החיוניות שלי חלק שביעי

תפילה, על אף החיוך - כן. תמיד אפשר להאיר. אבל אני כמובן לגמרי במודעות שם.
טוב, אשמח לדבר אתך על זה בהזדמנות. בטוחה שאחכים מהשיחה.

אני חושבת שיש פה שאלה עקרונית שאין עליה מידע - איזו השמנה? האם זו השמנה לפי סטנדרטים מערביים וקיימות חברות בהן זה לא ייחשב השמנה, או שזו השמנה של 200 קילוגרם עודפים?
יש הבדל מהותי בין שתי האפשרויות.

משקיפה על החיוניות שלי ממרחק רב לצערי...
כמו גם על הרבה דברים אחרים בשלב זה בחיי.
זה פתאם מחדד לי כמה פניות הייתי צריכה כדי להשקיע בעצמי ובתזונה שלי ואיך כרגע , עם שבעת המופלאים ובתוכם פעוט בן שנה וחמישה, כל דבר שאני מצליחה לעשות הוא בחזקת נס וחסד אמיתי...

אולי אני צריכה לפתוח דף שיקרא געגועיי לחיוניות שלי ?!?!

ו אשה במסע , תודה על הפוסט האחרון שלך, מכניס אותי קצת קצת לפורפורציות ( מוצאת את עצמי מתקנאת בכאלה ש"זכו" להגיע למשקל שמחייב התערבות כירורגית ואיך בקלילות הם הדילו מעצמם את כל העודפים...)

אני חושבת שיש פה שאלה עקרונית שאין עליה מידע - איזו השמנה?
השמנה סטנדרטית, משהו שנע בין עשרה לשלושים קילו, תלוי בגובה.

מוצאת את עצמי מתקנאת בכאלה ש"זכו" להגיע למשקל שמחייב התערבות כירורגית ואיך בקלילות הם השילו מעצמם את כל העודפים...
לו רק היה לך מושג כמה רחוק זה מהאמת.
אולי פעם אכתוב על זה פוסט.
מעבר לכך שזה בכלל בכלל לא בא בקלות, ודורש המון תמיכה ושינוי תודעתי של ממש, יש מקרים לא מעטים (שלא שומעים עליהם כמעט אף פעם אלא אם מכירים מישהו) שבהם המשקל נתקע או שעלה בחזרה אחרי שירד ממש במלואו.
בכל מקרה, אף פעם כמעט אין בזה קלילות משום בחינה שהיא, ולפעמים זה ממש מסע ייסורים.
גם על כל הפעמים שבהן הניתוח התפקשש לגמרי לא שומעים בכלל, ולצערי יש כאלה וזה לא משהו נדיר מאוד (אני בדיוק חשופה למקרה כזה שמצמרר בצורה קיצונית).

כל דבר שאני מצליחה לעשות הוא בחזקת נס וחסד אמיתי...
מה דעתך על חסד בלי הנס?
כי זה את עושה. הכי לא נס...
מתוך המודעות שלך והכוחות שמצאת באותו רגע.
אני מהמרת שכאשר הפעוט המתוק יהיה בן שלוש תוכלי ליצור לעצמך שיגרה חדשה. יש למה לחכות

ועד אז - אני מאחלת לך שפע של רגעי חסד שבהם את מטפחת את עצמך באהבה.

בנוגע לניתוחים - אני שמעתי על סטטיסטיקה שאומרת שהרוב מעלים בחזרה.

בנוגע להשמנה, נחשפתי להמון מידע סותר, אז אני לא מאמינה לאף אחד. המידע הסותר כולל את המחקר שבשמת קישרה אליו שנשים שמנות יותר (במידה) בריאות יותר, את הדעה המקובלת ששומן זה לא בריא, את הדעה המקובלת את דיאטניות שעדיף להיות שמן פעיל גופנית מאשר רזה יושבני. ובעיקר - קורלציה היא לא סיבתיות!
בזמן האחרון נתקלתי ביותר מידי ניתוחים של מחקרים גרועים (אחד גרוע במיוחד התבסס על דיווחים של אנשים לגבי מה הם אכלו פעם בארבע שנים. מישהו בדק על כמה קלוריות וגילה שאם הכמות הייתה מדוייקת הם היו מתים שם מרעב) כך שאני פשוט לא מאמינה להם.

בזמן האחרון נתקלתי ביותר מידי ניתוחים של מחקרים גרועים... כך שאני פשוט לא מאמינה להם
מחקרים גרועים ומחקרים סותרים יש בכל תחום אז אין סיבה שלא יהיו בתחום של השמנה.
אני חושבת שכאשר בוחנים מחקר צריך לראות אותו כיצירה שלמה. אם הוא עומד בסטנדרטים הגיוניים של מתודולוגיה, נשאר רק להבין אותו כמו שהוא ולא לנפח את התוקף שלו.
כך, אם מחקר בדק משהו מסוים מאוד, אז להתייחס רק למה שנבדק ולא להסיק מזה על מה שלא נבדק אבל נראה לנו הגיוני או קשור.
אם מחקר התמקד באוכלוסייה כלשהי, אז להבין שהמסקנות נוגעות אליה ולא בהכרח לכלל האוכלוסייה.
וכן הלאה.
אם קוראים כך מחקרים הם יכולים להיות עניין מעניין מאוד ומרחיב את הדעת.
ואני מודה שפיתחתי תחביב מעוות לחפש בסיכום ובפתיחה של מחקרים את האופן בו מנפחים את התוקף ויוצרים במו מקלדת פער בין המחקר לרוחב ועומק המסקנות שלו. אותי, אישית, זה מצחיק.

למשל, אם נעשה מחקר בבעלי חיים, שעשויות להיות לו השלכות על בני אדם, אפשר להציג את זה בכל מיני דרכים. חלק מהדרכים ידגישו בהגינות את זה שאנחנו בעצם לא יודעים עדיין שום דבר על המסקנות בנוגע לבני אדם, בעוד אחרות ידגישו את החלק שעשוי להיות רלבנטי לבני אדם כאילו זה מוכח בעוד שנייה וחצי.

תודה לכן.
אכן, גם אני חשבתי על גיל שלוש, אבל הוא עוד כל-כך רחוק ...

אבל הוא עוד כל-כך רחוק ...

גוגוס

הבעיה היא שלדעתי רוב מוחלט מבין המחקרי לא עומדים בסטנדרטים סבירים של מתודולוגיה. למשל, יש כמות עצומה של מחקרים תצפיתיים. עכשיו, מילא תצפיתיים, קשה לערוך מחקר תזונתי של ממש, אבל עם דיווח על התזונה פעם בכמה זמן. והדיווח הזה שגוי באופן מוכח.
שלא לדבר על כמות עצומה לא פחות של מחקרים שאולי עומדים בסטנדרטים סבירים (סבירים בעיני מי?) אבל המסקנה מהם היא שלא נמצא קשר בין X ל-Y. שזו תוצאה עדיפה בהרבה על האפשרות הקודמת, אבל לא ממש עוזרת לי.

על הדרכים ליצור רושם מוטעה על תוצאות של מחקר כתבת בעצמך...

רסיסים

היום החיוניות שלי כללה שני מנגו שליקטתי אתמול, קטנים קטנים. וגם כריעה. אני רוצה היום להרבות בכריעה.

היום החיוניות שלי כללה שני מנגו שליקטתי אתמול, קטנים קטנים.
זה פשוט כיף אמתי.
לפני שבוע וחצי טיילנו בחולה וקטפתי תאנים. שני קטניי חיסלו אתי תאנה אחר תאנה.

הוא הגיע אלינו בחמישי האחרון והדבר הכי מרשים שקרה הוא שפתאום כל הילדים רוצים לחתוך ירקות לסלט.
גם אצלנו. איזה כיף זה...

בסופו של דבר זכיתי בסלייסר המקורי !!!!
יה, איזה כיף לך! (אולי אבוא מתישהו להדגמה?)

פתאום כל הילדים רוצים לחתוך ירקות לסלט.

וגם לאכול?

גוגוס כתבה בבלוג באתר שלה על ה"טעים" שמורכב לא רק מטעם.
וזה מתקשר למה שחשבתי לי בתחנה הנוכחית של השינוי התזונתי המתמשך שלי.

פעם הייתי נהנית לאכול שוקולד. אולי האכילה לוותה בייסורי מצפון. קרוב לוודאי שלאחר האכילה היו כאלה. אבל במהלך האכילה היה לי כיף. היה טעים.
ועכשיו זה כבר לא ממש ככה.
הבאסה על אכילת משהו שהוא לא המזון המתאים עבורי קיימת, אבל היא דווקא פחתה (!), כי הרבה פעמים יש מודעות, יש החלטה. אני אוכלת פחות מתוך היסחפות.
אבל השוקולד פחות טעים לי. זאת סתם מתיקות עיסתית. ואם אני אוכלת שוקולד מריר יותר, הוא לא מתוק כל כך.
כאילו איבדתי משהו: הנאה מאכילה של עוד ועוד שוקולד.
והאבדן גדול יותר, משום שאין לו תחליף. סלט עשיר וצבעוני וטעים מאוד שאני מכינה לי, מעבר לכך שהוא לא מחכה לי על מדף בסופר, אלא שומה עליי לטרוח בהכנתו (ויש שיאמרו - ולפעמים גם אני

שחלק מההתענגות עליו תנבע דווקא מכך), לעולם לא יענג אותי כמו השוקולד של ימי טרום החיוניות! וכך כל מאכל אחר, חיוני וטעים ויפה ומגוון ככל שיהיה. (בעצם... חושבת עכשיו שאולי המרציפן או כדורי התמרים או הגלידה על בסיס קשיו - אבל אני לא מכינה כאלה לעתים קרובות.)
קיבלתי את האבדן הזה בהשלמה מסוימת, כי הרווחים של החיוניות עדיפים בעיניי, ובכל זאת הצרתי עליו.
ואז הבנתי (בזכות הפוסט הנ"ל), שהטעם הטעים של השוקולד כלל לא רק טעם. האכילה ההיא הייתה חייבת לכלול חוסר מודעות אדיר, כי איך בכלל יכול להיות לי טעים כל כך לאכול כמויות של המתיקות המרוכזת הזאת?!
ועדיין קצת חבל לי... (מה שגורם לי לנסות מדי פעם כן ליהנות משוקולד ולהתבאס.)

ולקינוח

אספר שלפני שבוע התגלגלתי לסופר בלי שיצא לי לאכול לפני כן, והייתי עייפה ורעבה, והחלטתי לפרגן לעצמי זלילת שוקולד.
אכלתי טבלת שוקולד אחת (מהסוג האהוב על אישה במסע). זה היה טעים ונחמד, אבל כאמור כבר לא מספק כבעבר. אני מרגישה שחסר משהו.
והיה לי היתר (מעצמי) לבחור סוג נוסף. ובעבר היתר מהסוג הזה היה מתורגם בערך לחובה, מעין הצעה שאי אפשר לסרב לה או הזדמנות שחבל לפספס.
אבל הפעם היססתי קצרות וויתרתי. (גם בשל אי נעימות קלה בבטן, שנבעה כנראה מווירוס אצל הקטנה שלי)
וביציאה מהסופר שמחתי כל כך על הוויתור. ידעתי שגם אם הייתי אוכלת עוד שוקולד, תחושת המתיקות וההנאה לא הייתה מלווה אותי עד דלת היציאה, ובזכות הוויתור יצאתי קלה יותר, בתחושה טובה יותר וללא חרטות על בחירה לא מוצלחת.

