אני מבקשת סליחה מהגוף שלי

תמרוש_רוש
הודעות: 5688
הצטרפות: 18 יוני 2005, 03:48
דף אישי: הדף האישי של תמרוש_רוש

אני מבקשת סליחה מהגוף שלי

שליחה על ידי תמרוש_רוש »

הרי את פסיכולוגית אז את חייבת לעזור גם לאמא שלך!
איזו מניפולציה שפלה.

והתשובה לזה היא: אחרי שתמצאי את החווייה של האהבה הלא אנוכית, אחרי שתספגי הרבה ממנה (כולל חיבוקים, כולל הכל) וכשתוכלי להתחיל להחזיר ממנה לאנשים - אז תוכלי לחזור לאמא שלך ולתת לה סוף סוף את החיבוק שהיא היתה צריכה לקבל לפני שנים מאמא שלה.
ואז גם תוכלי לתת אותו ממקום מלא, אוהב, ולא ממקום שעדיין נאבק בחסרים האדירים שלו.
(דרך אגב, האם ייתכן שכשאת כן נותנת או מנסה לתת לה משהו - היא מתחמקת מלקבל?)

כרגע - אין לך מה לתת לה. וזו עובדה פשוטה. יום אחד יהיה גם יהיה.

ובקשר ל"פסיכולוגית" - אז מה? גם זה לא מחייב אותך. מה, חסרים פסיכולוגים בעולם שלא יודעים לאהוב? ;-)

(ואת דווקא כן יודעת. ואת יודעת למה לשאוף - וזה המון

המון

המון

(()))
כרמל_האורחת*
הודעות: 213
הצטרפות: 07 נובמבר 2005, 11:55
דף אישי: הדף האישי של כרמל_האורחת*

אני מבקשת סליחה מהגוף שלי

שליחה על ידי כרמל_האורחת* »

אני גם שואלת את עצמי לפעמים עד כמה זה משפיע על האדם שאני היום, אני רוצה להאמין שהנפש יודעת להתגבר, להתרפא, לקבל את החסר ממקור אחר (למשל מבעל כמו במקרה שלך). נכון שהמשפט "אין כמו אמא" מאוד מתאים כאן, אבל נראה לי שאם נמשיך לכעוס ולהאשים את הורינו, אנחנו נהיה הנפגעים העקריים. אני בחרתי לסלוח (למרות שאף אחד לא ביקש סליחה...), לא להתעסק בכך ולא לחשוב על זה.. ולהסתכל על חצי הכוס המלאה. זו אומנם "נחמת שוטים" אבל אני מתנחמת במחשבות שיש הורים נרקומנים, מתעללים מינית וכו'. אני רואה עצמי כ'פגועה קל', ברת שיקום ואני מודה לאל שגדלתי במקום בו ראיתי סביבי מודלים אחרים של משפחות.
כרמל_האורחת*
הודעות: 213
הצטרפות: 07 נובמבר 2005, 11:55
דף אישי: הדף האישי של כרמל_האורחת*

אני מבקשת סליחה מהגוף שלי

שליחה על ידי כרמל_האורחת* »

לאחר שקראתי פה בבלוג מעסיקה אותי יותר השאלה עד כמה זה משפיע עלי כאדם, כאמא ואין לי תשובה. אני מחבקת ומנשקת את ילדי ללא מעצורים ומרעיפה עליהם אהבה. דווקא עם בן זוגי אני עצורה יותר ואולי עם מבוגרים בכלל(?). מעניין אותי גם האם חברות הילדות שלי שמו לב ליחסים המוזרים אצלינו בבית. אין לי אומץ לברר. כתבת שאת מדברת על כך, איך את פותחת שיחה בנושא? מוזר לי שלא מצאת אוזן קשבת. אנשים אולי נבוכים? מופתעים?. את לא חוששת כלל מחשיפה? ועוד דבר שמעניין אותי, עם האחים שלך את גם מדברת על כך?. מודה לך על השיתוף, מקווה שנצא מחוזקות.
מירי_של_שקד*
הודעות: 118
הצטרפות: 17 יולי 2005, 14:32
דף אישי: הדף האישי של מירי_של_שקד*

אני מבקשת סליחה מהגוף שלי

שליחה על ידי מירי_של_שקד* »

כרמל, קראתי את מה שכתבת, ויש לי המון מה להגיד לך.
באופן עקרוני אני יכולה לומר לך שהדברים שמעסיקים אותך מאוד דומים למה שמעסיק אותי, והעסיק אותי בעבר. אני מאוד מתחברת.
מירי_של_שקד*
הודעות: 118
הצטרפות: 17 יולי 2005, 14:32
דף אישי: הדף האישי של מירי_של_שקד*

אני מבקשת סליחה מהגוף שלי

שליחה על ידי מירי_של_שקד* »

כרמל,
אבל אני מתנחמת במחשבות שיש הורים נרקומנים, מתעללים מינית וכו'. אני רואה עצמי כ'פגועה קל', ברת שיקום ואני מודה לאל שגדלתי במקום בו ראיתי סביבי מודלים אחרים של משפחות.
אני מסכימה איתך במאה אחוז. במובן מסוים ברור שיש לנו צרות של עשירים. כך חשבתי תמיד והרגשתי תמיד. באיזשהו מובן זה גם הוציא את הלגיטימיות שלי מלהרגיש פגועה. שיניתי את דעתי בעניין כאשר הייתה לי שיחה אישית ואמיתית עם אשה בוגרת שעברה בילדותה התעללות מינית זוועתית על ידי אביה הביולוגי. האשה הזו עברה שבעה מדורי גיהנום כשהייתה בת 4, האדם שפגע בה היה אביה והיא עד היום במצב נפשי שברירי. היא באה לבקר אותי לאחר לידה, זמן שבו חסרונה של אמי בלט מאוד, אך היה לי קשה לשתף אותה בכך. התביישתי לספר לה על ה'צרות' שלי בגלל הידיעה של כל מה שעברה בחיים. לאחר שהלכה כתבתי לה מכתב, וסיפרתי לה את זה. היא כתבה לי בכנות ומכל הלב שהיא לא מאמינה שיש כזה דבר 'פרופורציות' או חוסר פרופורציות בפגיעה של ילד. ילד שחש שעבר משהו קשה זה אכן כך. היא נתנה לי את כל הלגיטימציה והזכות לחוש שנפגעתי מאוד, לא משנה אם עשו את זה בכוונה או לא! נכון שלא התעללו בי מינית או פיסית, אבל גם הפגיעה הנפשית שנעשתה בתום לב נחרטה בנפש.
היו ימים בהם היו לי מחשבות מטורפות -הייתי מצטערת על כך שלא גדלתי יתומה ואז אולי מישהו היה מבין אותי ואת הקושי העצום שלי בחום ורגשות. היום ברוך ה' אני במקום אחר. אין בי האשמה אישית כלפיה. אני סולחת לא מבקרת ולא שופטת. אבל את המודעות הרבה שיש בי ביחס אליה ואלי אי אפשר למחוק: במובנים רבים היא לא היתה 'אם טובה דיה' בעבורי. היא גידלה אותי בדרך מאוד לא טובה, וגרמה נזקים. על העבר אני מסוגלת להתגבר, אבל קשה לי שהיא לא מסוגלת לתקן היום. היום שתינו בוגרות, אבל היא עדיין אינה מסוגלת לתת לי דבר. וזה עדיין קשה וכואב.
מירי_של_שקד*
הודעות: 118
הצטרפות: 17 יולי 2005, 14:32
דף אישי: הדף האישי של מירי_של_שקד*

אני מבקשת סליחה מהגוף שלי

שליחה על ידי מירי_של_שקד* »

אני רוצה להאמין שהנפש יודעת להתגבר, להתרפא, לקבל את החסר ממקור אחר (למשל מבעל כמו במקרה שלך).
מסכימה ולא מסכימה....
מצד אחד - אצל רובנו, כלומר אלו שבסך הכל די בריאים בנפשם, ולא סובלים מנטיות באמת קשות של מחלות נפש, אני מאמינה שכאבי עבר מעין אלו מסוגלים להגליד לאט לאט עם השנים.
ועדיין - דפוסים כל כך חזקים שהוטבעו עמוק אי שם בינקות ובילדות המוקדמת - קשה מאוד לשנות.
אני יכולה לתת לך דוגמא מעצמי - בתור אחת שמעודה לא קיבלה חום בצורה פיסית, אני כבר שנים רבות עובדת על הנושא, מזוויות שונות וכיוונים שונים. רוצה להשתנות, להיפתח אל עולם המגע ואל אנשים באמצעות עולם המגע. וזה קשה לי.
למשל - בתי הגדולה בתקופה מאוד לא טובה עכשיו: קריזיונרית, מסרבת לאכול, תוקפנית מאוד, התפרצויות זעם וכו'. אנו מתמודדים בדרכנו שלנו. היום היא הייתה באמת בלתי נסבלת והרגשתי שאני בהתמוטטות עצבים. רק בלילה לפני השינה שמתי לב שכל כך כעסתי עליה שבעצם לא נגעתי בה בכלל כל שעות אחר הצהריים. הבנתי שאני חייבת לעשות משהו והשקעתי בעיסוי גוף לפני השינה. למותר לציין שהמגע הזה עשה טוב לי ולה.
אבל - זה משהו חיצוני לי. זה משהו שאני צריכה לחשוב ולהיות מודעת אליו. יש אמהות שתוך כדי שהילד כועס יתנו חיבוק ונשיקה, ולי לקח כמה שעות לקלות עד כמה הייתי מרוחקת היום. ואילולא הייתי עוברת את כל התהליך הארוך הזה של המודעות לעניין - כנראה גם לא הייתי מוצאת את עצמי עושה לה עיסוי לפני השינה.

