בלוג אימון ואי השתוקקות

כל כך רציתי שההריון יישמר שלא עשיתי שום מאמץ גדול ולא סחבתי דברים כבדים.
היום כבר הלקתי את עצמי על זה שסחבתי שק ענק של כביסה ואח"כ את הארגז השבועי של הסל האורגני. אבל בתאכלס גם אני מאמינה שמה שצריך לקרות יקרה ואני כאן רק כלי בידי הטבע ואלוהים .
נהיה מן קטע כזה שהריון הוא משהו שאת צריכה לעשות דוקטורט לקראתו: איזה בדיקות, מה לא לאכול, איזה תוספים ליטול, איזה מחשבות לחשוב...
אני משתדלת לשחרר, מודה שעשרת חודשי החכיון די מועילים בזה כיוון שגיליתי שגם כשעשיתי מה שחשבתי שכדאי ונמנעתי ממה שחשבתי שלא כדאי זה לא הועיל ובסוף באמת ההריון המיוחל הגיע מתי שהגיע.
מצד שני אני לא יודעת אם אצליח לשמור על שלוותי גם אם יהיו קשיים בהריון הזה. כבר עכשיו אני מוצאת את עצמי תוהה אם כאבי הרחם התכופים מעידים על בעיה ונלחצת כשאני לא מרגישה אותם.
חוץ מזה חשבתי שחיי ישתנו ללא הכר מרגע ההפריה או לפחות מרגע הידיעה ואני מגלה שבינתיים הכל פחות או יותר אותו הדבר, כולל הכלים בכיור.

חוץ מזה חשבתי שחיי ישתנו ללא הכר מרגע ההפריה או לפחות מרגע הידיעה ואני מגלה שבינתיים הכל פחות או יותר אותו הדבר, כולל הכלים בכיור.
D-:
אני צוחקת פה בקול רם וברור לך שהילדים ישנים...
ברור שחייך משתנים ללא הכר!! כבר עכשיו ואת פשוט עוד לא חשה בזה:
תשמעי אני לא רוצה להיכנס פה להרצאות על אימהות (מנסיוני הדל של 5 שנים) אבל דבר אחד ברור לי,
אין מהלך בחיים שהוא לא הפיך חוץ ממהלך אחד: הולדת ילדים.
זו קפיצת מדרגה שאין דומה לה. את נולדת מחדש יחד עם כל אחד מילדייך ובמיוחד עם הראשון.
אני בטוחה שעוד נשמע ממך על השינוי ללא הכר... (-:

הפעם הראשונה ששמעתי על CMV היתה כשהפיונת כבר היתה בת שלוש, אז בחוויה שלי , אפשר ללדת שלושה ילדים בלי להיזהר מכלום.
הפעם הראשונה שאני שמעתי על זה היתה כשנושקי היה בן רבע לשלוש, וחברה שלי נדבקה בזה בפעם הראשונה במהלך ההריון השני שלה. איזה סרטים היא עברה, השם ישמור.
הסיבה שלא שמענו על זה לפני ששמענו על זה היא שיש לנו נוגדנים, כלומר נדבקנו בפעם הראשונה מתישהו לפני ההריון הראשון. ראו את זה בבדיקת הדם ולא היתה סיבה לדבר על זה.
לא חוכמה. אם זה לא היה ככה, היינו שומעות.

אני מאמינה שמה שצריך לקרות יקרה ואני כאן רק כלי בידי הטבע ואלוהים .
אני מאמינה (וזה לא משהו שהמצאתי, אני מצטטת כאן את הרב הרוש) שהמשפט הזה נכון לדברים אחרי שהם קורים. לפני זה הוא פשוט לא תקף. יש לנו בחירה.
אפשר לתת את הסיפור העגום שלי כדוגמה?
עכשיו ברור שהכל קרה בדיוק באופן שבו אלוהים רצה שזה יקרה. עובדה! ככה זה קרה. זו באמת עובדה פשוטה וברורה.
לפני שהחלטתי לא לעשות שקיפות עורפית וסקירה ראשונה, אלוהים - כך אני מאמינה - לא לקח צד בעניין. הוא לא בא וציווה עלי בקול גדול ובברקים, "אל תעשי שקיפות עורפית וסקירה ראשונה". זו היתה מחשבה שלי, רצון שלי, בחירה שלי. ובגלל שבחרתי ככה ולא אחרת, קרה מה שקרה בשבוע 32 ולא בשבוע 17-18-20.
בדיעבד אין לנו ברירה אלא לומר, כך זה היה חייב לקרות. כי בדיעבד אי אפשר לבחור לשנות את זה. וגם, כמו שכתבתי, ככה זה קרה - עובדה - סימן שככה אלוהים רצה. בדיעבד זה באמת נכון. עובדה, זה קרה.
אבל בזמן אמת יש בחירה. אפשר לבחור מה שרוצים.
_{(ולא, אני לא מתחרטת שלא עשיתי את הבדיקות המוקדמות. שמחה שהכל קרה כפי שקרה. אבל בפעם הבאה תהיו בטוחות שאני אעשה)}

חוזרת אלייך, חוחית,
כאן מדובר במחלות ויראליות מסוימות שעלולות לפגוע בעובר אם נדבקים בהן בפעם הראשונה מעט לפני ההריון או במהלך השליש הראשון.
אם יודעים שאין נוגדנים ונזהרים, אפשר למנוע פגיעה בעובר, לא רק לגלות אותה בזמן. למנוע.
זה לא משהו שאת רוצה להפעיל את הבחירה שלך לגביו? את בטוחה שאת רוצה להשאיר את זה בידי אלוהים? (מסתבר שלאלוהים אין בעיה לפגוע בעוברים של נשים שהוא אוהב ואוהבות אותו מאוד בחזרה ומאמינות בו ללא סייג...)

אני כותבת לך את כל זה לא כדי להפחיד, או כדי לעשות לך סרטים רעים, או אשמה לגבי הבחירות שלך, או כדי לשנות את מי שאת ולהראות שאני צודקת או כל סיבה אחרת מהסוג. את בטח מבינה שאני כותבת את כל זה כי נורא נורא נורא אכפת לי ממך ומהעובר/ית המתוק/ה שלך שחיכית לו/לה כל כך.

את כמובן רשאית, להתעלם, למחוק, להסביר לי שאני טועה וכו' וכו' וכו' (את לא צריכה אישור ממני להרגיש מה שאת מרגישה ולהגיב איך שמרגיש לך נכון, בבלוג שלך)

חוץ מזה אני בטוחה שיש לך נוגדנים להכל ואין לך ממה לפחד. אבל אני אהיה הרבה יותר רגועה אם תוכלי לנפנף לי בפיסת נייר שזה מודפס עליה כעובדה. לא שהרוגע שלי הוא באחריותך

(מי היה מאמין, אני בחרדות על הריונות של אחרות...)

שלא תחשבי שלא קראתי או שאני מתעלמת. יש לי מה לכתוב אבל לא היה מתי אז מחר. ליל מנוחה.

מתחדשת יקרה, שכחתי להגיב על דברייך, אז אני חוזרת לזה קצת עכשיו:
חשוב לי לציין שאין לי הסתייגות גורפת מבדיקות, לא אמנע מבדיקות דם פשוטות לאבחון נוגדנים לכולרות כאלה ואחרות, אני גם אלך לראות דופק למרות שאפשר בלי ואולטראסאונד זה אולי השפעה לא הכי טובה על העובר אבל זה מסקרן אותי ואני גם צריכה להרגיש את המוחשיות שבהריון הזה. מה יבוא אח"כ? לא יודעת, נלך צעד צעד.
לגבי עניין הבחירה ויד אלוהים- אני מאמינה שגם הבחירה היא בעצם נתון קיים, אין לי מילה מתאימה להגדיר את זה, זה לא שאני חושבת שהכל מן אללא, או מכתוב, או שזה הגורל ואנחנו לא יכולים לנתב את חיינו לכיוונים הרצויים לנו, אבל עובדה שככה הדברים קורים, וזה בעיני לא רלוונטי אם זאת תובנה בדיעבד, פשוט כי ככה הדברים קרו. כמו שקורט וונגוט חוזר ואומר בספרו המופתי בית מטבחיים חמש: "ככה זה וזהו זה".
אני עדיין מאמינה שהריון ולידה הם דבר טבעי שהתרחש מיליארדי פעמים בעבר ובאחוזים גדולים מאוד עבר בבריאות ובשלום, נכון, לא תמיד, נכון, אפשר לעשות כל מיני מהלכים כדי לעזור להם לקרות על הצד הטוב יותר אבל בשורה התחתונה יש נשמות שנועדו לעולם הזה ויש שלא, או שלא כרגע, והסיבות פחות חשובות לדעתי אם כי ברור שזה לא בהכרח מקל.
יש לי חברה טובה שהיה לה חבר הרבה שנים שנהרג בצבא, אני לא יכולה לשכנע אותה או את עצמי שזה קרה לטובה (יען כי הכל לטובה) אבל כן להראות לה שזאת עובדה שהביאה אותה למקום שהיא נמצאת בו היום, בלי טוב או רע, לא בטוח שזה בגלל שאלוהים היה חייב שהיא תתעורר, אבל זה קרה ויש לה הזדמנות לעשות את זה, הנה עוד בחירה.

ועכשיו לעניין אחר:
נורא מוזר לי כמה מהר עברה לי ההתרגשות מההריון והתחלפה באפאטיות מסויימת, אני כמובן שמחה אבל האופוריה הזאת שהייתי בה עברה אחרי שלושה ימים בערך, כאילו שכחתי את כל עשרת החודשים שחיכיתי שההריון הזה יגיע ועכשיו כשהוא כאן אני מתייחסת אליו כאל מובן מאליו.

ביומיים האחרונים נהיה לי מגעיל וחלושס, בעיקר עד אחה"צ, אני מכניסה בגדים למכונת הכביסה ומיד חייבת לנוח שעה, יוצאת מהבית לרבע שעה וחוזרת לשינה עמוקה ובעיקר בחילה עדינה אבל קבועה שמלווה אותי כל הזמן ושום דבר חוץ משינה לא מקל עליה, מרגיש לי קצת מוקדם לכל עניין הבחילות הזה.
השיעורים קשים לי, אפילו שאני לא מתרגלת תוך כדי אני מרגישה שבעצם הכי מתאים לי לנוח אבל זה לא כל כך לעניין לצאת לחופש כרגע אז אני משתדלת לנוח בכל שאר הזמן.
הבית נראה אולי הכי גרוע שהיה אי פעם ואני מתנחמת/מתרצת בזה שעוד מעט עוברים לבית חדש אז כבר אין טעם לנסות להשתלט על הבלאגן, בטח שלא במצבי (מתכננת להחליף מצעים כבר חמישה ימים P-:).
אני מרגישה קצת מרוחקת מהאיש שלי, זה לא מפתיע או מבהיל אבל קצת משונה, באופן כללי אין לי כל כך עניין כרגע בהתרחשויות אצל אנשים אחרים בחיים.

