סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

[בן_עמי*]

בס"ד
"שברתי את הכלים כ"כ הרבה פעמים."



הצער העולמי, שהבינו ניצשה...
הבדידות של אדם בעל הרגשות ושאיפות, השונות לגמרי מאלה של כל הסובבים אותו, בדידות שנעשתה מרה שחורה...
שמא שואף האדם בכלל דווקא אל מה שעובר את הגבולים..

...שתי תקופות בחייו של ניצשה: תקופתההכנעה וההקשבה לדיברי הורים ומורים ותקופת החופש והיצירה העצמית
שמא אין כל אלו ההגבלות אלא פרי הצורך הנפשי של הפוזיטיביסט עצמו, הצורך הנפשי של אדם המסתפק במועט

ומדוע דווקא סדר וחוק?
מדוע לא הפרת הסדר ומשחק חופשי של הכוחות? ("החטא ועונשו" ?)
מדוע לא תקוות ואמונות שהן מעל למה שאנו רגילים לחשוב ולצייר לעצמנו?

ולשם מה אותו צימצום של כל היפה והנשגב..בגבולות האמנות דווקא?
מדוע לא אמת פנימית ויצירה פנימית נצחית?

ולסינג אמר, שאילו היה ד" נותן לו את האמת, היה אומר לו: הנח את האמת לך, ולי תן רק את החפץ והרצון לבקש אותה."

"על גבול שני עולמות"
"דרכים העולות למעלה"

[עיפרון_פחם*]

שלום!
קודם כל, הג'ינגה נשמע מקום נפלא, וחבל מאד שהוא רחוק לי...

ודבר שני, רציתי להתייחס לתובנה שלך על הרצון בבן זוג לאהוב, ולא רק בבן זוג שיאהב אותך.
בהתחלה, כשקראתי, חשבתי (די יהיר מצידי, אני מודה), שנפלא שהבנת את זה, כי זה באמת כ"כ חשוב, שלא נסתפק רק בזה שאוהבים אותנו, שזו נטייה של הרבה (א)נשים, שדופקת מערכות יחסים. חשבתי שאני יודעת מזמן שאני מחפשת בן זוג שאני אוהב מאד, כי היו לי הרבה בני זוג שאהבו אותי הרבה יותר ממה שאני אהבתי אותם, מעולם לא התאהבתי במישהו, ומעולם לא חוויתי אהבה חזקה, כזו שלא תלויה לחלוטין ברגשות של בן הזוג. וזה לא היה טוב בכלל. ואז קלטתי שלמרות שנדמה היה לי שאני כבר יודעת את זה מזמן, לא יישמתי את זה בשום צורה, וכמו שכתבתי בבלוג שלי, רק אחרי שנפרדתי (ממש לא מזמן) מבן הזוג האחרון, החלטתי ואמרתי בכל רם: בבן הזוג הבא אני רוצה להתאהב. אני רוצה להרגיש אהבה כ"כ חזקה שלא אוכל לעמוד בפניה. שתכופף קצת את השכלתנות והרציונאליות הקרירה שבה אני מנהלת את מערכות היחסים שלי.
עכשיו כמובן אני צריכה לחכות ולראות אם יגיע אדם שאוכל להרגיש כלפיו כך (-:
אז אני מאחלת לשתינו שיגיעו אלינו אלו שיאהבו אותנו מאד, וגם אנחנו אותם.

ועוד דבר. לגבי המילים שלך:
_אם עכשיו אני מרגישה 'אני רוצה להיות אתךָ לתמיד' - מותר לי להגיד את זה.
ואם מתישהו לא ארגיש כך עוד, אז אומר את ליבי כפי שיהיה באותו רגע.
הרי ברור שאין באמירה הזו (ובשום אמירה בעצם) מן המונע את האדם לשנות את דעתו בכל רגע נתון._
אני מאד מפחדת מהתחייבויות, והרבה זמן חושבת: "בשביל מה להצהיר על אהבה לנצח, להגיד 'אני רוצה להיות איתך לתמיד'", אם בכל מקרה יש סיכוי סביר שאשנה את דעתי (ומאשימה כמובן את הטראומה מגירושי ההורים שלי). לא רוצה טקסים, חתונות, וחתימות מכל סוג שהוא ש"לכאורה" מחייבות. הרי רוב הזוגות היום לא מחזיקים מעמד לנצח.

אז את אומרת שזה בכל זאת בסדר להגיד? זה טיפה מרגיע אותי.

[שדון_קטן_רשע*]

~טוב, עכשיו אני סוף סוף אגיד את כל מה שיש לי להגיד.
ולא אכפת לי שביקשת בלי ביקורת בדף הזה.
את לא יכולה לסתום לכולם את הפה כל הזמן.

אז זה מה שיש לי להגיד:
את ילדותית, מפונקת, דורשנית, תובענית, נודניקית, אגואיסטית, שקועה בעצמך, פתטית ובכיינית. אוקי?

מה את חושבת, שכולם כל הזמן ירקדו לפי החליל שלך?

הנה, עכשיו קיבלת כל-כך מעט תגובות. וכמובן שאף אחד לא בא להגיד לך 'בראוו' על כל הנושאים שכתבת. ואת יודעת למה? כי את מעייפת ומייגעת.

כל הזמן: תלטפו אותי, תגידו לי, תעשו לי, תחבקו אותי, תגיבו לי, שוב תגיבו לי, ושוב תגיבו לי.
וזה אף פעם לא מספיק לך !
אף פעם !
תמיד: עוד עוד עוד
אי אפשר לספק אותך.

את כל-כך ילדותית. את כל-כך תלותית. זה לא יאומן !

כן, מה את חושבת? בסוף יימאס להם באמת ממך, ומכל הבקשות והתלותיות שלך, והם יילכו.
זה מה שיקרה.
אם לא עכשיו אז מחר, אם לא מחר אז מחרתיים. הם יילכו.
פשוט יימאס ממך.

כל הזמן רק עוד תשומי, ועוד תשומי. כמה אפשר לתת????!!!!
מה, רק את קיימת פה בעולם?

'אני רוצה להיות ילדה קטנה. אני רוצה להיות תינוקת'
מה את רוצה מאיתנו? מה את, התינוקת שלנו?!
יש לנו את התינוקות שלנו, אנחנו לא צריכים עוד תינוקת מגודלת לטפל בה.
תתבגרי כבר !

וכל הזמן רק אני ואני ואני ואני. זה כל-כך פתטי עד כמה שאת שקועה בעצמך.
את לא יוצאת מהחור שלך.
כל-הזמן מסתובבת בתוך המחילות שלך.
ועוד חושבת שאת מביאה איזו בשורה גדולה לעולם !

תצאי החוצה, תחיי, תנשמי קצת אוויר, לא יזיק לך !

פחדנית אחת.

רק במילים את יודעת להתעסק. רק בעצמך את יודעת להתעסק.
את לא מכירה שום דבר אחר. שום דבר.

מאיפה בדיוק את מביאה 'הארות' גדולות? מהחיים? את יודעת בכלל מה זה חיים?
מתי לאחרונה חיית באמת?

וביקורת? לא. זה לא.
'אל תתנו לי ביקורת. אני לא יכולה לסבול ביקורת. אני כל-כך שברירית. תיזהרו עליי...'

את בעצם רוצה להנדס את כל העולם ואשתו שיחשבו כמוך. את רוצה לאנוס את המיינד של כל העולם.
כולם צריכים לחשוב כמוני !
אם לא, אני לא רוצה לשמוע אתכם.
כמו תינוקת. שמה ידיים על האוזניים 'לא שומעת כלום ואתם קומקום בצבע חום'.

מה, ואם לא תתני להם לדבר, אז נראה לך שהם לא יחשבו ככה?
ואם לא תשמעי, אז זה לא קיים?

את חושבת שאת יכולה לשלוט במוחות של אנשים? לגרום להם לעשות את מה שאת רוצה? שיגידו לך רק מה שאת רוצה לשמוע? שיחשבו רק מה שמתאים לך?
אז זהו, שלא !

את מעצבנת עם הגישה הזאת שלך, את מעצבנת עם ההתנגדויות שלך, את מעצבנת עם הבקשות שלך כל הזמן לקוצ'י-מוצ'י.
את פשוט מעצבנת.

את חושבת שאת חזקה? את סתם רכרוכית. רכרוכית, בכיינית וחסרת עמוד שדרה.

זה נכון שאת כותבת דברים נחמדים, אבל כל-כך באריכות, ואת גם כל-כך מנדנדת כל הזמן על תשומת לב, עד שזה מוציא את כל החשק.
למי יש סבלנות לזה?
אם את תמשיכי ככה אף אחד לא יקרא אותך יותר. זה מה שאת רוצה?

אבל, לא !
את בטוחה שאת כל-כך מיוחדת.
'אני כל-כך מיוחדת. אתם חייבים לקרוא בבלוג שלי. דברים כאלה מדהימים עוד לא קראתם'.
גם הפרגון העצמי שלך כבר יוצא מכל החורים.
קצת ענווה לא תזיק לך.

וגם 'הגבר שלי יהיה חייב לאהוב אותי, הגבר שלי יהיה חייב לתת לי, הוא יהיה חייב לרצות רק לתת לי ולא לרצות שום דבר בחזרה, הגבר שלי חייב להיות כזה, הגבר שלי חייב להיות כזה...'
רק לקבל ולקבל ולקבל.
ומה לך יש לתת???!!!

פלא שאין לך זוגיות?!
מי רוצה להיות עם בן אדם כזה תלותי וכזה שקוע בעצמו שרק רוצה לקבל ולקבל?
את בכלל יודעת מה זה החיים באמת?
את בכלל יודעת להיות במערכת יחסים?
רק לדבר...

ואיזה פנטזיות ! את רק חיה בפנטזיות !
ממי, החיים זה לא החלומות. צאי מזה.
מה את חושבת, שיש משהו מושלם?

'לא, אני נסיכה. לי מגיע. מגיע לי לקבל משהו אחר מכולם. משהו מושלם. אני כל-כך מדהימה שפחות ממיסטר-פרפקט לא הולך !'
למה את חושבת שאת טובה יותר מכל אחד אחר, הא? למה את חושבת שמגיע לך יותר?

אני בכלל לא מבין איך זה שעוד קוראים בבלוג שלך.
אבל אני בכלל לא מתפלא שקיבלת כל-כך מעט תגובות הפעם. זה מאוד הגיוני.
המפליא זה שעוד בכלל ממשיכים לענות לך.

טוב, אני את שלי אמרתי.
לבינתיים.
(את בטח מתארת לעצמך שיש עוד הרבה, אבל נשאיר קצת גם לפעם אחרת.)

אל תדאגי, אני לא הולך לשום מקום. חחחחח...

<קורא נאמן. >~

[שדון_קטן_רשע*]

~ומה את מכניסה אותי לכתב קטן? חוצפה !
זה אתר חופשי, וזכותי לכתוב מה שאני רוצה איפה שאני רוצה !
את ממשיכה במדיניות סתימת הפיות, הא?~

[סוסת_פרא*]

שדון קטן רשע, אתה מתבקש לכתוב לי דברים מהסוג הזה בדף הבית ולא כאן.

חוץ מזה, אם אתה כל-כך מתפלא למה ממשיכים לקרוא כאן, אז למה אתה בעצמך 'קורא נאמן', הא?

[סוסת_פרא*]

הוא פשוט נורא רצה לדבר.
הוא שלח לי מכתב עוד בשעות היום, כשעדיין לא נרשמו התגובות האחרונות שלפניו.
אבל האינטרנט לא עבד.
אז למרות שהוא כבר לא רלוונטי ופתטי, הוא התעקש להגיד את דברו לאומה.
שיהיה....