בקיצור - יש תקווה אך הדרך ארוכה ואין לי ספק שצלו של העבר מרחף כל העת...
מירי_של_שקד*
הודעות: 118
הצטרפות: 17 יולי 2005, 14:32
דף אישי: הדף האישי של מירי_של_שקד*

אני מבקשת סליחה מהגוף שלי

שליחה על ידי מירי_של_שקד* »

תמרוש רוש,
האם ייתכן שכשאת כן נותנת או מנסה לתת לה משהו - היא מתחמקת מלקבל?)
את מכירה את האנשים האלו שהם בור בלי תחתית? זו היא. מרגישה כל כך מרוקנת שכל מה שנותנים לה מיד הולך לאיבוד במעמקי הבור. כואב וחבל אבל עייפתי מלהתייסר בכאביה.

אז תוכלי לחזור לאמא שלך ולתת לה סוף סוף את החיבוק שהיא היתה צריכה לקבל לפני שנים מאמא שלה.
היא באמת בת לניצולי שואה שעברו חוויות קשות. אני אהבתי מאוד את סבי וסבתי (הם עדיין חיים) אלי הם היו חמים ובעצם היוו תחליף מצוין לאבא ואמא. שנים ניסיתי לברר מה עבר עליה בילדות ולא הצלחתי. חוץ מזה שהיו לה תמיד רגשי נחיתות נוראיים, ללא סיבה אובייקטיבית לכך.
תמיד אהבתי להסתכל בתמונות מילדותה. היא הייתה נראית ילדה כל כך יפה, מסודרת, חייכנית ואסתטית באופן מדהים. ואחד הדברים שהיא כן הייתה מוכנה לומר לי על ילדותה זה כמה היא הרגישה מכוערת ועלובה. כל כך צר לי עליה, וכל כך עצוב לראות איך ילדה קטנה יכולה להכנס לסחרור של תחושות נוראיות כשהמציאות מראה בדיוק ההפך.
מירי_של_שקד*
הודעות: 118
הצטרפות: 17 יולי 2005, 14:32
דף אישי: הדף האישי של מירי_של_שקד*

אני מבקשת סליחה מהגוף שלי

שליחה על ידי מירי_של_שקד* »

כרמל, אני ממשיכה לכתוב על דברים ששאלת אותי.
כתבת שאת מדברת על כך, איך את פותחת שיחה בנושא? מוזר לי שלא מצאת אוזן קשבת. אנשים אולי נבוכים? מופתעים?.
אני לא חושבת שאנשים נבוכים או מופתעים. מעולם לא אגיע לשיחה בנושא הזה אם נראה לי שזה יביך. וזה באמת אף פעם לא קרה. מה שקרה הוא חוסר יכולת להתעמק בנושא ולהבינו על כל רבדיו. ויש לי תחושה שמי שלא קרוב בליבו לנושא לא יכול ממש להכנס כל כולו לדיבור עליו.


את לא חוששת כלל מחשיפה?
באופן כללי אני תמיד מדברת גלויות עם אנשים שאני אוהבת או מעריכה את יושרם והגינותם, את יכולתם השכלית ואת פתיחותם הרגשית. לצערי אין הרבה כאלה, ולכן אני באמת לא מדברת על כך עם הרבה אנשים. אבל בהחלט יש מצבים שאני מרגישה שהדיבור על כך עוזר לי, ולא רואה שום צורה שהוא יכול להסב לי נזק. ועם כל אדם בצורה ובאופן שבה זה מתאים לעשות את זה איתו. למשל, עם אחי וגיסתי המקסימים, שמאוד מבינים את המצב, אני מדברת על כך באופן הכי גלוי שאפשר, בלי לייפות דברים ובלי לפחד שישפטו אותי, אפילו אם אני אומרת דברים נוראיים. כנ"ל לגבי בעלי שכמובן יכול לקבל כל דבר שאומר אך מבחינת יכולתו להבין ולהזדהות הוא לא תמיד נמצא שם.
מה שמעניין הוא שגם אחי מרגיש פגוע. הוא אדם רגיש מאוד וכשאנו מדברים על ילדותנו, אני מבינה שלמרות שהוא היה הילד המועדף והנוח, הוא סבל הרבה יותר ממני, שהייתי יותר קשה וחצופה ממנו ואולי לכן היום אני חזקה יותר.
ודרך אגב- כאן באתר אני מרגישה גם חופשי מאוד לתאר את תחושותיי. אבל זה הגיע אחרי תקופה ארוכה מאוד של קריאה פסיבית לחלוטין, וניסיון מרוכז לקלוט את האווירה כאן. לתחושתי יש כאן אווירה פתוחה ומאוד מעמיקה ורצינית, את העומק הזה אני מחפשת כמו אוויר לנשימה ויש אותו כאן בשפע.ברור לי שיכולים לקרוא את זה כאן אנשים שאיכשהו מכירים אותי ואולי מזהים אותי, אבל זה לא מפריע לי.בכלל עכשיו מפריע לי פחות ופחות מה אחרים חושבים. זה לא מעניין אותי. העיקר שאני מרגישה טוב עם עצמי ושאני עושה טוב למי שסביבי.

מודה לך על השיתוף, מקווה שנצא מחוזקות. גם אני מודה לך כרמל :-)
כרמל_האורחת*
הודעות: 213
הצטרפות: 07 נובמבר 2005, 11:55
דף אישי: הדף האישי של כרמל_האורחת*

אני מבקשת סליחה מהגוף שלי

שליחה על ידי כרמל_האורחת* »

טוב אני כבר לא כל כך אורחת פה... הדברים שנכתבים כאן ובדפים אחרים מעסיקים אותי יותר ויותר. קראתי את הדף של "אני מתעללת ריגשית בילדיי" (או משהו דומה). ומה ש"תפס" אותי היה שהיא מכנה עצמה "מתעללת". אני מוצאת את עצמי במצבים דומים, כועסת.. בעצם צורחת על ילדיי (כל השכנים שומעים, אני בטוחה) אבל עד היום אמרתי לעצמי, זה הם, הם מופרעים, לא ממושמעים, קשים, בקיצור "קרציות ומעצבנים" כמו שכתבה אותה אמא. ואני אמא טובה ו הם מביאים אותי למצב בו אני יוצאת מדעתי. עכשיו מעסיקות אותי המחשבות שמשהו אצלי לא בסדר, אולי באמת אני לא מסוגלת להעניק את מה שלא העניקו לי ואני חוזרת על כל השגיאות של הורי. זה מפחיד.. אבל אני מקווה שהמודעות (שהגיע עכשיו) תעזור לי להשתנות. הרי יש לי ילדים כל כך מקסימים ואני רוצה שיהיה לכולנו רק טוב. אשמח לשמוע ממך עצות...
ד"א נראה שאת שופטת את עצמך בחומרה יתרה, אני בטוחה שלכל אמא יש ימים כמו שתארת ורגשות האשם שלך באות מהמקום של הפחד להיות כמו אמך, את שונה ממנה מאוד זה ודאי בעיני, התייחסי לעצמך ביותר רכות, החיים (במיוחד עם ילדים) מזמנים לנו כל יום התמודדויות חדשות שאי אפשר תמיד לצפות, לתכנן ולהתכונן אליהם, נדמה לי (ואולי זה פסיכולוגיה בגרוש..) שבגלל האופי שלך ללמוד כל דבר ביסודיות, לדעת כל נושא לעומקו, את ניצבת קצת ב"עמדת חולשה" (לא מצאתי מילים ממש הולמות אני מקווה שהכוונה הכללית ברורה) מול ההתמודדות עם הילדים, שהם לא מדע מדוייק, לא תמיד צפויים, א"א לתכנת אותם וליישר אותם על פי רצונינו. את אמא נפלאה! זה ברור ממה שאת כותבת, מהחשיבות של האמהות בחייך למרות המקצוע התובעני, אני מצדיעה לך!
כרמל_האורחת*
הודעות: 213
הצטרפות: 07 נובמבר 2005, 11:55
דף אישי: הדף האישי של כרמל_האורחת*

אני מבקשת סליחה מהגוף שלי

שליחה על ידי כרמל_האורחת* »