חוחיתי מתוקה,

חשוב לי לציין שאין לי הסתייגות גורפת מבדיקות, לא אמנע מבדיקות דם פשוטות לאבחון נוגדנים לכולרות כאלה ואחרות,
ברור לי ברור לי, אבל למה לחכות עם זה חצי מהשליש הראשון (שבוע 8), שזה הזמן הכי קריטי? אפשר לבקש את זה מרופא משפחה...

טוב חלאס, אני מניחה לך

לגבי עניין הבחירה ויד אלוהים- אני מאמינה שגם הבחירה היא בעצם נתון קיים, אין לי מילה מתאימה להגדיר את זה, זה לא שאני חושבת שהכל מן אללא, או מכתוב, או שזה הגורל ואנחנו לא יכולים לנתב את חיינו לכיוונים הרצויים לנו, אבל עובדה שככה הדברים קורים, וזה בעיני לא רלוונטי אם זאת תובנה בדיעבד, פשוט כי ככה הדברים קרו. כמו שקורט וונגוט חוזר ואומר בספרו המופתי בית מטבחיים חמש: "ככה זה וזהו זה".
זה נושא מאלף שאפשר להתפלסף עליו שעות. בא לך? (קצת בא לי פשוט, אבל זה לא חייב להיות כאן כמובן

)

כל התיאורים שלך, מהאפאתיות ועד הריחוק מהאיש, מוכרים לי כל כך

@}
בכלל לא מוקדם לבחילה עדינה. אצלי במשפחה הן מתחילות מרגע התחלקות התאים P-:

זה נושא מאלף שאפשר להתפלסף עליו שעות. בא לך?
תרגישי חופשי

מגניב. אבל עכשיו מאוחר לי מדי לפילוסופיה. (בטח בסוף אתחיל עם זה אצלי בדף...)

בכלל לא מוקדם לבחילה עדינה. אצלי במשפחה הן מתחילות מרגע התחלקות התאים
גם אצלי.
וגם העייפות, וההתכנסות, הכל חלק מן העניין... תתמסרי

_בכלל לא מוקדם לבחילה עדינה. אצלי במשפחה הן מתחילות מרגע התחלקות התאים
גם אצלי.
וגם העייפות, וההתכנסות, הכל חלק מן העניין... תתמסרי_
גם אצלי.
וגם אני תמיד תוהה (בכל הריון) האם זאת עצלנות או עייפות אמיתית.
לא הגיע הזמן להבין שאם זה קרה בכל אחד מההריונות זה ההריון ולא תירוץ?
כל כך קשה לנו (או לי לפחות) לקבל את העובדה שהגוף לא עומד בקצב שאני מקציבה לו.
עם ההריון הראשון שלי שאגב הייתי בו הכי עייפה מכולם, הייתי נוסעת לסופר (10 ד' נסיעה) ישנה קצת באוטו לפני הסיבוב בסופר ואז נכנסת, עושה את הקניות, חוזרת לאוטו ושוב ישנה לפני הנסיעה הביתה! לא יכולתי ללכת שני צעדים מבלי להתעייף. מההתחלה זה היה ככה עוד לפני שראו בטן בכלל.
בהריון האחרון שלי יצאתי יום אחד עם הילדים לסיבוב וכל מה שרציתי זה לישון אבל הם רצו לטייל וממילא לא נתנו לי לישון, אז יצאנו ואחרי כחמש דקות הליכה נעצרנו באיזה מקום ואני נשכבתי על המדרכה ונרדמתי. בעלי בדיוק היה בדרך הביתה מהסטודיו שלו וראה אותי שוכבת שם, הוא נבהל וחשב שמשהו קרה לי.
כשהוא הבין שאני פשוט מנמנמת לי בצד הכביש הוא נחרד מזה.
משום מה זה נראה לו ממש לא לעניין, הביך אותו שיראו אותי שוכבת שם.
זה לא הזיז לי במיל, כלום לא הזיז לי! לעולם לא תדע מה זאת עייפות אמיתית עד שלא תהיה בהריון, אמרתי לו!!

זהו, סיפורי עייפות של הריון. כמו שאת רואה אני מזדהה לחלוטין.

תרגישי טוב ותנוחי לך יקירתי

{@{@

שליחה על ידי חוחית* » 01 מרץ 2010, 21:54

לעולם לא תדע מה זאת עייפות אמיתית עד שלא תהיה בהריון אכן כך.

היום סוף סוף מרגישה קצת יותר טוב ועדיין חזרתי משיעור כאילו סחבתי בלוקים 15 שעות.
אני מאפשרת לעצמי את המנוחה הזאת אבל לפעמים תוהה האם זה באמת טוב, כלומר, רוב הנשים לא יכולות להפסיק כל פעילות במשך כמה שבועות, מה עם מי שלא יכולה לבטל שיעורים כמוני, או צריכה לטפל בילדים גדולים יותר.
היום הכרחתי את עצמי לצאת החוצה בבוקר ואני חושבת שזה שינה את המצב לכל היום, עדיין הייתי חייבת להכנס לנוח במיטה אחרי שרק ישבתי שעה בחוץ ואכלתי תפוז ובכל זאת...
עוד משהו שמטריד אותי מאוד זאת תחושת לחץ חזקה בשקע מתחת לצלעות, באזור הסרעפת, אני מרגישה כאילו כל החולשה והבחילה יושבות ממש שם אבל אם אני מנסה להניע את האזור או לעשות כל מיני תנוחות פותחות המצב רק מחמיר. זה אזור שידוע אצלי כמרכז של מועקות, שימו לב לסיפור על דוד שלי מלפני כחודשיים.

אני ממש גרועה בלשמור על ההריון בסוד אני בסך הכל בשבוע 6 וכבר כמעט כל החברים הקרובים יודעים, די הרבה אנשים. בעיקר עכשיו כשאני לא מרגישה טוב זה נראה לי ממש מוזר לשקר ולהגיד שזה וירוס/שפעת, כמעט כל מי ששאל אותי מה יש לי אמרתי שאני בהריון P-:

שליחה על ידי חוחית* » 16 מרץ 2010, 12:59

פחד מוות
הבוקר, התעוררתי לצלילי פיצוץ עז ומחריד בתוך האוזן שלי. ברגע הראשון היה לי ברור שנפלה פצצה, האינסטינקטים שלי הקפיצו אותי מהמיטה, נעמדתי באמצע הסלון צורחת צרחות אימה, אחרי זמן שארך כשתי שניות והרגיש כנצח הגיע אהובי מהמקלחת לחבק ולהרגיע.
הסתבר שהדוד, שהותקן אתמול מתחת לחלון חדר השינה שלנו, התפוצץ ברגע שהוא פתח את ברז המים החמים.
בחיי שזה היה הרגע השני הכי מפחיד בחיי, הראשון היה כשבאמת התפוצצה לא רחוק ממני פצצה.
לקח לי עוד חצי שעה בערך להרגע, כל הזמן בכיתי בהיסטריה למרות שכבר ידעתי מה קרה הבהלה לא הרפתה ממני, ההפתעה, גם עלבון מסויים על התחושה הקשה שעולה בי נוכח דבר כזה.
חרדת הבומים שלי זוקפת את ראשה.
מיד עלה בי פחד מהשפעת האירוע על העוברית. גם מהפיצוץ עצמו אבל בעיקר מהתגובה שלי. התחלתי לחשוב על מצבי קיצון אמיתיים שבהם סכנת חיים, ואיך הגוף, אולי מתוך יצר ההשרדות בוחר להפיל את ההריון כדי להשתמש בכוחות שלו בצורה טובה יותר.
אני בכלל לא יודעת אם זה נכון, אולי קורה בדיוק ההיפך, אולי הגוף מגייס את כל כוחותיו על מנת לשמור על ההריון.

חוץ מכל זה אני מתלבטת עכשיו בעניין חלבון עוברי ושקיפות עורפית. דווקא לא מצאתי באתר דפים בנושא, אם כי זה לא כל כך משנה, זאת צריכה להיות החלטה עקרונית אם לבדוק בכלל או לא, את מהות הבדיקה אני מבינה.
אשמח לתובנות ושיתופים אם יש לכן @}

בחיי שזה היה הרגע השני הכי מפחיד בחיי,

נשמע זוועה. מזכיר לי חלום שחלמתי שלשום בלילה. הרגשתי ממש זוועה כשהתעוררתי ממנו, וזה עוד היה רק חלום. מסכנה שלי

העוברית
כבר החלטת?

_חוץ מכל זה אני מתלבטת עכשיו בעניין חלבון עוברי ושקיפות עורפית. דווקא לא מצאתי באתר דפים בנושא, אם כי זה לא כל כך משנה, זאת צריכה להיות החלטה עקרונית אם לבדוק בכלל או לא, את מהות הבדיקה אני מבינה.
אשמח לתובנות ושיתופים אם יש לכן_
אני אנסה רגע לצאת מהעור של עצמי ולהיזכר בהיגיון-החף-מטראומות שהיה לי פעם...
אני חושבת שהבדיקה היחידה שלא הייתי מוותרת עליה (ולא ויתרתי - לשמחתי) היא סקירת מערכות שליש שני (מה שנקרא "מאוחרת"). לדעתי לא צריך לעשות אותה אצל רופא פרטי, גם "מורחבת" ו"תלת-ממדית" זה קשקוש שנועד יותר לחוויה של ההורים (כשהכל תקין, ובהנחה שהעובר משתף פעולה ולא מפנה את הגב בעקשנות, אפשר לסקור את כל מה שצריך ב-10 דקות במכשיר סביר). זה גם הדבר היחיד שיש עליו כיסוי מלא ממשרד הבריאות.
חלבון עוברי - לדעתי כדאי לעשות. שקיפות עורפית, לפי אותו היגיון, גם.
(בעבר לא עשיתי.)
סקירת מערכות שליש ראשון ("מוקדמת") - קצת מיותרת בעיניי, אלא אם כן ברור שיש כוונה לעשות הפלת עובר פגוע (ואז הזמן הוא פקטור חשוב). אם אין כוונה ברורה כזאת, לא יודעת כמה שווה לעשות את הבדיקה. הרבה פעמים מוצאים בה כל מיני דברים שנעלמים עד הסקירה השנייה וזה סתם מלחיץ (אבל הפעם אני אעשה).
מי שפיר וסיסי שליה - רק במקרים מאוד קיצוניים, נגיד אם יודעים שההורים נשאים של איזו מחלה איומה, או שהתוצאות של השקיפות / חלבון עוברי יוצאות ממש על הפנים, לא עלינו.
שכחתי משהו?

