אמהות שואלות אמהות

אני רואה איך זה בדיוק שם אותי במקום הזה של מונעת ממנו את מה שהוא רוצה, אבל אין לי פיתרון אחר.
בדיוק המקום שבו גם אני נמצאת.

באמת? בסביבה שלי יש כל מיני. לאו דוקא שמנות, פשוט נשים אמיתיות שהן לא דקיקות.
התכוונתי לייצוגים בתקשורת. הנשים שרואים על שלטי החוצות, בפרסומות, בטלוויזיה, בעיתון, בסרטונים, בתמונות, בפסלים, אפילו בספרים.
<אישה במסע>

אני אמורה לקנות לה את הדברים האלה?
לדעתי לא.
מה שאני עושה זה תמיד תמיד לדבר ב"כן". נניח שיצאנו החוצה ועולה בקשה כזו. אני אומר - אנחנו אוכלים היום בבית. נניח שעולה בקשה לממתק, סביר שאומר - זה לא מתאים לתוכניות האוכל שלנו היום כי זה סותם את התאבון.
הילדים לומדים עם הזמן שכל העסק הזה של קניות מחוץ לבית של שטויות זה פשוט לא דבר שאנחנו עושים. זה לא משהו שהמשפחה שלנו עושה ובטח לא משהו שאני עושה.
ואני לא מסבירה את זה דרך מושגים כמו "רעל" "השמנה" "לא בריא". אני פשוט מסבירה שזה לא חלק מהתפריט שלנו ושאנחנו אוכלים אוכל אחר שנראה לי יותר מתאים ומזין.
מותר להיות מתוסכלים. לא מתים מזה.
אבל אם המצב הוא כזה שאתם רגילים כבר לקנות לא מעט, אז ההפחתה לא יכולה להיות חדה מדי או נוקשה מאוד. זה יהיה תהליך יותר ארוך שבו תתחילי יותר פעמים להגיד - הכנתי אוכל ונאכל היום בבית.
לגבי זה שלחברה קונים או לחברה יש - זה כבר סיפור אחר ובכלל לא בלקסיקון שלי להתייחס למה שיש לאחרים. פשוט לא מתקיים על זה דיון בכלל אם זה עולה כנימוק והילדים למדו עם הזמן לא להציף את זה כנימוק רלבנטי לשום דבר שהם רוצים כי הם למדו שזה לא משכנע. ובאמת... למה שישכנע?

טלי, הניסיון הפרטי שלי ובסביבתי הוא שבקשות לממתקים עולות רק אם הילד לומד שיש סיכוי לא מבוטל שהבקשה תתקבל. אם הבקשות לא מתקבלות בהסברים לא מבאסים אז הבקשות פשוט נעלמות.
אני רואה את זה היטב...
אם הלכנו לסופר ובתי ביקשה חטיף וקניתי, היא תבקש עכשיו בכל פעם שנלך. אם אני אסובב אותה הלאה מזה היא תספקי לבקש. אם פעם אחת אסכים, שוב אחווה איזה חמש או שש פעמים של בקשות.
מה שמתרגלים שנענה, או שנענה תחת לחץ, ממשיך להתקיים שוב ושוב.

מצטרפת לשאלות לגבי הג'אנק. היום אני פשוט מנסה למזער - שיהיו בבית דברים מתוקים "טובים", ולהציע אותם במקום האיכס שבמכולת, ולהסביר למה זה איכס ולא אוכל אבל לא לחפור, ואם כל החבורה מהגן קונה ארטיק בדרך לגן שעשועים - אז גם לו מותר. אבל הקרב רק נהיה קשה יותר עם הזמן, כך נדמה לי...

מה שלי קשה זה הכיבוד שאחרים מציעים
אצל סבתא ובכלל

לדוגמא הילדה הולכת לקבלת שבת וחוזרת עם 2 ממתקים: אני מכבדת באדיבות באחד את המלווה שלה אבל אחד כבר בפה שלה ואני לא רוצה לקחת לה בכוח
מישהו אחר אוכל והיא מבקשת: לאפשר? להתנגד? לא יודעת איך להגיב...

קרן אותו הדבר אצלנו, הסבתות והבית כנסת..
אני אף פעם לא מוציאה לו מהפה וכשילדים אחרים בסביבתו אוכלים והוא מבקש אני מאשרת.

אני כן מאוד מאוד מתעקשת ונלחמת שכשהוא מגיע לבד יביאו לו פירות או במקרה הכי נורא במבה או עוגיה (-:

אני מקווה שהגוף שלו שאוכל בריא ב"ה בדרך כלל יודע להתמודד עם הזבל שנכנס פעם ב..
אני ממש נגד להוציא מהפה או לאסור כשהילדים מסביב, הבני דודים כן אוכלים.

דברים מתוקים "טובים", ולהציע אותם במקום האיכס שבמכולת, ולהסביר למה זה איכס ולא אוכל
עצה ידידותית, כמה שפחות דיכוטומיות ככה עדיף. דיכוטומיות של אוכל יוצרות בתוכנו דיכוטומיות דומות. אנחנו נהיים טובים אם אכלנו משהו טוב ואיכסה אם אכלנו משהו איכסה.
במקום זה, שווה להציע חשיבה על רצף של הזנה. זה ממש מזין אותי היטב, זה פחות, זה לא מזין אותי בכלל. ולצד זה לכבד את חוש הטעם. למשל - זה לא מזין אותי בכלל אבל זה טעים לי.
להשאיר את זה אישי ולא לכפות את התיאוריות שלנו על החוויה הפיזית שלהם ובעיקר לא בצורה של שחור ולבן, נכון ולא נכון, טוב ורע. מקור לצרות צרורות בהמשך ולמאבקים.

לגבי כיבוד - לדעתי, פשוט לשחרר. מה שהילד הסכים לקבל כשאת לא נמצאת זה שלו. לא לוקחים. אפשר לבקש שלא יתנו לו, אם זה במסגרת האפשרות שלך (למשל, בדיון עם הסבתא לא בנוכחות הילדה), אבל אם הוא קיבל ולקח זה שלו. לא נוגעים לו.
אם היא מבקשת כאשר מישהו אחר אוכל אז זה לשיקולך. החלק החשוב הוא לא אם את אוסרת או מתירה אלא איך נראה הדיון סביב האיסור או ההתרה. כדאי ללמוד לנהל את הדיונים האלה בחוכמה, בפתיחות. וגם... לאפשר לעצמך לכפות. את זו שקונה. את זו שמזינה. את אחראית. עצם הבקשה וזה שיש לך כסף בכיס לא אומר שאת נדרשת לבצע.
המטרה היא ללמוד לסרב היטב, כשאת רוצה לסרב. וזה נכון להורות בכלל ולא רק לממתקים. זה שעולה בקשה למשהו לא אומר שאת באמת נדרשת להסכים או אפילו לעסוק בזה.
זה רק אומר שעלתה בקשה. אפשר לדבר עליה, גם אם התכוונת לסרב ותסרבי, ומותר גם לא לדבר על זה בכלל אם את צופה שיחה מתישה שאין לך כוח אליה.

שליחה על ידי טלי_ב* » 20 מרץ 2018, 16:27

נניח שיצאנו החוצה ועולה בקשה כזו. אני אומר - אנחנו אוכלים היום בבית. נניח שעולה בקשה לממתק, סביר שאומר - זה לא מתאים לתוכניות האוכל שלנו היום כי זה סותם את התאבון.
והילדים שלך מסתפקים בתשובה הזו? אין מצב שזה יקרה פה, אם כי אני מתכוונת לנסות ולראות מה קורה אם באופן עקבי אשנה את הניסוח לחיובי.

אבל אם המצב הוא כזה שאתם רגילים כבר לקנות לא מעט, אז ההפחתה לא יכולה להיות חדה מדי או נוקשה מאוד. זה יהיה תהליך יותר ארוך שבו תתחילי יותר פעמים להגיד - הכנתי אוכל ונאכל היום בבית.
זה לא בדיוק שאנחנו קונים לא מעט, אבל גם לא שזה משהו שלא עושים אצלנו. קונים מדי פעם. זה גם מה שאני רוצה, לא מתחשק לי שתהיה תחושה של מחוץ לתחום לגמרי. אבל זה יוצא בדיוק כמו שתיארת - על כך פעם אחת שאני מסכימה, עולות עוד חמש-שש (עשרה) בקשות.
לגבי אוכל פחות יש בעיה (כלומר, לא קורה כמעט אף פעם שהוא מבקש להחליף ממש ארוחה בג'אנק) זה יותר לגבי ממתקים.

_המטרה היא ללמוד לסרב היטב, כשאת רוצה לסרב. וזה נכון להורות בכלל ולא רק לממתקים. זה שעולה בקשה למשהו לא אומר שאת באמת נדרשת להסכים או אפילו לעסוק בזה.
זה רק אומר שעלתה בקשה. אפשר לדבר עליה, גם אם התכוונת לסרב ותסרבי, ומותר גם לא לדבר על זה בכלל אם את צופה שיחה מתישה שאין לך כוח אליה._
זה אמור להיות ככה באמת, רק שסביב נושאים אחרים בהורות זה כן הולך לי וסביב ממתקים לא.

אני מתחילה לחשוד שאין לי מספיק בהירות בעניין הזה מול עצמי והעמימות יוצרת את הבקשות הבלתי פוסקות (וגם הסביבה כמובן... אני מאמינה שזה באמת קשה לו להימנע כשכולם מסביב אוכלים). כלומר, אני לא רוצה שיאכל הרבה ממתקים אבל גם לא שזה יהיה אסור ואף-פעם-לא. והכמות המדויקת שאני כן סדר איתה היא לא משהו שאני יודעת להסביר או להגדיר וזה כנראה בלתי צפוי מבחינתו.

והילדים שלך מסתפקים בתשובה הזו?
איזו ברירה יש להם, תגידי? אני אמא שלהם ואני לא אקנה אם אמרתי לא וזה מה שיש. מה הם כבר יכולים לעשות? הילדים שלי לא חוטפים טנטרום ולא צורחים ולא בוכים בשביל דברים כאלה. זה קרה לי פעם אחת בחיי ופשוט יצאתי מהחנות והשארתי שם ילד על הרצפה. זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה שזה קרה.
מה הכוונה שלך ב"לא מסתפקים"? מה כבר ילד יכול לעשות חוץ מאשר לנסות לשגע אותי כשהוא לא מסתפק בתשובה שלי?
אם אני מתקרבת לקצה שלי, אני מפסיקה את השיחה ובזאת סיימתי.

אצלנו לא קונים ממתקים בכלל לצריכה באותו זמן וגם לא קונים ממתקים סתמיים כמו סוכריות או מסטיקים או שוקולדים קטנים וזבליים. אני יכולה לקנות להם ואיתם גלידה או שוקולד או חטיף, לרוב באיכות גבוהה, אבל זה לא יהיה משהו שעכשיו מכרסמים סתם ככה. זה יהיה קינוח, או משהו שאוכלים כאשר החברים יגיעו, או משהו בסגנון הזה. אין אצלנו מצב שקונים משהו כזה ויוצאים איתו מהחנות ואוכלים.
יש לי נקודה אחת שבה זה קורה עם בתי, בדרך לספרייה פעם בשבוע עם חטיף מסוים ששתינו אוהבות, וזה סוג של תקלה שאני צריכה לתקן.
ועוד תוצר בעייתי זה שכאשר יש לילדים שלי הזדמנות, נגיד כסף של חברים שמציעים להם, הם תמיד יקנו בזה את המיץ של הזבל. חבל, אבל למדתי לחיות עם זה שיש פה צורך לא מסופק שמחפש ערוצים אחרים שאני לא מעורבת בהם. זה לא קורה הרבה אבל קורה. אני עדיין מעדיפה את זה על מצב שבו אני זו שקונה את זה, למרות שאני חושבת שזה ממש לא לעניין, רק כי הם רוצים.
דעתי האישית היא שזה פתח לצרות ולכן לא נכנסתי לזה. לילד אין ממש סיכוי להבין מתי כן ומתי לא, ואם זה יהיה שרירותי סתם כי בא לי אז הוא יפעיל עלי לחץ ואין לי כוח לזה. אז פשוט לא. וכשזה כן, זה תחת תנאים ממש ברורים.
אני חושבת שאת לגמרי צודקת ושמה שכדאי לך לעשות זה להבין בינך לבינך מה מתאים לך כך שתוכלי לתקשר את זה היטב.

שליחה על ידי טלי_ב* » 20 מרץ 2018, 18:51

מה הכוונה שלך ב"לא מסתפקים"?
הכוונה שלי היא שממשיכים לנהל על זה שיחה. אף פעם לא היו אצלנו צרחות ובכי על בסיס קבוע והיום בכלל הוא כבר לא בגיל לזה.
אבל אם אני אגיד למשל - זה לא מתאים לתכניות כי זה סותם את התיאבון, אז הוא ישאל למה אי אפשר לשנות את התכניות או אם אפשר לאכול רק קצת ככה שזה לא יסתום את התיאבון או אם הוא יכול לקנות ולשמור ליום אחר או או או... לכל קושי אמיתי שאני מעלה יש לו פיתרון או שהוא חושב שיש לו פיתרון ואני מסבירה למה זה לא ממש פותר. העניין הוא שזה גם מתיש וגם כאמור אם הוא יורד ממש לשורש העניין אני באמת לא יודעת להסביר היטב את השיקולים שלי בכל מקרה ומקרה. ותמיד בסוף זה גם יגיע לזה שהממתק לא בריא, כי תכלס זה מה שזה בבסיס, הרי אם הוא היה מבקש שאקנה לו עגבניה, הייתי קונה.
חלק מהדיאלוג הזה הוא ניסיון אמיתי שלו להוציא את שנינו מרוצים וחלק סוג של חקירה נגדית מנוהלת היטב (-:

לגבי המתיש אני כמובן יכולה להוריד הנחתה כזו שפשוט לא וזהו ולא ממשיכים לדבר על זה, אבל זה מבאס אותי אם אני מוצאת את עצמי אומרת משהו כזה לעיתים קרובות, כי באופן כללי אני כן בעד הדיונים האלה כשהם נעשים בצורה קצת אחרת.

אין אצלנו מצב שקונים משהו כזה ויוצאים איתו מהחנות ואוכלים.
לרוב זה גם לא המצב אצלנו. אנחנו פשוט לא מסתובבים יותר מדי בחנויות. אבל אני כן רוצה מדי פעם לקנות גלידה/עוגיות/שוקולד הביתה, בלי שזה יגרור בקשות לעשות את זה כל יום ובלי בקשה לאכול עוד מזה פעם בשעה.

לא היה לי זמן לענות, ועד שנהיה לי זמן כבר צילי כתבה את הרוב במקומי

_הילדים לומדים עם הזמן שכל העסק הזה של קניות מחוץ לבית של שטויות זה פשוט לא דבר שאנחנו עושים. זה לא משהו שהמשפחה שלנו עושה ובטח לא משהו שאני עושה.
ואני לא מסבירה את זה דרך מושגים כמו "רעל" "השמנה" "לא בריא". אני פשוט מסבירה שזה לא חלק מהתפריט שלנו ושאנחנו אוכלים אוכל אחר שנראה לי יותר מתאים ומזין.
מותר להיות מתוסכלים. לא מתים מזה._
מאוד מסכימה. עם זה וכל השאר. ואני חושבת שחלק חשוב מזה הוא דוגמא אישית של ההורים שמאמינים שזה לא נורא ואיום. ככה אני גדלתי. אני חושבת שהיו אי דיוקים קטנים בהקשר הזה באיך שגידלו אותי, אבל הם היו קטנים והעיקר עבר.
יש קינוח אחד ביום. ככה זה. אם רוצים לקנות משהו, רושמים אותו ברשימת הקניות (שתלויה על המקרר). זה נכון לא רק למתוקים, אלא באופן כזה. אין כזה דבר לבקש משהו בחנות.
אני חושבת שבהקשר הזה כללים ברורים זה דבר טוב. ככה אין צורך כל הזמן לנהל וויכוחים ודיונים ומשא ומתן. אם הילדה היא כזו שמקבלת היטב חריגות מכללים, אז אפשר מידי פעם לחרוג (אם לא אז לא). וככה אין שאלות של "אפשר?", כי הכללים ידועים והתשובה ברורה מראש.

_כמה שפחות דיכוטומיות ככה עדיף. דיכוטומיות של אוכל יוצרות בתוכנו דיכוטומיות דומות. אנחנו נהיים טובים אם אכלנו משהו טוב ואיכסה אם אכלנו משהו איכסה.
במקום זה, שווה להציע חשיבה על רצף של הזנה. זה ממש מזין אותי היטב, זה פחות, זה לא מזין אותי בכלל. ולצד זה לכבד את חוש הטעם. למשל - זה לא מזין אותי בכלל אבל זה טעים לי.
להשאיר את זה אישי ולא לכפות את התיאוריות שלנו על החוויה הפיזית שלהם ובעיקר לא בצורה של שחור ולבן, נכון ולא נכון, טוב ורע. מקור לצרות צרורות בהמשך ולמאבקים._
אני כל כך כל כך מסכימה!

זה קרה לי פעם אחת בחיי ופשוט יצאתי מהחנות והשארתי שם ילד על הרצפה.
אני לא זוכרת שאמא שלי עשתה לי את זה, רק איימה. אבל עד גיל די מבוגר פחדתי שהיא באמת תשאיר אותי שם ולא תחזור ואם אני לא אספיק לרוץ אחריה אז זהו - אני נשארת בחנות ואין לי איך לחזור הביתה. זה לא היה מאוד רציאונלי, אבל גם האיום שלה לא היה רציאונלי. ולדעתי, זה היה מאוד לא בסדר.

אני לא אומרת שהבת שלך חוותה את זה ככה - אני די בטוחה שלא, כי סגנון ההורות שלך שונה מאוד מזה של אמא שלי. רק מסבירה למה לפי החוויה שלי זו פרקטיקה מאוד מפוקפקת, ואני בהקשר הזה נזהרת בצוננין.

