לעשות דווקא

[פלונית_חתולית*]

היי
זה הדף הראשון שאני פותחת פה [-:

אתמול הגעתי להבנה ממש חשובה עבורי. שמתי לב שיש לי עניין סביב הנושא הזה של לעשות דווקא. זה בא לידי ביטוי בעיקר מול עצמי.
כבר הרבה זמן שזה בא לידי ביטוי דרך אוכל, ועד לפני שנה וחצי זה היה בא לידי ביטוי גם בפגיעה עצמית. יכול להיות שבעבר זה גם היה בא לידי ביטוי מול אמא שלי (יותר בגיל יסודי-חטיבה-תיכון-אחרי תיכון. אני עכשיו בת 21, היחס שלי לאמא שלי השתנה קצת בשנה וחצי +- האחרונה).
עלה לי המשפט "זה שאת צועקת לא אומר שאת צודקת" שאמא שלי הייתה אומרת לי הרבה במצבים שהייתי כעוסה/עצבנית ממשהו באינטרקציה מול אמא שלי.
אני די בטוחה שהמשפט הזה (בין השאר. אני עדיין מחכה לעוד דברים שיצופו פתאום) עורר אצלי רצון של לעשות דווקא. ואני תוהה איזה רגשות, מהחוויה שלכןם האישית ואולי גם מהחוויה שלכןם מול הילדיםות שלכןם, עומדים מאחורי הרצון הזה של לעשות דווקא?
בזמן הכתיבה עכשיו עלה לי הרגש תיסכול, אבל אני אשמח לשמוע עוד.

תודה @}

[יונת_שרון*]

שני דברים עולים לי:

האחד זה אוטונומיה, הצורך להרגיש שאת מחליטה על עצמך ולא נשלטת על ידי מישהו אחר. התחושה שאם תעשי מה שהיא רוצה זה יהיה ביטול הרצון העצמי שלך.

הדבר השני שעולה לי זה חוסר הכרות עם עצמך, עם הרצונות האמיתיים שלך. אני חושבת שאם היית יודעת בדיוק מה את רוצה, זה לא היה משנה אם היא גם היתה רוצה את זה או לא. אבל כשאין לך את הקול הפנימי הזה שיכוון אותך, או כשקשה לך לשמוע אותו, מה שנשאר זה להתייחס לקולות שאת כן שומעת כמו הקול שלה.

משהו מזה נשמע לך מתאים?

[מרת_פרת_משה*]

ברוכה הפותחת דף לראשונה...
אני מרגישה שלא הבנתי למה הכוונה בכך שזה בא לידי ביטוי בעיקר מול עצמך.
רוצה להרחיב שם רגע?
מאוד מוכרת לי החוויה של ''לעשות דווקא'' מול אמא, שעולה בגלים לאורך תקופות שונות בחיים ולובשת צורות שונות. זה מאוד בולט סביב האימהות שלי לילדי. מעניין אותי לשמוע עוד על כך אצלך- מה השתנה בשנה וחצי האחרונות? מתי זה עולה וסביב אילו נושאים? האם את בוחרת לשתף או לא לשתף אותה בענייניך בדרך כלל?
שתי בנקודות שיונת ציינה הן חלק משמעותי בעניין האישי שלי עם ''דווקא''- לתפוס מקום משלי, להיאבק על מקום לרצונות שלי, ולמרבה המבוכה להבין שאינני יודעת עדיין במה למלא את המקום הזה...

[פלונית_חתולית*]

יונת שרון האחד זה אוטונומיה, הצורך להרגיש שאת מחליטה על עצמך ולא נשלטת על ידי מישהו אחר. התחושה שאם תעשי מה שהיא רוצה זה יהיה ביטול הרצון העצמי שלך. קלעת בול.
הדבר השני שעולה לי זה חוסר הכרות עם עצמך, עם הרצונות האמיתיים שלך. אני חושבת שאם היית יודעת בדיוק מה את רוצה, זה לא היה משנה אם היא גם היתה רוצה את זה או לא. אבל כשאין לך את הקול הפנימי הזה שיכוון אותך, או כשקשה לך לשמוע אותו, מה שנשאר זה להתייחס לקולות שאת כן שומעת כמו הקול שלה. אני מסכימה איתך. כשאת ילדה קטנה והקול הפנימי שלך עדיין לא התפתח זה קצת בלתי אפשרי לא להיות נתונה לקולות שלה.