זאת צריכה להיות החלטה עקרונית אם לבדוק בכלל או לא
בדר"כ המחשבה היא, שאם מחליטים לגדל בכל מקרה, אין טעם לבדוק.
אבל יש מומים או מצבים מסוימים של העובר שאם יודעים עליהם לפני הלידה, אפשר להחליט איפה ללדת (למשל לא בבית, או בבי"ח מסוים) כדי לתת להם מענה מהיר שיכול לפתור את הבעיה או לשפר את החיים באופן דרסטי.
ויש עוד זווית לעניין (חומר למחשבה שהרופא שלי נתן לי):
אם הלידה חס וחלילה מסתבכת, ויודעים מראש שהעובר פגוע מאוד,
השיקולים אם לעשות ניתוח קיסרי משתנים.

(אני מרגישה שאני באה אלייך, עם ההריון התמים שלך, וכותבת דברים ממש איומים... אבל שאלת... אם זה מוגזם לך, לא אשתף יותר בעניינים האלה...)

שליחה על ידי חוחית* » 16 מרץ 2010, 14:44

כבר החלטת? ברור, אנחנו מתייחסים אליה כאל נקבה לכל דבר ומה שיהיה יהיה.

אם זה מוגזם לך, לא אשתף יותר בעניינים האלה... בכלל לא מוגזם לי. חשוב לי לקחת החלטות מתוך ידע, וגם, לפחות לעת עתה אני לא חוששת מסיפורים קשים. תמיד לא קל לשמוע אותם או לקרוא אבל זה לא שההריון הפך אותי לרגישה יותר או שאני רוצה להיות בבועת הכל טוב.

אני חושבת שסקירות אני אעשה, נראה לי שגם את הראשונה, אבל אולי זה באמת סקרנות אגואיסטית כהורה, אני עוד צריכה לחשוב על זה.

מה שמפחיד אותי בעניין החלבון העוברי והשקיפות זה החרדות בעקבות תוצאות גרועות וזה שבעקבותיהן מן הסתם אבחר לעשות מי שפיר שזאת בדיקה שאני ממש לא מתכננת לעשות כרגע.
הרי התוצאות הן בסך הכל סטטיסטיות, ואם רוצים ודאות צריך בכל מקרה לעשות מי שפיר וזה מין מעגל בלתי פוסק של בדיקות וחרדות.
כמו שכתבת אצלך וכמו שאני הרגשתי השבוע בפעם הראשונה, הבדיקה כשלעצמה כבר מעוררת חששות מתוצאותיה.

אני לא חושבת שההחלטה שלנו תהיה לגדל בכל מקרה, יש מומים שאני לא חושבת שיהיו לי כוחות הנפש להמשיך איתם הריון ולגדל את הילוד.
אבל כמו שכתבת הרבה פעמים מוצאים בה כל מיני דברים שנעלמים עד הסקירה השנייה וזה סתם מלחיץ וגם שמעתי כבר הרבה סיפורים על תוצאות גרועות מאוד של חלבון עוברי שהסתיימו בלידות של ילדים בריאים.
בקיצור, אני לא יודעת מה יותר יניח את דעתי, להמנע מהבדיקות ולהצליח להאמין, אולי בתמימות מה, שהכל תקין. או לעשות את הבדיקות ולקוות שהכל יצא תקין.

אשמח לתובנות ושיתופים אם יש לכן
אני חושבת שאם אין החלטה ברורה (ועקרונית) שממשיכים את ההריון ויהי מה, עדיף לעשות את הבדיקות.

מה שכן, בעיני יש הבדל מאד גדול בין שתי הבדיקות האלה - השקיפות היא בדיקה שמסתכלת על העוברית הספציפית שלך, והחלבון היא בדיקה סטטיסטית לגמרי שנשענת על מדדים שלך, והיא אמנם עוזרת לזהות כל מיני דברים, אבל יש בה גם אחוזי טעות מאד מאד גדולים.

קרה לי פעמיים שבדיקת השקיפות היתה תקינה לחלוטין והחלבון העוברי היה על הפנים.
בהריון הראשון (וזאת היתה הפעם הראשונה שבאתי לרופאה לבד

) הרופאה אמרה לי בטון ממש מלחיץ: את חייבת לעשות מי שפיר! כמה שיותר מהר! את לא רוצה תינוק עם תסמונת דאון!! (כל זה בלי לשאול אותי כלום ובלי להכיר אותי מספיק כדי לדעת מה אני רוצה או לא רוצה....). עשינו מי שפיר בלי להספיק ממש לקבל את ההחלטה מבפנים, מתוך הלחצות. ותקופת ההמתנה לתשובות היתה מורטת עצבים ומלחיצה מאד מאד.
בהריון השני קרה בדיוק אותו דבר, עם חלבון עוברי עוד יותר "גרוע", רק שהפעם בדיוק עברנו לארה"ב. ושם היחס היה הרבה יותר מכבד - הרופא שקלל את תוצאות הסקירה אל תוך החישוב הסטטיסטי וזה הוריד את הסיכון משמעותית, והוא גם שיכנע אותנו לא להחליט בפזיזות על בדיקת מי שפיר אלא לקחת את הזמן ולקבל החלטה שנהיה שלמים איתה. הפעם בחרנו לא לעשות את הבדיקה (וזאת היתה הפעם היחידה שראיתי רופא במהלך ההריון הזה).

בקיצור - גם בתסריט של בדיקות סטטיסטיות גרועות יש עוד הרבה נקודות החלטה בדרך.

השקיפות היא בדיקה שמסתכלת על העוברית הספציפית שלך, והחלבון היא בדיקה סטטיסטית לגמרי שנשענת על מדדים שלך
לא חושבת שזה נכון. זה בודק את החלבון של העובר, אחרת לא היו קוראים לזה ככה. משקללים את זה עם כל מיני נתונים של האם כמו גיל וכאלה (זה מה שאני יודעת בכל אופן)

לפחות לעת עתה אני לא חוששת מסיפורים קשים. תמיד לא קל לשמוע אותם או לקרוא אבל זה לא שההריון הפך אותי לרגישה יותר או שאני רוצה להיות בבועת הכל טוב.
אחלה מקום מנטלי להיות בו, בעיניי...

שליחה על ידי ענ_בר* » 16 מרץ 2010, 17:40

אנחנו מתייחסים אליה כאל נקבה לכל דבר ומה שיהיה יהיה
גמנחנו, וזה עבד..

<אבל אל תגלו לאיש שלי, הוא רוצה הפתעה>

לגבי הבדיקות - אצלי הדילמה הייתה פחות מובהקת. בהריון הראשון הלב נטה להמעיט בבדיקות חיצוניות, אך דא עקא אני בת של אחות, ונשואה לאח בהתהוות כך שסוכנים של הממסד הרפואי טחנו לי במוח מהשבוע השמיני כבר אז. מה שעשינו אז וגם בהריון הנוכחי הוא סקירות שכלולות בסל (נדמה לי שהראשונה והאמצעית, או משו כזה) ושקיפות עורפית. מאחר והתוצאות של השקיפות היו ב"ה טובות - הרי בכ"ז מדובר בסטטיסטיקה שנשענת על הנתונים שלך - לא הרגשתי צורך להשלים את החלבון עוברי. הרופאה (הקונבנציונאלית אך מאממת) שלי לא הייתה מאוד מבסוטה, אבל הבינה לגמרי.
סיני שיחיה כבר אוטוטו בן שנתיים, ילד בריא ומופלא. אחותו עתידה להיוולד אי"ה בתחילת הקיץ וגם היא טפו טפו עושה רושם תקין, עד כה.

שלום חוחית יקרה,
אני הולכת לפי מה שנותן לי להרגיש שלווה.
כמו שאני יולדת בבית כי זה מה שמרגיע אותי. ואם היה מרגיע אותי להיות בבית חולים בידיעה שאני קרובה לצוות רפואי הייתי יולדת בבית החולים.
אותו הדבר לגבי הבדיקות.
אותי מאד מלחיצות הבדיקות ולכן אני לא עושה.
אבל למשל בהריון האחרון לקראת הסוף היו לי דאגות כמה פעמים שאולי היא נמצאת במצג עכוז למשל או שאין דופק (פחדים...) אז הלכתי בכל פעם שהתחילו הפחדים ועשיתי אולטרסאונד שהרגיע אותי והחזיר לי את שלוותי.
אני מרגישה צורך עז ביותר להיות שלווה בזמן ההריון שליועושה כל מה שביכולתי להגיע למצב הזה.
אבל כל זאת בהנחה שלי ולאיש שלי היה ברור שמה שלא יהיה אנחנו לא מפילים. כך שאני לא הייתי עסוקה אף פעם בזמן ההריונות שלי עם מומים פגמים או מחלות אפשריים.

רק רוצה להכין אותך מראש שתשעים אחוז מהנשים שאני מכירה שעשו חלבון עוברי ושקיפות עורפית נכנסות מזה לסרטים כי תמיד יש איזשהו חשד... שבסוף לשמחתי מכל מי שאני מכירה לפחות התברר ככוזב. אבל זה מעצבן ומורט עצבים.

תרגישי טוב ולכי עם נטיות ליבך. הקשיבי פנימה ותני לזה להוביל אותך. אין טעויות בחיים האילו (כך אני מאמינה בכל אופן).

לא קראתי את כל התגובות, רק רוצה לאמר לך שלי עזר לעיסת מסטיק (בעיקר להורדת צרבת). תנסי - מקסימום הלכה חבילת מסטיק (-: שקדים למשל לא ממש עזרו (המלצה רווחת)

מיד עלה בי פחד מהשפעת האירוע על העוברית. גם מהפיצוץ עצמו אבל בעיקר מהתגובה שלי.
האמת, זה נשמע לי ממש קשה.
אני במקומך הייתי לוקחת לי קצת זמן בשקט (איזה כיף שעדיין יש לך דבר כזה, זמן שקט, ולא רק בין נניח 2:00 ל 4:00 בבקר!! נצלי את זה.) ומדברת עם העוברית הקטנה.
מדברת איתה, מרגיעה אותה וגם את עצמך.
אני לא יודעת איך או אם דבר כזה משפיע על העובר אבל זעזוע כזה לאישה בהריון זה ממש ממש קשה, ומספיק שעולה בך השאלה או הדאגה לעובר בכדי שתתייחסי לזה לדעתי.
אני לא יודעת אם את תתחברי לזה אבל את יכולה לדבר אליה ולהקשיב לה, לשמוע מה היא אומרת גם לך.
אני עשיתי את זה עם ההריון האחרון הזה וזה היה מדהים, היא תמיד היתה חכמה מאד

ידעה איך להרגיע אותי ותמיד האמנתי לה!
ואגב, תמיד שמעתי אותה כבת ואכן יצאה לי בת! (לא ידעתי מה יש)