הרי אם הוא היה מבקש שאקנה לו עגבניה, הייתי קונה
מבינה אותך. אני לא. אני מאמינה בזמני ארוחה מתוכננים אלא אם מישהו פתאום באמת רעב. וגם אם מבקשים ענבים או תפוח אני לא קונה. גם כי יש בבית, גם כי אני לא אוהבת מן נשנשת כזאת רק כי משהו תפס לנו את העין, וגם כי יש ארוחה בבית ואני רוצה שהיא תיאכל ולא תיזרק.

לגבי המתיש אני כמובן יכולה להוריד הנחתה כזו שפשוט לא וזהו ולא ממשיכים לדבר על זה, אבל זה מבאס אותי אם אני מוצאת את עצמי אומרת משהו כזה לעיתים קרובות
לא לעתים קרובות ולא הנחתה. רק כשצריך ונגמרת לי הסבלנות, וזו לא הנחתה בכלל. אני אומרת - מצטערת, סבלנותי תמה וזהו. מותר לאמא שתיגמר לה הסבלנות מדיון שהיא יודעת שהיא לא תשנה בו את דעתה ונוהל הרבה פעמים בעבר.
לא מגניב, אבל ממש הכרחי בעיניי. לפעמים נגמרת לי הסבלנות. מה עדיף? שאמשיך לנהל את הדיון כשממש נגמר לי ממנו?

תמיד בסוף זה גם יגיע לזה שהממתק לא בריא, כי תכלס זה מה שזה בבסיס.

**מבינה שזו דעתך, אבל זה לא מחוייב המציאות. את יכולה לאמץ לך דעה אחרת שבה זה לא הנימוק שנמצא בבסיס.
הנה לך דוגמה - פעם שאל אותי נער אחד מה יש לי נגד לחם. עניתי לו שאין לי כלום נגדו, רק שברוב המקרים אני יכולה למצוא לי משהו מזין יותר לאכול ומשביע באותה מידה אז זה מה שאני בוחרת.
אותו דבר עם ממתק. אם לא רעבים אז אין בכלל מה להתעסק עם זה. ואם רעבים, אפשר למצוא משהו טוב יותר להכניס לפה.
במילים אחרות - זה קודם אנחנו צריכות לצאת מהדיכוטומיות האלה בריא/לא בריא, ורק אחר לצפות מהילדים שלנו לדיון יותר פורה מזה...**

אני כן רוצה מדי פעם לקנות גלידה/עוגיות/שוקולד הביתה, בלי שזה יגרור בקשות לעשות את זה כל יום ובלי בקשה לאכול עוד מזה פעם בשעה.

זה תלוי רק בך, לדעתי. אם לא תאפשרי את הדיונים החוזרים הם לא יתרחשו. ומותר להגיד - זו התדירות שבה החלטתי שזה מספיק וזהו. אם את מזמינה דיון ומאפשרת אותו, אז למה שהילד לא ינהל אותו? ובעיקר בעיקר אם מדי פעם זה גם מוביל לשינוי דעתך ולקנייה של עוד ממה שהוא רוצה.

מסבירה למה לפי החוויה שלי זו פרקטיקה מאוד מפוקפקת
צודקת פעמיים. זו פרטיקה מפוקפקת, אבל הבן שלי לא חווה את זה ככה. למה? כי התחיל בחנות משהו לא נעים ושלגמרי לא עומד בקנה המידה של איך מנהלים אצלנו דיאלוג במשפחה. הייתי, בחיי, פשוט בשוק. בשוק מוחלט.
בני המתוק בן הארבע אז, עומד בחנות צעצועים וצורח שהוא רוצה צעצוע רק כי קנינו מתנה ליום הולדת של חבר.
נשמטה לי הלסת מעוצמת התגובה כי מעולם לא נתקלתי בהתנהגות כזו אצל מי מילדיי. עמדתי והסברתי בסבלנות שאני לא יכולה לנהל ככה שיחה, שזה לא מה שבאנו לעשות בחנות, ושאנחנו ניאלץ לצאת אם זה יימשך כי אני מובכת נורא.
זה לא הפסיק.
הודעתי לו שאני יוצאת מהחנות ומחכה לו בחוץ והלכתי.
לא היתה לו סיבה לחשוב שאני הולכת רחוק או נעלמת לו או מענישה אותו או משהו. הוא הבין בדיוק מה שהתכוונתי לשדר - שאני במבוכה ולא יכולה או רוצה לשאת את זה ולכן עוזבת את הסיטואציה ומחכה במקום שלא מעורר אותה יותר. זהו. נגמר.
בחיים לא אמרתי לילד שלי שאם הוא לא יבוא מתי שאני הולכת או רוצה או מבקשת אז אני איעלם לו. זה ממש נורא בעיניי.

טלי, הבאגים במערכת חירבשו לי את הלוק של התשובה. מקווה שתצליחי להתמצא

מתישהו צריך לפתוח דיון על הנימוק הזה שעושים משהו כי מישהו אחר עושה.
מצד אחד, הכי בסיסי, לכאורה.
מצד שני, זה שב ועולה בהרבה דיוני אוכל ואחרים.

איך הורים מגיעים למצב שבו זה בכלל מעניין אותם או רלבנטי להם מה ילד אחר עושה או מקבל?
כלומר, אני בעד לגמרי להקשיב לזה באופן כללי, כי אולי אנחנו פשוט טועים. אבל אם יש לי ביטחון שאני עושה משהו כמו שצריך, למה לעזאזל שיהיה לי אכפת אם הילד שלי מתבאס מזה שלילד אחר יש ולו אין? הרי לילד האחר אולי יש גם אבא שלא נמצא אף פעם בבית? או יש לו סבא וסבתא מבאסים? אולי הגננת מתנהגת אליו מגעיל?
כלומר, זה שהילד לי מתבאס ממשהו שיש למישהו אחר, רק כי יש לו... איך זה הופך להיות בכלל העסק שלי בתור אמא?
אם לא היה שם לפני רגע ילד עם גלידה אז זה בסדר לא לקנות גלידה, ואם פתאום יש ילד עם גלידה אז זה נוגע אלי איכשהו?
פייר? לא מבינה את הנימוק הזה...
מה שיש לאחרים זה כל כך שרירותי. למה אכפת לנו מזה?

הודעתי לו שאני יוצאת מהחנות ומחכה לו בחוץ
הו! זה החלק שלא רשמתי. לא רציתי להסיט את הדיון לנושא אחר כשאת אולי לא מעוניינת. שזה משנה מאוד, החלק של אני מחכה לך בחוץ (שאמא שלי לא אמרה, כי היא רמזה שהיא לא תחכה). אני לא יודעת אם זה מה שהופך את זה לשונה, או שזה מעיד לע משהו אחר, עמוק יותר, ששונה. אבל בעיניי זה עושה הבדל גדול.

איך הורים מגיעים למצב שבו זה בכלל מעניין אותם או רלבנטי להם מה ילד אחר עושה או מקבל?
כי בני אדם הם חיות חברתיות. כי לרובנו יצא להרגיש יוצאי דופן, או להרגיש לחץ חברתי, או להרגיש שלכולם יש ורק לי אין. זה לא "ילד", זה סביבה שרוב מוחלט מהסביבה חיי לפי נורמות אחרות. וזה קשה. לבני אדם, אובייקטיבית קשה להיות נונקונפורמיסטים. עכשיו, אני אישית לא ממש מוטשפעת מהסביבה. ואנשים שמושפעים מהסביבה עוד פחות ממני, מתחילים כבר לקבל תוויות ב-DSM (אולי מתישהו גם אני אקבל, בהתחשב בכמויות ההפרעות החדשות שממומצאות לנו חדשות לבקרים, באדיבות חברות התרופות והמשטור החברתי. אבל זה כבר עניין אחר).

זה טבעי. זה טבעי לא לרצות להיות חריג. זה טבעי לרצות להשתלב בסביבה. זה להרגיש מקופח אם אוסרים עליך משהו שלכולם מרשים. וזה טבעי שלהורים יהיה אכפת לא לשים את הילד שלהם במצב כזה.

מוזר לי שאת שואלת "למה אכפת" על משהו שמחווט אבולוציאונית עמוק כל כך שכשלבני אדם אין את זה אנשים מתחילים לפקפק באנושיות שלהם. אולי זה כי את מתייחסת לילד אחר, ולא לחברה שלמה? בעיניי זה הבדל מהותי.

תפילה_לאם

ואנשים שמושפעים מהסביבה עוד פחות ממני, מתחילים כבר לקבל תוויות ב-DSM
D-: (מעדיפה לצחוק מהמשפט הזה במקום לבכות.)

אני אכן מתייחסת לסיטואציות מאוד נקודתיות.
את המנגנון האנושי של הרצון להשתייך אני גם מבינה לגמרי. ולא לרצות להיות חריג ואפילו תחושת הקיפוח הזו, כשלכולם מרשים ולי לא.
אבל אני לא חושבת שאני אמא שמעמידה את הילדים במצב כזה. החברה מעמידה אותי במצב לא הגיוני שבו הרוב מרשים שנראה לי ממש לא סביר. התפקיד שלי זה לתקשר את זה לילדים שלי היטב ולא ללמד אותם שהשתייכות אמורה לבוא באופן קבוע על חשבון ארוחת הערב שלהם, או הבריאות שלהם, או הכסף המשפחתי שלנו.

גם הצרכים האחרים שמתנגשים עם זה הם חשובים. ואם ילד באופן כללי כן משתלב, לא חריג, לא יוצא דופן, מקובל ושייך, מקבל מה שהוא צריך ורוב הזמן גם מה שהוא רוצה, אז מה אנחנו מתרגשים כל כך אם בסיטואציות נקודתיות הוא לא בעוד אחרים כן?

אני מסכימה לגבי הקושי להרגיש יוצא דופן. כמבוגרת, אני יכולה לעשות את השיקול וגם לשאת בחוסר הנעימות או במבוכה, אם הן עולות, כתגובה לזה שבחרתי להיות יוצאת דופן. גם יש לי הרבה יותר כלים מאשר כילדה, ואני מרגישה את זה באופן מובהק (למשל - כשמישהו נואם בפניי בנושא חיסונים, או הנקה, או לינה, או כל דבר אחר בעצם - הגעתי למקום שבו אני יכולה לנסח את עצמי ולהגיד שאני מבינה שיש לנו דיעות שונות בעניין, וזה בסדר. וגם לעמוד בתגובת המגננה של רוב האנשים) - אבל כילדה לא היה לי את זה, והחלטות של ההורים שלי שהפכו אותי לשונה מכל השאר היו לי קשות מאוד, ומתסכלות. ואני לא רוצה לעשות את זה לבן שלי בענייני תזונה, כל עוד זה לא הופך לממש קטסטרופה בעיניי. אני בהחלט מרגישה את הצורך שלו להשתייך, והיות ואני מרגישה שגם ככה חלק מצורת החינוך שלי עלולה להפוך אותו לאאוטסיידר (למשל עצם העובדה שאני מעודדת אותו להפעיל שיקול דעת לגבי מה שהגננות אומרות, ולגבי חוקים וכללים בכלל), ולא הייתי רוצה לעודד את הנטייה הזו במקומות שבהם היא לא מרגישה לי הכרחית ממש. כלומר - להפעיל שיקול דעת כשמישהו מצהיר "אסור" או "צריך" חיוני בעיני, לאסור ארטיק כשכולם בגן השעשועים אוכלים ארטיק - נראה לי לא שווה את התסכול של הילד.
ואגב, לדעתי הממתקים הם אכן איכסה ודי אסון במצטבר - איפה פה הנזק מדיכוטומיה? אני לא מרגישה שאני איכס אם אכלתי איכס. אני מרגישה שאכלתי משהו, כמו שניסחת את זה - לא הזין אותי ולא הטיב איתי, אבל נהניתי לאכול אותו.

אגב, לי יש תשובה לגבי כל מיני דברים שאני מעדיפה לא להכניס לגוף שלי (או של הילדים): "זה תופס מקום של אוכל בבטן" (-:

"זה תופס מקום של אוכל בבטן"
כשניסיתי משהו דומה נאמר לי בלי היסוס - אל תדאגי, אמא, יש לי מקום לגם וגם

הזכיר לי איך להרבה אנשים יש קיבה נפרדת לקינוחים...

_אם לא היה שם לפני רגע ילד עם גלידה אז זה בסדר לא לקנות גלידה, ואם פתאום יש ילד עם גלידה אז זה נוגע אלי איכשהו?
פייר? לא מבינה את הנימוק הזה...
מה שיש לאחרים זה כל כך שרירותי. למה אכפת לנו מזה?_
לפעמים באמת לא אכפת לי מה יש לאנשים אחרים ואני לא אקנה לילד שלי גלידה כי הוא ראה ילד אחר עם גלידה, עם סיטואציות כאלה אין לי בעיה.

אבל מה עושים כשנמצאים בסלון של סבתא וסבתא פותחת חבילת במבה ושמה במרכז השולחן וכל הבני דודים נגשים לשקית להתכבד, מה אני אמורה להגיד לבן שלי בן הכמעט שנתיים כשהוא נגש לשקית יחד עם בני דודיו???

באופן תאורטי אני יכולה למנוע ממנו את זה, לקחת אותו לחדר אחר או משהו בסגנון אבל זה משהו שבחיים לא אעשה כי העלות פה מול התועלת ממש לא שווה את זה. אז הוא יאכל כמה במבות, מה יקרה מזה? בטוח משהו פחות נורא מלהוציא אותו בכוח מהחדר אחרי שהוא רואה את כל בני דודיו אוכלים.

אין לי בבית במבה, אני לא קונה את זה וכשאנחנו נמצאים לבד אצל סבתות ודודים, בלי ילדים אחרים, אני מאוד מתעקשת שלא יגישו לו כיבוד כזה, אבל משבת לשבת כשכן יש ילדים אחרים בסביבה אני מרגישה שאין צורך להתעקש.

שליחה על ידי טלי_ב* » 21 מרץ 2018, 08:44

צילי, תודה. יצא מובן מאוד גם עם הבאגים.
יש לי שני נושאים לחשוב על עמדתי בהם - גם מתי אני באמת רוצה לאפשר דיון (עד עכשיו זה היה - כל הזמן, עד שממש נמאס לי. אולי אחשוב על משהו עקבי יותר)
וגם למה בעצם אני לא מרשה ממתקים כשאני לא ולמה אני כן כשאני כן.
אני מוכרחה להגיד שמול ההסברים שהצעת פה עולים לי הרבה טיעונים ללמה הם בעייתים ולא לגמרי עקביים, לפחות אצלנו אבל אני חושדת שגם בכלל, ומצד שני יש בהסברים האלה תועלת (-:
אני לא נכנסת לדיון הזה (אלא אם תרצי...) כי נראה לי שלא זה באמת העניין, אלא הצורך שלי לגבש לי הסברים יותר ברורים.
אחד הדברים שאני תוהה לגביהם הוא שנראה שהעמדה המנטלית שלך היא מאוד לא דיכוטומית ולא שוללת ומצד שני איך שזה מתבטא במעשה הוא כנראה יותר מרחיק ממתקים מהיום-יום ויותר מפריד אותם מאוכל מזין יותר. גם על זה אני צריכה לחשוב ואם יש לך משהו מעניין להרחיב על זה, אני אשמח.

שליחה על ידי טלי_ב* » 21 מרץ 2018, 08:58

צילי, באופן כללי אני מסכיהמ איתך לגמרי בעניין מה שאחרים עושים כטיעון.
ואני חושבת שמעבר להחלטות הספציפיות שלנו, יש בזה גם מסר עמוק יותר של - יש דרכי חיים שונות ומגוונות, וזה בסדר. זה בסדר גם אם יש המון וריאציות ואנחנו במקרה אחת מהן, וזה בסדר גם אם יש וריאציה אחת נפוצה ואנחנו משהו אחר.
לגבי ממתקים, הקושי העיקרי שלי מול הסביבה הוא פשוט ההימצאות שלהם, ואל ההחלטה של אחרים לאכול אותם.
זה כמו שאני לא מחזיקה בבית ממתקים על בסיס קבוע, כי ברגע שזה מול העיניים חלק גדול מהזמן, זה נאכל יותר, וגם אם לא נדרשת יותר מודעות/אנרגיה, אולי אפילו מאמץ, לא לאכול יותר למרות שזה מול העיניים.

כלומר, זה לא ש הילד שלי מתבאס מזה שלילד אחר יש ולו אין , לא מפריע לו שהם שונים. מפריע לו (ולי) שלפני רגע הוא בכלל לא חשב על אכילה ועכשיו הוא רואה מלא דברים טעימים מול העיניים וזה מעורר אצלו חשק לאכול אותם... החשק הזה מצריך איזושהי התייחסות, ומכיוון שזו סיטואציה שחוזרת המון, שאלת אופן ההתייחסות עולה בצורה משמעותית יותר מאשר ההתייחסות לכל מיני סיטואציות יותר נדירות של חשקים.

שליחה על ידי טלי_ב* » 21 מרץ 2018, 09:05

וכמובן, יש גם שאלה של כמה עניין חשוב לנו. אם זה באמת לא סיפור מבחינתנו שהילד יאכל קצת במבה או ארטיק, אז נעדיף לחסוך את ההתבאסות שלו. אבל אם זה כן סיפור מבחינתנו, כדאי שיהיה לנו ברור שזה ממש בסדר להגיד לא, גם אם מסביב כולם כן (ואני בטוחה שלכל אחת יש דוגמאות של דברים שהיא מאפשרת, גם אם הילד הופך בזה לחריג).

