לא הייקו

[כותב_ת*]

לא מתעייפת. מאוד התגעגעתי אל הקולות האלה.
כעת תוהה איך להמשיך את הבלוג ברוחו המקורית, ומה זה כאן שמבקש להתקיים, ואיך לקיים אותו לצד או בתוך הבלוג שרוצה לקרות. כי בטח לא רק אני התגעגעתי.

[בשמת_א*]

פשוט תכתבי מה שבא מתוכך. זה יכול להיות קשור לדיון או בכלל לא.
העיקר שתכתבי P-:

[כותב_ת*]

יתכן שאצטרך להישאר בשטח שקט. יתכן שאשאיר רק את הבלוג.

[ציל_צול*]

אני מתנדבת בזאת לסתום. את מה שיש לי להגיד אני יכולה להגיד בעוד מקומות.
באופן אישי אני מעדיפה לשמוע אותך מאשר את עצמי כרגע, אם צריך לבחור.

[מצ'רה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מה שציל.

[כותב_ת*]

זהו שבכלל לא בא לי שתסתמו.
נראה לי שמי שרוצה ידבר וכשארצה למחוק אמחק. נראה לי סידור טוב.

[כותב_ת*]

ותודה על ההתנדבות לסתום! זה לא הולך ברגל כשמדובר באנשים שיש להם כל כך הרבה מה להגיד!

[בשמת_א*]

[ציל_צול*]

אנשים שיש להם כל כך הרבה מה להגיד!
ויי, ויי, מה הייתי עונה לך על זה לולא התנדבתי הרגע לסתום

[כותב_ת*]

תרביצי, אני עושה עריכות רק מחר.

[ציל_צול*]

לא יכולה. אני לא מאמינה ב"ממחר אני בדיאטה"
מה שנכון, עושים כבר מהיום
<פחחחח... as if!>

[טנא_מלא_כוכבים*]

וואי, איזה דף!
<חוגגת אתך את הגשת העבודה האחרונה של התואר, עניין שנגרר רק 5-6 שנים. יותר טוב משמפניה. תודה>.
@}.

[כותב_ת*]

ווקשה

[טנא_מלא_כוכבים*]

נהדרת. .

[כותב_ת*]

מה את רוצה מה את רוצה. אי אפשר הכל. גם בנישואים נורמליים אין את כל מה שאת רוצה. גם שיהיה מאהב נפלא במיטת רווקים הנעימה שלו וגם שיהיה הגבר הזה על הספה בין הילדים שלך בהרמוניה של שבת בבוקר, את תאפי משהו ריחני, ילד אחד יבנה משהו על השטיח, ילדה אחת תקרא והוא עם ספר ומשקפי קריאה ביד עונה לשאלה במשהו פוליטי שאת לא מבינה לנערה יפה מכווצת גבות ומודאגת. מה את נותנת לו מסרים כפולים מה את שמחה שיש לו חיים ומתה שרק החיים שלך יהיו חשובים לו. מה את אומרת לו לא משנה על הדברים שהכי משנה ומחילה עליו את השיט הזה של לא ניחשת אכלת אותה בגדול חבוב עכשיו בדווקא אהיה אומללה ומכוערת. מה את מתרגזת שיש לו חיים והוא לא קורא את הוואטסאפים המרומזים והמתוחכמים שלך וגרוע מזה קורא ולא עונה. מה את רוצה בטלן מסטול וכריזמטי שיש לו את כל הזמן שבעולם? זה מה שאת רוצה? ומי זה בכלל המציא את החרא שיטה הזאת, שאת י ו ד ע ת שהוא קרא. הוא קרא ולא מגיב! לא מכירה הרבה דברים שהיחס בין פעוטותם לנזק שהם עושים הוא כה הפוך. אם ככה אומרים את זה. איך אמר לי בשקט "אני עושה כל מה שאת רוצה. כל היום הזה מתוכנן לפי מה שאת רוצה".
זה רק בגלל שאני לפני מחזור או שבאמת חוץ מלהרוס משהו טוב אני לא יודעת כלום.

