למי שעוד לא הבינה בדיוק "מה העניין", אני רוצה להמחיש את הניגוד בין
הנקה אינסטינקטיבית לבין תנוחת-כריות-רב-שלבית, בעזרת הוידיאו הזה:
http://www.youtube.com/watch?v=VkfR9xlQFi4
תיכנסו, תיכנסו

על הפתיחה, הפניה מיידית ליועצת הנקה (משהו שאני עצמי הייתי עושה פעם, אוי אוי), בלי שום מילה על תהליך הלמידה הספונטני האמהי ועל ההיכרות עם התינוק. המסר: את לא תדעי אלא אם כן אשת המקצוע תגיד לך.
ואז, החיבור. שימו לב כמה שלבים יש שם (בתוך שניות ספורות) - לפחות חמישה.
שימו לב איך צריך לדחוף את היד של התינוקת, לתקוע אותה ולהחזיק אותה.
שימו לב לכריות

ולזקיפות הקומה של האם

שימו לב כמה התעסקות עם ראש התינוקת. ובייחוד: איך כשיועצת ההנקה אומרת לה "תתמכי אותה מאחורי הצוואר והכתפיים", התגובה המיידית-אוטומטית של האם היא לתמוך בתינוקת מאחורי
הראש. (דקה 2:40) מעניין, נכון?
ובעיקר, הכי הרשים אותי הצורך, שעלה כמה פעמים במהלך הסרטון הזה,
לקרב במאמץ את התינוקת אל גוף האם, נגד כוח הכובד.
תשתדלו לשים לב, ולראות את תנועת שרירי הידיים של אמא - היא צריכה להחזיק באופן פעיל, לשאת את משקל נגד כוח הכובד, שרירי הידיים צריכים להיות אקטיביים ומיוצבים כל הזמן כדי לשמור על התנוחה הנכונה, ושהתינוקת לא תחליק.
שימו לב כמה פעמים היועצת נכנסת ודוחפת את התינוק יותר קרוב לאם, נגד כוח הכובד.
האם לדעתכן אפשר להתמיד בתנוחה כזאת במשך 3/4 שעה רצוף?
האם לדעתכן אמהות מתחילות, וכאלה שאין להן חיבה עזה ודבקות בהנקה עוד מלפני הלידה, יעריכו הליך כזה שבו את צריכה להתאמץ, פיזית ומנטלית, 1/2-3/4 שעה כל פעם, 8-12 פעמים ביממה?
אני אומרת, פשייייייי. אני לא אתפלא לגלות שהדרכה כזאת, בצד העזרה שבה, עלולה לעורר גם אנטגוניזם מצד האם כלפי כל העסק הזה.
<בחיי, מזכיר לי את הלהשכיב את האם היולדת על הגב, למנוע מכוח הכובד לעשות את שלו, ואז להגיד לה ללחוץ נגד כוח הכובד. אולי איפשהו בדיסקט התכנות התרבותי המערבי-רפואי איזה מתכנת אהבל התבלבל בין "לידה" ל"הנקה" ומכאן כל הצרות? לא, גו זקוף זו לא תנוחת הנקה, זו תנוחת
לידה! וחצי-שכיבה אחורה על הגב זה משהו שאת עושה
אחרי שהתינוק יוצא החוצה! לא לפני! אופס, 'תבלבלנו.>
עוד דבר שהרשים אותי מאוד: שימו לב לתגובות האם כשהיועצת שואלת אותה אם נוח לה.
שימו לב למילים, ושימו בייחוד לב לטון, להבעת הפרצוף, ולאנקה הקטנה שלפני המילה (דקה 1:17 ) ושוב פעם בדקה 3:55, האנקה הקטנה שאחרי המילים.
אנקה קטנה שנשמעת דומה יותר לנשימה מקוטעת, או לעצירת נשימה, או לפליטת אויר שאחרי עצירת נשימה, מאשר לשחרור ורפיון מתמשך.
אני מתעכבת על האנקה הקטנה הזאת, כי יש לי פה היפותזה קטנה ואני רוצה שתגידו לי מה דעתכן: כשבאמת נוח לנו, כשאנחנו חשים תחושת רווחה, התגובה שלנו היא בדרך כלל אנחת "אהההה", שחרור רך של האויר בריאות, עם חיוך, עם פה פתוח במקצת
ורפוי, פנים וגוף רפויים.
כאשר האמירה "זה נוח" של האם, התחילה או נגמרה עם
עצירת נשימה, והקול שלה היה "לחוץ בגרון".
באמת נוח, או לא נוח?
איכשהו, קשה לי להאמין שבאמת היה לה נוח.