אבל כילדה לא היה לי את זה, והחלטות של ההורים שלי שהפכו אותי לשונה מכל השאר היו לי קשות מאוד, ומתסכלות. ואני לא רוצה לעשות את זה לבן שלי בענייני תזונה
בדיוק הדילמה שלי. בענייני תזונה ובכלל.
זוכרת את החריגות שלי שנבעה מהחלטות של ההורים שלי שהיו שונות מהמקובל בסביבתנו (הרבה בענייני תזונה אגב!) כקשה מנשוא. אולי לא כל הילדים רגישים לחריגות הזאת, אבל אני כן הייתי רגישה ולקח לי בהחלט שנים לצאת מחוסר הביטחון שזה יצר אצלי. מודעת לזה שהמבנה הנפשי של הילדות שלי אולי שונה משלי אבל ללכת ממש בנתיב שבו הלכו הורי ושאותו חוויתי כחוסר רגישות וחוסר התחשבות מצידם, מאוד מאוד קשה לי.
אין לי כרגע פתרון. בינתיים אנחנו עוד ממש בשלבים הראשונים של ההתמודדות הזאת, אני משתדלת שהסביבה שלה תהיה מותאמת לנורמות שלי פחות או יותר (בגן אוכלים פחות או יותר כמונו, אנחנו נפגשים עם חברים בראש שלנו פחות או יותר וכד') אבל זה הולך ונעשה יותר ויותר קשה ואני מוצאת את עצמי יוצרת אצלה את השונות הזאת מהסביבה שאני כל כך שנאתי (וזה אפילו בתוך המשפחה, עם חלק מהדודים והבני דודים, שטוחנים שוקולד ללא הפרעה והיא, שכבר בגיל עוד לא ארבע הפנימה את המסר, באה אלי בעיניים כלות ושואלת אם מותר לה אחד... ואז עוד אחד... ואז עוד אחד...)

מה אני אמורה להגיד לבן שלי בן הכמעט שנתיים כשהוא נגש לשקית יחד עם בני דודיו???
בתאבון ותהנה?
או פשוט לא להגיד כלום?
לפעמים ילדים מפנים ברגעים כאלה מבט שואל אל ההורה. מן... "מותר?" כזה. נראה לי זמן טוב להגיד בחיוך "מה שבא לך". או, כאמור, תהנה. ככה, פשוט.

עולים לי הרבה טיעונים ללמה הם בעייתים ולא לגמרי עקביים
היעדר בעיות זה למי שמת. תכלס, גם עקביות

נראה שהעמדה המנטלית שלך היא מאוד לא דיכוטומית ולא שוללת ומצד שני איך שזה מתבטא במעשה הוא כנראה יותר מרחיק ממתקים מהיום-יום ויותר מפריד אותם מאוכל מזין יותר
רוצה לנסח את השאלה שלך בהקשר הזה?
בינתיים אני יכולה לומר לך שזה הפוך. העמדה המנטאלית שלי מאוד דיכוטומית, אבל לגמרי עצמי. זו לא עמדה מסוג של "זו האמת לגבי הדברים האלה". לי זה עושה רע. בפירוש. הגוף שלי מתייחס לזה לא כמו שהוא מתייחס לאוכל אחר. בוודאות. לצד זה, אני יודעת שפשוט לא כולם כמוני מהרבה סיבות אז אני לא רוצה לכפות על הילדים שלי את החוויה הדי דיכוטומית שהתפתחה אצלי בגוף בשנים האחרונות.
ובבית שלנו פשוט אין בכלל ממתקים. ממש אין.
מה שיש זה תמיד דברים טובים יחסית (גלידה מעולה, שוקולד איכותי, חטיפים שווים מקמחי קטניות וכאלה) שהילדים שלי ממש ממש נהנים מהם, והכלל הוא שזה לעולם לא חלק מהקנייה השבועית ולעולם לא יושב בשום מקום ומחכה להיאכל אם למישהו יתחשק.
אנחנו קונים כשבא לנו, אוכלים כמה שבא לנו, זורקים מה שנשאר וזהו.
וזה נכון לא רק לגבי ממתקים. אין אצלנו אף פעם פסטה ששוכבת סתם ככה או פיצה במקפיא או משהו שאני לא מחשיבה כאוכל מזין באמת. גם את אלה, אם רוצים, קונים ואוכלים וזורקים לפח מה שנשאר.

החשק הזה מצריך איזושהי התייחסות.
כן ולא. הוא מצריך התייחסות לזה שהוא נמצא, אבל לא סיפוק משום סוג שהוא.
אם גם לילד שלך יש הבנה שהחשק הזה הוא לא מתוכו, אלא פשוט כמו מן תגובה כזו לפרסומת, אז זה בדיוק המקום ללמד שאפשר לא לעשות כלום עם החשק הזה כי הוא לא באמת שלנו.
זה כמובן יותר מורכב מזה, ותלוי גיל והתפתחות של הבנה, אבל זה הכיוון שלי בדרך כלל.
לי יש ילד אחד שנוטה להסתובב במטבח כשהוא משועמם ולנשנש פתאום פירות ואגוזים כי הם ממש מול האף.
אני מזהה את זה, באה אליו, שמה לו ידיים על הכפתיים ופשוט מסובבת אותו פיזית בעדינות ובחיוך למקום אחר. אני מזכירה לו שהסיכוי שהוא רעב הוא אפס (אם אני בטוחה בזה, לא תמיד חייבים לשאול) ושבבקשה יצא ממקום שבו העיסוק הקל הוא אוכל. אם יש לי חשק אני מציעה לשחק איתו.
אני מראה לו שהחשק לאוכל קשור רק להימצאות האוכל אבל לא בא בכלל מבפנים ולכן אין סיבה לעסוק בו יותר מדי. פשוט מתפנים הלאה.

גוונים, לא יודעת אם זה יעזור לך, אבל אני מזמן אימצתי לי את צורת החשיבה של "עסקת החבילה".
כשאני מקנאה במשהו שיש למישהו אחר אני שואלת את עצמי מה עוד בא בעסקת החבילה שהיא חייו. ואם אני לא יודעת, אני סתם מהרהרת בזה, אם באמת הייתי מתחלפת עם מישהו שזה מרכיב בחייו ולוקחת עם זה את כל השאר.
התשובה היא תמיד לא במקרה שלי ואני משווקת את השאלה הזו לילדים שלי כשהם מתחילים לספר לי על הורים אחרים.
זו דרך להראות בעדינות שכולנו מורכבים ושההחלטות המעצבנות שלנו (מעצבנות מישהו אחר) נובעות מאותו המקום שממנו באים הדברים הנפלאים שלנו ושמי שרוצה את ההורים האלה שמגישים פיצה והמבורגר כל יום (יש לילד שלי חבר אחד כזה שהוא מאוד לבקר אצלו) יצטרך לקבל בעסקת החבילה את ההורים שלו, שנמצאים מעט מאוד בבית, שלא מדברים בצורה פתוחה וחופשית, שמתעצבנים בקלות אבל לא מחצינים את זה, וכל שאר הדברים שהוא פחות מחבב אצלם בבית.
זה אולי מסר לגיל מאוחר יותר, אבל לפחות במשפחה שלי הוא עובד.
ואת יודעת מה אני הכי אוהבת? שגם היום, כשהילדים שלי בני 8, 10 ו 12, כשאני שואלת אותם ברצינות אם הם היו רוצים מדי פעם לחיות במשפחה אחרת, הם חושבים על זה ברצינות לפני שהם עונים. אני יודעת שהבחירה שלהם לאהוב את מה שיש להם היא לא אוטומטית. הם ממש משקיעים בזה מחשבה, לפעמים מעלים משפחות אחרות ואז פוסלים אותן, וחוזרים בעצמם לכמה טוב להם עם כולנו ביחד.
בעיניי כל העיסוק הזה מפתח שמחה במה שיש ויכולת לראות שגם מה שאולי הם היו רוצים לשנות הוא בעצם די סבבה.

ומעבר לכל זה אני מציעה פשוט להתגמש. להתגמש כמה שאפשר. כי הגוף שלהם באמת שונה ברוב המקרים והם לא חווים את האוכל הזה כמונו. גם זה עוד יגיע, ואז זו תהיה האחריות שלהם להתמודד.

אבל לפחות במשפחה שלי הוא עובד.
הוא עובד כי במשפחה שלך המצב באמת מצויין והילדים שלך באמת מעדיפים לחיות בה. אם ההורים שלי היו מנסים לעשות את זה, זה היה יוצא עקום. כי הייתי עונה שאני מעדיפה את המשפחה האחרת, והייתי כנה בזה.

אני חושבת שכדאי להיות זהירה עם זה. הוא מבוסס על הרבה מאוד טוב שיצרת בחיים ובמשפחה שלך, ויכול לא לעבוד במשפחה שבה יש פחות טוב ושפע ואהבה ואור. או אפילו כזו שבה הדברים האלו פחות גלויים לעין.

לו היו שואלים אותי את זה בילדותי (זו לא שאלה שבאמת עלתה, כמו שלא עלתה האפשרות לעוף), זה לא היה מפתח שמחה. רק מרמור וקנאה. ולדעתי לא כדאי לשאול את השאלה אם את לא מוכנה לתשובות כנות, יכולה להגיב אליהן בצורה בוגרת רגשית ולהתמודד עם התוצאות.

<אישה במסע>

אני חושבת שכדאי להיות זהירה עם זה.
מי שצריכה להיזהר בזה, יודעת. אל תדאגי.
דיברתי על עצמי וניסחתי את הדברים בצורה אישית לגמרי. מי שזקוקה למסר הזה והוא מתאים לה תדע מה לעשות בו. ומי שלא, תדע להתרחק.

ואת צודקת,
לא כדאי לשאול את השאלה אם את לא מוכנה לתשובות כנות, יכולה להגיב אליהן בצורה בוגרת רגשית ולהתמודד עם התוצאות
אני אישית מוכנה ברצון לתשובה כנה באשר היא ואשמח מאוד לדעת, אם זה היה קורה, למה הילדים שלי מעדיפים משפחה אחרת ואיך לדעתם אפשר להפוך את המשפחה שלנו למקום שהם ממש ממש רוצים להיות חלק ממנו.

הזכרת לי משהו...
לפני כמה חודשים ההורים שלי היו פה. לפתע פתאום התמלאו עיניי אבי בדמעות קטנות כאלה. שאלתי מה קרה והוא אמר שמרגש אותו נורא לראות מה הילדים שלנו מסוגלים לומר לנו, כהורים. איך מותר להם להביע כל חוסר שביעות רצון או טרוניה או כעס או תסכול או אכזבה. איך הם אף פעם לא מקבלים על זה "עונש", גם לא בצורה עקיפה או מרומזת.
הוא אמר שכאשר הוא היה ילד לא עלה על דעתו לדבר ככה עם ואל ההורים שלו ושהוא נרגש לחזות באפשרות הזו בדור שלנו.
רוצה לומר - המשפחה שלי היא לא רק אור ואהבה. היא גם המון דברים אחרים. פשוט היחס אל הדברים האלה הוא מקבל ומכבד חלק גדול מהזמן (לא תמיד, גם זה יש). אין משהו מהקשת הרגשת שחומק מאיתנו ולא בא לבקר אצלנו.
אנחנו פשוט לא נבהלים מזה, ומותרת ורצויה אצלנו כנות ללא פשרות.
אמא שהבית שלה לא כולו אור ואהבה יכולה ללמוד את זה מתוך שינוי של עצמה. ללמוד לקבל את מה שמבאס את התחת בחיוך, ומנקודת המוצא הזו לשנות לאט לאט ממש את ה-כל.

כשאני שואלת אותם ברצינות אם הם היו רוצים מדי פעם לחיות במשפחה אחרת, הם חושבים על זה ברצינות לפני שהם עונים.
מצחיק. היום ברגע של כעס עלי בת הרבע לארבע שלי אמרה 'אז אני אלך לגור בבית אחר!!', כנראה שכרגע (לפחות ברגעי כעס) זה דווקא נראה לה רעיון מפתה:-)

היא בהחלט עוד קטנה מדי לשיחה הזאת ולהשוואה עם משפחות אחרות, אבל אני לגמרי מאמצת את הרעיון הזה לעתיד. זאת באמת תשובה טובה להשוואה האינסופית לילדים אחרים שמאוד רווחת בגילאים מאוחרים יותר.

שאלתי מה קרה והוא אמר שמרגש אותו נורא לראות מה הילדים שלנו מסוגלים לומר לנו, כהורים. איך מותר להם להביע כל חוסר שביעות רצון או טרוניה או כעס או תסכול או אכזבה. איך הם אף פעם לא מקבלים על זה "עונש", גם לא בצורה עקיפה או מרומזת.
זה באמת מקסים ממש...

שליחה על ידי תמי* » 21 מרץ 2018, 22:11

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

צילי, אבל למה לחשוב על עסקת החבילה? כשאני מדברת על זה עם הבנות הן מציגות את האפשרות האחרת: לקבל רק חלק מהחבילה של אחרים.
״אוף, הייתי רוצה שיהיה לנו בית מרווח כמו של...״ או ״אמא שמסכימה ל... כמו...״.
אני דווקא לא מרגישה צורך לחבר כל דבר כזה לצורת חיים שלמה. כלומר, יכול להיות שהאמא הזו שמרשה לאכול במבה גם נורא נחמדה ונמצאת עם הילדים, ויש להם בית מלא במשחקים והיא אפילו מבינה באיפור יותר ממני.
כלומר יכול להיות שהיא באמת אמא כייפית יותר ממני ויש לה הרבה לתת.
אני לא רוצה למנוע את האפשרות הזו בדיבור שלי עם הבנות על כך ועל כל הדברים שהן היו רוצות.
אני מרגישה שלפעמים להגיד את זה ולשים את זה על השולחן זה טוב. כולל התסכול המסוים.
כי מה שבינינו - ובזה נזכרים כשמדברים על כל הלוואי - הוא הרבה יותר חזק ומשמעותי מכל הדברים שהן היו רוצות לשנות.
אני בטוחה שאת גם מרגישה כך - יש אהבה מאוד נוכחת שיותר חזקה מכל חשק שאפשר היה למלא אותו במשפחה אחרת.
ועם זאת, כן, יש דברים אמיתיים שאני לא יכולה לתת להן ואחרים אולי כן. אני לא רוצה לטעון שתמיד באה עם זה גם חבילה של דברים שליליים. לא בהכרח.

איך מותר להם להביע כל חוסר שביעות רצון או טרוניה או כעס או תסכול או אכזבה מסקרן אותי- איך הם מעלים את זה? בצורה שמאפשרת לשמוע, או שאת מסננת אינטונאציות לא נעימות ומנסה להבין מה הם באמת התכוונו לומר? כשהבן שלי מתמרמר או בא בטרוניה לא קשה לי עם המסר (עד שכמות הטרוניות עוברת את מכסת הסבלנות) אבל עם הטון המיבב למשל - כן. איך מתמללים טרוניות בצורה נעימה לשני הצדדים (או לפחות לא לא-נעימה)?

והיא אפילו מבינה באיפור יותר ממני.

יואו, איך הצחיק אותי המשפט הזה! (מכל הפנינים שכתובות פה, עליו נתקעתי...)

חוזרת רגע לסבתא, ברשותכן
למרות שהדף פה כבר המריא למחוזות נפלאים, ואני אוספת פה פנינים, ממש!

אנחנו שבת אצל סבתא. היא מחלקת לכל ילד שקית של חטיף
אודי מקבלת שקית ומנשנשת, באיזשהו שלב שוכחת וממשיכה הלאה
אחלה.
עכשיו מחלקים לילדים קרמבו
גם היא רוצה להתלכלך מהדבק המגעיל הזה
היא אוכלת קצת, מתלכלכת קצת, אנחנו שוטפים פנים וידיים.
סבתא מציעה לילדים גלידה
אני הולכת איתה לסלון ומבקשת מהילדים להישאר במטבח עם הגלידה
אחד הילדים מגיע לסלון
אודי רוצה

מה אני עושה?

אחרי הגלידה סבתא מחלקת מסטיק, או חטיף לאלו שרק עכשיו באו או לחילופין לאילו שעכשיו יוצאים
תגידו, אני לא נורמלית? ראיתי אחיינית בגיל של אודי אוכלת מסטיק. זה אמיתי!
אני באמת צריכה לנשום ולשקול איך להגיב, אבל זה די מערער אותי...

תגידי, קרן שמש צהובה, אין מצב לדבר עם הסבתא?
או לחלופין, שניה לפני הטקס הקבוע של חלוקת ממתקי זבל בכמויות מטורפות (שכנראה מתרחש גם בשעה קבועה?) - את ואודי יוצאות לטיול קטן בחוץ "לשאוף אוויר צח" או משהו כזה? כדי להפסיד לפחות חלק מהטקס הזה?

לילדים שלי, כשהיו קטנים, הייתי אומרת על הרבה דברים בשיא הפשטות "אנחנו לא אוכלים את זה". בדגש על "אנחנו".
אבל אני מודה שמאוד "הקל" עלי שהם היו אלרגיים בטירוף למוצרי חלב. אצלנו היתה הבעיה שלא התחשבו באלרגיה שלהם וכל הזמן שלפו מולם מאכלים שאסורים להם ולי )-:
אבל על הרבה דברים גם אמרתי "אנחנו לא אוכלים את זה כי זה לא טוב לשיניים".
כבר מגיל צעיר (מרגע שהתחלנו לצחצח להם שיניים) הייתי מסבירה לילדים, שאבא ואני לא ידענו הרבה דברים ולכן קיבלנו חורים בשיניים אז עכשיו אנחנו שומרים על השיניים שלהם כדי שהם לא יצטרכו סתימות. זה נוכח עד היום בתהליכי קבלת ההחלטות שלנו לגבי כל מיני ממתקים.

זה נוכח עד היום בתהליכי קבלת ההחלטות שלנו לגבי כל מיני ממתקים
כן, שכחתי להגיד שהם כבר בני 20 ו-15 0-: טפו טפו טפו (-:

אני דווקא לא מרגישה צורך לחבר כל דבר כזה לצורת חיים שלמה
אז לא

מה שלא מועיל בעינייך, פשוט לא.

