טעויות נפוצות בעברית 1

אנונימי

ראו גם:
טעויות נפוצות בעברית 2, טעויות נפוצות בעברית 3, טעויות נפוצות בעברית 4, עוד טעויות נפוצות בעברית
איך אומרים בעברית, עברית קלוקלת, נקבה וזכר, שפן או ארנבת
מדור לימודים, מדור שפות ולשון

כולם מוזמנים להוסיף...

לא נכון: בת זוגתי. נכון: בת זוגי. - או זוגתי
לא נכון: חברות נכשלות. נכון: חברות נחשלות.
לא נכון: לא יאומן. נכון: לא ייאמן
לא נכון: לטאטות. נכון: לטאטא.
לא נכון: להתחבות. נכון: להתחבא.
לא נכון: לוודות . נכון: לוודא .
לא נכון: ברת-X (לדוגמה, ברת-קיימא). נכון: בת-X.
לא נכון: ברי-X (ברי קיימא). נכון: בני-X (בני-קיימא).
לא נכון: חברת-בת, חברת-הבת. נכון: חברה-בת,
לא נכון: לרכב על סוסים. נכון: לרכוב (בלי ו').
לא נכון: לקנות. נכון: לקנא.
לא נכון: פלפל ממולֵא עם צרה נכון: פלפל ממולָא
לא נכון: מַחלֶף נכון: מֶחלָף (מ"ם בסגול).
זכר, לא נקבה: גרב, עט, צומת. וגם מכנסיים, משקפיים, מגפיים...
לא נכון: נשקים, רכבים, ציודים נכון: כלי נשק, כלי רכב, ציוד.
לא נכון: הביטוי הצה"לי הידוע לשמצה: "לקחת את הציודים ואת הנשקים ולעלות על הרכבים". טוב יותר: "לקחת את הציוד ואת כלי הנשק ולעלות על כלי הרכב / המכוניות". נכון: "לקחת את הציוד והנשק ולהכנס לרכב"
לא נכון: אני לא שומע כלום; נכון: אין אני שומע כלום או אינני שומע כלום.
לא נכון: אם הייתי יודע; נכון: לו ידעתי.
לא נכון: יש לי את האפשרות; נכון: יש לי האפשרות.

תרמו: עדי יותם, אם פי 3, אמא אדמה, עודד לבנה, ניר סופר, עשב בשדך

אפשר גם באנגלית? ספטמבר בפ' רפויה, במקום ספטמבר בפ' דגושה.

אני הולכת לקלקל את השורה, כי לעיתים קרובות אני מוצאת בשיבושים חן רב, ואף מאמצת אותם, מנסה לקדם את מעמדם בשפה, וקוראת להם עברית מדוברת. הרי שפה זה דבר דינאמי ואנחנו לא רק משתמשים בה אלא גם יוצרים אותה. דברים שמצלצלים לי יותר נכון כשהם "משובשים":
יושנת, במקום ישנה (אבל יושן במקום ישן, נראה לי כבר קצת מוגזם).
חמש, שבע, עשר שקל במקום חמישה, שבעה, עשרה שקלים
להתחבות נראה לי מקסים, אני הולכת לאמץ את זה....
מחידושי הלשון שנוצרו באתר הזה: פתילון במקום טמפון.
אגב, אם זכור לי נכון אז לרכוב זה גם נכון.

מְחַשב בתור שם עצם זה לא נכון, ואילו מַחְשב (על משקל מקרר) כן נכון. אבל למי זה אכפת בכלל?

ל-עודד לבנה היו מספר רעיונות נחמדים לתרגום מונחי מחשב לעברית. אחד שאני זוכר: HTML = התמ"ל (הוראות תיוג מלל לחיץ).

לי מאוד חשוב לדבר נכון, אבל אני משתמשת ב "יושן", "לבלה" (במקום לבלות), ועוד כמה. מדי פעם אני תוהה אם אנשים יודעים שזו מין בדיחה שכזו, או חושבים שאני עילגת.

עוד שיבוש חמוד: כיבֵתי במקום כיביתי.

אורנה בנאי עשתה קריירה שלימה מכאלו.

ענת - מה חמוד בזה? בעיני זה עילג.
כשזה בא מילד קטן או מעולה חדש, זה דבר אחד. כשזה בא מבוגר שעברית היא שפת האם שלו, לי זה מפריע.

לענין מְחַשב
שימו לב לרשימת המלים בהן אנשים נוטים "לשבש" ולהשתמש בפועל בהווה בתור שם עצם: מחשב, מקרר, מגהץ. וכמובן מנקב, מייבש (כביסה) - אף אחד לא אומר מַנְקב!
לעומתן מלים שאף אחד לא משבש, במשקל זה: מברג, מקלט, מפתח, מסמר, מכתש...
מה גורם לאנשים לשבש חלק משמות המכשירים וחלק לא? לדעתי כאשר השם ה"משובש" מתאר בפשטות את הפעולה שהמכשיר עושה (כלומר, הפועל הוא בבניין פיעל), בעוד שהשם ה"נכון" נשמע מלאכותי, תהייה לדוברים נטייה לשבש, וכן לשומעים תהיה סובלנות לשיבוש. במקרים אחרים תהיה נטייה להשתמש ב"משקל מכשירים".
לדוגמא, למכשיר (דמיוני) שעוזר לפתח סרטי צילום סביר לקרוא מְפַתח ולא מַפְתח.

אבל, יש דוגמאות נגדיות לתיאוריה: משדר, מסרק.

אני אישית מקפיד על מחשב ומגהץ, אבל מתרשל (עם נימוקים) במקרר.

וכמובן "עושים ימים כלילות" שהתנחל אצל רוב הפוליטיקאים. (טוב, הם בעצם לא עובדים גם ביום...) המקור: "עושים לילות כימים" כלומר, עובדים גם בלילה.