מרת פרת משה למה הכוונה בכך שזה בא לידי ביטוי בעיקר מול עצמך. הכוונה שאני עושה דווקא לעצמי ולא לאחרים. גם לאוכל וגם לפגיעה העצמית יש עוד משתנים אבל אני מרגישה שהעניין עם הדווקא הוא חשוב בשניהם.
התפיסה שלי את העולם מאוד השתנתה לפני שנה וחצי, ובעקבות זה גם הרבה דברים אצלי השתנו.
מתי זה עולה וסביב אילו נושאים? לִ(אני לא מצליחה לנקד בלינוקס אז תדמייני שיש מתחת ל-ל' שווא)מה "זה" מיוחס?
אני לא משתפת את אמא שלי כל כך בענייני. כבר המון שנים. בערך מאז שאני זוכרת את עצמי.
כן, אני גם חושבת שיונת קלעה בול בנקודות שהיא ציינה

[יונת_שרון*]

אני מקווה שאחת המטפלות באתר תגיע לדף, אבל עד אז:

אני חושבת ששווה לך לחקור איזה דברים את רוצה. לא באופן כללי, אלא דברים פרטיים ונקודתיים. למשל: מה את רוצה לאכול? איך את מרגישה כשאת אוכלת את זה? מה את רוצה לעשות כרגע? איך את מרגישה כשאת עושה את זה? איך את מרגישה כשאת עושה משהו אחר?

פשוט לנסות למצוא את הקול הפנימי, מדי פעם, בקטנה, בהדרגה, בשקט.

[פלונית_חתולית*]

היום אני כבר במקום שאני יכולה להגיד שמצאתי את הקול הפנימי שלי.
אני כבר יודעת מה אני רוצה לאכול ואיך אני מרגישה כשאני אוכלת את זה ואיך אני מרגישה כשאני אוכלת דברים אחרים, ואני יודעת כבר מה אני כרגע רוצה לעשות וגם אני יודעת מה אני רוצה לעשות בעתיד (לפחות בקווים כללים).
בנוגע לאוכל אני באמת עדיין בתהליך בנוגע ללהגיע באופן מלא למקום שאני אוכלת רק מה שאני רוצה ואיך שאני יודעת שטוב לי, אבל יש המון משתנים בנושא והמון דפוסי התנהגות שאני צריכה לשנות עוד שקשורים לדברים מהעבר עד שאני אגיע לשם באופן מלא.
ה-לעשות דווקא הוא חלק מהם (מהדפוסים)

[בשמת_א*]

ה-לעשות דווקא הוא חלק מהם (מהדפוסים)
יכול להיות ש-אורה גבריאלי היתה אומרת לך, שיש מאבק בין שתי "דמויות" פנימיות בתוכך. למשל, בין עצמך-הבוגרת לעצמך-הילדה. כלומר, שיש שני קולות, לפחות (ייתכנו יותר) שרוצים דברים שונים.

לדוגמא אצלי, יש דמות פנימית אחת שרוצה לישון... ודמות פנימית אחרת שרוצה "דווקא" להישאר ערה עד מאוחר ואף אחד לא יגיד לה ללכת לישון! או שהיא בקטע של "לא לא, עוד לא, רגע, אני רק רוצה לגמור את הסיפור הזה/לכתוב את הרשימה הזאת/לצפות בהרצאה הזאת עד הסוף"...
אני רוצה לישון כבר, וההיא - מחרבת לי \-:

[אפרת*]

יש המון משתנים בנושא והמון דפוסי התנהגות שאני צריכה לשנות עוד שקשורים לדברים מהעבר עד שאני אגיע לשם באופן מלא.
אין מקום כזה אליו המבוגרים מגיעים באופן מלא. אנחנו ממשיכים לצעוד בדרך אותה אנחנו סוללים לעצמנו כל החיים.
למשל, אם ה'דוקא' עלה בעבר מול אמא שלך, יום אחד תגלי שהוא עדיין שם רק קיבל גוון אחר, צורה שונה, עוצמה אחרת.
גם " אני יכולה להגיד שמצאתי את הקול הפנימי שלי." - לעתים מקשיבים לקול הפנימי ונותנים לו מקום של כבוד, ואז שוב זונחים אותו. יש זמנים בהם הוא לוחש ובזמנים אחרים הוא ממש צועק ואי אפשר להתעלם ממנו. לעתים אנחנו מקשיבים לו בתחום אחד, ובאחר מתעלמים ממנו. זה לא קול אחד ויחיד ופשוט.

ברוכה הבאה, יופי שאת כותבת!

