אוקיי, יש בערך מיליון נושאים שיושבים לי בראש ומחכים לבירור. כל הזמן אמרתי לעצמי: אחרי הלידה, כשאפסיק לעבוד, אשב ואכתוב (בשבילי, עצם ההעלאה של דברים על הכתב כבר הופכת אותם ליותר ברורים ועוזרת לי לחשוב עליהם), אבל אז הבנתי שלומר שאעשה דברים "יום אחד" מבטיחה שהיום הזה לא יגיע, ושמה שעוצר אותי עכשיו כנראה יעצור אותי גם אז. אז הנה, קופצים למים ובודקים מה קורה.
מישהי כבר כתבה את הדברים האלה באיזשהו דף באתר, והם מאד נכונים גם עבורי - כתיבה היא בשבילי אהבה גדולה וגם סוגיה כאובה ובעייתית. אני כותבת בקלות ובכיף, אבל רק כשאני לא מייחסת שום חשיבות לכתיבה שלי. בשניה שבה אני עוצרת לחשוב על מה שכתבתי מתחילים הקולות להציק לי:
- את סתם מתחכמת, הכל אצלך צורה ושום תוכן
- למה נדמה לך שמה שאת כותבת מעניין מישהו?
- למה את כותבת את זה? מאיזה מקום? אולי עדיף שלא תכתבי את זה?
- את הרי כותבת רק כדי שיתפעלו ממך, זה בכלל לא בא מצורך אמיתי
אז עכשיו בלוג. מה פתאום בלוג? למה לא לכתוב במחברת? למה צריך שכל העולם יראה את מה שאני כותבת? כי ההגיגים שלי באמת חשובים ו/או מעניינים או כי אני צריכה להאכיל את האגו שלי או מה?
למי בכלל יש כח לכתוב בלוג?
ואם עכשיו ייכנס מישהו ויכתוב בתגובה: "יאללה יאללה, אין כח. לא בא לך לכתוב - אל תכתבי. מה את מטרידה אותנו?" אני באמת אפגע. כי מה, כי קול פנימי שלי פתאום קבל קיום אובייקטיבי בעולם ובא להרביץ לי ברצינות?
(בחיי, בא לי לבכות רק מלדמיין את זה. בת כמה אני, לעזאזל?)
מצד שני, אם לא נתמודד עם זה מתישהו לעולם לא נכתוב. ולא שזה קדוש לכתוב, אבל זו חזית אחת של אותה מלחמה - אם לא נלמד להתמודד עם הקולות אף פעם לא נחיה באמת, רק נשחק חיים שלא מרגיזים קולות. ובזה כבר התמחיתי ועשיתי חיל, ואני כבר יודעת שזה לא משרת אותי באמת.
אני צריכה להיות פאתטית!
רק ככה נכניס בפרצוף לקול שואמר לי "את פאתטית!"רק ככה נדגים לו שאפשר להיות פאתטית ולהישאר בחיים (אפשר?)
כן, אפשר לכתוב בלוג שלא מעניין אף אחד, ושאנשים אפילו חושבים שהוא משעמם ומביך, עילג ומיותר, ועדיין מותר לכתוב אותו ויש לו מקום בעולם (ועל השרת, במיוחד אם משלמים פעם השנה)
המממ, עוד נראה.
).
?!
