה שהיא רוצה על הידיים, ורגע אחרי זה מאיה בוכה אז היא אומרת לה: "אל תבכי מאיהלה, אני מקפלת לך את החיתולים / אני מביאה לך בגד נקי / אני מפנה לך את המשטח". וכל אלה פעילויות שהיא יוזמת מעצמה.

הדברים שקשים לי:

הפעם הראשונה שהייתי איתן לבד בבית למשך היום היתה היום, האיש נסע לכנס בניו יורק. ככה שטבילת האש הראשונה היתה יום שלם מהבוקר עד הערב, כששתיהן בבית כי שירה עדיין לא חזרה לגן. לא היו הרבה פרקי זמן ששתיהן ערות, אבל אלה שכן היו סחטו אותי לגמרי והיו מאד מאתגרים. מחר הוא אמור לנסוע לשם שוב, ושירה עדיין לא תלך לגן. אין לי מושג מאיפה אני מגייסת את הכוחות לעשות את זה עוד פעם. אני כל כך רגילה שאנחנו עושים הכל ביחד ושהוא נוכח, לא בא לי שזה ישתנה אבל לפחות במידה מסוימת אין ברירה.
אתמול שירה חזרה לעצמה פחות או יותר, ומייד המשיכה בנקודה שבה היא היתה לפני המחלה - להסתובב בלי חיתול. שזה נפלא בפני עצמו. אבל הוסיף ליום שלנו 5 זוגות מכנסיים וגרביים עם פיפי וארבע פעמים פיפי על השטיח. ואופטימיות שלי בבוקר שהלכה ודעכה ככל שהיום התקדם ושתינו נהיינו עייפות יותר, היא עם פחות קשב לפיפי שלה ואני עם פחות סבלנות לפיפי על השטיח...
מאיה נהיית ברורה למדי בדרישה שלה שאני אהיה בתנועה כשהיא רוצה להירדם. וזה מעייף. אמנם זה בדרך כלל לא לוקח המון זמן, אבל לפחות היום חוויתי את זה כמאד אינטנסיבי. אני מניחה (או מקווה, יותר נכון), שאני אתרגל.
השילוב של פעוטה בגמילה, חיתולי בד ותינוקת שפולטת כל הזמן יוצר הררי כביסה שלא נגמרים. וזה עוד לפני שהתחלתי לצאת איתה מהבית, או ללבוש בגדים שהם לא 5 חולצות ההריון שאני חורשת עליהן עכשיו.
הפה שלי כואב. מן תחושת גירוד מציקה בחניכיים, והפצע הזה, והשפתיים שורפות. וזה שם למרות שאין לי ממש את האפשרות לתת לזה מקום ואין גם מה לעשות עם זה, חוץ מלחכות שזה יעבור.

זה זמני, זה זמני, זה יילך ויהיה יותר קל. אנחנו נתרגל ונפנים וניכנס לשגרה.
הולכת לקפל כביסה

החלב שלי הוא תמצית של המהות שלי, של כוח החיים שיש בי, של הפוטנציאל האינסופי. של החיבור למקור.
אני יודעת שזה נשמע מטורף, אבל ככה אני מרגישה.

מרתיחה מים בשביל כוס קפה.
קפה קטן. פשרה, אולי מטופשת? בין זה שבכלל לא בא לי לשתות קפה כי כל הפה שלי כואב ומציק מההרפס הזה שממאן לעבור, לבין זה שמאיה נרדמה, ולפני שאני מתחילה להתייחס לבלגן בכל הבית אני צריכה כוס קפה בשביל הנפש, כוס קפה שמסמלת שעכשיו אני יושבת בשקט ועושה משהו בשביל עצמי.
שירה המדהימה הזאת. כל פעם אני מתפעמת מחדש מהיכולת שלה לווסת את הכל בדיוק בהתאם לצרכים שלה. איך לכל דבר יש סיבה, גם אם ברגע נתון אני לא מבינה אותה, ואיך בהמון מקרים כל מה שצריך לעשות זה להקשיב.
אתמול, אחרי שבוע שלם שהיא כמעט רק בלי חיתול בבית, חשבתי שהיא גם תלך לגן בלי חיתול. הצעתי, הסכימה. עשתה פיפי במכנסיים פעמיים לפני שהם בכלל יצאו מהבית, וביקשה חיתול. ילדה חכמה. היה לה יותר מידי, לחזור לגן אחרי שבוע וחצי שהיא לא היתה שם, ולהתמודד עם זה. במהלך היום היא כבר ביקשה להוריד אבל לא שלחנו בגדים להחלפה. אז היום חשבתי שיהיה אותו דבר, אבל היא ביקשה תחתונים.
ובכלל, אני מגלה כמה ניואנסים ושלבים יש בתוך תהליך הגמילה הזה. היה שלב של אחריות משותפת, שבו קצת הרגשתי שאני מציקה לה ב- 80% מהפעמים שאני שואלת אם היא צריכה פיפי. בכל פעם שהילדה עוצרת לחשוב על משהו או להסתכל על משהו, ישר מתנפלים עליה... ואז היה יום אחד שהאיש חזר הביתה, והיא היתה ב"אחריותו" (אני בישלתי או משהו), והוא לא שאל אותה פעם אחת. ובאותו אחה"צ היא הלכה מיוזמתה פעמיים או שלוש. הכריזה "פיפי" ניגשה לסיר, התיישבה, עשתה, ניגבה. ובשלב הזה הבנתי שאני מפסיקה כמעט לגמרי לשאול ולהציע. מרגע שברור שהיא יודעת להרגיש לפני ויודעת מה היא צריכה לעשות, אני מעדיפה שיהיו יותר פספוסים פה ושם, אבל שיהיה ברור מההתחלה שהאחריות היא אצלה ושלא נכנסים לכל מיני משאים ומתנים. ה"אינטרס" לעשות בסיר הוא שלה.
טוב, מספיק לעכשיו. נגמר לי הפוקוס.

אוהבת את מה שאת כותבת @}

אום שלום תודה

נחת פולנית של אמא...
ביקור אצל רופא ילדים, על תקן טיפת חלב. שמנמאיה עלתה 1,200 גרם בחודש הראשון לחייה, ושוקלת 5 ק"ג. מכובד, לא? אין על הקפלים האלה.
אתמול עשיתי לה עיסוי ראשון לכבוד גיל חודש, איך היא התמסרה במתיקות למגע של הידיים שלי, לשמן, למשמושים. אחר כך היא היתה רכה וחלקה כל היום אפילו יותר מתמיד.