_יכול להיות שהאמא הזו שמרשה לאכול במבה גם נורא נחמדה ונמצאת עם הילדים, ויש להם בית מלא במשחקים והיא אפילו מבינה באיפור יותר ממני.
כלומר יכול להיות שהיא באמת אמא כייפית יותר ממני ויש לה הרבה לתת._
הכל יכול להיות.
הפואנטה שלי היא במקום קצת אחר. הרעיון של עסקת החבילה אומר שלכולנו ובכל מצב יש יתרונות וחסרונות. אין אדם או מצב משפחתי בלי חסרונות. וכשבא לנו משהו מעסקת החבילה של האחר צריך לחשוב על זה שהטוב שיש לו בא עם עוד דברים שלא רק קשורים אליו אלא אולי אפילו מאפשרים אותו.
הבית היותר גדול זה לפעמים כי היתה ירושה מכובדת, אבל לפעמים כי ההורים בחרו לעבוד מלא שעות או לעבוד בעבודה שלא באמת משמחת אותם.
בסופו של יום, את רוב החסרונות אנחנו אפילו לא נדע. זה לא באמת משהו שמזמין דיון רציונאלי. זה מזמין הודייה על הטוב שלנו ובדיקה האם אנחנו מוכנים לבחור בעסקת החבילה שלנו כמו שהיא.
זה לגמרי לא מייתר את הדיון בדברים שאנחנו רוצים. עסקת החבילה היא לא הדבר היחיד או הראשון שאני אציג כי אז זה באמת משתיק. כמו להגיד - תהיה מרוצה ממש שיש לך, שזה הכי מבאס.
אבל אחרי ששמענו את הרצונות והצרכים והכמיהות והמשאלות ואנחנו רוצים להשאיר איזה טעם של הודייה על כל מה שיש לנו, אז זה מגיע.
לי אישית זה עוזר ממש וגם לילדיי. אולי לכם לא.

אני לא אוהבת להאדיר את הקשר ואת המשמעות ה מתגברת-על-הכל שלו. קודם כל, כי יכול להיות שהילד שלי לא רואה את זה ככה. או כי אנחנו מרגישים אחרת לגבי המהות והעוצמה של הביחד המשפחתי, או כי הוא קטן מדי מכדי לתפוש את זה. ושנית, כי בדבר הזה אין שאלה. זה כמו להגיד לילד שהביחד המשפחתי הוא נהדר ועומד מעל הכל.
ומה אם בשבילו, בגילו, ביום המסוים שבו בא לו בית ענק, זה בכלל לא ככה?

וגם... אם להיות כנה לגמרי, לפעמים יש דברים חומריים שממש ממש מקדמים שמחה ואהבה במשפחה. בית מרווח שלא דורכים בו אחד על השני מקדם לפעמים את הקשרים. מספיק כסף בשביל לא לחוות מצוקה - גם. מספיק כסף בשביל שכל אחד יוכל לאכול מה שהוא רוצה ולא יהיה מתוסכל על בסיס קבוע - גם.
בדיוק חברה סיפרה איך הבת הגדול שלה ממש ממש רוצה לאכול בשר. כל יום. הוא מורעב לזה. ואין לה בשביל לקנות את זה, בטח לא על בסיס יומי. תחשבי איזה מרמור נוצר עם הזמן ואיך זה בקלות יכול לכרסם בקשר, ועוד תחת ההקשר של אוכל.

את מסננת אינטונאציות לא נעימות ומנסה להבין מה הם באמת התכוונו לומר?
פעם כתבתי על זה באריכות. אני לא משוחחת עם אינטונציות לא נעימות בכלל ולכן הן כמעט לא קיימות במשפחה שלנו, משום צד. אנחנו רוב הזמן שומרים על טונים מאוד ענייניים, לא משנה מה יש לנו להגיד. כולנו מאבדים את זה לפעמים, כמובן, צועקים או מתבכיינים או מתקרבנים או מה שזה לא יהיה. אבל זה החריג וכולם מרימים גבה.
אני פשוט עוצרת את השיחה, בדרך כלל במבט מופתע מאוד, כי זה באמת מפתיע אצלנו ולא מקובל. ואם אני איכשהו נגררת לתוך השיחה אני תמיד מצטערת.

כעיקרון, אני לא חושבת שאנחנו צריכים להישאר במצבים שלא נעימים לנו וזה כולל שיחות. אני תמיד בעד להגיד - סורי, קשה לי לשוחח ככה, אני ממש מרגישה שאני לא שומעת אותך ובטח שלא מקשיבה, אז בואי נחכה קצת ונמצא לנו זמן יותר טוב לדבר על זה.
לקיחת אחריות על האוזניים שלי, על מה שקשה לי, לצד סיפוק הצורך הבסיסי שלי בתקשורת נעימה שאני יכולה להגיב בתוכה בצורה הגיונית.

קרן, כל כמה זמן אתן חלק מהטקס הזה של מזיגת ממתקים מתמשכת על הילדים אצל הסבתא?
כלומר, מה בעצם התדירות של הבעיה הזו?

ונקודה אחרת - מסכימה עם בשמת. גם אני אומרת לפעמים "אנחנו לא אוכלים את זה", ואני עושה את זה בדברים שהם מעל לוויכוח. כלומר, לא בגלל שזה משמין או לא בריא, אלא בגלל שזה מזיק לשיניים או יש רגישות או שזה יעורר אותך לגמרי ותכף זה זמן שינה.
אני נמנעת מלהגיד בדרך כלל דברים כלליים שהילד שלי אולי לא מרגיש ולא ירגיש גם בעתיד הקרוב (כמו בעיות שיניים, שמי שיש לו לא יכול להתכחש אליהן).

אנחנו בטקס הזה פחות או יותר אחת לחודש,
אבל אני באמת לא נהנית מהסיטואציה, בלשון המעטה...
יש סבתא שאנחנו אצה בתדירות יותר גבוה אבל יש גם יותר כבוד לבקשה שלי בנוגע לכיבוד לילדה
הבנה עדיין אין ואני מסתפקת כרגע בכבוד למה שביקשתי, כפי שהוא

אבל אהבתי, ממש את הרעיון של בשמת
לצאת לשאוף אויר עם הילדה, פשוט וגאוני, ממש
עוד מעט יתחיל החמסין שם וזה ישמע די הזוי לצאת מהמזגן בקומה שלישית להתאוורר בחוץ

אבל עד אז אני ממש מתכוונת להשתמש ברעיון הזה
תודה!!
@}

קראתי את ציל צול ויש נקודה שהייתי רוצה לחדד קצת.
כשאני אומרת לילדים שלי משהו כמו "אנחנו לא אוכלים את זה", או כשאנחנו מנהלים שיחה על אוכל שפוגע בשיניים, יש פה תמיד דיבור בגובה העיניים - מגיל אפס. ותמיד חשיבה מושכלת ודיאלוג - מגיל אפס. כשאני אומרת גיל אפס אני מתכוונת ממש לזה. וזה כולל גם רצון לבוא לקראת החשקים שלהם ולמצוא פתרונות. זו לא "הנחתה", זה היה חלק מדיאלוג מתמשך. תמיד היתה סיבה. תמיד היתה חשיבה מאחורי זה והילדים היו מודעים לחשיבה שמאחורי זה.
לא רק על אוכל. על כל דבר.
זה חלק ממערכת היחסים בינינו.
כי זה חלק ממי שאני. אני לא אדם שמנחית שרירותית. יש סיבה לכל החלטה שלי. יש מחשבה מאחורי כל מה שאני אומרת. יש מחשבה גם מאחורי מקרים שנראים לכאורה כחוסר עקביות: יש שיקול דעת: עכשיו אני אומרת "אנחנו לא אוכלים את זה" ועכשיו אני שותקת ונותנת להם לקחת מה שהם רוצים בלי להתערב. תמיד יש סיבה. אני תמיד יכולה לנמק, גם אם אני בוחרת שלא לנמק באותו רגע. והילדים שלי מודעים לזה.
זה הבסיס למה שאני אומרת.
חשוב לקחת את זה בחשבון, כי לפעמים בתוך ההקשר של מערכת יחסים אחרת ואישיות מסוג אחר, אותן המלים עשויות להתקבל לגמרי אחרת.

די הזוי לצאת מהמזגן בקומה שלישית להתאוורר בחוץ
אנחנו דווקא צריכים הפוגות מהמזגן כי זה ממש לא בריא להיות כל היום במזגן (-: אולי יש מקום עם צל שאפשר לעשות בו סיבוב קטן בחוץ ואז לחזור למזגן (-:

אנחנו דווקא צריכים הפוגות מהמזגן כי זה ממש לא בריא להיות כל היום במזגן
מסכימה מאוד.

כשכתבתי ממש מזמן על לשאול ילדים אם הם היו רוצים להתחלף, התכוונתי גם שצריך ידע שניוני - לא רק שלהורים יש בגרות נפשית, אלא שהילדים יודעים שלהורים יש בגרות נפשית וזה לא טריק פולני שמטרתו לגרום לילדים לזייף הודיה. לא שזה משנה משהו, סתם הבהרה לדיון שכבר עבר נושא.

מה זה שמנסים לחנך לי את הילדים כל המי ומי.. איזו עצבנית אני! ממש. אחרי שכבשתי את העצבים בזמן אמת הכל עולה עכשיו. אירחתי הערב משפחה. זה די ביג דיל כי הרבה שנים שלא אירחתי ובודאי שלא מאז שאני אמא. אני חד הורית על תקן יחידנית שתמיד מגיעה לאחרים אצלנו בעיקר כי אין לי הכח הזמן והעצבים לארח. אבל הילדים גדלו והיום היתה הזדמנות. ולמה כל הקדמה, כי לא נעים להיכנס באורחים כשהם באים אלייך פעם ראשונה נכון? ועוד בכאלה שהם משפח הומדי פעם עוזרים עם הילדים (בקטנה). ובכל זאת אני מרגישה פה שנחצה קו אדום מבחינת הילדים שלי. הבנים שלי רגילים לשחק בפירות וירקות, ככדור לפזר לסדר להכניס לשקית לשחק בעגלת סופר. מרגע שחבר של אחיינית שלי נכנס אלינו הוא לא הפסיק לנסות לחנך אותם (הם מתים עליו אבל בכל זאת הוא רואה אותם פעם בחודש לשעתיים והוא מאוד אוהב וחם כלפיהם ומניף אותם באוויר). "אל תשחק בפירות לא משחקים בפירות" "אסור לשחק בפירות משחקים בכדור לא בתפוח" "לא לזרוק את הצנוניות, להחזיר לשקית, בוא לפה בו אשב פה" כאלההה. אני שומעת הכל מהמטבח, בשלב מסוים אמרתי זה בסדר אצלנו מותר לשחק. אחרי כמה דקות הוא שוב ממשיך וגם משכנע אותי שסתם הכל יתפזר על הריצפה וכו' וכו'. עכשיו, יש לי ילד רגיש ומתוק שכשמרימים עליו קול או נוזפים בו הוא נעלב, בטח כשזה מישהו זר. והוא נחשב זר, מי שרואהאותו פעם בחודש שעתיים גם אם מקסימות אין לו זכות מבחינתי לומר לילד מה מורת מה אסור בטח לא *בבית שלו8.

אחכ התיישבתי לאכול ושוב ההערות כלפיו אז הסברתי לחבר של האחיינית שירקות ופירות במיאל נמצאים על הריצפה ואין לי בעיה שהילד ישחק. ואחותי התערבה ואמרה שבסדר מורת לו להגיד לילד, אולי הילד ישתף פעולה. אז אמרתי לה אבל אין סיבה שישתף כי הוא רגיל לשחק בזה. והיא מרה עוד משהו זה חצוף לא זוכרת מה ואני העדפתי לשתוק. הרגשתי שעוד שנייה אני אתפוצץ ובכל זאת אני מארחת ארוחת שישי ושכחתי לציין שאחותי שהיא באמת מהממת גרה לידי והביאה כמעט את רוב המאכלים, היא אישה מאוד חמה והילדים שלי בניבית אצלה, כך שלה אני כן "רמשה" לחנך וכאלה מתוך ידיעה שהיא המון איתם אבל מה שקרה שלכולם במשפחה יש קטע איתי שכאילו אני מעירה לאנשים אחרים יורת מדי איך להתנהל עם הילדים שלי. לי זה מוזר כי הם הילדים שלי. ש ל י. ושי איזה בלבול כי כאילו בגלל שאני לא נשואה וכל אח דנותן יד מדי פעם בבייביסיטר וכאלה (באמת לעיתים רחוקות חוץ מאחותי שהיא כאמור בת בית) - אז כאילו מה אני מגוננת על הילדים מפני אחרים.

עכשיו זה המשיך לעצבן אותי כשהילדים התרוצו בבית בצרחות שמחה הי אניסתה להרגיע אותם, כשהם קפצו על הספות היא אמרה שזה מפריע לה לאכול (!) כשהבן שלי שפך יין על הצלחת (אחרי שסיים) היא אמרה לו להפסיק ורצתה הלרים את הצלחת ואני אמרתי לה למה ז היעסיק אותו, והיא אמרה שזה מגעיל וז הלא לעניין באורחה עכישו.

בקיצור, הייתי בשוק שבבית שלי אומרים לילדים שלי מה לעשות ומה לא. ולא שלא היה ארוח מהנה. נתתי והגשתי לכל אח דמה שביקש, היה מסודרונעים, שמחתי בכולם, והילדים שלי פשוט שמחו בדרכם. מיותר לציין שבמקביל מאוד חיבקו והאיכלו אותם, נתנו להם בכוסות "יין" שמרו שלא יאכלו מסוכן עם המזלג... כלומר מצד אחד דאגה משפחתית כנה וטובה כשאני במטבח למשל ואל יכול הלהשגיח ומצד שני כל השטויות האלה החינוכיות.

אותי ממש הרגיז הקטע שאני כמה פעמים מבהירה שמורת לשחק עם פירות וירקות וחבר של אחיינית שלי בן 23 אומר לי, לא אבל יהיה פה מלא צנוניות על הריצפה ולא נעים ככה. כאילו באמת?! אני פעם נכנסת לבית של מישהו ואומרת לו שיפסיק לאכול ברעש כי זה מגעיל אותי? אני פעם נכנסתי לבית של אחותי הוערתי לבנות שלה לא להסתובב בתחתונים ליד החברים של האחיות כי בעינייז ה לא צנוע? פעם הערתי למישהו בבית שלו מה לעושת?! לא מבינה את זהץ.

עכישו, אני עצבנית כי מאוד היה כיך לי לארח, הרגיש לי הרבה יותר קל מלהתארח בהרב המובנים הורגתשי שהילדים הרגישו חופשי מאוד פה כמוש לא הרגישו בשום מקום וגם אני הייתי רגועה. מצד שני אל מוכנה יורת בחיים שמישהו יגיד לבן שלי ל אלשחק ב"צעצועים" שלו שבמקרה הזה הם פירות. נגיד. או לא להשתולל בבית בצעקות שמחה (אחוז אחד מהזמן! כי לא יודעת מה.. ועוד...

מה אניע ושה? שלחתי וואטס אפ פסקני שאני במקשת לא להגי דל ילדים שלי בבית שלהם מה מורת והמ אסור הם יודעים מה מורת ומה אסור ובשביל ז היש להם אמא. אבל מחקתי כי זה הי הנשמע לי תוקפתי כלפי אחותי שבאמת רוב הזמן מאוד מאוד בסדר ואמדו בגישה שלי. רוב הזמן. גם היא יצאה להגנת חבר של הבת שלה כי היא נורא חשוב לה לרצות אותו כשהוא מתארח "בצד שלנו" אבל אני אל מוכנה, ממש הרגשתי שכל הנושא הזה עול הלי בבריאות. זה הבטחון של הילדים שלי הבית שלהם ואני אל מוכנה שכל אורח יגיד להם מה מותר מה לא.

שליחה על ידי שקטה* » 24 מרץ 2018, 14:41

זה משהו מנורבגיה...?

את יודעת מה?
קודם כל אני מבינה אותך

איזה מעצבן זה!
דבר שני, הבעיה העיקרית פה היא שזה עולה לך בבריאות.
והבעיה המשנית היא, מה זה עשה לילדים.

את לא כותבת איך הילדים הרגישו, אבל שתדעי שבזה ממש קל לטפל: בפעם הבאה, תגידי לילדים מראש: מותר לכם לשחק בפירות ובירקות, מותר לכם ככה וככה, אם מישהו אומר לכם משהו תגידו לעצמכם בראש "אמא מרשה לי" וזהו. אתם בכלל לא צריכים לענות.
מצד שני, בין השורות אני שומעת שחלק מהדברים פשוט הציקו לאורחים שלך. לפעמים קשה למבוגרים כשילדים צועקים משמחה וכדומה. פשוט מציק... אז הדרך שלהם להתמודד היא להגיד לילדים להפסיק. את כן יכולה להכין את הילדים שלך מראש להתחשבות באורחים: "כשיגיעו האורחים אז נשתדל להתנהג יותר בשקט ובנימוס מהרגיל, כי בתור המארחים אנחנו רוצים שיהיה להם נעים ונחמד בבית שלנו" ותני כמה דוגמאות. זה לא מזיק בכלל. אפשר לעשות הכנה כזאת בקטנה במשך השבוע עד האירוח הבא.
ככה כל פעם לטפטף "איך מתנהגים".
זה חינוך בסיסי, ובמיוחד שאת לא לוקחת את זה קשה ולא תתעצבני כשהם ישכחו...
זו שיטה ממש טובה שאחותך תביא את רוב האוכל ואת לא תצטרכי לדאוג שהילדים יהרסו משהו בבית של אחרים...

ועכשיו לבעיה העיקרית:
שזה עולה לך בבריאות.
תעזבי. תשחררי. זה החינוך שלהם. זה אוטומטי. זה בא בעיסקת חבילה עם העזרה, האהבה, המשפחתיות, האיכפתיות והכל. איכפת להם ויוצא מהם ההורות שהיתה להם. זה ככה פשוט. אין מה לבקש מהם לא לעשות את זה כי האמת? הם לא מקדדים את זה בתור "להגיד לילדים שלך מה לעשות בבית שלהם". פשוט לא. זה לא מופיע ככה במוח שלהם, זה לא מנותק מהרגלים רבים אחרים, כמו לשמור על הילדים שלך שלא יאכלו עם המזלג בצורה מסוכנת. זה הכל באותו מקום, הם לא יכולים לכבות את זה.
רק תגידי לילדים:
מה שאמא אומרת - נחשב!
מה שאחותי אומרת - תשימו לב, היא אוהבת אתכם ושומרת עליהם.
מה שאחרים אומרים - תחשבו טוב-טוב. אם אמא מרשה, תתעלמו. אם אתם יודעים שהם אומרים מה שגם אמא היתה אומרת - תקשיבו.