מסרק - אתה מתכוון למכשיר שסורק מסמכים? (-;

לרכב - לא בטוח שהנכון הוא לרכוב. אם נכון לשכב, מדוע לא נכון לרכב? ועוד, שמא שתי הצורות נכונות, אלא שאחת מהן מקורה בתנ"ך והשניה בלשון חכמים?
מחלף - משום מה זכור לי שבתחילה היתה המילה מַחְלָף, כמו מחמד, מעין, מעבר.
מקרר - רק מזוכיסט מסוגל להגיד מַקְרֵר. אולי תציעו גם להקפיד על מִכְחוֹל? יש גבול למה שאפשר לעשות למען "טהרת השפה".
ואגב, "תִּקני" זה מושג בעייתי. השפה משתנה, ואיתה התקניוּת. יש צורות דיבור שהיו בלתי תקניות בעליל לפני כמה שנים, ובמשך הזמן התקבלו כתקניות.
לי מפריע הרבה יותר הביטוי "נישא לה". גבר אינו נישא לאישה. הוא נושא אישה. היא נישאת. מקור הביטוי הוא בפעולה האמיתית של גבר הנושא את כלתו לתוך ביתו. בכל פעם שאני נתקלת בביטוי זה אני רואה בעיני רוחי את הכלה (הענוגה, אלא מה) נושאת את בעלה (החסון) בזרועותיה הביתה. אם רוצים שוויון - למה לא להשתמש במונח השוויוני להתחתן?

לא סתם נפוצה הטעות של "לא יאומן". בצרופי-מלים מקובלים, נהוג לעתים מנגנון של עיצוב מלה אחת לפי המלה המקבילה לה. לכן בצרוף "לא יאומן כי יסופר" נקבעה השגיאה "יאומן", ובצדק ובכוונה, וזה לגיטימי. כך שיש כאן מלכודת: בצרוף הנ"ל הצורה "יאומן" לגיטימית, ובהקשרים אחרים מוטב לומר "ייאמן".

אילנה
עברי דבר עברית. (ואני מוסיפה: עברי דבר עברית נכונה )

בטח התכוונת ל: עברי דבר עברית נכון.

ואני רציתי להוסיף עוֹד משהוּ :
גם לי יש טעויות...
צפריר, אני לא בטוחה, אבל בטח יש כאן מישהו שיודע יותר טוב.
ובדיחה: החנווני במכולת שלנו מדבר בגימל במקום בכף. "גביש" במקום כביש וכדומה
אז פעם הוא כתב לי גפילטע פיש כך: "דפיל-דפיש."
אגב, כשאומרים גביש במקום כביש, יש לי צמרמורת.

צפריר, אתה רציני?! לא העברי (המדבר) נכון, אלא העברית (השפה) נכונה.

מזרן או מזרון?
סינר או סינור?

לא יאומן כי יסופר - זה מזכיר לי את לא מדובשך ולא מעוקצך.
מישהו שמע אי פעם מישהו אומר - לא מדבשך?
והיום כשיש דובשניות אף אחד גם לא מבין על מה הרעש, מה רע בדובשך???

אגב, יש לטעות הזאת (או התהליך הזה) שם. פעם זכרתי ושכחתי.

לרכוב כמו לרקוד

ודאי שאני רציני, לא העברית נכונה, מה זה עברית נכונה? על פי מי? האקדמיה? התנ"ך? האוזן?
לפיכך יש לדבר עברית נכון, אם כבר (לדעתי כל הדיון לא ממש "נכון", אבל מתדיינים).

כמו שמנה וסלתה.

סבתא שלי האהובה היתה חוטפת חררה מהדיון הזה . היא תמשיך להגיד " בוא תאכול , יש קישוי ממולא
וישלתי מהבוקר כי הלך לי השינה ".
ככה זה הנכון . (וככה גם יוצא הכי טעים).

בסוף האקדמיה מקבלת הכול, את כל ה"שיבושים" שמשתרשים, ולכן אני עם ענת (ועוד כמה), זה מעיד על שפה חיה ונושמת ודינמית ומשתנה וזה נפלא.
אבל יש אחד שאני ממש לא מצליחה להתרגל אליו, והוא כבר השתרש עמוק, וזה "ניצחתי את המשחק".

הוי, תודה לסבתא של ענת גביש!
האנשים החיים מדברים, חיים את השפה, משתעשעים בשפה, משבשים את השפה, רחמנא ליצלן, כל אדם ומיצלולו, כל סבתא וחום ליבה...
תנו את האקדמיה לאקדמאים, או שמא לומר לאקדמיים.
שיבושים מכוונים כפי שאני מכירה אותם זה רק מאהבת השפה וכיבודה (ומאהבת החיים והשעשוע) וחלילה לא מבורות או מזלזול.
נראה לי שבעקבות כמה מילים נכונות שעלו פה, אוכל להתחיל להשתעשע בהפוכה גם עם כמה מילים "נכונות". אז שוב, תודה לכם.

אם אני לא טועה, האקדמיה קיבלה את השיבוש במקרר כתקין.

בסוף האקדמיה מקבלת הכול, את כל ה"שיבושים" שמשתרשים

לא, לא.
ניסיתי עכשיו לחפש באתר האקדמיה והחיפוש שם לא עובד, אבל שמור אצלי דף מאתרה;. ניסיתי להעתיק ממנו לכאן אבל יוצא לי הפוך. בכל אופן, תחת הכותרת "לא היו דברים מעולם - צרור שמועות" מכחישה האקדמיה שצריך היה אי פעם לומר מקרר בפתח. מ-1928 - מקרר בשווא. האקדמיה גם לא אישרה שאפשר לפנות בלשון נקבה אם רוב השומעים הן נקבות, לא הציעה את "נמנמת", "שח רחוק" בא מביתו של אליעזר בן יהודה בעוד היא גורסת "טלפון", ועוד.

אמא של יונת: אני אומרת מכחול, בכ' לא דגושה. נשמע לי הרבה יותר עדין ומתאים לו מאשר כ' דגושה...

ובהקשר זה רוב אברי הגוף הזוגיים הם בנקבה. יוצאים מן הכלל: עפעפיים, נחיריים, ו... שדיים.