[כותב_ת*]

המרגיעונים האלה, תמיד היה בהם כישוף, גם כשהם דביליים. ועכשיו אמרו לי "קחי נשימה עמוקה ושאפי את החיים לקרבך, עכשיו!"

[לונה_לולה*]

עוד אחד: "הפרטים לא חשובים, חשוב הפרט"

[עירית_לוי]

חיבוק חם

[בשמת_א*]

וגרוע מזה קורא ולא עונה.
אני פה יושבת על הידיים בשביל לשתוק. אבל אם את רוצה תובנות ענקיות שבדיוק נפלו עלי ממש בסוכות לגבי הווטסאפ הזה "קורא ולא עונה", רק תגידי (ותדעי שהתשובה כבר כתובה בסיפור שלך אבל אני אשמח לחבר לך את החוטים).

[כותב_ת*]

<יושבת על הידיים>

[יעלי_לה]

זה רק בגלל שאני לפני מחזור או שבאמת חוץ מלהרוס משהו טוב אני לא יודעת כלום.
זה רק בגלל שאת לפני מחזור.
אל תכעסי על עצמך.

[תפילה_לאם]

או שבאמת חוץ מלהרוס משהו טוב אני לא יודעת כלום.

סליחה אם מפריע שאני חורגת ממדיניות ה <יושבת על הידיים> ועוד בשביל לחבר את הגיגייך אליי, אבל מה שכתבת באמת מהדהד לי כל כך... אולי תמצאי משהו בדבריי.
אני יודעת הרבה דברים חוץ מלהרוס משהו טוב, דברים משובחים ויפים ובונים, אבל אני גם יודעת להרוס משהו טוב (ולא מעט פעמים גם מקבלת עזרה בכך ממי שמולי ), ואיכשהו כאילו ברגע שאני עומדת על פי התהום הזאת, אני נוטה לדחוף את עצמי פנימה במקום להסתובב מהר וללכת לכיוון הנכון.

[כותב_ת*]

כן.

[כותב_ת*]