[פלונית_חתולית*]

היי בשמת א נשמע ממש מעניין. האמת שלפני כמה זמן קראתי איזה פוסט כאן שאורה גבריאלי הייתה חלק ממנו והדריכה מישהי עם התרגיל הזה.
אבל אני תוהה, עכשיו אחרי ששמתי לב ל2 הדמויות, מה אני עושה עם המידע הזה? איך אני מאפשרת את המקום שהדמות של עצמי-הילדה צריכה? בלי שהיא תסתור את עצמי-הבוגרת..

ד"א, היום שמתי לב לעוד דפוס שה"לעשות דווקא" לוקח בו חלק..
כש"מחמיאים" לי נגיד "רזית.." או "ואוו איזה יופי" (בזמן שאני מנגנת או עושה משהו אחר) זה כנראה מפעיל אצלי את הרצון הזה ללעשות דווקא ואז באופן לא מודע אני מתחילה להשמין נגיד, או מה שעשיתי מתחיל להתחרבש.

[בשמת_א*]

מה אני עושה עם המידע הזה?
מציעה לקרוא עוד באתר של אורה גבריאלי, היא מסבירה על זה קצת יותר. ואם זה מעניין אותך ומדבר אלייך, את יכולה לקבוע אפילו פגישה חד פעמית בתשלום עם אורה עצמה לקבל מושג איך עושים את זה (כמובן אפשר לבוא לכמה פגישות אבל לא מוכרחים).

כש"מחמיאים" לי נגיד "רזית.." או "ואוו איזה יופי" (בזמן שאני מנגנת או עושה משהו אחר) זה כנראה מפעיל אצלי את הרצון הזה ללעשות דווקא ואז באופן לא מודע אני מתחילה להשמין נגיד, או מה שעשיתי מתחיל להתחרבש.
באמת שזה ממש נשמע כמו מלחמה פנימית בין שתיים או יותר דמויות פנימיות אצלך (-: מישהי פנימית מחרבת לך (-: ולך אין שום שליטה עליה (-:

[פלונית*]

בדיוק היום הלכתי עם בתי בת התשע ברחוב, כשלפנינו הלכו אמא וילד על סף הנערות. לא יכולנו שלא לשמוע את הויכוח שלהם: "למה אתה לא רצית להכנס, באנו עד לשם"; "כי ככה, אני לא רוצה ליישר את השיניים"; "אבל למה לא? מה, אתה רוצה להיות עם שיניים עקומות?" ;"כן! אני רוצה להיות עם שיניים עקומות".
משהו בטון של כל אחד מהם ממש הזכיר לי את בתי, על אף שהיא צעירה בהרבה, וממש ניער אותי. אני מרגישה שגם לנו יש שיח כזה- על נושאים אחרים, אבל זה ממש לא משנה. וההרגשה שלי (המתסכלת!) שהיא עושה דווקא לעצמה, בדיוק כפי שפותחת הדף תיארה.
אני מתחברת למה ש יונת שרון כתבה: צורך להרגיש שאת מחליטה על עצמך ולא נשלטת על ידי מישהו אחר. התחושה שאם תעשי מה שהיא רוצה זה יהיה ביטול הרצון העצמי שלך. ומסתכלת על זה בעצב. כלומר, מאבק לעצמאות בדרך כזו או אחרת הוא כנראה חלק מתהליך הגדילה, אבל לא יכולה להמלט מתחושת האשם שאולי אנחנו עושים משהו מאוד שתלטני, עד כדי צורך שלה להשתחרר ע"י פגיעה בעצמה (לא משהו דרמטי, אבל דווקא לא ללכת למשהו שהיא יודעת שיהיה לה כיף שם וכיו"ב). וגם למה התחושה שזה יהיה ביטול הרצון העצמי, אם היא תעשה מה שההורים מציעים, שבאמת רק רוצים שיהיה לה טוב. וזה לא שאנחנו מכריחים אותה לאכול סלרי כי זה יעשה לה טוב.

[יולי_קו]

בנושא קונפליקטים עם הילדים (אבל לא רק) אני מאוד ממליצה לקרוא את הספר:
ילד דינמיט טיפול בילדים מתפוצצים
http://www.hebpsy.net/store.asp?scr=product&typ=1415
הוא נועד למטפלים אבל כתוב קריא וברור, כך שגם הורים ובני זוג יכולים להתרם מקריאה והפנמה.
יש בו כלים מדהימים לפתרון בעיות משותף דרך אמפתיה , הגדרת הבעיה והזמנה לסיעור מוחות משותף.