והרי אלו הרעיונות שבבסיס של הקהילה השוקקת הזו...
ודאי שכולנו נחשפים לחומר כתוב, לכל מיני אנשים שעשו כך או אחרת. אך אני מאמינה שאם לא היה אצלנו איזשהו ניצוץ פנימי כנקודת מוצא, רעיונות אלו היו פשוט יוצאים מהאוזן השנייה.
אולי מה שמעניין אותי הוא למה אצל האחד זה נקלט ונוצר גירוי ללמוד ואצל האחד לא...
אתחיל מעצמי, כמובן...
אני לא באמת מבינה מה גרם לי לבחור בדרך בה אני חיה. איכשהו זו נראית לי דרך החיים ההגיונית היחידה בשבילי (לא להילחץ, אין כאן שיפוטיות, רק sharing).
מאז שנותיי הבוגרות, המודעות יותר (או אלו שהתחילו תהליכי מודעות כלשהם) תמיד הייתי "פריקית" "פורקת עול" ו"אחרת" ואני תוהה ככה בכתב, האם זה בגלל משהו גנטי? אנרגטי? בחירה מודעת? תוכנית של הנשמה?
זה מאד מעניין אותי, במיוחד עכשיו כאשר עניין אופן חינוכה של אומני מתחיל להיות יותר על הפרק. זה זמן בו כל מי שלא שלח לגן מתחיל לעשות את זה (סביב גיל שנתיים). משערת שבעוד שנה, הרבה אחרים יעשו זאת גם, אם לא עשו זאת כבר. ובכ"ז מאד ברור לי שזה עוד לא הזמן בשבילה, בשבילנו...
למה זה ברור לי כ"כ? רק מעצם הקשב אליה? מדוע בחרתי בדרך זו של קשב? כאשר את רוב האנשים זה לא מעסיק באותה הרמה?
איך אנשים מרקעים שונים מגיעים למסקנות דומות? אנשים שגדלו במסגרות חינוכיות חופשיות יותר, נוקשות יותר, קיבוציות, דתיות, בארצות אחרות ובדורות שונים.... בעיניי זה מרתק לדבר על זה, מקווה שגם בשבילכם
), בגיל 14 קראתי את "האדם מחפש משמעות" ומאז אני מוצאת את עצמי שואלת שוב ושוב מה המשמעות? למה כך ולא אחרת ובכלל כמו שהמשפחה שלי הייתה אומרת מנסה לעשות לעצמי את החיים יותר מסובכים (או במילותי יותר פשוטים...)
רצה לבדוק). משהו יותר כמו רצף שכזה שהתגלה והתעצב עם הזמן.