לפני שנים די רבות, שטתי על סיפונה של מעבורת למקום כלשהו בעולם. זו היתה הדרך הכי זולה, וזמני היה בידי בשפע, וזה הרגיש מגניב לגמרי לחצות את תבל וחלק ממלואה על פני השטח ולא באוויר. ההתרחקות מהיבשה וקולותיה ותזזיותה וההתרחשויות שבה, אל לב ים, היתה אחת החוויות החזקות הנצורות בלבי. כשאת כך בלב ים למשך שעות וימים, את מרגישה שאת מתחברת אל משהו שטרם למדת לתת לו שם. ואת כמעט ויכולה כבר להגיע למקומות נשגבים מאוד ברוחך שלך, אלמלא רוח האימתנים סביבך הגורמת לחלקי ים דוקרניים ומלוחים עד מאוד לעוף אל פרצופך ומעלייך ומתחתיך ומכל צדדיך, להצליף כמו גשם עז ולהבריחך אל בטן האוניה, כדי לגלות שם שמחלת ים מאיימת להשתלט על ישותך והופכת כל זכר לקיום לנורא, נורא מאוד, ולהקיא עצמך מעלה חזרה אל הסיפון ולברך על הים המטיח אל פרצופך את החצים העיוורים והקרים שלו, ולמלמל זה בטח תכף יגמר זה בטח תכף יגמר, ואז, אחרי נצח כלשהו, זה אכן נגמר, ואת יושבת בחצאית קיץ ארוכה ופרחונית שלך על כסאות הפלסטיק המחוברים אל הסיפון תזכורת למה שאף אחד לא רוצה לזכור מצהרי אמש, ונעים לך, וחמים לך, והים כחול מרהיב ואפילו חבורת דגים מעופפים מפלחים אותו בשפריץ קולני וחוזרים בנפילה קצת חסרת חן אך מרהיבה, אל תוכו. ובקיצור, בערך אז, התיישב לידי עלם חמודות שחרחר, לאחר שברר בנימוס אם אפשר. בטח שאפשר. הכל אפשר. אין לי בחילה לא רטוב לי לא קר לי אני לא מקיאה אל מעבר לסיפון. העולם מקסים. מתחילים לדבר, ודי מהר מסתבר שאנחנו שנינו כמעט מאותו הכפר, רק שמשני עברי גבול, ועוד הבדל קטן, שאני מסתובבת בעולם עם פספורט, והוא מסתובב עם "תעודת מעבר" כי הוא פליט, ומשפחתו חיה פעם איפה שמשפחתי חיה אחר כך, תכל'ס, ממש בדיוק גיאוגרפי משווע לטישטוש, ואין לו, בעצם, שום השתייכות לשום לאום, ובעצם הוא קצת לא חוקי על האוניה הזאת, אבל במצב רוח טוב, ושאיפתו להגיע למדינה נאורה שמכבדת אמנות וללמוד צילום.
אז אמרתי לו, בשפה המתווכת שהשתמשנו בה, שאני מצטערת. והוא אמר בבת שחוק "זו לא אשמתך. מה, את החלטת את זה? אם אנחנו היינו המחליטים בטח היינו עושים את זה אחרת". ונשמתי מפתיעה ומרווחה על לבו הנקי ורוחו החופשית של הצלם לעתיד הזה הנוסע בימים ללא כל זהות לבד מזהותו. ומכאן לשם היו כמה שעשועי קוראן ותנך, חידון לאנשים מייפי מציאות, ולאט בתוך העונג הצרוף המתאפשר רק כשאתה כלוא בתוך חופש תכול ואינסופי עם קרעים ממציאות בלתי אפשרית, קלטתי שאני נוזלת. לא הייתה לי שום דרך לבדוק את זה, אז לאט בחינניות סיגלתי לי מין ישיבה כביכול אקראית על כפות הידיים, כדי לחוש לזוועתי בקצות האצבעות שכסא הפלסטיק הלבן המוצמד היטב לסיפון ההפכפך, אכן, רטוב. בתנועה חטופה של זוית העין והאצבעות ראיתי את מה שלא הותיר מקום לספק: הכסא מוכתם בדם. בתוך כל שיחות השלום האלה, למרותן ושמא בעטיין, דם הווסת שלי עבר את התחתונים, את חצאית הקיץ הארוכה היפה, והלך ונמרח לו באין מפריע על הכסא הלבן. וכך קרה שישבתי שם המון, המון המון המון זמן, ללא יכולת לקום, מתחזקת את השיחה שדי מיצתה את עצמה, בינינו, בחמש עשרה הדקות הראשונות, עד שאפילו הפליט הצלם שתכל'ס לא היה לו לאן ללכת בכל האוניה הזו בתוך כל הים הזה, קם, התנצל בעדינות, והלך.

[בשמת_א*]

אי אפשר הכל
אפשר הכל.
באמת שאפשר.
ועכשיו הזמן שלנו ללמוד איך.

[בשמת_א*]

אח, איזה סיפור יפה {@{@

[אמא_ללי*]

את נפלאה
ואני לא מאמינה ב
להרוס משהו טוב

אני מאמינה שלפעמים (הרבה פעמים) יש רגעים שאין לנו בחירה חופשית בתוכם. החלק השיפוטי שבנו אומר שהיתה לנו בחירה, ושהיינו יכולים לעשות אחרת. ונו נו נו. אבל זה לא נכון. כי מי שיש לו באמת בחירה, אף פעם לא בוחר להרוס משהו טוב.
ואם אין לי בחירה, זה לא הופך אותי לאשמה במשהו. זה פשוט מה שהצלחתי לעשות באותו רגע. וזה לא אומר שזה לא יכול להשתנות...

[לונה_לולה*]

[תפילה_לאם]

אמא ללי, תודה!

[כותב_ת*]

תודה גם ממני

[בשמת_א*]

אה, כל מה שכתבה אמא ללי.
וחוץ מזה באתי להגיד לך, שהתעוררתי עם הסיפור הזה שלך על הסיפון. בחיי.

[טנא_מלא_כוכבים*]

סיפור נפלא.
מאוהבת ומרותקת.
@}.