תפילה, כמה מקסימה החוויה שלך. ואיזה שיתוף נהדר.
גורם לי שמחה גדולה על זה שפירסמתי את הפוסט ההוא ושהוא נגע.

אני חושבת שזה חלק מהדיון של תלות. כי הטעמים האלה באמת גורמים לאיזה סוג של נחת מאוד גדולה, פיזית ורגשית.
המון אנשים מתארים אנחה ומן חיוך כזה כשהם אוכלים דברים כאלה עם מתיקות מוגזמת. וכאשר החיים ריקים מזה, ואנחנו בוחרים למצוא טיפול יותר טוב לצרכים שלנו, זה לפעמים חסר.

הנה, אני אשתף משלי, כי בדיוק עברה בי מחשבה דומה אתמול.
הייתי בטיול נעים ובסופו לא הייתי רעבה אבל רציתי לאכול. רציתי לשבת ליד שולחן, מול הנוף, ולהיות במן מצב אכילה. והיו שתי אפשרויות קרובות. אחת כללה מן דוכן כזה נעים שהגיש מאפים בצקיים עם גבינות. השנייה היתה מסעדת בשר.
שתיהן לא לטעמי מבחינת המהות שלהן.
הגוף שלי נמשך למאפים. נתתי לזה עוד רגע להיות בי וראיתי איך בסוף הביס באה האנחה הזו, המחוייכת, שבה הגוף מעורר את התלות שלו בבצק, בקמח, בגבינה.
והלכתי למסעדה. מצאתי שם מה לאכול באופן שהיה לי יחסית מדויק (לא ממש, אבל לא מעורר אנחות ותלות) ושמחתי מאוד במודעות הזו שמאפשרת לי את כל זה.
זה בטח לא טריביאלי בשבילי, וכל עוד אני מנשנשת מהדברים מעוררי התלות האלה מדי פעם - זה כנראה גם לעולם לא יהיה. אבל כאשר כל זה נח בתוך ערסל המודעות שסרגתי לעצמי עם השנים - זה נראה אחרת לגמרי. כמו נדנוד בערסל ולא כמו עליה וירידה מרכבת הרים.

כשהם אוכלים דברים כאלה עם מתיקות מוגזמת.
כשאני משחזרת, אני חושבת שהאכילה של הממתקים האלה אצלי (והרבה פעמים גם אכילה בכלל, כמו שרידי הסלט שאני אוכלת עכשיו תוך כדי הנקה והקלדה) היא אכילה בהיסח הדעת: אכילה תוך כדי עריכת קניות, אכילה תוך כדי כתיבת דו"חוץ (שאז השוקולד שימש גם פיצוי ומקור למוטיבציה P-:).
וכשאוכלים שוקולד בהיסח הדעת, קל לא לשים לב שהוא... לא באמת מתאים, לא באמת טעים. וקל לרצות עוד, כי לא ממש שמים לב למה ולכמה שכבר נאכל.
<כותבת מי שקינחה היום במסעדה במנה של בראוניז לא משהו, ואז עוד עזרה לילדים לסיים את הוופל הבלגי. אבל דווקא הארוחה עצמה כללה דג, תפו"א וסלט.>

הגוף שלי נמשך למאפים. נתתי לזה עוד רגע להיות בי וראיתי איך בסוף הביס באה האנחה הזו
מעניין, כי כשאני סקרתי את התפריט ותהיתי אם להזמין פסטה או ניוקי, היה לי קל לזהות שאם אבחר כך, לא אחייך בסוף, אלא ארגיש מרומה. בכל אופן, גם אני שמחתי מאוד במודעות הזו שמאפשרת לי את כל זה.

ותודה על כך, לך ולכל השותפות כאן וגם לי כמובן!

זה בטח לא טריביאלי בשבילי,
וואלה?! ומה יגידו אזובי הקיר?

אבל כאשר כל זה נח בתוך ערסל המודעות שסרגתי לעצמי עם השנים - זה נראה אחרת לגמרי. כמו נדנוד בערסל ולא כמו עליה וירידה מרכבת הרים.
איזה דימוי יפה!

ועכשיו בהתלבטות מסוימת איך לתכנן את ארוחותיי בימי העבודה עם חזרתי מהשבתון. שאלה יהיו הצרות.

וכשאוכלים שוקולד בהיסח הדעת, קל לא לשים לב שהוא... לא באמת מתאים, לא באמת טעים. וקל לרצות עוד, כי לא ממש שמים לב למה ולכמה שכבר נאכל.
כמה נכון כמה נכון כמה נכון
תודה על הנקודה הזו. זה מעורר מחשבה בהקשר של אכילה חברתית ואיך אנשים רבים אוכלים כך הרבה יותר מדי, ואוכל לא מתאים.
זו גם סיטואציה שבה לא ממש שמים לב לאוכל.

כשאני סקרתי את התפריט ותהיתי אם להזמין פסטה או ניוקי, היה לי קל לזהות שאם אבחר כך, לא אחייך בסוף, אלא ארגיש מרומה
הזכרת לי תרגיל שאני הרבה פעמים מציעה בעבודה - יש כל מיני סופים. יש סוף הביס האחרון בצלחת. יש סוף שהוא ההבנה שנגמר (שמגיע אחרי זה). יש סוף שהוא רבע שעה או עשרים דקות אחרי שסיימנו לאכול. יש סוף שהוא שעה אחרי או כמה שעות אחרי או בוקר אחרי.
כל אחד כזה הוא סוף של אותה ארוחה לפעמים ותתגלה בו תחושה אחרת לגמרי. גם פיזית וגם ברמות אחרות.
את יכולה לחייך ולהיאנח אחרי הביס הראשון והשני והשלישי כאשר השוקולד או הקמח או הקפה מציפים לך את הגוף. לפעמים גם אחרי הביס האחרון. אבל אחרי עוד פרק זמן קצר שגם הוא סוף, למצוא את עצמך שואלת את עצמך - מה לעזאזל אכלתי? ולמה בעצם?
ולעצמך היקרה לא תהיה תשובה טובה

ועכשיו בהתלבטות מסוימת איך לתכנן את ארוחותיי בימי העבודה עם חזרתי מהשבתון. שאלה יהיו הצרות.
שאלו תהיינה הברכות
בהצלחה עם זה. כשיש שיגרה טובה ונוחה במשהו מאתגר - הרבה דברים אחרים נופלים גם למקומם הנוח והמתאים.

יש כל מיני סופים.
יפה. בהחלט מתחבר לי.
מאחלת לעצמי היקרה (ולכל שאר העצמיות המעוניינות) שכל הסופים האלה יהיו במודעות תחילה. @}

_שאלו תהיינה הברכות
בהצלחה עם זה._
תודה!

כשיש שיגרה טובה ונוחה במשהו מאתגר.
לא מצליחה ממש להבין למה התכוונת.

ההתלבטות היא שביומיים שאני אמורה להיות בגן תהיה ארוחת עשר של הצוות סביב סלט.
זה כמובן לא רע בכלל, אבל: א) זה לא הסלט שאני שואפת אליו, ב) הרבה פעמים בימים כאלה פחות בא לי על סלט בהמשך היום ו-ג) לא בטוחה ששייק משתלב לי ביום כזה, ואני דווקא בהחלט מתכננת להכין עבור הארוחה של הקטנה במשפחתונה החדש.

מאחלת לעצמי היקרה (ולכל שאר העצמיות המעוניינות) שכל הסופים האלה יהיו במודעות תחילה.
כמובן שאני ממש בעד.
אבל חייבת לומר לך שזה מאוד נדיר שזה קורה. ואולי טוב שככה, ושרק חלק מהסופים מודעים?
אולי טוב להשאיר לנו מקומות פחות מודעים, שבהם אנחנו לומדים משהו יקר ערך שמחכה לנו מעבר לפינה.

_כשיש שיגרה טובה ונוחה במשהו מאתגר
לא מצליחה ממש להבין למה התכוונת._
התכוונתי לכך שאם יש לך אתגר במהלך היום, ואז את מצליחה לסדר אותו לשביעות רצונך ולאורך זמן, עולה הסיכוי שגם אלמנטים מאתגרים אחרים יסתדרו לך.
זה לא סטטיסטי, אני אומרת את זה מניסיון בעבודה.

זה לא הסלט שאני שואפת אליו
מה יכול להפוך את זה לסלט נשאף? מה מקשה על האפשרות שהוא יהיה כזה?

הרבה פעמים בימים כאלה פחות בא לי על סלט בהמשך היום
כי כבר אכלת סלט אחד ואז זה משבש לך את ההמשך שאחרי יום העבודה?

לא בטוחה ששייק משתלב לי ביום כזה
יכולה להסביר למה?
ושאלה אחרת - מה יקרה אם במקום לאכול סלט עם כולן, תשבי איתן ותשתי את השייק שלך בעשר בבוקר?
<באופן אישי, מאוד לא אוהבת סלט בשעות כאלה, וכן נוטה לשתות את השייק שלי בדיוק אז. במילים אחרות - קבלי הזדהות, בהנחה שהבנתי אותך נכון

>

אולי טוב שככה, ושרק חלק מהסופים מודעים?
את יודעת מה? התחלתי לנסח את המשפט הזה אחרת, וכשקלטתי שאני יכולה לרפרר ל"סוף מעשה וגו'", שיניתי מעט את הנוסח, ושכחתי לכתוב "רוב הסופים", שזאת הייתה כוונתי המקורית!

עולה הסיכוי שגם אלמנטים מאתגרים אחרים יסתדרו לך.
המממ... נחמד. אמן.

מה יכול להפוך את זה לסלט נשאף?
שמן איכותי, מלח איכותי, עושר וגיוון בירקות (ובפרות... !).
אני יכולה להביא לעצמי, נגיד, אבוקדו מהבית ולהוסיף, אבל שינוי משמעותי ברכיבים של כולם, ועוד כזה שמייקר את העסק, לא נראה לי מעשי, בייחוד כשאני חדשה במקום.

כי כבר אכלת סלט אחד ואז זה משבש לך את ההמשך שאחרי יום העבודה?
בדיוק.

יכולה להסביר למה?
כי אחר כך זה כבר להגיע הביתה ולהכין ארוחת צהריים לילדים, ורק להכין שייק לקראת אחה"צ ולשתות אותו או בכלל לשתות מהצהריים שייק שהכנתי בבוקר לקטנה ממצרכים שארגנתי וחתכתי ערב קודם... זה כבר לא מה שאני רגילה ורוצה.