האקדמיה לא קובעת כי לא מתפקידה לקבוע
לדעתי כל הדיון לא ממש "נכון", אבל מתדיינים
אפשר לדבר את השפה, ואפשר לדעת אותה. לדעת גם, ובעיקר, במובן המקראי. זו השריטה הפרטית שלי, למזמז את העברית בכל הזדמנות (-:

וגם, סֶלוּלרי ולא סוללרי.

כן, המקור הוא תא. Cell

סוללרי? אף פעם לא שמעתי. זה בגלל הסוללה, נכון?
פגשתי גם את המונח "טלתא" (כמו טלפון, רק עם תא בסוף, ע"ש התא).

ומה עם המכוניות מסוג מיצוּבּוּשי ואֶפֶּלהאוּז ?

אני שמעתי גם מיציבושי. יש לי אפלהאוז בעצמי, את זה אני שומעת המון (-:
אגב, "שקודה" בצ'כית, התברר לי, זה "חבל". מתברר שכך הם קוראים לסקודה בשם חיבה בצ'כיה (-:
אגב, בשמת, מילון ההווה נוקט טוסיק, בטי"ת. אבן שושן מתעלם לגמרי.

לגבי טוסיק - אני לא בטוחה שאת צודקת, בשמת.
תוחעס זה בהחלט "תחת" בהגייה יידישאית, אבל טוסיק?
ניסיתי לחשוב על זה עם מישהו, והוא נזכר ש"טוסיק" זה תמיד בחיבה, ובאמת, יש סיומת "יק" - של הקטנה. נשאר לברר מה זה "טוס" או משהו דומה (טיז?).

הטעות בהא הידיעה: יושן ויושנת.
אצל עולים דוברי רוסית, ואף אצל ילדיהם לעתים (אני מכיר ילד שלא יודע רוסית ובכל זאת חוזר על הרבה טעויות...) ה"א הידיעה נשמטת המון פעמים. "תביא את כוס כחולה" הוא משפט קביל בהחלט בבתים מסוימים...

מי שכתב את מילון ההווה כנראה בור בבלשנות היסטורית ובתולדות הלשון העברית והיידיש.
גילה, "תוסיק" זה צורת הקטנה מ"תוחעס" - "תוחֶעס - תוחְסיק - תוסיק".
ולא בהגייה "יידישאית" אלא בהברה אשכנזית. כך
"שאבעס" זה "שבת" (ת' רפויה בהברה אשכנזית נהגית כמו ס')
מרגוליס - מרגלית (כל קמץ נהגה כחולם, ת רפויה כסמך, מלעיל במקום מלרע)
"תאכלעס" - תכלית (החיריק הפך לצירה בגלל שהטעם עבר אחורה למלעיל)

הההם. זה נראה כ"כ רחוק זה מזה...
(את כל עניני ההגיה שפירטת אני יודעת. (-: )

לגבי הבנת השפה
יש לי שאלה
(אני יודעת את התשובה)
אפרוחים הם של?
הגוזלים הם של?
התרנגול משמיע קול.........
התרנגולת.........
יש לי עוד, אבל כרגע לא עולה...........

נוננה - וזה האבסורד ב"יונתן הקטן, רץ בבוקר אל הגן, הוא טיפס על ה-עץ, אפרוחים חיפש...
קשה למצוא אפרוחים על העץ...

אני תמיד הבנתי את זה בתור יונתן טיפס על העץ על מנת לראות טוב יותר את האפרוחים המפוזרים על הקרקע.

ההממממ.... אפשרי...

גוזלים - ציפור, אפרוחים - תרנגולת.
תרנגול - קורא, תרנגולת - מקרקרת.
והנה דיון מענין על מי חונב ומי זורד

גוזלים - בוקעים מהביצה כשהם חסרי-ישע, זקוקים לאבאמא שיאכילו אותם, ואפשר לגזול אותם מהקן.
אפרוחים - בוקעים מהביצה ומסוגלים לנקר בעצמם, לרוץ בעצמם ולפרוח מהקן (לא פשוטו כמשמעו, הכנפיים עדיין לא מפותחות).

גם קן לציפור של ביאליק מחזק את הטעות... בכל ביצה ישן אפרוח זעיר.
בספרות הישנה כמעט תמיד לארנב קוראים שפן (שהוא בכלל לא דומה, וממשפחת חיות אחרת לגמרי).
ויש שיר ב"דגדוגים" שבו אפרוח בכלל נולד (כשמרבית האפרוחים שאני מכירה בקעו, ולא נולדו). יש שיר (אין לי מושג מאיפה) שבו ברווז עושה שלום עם הלשון (וזה קצת קשה...), והמכנסיים של זלמן מגיעות עד הברכיים - לדעתי זו הסיבה שמרבית האנשים טועים...

הם גם גוזלים את האוכל מפיה של אמם הציפור

סילחו לי על הבורות, אבל מה באמת ההבדל בין שפן לארנב?

סלחנו.
ארנב הוא זה עם האזניים הארוכות.
בישראל מצוי הסוג "ארנבת השדה" בטבע.
ובפינות ליטוף שונות, בתנאי שבי מגדלים את הארנבון שעליו כתוב באנציקלופדיה: "נקרא בטעות בספרי הילדים בשם "שפן"
לשפן אזניים קצרות, הוא קצת מזכיר קוויה ("חזיר ים"/שרקן).

...ושניהם חמודים לאללה...

רועי, להתבייש בפינה!!!
באזור שלנו רואים שפנים בכל טיול. איך הצלחת לפספס אותם? ניאלץ לקחת אותך לטיול השלמות...
וברצינות: הם בגודל דומה לארנבונים, צבע חום-אפור, אוזניים קצרות ופרצוף של ליצן. חיים באזורים סלעיים. לעתים קרובות אפשר לראות זכר גדול יושב על סלע גבוה יחסית, צופה מסביב, ומזהיר את האחרים כשמתקרבת סכנה. אין לו קרובי משפחה, וה"רחוק" הקרוב ביותר שלו הוא דווקא... הפיל. הבלבול בשם בינו לבין ארנבת בא מתרגום התנ"ך (לגרמנית, אם אינני טועה). באירופה אין שפנים, אז קראו לשפן של התנ"ך ארנבת. ומאז הוא סובל מבעיות זהות.