[עירית_לוי]

נהדרת
תודה.

[עוברת_אורח*]

נו מה לעשות, יש ימים שהכל חפיף וסבבה ו<תודות>, ויש ימים שהוא לוקח ביס מהסלט ובא לך להרוג אותו.

[אמא_ללי*]

יש ימים שהכל חפיף וסבבה ו<תודות>


D-: D-: אח.... רק בבאופן

[יעלצ*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

כמו שהבטחתי, באתי ל"באופן".
והנה, רוצה לעשות "לייק", אבל כאן זה לא עובד ככה.
איזה יופי של סיפור.

""זו לא אשמתך. מה, את החלטת את זה? אם אנחנו היינו המחליטים בטח היינו עושים את זה אחרת"." בטוח!

[הגבירה_בחום*]

גם אני באתי.
לא עשיתי סוגריים כפולים כבר הרבה זמן.
עד עכשיו

[כותב_ת*]

[כותב_ת*]

דיברנו על התאבדות. אמרה לי, אמא, אני לא מבינה את זה. היתה לי מלא שיפוטיות כלפי זה כששמעתי איך האבא בכה בלוויה. אבל מעבר לשיפוטיות, אני לא מבינה איך מי שמתאבד לא...
ואז היא חיפשה את המילים ומצאה ולרגע התלבטה ואז הן פרצו מפיה בכוח עצמן:
אני לא מבינה איך מי שבוחר להתאבד לא סקרן מה יהיה מחר

[טנא_מלא_כוכבים*]

בחסד. תודה.

[פלוני_אלמונית*]

הסקרנות מול אתגרי וקשיי המציאות, ואולי המכאובים האיומים וחוסר התקווה.
"הכל נכון - גם פרשנות לקויה" הצהוב.

[בשמת_א*]

אני לא מבינה איך מי שבוחר להתאבד לא סקרן מה יהיה מחר
אני כל כך מזדהה (-: אני תמיד חייבת להציץ: אז מה היה אחר כך? (-:

[עירית_לוי]

ואוו, מקסימה שכמוה.

[כותב_ת*]

שישי בערב המאוחר. אנחנו יושבים על הספה. הוא שם לד זפלין ביוטיוב. אני לא מכירה לד זפלין כמעט בכלל. מחזיקים ידיים. מקשיבים. שקט בפנים. הכל נעים. פתאום נפתחת הדלת, נכנסת בתי האמצעית. טראח, ישר למקרר, מעיפה אל השולחן אחת אחרי השניה את שאריות ארוחת הערב, עיניה במסך האייפון והיא משמיעה צחקוקים מדי פעם, מתיישבת לשולחן לא רחוק, מולינו, מניחה את הנייד והעיניים סמוך מאוד לצלחת וחיוך ענק על פרצופה, ומגששת אל המזלג. לפתע מרימה אלינו את המבט, משתהה על שנינו לרגע, ואומרת "ביחד אתם בני איזה שלוש מאות".

[לונה_לולה*]

נפלא

[לונה_לולה*]

הכוונה

[עירית_לוי]

[בשמת_א*]

מדמיינת את התמונה D-:

[פלונית_אלמונית*]

ביחד אתם בני איזה שלוש מאות
יפה שהתאפקת מלהגיד בחזרה - כן, מספיק זקנים בשביל להכיר את הביטוי "פיל בחנות חרסינה"

[בשמת_א*]

אני רק באתי ככה להזכיר, בקטנה... את יודעת... אנחנו כאן מחכים... זה בסדר שתתנהלי בנחת ולא תיחפזי, רק, רעבים פה (בלי לחץ, כן? (-: )

[כותב_ת*]

הבת שלי כל הזמן רוצה לראות ולהרגיש שאני יותר חכמה ממנה.
גם כשזה לא נכון.
בעיקר אז.

