אמהות שואלות אמהות חלק 1

עכשיו בקעו לה שתיים למעלה ואני רואה כוכבים.
כדאי לחזור להקפיד על הנקה כמו בהתחלה, עם הסנטר צמוד לשד והאף מרוחק. הנקה של תינוק יותר גדול יכולה להיות קצת יותר מרושלת ופחות בהקפדה ואז השיניים העליונות חותכות בבשר. כשמצמידים אותם כמו שמיניקים יילוד, עם סנטר וחזה התינוק צמודים ממש ממש אלייך כך שהלסת העליונה והאף מתרחקים, זה מוריד את הלחץ של השיניים העליונות מהשד.

ושאלה אחרת,
איך נוסעים עם תינוקת בת שנה במונית?
חייבים להיגרר עם כיסא לרכב?
יש אפשרות להזמין מונית (נגיד דרך גט טקסי) שיהיה בה כיסא לתינוק?

איך נוסעים עם תינוקת בת שנה במונית?
לבושתי אני מקלה ראש במקום הזה, מכיוון שזה לא קורה הרבה, ונוסעת עם התינוק במנשא או על הידיים ומחזיקה חזק. אני יודעת, אני יודעת. לא בטיחותי.

אכן, מנשא. אני הייתי נחגרת, ומעבירה את החגורה מתחת לכפות הרגליים שלה, כך שלא תעבור לה על הגב (מקווה שהתיאור ברור...).

יש אפשרות להזמין מונית (נגיד דרך גט טקסי) שיהיה בה כיסא לתינוק?

כן, בגט טקסי אפשר. זה חדש יחסית.

אבל זה כסא בוסטר, לא לתינוקות קטנים שזקוקים לסלקל.

אבל זה כסא בוסטר, לא לתינוקות קטנים שזקוקים לסלקל.
אבל דווקא סלקל קל יותר להביא איתך, אם כי מבאס להיסחב איתו

אבל זה כסא בוסטר,
אפשר בוסטר כזה בגיל שנה?

אבל דווקא סלקל קל יותר להביא איתך, אם כי מבאס להיסחב איתו
אכן להיסחב.
מנסה להבין איך אני עושה נסיעה למקום מסוים שאליו אני צריכה להגיע. ספציפית לשם אפשר באוטובוס ואח"כ במונית, או אח"כ עוד אוטובוס. אבל האמת, בגדול, אני מנסה לפצח את עניין הנסיעות בתחב"צ כי אני מרגישה שזה חתיכת מחסום שעוד לא צלחתי. עכשיו אני מרגישה שלפיצ יש כבר רצון וצורך להיות בחוץ, לזוז, לפגוש אנשים ועולם, אני חייבת למצוא דרך נורמלית לנסיעות בתחב"צ (האוטו רוב הימים עם האיש).
יש לי עגלה לא מאוד קלילה, יש לי מנשא (בינתיים מקדימה, עובדים על להתרגל לנשיאה על הגב) ויש לי סלקל שבהרגשה שלי ממש לא קל וגם די גדול.
מה מהשילובים הכי נוח? הכי בטוח? הכי קל?
איך עושים את זה בכלל?
לצאת מהבית עם תינוקת במנשא, סלקל ביד ותיק על הגב זה נשמע לי עינוי.
(אני יודעת שיש הרבה שעושים את זה בסבבה. לי, דברים כאלה, גורמים לעשות אחורה פנה מהרעיון ולהישאר בבית. )

בגיל שנה היה לי יותר נוח לנסוע בעגלה באוטובוס מאשר במונית. אז הייתי יושבת עם מנשא קדמי במונית, כך שהבחור היה נגד כיוון הנסיעה וזעק מרה כל הדרך.
כשהבנתי את זה אז סובבתי באוטובוס את העגלה גם לכיוון הנסיעה והיה בסדר. בסדר זה אומר יחסית לבחור הרגיש שלי, כלומר צרחות שבר רק חלק מהזמן.
לדעתי עדיף עגלה באוטובוס (תלוי באמת עד כמה שלך לא נוחה), ולקחת מנשא בסל של העגלה לכל מקרה.
לסחוב סלקל נראה לי ממש מכביד.

אפשר בוסטר כזה בגיל שנה?
אני נסעתי כמה פעמים עם בוסטר במונית כשבתי היתה יותר גדולה משלך, נגיד שנה וחצי ויותר, וזה לא היה משהו... אם התחשק לה לשבת אז היה בסדר, אבל אם לא אז היא שלפה את עצמה מאוד בקלות משם.
מה שבטוח - בטיחותי זה לא. סתם כסת״ח.

יש לי עגלה לא מאוד קלילה
אולי להשיג איזה טיולון קליל ומתקפל?

יש לי מנשא (בינתיים מקדימה, עובדים על להתרגל לנשיאה על הגב)
נראה לי שפה המפתח.
עד לשמירת ההריון הנוכחית, חציתי עם בתי יבשות ומדינות על הגב (באמת!). אין נוח ויעיל מזה. היא גם מאוד אהבה לשבת שם.
בנסיעות ארוכות היא יכולה פשוט לשבת לידך, ובמידת הצורך (במונית או אם רוצה לישון, למשל) אפשר בקלות לסובב לבטן. שלי גם ישנה על הגב בשמחה.
כדאי לארוז את התיק הקטן בתשומת לב, כך שלא יהיה כבד מדי מלפנים.
אולי כדאי פשוט להחליט על 4-5 ימי אימון אינטנסיביים, מאוד מהר מגלים עד כמה זה פשוט (אני הייתי עם ארגו).

כדאי לחזור להקפיד על הנקה כמו בהתחלה, עם הסנטר צמוד לשד והאף מרוחק. הנקה של תינוק יותר גדול יכולה להיות קצת יותר מרושלת ופחות בהקפדה ואז השיניים העליונות חותכות בבשר. כשמצמידים אותם כמו שמיניקים יילוד, עם סנטר וחזה התינוק צמודים ממש ממש אלייך כך שהלסת העליונה והאף מתרחקים, זה מוריד את הלחץ של השיניים העליונות מהשד.

לצערי, איננה מוכנה לינוק יותר. מקרבת את עצמה לציץ ומיד מתקפת אחורה ומתחילה לבכות. יש מה לעשות או זה אבוד? היא בת שנה.

איננה מוכנה לינוק יותר. מקרבת את עצמה לציץ ומיד מתקפת אחורה ומתחילה לבכות. יש מה לעשות או זה אבוד? היא בת שנה.
לנו זה בדיוק מה שקרה עכשיו (גם בגיל שנה) עקב צינון קשה. לפני כן זה קרה פעם נוספת בעקבות צינון ופעם בעקבות צמיחת שיניים.
אז שווה לבדוק אם אין שיניים בדרך, ואם אין לה משהו בגרון/אזניים/אף שמקשה על היניקה.

בנסיעות ארוכות היא יכולה פשוט לשבת לידך
מה הכוונה? במושב של הרכב? בלי שום כיסא?
מה שלא ברור לי זה למה במונית/אוטובוס/רכבת מותר לתינוקות לשבת ללא כיסא בטיחות כשברכב זה כמובן אסור.

אני חושבת שפיצ לא תסכים לשבת בתוך מנשא בתוך אוטו לאורך זמן, אחורי או קדמי/-: אבל כן, אני צריכה לנסות.
אז עגלה באוטובוס זה הכי טוב? קיוויתי שאוכל להימנע מלסחוב את העגלה (לצאת רק עם מנשא ותיק) אולי צריך באמת להשיג עגלה קלה יותר.

_בנסיעות ארוכות היא יכולה פשוט לשבת לידך
מה הכוונה? במושב של הרכב? בלי שום כיסא?_
אה, התכוונתי באוטובוס או ברכבת, לא במונית...

מה שלא ברור לי זה למה במונית/אוטובוס/רכבת מותר לתינוקות לשבת ללא כיסא בטיחות כשברכב זה כמובן אסור.
נראה לי שבאוטובוס, ובוודאי ברכבת, זה פחות בעייתי. במונית כמובן שזה אסור. לי בכל זאת יצא כמה פעמים לעשות את זה...

גם שלי לא הייתה תמיד שמחה להיות במנשא במהלך הנסיעה (הכוונה היא רק לנסיעה במונית). אז היא קצת צווחה, ניסתה לחלץ את עצמה או התקשתה לאחור, ובסוף הגענו ליעד.