ושאלה אחרת - מה יקרה אם במקום לאכול סלט עם כולן, תשבי איתן ותשתי את השייק שלך בעשר בבוקר?
חשבתי על זה, אבל נראה לי שזה מעביר מסר של התבדלות, כשאני רוצה להראות שאני משתלבת, משתדלת, מתאימה את עצמי. (מתקשר למה שדיברנו בפרטי על השיחות המקדימות עם הגננת, אבל חייבת לציין שבמפגש פנים אל פנים היא הייתה סימפטית יותר.) יכול להיות שאחרי תקופה מסוימת זה כן יתאים, אבל אני לא יודעת מראש מתי ואם בכלל, וגם אולי יהיה קשה לשנות הרגל.
נו, כאמור, שאלו תהיינה הברכות

שינוי משמעותי ברכיבים של כולם, ועוד כזה שמייקר את העסק, לא נראה לי מעשי, בייחוד כשאני חדשה במקום.
מסכימה לגמרי.
מציעה לך משהו אחר - להכין בבית קופסה קטנה עם התוספות שלך ופשוט לשפוך אותה בלי הרבה מילים לסלט האישי שלך ולערבב.
אם ישאלו, תגידי משהו קרוב לאמת. הנה רעיון אפשרי - שיש דברים שחשובים לך מאוד בתזונה ואת רוצה שיהיו בכל ארוחה (שומנים טובים או משהו בסגנון) ושאת מבינה שזה ייקר את העסק ולא רצית להכביד אז את מביאה לעצמך תוספת. ועל הדרך כדאי לזכור להודות על זה שהארוחה כל כך מעולה ולא כוללת זבל. לבוא בטוב, להסביר את הצורך המיוחד שלך, להפגין התחשבות.
בקופסה את יכולה לשים מה שבא לך, אפילו כמעט את התכולה של סלט מלא... להוסיף כמה שנראה לך מתוך הקערה המרכזית וזהו. ככה לא תתבדלי, זה לא ייראה כמו ביקורת על מה שהן עושות, ויהיה לך טעים ומזין.

ובנימה הפוכה לגמרי, כי אני זו אני ומה שמקפיץ אותי מקפיץ אותי -
אני רוצה להראות שאני משתלבת, משתדלת, מתאימה את עצמי
למה בעצם חשוב שזה יהיה באוכל? וגם - למה חשוב להתאים את עצמך ולהראות משתלבת בנקודה שבה לא בא לך להשתלב?
איזה מסר זה מעביר עליך, אפילו בלי מילים, אם במקום שבו אין פגיעה באף אדם אחר את עושה משהו שאת לא רוצה?
אני ממש מציעה לך בחום לשקול את זה מחדש.
לבוא על היום הראשון, למצוא דרכים להודות על הרעיון של ארוחה משותפת, על כך שבחרו משהו מזין וטעים, ובו זמנית להסביר שאת בתהליך עמוק וארוך של שינוי התזונה שלך ובזמן הזה מה שהכי מתאים זה השייק הירוק.
לשבת עם כולן, שלמה עם עצמך ובטוחה בדרך שלך, ולהעביר מסר חשוב - שתזונה צריכה להיות מדויקת. שזה חשוב בדיוק כמו לשבת לאכול ביחד. שאפשר גם וגם וזה לא פוגע באף אחד אחר.

ומשם להמשיך בדיוק שלך. לאכול גם בהמשך היום מה שטוב לך ומתאים מבלי להרגיש שאת מסתבכת בשם איזה עיקרון של אחדות ומציאת חן.
אין לך שום אחריות על ההשתלבות שלך. תהיי את עצמך, זה הכי מכובד והכי מקסים, ותנכיחי את הצרכים שלך שלא פוגעים באף אחד. זה מרבה טוב בעולם לדעתי. ואולי, מי יודע, תאפשרי ככה גם לאחרות להנכיח את הצרכים שלהן, בתזונה ובכלל (מול הגננת הזו שיודעת להנכיח את שלה קצת יותר מדי טוב?) ותרבי את הטוב בעולם בריבוע @}

קראתי. לא נוח לי להקליד עכשיו ארוכות...

חוש העיכול.

מניחה את זה פה. מניחה שכבר דיברתן על כך מתישהו.

?

להכין בבית קופסה קטנה עם התוספות שלך ופשוט לשפוך אותה בלי הרבה מילים לסלט האישי שלך ולערבב.
כן, זה בערך מה שתכננתי לעשות, וכבר עשיתי דברים דומים בעבר.

למה בעצם חשוב שזה יהיה באוכל?
כשהייתה לנו ישיבת היכרות בראשון בערב הבאתי מהבית סלט גוגוסי שהפעים את הסועדות. הרגשתי שהייתה לזה השפעה חיובית על הרושם הכללי ממני.
יש משהו טקסי בארוחות האלה. אני מבינה מה מקפיץ אותך, אבל השאלות שאת שואלת הן שאלות הגיוניות, שרואות באוכל בסך הכול אוכל, ואני לא בטוחה שההסתכלות של הצוות, על הדינמיקות הפנימיות שבו שכבר שמעתי עליהן מעט, תהיה הגיונית דווקא. והרי זה לא שאני מתיישבת לארוחת דונאטס בשם איזה עיקרון של אחדות ומציאת חן. אולי אפילו לי עצמי יהיה נעים לאכול סלט בחברותא. אני בהחלט זוכרת תחושה כזאת משנים קודמות.
אבל כן לוקחת מדברייך את הרעיון של להסביר שאת בתהליך עמוק וארוך של שינוי התזונה שלך ובזמן הזה מה שהכי מתאים זה השייק הירוק. כשאני קוראת את זה, זה נראה לי פתאום פחות מתבדל.

חוזרת רגע אחורה:
_אני רוצה להראות שאני משתלבת, משתדלת, מתאימה את עצמי
למה בעצם חשוב שזה יהיה באוכל? וגם - למה חשוב להתאים את עצמך ולהראות משתלבת בנקודה שבה לא בא לך להשתלב?_
אם אני מנסה לזקק את מניעיי - נראה לי שקל ובסיסי להתחבר לצוות בדרך הזאת, לאכול מאותו המסטינג. בהקשרים אחרים של "האמת המקצועית שלי" יש סיכוי שדרכינו תהיינה שונות יותר...
איזה מסר זה מעביר עליך, אפילו בלי מילים, אם במקום שבו אין פגיעה באף אדם אחר את עושה משהו שאת לא רוצה?
הרי זה לא שמישהי יודעת שדחיתי את השייק בגלל הסלט, וכאמור זה לא לגמרי "משהו שאני לא רוצה". רק לא שיא הדיוק.

ולסיכום, משאירה לי את האפשרויות פתוחות, ובכלל זה את האפשרות לבחור בחירות שונות בשני ימי העבודה השבועיים שלי שם, שבאחד מהם אעבוד עם גננת האם ועם הסייעת המשלימה ובאחר עם הגננת המשלימה ועם הסייעת הקבועה.

רקמה יקרה, תסבירי עוד?

משאירה לי את האפשרויות פתוחות, ובכלל זה את האפשרות לבחור בחירות שונות בשני ימי העבודה השבועיים שלי שם.
נשמע לי מצוין. וגמיש.
אני מחבבת גמישות.

כשאני קוראת את זה, זה נראה לי פתאום פחות מתבדל.
יופי. זה באמת גם לא כל כך מתבדל, כאשר מה שהשאר אוכלות זה סלט ירקות. זה לא לעומתי או מתריס.

וכאמור זה לא לגמרי "משהו שאני לא רוצה". רק לא שיא הדיוק.
אני בעיקר התייחסתי כאן לתיזמון של הסלט ולא לתכולה שלו.
זה מאוד אישי. אני יודעת על עצמי שממש לא מתאים לי לאכול סלט בשעה כזו. זה לא ירד לי בגרון ובהחלט יחרבש לי אחר כך.
ואז זה כאילו נורא קטן, אבל משפיע הרבה בהמשך.
אולי אצלך זה יתקבל אחרת, ואת תדעי אחרי שתנסי. וחלק מההתנסות זה גם המוד שאת מגיעה איתו. כי אם תגיעי לזה תחת ההנחה שזה יחרבש אז סיכויי החירבוש יגדלו מאוד.
ואם תגיעי לזה בשימחה ובראש פתוח אז ההפך. למשל, אם תתמקדי בזה שאיזה כיף שאת בצוות שבכלל שוקל ארוחת בוקר כזו מזינה וטרייה וצבעונית... זה בכלל לא טריביאלי וזה ממש נחמד.

אני אשמח מאוד לעדכון איך זה הולך לך.

כאשר מה שהשאר אוכלות זה סלט ירקות.
אני משערת שהן תאכלנה עם זה גם לחם אחיד, גבינה לבנה וחומוס מתועש.

אני בעיקר התייחסתי כאן לתיזמון של הסלט ולא לתכולה שלו.
זה נראה לי האלמנט המשמעותי גם אצלי, אבל אולי לא עד כדי כך מחרבש שממש לא מתאים לי .
אשתדל לעדכן.

בקטנטנה כי אני צריכה פנאי מחשבתי לכך...

יש לנו סיווג חושי לכל אינטראקציה עם היקום. גלי קול, פוטונים של אור, טמפרטורה...
ובקיבה יש חיישנים לאינטרקציה הכימית העמוקה, בינינו לבין העולם.
< מחשבה שהחלה בעקבות שני מקרי קיצון: הראשון בו טעמתי נקניק שכנראה היה על גבול הלא בסדר, וישר התכווץ לי "החיישן" ממש מתחת לסרעפת, זה שמתריע שעוד ביס אחד תהיה הרעלת מזון, למי שמכיר. השני, בכורתי התכבדה בטעימת חלב אם בכפית. וטעמתי. >

אני לא יודעת עוד מה קצה המחשבה צופן.

עובדה מוכחת היא שבבטן קולטנים רבים לסרוטונין, ויש שם מעין מוח נוסף רגשי (עיבוד כימיקלי הקשור במצבי רוח). שאינו תלוי במוח של מעלה. מעבר לכך, קיים גם הביטוי תחושת בטן. אני חושבתש זה סופר מתחבר. לניסיונות ולכיוון של הקשבה ודיוק תזונתי.

לחשוב על חוש עיכול, שמתווך אינטרקציות כימיות. כמו דציבלים גבוהים מדי, גם לו מפריע מינוני יתר. כמו תאורה פלורוסנטית, גם עליו מעיקים הרכבי מזון לא טבעיים.

להבין שהחוש הזה נותן לנו להתמצא במרחב ה... כימי, באין מילה מתאימה כרגע. ומכאן גם אפשר לחשוב על חיבורים רגשיים.
להבין את הסנסור הזה שנותן לנו גישה אל הפנים הכמוס ביותר.