[כותב_ת*]

בבית הקפה, אני אומרת לו "כשתלך למשרד אני נשארת כאן לכתוב." ומניחה את המחשב מתחת לכסא. רצפת עץ כזאת.
יושבים מדברים מקשיבים למוסיקה שותים אוכלים. אני רוצה לכתוב. אנחנו שקטים וחמימים, יום ריק מתכניות, נעים ביחד. נעים. וכשילך אני אשב לכתוב.
נכנס זוג. לבושים יפה. חתיכים כאלה. עם עגלה חדשה של תינוק חדש מאוד, מבהיקה בשחור. גם הם בשחור. והיא בשיער ארוך ורך, בהיר. לבושה היטב, הדוקה כזאת. עם מגפיים גבוהים. פנים צרות ורכות. מתוחה ויפה. יושבים בשולחן מאחוריו. הוא מסתיר לי אותו אבל אני שומעת את הקול שלו. ורואה ושומעת את תגובותיה אליו. העגלה לידם, בין השולחן שלהם לבינו. אני לא רואה אותה מספיק טוב.
אז מתי אתה הולך ? אני שואלת את השאלה הלא יאומנת (נדבק לי לא יאומנת אחרי פעם ששמעתי מישהו אומר), את האיש שאני נכספת להיות איתו כמעט בכל רגע נתון והרגעים הו כה מלאים בדברים אחרים כל הזמן.
אה, אני לא צריך ללכת, עונה לי בנחת ומתרווח. הפגישה נדחתה. ומסתכל עלי ואולי מנסה להבין את ההבעה שלי.
באותו רגע היה אמור לעלות בי גל של דבר מה שבוודאי היה משפיע היטב על המשך בוקר השישי העצל והמתוק והחמים הזה, אבל צליל בהלה מכיוונה מסיט את מבטי מהמחשבות על הנה שתו לי אכלו לי איזה מסכנה אני כמה מעט זמן פנוי יש לי בעולם הזה הוי הוי הוי הוי,
כי היא, בעודה מחזיקה את התינוקת שנשלפה כנראה כשהתבשרתי על העלמת הזמן שלי לבד, נפלה אחורה.
לא לגמרי, לא ממש, אבל רגל הכסא שלה צנחה בטראח קצר והחלטי מעבר למדרגה שהיתה מאחוריה ברצפת העץ, כולה כמה סנטימטרים אבל באופן מבהיל ביותר.
אבל היא נשארת מתוחת פנים ונאה. מסתכלת בו ומסננת " אמרתי לך שאני צריכה לשבת שם"

אולי בסיטואציה אחרת, אולי במערכת יחסים ותיקה יותר, הייתי אומרת לו בחייאת. אתה צריך לזוז. אני חייבת לראות את ההתנהלות של הזוג הזה ברור. לא לנחש אותה. אבל הוא ישב שם, ברוחב כתפיים נינוח וחף מידיעה, ואני ראיתי, ממש ראיתי, כמה נתיבים פרושים לפניך בכל רגע נתון כשאת מול גבר. והעדפתי אותו מולי. כך נינוח.