עוד הרהורים.. אין לי כוונה שזה יהפול להיות הבלוג שלי.. אבל אכן יש תרפיה בכתיבה וקל לסדר כך את המחשבות ויש בונוס כאשר מקבלים גם תגובות..
גם אמא שלי גדלה עם אם (כלומר סבתא שלי) שמאוד דומה לה בריחוק הרגשי והפיזי מילדיה. מה גרם לאמהות שלנו להיות כמו אמותיהן?? כיצד הן לא חשו כמונו, ברצון להעניק לילדים בדיוק את מה שהן לא קיבלו?
בבית שלנו היו גם הרבה מכות, קשה לי מאוד כי הדחקתי את זה המון זמן. אמא שלי היתה מרביצה הרבה בעזרת נעליים, אפילו במכות לא היה מגע פיזי ממש.. והיו גם צביתות מכאיבות שהופכות את העור כחול. הבית היה די מוזנח מבחינת סדר וניקיון והיום אני רואה קשר בין הדברים. פשוט אין חשיבות לבית, הוא לא מהווה קן חמים ומגן ליושביו. התביישתי כאשר חברות באו אלי, התביישתי להזמין בעיקר את בני המין השני.
אמא שלי דווקא כן מגלה חום כלפי ילדיי=נכדיה (יחסית.) גם אצלי אחרי הלידות כל הנושא של היחסים עם אמא צף ועלה והסעיר אותי. הדחקתי. זה מה שעשיתי עד היום, כל החיים הצגה. לחייך, לא לספר לאף אף אחד, לכאורה הכל מצויין. אבל בחדר, על המיטה בכיתי המון. ושוב מירי, הזדהתי עם הקטע ש"הלוואי והייתי יתומה", שתהיה לי לגיטמציה שירחמו עלי, יתומה לא צריכה להתבייש. כשהייתי קטנה פינטזתי על בריחה מהבית, שנאתי את הורי על ההתעללות הרגשית. אבל כלפי חוץ היינו משפחה מאושרת, אבא, אמא, שלושה ילדים וכלב.
מירי_של_שקד*
הודעות: 118
הצטרפות: 17 יולי 2005, 14:32
דף אישי: הדף האישי של מירי_של_שקד*

אני מבקשת סליחה מהגוף שלי

שליחה על ידי מירי_של_שקד* »

היי כרמל. קודם כל אני מזמינה אותך להיות שותפה בכל מה שתרצי, וחס וחלילה אל תרגישי -
אין לי כוונה שזה יהפול להיות הבלוג שלי..
מבחינתי זה כל היופי שבדבר - אני לא כותבת כאן יומן אישי או משהו כזה, אלא מצפה לאינטראקציה עם אנשים כמוך, שיש להם מה לומר ומה לספר. וכמובן אין לי תחושת 'בעלות' על הדף הזה....אז - welcome , בכל דרך שתרצי!

נראה לי שגם אני אלך לקרוא את הדף אני מתעללת רגשית בילדי. לא נחשפתי אליו בעבר אך אני משערת שיש לי מה ללמוד מקריאתו. ובוודאי אני יכולה להעיד על עצמי שהמחשבה שאני עושה רע לילדי עברה לי בראש לא אחת. זו מחשבה קשה שמסתובבת כמו סכין בלב.

עכשיו מעסיקות אותי המחשבות שמשהו אצלי לא בסדר, אולי באמת אני לא מסוגלת להעניק את מה שלא העניקו לי ואני חוזרת על כל השגיאות של הורי. זה מפחיד.. אבל אני מקווה שהמודעות (שהגיע עכשיו) תעזור לי להשתנות. הרי יש לי ילדים כל כך מקסימים ואני רוצה שיהיה לכולנו רק טוב. אשמח לשמוע ממך עצות...

נראה לי שאחד השלבים הקשים כשעוברים תהליכים של שינוי הוא השלב הראשוני של העצמת המודעות. אם פעם הדימוי העצמי היה אידאלי יותר, אז פתאום מגיעים רסיסים של מודעות כואבת, ואת מרגישה כל כך חשופה...כל נקודות התורפה פתאום זועקות, ונראה שיש כל כך הרבה לשנות.
אין לי עצות קסם, אני בסך הכל יכולה לספר לך מה אני עושה עם עצמי.
הדבר הראשון - מחדדת את המודעות שלי לנקודות החזקות שלי כאמא - במה אני טובה כאמא, איזה צדדים מוצלחים, יצירתיים, מפרגנים, אוהבים יש לאימהות שלי. אני מגבירה את המודעות לטוב שבי ומשתדלת לפתח ולשכלל אותו. זה נכון שהוספת טוב על הטוב לא מוחקת את הפחות טוב שקיים, אבל אני מאמינה שגם זה יגיע.
ובינתיים אני מסתכלת על החלקים הפחות טובים שבי כ'מיותר'-משהו שאמנם קיים בי אך הוא שולי ולאט לאט אוכל להתמודד איתו. וכשאני מנסה להתמודד עם אותם חלקים מיותרים שאינני אוהבת בי, אני מתחילה ממש בקטן, בלי יומרנות ובלי הפרזה ברצון לשנות. למשל, אם אני נוטה לצעוק ולהתפרץ אני לא אנסה לעבוד על הנטייה החזקה והאינטנסיבית הזו, אלא קודם כל אתרכז בדברים קטנים יותר שמפריעים לי, ואנסה לשפר אותם. הסיכוי להצליח בדברים הקטנים גדול יותר, והצלחה היא גורם מדרבן להצלחות נוספות.
דבר נוסף שאני עושה - משתדלת לנטרל קצת רגש מהביקורת העצמית שלי. כלומר-ברור לי שאני אדם מאוד ביקורתי, גם כלפי עצמי. אני לא יכולה להשתחרר בקלות מהנטייה החזקה הזו. אבל אני מנסה תוך כדי ההזדמנויות שבהן אני מבקרת את עצמי על משהו להוריד את הרגש השלילי ולהתמקד בעובדות - מה עשיתי טוב ומה לא עשיתי טוב, האם נגרם נזק ועד כמה, ומה אני יכולה לעשות בעתיד כדי לשפר או למנוע. אני מוצאת שלפעמים זה מאפשר לי להיות ממוקדת, לא להתייסר ברגשות קשים שלא מובילים לשום מקום, ולהתמודד באופן יעיל יותר.

ודרך אגב - תודה על המחמאות. אני לא מרגישה שאני ראויה להן כיום, אבל מאמינה שבעתיד בעזרת ה' אהיה ראויה. אני תוך כדי בנייה...
מירי_של_שקד*
הודעות: 118
הצטרפות: 17 יולי 2005, 14:32
דף אישי: הדף האישי של מירי_של_שקד*

אני מבקשת סליחה מהגוף שלי

שליחה על ידי מירי_של_שקד* »

כרמל,
אני מתחברת מאוד לכל מה שכתבת, למרות שאצלי בבית הורי הסגנון היה שונה. התחברתי מאוד למה שכתבת על הבית
פשוט אין חשיבות לבית, הוא לא מהווה קן חמים ומגן ליושביו
מה שכתבת הוא מאוד משמעותי, והוא תובנה שלך כבוגרת על דברים שבוודאי עיצבו אותך כילדה. ומכאן אפשר לעשות שינוי. כאן גם אני התחלתי/מתחילה- בלהפוך את הבית למבצר שלי, במובן של מקום מוגן, אינטימי, פרטי, מעין 'מקדש מעט', וזה כל כך שונה מאיך שהאמהות שלנו בנו את הבתים שלהן.
אני מאמינה שהרבה מהתיקון שלנו כילדות שגדלו בבתים 'קרים וחשופים' הוא קודם כל בבניית הבית החם והמוגן. ואפשר לעשות זאת גם פיסית וגם מנטלית. צריך להתחיל ממה שקל. ולכל אחד יש דברים אחרים שקלים לו. אני למשל יודעת שחלק חשוב אצלי בלהפוך את הבית לבית חם הוא בית שכל הזמן מתבשלים בו דברים טעימים ובריאים - ואני משתדלת כמיטב יכולתי לעשות זאת. אני גם משתדלת לטפח ולהשרות חמימות בעיצוב. אבל אלו דברים כל כל סובייקטיביים, לכל אחד הדרך שלו.
וכמובן העבודה המנטלית על חמימות הבית היא קשה יותר, אבל גם כאן- נתחיל מהיכן שקל ומתאפשר. יש לי עוד הרבה מה לכתוב אבל לצערי הרב מחכה לי המון עבודה-אז אני חוזרת למציאות הלא-ווירטואלית. להתראות בינתיים!
מירי_של_שקד*
הודעות: 118
הצטרפות: 17 יולי 2005, 14:32
דף אישי: הדף האישי של מירי_של_שקד*

אני מבקשת סליחה מהגוף שלי

שליחה על ידי מירי_של_שקד* »

גם אמא שלי גדלה עם אם (כלומר סבתא שלי) שמאוד דומה לה בריחוק הרגשי והפיזי מילדיה. מה גרם לאמהות שלנו להיות כמו אמותיהן?? כיצד הן לא חשו כמונו, ברצון להעניק לילדים בדיוק את מה שהן לא קיבלו?
אין לי תשובה אחת ממצה וטובה, אבל יש לי כמה מחשבות מעורפלות בעניין.
אולי זה חוסר המודעות
אולי הדחקה מאוד חזקה ומנגנוני הגנה אחרים שפעלו חזק מאוד כדי לא להרגיש כאב- ולאחר מכן לא אפשרו גם לתת רגש לאדם אחר
ואולי כן היתה מודעות, וכן היה רגש - אך לא היו מספיק כוחות נפש כדי להוציא את הידיעה מן הכוח אל הפועל
אולי לא היו מספיק אנשים תומכים ואוהבים בצד הדרך - כמו בעל אוהב למשל
אולי היה חוסר התאמה בין המזג של הילדה למזג של האמא - זה קורה הרבה וזה דבר קשה מאוד
ואולי....כן היה תיקון מסוים, רק שהוא לא מספיק, ובכל דור מנסים קצת יותר ....
תמרוש_רוש
הודעות: 5688
הצטרפות: 18 יוני 2005, 03:48
דף אישי: הדף האישי של תמרוש_רוש

אני מבקשת סליחה מהגוף שלי

שליחה על ידי תמרוש_רוש »

הוספת טוב על הטוב לא מוחקת את הפחות טוב שקיים
ודאי שהיא מצמצמת! התמקדות ב"טוב" - מאוד עוזרת להגדיל אותו על חשבון ה"פחות טוב". זה עובד.