שליחה על ידי גנום* » 06 מאי 2015, 12:49

רוצה לעשות טיפה סדר-באוטובוס וברכבת אין צורך בבוסטר או סלקל, לפי חוק. בדומה, ברכבת ואוטובוסים מבוגרים לא מחייבים בחגורת בטיחות.
במונית, כמו באוטו, חייבים בוסטר או סלקל. וזה ממש לא "כסת"ח", כפי שמישהו כתב פה, אלא מונע פציעות קשות ביותר בילדים במצב של תאונה (ומספיקה תאונה קלה).

מה מהשילובים הכי נוח? הכי בטוח? הכי קל?
בגיל קטן לי היה הכי נוח רכבת. גם לא צריך כלום, הרי גם מבוגרים לא נחגרים, וגם אפשר לזוז ולהסתובב ואצלנו עד גיל מאוחר יחסית שנאו נסיעות בגלל שהיו צריכים להיות כבולים לכיסא

אולי להשיג איזה טיולון קליל ומתקפל?
וזה נראה לי בכל מקרה מומלץ, גם אם מתניידים עם רכב פרטי

במונית, כמו באוטו, חייבים בוסטר או סלקל. וזה ממש לא "כסת"ח", כפי שמישהו כתב פה, אלא מונע פציעות קשות ביותר בילדים במצב של תאונה (ומספיקה תאונה קלה).
מסכימה, ואני מהמקפידים על זה. עוד סיבה להעדיף רכבת...

במונית, כמו באוטו, חייבים בוסטר או סלקל. וזה ממש לא "כסת"ח", כפי שמישהו כתב פה, אלא מונע פציעות קשות ביותר בילדים במצב של תאונה (ומספיקה תאונה קלה).

התכוונתי שלהושיב תינוקת בת שנה בבוסטר, זה כסת״ח מבחינת חברת המוניות/נהג המונית ואפילו האמא (למרות שברור שאם קורה משהו, אפילו עצירה ע״י שוטר, זה ממש לא משנה).
יש הורים (אני מקווה שרובם) לא יכנסו לאוטו בלי סלקל או כסא בטיחות. אני כבר עשיתי את כל אחד מהדברים המסוכנים והלא חוקיים האלה, ולדעתי מה שהכי פחות מסוכן זה מנשא - כשהאם נחגרת בעצמה ודואגת שהחגורה לא תעבור על גבה של התינוקת.

עוד סיבה להעדיף רכבת...
ואיך מגיעים לתחנת הרכבת?

ואיך מגיעים לתחנת הרכבת?
באוטובוס... עדיף ממונית (מבחינת בטיחות ללא בוסטר)

כן, ברור. תמיד כדאי לבחור באפשרות הכי בטיחותית.
לסיכום חלקי בדיון, רק רציתי לומר ל גוונים, במצב של חוסר ברירה :
לדעתי ומניסיוני מה שהכי פחות מסוכן זה מנשא - כשהאם נחגרת בעצמה ודואגת שהחגורה לא תעבור על גבה של התינוקת.

_לנו זה בדיוק מה שקרה עכשיו (גם בגיל שנה) עקב צינון קשה. לפני כן זה קרה פעם נוספת בעקבות צינון ופעם בעקבות צמיחת שיניים.
אז שווה לבדוק אם אין שיניים בדרך, ואם אין לה משהו בגרון/אזניים/אף שמקשה על היניקה._
אני לא חושבת שזה בגלל זה (למרות שהיא באמת מצוננת מאוד). אני חושבת שזה בגלל שאני ממש צעקתי כשהיא נשכה אותי - הכאב היה כל כך חד ולא צפוי - והיא ממשה נבהלה והתחילה לבכות. אחכ אני כבר פחדתי ואחרי כמה פעמים כאלה היא פשוט החליטה שזהו זה. ביומיים הראשונים עוד הסכימה לינוק בלילה מתוך שינה, אבל עכשיו גם זה לא. אני לא חושבת שיש דרך חזרה, האמת. זה לא סוף העולם, כמובן. פשוט זה בא לי קצת בהפתעה...לא התכוונתי להפסיק להניק אותה וחבל לי שכך יצא. תוהה אם יש דרך לתקן או מאוחר מדי.

שליחה על ידי אורי* » 06 מאי 2015, 21:14

גוונים
הנה כאן הבנת למה לכל הישראלים יש שתי מכוניות. זה לא בגלל הקשיים של התחבורה הציבורית הלא מספיק נפוצה. זה בגלל שאי אפשר לנסוע בה עם ילדים.
אנחנו קנינו אוטו רק בגלל זה בזמנו. עד שנולדו הילדים בכלל לא היה לנו אוטו, והיה שלב ששנינו עבדנו די קרוב לבית ובכל זאת היה לנו אוטו.
לא שאני משכנעת אותך למשהו,רק מתעצבנת יחד איתך קצת.
אני נסעתי עם תינוקת באוטובוס במנשא, והיא ממש לא הסכימה להשאר במנשא, הייתי חייבת להוציא אותה לשבת לידי ולהחזיק אותה
פרקטית, לדעתי כדאי שיהיה לך טיולון קליל (עדיף לקנות כזה שנשכב לגמרי שהיא תוכל לישון בו אם היא לא במנשא ובגיל קצת גדול יותר) יש כאלה פושטים גם ב300 שקל, אבל ב500 אפשר למצוא אחד מוצלח, ואולי אפשר להשיג ממישהו (זה משהו שמאוד מתבלה כי מאוד בשימוש אז לא יודעת כמה מוצלח זה יהיה) . בשבילי עגלה זה מצרך הכרחי גם כשהקטנה היתה תינוקת במנשא, זה פשוט שימש אותי לסחוב את כל שאר הדברים:-)

ולדעתי מה שהכי פחות מסוכן זה מנשא - כשהאם נחגרת בעצמה ודואגת שהחגורה לא תעבור על גבה של התינוקת.
צר לי, נשמע לי מסוכן מאד.
ומשהו שכבר נאמר פה באינספור הקשרים בנושא חוסר ברירה :
כשאת מאמינה שאין ברירה, לא תמצאי כזו.
אם רוצים לנסוע עם ילד במונית, חייבים לדאוג לכך שיהיה לו כסא בטיחות מתאים לגיל ולמשקל. חוקית ובטיחותית.
כשברור לך שבשום מצב ילד לא נכנס לרכב פרטי, או לרכב בגודל של רכב פרטי, ללא כסא בטיחות -- תמצאי את הפתרונות. אני לא מבינה איך "מכביד לסחוב סלקל" יכול להיכנס לקטגוריה של חוסר ברירה (חוסר ברירה אמיתי זה אולי "גנבו לי את האוטו עם הסלקל באמצע הלילה ואין לי איך להגיע הביתה ובדיוק נגמרה לי הבטריה בפלאפון"). אפשר לסחוב אעפ"י שמכביד, אפשר לבחור כלי רכב ציבוריים גדולים (אוטובוס/רכבת), ואפשר גם להחליט להישאר בבית.
>כותבת לטובת קוראים מזדמנים<

לצערי, איננה מוכנה לינוק יותר. מקרבת את עצמה לציץ ומיד מתקפת אחורה ומתחילה לבכות. יש מה לעשות או זה אבוד? היא בת שנה.
אצלי קרה משהו דומה ערב אחד, כשהייתה קטנה יותר (בת שמונה חודשים?), אחרי שבאותו הערב נשכה אותי בכל ניסיון הנקה ואני צווחתי מכאב. הגענו למצב שהיא פחדה כנראה להתחבר. אולי גם הרגישה את ההתקשות החרדה שלי.
אבא לקח אותה לתפילת ערבית ואחר כך חזרה לינוק כשהיא כבר עייפה.
אצלך היא גדולה יותר והמצב מתמשך יותר, אבל אולי הפתרון יכול להיות באותה הרוח: לנסות כשמנומנמת, לנסות לשבור את הדפוס, לנסות להרפות את הגוף שלך במודע.

אה, עכשיו אני רואה שכתבת בהמשך:
ביומיים הראשונים עוד הסכימה לינוק בלילה מתוך שינה, אבל עכשיו גם זה לא.
אז אולי באמבטיה? או אולי לתת לה ללקק משהו טעים ואחר כך לנגד עיניה למרוח ממנו באזור הפטמה? או להתיז חלב ולצחוק אתה? משהו יצירתי ושובר דפוסים.

בהצלחה!

