התחלת עוברת אורח מהגגת

אני חושבת להדפיס כרטיס ביקור שעליו יהיה כתוב: "היום עברנו תקופה קשה".
ככה אני לא אצטרך להסביר כלום.

אולי צריך אפילו אייקון של זה.

תמ"ל לא מונע התעוררויות בלילה (מה זה כן עושה? ילדים עם נשימה כבדה ומחרחרת שפולטים מלא פלֵטות סמיכות כאלה. לא שמעת אותי אומרת את זה (ע"ע הכלה), אבל איחָה).
גם אני יודעת את זה מתינוקת לא יונקת אחת. (אבל תמ"ל יכול לצאת גם מחסרי שדיים). מעניין שמחשבות על חלב אורז בבקבוק או משהו, משהו, מוצץ, תוקפות גם אותי בלילות האחרונים. מילא לילות, אבל הזמן האומלל הזה שהנה הלילה עוד לא באמת נגמר אבל עוד רגע כן, זמן שהשינה בו נדמית מצילת חיים, ובדיוק התינוק נכנס ליניקה נמרצת שרק מעירה אותו יותר ויותר במקום להרדים עד שהוא פתאם משמיע קול של התחלת שיחה ומתיישב. אין יאוש גדול מזה וזה מה זה מייאש להתחיל את היום בתחושת יאוש!

אני חושבת להדפיס כרטיס ביקור שעליו יהיה כתוב: "היום עברנו תקופה קשה".

עד שהוא פתאם משמיע קול של התחלת שיחה ומתיישב. אין יאוש גדול מזה וזה מה זה מייאש להתחיל את היום בתחושת יאוש!
או את אמצע הלילה, או שזו ילדה בת כמעט שלוש ולא תינוקת... אבל כן. בדיוק זה.

אגב, היום עברנו תקופה קשה , מקווה שאנחנו כבר אחורי זה.

עד שהוא פתאם משמיע קול של התחלת שיחה ומתיישב.
בשלב הזה עלו לי דמעות בעיניים. רק לקרוא את זה כבר עושה לי ייאוש.
ואני יודעת שזה יעבור.
אני אפילו יודעת שתינוק נצמד הופך להיות ילד עצמאי למדי בסופו של דבר.
שלא לדבר על זה שיום אחד אני אתגעגע לתקופה המקסימה הזו, שהיה לי תינוק יונק.
אבל אני רוצה לישוווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווון.
ולא רק לישון אני רוצה, אני גם רוצה להפסיק להסתובב בעולם עם תאום סיאמי במשקל עשרה וחצי קילו על המותן.

עד מתי, יולי שמונה (גם את זה אני אשים על כרטיס ביקור, או על חולצת סוף קורס)

כל מה שאמרת.
תתגעגעי, וזה מייאש, ורק לישון לישון עכשיו רק לישון, עד אור הבוקר...

כמה עצות מעשיות אם יורשה לי?

לכי לישון!!!
נסי לגנוב תנומות בכל הזדמנות.
להעביר את זמן באופן לצהריים או משהו.

לא אומרת להקריב את כל זמנך הפרטי, רק עכשיו, בחירום, לישון כל אימת שמתאפשר לך.

היא הלכה? לישון ז"א?
כי יש לי גם כמה

והאמת, עוברת, מאז הקיטור האחרון שלך בנושא, כשאני מרחמת על עצמי אני נזכרת שגם לך ככה וזה עושה לי את זה יותר קל. נחמת טיפשים זה סידור בכלל לא רע. הוא ממתיק את היאוש. אולי גם את הטיפשות.

הולכת לחפש לך ביוטיוב את מה שניצן שרה ואז לישון.

http://www.youtube.com/watch?v=VbeYrUjfJR8
(זה לא זה)

להעביר את זמן באופן לצהריים או משהו.
צחוק מר מהדהד בחלל הבית הישן.

בסדר, בסדר, אני אלך לישון. תכף.

http://www.youtube.com/watch?v=nmdDszMWb0A
(זה כן זה)
(גם הסרטון מדליק)

צחוק מר
נכון יש את המדור הזה בסופשבוע של הארץ של אשת הטבח? אז פעם היא כתבה "בגיל ארבעים, אשה צריכה להיזהר לא מהקמטים אלא מהמרירות"
נו, זה לא היה מנוסח ככה אלא הרבה יותר מוצלח.

כיון שתפסת אותי בכזה מצברוח זוהר ועולץ, הרשי לי לומר שקשה לי לחשוב על איזשהו משפט אופטימי שמתחיל באשה בת ארבעים. אם את מרכיבה על חוסר השינה והשביזות הכללית שלי גם את גיל ארבעים, אולי נוסיף גם את הכמה קילו העודפים שלי, את איך שחזיית ההנקה (לא) מחמיאה לי ואת הקמטים בזוויות העיניים, ותעבירי לי שניה את הסכין היפנית החלודה הזאת...... אוה, ככה טוב, על הורידים.

<הולכת להתקלח>
<בעיניים עצומות>
<ובלי סבון>

ביקר לי, אנחנו לא שוות את זה. יותר טוב לך תהיי עולצת בשביל הילדים שלך.
מקווה שתשני טוב הלילה @}

לילה טוב

<נשיקות על הורידים>
<ארבעים זה סיום של מלא סיבובים במדבר, מה קרה לך>

באתי להציץ ולאחל לך חג אביב שמח ופורח ומצאתי אותך שבוזה. איזה באסה.
אני מנסה לעבוד כבר יומיים ללא הצלחה, אבל הבוקר כתבתי איזה אימייל עבודה ושמעתי את הפושטקית מתעוררת. יכול להיות שעד שאני שומעת זה אומר שהיא כבר התעוררה מזמן... לא יודעת. בכל אופן, אמרתי לעצמי אני רק גומרת לכתוב את האימייל והולכת לראות מה איתה, ועוד לפני שגמרתי לכתוב אותו שמעתי שהיא ממש ערה והלכתי לחדר ומצאתי אותה כבר על יד הדלת. התעוררה, זחלה לה איכשהו מן המיטה והתחילה להתקדם! ואני אומרת רגע רגע חכי קצת, אל תגדלי כל כך מהר! אחר כך הם מתחילים עם האישיות, והרצונות, והדיבורים -- בסוף לא תהיה ברירה ואני אצטרך לעשות עוד אחד!! ועל זה ממש לא תכננתי.

עכשיו תשמעי, גברת ארבעים. עצמי עיניים ודמייני לעצמך את גלית גוטמן. ואז אמרי לעצמך, אני בת ארבעים, ותודה לאל שיש לי כמה קילוגרמים עודפים וקמטי צחוק מסביב לעיניים (ואני לא נראית כמו הקרש המטומטם והמגוהץ ההיא). ובאמת אני צריכה למצוא זמן וללכת לקנות לי חזיית הנקה אחת נורמלית. ושתהיה גם צחורה כשלג, לשם שינוי.