אז בואי נתחלף, אמר הקול מעבר לכתפיו, והם קמו במהירות והתחלפו וכעת ראיתי אותו ולא ראיתי אותה. רק התנועות מעבר לכתפו השמאלית העידו ללא ספק שהיא מתכוננת להנקה.
אוי. אין מושלם. אין.
אני מסתכלת בפניו הרחבות והטובות. נעים לי בכל סנטימטר בגוף לשבת עם האיש הזה בבית קפה ביום שישי בבוקר. נעים לי לשתוק איתו. נעים לי שהוא מושיט יד בהיסח הדעת תוך מבט מצועף מהחלון החוצה, ללטף את כף ידי. נעים לי השקט שלו. נעים לי שהוא צולל להודעות בנייד שלו ועוזב אותי בשקט.
ולידינו, מישהי פראית עם שריטות קוצים לאורך שוקיה, עם מבט מתרוצץ בעיניה, שערה מקלות מקלות של אבק עשן מדורות וסתם לכלוך, שיער בית שחיה שופע, כפות ידיה חופנות בחוסר סבלנות את האויר והיא שורקת באזניי נו כבר, נו כבר!! מה נסגר איתך! אם אני לא אכתוב עכשיו אתרסק פה רמצים רמצים על הכל! תניחי לי כבר! הלפיתה הזאת! שחררי!
היא מושיטה לו כיסוי הנקה ורוד ענק מקושט בדובונים או משהו. אני מתרגזת. מרגיז אותי לראות נשים מתכסות כך. אבל אני מתרגזת כי לא ראיתי. ורק הכיסוי שכעת הוא שוקד על קיפולו בהבעה רצינית מאוד, מספר מה הפסדתי. הוא מתלבט, פותח, הופך, ומקפל אחרת. היא כנראה מסתכלת עליו בתמיהה כי הוא אומר לה בענייניות " זה ציר ראשי".
מה זה משנה הכיוון , היא אומרת לו
תנועותיו מואטות, מבטו מתיישר אל כיוונה, הלסת שלו מתרפה והוא שואל כמעט בלי להישמע "מה?"
כמה רגעים שתיקה, והיא : "לשים לה כובע?" עונה לה בפסקנות "כן!"
מושיט יד אל כובע ורוד קטן שנמצא על כיסוי העגלה, ורוכן לעברה.
טראח, כוס גבוהה עפה אל הרצפה.
רסיסי קרח וזכוכית מתפזרים לכל עבר.
הוא עומד נבוך
גם היא ממהרת לעמוד והתינוקת בידיה.
מלצר שועט לעברם בצהלה וקורא בקול רם מאוד "מזל טוב!"
"תודה רבה" היא ממלמלת בשקט, ומיטיבה אחיזתה בתינוקת.
הוא מתעשת ומתכופף להרים את השברים.
המלצר, עם מגב, קורא לא לא, אין צורך!
ומחמיר את קולו : סליחה, בבקשה לא לעשות את זה.
הוא זז לאחור.
לפתע אני שמה לב ששתי כפות רגלי מונחות, ממש דורכות, על המחשב הנייד שמתחת לשולחן. שכחתי שהוא שם. אני מרימה אותן מהר ורואה את רישום הסוליות שלי על הפלסטיק השחור של המחשב.
היא מבקשת שיפתח את הרוכסן של העגלה והוא פותח ומניח לה להניח את התינוקת.
היא כמעט מניחה, ולפתע מרימה חזרה בבהלה: תראה!
הוא מכניס יד ומוציא מן העגלה רסיס זכוכית זעיר.
"איך זה קפץ עד הנה" הוא ממלמל כמו אל עצמו.
תוציא את המזרון ותנער! היא פוקדת.
הוא מוציא ומנער.
תנער גם את השמיכה.
תנער טוב.
הוא מניח את המזרון חזרה.
מחזיק את השמיכה פרושה באויר. ממתין.
היא עומדת מעל, מהססת.
"תשימי", הוא פוקד. "הכל בסדר" .

[כותב_ת*]

(מגיבות אהובות, הדיון עבר לדף של כותב ת, אפשר להמשיכו שם. הציפורים צריכים ספייס)
אפשר כמובן לכתוב כאן בשמחה ובחופשיות את מילותיכן הטובות ותודה עליהן.

[כותב_ת*]

• הסיפורים, כמובן

(וגם הציפורים)

[תמי_גלילי*]

נפלא

[כותב_ת*]

תודה תמי

[לונה_לולה*]

הוי הוי הוי, תענוג!!
איזה מזל שכתבת ולא התרסקת רמצים רמצים על הכל. (מותר לשאול את הביטוי הנפלא? התיישב לי בפה ממתין להזדמנות חגיגית להתגלגל החוצה)

[עירית_לוי]

נהדרת כתמיד.
תודה וחיבוק

[כותב_ת*]

ברור שמותר.

[יולי_קו]

אני סתם מתמוגגת בשקט ביציע.