הוא נקרא גם שפן הסלע.

גם שפנפונוני

שליחה על ידי אלי* » 01 ינואר 2003, 22:42

לא נכון: להוזיז נכון: להזיז
לא נכון: חרטה על דגלה נכון: חרתה על דגלה
(המקור התנכי: מ"והמכתב מכתב אלוהים הוא - חרות על הלוחות". אמנם יש "חרוטה על לוח לבם", אבל שם מדובר בחריטה עם ציפורן שמיר...)
לא נכון: לקחת החלטה נכון: לקבל החלטה (באנגלית לוקחים את מה שנותנים בעברית).
לא נכון: לקפוץ למסקנה נכון: להסיק באופן נמהר >צולע...<

לגבי לא יאומן כי יסופר ולא מדובשך ולא מעוקצך - זה בשביל החרוז, חזלינו עוותו טיפה את העברית.
ואצלנו תמיד אומרים - את הבלתי ייאמן אנחנו עושים כל יום, הבלתי אפשרי לוקח קצת יותר זמן...

זאת השפעת האנגלית... אין מה לעשות. חייבים לקבל את זה. אנחנו הרי מקבלים בלי כל בעיה את ה שגיאות העתיקות...

אפרופו הארנבת והשפן:
כשרואים את תלוליות החול הקטנות האלו באדמה, בדשאים, או בגינות,
בדרך כלל חושבים שאלו תלוליות שנעשו ע"י חפרפרת.
wrooooong
אלו תלוליות של חולד.
חפרפרת היא חיה שכלל לא חיה בארצינו.

אזניים גדולות, אזניים קטנות, פנים של ליצן... ההבדל בין שפן לארנב הוא כמו ההבדל בין סלעית לצופית -- מעניין את מי שמתעניין ולחלוטין לא רלוונטי עבור כל השאר. נכון שזה משטח את השפה, אבל עם כל הכבוד, מה באמת זה משנה אם נגיד לילד "לבש את הגרביים והנעליים שלך" במקום "גרוב את גרביך ונעל נעליך"?

אז למה באמת לא לדבר בשפה עילגת, להגיד "כזה" "כאילו" ועוד כל מיני?
כדי להעשיר את השפה. אחר כך ניתן לבחור לדבר שטוח.

למה לבש? הרבה אנשים שאני מכירה אומרים "שים" (בגדים, נעליים, מעיל...).
למה להשתמש בחמש מילים שונות לתאר את אותו דבר? (למשל - עצוב, נוגה, וכו'...) כי לכל מילה יש את הניואנסים שלה, והן לא ב-ד-י-ו-ק אותו דבר. לפעמים צריך את האבחנה העדינה.
לגבי סלעית וצופית - מי שלא מתעניין, או לא יודע, יכול להגיד "ציפור". שפן וארנב הן חיות שונות לגמרי. גם לכלב ולחתול אתה יכול לקרוא באותו שם. בכלל, לכל החיות. אפשר לחלק את העולם רק לחי, צומח, דומם. אנחנו מחלקים ומאחדים את העולם סביבנו לפי ידע וראיה תרבותית - אבל החלוקה הזו הופכת למציאות. יש עמים שמבחינים בהמון סוגים של ירוק, או של שלג. בשבילנו, יש 3-4 סוגים של ירוק - אז אנחנו לא רואים יותר. ושלג זה שלג. מי בכלל יודע שיש סוגים שונים.

משהו יודע איך קוראים בעיברית לאומנות ,שמותחים חוטים בין מסמרים,ויוצרים תמונה יפה.
זה מתחום הריפוי בעיסוק.(נדמה לי),זה לפחות מרגיע.

יש לי חבר, המסלף את העברית בכוונה ובהמון חן. כשהוא מתלהב ממראה נוף ורוצה לשתף את זולתו הוא זועק "תסתכלְתוּ!".
מותר לשגות אם עושים זאת בכוונה מתוך שיקול ובחירה. אבל קודם-כל יש לדעת מה נכון, ואז זכותו של הדובר לבחור להתעלם מכך מתוך שיקול זה או אחר שלו. אבל אין תחליף לידיעה, כלומר ללימוד.
קשה באוירה השוררת כיום להתעקש ולומר רְאִיתֶם (בהדגשת ההברה האחרונה) ולא רָאִיתֶם (בהדגשת ההברה שלפני האחרונה), וכן קשה להבדיל בין באה (בעבר, בהדגשת ההברה הראשונה) לבין באה (בהווה, שאז ראוי להדגיש את ההברה האחרונה). קשה להתעקש לדייק ולומר "העולם שאנו חיים בו" (שהרי "העולם בו אנו חיים" זו שגיאה, אני מתעצל כרגע להאריך להסביר מדוע).
האקדמיה כן קובעת. היא לא רק חוקרת. היא גם שוקלת, לאור המחקר ולאור הבנתה (שזכותכם לחלוק עליה) מה מתאים, נוח, משכנע - ואז היא מוסמכת להחליט ולקבוע לנו מה ואיך ראוי לומר, והיא אף משתדלת לפרסם זאת בציבור ולהטמיע בחיים. ההחלטות שם מתקבלות אחרי דיון מעמיק ואחראי של מבינים, אך זה כמובן לא מבטיח כי תמיד תתקבלנה ההחלטות הטובות ביותר.
מי שטוען ששפה זו רק קומוניקציה (יעני תקשורת), והעיקר שיבינו אותך - מתעלם מערכה התרבותי של שפה. נכון, אם אני מבשל משהו ומגלה פתאום שחסר לי גזר, אני יכול לומר לבני: "הלך תביאי שתי קילו גזרים" והתקשורת תהיה מושלמת. אבל אם כך - מוטב לדבר אנגלית, רצוי רדודה כמו באינטרנט. אך אם המוסד האקדמי העליון בישראל שמו הרשמי "האוניברסיטה העברית_" - זה _למרות שמתבקש ללמוד וללַמֵד באנגלית, ובודאי לכתוב מאמרים רק באנגלית.מה טעם לדבר עברית, שפה שבקושי 10 מיליון איש מבינים?
מה דעתכם? האם בכל זאת יש מקום להקדיש המון מאמץ, זמן ואמצעים כדי לדבר ולכתוב בעברית, ובעברית טובה? או שמא זה נושא רק לחוקרים, כמו השפה האכדית או המצרית העתיקה?