(שלא תחשבו שהוא כבר הפסיק לדבר...)

[בן_עמי*]

בס"ד

על שדון קטן:

(הוא בכלל לא קטן אל תאמיני לו...)
זה לא ביקורת, זה "סיטרא אחרא בלבוש של קדושה"
ש"הגיע" כדי לעצור את הדף.
זה היה מקובל אם הדברים היו נכתבים בדף רגיל ולא בבלוג.
(יש הרבה דפי תמיכה כמו זה באתר "דף תמיכה ל".... שדון?)
ואם השדון ממש לא יכול להתאפק- תשלחי אותו לדף אחר משלו, שהדיון על הביקורת שלו תהיה שם,
ולא יפריע לדף להמשיך לזרום.
רק אחר כך יהיה אפשר לראות אם יש גם משהו בדבריו...
..לכן שלח הקב"ה את הבעל שם טוב הקדוש, את המגיד ממזריטש, וביחוד אותו "עיר וקדיש משמיא נחית"הרבי הזקן, הרב מלאדי, אשר ב"לקוטי אמרים" נתן לנו כל מיני עצות ותחבולות, להתגונן...ואף להתקיף ןלהשמיד אותו.
"ו האבן גדולה על פי הבאר"- האבן, המסתירה ...כבדה היא מאוד.
"ונאספו שמה כל העדרים וגללו את האבן מעל הבאר" באים הצדיקים של כל הדורות ומגוללים את האבן ממקומה, כאשר תוסר האבן לגמרי, יבועו כל העדרים, כל הנשמות, וישאבו מבאר השם".

"אל תדאגי, אני לא הולך לשום מקום. חחחחח"... - לדף משלך........ בייי...
"אבל האינטרניט לא עבד " כי מישהו היה צריך להקדים אותך.. (טוב, זה כבר בצחוק) ...

למחוק את התשובות ל"שדון" או להעביר לכתב קטן בסוף העמוד אחרי הקריאה- כי בדיוק זה מה שעוצר את הדף*

[בן_עמי*]

בס"ד
"אבל האינטרניט לא עבד"
אם איך שאני עורכת זה פלא שהאתר עובד בכלל....(-:

[כוכב_נגה*]

פראית שכמוך,
אתמול נזכרתי בך עם השירים של בית הבובות.
רקדתי ודמותך הוירטואלית לנגד עיניי.
אני חושבת שאת מדהימה עם הדברים שאת עושה פה בבלוג,
ובטח בחיים על אחת כמה וכמה (תמיד מצחיק אותי הביטוי הזה)
בקשר לשדון שלך, דבר מעולה, עושה גם לי חשק להוציא שד פרטי.
אני בטוחה שהרגשת מיד יותר טוב...

[משתנה*]

תודה שביקרת אצלי.
ובקשר לשדון - אל תאמיני לו תאמיני שמגיע לך הטוב ביותר! (אני בדיוק עובדת על זה...).

[אהבה_טהורה*]

אוף, ואני רחמתי על השדון הקטן, וחשבתי: מי זה השדון הזה ולמה הוא כל כך אומלל,
אחר כך הבנתי מי זה השדון הזה אבל אני עדיין תוהה: למה הוא כל כך אומלל?
איך אפשר לעזור לו? שדון מסכן...........

[פלוני_אלמונית*]

לשדון קטן ומרושע
גם אם את באמת חושבת כך, לא אומרים את כל מה שאת חושבת, זה פוגע.!
זה ממש מגעיל מצידך.
אם כל מה שאת כתבת לה, זה מוריד לבן אדם את כל הבטחון העצמי שלו, ואי אפשר לדעת לאן הוא ידרדר אכשיו.
פעם הבאה תשקלי את המילים שלך ותחשבי איך היית מרגישה אם היו אומרים עלייך דברים כאלו!
ובטח כשכל העולם ואשתו יכולים לקרוא את הדברים האלו!
גם את לא באמת מכירה אותה אז איך את יכולה להגיד אליה את כל הדברים האלה.
"כל הכבוד לך"
מקווה שתתבגרי!!!

מ: מיכל ודינה

[בן_עמי*]

"בלילה אפל בסימטה רחוקה רוקד השטן בגלימה ירוקה על חוט שמתוח בן שני שיפודים רוקד השטן וקורא לשדים".
(שיר מפגר מבני עקיבא)...

שדוני באופן - התאחדו:
בלוג -בדף תמיכה נפרד לכל שדוני באופן?
או דף בית רגיל , שנוכל גם לרדת עליהם....

[מזכירה*]

שדון קטן
אתה בכלל לא רשע.
אתה חמוד.

[כוכב_נגה*]

נראה שהשדון נעלם כבר מזמן.
ככה זה עם יצורי צללים,
הממשות הדמיונית שלהם קיימת רק בחושך.
לכן אם יופיע שוב במחשכי תוכך - תוציאי אותו לאור שוב ושוב
@}

[ניצן_אמ*]

אני חשבתי שזו את כתבת. איזה קטע.
כאילו השדון הקטן והרשע שיושב על הכתף...
אז לא?

[דליתוש_ב*]

פראית, זה בסדר לספר לך שהשדון הצחיק אותי? אני יכולה לקחת את המכתב ולהפוך לרשימת מחמאות ומקורות השראה עם כמעט אותן מילים D-:
(אני יכולה בשמחה לפרט יותר, גם לדף בית שלך, או למייל אם מתאים לך)

אני רק קובלת כאן על-
כל העולם ואשתו
הייתי אומרת, אם כבר, כל העולם ובעלה

[ציפ_ציף*]

סתם עדכון קטנטן,זמן הגאולה,מילים ולחן:אהרון רזאל

[אהבה_טהורה*]

אם כל מה שאת כתבת לה, זה מוריד לבן אדם את כל הבטחון העצמי שלו,
זהו בגלל זה השדון הקטן כל כך אומלל, אין לו ביטחון עצמי

השדון הקטן והרשע שיושב על הכתף...
אכן זה השדון

בכלל נעשה פה ממש משעשע עם השדון הקטן, כל הרגשות והתגובות שהוא העלה בנו

[אהבה_טהורה*]

מצד שני לא יפה להשתעשע מול סבלו של השדון הקטן,

חשבתי בעקבות הארועים האחרונים בדף,על למה אנחנו מגיבים יותר למישהו סובל מאשר למישהו שמח,
והגעתי למסקנה שכשמישהו סובל אנחנו מרגישים את הצורך הדחוף שלו בעזרה, בתגובה, לעומת זאת כשמישהו שמח, אנחנו מתבוננים, אולי חשים גם קצת יותר שמחים אבל באופן כללי מרגישים שהוא מסתדר שם ושהוא אינו זקוק לנו, אין אפילו צורך בעידוד לשמחה שלו, בתחושה כללית עידוד כזה עלול ליצור מודעות מיותרת ואולי קצת להנמיך את השמחה, לעומת זאת כשאנחנו נורא שמחים ופוגשים מישהו נורא שמח אפשר פשוט לרחף יחד באוויר מרוב שמחה, אבל כשמישהו מאוד, מאוד שמח הכי הוא היה רוצה שכל מי שהוא פוגש ירגיש כמוהו.

[מי_מה*]

גם _אני חשבתי שזו את כתבת. איזה קטע.
כאילו השדון הקטן והרשע שיושב על הכתף...
אז לא?_

[סוסת_פרא*]

כן, השדון הקטן זה השדון הפרטי שלי.
אף אחד לא יכול להתחרות איתו.

************

אני עכשיו מרחמת על עצמי.
בקושי יש לי סקס.
במקום שיהיה לי סקס כל יום כמה פעמים ביום, כפי שהיה ראוי שיהיה באופן טבעי (או לפחות (!) כמה פעמים בשבוע) -
יש לי סקס בקושי פעם בחודש חודשיים.

ובגלל שיש לי נטייה לדלקות בדרכי השתן, אז יש ת'קטע הזה שאם עושים סקס אחרי הרבה זמן - יש סיכוי טוב לחטוף דלקת.

אז לא מספיק שבקושי יש לי סקס, כמעט כל פעם שכבר יש לי סקס - אני חוטפת דלקת.
וזה מה שקרה עכשיו.
אחרי חודשיים סוף סוף סקס. איזה כיף ! - ו.... דלקת !
איזה כיף !!!

דלקת.
לפעמים היא חולפת באמצעים טבעיים (הרבה שתייה, פטרוזיליה, חמוציות וכו').
אבל לצערי, לפעמים אנטיביוטיקה.
כפי שקרה לפני כמה חודשים.

אנטיביוטיקה זה אומר - פטריה בנרתיק.

אז שוב, גם אם תהיה עכשיו אפשרות לסקס - אז איך אפשר עם דלקת, ואח"כ איך אפשר עם פטריה?

בהההה....

וגם, כל פעם שמתחילה לי דלקת, אני מרגישה היסטריה כזאת בכל הגוף. פחד לא מוסבר שממלא את כל הגוף.
תחושה בלתי נסבלת ממש.

אני מרחמת על עצמי.
מגיע לי סקס.
הרבה סקס טוב.
ולהיות בריאה.

אוףףףףףףף.....

[סוסת_פרא*]

אני מלאה פחד.
וכל-כך עצוב לי.

קשה לי להתרכז כדי לשנן מנטרות של עוצמה ושל בריאות.
במצבים כאלה אני לא מרגישה שיש לי כוח לשנות.
הכאב, הפחד תופסים אותי חזק.

אני הולכת לשירותים כל כמה דקות, ובסוף ההשתנה יש כאב חד צורב כזה.
אייי.

בפעמים שזה קורה לי אבא שלי אומר:
'כל פעם שאת יוצאת מהבית את חוזרת לי עם דלקת'.
גם הפעם הוא לא היה יכול להתאפק מלומר את החוכמה הזאת.

בא לי לצרוח עליו:
'מה יש? אסור לי כבר לעשות סקס?!'

כן, אני יודעת שבסוף דברים מסתדרים, ושאח"כ כבר לא יהיה נורא כ"כ.
אבל עכשיו ממש רע לי.
ונמאס לי שזה חוזר על עצמו שוב ושוב.
ונמאס לי לפגוע בגוף שלי עם אנטיביוטיקה.
ונמאס לי לחיות בפחד התמידי הזה מפני הדלקת.

[סוסת_פרא*]

ונמאס לי 'להיענש' כל פעם שאני נהנית.

(כן, אני יודעת שאולי בתת המודע שלי יש משהו שחושב שאסור לו ליהנות.
אבל אני עבדתי איתו כבר המון, עד לנקודה שבה אני יכולה כרגע להגיע באופן מודע.
אז בעניין הזה אין לי עוד מה לעשות כרגע.
סה"כ באופן מודע אני מאוד מאוד מאפשרת לעצמי הנאה).

[סוסת_פרא*]

בבקשה תתפללו בשבילי שהדלקת תעבור מהר עם אמצעים טבעיים !
בבקשה !

ובבקשה תשלחו לי הילינג חזק חזק עם הרבה אהבה, והרבה כוחות ריפוי.
אנרגיה מרפאת כזאת שתעטוף אותי ותמלא אותי, ותגרש את כל השדים.

בבקשה, כל מי שיכול, אני כל-כך זקוקה לזה !

[בן_עמי*]

[פלוני_אלמונית*]

חיבוק פראית(())חיבוק פראית(())חיבוק פראית(())חיבוק פראית(())חיבוק פראית(())חיבוק פראית(())חיבוק פראית(())חיבוק פראית(())חיבוק פראית(())

[כוכב_נגה*]

מאחלת לך ריפוי מהיר והחלה מלאה וטבעית
בשביל להתפלל עלייך צריכה שם ממש, את בטח יודעת
פלונית בת פלונית
אבל אולי לא התכוונת להתפלל ככה ברצינות?? S-:

[סוסת_פרא*]

בשביל להתפלל עלייך צריכה שם ממש, את בטח יודעת

טוב, מירב בת שולמית.

