שיר חדש

הוי יקירה פתחת כאן נושא שכנראה צף אצל רבות מאיתנו

...
איזה קטע זה...ההתייחסות שלנו לעיסוק בתחומים האלה-ספרות/קוסמטיקה וכו'...באדנות וזלזול.
מזדהה...
יש מישהי שכשהייתי עוזרת לה להוריד שערות ברגליים היתה תמיד מוציאה אותי בהרגשה שאני הקוסמטיקאית הכי מבוזבזת שהיא פגשה...ולפעמים חשבתי על זה בעצמי גם...
אבל כמוך גם -עדיין ממרחק "בטוח" ומזלזל איפשהו - זה לא עיסוק מספיק חשוב ומוערך ומצלצל טוב באוזן האריסטוקרטית שלי כנראה.

חדשיים אחרי לידת בתי הבכורה נורא רציתי לפנק את עצמי בטיפול אצל קוסמטיקאית...ו"נפלתי" על מישהי שהמלה פינוק והיא ברוגז כנראה עוד הרבה גלגולים אחורה.
התכוונתי לצאת מטופחת - ואני קושרת כאן את המלה טיפוח למשמעות העמוקה יותר שלה - טיפוח אמיתי, מחייה,מרענן - גוף ונפש יחד.
ויצא ששמעתי ממנה משפטים כאלה של "איך אני לא מתביישת להסתובב ככה? לא יפה." - נאמר על כמות השערות ברגליים או משהו כזה...מיותר לציין שהנאה לא היתה שם,וגם לא תחושת טיפוח. שערות על הרגליים לא ,אבל זה היה כל כך חיצוני ועקר.

הקיצר , מה שרציתי להאיר בנושא זה את הזווית העמוקה יותר של עבודה בתחום כזה..מפגש עם אדם- אשה או גבר,תקשורת,תשומת לב,חוויה טובה,תוצאה חיצונית שגם מזכירה לנו את החוויה הזו אח"כ...בקיצור אפשר להעמיק עם זה עוד.

וגם להגיד שהכרתי את תומר לפני כמה שנים - אשה מלבבת ואמיצת לב באמת.

תודה לכן על התגובות מחממות הלב, וגם על התובנות. ((())

משנה שיש כאן הזדמנות. הזדמנות שאת חושבת עלי הרבה זמן. הזדמנות שהכל מסביבה מסתדר לך ומסמן לך ללכת. לפתוח את הדלת הזאת. לעלות על הטרמפ הזה ולראות לאן הוא יקח אותך. מה עשוי להיות המחיר הכבד שתשלמי?
טוב, כמובן שברגע הבלבול הספק משכנע שיש מחיר, אבל בתכל'ס- זה כמובן נכון. וגם אצלי זה דפוס מוכר- לרצות משהו נורא ולקטר שאי אפשר ואז כשמסתדר לסגת.

_
אגב, בהתחלה, כל פעם ששמעתי את ההרצאות של הרבנית פישר לא יכולתי שלא לראות את הדמיון בינה לבין הדברים של ביירון קייטי במיוחד (את מכירה את ביירון קייטי?) מכירה בשטחיות. אבל אני בטוחה שיש דמיון, אני מוצאת שכל האמיתות דומות מעצם היותן אמת שנובעת ממקור אחד.

רק רוצה לשתף אותך שלי לפעמים יש איזו תשוקה משונה ללמוד איפור או לעצב גבות (יש לי שריטה עמוקה עם גבות ואני תמיד מסתכלת על נשים שמסדרות גבות "יותר מדי" ובא לי לגשת אליהן ולהסביר להן למה זה לא מתאים למבנה הפנים שלהן).
מדהים! (ואשמח לשמוע את תובנותייך בענייין החצוניות/פנימיות)

_יש מישהי שכשהייתי עוזרת לה להוריד שערות ברגליים היתה תמיד מוציאה אותי בהרגשה שאני הקוסמטיקאית הכי מבוזבזת שהיא פגשה...ולפעמים חשבתי על זה בעצמי גם...
אבל כמוך גם -עדיין ממרחק "בטוח" ומזלזל איפשהו - זה לא עיסוק מספיק חשוב ומוערך ומצלצל טוב באוזן האריסטוקרטית שלי כנראה._

מדהים! מילא שאנחנו מגלות שכולנו עייפות מהילדים בשמונה בערב, אבל לגלות שכולנו בעצם ספריות וקוסמטיקאיות מודחקות!

