אם אני מסכימה להתעלם מהצורך שלי, זה לא אומר שאני מדחיקה? שאני מסכימה להתנהגות שלו? לא ממש יודעת איך. מבולבלת. הרבה השתנה בינינו עד היום כי באמת הרפיתי מחלק מהדברים וחלק השתנה כי אמרתי וביקשתי. איפה הקו? לא יודעת.
_ואני רוצה שהוא יגיד לי שמותר לי, שמותר לי להצליח, להינות, שמותר שיהיו לי יותר חברים מאשר לו, שכול מה שיש לי יותר ממנו זה לא נגדו ולא במקומו. אבל הוא לא שם. את צודקת, הוא לא מסוגל ולא בגלל שהוא לא רוצה.
איך מטפלים בפצע הזה בעצמי?_
אני לא אומרת להתעלם מהצורך שלך. ממש ממש לא. זו נקודה מאוד חשובה. המשמעות של לקחת את האחריות עלייך ולהפנות את הפוקוס אליך היא לעולם לא לדכא את עצמך ואת הצרכים שלך. לא לכבות את הכמיהה!
מה שאני כן אומרת זה להפסיק לצפות שכרגע
הוא, אחיך, יהיה זה שימלא את הצורך שלך. מה שאני אומרת זה להשאיר את הכמיהה חיה וערה ולנסות לתת לה מענה ממקור אחר.
ואני רוצה שתדעי שאני יודעת. אני יודעת בדיוק מה זה אומר להרגיש את הכמיהה העצומה, המכאיבה, ואינסופית הזאת לקבל משהו – ולא לקבל אותו אלא את ההיפך. זה מתסכל מאוד מאוד מאוד. וזה מכאיב. כמו כל אדם – גם אני פגשתי ופוגשת אותה מעת לעת.
אחרי שמבינים את הרעיון הזה, ונושמים עמוק, ואולי אחרי שהכאב קצת נחלש – אפשר להתחיל לבדוק מה זה אומר. אז בואי נראה:
אם אחיך לא מסוגל לתת לך את התחושה שמותר לך, שמותר לך להצליח וליהנות, זה כנראה יצטרך להיות התפקיד שלך לספק לעצמך את התחושה שמותר לך. או את התחושה שאת נהדרת. או מוצלחת. או כל תחושה אחרת שאת כמהה לה ושחסרה לך במערך הפנימי שלך.
כאשר את מסתכלת על הדינאמיקה בינך לבין אחיך את יכולה לראות שכאשר יש קצר ביניכם זה בדרך כלל משום שמנגנון ההגנה שלך מדבר עם מנגנון ההגנה שלו. אתם לא מדברים זה עם זה. לא באמת. באותם רגעים אתם לא נמצאים במערכת יחסים - אתם במלחמת הישרדות. כל אחד מכם נלחם כביכול על חייו. המערך הרגשי של כל אחד מכם נלחם על חייו.
במקרה האחרון שתיארת - אצלך היתה כמיהה להקלה על הכאב. אצלו היתה הימנעות מנפילה לבור של כאב.
לראות אותך מצליחה ונהנית ולהכיר בהצלחה שלך זו סיטואציה שכנראה "זורקת" את אח שלך, בלי שהוא רוצה, לחוויה רגשית מאוד קשה, חוויה רגשית מכאיבה של "אני לא מוצלח" או "אני פחות מוצלח ממנה". חוויה שממנה הוא מנסה בכל כוחו להימנע. כך אני מניחה.
מנגנוני ההגנה שלו שיושבים בתת המודע שלו עושים עבורו את העבודה וגורמים לו להימנע בכל כוחו מלהיזרק לחוויה. גורמים לו, למשל, להתעלם מהמייל שלך. גם אם הוא מבין שזה לא נגדו ולא על חשבונו – המערך הרגשי שלו לא מסוגל להבין את זה ונלחם על חייו באמצעות התעלמות.
וגם את, במקביל נלחמת על חייך ומנסה לעשות הכל כדי להפסיק להרגיש את הכאב התמידי שרוחש מתחת לפני השטח של "אני לא מספיק" ושל "אסור לי". וכאשר נקרית בדרכך הזדמנות לקבל סוף סוף חוויה נעימה כל כך ומתקנת כל כך עולה שם ציפייה עצומה. וכשהציפייה לא מתממשת את "יוצאת לקרב" כדי לקבל את החוויה המיוחלת, את ההקלה, את המרגוע אחרי כל כך הרבה שנים של כאב.
את
כל כך צריכה והוא
כל כך לא מסוגל, ואז יש קצר. יש פיצוץ.
את יכולה לראות כעת את המנגנונים האוטומטיים של שניכם? את יכולה לראות שזה לא באמת את והוא מדברים, אלא המנגנונים שלכם מדברים ביניהם?
שאלת איך מרפאים.
השלב הראשון הוא להחזיר את הפוקוס אלייך. את האחריות לפצע שלך אלייך. להפסיק לצפות שזה יבוא ממנו.
נקודת מבט כזאת תעזור לך לחוש בתוך החיים הרבה פחות קורבנִית, נעלבת ונפגעת, כמו שתיארת שאת חשה לעיתים.
כי את תדעי שזה בידייך. וגם אם מנגנוני ההגנה שלך יצאו לקרב את תזכרי באיזו פינה קטנה במוח שלא מכאן תבוא הישועה.
זה לא אומר שאת לא יכולה לבקש ממנו להתייחס אלייך בצורה מסויימת. אם תחליטי לעשות זאת - אני מציעה לך לעשות את זה רק לאחר שאת מבינה לעומק את המנגנון האוטומטי שמתוכו הוא עצמו פועל, את הכאב שמניע אותו, ולאחר שלקחת על עצמך את האחריות לרפא את הפצע שלך. אני מבטיחה לך שבקשה שלך שתבוא מתוך הכרה כזאת - תהיה בקשה אחרת: פחות טעונה, יותר מאפשרת ויותר חומלת (חומלת כלפי שניכם).
וכדי לרפא – אני אציע לך שתי שאלות להתחיל לעבוד עימן:
- האם אני מסכימה לקחת על עצמי לרפא בעצמי את פצעי העבר שלי?
- האם אני מסכימה לתת לעצמי רשות? רשות להצליח? רשות ליהנות?
- האם אני מסכימה לשחרר מתוכי את האמונה שאסור לי ושזה לא בסדר שאצליח ושאהנה?
מציעה להוסיף אותן לסדרת השאלות כבר עובדת עימה.
מה דעתך? האם זה נותן לך מענה?
אם משהו חסר – תגידי ונרחיב.