גם זה חינוך חשוב ביותר!
אני חושבת היום, שאולי הדבר החשוב ביותר שלימדתי את הבת שלי כשהיתה תינוקת ופעוטה, ממש החשוב ביותר, שמנע לפחות 50% של הלך רוח כנוע מצידה, זה ללמד אותה לסנן מלים של קרובי משפחה. באופן עקבי, חוזר ונשנה. "הוא סתם אמר". "הוא לא התכוון". "כן, ככה הוא מאמין אבל זה לא מקובל עלי".
היום היא קוצרת את הפירות של זה. אני צופה ומשתאה.

זה משהו מנורבגיה...?
אפילו לא מישהי חדשה באתר...

איזה יופי שאתם מארחים משפחה ונהנים כ"כ!
אם מישהו מנסה לחנך את הילדים שלך אפשר אולי לחנך אותו ולומר לו שהילדים מגיבים טוב יותר לדיבור על דרך החיוב : "בוא תאסוף את הפירות לקערה" "בוא ונקרא סיפור" וכו במקום "אל ואל ואל ואל (מי המציא תוך בכלל ? )

בשמת הילדים קטנים מדי להבין הנחיות כאלה מורכבות וכן אחד אצלי רגיש רגיש רגיש וכל מה שאני שומעת זה איך הו אנעלב מזה. גם אם הוא כולו פורח מעצם הביקור אני יודעת שבטונים האלה מאנשים שהם רואים פעם בחודש הילד נפגע.
לגבי מה שחינכת את הילדה שלך, למה הכוונה? אמרת לה ליד האורח- הוא לא התכוון?
הוא סתם אמר? נגיד אם אבא שלך אמר לה משהו שאסור ככה אמרת לה הוא לא התכוון?

כי אם אני אגיד את זה אז יגידו לי האורחים כן התכוונו למה את אומרת את זה? זה העימות שאני לא רוצה להיכנס אליו, אבל את אומרת שכדאי כל הזמן הלגיד לילדים הוא סתם אמר?

דב רנוסף, את צודקת שהדברים האלה מציקים לאורחים אז מה. אני התארחתי שנים אצלם בבית והרבה דברים הציקו לי ולא העזתי להנדס את הילדים שלהם. מרגיז אותי שבגלל שכולם עוזרים לי אז כאילו יש להם תרוץ גם לקחת את תפקיד ההורה אם כי אני מבינה את המקום שלהם. לכן אני בהתלבטות ולא סתם יורה. אבל קשה לי כשהלילדים מקבלים הוראות מארבע החמישה אנשים בו זמנית שהם בקושי רואים (חוץ מאחותי).

לפעמים אני אומרת לרגיש שלי שהוא בסדר גמור זה האיש שאמר שטויות אבל אני לא יודעת כמה מזה הוא מבין לפעמים עצם הדרמה סביב הדמעות שלו אולי מרגישה לו שהוא כן אשם. כי אני נהיית מתוח הוממהרת להסבי רולהגי ד לו שהוא בסדר.

יש גם הערות אקראיות של סתם מכרה ברחוב שפתאום פונה לילדים ואומרת אוי ואבוי אתם ערים בשעה כזו! והוא בשוק ונעלב. מה אני אומרת לידה? אני אינסטנקטיבית מחייכת ואומרת לה הכל בסדר אנחנו אוהבים לטייל בשעה הזו... לא יודעת כמה זה משדר לילד שאני בצד שלו כשאני מתחנפת ככה למי שיורד עליו אישית שהו אלא בסדר כי גם םא הו אלא מבין למה בכלל היא אומרת את זה הוא מבין את הטון. גם חברה פתאום פגשה אותי בחנות ואמרה לבן שלי פויה למה אתה מכניס את הפללסטלינה לפה? הייתי בהלם כי היא אחת כזו שהקימה ביס דמוקרטי וכאלה, שיא העדינות ולא הגבתי מהשוק, סתם ליטפתי אותו אבל הוא נעלב.

אם אני אגיד למשל משפט קבוע כזה - אנחנו שמחה שאתם מבלים עם הילדים, אבל את החינוך תשאירו לי - זה משהו שיכוללסגור פינות, אם אגיד את זה כמה פעמיםלאורך זמן?
או - הילדים יודעים מה לעשות בבית שלהם, אני מעדיפה לא לבלבל אותם עם כל מיני איסורים שהם לא מכירים

הוא סתם אמר? נגיד אם אבא שלך אמר לה משהו שאסור ככה אמרת לה הוא לא התכוון?
לגמרי לגמרי.
"פלוני סתם מתלוצץ איתך"
"אלה היו שטויות במיץ עגבניות, הוא סתם עובד עלייך"
(רק חייבת להגיד לפרוטוקול שאבא שלי מעולם לא אמר דברים מעין אלה לתינוקות שלי והוא מקבל פריחה מלשמוע אחרים מדברים ככה)

תשמעי, אמרו לתינוקת שלי שיאכלו אותה (בגיל שבו התינוקות מבינים מילולית), שיקחו אותה מאמא, שיקחו אותה מאבא ולא יחזירו, היא נבהלה מאוד מהאמירות האלה! גם פרצה בבכי! ושלא תחשבי שלא כעסו עלי שסרבתי לשתף פעולה. נראה להם!
אני גם תרגמתי. למשל, כל פעם שמישהו אמר שהוא "יאכל אותה" - אני גם הסברתי שהוא רק מתלוצץ וגם אמרתי שזה ביטוי כזה שפירושו שהיא מאוד מתוקה, שכאילו רוצים לאכול אותה מרוב שהיא מתוקה, ובעצם מתכוונים שרוצים לנשק אותה. וגם את זה, לא הרשיתי. זה מאוד מבהיל לילדים קטנים שאדם שאיננו אמא או אבא שרואים כל יום, יתקרב פיזית וייגע בהם באופן אינטימי.

אנחנו שמחה שאתם מבלים עם הילדים, אבל את החינוך תשאירו לי

הילדים יודעים מה לעשות בבית שלהם, אני מעדיפה לא לבלבל אותם עם כל מיני איסורים שהם לא מכירים
מציעה לך להמנע מזה.
את חושבת במונחים של לחנך את המבוגרים האלה.
לא יעזור לך.
ורק יגרום לרגשות שליליים כלפייך.

זה שהילדים שלך רגישים ונעלבים, זה לא משהו שחקוק בסלע.
תתחילי להרגיל אותם כבר מעכשיו - לשים פס.
את לא צריכה להסביר מורכב. תסבירי ברמה שמתאימה להם. אני לא מכירה את הילדים שלך, זה התפקיד שלך להתאים את רמת ההסבר אליהם.

ואני כבר אמכור לך טיפ ראשון:
הכי חשוב? הרגשות שלך.
זה מה שעובר לילדים שלך.
כיוון שאת זאת שנעלבת קשות,
את זו שנפגעת מאוד,
את זו שמתרגשת נורא מהאמירות האלה,
את זאת שזה עולה לה בבריאות,
את זו שעומדת להתפוצץ.
זה הדבר הכי חשוב פה. זה מה שעובר לילדים שלך. ברגע שתרגיעי

את עצמך

ותגידי לעצמך, שוין, אז אמרו! (ביידיש זה נשמע יותר טוב P-: ) ולילדים תגידי "אמא מרשה לשחק" או "זה בסדר, אמא מרשה" או איזה מילות קוד אחרות שתסכמי איתם, בטון נינוח, רגוע, שליו ובלי בעיות - הם יקלטו מייד.

הטון והרגש שלך חשובים פי אלף מכל מלה שאדם זר אומר להם.
הם לא יתרגשו אם יקלטו אותך.
אני שוב ושוב ושוב תיווכתי. ללא ליאות. שוב ושוב, בטון רגוע ומשועשע, אמרתי לה "פלמוני סתם עובד עלייך" או "זה קשקוש בלבוש" (חרוזים וביטויים של ילדים היו מכוונים לשני הכיוונים. גם לפלמוני. הכוונה היתה שהוא ישמע, גם את התרגום שלי, גם את זה שאני לא מסכימה שיעבדו עליה, או יפחידו אותה בשום צורה. היה לגמרי ברור שאני שוברת שם טאבו. היתה ציפייה ברורה שאני אמכור את הילדים שלי להתעללות הזאת ואשתף פעולה! אז שיקפצו לי).

חוץ מזה עוד טיפ:
תגייסי לעזרה במטבח את הכי גרוע מאלה. נגיד החבר של האחיינית? בחור צעיר וחזק, נכון? את ממש זקוקה לעזרתו במטבח. בוא חמוד, אני יודעת שאתה רוצה לעזור ואני צריכה פה מישהו צעיר וחזק. תמציאי כלים שצריך להוריד מלמעלה, דברים שצריך לשנע לשולחן האוכל, לא משנה מה. תחזיקי אותו ברצועה לידך במקום שיהיה שם ליד הילדים.
או לחילופין, תדאגי שהילדים ישחקו לידך במטבח (תשימי על הרצפה קערה עם דברים מעניינים) ולא יהיו דווקא ליד האורחים.
בקיצור, תחשבי על רעיונות להפרדת כוחות במידת האפשר.
אם הילדים לידך, אז את לגמרי יכולה להגיב בקלות, אפילו לשלוח להם מבט שאומר "תתעלמו", בלי מלים.
תאמיני לי שילדים קולטים הכל.
ויותר מכל הם קולטים את אמא.

סליחה שלא עורכת ולא בודקת, שולחת ככה וחוזרת לעבודה...

אה, וכל פעם שאני הייתי בהלם?
ואני בהלם מול אלימות )-: שלא תחשבי שלא )-:
גם הילדה שלי היתה בהלם.
אין. הכל מבוסס על הכוחות של אמא. את צריכה להפוך למענם לאמא לביאה, ובעיקר לשים פס, להתעלם, לדפדף, לשחרר, לסנן, להקטין, לעשות מזה שום-כלום. "זה בסדר חמודי, הדוד לא יודע שאמא מרשה", "זה בסדר חמודי, הדודה לא יודעת שאצלנו בבית מותר". בעדינות, ברכות, בנחת. בטון רגוע.
הילדים יקלטו אותך.
וילמדו ממך.
כפי שעכשיו לומדים ממך להתרגש ולהיעלב

(את צודקת, אבל זה לא יעזור לכם להתקע בזה שאת צודקת, את מבינה? הפיתרון נמצא במקום שאת מפתחת שוויון נפש לזה, לא במקום שאת מחנכת אותם להתאים אלייך)

לא במקום שאת מחנכת אותם להתאים אלייך
למה? בסביבה החברתית שלי (האמיתית והאינטרנטית) יש לא מעט אנשים שהצליחו להציב גבולות (זה לא לחנך אחרים, זה לא להסכים שיתנהגו אלייך או לילדים שלך בצורה מסויימת, אלו שני דברים שונים). והם כולם נשבעים בזה. אומרים כמה זה מוןצלח וכמה זה שווה את זה.
ויש לזה את היתרון שזה עובד גם עבור ילדים רגישים (ואני הייתי רגישה להמון דברים שאמא שלי שמה פס עליהם. ילדים, למרבה הפלא, הם לא רק מראות של ההורים. הם הם עצמם). יש לזה חיסרון שזה יכול לגרום לחיכוכים עם קרובי משפחה, לעימותים לא רצויים, כל מיני דברים. אבל "לא עובד" זה לא אחד מהחסרונות. בעוד זה"זה בסדר חמודי" מעורר בי זכרונות ילדות לא טובים. לפעמים זה לא בסדר. ושום מילים לא יהפכו את זה לכן.

"זה בסדר" לא במובן ש- הם - בסדר. במובן שהכל בסדר - אין צורך לדאוג - אין צורך להתייחס, תתעלם חמודי מדברי הדוד, תמשיך במה שאתה עושה...

ו-אישה במסע, אני לא כותבת לך. אני כותבת כאן לאשה רגישה שלא שמה פס לרגע, והילדים שלה מגיבים בעקבותיה ולפיה. בבקשה הבדילי בינך לבין אנשים אחרים שכותבים כאן, ובין עצות שטובות לך לעצות שטובות לאחרים. אפשר לקלוט את המשפחה שלה מהסיפורים, ולא ייצא לה שום דבר טוב מכל המשפטים החינוכיים שעולים לה בראש. היא אמא יחידנית, היא זקוקה להם נואשות, היא עלולה להפסיד הרבה מאוד מחיכוכים איתם, זה לא שווה לה בשום צורה, ואיך שאני מכירה את המאטרייה - זה גם לא יעזור לה. היא יכולה "להציב גבולות" או "לא להסכים" מפה ועד הירח, שום דבר לא ייצא מזה חוץ מכעס עליה. הם גם ככה לא מבינים מה היא רוצה מהחיים.
אני לא בעד ללבות את האש.
אני בעד לעשות משהו שעובד, ולא לבזבז את המשאבים המוגבלים של השואלת במאמץ סיזיפי ומיותר "להציב גבולות" בסיטואציה הזאת (שהגבולות בה ממילא לא ברורים ואפילו לשואלת זה מורכב, כי היא כן רוצה שהם ישמרו על הילדים, וכן מעריכה חלק מהשמירה הזאת, עכשיו לכי תלמדי את המשפחה להבדיל מתי כן ומתי לא!):
להרפות מהרצון שהם יהיו אחרים.
ללמד אותה ואת הילדים לשים את המלים שלהם בפרופורציה.

אם שמת לב, כתבתי בתור ילדה שאמא שלה שמה פס על דברים, וזה לא גרם לה להיות פחות רגישה או להפסיק להפגע. זה רק גרם לה להרגיש שלאמא שלה לא אכפת שהיא נפגעת וללמוד להעמיד פנים שאני לא נפגעת.

הניסיון שלי מראה שהצבת גבולות עובדת, ואילו הגישה שלך לא. אני לא יודעת מה יעבוד בשביל הילד של הכותבת, אבל לדעתי זה פשוט לא נכון להגיד שהילד ירגע אם האמא תהיה רגועה. בטח, ילדים מושפעים מההורים, אבל יש להם אישיות משלהם.

ואני רואה איך בקלות רבה העצה שלך מובילה לזה שהילד לומד להעמיד פנים שהוא לא נפגע, האמא בטוחה שהכל בסדר, ו... זהו בעצם. האמת תתגלה עוד כמה עשרות שנים אם הילד יבוא לכתוב בבאופן P-:

לא הספקתי לקרוא את התגובות שלכ כי הילדים נכנסים לאמבטיה אבל חייבת לספר משהו שקרה עכשיו.
טוב, היה אופטימי מצידי לחשוב שהדברים יוכלו להישאר אצלי בבטן, אחותי שכתבתי שהיא עוזרת לי..היא באה הערב לפני שהיא טסה לחג, והכנתי אוכל והיה נחמד אבל היא וכל הזמן העבירה ביקורת על אחד הבנים, ביקורת פאסיב אגרסיב שהייתי המומה ממנה, כי הרב היה פשוט שיפוטי כלפיו. בהתחלה היא כעסה שהוא מפרק לאחיו את המגדלים, כעס פסיבי כזה כשהי אמתלוננת בפניי ועצבניית בתוכה אבל לא אומרת מילה. אחכ היא כעסה שהוא השפריץ כשבמקרה פגע בצלחת הפתיתים שניסתה להאכיל אותו (כשהוא מתרוצץ, מה ציפתה). ואחכ כעסה מאוד עליו במין קימה תכזו שהיא התרחק הממנו בכעס בגלל ו (!) שאני (!) לא כעסתי עליו כשהכה את אחיו בראש, והסוף היה כשהיא הודיעה שהיא הולכת והוא מתסכול הניף יד לעברה, ממש בעדינות. הילדים שלי לצערי לא מספיק אגרסיביים בטח לא כמו שילד ממוצע, ולכן בפעם הנדירה שהם מבטאים תסכול המשפח הפוערים עיניים. הילד הזה מעולם למשל לא נתן לי מכה, מ ע ו ל ם - גם כשצעקתי הרגזתי לקחתי ממנו צעצועים או לקחתי אותו בכח מאיפשהו גם כשהכנסתי בכח לאמבטיה או החזקתי בכח בבדיקת עיניים, גם כשהרגיש חוסר צדק מול אחיו, מעולם!!! ומעולם לא נתן מכה או דחף או לקח צעצוע למישהו זר ילד או מבוגר או במשפחה, היחידי שהו אמרגיש איתו חופשי זה אחיו ושם אני הולכת בין הטיפות. לדעתי הוא הרים לעברה את היד כי הוא הרגיש יופי את האנרגיות שלה כלפיו כל השעה הזו וכשהיא הודיעה בפתאומיות שהיא הולכת הוא כעס כאילו שזה עונש. והנה הוא נפנף בידיו לעברה כשהודיעה שהיא הולכת והיא צעקה עליו "אבל למה לעזאזל אתה מרביץ?"הרגשתיש היא צברה טינה כלפיו וזה הטריף אותי. ילד! בן שנתיים וחצי, ואז אמרתי לה שלא תחנך אותו ולא תבוא אליו בטענות הוא ילד. היא יכולה לומר לו שלא נעים לה או שכואב לה אבל שלא תצעק עליו ושלא תחנך אותו. ואת החינוך לשמור לי ואז התפרץ ריב. בסופו גם אמרתי לה שגם הבת שלה וחבר שלה לא יבואו אלינו הביתה ויגידו לילדים מהרגע שהם נכנסים ועד לרגע שהם יוצאים מה לעשות בבית שלהם. היה "מלבב" ומצד שני אני שמחה מאוד. היא בטח הלכה עם תחושה שאני מגזימה אבל בפעם הבאה היא תחשוב פעמיים.