יש כאן טיעונים משני סוגים שונים, שבאופן בוטה אפשר לנסח אותם כך:

מותר לטעות, לא צריך לדבר נכון.
הדרך הנכונה לדבר לא תמיד רלוונטית.

מייק, אם אני מבין נכון, אז אתה מתנגד לטענה הראשונה. אני חושב שהבעיה שיש לרוב האנשים עם הקביעות של האקדמיה העברית (מה שנתפס אצל כמעט כולם כהגדרת הדרך הנכונה לדבר עברית) היא שלעתים הדרך הנכונה אינה רלוונטית. מה זה משנה אם גשם מעורב בברד נקרא "חנמל"? זה לא שימושי לחיים שלנו. אולי לחיים של מישהו בארץ מוכת מזג אויר רטוב ולא-ידידותי זה כן רלוונטי. אבל שם כנראה לא מדברים עברית.

אני מבין למה חשוב לחוקר צמחים ישראלי שהאקדמיה תגדיר שם כמו "לענה שיחנית". אבל לרוב האוכלוסיה זה לא-רלוונטי בדיוק כמו המושג "אצוות מסך" (שכן חשוב בשביל חוקר מחשבים ישראלי). אפילו למשתמשים המקצועיים השמות האלה לא-רלוונטיים. אלה מכירים שמות כמו "שיבּה" או "screen buffer". והמשתמשים הפשוטים לא מכירים אפילו את השמות האלה. הם פשוט אוהבים את התה שלהם קצת מריר, ואת משחקי המחשב שלהם מהירים.

עכשיו, כרמית, בהמשך לקו הטיעון הזה, יש הבדל בין "שים" ו"לבש" גם עבור המשתמש הפשוט. אבל אין הבדל בין "לבש", "גרוב", או "נעל". כמו כן, יש הבדל בין "עצוב", "נוגה", "מהורהר", "מוטרד", "מדוכא", וכו', גם עבור המשתמש הפשוט. אין הבדל בין "שפן" ו"ארנב". יש הבדל בין "כלב" ו"חתול"...

להלן משהו על האקדמיה ללשון העברית. זה לא ניסוח שלי אלא ניסוח רשמי:
"האקדמיה ללשון העברית היא תאגיד על פי חוק שהתקבל בכנסת בתשי"ג (1953). מטרתה לכוון את הלשון העברית על יסוד חקר הלשון לתקופותיה ולענפיה. החלטות האקדמיה בענייני דקדוק, כתיב, מינוח או תעתיק שנתפרסמו ברשומות חלות על מוסדות החינוך, מדע, על הממשלה ומשרדיה, ועל הרשויות המקומיות.
נשיא האקדמיה - פרופ' משה בר אשר מנכ"ל - ד"ר נתן אפרתי".
פרטים נוספים למתעניינים מופיעים באתר:
http://hebrew-academy.huji.ac.il/

לדעתי המטרה של השפה היא תקשורת וכל עוד היא מושגת אין נכון או לא נכון (גם תרבות היא תקשורת).
בנוסף לכך, השאיפה היא למקסימום תקשורת במינימום מאמץ (במקום להגיד "הבן של אח של אמא שלי" אפש להגיד "בן הדוד שלי" או אפילו "דודן").
ככול שהשפה עשירה יותר המאמץ הכרוך בהעברת המסר הוא קטן יותר וניתן להעביר לצד השני מסרים עם דקויות ועושר רב יותר.
רוב הטעויות שמוזכרות בדף הזה לא משפיעות לדעתי על איכות התקשורת ולא גורמות למשוחחים לאי הבנות ולא דורשות מאמץ רב יותר לצורך הבהרות.
השפה היא חיה, דינמית ומשתנה כל הזמן ומה שאנחנו רואים כטעות היא אולי רק נקודה אחת ברצף של שינוי.

רועי, אם אין הבדל בעיניך בין ארנבת לשפן - שהם בעלי חיים שונים לחלוטין ללא שום קרבה ביניהם - מדוע אתה מבדיל בין אריה לנמר ולברדלס, שהם קרובים, או בין כלב לזאב/לתן/לשועל - כולם דומים וקרובים, ולעתים קשה ממש להבחין בין כלב לתן או לזאב? יש הבדל בין "כל חיי אני קורא שפן לחיה הזאת עם האוזניים הארוכות, ופתאום אני נדרש לקרוא לה בשם אחר, ולקרוא שפן לחיה שאינני מכיר בכלל" - לבין "זה אותו הדבר". בזמנו התווכח עודד עם הגננת שלו על צבי ואיָל. היא התעקשה שזה אותו הדבר, ועודד - בדמעות - התעקש שאלו חיות שונות. האם העובדה שהיא לא ידעה את ההבדל הפכה אותה לצודקת? לא. ואותו כנ"ל עם ארנבת ושפן.