(צריכה לחשוב על זה עוד- אייקון מצח מקומט)

למשל, לי יש קיבת ברזל, יכולה לעכל גם פגי תוקף למיניהם, ובהרעלת מזון הגוף שלי בדרך כלל מעכל וסובל ולא מוציא מיד. אני יכולה להתחבר לתכונה הזו מעוד זוויות.
הבן זוג, אצלו הכל מאוד חד מבחינה חושית, למשל:יודע להפריד רעשים ממקורות שונים. וגם חוש העיכול חד: יודע היטב מה חומצי עבורו, מה מעמיס עליו וכו. גם המודעות הרגשית.

החושים אמורים לדייק ולאפשר שרידות מקסימלית.
מעניין לחשוב על הקיבה והמעיים כאיבר חישה. וגם מתאים.

תפילה
מה השוקולד האהוב עליי?

ומצטרפת לגוגוס לגביי הנכחת הצרכים שלך.

מה השוקולד האהוב עליי?
שוקולד פרה במילוי קרם נוגט. לא התכוונתי שזה דווקא הסוג האהוב ביותר, אלא סוג שטעים לך ושאת מכלה עד תום...

@}

ומצטרפת לגוגוס לגביי הנכחת הצרכים שלך.
תודה.
כיוון שמחר - יומי הראשון בגן - הוא יום של הגננת המשלימה בשילוב עם הסייעת הקבועה, וכיוון שבמפגש ההיכרות המקדים, שנערך ללא הסייעת, סיפרה הגננת הקבועה שחשוב לה שהצוות יישב ויאכל יחד את הסלט האמור, ושתפקיד הסייעת להכינו אך שיש לה הסגות על קביעה זו (ע"ע הדינמיקות הפנימיות שבו שכבר שמעתי עליהן מעט ), חשבתי שאולי יתברר שבימי חמישי אין סלט...
וכיוון שממילא אני רוצה להביא מנת שייק למשפחתון של הקטנה, החלטתי להגיע מחר "לתומי" עם שייק בכוס המגניבה שקניתי לי ביום ראשון ולראות מה הלאה...

ואם כבר אנחנו כאן...
העמדתי קערית עם אגוזים מושרים, שאסנן ואוסיף בבוקר לבלנדר.
הבלנדר מחכה במקרר ובו פרות וירוקים חתוכים.
האם עדיף/ מזיק/ לא משנה, אם אוסיף לתכולת הבלנדר מים שילונו בו גם הם לאורך הלילה?

האם עדיף/ מזיק/ לא משנה, אם אוסיף לתכולת הבלנדר מים שילונו בו גם הם לאורך הלילה?
בתחושת בטן - לדעתי עדיף לא. אני חושבת שמים תומכים בקלקול ולא בשימור.
הייתי סוגרת היטב וזהו.

בתאבון ובהצלחה היום

ותעדכני איך היה! נכנסנו כבר למעורבות...

שואלת כאן למרות שיכול להיות שיש דפים תזונתיים מתאימים יותר. אבל זה הדף האהוב עלי שאני קוראת (יחסית) בקביעות.

סרדינים לקטנטנה בת שנה וארבע - בעד / נגד? מדובר על קופסת שימורים בשמן זית.
תירס. סנפרוסט. לאותה קטנטנה, בעד / נגד? זוכרת שקראתי כאן באתר התנגדות עזה לתירס, לא זוכרת למה... והקטנטונת מתה על זה. ברור לי שאין בזה הרבה ערך כי זה יוצא כמו שזה נכנס, אבל מעבר לזה?
מה העלים הירוקים הכי ניטרליים בשייק? פטרוזיליה? רוצה להתחיל בצעדים מהוססים ביותר להכין לי והקטנטונת שייק בבוקר. קיבלתי מן שייקר וזה נראה לי זמן מתאים. אני מחפשת עבורה משהו שיחליף את הנקת הבוקר (אנחנו בגמילה) אגב, אשמח לשמוע על רעיונות אחרים לתחליף הזה, משהו נחמד על הבוקר לתינוקת שהיתה רגילה לינוק בלילה ו בבוקר ופתאום כבר לא (לא ארוחת בוקר)

העניין הוא שכל סוגי האגוזים מחוץ לתחום עקב גועל הריוני וגם לגבי הירוקים אני בספק. אז רוצה להתחיל ממש בקטן. נגיד שניים שלושה סוגי פירות וקצת עלים. מה יילך טוב? מה המינונים?

רק לגבי השייק: אצלנו זה רק עלי חסה, בננות ותפוחים אדומים עם מים קרים ולפעמים זרעי פשתן

אני בעד סרדינים. ובתור עלים נייטרליים אני מוסיפה נענע.

תוספת קטנה שלא אשכח לגבי חושים ותפקידם הכפול:
להתריע ולאפשר לשרוד בעולם
להכיר את העולם, להנגיש אותו תודעתית

מרגע שאנחנו מכניסים את העיכול לקטגוריה חושית אנחנו יכולים לדבר על הקשרים בין הפרמטרים האלה בצורה אחרת

בתחושת בטן - לדעתי עדיף לא.
תודה. כך עשיתי עד כה וגם הפעם.
מזמן לא יצא לי שייק טעים כל כך. נראה לי שבזכות המנגו, שהיה כמובן מתוק וטעים אבל היה לו גם בן טעם חמצמץ מרענן.

ותעדכני איך היה!
הסייעת הכינה סלט שווה (עם זיתים, עם כרוב, עם כוסברה, עם בצל, עם גבינה מלוחה...).
לקחתי מנה קטנה. אחריה שתיתי מהשייק שלי כמה ששתיתי (והיה לי נחמד שהגננת המשלימה שאלה אם הוספתי לו שמן, כי הוא מסייע בספיגת הוויטמינים!), ואז אכלתי עוד קצת סלט, והשייק נשאר לי לדרך חזרה.

אני בעד סרדינים.
ותירס זכה להתנגדות בגין הִנדוסו ואולי גם כי הוא... לא מי יודע מה חיוני. אני נותנת אבל לא מרבה בכך. דווקא אם זה יוצא כמו שזה נכנס , נראה שזה לא מזיק...

העלים הירוקים הכי ניטרליים בשייק?
אישה במסע, הפתעת אותי בתשובתך. גם לדעתי, כמו רסיסים, החסה עדינה ונייטרלית מכול, ואפשר להוריק את השייק גם במלפפונים או בגבעולי סלרי (וקצת עלים, אבל להיזהר ממרירותם).
לפעמים אני מוסיפה תרד טחון דמוי סנפרוסט . כמות קטנה תהיה עדינה, לדעתי, וקל להוסיף כך, אף שמן הסתם יש אפשרויות חיוניות יותר.
אבל בעצם, אם התשובה שעלתה לך , גוונים, היא פטרוזיליה, אולי זה איתות שלפטרוזיליה תהיה לך סבילות גבוהה יותר מאשר לירוקים אחרים. תוכלי לשים גבעולים בודדים ואפילו לוותר על חלק מהעלים ולראות מה דעתך על התוצאה שתתקבל.

כל סוגי האגוזים מחוץ לתחום עקב גועל הריוני
אולי אם תשרי אותם לילה מראש, הם יהיו סימפטיים יותר עבורך?

מה יילך טוב?
הכול!...
ממליצה לשמור תמרים בסטנד-ביי ולהוסיף להמתקה אחרי הטעימה במידת הצורך.

ותעדכני איך היה!
שכחתי להוסיף שחוץ מזה הכנתי בעצמי סלט לפנות ערב, אכלתי ממנו מנה, יצאתי לאספת הורים, וכשחזרתי אכלתי את מה שבעלי השאיר ממנו.

אה... וגם היה חביב בעבודה.

חסה...
איכשהו לא מתחברת לי. לא יודעת למה. בניגוד לנענע, או חלמית.

בנוגע לסלט ולגן - אחת הסיבות שלא ממש יש לי את ההתלבטות הזו היא כי יש דברים שאני פשוט לא אוכלת. לא מטעמי בריאות, מטעמי טעם רע. אני לא אוכלת זיתים. ולכן גם לא סלט שיש בו זיתים. זו לא שאלה בכלל. אם זה מפריע למישהו הוא מוזמן לא להכניס זיתים לסלט. אבל גם אם הוא יעלב זו בעיה שלו. וזיתים זו ץוספת נפוצה בישראל...
ככל שהסלט עשיר יותר כך יש בו יותר מרכיבים ויותר סיכוי שלא ארצה לאכול אותו. נגיד הסלט שתיארת הוא בעייתי מבחינתי כמה פעמים. לגבינה המלוחה יש פוטנציאל גבוהה להיות מלוחה מידי, הכוסברה עלולה להיות עודפת, ואפילו בצל בכמות מוגזמת לא מתאים לי...

בנוגע לתירס, חוץ מזה שהוא מהונדס (ומונסטו עושה ממש פשעים נגד האנושות, והשיטות שלה עברו מזמן את גבול הפליליות) הוא גם מוכלא. הקשר בין התירס המקורי לתירס שאנחנו אוכלת היום הוא די מקרי. לדעתי הוא לא יותר מידי מזיק, אבל גם לא מועיל.

ראיתי היום בסניף שופרסל תמרי בהרי אורגניים. מה זה הדבר הזה ומה הקשר שלו לתמרים? בעקבות נטייתי הקלה לפליאו והתעניינותי בנושא הלכתי לחפש את פירות היער הקפואים שאמורים להיות איפשהו ובדרך ראיתי שם תמרים לחים קפואים. לא ראיתי שום הבדל נראה לעין בינם לבין תמרים רגילים.
מישהי יודעת משהו על ההבדלים בין התמרים השונים?

רושמת לעצמי לפרט על דגשי פליאו - עוף מלא אנטיביוטיקה, מוצרי חלב מלאים ושמנים, קוקוס, לא לשמנים מדברים שאין בהם שמן, איברים פנימיים.

ועוד משהו - יש לי בבית עלי סטיביה מיובשים. למישהי יש הערכה לגבי מדידת כמויות? אני שוקלת להיכן לעצמי תמצית סיביה ואין לי אפילו הערכה גסה לפורפורציות של זה.

תפילה, מחיאות כפיים! נשמע שהיה לך יום מוצלח.

רקמה, כתבת מקסים ביותר.
מסכימה מאד

אני חושבת שאפשר לחשוב על כל פנים הגוף שלנו במובן החושי. הפנים ההופכי של הצד החיצוני, העור, שהוא באופן ברור איבר חושי גם החלקים האחרים של הצינור הזה שהוא אנחנו, הם איברי חישה. זה יותר ברור כשחושבים על תולעים פשוטות, שהן צינור וקל לחשוב על הסימטריה בין החוץ לפנים. ואנחנו רק קצת יותר משוכללים, אבל בעצם אותו דבר.
מערכת הנשימה כולה היא (גם) איבר חושי, כמו מערכת העכול. וגם מערכת הדם (זרימה, דופק, לחץ).
< מחשבות בוסר >

אולי אלו מחשבות בוסר אבל הן מאוד מעניינות.

נזכרתי גם במגוון הרגשות שאנחנו חשות באיברים פנימיים (או לפחות "ממקמות" מילולית), כמו תחושת הבטן שהיא האינטואיציה, והאהבה שאנחנו ממקמות בלב, על שלל מצביה - לב מלא, לב שבור.