נראה לי שאני סוג של מיזנטרופית. כל מפגש עם אנשים חדשים מותיר אותי הלומה ומוצפת, עם תהיות למה בכלל לצאת מהבועה המשפחתית החמימה שלנו. במיוחד אם המפגש הוא של כולנו עם עוד משפחה, ואז צריך גם להכיל את ההתרגשות של שירה, ולהגיב לכמה אנשים בו זמנית, ולנהל כל מיני שיחות צפויות על נושאים צפויים. האם היכרות תמיד חייבת לעבור דרך כל המקומות האלה לפני שמגיעים למפגש האמיתי, האינטימי, המעניין באמת?
כשאני חושבת על כל החברות הטובות שלי, כמעט עם כולן היה רגע ברור של קליק, בדרך כלל ממש בתחילת ההיכרות, שבו היה ברור לי שיש פה ניצוץ, פוטנציאל לקשר עמוק ואמיתי. והן כל כך חסרות לי כאן, החברות שלי... אבל אני באמת תוהה לגבי המפגשים ה"חברתיים" יותר. אולי אני בכלל לא בנאדם חברתי. הרבה פעמים כשהמפגש החברתי הוא סתמי עבורי, אני מעדיפה להישאר לבד, בחיק המשפחה. אין לי סבלנות לסמול טוק, לשיחות אינטלקטואליות, לשיחות על פוליטיקה, whatever. ולא כי האנשים לא נחמדים, הם בדרך כלל מאד נחמדים. מצד שני לפעמים התחושה של הבדידות כאן היא יותר מידי, תחושה שעוברים שבועות שלמים ואנחנו לא פוגשים אף אחד חוץ מאת עצמינו. אבל גם שם אני לא תמיד יודעת להפריד - אם אני באמת רוצה לפגוש אנשים, או שאני מרגישה שמידי פעם אנחנו אמורים.
תמיד בלילה עולים לי הגיגים כל כך יפים שאני רוצה לכתוב בבלוג, ועד הבוקר אני שוכחת אותם.

בין ההליכה ל- potty כל שעה עם שירה, והשגרה של לנגב, "אמא תשפכי לי את הפיפי לשירותים", לשטוף את הסיר ואת הידיים ולהלביש, לבין הפשפושים של מאיה, שמתרבים ככל שהיא ערה יותר (עדיין לא המון אבל עדיין יותר), אני קצת מרגישה שהעיסוק שלי בפיפיקקי משתלט על החיים שלי.... מאיה התחילה לסמן בצורה יותר ברורה, והאמת היא שלפעמים זה מעייף. היא נרדמת, ואז הפיפי מעיר אותה ואני לוקחת אותה לעשות. או שהיא ערה, ובמשך פרק זמן של ערנות יש פיפי בכמה הפסקות. בין לבין היא שוכבת על המשטח ומסתכלת מסביב, ואז מתחילה שוב להתפתל ולחרוק ואני מרימה אותה לעוד סיבוב. ויוצא שכל פרק העירות שלה אנחנו בעצם יושבות ליד הקערה כדי לתפוס את כל הפיפים.
מה שמעניין הוא, שבכלל לא אכפת לי הפספוסים. היא עם חיתולי בד ואני לא צופה שנוריד אותם בזמן הקרוב, נראה לי שיש פה לפחות עוד חודש של קור וגם אחר כך אולי רק לפרק זמן מסוים כל יום. ולא נראה לי אסון שהיא עושה פיפי בחיתול, אני מחליפה לה הרבה ואת הכמויות הגדולות של הקקי היא בד"כ לא עושה על עצמה. הקטע שיותר קשה לי הוא העניין של להקשיב לבקשות שלה. בגלל שאני קולטת אותן יחסית בקלות, ובגלל שגם אם זה לא ברגע שאני חושבת שאולי זה כן אני מרגישה מחויבת להציע לה את האפשרות, יוצא שכאמור היום שלנו הוא קצת סביב הקערה. ומצד אחד אני ממש לא מצטערת שזה ככה, כי גם אם פה ושם אני מציעה סתם אני יודעת שאני מצליחה להקשיב ולקלוט משהו שהיא מתקשרת אליי. ועכשיו כשאני עושה את זה, אני לא יכולה להעלות על דעתי מצב של לא לעשות את זה. אני כבר שומעת, אני לא יכולה לעשות כאילו לא שמעתי (למרות שלפעמים באמצע הלילה אני עדיין מנסה. זה לא עובד). אבל מצד שני זה באמת מעייף.
אבל... תינוקות קטנים זה דבר מעייף, לא? ואולי פשוט הזמן שהיה הולך אחרת להנקות (אם היא לא היתה ינקנית בזק) עכשיו הולך לפשפושים. ואולי לא צריך לחפש סיבות והסברים אלא פשוט לקבל את המציאות כמו שהיא.

שירה בסוג של חזרה ללהיות תינוקת, באופן צפוי אך מתיש. המון על הידיים, חזרה לשלושה בקבוקי חלב בלילה, רוצה שנאכיל אותה, ועוד ועוד. אתמול מצאתי את עצמי לוקחת אותה במנשא יאמו שבקושי השתמשנו בו עד כה. היא התעוררה משנת צהריים ונורא רצתה על הידיים, האיש עבד כל הסופשבוע לקראת הרצאה שהוא נותן היום, ורציתי להכין צהריים. אז הצעתי לה להיות במנשא, והיא היתה על הגב שלי בזמן שבישלתי. זאת היתה חוויה נורא מעניינת. קודם כל, אחרי שכרגע חווית המנשא שלי היא מאיה מכורבלת מקדימה, היה מצחיק להיות עם בנאדם במנשא. ניהלנו שיחות שלמות, על ממה עשויה פסטה, איך קוראים לתרווד ("אמא - עם זה עושים חביתה"), משא ומתן ("אבל נוח לי לשים את הידיים פה", "אבל אמא, אני רוצה למשוך לך בשיער"). חוץ מזה, הרבה יותר נוח לשאת על על הגב ולא על הבטן, אין מה להגיד. במיוחד ששירה היא צפלונת כזאת וגם מחזיקה את הגוף שלה כמו ילדה....
ובתוך כל זה הגמילה שלה הולכת חלק לגמרי. בנינוחות, בלי לחץ משום צד, עם הרבה שמחה. פשוט כיף. ובשנת צהריים היא נשארת בלי חיתול, גם בגן וגם בבית. זה עדיין נגמר תמיד בפיפי במכנסיים (בכמה ימים מאז שהתחלנו עם זה), אבל בכל זאת מרגיש נכון. והלילה יגיע גם הוא בזמנו.