אני אשוב אחרי הפסח עם שלל רשמים ואובזרבציות (כך אני מקווה), ובינתיים הולכת לסבול כהוגן בליל הסדר אצל "חמותי", מה שממש נותן לי להרגיש חלק מעם ישראל. שלא לדבר על השטויות המרגיזות והגזעניות שאשמע שם.

הזמן האומלל הזה שהנה הלילה עוד לא באמת נגמר אבל עוד רגע כן, זמן שהשינה בו נדמית מצילת חיים, ובדיוק התינוק נכנס ליניקה נמרצת שרק מעירה אותו יותר ויותר במקום להרדים עד שהוא פתאם משמיע קול של התחלת שיחה ומתיישב.
אוי אוי אוי. הזכרת לי מה עתיד לבוא. ככה גמלתי את הגדול -- הבוקר הזה הטריף אותי. בוקר אלק.

משמיעה קולות של אהדה והזדהות

שינה טובה ורצופה ככל האפשר לכם!

יאללה, תשתקו כבר! גם יש לכן תינוקות וגם אתן משקיפות על ארבעים מלמטה?! ואני לא רוצה להקדיש אפילו רבע מחשבה לקטינות בנות ה"שלושים ומשהו" שמסתובבות פה.
בשביל זה נכנסתי לפה, שתמעכו אותי סופית?

[ממלכתי תמורת עשר שנים פחות ושני תינוקות יותר. אתן יודעות מה, שנתפשר על שש שנים ותינוקת?]

טוב נו, קחו חיבוק בכל אופן:

לך,

לך, ו-(()) לכל היתר. מקווה שלא שכחתי אף אחת.
גם אני אשוב אחרי הפסח עם שלל רשמים ואובזרבציות. חג שמח לכולן!

באתי להתפקד פה עם הדוגמניות (בת 40 בעוד 3 חודשים וחצי, אבל מי סופר).
מבקשת לרכוש את ה כרטיס ביקור שעליו יהיה כתוב: "היום עברנו תקופה קשה". אפשר אולי להדפיס את זה על תג לחולצה? רוצה ללבוש כזה למקרה שלא יבינו לבד מהעיגולים השחורים מתחת לעיניים האדומות והשיער הפרוע.

כיון שקיבלתי עידוד לפזר את שביזותי לכל עבר, נראה לי שאמשיך. יותר טוב מלשבת לבד בחושך, לא ככה?
מחר ליל הסדר. כאן. בבית הזה. עשרים איש.
זה, ככה, בשביל הרקע. מזל שאני לא צריכה לעשות את כל הבישולים או אפילו את רובם. מזל גם שאנחנו שוכרים את הכלים, ככה שאין שטיפת כלים באופק.
(מה "מזל"? איזה מזל? הרבה כסף זה עולה לי. שווה כל גרוש.)
ועדיין, גם כשהבישולים מועטים והכלים שכורים, אני לא צריכה לספר לכם מה המשמעות של עריכת ליל הסדר, נכון? אתן יודעות איך אמור להראות בית שמחר בערב יתארחו בו אמא ודודה ושאר קרובות וקרובי משפחה, ואתן בטח כבר מנחשות שהבית שלי לא נראה ככה. עזבו נקיון של פסח, על הבלגן הכללי אני לא מצליחה להשתלט. עדיין יש חמץ בארונות. למה לא עברתי לתזונה נטולת גלוטן כבר מפורים?
הילדים הגדולים מסתובבים פה בלי השגחה. מזל שנשאר אוכל מתחילת השבוע אז היה מה לתת להם לצהרים. בשאר הזמן הנחתי להם להרקב מול המחשב. כשניגשו אלי, בארבעה מתוך חמישה מקרים הם קיבלו נביחות. מה זה אשמתם שאמא לא יכולה לשאת יותר את הקיטורים של התינוק? מה זה אשמתם שאבא חזר אתמול אחרי כמעט שבוע בחו"ל ואמא בקצה כוחותיה? לא אשמתם, אבל ככה יצא.
אתן רואות את השעה? אני עדיין בטריינינג וחולצת השינה שלי.עצם זה שצחצחתי שיניים ולבשתי חזיה מראה שיש לי רצון ברזל ואופי פדנטי.
כיון שהילדים עברו לטיפול אבא שלהם איך שהוא חזר הביתה, הם אכלו ארוחת ערב בתשע וחצי. ככה זה אבא, זורם. עכשיו הם יושבים אתו מול הטלויזיה ורואים איזה קטע שהוא רוצה לחלוק אתם. חמוד. בא לי להרוג את כולם.
ואיפה התינוק? על הברכיים שלי, מה חשבתן...

אז אתן מבינות, משבר גיל ארבעים לא מזיז לי כרגע. אני חושבת לעזוב את הבית ולא לחזור עד גיל שישים לפחות.

<סליחה, אני יודעת שאלו הצרות האמיתיות שלך, אבל היה נורא מצחיק>

סליחה, מרוב שביזות שכחתי לומר תודה ענקית, באמת מכל הלב, לכולכן.
היתה תקופה שאיבדתי קצת את אמונתי בבאופן, אבל כשאני רואה את הנשים המדהימות שהתקבצו כאן בדף שלי (מסמיקה מגאווה) אני כל כך שמחה על התבונה והתמיכה שאתן מביאות לחיי.
שיהיה לכולכן חג שמח!

שליחה על ידי אחת* » 07 אפריל 2009, 22:54

חחחחחחחחחחח

לילה! לאן נעלמת?

שליחה על ידי אחת* » 07 אפריל 2009, 22:54

זה היה על
אז אתן מבינות, משבר גיל ארבעים לא מזיז לי כרגע. אני חושבת לעזוב את הבית ולא לחזור עד גיל שישים לפחות.

אוי ואבוי. איך הגעת למצב הזה? מה פתאום לארח ליל סדר אצלך? טוב לא אזרה לך מלח על היבלות, או שמא לא אדרוך לך על הפצעים. יאללה, ערב אחד וזה עובר. זה לפחות מה שאני אומרת לעצמי. וגם בלי אבא שהיה בחו"ל הנסיך שלי לא סולח לי על הצרחות שהבאתי עליו אתמול אחר הצהריים. והאמת גם אני לא.
ורגע אחד בלי ציניות: מכיוון שזה חג החירות. אז נתעלם לרגע מהקונטקסט הכללי, המנשל בני אדם מחירויותיהם הבסיסיות ביותר בכל רגע. אני מאחלת לך חג שמח, ומנוחה, וחופש -- להרגיש שאת בוחרת בדברים שאת עושה בחיים שלך.
לא יצא לי פיוטי במיוחד, אבל זה מכל הלב.