[כותב_ת*]

תודה

[כותב_ת*]

במסעדה, אני מתבוננת סביבנו.
מאחור יושבים שלושה, איש מבוגר, אשה צעירה ממנו, וילד.
בשולחן לידנו משפחה. אני מסתכלת באמא, רואה את הרצועות הרחבות על כתפיה והישיבה הזקופה. אני מזהה את זה. לידה יושב איש וסביבו ועליו פזורים כשלושה ילדים פתלתולים ודומים. שובבים ורכים. שקטים. אני מחזירה מבט אל פניה המוארות של האמא. אנחנו מזהות זו את זו ומסתכלות זו בזו ברגע הקסום הזה שנשים פשוט מזהות זו את זו.
מחזירה מבט אל השולחן שלנו. כולנו סביב שולחן ארוך מאוד. חוגגים יומולדת. האוכל עדין ומיוחד אבל ממש יקר מדי. אמא שלי מתחילה להפשיר מחרדת הערבים כשהיא קולטת שרק יהודים יושבים שם ושבתכל'ס נורא יקר. כמה מסוכן זה יכול להיות עם מחירים כאלה. הספסלים הארוכים והרחבים מרופדים כריות עבות ונוחות וגם הילדים של שלושתינו מתערבבים עליהם בחמידות רבה שעולה וגוברת לצחקוקים היסטריים צרחות ולפיתות רגליים מתחת ומעל לשולחן. כיף לראות בני דודים ביחד ואנחנו מסתכלים בהם באהבה. לוקח לכולנו כמה רגעים להתעשת ולקלוט שאנחנו המשפחה הזאת שהילדים שלה צורחים ומפריעים לכל המסעדה ואנחנו בבת אחת משתיקים אותם ומזכירים להם שיש פה עוד אנשים וזה מפריע להם ושקט ומיד או שאתם יוצאים החוצה. הם יוצאים החוצה.
אמא שלי נזכרת שהעוגה באוטו. לא יודעת מה קרה למשפחה שלי. הם כולם התחילו לאכול מאוד מאוד מוזר. בעצם, הם לא אוכלים כלום, חוץ מבשר אדום, חמאה, גבינות שמנות מאד בלבד, אגוזים, ירקות מסויימים....זהו. ומבסוטים! ונראים טוב! וקורנים! ורזים נורא! טפו, חמסה עליהם.
אז בבית אמא אמרה לי אוי לא הכנתי עוגה ליומולדת! יש לך שקדים?
הוצאתי שקית מהדלת של הפריזר עם איזה שבעה שקדים גג, שהיו בה.
יש לך קקאו? חלב קוקוס? מטחנת תבלינים?
אין לי מושג איך יצאה מזה עוגת מוס שוקולד נפלאה. התקשרתי למסעדה לבקש רשות להביא איתנו את העוגה שלנו כי אסור להם המון דברים (כשמדובר באוכל,הביטוי אסור להם מהלך קסם על אנשים, שמתי לב)
קראנו לילדים כי העוגה הגיעה.
הם התיישבו, ואז לא יודעת מי , הציע שנשיר היום יום הולדת אבל בלחש.
וכך, שולחן ארוך ארוך של משפחה שניאותה להשאיר את כל האמוציות שגעשו דקה קודם בכל קונסטלציה אפשרית, את הפרצופים החמוצים את הדאגה את העייפות את המתח את הביקורת, את המחשבוטת על הנסיעה הארוכה שעוד יש מכאן הביתה, את העלבון של מי שבשוגג לא הוזמן ואיזה כאב ראש יהיה מזה עכשיו, את החשק לרוץ מעל ומתחת לשולחנות ולמשוך את כל המפות מלמטה ולפתוח לכולם את כל השרוכים גם בשולחנות ליד, כל זה, שר בלחש בלחש היום יום הולדת.
עלה שם משהו זך וענוג. חם ומלא רכות.

כשהסתיים, האיש מאחורינו רכן ושאל בשקט "איזה שיר זה היה?"
אחותי, אדם טוב לב ומזג בדרך כלל, ענתה לו במפתיע "זה משהו רק שלנו. מין מסורת משפחתית כזאת".
"דווקא בגלל זה זה מעניין!" התרגש האיש
זה היום יום הולדת, ענתה לו כממתיקה סוד.
כן, אבל באיזה שפה? התעקש.
התעוררה בי הגננת שלא מסכימה שיתנהגו ככה לחבר ואמרתי לו לאט ובסבלנות " זה היה השיר היום יום הולדת. בעברית. פשוט שרנו אותו מאוד בלחש אז הוא נשמע קצת אחרת."
פני האשה לידו האירו בחיוך גדול והוא הסתובב חזרה אל השולחן. את פניו לא ראיתי.