שליחה על ידי מי_מה* » 16 מרץ 2010, 22:09

בגדול, אני בגישת עדינה ניפו , אם לצטט סטטיסטיקות, באנגליה, בה הריתי וילדתי לראשונה, עושים רק את הסקירה המאוחרת וסטטיסטית לא נולדים שם יותר ילדים פגועים מאשר פה עם שלל הבדיקות שלנו. יש ל כך הרבה דברים שהבדיקות האלו לא מגלות. רק מלחשוב עליהם את יכולה להיות חולה. אז לכי לפי החשק. מי שפיר היא בדיקה שיש בה אי נוחות וסיכן כלשהו, אז עליה שווה לחשוב טוב, אבל כל בדיקות האולטראסאונד למינהן הן לא מאוד פולשניות ואם בא לך עליהן וזה מרגיע אותך - אז לכי על זה. את יכולה לקבל עוד מידע ושיתוף בדף מדור בדיקות בהריון (אם עוד לא נכנסת לשם).
איזה כייף להתקשקש איתך על לבטי הריון!
חיבוק גדול לחיזוק אחרי הבהלה של היום ובכלל חיבוק כללי חם ועוטף

(הבוילר שלנו התפוצץ פם אחת ושל השכנים ממול פעמיים, מכירה את הרעש וזה באמת מפחיד נורא)

שליחה על ידי חוחית* » 17 מרץ 2010, 00:29

תודה לכל המגיבות.
ממש כואב לי הגרון ואני צרודה נורא מהצרחות שצרחתי בבוקר. שחזרתי כמה פעמים היום מה עבר לי בראש בשניות הראשונות האלה, וואוו זה היה ממש מפחיד, באמת חשבתי שנחרב העולם, שהוטלה הפצצה האירנית.
באופן אבסורדי משהו זה קצת מחזק אותי, כאילו זה שחוויתי תחושה מדומה כזאת מכין אותי באיזה שהוא אופן להתמודדות אם מצב כזה אם יקרה חס וחלילה.
טוב, נראה לי שאני מגזימה כאן עם התסריטים האפוקליפטיים.

אני לא יודעת אם את תתחברי לזה אבל את יכולה לדבר אליה ולהקשיב לה, לשמוע מה היא אומרת גם לך. אני מאוד מתחברת לזה ברמה התאורתית אבל לא ממש מצליחה לעשות את זה. למרות שיש לי כביכול הרבה זמן פנוי, לצערי אני לא ממלאה אותו במספיק התבוננות שקטה פנימה.
אני גם עדיין מתקשה לתקשר עם העוברית, היא עוד לא מספיק מוחשית לי. אני כן מדברת אליה אבל מרגישה שבינתיים זה ברמה של לדבר לעצמי, דירתי אליה כך עוד לפני שהייתי בהריון. אני עדיין לא מצליחה להרגיש שיש יצור חי בבטן שלי.

לגבי הבדיקות, אני אקח לי עוד כמה ימים להרגיש מה מתאים לי. את הדף בדיקות בהריון אני מכירה אבל אולי אעשה סיבוב תזכורת.

אני גם עדיין מתקשה לתקשר עם העוברית, היא עוד לא מספיק מוחשית לי
כן, גם אני הרגשתי כך בהריונות הקודמים לזה.
בהריון הזה החיבור שלי התחיל כך-
הגיע השבוע ה 24 ועוד לא הרגשתי תנועות. הייתי בשיעור פאולה ואמרתי למדריכה שאני לא יכולה להתרכז בתרגיל כי אני כל הזמן דואגת מזה שאני לא מרגישה את התינוק.
אז היא ביקשה ממני לשכב על הגב ולהסתכל פנימה. לעצום את העיניים ופשוט להקשיב בלי שום ציפיות לראות או לשמוע.
לקח לי רבע שעה ואמנם לא ראיתי דבר אבל התחלתי לשמוע ומאז זה לא הפסיק ועם הזמן הנגישות אליה הלכה והתחזקה.

אצל כל אחת זה עובד אחרת, יש כאילו שממש יכולות לראות את העובר, אצלי זה לא קרה.

מה שאני מציעה לך אם תרצי זה לשכב, לעצום עיניים, לפתוח אותן פנימה, להפנות את תשומת הלב שלך אל עבר הרחם ופשוט לתת לזמן לעשות את שלו.
את יכולה לנשום אל המקום, לדמיין אותו נפתח עם הנשימה ואז להרפות, לא יותר מזה.
לגמרי בלי ציפיות. אם קורה אז קורה ואם לא אז לא.
ממש ללא מאמץ.
המאמץ רק מרחיק ותוקע ואין בו שום צורך הרי בכל מקרה הדברים יקרו כמו שהם צריכים בדיוק בזמן המתאים.
זמן כזה יכול גם להיות תירגול טוב בשקט ובהרפיה (שני דברים ששווה לתרגל לקראת הלידה בכל מקרה, אולם עם היוגה את בטח מקבלת הרבה זמן שכזה).

למרות שיש לי כביכול הרבה זמן פנוי, לצערי אני לא ממלאה אותו במספיק התבוננות שקטה פנימה.
כן, כשיש יותר מידי זמן פנוי לפעמים קשה להתמקד.
דווקא עם 4 ילדים כשאין רגע פנוי לעצמך אז כשמוקצבת לך חצי שעה את חייבת להשתמש בו ביעילות!

שליחה על ידי חוחית* » 17 מרץ 2010, 09:26

הגיע השבוע ה 24 ועוד לא הרגשתי תנועות.
אני בשבוע 8 וחצי...

אבל מלבד הפרט הזה אני מאוד מתחברת למה שכתבת.

אני בשבוע 8 וחצי...
כן, אני בשלב הזה התקשיתי בכלל להאמין שאני בהריון אילולי העייפות והבחילות...

לא חושבת שזה נכון. זה בודק את החלבון של העובר, אחרת לא היו קוראים לזה ככה. משקללים את זה עם כל מיני נתונים של האם כמו גיל וכאלה (זה מה שאני יודעת בכל אופן)
זה חלבון של העובר אבל כפי שהוא מופיע בדם של האם - ואני חושבת שיש כל מיני דברים שמשפיעים על הרמה שלו שלא קשורים ישירות לעובר. מודדים את זה בבדיקת דם רגילה - כלומר אין שם מדד ישיר של נוזלים שבאים במגע עם העובר עצמו. וממה שקראתי על זה - גם המדד עצמו, לפני השקלול עם הגיל וכו', הוא בעל מהימנות לא מאד גבוהה.

שליחה על ידי חוחית* » 20 מרץ 2010, 22:56

ימים של חרדות.
אני חרדה מהפלה, חרדה מכל מיני דברים שעלולים להשפיע על העוברית שלי (למשל רעידת האדמה החלשה שהיתה ברמת הגולן גרמה לי לפחד מרעידת אדמה חזקה שתגיע גם לכאן).
משהו בבטחון השקט שהיה לי בהריון הזה קצת נעלם.
רוצה לחשוב שאני לא בחורה לחוצה ושלא אכנס לסרטים מכל פיפס בהריון הזה ויחד עם זה כל הזמן מנקר לי בראש ללכת לאולטראסאונד הרגעה, והרי רק הייתי פעם ראשונה ביום ראשון.

ימים של חרדות

מציעה לך לקבל את זה שאת מרגישה ככה.
חרדות זה חלק בלתי נפרד מההורות. ההריון זה רק אימון.

ואחרי שאת מקבלת את זה, תעשי משהו כדי להירגע.
בפורומים של המיינסטרים, התגובה הנפוצה במקרים כאלה היא "אני במקומך הייתי הולכת לעשות א"ס רק כדי להירגע"...
(בחיי, נראה לי שזה המשפט הכי נכתב בפורומים האלה)
אני לא הייתי אומרת לך את זה (גם אם בפעם הבאה יש סיכוי שזו תהיה דרך ההתמודדות שלי

)
יש דרכים אחרות להירגע, שעוזרות ליותר מדקה ורבע (הרי זה הזמן שלוקח לביטחון להיעלם אחרי שיוצאים מהרופא, כמו שאת מעידה בעצמך)
בתור יוגיסטית את בטח מכירה את רובן...

_מציעה לך לקבל את זה שאת מרגישה ככה.
חרדות זה חלק בלתי נפרד מההורות. ההריון זה רק אימון._
ניסחת בצורה מאד מדויקת את מה שאני רוצה לכתוב כבר כמה ימים.

אין יותר טבעי מלהרגיש חרדה בהריון, ולחשוש לשלום העוברית שלך...

לי היו כמה נקודות בזמן ההריון שגיחה לבי"ח לבדיקת דופק העובר עשתה את שלה למרות האשמות מצד בנזוגי דאז שאני סתם לחוצה... אני כל כך לא הייתי צריכה לשמוע את זה, שזה בכלל לא חדר אלי ולא עצבן אותי, הייתי מאוד מרוכזת בעצמי ורק אמרתי לו שהוא עוד לא הפעיל בכלל את תחושת האחריות ועוד לא נפל לו האיסמון שהוא אבא - כניראה אחריות זה חלק שהוא לא יכול להבין בשלב זה (משהו כזה).

אותי זה כן הרגיע לזמן ארוך- רק שזה היה בשלבים הרבה יותר מתקדמים, כשהייתי רגילה להרגיש את העובר ופתאום לזמן ארוך לא הרגשתי.
אין יותר טבעי מלהרגיש חרדה בהריון, ולחשוש לשלום העוברית שלך...

שליחה על ידי חוחית* » 21 מרץ 2010, 13:19

אין לי ספק שטבעי להרגיש חרדות בתקופה הזאת ובכל זאת הייתי רוצה שיהיה לי יותר בטחון בקיום של ההריון הזה.

שליחה על ידי חוחית* » 21 מרץ 2010, 22:16

רושמת לעצמי תזכורת לכתוב על מחשבותי בנוגע לפראנה ואפאנה בהריון.

שליחה על ידי חוחית* » 24 מרץ 2010, 23:36

הזמן עושה את שלו... החרדות פחתו, הבחילה לעומתן נשארה.
אני מעיזה יותר לנסות כל מיני מאכלים שלפני כן חששתי לאכול, לא בטוח שהם מיטיבים עמי אבל הרעב נותן את אותותיו והפירות לא משביעים.
הרבה דברים שעושים לי בחילה נוראית בביס הראשון מתקבלים טוב יותר אחרי כמה ביסים.
ביקרתי אצל ההומאופט היום, ביקור חביב, הוא איש כל כך נחמד ונעים שזה כשלעצמו עושה טוב על הנשמה. כמו שאבא שלי אומר: "תפקידו של הרופא להצחיק את החולה בזמן שהטבע מרפא אותו"
הבדיקות כרגע נתפסות אצלי כגורם מעיק ותו לא. פשוט מתחשק לי לא לעשות אף בדיקה. קראתי אי שם במרומי הדף מדור בדיקות בהריון שמישהי כתבה שהבדיקות עוזרות לנו לסמן נקודות ציון במהלך ההריון, זה כל כך נכון, כל מיני חברות שואלות- "נו, כבר עשית שקיפות?" כאילו זה איזה סמן על טבלת היאוש.
מצד שני אני מבינה ומרגישה בעצמי את חוסר הסבלנות. רק בסוף שבוע 9, כל כך בהתחלה, עוד בלי הריון ממש נראה לעין (טוב יש בטן אבל היא פחות או יותר היתה גם קודם) ומרגישה כאילו עבר המון זמן מיום שראיתי שני פסים על המקל.