נעים לי להרגיש כמה מאבקים פוטנציאליים אנחנו מנטרלים בתגובות שלנו אליה. איך תמיד מרים את הראש הקול הזה שאומר שהיא כבר ילדה "גדולה" (לא מסוגלת בכלל לכתוב את זה בלי מרכאות), למה היא צריכה שנאכיל אותה וכו' אם היא יכולה לבד. ואז מגיעה נשימה עמוקה, שמרככת את הלב ופותחת את הזרועות לעוד חיבוק, מושיטה את המזלג לפה שלה, או כל דבר אחר שהיא מבקשת באותו רגע, אלא אם כן זה משהו שמפריע לי. מתוך תפיסה שמכבדת אותה כאדם, את הצרכים והרצונות שעולים אצלה במצב החדש והלא פשוט הזה. מתוך רצון להקל עליה, וללמד אותה בתוך זה שיש מקום לכל דבר שהיא מרגישה, שכל צורך הוא לגיטימי. ומתוך ידיעה ברורה שכשהצורך יתמלא והיא תהיה בשלה, היא תחזור לעשות דברים לבד, בזמן שלה ובקצב שלה ובדרך המיוחדת שלה...
אני מרגישה כל כך ברת מזל, להיות כל כולי פנויה לאמהות שלי. לפעול מתוך מרחב של בחירה ולא באופן אוטומטי. לעצור לשאול את עצמי בכל צומת ובכל קושי מה אני מלמדת אותה על העולם בהתנהגות שלי בתוך המצב הזה, בתגובות שלי ובמעשים שלי. ומה אני רוצה ללמד אותה על העולם?

הישרדות. שעה עם שתיהן לבד זה כמו יומיים. ובערב יש לי הרגשה שגם אם היו פה עוד ארבעה מבוגרים זה לא היה מספיק (אבל סתם בגלל שאין עוד. כשאמא של האיש היתה פה זה היה נפלא. ככה שגם עוד מבוגר אחד היה עושה נפלאות. אבל כאמור, אין). אצל שירה, בהיות שירה, הקשיים מתבטאים גם ב(חוסר) שינה. מה שאומר שיש לנו כאן ערבים שבהם ילדה אחת מתרוצצת ערומה אחרי הפעם הרביעית שהיא פשטה לעצמה את הפיג'מה, תינוקת אחת שנמצאת ברצף של יניקות פליטות ופשפושים, ושני הורים מותשים שמפנטזים על חצי שעה בשקט ביחד עם פיינט של בן אנד ג'ריס לפני שצונחים.
עד ההתעוררות הבאה של אחת מהן. "חלב אבא, חלב חם. בבקבוק שמן אבא, לא בבקבוק עם הג'ירפות".
עייפות קיומית. רק מנסה לזכור שכל יום שעובר מקרב אותנו אל שלב שבו זה יהיה קל יותר, כי חייב להגיע שלב כזה, לא?

אביב מדהים בחוץ. דשא ירוק. מול הסלון שלנו מתרוצצים סנאים, ציפורים ופרפרים. העצים הערומים בחוץ מתלבשים לאט לאט בשלל צבעים - ורוד, לבן, אדום, צהוב, זה אינסופי. כל יום בדרך לגן של שירה אני רואה עוד עץ שהתחיל לפרוח, עוד תצורה שונה מהעצים שראיתי לידו. הטבע כאן כל כך נוכח ועוצמתי, כאן במדינה המתועשת והצרכנית הזאת. זה כל כך מרחיב את הנפש, ומחבר לקרקע ונעים לי. לשבת בסלון ולפשפש את מאיה מול דשא ועצים ולא מול בניינים.
השמנמונת הקטנה התחילה לחייך חיוכים גדולים וחסרי שיניים, ממיסים לחלוטין. ולובשת היום בגד שאחותה לבשה בגיל חצי שנה. הלילה היא ישנה לראשונה במיטה הצמודה, שעד עכשיו שימשה כפינת החתלה ופשפוש לילית, ולא מחופרת בתוך בית השחי שלי כמו שהיה עד עכשיו. הרבה יותר נוח לגב שלי, שכבר התחיל מאד לכאוב, הרבה פחות כיף בלב, שהיא לא בטווח נישוק ראש מתוך שינה. אז בהנקה של לפנות בוקר כבר השארתי אותה צמודה אליי והתכרבלנו עד שכולנו התעוררנו.

בעקבות כל מיני דפים כאן, הרבה מחשבות על חינוך ביתי. לא כל כך על יישום מלא שלו, כי זה מחוץ לכוחותי (ואמונתי?) כרגע. אבל כן על נוכחות הורית, על הגדרה עצמית בהקשר ההורי. אני לא חושבת שהיתה תקופה אי פעם בחיים שלי שבה עשיתי או "הייתי" רק דבר אחד. תמיד היו לי כל מיני תפקידים, כל מיני כובעים. ותמיד גם לימדו אותי להאמין שאני צריכה את כל הכובעים האלה כדי "לממש את עצמי", כדי שיהיה לי מעניין ומאתגר, כדי להתפתח. ואני מגלה בתקופה הזאת שזה לא נכון, לפחות כרגע. ככל שאני משילה יותר שכבות וכובעים, כך אני מרגישה שאני מתקרבת למהות, ושההתפתחות והמימוש תופסים מקום מרכזי בהתרחשות שהיא החיים שלי. ואני מגלה שנוכחות ומרכוז הן שני דברים שונים. להיות נוכחת זה לא בהכרח להתמקד בשירה, אלא זה להיות מספיק קשובה מתי היא צריכה את תשומת הלב שלי, ומתי מספיק לה להיות לידי בזמן שאני עושה דברים אחרים. זה לשים לב שאני לא מתאמצת להפעיל אותה מתוך איזה צורך או רצון שלי, זה לזכור שלפעמים לי מאד בא "להעניק" לה תשומת לב מרוכזת אבל זה לא הדבר שהיא צריכה באותו רגע. וזה למצוא מחדש בכל רגע את האיזון בין הצרכים של כולנו, בתוך הפאזל המורכב הזה שהוא משפחה...