אני צריכה לבקש סליחה מהגוף שלי.
אבל אין לי אומץ לעשות את זה בפומבי, בייחוד לא פה.
אבל כן, בהחלט מגיעה לגוף שלי התנצלות על כמה פעמים של התנהגות לא ראויה.
השאלה מה אני עושה עם זה עכשיו? אלה פרצי התנהגות שמופיעים לעתים נדירות (פעם בשנה בערך) ואני לא רוצה לוותר עליהם.

בכל שאר הזמן אני משתדלת להתייחס לגוף שלי בכבוד. אמנם היחס שלי אליו לא אידיאלי (קצת פחות מדי פעילות גופנית בזמן האחרון, למשל) אבל הוא די טוב, יחסית לנורמה התרבותית המזעזעת שלנו, והוא הולך ומשתפר.
אבל זה לא תירוץ לאירועים החריגים. הם עומדים בפני עצמם.

סליחה.
עין_הסערה*
הודעות: 700
הצטרפות: 22 אוגוסט 2001, 11:34
דף אישי: הדף האישי של עין_הסערה*

אני מבקשת סליחה מהגוף שלי

שליחה על ידי עין_הסערה* »

מה גרם לאמהות שלנו להיות כמו אמותיהן??
אולי קשור לכך שזה דור של הגירה? או האמהות שלנו או האמהות שלהן היגרו לכאן מארץ אחרת.

ובינתיים אני מסתכלת על החלקים הפחות טובים שבי כ'מיותר'-משהו שאמנם קיים בי אך הוא שולי ולאט לאט אוכל להתמודד איתו. וכשאני מנסה להתמודד עם אותם חלקים מיותרים שאינני אוהבת בי, אני מתחילה ממש בקטן, בלי יומרנות ובלי הפרזה ברצון לשנות
זה ממש מקום מדהים מירי. אני עדיין מכסחת את עצמי על כל הדברים "הפחות טובים".

שחלק חשוב אצלי בלהפוך את הבית לבית חם הוא בית שכל הזמן מתבשלים בו דברים טעימים ובריאים
אפשר פירוט??? אבל אני מאד מזדהה, ולא כל כך מצליחה לחבר בין טעימים, בריאים ומוצאים חן בעיני הילדים והבעל..
<אפשר להזיז אח"כ לדף אחר>
מירי_של_שקד*
הודעות: 118
הצטרפות: 17 יולי 2005, 14:32
דף אישי: הדף האישי של מירי_של_שקד*

אני מבקשת סליחה מהגוף שלי

שליחה על ידי מירי_של_שקד* »

תמרוש, לגבי הוספת טוב על הטוב- אני מסכימה איתך באופן כללי. מה שהתכוונתי הוא שבהוספת הטוב את לא פועלת ישירות על הפחות טוב -כלומר את לא באה במגע ישיר של תיקון ושיפור של החלקים הפחות טובים, אך בוודאי שבעקיפין כל האישיות שלך מושפעת מכך שאת מוסיפה טוב, ובהכרח זה משנה את מאזן הכוחות הפנימי ולכן בסופו של דבר כמו שאת אומרת -
ודאי שהיא מצמצמת! התמקדות ב"טוב" - מאוד עוזרת להגדיל אותו על חשבון ה"פחות טוב". זה עובד.

_אני צריכה לבקש סליחה מהגוף שלי.
אבל אין לי אומץ לעשות את זה בפומבי, בייחוד לא פה.
אבל כן, בהחלט מגיעה לגוף שלי התנצלות על כמה פעמים של התנהגות לא ראויה.
השאלה מה אני עושה עם זה עכשיו? אלה פרצי התנהגות שמופיעים לעתים נדירות (פעם בשנה בערך) ואני לא רוצה לוותר עליהם._
נראה לי שאת בעצם מבקשת. אמנם משאירה זאת בערפול רב, אבל מנסה לבקש סליחה.
למה את עוצרת את עצמך?
טוב, אני לא צריכה לספר לך שבעבורי בקשת הסליחה 'בפומבי' מאוד עזרה. ודרך אגב אני צריכה להמשיך ולבקש כל הזמן. יש ימים שאני נפלאה עם עצמי ועם הגוף שלי ויש ימים של נפילות קשות. בשבוע שעבר למשל ממש לא הייתי טובה עם עצמי, הייתי בהמון לחץ, והשבוע התחלתי ברגל ימין עם בקשת סליחה גדולה ורצון לתיקון. וכשאני לא שופטת את עצמי בחומרה על ה'נפילה' איכשהוא גם הרבה יותר קל לי לתקן...


אלה פרצי התנהגות שמופיעים לעתים נדירות (פעם בשנה בערך) ואני לא רוצה לוותר עליהם.
אז אל תוותרי! כנראה את צריכה את זה באיזה מקום! מי אמר שאת צריכה לוותר על משהו שאת מרגישה בו צורך?
אמנם היחס שלי אליו לא אידיאלי (קצת פחות מדי פעילות גופנית בזמן האחרון, למשל) אבל הוא די טוב, יחסית לנורמה התרבותית המזעזעת שלנו, והוא הולך ומשתפר.
מאיך שהספקתי להכיר אותך - ברור לי שאת כמה רמות מעל כל האנשים. אז הכל יחסי :-)
מירי_של_שקד*
הודעות: 118
הצטרפות: 17 יולי 2005, 14:32
דף אישי: הדף האישי של מירי_של_שקד*

אני מבקשת סליחה מהגוף שלי

שליחה על ידי מירי_של_שקד* »

רחלי,
אין ספק שיש אלמנטים מסוימים של דור הגירה שיכולים להשפיע קשות על קשרי ההורות. ברור גם שהדורות הקודמים השקיעו חלק גדול מהאנרגיות שלהם בהסתגלות - ומה נשאר לדברים המנטליים ה'גבוהים' או הרוחניים יותר? לא תמיד הרבה. אני לא רוצה להשמע מזלזלת-רק שבאמת הדור שלנו יותר 'מפונק' במידה זו שההתמודדויות שלנו הן לרוב לא על ההשרדות הקיומית היומיומית, ולא להתחיל חיים בארץ חדשה - ולכן אולי אנו מסוגלות לעסוק בתהליכים הפנימיים יותר.
אבל זה בוודאי רק חלק מהעניין.
אני עדיין מכסחת את עצמי על כל הדברים "הפחות טובים".
אל תדאגי, גם לי זה עדיין קורה. אבל איכשהו המודעת לכך שאני עושה את זה ושזה לא פייר ולא מועיל לעצמי, מצליחה קצת לרכך. חוץ מזה אני מנסה לשנות קצת את הקריטריונים. פעם רציתי שהכל יהיה מושלם, מרגשים, ויוכיח לעצמי ולכל הסובבים אותי איזה אדם מדהים מוכשר ויוצא דופן אני. מאז שאני מתרכזת יותר במה שאני מרגישה לגבי עצמי גופי וחיי ולא במה שאחרים חושבים עלי-פתאום כל הקריטריונים לשיפוט נעשו גמישים יותר...ואני מרשה לעצמי להיות מרוצה סתם כך מלהיות 'בסדר' בלי להיות 'מצוינת'...