תודה ממי.

תודה גם לכל מי שהגיב לי ולמי עוד שמתפלל בשבילי.
אני מאוד מאוד זקוקה לתמיכה שלכם.

אני אגיב יותר ספציפי בהמשך, כנראה מחר. אני ככה, קצת עייפה אנרגטית.
(ויש לי קצת דמעות עכשיו.)

[דליתוש_ב*]

ונשיקה ל- @} (שאת, שלך, שבך...)

[אהבה_טהורה*]

תהיי בריאה, אתפלל למענך (-:

[הגבירה_בחום*]

טוב... קודם כל @} @} - אותי זה תמיד משמח כשעצוב לי.
דבר שני, יקירתי, בטח שאת ככה עייפה אנרגטית, תיראי אותך, את בטורבו 24 שעות ביממה - זה מתיש.
עם השדונים, והחיבוקים, והתגובות, והתלותיות, והבלוגים והתגובות - תנוחי קצת (-:
אגב, השדון שלך, לא סתם קיים. ואת לבטח יודעת שיש דברים שהוא אומר שיש בהם מן האמת - אחרת לא היית בוראת אותו, כך שהשדון כשלעצמו לא נורא בעיניי מבחינת התובנות שלו, והתפקיד שלך הוא לא לתת לו לשלוט בך, אבל גם לא להתעלם ממנו ולהגיד רק את ההיפך (נגיד: אני מתוקה מתוקה מתוקה ומגיע לי הכל, כי גם זה לא לוקח אותך קדימה) כי יש לו תפקיד חשוב. להתבונן בו, להבין מאיפה הוא בא, ומה יש ללמוד ממנו.
מקווה שיסתדר מהר, הסקס והבריאות. נסי גם את לראות את עצמך, ממש ויזואלית בריאה, מאושרת, מסופקת. אם תצליחי לראות ולדמיין את עצמך כך, תבוא בסוף גם המציאות בכבודה ובעצמה ותצטרף (-:
(אני כותבת, ככה, כדי לראות ולקרוא את זה שוב בעצמי, ולהתחזק בעצמי באמונה שכך זה אכן עובד)

[מלכה_החדשה*]

הי סוסת הפרא.אין ספק שאת "טיפוס" מיוחד במינו.כמו רובנו אוהבת שמרעיפים עליך מחמאות אבל שונאת ביקורת.מדהים כמה א/נשים מגוננים/ות עליך.אפילו עוזרות לך לתקוף מי שמעיז/ה לבקר אותך... ראי את השדון...שהעיז להלעיז עלייך...אני חושבת שלפחות לחלק מהדברים שלו כדאי לך להתייחס ברצינות. אולי בסתר ליבך את מבקשת גם את הפן הזה...אולי את מסתתרת יותר מדי זמן מאחורי המילים שלך והגיע הזמן לצאת לאור/למציאות...ולעשות צעד קדימה...את יכולה,אני בטוחה ואין לי ספק שאת זקוקה אולי ל"פוש" קטן...את לומדת כל הזמן ומטפלת בעצמך...תסתכלי על עצמך בראי ותאמיני...(-:
(כל זה נכתב ב24.12.07 ומשום מה לא נקלט או נמחק.לכן שלחתי לך שוב)
כששאלו את דר' נאדר באחד הראיונות האם סבל מאפליה או ביקורת ענה "תודה לאל כן" כי זה הכריח אותו להתאמץ יותר לעבוד קשה יותר ולהשיג הישגים משמעותיים יותר...סוסת פרא יקרה קחי את הביקורת למקום של צמיחה וגדילה...
לגבי הדלקות החוזרות בדרכי השתן והמין,הייתי מבקשת מהרופא לעשות בדיקה מעמיקה יותר ומשמעותית.אני לא מאמינה שאת כביכול נענשת...שימי לב:מפרגנים לך שיהיו לך חיי מין מלאים ומהנים...@}

[מלכה_החדשה*]

נ.ב. יכול להיות שבשיטת E.F.T. אפשר לשחרר אותך מהסיפור (של הדלקת) אחת ולתמיד!!!

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

לא בתור ביקורת
(אני כבר יודעת שאת לא אוהבת (-:),
דלקת בשלפוחית שתן היא כמו תמרור עצור.
היא מכוונת אותנו להפסקה, מנוחה וריפוי
לצ'קרות התחתונות...
אבל בעיקר היא מכוונת אל סקס מדוייק יותר ומתאים
לך...
סקס עם נשמה...
רפואה שלמה @}

[כוכב_נגה*]

חתיכת חוש הומור יש לאבא שלך! (-;

[סוסת_פרא*]

היה לי קשה לכתוב בימים האחרונים.

קודם ה'שדון הקטן' וכל התגובות אליו.
ואז הדלקת בשתן וכל ההתמודדות איתה.
ואז עוד תגובות שקיבלתי פה.

נהיה מין עומס כזה.

אולי הדלקת, אבל אני חושבת שבעיקר הצורך לענות לתגובות שקיבלתי. זה עצר אותי.

יש תגובות לפעמים שקשות לי, וקשה לי לגשת לענות עליהן.
ויש תגובות שבסדר לי, אבל גם אז לוקח לי זמן 'להתיישב' לענות עליהן. בשבילי זה פרוייקט.

אולי בגלל שאני פרפקציוניסטית.
אולי בגלל שאני רוצה שכל מי שכותב לי ירגיש שהוא לא סתם כתב, אלא קיבל התייחסות.

זה חשוב לי.

אבל זה עוצר אותי.

אני רוצה לעשות איזה שינוי, כדי שאוכל לכתוב ללא מעצורים....

[סוסת_פרא*]

בשביל השינוי, אני רוצה לעשות כאן ניסוי.

אני אחזור כאן לבקש משהו שכבר ביקשתי כמה פעמים, אבל אני אנסה לחדד את הבקשה שלי:

בבקשה כתבו לי כאן אך ורק תגובות מהסוג שכל מה שיש להגיד עליו זה 'תודה'

(או מקסימום 'תודה, נעים לי לשמוע' ).

איזה סוגי תגובות אלה יכולות להיות?
מילים טובות, תשבחות, מילות חיזוק, מילות עידוד, מילות תמיכה, מילות הזדהות...
וכל דבר אחר שנראה לכם שהתשובה לו יכולה להסתכם במילה 'תודה'.

לא 'תודה, אני אחשוב על זה'
ולא 'תודה, אני אנסה ליישם'
ולא 'תודה, אני מבינה למה את מתכוונת'
ולא 'תודה, ואני גם מצטערת בשביל דודה שלך'
ולא 'תודה, את יכולה לתת לי את המספר של המטפל הזה?'

אך ורק תגובות שלא צריך לענות עליהן כלום מלבד 'תודה'.
(לפעמים כמובן אני אוסיף כמה מילים ל'תודה'. אבל אני רוצה את האפשרות להיות לקונית, להגיד 'תודה' ולהמשיך לכתוב.)

זה מה זה יקל עליי את החיים.
זה יעשה לי יותר נעים לקרוא בבלוג.
והכי חשוב - זה לא יעצור אותי מלכתוב מפאת הצטברות של תגובות שלא עניתי עליהן.

מי שרוצה לשנוא אותי בגלל זה ולעזוב את הבלוג לנצח נצחים - לא אוכל לעצור בעדו.

מי שאוהב אותי ורוצה להישאר, אשמח אם תעזרו לי בניסוי הזה, כך שהבלוג ימשיך לזרום, עם תגובות שעבורי יהוו חלק מהזרימה.
מקווה שזה יצליח....

**********

(וכמובן, אופציה שכבר הצעתי כמה פעמים:
כל מה שבא לכם לכתוב לי ואתם לא בטוחים אם מתאים כאן - תמיד אפשר לכתוב לי בדף הבית)

[סוסת_פרא*]

נראה לי שאני מתקשה להיות אסרטיבית בעניין, כי אני מפחדת לאבד 'אוהדים'.
או שאני חוששת שמרוב שאנשים 'ייבהלו' ממני, הם לא יכתבו גם דברים שכן הייתי רוצה לקרוא.

[סוסת_פרא*]

בלי קשר,
אני חייבת להגיד שאני נפעמת מהתגובות התומכות שקיבלתי בעניין השדון ובעניין הדלקת.
אני מודה לכם מאוד מאוד.
הפעם אני לא אפרט את השמות, כי זה מעמיס עליי.
אבל תדעו שאני מאוד מעריכה ונוצרת זאת בלבי.


אם נכתבו דברים ספציפיים שיש לי מה להגיב עליהם, אולי אעשה זאת בהמשך, כי כרגע אני רוצה לכתוב קצת דברים שהצטברו בתוכי.

(העיקר, אל תיבהלו ממני. ואני מקווה גם שאף אחד לא ייפגע. אם במקרה כן, זה בטוח לא בכוונה - ותמיד מוזמנים לדף הבית ללבן איתי דברים.)

[סוסת_פרא*]

טוב, אז עכשיו אני ממשיכה לכתוב....

[סוסת_פרא*]

פינת הרחמים העצמיים:

אני רוצה כאן, ברשותכם, לרחם על עצמי קצת.

היום, ליל הסילווסטר, שוב כנראה יעבור סילווסטר בלי שאין לי אף אחד לנשק.
אף פעם לא היה לי מישהו לנשק בליל הסילווסטר.
פעם אחת כשכן היה לי חבר בדיוק באותה תקופה, הצלחנו לריב בדיוק חצי שעה קודם חצות.

לא שאני מייחסת חשיבות רבה לסילווסטר, אבל בכל זאת יש משהו בסמליות הזאת שנוגע בי.
אני רוצה מישהו להתנשק איתו בסילווסטר !

וגם לחגוג איתו את ראש השנה, וגם את פסח, וגם את יום העצמאות, ואת ל"ג בעומר, וכו' וכו'. בטח הבנתם כבר את הרעיון.

[סוסת_פרא*]

המשך פינת הרחמים העצמיים:

אני די שונאת חגים.
כמעט תמיד כשמגיע חג אני מרגישה את איך שאין לי עם מי לחגוג את החג הזה, ומה זה שווה אם ככה.

אני דווקא די נהנית ביומיום שלי מכל מיני דברים קטנים.
אבל חגים תמיד מעוררים הלך רוח של ציפייה, שמשהו מיוחד יקרה, לנסוע למקום מיוחד, לעשות משהו מיוחד, לעשות דברים ביחד.
ואני מרגישה שהחגים שלי ממש לא עונים על הציפיות.

בעיקר בגלל שאין בהם את הביחד.
וגם בגלל שאני תמיד מרגישה שאני לא יודעת להיות 'במקום הנכון בזמן הנכון'.

ואיך זה שכולם יודעים בדיוק לאן לנסוע ומה יעשה להם כיף ורק לי זה נראה מלחיץ.

וכשאני שומעת מרחוק קולות של מסיבה, ומוזיקה ותרועות שמחה והכול - אני מרגישה שכולם שייכים לאיזה משהו גדול, ורק אני לא שייכת, ולא יודעת להשתייך.

[סוסת_פרא*]

והיום כמעט היה לי מישהו להתנשק איתו.
אמנם לא אהבה גדולה, אבל גם משהו...
כמעט.