שיש לי רצון ברזל ואופי פדנטי.
אלופת העולם!
חגשמח עו"א. קצת נאלמתי דום לנוכח הימים האחרונים אצלך. אבל קראתי הכל ו... קראתי הכל.

אז אתן מבינות, משבר גיל ארבעים לא מזיז לי כרגע. אני חושבת לעזוב את הבית ולא לחזור עד גיל שישים לפחות.
שום בית דין לא יאשים אותך, באמת נורא מה שאת עוברת.
זה הקומפלקס התעשייתי צבאי והתרבות הפטריארכלית, שיהיה לך ברור....

חג שמח מותק @} @} @}

אוף, אני חושבת עלייך כל כך הרבה! הרגשת? ובגלל שנסענו היו לי פנטזיות להיפגש איתך באסף ארטיזנל - (אל תשאלי אותי מה זה, כבר שאלת אותי פעם ואמרתי לך שזה את אמרת את המילים האלה, ופתאם ראיתי שזה שם של בית קפה) - את מכירה את זה שיש משהו כ"כ לא הגיוני שאת מנסה לקמבן ומתישה את עצמך וכל זה רק במחשבות? הייתי מניחה שלא, כי אי אז הרשמת אותי כאדם כזה מפוקס ומאורגן ומיושב, שנכנס לכאן בהבעה משועשעת על הפרצוף ומתכנה בשם כמעט מתגרה " פה רק על הדרך" , אבל עכשיו, ירד לך כל הקרדיט הזה כי כל הדברים ההם שלא התעייפת מלהתאתגר בדיונים תיאורטיים עליהם, אני קולטת שנכנסו לך לחיים באמת, ז"א שהלך לך משהו בפיוזים, ולכן בהחלט יתכן שאת כן מאלה שמתכננות בניגוד למציאות עד שיוצא להן עשן -
בקיצור...
באהבה, חג שמח.
סליחה, סליחה על המלל הזה, זה רק שמץ מהבלגן שרץ לי במוח שקשור בך ביממה האחרונה. כנראה קוראים לזה הזדהות מופרזת. או חיבה גדולה. מה זה משנה.

את מכירה את זה שיש משהו כ"כ לא הגיוני שאת מנסה לקמבן ומתישה את עצמך וכל זה רק במחשבות?
אם אני מכירה?
אחת התכונות הכי מעוותות שלי היא שהפנטזיות שלי חייבות להיות מציאותיות. זאת אומרת שאם - נניח - יש מישהו שמוצא חן בעיני ובא לי לפנטז על מפגש רומנטי אתו, אני חייבת לחשוב איך ואיפה אנחנו נפגשים במקרה. אחרי חצי שעה אני קולטת שהפנטזיה הרומנטית שלי עדיין תקועה בנסיון לקמבן את המפגש, מוותרת והולכת לישון.
ולגבי הרושם שיצרתי אצלך בהתחלה (כאדם כזה מפוקס ומאורגן ומיושב, שנכנס לכאן בהבעה משועשעת על הפרצוף), אני חושבת שאז הייתי כזאת ברוב התחומים בחיי. לא יודעת אם השתניתי או מה. כנראה הלך לי משהו בפיוזים....

טוב, זה על קצה המזלג,

ובחושך. אהבה וחג שמח ונדבר.

אחרי חצי שעה אני קולטת שהפנטזיה הרומנטית שלי עדיין תקועה בנסיון לקמבן את המפגש, מוותרת והולכת לישון.

ולגבי הרושם שיצרתי אצלך בהתחלה (כאדם כזה מפוקס ומאורגן ומיושב, שנכנס לכאן בהבעה משועשעת על הפרצוף), אני חושבת שאז הייתי כזאת ברוב התחומים בחיי. לא יודעת אם השתניתי או מה. כנראה הלך לי משהו בפיוזים
מוכר להפליא. זה קשור לשאריות של המוח שנוזל בהנקה. כבר אמרנו שהזמן מרפא את הכל, נכון? תוך שנה-שנה וחצי את חוזרת לעצמך במובן הזה, אל חשש.
מקסימום אם לא, את ממילא לא תזכרי איך היית קודם ותחשבי שהכל כבר בסדר. אז יש רק יתרונות ללחכות

אחת התכונות הכי מעוותות שלי היא שהפנטזיות שלי חייבות להיות מציאותיות. זאת אומרת שאם - נניח - יש מישהו שמוצא חן בעיני ובא לי לפנטז על מפגש רומנטי אתו, אני חייבת לחשוב איך ואיפה אנחנו נפגשים במקרה. אחרי חצי שעה אני קולטת שהפנטזיה הרומנטית שלי עדיין תקועה בנסיון לקמבן את המפגש, מוותרת והולכת לישון.

גם אני! (אבל לפעמים גם יוצא מזה טוב, כי כשאני פתאום מחליטה לממש את הפנטזיה אני לא צריכה לדאוג לפרטים הטכניים

)

מוכר להפליא. זה קשור לשאריות של המוח שנוזל בהנקה
לא, האמת היא שזה לא קשור והתחיל בשנים האחרונות דווקא בעבודה.
במשך רוב שנותי הייתי ידועה כזו שלוקחת הכל בקלות, שומרת על יחסים טובים עם כולם ומסתכלת על המריבות וההתעצבנויות של כולם בדיוק בהבעה משועשעת על הפרצוף שתוארה לעיל. היחס שלי לתכונה הזו היה מעורב. קצת התגאיתי בעצמי עליה, ואף הסתכלתי על כולם מרום שבתי בבחינת "ישחקו הנערים לפני"; מצד שני, להסתכל על החיים מהצד זה לא לחיות אותם באמת. אפשר להרחיב את זה, לתחרות התמידית בין להיראות טוב לבין לחיות טוב, תחרות שעד היום מייסרת אותי בהמון בחירות שלי, אבל תנו לי לגמור כאן מחשבה, למען השם!
בקיצור, לפני שלוש-ארבע שנים משהו השתנה בי בעבודה. פתאום התחילו לומר לי שאני לוקחת דברים יותר מדי ללב, שאני מאד אמוציונלית, שאמנם כל הכבוד על האכפתיות, אבל אולי כדאי למתן ודברים כאלה. בעבודה אני יכולה לומר בבירור שזה היה קשור לתהליך פנימי של התבגרות, שמהלכו הפכתי (כלפי חוץ וגם בעיני עצמי) מגורם זוטר למישהי בכירה ומרכזית, שדעתה נחשבת ושמתייעצים אתה על כל דבר. זאת אומרת שבמובן מסוים הסכמתי לזוז בזהירות רבה מהפינה שבה ישבתי, לא אחראית ולא קשורה ומגחכת בעליונות, ולעמוד באמצע איפה ששומעים מה את אומרת, ואת יכולה לטעות ולכעוס ו... נו, לחיות.