[תפילה_לאם]

שר בלחש בלחש היום יום הולדת.
D-:
שמותר.
<למי חגגתם?>

[כותב_ת*]

לאחותי

[בשמת_א*]

אח, השארתי את הדף שלך לסוף וטעמתי לי לאט לאט והתענגתי על כל ביס כמה טעים יצא

[לונה_לולה*]

סיפור זך וענוג. חם ומלא רכות. @}

[תפילה_לאם]

לאחותי
מזל טוב!

[כותב_ת*]

תודה

[עירית_לוי]

[כותב_ת*]

הבוקר,כשישנתי, הבן שלי צנח לי אל תוך הבטן יחד עם המרפק ואחריו כל הגוף וכשנאבקתי על חיי בתדהמה וזעם אמר לי "אמא, באתי כי יש לי שני דברים להגיד לך: את יפהפיה ואת אמא מעולה. "
ככה.

[תפילה_לאם]

וואו! בן כמה היפהפה המעולה הזה?

[שמנדובה*]

וואו

[בשמת_א*]

וואו

[בשמת_א*]

וחוץ מזה, מה שנכון, נכון.

[לונה_לולה*]

[כותב_ת*]

בן שמונה, חמסה טפו עם רוק מכוער וטיפש

[סלט_פירות*]

@}

[תפילה_לאם]

בן שמונה
כן, חשדתי שהוא כבן גילו של לאונרדו שלי. תיהנו לכם! @}

[כותב_ת*]

בבית החדש, מבעד לענפי עץ הפומלה
נשמעות נקישות מכונת כתיבה
אני יודעת שזה לא יכול להיות
אבל זה לא משנה לי בכלל

[תפילה_לאם]

אבל זה לא משנה לי בכלל
ועל זה נאמר: כשאת צודקת - את צודקת!

[קורא*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

בבית שלי השני החדש
יש חתול וכלב והילדים הולכים ובאים
עם העצים עוד לא התיידדתי
עדיין מתענג על שלי

[כותב_ת*]

[בשמת_א*]

(-:

[לונה_לולה*]

(כן הייקו)

[כותב_ת*]

[פלוני_אלמונית*]

כשישנתי, הבן שלי צנח לי אל תוך הבטן יחד עם המרפק ואחריו כל הגוף וכשנאבקתי על חיי בתדהמה וזעם
יכולת להגיד לו "מי שמע על תעלולים שכאלה בבית מכובד!" כמו שאמרה הדודה ג'וזפין ברי.

[כותב_ת*]

נאלצתי לחפש בגוגל. הדודה מאסופית? כי מסתבר שיש גם שחקנית קולנוע בשם זה

[פלוני_אלמונית*]

הדודה מהאסופית?{{}}
אכן אכן, והיא גם הוסיפה: "כשאני הייתי בגילכן, ילדות קטנות לא עשו תעלולים כאלה. אתן לא יודעות איזו הרגשה זאת להתעורר ככה משינה עמוקה, אחרי מסע ארוך ומייגע, משתי ילדות שמזנקות עלייך פתאום."
אבל אל דאגה, בסוף מסתבר שגם היא נפש תאומה.


(כ"כ מצטערת, בידי רק תרגום חדיש ומחודש ונחות לחלוטין. אם היה לי פה זה שקראתי בילדותי, אח, איך היינו מתענגות)

[נועה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אוייי איזה כיף ההוא מהילדות.
גיליתי אותו בספריה העירונית... רק שלא יחליטו להיפטר ממנו לטובת החדש.

[כותב_ת*]

אמא נראה לי שהייתי מספיק זמן במשאלה שיהיה שלום בעולם. עברתי למשאלה אחרת.