הקיצר , מה שרציתי להאיר בנושא זה את הזווית העמוקה יותר של עבודה בתחום כזה..מפגש עם אדם- אשה או גבר,תקשורת,תשומת לב,חוויה טובה,תוצאה חיצונית שגם מזכירה לנו את החוויה הזו אח"כ...בקיצור אפשר להעמיק עם זה עוד.
תודה @} זה מאוד מרגש לראות את זה כך.

תענוג פה@}

_רק רוצה לשתף אותך שלי לפעמים יש איזו תשוקה משונה ללמוד איפור או לעצב גבות (יש לי שריטה עמוקה עם גבות ואני תמיד מסתכלת על נשים שמסדרות גבות "יותר מדי" ובא לי לגשת אליהן ולהסביר להן למה זה לא מתאים למבנה הפנים שלהן).
מדהים! (ואשמח לשמוע את תובנותייך בענייין החצוניות/פנימיות)_
וגם בעניין הגבות...
מאד בא לי בזמן האחרון לסדר גבות. שונאת לעשות את זה לעצמי (כ-ו-א-ב) ולא עשיתי כבר שנים, בלי הגזמה.
אולי תתני כמה טיפים...

וחוצמזה- אשה שמחה, כרגיל את כותבת נפלא, עד כדי כך שהרגשתי צורך עז להגיב (נדיר לאחרונה)

אולי תתני כמה טיפים...
אני מתביישת לכתוב כאן, אחרי ההכרזה שלי, שמעולם לא סידרתי גבות, לא לעצמי ולא לאף אחת אחרת.
יש לי גבות שקופות לא נראות שאני מכהה בעזרת איפור, אז אין לי שום עצות לגבי איך ולגבי מה- הגבות צריכות להיות בפרופורציה לשאר הפנים, גם מבחינת העובי (יש נטייה כזאת לכסח לגבות את הצורה ואז יש נשים שנראות כמו דמות מצויירת) וגם מבחינת הצורה.
קיצר, זה מסוג הדברים שקופצים לי לעין אבל אין לי מושג אמיתי בהם [-:

מדהים! מילא שאנחנו מגלות שכולנו עייפות מהילדים בשמונה בערב, אבל לגלות שכולנו בעצם ספריות וקוסמטיקאיות מודחקות!
אז אני לא היחידה עם פטיש להוצאת שחורים?

באורח פלא גם אצלי הכתיבה שלך שחררה כמה דברים, דברים שאני עסוקה בהם ואפילו לא הבנתי עד הסוף שאני עסוקה בהם...

שלום שלום

נכנסתי לדף שלך בעקבות משהו שכתבת לעדינה ומאד שמחתי לפגוש אשה שכל כך כל כך מחוברת לעצמה. הזדהייתי עם המון דברים שאת כותבת עליהם.
מוצאת עצמי קוראת משפטים שכתבת וחשה כאילו כתבתי אותם בעצמי. פשוט נהדר. פשוט,ונהדר!
תודה על השיתוף

אהבתי את משחק המילים " המתנה" - "מתנה"
גם אני נופלת פעמים רבות לבור שטומן בחובו חוסר הסבלנות.הקושי לדחות סיפוקים ,הדחף להיענות ליצר כאן ועכשיו, מול מרווח הנשימה שלפעמים מרגיש כאילו חונק,עוצר,מגביל.
כמה חשוב ויפה זה לראות בהמתנה מתנה.
מאמצת לעצמי את השיעור הזה
תודה לך

הקטע של הקוסמטיקאיות והספריות בארון, הזכיר לי את ההתלבטות המקצועית שלי לפני 15 שנה. אחותי , שראתה כמה אני נכנסת לענין של היוגה חשבה שכדאי לי ללמוד ללמד, להיות מורה ואני התעקשתי ללכת ללמוד קולנוע, כי מורה ליוגה היה נראה לי מן משהו "לא רציני" כזה, לא מספיק "הולם את כישורי". פחחחח. הסוף ידוע....