אני אומרת לעצמי שהקשיים שאני חווה עכשיו הם לא סתם. שזה תהליך שיהיו לו פירות, רק שכרגע אני לא יכולה לדעת מה הם יהיו. שצריך לחכות (ומאד לא פשוט). נקווה שזה באמת ככה, ולא רוח הניו אייג' הבאופנית ההזויה והמחופפת שהשתלטה עלי. מקסימום תוך שנה-שנה וחצי את חוזרת לעצמך.

כשיהיה לי יותר פנאי (ככה לקראת 2013) אני ארחיב לגבי כל מה שכתבתי.

את משהו משהו. אני ממש נהנית לקרוא אותך....
וכל הכבוד על אירוח ליל הסדר. גם אני עשיתי את זה השנה (אנחנו בחו"ל אז זה כאילו לא נחשב אבל זה בכל זאת ליל הסדר...), עם תינוקת שמחופשת למדבקה בשבועות האחרונים ובימים האחרונים מדבקה עם דבק מגע שלא ניתנת לקילוף מאמא...

בקיצור אני יודעת שאת לא בענייני האייקון המחשב אבל אני לא יכולה להתאפק

ועוד מותר להגיד חג חירות שמח, נכון?

האייקון המחשב
חחח.... האייקון המחבק כמובן. ככה זה כשכולם שרים ברקע

לא, לא, לא, אני לגמרי בענייני האייקון המחבק.
האייקון שאני לא משתמשת בו הוא הקורץ/מחייך, זה שבא לומר: סתם, בצחוק, LOL. מבחינתי אני כותבת לחבורת נשים חכמות ומצחיקות, שיודעות לזהות לבד מתי אני צוחקת בלי סימנים דביליים.
אבל לחבק? תמיד!

אבל לחבק? תמיד!
מעולה!

אה, אז

עם תינוקת שמחופשת למדבקה
(-:
(רק נכנסתי לתת אחד כזה

כי שמעתי שיש ביקוש)
(לדעתי, נפל דבר בבאופן. מאז שזאתי פה התחילה להתבכיין, נפרץ סכר הסכרין)
(מרוב נחנחיות אני אפילו לא טורחת לשים את זה בסוגריים עם שפיץ)
(אגב "נפל דבר בבאופן" - כולכן יודעות כבר מי זאת הטבריינית ושותקות, או מה?)

או מה.

יופי, באמת יופי. שנים אני עמלה על תדמיתי כמלכת הקרח של האתר ובאחת הכל קורס. מילא כולכן, אבל בשמת-בעדה-שלנו-לא-מתחבקים? מה יהיה?

שיחות, בינתיים, כדרכן של אושיות, נמצאת כבר בטרנד הבא - זה של השימוש בסוגריים עגולים במקום משולשים. כמו שהלקטנות החליפה את הקמח המלא, כמו שהיאמו החליף את הוילקינט, כמו ש<שלם> החליף את <מולבן>.

ורק הטבריינית נעלמה בלי לחשוף את זהותה. אני מאזור המרכז, אז מתכלחילה לא היה לי סיכוי, אבל מה עם קבוצת החינוך הביתי שלה מהתחנה המרכזית? למה אף אחת שמכירה אותה לא כותבת לנו עליה?

אה, התאוששת?

נראה לך? אני אתאושש כבר בקבר....

חברה אמרה לי שמי שמאמין שיש עוד חיים אחרי אלה, לא יכול להתנחם ב"ננוח בקבר".

אבל בשמת-בעדה-שלנו-לא-מתחבקים?
האמת, זה מתכלחילה מה ששבר גם אותי.
כמו ש<שלם>
נחשפתי לתת זרם שעשה לזה הסבה ל <>pay (אני תוהה אם התת זרם הזה מסתובבת כאן ורק שותקת בחיוך או מה. או מה.)
עמלה על תדמיתי כמלכת הקרח
בדיוק ישבתי בחוץ בשמש וחשבתי לכתוב לך כך:
במסגרת החזרה לפסים רצינייים אני מבקשת דיווח קר על ההערות/מבטים/עצות/נעיצות שקיבלת על סגנון ההורות שלך עם התינוק ואיך שהוא דבוק עלייך ככה. (או שהמלעון עשה את עצמו עצמאי ומשוחרר ליד האורחים?)

בליל הסדר, התכוונתי.

או מה.

במסגרת החזרה לפסים רצינייים אני מבקשת דיווח קר על ההערות/מבטים/עצות/נעיצות שקיבלת על סגנון ההורות שלך עם התינוק ואיך שהוא דבוק עלייך ככה.
<מהנהנת נמרצות ושמה סנטר על המרפקים בהקשב!>

לא, כמעט שאין הערות. תזכרו שזה ילד שלישי, שהבאופניות שלי מתגברת בהדרגה, שהטרנד העולמי הולך יחד אתי ושהילד חייכן ומאיר פנים וחיובי ברגע שהוא יוצא לחברה.
זה גם עובד לשני הצדדים: לא כל כך נוטים להעיר לאמא ותיקה כמוני, ואמא ותיקה כמוני גם לא ממש מתרגשת ממה שחושב העולם עליה ועל ההורות שלה. וכיוון שהמעבר מבחינתי מאד הדרגתי הוא גם נתפס (ומשודר החוצה) כמשהו ש"קרה מעצמו" ולא כאידאולוגיה. נגיד כל הילדים בסוף במיטה שלנו כי אין לי כח לחנך אותם בלילה, אני מעדיפה להמשיך לישון. התינוק במנשא כי אני מתעצבנת אם הוא בוכה. אני מניקה כי זה יותר פשוט מלהילחם אתו שיסכים לקחת בקבוק.
ואם מישהו אומר: אבל תתעקשי אתו! בסוף הוא יהיה רעב ויישבר! אני מחייכת בביטול, כאילו "נראה לך?"

לפעמים אומרים לי משהו על כמה שהוא צמוד אלי, אבל אני מזכירה להם שגם אחיו (הידוע בשמו "המרכזי") היה מאד צמוד אלי והיום הוא ילד עצמאי וחברותי ושמח ועם האופי הכי טוב בעולם.

אבל אל תשכחו שאני לא באמת באופנית. אני מחסנת, אני שולחת למוסדות חינוך בסביבות גיל שנתיים, ילדתי בבית חולים. בדברים שבאמת מחרפנים את המיינסטרים אני לא מאתגרת אף אחד.

אבל אל תשכחו שאני לא באמת באופנית.
טוב שציינת.
ישר רציתי להדביק לך את התוית הזאת, <חסרת המשמעות...> אבל בהדרגה. ולא משום סיבה עקרונית.