אז אני אמשיך לרחם על עצמי:

כבר תקופה ארוכה אני מרגישה שיש עליי כמין 'קללה'.
אני לא מצליחה להגיע עם גבר להיכרות של יותר מ-3 מפגשים.
או, אם אנסה לחדד - ליותר מ-3 מפגשים שכוללים סקס.
(נניח שפגישה או שניים לא שכבנו, או אפילו 7 - כן זה קרה לי פעם אחת ! ימות המשיח ! - ואח"כ עוד 3 פגישות שכן שכבנו - בום, הקשר נגמר. ולא שזה קשור לסקס. והרבה פעמים נגמר בכלל בלי קשר לסקס, מהרבה סיבות אחרות. אבל המוזר זה, שזה כמעט אף פעם לא מגיע ליותר מ-3 פגישות שכוללות סקס. זה עשוי להיגמר בכל אחד מהשלבים עד לאותו רגע. תמוה ביותר !)

כל פעם אני מנסה לעבור את ה-3 האלה, רק כדי לדעת שאני יכולה, שזה אפשרי בשבילי.
אך כמעט כל פעם זה נופל. וכל פעם מסיבה אחרת:
הוא לא רוצה, אני לא רוצה, שנינו לא רוצים, הוא מוצא חברה, הוא חוטף מחלה, הוא טס לחו"ל, הוא חוזר בתשובה, או שהוא פשוט מת (ראו בלוג מוות).

אני לא מבינה את זה.
למה לא מצליחה לעבור את ה-3?

היה רק אחד בשנתיים האחרונות אני חושבת שנפגשתי איתו מס' יותר גדול של פגישות (11?).
גם, לא אהבה גדולה, בעיקר סקס-ידידותי, אבל היה לי חשוב לראות שלפחות יש המשכיות.
ואמנם, גם שם, ההמשכיות קרתה מאוד בקושי, כי אני כל פעם דאגתי שהפגישות יתקיימו, ואמנם לא הצטערתי שהן התקיימו כי הן היו נפלאות, אבל גם שם ההמשכיות לא הייתה קלה, טבעית, נטולת מאמץ. לא.

או שזה פשוט לא קורה, או שזה קורה במאמץ גדול.

עם הבחור הפעם היה נראה שתהיה לזה המשכיות, וזה שוב נפל אחרי 3 פגישות !

אהההההההההה

[סוסת_פרא*]

נו באמת, העברתי את ההודעה שלך לדף הבית שלי.
(אולי זה היה לי קל יותר, כי אני לא יודעת מי את. בכל אופן, זה לא היה כדי לפגוע).

זה בדיוק מסוג הדברים שביקשתי לכתוב לי בדף הבית.
אני לא יודעת למה כ"כ קשה לכבד את זה.

לא אמרתי שאני לא מוכנה לקרוא את הדברים האלה, רק אמרתי לא פה !
בדף הבית.
זה כ"כ קשה?

הדף הזה הוא דף תמיכה תמיכה תמיכה.

מי שלא יכול להתבונן בי ולחשוב שהדברים בסדר כמו שהם, ובלי לחשוב שצריך 'לתקן אותי' או 'להעמיד לי מראה מול הפרצוף' וכו', אז אולי יהיה לו קשה לקרוא כאן.

מי שיכול ורוצה - מוזמן.

[סוסת_פרא*]

המשך הנושא מלמעלה (רחמים עצמיים, 3 פגישות ובלה בלה בלה ):

זה לא שיש לי להצטער על רוב הקשרים האלה שנגמרו כ"כ מהר.
בד"כ התברר שהם לא מתאימים.

אז מהסתכלות מסוימת - זה בדיוק היה טוב בשבילי שזה נגמר, ואלוהים רק עזר לי שזה לא נמתח.
אני יכולה להסתכל על זה כך - שאלוהים עוזר לי לא להימתח יותר מ-3 פגישות עם מישהו לא מתאים.
ויש בזה משהו נפלא !

ועדיין, זה מעורר בי כאב:
אוקי, לא צריך את אלה שלא התאימו, שלום להם, וחיים טובים שיהיו להם.
אבל מתי מתי מתי כבר יבוא הקשר האמיתי, המתמשך?

ולמה להכיר כל פעם אנשים, רק להתחיל ללמוד מי הם, להספיק אולי להיקשר - ושוב להגיד שלום. למה?

ולמה גם אם קשר הוא לא אהבה גדולה, איני מצליחה להגיע למצב של המשכיות?

פשוט המשכיות.
זה מה שחסר לי.
המשכיות.

אני רוצה המשכיות.
קשר שמתחיל, וממשיך, ועוד ממשיך, ועוד ממשיך.... ולא נגמר. ולא מפחדים שתכף ייגמר. שאפשר להסתכל קדימה אל האופק, ולא לראות את הסוף....

[סוסת_פרא*]

ויש גם כאב של ספיקות עצמיים:

מה לא בסדר בי?
מה אני עושה לא טוב?
למה ה'קללה' הזאת?
למה לא רוצים להיות איתי?

והשאלה 'למה לא רוצים להיות איתי?' עשויה לעלות גם כשמדובר באדם שאני בעצמי לא רוצה להיות איתו או לא רואה אותו מתאים.
ועדיין, כואב לי שלא רוצה להיות איתי.

אין בזה הגיון.

[סוסת_פרא*]

הדלקת:

כמו מפלצת איומה בשבילי. היא השתלטה לי על הנשימה.
כל הגוף שלי היה דרוך. מכווץ.
קשה לנשום. קשה לבלוע.
פחד משתק.

זה משהו לא ברור לי.
אולי מגלגול אחר.
למה דלקת בדרכי השתן גורמת לי לכאלו תגובות משתקות? לכזו חרדה?

הייתה לי מחשבה שאולי
קרה משהו בגלגול אחר.
נניח תפסו אותי מקיימת יחסי מין 'אסורים'
וצרבו אותי עם ברזל מלובן שם למטה

ולכן יש קישור לא מודע אצלי בין יחסי מין שכרוכים ברגשי אשמה
ובין דלקת בדרכי השתן
ולכן היא מעוררת כאלה פחדים
כי אולי משהו לא מודע בי זוכר כאב של סכין מלובן
מפחד מכאב הרבה יותר גדול שעומד לבוא

סתם...
לא בטוח שזה נכון
אבל כך זה מרגיש.

משהו שיש לו שורשים עמוקים ולא ידועים.
משהו שאני חייבת לגלות ולפתור.

[סוסת_פרא*]

יש קול בי שאומר:

את הרי סוסת פרא. את צריכה להיראות חופשייה ומשוחררת ושמחה ויודעת.
אסור לך להראות את חולשותייך, את כאבייך, את ספקותייך, את רחמייך העצמיים.
את מקלקלת לעצמך את התדמית.

אבל אני יודעת שזה לא נכון.
לעשות 'סטריליזציה' למציאות זה לא נכון.

כל זה קיים, ולנסות להראות פנים שיתאימו לאיזו תדמית שעיצבתי לי - זה יקדם אותי?

כל זה קיים - וה'פראיות' שבי, היא לתת לכל זה לבוא לידי ביטוי. באומץ רב.
להעלות את כל זה מתוכי, מנבכי תוכי באומץ ולהתבונן בזה.
להעז לבקש את מה שאני רוצה. ולהתעקש על מה שאני רוצה.
לחתור אל המהות.

זו הסוסת פרא שבי.
ויחד עם הכול. כן, דווקא, יחד עם הכול.

[כוכב_נגה*]

[סוסת_פרא*]

לפעמים אני מפנטזת שאני אכיר מישהו שימצא חן בעיניי, ואפנה אותו לקרוא בבלוג הזה.

וכשהוא יסיים לקרוא הוא רק יגיד בעיניים נוצצות: 'התאהבתי בך, את מדהימה !'
ואז יהיה לי ברור שזה הוא.
כי הוא קרא פה את נבכי נפשי, והוא אהב את מה שראה. ולא נבהל, ולא נרתע - להפך. הוא רוצה לאהוב אותי. כזאת.

זה הוא !

[סוסת_פרא*]

ועוד בקשר לדלקת:

עברו עליי ימים קשים מאוד מרגע שהדלקת התחילה.
קשים מאוד.

תחושה כאילו כל התאים בגוף שלי במין ויברציה של היסטריה פנימית.
שגם אם לא נראית כלפי חוץ, הכול בפנים רוטט ורותח.

ואני מפחדת לזוז, מפחדת לקום.
יושבת כל היום על בקבוק חם מול המחשב.
מנסה לשכוח.
רצה לשירותים. צועקת מרוב כאב. בוכה.
מרחמת על עצמי.
רוצה שינוי.
מנסה לעשות לעצמי דמיון מודרך, מחשבות חיוביות.
ושוב כואב, ושורף ורצה לשירותים.
ושוב מתייאשת.
לא בטוחה שיש לי כוח על זה.

מפחדת להרים ידיים.
מפחדת שהגוף בוגד בי.
מפחדת שאצטרך שוב לקחת אנטיביוטיקה.

מפחיד אותי לחוש שאין לי שליטה במה שקורה בגופי.
שהוא עושה מה שהוא רוצה.
שכל הדמיון-מודרך-וחשיבה-חיובית האלה זה בולשיט אחד גדול.
ובעצם אין לי כוח ואין לי שליטה והגוף שלי הוא שבר כלי וזה לא בידיים שלי.

חוויתי את התחושות האלה פעמים רבות.
וכל פעם זה עולה מחדש מול מצבי משבר.

אבל הייתה תפנית...

[סוסת_פרא*]

(יש לי מין אמונה כזאת שכדאי לסיים פוסט עם מילים חיוביות.
עוד אמונה מעיקה.
אוףףףףף, כמה יש לי להשיל מעליי, אלוהים.)

ביום חמישי שעבר הלכתי לטיפול אצל המטפלת שלי בפרחי באך והילינג.
זה היה אחרי 3 ימי דלקת, שעברו בדריכות וכיווץ.
ידעתי שחשוב דווקא להרפות, אבל לא הייתי מסוגלת מרוב פחד.
כשניסיתי להרפות, הרגשתי מין פחד כזה, כאילו שאם אשחרר - אז הדלקת תתפשט ותשתלט עליי.
שאני חייבת לכווץ כדי לא לאפשר לה.

ברור שזה הפוך, אבל יש מין אינסטינקט כזה. ולא יכולתי אחרת.

והייתי אצל סיגל (המטפלת), כולי בלחץ, בעצבים, מתפתלת על הכיסא.
איכשהו הצלחתי להישכב לטיפול.
ואיכשהו, בחסד אל, הצלחתי בתוך הטיפול יותר ויותר להירגע, יותר ויותר לשקוע.
סיגל עשתה לי דמיון מודרך, העבירה לי הילינג וגם טיפלה בי בנענועים עדינים של הגוף.

בסוף הטיפול עדיין הרגשתי את הצריבה בשתן
אבל נפשית הרגשתי הרבה יותר רגועה, כמו מסוממת, כאילו זה אמנם קיים אבל כבר לא כ"כ מפחיד.

הלכתי הביתה במצב אחר לגמרי משבאתי.
ובהמשך הערב גם הרגשתי שיפור גדול בתחושות הפיזיות.

ההיו אלו האנרגיות שסיגל העבירה לי
או פשוט ההרפיה?

איני יודעת.
הרגשתי שלהרפיה הייתה תרומה עצומה בעניין.

[סוסת_פרא*]

שכחתי לומר שיום קודם, ביום רביעי בבוקר, הרגשתי כ"כ רע, ונכנסתי מזה לכאלה רחמים עצמיים, שהתחלתי לבכות לבכות ולבכות.
אמא שלי אומרת: 'מה את בוכה? זה עוזר לך שאת בוכה?'

בטח שכן !

במצבים כאלה אני פשוט בוכה ומדברת, לעצמי לאלוהים. בוכה ומדברת. מדברת ובוכה.
אני בוכה 'לא רוצה אנטיביוטיקה, אני לא רוצה אנטיביוטיקה, לא רוצה אנטיביוטי---------קה !'
בוכה ומושכת בכתפיים. לא רוצה. לא רוצה.
'אני רוצה להיות בריאה. אני רוצה להיות בריאה. לא רוצה אנטיביוטיקה. אני רוצה להיות בריא-----------ה !'