איזה מחשבות נהדרות על הבוקר.
מוסיפה משהו בקטנה - לפני כמה שנים עשיתי סידרה קטנה של מסאז'ים טיפוליים אצל עדינה ניפו האחת והיחידה.
היא היתה ממסז'ת לי את הבטן, על איבריה הפנימיים, זמן רב.
בכל פעם, לא משנה כמה ניסיתי, נרדמתי.
עדינה אמרה שלדעתה ולדעת אחרים בבטן נמצא המרכז הרגשי שלנו ומשהו שם, במגע העמוק, קורא לאיזה כיבוי אורות כזה שמוביל לשינה.

הסיבה שבכלל רציתי להישאר ערה כי רציתי להרגיש את זה. להיות בתוך החוויה. ומעולם לא הצלחתי.

מוסיפה בזאת עוד נדבך לדיון החושי הזה המקסים הזה

אני מחפשת עבורה משהו שיחליף את הנקת הבוקר

אני הייתי מכינה לאמצעי שלי חלב שומשום עם תמרים. הגירסה הארוכה: להשרות שומשום מלא, לטחון בשייקר עוצמתי עם מים, לסנן דרך בד. האופציה הקצרה: טחינה גולמית. לטחון עם מים ועם תמרי מג'הול.
לחילופין ובאופן דומה: חלב שקדים.

אני מצביעה נגד. שומשום הוא לדעתי מזון מפוקפק, כמו גם טחינה, ואם כבר לאכול אותו (ואני לא אוכלת אותם כחלק מהתפריט שלי. אולי מידי פעם אם מישהו אחר מכין...) אז לדעתי לא כדאי באופן קבוע.

לא כדאי לדעתי גם להרגיל תינוק למתוק. מילא בתור פשרה, אם הוא דורש את זה. אבל מלכתחילה?

זה אגב, מוסיף חשד לשומשום (כמו גם לכל מאכל שלא טעים כמו שהוא, ללא תוספות).

בעיני הכי נייטראלי בשייק הוא התרד. אצלנו משתמשים בתרד טרי. לפטרוזיליה ולקייל טעם יותר חזק. הילדים שותים בהנאה כולל התינוק (שנה וארבע). כשהייתי בהריון שייקים עשו לי ממש רע, אגב. לא ברור למה, אולי עודף הסיבים. כאבי בטן וחצי יום בשירותים כל פעם ששתיתי שייק...

הקטן שלי מקבל חלב שקדים ביתי שאני מכינה משקדים נאים שאני משרה ללילה ואז טוחנת

ברח לי... את השקדים טוחנת עם תמרים, קצת וניל וקורט מלח. לפעמים במקום תמרים אני שמה אגאבה. ומים כמובן. אחר כך מסננת דרך בד גבינה או חיתול בד מקופל לשניים לפחות. מחזיק במקרר מספר ימים (לרוב נגמר קודם כי זה טעים).

לגבי המתוק - תינוקות כבר רגילים למתוק. חלב אם זה דבר טעים ומתוק מאוד. גם פירות הם מתוקים ובריאים מאוד. אם מדובר בהמתקה עדינה וטבעית כמו מעט תמרים, ולא בכוס סוכר לבן, לדעתי זה סבבה.

תירס - מאוד מאוד מהונדס. אני קונה אורגני בלבד או כזה שמסומן עליו non GMO. גם אצלי אוהבים, וגם אפונה.

אפרופו חיוניות - אני מזה שלושה שבועות אוכל מזון חי/נא בלבד. פירות ירקות זרעים אגוזים... הגוף מרגיש נפלא. הרגשתי צורך בנקיון והתחלה מחודשת אחרי תקופה של אכילה אובססיבית. ניסיתי גם קרפצ׳יו וסשימי ובכל אחת מהפעמים הרגשתי די רע למחרת, אז נמנעת מאלה. קצת מנביטה, קצת מגוונת ברטבים מעניינים נאים לסלטים (מחפשת בגוגל, יש המון), וממש ממש ממש נעים לי בגוף.

היום אישי הזמין אוכל הודי שאני מאוד אוהבת ומתחשק לי גם, אני מתלבטת אם מעדיפה לאכול עם מודעות לתוצאות או לוותר ולשמוח אחר כך. האוכל טרם הגיע...

לגבי בריאותם של הפירות של ימינו - זו שאלה. הפירות של ימינו שונים מהפירות של פעם, הם הוכלאו במשך מאות ואלפי שנים כדי להיות יותר מתוקים, ובדרך איבדו לא מעט מהויטימינים והמינרלים שלהם. כך שתמרים הם לא המתקה טבעית בעיני, וגם לא עדינה. עדיף בהרבה על סוכר לבן, אבל בטח לא "בריא מאוד". בפליאו מגבילים את כמות הפירות המתוקים, אבל מרשים פירות-יער למיניהם (שהם, כמה מפתיע, פחות מתוקים).

אני בעיקר לא רואה סיבה להמתיק אם הילד לא מבקש. שקדים מתוקים מטבעם. למה במקום שהילד יהנה מהמתיקות הטבעית צריך להקהות את חוש הטעם שלו עם עודף המתקה?

אם מישהי זוכרת איפה הקישור שגוגוס הביאה פעם על כך שהגרסאות של ימינו של הפירות מתוקות יותר ומזינות פחות, אשמח לקרוא שוב את הכתבה ההיא.

ולכן גם לא סלט שיש בו זיתים.
ואם את מוציאה אותם, את ממשיכה להרגיש את טעמם?
בכל אופן, התנסויות קודמות גרמו לי לצפות לסלט של מלפפון-עגבנייה-פלפל (שעל אף שבשנה האחרונה גיליתי שהתחלתי לאהוב, אני עדיין "זוכרת" שאני לא כל כך אוהבת, ולכן מתבאסת כשהוא רכיב דומיננטי בסלט, ובייחוד אם חתוך גדול, כך שקצת קשה לי ללעוס אותו) עם שמן סויה או קנולה. הסלט שהיה בפועל לא תאם את ההעדפות המדויקות שלי (מעבר לעצם קיומו בשעה רצויה פחות), אבל בכל זאת הפתיע לטובה. היו בו גם מלפפון ועגבנייה שלא ציינתי מפאת רגילותם.

לא טעמתי את סוג התמרים שציינת, אבל קונה לפעמים תמרים לחים קפואים. והם נחמדים. נחמד אפילו למצוץ תמר בודד ישר מהפריזר, ואחר כך להשאיר את הגלעין בפה כדי להעסיק אותו... למיטב זיכרוני, על סוג התמרים האלה שקניתי כתוב "חיאני" או "חינאוי" או משהו דומה.

יש לי בבית עלי סטיביה מיובשים.
מציעה לך להכין בפעמים הראשונות כוס בודדת ולטעום. לפי זה תחשבי.
אבל... לי זה ממש לא היה טעים...

תפילה, מחיאות כפיים! נשמע שהיה לך יום מוצלח.
היה טוב מהצפוי. <הסלט כמשל?

>
אבל לא ממש פשוט לי להשאיר את הקטנה במשפחתון ובכלל עומס כזה של תחילת שנה ושל כיול המערכות. בעז"ה ניכנס לשגרה ברוכה בקרוב. @}

ובהזדמנות זו: שנה טובה לכולן! שמחה על התעוררות הדף.

וממש ממש ממש נעים לי בגוף.
איזה כיף!

לאכול עם מודעות לתוצאות
מהן התוצאות הצפויות? ומה עשית בסוף?

במקרה נתקלתי הבוקר בפוסט על מחקר שניסה למפות איפה בגוף אנחנו מרגישים רגשות
הניסוי התבסס על דיווח עצמי של המשתתפים, שקיבלו תרשים של גוף האדם, והתבקשו לצבוע את האיזורים בגופם שהושפעו, כאשר נחשפו באמצעות מילים, תמונות וסרטונים לרגשות שונים.
המחקר כלל 700 משתתפים מפינלנד, שבדיה וטיוואן. באופן מעניין המפות שהופקו מהניסוי הראו הסכמה רבה בין משתתפים מאירופה ומאסיה, וכן בין המגדרים.

http://www.idealistrevolution.org/wp-content/uploads/2015/05/pic.jpg]+[/img] מפת הרגשות
_קליק^

הגריין מעליי -
הייתי צריכה את זה. את השפע הזה. את ערמות הסוודרים שלא לבשתי מעולם. צריכה לא בשביל ללבוש, אלא כדי שאני אדע ואוכל לבחור לא ללבוש אותם
תודה לאישה במסע על זה.

עורר בי מחשבות על שפע. על התפקיד שלו בחיי ועל איך שהוא מתנהל.
האם יש בכל זאת איזה תפקיד לכל אוכל הזבל שאני כבר (כמעט) לא אוכלת? מה הוא מחזיק בשבילי כדי שאוכל לשים לב לבחירות שלי ולבחור בהן בלב שלם?

תמיד אמרתי, וגם אחרות, שבסביבה נטולת חיקויי אוכל היה נורא קל לאכול מדויק. ממש גן עדן.
הגריין הזה גרם לי לתהות - האומנם?
כי אולי יש תפקיד לכל מה שאנחנו לא עושים, לא בוחרים. זה מחזיק משהו בשבילנו.

מחשבה חצי אפויה על הבוקר. אולי גם למחשבות לא טוב בישול?

תפילה, קוראת אותך. ממש שמחה לראות איך הדברים מסתדרים.

שמנדובה, קוראת גם אותך בעניין. שיצליח לך. מהזיכרון - אלו תקופות מופלאות. התחדשות נהדרת שכזו.

כי אולי יש תפקיד לכל מה שאנחנו לא עושים, לא בוחרים. זה מחזיק משהו בשבילנו.
אני חושבת שטוב לי להתרחק מהגרעין שלי מהמרכז שלי מידי פעם, כדי לחזור אליו. טוב לי טלטולים, אם בגלל שפע ואם בגלל חוסר. שני הכיוונים בעצם חיוניים לתנועה שלי, ללימוד.
אם אני "מגיעה למקום הטוב שלי... מוצאת את עצמי..." ועוד כאלה... ונ ש א ר ת שם, אני בעצם מתאבנת, ומאבדת את המקום המדויק, כי החיים זורמים הלאה, זזים, וצריך כל הזמן לתקן, לכוונן ולהתמקם מחדש.

בוקר טוב

בוקר טוב

אהובה...

מתחברת למה שכתבת.
אבל במסגרת מחשבות ה"בואי נירה לעצמי ברגל" יש לי עוד מחשבות אנטי שפע משום מה.
למשל, ששפע מעודד צריכת יתר וניתוק מהגוף.
נתקלתי פעם במחקר ההוא שבדק את ההשפעה של ריבוי (אחת משתי הפנים של שפע, השנייה - מגוון, ואולי יש שלישית - איכות) - אנשים לא יקנו משהו שנשאר אחרון או בערימה קטנה. יקנו בשמחה כאשר מה שהם לוקחים הוא חלק מהרבה.