פעם, בגלגול אחר, היה לי בלוג במקום אחר. והיתה שם מין מערכת יחסים חברתית כזאת - היו כמה בלוגים של אחרות שהייתי קוראת. לחלקם התחברתי יותר ולחלקם פחות, אבל הייתי קוראת ומגיבה כדי שידעו שקראתי, כי בעצם מה שרציתי היה שיקראו את מה שאני כותבת. כמו מין הסכם הדדיות לא כתוב - אנחנו קוראות אחת את השנייה. לא יודעת איך זה היה מהצד שלהן, אבל יודעת על עצמי שקראתי בשביל משהו. בשביל שידעו שהייתי שם ויבואו לבקר גם אותי. כדי שאני לא ארגיש שאני כותבת משהו ברשת ולא במחברת, ואף אחד לא קורא. לא להישאר בודדה או זנוחה או דחויה.
עכשיו בכלל לא אכפת לי. אני מרגישה שלדברים שלי יש מקום, שהם ראויים להיות כאן ושבעיני הם מעניינים ושייכים, ואני לא צריכה לקבל הוכחות חיצוניות בשביל להרגיש ככה. וככה גם ההבחנה בין מה שיך לכאן ומה מקומו במחברת נהיית לי יותר ברורה. הרגשה נעימה ובכלל בכלל לא מובנת מאליה בשבילי, להרגיש שיש לי מקום ייחודי בעולם הזה....

ובכל זאת.... רציתי שוב להגיד לך שאני קוראת כל הזמן ומאד נהנית, זה עוזר קצת לשכוח מהאוקיינוס שמפריד בינינו (-:
ד"א: איך הניק הטרי (יחסית) שלי באתר? סוףסוף העזתי...
המון אהבה וחג שמח, נשיקות לשירה ומאיה
אני

שליחה על ידי ללי* » 16 אפריל 2008, 22:34

הי, היום קראתי את מה שכתבת, על הלידה ולפני.
אז גם לי קוראים ללי, וילדתי את ביתי השניה ב-14.2.אך לפני 3 שנים.
הרגשתי מאד קרוב לכל מה שכתבת, המשיכי לכתוב בכנות כזו לעמצך ולאחרים.
מזל טוב

הי ללי, תודה

עזתי האהובה - אחלה ניק בחרת לך!

הייתי היום בפעם הראשונה בפגישה מקומית של לה לצ'ה. מאיה חרפה במנשא כל הפגישה בלי להתבלבל בכלל, והעלתה בי זכרונות משירה בגילה. בכל המפגשים הראשונים של קבוצת האמהות שלי דאז היא היתה ישנה במנשא שעות, מידי פעם מגיחה לתפוס איזה ציץ ומייד חוזרת לישון. עד שזה עבר לה והיא הפסיקה לישון לגמרי. היה נעים להיות עם קבוצה של נשים באותו ראש הורי פחות או יותר, ולדבר על כל מיני היבטים של הנקת פעוטות בלי להרגיש מוזרה.
ועם זאת, הן כל כך אמריקאיות (דה). הנושא של הפגישה היה מוצקים וגמילה, אז המנחה ביקשה שכל אחת תזכיר אוכל אהוב מילדותה. אלוהים ישמור אילו דברים נאמרו שם. רביולי מקופסת שימורים, macaroni and cheese כמובן, ועוד. והיום בערך כולן עברו לאורגני, מלא, צמחוני וכו'. ומה שמוזר הוא שאני לא אורגנית ולא צמחונית (דווקא כן קצת מלאה כרגע

), אבל נראה לי שאולי בגלל שגדלתי בארץ עם הרבה שמש וירקות ואמא שמבשלת בריא ולא על אוכל מאבקות וקופסאות, אני לא מרגישה צורך לעשות יותר מידי שינויים קיצוניים. ודיברו שם על כל מיני טריקים של לבשל אוכל שילדים אוהבים, אבל להחביא בתוכו כל מיני דברים בריאים. כל התפיסה של להחביא היתה מאד תמוהה בעיני... נניח, להכין עוגיות שוקולד צ'יפס עם קמח מלא או אבקת פשתן או לא יודעת מה עוד זה אחלה (אם זה באמת יוצא טעים), אבל למה צריך להחביא את הרכיבים? כאילו הבריאות היא משהו שחייבים להכניס בדלת האחורית ובסתר.

מחר בלילה מגיעים אלינו אחותי ובעלה עם שלוש בנותיהם (משפחה של בנות כבר אמרתי?), להתנחל אצלנו בסלון לשלושה ימים. הסדר הראשון שאני מארחת בחיים, אבל נראה לי שאני יותר מידי עסוקה בהישרדות יומיומית בשביל לתת לפולניות להשתלט עליי, וטוב שכך.

ועוד משהו אחרון. מסתבר שגם בהריון הזה, כמו בקודמו, גדלו לי כפות הרגליים. בהריון עם שירה היייתי מודעת לזה במהלך ההריון (ועוד חשבתי שהרגל תחזור לגודלה המקורי אחרי הלידה. התמימות, התמימות. לקח לי כמה חודשים טובים לזרוק את כל הנעליים הישנות). הפעם לא שמתי לב לזה כי בקושי זזתי בסוף ההריון, אז גיליתי את זה רק אחרי הלידה. ובימים הראשונים חשבתי שהשתנתה הצורה של כף הרגל, עד שהבנתי שהנעל פשוט קטנה עליי. בקצב הזה, עד שאני אסיים ללדת את כל הבנות שלי יהיו לי כפות רגליים במידה 50....

דיברו שם על כל מיני טריקים של לבשל אוכל שילדים אוהבים, אבל להחביא בתוכו כל מיני דברים בריאים. כל התפיסה של להחביא היתה מאד תמוהה בעיני...
מסכימה איתך לגמרי. אולי יש משהו בגישה הזו כשמדובר בילדים סרבנים במיוחד או בעלי הרגלי אכילה בעייתיים במיוחד, אבל בכל מצב אחר הרבה יותר נכון להרגיל את הילדים מלכתחילה לאוכל בריא, עם התאמות לטעם ולהעדפות שלהם. לדוגמה, אנחנו אוכלים בכל ערב סלט ירקות. בניסוי ותעייה גילינו שהבנות (שלוש וחצי ושש) מעדיפות ירקות חתוכים, שמסודרים בצורה אסתטית על צלחת מרכזית צבעונית. מאחר שצלחת כזו הפכה למרכיב קבוע בכל ארוחה, הן התרגלו לאכול הרבה ירקות וגם מסכימות לטעום מדי פעם ירק חדש שנכנס לצלחת.