אמא שלי: 'אל מי את מדברת?'
'טוב, נראה לי שבכית כבר מספיק. הגיע הזמן שתתאפסי. אולי תקחי כדור הרגעה ותתאפסי. את לא יכולה להמשיך ככה'.
מסכנה. זה מפחיד אותה.

ורק אני יודעת שצריך. שזה עוזר. שזה חייב לבכות את עצמו עד הסוף.
שדווקא זה החלק המרפא. לא המפחיד.

פעם, לפני שהתחילה מלחמת המפרץ, הייתי כל-כך לחוצה מהמצב, עד שנכנסתי לחדר שלי, התיישבתי במיטה שלי, והתחלתי לבכות נורא, לעשות קולות של אזעקה, לקנח את האף בקולי קולות ולזרוק את כל הטישואים הספוגים על דלת חדרי האומללה.
ההורים שלי נלחצו מזה, והצליחו לשכנע אותי לקחת כדור הרגעה.
כמו סוסה מאולפת מאוד לקחתי ו'נרגעתי'.

אבל היום אני יודעת שזה לא היה נכון.
לא היה קורה כלום אם פשוט הייתי בוכה ומוציאה את זה. להפך.
אין מה לפחד מהבכי המפגר הזה.
הוא כל-כך נחוץ.

עכשיו אני כבר יודעת לתת לעצמי. לא לפחד מהפחד של הסובבים אותי. (וגם, כשאני יכולה, להסביר להם שזה מרפא. שזה חשוב לי. שאני בסדר גמור).

ובפעם הזאת פשוט איפשרתי לעצמי ליילל ולבכות כמו ילדה קטנה, ולהתריס 'לא רוצה לא רוצה'.
בכיתי אולי שעה, שעה וחצי.

איכשהו הרגשתי אפילו שזה שאני חוזרת שוב ושוב על 'לא רוצה אנטיביוטיקה'
זה חשוב.
זה חשוב בשבילי.
זה מבהיר ליקום מה אני רוצה ומה אני לא רוצה.
אפילו אם זה כמו ילדה קטנה.
אני בוכה ומתעקשת מתעקשת ובוכה. אני מתעקשת על מה שחשוב לי. לא מוכנה הפעם לוותר.
מגיע לי לקבל את מה שאני רוצה !
אני רוצה להיות בריאה.

[סוסת_פרא*]

ואחרי שבכיתי באותו בוקר באמת הרגשתי הרבה יותר טוב.
אמנם הדלקת לא עברה ולמחרת בבוקר שוב התחזקה (לפני שהלכתי לטיפול אצל סיגל)
אבל כן הרגשתי שיפור גדול אחרי הבכי.

חשבתי שאולי הייתי צריכה לבכות עוד בכי גדול כזה כדי להתרפא עוד יותר,
אבל בערב כבר לא היה לי את ה'דרייב' של הרחמים העצמיים כפי שהיה לי בבוקר.

ואולי קצת חבל.
מתברר שלרחמים עצמיים עשוי להיות תפקיד מאוד חשוב.

[סוסת_פרא*]

זה קורה לי לפעמים גם עם מיגרנות.
בשנים שבהן הייתי אמיצה מספיק כדי לעבור את המיגרנה לבד בלי משכך כאבים -
(המחכימון: 'קושי אינו בהכרח סבל').

המיגרנה הייתה מתחילה לה מתישהו במשך היום ולאט לאט מתחזקת, ובד"כ בערב או בלילה זה היה מגיע לשיא בלתי נסבל.
בד"כ באיזה שלב הייתי מוצאת עצמי מתגלגלת על הרצפה מרוב כאבים (לא יודעת למה, הייתי חייבת את הרצפה...)
מתגלגלת ונאנחת, נאנחת ומתגלגלת...
עד שבאיזשהו שלב הייתי 'נשברת' ומתחילה לבכות.
לבכות לבכות ולבכות
לבכות בקולי קולות
לבכות כמו חיה פצועה
לבכות מתוך תפילה
מתוך רחמים עצמיים
מתוך בקשת טוב לכל העולם
לא משנה מה
בכי בכי ובכי

ואז, מתוך הבכי, לאט לאט, הכאב היה מתחיל להיחלש, ועוד נחלש, ועוד נחלש
ולאט לאט הבכי היה הופך לבכי של הכרת תודה
עד שכבר יכולתי להרשות לעצמי לקום מהרצפה

ואז הייתי קמה בכוחות אחרונים מותשת וזורקת את עצמי למיטה
הולכת לישון

גם זה על כוחו המרפא של הבכי.

[מי_מה*]

[בוחרת*]

פראית
אני רוצה שתדעי שאני מאוד אוהבת אותך.
כמו שאת!
מעריכה מאוד את האמיתיות שלך.
מאחלת לך את כל השפע של העולם!
מגיע לך!

מאוד אוהבת לקרוא את הבלוג שלך.
אוהבת מאוד אנשים כמוך.
אף פעם לא כתבתי לך, אך לאור דברייך האחרונים, הרגשתי צורך לכתוב לך את זה.

ועוד משהו...
מאוד שמחה שאת מבקרת אותי, כשכתבתי, ממש הזמנתי מהייקום שתבואי לתמוך בי.

[יעלי_לה]

[סוסת_פרא*]

אוף, אתן לא יודעות כמה אתן מרגשות אותי.
עם התגובות הפשוטות האלה.
פשוט עם החיבוקים.
לפעמים אפילו רק זה - כבר מעורר בי את כל החומרים הכימיים הטובים האלה, שמתפשטים בגוף שלי.
איזה כיף.
אוהבים אותי.
קוראים אותי.
אוהבים אותי כמו שאני.
איזה כיף.

תודה כוכב נגה, ו-מי מה ו-יעלי לה. תודה גדולה.
ולך, בוחרת, במיוחד - ריגשת אותי כל-כך. כל מילה שלך... תודה.

[סוסת_פרא*]

עוד מעט 12 בלילה.
זמן הנשיקה.
אני לא יודעת למה זה כל-כך משפיע עליי.

כואב.
אני עם הכאב.
יש קצת דמעות.
אני עם הדמעות.
זה בסדר.

[סוסת_פרא*]

יש בי נטייה נורא להיות מושפעת מסמליות. (למרות שאני דווקא משתדלת להתנער מההשפעות האלה על נפשי, אבל זה איכשהו טבוע בי).
ועכשיו, שנה חדשה וכל זה...

[סוסת_פרא*]

טוב, פתאום החלטתי שאם כבר שנה חדשה, ואם אני בכל מקרה מושפעת מהסמליות של זה -
אז נשתמש בזה.
נשתמש בכוח של היום הזה כדי ליצור לי משהו טוב לשנה הקרובה.

כפי שעשיתי ביום הולדתי. (זה מתועד בדף הבית שלי).

אחרי שאסיים לכתוב כאן את מה שתכננתי, אנסה להתכווננן לדברים טובים לשנה הקרובה.

אבל אולי אתחיל כבר עכשיו, כי עוד 2 דקות 'הנשיקה'.
אז זאת תהיה הנשיקה שלי.
אני הולכת רגע לחדר שלי להתייחד עם עצמי ולאהוב את עצמי.

עשר
תשע
שמונה
שבע...

[|L|*]

[כוכב_נגה*]

הי, גם ממני חשבתי על זה עוד ברבע ל12 אבל את מתארת לעצמך מה אני חושבת על הלילה הזה...

[סוסת_פרא*]

תודה על הנשיקות, איזה חמודות אתן.
אז בכל זאת קיבלתי נשיקות.

כוכב, גם לי אין משהו מיוחד ללילה הזה במשמעות הנוצרית שלו (ועוד יש לי הטבעות מהעולם הדתי, אז בכלל) - אבל פשוט, זה תמיד מרגש כשמתחיל משהו חדש. וזה גורם לי רצון שההתחלה תקרה הכי טוב שאפשר.

***********

אני הלכתי קודם לחדר, ומיד התפרצה ממני תפילה והתפרצו דמעות של תפילה.
תעזרי לי, תרפאי אותי, תשחררי אותי. תעזרי לי תעזרי לי תעזרי לי.

תעזרי לי להיות גדולה.
תשחררי אותי מהכבלים, מהדפוסים. תשחררי אותי ! את חייבת לשחרר אותי !
אני מתחננת. אני מבקשת. אני תובעת ממך: תשחררי אותי !

ועוד: תני לי בריאות שלמה.
תעזרי לי להיות השנה כבר בזוגיות טובה וגם בהכנה לאימהוּת, או אפילו כבר באימהות (מתוך רצון מודע - אני מוסיפה עכשיו).
תעזרי לי לממש את עצמי.
תעזרי לי לתת לעולם.
תעשי אותי טובה, גדולה, יפה, יכולה, עושה, מממשת, נותנת נדיבה.
תפתחי לי את הלב לאהבה.
תעזרי לי לקבל את הכול ואת כולם.
תעזרי לי שלא אמצא בעצמי שום פגם לעולם.
ושלא אמצא בשום אדם שום פגם אף פעם לעולם.
תעזרי לי להתחבר לכוחות שלי.
תשילי מעליי את כל השכבות.

תעזרי לי. תשחררי אותי, תשחררי תשחררי תשחררי...............


גם הייתה נשיקה, כי התנשקתי עם עצמי במראה (רק שבגלל התפילה שכחתי והתנשקתי 5 שניות אחרי חצות. זה נחשב, נכון? )

ואז המשכתי להתפלל עוד איזה רבע שעה, 20 דק'.

ואז יצא שכל פעם חזרתי על משפט המון המון פעמים:
תרפאי אותי תרפאי אותי תרפאי אותי תרפאי אותי תרפאי אותי תרפאי אותי תרפאי אותי תרפאי אותי...
תשני אותי תשני אותי תשני אותי תשני אותי...
תחדשי אותי
תשחררי אותי
תגדילי אותי
תמליכי אותי

אולי הייתי צריכה לומר גם: תחזקי אותי, ו-תפתחי אותי ועוד כמה.

זה היה כמו מנטרות כאלה, שחוזרות בלופ שוב ושוב, והידיים שלי כנראה עושות דברים של ריפוי שאני לא יודעת אבל הן יודעות. (סובבות סביב הגוף, טופחות על הגוף, משחררות אנרגיות? מנערות אנרגיות? הן תמיד יודעות...)

אז בכיתי והתפללתי והתפללתי ובכיתי.
וזה חייב לקרות. כבר.
חייב.

[סוסת_פרא*]

איזה מזל שאלוהים נתן מחשבה בליבי פתאום לאהוב את עצמי בחצות ולקחת את זה למקום של תפילה.
ואיך שכחתי שיש לי את זה?

ועכשיו אני בכלל לא מרגישה שלא נושקתי.
אני מרגישה שנושקתי ועוד איך.
נשיקה גדולה גדולה גדו------לה מאלוהים. אלוהימא. אהבתי. אהובתי. מערסלתי.
(טוב, זאת לא הייתה צרפתית )

שוב הרגשתי את המרכז של עצמי, עמוד של אור.

[סוסת_פרא*]

למרות שכשהתחלתי היום לכתוב היה לי קשה להתייחס אישית להודעות ולענות תגובות מפורטות, אני מרגישה צורך עז לתת תודות לאנשים שכתבו לי עוד אי שם למעלה.