ובשמת קראתי קצת מההודעה הראשונה שהגבת לי, וגם היא אומרת לילדים שלי שהיא תאכל אותם וגם החבר של הבת שלה אותו אחד גם אומר להםאת זה ואני כל הזמן אומרת לאחותי- ולו - של אמדברים ככה לילדים בגיל הזה והיא מתחילה להגיד לי שאני מגזימה ודי ודי וכאלה. אני גדלתי בבית שסיפרו רגע הם משפריצים מים בכל הבית ביי

בשמת קראתי עכשיו הכל וגם אישה במסע.
האמת כמה מוזר נמצאת בשילוב של התגובות של שתיכן.

כי מה קלטתי, ממש עכשיו! שאני מחשבנת יותר לאורח/האדם הבוגר מאשר לילדים שלי. תמיד תמיד במקום להביך את האורח אני מסבירה אתעצמי לאורח כדי שהאורח ישנה את מה שהוא עושה. אורח מכר חברה ברחוב.
למשל במקרה הזה, מה פתאום אני נותנת הברים לחבר של אחיינית שלי?! יכולתי להגיע לסלון להגיד ישר לבן שלי בחיוך מלא הו זה בסדר גמור חמודי! הדוד לא יודע שאנחנו כן משחקים בפירות! את היכול להמשיך ממי! ככה בשמחה וחדווה וזה יגרום ל"דוד" להיות במקום של מתן הסבר ולא לי. גם אתמול זה קרה.
כשאמרתי 3 פעמים שזה בסדר אצלנו כן משחקים בפירות
זה בסדר פירות וירוקת במילא מגיעים מהאדמה אין לי בעיה שיתגלגלו
זה בסדר אין לי בעיה לסדר אחכ
כל פעם כזו ההו אמתווכח איתי! וגם אחותי! כאילו אתם רציניים?!

אז בפעם הבאה- אין בעולם יותר הסברים למי שפוגע, אלא רק לבן שלי- גם אם צד ג' מרגיש שעקפתי אותו, שביטלתי את דבריו.

זה קורה לי הרבה גם בחוץ, שפתאום אומרים לילד פויה או אסור סתם מישהו, מוכר או חברה או כאלה ואני מיד אומרת למוכר לא אבל הוא בסדר והעלבת אותו תראה איך האו נעלב ואני מתחיל הלנהל אותם להגיד למוכר לתת לילד שלי חיוך וליטוף נגיד ולשאול את הילד אם הוא רוצה ליטוף והילד מחייך ואומר כן.
חייבת לציין שלאחרונה הבן שלי כשיש סיטואציה כזו מתחיל ממש לצעוק עליי לא! לא! לפני שאני מתחיל הלומרמילה ואני אל מבינה עלמה הלא. אולי הוא מרגיש שאני מאלצת אותו להבליג? למרות שאני כן אומרת לו שהו אבסדר.

אם לדייק עו דיותר.. אני אולי צריכה להתחבר למה שקורה לילד שלי באותו הרגע ואיך הוא היה רוצה לענות למי שמולו! נגיד במקרה של המשחק עם הפירות למשל, הוא בטח היה רוצה הלגיד לאורח " לא רוצה, מותר לי אני אוהב לשחק בפירות, זה מלא נכון!" כי זה באמת לא צודק שמישהו זר אומר לך מה לעשות בבית שלך כשאתה רגיל אחרת.

או ברחוב אם מישהו מעיר משהו פוגע אני מניחה שהיל ד רוצה הלגיד " אני שונא אותך למ האתה מדבר אליי ככה" ואני יכולה לדברר אותו לעצמו. להגיד לו " ממי אתה צודק שאתה כועס, אתה צודק! האיש התנהג לא יפה אליך, אתה בסדר גמור!"

בשמת זה טיפ מעולה גם להיות רגועה אבל חייבת לציין שהתנהלתי ככה עד לא מזמן, וזה לא הועיל הרבה. זה הועיל אני אגי דלך איפה, כשהוא היה נעלב למשל מאחיו. מסתם דברים, אם אחיו היה מדבר בקול רם וזה היה מבהיל אותו כואלה. אז הוא היה מסתכל עליי ואני הייתי מחייכת ואומרת לו הכל בסדר ממי, הוא אוהב אותך הכל בסדר. עוד כשהיה בן כמה חודשים ככה היה נרגע. פעם חשבתי לעצמי שאולי אני מגזימה שהוא אוליצריך לבכות אם הוא נפגע ואני אלצריכה כל רגע לקפוץ והלרגיע, אז הפסקתי לתת את החיוך הזה כל פעם שאחיו הבהיל אותו, והוא היהנראה לי חסר אונים, כאילו מה קרה שאין חיוך. אז חזרתי.

אבל כשהתכוונתי שהאמת נמצאת באמצע. בכל זאת בשמת נראה לי שהלגיד לידל כל הזמן זה שום דבר, הדוד לא התכוון, הכל בסדר- כשבתוכו פנימה מתחוללת סערה- זה קצת למסמס לו את התחושה שלו בכח. כי הרי זה לא בסדר מבחינתו. מבחינתו מה שקרה איום ונורא אז יופי שאמא אומרת שלא, אבל זה לא משנה את הסערה הפנימית לדעתי. אני עוש האת זה שוב עיקר עם בני גילו, עם ילדים אחרים שפוגעים או מעליבים אפילו ב אילד לדחוף אליו מקללפנים, מנעתי בדקה התשעים ואז אמרתי בחיוך לבן שלי הנה גם אתה יכול לנופף עם המקל שלך בפנים שלו וככה הראיתי לו, אבל הוא ממש נחנק מהאיום הרגעי הזה והרגשתי שזה גם לא היה נכון.

בקיצור נהיה לי סלט בראש.
לגבי המשפחה לי ברור עכשיו שנכון יהיה להתרכז בילד כמוש הצעת בשמת אבל במובן של במקום לשכנע צד ג' להרפות מההתנהגות שלו,לאשרלילד שהכל בסדר ובו במקום להבהיר באופן הזה גם לצד ג' שמבחינתי הדברים שלו לא רלוונטייםץ

זה יכוללעבוד אבל רק בדברים טכניים, פחות בניואנסים אחרים, למשל מה שקרה עם אחותי, אני אל יכולה להגיד לילד שלי זה בסדר שהרסת לאחיך את המגדל חמוש כשהי אמעירה לו.. או זה בסדר ששפכת את הפתיתים חמוד הכל בסדר. כלומר יהיו מקרים שבהם הילד יעשה דברים שהם באמת בעייתיים ואני כועסת על התגובה הקיצונית, של הסביבה לאו דווקא על עצם התגובה.

קשה לי.

ולשאול את הילד אם הוא רוצה ליטוף
התעלפתי... אני פשוט אומרת "לא, הוא לא רוצה". מה פתאום לשאול את הילד במצב ששם אותו בפוזיציה לא נעימה.
אני גם לגמרי אמרתי "לא תודה, היא מתביישת מזרים". אני לא רואה בביישנות שום דבר רע, להיפך, בעיני זה בריא שילדים קטנים שומרים על עצמם, והמלים האלה היו מובנות מיידית לכל אחד ומונעות גישה אליה, וזה מה שרציתי. לא היה לי שום טון מתנצל, והילדים שלי קלטו שאני מגינה עליהם.

יכולתי להגיע לסלון להגיד ישר לבן שלי בחיוך מלא הו זה בסדר גמור חמודי! הדוד לא יודע שאנחנו כן משחקים בפירות! אתה יכול להמשיך ממי! ככה בשמחה וחדווה וזה יגרום ל"דוד" להיות במקום של מתן הסבר ולא לי. גם אתמול זה קרה.
זהו! זהו! קלטת את הטון! בדיוק כך.

הדוד לא התכוון, הכל בסדר-
תשמעי, אני רואה שאת ואישה במסע מגיבות לביטוי "הכל בסדר". אני אומרת אותו הפוך מאיך שאתן מבינות. אז תחליפי אותו. תגידי "תמשיך ממי". "אתה בסדר ממי". זאת הכוונה. הדוד יכול לקפוץ לי, זה מה שאת משדרת. בנימוס את אומרת "הדוד לא יודע איך זה אצלנו, אתה בסדר גמור ממי, תמשיך".

לגבי אחותך, צריך לנהל איתה שיחה רצינית, להגיד לה שאת מעריכה את עזרתה ומודה לה מאוד, אבל יש מקרים שבהם את מרגישה שהיא פוגעת ברגישויות של הילדים שלך לא בכוונה, ומתוך כוונות טובות, ומה אתן יכולות לעשות כדי לשפר פה? בכל זאת הם תינוקות קטנים, מה זה שנתיים וחצי. פיצים.

כשילד אחד עושה משהו שפוגע בשני, לדעתי צריך לדברר את הנפגע. "סליחה ממי, זה לא היה יפה. הכאבת לאחיך/פגעת באחיך. זה מצער אותי מאוד". אפשר גם לשאול את הפוגע, איך הוא יכול לתקן את מה שעשה? הכאבת לו, איך אתה יכול לתקן את זה? שברת לו, איך אתה יכול לתקן את זה? הרסת לו את המגדל, איך אתה יכול לתקן את זה? תשאלי ותחכי לתשובה. באמת. מעניין מה הוא יגיד.
או - "אוי, הרסת לאחיך את המגדל. זה מאוד עצוב" ולחבק את הנפגע, אם הוא נפגע (אם הוא לא נפגע והולך לבנות מחדש, גם זו אפשרות).

אגב הריסת מגדלים. אני אתן לך נקודת מבט חדשה על העניין הזה, שאולי תעודד אצלך יצירתיות למצוא פתרון שמתאים ספציפית לך ולילדים שלך:
כשבני היה קטן, היה הורס את המגדלים שבנתה אחותו בעמל רב, ומצער אותה מאוד.
אז אני באתי לחדר, בניתי לידה מגדל וקראתי לו "חמודי, בניתי לך מגדל במיוחד! בוא להפיל אותו!" וככה בניתי שוב ושוב מגדלים במיוחד כדי שהוא יהרוס אותם בחדווה - ויעזוב את שלה במנוחה. כי הבנתי שהוא נהנה להפיל את הקוביות, ולא מבין את שברון הלב שלה, וגם הבנתי שהיא רואה בזה חורבן גמור, ולא חושבת שממילא מדובר במגדל קוביות שצריכות לחזור בסוף היום לקופסא שלהן...
אחרי שהוא הרס לי ככה בחדווה כמה מגדלים,
גם הוא היה כבר פחות מעוניין להרוס כל מגדל,
וגם היא קלטה את הקטע, שתמיד אפשר לבנות מחדש, ובעצמה נהנתה לבנות מגדלים ולהזמין אותו במיוחד להרוס...
ככה פעילות שנתפסה כמעציבה ופוגעת, קיבלה בעצם מיסגור ופירוש מחדש ששינה את האווירה ואת המשחק בבית.

לא צריך לעשות את זה על כל דבר כל הזמן. מספיק להכניס מדי פעם רעיון חדש, והילדים כבר לוקחים את זה בעצמם ומחילים על עוד פעילויות.

לגבי דיבור בקול רם שמבהיל: הייתי מתרגמת במקרים כאלה. למשל, אני מבינה שבסיטואציה שתיארת אחיו לא התכוון לצעוק עליו אלא פשוט התלהב? אז הייתי ממש מתארת מה היה "אחיך דיבר בקול רם, נכון? הוא מדבר לפעמים בקול רם כשהוא מתלהב ושמח". שוב, לתת פרשנות ומסגרת שמאפשרת להתייחס לאירוע מפחיד כאל עוד אפשרות קיימת ונייטרלית.

במקרה של אירוע מפחיד ופוגע, אפשר להגיד שזה היה מפחיד ופוגע, ולהציע חיבוק. בלי נזיפה בפוגע. פשוט חיבוק וניחומים לנפגע. בלי ביקורת ובלי נזיפה, אבל כן להרגיע את מי שנפגע. זה אולי מתאים לגישה הכללית שלך, שמבקשת ליצור הרמוניה ולהמנע מנזיפות ועונשים (בניגוד לנטייה המשפחתית).

בשמת תודה על העצות. אני צריכה להקפיד על הגיש השל לדב ר לידל ולא למבוגר. וגם הרעיון עם המגדלים נהדר, ממש.

אני גם שוקלת לשלוח סמס קצר לאחיינית שלי אולהגיד לה בטלפון - זו ששלחה לי תמונות מארוחת הערב. להגיד לה שהתמונות משגעות וכמה כיף לראות אותה ואת החבר אצלנו, ושהילדים נהנו כל כך. אבל שאני מבינה שאני לא ברורה ואני כן רוצה למנוע ויכוחים ממש מיותרים. בתפיסה שלי ילדים צריכים להנות ממשפחה וחברים בלי שלכל אדם שהם פוגשים תהיה הזכות להגיד להם מה לעשות או לא לעשות. אני חושבת שחוץ מהורים ומטפלות בגן ילד צריך לדעת שכל שאר המבוגרים שווים לו והוא יכוללהנות איתם בצורה חופשית! בלי שהם יכולים בכל רגע להגיד לו מה מותר ומה אסור.. אני מאוד רוצה להסביר את עצמי כדי שתביני באמת את התפיסה הזו, וזו תפיסה שגורמת לי להרבה ויתורים בחיים כי אני באמת מאמינה בה (ולכן מגדלת את הילדים בבית עד גיל כזה).
אני מאוד אעריך אם בפעם הבאה שמישהו נתקל בבעיה או חושב שהילד עושה משהו לא נכון- פשוט לפנות אליי. אלא אם מדובר בענייני בטיחות שמישהו מסכן את עצמו - שאני סומכת עלייך שתדעי לטפל בזה.

גם אני הייתי כזו כשאתן (האחייניות) היו קטנות ממש לא אהבתי להגיד לכן לא, ובכל הזדמנות העדפתי להשאיר את זה להורים שלכן ויצא רק טוב.

טוב יצא ממש ארוך אבל אני כן חייבתלהוריד את זה מהשולחן

הדוד יכול לקפוץ לי, זה מה שאת משדרת. בנימוס את אומרת "הדוד לא יודע איך זה אצלנו, אתה בסדר גמור ממי, תמשיך".
עם זה אני מסכימה. עם ה"הכל בסדר" - לא.

אולי הוא מרגיש שאני מאלצת אותו להבליג? למרות שאני כן אומרת לו שהוא בסדר.
מסכימה עם בשמת פה: מה פתאום לשאול את הילד במצב ששם אותו בפוזיציה לא נעימה.

באופן כללי הייתי אומרת - להפסיק להסביר את עצמך, להצדיק את עצמך, להתווכח - אמירה פשוטה וזהו. אם את מסבירה זה משדר לאדם השני שיש פה מקום לדיון, כשבעצם אין. את מחליטה.

קקי של תינוק יונק
בן חודשיים. עושה קקי כל כמה ימים, לפעמים אפילו כל 8 ימים
והקקי שלו מאוד מאוד שומני עד כדי שהוא נדבק ולא יורד אם לא שמים סבון. זה תקין?
צבע צהוב כזה,גרגירי קצת לפעמים,אבל ממש שומני

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שלום אמהות יקרות!
יש לי אח קטן בן שש. הוא ילד חמוד וטוב לב, ממושמע ולא חצוף.
כשביתי נולדה בתחילה הרגיש שהיא לוקחת את מקומו בתור הילד הקטן של המשפחה. לאחר זמן שהיא גדלה הוא התחיל לגלות חיבה והתעניינות כלפיה ומאז התחילו בעיות שמעצבנות אותי מאוד.

לא זוכרת מה היה המרקם אבל גם הבן שלי בחודשים הראשונים לחייו היה עושה קקי פעם בהמון המון זמן, לפעמים גם פעם בשבועיים.

שאלתי את גיסתי (אחות במחלקת יולדות) והיא אמרה לי שאצל תינוק יונק זה יכול להיות קקי אחרי כל הנקה ועד קקי פעם ב14 יום!
זה הטווח התקין.
כל עוד כמובן זה לא מפריע לתינוק, גורם לו לכאבים או שהוא לא יונק טוב/לא עולה במשקל.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הבת בת שנתיים עוד מעט. אנחנו מגיעות המון להורים שלי. בכל פעם אחי נצמד לבת שלי בצורה מאוד מעצבנת הולך אחריה לא נותן לה מנוחה מדבר בקול רם והתלהבות. מתערב לה בכל המשחקים. אומר דברים כמו ''את אוהבת אותי יותר מx? תני לי נשיקה'' וזה מעצבן אותי.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מגלה התעניינות רבה כשהיא מורידה מכנסיים לפני שרותים ובכלל מנסה לגעת בה כל הזמן וזה מעצבן....
סך הכל זה אחי והוא ילד קטן, וכמו שכתבתי טוב לב ועדין. אני כועסת על עצמי שההיתנהגות שלו כל כך מעצבנת אותי ואני מעירה לו כל הזמן במקום לתת לו אהבה כמו שמגיע לאח קטן. נראה לי שהוא לא מבין מה אני רוצה ממנו.
אמהות מנוסות, יש איזו עיצה?

וואו אני הייתי בת 17 שאחותי הגדולה ילדה את בתה הראשונה ומאוד מאוד חששתי שאקנא. בסוף כמובן לא רק שלא קינאתי בנותיה הפכו לאהבת חיי.
אבללל הקטנצ'יק הזה בטח בגלל פער הגילאים בינך לבינו רואה בך אמא שנייה?
אני חושבת שבמקומך הייתי מציפה אותו באהבה חיבוקים ונשיקות, בהפתעות לשניהם יחד בכל מפגש בלומר לו כמה את חושבת עליו . בלהתקשר באמצע השבוע לבקש לדבר רק איתו, בלארח אותו אצלך ביום קבוע אחרי הצהריים (נהדר גם לבתך), ולפנק אותו באוכל שהוא אוהב.