אז אולי באמבטיה? או אולי לתת לה ללקק משהו טעים ואחר כך לנגד עיניה למרוח ממנו באזור הפטמה? או להתיז חלב ולצחוק אתה? משהו יצירתי ושובר דפוסים.
עוד רעיון: לשיר ואפילו לדגדג אותה באזור הפנים בעזרת הפטמה, להצחיק אותה, ליהנות יחד.

תודה על הרעיונות היצירתיים. עבר כבר למעלה משבוע מאז שזה התחיל ואני לא רואה שינוי. אני גם לא רוצה להכריח...אז נראה לי שבזה זה ייגמר. היא גם הפסיקה לבקש לינוק, האמת. בעיקר עצוב לי שזה נגמר ככה במין איזו טראומה משותפת לשתינו. מצד שני, במהלך הגדול של החיים, אני בטוחה שנתגבר (-:.
תודה על התמיכה!

מה עושים? עלמה עם חום, מנומנמת מתמיד אבל שום דבר אחר... רק יצאה ממחלה פוסט חיסון לפני כמה ימים אבל אני לא חושבת שהיא חולה עכשיו.

מגיבה, חייכנית, סקרנית ולא מקטרת. מה עש לה?

מחכים בסבלנות, מקבלים בהבנה חריגות מסדר היום המוכר ו הידוע, מגייסים מישהו שיתמוך גם בך...

מיכל, כשאצלנו היה חום לא ברור (שאח"כ ממש עלה ובדיעבד התברר כאדמדמת, מקווה שזה ממש לא המצב אצלכם) הכי עזר טיול (אינסופי) עם המנשא בחוץ.

סמדר, תודה על מה שכתבת, זה ארגן לי מחשבות לא ברורות ולא מנוסחות.

עדיין מנסה להבין למה באוטובוס זה כן בסדר ובטוח לעמוד עם מנשא, אבל מסתמן שזו האופציה המרכזית כרגע או (להמשיך) ללכת ברגל.
ובלי קשר, התחלנו לחפש טיולון קומפקטי וקליל (אגב, מה זה בעצם אומר? כמה טיולון שנחשב קליל שוקל? הכוונה לאלה שמתקפלים ביד אחת? מה חשוב בטיולון כזה?)

מה חשוב בטיולון כזה?
נראה לי ששלנו שוקל מקסימום 3 קילו (סתם הערכה, לא בדקתי).
מתקפל בקלות = ממש בכמה שניות, ושיתקפל לחתיכה אחת, ז״א שלא צריך לפרק שום דבר.
שתהיה אופציה להשכיב את המשענת, בשביל שיהיה נוח לישון.

במהלך הגדול של החיים, אני בטוחה שנתגבר
אמא אחת, כתבתי לך קודם ומשום מה זה לא התווסף.
שולחת לכן ברכות בצאתכן אל הדרך החדשה ואל היתרונות הגלומים בה.

שליחה על ידי אורי* » 08 מאי 2015, 01:43

עדיין מנסה להבין למה באוטובוס זה כן בסדר ובטוח לעמוד עם מנשא
זה איזה עניין סטטיסטי כזה שקורות הרבה פחות תאונות, ותולים את זה בזה שהאוטובוס יציב יותר וגדול יותר

טיולון קליל שוקל בין 5 ל-7 קילו . אני התכוונתי לכאלה שמתקפלים מה שנקרא קיפול 'מטריה' ארוך כזה
מה צריך לבדוק:
שהגלגלים נוסעים טוב, שהגובה מתאים לך, לדעתי כדאי שהגב שלו יהיה נשכב כמה שיותר שיהיה אפשר לישון בו, שיהיה ניתן להעלות אותו במדרגות קדימה או אחורה כי גם אם לך אין בבית,לעתים קרובות יש בדרך.
יש כאלה שחשוב להם גודל הסל שמתחת לעגלה.
שיהיה לך קל לקפל אותו אם את בונה על לנסוע איתו באוטובוס.
אני לא מספיק מכירה טיולונים כיום (פעם הכרתי יותר),אבל בפורומים של הורים בתפוז ובכאלה בטוח תמצאי שרשורים על טיולונים,שווה לקרוא המלצות ומה אמהות אחרות אוהבות או לא אוהבות בטיולון שלהם.
מקלרן הוא מצוין אבל יקר מאוד. יש גם טיולונוים של צ'יקו ושל ד"ר בייבי ששווה לבדוק. יש גם של אינפנטי (פחות איכותיים לרוב)

במהלך הגדול של החיים, אני בטוחה שנתגבר
איזו גישה
הלואי והייתי יכולה לאמץ

שאלת גמילה לילית - הזאטוט בן 2.8. עד עכשיו היה לי נחמד הלינה המשותפת וגם היניקות הליליות. היתה גם תקופה שבה הוא ישן במיטה שלו (הצמודה לשלי), יונק בלילה וחוזר לשם. בתקופה האחרונה (חודשיים בערך) נהיה לי פחות נוח - הוא מסרב לישון במיטה שלו ומתעקש לעשות איתי "כפיות", מנשל אותי מהכרית וגם מבלה תקופות ארוכות מהלילה על הציצי. הציצי עייף ולא כיף לי.
החלטתי "לטפטף" לו שבלילה לא יונקים. שכשהוא הולך לישון - גם הציצי הולך לישון ויונקים שוב רק בבוקר. "חפרתי לו" במהלך היום והערב, ובמהלך ההתכנה לשינה, מה שכמובן לא מנע התעוררות עם דרישה לציצי. במאמר מוסגר - הוא מעולם לא בילה לילה בלעדי, ולכן בכל פעם שהתעורר וביקש ציצי כדי לחזור לישון - קיבל, אז ידעתי שיהיה קשה. התעורר בלילה וביקש ציצי - אמרתי שציצי עייף וצריך לנוח. בכי. חיפושי ציצי עם הידיים. תסכול. אחרי 3-4 התעוררויות כאלו, 3 מתוכן הוא התעקש להידבק לציצי, באחרונה הוא בדק שאכן יש חושך בחלון, ונשאר ער לחכות לבוקר (השעה היתה 5 וחצי). עם אור ראשון הכריז בחדווה שהנה בוקר, והתנפל על הציץ כאילו מצא שלל רב.
אני מבינה שנבנה פה הרגל ארוך ולכן יהיה קשה לשנות אותו וזה, כנראה, לוקח זמן ולילות לבנים, אבל יש אולי טיפים להקלת התהליך?

הולכת והרוח בפניי

טיפים להקלת התהליך אפשר למצוא בדף איך מפסיקים הנקה לילית .

כתבתי שם מזמן את הקטע הבא:

יולי (20.06.2006 00:09):
שלום לכן!

הקטן עכשיו בן שנה וחודשיים, ונגמל לפני חודש וחצי מיניקת לילה. וכך זה היה:

קודם כל החלטתי להניק לפי דרישה (ומגיל חצי שנה נכנס בהדרגה אוכל בנוסף לחלב אם). באיזשהו שלב (10 ח'~) התחלתי להתעייף גם מנטלית מ-2 עד המון התעוררויות בלילה להנקה (שהתרבו כאשר הוא ישן איתנו), והחלטתי לגמול אחרי גיל שנה.
יש לציין שבמשפחתו של בן זוגי גומלים מיניקת לילה בגיל שבועיים! והיה לחץ לגמול במיוחד כשנחלשתי וחליתי מתשישות (צינונים קשים שלא הסתיימו).
בגיל שנה ושבועיים החלטתי שדי: (1)אני לא רוצה יותר לקום להניק בלילה כי זה מזיק לי, (2)אני בטוחה ששינה רצופה בלילה טובה בשלב זה לקטן יותר מהתעוררויות נישנוש.
הוא כבר הכיר את המילים אור וחושך, ואת רוטינת ההליכה לישון ("לילה, חושך, הולכים לישון") עם הנקה.
אז במשך אותו יום חזרתי המון על "עכשיו יום ואור ואפשר לאכול , ובלילה חושך וישנים", ואז גם החלטתי שאני אעבור יחד איתו את התהליך ולא אמסור אותו לאבא שלו בלילה כפי שסיכמנו קודם, כי אני שלמה עם הצעד הזה לחלוטין, ויש לי את הכוחות לעזור לו לעשות את השינוי עם אהבה ותמיכה. וכך היה.
בלילה הראשון הוא אכל דייסה, אמבטיה, הנקה ("עכשיו הולכים לישון כל הלילה ובבוקר, אור תוכל לינוק") הוא התעורר פעמיים, כל פעם לשעה, וביקש ציצי, וקצת בכה, ואז הסברתי שחושך, לילה וכולם ישנים, גם החתולים והכלבים והמכוניות, וגם הציצי. והלכנו לראות דרך החלון שזה אמנם כך, וראינו שגם אבא ישן, הוא הקשיב ומידי פעם חזר לבקש, ולבסוף הוא הסכים ללגום מעט מים, ונרדם.
למחרת התהליך חזר בהבדל קטן: בפעם הראשונה 20 ד' , ובפעם השניה 10 ד' עד להירדמות, ופחות בכי. היה ברור שהוא מקשיב ומפנים. הוא אפילו הצביע החוצה ואמר "ללה"=לילה
למחרת היה לו סיוט והוא צעק ובכה ולא התעורר, ולמחרת ישן לילה שלם! איזה אושר, הייתי כל כך זקוקה לזה! +\- 9 בערב עד הזריחה!!!
האמת היא שלי לקח הרבה יותר זמן להתרגל לישון רצוף, וכמה ימים עוד המשכתי להתעורר כל כמה שעות, עד שהגוף התרגל. גם ליצר פחות חלב בלילה, וגם לישון. היה לי גם פחות צורך מטורף באוכל: המשכתי לאכול הרבה,אבל לא המון.