מי שתמכו בי מול ה'שדון' ובעניין הדלקת:
בן עמי, אהבה טהורה, כוכב נגה, משתנה, מזכירה, מיכל ודינה, דליתוש ב, פלוני אלמונית (שנתנה חיבוקים), הגבירה בחום, מלכה החדשה ו-הקוסמת מארץ עוץ.
(וגם ניצן אמ, מי מה ו-ציפ ציף בנוכחותן).
מצאתי חיזוק ברבים מהדברים שכתבתם. ובכלל, על שכתבתם.

אהבה טהורה,
תודה על: _דף מעורר השראה - עשה לי טוב על הנשמה.

ו-כוכב נגה,
_פראית שכמוך,
אתמול נזכרתי בך עם השירים של בית הבובות.
רקדתי ודמותך הוירטואלית לנגד עיניי.
אני חושבת שאת מדהימה עם הדברים שאת עושה פה בבלוג,
ובטח בחיים על אחת כמה וכמה (תמיד מצחיק אותי הביטוי הזה)_
גם זה היה לי מקסיםםםםם לקרוא.

יש עוד אחת, פלוני אלמונית,
ששלחה לי: חיבוק פראית חיבוק פראית חיבוק פראית חיבוק פראית חיבוק פראית חיבוק פראית חיבוק פראית חיבוק פראית חיבוק פראית
אני חייבת לומר שלמרות מיעוט המלל, זה עשה (ועושה) לי אינסוף טוב על הלב.
תודה לך אלמונית. חבל שאיני יודעת מי את.

דליתוש ב,
אני יכולה לקחת את המכתב ולהפוך לרשימת מחמאות ומקורות השראה עם כמעט אותן מילים
נראה לך שאני אגיד לא לדבר כזה???
בטח שכן ! (אולי ב-דף הבית?)

אז זה בעיקר בעניין התודות.



והיו גם כמה נושאים שרציתי להתייחס אליהם, וזה כנראה אעשה בהזדמנות אחרת, כתשובה אישית או כללית.

מדובר בדברים שנכתבו בהודעות של: בן עמי, עיפרון פחם, הגבירה בחום, מלכה החדשה ו-הקוסמת מארץ עוץ.
ויש לי עוד איזו 'חובה' ישנה ל-קיזי הילדה הצוענייה.

על כל פנים, גם כל זמן שאיני כותבת תשובה, אני מודה לכם על שכתבתם אליי.

(כפי שכבר ציינתי פעמים רבות, קצת קשות לי ההתייחסויות הספציפיות שאני מרגישה שעליי לתת לנושאים מסוימים שעולים, בפרט כשמדובר בתשובות שזקוקות להעמקה.
וזה לפעמים עוצר אותי בבלוג.
זאת אחת הסיבות שביקשתי לעשות שינוי בסוג התגובות כלפיי, שלא ידרשו ממש 'דיון'.
אבל קשה לי להשאיר 'חובות' לא סגורים. אז אשתדל...)

[סוסת_פרא*]

אוף, אני מרגישה כל-כך אוטיסטית מול אנשים.
כל-כך כל-כך אוטיסטית.

אני לא יודעת איך מתַקשרים.

אני משקיעה כל-כך הרבה מאמץ בתקשורת. בלגשש את הדרך אל אנשים. בלברור מילים.
ובד"כ עדיין לא יודעת איך באמת להתחבר.
מין נכות כזאת.

[סוסת_פרא*]

בכלל רציתי לכתוב מה קרה עם הדלקת.
איזו דרך פתלתלה.
(אם גם יפה... )

אז כפי שסיפרתי, ביום שלישי היא התפרצה.
ביום רביעי בבוקר בכיתי נורא וזה עזר.
וביום חמישי היא שוב התחזקה, ואז הלכתי לטיפול אצל סיגל, והצלחתי להרפות, וזה עזר מאוד.

שכחתי לכתוב גם שהתקשרתי בימים האלה לכמה אנשים לבקש שישלחו לי הילינג.
(גם שסיגל תשלח לי מרחוק, וגם עוד שני ידידים שלי שעושים תטא הילינג).

ואז יצרתי קשר גם עם מישהו שמטפל ב'תטא הילינג' בת"א וקבעתי איתו ליום שישי.

אני החלטתי לעשות הכו-ל כדי שהדלקת תירפא בצורה טבעית. ולתת לעצמי את הכי הרבה תמיכה שאפשר.
גם אם מבחינה כלכלית זה העמיס עליי בהחלט.
אבל אני חייבת את זה לעצמי.

הלכתי אליו ביום שישי.
בכל אופן, כבר מיום קודם בערב אחרי סיגל הרגשתי הרבה יותר טוב.
הטיפול היה מקסים.
בערך על השני משפטים הראשונים התחלתי לבכות. ואח"כ היו הרבה פרצים של צחוק מהול בבכי, או בכי מהול בצחוק.

ישבנו בגינה שלו, ביום שישי בבוקר, עם משחקים של אור וצל עלינו, שמש חמימה מענגת, זה מול זה, מביטים בעיניים, מחזיקים ידיים, ו-מרפאים.
מה יכול להיות טוב מזה?
(אה, כן, סקס של אהבה, או סתם אהבה זוגית ביום שישי בבוקר מסתכלים בעיניים בגינה עם שמש חמימה מענגת וכל זה.... אבל התכוונתי חוץ מזה... )

ב'תטא הילינג' עובדים בעיקר על שליפת אמונות ישנות (כמו נגיד: 'סקס זה רע', 'אני צריכה להיענש על שאני עושה סקס' וכד')
ושתילת אמונות חדשות.

המטפל, משה, עשה לי טיפול מאוד אינטנסיבי, שאמור היה לגעת בשורשים של הדלקת, ובכלל, בהמון דברים אחרים שמסביב לזה - שנוגעים לקשרים עם ההורים, לטראומות ישנות וכד'.
הוא אמר שהוא מוריד עבורי ('מוריד' זה מהרקיע השביעי, שזה הכי גבוה) שחרור מהכבלים האנרגטיים עם ההורים, ושחרור מטראומות שחוויתי בכל מהלך חיי וכו'.

אני הייתי שם בשיא האמונה בתהליך (לפחות באופן מודע, כי מתברר שבלא מודע הרבה פעמים דברים מאוד שונים ממה שהם במודע), וממש התמלאתי תקווה עזה.

בסוף הטיפול הוא גם אמר שהדלקת עזבה.
רציתי ממש להאמין, למרות שעדיין הרגשתי צריבה קלה.

אני לא יודעת.
בסה"כ למרות כל הדברים שאמר שנגע בהם ברמת האמונה העמוקה, אני עדיין מרגישה קושי מול ההורים (ממש לא מרגישה עדיין משוחררת מהכבלים האנרגטיים איתם), וגם במהלך השבת עוד הרגשתי מיחושים בדרכי השתן. לא הרגשתי שהגעתי כבר אל המנוחה ואל הנחלה.

(יכול להיות שהטיפול עובד, אבל יותר לאט. או שאני צריכה ללכת שוב. אקח כמה ימים לפרספקטיבה, ואז אחליט...)

במוצ"ש ביקשתי ממנו לשלוח לי עוד ריפוי, וביום ראשון הלכתי שוב לסיגל, בסמיכות זמן גדולה לפעם הקודמת - כדי לאפשר לעצמי עוד הרפיה ועוד ריפוי.

ביום ראשון בבוקר עוד לפני שהלכתי אל סיגל, הייתי לבד בבית ונולד מתוכי איזה סשן שהורגש לי כסשן של ריפוי.
צרחות, צווחות, צחוק ובכי, נענועים ושקשוקים של כל הגוף, ריקוד, והרבה תנועות ידיים.
(אני לא יודעת בדיוק מה הן עושות, במצבים כאלה אני מרגישה שהן עוברות על הצ'קרות ומנקות אותן, או מעבירות אנרגיה, או איני יודעת מה. יש להן מין תנועה תזזיתית כזאת על פני הגוף...)

הרגשתי בסשן הזה את כוחות הריפוי שלי, הרגשתי שאני יכולה.
שאני יכולה להתרפא.
הרגשתי שאני מלאת רִפְאוּת.

ואחרי הצהריים הלכתי אל סיגל.

חייבת את זה לעצמי. חייבת את זה לעצמי.
להבריא. להבריא. להבריא.

ואכן, אחרי הביקור אצל סיגל אתמול, הרגשתי כבר ממש הרבה יותר טוב.
בתקווה להגיד ביי ביי לדלקת.
ושתלך לה ללא שוב.

שזו תהיה האפיזודה האחרונה בנושא הזה בחיי ! ובכלל כל אפיזודה מהסוג הזה !
אמן.

[סוסת_פרא*]

אני ממש ממש ממש גאה בעצמי ומעריכה את עצמי על הדרך שעשיתי כאן.
על כל התמיכה שנתתי לעצמי.
על כל התמיכה והעזרה שהעזתי והרשיתי לעצמי לבקש.
על כל מה שהשקעתי בזה - מבחינה כספית, ומחשבתית (דמיון מודרך והצהרות חיוביות), וכל עבודת הריפוי העצמי שעשיתי.

אני החלטתי שאני חייבת להירפא.
חייבת להירפא באופן טבעי.
זה דרש ממני כל מיני משאבים, אבל הייתי מוכנה לתת אותם ורק שאירפא באופן טבעי.

המחוייבות הזו לעצמי מדהימה אותי.
היא כל-כך יפה.
כל-כך מקסימה.

[סוסת_פרא*]

ומה שהיה ממש חזק הפעם, זה שהייתה לי מין עיקשות כזאת, ש'אני אתעקש עם היקום, אני אתעקש עם אלוהים', אני לא אסכים ולא אסכים ולא אסכים עד שהוא יבריא אותי.

אני יודעת שאומרים לחשוב במושגים חיוביים ולא 'אני לא אסכים', אבל כך זה היה הפעם, להגיד מה אני רוצה, כמו ילדה, ואם אני לא רוצה, לצעוק: 'אני לא רוצה'. לצעוק עד שהוא ישמע.

המוחלטות הזאת בתוכי שאני חייבת להבריא ושאני לא אסכים לשום דבר אחר, הייתה חזקה וחדשה לי.

כתבתי קודם:
_איכשהו הרגשתי אפילו שזה שאני חוזרת שוב ושוב על 'לא רוצה אנטיביוטיקה'
זה חשוב.
זה חשוב בשבילי.
זה מבהיר ליקום מה אני רוצה ומה אני לא רוצה.
אפילו אם זה כמו ילדה קטנה.
אני בוכה ומתעקשת מתעקשת ובוכה. אני מתעקשת על מה שחשוב לי. לא מוכנה הפעם לוותר.
מגיע לי לקבל את מה שאני רוצה !
אני רוצה להיות בריאה._

'קוראת' שאלה אותי בדף הבית:
_זה מבהיר ליקום מה אני רוצה ומה אני לא רוצה.
איך?_

וחשוב לי לכתוב כאן מה שעניתי:
כי זה מחזק אותי בתוכי לדעת לְמה אני מסכימה ולמה לא. מה אני רוצה. לְמה אני ראויה.
ואני מרגישה שהיקום רוצה את זה ממני.
הוא רוצה שאני אצעק עליו 'עד כאן !' כשזה לא מתאים לי.
שאני לא אקבל על עצמי מתוך קורבנוּת את כל 'גזירות הגורל' האלו.
שאני אדע סוף סוף שאני ראויה לטוב.
ואני מרגישה שהוא מקשיב לי.

<עד כאן מה שעניתי שם.>

**********

אני מרגישה שאני חייבת לתבוע את מה שהוא שלי בזכות: בריאות, מימוש עצמי, זוגיות.

לא, החיים לא צריכים לעבור דרך סבל.
לימוד לא חייב לבוא דווקא דרך מחלות או כאב.

יש לימוד אחר.

לא באנו לחיים האלה כדי 'לפתור בעיות'.
ורבים חושבים ש'כשייפתרו כל הבעיות מה יישאר לנו לעשות כאן?'