אפשר פירוט??? אבל אני מאד מזדהה, ולא כל כך מצליחה לחבר בין טעימים, בריאים ומוצאים חן בעיני הילדים והבעל..
טוב, סוגיית הבעל ודברים טעימים היא באמת קשה-וכבר דובר על כך כאן באתר. בעלים נוטים להעדיף ג'אנק פוד, אבל אפשר בהדרגה להרגיל אותם. עכשיו בחורף לדעתי אין כמו סיר מרק מהביל שמתבשל לאיטו על האש כדי לפתוח ולגרות את התיאבון של כולם...זה גם בריא וגם מזין מאוד.
המרק הוא מזון בריא מאוד כי יש בו מיצוי טוב ומרוכז של כל מה ששמים בתוכו, ולרזים כמוך וכמוני שלא מסוגלים לטרוף בכמויות זה פתרון אידאלי. אני משתדלת להעשיר כל מרק בקטניות או דגנים - למשל - מרק חומוס, מרק גריסים, מרק עדשים, מרק עם חיטה או קוואקר. בדרך כלל אני מוסיפה עוף או בשר - והשילוב של זה עם קטניות ודגנים והירקות הופך זאת לארוחה שלמה. אני מתבלת בנדיבות, כך שהבעל שמחפש טעם עשיר מוצא זאת. אני משתמשת הרבה בג'ינג'ר, שום ובצל, פלפל שחור/לבן, כורכום, ויש לי גם אבקת תיבול אורגנית נהדרת שמורכבת מהרבה ירקות שורש. בכלל ההוספה של הרבה ירקות שורש משבחת את הטעם של המרק -אני קונה הרבה שורשים, ואם אף אחד לא רוצה לאכול אחר כך זורקים, מה לעשות. כפרת עוונות. ודרך אגב הילדות מתרגלות לדברים הללו, אבל לפעמים צריך קצת דחיפה. עכשיו הבת הגדולה אפילו מבקשת 'מרק דרדסים' =גריסים. עוד משהו שנעים לאכול בערבי החורף ומאוד מזין וקל להכנה - קינואה בתוספת בצד של בטטות מתוקות. אני מבשלת קינואה כמו אורז, זה קל מאוד להכנה וקל לעיכול. מתבלנת קצת עם שום וגזר מרוסק, או לא מתבלת בכלל. את הבטטות אני חותכת לריבועים קטנים ומגלגלת בשמן זית ושומשום, מוסיפה טיפונת רוטב סויה ושמה מעל דבש לפי הטעם - אח"כ אוכלים זאת יחד עם הקינואה ואפילו בעלי שונא מזון הבריאות אוהב את זה. ודרך אגב - זה בערך 5 דקות הכנה לשניהם.
זהו, נסחפתי. בקטעים של בישול אני אמא פולניה וכל שאלה כזו היא טריגר שמשפריץ החוצה את הגנים הפולנים שלי.
רחלי, בהצלחה!
בשמת_א*
הודעות: 21563
הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*

אני מבקשת סליחה מהגוף שלי

שליחה על ידי בשמת_א* »

_מה גרם לאמהות שלנו להיות כמו אמותיהן??
אולי קשור לכך שזה דור של הגירה? או האמהות שלנו או האמהות שלהן היגרו לכאן מארץ אחרת._
כל אדם בנוי להיות כמו הוריו.
זו הביולוגיה.
לכן השאלה האמיתית היא, מה גורם לנו לא להיות כמו אמותינו?
תמרוש_רוש
הודעות: 5688
הצטרפות: 18 יוני 2005, 03:48
דף אישי: הדף האישי של תמרוש_רוש

אני מבקשת סליחה מהגוף שלי

שליחה על ידי תמרוש_רוש »

לכן השאלה האמיתית היא, מה גורם לנו לא להיות כמו אמותינו?

הה! שמת את האצבע על הנקודה.

מה גורם לי להיות קצת שונה מאמא שלי?
העובדה שאני רוצה להיות כזאת.
העובדה שאני מנסה בפועל להיות כזאת.
אחי הבכור, שבגיל שמונה עשרה הסביר לי שכל אדם צריך לעמוד יום אחד ולעשות בדיקה עם עצמו: מה הוא אוהב אצל ההורים שלו, מה הוא לא אוהב. ואז להסתכל על עצמו ולראות, איפה הוא בדיוק כמוהם. ואז להחליט: את זה אני אוהב, את זה אני שונא. את התכונות האלה אני רוצה לשמור - ואת ההן אני הולך לזרוק. ועד שאת לא עושה את התהליך הזה - הוא אמר לי - את לא אדם בוגר.

והאמונה שיש לנו מידה של בחירה חופשית. ושאנחנו מסוגלים ומוזמנים להיות גרסה משופרת של ההורים שלנו. לא ההיפך הגמור מהם - זה נראה לי כמו מתכון בטוח לכישלון - אלא גרסה משופרת. להיות כמו החלקים הטובים ביותר שלהם, להיות כמו שהם היו רוצים ומייחלים להיות, וכמובן עם כל הניואנסים המיוחדים לנו.

אולי גם העובדה שהיא מרשה לי להיות שונה. שכל המשפחה מרשה לי להיות שונה, להכניס למשפחה אלטרנטיבות.
מירי_של_שקד*
הודעות: 118
הצטרפות: 17 יולי 2005, 14:32
דף אישי: הדף האישי של מירי_של_שקד*

אני מבקשת סליחה מהגוף שלי

שליחה על ידי מירי_של_שקד* »

_כל אדם בנוי להיות כמו הוריו.
זו הביולוגיה.
לכן השאלה האמיתית היא, מה גורם לנו לא להיות כמו אמותינו?_

אני מרגישה היום שגם אם אני דומה מאוד לאמי בפרה-דיספוזיציות שלי, אני איכשהו בונה ומארגנת את חיי החיצוניים והפנימיים כך שחלק מפרה-דיספוזיציות אלו לא יתקלו בגירויים שיגרמו להם לצאת מהכוח אל הפועל.
אין ספק שהביולוגיה משחקת כאן תפקיד חשוב, אך מודעות חזקה ועבודה חזקה שנכנסת יכולה לדעתי להטות קצת את הזרם. כלומר-הזרם יהיה אותו זרם, אך הכיוון ישתנה כאן.
והאמת שלא מפחיד אותי להיות דומה לה קצת, ולשים לב לא לחזור על נקודות משגה קריטיות שלה.



והאמונה שיש לנו מידה של בחירה חופשית
בדיוק כך אני חושבת. וזה אכן פרדוקס גדול כי-'הכל צפוי והרשות נתונה' - מצד אחד יש לאדם בחירה חופשית ומצד שני הכל כביכול ידוע מראש. איכשהו בשכלי הדל אני מצליחה לחיות בשלום עם הפרדוקס הזה.
מירי_של_שקד*
הודעות: 118
הצטרפות: 17 יולי 2005, 14:32
דף אישי: הדף האישי של מירי_של_שקד*

אני מבקשת סליחה מהגוף שלי

שליחה על ידי מירי_של_שקד* »

בהמשך לשאלה -
מה גורם לנו לא להיות כמו אמותינו
נזכרתי הלילה במשהו שציפציף כתבה לי לפני מספר שבועות- חשבתי אז הרבה על העניין ונוכחתי לדעת שהוא מקל עלי
וזה מאוד מאוד רלוונטי לשאלה הזו.
זה מה שהיא ענתה לי כאן ואני מעתיקה שוב את הדברים ומדגישה את מה שרלוונטי לעניין זה לדעתי:


_כמו שאני מבינה את אדם מאמין , וחלק מהאמונה שלנו זה לדעת שלא הכל בידיים שלנו, נשמתך בחרה להוולד לאימך ההפוכונדרית כדי להשלים דווקא באופן זה את תיקונך,
יפה את עושה במודעות שלך לבנותיך,כאן יש באמת פתח לתיקון.לדעתי ברגע שאת מודעת לגוף שלך את מעבירה את המסר באופן לא מודע הלאה לילדייך, בדיוק כמו כל מודל אחר שהם מקבלים בבית - של יושר, של חסד, של אמונה.
כל שנותר זה להעביר חלק מהאחריות למעלה, להתפלל על זה ולבקש .לדבר אליו ._

_
ציפציף*
הודעות: 205
הצטרפות: 24 אוגוסט 2005, 00:34

אני מבקשת סליחה מהגוף שלי

שליחה על ידי ציפציף* »

תודה מירי
<ציפציף מסמיקה> [-:
פלוני_אלמונית*
הודעות: 43441
הצטרפות: 19 אוגוסט 2001, 22:52
דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמונית*

אני מבקשת סליחה מהגוף שלי

שליחה על ידי פלוני_אלמונית* »

<תמרוש רוש ממחשב אחר>

לבקש סליחה מהגוף שלי? נו באמת. תעזבו אותי מהשטויות האלה. זריית חול בעיניים. תמרונים שמאפשרים לי להתחמק מהדבר האמיתי.

אני הולכת לבקש סליחה מעצמי .

על כל הפעמים שבהם הדחקתי את הצרכים שלי
על כל הפעמים שבהם דחיתי את הרצונות שלי
על כל הפעמים בהן שכנעתי את עצמי שאני בעצם לא רוצה את זה כל כך, שאני יכולה לחכות, שאני צריכה לחכות, שאפשר לדחות למחר.
על כל הפעמים ששיקרתי לעצמי
על כל הפעמים ששיקרתי לבן זוגי. שלא אמרתי לו את מה שכואב. שאמרתי לו - אבל תיכף נסוגותי, אמרתי שזה בסדר, שאפשר לחכות.