מה שהיה הכי חשוב בשבילי זה כמה דברים:
א. להחליט (מה, איך, מתי ,ממתי וכו')
ב. להיות עקבית (אחרת זה עינוי לכולם ובעיקר לתינוק שלא מבין למה לפעמים כן ולפעמים לא, ועלול גם ללמוד שצרחות ובכי הם מתכון לשיכנוע)
ג. להיות ברורה (גבולות אור חושך הם ברורים גם לקטנים, להבדיל משעות שרירותיות בשעון שהם אינם יכולים לקרוא עדיין, וכן ההבדל בין ציצי= אוכל לבין מים)

עוד משהו שעזר במקרה שלנו - לא להשכיב לישון מוקדם מדי.

וזה הצליח וזה טוב לכולנו

הוא מתעורר מוקדם ואני מניקה באהבה (נו מה לעשות, כבר יש אור happy ) ויש לי הרבה יותר כח.
יש לנו מזל שהוא כזה מתוק, ושהיה קל יחסית לסיפורים אחרים שקראתי פה
חיבוק גדול לכל אלו מביניכן שעוברות או רוצות לעבור את התהליך הזה של גמילה מהנקת לילה
ולכל אלו שנסיונן ,עצותיהן ותמיכתן עזרו לי
תודה ולילה טוב

+++ את יכולה למצוא טיפים בתחילת הדף ההוא.

דרך אגב, אותו תהליך עברנו גם עם שתי אחיותיו של העולל, באותם גילאים. גם הגמילה הסופית קרתה בערך באותו גיל לכולם.
מובן שעם כל ילד המסע שונה.
עם מספר 3 היה קליל.
עם מספר שתיים היה נורא קשה.
בסופו של דבר כל השלושה נגמלו, אבל זאת שהיה קשה לה (השניה), עד היום מעדיפה לשבת עלינו ולא על כסא.

יוליקו, תודה

אני מנסה להסביר שאפשר לינוק לפני השינה, אבל אחר כך אומרים לילה טוב לציצי והולכים לישון... היום אבא הרדים. אחרי שעה וחצי התעורר, ובכה ובכה, עד שאבא כמעט בכה איתו. אמרתי - תינק, ותגיד לציצי לילה טוב, עד הבוקר - אני מקווה שזה על משקל רוטינת "יונקים פעם אחת ואז הולכים לישון". אוף, אני כבר לא רגילה לתפקד אחרי לילה לא רציף...

עם מספר שתיים שלי היא כל כך בכתה שויתרתי מדי פעם, ויתכן שעקב חוסר העקביות שלי בגבולות זה כל כך נגרר והיה כל כך קשה.
יתכן גם פשוט כי היא שונה מהאחים שלה בצורך העצום שלה לינוק. לכי תדעי.
אני לא יכולה להגדיר בדיוק.
מה שאני יודעת בברור זה שאני לא יכולה להשתמש בשיטות כמו ' 5 הדקות' על הילדים שלי. כלומר קשה לי לשמוע אותם בוכים עוד ועוד בכדי לחנך אותם למשהו.
אני גם הרגשתי עמוקות שאין לי כוחות יותר להניק בלילות ושזה פוגע בי ובנו כמשפחה.
פשוט הייתי חייבת לישון יותר בשביל לשרוד. פשוטו כמשמעו.
זה עזר לי למצוא איך להמשיך בתהליך. למצוא פתרונות שיתאימו לכל ילד.

היום אבא הרדים. אחרי שעה וחצי התעורר, ובכה ובכה, עד שאבא כמעט בכה איתו. אמרתי - תינק, ותגיד לציצי לילה טוב, עד הבוקר - אני מקווה שזה על משקל רוטינת "יונקים פעם אחת ואז הולכים לישון"

נראה לי שזה לא מתאים.
זה פשוט מלמד לבכות עוד ועוד בשביל להשיג משהו. זה יכול להזיק לכולכם.
אם בחרתם בהשתתפות של אבא בתהליך, אולי תוכלי לישון כמה לילות אצל חברים או משפחה?
ככה גם תנוחי לפחות כמה לילות, גם אבא וילד יסתדרו בעצמם (דינמיקה שונה), וגם יעברו ממילא כמה לילות בלי יניקה.
בימים ובהשכבה, וגם בבוקר תוכלי להניק.
תוכלי להקפיד גם להיות עם הזריחה בבית.
מה דעתך?

מסכימה איתך שזה לא אופטימלי, אבל התחושה של האבא היא ש"אני מלבישה את זה עליו" - כלומר במידה מסויימת הוא צריך להתמודד עם בעיה שאני יצרתי... או משהו כזה.מ

האבא הוא חלק מהמשפחה.
אצלנו היו מצבים שהיה מאוד קשה לאמא עם הציצי ליצור שינוי, ולאבא היה ממש קל.
הקשר של הילד לכל אחד מההורים שונה. מה לעשות.
אני לא הצלחתי להרגיל את הילדים ללכת לישון לבד (כלומר היו הרדמות אינסופיות, עם הנקה אינסופית להרדמה. כואבת לי הפטמה להזכר בזה).
הוא החליף אותי אחרי הנקה להרדמה, והיה להם הרבה יותר קל להפרד ממנו, כשהם עדיין ערים, ולהרדם בעצמם.
ככה זה. אבא שונה מאמא. תסבירי לאבא שזה התפקיד הקלאסי של אבאים, לעזור לילדים להרחיב אפשרויות ולשנות הרגלים.

התחושה של האבא היא ש"אני מלבישה את זה עליו" - כלומר במידה מסויימת הוא צריך להתמודד עם בעיה שאני יצרתי...

מוסיפה זווית אחרת מתשובה קודמת של יוליקו על התשובה האחרונה שלה:

ואז גם החלטתי שאני אעבור יחד איתו את התהליך ולא אמסור אותו לאבא שלו בלילה כפי שסיכמנו קודם, כי אני שלמה עם הצעד הזה לחלוטין, ויש לי את הכוחות לעזור לו לעשות את השינוי עם אהבה ותמיכה. וכך היה.

קשה מאוד להישאר עם ילדון בוכה ולא להיניק אותו כמו ששניכם רגילים, אבל מסכימה עם יוליקו שזה עלול להיות מבלבל מאוד.
ולכן בעיניי אם את נחושה בהחלטתך, סכמי עם אבא את אופי השתתפותו בתהליך, וכשמגיע החלק שלך - אל תיניקי במסגרת הזמן שהוחלט עליה.
בהצלחה רבה לכולכם!

תסבירי לאבא שזה התפקיד הקלאסי של אבאים, לעזור לילדים להרחיב אפשרויות ולשנות הרגלים.

איזו אבחנה יפה ובאה לי ממש בזמן, תודה!

שליחה על ידי אורי* » 21 מאי 2015, 14:53

היא מקיאה הכל
כולל מים,כולל חלב, לא עושה פיפי. מה לעשות? להציע בכלל? היא ממילא מקיאה הכל. והבעיה שמרגע שהיא רוצה חלב אז היא כבר רוצה לגמרי,המון,שני צדדים לפחות, וזה הרבה מדי לבטן.
בכלל,שתינו היינו מעולפות היום רוב הבוקר. כי גם לי יש כאבי בטן כמה ימים,רק שהיא יותר מגיבה וגם מקיאה

אוי ואבוי!
אולי לתת לה שאוב, אבסורדי ככל שזה נראה, אבל אז תוכלי להגביל אותה ולתת לה בכפיות. שמעתי פעם וניסיון חיזק את המידע הזה, שכשמאטים את הקצב, אפילו אם בסוף הצריכה מצטברת לכמות, ההקאות מצטמצמות.