ואני אומרת: 'הכול. יש כל-כך הרבה מעבר לבעיות. יש כל-כך הרבה חיים. כל כך הרבה לעשות. לחיות. להתפתח.'

אני רוצה לחיות, לחיות, לחיות.
אני רוצה את הכול.

אני תובעת בריאות ושחרור ויופי ואושר ושפע וחיים ומימוש וחיבור ואהבה ואלוהות ויצירה. אני תובעת את זה.
זו זכותי המולדת !

אני מרגישה שהיקום אוהב שאני תובעת את זה.
זה כמו אמא ששמחה שהתינוק שלה יודע לבקש את צרכיו. ואם משהו מפריע לו מאוד, ואם צרכיו לא נענו מסיבה כלשהי, הוא צורח ! - וככה היא יודעת להיענות לו.
כי כל מה שהיא רוצה זה להיענות לו.
הוא לא אמור לשתוק כשצרכיו הבסיסיים לא נענים. הוא אמור לצרוח !

הצרחות האלה, התביעות האלה - הן לא מלחמה.
הן תביעה פשוטה של תינוק. 'אני רעבה - אני חייבת לאכול. אמא בואי !!!!!!!!!!'
הן מאהבה.

ורבי נחמן אמר: 'אסור לוותר לריבונו של עולם'.

[סוסת_פרא*]

ועוד אמר רבי נחמן:

• "אמנם אתם אנשים כשרים - אך לא זאת הייתה כוונתי.

רציתי שתהיו כמו חיות הנוהמות ביער לילות שלמים."*

הופך לי את הבטן.
לא 'אנשים כשרים'.
חיות הנוהמות ביער.
לבכות לצעוק להתחנן לתבוע לנהום ליילל זאב מול הירח לגרד ציפורניים באדמה בגזעי העצים לפזז לרקד ליפול להתרסק אל האדמה לבכות לתוכה
להיעלם להיספג לגדול להיות הכול להיות אלוהים

לְצַווֹת חיים

חיות הנוהמות ביעררררררר.
להיות.
אני.

[סוסת_פרא*]

ואני עדיין לא יודעת אם הדלקת ממש עברה.
(סוסת פרא מפחדת מעין הרע. בהההה. עוד ספחת לשחרר...)

רוצה שיעברו כמה ימים בבטחה, ולהגיד 'יכולתי לה'.

בינתיים נסחבת ממקום למקום בכל רחבי הבית עם הבקבוק החם, כמו ילד שגורר איתו באוזן את הדובי שלו לכל מקום שאליו הולך.

(תודה לאל על חסדי הבקבוק החם.)

***************
אתם יותר ממוזמנים להמשיך לשלוח תפילות וריפוי.
חייבת להגיע לריפוי מלא.
זקוקה לעוד ועוד חיזוק.
אנא, שאו אותי במחשבתכם !

[סוסת_פרא*]

כבר כה מאוחר, וכתבתי רבות, אך יש נושא שהיה לי חשוב להגיע אליו, אז אם אין ברירה אין ברירה...

הבחור שאחרי הסקס איתו התחילה לי הדלקת, זה הבחור שחשבתי שאולי נתנשק היום.

נפגשנו לפני שבועיים בפעם הראשונה.
משום מה, למרות שלא הצלחתי למצוא שום דבר משותף בינינו, היה פשוט נעים.
ואולי דווקא בגלל שלא חשבתי שייצא מזה משהו, אז השיפוטיות שלי הייתה יותר מנוטרלת, וגם הפחד להיקשר.
אז זה נתן את המקום לכך שאחפוץ במגע איתו.
נעים חם אנושי.
סקס.
כן גם סקס.

בניגוד למה שאולי נדמה כשקוראים אותי, אני דווקא לא ממש ממהרת לעשות סקס עם כל אחד.
ולפעמים לוקח זמן רב עד שיש מישהו שמרגישה נוח לעשות איתו סקס.
לפחות כך זה כבר תקופה ארוכה.

על כל פנים, אני משתדלת לא להחליט את הדברים האלה מראש, אלא להרגיש בשטח מה נכון לי.
ודברים זרמו מדבר לדבר, והרגשתי שנכון ומתאים לי.

הבחור מתוק ביותר.
ובשבוע שעבר רצה להיפגש איתי שוב. והייתה פגישה מתוקה לחלוטין.

כן כן. ברור שעדיף הכי הכי עדיף וכדאי ורצוי לעשות סקס מתוך אהבה גדולה ומלאה ושלמה עם מישהו אהוב ואוהב והכל וכל זה. ומי לא רוצה את זה.
הלא אני כמהה לזה.
אבל מה לעשות ואין לי?
אולי לחכות הייתי אמורה 37 שנה, עד עכשיו, ואולי יותר, שכן מי יודע מתי זה יקרה?

תודה לאל, יש גם מפגשים יפים על הדרך, מלאים חום אנושי.
גם קרבת רגע היא חשובה.

וסקס - כה חשוב לריפוי נפש וגוף. אלוהים, כה חשוב.
אם רק היו יודעים ומבינים עד כמה זה חשוב.
כן, הנאה. בוודאי. והנאה זו חשיבות העומדת בפני עצמה.
אבל לא רק זה.
הרבה מעבר לזה.
הסקס כמרפא !

אני רוצה את הדבר הגדול (חחחח, בהקשר של הסקס זה יצא מצחיק. התכוונתי לאהבה כמובן). אך בדרך, מלקטת מתנות קטנות. מקשיבה לגופי ולנפשי מה הם מבקשים.

[סוסת_פרא*]

מה שכן, אני נפעמתי.
הבחור הזה יש לו זין גדו-ל ! ממש מרשים.
נראה לי שזו פעם ראשונה שנתקלתי בגודל שאני מפנטזת עליו.

והוא גם יודע לזיין המון זמן (הוא יכל לזיין כמה שרציתי), וגם לעשות את זה כמה פעמים בלילה.

בקיצור, מהבחינה הזאת, גבר חלומותיי.
שאני אוותר על כזה דבר?

הרגשתי שהזדמנות פז נקרתה לידי. זהו.
אז בשבוע שעבר נפגשנו והיה כיף ביותר.

לצערי, אחרי יומיים קיבלתי דלקת.

לא שיתפתי אותו בזה. הוא לא ממש בן אדם 'שיתופי'.
פשוט בן אדם טוב. נשמה טובה. מתוק ואכפתי. (ועם זין ענק ! )

ממש רציתי לחזור על החוויה של הלילה איתו, אז נפגשנו אתמול בלילה.

הפגישה לא זרמה.

קודם כל, הרגשתי שהוא לא ממש יודע לגעת בי כמו שאני אוהבת. הגוף שלי לא נמס תחת מגעו. הייתי בדריכות. זה חרק.
(זה היה גם פעמים קודמות, אך הזיון חיפה על כך).

שנית, התקשורת הרגשית שלא כ"כ קיימת. (למרות שאמר שאני יפה וחמודה ושהתגעגע אליי, אך אין שם מקום של למשל לשתף ברגשות).

שלישית, הייתי במחזור. לי זה ממש לא מפריע. להפך. אני ממש אוהבת לעשות סקס במחזור. ואני אוהבת את כל מה שקשור לגוף שלי ובתוך זה גם לדם, ואני אוהבת להתערבב עם הכול, וגם בתוך זה. ואני אוהבת דם.

בכל אופן. נראה שזה חסם קצת אנרגטית. כנראה שהוא קצת נחסם מהידיעה שאני במחזור (למרות שזה לא הפריע לו לזיין). ולי הפריע שהוא לא היה מוכן לטעום . ולא הרגשתי פתוחה אליו.

כל הדברים האלה, עשו מין חריקות כאלה והגעתי לזיון לא מי יודע מה להוטה.

כבר לא הייתי כ"כ בטוחה שזין גדול זה מה שאני צריכה.
היו פעמים שנהניתי הרבה יותר עם זינים פחות גדולים, אבל שהייתה שם כימיה וחום וזרימה והרבה יותר עוררות.

בכל אופן הזיון היה ממושך שזה כבר טוב. באיזשהו שלב רציתי לגמור, אבל הוא גמר לפני שהספקתי.
הוא אמר לי 'התעכבת'.
קצת חרה לי בתוכי, אז מה, אם אתה רואה שאני בדרך אתה לא יכול לחכות? (הוא היה יכול).
הרגשתי שזה במילא לא חשוב. לא באמת הייתי צריכה את האורגזמה.

בתוך כדי הזיון הרגשתי שבא לי שיילך הביתה.
לא בגלל שהוא רע או משהו. סתם, לא זורם. אין כימיה. חבל...

אחרי הזיון, בניגוד לפעמים הקודמות הוא התרחק ממני.

אמרתי לו שיש לי תחושה מוזרה.
במקום לומר: 'אני מרגישה שבא לי שתלך'.
אמרתי 'אני מרגישה שאתה רוצה ללכת'.
הוא אמר שנכון.

למרות שבעצמי קודם רציתי שיילך, היה לי קשה עם זה.

[סוסת_פרא*]

הוא הלך, ואני נשארתי עם תחושת מועקה.

כמה שניסיתי לפתור לעצמי בהגיון את התחושה הזאת, זה לא ממש עזר.
הידיעה שאני בעצמי רציתי שיילך, ושבמילא זה לא זרם, ושאנחנו במילא לא מתאימים. זה לא עזר.

קולות בתוכי אמרו לי:
שוב את לא מצליחה להגיע מעבר ל-3 פגישות. (ואני עונה: אבל זה לא מתאים בינינו, אז מה עדיף? שנמשיך?)
ו-לא רוצים אותך.
ו-שוב מתרחקים ממך אחרי סקס !

אוהה ! כאן הם בהחלט נגעו בנקודה רגישה.

הנושא הזה היה פעם אצלי אישו ענק ! הפחד הזה מההתרחקות אחרי סקס ! פחד קמאי עמוק ועצום מדחייה, מנטישה.
לשמחתי זה די התמסמס בתהליך שעשיתי עם עצמי, וכמובן בחסד אל. בחסד אל עצום !
והיום זה כבר הרבה פחות אישו.
הרבה הרבה פחות.

אבל זה עדיין עשוי לגעת במקומות כואבים.

אז עכשיו זה נגע.

הרגשתי נטישה.

[סוסת_פרא*]

אני הייתי חייבת לכתוב את זה בעיקר כדי לכתוב תובנות שהגעתי אליהן בהקשר לזה. (כמובן שנסחפתי לספר את הכל בפרטי פרטים... )

שכבתי במיטה עם מועקה בבטן והרגשת נטישה.
הרגשת נטישה זה משהו שאני מכירה בעצמי חזק לאורך החיים. זה סוג של כאב שמאוד קשה לי לשאת.
וגם אין לזה ממש הסבר הגיוני, ולא פתרון הגיוני.

וברור לי שזה לא קשור לבחור הספציפי הזה, אין שום קשר לסיטואציה.
זה פשוט מעורר איזה כאב ישן.

ופתאום הבנתי שאולי זה כמו ילד קטן שנמצא בבית ומישהו פתאום הולך וסוגר אחריו את הדלת, ולילד נדמה שזו אמא שלו הלכה, והוא מתחיל לבכות לבכות לבכות. ואז פתאום היא יוצאת מהחדר השני תופסת ומחבקת ומנחמת אותו, ואומרת לו: 'מה, חשבת שאמא הלכה? אמא לא הלכה לשום מקום. אמא כאן. אמא כאן. אמא כאן. אמא לא הולכת לשום מקום. אמא כאן...'