מה חסרת משמעות? סלע קיומי!

זה כי כולנו מגדירות את עצמנו לפי שמו של אתר אינטרנט אזוטרי במדינה קטנה ושכוחת אל..

קטנא ושכוחת אל, אני מבקשת לדייק

טוב, במסגרת החזרה לפסים רציניים אני מתחילה לכתוב על משהו שמציק לי לאחרונה והוזכר למעלה:
אני כועסת על תרבות המתנות, אני כועסת על תרבות הצריכה בכללותה
לכעס שלי יש שלושה רבדים:
א. מה שזה עושה לבית ולאיכות החיים - הצפיפות, העומס, כל דיבורי הפליי ליידי על clutter
ב. מה שזה עושה לפלנטה - המשאבים המתבזבזים ביצור, הפסולת הנערמת, הזיהום וכו'
ג. מה שזה עושה לבני האדם פסיכולוגית - המרוץ אחר צריכה וכסף שאף פעם לא מספיק, תחושת המחסור בתנאים שפעם נחשבו לבסדר גמור, סף הגרוי שכל פעם צריך לעלות ושוויון הנפש שלנו מול דברים שפעם שמחו אותנו והלהיבו אותנו (זוכרים שפעם קיבלו שעון לבר מצווה? ואופניים היו משאת נפש?)

אז אני נגד כל הצריכה המטורפת הזו, עד כאן ברור. מצד שני, בניגוד לרבים מהכותבים בבאופן, אני לא יכולה להתנתק כליל מהתרבות בה אני חיה ולהוציא לה לשון. אני צריכה למצוא פתרונות שיתפשרו עם המציאות.

טוב, זה מצריך ניסוח יותר מדויק ומעמיק. יום אחר.

מה עושים עכשיו?
באים לתל אביב לאכול סושי. עם חזייה לבנה ומניקור, מה עוד חסר? נהגג על תרבות הצריכה.
נראה שהתאוששת. אנחנו לא ממש. הפרטים אצלי.

בניגוד לרבים מהכותבים בבאופן
אני ממש לא חושבת ככה. מעטים מאד (מאד מאד) באמת מסוגלים להתנתק מהתרבות בה הם חים. כולנו (אולי חוץ מניצן

{{}}) מתפשרים מאד. אבל אנחנו חותרים למודעות ואנחנו עושים מאמץ. יפה לנו! בהחלט הרווחנו חולצה חדשה.

אני ממש לא חושבת ככה. מעטים מאד (מאד מאד) באמת מסוגלים להתנתק מהתרבות בה הם חים. כולנו (אולי חוץ מניצן blink) מתפשרים מאד.
מסכימה לגמרי עם אלטר.
האמת לאמיתה היא שכולכם נפולת של נמושות שמתפשרים ומאפשרים את המשך מצעד ההבלים הזה.
<אבל אני מקווה שאת לא קוראת אותי בצורה ביקורתית ומבינה שאני באה ממקום מאד חיובי ותומך.>

_באים לתל אביב לאכול סושי. עם חזייה לבנה ומניקור, מה עוד חסר? נהגג על תרבות הצריכה.
נראה שהתאוששת. אנחנו לא ממש. הפרטים אצלי._
אני יכולה לבוא גם?
אני אבוא להררית לאכול רסק ירוק בלי חזייה (יש לי אחת מהחתונה והיא בז'

) ואני לא מגדלת ציפורניים, אבל זה גם נחשב, לא?

קוראת, מזדהה, מחבקת וירטואלית. לא מהגגת בימים אלה.
(והסוגריים הרגילים, [ולפעמים המרובעים], וההתעלמות מטרנד המשולשים - זאת גם אני).

רסק ירוק בלי חזיה? הממממ, לא נראה לי.
כאילו, תחשבי איך זה ייראה. יושבות שתינו, סקס-סטייל ואנוכי, בחזיות תחרה מגונדרות, פרנץ' בציפורני הרגליים ומקלות אכילה בידיים ומשוחחות גבוהה-גבוהה על קפיטליזם חזירי בעידן אובאמה, ופתאום מגיעה עמווה פיבוטאלית עם חזיה בז' מהחתונה, שפם של רסק ירוק וחולצת "I love HARARIT". איך זה ישליך על מעמדנו החברתי ועל שמנו הטוב בת"א רבתי?
לא לא, את יותר טוב תלכי איפה שאת שייכת, בתחנה מרכזית טבריה. תאכלי שם נבטוטי אמרנט, הרבה יותר טוב בשבילך.

האמת לאמיתה היא שכולכם נפולת של נמושות שמתפשרים ומאפשרים את המשך מצעד ההבלים הזה
אני חושבת שמצעד ההבלים ימשיך איתנו או בלעדינו, השאלה היא איך אנחנו חיים בשוליו (אנחנו=אלה שלא מסוגלים להתנתק לגמרי). אני חושבת שמגיע גם לנו דיון משלנו, שיוצא מנקודת הנחה שלא נגיד לכל העולם לקפוץ לנו, אלא ננסה לדבר בשפה שהעולם יכול להקשיב לה ולהנהן, גם אם בהסתייגות.

יונת אמרה מיליון פעם שדיון על דוגמה ספציפית יותר מועיל מדיון תאורטי, ויונת איז מיי גוד, אז הנה דוגמה ספציפית:
בקיץ יהיה למרכזי יומולדת. כלומר, לכולנו יהיה, אבל רק המרכזי צפוי לרצות שיערכו לו חגיגה ויזמינו חברים מהגן. לא בא לי, ממש ממש לא בא לי, לקבל ערימת מתנות לא נחוצות, עשרים וחמישה שקלים האחת, שישמחו את הילד לחמש דקות ואחר כך ימלאו לי את הבית ויבעסו לי את הנשמה. מצד שני, אני לא באמת יכולה לומר לילד: תשמע, אין מתנות ביום ההולדת. לא ככה, cold turkey. עוצו עצה - מה לעשות?
הבנזוג הציע, ככה בתור רעיון ראשוני, שכיוון שהם כולם מאותו גן נאמר מראש (להם וגם לו) שאת כל המתנות שהוא יקבל נביא בתחילת השנה לגן, והן תשמשנה את כל הילדים. תרומה כזאת.
עוד מחשבות?

לבקש בלי מתנות בכלל ולהשקיע במתנה אחת שווה ממש שיקבל באמצע החגיגה וינקר עיניים לכל החברים. מה זה משנה "ממי"?
ככה לא תצטרכי לסבול זבל ומעמדו החברתי לא ייפגע (מסכן, ממילא לא בא ממשפחה משהו, את לא יכולה לערער אותו עוד יותר)
בקשר לרעיון של הבנזוג, ככה גם לקחת לו את כל המתנות וגם לעשות מזבלה במקום שבו הוא מבלה את שעותיו?