אולי לתת לה למצוץ מיץ שתקפיאי? גם זה יכניס את הנוזלים לאט.

ואולי תאכל אורז? (יש נוזלים שנספגים בו בבישול!)

אין לי עוד רעיונות כרגע, אבל אם ממשיכה לא לעשות פיפי ומקיאה - אולי לא יהיה מנוס ממיון.

תרגישו טוב!! @} @} @}

שליחה על ידי אורי* » 21 מאי 2015, 16:06

בינתים אני עושה מאמץ לתת לה כמויות קטנות
זה עובד,גם אם זה לא נחמד
נתתי לה לינוק רק צד אחד ולא הרשתי צד שני אפילו שהתעצבנה, והעסקתי אותה עם סיפור בינתים.
היא שותה כל פעם כמה לגימות מים מבקבוק תינוקות. נראה לי שיש טיפה פיפי בטיטול

תודה על הרעיונות, תפילה,רעיונות טובים. נראה לי שהייתי צריכה להתגבר על המחסום של לעשות נגד רצונה ולעצור אותה באמצע

אורי, יש תמיסה כזו של מינרלים שאפשר לקנות בבית מרקחת - עוזר לספיגה במקרה שמתפתחת התייבשות. אצלנו כמה כפיות עשו את ההבדל בין כלום לא נשאר בפנים לבין לפחות חלב נשאר בפנים. לא צריך מרשם.
(טלי)

נתתי לה לינוק רק צד אחד ולא הרשתי צד שני אפילו שהתעצבנה
חמודה. תסבירי לה למה, לפחות שאת תשמעי את ההסבר בקול רם, ויקל עלייך לעשות נגד רצונה ולעצור אותה באמצע . @}

איך אתן מרגישות עכשיו?

שליחה על ידי אורי* » 22 מאי 2015, 12:02

חמודה. תסבירי לה למה, לפחות שאת תשמעי את ההסבר בקול רם

ברור שהסברתי לה למה
האמת, היא מבינה משהו לדעתי. לפחות את העניין היא הבינה כי היום, אחרי כמה פעמים כאלה, כשאמרתי לא צד שני היא אמרה: אני, אני (שני שני) פעמיים שלוש , ואז ויתרה והכניסה מוצץ לפה (יש לנו מוצץ זה עוזר להניק פחות למי שרוצה או צריך)

יש תמיסה כזו של מינרלים שאפשר לקנות בבית מרקחת
זה משהו שכדאי שיהיה בבית? זה מחזיק מעמד לזמן ארוך?

היא הקיאה שוב בלילה (כשהסכמתי לתת שני צדדים... אבל היום נראית יותר טוב

אורי, אם זה חלב אם - זה בסדר להקיא. לא כדאי להגביל חלב אם. אבל לא לתת שום דבר אחר במקרה של וירוס בטן והקאות. בחלב אם יש חומרים מעודדי הרגעה של מערכת העיכול, ודווקא ככל שתינק יותר, כך תקבל יותר חלב שמן שמרגיע את הבטן.

שליחה על ידי אורי* » 22 מאי 2015, 14:36

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אם זה חלב אם - זה בסדר להקיא.
לא נשמע לי הגיוני
הרי כשהגבלתי היא לא הקיאה וכשלא הגבלתי היא כן הקיאה
ייתכן ויש בחלב חומרים מרגיעים,אבל אם היא מקיאה גם את זה איך יהיו לה נוזלים בגוף?
או שאולי את מתכוונת שתינוק כל זמן שהיא רוצה וגם תקיא כל הזמן ובסך הכל הכללי נראה לך שיהיו לה יותר נוזלים? אבל איך אוכל לעקוב אחרי זה בכלל? גם ככה הרי אי אפשר לדעת כמויות של הנקה. אבל אם ינקה צד אחד ולא הקיאה, ויותר מאוחר שתתה קצת מים מדי כמה דקות, אז לפחות אני יודעת שמשהו נכנס.

ייתכן ויש בחלב חומרים מרגיעים,אבל אם היא מקיאה גם את זה איך יהיו לה נוזלים בגוף?
לא מכירה את המידע שבשמת נסמכת עליו, ולכן רק מנחשת:
הרי גם כשנראה לנו שהילדה הקיאה ה-מ-ו-ן, יש סיכוי טוב שמשהו נשאר, ואולי אפילו רק עצם השהייה במערכת לזמן מה מועילה.

ודווקא ככל שתינק יותר, כך תקבל יותר חלב שמן שמרגיע את הבטן.
זה נראה לי מחזק את הרעיון להיניק מצד אחד, לא?

היום נראית יותר טוב
המשיכו כך!

שתינוק כל זמן שהיא רוצה וגם תקיא כל הזמן ובסך הכל הכללי נראה לך שיהיו לה יותר נוזלים?
כן.
הנוזלים נספגים בגוף מרגע שהיא מתחילה לינוק.
גם החומרים האחרים שבחלב.
וחלב שמושפרץ החוצה תמיד נראה בכמות גדולה יותר ממה שהוא באמת.
אם את ממש מוטרדת מההקאות אז אולי לעודד אותה לינוק קצת לאט יותר, ולעשות הפסקות נשימה בין לבין.

לתינוקת שלי, בת כחצי שנה, יש ראש שטוח מאחור. היא אכן רוב הזמן על הגב, אבל אני מחזיקה אותה המון בידיים ומשכיבה אותה על הבטן כחצי שעה ביום (במצטבר. היא ממש שונאת את זה ובוכה). מישהי עם ניסיון יכולה לייעץ לי מה לעשות? האם זה עדיין לא מאוחר מדי?

מפגישה שלי עם תינוק אחר זה כנראה לא מאוחר מדי, אבל צריך לשנוץ התנהלות על מנת ליצור שינוי.

זה היה תינוק בן 8-10 ח', בן שני במשפחה עם בכור לא קל, ששכב כל הזמן בשקט בעגלה ובמיטה, בזמן שהאמא רצה אחרי הבכור.
היה לו ראש שטוח מאוד בצד אחד של אחורי הגולגולת (הוא הסתכל רק לצד אחד), והאמא לא שמה לב, בגלל העיסוק בגדול.
אמרתי לה להקפיד מה שיותר להמנע משכיבה על המשטח הזה (מנשא, החזקה על ידיים, שכיבה על הבטן, השכבה לשינה על הצד בתמיכת כרית...), ועם הגדילה הוא גם ישב והלך במקום לשכב כל הזמן.

סוף דבר: אחרי מספר חודשים של הקפדה הראש התעגל לגמרי.
הם גם הלכו לבדיקה רפואית, ולא אובחן נזק.

אם הבת שלך לא אוהבת על הבטן אל תעני אותה.
את יכולה להניח אותה עליך או על מגבת מגולגלת מתחת לחזה שלה, ולשחק איתה.
אפשר להניח אותה על הצד, אפשר במנשא, בידיים...

לדעתי גם בגלל זה עולה החום כשמוציאים שיניים - זה מטשטש את הכאב של ההוצאה.
דנדי, לדעתי את גם צודקת. משהו בזה פשוט מסתדר לי. תודה
בכלל יש בדף הזה כל כך הרבה אינפורמציה נהדרת, הבעיה היא שצריך לקרוא הרבה מלל כדי להגיע אליו, דווקא במקרים שאין לנו לא את זמן או הסבלנות להגיע אליהם.

עכשיו הנה שאלה חדשה לפורום האמהות הנהדר הזה @}.
יש פה דף ציפיות הן לכריות, חיפשתי אם יש דף על האם הכריות הן לציפיות (וקריאת ספרים) בלבד.
אז זאת שאלתי: האם ילדכם ישנים עם כריות, ואם כן מתי ואיך הם התחילו?
בבית חולים קיבלת עריסה ניידת שתהיה ליד המיטה והיה בה כרית פצפונת מתוקה. לא האמנתי שיש מישהו שמשכיב תינוק, אז עוד תינוק בן יומו על כרית. מוזר ביותר.

אצלנו ישן על כרית, שטוחה מאוד, בערך מגיל שנתיים - לפי בקשתו.

עכשיו שאני משחזרת נדמה לי שזה ליווה שינוי בתנוחת השינה - עבר מהבטן בעיקר לצד בעיקר.