על כל הפעמים שבהן הוויתור על עצמי, על מה שהכי חשוב לי, נעשה מתוך פחד וקוטן אמונה. אמונה בעצמי וביכולותי.
על חטא שחטאתי בחוסר אמון בי
על חטא שחטאתי בזלזול בעצמי
על חטא שחטאתי בהתנתקות מעצמי
על כך שקימצתי באהבה. שלא הנחתי לעצמי לאהוב אותי מספיק, לא הנחתי לאהבתם של אחרים להגיע אלי
ועל כל הפעמים שבהן הייתי בטוחה שזה לא כך. שבהן שכנעתי את עצמי שזה לא כך.

מה בסך הכל רציתי? רציתי תינוק. ילד שאוכל לגדל אותו מההתחלה. אדם שאוכל לקחת אחריות מקיפה על חייו (לפחות בהתחלה), שאוכל לראות אותו גדל ומתפתח לאורך שנים, שאוכל ללמוד ממנו. ילד שאוכל להרעיף עליו ולתת לו מעצמי על בסיס יומיומי, בלי הצורך להחזיר אותו אחר כך להורים שלו. אדם שאוכל לראות אותו צומח ומתעלה, אדם שאוכל ללמוד לכבד ולהעריץ, מתוך עמדה חדשה. שילמד אותי משהו שרק ילד שבגר יכול ללמד.

בהתחלה לא רציתי. לא הייתי מוכנה.
אחר כך רציתי קצת,
אפילו הרבה יותר מקצת, אבל עדיין לא הייתי מוכנה.
ואחר כך הייתי כבר די מוכנה, אבל לא הייתי בטוחה ביכולותי. התחלתי לעבוד כמרפאה בעיסוק, ונתתי מעצמי ומכל הלב, לילדים שעבדתי אתם.
וזה היה נפלא. קשה. מספק. זה היה הדבר הנכון לזמנו.
ולאט לאט זה כבר לא הספיק. ונמאס לי, לטפל בילדים של אחרים. והחלטתי להתכונן לילד משל עצמי.
ושיפרתי את התזונה שלי (קצת, אבל קצת משמעותי).
וקראתי על לידה.
והכנתי
והתבשלתי
והסרתי מכשולים שונים
ודיברתי עם האיש שלי, והסכמנו, ושמחנו, והוא הודה בעובדה ש"אני אף פעם לא אהיה מוכן באמת", ושהזמן הזה לא פחות טוב מכל זמן אחר.
ו...

נסעתי לאוסטרליה. ואיפסנתי את הרצון הזה בארון.
אל תשאלו אותי למה. התשובה כואבת מדי, ויש לי רק תירוצים. אף סיבה היא לא אמיתית, לא מצדיקה את עצמה. רק הפחד, ההתחמקות, הדחייה שלי את רצונותי, את תחושותי. והשקר שיש בזה.
עיקרתי את עצמי.
רגשית.
מירי_של_שקד*
הודעות: 118
הצטרפות: 17 יולי 2005, 14:32
דף אישי: הדף האישי של מירי_של_שקד*

אני מבקשת סליחה מהגוף שלי

שליחה על ידי מירי_של_שקד* »

[
וואוו, תמרוש, קראתי פעם אחת, פעם שניה ופעם שלישית.
אני שולחת לך הרבה חיבוקים ואהבה, מקווה שהם יגיעו עד אוסטרליה.
עובר אלי חזק מאוד הכעס העצום שלך על עצמך.
ההאשמה העצמית.
האם את באמת מבקשת סליחה מעצמך או שאת עדיין מאשימה את עצמך?
למה את מתייחסת לעצמך כמו מישהו שעשה משהו איום ונורא? לא מגיע לך להרגיש כך
את אדם טוב ומיוחד ומגיע לך להרגיש טוב עם עצמך, גם עם החלטות בעייתיות שלך שאינך שלמה עמן
האם החלטת כבר על אלו רצונות וצרכים את מוותרת ועם אלו את נשארת?


תמרונים שמאפשרים לי להתחמק מהדבר האמיתי.
לפעמים כשאני במצב של התלבטות קשה בין דברים, או לחילופין ניסיון לכבוש את כל העולם ולרקוד על כל החתונות במקביל, אז אני עושה תמרונים שמאפשרים לי להתחמק מהדבר האמיתי.
האם גם לך זה קורה? האם יש יותר מדי בלבול בחיים שלך עכשיו? אולי בגלל זה יש תמרונים - כי את בשלב של חוסר החלטיות וזה גוזל ממך את כל האנרגיות?


_והכנתי
והתבשלתי
והסרתי מכשולים שונים_
את מתארת תהליך נפלא. הרבה אמהות צעירות, כמוני, לא עברו אותו באופן שאת עוברת, אלא עשו מסלול מזורז שלא תמיד מקל על ההתמודדות, אלא להיפך. את בן אדם מאוד שקול ולכן את מבינה את גודל השינוי והאחריות, ומכאן החששות. אני יכולה להעיד על עצמי שאם הייתי יודעת מראש למה אני נכנסת הייתי מפחדת יותר,
אך לא הייתי עושה אחרת.
אבל ההתבשלות שלך נהדרת. למרות שיכול להיות, לפי מה שאת כותבת שהתבשיל כבר מוכן, אבל מי אני ומה אני שאביע את תחושותיי....


ודיברתי עם האיש שלי, והסכמנו, ושמחנו, והוא הודה בעובדה ש"אני אף פעם לא אהיה מוכן באמת", ושהזמן הזה לא פחות טוב מכל זמן אחר.
מוכר לי משני ההריונות. הגברים כל כך שונים מאיתנו. החיבור שלהם מתחיל לדעתי רק כשיש משהו קונקרטי להתחבר אליו. חוויית החיבור האמהי שלך התחילה עוד כל כך מזמן, מן הסתם כבר כשהיית קטנה והדוגמא על המטופלים שלך ממחישה את מה שקיים בך. גברים לא חשים כך אבל הכל משתנה בבת אחת כשיש להם ילד משלהם. ראיתי זאת אצלי ואצל חברות רבות מאוד.


הדחייה שלי את רצונותי, את תחושותי. והשקר שיש בזה.
למה שקר? את לא מוותרת, את דוחה. ויש הבדל גדול בכך. את לא סטית מהדרך, לא איבדת את הכיוון. את תמשיכי ללכת לאן שאת רוצה, רק שעצרת בדרך לדברים אחרים. וכשתרצי ותרגישי שאת מתפקעת מבפנים ולא יכולה יותר, אי אפשר יהיה לדחות כלום - ותעשי את מה שאת רוצה.

ואיפסנתי את הרצון הזה בארון.
הארון נמצא על פני כדור הארץ, נכון? הוא לא בשמיים, הוא בידייך, יש לך שליטה עליו. תמר, לא איבדת את הרצון, זה נורמלי שיש עליות וירידות.
אני אישית באמת אוהבת את משפחתי ואת בנותיי, אבל יש ימים קשים ומתישים, בהם אני מקנאה בחברות שאין להן ילדים וחולמת בהקיץ כמה יכולתי לטפח את עצמי ולעבוד על עצמי אם לא היו לי אזיקים של שתי נשמות פעוטות שתלויות בי טוטאלית....
גם לאחר שמקבלים החלטה יש לפעמים תחושות של קנאה במי שהחליט אחרת. אבל השאלה המרכזית היא מה קורה רוב הזמן - האם את שלמה עם ההחלטה או לא. אפשר להיות שלמים יחסית גם בידיעה שזו דחייה והגולל לא נסתם כלל....

תמר, אם את מרגישה שכתבתי דברים שלא מתאימים או לא נעימים, בבקשה תמחקי אותם.
בכל מקרה הלוואי ויכולתי לחזק אותך. הדילמה שלך היא ה-דילמה של החיים בהא הידיעה. אולי זה לא אותו דבר, אבל בכל זאת אשתף אותך שביומיים האחרונים עקב הקשיים שלי כאם אני כל הזמן רק עסוקה במחשבות טורדניות ובלתי פוסקות על כך שאני לא רוצה יותר ילדים. ואני בעצם כן רוצה. את רואה - ככה אנחנו, מורכבות...
מירי_של_שקד*
הודעות: 118
הצטרפות: 17 יולי 2005, 14:32
דף אישי: הדף האישי של מירי_של_שקד*

אני מבקשת סליחה מהגוף שלי

שליחה על ידי מירי_של_שקד* »

תמר, קראתי שוב את מה שכתבת ומה שכתבתי אני, ונראה לי שמה שכתבתי קודר מאוד, אולי בהשפעת מזג האוויר הקודר בחוץ ומחלות החורף כאן אצלנו בבית (הגדולה עם דלקת ריאות, הקטנה מנסה להידבק ככל יכולתה).
רק רציתי להוסיף דבר אחד - כל השינויים הטובים באמת בחיי החלו בעקבות האמהות.
גיליתי את עצמי בעקבות האמהות, גיליתי כוחות חדשים שבי ויכולות שלא ידעתי על קיומן.
ההריונות, הלידות והחיים עצמם על ילדים מוציאים ממני לא רק תסכולים אלא גם הרבה הצלחות, שנזקפות ביני לבין עצמי, בסקאלה האישית הפנימית שלי.
ואין לי ספק שגם את תרגישי כך, ואף יותר, יום אחד.
תמרוש_רוש
הודעות: 5688
הצטרפות: 18 יוני 2005, 03:48
דף אישי: הדף האישי של תמרוש_רוש

אני מבקשת סליחה מהגוף שלי

שליחה על ידי תמרוש_רוש »

(())
תודה

כן, כשכתבתי את זה האשמתי את עצמי.
עכשיו כבר לא. אבל גם עכשיו אני מרגישה את הקושי להיעצר, להפסיק את מה שאני עושה ולחזור קצת אחורה, וקצת קדימה, ולנסח את ההחלטות הבסיסיות ואת סדרי העדיפויות מחדש, קודם כל ברמה הרגשית.