כבר יותר משבוע יש לי בכי שלא מצליח לצאת החוצה. אני מרגישה אותו בין הגרון לחזה, במיוחד בלילה. והוא לא יוצא.

את מוזמנת להתקשר אם בא לך.
@}

עוד לא בכיתי, אבל משהו התמוסס. המיקום של הקושי נהיה מדויק יותר ופחות מעורפל. כאילו עכשיו יותר ברור לי מול מה אני עומדת, במקום תחושת הנאחס האפורה שהיתה שם קודם.

בתקופה האחרונה שירה מבקשת להחליף תפקידים: "אמא, עכשיו את שירה ואני אמא". כשהיינו בשיא (אני מקווה

) של הסערות והמאבקים, המשפט שליווה את ההחלפה היה: "אמא, תתחילי לבכות", ואז אני הייתי מתחילה לבכות. והיא היתה מנחמת אותי - מחבקת, עוזרת לי להרגע. בכל כך הרבה רוך וחום. ודרך זה מתמודדת עם (חלק מ) הסערה והקושי שלה.
היום היא שוב ביקשה להתחלף, ולא ביקשה שאני אתחיל לבכות. אז נכנסתי לתפקיד שירה, וביקשתי ממנה לעשות כל מיני דברים שהיא (כשירה) אוהבת לעשות. היא ניגשה לכמה בגדים שלה שהיו מקופלים מהכביסה, וביקשתי שנסדר אותם במגירות, והיא ענתה לי "בשמחה", בטון עליז.
וזה לא מובן מאליו בשבילי. כי לי חסרה מאד החוויה של להרגיש שעושים משהו שביקשתי או שאני אוהבת בשמחה, רק בגלל שביקשתי או שאני אוהבת. זאת סוג של מתנה בשבילי, המשחק הזה של החלפת התפקידים. הוא מזכיר לי שמה שאנחנו עושים הוא נכון בעיני, שאני מאמינה בדרך. שהאמפתיה והחום וההכלה שהיא מבטאת כדמות אמהית במשחק הם בעצם שיקוף של החוויה שלה.
כותבת ומוחקת, כאילו ברור לי שהנקודה ברורה ועדיין אני לא מצליחה לכתוב אותה באופן מדויק. במהלך המשחק אני נהנית מהמשחק, זה מאד מבדר את שתינו. והמעברים בין התפקידים הם דקים וכל הזמן שתינו נוזלות לתפקיד המקורי שלנו. אבל אז פתאום מבליחה איזו תגובה אמהית שלה בתוך המשחק, ולשבריר של רגע אני בחוויה של ילדה שזאת התגובה שהיא מקבלת מאמא שלה. ושניה אחר כך אני חוזרת להיות הבוגרת, וקולטת שזאת הבת שלי, והתגובה הזאת היא שיקוף של האמא שאני בשבילה, ושאני מצליחה להיות בשבילה באמת מה שתמיד האמנתי שאמא צריכה ויכולה להיות. וזה ממלא את הלב.

והיום, עוד מתנה קטנה, גיליתי את הדף על תפישות שבי. היו שם כמה משפטים מאד מחזקים עבורי, שמאד הייתי צריכה לקרוא דווקא היום.
תודה על המתנות (ליקום).
ותודה על התמיכה ועל הדאגה, כאן ובמייל.....

בכל רגע נתון אני יכולה להיות רק במקום אחד, לפחות פיסית. אם במהלך הרגע הזה אני מודאגת לגבי כל המקומות שבהם אני לא נמצאת, או לגבי מה יקרה ברגע הבא או בזה שאחריו - מי תכף תתעורר ותצטרך אותי, אילו דברים בבית צריך לעשות - אז אני מפספסת את הרגע ולא נוכחת בו. הכי הרבה שאני יכולה לעשות בכל רגע זה להרפות מכל השאר ולהיות נוכחת במלואי בכאן ובעכשיו. זה הפוקוס שלי להיום.

מאיה מתעוררת בבוקר. אני רואה/מרגישה עליה שהיא גם רוצה לינוק וגם צריכה לעשות פיפי וקקי. אני יודעת שהיא לא מאד רעבה כי היא ינקה הרבה לפני שעה, אבל רואה שבא לה לינוק. מתלבטת מה לעשות. חצי מנסה להציע לה ציצי, רואה שהיא לא ממש מתחברת (תרתי משמע...), מפשיטה אותה ומחזיקה מעל הקערה. זה לא מאד מוצא חן בעיניה, היא קצת צועקת עליי. אבל אז משחררת פיפי ענק וקקי, ואחר כך יונקת את נשנוש הפינוק שלה. אני מבסוטה מעצמי.
זמן מה אחר כך, אחרי שהיא שכבה חשופה וגרגרה והסתובבה מהגב לצד ושלחה ידיים לכל מיני מקומות (לא זכרתי שזה מגיע כל כך מוקדם, היא ממש מגלה את הידיים שלה), חיתלתי אותה. נשכבתי אחורה וחשבתי קצת מחשבות, ופתאום אני שומעת שהיא עושה קקי בחיתול. מייד ניסיתי להציע לה להמשיך בקערה, אבל כמובן שלא היה כלום. מסתכלת עליי כאילו היא לא ממש מבינה מה אני רוצה ממנה.
ועוד כמה דקות אחר כך, היא שוב ערומה, ופתאום צועקת מן צעקת "אה" כזאת. בימים האחרונים גיליתי שהצעקה הזאת קשורה לפיפי, לפעמים זה לפני ולפעמים אחרי. הרבה פעמים כשהאיש מסתובב איתה על הידיים (הוא לא בענייני פשפושים) אני שומעת ממקום אחר בבית את הצעקה הזאת שלה ואומרת לו לבדוק אם היא רטובה, ובאמת זה מה שמציק לה. בקיצור, היא אמרה את ה"אה" הזה, אמרתי לה חכי רגע, תוך שנייה שמתי שוב מעל הקערה והשתחרר פיפי ענק. סיפוק מתוק במיוחד.