לגבי בתך, את כן חייבת להציב גבולות. להסביר לו שהיא לא בגילו, ושהוא צריך לשמור עליה. איך שומרים עליה? אולי תציירי לו טבלה עם ציורים של 3 דברים שחשוב לעשות ו-3 דברים שהיא לא אוהבת - למשל לא אוהבת שנוגעים בה בלי רשות. מה היא כן אוהבת? לשחק בכדור? בבובה? לאכול משהו שהו איכול להציע לה?

אבל נראה לי שהו אנורא מחפש אותך דרכה זה בתחושה שלי.

להפסיק להסביר את עצמך, להצדיק את עצמך, להתווכח - אמירה פשוטה וזהו. אם את מסבירה זה משדר לאדם השני שיש פה מקום לדיון, כשבעצם אין. את מחליטה.
מסכימה לגמרי. חשוב מאוד.

היום בחוץ הלכתי קדימה והילדים השתרכו מאחוריי, ונפתח פער של 30 מטר.
צעקתי את השמות שלהם שיבואו ושנלך לאוכל וכו' וזוג מבוגר עבר וצעק להם אמא מחכה לכם לכו לאמא, אמא מחכה לכם!
מיד הגעתי לבן שלי, הרגיש המתוק, וראיתי שהוא גם מתרגש מהם וגם נבהל מאוד, כי מה פתאום הם קוראים בשמו ופוקדים עליו ... הואמצד אחד חייך ומצד שני היה נסער.
אז מיד מיד אמרתי לו מתוקי, זה מבהיל ומבלבל כשאנשים שאתה לא מכיר מדברים ככה.
האיש המבוגר מיד אמר- אנחנו מבהילים?! ככה בתדהמה?
ל א עניתי, הסתרתי אותו בפני הבן שלי, המשכתי להתרכז בבן שלי ולהגיד לו אתה לא בא כי אתה עוד משחק? אתה רוצה עוד קצת לשחק? הוא אמר כן ואחכ שאל למי זה ולאן הלכו.

אמנם היתה בזה גסות רוח להתעלם מהאיש שסהכ ניסה לעזור, ואולי הילד התרגש יותר שמפחד אבל לגמרי היה ברור שהוא בהלם, שהוא לא יודע איך הלגיב ושהוא בסיטואציה לא נוחה לו בכלל.

לגבי ההתעלמות שלי מהאיש - כל הזמן אנשים רוצים לעזור כשהם מחנכים לי את הילדים!!! או מתערבים. זה בדיוק מה שמסנדל אותי בעמדת המתנצלת והמחייכת בזיוף והמנסה לרכך בפני הילד את הסיטואציה דרך האורח, והחלטתי להשתמש בזה בתרגול, בלהתייחס למתערבים כאל אוויר- לא רציתי שוב (!) להיכנס להסברים מעל לראש של הבן שלי. או לענות לשאלות על הגיל שלהם וכל מיני שטויות. ואגב ההתערבויות האלה הן לא תמיד טובות גם אם הכוונה טובה. ממש לא. בדרכ זה סתם מרגיז אותי כי אנשים נעצרים ומתחילים לשכנע את הילדים ללכת אליי וצועקים לי שאני לא אחראית לפעמים, כשאני גיליתי מזמן שכמו אמא אווזה הכי טוב לנתק אותם זה כשאני הולכת והם אחריי וכמה שיותר רחוק יותר אפקטיבי...

והחלטתי שהתרגול הזה טוב מאוד מול זרים כך שמול אנשים שאני כן מחשבנת להם אגיע מיומנת. כי שם זו עיקר הבעיה שלי.

להפסיק להסביר את עצמך, להצדיק את עצמך, להתווכח - אמירה פשוטה וזהו. אם את מסבירה זה משדר לאדם השני שיש פה מקום לדיון, כשבעצם אין. את מחליטה

מצד אחד נכון.
מצד שני אני כאדם מאוד אוהבת להבין - כל דבר - ואז יותר קל לגייס שיתוף פעולה מצידי. לא מספי קלי שאומרים לי להוריד את העגלה מהמדרגות. אני מעידפה שיסבירו לי שלפי הוראות כיבוי אש כשיש עגלה במדרוגת וחלילה שריפה זה עלוללגבות חיים. אני ממש צריכה הסברים כי לא מקבלת דברים כמו שהם.

וגם, קורה שאני מדברת נחרץ וקצר ואל עוזר. ואז אני חושבתש הסבר יבהיר טוב יותר את המקום שלי ולא שאני מבקשת משהו שרירותי.

אני ממש צריכה הסברים כי לא מקבלת דברים כמו שהם
אבל אז את מבקשת.
הם, לא מבקשים.
אם הם באמת ובכנות רוצים שתסבירי להם את עצמך - אז ורק אז, בסדר לתת הסבר קצר.
אבל אם את תורמת הסברים לפני ששאלו אותך, כשאת מסבירה לאנשים כאלה - את יוצאת מתנצלת, מצטדקת, מתנצלת על עצם קיומך!
אני אומרת לך את זה בתור "מחלימה" (עאלק) ממחלת ההסברתיות P-: (אני מתאמנת, בסך הכל חמישה סנטימטר לפנייך או משהו כזה...).
אנשים מהסוג שלנו, שרוצים הסברים - גם מקשיבים להסברים! וגם אשכרה עושים את מה שהשתכנעו לעשות כתוצאה מההסבר ההגיוני!
הבעיה שאני מוצאת את עצמי "מסבירה" לאנשים שכמעט כולם לא כמוני. לא מבינים מה אני אומרת. לא מכבדים. לא מעוניינים. לא יעשו מה שביקשתי, כך או כך. הם רק מחפשים פתח לכפות עלי.

ההוא שהתעלמת ממנו - טוב עשית. לו היית עונה, הוא בסך הכל היה שותה את המשאבים שלך בלהתווכח איתך שהם לא מבהילים והם רק דאגו לילדים וכו' וכו' וכו'.
מה את צריכה את זה?
יפה מאוד. דיברת לילד בצורה שהוא שמע. והוא למד משהו כי לא התייחסת אליו בכלל. הוא שמע את הדיאלוג שלך עם הילד שלך ורעיון חדש נכנס לו למוח. למשל, בלי שנאלצת להגיד לו, הוא בעצם הבין שכל המצב היה בשליטתך, ושההתערבות שלו היתה מיותרת.

פתאום כשקראתי אותך הבנתי מדוע קורה לפעמים שאני בסיטואציה דומה: יש ילד במרחק גדול מאמא, אמא קוראת לו, ואני עוברת ליד הילד - והילד מסתכל עלי בחשש. תמיד חשבתי, שהחשש הוא מפני שפתאום הוא רחוק מאמא ועוברת לידו אשה זרה וזה עלול להיות קצת מפחיד. אני תמיד מחייכת אל הילד בחמימות, לא אומרת מלה, וממשיכה הלאה. רק עכשיו אני חושבת, שאולי הילדים מסתכלים עלי בחשש גם מפני שהם מצפים שאני אנזוף בהם או משהו.

וואלה? הסברים אל עוזרים לרוב?! אני מסבירה כל הזמן, כל הזמן!
מצד שני אני מוקפת קומץ אנשים משמעותיים ולהם כן חשוב לי להסביר.
לא יודעת כבר.
אבל את צודקת, אני מסבירה המון כל הזמן לכולם, כל הזמן!
ל א מזמן ראיתי מטפלת של ילד שאני מכירה בקניון כשנכנסתי לדוכן חיש גד לקנות לבת אחותי שטסה לחול מעטפה מלאה כרטיסי גירוד (חיש גד!). שזו מתנה מסורתית שלי לאחיינים שטסים לחול בבחינת שיזכו בפרס גדול כספי שאני לא יכולה לתת ועל הדרך יהנו מהחוויה של הריגוש.
קיצר היא עברה לרגע, והשתהתה, ומיד סיפרתי לה למה הייתי שם כי היה נראה לי שהיא לא מבינה מה אני עושה בדוכן הימורים עם שני ילדים קטנים בתשע בבוקר.
וזה הזוי, מי היא בכלל עבורי בחיי?!

בכל מקרה, מה שהיה מוזר שבכלל לא חשבתי על האיש הזה אלא על הילד שלי, הלכתי אליו דיברתי אליו, ועל הדרך זה העביר מסר לאיש.
אבל זו לא כזו חכמה מול אדם זר(למרות שגם את זה צריך לחדד ולשנן ולהתאמן שזה יבוא לי בילט אין), החכמה בארוחת ערב כשכל המשפחה יחד וכולם מצד אחד בי ובילדים שלי נכנסים ומצד שני יש אווירה כזו של לא להרוס את האווירה. שם זו החכמה. וגם בכלל לא נעים להעמיד במקום את החבר של האחיינית למשל, או את אחותי אפילו שעוזרת לי המון.
זה גם קשור למעמד המשפחתי שלך בתוך ההיררכיה. לצערי גיליתי שהמעמד שלי נמוך עד בלתי נראי אצל חלק מהאנשים. את הילדים לפחות אוהבים מאוד. אבל לא דופקים לי בכלל חשבון במשפחה, כן יש לי משפחה חמה, אמא שלי מהממת אחת ויחידה, אחי טוב לב ואחותי עוזרת המון אבל- יש הרבה אבל שלזה לא המקום להיכנס אליהם.... וזה גם קשור לרצון שלי לעמוד על המשמר עבור ילדיי.

אז תתאמני, תתאמני (-:

_האיש המבוגר מיד אמר- אנחנו מבהילים?! ככה בתדהמה?
ל א עניתי_
למה? זה שקר הוא הרי הבהיל את הבן שלך.

וגם, קורה שאני מדברת נחרץ וקצר ואל עוזר
נכון. לא כל האנשים אותו דבר, לא כל המקרים אותו דבר. יש מקרים בהם הסברים עוזרים, ויש מקרים בהם הסברים מזיקים. כשמדובר באנשים שאת מכירה, אני חושבת שכבר היה לך מספיק זמן כדי לגלות עם הסברים עוזרים, וגילית שלא. למה לא לנסות גישה אחרת, ולראות אם היא עובדת? ואם היא לא, אז אפשר לחפש דרך שלישית...

_אם הם באמת ובכנות רוצים שתסבירי להם את עצמך - אז ורק אז, בסדר לתת הסבר קצר.
אבל אם את תורמת הסברים לפני ששאלו אותך, כשאת מסבירה לאנשים כאלה - את יוצאת מתנצלת, מצטדקת, מתנצלת על עצם קיומך!_
בדיוק! וגם אני לומדת לא להסביר. אחרי שהתחלתי ללמוד את זה התחלתי לשים לב איך אמא שלי נוטה להסביר דברים שבכלל לא ביקשתי, ואיך זה נשמע לי מתנצל על קיומה (בשמת, זה פשוט ניסוח כל כך מדויק!). ואני תופסת גם את עצמי על הסברים מיותרים. לא ראיתי את זה לפני זה, ועכשיו אני רואה, אני ממש מרגישה את ההסברים המצטדקים, שלא ביקשו אותם.

מצד שני אני מוקפת קומץ אנשים משמעותיים ולהם כן חשוב לי להסביר.
כמה פעמים כבר הסברת להם? לא מזמן רשמתי בדף אחר, שבקשה (או הצעה, או הסבר, כבר לא זוכרת) זה משהו שאומרים פעם אחת, אחרי זה זה כבר נדנוד וסוג של לחץ. אני חושבת שזה סינדרום ה"לו רק אם היו מבינים!". כלומר, ההנחה שאנשים שלא מסכימים איתך, פשוט לא מבינים אותך, ואם רק תמצאי את המילים הנכונות והם יבינו אותך הם מייד יעשו מה שאת רוצה. גם את זה אני מכירה מעצמי, ואני יודעת כמה זה מעצבן כשזה מופנה כלפיי.
אם הם לא הבינו משהו, הם יכולים לשאול. אחרי הפעם הראשונה את כבר לא מוסיפה להם מידע חדש. אז מה בדיוק מטרת ההסבר? זה כבר לא הסבר, זה ניסיון שכנוע, ולכן בעצם הצטדקות (כי את משכנעת אותם שיש לך את הזכות לעשות דברים שמגיע לך לעשות כי את רוצה וזהו).

ומצד שני יש אווירה כזו של לא להרוס את האווירה.
אני מכירה מלא סיפורים של אנשים שניסו במשך שנים לשכנע אנשים אחרים במשפחה לא לעשות כל מיני דברים (לא להעליב את הילדים שלהם, לא להעליב אותם, לא לספר בדיחות גזעניות, הרשימה ארוכה) וזה לא עבד. עד שהם אמרו שאם הם יעשו X הם הולכים - ומימשו את זה (או נתנו אזהרה ואז הלכו). והצבת הגבול הזו ריסטה את המערכת והמשפחה התחילה אשכרה לכבד את הגבולות שלהם.
האווירה הזו, היא יותר חשובה מהילד שלך? (ובכלל, מה זו האווירה הזו שלא נפגעת אם מעליבים ילד, אבל נפגעת אם אומרים להפסיק לעשות את זה? אני מתייחסת בפקפוק רב מאוד לאווירות כאלו.)

_ל א עניתי
למה? זה שקר הוא הרי הבהיל את הבן שלך._

אישה, היא התכוונה ל I didn't answer , לא ל I answered no .

היא התכוונה ל I didn't answer
אה... עכשיו זה באמת יותר הגיוני.
תודה שהסברת לי @}

מחשבת מטא בעקבות קריאה רופפת של הדיון פה, על איך הילדים שלנו נהיו סופר רגישים.
אין לנו קהילות, אין לנו תמיכה, ואין לנו מעורבות אמיתית תומכת ובונה של מבוגרים אחרים.
כך קורה שחלק מהילדים שלנו מפתחים ממש אלרגיה למבוגרים אחרים. לא סומכים עליהם. נבהלים מהם...
למרות שאני מבינה לגמרי את המצוקה מכך שאחרים מתערבים או מחנכים, משהו בי גם נעצב על כל זה.
פלונית, את והילדים שלך לא לבד. יש רבים ורבות במצב הזה, גם של הרגישות וגם של הצורך להתמודד עם התערבויות בלתי פוסקות שלא מתקבלות טוב.
אבל זה שאתם לא לבד זה תכלס, בעיניי, ממש עצוב ובכלל לא איך שהעולם אמור להתנהל. ילדים אמורים לבטוח במבוגרים סביבם, בעיקר בני משפחה, לקבל את עצתם או "חינוכם" בשמחה וכאקט של השתייכות לקהילה. וזה שכל כך הרחקנו משם זה מצער.

מקווה שתמצאי מזור וכלי התמודדות מספקים וטובים ובעיקר - מועילים. אלו סיטואציות לא נעימות בכלל וכשהן רבות ממש מתחשק לפעמים למרוט שערות.

כך קורה שחלק מהילדים שלנו מפתחים ממש אלרגיה למבוגרים אחרים.
אני לא חושבת שזה עניין של קהילה. הייתה לי (מה הייתה? עד היום יש, רק לא פעילה) אלרגיה כזו להורים שלי. ביסודי, אני חושבת בכיתה ג', אמא עשתה איתי ברוגז. בתור עונש על משהו, היא אמרה שהיא לא תדבר איתי. ואז הגשימה. איזה חופש זה היה! איך נהנתי מזה שהיא באה הביתה ובשקט הולכת לחדר, במקום להתחיל במטח של ביקורת. אני נהנתי מהברוגז הזה. חששתי מעניינים טכניים שקשורים לבית ספר קצת, אבל בסך הכל, נהנתי. לאט לאט זה התמסמס.

איך זה מסתדר עם הנראטיב של קהילה? אני חושבת שבקהילה כמו זו שהייתי נולדת בה לפני כמה זמן, הייתי סובלת עוד יותר ועוד יותר נמנעת ממבוגרים (היתרון הוא שלא להיות בסביבת מבוגרים ולרצות להמנע מהם נחשב הנורמה והיה איפה לעשות את זה. במובנים רבים עשיתי את זה גם בילדות, אבל הייתי מוגבלת על ידי הסביבה. וממש בהפרש השנים בין אחי הקטן וביני ילדים הפסיקו לשחק בחוץ בשכונה.)
אני לא חושבת שיש מישהו שמקבל ביקורת ושיפוטיות ושאר דברים בסגנון בשמחה. אולי זה היה עצה לו הם היו מקהילה אוהבת (ואולי לא, ע"ע אמא שלי), אבל אני לא בטוחה. הרי אנחנו, בתור מבוגרים, מתרחקים ממבוגרים שמתייחסים אלינו ככה. אז למה ילדים אמורים לקבל התנהגות כזו בשמחה?
<אישה במסע>

כן, אני לא מדברת על החיים שלי או שלך. אנחנו אכלנו אותה עם הרע מכל העולמות. גם מבוגרים עקומים וגרועים שבאמת אי אפשר היה לסמוך עליהם, וגם המחשבה שלהם שלכולם מותר לחנך אותנו כי אנחנו ילדים. לכל מבוגר היה מותר להגיד מה שבא לו, ולפעמים... גם לעשות מה שבא לו. מחריד.
וההורים שלי גדלו בתקופה עוד יותר איומה בהקשר הזה.
אני מכוונת לקהילות יאקונה כאלה, כאלה שאני מרגישה לפעמים בגוף ממש, כשאישה וכאמא, שאני צריכה...
כשמבוגרים לא היו כאלה עקומים ואפשר היה לסמוך עליהם.

ובלי קשר אני חושבת שזו נקודה מאוד חזקה שלך שאני מזדהה איתה - שפעם היה אפשר לברוח מהם. בין אם היו מיטיבים או לא, היה לילדים המון חופש מהם. וזה קריטי בשביל להיות מסוגלים לקבל את מה שיש להם להציע, שהם לא יהיו שם כל הזמן וזו בעצם תהיה כפייה.

ואכן לא כיוונתי לשיפוט או ביקורת במובן המבאס, אלא כעצה, הנחייה, חניכה. אני בקלות יכולה לדמיין איזו דודה כזו מהשבט מזרזת בחיוך ובטפיחה את הילד שהתעכב ואמא שלו הולכת, והכל ברוח טובה והוא מחייך אליה ורץ אחרי אמא שלו וכולם מבסוטים והוא עצמו לומד ככה שהוא נראה ושלאחרים אכפת, במקום ללמוד את ההפך.