פתאום קלטתי שלא כתבתי מה קורה אצלי.
בגיל ארבע עדיין בלי כרית. רק בשבועיים האחרוננים נרדמה פעמיים עם חצי גוף על הכרית.
מבחינת הוריה, האבא לא יכול לשון בלי. האמא (אני) לא יכלה לישון עם עד שהתחילה לישון כמו כפית עם האבא.
מבחינה רפואית אף אחד לא ממש יודע (לפי מה שהספקתי לקרוא על הנושא), זה יותר שאלה של נוחות. עדיין נראה לי מטורף להניח על כרית את ראשו של תינוק שרק שניה לפני זה תפקד כעובר.

לדעתי הכרית של העריסה זה למטרה קישוטית בעיקר. לא נראה לי לעניין לשים כרית תחת ראש של תינוק. מצד שני, אין לי עריסה והתינוק ישן במיטתי ולפעמים (בעיתות צננת קשה במיוחד) אני משעינה את הראש שלו על זרועי או כשהוא קצת גדל אז על אחת הכריות של המיטה לשם הגבהה.

אוי לדעתי הכרית בעריסת הפלסטיק היא כדי שהראש של התינוקות הרכים לא יחהט מפלסטיק הקשיח של העריסה, לא ??

הזאטוט נראה רזון. נולד 3500 גר, בשלב המעבר למוצקים אכל הכל בהנאה מרובה, עכשיו הוא 98 ס"מ על 12500 גר, מה שמביא אותנו לאחוזונים הנמוכים מאוד. הוא גם נראה רזה... כזה שרואים את הצלעות כשהוא נושם. בררן באוכל, מעדיף פחמימות. הוא כמעט ולא מקבל מתוקים בבית, בממוצע קוביית שוקולד כל כמה ימים, או ארטיקים טבעיים מפירות - אז אין משהו שישבש את התיאבון. אבל הוא אוכל מעט מאוד ונראה בהתאם. ואני מודאגת בהתאם...

ואני מודאגת בהתאם
כלומר, לא מודאגת בכלל?

מצד שני, מה זה "פחמימות"? כנראה יש להן פוטנציאל לשבש את התאבון.

בן כמה הילד הולכת?

פחמימות הן קצת מכל דבר - תפו"א, קמחים (כחצי מהם מלאים), אורז (בסושי)
הילד בן 3 (אוטוטו...) ומתרוצץ, כמובן

ואם זה משנה- הוא עדיין יונק. לפעמים מבקש לינוק כמה פעמים ביום. אני תוהה אם הוא לא מעדיף חלב אם, שכבר אולי לא כל כך מספק תזונתית, על פני משהו אחר.

הולכת

לפי כמה וכמה תפיסות תזונתיות קמחים, ובטח קמחים ריקים, משבשים רעב, ובעצם מרעיבים את הילד ומונעים ממנו לאכול אוכל מזין. אני הייתי מציעה לעשות ניסוי של שבוע או שבועיים בו הילד לא יאכל דברים קמחים ואורז (ולמקפידים גם תפוח אדמה) ולראות איך זה ישפיע.

היי אישה במסע,
האם תוכלי להפנות אותי למקורות שמרחיבים על הנושא? אני קצת חוששת להוריד לו את מקור האנרגיה הזה - היות והוא כמעט לא אוכל מזון "שומני", שיכול להוות מקור אנרגיה חלופי (לדעתי), נוסף על כך שאלו המזונות שהוא מסכים לאכול, לעומת השאר. ורק סוכרים מפירות נשמע לי מעט...

בדקתם ברזל? צליאק? אלו דברים שיכולים לשבש תיאבון וגדילה. אם לא בא לך לבדוק אפשר לנסות להוסיף ברזל ולהוריד גלוטן, אבל הורדת גלוטן היא מחוייבות קשה, כי יש גלוטן בהמון דברים מפתיעים, למשל תבלינים.
שומן אפשר להוסיף לכל מיני דברים, כמו שמן זית לתפוחי אדמה ולאורז.
הוא אחרי שלוש או ממש שלוש? כי אחד הסימנים לצליאק, זה בטן בולטת, אבל לכל הילדים יש בטן בולטת עד שלוש וקצת.
ועוד שאלה: איך את והאבא הייתם בתור ילדים? ואיך אתם עכשיו? זה יכול לתת לך מושג לגבי אם זה משהו חריג או גנטיקה.

הייתי קודם בודקת כיוונים אחרים לפני שהייתי מורידה לילד בן שלוש את מה שהוא רגיל לאכול. רוב הסיכויים שהוא פשוט יעבור להנקה מסביב לשעון מעדיף לנסות להוסיף מזונות ולא להוריד. גיל שלוש הוא גם שיא תקופת הבררנות שהרבה ילדים חווים.

וואו, יש המון.

גמילה ביתית ממתוקים גמילה מסוכרים בהנקה מלאה החיוניות שלי חלק שמיני פליאו ומה שרשמו תמרוש רוש ניצן אמ ציל צול בשמת א ועוד רבות וטובות בהמון המון המון דפים.

אז אני אנסה לסכם בקצרה:

בני אדם היו ציידים לקטים. המעבר לאורח חיים חקלאי פגע בבריאות האנשים בצורה ברורה. המעבר לאורח חיים מודרני פגע בבריאות עוד יותר (מבחינת תזונה. אני לא קוראת להחרים את הרפואה המודרנית, רק לאכול כמו פעם, פחות או יותר).
ציידים לקטים אכלו ירקות פירות, עלים, נבטים, אגוזים, וכל דבר אחר שהם ליקטו. הם אכלו חיות שהם צדו ודגים שהם דגו וביצים של ציפורים שהם גנבו מקיניהם. הם לא היו חקלאים, לכן לא הייתה להם אפשרות לאכול הרבה חיטה (תחשבי כמה מאמץ זה - ללקט חיטה, והיטה של פעם הייתה קשה יותר לליקוט, או ללקט אורז. תפוח אדמה תיאורטית בסדר, אם להתעלם מכל ההכלאות שהפכו אותו להרבה יותר פחמימתי).

באופן טבעי בני אדם אמורים לאכול פחמימות בכמות קטנה בהרבה מהמקובלת היום, ויכולים לשרוד בלי פחמימות בכלל (דיאטה קטוגנית). עודף הפחמימות גורם לנזקים רבים ושונים, ביניהם סכרת זו הדוגמא הפשוטה ביותר. כשלא אוכלים פחמימות אז אוכלים באופן טבעי דברים אחרים, והדברים האחרים האלו מכילים הרבה יותר חומרים מזינים. כדי לשבוע כמו ששובעים מאורז הילד יצטרך לאכול הרבה יותר ירקות ופירות, שהם עשירים בויטמינים ומינרלים, או בשר או ביצים, שגם הם מלאים בחומרים מזינים.

כך שמי שאוכל הרבה פחמימות כנראה נמצא בתת תזונה מבחינת חומרים מזינים.

זה רק מבחינת חומרים מזינים, בלי להתייחס אפילו לשיבושי התאבון שפחמימות עלולות ליצור, לשיבוש של משק האינסולין (שכנראה אחראי, לפחות חלקית, לשיבוש הזה) ולכל מיני תופעות גופניות לא נעימות שנוצרות כאשר אנשים שלא ממש הסתגלו למזון מסויים אוכלים אותו (וזה תקף לגבי בעיקר לגבי דגנים, אבל גם לגבי מוצרי חלב, קטניות וכל מזון אחר שאדם לא מותאם לעכל)

ילד בריא לא נשאר רעב כשיש לו מה לאכול. אם לא יהיה לו את מקור האנרגיה הזה הוא יאכל דברים אחרים. וכמו שאמרתי, אפשר לחיות ללא סוכר בכלל. מהדברים האחרים שהוא יאכל, יהיו מה שיהיו, הוא יאסוף אנרגיה.

ובכל מקרה, אני מציעה ניסוי לשבועיים. כמה נזק כבר יכול להיגרם בפרק זמן קצר כל כך? ואת תוכלי לראות איך תזונה שכזו משפיעה על הילד הקונקרטי שלך, ולא על אנשים אחרים. ולהחליט כשיש לך יותר מידע.