ואני אשדודית, לא טבריינית, את מתבלבלת.

אשדוד, טבריה, אותו דבר בשבילי.

לגבי הרעיון של הבנזוג - אני לא חושבת שיעשה מזבלה בגן, אבל יש בעיה עם לקחת לו את המתנות. אכן, עלית על הבאג המרכזי....
ולגבי הרעיון שלך - וואללה, צריך לחשוב. הוא ילד שמאד אוהב מתנות, אבל אולי לא ברמה של "מוזמן אחד-מתנה אחת". מצד שני, אולי כן. אבל בואי נמשיך עם הקו הזה: איך היית מנסחת את הבקשה מהורי הילדים לא להביא מתנה? נראה לי מוזר סתם לכתוב "נא לא להביא מתנות", לא?

זה קשה לי, העניין הזה. המרכזי שלי לגמרי אוהב את תרבות הצריכה על כל היבטיה, וכל זבל שיווקי שהמציאו כדי לגרום לילדים לצרוך עובד עליו. אם זה לא מספיק, הוא גם הכי חברותי במשפחה, כך שכל הדברים שהוא לא נחשף אליהם בבית מגיעים אליו דרך החברים שלו. מצד שני הוא הכי אמוציונלי, ולכן מתמלא כל כך הרבה שמחה על כל מתנה, שפשוט תענוג לספק את יצריו האפלים.
אני מאד גרועה בלהיות קשה עם הילדים שלי "לטובתם". אין לי מושג איך להתמודד עם הפער הזה בין מה שאני מאמינה בו לבין מה שישמח את הבן שלי. ואל תתחילו עם השוואות לסמים וכאלה דברים. גם כי זה לא דומה, וגם כי זה לא עוזר.

אתם כן יכולים להשוות לממתקים, כי גם זו בעיה אתו (מת על ממתקים. מת מת מת על ממתקים), אבל אחרי שגמרתם להשוות תנו עצה.

לכתוב להורים בנפרד משהו ברוח "אנחנו מתכננים מתנה מאד גדולה ולא רוצים שיתפנק יותר מדי. למחרת בבוקר אנחנו שולחים אותו לפנימיה צבאית." או "חבל שתביאו, סתם תצאו קמצנים." או "אנחנו רוצים לנסות משהו חדש, במקום שאתם תביאו מתנה, אנחנו ניתן לכם מתנה שקיבלנו ביומולדת שעבר."
אני חושבת שאפשר לצאת מזה. קונספט חדשני, "יומולדת מתנה אחת, אבל ממש שווה. בואו בהמוניכם."

ברצינות עכשיו? תכתבי להם משהו. אני בטוחה שהרבה מרגישים כמוך.
"כל שנה הילד מקבל המון דברים וזה מסחרר אותו לגמרי ומאד מקשה עלינו. החלטנו שהשנה נעשה אחרת. אנחנו מעדיפים לחסוך מכם את הטרחה, ולהקל על עצמנו על ידי זה שבלה בלה בלה. אנא אל תקראו את זה בפולניות, זו בקשה כנה. <וזה גם לא יפה להורים האחרים שכן יתחשבו בבקשתנו...

>"

ואל תתחילו עם השוואות לסמים וכאלה דברים. גם כי זה לא דומה, וגם כי זה לא עוזר.
אבל זה ממש בול כמו הרואין. בחייך.

יששש! אז את באה? (מקווה שלא תתאכזבי, כי למרות יומרותי, מבחינה חיצונית אני קצת עמווה. ושונאת תחרות בחזייה)
לגבי הרסק, נהפוך הוא: פה בתל אביב זה יהיה מאוד אקזוטי, ותוך ארבעה ימים יהפוך לטרנד מטורף. אבל לא הייתי בונה על האשדודית. היא לא תגיע כל כך מהר לתל אביב רק כדי להסתכל עלינו אוכלות בתענוג קציצות מדגן לא מלא.

ולעניינך: אני מאוד בעד מתנות מתכלות. לא יודעת אם יש משהו שווה שאפשר לקנות בעשרים וחמישה שקלים כפול מספר ילדי הגן, אבל אני נניח הייתי עושה מזה יום בלונה פארק או איזה צ'ופר יומי אחר. ילדי לא בגיל המתאים אז אני לא יודעת מה הולך היום. אולי אפשר לארגן איזה סיור כלל-גני כזה באיזה מוזיאון המדע או משהו, ואז הם ממילא יצטרכו להשקיע את הכסף בכרטיס, אבל מבחינת כולם זו תהיה יום הולדת בלתי נשכחת.

טוב, זה לא שייך לעניין אבל רק בשביל ההבהרה: לא מדובר על כל ילדי הגן. מראש דיברתי עם הילד על זה שנזמין את החברים הטובים שלו. בטח יצא 6-7 ילדים.

תכתבי להם משהו. אני בטוחה שהרבה מרגישים כמוך.
אני גם חושבת שהרבה מרגישים כמוני, ודווקא בגלל זה נראה לי קריטי הניסוח המדויק, כדי לחבר אותם לכיוון הזה ולא להרחיק אותם. אני לא רוצה להישמע מתנשאת או מעופפת (למרות שאני גם וגם, כמובן).

למרות יומרותי, מבחינה חיצונית אני קצת עמווה
ברור, גם אני, בגלל זה אני חייבת פדיקור.

ואז הם ממילא יצטרכו להשקיע את הכסף בכרטיס, אבל מבחינת כולם זו תהיה יום הולדת בלתי נשכחת.
יפה!

אבל לא הייתי בונה על האשדודית. היא לא תגיע כל כך מהר לתל אביב רק כדי להסתכל עלינו אוכלות בתענוג קציצות מדגן לא מלא.
אולי לא אני, אבל האיש והילדה זללני דגים מתים חיים טריים (נאים?) מוטרפים, והאמת היא שהם ממש מתבעסים ממני כי מאז שהגענו לארץ די לא הסכמתי ללכתיתם. בארה"ב זה היה עניין שבועי מינימום ללכת למסעדה קוריאנית/יפנית/תאילנדית. ואז באתי להם ביציאה המסריחה הזאת של "לא אוכלת דגנים וממילא דגים מתים אני מחבבת אבל לא מתעלפת מהם, בואו נאכל סטייק!