חושבת שסיפרתי לא מזמן איך עליתי עם בני לגבעה ועשיתי מתיחות בזמן שהוא ישב וחיכה לי. מהמקום שלי יכולתו לראות אותו אבל הוא לא ראה אותי. ישב לו ונהנה מהנוף המרהיב.
שכנה שלנו עלתה לשם עם הכלב שלה ובאה מהצד השני. מנקודת המבט שלה הילד שלי, שהיא מכירה, ישב לבד במקום משונה, בלי אף אחד, ביום לימודים.
אני ראיתי אותה וראיתי ממש את המחשבות שלה. איך היא חושבת דברים איומים ותוהה אם זה בסדר לגשת ולא יודעת מה לעשות ופשוט נתקעת בחוסר אונים.
הצלתי אותה מעצמה וניגשתי אליה בחיוך. כל כך רווח לה...
חשבתי לי - למה בעצם? למה שלא תיגש לילד שהיא מכירה ותגיד לו שלום ותשאל מה שלומו ותוודא שהכל בסדר?
שאלתי אותו אם הוא היה מרגיש לא בנוח אם היא ניגשת אליו והוא אמר - מה פתאום?

נהיינו מאוד זהירים ברגישויות של ילדים והורים. מאוד מאוד זהירים. אני מבינה את הסיבות וזה בהחלט עדיף על כל מיני חלופות, אבל זה פשוט מעציב אותי.

<בדיוק מישהי סיפרה איפשהו שהיא נכנסה למכולת והחנווני ממש הטריד ילדה שהיתה עם אמא שלה ודרש לקבל נשיקה, כאילו אנחנו בשנות השבעים, והאמא רק איפשרה לילדה להתחבא מאחוריה אבל לא אמרה כלום גם כשהוא חזר על הדרישה שלו. לא רוצה לדמיין מה האמא הזו עברה בילדותה ולאן זה החזיר אותה. אלוהים יודע כמה פעמים אני שמעתי את הדרישה הדוחה הזו "בואי תני לדוד נשיקה"...>

כשמבוגרים לא היו כאלה עקומים ואפשר היה לסמוך עליהם.
את בטוחה שהייתה תקופה כזו? נשמע שהיו קהילות שזה היה בהן ככה, אבל היו קהילות שממש לא.

אלא כעצה, הנחייה, חניכה.
אני חושבת שזה סוג של ביצה ותרנגולת. כי לו המבוגרים היו באמת מנחים ולא מבקרים, גם התגובות של הילדים היו שונות... אבל המבוגרים האקראיים האלו לא נותנים עצה, הם מבקרים. וכשרוב מוחלט מהמבוגרים הוא כזה, אז הגישה הכללית של הילד תהיה חשדנית - ובצדק! והמיעוט שלא שופט ומבקר לא יכול לצפות ליחס מסביר פנים מהילדים. כי הם מחזיקים בידיהם מגן בפני ביקורת. וזו התשובה ל למה בעצם?
כי ההקשר חשוב. כי אם אין זיהוי ייחודי, אז אדם נשפט בתור חלק מקבוצה X, והציפיות בהתאם.

אני חושבת שבמידה רבה מה שהפך את הקהילות הלפעמים מבאסות של פעם למוצלחות זה אכן הבחירה. הייתה כפייה, אבל חלק קטן יחסית מהזמן. אפשר היה פשוט ללכת לטבע. אפילו בילדותי היינו רוב הזמן משחקים לבד בחברת הילדים, ההורים היו יחסית קרוב, אבל לא ממש קרוב. וועכשיו עם כל הכבישים והחוגים ו אשליית הבטיחות אין את זה. השינוי שקרה בזמן בין הילדות שלי לזה של אחי הקטן כל כך גדול! זה קרה מול עיניי

אני לא מרגישה שנהיינו זהירים ברגישויות. זה יותר תנועת מטוטלת. כל כך הרבה אנשים נפגעו מחודרנות, אז חלק מהם גדלו ונהיו גם כן כאלו, וחלק גדלו ואמרו לעצמם שהם לא יתנהגו ככה.

אבל גם כשהמטוטלת תתייצב, אני לא חושבת שזה יהיה מספיק. בשביל האהבה והדאגה של קהילה נחוצה קהילה. אמיתית. נחוץ קשר בין המבוגר האקראי לילד. אני לא חושבת שזה יכול בכלל לעבוד עם מבוגרים באמת אקראיים. למרות שאני חושבת שאופציות ביניים בין קהילה כמו פעם לבין הכלום שיש בהמון מקומות עכשיו, אפשריות. השכונה של ילדותי הייתה כזו, ואפילו השכונה של ההווה היא עדיין כזו במובנים מסויימים.

אבל גם זה לא כזה פשוט ודורש כל מיני דרישות קדם ודברים משתלבים אחד בשני, שתי וערב. בקיצור, ארוך ומסובך, אז אולי עדיף שתמחקי את ההודעה שלי אחרי שתקראי או תעבירי - זה לא ממש קשו לנושא.

לא צריך למחוק. קראתי בתודה ופשוט אעצור כאן. אני מסכימה עם הרבה והיה מעניין לקרוא ולכתוב.

אני זו ששיתפהלגבי הבן המהמם שלה ואנשים שמתערבים.
רק אגיד שחשבתי על הילדות שלי - וההבדל המהותי מהיום זה לא התרחקותהשבט בהכרח , אלא ההציצמדות שלנו לילדים שלנו לטו בולרע. אני הייתי "ילדת מפתח" רוב הזמן הייתי אדון לעצמי, הלכתי לגן לבד (מי היום הולך לגן לבד) כול לחצות כביש ראשי לחזור הביתה להכין כריך (עם סכין) לרדת למטה לשחק ולעלות שוב.
ההורים יותר בסמכו לא על אחרים אלא עלינו. וז הנכון ככל שהולכים אחורה, כלומר אמא שלי בכלל בגיל 5 עזרה מבטבח וערכה קניות למשפחה ובגיל צעיר גם פירנסה את הבית.

מה אני אומרת... שאחת הבעיות ואני מודה שזו בעיה, זה שהילדים חיים תחת מעטפת ואז אנחנו חוששים שלא היה להם מספיק הזדמנות לפתח חישנים ויכולות מילוליות ולא מילוליות לברוח להגיב להתגונן או להחליק.

אני כילדה הבנתי מצוין ניואנסים, הבנתי מי בעדי ומי לרעתי. באמת של אזוכרת דודה אחת מתוך המיליון דודות שיש לי, שנפגעתי ממנה, שהכאיבה לי, להיפך הרגשתי מחובקת ואהובה כל הזמן (ואני בטוחה שהעירו! ברור! וברור שאמרו לא ואסור והתעלמו מכל מיני) העניין הוא לא מה היה, אלא מה חרוט בנשמה, ולא חרוט לי משהו כז המבאס מהסביבה.

אני כן זוכרת שהייתי מאוד ביישנית, מאוד עם זרים ואת זה לא כל כך דאגו להגן עליי, הייתי בפוזיציות לא הכי הכי, אבל זה באמת בקטנה, לא משהו שחרוט כטראומה, ובסהכ הכללי בדיוק היום אמרתי לאמא שלי כמה היא אלופה איך גידלה אותי בכזו יד חופשית, סמכה עליי, ודאגה שאדע שסומכים עליי, לא מתוך התעלמות. ואבא שלי כמובן ששימש החבר הכי טוב שלי בעולם. שניהם מעולם לא הצטרכו לגונן לתווך להבהיר, להרגיע ואני הייתיילד המאוד מאוד רגישה, מאוד! רגישות על, ולא זכורות לי טראומות כאל הואחרות להיפך המשפחה שלי הקטנה והמורחבת הן מקור לכח.

והנה אני היום רבה עם כל העולם בנוג עלילדים. גם היום כשביקרתי את אמא שלי כ להזמן נזפתי בה, כי היא אמר הלבן שלי 17 פעם לא בעשר דקות. היא אמרה לי "שכחתי מה זה ילדים". הי אבאמתש כחה וכל עט וכל פפרח שהוא נגע, כל מכסה של סיר מזכוכית (מחוסמת) כל דבר אמרה לא, אם מדאגה לו, אם מדאגה לחפץ... וצרחתי עליה בשלב מסוים שאני קמה והולכת אם היא לא נותנת לי הלשגיח גם על הילד וגם על החפצים.

כאב לי. כי אני לא יכולה אחרת כשהבן שלי הפנים שלו מתאדמות והעיניים מוצפות וכאבלי על אמא שלי שצריכה להרגיש סבתא לא בסדר.

זה כן מתקשר בדיעבד לעניין השבט, כמו שכתבה כאן מישהי, שכשגדלים מוקפים בשבט יותר ננחשפים אולי ומפתחים את החיישנים האלה שעליהם אני מדברת. מצד שני גם אני בילדות לא גדלתי עם סבתא בבית, ורוב הזמן ההורים עבדו, אבל כן הייתה שכונה, וכן היו שכנוות חמות שמארחות כל הזמן וכן היתה הקפדה על מפגשי שישי עמוסים באורחים ועל מפגשים עם המשפחה המורחבת כל מוצש (מכירים את העל האש בים? או טיול בטיילת או טיולים בחגים של כל המשפחות)?
היום זה פחות קיים כנראה.

חבל.

אז אנחנו חוששים שלא היה להם מספיק הזדמנות לפתח חישנים ויכולות מילוליות ולא מילוליות לברוח להגיב להתגונן או להחליק.
אני לא חושבת שזה החיישנים, אני חושבת שהחיישנים שמתייחסים בחשדנות כלפי זרים מכוונים היטב. להיות חשדן כלפי זרים זה אבולוציאוני. העניין הוא שבשבט המבוגרים מסביב לא היו זרים
את אומרת שהבעיה היא שהילדים לא יודעים לקרוא את הסיטואציה, אבל אני אומרת שכשהאנשים המבוגרים הם זרים, אז הסיטואציה שונה. והילדים קוראים אותה מצויין. זו דעתי.

זה גם עניין תרבותי.
לפני איזה שנה ראיתי סירטון קצר יפה על ילדים ביפן שהולכים לבד לבי"ס או לגן. מגילאים ממש קטנטנים ההורים שלהם מתחילים לאמן אותם, בהתחלה למרחקים קצרים וכן הלאה (היו ילדים שבכו ופחדו ועדיין הכריחו אותם ללכת, וזה היה כמובן איום לצפיה, אבל זה לא העניין כרגע).
גם דובר על זה שמבוגרים זרים הרבה פעמים נרתמים לעזרת הילדים ברכבת או בחציית כבישים, למשל. לא צריך להיות שבט בשביל זה.

כמובן שבישראל החדירה לפרטיות היא קיצונית ביותר.
אני גרה בגרמניה, ובדומה לציל צול, לפעמים רואה את הדאגה וחוסר האונים בפניהם של אנשים בסיטואציות מסוימות (טיפסה גבוה, הולכת לבדה, מחזיקה סכין וכו'), ולפעמים ניגשת אליהם על מנת להרגיע אותם.

אני גם חושבת שבאופן כללי בימינו יש פחות פירגון לכוח ולחוסן הנפשי של ילדים (מצד ההורים, כן?).

<פלונית אחרת>

באופן כללי בימינו יש פחות פירגון לכוח ולחוסן הנפשי של ילדים
צודקת כל כך...
הילדים שלי היו עושים בכל גני המשחקים שימוש מאוד חריג במתקנים. הם היו מטפסים על מה שלא אמורים לטפס עליו ומגיעים לגבהים מסחררים, למשל על החלק החיצוני של המגלשות הגבוהות מאוד שיש היום בחלק מהמקומות.
לדעתי, כל מי שהיה מסכים להתבונן בהם, היה רואה בקלות את הביטחון שלהם ואת היכולת הפיזית לעשות את זה בלי סכנה אמיתית. בפועל, מה שאני חטפתי נע תמיד בין שוק מוחלט וקולני, לבין צרחות היסטריות והתרחקות (אני לא יכולה לראות את זה, את משוגעת, רותי ,סתכלי על האמא הזאת תראי מה היא מרשה, וכאלה...).
אותי זה שעשע ולילדים שלי זה גרם תמיד רצון להשוויץ ביכולות שלהם עוד יותר (לא בהכרח חיובי כי אולי גורם לקחת סיכון מיותר? לא יודעת), אבל כשיקוף תרבותי זה ממש מזעזע כי אמא טרייה ששומעת את זה מהצד מקבלת מסר חד משמעי לגבי האפשרות הזו.

דוגמה אחרת - הילדים שלי נשארים לבד בבית מגיל יחסית צעיר. הם מתים על זה. רק מחכים שנעוף.
הורים אחרים בסביבתנו חוששים להשאיר לבד נוער בגילאי 14 ו 15, וממהרים לשוב הביתה כשהם עושים את זה.
כאילו... ברצינות???
השתנו הזמנים. אני נשארתי לבד בבית מגיל קטן. לא זוכרת כמה אבל בטח בסביבות כיתה ב', גם בלי האחים הגדולים שלי. היום זה פשוט דבר שאף אחד בסביבתי לא עושה חוץ ממני. לא סומכים על העולם ולא סומכים על הילדים.

יש לי איזה אישיו עם הגדול, סוג של מנת יתר של תקשורת מקרבת... לפעמים במצבים שבהם אני מרגישה צורך לתווך סיטואציה ומנסה את כוחי ב"אתה נשמע מאוד כועס\מתוסכל\ מה שנראה לי באותו רגע נכון", הוא מגיב ב"את לא יכולה לקרוא את המחשבות שלי!" כלומר יצא שניסיתי להביע הבנה ויצאתי חודרת לפרטיות... איך מלבנים את חוסר ההבנה?

נשמע שבנך אומר לך ברור שלא מתאים לו שתדברי על רגשותיו. אולי תשתי ברגשות שלך במקום?

מרגישה צורך לתווך סיטואציה.
מתי בעצם זה קורה? יש משהו שמחבר בין המקרים האלה שבהם את מרגישה צורך וזה לא עובד?
הניסיון שלי הוא שזה קורה כשיש מניעים זרים מאחורי ההרגשה והצורך, והצד השני, ברגישותו, פשוט מזהה את זה ומתנגד בצדק.
בכל מקרה, הכלל שלי הוא לעולם לא להגיד לאחרים מה הם מרגישים והכי הרבה זה לשאול. לשאול בכנות, לא כדרך מניפולטיבית להגיד להם. רק אם אני תוהה בסקרנות כי אני לא מצליחה להבין מה קורה פה בעצם.
עוד כלי - לשאול את עצמך למה את מדברת על מה שהוא אולי מרגיש. נגיד שהוא יאמר שהוא כועס, מה יקרה אחר כך?
לרוב, את מה שקורה אחר כך, אפשר לתת גם בלי שהוא יצטרך להכיר ברגשות של עצמו בצורה מילולית.

ניסיתי להביע הבנה
איך אפשר להביע הבנה למשהו שעדיין אינך מבינה?

אני אישית אוהבת את שאלה "מה אתה צריך?"
לפעמים צריך לדבר על רגשות. לפעמים לא. בכל מקרה, זה פתח למשהו יותר מדויק, אם השני יודע להגיד.
ואם לא, תמיד אפשר להגיד - אני פה ברגע שתדע. יש משהו אחר שהיית רוצה כרגע?

אני לא אומרת לו מה הוא מרגיש, אני אומרת איך זה נשמע. לי.
הבנה אפשר להביע, או לפחות לנסות להביע, מול איך שהסיאואציה נראית לי באותו רגע. אולי אמפתיה זו מילה מדוייקת יותר. לפעמים האמפתיה הזו סוללת את הדרך לפתרון המשברון שגרם לתסכול, ולפעמים כאמור זה מעצבן אותו.
הקו המחבר בין כל הסיטואציות הוא שהוא כבר בטורים גבוהים - באמת עייף, מתוסכל, כאלו. שאלות של מה אתה צריך לא כל כך מועילות כי לפעמים התסכול הוא בתגובה למשהו שלא מרשים לו, ולכן התשובה תהיה בהתאם.

אני לא אומרת לו מה הוא מרגיש, אני אומרת איך זה נשמע. לי.
אני חושבת שלהרבה אנשים זה נשמע אותו דבר, ומה שבטוח זה שלבן שלך זה נשמע אותו דבר.
אני פשוט חושבת שאין צורך אף פעם לנחש, בעיקר אם זה שמנחש נתפש אצל הצד השני כמקור לתסכול (נגיד, כי זו שאת שלא מרשה).

הקו המחבר בין כל הסיטואציות הוא שהוא כבר בטורים גבוהים
אה... אוקי. הניסיון הפרטי שלי הוא שזמנים כאלה הם לא זמנים שמדברים בהם, בטח לא על רגשות, אלא זמנים שעושים בהם. או שמציעים חיבוק ונשיקה או שהולכים לעשות אמבטיה או שאוכלים או שהולכים לישון. מספקים צרכים פיזיים פשוטים וברורים. ומבטיחים לחזור לדבר על זה מחר בבוקר או אחרי הקימה מהשינה ובאמת עושים את זה כאשר מצב הרוח מתאים.

שאלות של מה אתה צריך לא כל כך מועילות
בטח. מבינה עכשיו גם יותר טוב למה. תודה.
אגב, אם הוא לא בעייפות, אז טיול בחוץ הוא הרבה פעמים אפשרות טובה להירגע ולחזור לפסי שיחה נורמליים.

ולגבי הסוף - כשלא מרשים לך משהו זה מעורר כמעט תמיד תסכול. אני חושבת שבתור הורים אנחנו פשוט לומדים לחיות עם זה, שהילד מתוסכל עכשיו, וזהו. אני אישית לא עושה כלום עם תסכול כזה, פשוט נוכחת מולו כמיטב יכולתי ולא שוקעת בשיחות אם החלטתי כבר וזה לא עתיד להשתנות. אז יהיה תסכול...