שליחה על ידי חוחית* » 24 מרץ 2010, 23:38

לפי ההרגשה שלי חלק מהרצון לערוך את כל הבדיקות בא מקוצר רוח כזה, שבא לנו שההיריון כבר יתקדם, והוא מתקדם בקצב שלו... ובחברה ובתרבות שלנו אוהבים להאיץ תהליכים. אז נכון שאי אפשר להאיץ את ההיריון (בינתיים), אבל אפשר לקבוע מן נקודות ציון לאורכו, מן מדרגות. ואז יכולות הדודות והחברות לשאול "כבר עשית?" "עוד כמה זמן את עושה?" ולהתייחס לזה כמו לתואר באוניברסיטה, שרק אחרי שעוברים שלב אחד אפשר לעבור לאחר. בשבילי זאת הזדמנות דווקא להתרחק מנקודת המבט הזאת ולומר לעצמי: זה כל הזמן קורה, הוא כל הזמן מתפתח בתוכי, והמשימה שלי היא להפריע לו פחות. וההבנה הזאת משמעותית לגבי ההמשך, כי תמיד ישאלו "הוא כבר X?" (מתהפך/יושב/הולך/מדבר/קורא) וזה עלול להלחיץ אותנו, אז לא!
הנה הציטוט במדויק.

תראי חוחית, אני אומר מה שנראה לי בתקווה שאני מעמידה איזה סוג של מראה עבורך. כל מה שזה אומר שאת בסופו של דבר תפעלי לפי איך שהחשיבה שלך מפעילה אותך ודבריי אולי רק יחזקו אותם אם הם קרובים אלייך ואם לא.
אם תרצי למחוק את הפוסט הזה - זה בסדר מבחינתי.

כתבה שהבדיקות עוזרות לנו לסמן נקודות ציון במהלך ההריון,

אני לא יודעת לגבי זו שכתבה את זה. אני הלכתי לבדיקות שנראו לי והן לא היו רבות. לא עשיתי שקיפות. לא עשיתי מי שפיר. אבל כן הלכתי לסקירת מערכות באופן פרטי, אצל אלה שמאוד נחשבים ושילמתי הרבה כסף. למה?
כי הייתי צריכה איזה אומדן על מצב ההריון הזה. ובזכות הסקירה ידעתי שיש לי שליית פתח מרכזית ואני אצטרך לעבור ניתוח קיסרי.
בימי קדם כניראה שההריון הזה היה מסתיים באופן טראגי (אני או העוברה שלי....). אז אני מאוד מודה על הקידמה.

נכון, לא צריך לחשוב מחשבות לא טובות , ללכת עם ההרגשה ולעשות מה נראה לך.
רק מנסה להביא איזה פן מהצד השני של המתרס... אם את מבינה.
מקווה שאני עוזרת.

שליחה על ידי חוחית* » 28 מרץ 2010, 14:46

ועכשיו להגיגים קצת יותר פילוסופיים בעניין ההריון:

מחשבות שעלו לי בימים האחרונים על ה"אנרגיה" המיוחדת שבאה עם ההריון,
קודם כל, בהריון מככב הפרוגסטרון, הוא הורמון ההתכנסות, הורמון שלי תמיד היה נוח איתו, זאת אומרת בימי המחזור החודשי, הימים היותר טובים שלי בדרך כלל היו דווקא הימים שבין הביוץ לוסת, ימי הפרוגסטרון, ההתכנסות פנימה הרבה יותר קלה לי מאשר היציאה החוצה, לכן גם לא כל כך היתה לי תסמונת קדם וסתית, אם כבר אז תסמונת קדם ביוצית.
עכשיו עם הרמות הגבוהות של הפרוגסטרון אני מאוד נהנית מההתכנסות פנימה ומרגישה די בנתק מהעולם החיצון. זה לא שאני כל היום מסתגרת בבית אבל אינטראקציה עם אנשים הרבה פחות מעניינת אותי ואני גם פחות שמה לב לכל מה שמתרחש מסביבי ובתוך כך גם די נעלם ה"לא נעים" שלי. אנשים באים לבקר ואני שוכבת על הספה, לא מעלה בדעתי לקום להכין משהו לשתות או לכל הפחות להתיישב.
האדם היחיד שקצת לא נעים לי ממנו זה האיש שלי, הוא באמת מטפל בי במסירות ואהבה וגם שוטף כלים כבר חודשיים ברצף שזה הכי הרבה שלו אי פעם ולפעמים אני מרגישה ממש כפויית טובה. אתמול למשל הכרחתי אותו לבשל לי מרק עם קניידלך, והוא עשה את זה! ואני התלוננתי שיש במרק תבלינים שאני לא אוהבת...

שליחה על ידי חוחית* » 28 מרץ 2010, 14:47

אמשיך על פראנה ואפאנה מתישהו אחרי השנ"צ @}

שליחה על ידי מי_מה* » 28 מרץ 2010, 22:11

שנ"צ ארוכה

מאחלת לך מרקים טעימים וימים נעימים וחג שמח ופורח
נשיקות

האדם היחיד שקצת לא נעים לי ממנו זה האיש שלי, הוא באמת מטפל בי במסירות ואהבה וגם שוטף כלים כבר חודשיים ברצף שזה הכי הרבה שלו אי פעם ולפעמים אני מרגישה ממש כפויית טובה. אתמול למשל הכרחתי אותו לבשל לי מרק עם קניידלך, והוא עשה את זה! ואני התלוננתי שיש במרק תבלינים שאני לא אוהבת...
נפלא!

אני חושבת (וסליחה אם זה נשמע שוביניסטי, זה נכתב מנקודת מבטי האישית), שיש משהו בטיפול בבת זוג הרה שמאד עוזר לגברים להתכונן לחווית ההורות. הם חווים את ההתמסרות, את זה שהמציאות פתאום משתנה בבת אחת וצריך להגיב בהתאם... האיש שלי תמיד אומר שלטפל בי כשאני בהריון זה הרבה יותר קשה מהתקופה שאחרי הלידה

(אני סמרטוט בהריון ואשת פלא אחרי לידות).

חג שמח יקירה!

שליחה על ידי חוחית* » 29 מרץ 2010, 15:10

אני חושבת (וסליחה אם זה נשמע שוביניסטי, זה נכתב מנקודת מבטי האישית), שיש משהו בטיפול בבת זוג הרה שמאד עוזר לגברים להתכונן לחווית ההורות.
אני מסכימה, אם כי במקרה של האיש שלי אני חייבת לציין שהוא אדם הרבה יותר מתמסר ומטפל ממני ונותן ללא תנאי וללא הגבלה לכל הסובבים.
אני די בטוחה שהוא מוכן להורות יותר טוב ממני.

מצד שני אני מתרגלת עכשיו לחוויות שנתפסות אצלי כהכנה להורות. למשל אתמול פרסתי מצעים חדשים באחת בלילה כשכולי שפוכה מעייפות ועם בחילה שלא מהעולם הזה וחשבתי על כל הפעמים שעוד אצטרך להחליף מצעים שעשו עליהם פיפי/קקי/ הקיאו וכו' באמצע הלילה.

ובכן, השנ"צ התארכה מעל המצופה (-; ושוב חמקו להן המחשבות הקוהרנטיות שהיו לי בנושא פראנה ואפאנה. אז בהזמנות.
שיהיה לכולנו חג חירות שמח, מכל בחינה אפשרית @}

שבוע 11 וחצי, יש לי בטן עצומה, כולה שומן אבל אם אני לא הולכת עם חולצה רחבה אין מצב שאנשים לא מזהים שאני בהריון. מעניין אותי איך אראה בהמשך ההריון הזה.
סוף השבוע האחרון הוקדש למעבר דירה, אני לא יכולה להתחיל לתאר בכלל את רמת השינוי, עברנו מקופסת גפרורים עמוסה לבית רחב ידיים של "גדולים", רכשנו מקרר עצום, מדיח ומכונת כביסה (חידוש מרגש לקיבוצניקים כמונו). תחושת המרחב עושה פלאות, מיד הרגשתי טוב יותר, יש לי יותר אנרגיה, פחות בחילה, מצב רוח חיובי.
אני נהנית לסדר את הבית, לפרוק ארגזים, להחליט מה ילך לאן, וגם כל כך הרבה יותר פשוט לשמור על הבית נקי ומסודר כשלא כל הבית מאורגן בערימות של דברים אחד על השני ויש מעברים ברוחב 20 ס"מ ממקום למקום (כך היה קודם).
כמו תמיד כשעוברים היינו מאוד יעילים ביומיים הראשונים ועכשיו נשארו איזה חמישה ארגזים מהסוג המעצבן שמלא בפיצ'פקס שצריך למצוא להם מקום, מקווה שנצליח לסיים לפרוק אותם והם לא ישארו ערימה של דברים שאומרים עליהם: "מחר..."
כיוון שעברנו לבית שהיה של אבא שלי קיבלנו בירושה זמנית (או שלא) את אוסף התקליטים העצום שלו שבו באמת מיטב המוסיקה של המאה שנה האחרונות, כולל כמה נדירים שאנשים ישלמו בשבילם הרבה כסף. הבעיה שהמגבר שלנו חדש מדי ולא יודע להתחבר לפטיפון וגם הפטיפון זקוק לתיקון קטן, מקווה מאוד שאכן נשמיש אותו, יש פה אוצרות שליוו את כל הילדות והנערות שלי ואשמח שימשיכו ללוות אותי.
הנה דוגמא למופת שכזו.

יש לי לילות עמוסי חלומות, מרגישה כאילו אני צריכה כל הזמן להמשיך לישון, תמיד ההתעוררות מפריעה לי באמצע איזה חלום נורא חשוב שאחר כך אני לא זוכרת.
חלום אחד אני זוכרת במעורפל: אני הולכת למשחק כדורסל עם שתי חברות שלי שכרגע בהריון ובחלום הן אחרי לידה, איפשהו בדרך הלוך או חזור איתני הטבע מתחילים לפעול, שילוב של רעידת אדמה, לבה געשית ועוד כמה דברים הורסים את הדרכים ומאיימים על חיינו. האוירה בחלום היתה מאוד מוזרה, היה משהו נונשלנטי באיך שהתנהגנו.
כדרכי אני חולמת הרבה על זוועות )-: לעומת זאת אני לא זוכרת אף חלום שהרגשתי בו בהריון או שחלמתי שיש לי כבר תינוק/ת.

