מה אני יכולה לעשות?
זה לא כל כך קשה:
להתחיל מהרמה האישית. להקפיד על התנהגות נאותה, מאירת פנים והוגנת בכל מפגש יומיומי עם אנשים.
לדמיין שלכל מקום הולך אחריך ילד קטן שאת אחראית לחינוך שלו, שלומד ממך אוטומטית, ולקח אותך כדוגמה אישית בכל דבר או עניין. ושהילד הזה, כשיגדל, יהיה אחד האנשים המשפיעים והחשובים ביותר במדינה, ויקרין על כל הסביבה את מה שאת לימדת אותו (אולי זה גם לא כל כך רחוק מהמציאות?)
"בלי שום קשר לפוליטיקה" כביכול, רק עם הרבה קשר לאנשים שמסביבך.
כי אנחנו תמיד נמצאים בעמדה "מחנכת" (בערבון מוגבל), במובן זה שכל מה שאנחנו עושים משפיע, ברמה זו או אחרת, על הזולת הקרוב אלינו. אנשים לומדים ומושפעים מאתנו כל הזמן. אין טעם "לחנך" אותם - יש טעם להדגים להם, לתת דוגמה אישית.
כולל האנשים "המגעילים" וגסי הרוח.
חייבת לספר סיפור:
יום אחד אני נכנסת לתחנה המרכזית, קונה פלאפל, ומוסיפה לי קצת טחינה, שהיתה הרבה יותר נוזלית מהממוצע.
אמרתי למוכרים: "הטחינה הזאת קצת נוזלית מדי, אולי כדאי שתוסיפו לה קצת פחות מים" (עם חיוך ענק ושוחר טוב)
אחד מהם ניגש אלי: "מה?? מה אמרת??" אני: "הנה, תראה, (לוקחת מהטחינה עם הכף ושופכת חזרה לקערה), אתה מבין, היא תהיה הרבה יותר טעימה כשהיא תהיה סמיכה יותר". שוב, בחיוך שוחר טוב.
הבנאדם מתרחק בחזרה, ואני יוצאת מהחנות שמחה ומאושרת, כי הייתי רעבה ושמחתי מאוד שיש לי פלאפל טעים ביד.
רק אחרי אולי עשרים מטר, הבנתי פתאום שהבנאדם ניסה
להפחיד אותי, שהוא אמר "מה זה???" בנימה מאוד מאיימת, והתנשא מעלי בצורה מאוד לא נעימה.
התפוצצתי מצחוק. לא הלך לו, למסכן... באמת, אפילו לא טרחתי "להגן על עצמי". לא עלה על דעתי שצריך.
איך מגיעים לזה? מתחילים בקטן.
אפשר להגיע למצב מנטלי שבו את שוחרת טוב ומאירה פנים לכל אחד ואת מוגנת, ואף אחד לא יכול עליך.
זה אפשרי.
אני התחלתי עם איזה בוס בעבודה, שהיה מעליב את העובדים ומדי פעם משפיל אותם, ומדי פעם צועק עליהם. התחלתי בזה שלא יצרתי אתו קשר עין, והקפתי את עצמי במין חומה מנטלית אטומה, כל פעם שהייתי מרגישה שיש לו מצברוח גועלי. בהתחלה כמעט כל הזמן. (החברים שלי קראו לזה "האוטיסטית"). לאט לאט פיתחתי אמון בעצמי, ויכולתי אפילו להתבדח אתו - עד הנקודה שהטון שלו השתנה טיפונת לכיוון הגועלי, או שהייתי קולטת מבט חשוד בעיניים שלו, ואז שוב "נעלמתי לו". פשוט לא הייתי שם, רק ישבתי בשקט, מסתכלת סמטימטר מעל המצח שלו, וחיכיתי בסבלנות שייתן לי הוראות.
ומשם זה המשיך הלאה.
(הקטע עם מבט העיניים הוא קריטי. איכשהו להמון אנשים נצלנים, שמתנהגים קצת כמו משאבות אנרגיה, יש את המבט השואב הזה בעיניים כשהם מתחילים. אפשר ללמוד להכיר אותו, ולדעת שאם הוא מתחיל - את כבר תגמרי מרוקנת ומתוסכלת. ואז להיעלם, מנטלית, או להיות במקום שאי אפשר לשאוב).
הקטע עם הטחינה היה אולי קצת גועלי מצידי, כי ביקרתי אותם על זה שהם מדללים, אבל נורא השתדלתי לעשות את זה בטון של "אוי, קרתה שגיאה, מישהו בטעות דילל מדי, והוא בטח ישמח לתקן את זה". לא האשמתי אותם ברמאות, חס ושלום. למה לחשוד בכשרים?
(להגיד שזה קשה ודורש תרגול ומודעות וזמן? לספר איך שאני כושלת לפעמים ואיך העלבתי בחודש האחרון חבר טוב שלי, בבחינת נאה דורש ולא נאה מקיים? בטח שלספר. אין מה לעשות. קורה. פעם הבאה יהיה יותר טוב)
אבל איכות החיים שלי
כל כך עלתה בשנים האחרונות, הרבה בגלל היכולת להקרין טוב על הזולת. כל כך כיף לי, כי אנשים טובים נפתחים, ואנשים בינוניים מראים את הצד הטוב שבהם, ואנשים שרוצים להיות "רעים" באותו רגע פשוט מתרחקים ממני, כי אני לא מזינה את הסכסכנות והאלימות שבהם. ואני לא מפחדת מהם (ואם כן - אז אני זו שמתרחקת כמה שאפשר יותר מהר, כדי לא להזין את היצר הרע שלהם בפחד שלי. ואז אני עובדת על זה עם עצמי).
מה עוד אפשר לעשות?
סיפרתי בדף
לידת בית דעי את אשר תשיבי איך לגמרי בטעות הצלחתי לשכנע את אמא שלי לתמוך בלידת בית. אולי יש לזה יישום גם מעבר לנושא הספציפי?
)
אנסה בכל זאת.
נאלצת להטריח את אחד מכם, המנוסים. המון תודה!
)
לא חשבתי על זה.
- המשמעות היא הוספת הקטע שנשמר למקום הנוכחי.