הרגשתי שהנפש שלי מזהה כל אחד שהולך כאילו אמא הולכת, ואני צריכה לתפוס אותה, את הילדה הקטנה הזאת, להרים אותה על הידיים, לחבק לנחם ולעטוף אותה: 'מתוקה שלי, התבלבלת. אמא כאן, אמא לא הולכת לשום מקום, הנה אמא כאן'.

אז זה מה שעשיתי. שכבתי במיטה וחיבקתי אותה בדמיוני, חיבקתי וניחמתי חיבקתי וניחמתי.

[סוסת_פרא*]

מה שכן, ברור שיכולת ההתמודדות שלי עם הנושא הזה גדלה פלאים.

<נפילת אפיים בהכרת תודה מול אלוהים>

[סוסת_פרא*]

תובנה נוספת שהגעתי אליה בימים האחרונים עוד קודם לזה:

שלפעמים יש בי כאב, ואני באה בדמיוני לחבק את הילדה הקטנה. כמו אני גדולה שמחבקת ילדה קטנה.
ואז יש בתוכי התנגדות להיות גדולה. מה פתאום שאני אחבק אותה. אני הקטנה.

אז אני אומרת יופי.
עכשיו אני הילדה הקטנה שהגדולה שבי מחבקת.
ולא להפך.

[סוסת_פרא*]

על כל פנים, גם החיבוקים לקטנה שבי לא העלימו את הכאב.
ולא שום הסברים.

אז נזכרתי בתובנה שהייתה לי פעם:
במצב כזה פשוט להודות בפני עצמי ש'זה כואב' !

כי הבעיה במצב כזה, שכֹל ההגיון אומר: אין לך סיבה לכאוב.
ואני לא מבינה למה אני לא מצליחה להשתחרר מהכאב.
ואני מתבאסת מזה ש'אין לי סיבה לכאוב' ועדיין זה כואב.
ואני מנסה להיות מאוד 'רוחנית' שנמצאת במקום כזה טוב ששטויות כאלה לא כואבות לה.
ואני מנסה בכל מיני השאות עצמיות ותרגילי דמיון לשחרר את הכאב.

וזה לא עובד.
הכאב עדיין שם.

ואז לעצור, ופשוט להגיד 'כן, זה כואב'.
זה פשוט כואב.
בהחלט.

לקבל את זה שזה כואב.
זו ההתחלה של הריפוי.

ולפעמים זה גם מתחיל להשתחרר משם. בחיי.

[סוסת_פרא*]

וזה הזכיר לי תובנה נוספת וחשובה מאוד מאוד שהייתה לי פעם:

(אני חייבת להגיד שזה מדהים !
כי לתובנה הזאת אני הגעתי בעקבות משהו שקרה לי בקשר עם שחר - זה הבחור שמת ב-בלוג מוות.
ועכשיו המחכימון שעלה לי 'תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר'. שזה גם אז היה המחכימון שליווה את הבלוג מוות. מעניין מאוד...)

מה שאני הבנתי אז זה - שכל כאב של דחייה שאנחנו חווים, ואולי כמעט כל כאב נפשי - נובע מדחייה עצמית, או מפחד מדחייה עצמית.
עצמית !
אין לזה שום קשר לבחוץ !

זה אולי נשמע טריוויאלי, אבל כדאי לחשוב על זה יותר לעומק.

לולא היה בי גינוי עצמי שמתעורר בעקבות ה'דחייה' מהבחור (גינוי עצמי: את לא טובה מספיק, לא רוצים אותך וכו') - אז מה כאן הייתה הדחייה? כלום !

אם מישהו בחוץ 'לא רוצה אותי' אבל זה לא פוגש שום דבר בפנים, לא מעורר שום גינוי עצמי - זה לא ייחווה כדחייה. לא יהיה בזה כאב.

או נניח אם אלך לראיון עבודה, ולא יקבלו אותי, אז מה קרה?
מה שקורה בד"כ זה שעולים מתוכנו הקולות: 'את לא מספיק טובה, את לא משדרת מספיק ביטחון, את מדברת יותר מדי, את לא מספיק מוצלחת, את אף פעם לא תמצאי מה שאת רוצה....' וכו' וכו'
זה בעצם מה שכואב לנו, מזה אנחנו פוחדים. לא מהאי-קבלה לעבודה.

ואני מוצאת את זה נכון לגבי המון המון מצבים בחיים (ממש. אפשר לבדוק את זה):

הפחד האמיתי שלנו - הוא פחד מגינוי עצמי.
פחד מדחייה עצמית.
פחד מלעמוד במצבים שיעוררו בנו את הדחייה העצמית הזאת.
זה הפחד. זה הכאב האמיתי. ואולי היחיד !

לא שום דבר בחוץ. דחייה עצמית. גינוי עצמי. זה הפחד שלנו.
הפחד מהפגיעה שלנו - בעצמנו.
זה הפחד.
מעצמנו.

[סוסת_פרא*]

(וזה מוביל אותי לנסח את המשפט:

הדחייה היחידה האפשרית היא דחייה עצמית.)

[קיזי_הילדה_הצוענייה*]

אני משחררת אותך בזאת מכל "חובותייך" כלפי:)
אני מכבדת את בקשתך ומבינה אותה מאוד, את צודקת בכך שרוצה שיהיה לך כאן מקום שבו את יכולה לזרום עם המחשבות שלך בלבד ולא של אחרים, כל הכבוד לך על האומץ להכריז על כך וליצור לך מקום רק שלך, אפילו שיש כאן עוד אנשים שקוראים ועוברים ושבים... אני גאה בך!
ומאחלת לך שנה נפלאה ונהדרת עם עצמך ועם אחרים ובמיוחד עם אחד מסוים שגם אני בטוחה שיבוא בקרוב מאוד...

ובקשר לדלקת אני ממש מזדהה כי גם לי היו בעיות כאלה שנעלמות וחוזרות וגם אני הגבתי בדיוק כמוך בפאניקה שלא הצלחתי להבין... הדבר היחיד שעזר לי היה לשחק במחשב, רק זה הסיח את דעתי כשהכאב היה חזק מאוד. שזה בעצם ההיפך ממה שאת עושה, כי את מתרכזת בכאב. אולי שתי השיטות עובדות כי כל אחת היא קיצוניות אחרת. עוד דבר שעזר לי הוא לשתות המון המון מים לפי המלצה של רוקחת אחת. זה עוזר ובאמת מפחית את הצריבה. מאחלת לך רפואה שלמה!

[סוסת_פרא*]

קיזי, איזה כיף שכתבת לי.
אמרתי לעצמי: 'וואו, כתבתי הלילה כ"כ הרבה שמי יספיק לקרוא את זה ועוד להגיב?'
ומה זה שמחתי למצוא תגובה.
זה ממש עושה את כל ההבדל.

תודה על מה שאמרת ושאת מחזקת אותי בדרכי. החיזוקים האלה חשובים לי.
תודה על איחולייך.



<ואיזה כיף לכתוב תגובה שכולה תודות. >

[בן_עמי*]

לסוסת פרא

''אוף, אני מרגישה כל-כך אוטיסטית מול אנשים.
כל-כך כל-כך אוטיסטית.
אני לא יודעת איך מתַקשרים.
אני משקיעה כל-כך הרבה מאמץ בתקשורת. בלגשש את הדרך אל אנשים. בלברור מילים.
ובדרך כלל עדיין לא יודעת איך באמת להתחבר.
מין נכות כזאת''.
???

לא יודעת איך מתקשרים???
"אני חייבת להגיד שאני נפעמת מהתגובות התומכות שקיבלתי
איזה כיף.
אוהבים אותי.
קוראים אותי.
אוהבים אותי כמו שאני"
''תבורכי יא מוכשרת אחת'' (קט קטית)
את מתקשרת ומקבלת תגובות תומכות

}

'אני מכבדת את בקשתך ומבינה אותה מאוד, את צודקת בכך שרוצה שיהיה לך כאן מקום שבו את יכולה לזרום עם המחשבות שלך בלבד ולא של אחרים'
גם אני.

[אהבה_טהורה*]

סוסת פרא אהובה, אני מודה לך מקרב לב על הבלוג המדהים הזה,
בשבילי הוא מתנה מאוד אישית ומאוד מדוייקת של מה שביקשתי לעצמי,
אני אוהבת אותך כמו שאת, יפיפיה וכל כך אמיתית, תהיי בריאה ומבורכת
ותודה על המתנה.

[קט_קטית*]

הדחייה היחידה האפשרית היא דחייה עצמית

הדחיה האמיתית היא הדחיה הפנימית
כשהנפש שלך מזדהה עם הדחיה החיצונית
כשלרגע, מה שהצד השני טוען, נראה לך לגמרי נכון.
שאת באמת לא שווה, כי את ככה וככה וככה.
אבל בכל מפגש יש שניים.
ועל כל "את ככה וככה" יש גם "אבל אתה בעצמך ככה וככה" -
יש זוגות שחיים כך שנים אגב
ולא מוצאים מי צודק....
פעם חשבתי שיש חשיבות ל"מי זרק את מי",
יש את הצד המשפיל ואת הצד המושפל.
עם הזמן גיליתי שלא כך הוא הדבר.
שהרבה פעמים הצד העוזב הוא הוא הצד הפגוע.
והמון פעמיים שני הצדדים מרגישים אותו דבר,
רק לאחד יש יותר "ביצים" לקום ולעזוב.
כזה הוא טבע הדברים הפשוטים, כשהמפגש לא זורם,
שני הצדדים חשים בזה.
קראי לזה התאמה, קראי לזה דינאמיקה, קראי לזה אנרגיה -
כשזה תקוע זה תקוע.
ולפעמים הגוף מזהה לפני הנפש (ראי דלקת ).






_או נניח אם אלך לראיון עבודה, ולא יקבלו אותי, אז מה קרה?
מה שקורה בד"כ זה שעולים מתוכנו הקולות: 'את לא מספיק טובה, את לא משדרת מספיק ביטחון, את מדברת יותר מדי, את לא מספיק מוצלחת, את אף פעם לא תמצאי מה שאת רוצה....' וכו' וכו'
זה בעצם מה שכואב לנו, מזה אנחנו פוחדים. לא מהאי-קבלה לעבודה._

כשחיפשתי עבודה פעם מזמן, מה שעזר לי זה לחשוב שהם מחפשים משהו מאוד ספציפי. ואם אני לא המשהו הספציפי הזה - מה הטעם שאעמיד פנים ואשקר, גם ככה יגלו ויפטרו כשלא אעמוד בציפיות. אז אי-הקבלה במקרה הזה שומרת גם עליהם וגם עלי, ואף אחד לא באמת ניזוק ממנה

גם עם גברים זה עובד מצויין. נניח מישהו שמחפש תימניה דקיקה שחומה (או ג'ינג'ית שופעת עם פטמות ורודות, או כל דבר אחר שאני לא) כנראה שלא יאהב את המראה שלי (טוף, תלוי כמה הוא שתה או כמה זמן לא זיין, אבל הבנת אותי P-:). האם יש לי ממה להתבאס? לא. יש מספיק גברים שאני "עוברת" אצלם, אז למה לי לבזבז את זמני עם אלה שאני צריכה כל הזמן להשתדל בשבילם, לצאת מגדרי להיות מישהי שאני לא. במראה - או באופי. אין זה חשוב. לא מתאימה לך? ברוף שפטרנו תתעודדי P-:
במרוקאית אומרים : כלב הולך, בן כלב בא

[קט_קטית*]

וסליחה שהתערבתי לך ככה בבלוג...
צמצמי אותי אם לא מתאים לך
<גילוי נאות: לא קראתי את כל הבלוג,
אבל זה לא כי לא מ'ניין,אלא כי ארוווווווך!!!
תבורכי יא מוכשרת אחת >

[ניצן_אמ*]

חידה.
מתחיל בתו, נגמר בהא ובאמצע יש "וד"?