אוי השיר הזה מזכיר נשכחות...
כיתה ז',
גיל מ'... הוא היה משמיע לי את השיר הזה כל הזמן...
על מיטות יחיד מתחת לשמיכות בחדר של הבנים במוסד...
ואני, ילדה כה תמימה שרק עברה מהמושב הדתי לקיבוץ של השומר הצעיר... אי אי אי...!

ואגב החלומות, גם אצלי זה ככה בהריון, לילות עמוסי חלומות, תמיד.

תתחדשו על המעבר

{@{@

לעומת זאת אני לא זוכרת אף חלום שהרגשתי בו בהריון או שחלמתי שיש לי כבר תינוק/ת.
בהריון עם נושקי היה לי חלום אחד, מתישהו בחודש חמישי נדמה לי, שהייתי בו אמא לשתי ילדות.
חוץ מהחלום האחד הזה, אני חושבת שלא הייתי אמא באף אחד מהחלומות שלי עד שנושקי היה בן כמה חודשים.
עד היום, בערך בחצי מהחלומות שלי אין זכר להיותי אמא או אשה נשואה.

הימים היותר טובים שלי בדרך כלל היו דווקא הימים שבין הביוץ לוסת, ימי הפרוגסטרון, ההתכנסות פנימה הרבה יותר קלה לי מאשר היציאה החוצה, לכן גם לא כל כך היתה לי תסמונת קדם וסתית, אם כבר אז תסמונת קדם ביוצית.
כתבתי על זה אצלי אבל באתי להודות לך גם כאן על המשפט הזה. יש לי תחושה שהוא עשוי לעזור לי מאוד בשינוי הקבעון שלי לגבי התקופה הזו.
אז תודה @}

ערב קשה מאוד עבר עלי אתמול, משעות הצהריים, כנראה בגלל איזה מיץ תעשייתי ששתיתי אבל אני כבר לא באמת יודעת מה גורם לי להרגיש מה בכל יום, התחיל "לעלות" לי כל הזמן מהקיבה אל הושט. אחרי שנת צהריים קצרה גוועתי ברעב והיה לי זמן מוגבל מאוד לפני שאני צריכה ללכת ללמד אז חיממתי פתיתים שהיו במקרר, טרפתי קערה שלמה בחמש דקות (אני לרב אכלנית איטית למדי) ובמהלך השיעור המשיך לעלות לי כל הזמן והסיפור הזה הפך לצרבת נוראית שהלכה והחמירה במהלך הערב. כלום לא הקל עלי והרשתי חסרת אונים.
בדיוק צפיתי בטלויזיה בראיון עם מרים איתן, אלמנתו של רפול שסיפרה איך הם לא דיברו אף פעם על הבן המת שלהם ולא שיתפו בכאביהם כי "בשביל מה" ופתאום התחלתי לבכות בהיסטריה ובחוסר שליטה (פעם ראשונה שאני חווה בכי הריוני כזה, אמנם לא חסר הקשר אבל מאוד פתאומי). חשבתי על הסבים שלי שלא דיברו על בנם המת שעל שמו אני קרויה, על אמא שלי שגדלה ככה. כל כך העציב אותי שאנשים חיים לבדם את עוצמות הכאב האלו וחושבים שככה הכי טוב וזה מיד העלה מחשבות על יום הזכרון הקרב, שנה ראשונה בלי סבתא שלי שזה היה היום ב-ה' הידיעה של השנה שלה ואני מרגישה את המאבק הפנימי של מי שגדלה על הטקסים השנתיים האלה אבל בעצם מתנגדת להם וחושבת שהם משמרים מורשת מאוד מסוכנת של קידוש המתים על פני החיים.
השנה החלטתי שלא אלך לטקסים, אחרי שגם חברה אמרה לי שלא נהוג שאשה בהריון תכנס לבית קברות אז יש לי גם תירוץ, אבל אני יודעת שעמוק פנימה משהו בי אוהב את הטקסים, מכור להם, נהנה להתרפק על הכאב הלאומי, וזה בדיוק הדבר שאותו צריך להכחיד לדעתי.
טוב, גלשתי לגמרי, בעצם מה שרציתי לספר זה שברגע שהתחלתי לבכות, כל תוכן הקיבה שלי התחיל בתנועה כלפי מעלה ואני רצתי להקיא. הקאתי נורא, בלי הפסקה, כמעט נחנקתי והצריבה נותרה בגרון עד עכשיו, כנראה שמשהו היה חומצי באופן מיוחד. אחרי ששתיתי תה להרגיע את הגרון והקיבה הקאתי גם אותו.
היה ערב שמח.

יה ערב שמח.
(-:

הדברים שלך מאד מתקשרים לי למה שכתבת בדף מצבי רוח במחזור החודשי
גם בהריון עולים דברים מעומק נפשינו. מהעבר, מההווה... ומקבלים ביטוי דרך ההיבט הפיזי והריגשי של גופינו.

בהריון הראשון שלי הייתי בדיכאון קליני ממש וראיתי איך הדברים מתקשרים לי לכל מיני דברים שהיו קבורים בתוכי מהילדות שלי.
גם פיזית הייתי על הפנים )-:
עשיתי המון עבודה רגשית בהריון הזה והמשכתי לאורך שאר ההריונות.

מהבחינה הזאת לנשים יש איזה יתרון על הגברים לדעתי.
הגוף כאילו קורא לאיזה היתנקות או ריפוי או הקשבה כל חודש מחדש, קורא לנו לא להירדם, לא לזנוח את עצמינו.
סוג של הזדמנות. השאלה אם אנחנו מנצלות את ההזדמנות או מתעלמות ממנה, כמו שכתבת בדף ההוא.

טוב, הדברים שכתבתי כאן אולי קשורים יותר לדף ההוא...
שמחה שהיתה לך ההזדמנות לבכות, נראה לי שיחרור שאולי היית זקוקה לו.

אני שמחה שכתבת על יום הזיכרון. כי בדיוק עכשיו נובטות לי כמה הבנות רעננות בהקשר הזה של שכול ואבל וזיכרון. הקרדיט, איך לא, לילדים שלי, שמאפשרים התבוננות חדשה בתהליכים שאצלי כבר התקבעו. ביום הזכרון לשואה ולגבורה הם נורא נמשכו לתכניות הטלויזיה לסיפורים. אמא שלי ישבה וסיפרה להם על בני משפחה בליווי תמונות והמרכזי התבאס מהסיפורים על אלו ששרדו ורצה שכבר תגיע לסיפורים על אלו שלא...ואני התבוננתי בהם, באיך הם לא מתנצלים בכלל על המשיכה הזאת שלהם וכך איפשרתי לעצמי הסתכלות חדשה. כי כבר שנים אני במין מלחמה פנימית על זה. מצד אחד מודה בקיומה של המשיכה, על ההתפעמות משירי יום הזכרון, על תחושת הזיכוך שבאה אחרי הבכי לנוכח סיפורים קשים בטלויזיה או ברדיו. אני מודה בפני עצמי שאני רואה בזה יופי. האבלות היא מאוד אסטטית. במיוחד הלאומית. מצד שני, הרציונאל שלי יוצא חוצץ כי מה פתאום לאהוב את זה!?!?! וצריך לקדש את החיים ולהתפעם מהחיים ולהתנגד לפאתוס ולהאדרת השכול. אבל כשראיתי את זה אצל הילדים שלי עלתה בי התחושה שזה לא הפאתוס שמושך, אלא החיוניות. כמו בתקופת מלחמת לבנון השניה כשישבנו פה במקלטים ומרחבים מוגנים כולנו הרגשנו קצת יותר חיים, אז ככה הקרבה למוות מדגישה לנו את העובדה שאנחנו חיים לעזאזל, נושמים גדלים ואוהבים. ואני קוראת בזאת לחלקים שבי להשכין שלום פנימי בין אהבת האדם והחיים לבין המשיכה לאבלות ולהתפעמות מהשכול. כן, זה בסדר לאהוב את זה.
ואחרי כל זה - טוב את עושה שאת לא הולכת לבית הקברות השנה. אני ממש מצדדת בדיעה הרווחת שאשה בהריון לא צרכיה להיות בבית קברות. לל' המדקרת יש תאוריה מאוד מוצקה על זה, אבל אני לא זוכרת את הפרטים המדויקים של זה לא רוצה להביא אותה באופן חלקי ולא מדויק. אברר לך אם תרצי.
קבלי חיבוק השתתפות ואמפתיה על הצרבת והבחילה. צרבות ליוו אותי בכל ההריונות מרגע התחלקות התאים ועד לצירי לחץ ואני לא אוהבת אותן. לי מאוד עזר למצוץ קוביות קרח. וגם שקדים במקרים הקלים.
שבת שלום אהובה. נשיקות

כמו בתקופת מלחמת לבנון השניה כשישבנו פה במקלטים ומרחבים מוגנים כולנו הרגשנו קצת יותר חיים
זה בדיוק מה שמפריע לי. שאנחנו חייבים להרגיש את הקרבה למוות כדי להרגיש חיוניים, והבעיה היא לא הקרבה למוות, כי המוות נוכח בכל פינה וטוב שכך אלא זה שאנחנו מתרגשים ממוות מאוד ספציפי, מה שגורם לי לחשוב שאנחנו מתרגשים לא מהמוות אלא מתחושת המלחמה, ה"יכולנו להם" הזה, וזה מה שמסוכן בעיני. ולדעתי כל עוד יום הזכרון יהיה היום שבו הכי הרבה אנשים בארץ מוצאים את עצמם מתאגדים, משתתפים בטקסים ומבכים את המתים אנחנו נמשיך להלחם, כי את זה אנחנו אוהבים. בינינו, אם כבר פתחנו את הנושא, כמה מרגש לנו שמודיעים שחייל צה"ל נהרג בהתקלות וכמה לא מעניין שאשה מבוגרת נדרסה במעבר חצייה?

לל' המדקרת יש תאוריה מאוד מוצקה על זה, אבל אני לא זוכרת את הפרטים המדויקים של זה לא רוצה להביא אותה באופן חלקי ולא מדויק. אברר לך אם תרצי. אני אשמח מאוד,, זה מעניין אותי בלי קשר.

הריון גם זמן שבו החיים וגם המוות מורגשים בשיאם.
לי יש המון שאלות במשך השנים.
לטקסים אני לא הולכת מעולם, כלומר מאז שאני בוגרת בערך. מגיל 4 סחבו אותי לבית קברות כל יום זיכרון ונמאס לי (מניחה שקודם אבל זה מה שאני זוכרת). אם אני באה זה לא באופן מסודר וקבוע, אלא רק כי אמא שלי בקשה או משהו.
השנה מצאתי את עצמי דווקא מכינה תוכנית רדיו ליום הזיכרון ועוד בהקשר של העמק שלנו... היה לי מוזר שאני מתמסרת לזה ועוד רותמת מרואיינת טובה לעניין. כל כך לא אני.
בקשר להריון ובתי קברות, דווקא הלכתי. סבא שלי האהוב נפטר כשהייתי בחודש שישי. היה הזוי ללכת להלווייה כשהרבה אנשים אומרים לי "מזל טוב" על ההריון... אבל אני בהחלט בדעה שעדיף שלא ללכת. הריון ובתי קברות ממש לא מתחברים טוב.