שתי תובנות על עניין הקשב:
עכשיו כשיותר חם ואני יותר מאפשרת לה להיות עם חלק תחתון חשוף, כשהיא ערה וסבבה לה לשכב ולהתבונן, אני מתחילה לגלות את הפער בין קשב בלי חיתול לקשב עם חיתול. גם כשהיא מחותלת מתקיימת התקשורת ואני תופסת לא מעט, אבל באלה שאני מפספסת יש לי פחות מושג מה קרה בשניות שקדמו לפספוס. אני תמיד קולטת את זה בטווח של דקות ספורות אחרי ומחליפה או מציעה להמשיך, אבל אני לא יודעת בדיוק באיזו שנייה היא עשתה ואילו סימנים ליוו את זה. וככה אולי אני מפספסת סט של סימנים עדינים או דקים יותר.
כשאכן מתפספס פיפי, הוא משתחרר אחר כך בהפסקות, בצורה שמעצבנת אותה אני חושבת. אם אני תופסת אותו בזמן והוא משתחרר בבת אחת אז היא מאד רגועה אחר כך, אבל אם כבר יצא קצת בחיתול, אז גם אם אחר כך אני ממשיכה כל הזמן להציע וברור לי שעוד יש לה, זה משתחרר קצת קצת והיא פחות רגועה.
<או שאולי יש כל מיני סוגים ומצבים ואני סתם, כהרגלי, מתעקשת לבנות תיאוריה מפורטת>

בעקבות הקריאה מעוררת ההשראה בבלוג של אמא בלמידה מתמדת, אני רוצה לעשות כאן ניסוי מחשבתי בכתב, ואשמח לתגובות ותובנות.
אני רוצה לתאר סיטואציה אחת מסוימת שקרתה הבוקר, בלי הנחות מוקדמות והסברים, ולנסות להבין מה הייתי יכולה אולי לעשות אחרת.
קמנו בבוקר, עוד היינו כולנו במיטה. החזקתי את מאיה מעל לגיגית לפשפוש בוקר, ושירה רצתה לשחק לי בשיער. זה משחק שהיא אוהבת בזמן האחרון, להתאמן על השיער שלי באיך לעשות קוקו. בימים האחרונים היא מכאיבה לי כשהיא עושה את זה ויש בינינו סוג של משא ומתן על איך אפשר שגם היא תשחק אבל שלי לא יכאב. בקיצור, היא התחילה לשחק לי בשיער וביקשתי ממנה לא לעשות את זה בזמן שאני מפשפשת את מאיה. הרגשתי שאני לא מספיק יציבה בתנוחה הזאת כשהיא נשענת עליי מאחור, וגם לא התאים לי שהיא תכאיב לי תוך כדי. אמרתי לה את זה פעם או פעמיים והיא המשיכה בשלה, ואז גלשתי לסוג של "איום" - אם לא תפסיקי עכשיו אני לא אתן לך יותר לעשות לי קוקו. היא ענתה בתשובה הקבועה שלה לסוג כזה של משפט: "לעשות לך קוקו". בקיצור, גם זה לא ממש עזר. בסופו של דבר מה שקרה הוא שסיימתי לפשפש את מאיה, הרחקתי את שירה פיסית ובעדינות מהשיער שלי, ופשוט קמתי מהמיטה והלכתי לשטוף את מאיה בכיור. לשירה זה לא מאד הפריע, כאילו הקימה שלי היתה מן החלפת פאזה בשבילה והיא עברה לדבר הבא. ורגע אחר כך שוב היה סוג של עימות....
אני לא מרגישה שהאיום הזה היה אלים, פשוט שהוא היה קצת מיותר ולא אפקטיבי. הרי ברור שאם היא תבקש אני אאפשר לה לשחק שוב, בסיטואציה שבה זה יתאפשר. וברור שמה שבאמת עשה את השינוי היה המעבר הפיסי - שקמתי. אבל מה אפשר לעשות בתוך הרגעים האלה, שאני לא יכולה לזוז פיסית כי אני מניקה/מפשפשת וכו', והיא רוצה או מנסה לעשות משהו שלא נעים לא או עלול לפגוע במאיה?

ברור לי שיש פה קושי עם תשומת לב עכשיו, שזה קשה לה שאני מקדישה תשומת לב למאיה ושייקח לכולנו זמן להתרגל לזה. אתמול ביליתי איתם אחה"צ לבד ולא היה פשוט בכלל, ואחר כך עבר עלינו ערב קשה. אבל הרבה פעמים הבוקר נפתח ברצף של קשיים, גם אם היא ישנה טוב בלילה. לפעמים נדמה לי שהיא פותחת את העיניים שמחה ואז נזכרת שגם מאיה שם ונהיה לה יותר קשה.

הי אמא ללי,
אני קוראת אותך ונזכרת בחודשים הראשונים אחרי הלידה השנייה שבהם עשיתי הכל כדי לא להישאר אפילו שעה אחת לבד עם שתי הילדות (הפרש של שנתיים ורבע). זו באמת תקופה קשה ואינטנסיבית, אבל אחרי כמה חודשים דברים נרגעים ונכנסים לשיווי משקל חדש, אחר, ומשלב מסוים נדמה לי שלגדל שתיים אפילו קל יותר מלגדל ילדה אחת.

אני זוכרת שהתינוקת ינקה לפרקי זמן מאוד ארוכים והיה צריך למצוא פתרונות יצירתיים עבור הבכורה. כשזה היה קורה באוטו, למדתי להזמין את הבכורה לעבור למושב הנהג ולשחק בנהגת. זה היה משחק מאוד אטרקטיבי מבחינתה, לשחק בכל הכפתורים והידיות. היא יכלה לשחק בזה חצי שעה ברציפות.
עוד דבר שהייתי עושה בזמן שלא הייתי פנויה אליה: לשלוח אותה לשליחויות קטנות ברחבי הבית, שתביא לנו את המשחק שעוד מעט נשחק בו יחד ותכין אותו לשימוש (נגיד, תוציא את הקלפים מהקופסה ותפזר אותם עם הפנים למטה).
אני מודה שהיו לי גם רשתות בטחון לעיתות מצוקה - קלטות DVD שהיא אהבה, כמו סדרת "פרפר נחמד" - והשתמשתי בהן לא מעט. הורות היא אמנות האפשרי.