ואצל ילדיי המתוקים - אגוזים ייאכלו בכמות כפולה אם הם בקופסה מלאה, יחסית למצב שבו מי שיאכל בעצם יסיים את הסוף של הקופסה.

וגם מגוון - המון אנשים שעובדים איתי מספרים על קושי דומה. כשיש בופה, אפילו אם כולו איכותי, הם מרגישים צורך לטעום מהכל, או לכל הפחות - מכל מה שנראה להם טעים.

ממש לא בא לי להתחיל לחשוב על שפע כדבר מתעתע, אבל נראה לי שזה השלב הבא.
אני חושבת על התזונה של בעלי חיים. חלק עצום מהם אוכלים רק משפחה אחת של מזון כעיקר התזונה שלהם. בתוך הקבוצה יהיה מגוון, מן הסתם, גם סתם ככה וגם כתלות בעונה והאזור.
ואצלנו, כאוכלי כל פוטנציאליים, יש איזה ניתוק כמעט אינהרנטי מהצרכים שלנו. כי גם כאשר אנחנו אוכלים רק מזון אמיתי וכו', אנחנו כל הזמן מתמודדים עם השפע, לא רק בהנאה ושמחה. יותר מדי צריכים לבחור.

גרגרים וזרעונים, גרגרים וזרעונים

תפילה

הטעם של הזיתים נשאר גם אם מוציאים אותם...

הוספתי פעם סטיביה לתה אחר, ולא הרגשתי טעם לוואי. הכוונה שלי היא לא להכין כוס, אלא להכין מיצוי כמה שיותר מרוכז של סטיביה, ואני תוהה כמה כפיות של אלי סטיביה מיובשים לשים במיצוי הזה.

אני לא יודעת אם שפע מתעתע, אבל דלות - בהחלט. היא גורמת לי לרצות לחסוך ולא לאכול את הפרי האחרון, שישאר לאחר כך, בעוד שלו היה שפע הייתי אוכלת ובהנאה.

גוגוס עוראת אצלי מחשבות על דובי פנדה שאוכלים עלי במבוק בלבד...

קואלות אוכלות עלים של אקליפטוס בלבד, וגם לא מכל זן.
מסקנה לוגית ניצחת - חיות חמודות מאד אוכלות אוכל מצומצם מאד

אפשר להפוך לחיה חמודה מאוד אם אוכל מזון מצומצם מאוד?

רסיסים, לחיות כאלה יש בעיה קשה אם פתאום האקלים משתנה בבת אחת או שיש עונה דפוקה שבעקבותיה אין להם מה לאכול.
ואז רק מי שמסתגל איכשהו שורד.
כך שגם שם אני לא רוצה להיות. ואני מסכימה עם אישה שדלות היא בעייתית בדיוק באותה מידה ואפילו יותר, בעיקר בשביל בני אדם.
אני בעניין של דרכי אמצע. גם מבחינת הכמות וגם מבחינת המגוון.

יש בי משהו שכמעט מכור לשפע. לראות את המטבח שלי, בעיניי - זו חגיגה. זה הדבר הכי יפה בעולם, בעיקר אחרי שמגיעים המשלוחים. מצד שני, במצב הזה בדיוק, בלי קשר למידה שבה אני רעבה, כל מה שבא לי זה להכין לעצמי אוכל.
הכי מזין וטרי שיש, אבל אני רואה את הכפתור הזה שנלחץ.

מה שמעביר אותי להרהור נוסף בנוגע לשפע כ"איכות", שהצעתי קודם. הרי בטבע, חלק עצום מה"תוצרת" בכלל לא נראה כמו המטבח שלי. חלק מהפירות רקובים לגמרי. חלקם עקומים ומעוותים יחסית למראה המושלם והכמעט פלסטיקי שיש אצלי בבית.
אולי זה אמור לאזן קצת את החשקים. להזכיר במשהו את מעגל החיים ואת הצדדים הפחות שופעים שיש למזון.
כשאני בטבע, וזו עונת התאנים החביבות עלי כל כך, חלק גדול מהן בכלל לא מפתה. חלקן ירוקות לגמרי. חלקן פשוט לא טעימות בביס הראשון. חלקן עם תולעים...
משהו בי הרבה יותר זהיר מול הסוג הזה של שפע.
בבית, שבו יש כמעט אך ורק פירות מושלמים ומתוקים ובשלים, משהו משתבש בהקשר הזה.

גם אני מרגישה ככה מול שפע ומול דלות - כשהמטבח שלי מלא בסלסלות של פירות וירקות מיד לאחר קניה, מתחשק לי לאכול את הכל. וכשנשארים בודדים שגם בדרךכלל נראים קצת מסכנים, זה לא מעודד אכילה כלל. במיוחד אני רואה את זה על הילדים. הם נגנבים מהשפע ורוצים את זה ואת זה ובעצם גם את זה, נוגסים מכל דבר ולא מצליחים לבחור. בעיה...

באותו הערב החלטתי לאכול מההודי. אכלתי אך לא המון, והאמת שזה לא היה שווה את זה. קשה לומר שהתבאסתי - אני מאמינה שאילו הייתי אוכלת כמות גדולה יותר אז כן הייתי מתבאסת אבל הצלחתי לא להתחזר.. אפילו חשבתי שנורא אהנה מהנאן והסמוסה (פחמימה טעימה מרוכזת) ולהפתעתי אפילו קצת התאכזבתי מטעמם. הם לא שימחו אותי. העוף טנדורי היה טעים. אבל אחר כך חשבתי לי שזה היה מיותר. חזרתי לאוכל הנא שלי בשמחה

אני לא משלה את עצמי בעניין התזונא - אין לי ספק שבשלב מסויים אחזור לאכול עוד דברים. מקווה שאצליח עם הוספה של ירקות צלויים ואולי בשר וביצים איכותיים (אני בארה״ב, ויש כאן אפשרויות מעולות) ואצליח להמנע מלחזור לאכול קמחים ועמילנים וסוכרים מיותרים. אפילו המלאים - מה שהם גורמים לי בגוף לא יכול להיות טוב (חשק עז לעוד, נפיחות, מקשים על פעילות המעיים).

מתחברת לבעיית השפע. רואה גם אצלי ואצל בני ביתי את העודפות שהשפע מייצר.
אבל אני רוצה להוסיף עוד משהו. אולי התגובה הזו לשפע קשורה גם ליחסים שלנו עם המחסור- חרדות כלכליות של העידן הקפיטליסטי. בעולם שיש בו תחרות מתמדת על משאבים מוגבלים - כך בדימוי שרובנו גדלים עליו- השפע כרוך בחרדה ואולי לכן מייצר צריכה מוגזמת.

שלום לכן! תמיד משמח כשהדף הזה מתעורר לחיים ולי פשוט משמח להיות פה אחרי המון זמן קשה ורצוף שבכלל לא היה לי זמן לכלום.
אז שלום!

עשיתי עכשיו את ניסוי השוקולד. אני עדיין כושלת וחוזרת לפליאו כל הזמן והיום נורא נורא התחשק לי איזה שוקולד קצת ג'אנקאידי שהיה לי בבית. אז התאפקתי ואכלתי תמרים. והתאפקתי עוד קצת וחשבתי עליו. ואז חשבתי לי שאוכל אותו ממש במודעות.

מה יש לומר? מודעות פשוט מבאסת את השוקולד. היה עדיף שלא...

אפשר להפוך לחיה חמודה מאוד אם אוכל מזון מצומצם מאוד?
כן, ברור, זה בדיוק מה שהמחקר המדעי שלי העלה

(אני שוקלת לפרסם בוינט)

גם חמוד, וגם אוכל... גרגרים וזרעונים. עוד הוכחה.

בגלל נסיבות החיים, אני פחות נוטה להגיע למצבים של שפע פיסי - מטבח מלא בהמון. תפיסת השפע שלי קשורה יותר להסכמה שלי, לרשות שלי לעצמי.
ובמקביל החוסר בד"כ קשור לאיסורים והמנעות.

שמעתי מחברה על מחקר שהראה שאנשים היו יותר מאושרים ככל שהיו להם פחות אפשרויות בחירה בחיים. ושילדים בפרט, יותר מידי אופציות גורמות להם לבלבול וקושי. מתארת לעצמי שגם במזון זה אותו הדבר.

בנוגע לחיה שאוכל אקליפטוס - לא רק שזו הסתגלות שלה לתנאים לא אופטימליים, זה עלה לה בהקטנה משמעותית של כמות המוח שלה. באסה לה...

מיכל, מה הבעיה עם שוקולד-פליאו? גם אני נכנסתי לעניין של פליאו בזמן האחרון, ושוקולד 85 נחשב בסדר, שלא לדבר על שוקולד תוצרת בית. ואם להוסיף לשם שומנים טובים, כמו קרם קוקוס (ללא חומרים משמרים, ובמקרה שלי אפילו אורגני) יוצא מעיין קרם שוקולד שכולל את הנמסות שמפתה אותי בכל מיני שוקולד חלב, וגם את הבריאות של הפליאו. לדעתי זה מצויין!

וגם, למה מודעות מבאסת את השוקולד? מה יכול להיות יותר טוב מלאכול משהו תוך התרכזות בטעמו הטוב?

שמנדובה,

אני חושבת שחלק מהאנשים, אפיךו רובם, מאושרים כשיש פחות אפשרויות. אבל כשיש אפשרות רצויה מאוד שאסורה מסיבה כלשהי זה עלול לגרום לסבל. חלק סובלים מספיק כדי לעורר מרד.

שמנדובה, איזה יופי של חוויות יש לך. כזה כיף שאת משתפת.
תמיד משמח ומעורר השראה, אפילו כאשר זה לא הולך בדיוק בדיוק כמו בתוכנית, אם יש אחת כזו בכלל...

אולי התגובה הזו לשפע קשורה גם ליחסים שלנו עם המחסור- חרדות כלכליות של העידן הקפיטליסטי
מתכתב יפה עם שיחתנו האחרונה על הרעב...

מודעות פשוט מבאסת את השוקולד. היה עדיף שלא...
מציעה שאולי זה האיפוק שמבאס את השוקולד ולא בהכרח המודעות

אני פחות נוטה להגיע למצבים של שפע פיסי - מטבח מלא בהמון. תפיסת השפע שלי קשורה יותר להסכמה שלי, לרשות שלי לעצמי.
גוריינת!

שמעתי מחברה על מחקר שהראה שאנשים היו יותר מאושרים ככל שהיו להם פחות אפשרויות
מניסיון, למחקרים כאלה יש נטייה להוכיח את מה שהחוקרים שיערו...
אני חושבת שהאושר מגיע מהידיעה העמוקה שיש לי כלים להתמודד היטב עם מצבים משתנים. עם מחסור או שפע עצום או כל דבר אחד באמצע. המציאות שבחוץ, מוכתבת על ידי נסיבות, לא יכולה להיות אחראית לאושר שלי, לדעתי.