ושוב לגבי ארנבת ושפן - אני יכולה להבין את מה שאתה אומר, בהקשר של סוגי ארנבים שונים. את האדם הפשוט, לא מעניין אם זה ארנבון, ארנבת השדה או ארנבת שמוטת אזניים (ואל תתפשו אותי בשמות...). מבחינתו - כולן ארנבות. גם החוקר, יתייחס לעיתים לשם הקיבוצי, ולא לשם המין. זה תקין לחלוטין. אבל ההבדל בין ארנב ושפן הוא יותר מאשר בין תת-מינים שונים. אלו שתי חיות שונות לחלוטין שאין שום סיבה (מלבד היסטורית) לאחד ביניהן. גם אני לא יודעת את שמות כל החיות, ומן הסתם לפעמים גם טועה באבחנה - ואני חיה עם זה בשלום, אף ראם עוד לא נעלב מכך שקראתי לו בטעות צבי. אבל ראם אינו צבי, ואם אני יודעת מה ההבדל, אני אשתדל לקרוא לכל אחד בשמו.

יש בדיחה עם זקן ארוך על יהודי-אמריקני וסיני שמפליגים יחד. פתאום האמריקני נותן לסיני סטירה. הסיני, נדהם, שואל את שכנו למה הכה אותו, וזה עונה - זה, בגלל פרל הרבור. הסיני משתומם - מה לי ולפרל הרבור - אני סיני. עונה לו האמריקני: יפנים, סינים, הכל אותו דבר. עוברות כמה דקות, ופתאום, הסיני נותן לאמריקני סטירה. עכשיו האמריקני המופתע שואל, ומקבל תשובה שזה בגלל הטיטאניק. מה לי ולטיטאניק, הרי היא נפגעה ע"י קרחון? שואל האמריקני. עונה הסיני: רוזנברג, אייסברג - הכל אותו דבר...

אני גם אוהבת "לשחק" בשפה, וליצור הטיות שלפעמים אינן קיימות, כי זה מה שמתאים באותו רגע, אבל לדעתי, חשוב גם לדעת את החוקים. במיוחד לילדים, כי כשאנחנו מבוגרים, כבר קשה מאד לשנות הרגלים. אני תמיד אמרתי "להתחלק" במקום "להחליק". כשפגשתי את בן זוגי, הוא תיקן אותי (שאל לכמה חלקים התחלקתי). היה לי קשה מאד - קודם כל לקבל את העובדה שאני (עם העברית הטובה בד"כ) טועה, ואח"כ להפנים את השינוי.
לעומת זאת, אצל הילדים, אני שומעת כמה הדיבור הנכון שלי נקלט אצלם. למשל, מיתר, שעכשיו היא בעניין של ספירה, רק מתוך שמיעה (ואני מתארת לעצמי שרק שלי, כי מרבית האנשים לא מודעים להבדל וגם לא כל כך יוצא לה לספור במספרים "גבוהים" עם אחרים) סופרת נכון: עשרים וְאחת (בשווא, למרות שזה נראה חיריק), עשרים וּשתיים... (כל הספרות מלבד שתיים ושמונה בשווא, שתיים ושמונה בשורוק).

תשמעו, זה עניין של תרבות.
אני באה מהתרבות של מייק ושל אמא של יונת. לכן הילדים שלי גורבים גרביים ונועלים נעליים. ויודעים ששפן אינו ארנבת. רועי, באמת! (שים לב עם מי התחתנת, כן?) שפנים ראיתי בשמורת הבניאס, נדמה לי, או ליד קלעת נמרוד.
פעם הייתי בקיבוץ של גיסי לליל הסדר (קיבוץ ג. באיזור שלך, רועי). וישבתי ליד אבא של גיסי. ואני לא זוכרת מה אמרתי, אבל הוא תיקן לי טעות בעברית. אוטומטית. הוא לא חשב על זה בכלל. זה פשוט יצא ממנו כתגובה אוטומטית לשגיאה שלי.
באותה תקופה התחברתי עם כמה חבר'ה מחולון, שליגלגו על העברית שלי ועל מנהגי להקפיד וגם לתקן, אוטומטית, בלי לחשוב בכלל, טעויות בעברית של אחרים (הם היו דור ראשון בארץ, ודיברו עברית מלאה שגיאות של מהגרים, ולא אהבו שמתקנים אותם).
פתאום, הפעולה התמימה של עמוס ג., שקודם לא הייתי שמה לב אליה, בלטה לעיני.
לראשונה הבנתי, שעמוס ואני באים מאותה תרבות, "תרבות היישוב" הישנה, ואילו חברי החולוניים - לא.
לכן, זהו ויכוח תרבותי בין שתי תרבויות שונות.
עמדתי ברורה וחד משמעית, אבל אני מודעת לעובדה שיש אנשים שבאים "מסיפור אחר" ולא מצליחים להתחבר לזה.
רועי, אותך דווקא הייתי משייכת ליישוב. איכה הפכה ל.... קריה נאמנה? (אופס, אל תיקח את זה באופן אישי, רק באופן ציורי).

גם אני למדתי במשך השנים: להחליק ולא להתחלק, גרב אחד ולא אחת, וגם אחותי ואני מלמדות את הילדים ושתיים, ושמונה בשורוק.

אגב "להחליק" ו"להתחלק" - לי יש בעייה עם "לחלוק". לאחרונה מקובל להשתמש בו כתרגום מילולי מאנגלית "to share". אבל בעברית זה לא תמיד מתאים. לפעמים הכוונה היא שאנשים הם שותפים במשהו, ולא שהמשהו הזה נחלק ביניהם, ואז זה לא מתאים.

אופס איזו בורה אני.....מה ההבדל בין שפן לארנבת??

כמיץ פטל הארנב, כדאי שתדעי, לא?

לגבי תיקונים. כמו שאני רואה את זה, אין טעם לתקן. זה מאוד בולט אצל ילדים, אצלם אפשר לתקן טעויות עד צאת הנשמה והם ימשיכו לדבר בצורה שנכונה להם ומתאימה לשלב ההתפתחותי שהם נמצאים בו. זה נכון גם אצל מבוגרים.
לדעתי, לא רק שהתיקונים לא מועילים ולא מביאים לשימוש נכון יותר בשפה הם אפילו פוגעים (בבטחון העצמי).
אני לומדת עכשיו פלדנקרייז ואחד הרעיונות החשובים שמעבירים לנו הוא שאסור לתקן את התלמיד/מטופל. אסור לאמר לו מה ביציבה ובתנועה שלו הוא לא נכון. אסור לאמר לו איך הוא צריך להתנועע. לא רק שאותו אדם לא יכול לעשות כלום עם המידע הזה, זה גורם לו להרגיש שהוא לא בסדר.
השינוי יבוא רק מבפנים.