אגב, הקטנה שלי נורא אוהבת לשחק לי בשיער מאז שהייתה בת שנתיים וחצי בערך. היא מברישה לי את השיער במשך שעות, במברשת שיער קטנה יחסית. זה לא מציק ואפילו נעים. לעומת זאת, קוקו אני מרשה רק לעתים רחוקות, כי זה באמת מכאיב לי. אולי שווה לנסות כי זה יכול להיות עיסוק טוב לזמני הנקה לפחות, ואפשר להבריש את השיער מכיוונים שונים ולאו דווקא מכיוון הגב.

בלוג מקסים ואת נשמעת מקסימה @}

נוסעת, היום בזכותך כל היום ניסיתי להציע לה לסרק אותי במקום למרוט לי את השיער לקוקו D-: (נשאר ברמת ההצעה, היא עדיין משכה לי את השיער כל היום)
<העברתי המון שעות איתן לבד היום. ניסינו להשיג בייביסיטר שתבוא להיות איתי ולא הצלחנו. שרדתי וזה לא מעט>

מחשבה קצרה על הבכי של שירה. היום הבנתי שאני רגילה לפרש אותו כתלונה כלפיי. אולי בגלל שהיא יודעת להתנסח כל כך טוב במילים, אולי בגלל שיש עכשיו הרבה קנאה וקושי ובאופן כללי אני מאד מותשת ועובדת כל כך קשה, אולי בגלל שאני משקיעה המון אנרגיות בניסיונות להקל עליה את המעברים ולהבין מה קורה. אבל בכל אופן, כל אלה הן סיבות שלי. וכשהיא בוכה, גם אם זה אחרי שעה קסומה שבילינו נהדר, זה לא בשביל להגיד לי שאני אמא רעה או שהמאמצים שלי לא שווים כלום. זה בשביל לבטא את עצמה, בדרך שמסתבר שהיא עדיין מאד משמעותית בגילה. (דיסקליימר: זה לא שאני חושבת שבגיל הזה כבר לא בוכים או שאני "מצפה" ממנה, עם או בלי מרכאות, לא לבכות. אבל זה קורה כל כך הרבה לאחרונה ובכל כך הרבה מצבים, כולל לבכות בכוונה עם מראה ביד כדי לראות איך זה נראה, לבקש ממני לגרום לה לבכות, לבכות ואז לחפש כל מיני אובייקטים ש"עוזרים לה להירגע" כדבריה, וכו'. אפילו ברמה הפיסית של לשמוע את הבכי כל הזמן זאת התמודדות לא פשוטה בשבילי).
בקיצור, תזכורת לעצמי. כשהיא בוכה זה לא נגדי. ומותר לי שלא יהיה לי נעים לשמוע בכי כל היום. זה לא הופך אותי, או אותה, למשהו לא בסדר.

קצת כמו אוגר על הגלגל הזה שיש להם בכלובים (איזה דימוי לא באופני, אני יודעת). רצה ורצה ורצה, הצרכים שלי לפעמים אפילו לא על הסולם, עזבו תחתית.
זה כמו אימון זן מתמשך וקורע.

כל כך הרבה מילים מתרוצצות לי בראש בימים האחרונים, ואני לא מצליחה לכתוב כלום.
לפעמים באמצע הלילה אני שוכבת ערה ומתנסחים לי משפטים יפים להפליא. ואז בבוקר הם לא קיימים יותר.

מחשבה אחת על מאיה שמסתובבת לי בראש כבר כמה זמן, שהיא קצת הזויה אבל מאד ברורה לי. כמו שיש תינוקות שנולדים לפני הזמן ואז בוחנים את כל ההתפתחות שלהם תוך התייחסות לזה שבעצם הם היו אמורים לבלות יותר זמן ברחם, עליה ברור לי שהיא נולדה "אחרי" הזמן שלה. כלומר שהיא היתה בשלה לצאת לפני שהיא יצאה, ולכן היא כל הזמן קצת יותר מבושלת מהגיל האמיתי שלה. אולי היא חיכתה לי, שאני אהיה מוכנה ללדת אותה. מי יודע. בכל מקרה, היא מדהימה.

דברים שאני קוראת פה בימים האחרונים עושים לי לא טוב. שולחים אותי שוב לבקר במחוזות של מחשבות מעגליות שרק גוזלות ממני אנרגיות ולא עוזרות בשום דבר. טוב שאני רואה את זה עכשיו, כדי לדעת לשים לב.
היום הסתיים כאן ביקור של קרובת משפחה. מדהים איך כשחיים בחו"ל, כל ביקור הוא ממש כניסה אינטימית לתוך החיים והשגרה שלנו. ולרוב זה (הרבה) יותר מידי בשבילי.
אבל עכשיו שוב שקט. שוב להתאסף בחזרה אל תוך עצמינו, לאיזון המדויק. נדמה לי ששמתחיל להירקם איזון חדש במשפחה שלנו. עדיין לא קל לשירה ועדיין יש הרבה כעסים וקשיים, אבל נדמה לי שקצת פחות. וכבר פחות מפחיד אותי להישאר פה ושם עם שתיהן בעצמי. החיפוש אחר הבייביסיטר עוד נמשך, זה ממש לוקח הרבה זמן. ואני כבר קצת יותר מסוגלת להאמין שזה הולך ומשתפר. מאיה כזאת חייכנית ומתוקה, ואני טיפ טיפונת מסוגלת לדמיין כמה זה יהיה כיף לשירה כשהיא תתחיל להגיב אליה וכשהיא תראה שמאיה מתעניינת בה ורוצה אותה.

מי אמר שאין קשר בין איך שתינוקות מתנהגים בבטן לבין איך שהם אחר כך מבחינה תנועתית? זאת נראה לי ממש מופרך. הרי זה אותו אדם. מאיה היתה מאד פעילה בבטן, וזה ממשיך גם עכשיו, היא כבר מתהפכת מהבטן לגב בצורה מכוונת, ומסתובבת כמו מחוג גם כשהיא שוכבת על הגב וגם על הבטן. פלא שעם כל הבעיטות והתנועות האלה אני לא מצליחה לתפוס את אלה שמסמנות פיפי?