בקשר לצרבת: זה כל כך קורה בהריון. תשתדלי לא לפתוח רווחים גדולים מדי, לנשנש בין ארוחות (אני בחיים לא נשנשתי עד ההריון) ולאכול משהו גם מאוחר בערב, אפילו תפוח או כמה שקדים.

תרגישי טוב.

בכל שנות התיכון והצבא וגם אחריהן היה לי חבר מאוד קרוב. אחרי הצבא הוא נסע ל"טיול הגדול" ומשם שלח לי מסר אהבה שאינו משתמע לשתי פנים.
יכול להיות שכבר סיפרתי את הסיפור הזה באחד מגלגוליו הקודמים של הבלוג הזה אבל אספר שוב.
בקיצור ולעניין- אף על פי שהוא היה ועודנו גבר גבוה מסוקס ונאה אף פעם לא נמשכתי אליו. תמיד היה איזה שהוא מתח מיני אבל הוא נבע לדעתי מזה ששנינו היינו בני עשרה חרמנים ונהגנו לספר אחד לשניה על מושאי המשיכה שלנו. כששלח לי את המייל ההוא מהיבשת הרחוקה התשובה היתה ברורה- אני לא מרגישה כלפיו את מה שהוא מרגיש כלפי, כך אמרתי לו. אחרי חצי שנה בערך הוא חזר לארץ, במהלך כל התקופה הזאת הייתי רווקה צמאה לזוגיות והתחלתי לשכנע את עצמי שאולי בכל זאת זה רעיון טוב וכשהוא הגיע קפצתי עליו ושכנעתי אותו ואת עצמי שניתן לזה צ'אנס.
היינו יחד שנה וחצי, אולי התקופה החשוכה בחיי, סבל מתמשך של חיי זוגיות שנראים מושלמים מבחוץ וריקים ורקובים מבפנים. מן ההתחלה ידעתי שזה לא זה אבל הסברתי לעצמי שזוגיות היא לא גן של שושנים אלא עבודה קשה ומתמשכת.
כל אותה תקופה היינו שנינו מדוכאים, חולים המון, בקושי מתקשרים. הוא בקושי נגע בי, ממש נמנע מקרבה פיזית, היינו שוכבים אולי פעם בחודש וגם זה אחרי שהייתי מתחננת שבועות וגם ממש לא נהנית מהאקט. היו לי חשדות, תחושות בטן חזקות, אבל לא נתתי להן להשמע כמעט אף פעם.
בסוף הצלחנו לצאת מזה איכשהו, פתאום שנינו הבנו שככה אי אפשר יותר, זה לא היה פשוט להתנתק אחרי שהצלחנו כל כך הרבה זמן לשכנע את עצמנו שככה זה זוגיות מוצלחת אבל בזכות כמה הפגנות ילדותיות רציניות של שנינו הצלחנו לא לרצות להפגש יותר.
צריך לזכור כאן שהוא היה במשך עשר שנים החבר הטוב ביותר שלי וחבר קרוב של חברותי הטובות כך שהפרידה בינינו היתה טלטלה מכל הכיוונים.
אחרי שנה בערך אני הכרתי את האיש האהוב שאיתו אני חיה והוא נסע לחו"ל ללמוד ולעבוד.
לחברות קרובות שלי אמרתי בכמה הזדמנויות שאני חושבת שהוא הומו ושהוא כל כך לא מתקשר עם עצמו שאין סיכוי שהוא אי פעם יודה בזה ובתוכי קיוויתי שהנסיעה רחוק מכאן למקום שאף אחד לא מכיר אותו תאפשר לו להפתח עם עצמו לזה.
לפני כמה שבועות הוא חזר לארץ והשבוע הגיע לבקר. כבר בטלפון הוא אמר שיש לו דברים לספר ואני כבר הבנתי,
ובכל זאת כשישב מולי ואמר שבכל החודשים האחרונים הוא חי עם גבר נדהמתי.
נדהמתי מזה שתחושות הבטן שלי תמיד היו נכונות, מזה שבכל זאת חייתי איתו שנה וחצי, מזה שהוא הצליח לחיות עד גיל 30 כמעט ולא לחשוף את זה בפני אף אחד ובינתיים להיות עם מאות בחורות, מזה שעכשיו הוא באמת מעיז לומר את זה בקול רם.
ואפילו הרגשתי קצת מרומה. בעיקר הרגשתי שרימיתי את עצמי בכך שהתעקשתי לא להקשיב לתחושות הבטן הכל כך ברורות שלי.
אבל כנראה ששנינו היינו צריכים לעבור את הדרך הזאת כדי לגדול ולהיות מי שאנחנו היום ולא לוותר על הקול הפנימי לעולם.

ההריון ואחריו המעבר לבית החדש הפכו אותי מאוד רגועה. רגועה על סף האפטית נראה לי. הכל עובר לידי ולמען האמת זה די מתאים לי עכשיו.
הבעיה היא שיש דברים שאני ממש שאננה לגביהם, למשל דו"ח שנתי למס הכנסה שאני צריכה להגיש כבר... מ... מאז שאני בהריון נראה לי. וגם, משום מה, הארגז היחיד שנשאר לי לפרוק הוא דווקא זה של הדברים הכי חשובים ודחופים.

התקפי הרעב שלי הופכים אכזריים מיום ליום. אם לא בא דבר אל פי שעה אני מתחילה לטפס על הקירות. עכשיו, כשחזרתי פחות או יותר לאכול נורמלי זה מפתיע אותי כל פעם מחדש. איך יתכן שאני מורעבת שעתיים אחרי מחבת שקשוקה?
אבל למרות כל זה מתחילת ההריון ועד עכשיו עליתי אולי קילו. מקווה שלא אתפח יותר מדי, גם ככה אני כבר צופה את הבטן ההריונית שתשאר הרבה אחרי שהתינוקת כבר תהיה בחוץ.

עשיתי היום מסע רכישת בגדים משובח במיוחד. חיכיתי כבר לרגע שארגיש שאני יכולה לצאת עם ההריון הזה מהארון (תרתי משמע), לא במובן של הסודיות, אלא שאני ארגיש מספיק בנוח ללכת עם הבטן בחוץ ולנפנף בה לעוברים ושבים. שלהי שבוע 13 נראה לי כמו זמן טוב לקניות בסגנון: איזה יופי של שמלה, היא תתאים לי גם בשבוע 30.

עוד שינוי חיובי מאוד שההריון הביא איתו ואולי כבר כתבתי עליו איפשהו- אחרי שנים של מלחמות פנימיות על שעות השינה והקימה, ההריון משכיב אותי לישון בשעות שלא חלמתי עליהן לפני חצי שנה והחיים עכשיו כאלה שגם הקימה הוקדמה מכל מיני סיבות (אוף כבר עם הקדיחות מתחת לבית בשש וחצי בבוקר).
בהתאם לזאת אני קורסת לישון עכשיו. ליל מנוחה @}

הכמיהה לילד

שלשום הייתי כל היום בבית, ממש הסתגרתי במאמץ לבצע כמה מטלות חשובות עד מאוד.
פרקתי סוף סוף את הארגז האחרון והכי חשוב- הכנתי את כל הדברים שצריך להגיש למס הכנסה ואתמול כבר העברתי אותם לרו"ח!! הידד לי.
היה ביום הזה קסם נעים של בית, אני כל כך אוהבת להיות בבית בידיעה שאין לי שום תוכנית מחוצה לו בהמשך היום, זה מאפשר לי לעשות דברים בקצב שלי.
הרבה פעמים מספיק שאני יודעת שיש לי שיעור אחה"צ בשביל שאני כל הזמן ארגיש על זמן קצוב ולא אעשה בזמן הזה שום דבר מועיל.
תוך כדי היום הנהדר ההוא שמעתי הלוך ושמוע שני דיסקים חדשים ונפלאים. מתי כספי החדש וגם קרולינה

אתמול לעומת זאת היה לי יום קצת לא מאוזן, לא היה לי זמן לנוח ואכלתי בשעות לא הגיוניות מה שהסתכם בצרבת שלא היתה לי כמותה כבר לפחות שבוע. יחד עם הצרבת הגיע גם מרמור על כל מיני דברים מטופשים (המטבח לא נקי, האיש שלי הלך לישון בלי להתקלח ועוד כל מיני שאני כבר לא זוכרת עכשיו).
בהתאם להלך הרוח שאיתו הלכתי לישון גם קמתי קצת מעוכה אבל אני מקווה לשפר את זה, להספיק לארגן קצת את הבית לפני שאני הולכת לטיפול פנים!
ואולי אף לעשות טסט לאוטו ולתרגל קצת לבדי לפני השיעור של אחה"צ.

אני כל כך אוהבת להיות בבית בידיעה שאין לי שום תוכנית מחוצה לו בהמשך היום, זה מאפשר לי לעשות דברים בקצב שלי.
גם אני!
וזה לא קרה לי כבר חמש שנים כמעט.....

זה מאפשר לי לעשות דברים בקצב שלי.
גפ אני אוהבת בקצב שלי.
ולגבי הצרבות: כבר אמרתי אבל בודקת: ניסית מסטיק?

ניסיתי מסטיק, וגם מים קרים, תה קמומיל, לאכול משהו קטן ואפילו טאמס.
הדבר הכי מועיל זה לאכול מסודר ורגוע, אז זה פשוט לא קורה.

איזב כיף לקרוא שיש למתי כספי דיסק חדש, לא ידעתי. בדיוק תהיתי לאחרונה מה אתו.
היה ביום הזה קסם נעים של בית, אני כל כך אוהבת להיות בבית בידיעה שאין לי שום תוכנית מחוצה לו בהמשך היום, זה מאפשר לי לעשות דברים בקצב שלי.
מזדהה..נשמע כיף.

הכמיהה לילד - איזה מקסים

התחברתי לכל מילה
תודה גם לך על השיתוף, כיף לקרוא ומחמם את הלב

שליחה על ידי חוחית* » 19 מאי 2010, 15:19

שבוע 17 וחצי וההריון כבר ברור ובולט לעין.
אני מרגישה טוב מאוד רוב הזמן. מרגישה את התינוקת שלי זזה הרבה, בעיקר לפני השינה. הסביבה מספרת שבהריון ראשון מרגישים בדרך כלל רק בסביבות שבוע 20, אני הרגשתי כבר בשבוע 11 ועכשיו כבר מרגישים אפילו חיצונית (אתמול קראתי לאיש שלי להניח יד ולהרגיש והוא אכן הרגיש). הרגשה מרגשת ומוזרה.
מה עוד? אני עצבנית על האיש שלי די הרבה, כל מה שלפני ההריון היה רק הרגלים קצת מטופשים הפך להיות בלתי נסבל מבחינתי. משתדלת לזכור שזה ההריון וההורמונים ולא לתת לזה להשתלט עלי יותר מדי.
החשק המיני שלי חזר ובגדול ואיתו גם התסכול ממיעוט הסקס. שוברת את הראש מה לעשות עם זה.