זה מאד תלוי. הבת שלי למשל, ממש ביקשה שנתקן אותה. גם כמה עולים חדשים, ביקשו. - וגם תיקנו את עצמם.
תלוי איך ומתי עושים את זה (לא באמצע נאום...).
אם לא מתקנים, איך יודעים שמשהו לא בסדר? (זה אכן הפריע לי גם בפלדנקרייז...).
אחת השיטות היא לחזור על המשפט (או לענות תשובה מלאה) נכון, בלי לתקן באופן ישיר. הבעיה עם זה, היא שכשהילדים כבר נחשפים ליותר אנשים, הם נחשפים גם לשפה השגויה, ועשויים ללמוד ממנה. חוץ מזה שזה דורש תשומת לב לפרטים, שלא לכל אחד יש.
אפשר לתקן בלי לפגוע. גם את עצמי את מתקנת (כשאני יודעת על הטעות...).

על עצמי אני יכולה להעיד שאני לא משתמשת נכון במספרים (לדוגמא "שלוש" ו"שלושה"). ברירת המחדל שלי היא צורת הנקבה. אני יודעת לאמר אם שם העצם הוא זכר או נקבה ואני יודעת איזה צורה של מספר הולכת עם זכר ואיזה עם נקבה וכשאני נמצאת בסיטואציות שחשוב לי לא לטעות אני חושבת על זה במודע ונמנעת מטעויות (על חשבון מהירות מחשבה ונינוחות אישית) אבל כשלא חשוב לי להיות בסדר מה שיוצא לי באוטומט זו צורת הנקבה. אני חושבת שזה דומה למה שקורה עם עולים חדשים.

"אם לא מתקנים, איך יודעים שמשהו לא בסדר?"
זה העניין שזה לא "לא בסדר". אם אני אשאר בדוגמא של פלדנקרייז (ואל תתפסי אותי במילה כי אני בתחילת שנה ראשונה ללימודים) אז הדרך שבה את מתנועעת לא מתוייגת כנכונה או לא נכונה כי היא פשוט מייצגת את מי שאת (כמו תכונת אופי), ומי שאת אף פעם לא יכול להיות בסדר או לא בסדר.
בפלדנקרייז גם לא מתקנים ולא מדגימים את התנועות כי אחת המטרות היא לפתח את הקול הפנימי שיכול להעריך מה מתאים ונכון לי ומה לא ולהשתחרר מהנטייה להעביר את הסמכות הזו החוצה. המורה לא יכול להגיד לך אם התנועה שביצעת טובה או לא את צריכה לשאול את עצמך. החלק הזה עדיין מאוד קשה לי בלימודים אבל אני כבר רואה את ההשפעה שיש לדרך הלמידה הזו. הקשב לעצמי והבטחון העצמי השתפר כי הסמכות והשליטה עוברות לאט לאט פנימה.

נורית מ, את מסיפור אחר.
בתוך התרבות "שלי" אנחנו מתקנים ולומדים. ראי הדוגמאות שלנו לעיל. דווקא כמבוגרים.

אוףףףףףףףףףףףףף זה נמחק לי.
טוב אז שוב.
הביצים של בת יענה- יהפכו לאפרוחים או לגוזלים?
ההבדל בין שפן לארנב.
http://web.macam.ac.il/~ltami/H/arnavon1.htm
אלו ארנבונים- הארנבים גדולים יותר.
http://www.tzafonet.org.il/kehil/reshet ... shfans.htm
זהו שפן סלעים.

בשמת,
האם את מתקנת לאנשים טעויות גם בתחומים אחרים או שזה מוגבל לטעויות לשוניות? האם את מבררת האם הם מעוניינים בידע שלך?
מה שקורה בדף הזה הוא שונה מפני שמי שנכנס לכאן מלכתחילה מעוניין אבל לתקן טעויות של אנשים ככה סתם באמצע שיחה בלי שביקשו זה בעניי מאוד לא מנומס.

כבר אמרתי, נורית, שאלה שמשתייכים לתרבות הזאת לא רואים בזה משהו לא מנומס, אלא משהו בסיסי בחיים.

כשאני פוגשת אנשים מתרבות אחרת, נדמה לי שאני מצליחה לא לתקן (אף על פי שהטעויות צורמות לי באוזן).

זה קורה לי גם בנושאים אחרים. נגיד, אם אפגוש אמא שתפליג בשבחי הבקבוק באוזני, כי היא נותנת בקבוק לתינוק שלה עכשיו - אני אשתוק ולא אגיד מלה, לא ידע, לא מידע ולא נעליים. היא מתרבות אחרת ואני אפחד לתקן את הטעויות שלה.
אבל אמא מיניקה שרוצה להיניק - אני בהחלט אתקן לה טעויות בידע. ואני אצפה מאחרים לתקן את הטעויות שלי בידע!

נעליים נועלים.
מגפיים וסנדלים גם?

שליחה על ידי א* » 06 ינואר 2003, 15:52

אני נוהגת לתקן אוטומטית לילדים טעויות בעברית- כמו מספרים למשל , זה מפריע לי באוזן... אצלנו בבית אחותי ואחי לא טועים בזה כמעט, וכך גם הורינו. אבל יש לי קרובי משפחה שאצלם זה פשוט נורא, הטעיויות הן ממש כרוניות במספרים למשל.
והרבה אנשים שפגשתי שטועים במספרים הביאו אותי לחשוב שאולי אכן האקדמיה ממרוב מגדל השן שלה כן צריכה לאשר לדבר באותו אופן לזכר ולנקבה כי יש אנשים שלא מסוגלים להבין את הרציונל בזה (אני לא בטוחה, אגב, שיש רציונל להוסיף סיומה אה (A) לכל נקבה כמעט ודווקא לזכר להגי שלושה...)