וכן, כעסתי על עצמי. כי זה לא רק "לדחות". כמו שבשמת כתבה פה קודם (וגם ב כמה להניק בהשראת הדף הזה) - דחיית צורך אמיתי היא לא סתם "נדחה את זה למחר ואז נעשה את זה". כי היא עלולה לכלול הכחשה של מידת האמיתיות והדחיפות של הצורך.

אם את יכולה לדחות דברים בעין צלולה, ולדעת כל הזמן מה המקום של הדבר בחייך - אשרייך.
מה שקרה לי, ומה שאני מאמינה שקורה לנו הרבה פעמים, זה שעם דחיית הצורך באה ההשעייה של החשיבות שלו בעינייך. וזה השקר.
"טוב, אני אחכה, בעצם יש דברים חשובים יותר כרגע, ועוד כמה דברים חשובים, ואופס הנה עוד אחד", ואז אולי עוד שנה, ועוד שנתיים, והשגרה סוחפת אותך, והערוץ הצדדי שפנית אליו "רק לרגע" - הולך ומעמיק, ולזרם בו יש כוח משלו, והגדות הולכות וגבהות.
(זה נשמע חזק נורא. עם כל הכבוד, אנחנו עדיין מדברות על נחל, בשטח מישורי יחסית. זה לא הירדן ההררי. ובכל זאת התהליך מתקיים ויש לו את הכוח הזה)

אני שיקרתי לעצמי. אולי במצבים מסוימים הייתי יכולה לדחות את התכנון בילד לעוד תקופת זמן, אבל רק אם היא מוגדרת בקפדנות, וגם אז, אני חושדת שזה היה קשה מנשוא. מה שאני עשיתי היה לוותר על ילד לטובת תהליך מעבר לא ברור לארץ חדשה, תהליך שברור שייקח הרבה זמן, ולא ברור כמה זמן. אז בסיטואציה כזאת הייתי חייבת להגיד לעצמי "אני יכולה לחכות בסבלנות", בשעה שלא יכולתי לחכות בכלל. זה חייב חסימה של הרגשות האמיתיים שלי - אחרת פשוט לא הייתי מסכימה לחכות. נקודה.
ולא שהייתי מסרבת בהכרח לכל הנסיעה הזאת. אבל הייתי אומרת "גם אוסטרליה וגם תינוק". אנחנו נסתדר. וגם אם נסתדר בקושי - זה הדבר הנכון לעשות, ואי אפשר ואין טעם לדחות את זה יותר.

למה את מתייחסת לעצמך כמו מישהו שעשה משהו איום ונורא? לא מגיע לך להרגיש כך
ברור שאני לא רוצה לשפוט את עצמי בחומרה. ולא מגיע לי להעמיד את עצמי לבית משפט. זה לא מה שאני רוצה.
אבל פתאום הבנתי איזה מחיר שילמתי על זה, בחצי השנה האחרונה. בשנה וחצי האחרונות. ואני חושבת שזה שיעור חשוב בצורה בלתי רגילה, ולכן גם כתבתי את זה פה. כי אנחנו לא תמיד מודעים למחיר המתפשט ומשתרג של התכחשות לרצון.
המחיר כן היה נורא!!!
מחיר שאני לא רוצה לשלם עוד פעם אחת בחיי!!!!!!!!

כי מה קרה? בסך הכל רציתי לדחות קצת את הרצון. אבל כיוון שהדחייה היתה קשה מנשוא, התכחשתי לעוצמה שלו. המעטתי בו. אמרתי "זה בסדר" כשזה לא היה. ומה ההמשך? איבדתי מגע עם עצמי, לזמן מה. והיו לזה השלכות לא צפויות. פתאום לא יכולתי לעשות מדיטציה, מאז שהגעתי לפה. כי איבדתי את הקשר עם עצמי. והרגשתי שאיבדתי את הכיוון הפנימי של חיי!
ולא הבנתי למה.

מה עוד? איבדתי מעט את הקשר עם הגוף. חצי שנה אני פה, ולא פניתי לשיעורי יוגה, כמו שרציתי, ולא עשיתי מנוי לבריכה, כמו שרציתי, וכשעשיתי סוף סוף מנוי - לא ניצלתי אותו. עד היום :-) (אח, זה היה כיף!!!!!!)
ובזמן האחרון הרגשתי היטב את קוצר הרוח של הגוף, את ההזדקקות שלו לפעילות ותנועה, ולא הייתי מסוגלת לספק לו את זה. למה? כי איך יכולתי להתחיל בפעילות גופנית, בהקשבה לגוף (שכידוע משקר הרבה פחות מהנפש), בעודי משקרת לעצמי? זה היה עולה מתישהו. לא הייתי מסוגלת להתמודד עם זה.
לא יכולתי לתת לגוף שלי את ההקשבה שהוא צריך, ואת יכולת הביטוי הגלויה שלו (תנועה היא הביטוי והשפה של הגוף), בעודי כפופה להחלטה לא לתת ביטוי לרצון החזק ביותר שלי.

כך שזה כמו שבשמת כתבה, בהקשר אחר. התעלמות מצורך אחד, מרצון אחד - תגרור הדחקה של צרכים ורצונות נוספים. והמחיר יהיה תמיד יותר גדול ממה שחשבת, ובכיוונים לא צפויים.

מירי, אני חושבת שמה שאת שומעת ככעס על עצמי, וכחומרה, זה לא לגמרי זה. זה גם זה, כמובן, אבל בעיקר תחושה דוחקת מאוד של: אני חייבת להבין. אני חייבת להבין כאן ועכשיו ומייד מה קרה לי בעצם בשנה וחצי האחרונה. למה הייתי אומללה. למה הביטוי "אני שונאת את הכל" הופיע אצלי שוב ושוב בשבועות האחרונים. אני! שונאת את הכל! לא הבנתי עד כמה זה משמעותי, עד כמה אני באמת מרגישה ככה, גם כשאמרתי אותו שוב ושוב. נטיתי להמעיט בערך מה שחשתי, גם כשניסחתי את זה במילים הכי פשוטות וישירות שהיו לי. אני שנאתי את הכל. למה? כי איבדתי את הצפון, כי איבדתי (זמנית, הכל זמנית) את הטעם והכיוון של חיי. והסתפקתי במטרות ושאיפות מדרגה שלישית ורביעית.
ואני חייבת לעצור הכל ולהבין את זה ולראות את זה. חלק מה"כעס" זה לא כל כך כעס, אלא היכולת לבטא סוף סוף בקול רם ובתקיפות ובנחרצות את האומללות שהכחשתי.

אחרי הביטוי הזה, תבוא האהבה, החיבוק, העדינות, ויבוא גם הפתרון.

תודה שאת נותנת לי מקום.
מירי_של_שקד*
הודעות: 118
הצטרפות: 17 יולי 2005, 14:32
דף אישי: הדף האישי של מירי_של_שקד*

אני מבקשת סליחה מהגוף שלי

שליחה על ידי מירי_של_שקד* »