על דיאטה קטוגנית יש מחלוקת. לקטים ציידים אוכלים הרבה פחמימות, אם כי לא דגנים. אבל כן אוכלים פקעות, שורשים, באובב, דבש ועוד בכמויות גדולות.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אוי לדעתי הכרית בעריסת הפלסטיק היא כדי שהראש של התינוקות הרכים לא יחהט מפלסטיק הקשיח של העריסה, לא ??
לא עריסת פלסטיק, אלא מתנדנדת מעץ (זה היה בית חולים מקסים). מה שכן הטיעון שלך נשמע הגיוני.
אבל בלי קשר לכרית החמודה ההיא, זה סתם מעניין אותי, בגלל שאני רוב הזמן העדפתי לישון בלי כרית. האם ילדים מושפעים מההורים לישון עם כרית, או שזה עניין של נוחות שנוצר באופן טבעי.
בכל מקרה תודה לכולם @}

פעם שמעתי את אברי גילעד מספר שהוא חי על פחמימות ושבלעדיהן הוא היה פשוט נעלם. אולי הציטוט שלי לא מדוייק אבל זה מחזק את התחושה שלי שלכל אחד מאתנו טוב ו "בריא" משהו קצת אחר...

הולכת יקרה, בקצרה:

זכרי שהוא רק היה חולה. יש תקופת התאוששות. אולי בהמשך ייפתח התאבון.
בקשי מרופא/ ת הילדים הפניה לצילום כף יד לקביעת גיל העצמות. אולי גם הפניה למעקב גדילה אצל אנדוקרינולוג/ ית.
הציעי לזאטוט כריכים עשויים מפרוסות תפוח (או אגס או...) מרוחים בחמאת בוטנים טובה, ב"שקדייה", בטחינה גולמית מלאה (אולי מעורבת בדבש לא מחומם).

המון תודה...
תפילה - בינתיים אני משחדת אותו בגלידה תוצרת בית, על טהרת הבננות, היוגורט והדבש. מדהים מה הילד יסכים לאכול כל עוד זה מתוק וקפוא. אני זוכרת שלך היה מתכון טוב לגלידה ביתית - תוכלי בבקשה להזכיר לי?
לגבי בדיקות - הייתי רוצה לקבל תמונה מלאה יותר לגבי מה בודקים ומה אומרת התוצאה. הרי אפשר לבדוק ויטמינים וברזל, גיל עצמות, וכו' וכו' - וכל רופא עלול להלחיץ בתחומו. בינתיים גם עולה בי החשד לגבי שיניים...

בת השלוש שלי שקלה כך על טיפה פחות גובה והיא אוכלת כל.
כיום כמעט ארבע, התמלאה טיפה יותר.
מה שכן, הייתי מחזקת ברזל בתפריט בעזרת צירופים מתאימים כי זה עשוי לעזור לתיאבון אם הוא חסר לדעתך.
אני לא יודעת בקשר להורדת מזונות, אבל בהחלט חשה אצלנו עליה בתאבון ובמשקל כשיש מגוון ירקות וחלבון מהחי בתפריט (דגים. ביצה. הודו).
קוביות סלמון מוקפץ. "חתול ירקות" (שפם מגזר. עיני עגבניה. לשון ואזניים מלפפון. שומר, חסה הכל נאכל.) בתקופות שאני מרגישה שצריך לאזן, אני חותכת ירקות ומגישה ורק אחר כך מתקינה ארוחה

מה עם תוספי ברזל? מה הם צירופי מתאימים? מה עם חלב ניגר - האם כדאי לצמצם עד המקסימום? מפריע לספיגת ברזל?
חתול ירקות זה מעניין... אצלנו יש תשומת לב לירקות רק אם הוא מכין איתי את הסלט, ולא תמיד זה מעניין אותו.

תוספי ברזל - אני ננתי פלורדיקס כשעלה הצורך. עדיף לא לתת עם מוצרי חלב, ביצים ובננות. טוב לתת עם כל דבר שמכיל ויטמין c, תפוז, עגבניה, פסיפלורה, פלפל אדום.
בדרך כלל רופא משפחה מתחיל בבדיקות דם. יש כאלה ששולחים גם לתזונאית. כדאי לוודא לפני שאת הולכת שהרופא שלך טוב, מסוגל להכיל דברים כמו הנקה לטווח ארוך והיעדר חיסונים, כי יש כאלה שרואים בהנקה את מקור הבעייה וממליצים להפסיק (שזה לפעמים קצת נכון ולרוב לא) ויש כאלה שחושבים שאם לא חיסנת וגם הילד רזה, אז את אמא מזניחה שמרעיבה את הילד.

מתכון טוב לגלידה ביתית
לא הכנתי הרבה פעמים, ואין לי כמויות מדויקות

אבל הבסיס הוא קשיו שהשרית במים (נוח יותר כשהוא מרוכך) וסיננת + מים. אני ממלאת מעט מים ומוסיפה לפי הצורך, אם הבלנדר צריך עזרה. השאיפה היא להגיע למרקם שמנתי.
כדי להמתיק מרסקים גם תמרים. לאוהבי הבננות (...) אפשר להמתיק בבננות, שיש להן גם אפקט חיובי על המרקם של התוצרת.
ואז אפשר ליצור גלידת שוקולד, אם מרסקים גם עיסת קקאו או גלידת פרות למיניה. @}

לגבי בדיקות - הייתי רוצה לקבל תמונה מלאה יותר לגבי מה בודקים ומה אומרת התוצאה.
ההמלצה שלי לפנות לצילום כף יד הייתה כדי לקבוע את גיל העצמות. אם מתברר שגיל העצמות צעיר מהגיל הכרונולוגי זה יכול לנסוך רוגע.

יש כאלה שרואים בהנקה את מקור הבעייה וממליצים להפסיק (שזה לפעמים קצת נכון ולרוב לא)
החמישי שלי ינק עד שלוש וחודשיים. שבר עקומות למטה בערך מגיל שבעה חודשים, וגם לאחר שהפסקנו הנקה (היום כבר בן חמש!), לא עלה בחזרה. מה שכן - גיל העצמות שלו צעיר.

אשמח לקבל רעיונות לגבי מוטיבציה להליכה מכוונת מטרה עם בן (כמעט) 3.

הזאטוט מאוד אוהב לטייל - ללכת איתנו, או לנסוע בבימבה, וכשמתעייף לפעמים רוצה לנוח בעגלה. במנשא כבר לא נוח לו, וממילא תפוס ע"י אחיו הקטן.
אבל אנחנו מוצאים שהליכות איתו יכולות להיות כמעט אך ורק במוד של "טיול". עוצרים המון: לפעמים כדי להתעניין במשהו בצד הדרך, לפעמים כדי לחבק עמוד (תחביב שלו). המון פעמים כי משהו לא מסתדר לו, וזה יכול להיות כל דבר החל מאי הבנה כלשהי בינינו (נניח, בזמן שדיברתי עם אבא שלו הוא ניסה להגיד לנו משהו ולא שמענו), אם נוצר בינינו איזשהו מרחק תוך כדי הליכה (הוא מאט המון, לא תמיד אני מאטה בזמן יחד איתו), לפעמים אני לא יודעת מה הסיבה.
אני יודעת שזו ממש קלישאה שילדים עוצרים כל הזמן בזמן הליכה. אני לא יודעת להשוות איך הוא ביחס לאחרים בכמות העצירות, אבל מהחוויה האישית שלנו כהורים, זה המון. כשמטיילים אז אנחנו כמובן מאוד בעד, רוצים ונהנים שיחווה את הסביבה. עוצרים איתו, עונים על שאלות, מאפשרים להתנסות, עוזרים במה שצריך. אבל כשצריכים להגיע לאנשהו, גם כשאין לוח זמנים הדוק, זה יכול להוציא מהדעת.
וכשאנחנו אומרים לו שעכשיו רוצים ללכת בלי לעצור, כי סבתא רוצה לפגוש אותנו / הרופאה מחכה / כל סיבה שהיא, ההליכה שלו מאטה בצורה ניכרת. הוא ממש נעצר. כאילו יש בו רפלקס של התנגדות לעובדה הזאת, של הליכה מוכוונת מטרה ו/או זמן. הוא הולך יופי, ורץ!!! ומדלג וקופץ, אבל עושה זאת אך ורק בקצב שלו ולאן שהוא רוצה. ברגע שצריך לשתף פעולה עם מישהו אחר לגבי קצב ההליכה - פשוט לא.
כן, הוא בדיוק בגיל הזה של "לא רוצה", ואנחנו חווים את זה בהמון מישורים, אבל תמיד תמיד מסתדרים לגבי כל נושא אחר שעולה בדעתי. אנחנו משתמשים בכל הדרכים הידועות: לבחור את ההתעקשויות שלנו, לאפשר לו בחירה, לתת לו שליטה על חייו. להציג דברים כשאלה רק אם אנחנו מוכנים לקבל לא כתשובה. להכיל המון, לחבק, לאהוב, גם כשמציבים גבול וגם כשכועסים. ברור שאנחנו לא מבצעים את זה באופן מושלם, אבל אנחנו מאוד מודעים ומקבלים בסלחנות טעויות שלו וגם שלנו. אני מנסה לחשוב אם היתה סיטואציה של התנגשות רצונות קשה וטראומטית סביב נושא ההליכה; התשובה היא כן, אבל אחרי ההתקבעות של הבעיה. זה היה מאז ומתמיד. אני לא חושבת שזה נגרם בעקבות אירוע כלשהו. סביב זה אנחנו מגיעים לויכוחים מרים מעבר לכל ויכוח "רגיל" שאנחנו מנהלים בכל נושא אחר. נתקענו בנושא הזה.