שליחה על ידי חוחית* » 20 מאי 2010, 09:43

כל החופש הזה לא עושה לי טוב. כדרכו של עולם כמה שיש לי יותר זמן פנוי כך אני עושה פחות ויש כל כך הרבה דברים לארגן בבית ובחוץ וטלפונים וסידורים וזה שיש זמן פנוי נותן את ההרגשה שאפשר לדחות ולדחות.
חוץ מזה יש כל מיני דברים שחיכיתי שהגבר יעשה אתמול, חלק כי אני לא יכולה (כמו להרים כל מיני בלטות כבדות דבר שעד לפני 4 חודשים הייתי עושה בקלות יחסית) וחלק כי לא מתחשק לי (כמו להוציא את הירוקת שסותמת את המשאבה של המזרקה בכניסה לבית) והוא היה עסוק רוב היום בלישון ולרבוץ על הספה ולא עשה את זה מה שמוסיף שמן למדורת הקריזה שלי.
ובעניין הזה דווקא היתה לנו אתמול קפיצת מדרגה אחרי שתיארתי לו את הדברים שמפריעים לי כמו הדברים שמפריעים למוח המאוד היפראקטיבי שלו (למשל לשמוע קולות לעיסה של אנשים אחרים) והסברתי לו שהוא מושא העצבים שלי אמנם אבל זה לא באשמתו.

ההריון הולך ומתקדם טמתחילות מחשבות על הלידה.
נפגשנו עם מיילדת שרציתי ללדת איתה בבית אבל בינתיים ממש התלהבתי מהמקום שיש לה כך שהאופציה ללדת שם נפתחה מבחינתי. וגם בבית חולים עם אותה מיילדת עם יהיה צורך מסיבה כלשהי.
פעם ראשונה שחברה ממש קרובה שלי ילדה לפני כשבועיים ולידתה הקשה והארוכה העלתה את הפחדים והחששות שעד כה לא היו לי. אחד הדברים החשובים לטעמי במיילדת פרטית הוא האפשרות להתכונן יחד איתה ללידה לאורך תקופה ולעבד כל מיני חששות וקשיים אז זאת עוד נקודה חיובית.
מה שכן אותן חוויות שהחברה שיתפה אותי בהן רק חיזקו את תחושתי שבית חולים אינו המקום האידיאלי ללדת בו ושתמיכה נשית מקצועית חשובה עד מאוד.

חצי בטעות שיתפנו את אמא שלי ובנזוגה במחשבה ללדת בבית, לא הייתי מסתירה את זה בכל מקרה אבל הייתי משתפת בשלב יותר מתקדם של ההחלטה נראה לי אבל מכיוון שהגענו אליהם אחרי פגישה עם המיילדת מוצפים מהחויה זה יצא.
ממרחק של כמה שבועות זה נראה לי כבר פחות נורא אבל באותו ערב ובימים שאחרי הייתי מאוד נסערת מההתנגדות שלהם.
אין לי בעיה עם זה שהם מתנגדים אבל קשה לי התפיסה של אמא שלי את חווית הלידה והזלזול שלה בזה שאני רוצה חוויה אחרת.
מצד שני ברור לי גם כמה קשה לה רגשית לעכל את זה שאולי שלוש הלידות שהיא חוותה שהאחרונה שבהן היתה לפני יותר מ- 18 שנה הן לאו דווקא הדרך הטובה ביותר ללדת ושאולי מבחינות מסויימות עם היה לה יותר ידע ויותר הכנה ופחות היתה מתמסרת לממסד הרפואי הכל היה פשוט יותר.
אני רואה גם איך עולה בי הצורך להוכיח לה.

לפעמים קשה לי כשעולות תחושות שאני לא מכירה בעצמי- רגישות יתר, בעיקר פיזית, לריחות, קולות, מגע. האיש שלי מביא לי ת'סעיף לפחות פעם ביום ונוכחותו הפיזית קשה לי לפעמים נורא. ברור לי שזה שלי ושזה זמני אבל זה בכל זאת קשה לעיכול.
אני דווקא לא מרגישה מאוד עצבנית או רגישה ובטוח בוכה הרבה פחות ממה שבכיתי לפני ההריון, סך הכל נראה לי שמבחינה הורמונלית מאוד מתאים לי להיות בהריון, אני רגועה רוב הזמן עד אפטית, שקט לי בפנים ואני לא כל כך מתייחסת להתרחשויות מסביבי. רק האיש... אני באמת כל כך אוהבת אותו והוא נהדר וסבלני ומקבל את כל השגעונות והשגיונות שלי אבל לפעמים רק בא לי שיתפוס ממני מרחק.
ועוד לא התחלנו לדבר על סקס, שזה אולי הנושא הכי כאוב, אבל במשפט אחד אני יכולה לציין שאין סקס בכלל, כבר הרבה מאוד זמן וגם חשק אין, למרות שזה לא ממש מדוייק, אליו אין לי חשק. אוף.

לא יודעת איך יצא לי בסוף כזה נרגן, אני נורא נהנית להיות בהריון, בחיי.

לאחרונה (בעקבות ההריון הכימי) הגעתי למסקנה שזה פשוט חוצפה מצד פ' לא להיות אשה כשאני בהריון. זה פשוט נורא שהוא גבר גם בזמנים האלה, זה משבש הכל. איך אפשר לסבול את זה בכלל.

(אני חושבת שאני יודעת מי המיילדת שנפגשת אתה @})

אני חושבת שאני יודעת מי המיילדת שנפגשת אתה גם אני חושבת שאת יודעת... @}
ישנתי כל כך רע אחרי שכתבתי פה בלילה, עם ובלי קשר.
אני אף פעם לא יודעת אם זה לטובה או לרעה שדווקא יום ראשון הוא זה שאני צריכה להתניע בו הכי מוקדם.
צריכה ללכת עכשיו. הלואי ויכתבו לי דברים מחזקים עד הצהריים כי אני די שפופה כרגע.

הי חוחית יקרה
לא קראתי את כל מה שהפסדתי כאן בשבועות האחרונים.
אבל ראיתי שנדרש כאן עידוד עד הצהריים אז מייד התייצבתי (-:
מה יש לומר, זה באמת נורא נרגיז, לדעת שכל התחושות המתסכלות, השיגיונות והשגעונות, הרגישויות וכ' שאת מרגישה אומרות שאת ממש בדיוק לפי הספר... - זאת חוצפה בעיני (-:
מקווה שעובר עליך שם בחוץ יום יפה, שילך וישתפר עד הצהריים ומהם והלאה

אין עלייך, go gettem!

רציתי לשלוח לך קישור מיוחד, אבל גיליתי שהוא לא עובד.
הקישור הוא בקשר למיילדת שהיא מקסימה ונהדרת ואילו היתה לי שוב לידה ראשונה הייתי בוחרת בה ללא היסוס.
תרגישי טוב עם עצמך ועם האיש

נפגשנו עם מיילדת שרציתי ללדת איתה בבית אבל בינתיים ממש התלהבתי מהמקום שיש לה כך שהאופציה ללדת שם נפתחה מבחינתי. וגם בבית חולים עם אותה מיילדת עם יהיה צורך מסיבה כלשהי.
נראה לי שגם אני יודעת מי זאת

ומישהי מאד קרובה אליי עומדת ללדת במקום שלה הקיץ

איזה יופי לכם.

וגם, התנגדויות של הסביבה הם משהו שמתמודדים איתו הרבה בהמשך הדרך, אז טוב שאתם מתחילים להתאמן

טוב שיש לך את הפרספקטיבה להתבונן על זה ממרחק ולא להיבלע בכל הדרמה שנוצרת.

כמובן שעם היום שהתגלגל מצב הרוח השתפר, אבל החום... גוואעלד.
האיש היקר גם הוא במשבר פתאום, דבר די מפתיע כשלעצמו אבל לפחות אני יודעת שאצלו הכל תמיד זז מאוד מאוד מהר, גם המשברים ובזכות זה שהוא פתאום נראה ונשמע במצוקה יכולתי קצת לצאת מהבועה הסוציומטית שלי ולראות אותו.
הוא רוצה לעזוב את העבודה. זה לא פעם ראשונה שהנושא עולה אבל זה תמיד קצת מלחיץ אותי.
אין לי ספק שכשהוא יחליט שזה מה שהוא רוצה הוא ימצא חלופה מספקת ומכניסה לפחות כמו הנוכחית אבל אני קצת חוששת לטלטלה שעלולה לעבור עלינו אם יתרחש כזה שינוי (הוא עובד שם עוד לפני שהכרתי אותו ולמקום העבודה שלו יש נוכחות מאוד משמעותית בחיינו אם כי לא תמיד חיובית) וגם אין ספק שהיום, בדרך להיות משפחה, עניין הפרנסה הופך משמעותי ביותר וזה עניין שאני באופן אישי די מתעלמת ממנו בחיים האישיים שלי, פרנסתי לא יכולה להחשב מספקת אם האיש שלי לא יפרנס ברמה שהוא מפרנס היום.
בשורה התחתונה- קבענו לנפוש בסופ"ש הקרוב. זה דבר שיכול לקרות כמעט רק כשהאיש מחליט שהגיעו מים עד נפש אז גם זה חיובי.

אחת הסיבות העיקריות למצבנו בימים אלה היא שנת לילה גרועה מאוד ששנינו ישנים בלילות האחרונים. שילוב קטלני של מיטה לא נוחה, חום בלתי נסבל, הריון שמתחיל להפריע קצת בלילה והורמונים משתוללים. כל אלה לא מועילים לקשיים שציינתי בפוסט ההוא.
לא ברור מה השתנה כי המיטה אמנם לא אותה מיטה אבל בדיוק בעלת אותם מימדים שהיו למיטה הקודמת ואנחנו רבים בה כל הלילה כאילו ישנו יחד במיטת יחיד.
מחפשים עכשיו מיטה רחבה יותר למען הסדר הטוב ושנת לילה תקינה.

הקישור הוא בקשר למיילדת שהיא מקסימה ונהדרת מעניין אותי לשם הסקרנות כיווון שנראה לי שאנחנו די סגורים על המיילדת הנוכחית.
תודה לכולן על ההתייצבות לשיפור המורל @}

קבלי התיצבות מאוחרת. מוזמנת לשמור לך את תמיכתי הבלתי מסויגת לשעת הצורך הבאה.