וגם, למה מודעות מבאסת את השוקולד? מה יכול להיות יותר טוב מלאכול משהו תוך התרכזות בטעמו הטוב?
אולי, זה שגם באמת יהיה לו טעם טוב?
מציינת את זה בחיוך כי מיכל כתבה בפירוש -
שוקולד קצת ג'אנקיאדי
ולא, נגיד - שוקולד ממש איכותי שקניתי לעצמי במיוחד

ומה אצלי?
מתברר שאתמול היה יום פיצת הגבינה הבינלאומי. לא יכולתי שלא לתהות אם דומינוס פיצה אחראים במקרה לזה שיש יום פיצת הגבינה, וככה מארגנים גם ימי פיצות אחרות.
אחרי חודשים ארוכים מאוד שלא אכלנו פה פיצה אמרנו יאללה. נלך על זה.
הזמנו את הפיצות הקבועות שלנו.
ומה אני אומר? לא היה טעים. עם מודעות או בלעדיה, מה שפעם היה מעורר בי הזלת ריר, ובאמת היה לי טעים, פשוט לא היה לי טעים. ואז נזכרתי שזה היה ככה גם לפני כמה חודשים כשהזמנו ובטח גם קודם. שזה לא דבר חדש, התחושה הזו.
זה כמובן לא אומר שלא אכלתי. אבל ת'אמת, לא היה מלבב בכלל.
בלילה אמרתי לאיש - תגיד, אולי לא נזמין יותר פיצה אף פעם? מתי בפעם האחרונה באמת נהנינו מזה והלכנו לישון שמחים בבטן?
האיש אמר - כן, אה? טוב, אולי לא "אף פעם", אבל באמת שלא בקרוב...

פייר - זה די בלאעכס.

ואגב אוכל הודי - לא יודעת מה אצלך, שמנדובה, אבל אצלנו התגלה שהאוכל הזה מכבה את התשוקה לחלוטין.
יש לנו מול האף מסעדה הודית מדהימה באמת. אותנטית לגמרי, אוכל מוקפד מאוד, לא אגרסיבי. פשוט משובחת.
אבל כשאוכלים את זה, אפילו בלי אורז, התשוקה שבנינו עליה לשלב מאוחר יותר פשוט נעלמת.
אז הפסקנו גם עם זה, במידה ויש לנו תוכניות שכוללות תשוקה

לא יודעת גוגוס, עכשיו אכלתי בלי איפוק וגם לא היה משהו. אבל אולי כי הוא היה מלווה בכעס מאוד גדול על עצמי.
כי: 1. בשביל מה קניתי? (בשביל שחף עאלק.)

בשביל מה אכלתי? (נחמה מהירה מה, ברור.)

אוחחחחחחח! כמה נמאס לעמוד באותה פינה ולהיאבק באותם דברים מטופשים.

גוגוס, כמה שנים עברו מאז שפתחת את דפי החיוניות? תראי, הפיצה הפכה לא רלוונטית! איזה יופי!

עכשיו אכלתי בלי איפוק וגם לא היה משהו. אבל אולי כי הוא היה מלווה בכעס מאוד גדול על עצמי
הרי לך, חכמה שכמותך. איזה אוכל נעים מתוך כעס?

בשביל מה אכלתי? (נחמה מהירה מה, ברור.)
השתקה מהירה. של הכעס, אלא מה?
כי קצת קשה לי להאמין שבאמת התנחמת, או שהנחמה הזו (אם היתה) החזיקה מעמד יותר מאורך הביס והלעיסה.

כמה נמאס לעמוד באותה פינה ולהיאבק באותם דברים מטופשים
את לגמרי לא באותה פינה. את בפינה אחרת, או לא בפינה בכלל (שמים שם את מי שבעונש, לא?).
ואולי אפשר לזנוח את המאבק, או לא לקרוא בשמות גנאי למה שקורה לך.

את אהובה מאוד. ויקרה מאוד. ואת הולכת, בדיוק כמו כולנו, בדרך אטית ויפה.
מדי פעם השמים מתכסים עבים ולא רואים את זה. וואלה, מותר. אבל הדרך שם, ואת צועדת בה בכל מקרה.
לכי לאכול משהו מזין, תנשמי עמוק, תחייכי רגע אל עצמך ותתחילי את היום הזה מחדש.

גוגוס, כמה שנים עברו מאז שפתחת את דפי החיוניות? תראי, הפיצה הפכה לא רלוונטית! איזה יופי!
באמת יופי. פתחתי ב... 2009? נדמה לי...
ממש שש שנים אחורה.
גם את היית שם, נכון? מה קרה לך בשש השנים האלה? ממה את אוכלת פחות? או במודעות? מה נכנס יותר טוב לחיים שלך חוץ מעלמה?

הפוסט הראשון בחיוניות חלק א' - 9.9.2010, ב 10:00. ראש השנה

תאריך מגניב

הפוסט השלישי, שלוש שעות מאוחר יותר, מדבר על פיצה

הייתי שם, מאד מאד שקטה, אבל לגמרי לא פסיבית. הרבה מאד השתנה מאז, בעיקר לטובה. אם לנסות לסכם את המהות - אני לא מפחדת יותר מאוכל, מהאכילה שלי, היא הפכה מסוג של אויבת או לפחות מטרידה רצינית, לחברה של ממש. (רוב הזמן

באמת זמן יפה לסיכומים, כי הרי ראש השנה בפתח והתחלת בראש השנה! ואני הייתי צעירה והרבה יותר רזה ועדיין סברתי שאני יותר מדי שמנה. ועכשיו הייתי שמחה לחזור למשקל ההוא... טוב, כאלה הם החיים.

זאת תקופה קשה ומשונה כי אני נעה לי בין ימי ג'אנק לימי פליאו טהור לחצי-חצי וכו'... אבל הינה כמה דברים שהשתנו: כבר אין לי מיגרנות, השיער הפסיק לנשור לי (כנראה באמת נזקקתי לבשר...), המחזור הולך ומסתדר וחוץ מכל זה, ילדתי. והגוף, וגם הפרספקטיבה איכשהו, השתנו לנצח.

ומה אני לא אוכלת? לחם כמעט תמיד. אוכל מעובד, בטוח ובקלות רבה. ממתקים למיניהם, כמעט. פיצות וכל אלה - אכלתי שלוש או ארבע פעמים בחמש השנים האחרונות. (אבל זאת אף פעם לא הייתה החולשה שלי.)

אה, ואני לא יודעת אם אתן זוכרות את הקנדידה הנצחית שלי, אבל היא נעלמה, כנראה בזכות זה שהפסקתי סויה.

אבל מה שהכי קרה זה שאחרי שזיקקתי היטב היטב את מה שאני אוכלת, הבנתי שיש מנגנון רגשי מאוד עקשן מאחורי האכילה שלי. ואני יכולה לזהות אותו ולקרוא לו בשם הרבה פעמים. אמנם אני בדיוק בשלב מאוד מיואש ביחסים שלי עם אוכל, אבל אני מאמינה שאני לקראת פיצוח.

ועלמה מתעוררת.

הפוסט השלישי, שלוש שעות מאוחר יותר, מדבר על פיצה

שלוש שעות התאפקתי מלדבר על פיצה? באמת כל הכבוד לי!

וואלה, נחגוג חמשוש השנה. לא יאומן.

ונוודית, איזה יופי איזה יופי איזה יופי לשמוע. כזה זיקוק מופלא...

ומיכל - את אלופה אלופה אלופה. באמת.
תראי כמה טוב הכנסת לך לחיים במו ידייך.
יש רגעי שפל כאלה שמחביאים את זה אבל הכל שם.
כל כך שמחה ששאלתי אותך...
ממש העלית בי חיוך גדול.

בחמש השנים האחרונות איבדתי את האחיזה בנוקשות שלי ופיתחתי גמישות ממש מדהימה (בעיניי) בכל רמה אפשרית. זה פשוט התבטא גם באוכל, זה הכל. זה קצת משונה, כי לכאורה מגוון המזונות נהיה מצומצם.
אבל בפועל הכל מותר לי באמת, ולכן קל לי יחסית לבחור רוב הזמן, גם אם לא בכולו, במה שמתאים לי ומדויק לי. עפתי החוצה מעולם האיסורים (והייסורים...) בהמון מובנים ועברתי למימדים של חופש.
לא כולם גלויים או נוכחים בחיי באותה מידה, אבל השיח הפנימי השתנה מהותית. ממש הוויה אחרת. קשה להאמין איזה דברים אני מרשה לעצמי היום שפעם נראו לי כמו מדע בדיוני בהקשר של החיים שלי.

הזדמנות יקרה מפז להגיד שוב תודה עמוקה מקרב לב לכל מי שהיה והיתה כאן. אלו דברים שממש לא הייתי יכולה לעשות לבד.

גמישות וחופש. כן!

מוזר להיזכר, אבל גוגוס של תחילת הדפים באמת הייתה נוקשה-משהו. מוזר לחשוב על זה. הצטרפתי אחרי שהנוקשות קטנה, וזה מוצלח, שכן מעולם לא התחברתי אליה.

מצטרפת להשערותיה של גוגוס לגבי השוקולד שלך, מיכל. אולי תחליפי את המודעות לשוקולד ברשות לאכול אותו?

צלצול - בתחושה שלך: השינוי התזונתי גרר אחריו את הגמישות, או להיפך?
אם בא לך לשתף...
אני מרגישה שאצלי השינוי התזונתי -החיובי - לא עזר להרפות מהנוקשות. כאילו אפשר בתחום מסוים ללכת לכיוון אחד, ובתחום אחר בחיים לכיוון אחר. קיוויתי
ליותר התאמה.

השינוי התזונתי גרר אחריו את הגמישות, או להיפך?
אני חושבת שזה היה מהלך משולב. שהיתה בי הסכמה להיות גמישה יותר והכל נמשך אחרי זה, בקצב הצב, אבל נמשך.

אצלי השינוי התזונתי -החיובי - לא עזר להרפות מהנוקשות
אני מציעה בזהירות רבה שזו התפישה שלך את עצמך ולא בדיוק המציאות של חייך.
שהרפית מהרבה נוקשויות, אבל אולי לא מספיק בשביל שתוכלי עדיין לפרגן לעצמך על זה.
אני מציעה, הפעם בקצת פחות זהירות, כן לפרגן על זה. אפילו מאוד מאוד. ומתוך הראייה המדוייקת של עצמך להמשיך הלאה עוד ועוד, מתוך קבלה שהתהליך הזה אטי מאוד וככה הוא אמור להתנהל אם לא רוצים לאיים על המערכת יותר מדי.

מסקנה לוגית ניצחת - חיות חמודות מאד אוכלות אוכל מצומצם מאד

ע"ע תינוקות... (|יד1|)

מודעות פשוט מבאסת את השוקולד.
וגם, למה מודעות מבאסת את השוקולד? מה יכול להיות יותר טוב מלאכול משהו תוך התרכזות בטעמו הטוב?
עונה מנקודת הראות שלי:
א) המודעות לא שווה דווקא התרכזות בטעם השוקולד במקום אכילה בהיסח הדעת אלא מודעות למרכיביו של השוקולד ה{{}}קצת ג'אנקאידי ולהשפעות שלו על אוכלתו.
ב) גם מודעות שכן שווה התרכזות בטעם השוקולד נטו מבאסת, כי אז יכול להתברר פתאום שטעמו בעצם לא טוב עד כדי כך.