"

<לפני שנסענו לארה"ב והקטנה הפציעה, כשעוד עבדתי בהייטק והיינו DINKS היה לנו קטע של להגביל ת'צמנו ללא יותר מפעם בשבוע יקימונו.. שיואו איך היינו גנובים על יקימונו... וחוצמיזה אני חרשתי את סושידו לפחות פעם בשבוע. אחחח הבורגנות. איפה היא ואיפה פשטות מרצון... היום אנחנו מפרגנים לעצמנו סלטים במסעדה ערבית פעם ב... נגיד כשכל הרשתות האורגניות בארץ סגורות לרגל הפסח סעעעעמעעעעעמעעעעעעעעמו ערס.>

ואז הם ממילא יצטרכו להשקיע את הכסף בכרטיס, אבל מבחינת כולם זו תהיה יום הולדת בלתי נשכחת.
אוקיי, נחשוב גם על זה.

הבורגנות זה לא רק בשביל הכסף; זה באמת טוב.

מה?!?!? אתם התכוונתם שפשטות מרצון תכלול הורדת רמת האוכל?!?!?!?
אוקיי, חבר'ה, מכאן אתם ממשיכים לבד.

מה?!?!? אתם התכוונתם שפשטות מרצון תכלול הורדת רמת האוכל?!?!?!?
איפה קראת את זה?!
פשוט לא כל שבוע מסעדת יוקרה, זה הכל. רמת האוכל עולה, מחירו יורד.
<אל דיוואן בכפר סבא, על חורבותיה המעשנים של ברקרולה אותה היינו פוקדים לפחות פעם בשבוע. ממש מעולה. מליון סלטים טריים משובחים וגם בשר.>

וואו, כמה מעניין פה.
עוברת, אני הייתי במצב דומה לשלך לא מזמן ביום הולדתו של הבכור, ומודה שנכנעתי מראש בצד המתנות. אבא שלו דווקא הציע שנבקש שלא יביאו מתנות, ואני הרגשתי שאני לא יכולה "לעשות לא את זה". אני תוצר של התרבות שלי, ללא ספק. והאמת שהם כבר המון זמן בתקופה שהם לא משחקים בשום משחק. אך ורק משחקי דמיון. כך שדי ידעתי מראש שהמתנות תהיינה מיותרות.

עוברת, אם לא מדובר בכל ילדי הגן אלא רק ב 6-7 חברים טובים, הייתי עוזבת את זה.

כשמזמינים את כל הגן אכן מקבלים 30 מתנות של 20 ש"ח האחת, כמעט תמיד זבל מפלסטיק שיוצר בסין ולפעמים אפילו מצליח להתקלקל / להישבר עוד לפני שהילד איבד בו עניין, ולגרום עגמת נפש כפולה ומכופלת.
אבל כשמזמינים רק קומץ חברים טובים והם יודעים זאת, לא רק שמספר המתנות קטן יותר אלא שכמעט תמיד מקבלים מתנות טובות ומדויקות יותר, שרואות את הילד שלך ומשמחות אותו.

אם את ביחסי חברות עם חלק מההורים, אפשר להעלות את המחשבות שלך בנושא בשיחות ביניכם, ומה שיחלחל יחלחל. אני עוד לא מצאתי דרך לנסח את הדברים בכתב בצורה שלא תיקרא כהתבדלות סנובית ו/או נוקשות חינוכית על חשבון הילדה שלי.

הדרך שלי לשנות קצת את תרבות המתנות בסביבה הקרובה שלי, היא לנסות לתת לאנשים אחרים את המתנות שהייתי רוצה לקבל מהם (רק מתנות שאני חושבת שישמחו את המקבל, כמובן). לעתים קרובות מתפתחת איזשהי שיחה סביב המתנה שבה אני מצליחה גם לספר קצת על ההשקפות שלי, ולאט לאט זה מחלחל. למשל, כשאחי הגדול חגג יום הולדת עגול, הזמנו אותו ואת גיסתי לארוחת בוקר מעולה אצלנו בבית, ואחר כך לקחנו אותם לטיול של יום שלם. בסוף זה אפילו לא יצא זול יותר מקניית מתנה, אבל נתָנּו חוויה משותפת ולא עוד חפץ הביתה.

@} (מקווה שזה בסדר שצירפתי את עצמי לשיחה)

מתערבבת בהצעות ליומולדת...אפשר לתכנן את יום ההולדת כך שהתוכן של המפגש/ הפעילות תהיה הכנה משותפת של מתנת יומולדת - אולי בניה של משחק או בית או משהו מעץ שהילדים ישתתפו בה ועל החשבון לבקש מההורים שלא יביאו מתנות או שיביאו כלי עבודה - מתנות מכוונות ופרקטיות? נראה לי גם יכול להיות כיף וגם לתפוס את ה'חומר' אחרת....

למה לא לבקש מכל ההורים שיקנו ביחד את אותה מתנה אחת שווה שהילד באמת משתוקק לה? או שיאספו את הכסף ויתנו לכם לקנות אותה? 20 או 25 ש"ח מכל משפחה, ואם זה לא יספיק אתם תשלימו לסכום הנחוץ.
מה הוא כבר יכול לרצות שאין לו? זאת בעצם הבעיה העיקרית, לא? שבטח יש לא כבר הכל... נניח, קורקינט? אופניים? סט ממש שווה של פליימוביל? ויכול להיות שאני בכלל לא בכיוון, אצלנו המאבק בתרבות הצריכה עדיין in...
המשיכי לדווח, אולי זה יתן לי רעיונות לימי ההולדת הבאים.

אצלנו המאבק בתרבות הצריכה עדיין in...
הלו הלו, רק שתדעי שמצאתי את הספר האולטימטיבי לבנך ואין לי שום כוונה לא להביא אותו ליום הולדת.

מה הוא כבר יכול לרצות שאין לו? זאת בעצם הבעיה העיקרית, לא? בעיני, זו בדיוק הבעיה. אצלנו, בחיי, הם לא צריכים כלום. הם גם לא משחקים בכלום כבר המון זמן. מקסימום באיזה דמויות פה ושם. זה לא מונע מהם לרצות לקנות את כל החנות אם אני נאלצת להיכנס איתם לטויס אר אס במקרה.

אבל בשמת-בעדה-שלנו-לא-מתחבקים? מה יהיה?
טוב, טוב, להגנתי אומר שאני כבר מתחבקת חופשי בוירטואלית, אבל בחיים האמיתיים? מגמגמת עד מאוד. אל חשש. מתחבקת רק עם כאלה שלא מרשות לי להתחמק (-:

עוצו עצה - מה לעשות?
שיט, את יודעת ש"עוצו עצה ותופר"...

פה בתל אביב זה יהיה מאוד אקזוטי
בתור תל אביבית, אני מבקשת שלא תהפכו את הרסק הירוק לטרנד. לא רוצה לטעום את זה אפילו.
מצד שני, מה איכפת לי מטרנדים... טוב, תהפכו.