תמרוש, אני קוראת אותך שוב, ומנסה להבין.
לא ברור לי שאני מצליחה.
ניזהרתי מאוד כשכתבתי את הדברים קודם, לא הרשתי לעצמי להגיד את מה שבאמת רציתי להגיד לך, מכל הלב.
גם עכשיו אני מהססת...מצד אחד את כותבת ומשתפת,חושפת את עצמך במידה מסוימת, ומצד שני כל הפרטים והנסיבות כל כך מעורפלים אז איך אני יכולה להעיז ולהביע את דעתי...
ובכל זאת - תמרוש, נראה לי שהרחם שלך זועקת , והיא מוכנה ומזומנה. יש לי תחושה שמה שחסר עכשיו הוא תיאום בין הלב למחשבה. הלב שלך, הרגשות והתחושות במקרה הזה הולכים עם הגוף ,שרוצה להתחיל תהליך נפלא, מרגיש את הצורך ומרגיש שיש לו יכולת ובשלות להוציא לפועל את התהליך הנפלא הזה. נראה לי שכל ההיסוסים הם ברמת המחשבה, וכאן אין לי מה להוסיף כי אכן רציונלית יש סיבה להסס לפני החלטה כזו.
נראה לי שהלב שלך צריך להיות חזק יותר מהמחשבה בשלב הזה.אני מאמינה שאם תלכי עם הכיוון הפיסי המתאים לך, ותעני לצרכי הגוף שכל כך זועק ומבקש את שלו, גם המחשבה תשמח, ותבין שזה טוב גם לה.
התשובה שעניתי לך קודם באה מהראש, מהשכל, וזה בדיוק המקום שאת צריכה לצאת ממנו כרגע, לעניות דעתי הבלתי קובעת.
אני מכירה את המקום הזה כי גם אני כזאת - הגוף יחכה כי הגוף 'מרגיש' והראש 'חושב' ואנחנו גדלנו והתחנכנו על ברכי הכפפת הלב למחשבה- והצורך להיות רציונליים כל הזמן.
אחד מהדברים שאני לומדת יום יום בתהליך ה'חזרה בתשובה' הזה שלי, הוא לא לזלזל במסרים של הגוף כשנמצאים בדילמה או קבלת החלטה. יש לו חכמה פנימית משלו, שגם אם נראית לעיתים מנוגדת לרציונל השכלי, היא מבוססת על הצרכים הכי אמיתיים של הנפש.
אני חושבת עליך מדי פעם במשך היום, נזכרת בדברים שכתבת. התהליך אצלך כל כך מודע, ולכן כל הכאב הזה.
אני מאחלת לך מכל הלב שתלכי הכי רחוק שהלב שלך יקח אותך, ותהיי שמחה עם הגשמת היכולת שלך לתת חיים לאדם אחר.
עין_הסערה*
הודעות: 700
הצטרפות: 22 אוגוסט 2001, 11:34
דף אישי: הדף האישי של עין_הסערה*

אני מבקשת סליחה מהגוף שלי

שליחה על ידי עין_הסערה* »

לא יכולתי לתת לגוף שלי את ההקשבה שהוא צריך, ואת יכולת הביטוי הגלויה שלו (תנועה היא הביטוי והשפה של הגוף), בעודי כפופה להחלטה לא לתת ביטוי לרצון החזק ביותר שלי.
תמרוש, אני מזדהה לגמרי, ועוברת עכשיו משהו דומה או קרוב, בשלבי יציאה ממנו...

מירי ותמרוש - קוראת אתכן בעיון ונמצאת אתכן בלבי...
תמרוש_רוש
הודעות: 5688
הצטרפות: 18 יוני 2005, 03:48
דף אישי: הדף האישי של תמרוש_רוש

אני מבקשת סליחה מהגוף שלי

שליחה על ידי תמרוש_רוש »

איך אני יכולה להעיז ולהביע את דעתי...
בטח שאת יכולה!!! (())
כי זה לא דוקטורט ;-) ואף אחד לא יכריח אותך להגן על התזה.
כן, את יכולה לשחרר, להגיד מה שעולה על דעתך. תחשבי על זה: מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות אם תטעי?
מה, זה הכל?

הממ... אז הייתי מעורפלת מדי...
בפרספקטיבה של כמה ימים, הכל הרבה פחות דרמטי מהרושם שיצרתי כשכתבתי את הכל. זה נהפך למשבר פשוט ביותר:

רציתי להיכנס להריון. אבל מסיבות ברורות ומובנות לחלוטין - הנסיעה לאוסטרליה - דחיתי את העניין, מתוך מחשבה שקודם ניסע, נתאקלם, אני אמצא עבודה במקצוע, ואתמרן כך שאעבוד בה לפחות שנה לפני הלידה. כך גם אני אוכל להתחייב למעסיקים שלי במצפון נקי, גם אתקדם מקצועית ואהנה ממה שיש לאוסטרליה להציע בתחום הזה (ויש!) וגם נחסוך קצת כסף לתקופה שאהיה בבית עם התינוק (כי אין פה חופשת לידה ממומנת, ועם הויזת סטודנט שלנו אין לי זכות לקבל את מענק הלידה האוסטרלי).

וזה לא ממש הולך, כי השתלבות מקצועית באוסטרליה היא הרבה יותר מורכבת וארוכה ממה שחשבתי. כך שיכול להיווצר מצב שאני לא אמצא עבודה מקצועית בשנה הקרובה, או בשנה שאחריה, ואלוהים יודע איך ומתי זה כן יקרה.

ומה קרה עכשיו? פשוט: תפסתי שיחת נפש עם ידיד טוב שלי, ששאל את שאלת מיליון הדולר "איפה את בזמן האחרון", כלומר איפה את, איפה הרצונות שלך, איפה הלב שלך. ואז תפסתי שירדתי ממסלול חשוב, ושהחיים בלי ההתכוונות להולדת ילד - הם לא החיים האמיתיים שלי, אלא רק מסלול צדדי. וצריך לחזור למסלול הראשי. ואין טעם "לחכות למשיח".

איזה כיף היה, יומיים אחר כך, ללכת ליום של עבודה זמנית, ולהגיד לאישי "אני הולכת לעבוד ולהרוויח כסף בשביל התינוק שלנו!". היומיום שלי נשאר בדיוק כמו שהיה קודם, בתכלס, אבל הפוקוס השתנה. והכל השתנה לטובה. זה הוריד ממני כמה לחצים שלא היו אמורים להיות שם בכלל.

ושוב תודה, מירי ורחלי.
מירי_של_שקד*
הודעות: 118
הצטרפות: 17 יולי 2005, 14:32
דף אישי: הדף האישי של מירי_של_שקד*

אני מבקשת סליחה מהגוף שלי

שליחה על ידי מירי_של_שקד* »

היי תמרוש, אני שמחה לשמוע שאת מרגישה טוב יותר.
ושהחיים בלי ההתכוונות להולדת ילד - הם לא החיים האמיתיים שלי, אלא רק מסלול צדדי. וצריך לחזור למסלול הראשי. ואין טעם "לחכות למשיח".
המסלולים גמישים, תופסים דגשים שונים לאורך ולרוחב החיים. יש תקופות שגם עם ילדים פתאום המסלול המקצועי תופס חשיבות רבה, ויש תקופות שהוא נזנח. הלוואי שתשכילי ללכת עם הרגש האמיתי שבוער בך. מי כמוני יודעת כמה קשה להתקיים עם הדחקת הרצונות שבך, או דחייה שלהם. חשבתי על הדברים בקצת פרספקטיבה, והיות וגם קיבלתי אישור ממך לכתוב את מה שאני חושבת, אז אני כותבת בפירוש - דברים מהסוג הזה שאת מדברת עליהם, כשמרגישים אותם כל כך חזק לא נראה לי שכדאי לדחות עקב סיבות חיצוניות מציאותיות כביכול. המציאות יכולה להשתנות כל רגע נתון, אי אפשר לצפות ולתכנן הכל מראש, אבל עם הצורך העז של הגופנפש שלך לא כדאי להתווכח. זו דעתי שאינה מנוסחת באופן פוליטיקלי קורקט, אבל זה מה יש.
תמרוש, הלוואי שהכל יסתדר לך על הצד הטוב ביותר....
תמרוש_רוש
הודעות: 5688
הצטרפות: 18 יוני 2005, 03:48
דף אישי: הדף האישי של תמרוש_רוש

אני מבקשת סליחה מהגוף שלי

שליחה על ידי תמרוש_רוש »

(())
(())
(())

הדברים מסתדרים מצוין. התינוק יבוא בקצב שלו, אם זה בעוד חודש או בעוד שנה, ואנחנו נשמח בו. או בה.

ובינתיים מה שלומך?
מירי_של_שקד*
הודעות: 118
הצטרפות: 17 יולי 2005, 14:32
דף אישי: הדף האישי של מירי_של_שקד*

אני מבקשת סליחה מהגוף שלי

שליחה על ידי מירי_של_שקד* »

היי תמרוש -
אני כבר מדמיינת בעיני רוחי שלישייה לפי האיור החביב שהוספת....
אצלי המצב לחוץ - עבודה בקצב מטורף-אפשר לומר שחזרתי לסוס הישן והדוהר. תקופה די מעיקה אך הכרחית כדי שבעתיד יהיה קל יותר.
שמחה לשמוע שאצלך עליז ומתחיל להיות שלם יותר. נשמע מבטיח.
תמרוש_רוש
הודעות: 5688
הצטרפות: 18 יוני 2005, 03:48
דף אישי: הדף האישי של תמרוש_רוש

אני מבקשת סליחה מהגוף שלי

שליחה על ידי תמרוש_רוש »

תקופה די מעיקה אך הכרחית
רק תזכרי את המיקוד החדש שלך. את תהיי בסדר.
פלוני_אלמונית*
הודעות: 43441
הצטרפות: 19 אוגוסט 2001, 22:52
דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמונית*

אני מבקשת סליחה מהגוף שלי

שליחה על ידי פלוני_אלמונית* »

מחזירה מתהום הנשייה את הדף הנפלא הזה,
ותודה לכל מי שכתבה ושיתפה בו.
שליחת תגובה

חזור אל “בנים לעומת בנות”