כששירה היתה תינוקת קטנטנה, היה מלחיץ אותי להניק במקומות ציבוריים. אז הייתי עסוקה בלחשב אם היא תצטרך לינוק או לא ביציאה הזאת והייתי במתח מזה. אחר כך כבר התחלתי לשלוף חופשי. עם מאיה לא אכפת לי בכלל ההנקה (ואני אפילו דיסקרטית עם כל מיני חולצות הנקה שקיבלתי וטריקים של חולצה מעל חולצה וכאלה, לא הייתי מאמינה על עצמי. השילוב של זרקנות ואקסהיביציוניזם בדרך כלל מנצח את הדיסקרטיות). אבל אני עכשיו בלחץ מהפשפושים. היא תסמן, היא לא תסמן? אני אצליח להבין? נצליח להתפשפש במקומות חדשים? שלשום ביום של הסתובבות היה לנו פשפוש אחד בספרייה הציבורית ועוד אחד על הדשא בגן שעשועים, ובין לבין עוד שניים בחיתולים. אבל זה מעסיק אותי ושוב מכניס אותי למתח, והרבה מהאנרגיות שלי הולכות על זה. בעוד שבבית ממש לא אכפת לי, וככל שפחות אכפת לי ככה התקשורת משתפרת. אני ממש לומדת להפסיק להתייחס אל פיפי בחיתול כאל כישלון (היא תקום יבשה בבוקר? היא תעשה לפני שאני אספיק לקחת אותה?), ומתחילה לראות את המשמעות של זה בטווח הארוך יותר. זה נותן לה אופציה להישאר בקשר ולדעת שיש עוד דרך לעשות, וככל שהיא תגדל ותבין יותר היא תוכל לסמן בצורה יותר ברורה, ואני אוכל להיענות.
וגיליתי משהו מעניין בקשר לזה. דווקא כשהיא אצל האיש, שלא מפשפש אותה, הרבה יותר קל לי לשמוע ולהבין את הסימנים שלה. לא תמיד אני יכולה לגשת, אבל לפעמים אני אומרת לו שיש לה פיפי והוא פשוט פותח לה את החיתול כדי שהיא לא תעשה על עצמה, והבכי כשהיא רטובה ברור לי לגמרי, זאת מין צעקה ששונה מקולות אחרים שלה. אולי היא קוראת לי יותר חזק כי אני רחוקה ממנה?
באופן מובהק, היא הכי רגועה כשהיא עליי. אין שאלה בכלל.

קראתי לאחרונה חלק מהדף המדהים של חינוך ללא כפייה. חידד לי הרבה רעיונות ומחשבות ותחושות שאני בכל מקרה מאד עסוקה בהם. זה מחזק אותי ברגעים קשים, ועוזר לי לפתוח אפיקים חדשים של דיאלוג עם שירה ולהבין את המשמעות העמוקה יותר שעומדת מאחורי הדרך שבה אנחנו מגדלים אותה. כלומר, היא היתה ברורה לי גם קודם, אבל עכשיו היא מנוסחת יותר טוב.
היום בבוקר היינו קצת בלחץ של זמן, והתבוננתי על שירה. ועל איך לכל דבר יש את הקצב שלו - קודם צריך להוציא את כל הצימוקים מהגרנולה, ואחר כך את כל השקדים, ורק אז אפשר, אולי, להתחיל לאכול אותה. וכל פעולה של בוקר היא מין ריקוד קטן, לפעמים היא רוצה לאכול לבד ולפעמים שיאכילו אותה, ועוד ועוד. והרגשתי איך אני לחוצה מזה שלוקח לה זמן, שזה מכניס אותי לאי שקט ולחוסר סבלנות. וחשבתי, שאם הייתי רוצה "לגרום" לה לעשות את הדברים בקצב שמתאים לי ולא לה, הייתי צריכה להפעיל המון כוח, מכל מיני סוגים. ולגרום לה להמון מצוקה. ועדיין לא הכל היה נעשה, כי אי אפשר להכריח ילד לאכול או לעשות פיפי, למשל.
למה בכלל חשבתי את זה? כי אני מאולפת. האמ-אמא של המאולפת, אני חושבת שהתחילו לאלף אותי ביום שבו נולדתי פחות או יותר. ואני מניחה שבאמת הייתי ילדה מאד "נוחה" (כמה אני שונאת את הביטוי הזה. כמה שהוא מתאים לאיך שגדלתי), ואני יודעת שגדלתי עם להט אינסופי לרצות ולמצוא חן ולהיות בסדר (אבל אני לא יודעת הרבה יותר מזה, כי אין לי כמעט זכרונות מהילדות. שנים שלמות מחוקות לי. אני לא יודעת מי הייתי, מה חשבתי, איך דברים נראו או הריחו או הרגישו. יש רק מין חוויית קיום מעורפלת ומתמשכת, עמימות פנימית בלתי נסבלת). וכמה משאבים אני משקיעה עכשיו כדי להשתחרר לאט לאט מכל הכבלים האלה, המוחשיים והמחשבתיים. ולצאת לחופשי, להבין מי אני בכלל כשאני לא מנסה לרצות או לעשות את הדברים שנראים טוב. כי לא לימדו אותי לשאול את השאלות האלה.

שליחה על ידי חוחית* » 08 מאי 2008, 01:41

אוהבת איך שאת כותבת, קוראת אותך בקביעות

רוצה לחשוף אבל לא רוצה שיפריעו לי בדרך. רוצה לגעת באנשים, אבל הכל עדיין צריך להיות מאד מדויק כי יש עוד הרבה מקומות פגיעים. שעוד אין לי מספיק בטחון בהם כדי לדעת שהם עמידים לכל סוג של התערבות.

עייפה. לפעמים כשאני עייפה אני מתחילה נורא בקלות להרגיש מסכנה, וכועסת. מסתכלת סביב ומרגישה שהבלגן מתקיף אותי, יודעת שיש עוד הרבה זמן עד שמישהו כאן ילך לישון, ותוקף אותי מן ייאוש כזה. שלעולם לא יהיה לי ערב לעצמי או זמן שקט עם האיש, ששירה לעולם לא תירדם, שאני לנצח אהיה עייפה. ואז אני מתחילה להתמרמר... היום אני פשוט מנסה לשים לב לתחושות שיש בגוף כשאני עייפה. ולזכור שאני ישנה מצוין בלילה. ושיש כל מיני שדים שתוקפים אותי כשיורד החושך אבל בבוקר אני תמיד אופטימית ומלאת אנרגיות. מי אמר שאין נזקים לשיטת חמש הדקות?