למה לא לבקש מכל ההורים שיקנו ביחד את אותה מתנה אחת שווה שהילד באמת משתוקק לה?
אנחנו עשינו את זה פעם אחת. כל המשפחות יחד קנו לילדים קרוקס.
זה היה ליומולדת לפני 3 שנים. הקרוקס היו אז קצת גדולים. הקטן עד היום נועל את שלו בשמחה ובאהבה, הגדולה בדיוק גדלה במידה לפני כמה חודשים לקרוקס שלי (-: היה מעולה.
כולם שמחו, כי הטירחה היתה מינימלית, המתנה שימושית, והטיעון המשכנע שלנו: אין מקום בבית.
אבל ביומולדת האחרון ביקשתי שלא יביאו מתנות בכלל (באמת, הם לא צריכים כלום ואין מקום בבית) ולא עזר לי. כמעט אף אחד לא הקשיב לי.

נאלצת להיכנס איתם לטויס אר אס במקרה.
נאלצת? איזה אילוץ בדיוק?

אני לא נאלצת להיכנס איתם לשום מקום מלבד לרופאת אא"ג, למשל. ליד טויס אר אס עושים עיקוף, או מקסימום עומדים ליד חלון הראווה...

(זה לא אומר שהבית לא מלא ג'אנק, מצעצועים שנאספו בהמוניהם ב אירוע החלפת ספרים בגדים חפצים )

ביומולדת האחרון ביקשתי שלא יביאו מתנות בכלל
ביומולדת אחד שנכחתי בו (וגם ריש גלית ) אם חתן השמחה ביקשה להביא אוכל לפיקניק שנערך, אבל לא מתנות.
נראה לי שלאנשים היה קל יותר לבוא "לא בידיים ריקות". ואני חושבת שנענו לבקשה.

ביומולדת אחד שנכחתי בו (וגם ריש גלית ) אם חתן השמחה ביקשה להביא אוכל לפיקניק שנערך, אבל לא מתנות.
כן, אבל חתן השמחה היה אז רק בן שנה. אני לא חושבת שזה יהיה כל כך פשוט ביום ההולדת הבא שלו (3) או זה שאחריו. בעיקר לא מאז שהוא הולך לגן. אמנם נפגשנו לאחרונה והוא בהחלט לא נהפך לטיפוס חומרני עד כה, וגם טרם נתקל ב"גיבורי על" למיניהם, אבל הוא לא אתרוג ואין לדעת לאן יובילו החיים.
אגב, גם הצעיר שלי לא היה עסוק כלל בסוגיית מתנות יומולדת ומה-תקנו-לי-באופן-כללי עד לא מזמן. וזה למרות השפעת אחותו הבכורה. והנה, עכשיו הוא כבר די התקלקל (אם כי אפשר היה לנטרל את זה די בקלות אלמלא החומרנות המתפרצת של אחותו ושלל גיבורי העל שמארחים חברה לבן השכנים הנערץ).

ביקשה להביא אוכל לפיקניק שנערך
אחלה רעיון. נראה לי שנאמץ.

חברים שלנו, אנתרופוסופים הארדקור ועם ילדים בגילאים קרובים סיפרו לנו פעם משהו מצויין - בכל יום הולדת הם מבקשים בעת הזמנת האורחים שאם הם בוחרים להביא מתנה, אז שתהיה זו מתנה מעץ בלבד.
היתרונות הם ברורים, גם הצעצועים נשמרים לאורך זמן, גם מתכלים ועל פי רוב גם יפים יותר.

נראה לי מוזר סתם לכתוב "נא לא להביא מתנות", לא? לי זה לא נראה מוזר בכלל. זה בדיוק מה שהייתי עושה - בלי הסברים, פשוט "נא לא להביא מתנות" או לכל היותר "נא לא להביא מתנות (ברצינות)".

נגיד כשכל הרשתות האורגניות בארץ סגורות לרגל הפסח סעעעעמעעעעעמעעעעעעעעמו ערס
הההאאא! מדינת הלכה! מחר אנחנו הולכים להתנחל בביוסנטר! נקנה מלפפונים ועגבניות ובצל ירוק ובצל לבן ואבטיח ומלונים ושסק ותותים ואפונה ועוף ותפוזים ופלפל צהוב וחסה - לא אכלתי כמו שצריך כבר שבועעעעעעע!

סליחה, נסחפתי. רציתי לספר בעצם, שפעם באנו ליום הולדת ולא הספקנו לקנות מתנה (מה אני מדברת, בשמונים אחוז מהמקרים אנחנו לא מספיקים לקנות מתנה, ובשלושים אחוז מהמקרים האלה אנחנו קונים אחר-כך מתנה מאוחרת). ניגשתי לאמא והתחלתי להסביר שלא קנינו מתנה אבל... והיא אמרה: טוב מאד. אמרתי: אבל נקנה... אמרה: לא, אל תקנו. אמרתי: אבל אין איזו מתנה בכל זאת ש... אמרה: לא! לא! אל תקנו! אז לא קנינו.

עוברת, אם ימאס לך מהדיון הזה כאן אםפשר להעביר אותו לדף מלכוד המתנות הגדול (תיכף נראה אם)הצלחתי)

זה בדיוק מה שהייתי עושה - בלי הסברים, פשוט "נא לא להביא מתנות" או לכל היותר "נא לא להביא מתנות (ברצינות)".
מי שעניין המתנות מושרש בו, לא ייקח ברצינות את ה"ברצינות". לכן אני הייתי כותבת "כל המתנות ייתרמו למעון לילדים בסיכון" וסוגרת בזה את המצפון של כל המעורבים בדבר (וגם משמחת מישהו).

נאלצת? איזה אילוץ בדיוק? אין ספק שמאז שהם בגן, כמות ה"נאלצת" לקחת אותם לכלמיני מקומות ירדה פלאים, אבל יצא לי לא מזמן ללכת עמם מהם לרכוש מתנת יום הולדת לחבר. היה לא כיף. אחד היתרונות הגדולים של מסגרת, הוא שאני מנצלת את שעות הבוקר לצאת לקניות בלעדיהם. זה גם משחרר מרעש הרקע של ה"תקני לי" וגם סתם משחרר

. מרענן ללכת לסופר עם תינוקת אחת במנשא, בלי שניים נוספים תלויים מהצדדים.

מחר אנחנו הולכים להתנחל בביוסנטר! אלטר, זה כבר הדף השני בו את ממש נרגשת בעניין הביו סנטר, לא

? נראה לי שבאמת רעבת החג הזה

.

זה כבר הדף השני בו את ממש נרגשת בעניין הביו סנטר
נחמד שאת עוקבת.

נכון, חיכיתי לרגע הזה כבר שבוע. וכך היה!

למען הסר ספק: בכלל לא נמאס לי מהדיון. הוא מאד מעניין וחשוב לי. כשידעך, מבטיחה לסדר אותו יפה ולהעביר לדף הרלוונטי.