מגפיים וסנדלים גם?
ככל הידוע לי, כן. אפשר גם לגפף מגפיים ולסנדל סנדלים, אבל אלה דברים אחרים (-;
יש באמת מקום לתהות איך התפתחה העברית כך שיש בה המוני פעלים - לכפתר, לרכוס, לנעול, לשרוך, לחלוץ, ללבוש, לפשוט, לחבוש, לענוד.... וזה רק כשמדובר בלבוש והנעלה. ולעומת זאת, בשפה כמו האנגלית יש הרבה יותר שמות עצם. אני חושבת שפעם אפילו שמעתי את ההסבר, אבל לא זוכרת כרגע. בשמת?

פעם שמעתי ראיון עם יאיר לפיד שבו הוא דיבר על העברית העשירה והמדוייקת של אמא שלו. הוא אמר, נדמה לי, שסנדלים שׂואנים????

מעניין! הלכתי לבדוק - במילוני ההווה ואבן-שושן אין פועל כזה.
מה שכן, אבן שושן מגדיר את שה"ע סנדל ואומר, "בימינו נועלים סנדלים בימי הקיץ". כמה שורות אח"כ הוא מספר דווקא על הפועל סנדל, שפירושו "הנעיל סנדל (סנדל לאדם או סנדל-ברזל לבהמה)." אם כן, מתברר שאפשר ואפשר לסנדל סנדלים (-:

אולי כותבים את זה אחרת, זה ניחוש שלי משמיעת המילה. ואולי הוא המציא?

עוד שאלה:
בוקר טוב.
ערב טוב.
צהרים טוב?
או צהרים טובים?

צהרים טובים. הרי זה זוגי.

רועי, זה בסדר גם בבילון לא לגמרי מבדיל בין ארנב לשפן.
ולפי הציורים, rabbit מפו הדוב הוא ארנב אבל בתרגום של הספר של א.א. מילן הוא נקרא שפן ובספרים של דיסני הוא נקרא ארנב.

דווקא נראה לי שבבילון כן מבדיל...
ומשהו אחר: הסתבר לי שהבת שלי חושבת שאומרים שיר ערב. ניסיתי להסביר לה ששיר ערש, כמו עריסה. אופס. לא כותבים את זה אותו דבר. מישהו יודע אם זה בעצם אותו דבר רק שהכתיב השתנה, או שיש מקור אחר למילה?

זה מזכיר לי שאגם חשב ש"עשבים שוטים" נקראים כך מכיוון שהם שותים את המים של הצמחים...

אתר אבטיח כולו מוקדש לטעויות כאלה בשירים.

למה צהרים זה זוגי? מה המקור?

לגבי נעלים- אצלנו נועלים הכל- אין הבדל בין סנדלים למגפיים ולנעלים.
גרביים וגרביונים גורבים.
ולגבי התשובה על בת יענה- אחרי שקיבלתי תשובות מרובות חחחחחחחחחחח.
אז בת יענה מטילה ביצים של אפרוחים.
מישהו יודע למה?
(אני יודעת)

אילת - היה דיון (בהצם שניים)על צהריים ועל זוגות בשבוע שעבר בפורום תרבות עברית (372) בתפוז. אם יהיה לי כח אני אקשר לך.

חשבתי ש"אפרוחים של בת יענה" היה הרמה להנחתה על כך שצריך לומר "יָעֵן". כך אומרים כל המורים, השלטים בגני החיות, והתפריטים במסעדות. דא עקא שבתורה מוזכרת בת יענה (נדמה לי ברשימת העופות האסורים באכילה) ולא יען.

ולגבי נעילה, גריבה, וכו' - אני מרשה לעצמי לצעוק (וירטואלית)

לנעול נעליים במקום ללבוש - זו התקרצצות מיותרת ומעצבנת

למה?
למה צריך לנעול נעליים ולא ללבוש? אם אני אומר ללבוש, האם מישהו מבין אותי פחות טוב, או שיש איזו תת-משמעות עדינה שהולכת לאיבוד?
זה רק מסבך את השפה, ומוסיף לה שרירותיות וחוקים שצריך לזכור (כמו פעלים יוצאי דופן באנגלית). וזו הסיבה שרוב הדוברים "טועים" - הם פשוט מבטלים מין חצי-כלל שמסבך את החיים. הלוואי שכל היוצאים מן הכלל ילכו בדרך זו. (היה לי מרצה למתמטיקה שהיה גם רב הטכניון, שהלך בדרך זו, והקפיד של כך שלמשוואות יש "פתרונים" ולא "פתרונות". הרי פתרון הוא זכר).

אלא מה? היופי בעברית הוא שאפשר להשתמש במילה אחת, במקום שבשפות אחרות דרוש משפט. למשל: התקלחתי ==> I took a shower. שיטת הבניינים מאפשרת מגוון של פעלים שמתארים בדיוק רב את הפעולה. ואם כבר קיים השורש "נעל" מדוע לא לומר "תתנעל" במקום "תנעל נעליים"? הרי זה יותר קצר, מובן באותה מידה, ומצלצל טוב.

וכיוצא בזה: התגרבתי, תתחלץ בכניסה לבית, אתענב, ומתחגרים גם מאחור (האחרונים כבר נכנסים לשימוש).

בוא נעשה את זה יותר פשוט. למה ללבוש? אפשר פשוט לשים. לשים נעליים, לשים חולצה, לשים כובע. ואם כבר בפשטות עסקינן למה לקרוא לכל אצבע בשמה? (אגודל, אצבע, אמה, קמיצה, זרת). מספיק אצבע.
שלא לדבר על מילים נרדפות. תוסיק, עכוז, ישבן, שת. שמחה, גילה, חדווה, רינה, דיצה. מיותר לחלוטין, לא?