כרגע המצב הוא שאם אנחנו צריכים להגיע לאנשהו ברגל, אנחנו לוקחים מקדם ביטחון ממש גדול, ועדיין מאחרים כמעט כל הזמן. הרבה פעמים אנחנו מוותרים מראש, ובוחרים דרכים אחרות להגיע למקומות, שלא יציבו אותנו במצב שאנחנו תלויים בקצב ההליכה שלו.

בשבוע הבא נתחיל ללכת לגן, שנמצא בערך רבע שעה הליכה מהבית... אז היינו רוצים לצאת מהתקיעות ולהיות מסוגלים ללכת עם הבן שלנו מנקודה א' לנקודה ב', תוך זמן סביר ובלי מריבות סביב נושא ההתקדמות.

למישהו יש רעיון מה קורה פה? איך לתקן את זה? ואם לא את שורש הבעיה, אז הצעות לטיפול בסימפטומים? רעיונות לעורר בו מוטיבציה להתקדם, כדי שלא נצטרך לצאת ב-6 בבוקר כדי להגיע לגן ב-9

הליכה מכוונת מטרה
לא יודעת אם זובעיה או פשוט משהו שילדים בני שלוש עושים, אבל נשמע ממש טיפוסי לגיל (ולילדים מסויימים יותר, כנראה). אפילו בן השנה וארבע שלי באופן עקבי תמיד יילך לכיוון ההפוך מאתנו בשניה שמורידים אותו לארץ! זה קטע, עשינו כמה ניסויים כאלה.

מה שהייתי עושה זה דבר מאוד ענייני. קודם כל מקדימה ומסבירה שהיום הולכים ל x וצריך להגיע בזמן, ולכן חייבים ללכת ישר ובלי עצירות. אולי להבטיח שבדרך חזרה תוכלו לטייל כמו שהוא אוהב. כמו כן הייתי מוסיפה שליתר בטחון ניקח איתנו את העגלה, כדי שאם בכל זאת מתעכבים אז אפשר לשבת בה וללכת יותר מהר.

העגלה היא לא עונש מבחינתי אלא פתרון להליכה מהירה יותר כשהילד בבירור לא מסוגל (לא פיזית, כי את אומרת שיש לו היכולת, אבל משהו אחר עוצר בעדו). ואם רואים שהוא בכל זאת ממשיך כהרגלו אז פשוט להגיד מראש שנכנסים לעגלה (או יותר טוב לא להגיד כלום, פשוט לקחת אותו לשם כברירת מחדל). אפשר גם להספיק שתי ציפורים במכה - לקחת לו את ארוחת הבוקר שיאכל בעגלה בדרך, למשל.

זה גיל כזה שבעיני יותר מידי דיבורים והסברים הפ מיותרים. אני מסבירה בהחלט אבל בקצרה, ולעתים קובעת עובדה. חבל להקלע למאבקי כוח עם הילדון. אם לא מתאים לך ההליכה האיטית והעצירות, לדעתי זה פתרון לא רע עד כמה שרוצים ללכת ברגל... יש עוד הזדמנויות להליכה בזמנים שלא ממהרים.

בשבוע הבא נתחיל ללכת לגן, שנמצא בערך רבע שעה הליכה מהבית...
זה נשמע לי קצת הרבה עם ילד בן 3, עוד שאוהב לעצור כל רגע (-:
מה עם אופניים ולהרכיב אותו על מושב ילדים כזה?
לא יודעת בן כמה הקטן אבל אם כבר יושב גם כן, אפשר אפילו אחד מלפנים אחד מאחור - יש לנו חברים שמסיעים ככה לגנים כל בוקר כבר שנים

מה לגבי ריצה מוכוונת מטרה? לפעמים זה עובד טוב יותר.

תודה על העצות.

מקדימה ומסבירה שהיום הולכים ל x וצריך להגיע בזמן, ולכן חייבים ללכת ישר ובלי עצירות
להבטיח שבדרך חזרה תוכלו לטייל

לא עובד. כלומר, הוא מביע הסכמה כנה, אבל אז מתחילים ללכת והוא שב להרגלו. תזכורות על מה שהבטחנו לא עוזרות. זה פשוט חזק ממנו. הוא לא עושה בכוונה, ואולי בזה טמון גם התסכול שלו וגורם לכך שדווקא בנושא הזה מגיעים לטונים גבוהים.

העגלה היא לא עונש מבחינתי

אבל מבחינתו היא כן. הוא יודע היטב שהוא מושם בעגלה כי/כשרוצים ללכת מהר. אני יכולה לתאר לעצמי שהוא חש אשמה ובושה ש"בגללו" וש"הוא מעכב אותנו" והופה הנה מגיע העונש, עגלה. כי כשמטיילים סתם ככה, אף אחד לא מעביר אותו לעגלה... ובכלל הוא בקונפליקט סביב העגלה, כי הוא מקנא באחיו הקטן שיושב בה, ופתאום אומר שהוא רוצה בעגלה, אבל אחרי שמתארגנים ומעבירים את הקטן למנשא, הוא כבר שוב לא רוצה...

חבל להקלע למאבקי כוח

כן, טוב. נכון. באמת שאנחנו מנסים להימנע. אבל אני לא יודעת אם יש מישהו ששרד גידול ילד בן שנתיים-שלוש בלי ליפול לאיזשהו משהו. זה הג'וק שלנו, ועכשיו כבר יש פה מטען שלילי, וזה לא כל כך פשוט להסיע אותו בעגלה - עם ובלי הסברים ובקשות. לא פשוט.

מה עם אופניים ולהרכיב אותו על מושב ילדים כזה?

אופניים לא רלוונטי, בגלל סיבות. אבל אנחנו כן שוקלים לקנות משטח טרמפיסט לעגלה, שהוא יוכל לעמוד עליו. ננסה לשווק אותו בתור הדבר הלוהט הבא ככה שהוא יהיה זכות ולא עונש

ואולי זה יפתור את צרותינו.

מה לגבי ריצה מוכוונת מטרה?

רעיון מעניין! התכוונת כמו תחרות? או סתם להגיד שעכשיו יהיה כיף לרוץ? ואני תוהה אולי כמה זמן/מרחק זה יכול להחזיק... בכל זאת יותר קשה לרוץ מאשר ללכת.

מבינה אותך לגמרי. ברור שאי אפשר להמנע לחלוטין אף פעם, זה באמת גיל מאתגר מבחינת התנגשות הרצונות.

מה לגבי להציע לו לבחור: רוצה בעגלה או במנשא? כך תוכלי לשים אחד פה ואחד שם, והוא בחר מה העדיף.

טרמפיסט לעגלה זה רעיון אדיר.

מנסה להבהיר כי אני נשמעת לעצמי לא ברורה: אני מתכוונת שמלכתחילה נוסעים בעגלה (או במנשא). לא בתור פתרון למקרה שהוא מתחיל להתמזמז בדרך. פשוט שלא יווצר מצב של התמזמזות מלכתחילה.

אווווו עלה לי עוד רעיון. הוא כבר מספיק גבוה לאופני ריצה? זה אלה בלי הפדלים, שהוא ״רץ״ איתם בעזרת כפות רגליו. עם קצת אימון הילדים לומדים לנסוע איתםממש ממשמהר.

דברו עם הילד והסבירו למה צריך להגיע בזמן לגן, ואולי תסכמו על דרך בה תוכלו להמנע העיכובים ואולי תוכלו לסכם שאת הדרך חזרה תוכלו לעשות בקצב שלו