וואו, כתבתן הרבה. משלימה קריאה בהנקות הרדמה...

אני חושבת שהאושר מגיע מהידיעה העמוקה שיש לי כלים להתמודד היטב עם מצבים משתנים. עם מחסור או שפע עצום או כל דבר אחד באמצע. המציאות שבחוץ, מוכתבת על ידי נסיבות, לא יכולה להיות אחראית לאושר שלי, לדעתי.
לא קראתי את זה פעם איפשהו? אה, פרקי אבות, פחות או יותר...

השיער הפסיק לנשור לי (כנראה באמת נזקקתי לבשר...)
זה צד את עיניי, כי לצערי אצלי לא הפסיקה הנשירה.
ואצלי חל שינוי הפוך בקשר לצריכת הבשר: בעבר זו הייתה אכילה כמעט יומיומית, ועכשיו בדרך כלל פעמיים-שלוש בשבוע לכל היותר.

כמה דברים טובים, מיכל.
ונעים לקרוא גם את כולכן!

השינוי התזונתי גרר אחריו את הגמישות, או להיפך
רוב חיי די נמנעתי מלעסוק באוכל שלי. חשבתי שזה נושא משעמם ביותר (בשבילי). בשנים האחרונות גיליתי שעבורי התזונה היא זירה לימודית מצוינת. נסיונות, חוויות, תופעות בתחום התזונה הן יחסית קונקרטיות, מוחשיות. מצאתי שתהליכים, ובעיקר תובנות על תזונה ואכילה, הרבה פעמים עוברים אצלי הרחבה לתחומים אחרים. ובהפוך, אני יכולה להתיק ולנסות לחקור שאלות ותהיות שעולות בתחומים אחרים (רגשיים למשל) במודל התזונה והאכילה.

התזונה כמשל.

ע"ע תינוקות...
לגמרי! בוודאי

מצאתי שתהליכים, ובעיקר תובנות על תזונה ואכילה, הרבה פעמים עוברים אצלי הרחבה לתחומים אחרים.
נכון, כך חשבתי. אבל כנראה קיוויתי לזליגה משמעותית יותר בין התחומים.

שהרפית מהרבה נוקשויות, אבל אולי לא מספיק בשביל שתוכלי עדיין לפרגן לעצמך על זה.
יכול להיות. סביר שנכון (אני מנסה להיות חיובית...)
אני מציעה, הפעם בקצת פחות זהירות, כן לפרגן על זה.
מקבלת (:
מתוך קבלה שהתהליך הזה אטי מאוד וככה הוא אמור להתנהל אם לא רוצים לאיים על המערכת יותר מדי.
אטי מדי עבורי... אני אוהבת (כאמור) שינויים יותר מהירים ונחרצים. והחיים גם הם נעים להם לכיוון אחד - אין לי את כל הזמן שבעולם...

והחיים גם הם נעים להם לכיוון אחד
מניחה בעדינות סימן שאלה על ההנחה הזו.

המודעות לא שווה דווקא התרכזות בטעם השוקולד במקום אכילה בהיסח הדעת אלא מודעות למרכיביו של השוקולד הקצת ג'אנקאידי ולהשפעות שלו על אוכלתו.
מזכיר לי שפעם כדאי לכתוב משהו על ההבדל שבין נוכחות ומודעות...

אה, פרקי אבות, פחות או יותר...
פרקי אימהות

_זה צד את עיניי, כי לצערי אצלי לא הפסיקה הנשירה.
ואצלי חל שינוי הפוך בקשר לצריכת הבשר: בעבר זו הייתה אכילה כמעט יומיומית, ועכשיו בדרך כלל פעמיים-שלוש בשבוע לכל היותר._
זה צד את עיניי כבר אצל מיכל אבל עכשיו אני מדגישה משהו - אני חושבת שממש לא כדאי לחפש קשרים חד חד ערכיים בין משהו שקורה לנו בגוף לבין שינוי נקודתי. זה מכווץ את המערכות המורכבות שלנו למשהו כל כך צר, קצת כמו לחשוב שאם אני אפחית קלוריות אז ארזה, או להפך.
ונשירת שיער, באופן מאוד ספציפי, ידועה כמשהו שכרוך בלחצים ומצב נפשי ואפילו הורמונלי.

התזונה כמשל
אבל אם כבר, אז גם החיים כמשל

קיוויתי לזליגה משמעותית יותר בין התחומים
כל כך מבינה אותך... הרי אני בדיוק אותו דבר. קוצים בתחת, ויאללה, שיזוזו כבר דברים.
אבל את יודעת משהו? גם זו למידה שנגזרת מגמישות. השיחרור של הרצון הבוטה והלא מותאם מציאות הזה.
גם זה דורש גמישות.

אין לי את כל הזמן שבעולם...
הזמן הוא מה שהוא. מוגבל לעולם. מה תעשי בו?
יש לך שימוש טוב יותר לזמן מאשר להתפתח, להתמתח, לגדול?
מה תעשי בכל הזמן שיש לך אם תגיעי כבר עכשיו לקצוות המעולים שלך?
באופן אישי אני רואה דברים כאלה כמשימת חיים נעימה. משהו שילווה אותי עד יומי האחרון, ואני לומדת לשמוח בזה מתוך הבנת המרחב האינסופי של השינוי.

קוראת. תודה על הדברים

_והחיים גם הם נעים להם לכיוון אחד
מניחה בעדינות סימן שאלה על ההנחה הזו._
איי, נוודית, את...

גדולה מהחיים!

D-:

פרקי אימהות

אני אוהבת (כאמור) שינויים יותר מהירים ונחרצים.
גם אני.
אבל מתחילה להפנים ולהשלים עם קצב אחר. רק שגם זה לוקח לי זמן... D-:

אני חושבת שממש לא כדאי לחפש קשרים חד חד ערכיים בין משהו שקורה לנו בגוף לבין שינוי נקודתי.
זה בהחלט אחד הדברים שלמדתי, לפחות על עצמי. כשאת מנמקת את זה, גוגוס, זה בהחלט מוסיף לזה ממד של יופי, שברגיל אני לא מהרהרת בו ובעיקר מתבאסת, כי לפעמים די בא לי על פתרונות קלים.
דבר נוסף שלמדתי (אבל עדיין נוטה לשכוח לפעמים, אולי כי אני בכל זאת מניחה שאמורים להיות קווי דמיון רבים בין אנשים בהקשר של השפעות תזונתיות) הוא שיש הבדלים מאדם לאדם. הנה, עכשיו חזרתי מביקור אצל סבתא שלי, והעובדת הזרה שלה סיפרה לי על עצמה, שכילדה (בנפאל) הייתה שותה חלב ישר מעטין הפרה, כשאמא שלה חלבה, ובכלל אהבה מאוד חלב ולא אהבה בשר, אך משבגרה, התהפכו היוצרות. עכשיו אוהבת בשר, אבל חלב מריץ אותה לשרותים אלא אם כן הוא רותח.

גוגוס, מיכל, תודה!

בזכותכן אני מהרהרת על מודעות ונוכחות. יוצא לי שמודעות זה ההפך מנוכחות, ושכתבתי מודעות התכוונתי לנוכחות בעצם. לאכול את השוקולד ולהתרכז בטעמו.
לעומת זאת, לאכול שוקולד ולהתרכז בסיפור שאני מספרת עליו זה, אעפס, מפוקפק. כי הסיפור הוא בסך הכל סיפור. ואני יכולה לספר סיפור אחר בו השוקולד בריא (ואני גם מספרת אותו), או לפחות לא מזיק. ואני די בטוחה שהסיפור שבו השוקולד מזיק עלול להזיק יותר מהשוקולד עצמו...

נוכחות מבחינתי היא דבר שלא קשור לשכל. הידיעה שמשהו מזיק לא אמורה להיות קשורה להקשבה בזמן אכילתו. ולמען האמת, גן ה"מודעות" הזו נשמעת לי מפוקפקת. מודעות מבוססת מאמרים? כזו שמאמר אחר יכול לסתור? משהו בזה לא מקיים את התכונות שאני מצםה להם ממודעות.

נוכחות מבחינתי היא דבר שלא קשור לשכל.
גם מבחינתי

מודעות מבוססת מאמרים?
כן, אלו שהגוף שלך כותב ושופט ומפרסם

בשבילי, מודעות היא הצטברות הידע הגופני שלי לגבי המזון או דברים אחרים.
אם יש לי חוויה חוזרת טובה ממשהו, אז כאשר אני במודעות אני לוקחת את זה בחשבון.
זה עשוי להיות שונה הפעם, אבל כחלק ממערך עיבוד המידע שלי אני שולפת את מה שהצטבר בי עם הזמן.
שוקולד חלב, או שוקולד בכלל בכמות שעולה על כמה קוביות קטנות עושה לי לא טוב. זה ידע גופני אצלי, הוא בכלל לא צריך לעבור דרך הראש. כשאני בוחרת לאכול שוקולד אני מודעת לכל זה.

ואני מסכימה שזה סותר נוכחות.
מודעת היא סוג של למידה. אני יכולה לבחור להיות נוכחת, ולתת לחוויה להיות כאילו היא בפעם הראשונה.
ואני יכולה להיות מודעת, ולהכניס פנימה את הידע הגופני שיש בי.

אגב, אצלי זה בולט במיוחד מול לחם ומאפים. אין לי שום צורך להיות שם נוכחת. המחקר שלי כבר הגיע לרוויה מזמן ואין חדש תחת השמש הזו כבר שנים.
אי לכך, כאשר אני בוחרת לא להיות מודעת מול זה, אני בוחרת בעצם בכיבוי של משהו, איזה קול פנימי שאומר לי - לא טוב לך, תתרחקי.

לא טוב לך, תתרחקי.
למזלי יש דברים כאלה (כגון מאפים) שהצלחתי לבטל את המשיכה אליהם. לא מזון בעיני. אז אני יכולה להתקרב, כלום לא יקרה.

שוקולד לעומת זאת...

אז בעצם נוכחות זה הקשבה מלאה למה שקורה כרגע, ואילו מודעות היא הקשבה למה שקורה כרגע ושקלול של ניסיון העבר?

מצד אחד, אני מסכימה. זו הגדרה ששומרת על המשמעות האינטואיטיבית של המילה בשבילי. מצד שני, ההקשבה הגופנית הזו בעצם מאוד תלויה בקטגוריות אליהן מחלקים את המזון. אז גם זה בסימן שאלה. הזכרונות שלנו מושפעים מאוד מהפרשנויות, והגבול בין פרשנות לזכרון הוא לפעמים דק מאוד. אני רוצה לחשוב על זה עוד...