זהרה בת העוד מעט שבע נשאלה על ידי חברתה הטובה ליה-"מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה?", והיא, שברגיל תשובתה לשאלה הזו היא רשימה מפוארת (בפעם האחרונה ששמעתי זה היה טבחית, מורה לקפוארה, רופאה ואסטרונאוטית), ענתה- "כלום. האבא יעבוד".

זו הייתי אני, כמובן

תענוג פה תענוג שאתן פה

@}

אני מתביישת לכתוב כאן, אחרי ההכרזה שלי, שמעולם לא סידרתי גבות, לא לעצמי ולא לאף אחת אחרת.
D-: (גם אני לא בדיוק מאלו שתמיד מספרות את עצמן ואת החברות שלהן...בשנים האחרונות סיפרתי את הילדות (וזכיתי תמיד לביקורת מהבן זוג), וקצת את עצמי).

כלום. האבא יעבוד D-:

כל אחר הצהריים אני מסתובבת סביב ערימת הכלים שבכיור. מסתכלת עליה בכל פעם שאני עוברת במטבח ומתמלאת מועקה, מתבאסת כשהילדות מבקשות משהו לאכול כי זה אומר להוסיף עוד כלי לערימה, ובעיקר מתכננת מתי סוף סוף ארחץ כלים, נותנת לעצמי פטורים ודחיות- עוד מעט. אחרי הקפה. קודם הכביסה. אולי מחר וזהו? במילא אין לי משהו חשוב לעשות מחר בבוקר.
עד שברגע אחד, כשאני עומדת שם ליד השיש, אחרי שקילפתי לזהרה תפוז, פתאום אני מסתערת על הכלים, בלי לחשוב, בלי שתכננתי בכלל, זה פשוט קורה.
ובזמן שאני מתחילה לשטוף את הכלים במים (הכנה לסיבון), עולה לי שוב הבהלה, כי באמת שיש המון כלים, ומה, עכשיו אני ארחץ את כולם, והתשובה לבהלה הזו מגיעה גם היא בלי שחשבתי, מעצמה- "על כל כלי תגידי תודה", ומיד זה נהיה כיף, מין משחק כזה, עם כל כלי שנשטף אני אומרת תודה על משהו, יורה את התודות אחת אחת בלי לחשוב, והכלים נשטפים כמעט מעצמם.

כלום. האבא יעבוד(-:
גאונה!

יורה את התודות אחת אחת בלי לחשוב, והכלים נשטפים כמעט מעצמם.
רוצי לרשום פטנט. זה יכול להיות הדבר הבא בשוק! (-:

נכנסתי לקרא את הדף. עוד לא קראתי את כולו, אבל אני מאוד נהנית ממה שאת כותבת, מאיך שאת כותבת, ומתגעגעת אליך.

תודה מיוחדת על זה שאתם פועלים מתוך האמונה שעליכם למהר למקום המשופר, אתם מתעלמים מכוחו של הזרם, ממהירותו, מכיוונו ומההבטחה הגלומה בו". בא לי בזמן.

רוצי לרשום פטנט. זה יכול להיות הדבר הבא בשוק!

וואו, אסנת, שמעת את קריאתי! בדיוק ראיתי את שמך אצל עדינה, וחשבתי שהייתי רוצה להזמין אותך לבלוג

ויש עוד משהו שאני אוהבת שהיא מדברת עליו (אסתר היקס)

היא אומרת שאי אפשר לעשות קפיצה קיצונית ברגשות, למשל מדיכאון לאושר.
גם אם נדמה לנו שעשינו את הקפיצה, היא רק רגעית.
כל מה שצריך לחפש היא "הקלה",
בכל פעם לחפש לעלות רק שלב אחד קטן, נניח מדיכאון לכעס, מכעס לצער,מצער לעצב, מעצב לדיכדוך, מדיכדוך לתקווה... וכן הלאה...
וכל קפיצה כזאת מביאה תחושת הקלה, ובעצם ההקלה אנחנו חשים אושר.*

הנה החזרתי את הקטע שמחקתי.
זה מביך אבל לאחרונה אני חשה כזה חוסר ביטחון בכתיבה שלי באתר.
כותבת, מוחקת, כותבת, מוחקת...
מרגישה שאני כל הזמן מחפשת את התגובות וזה מפריע לי ומבלבל אותי.
מרגישה כמו ש נ ע מ ה כתבה אצלי בדף שאני מידי מכניסה את האגו שלי להכל וחסר לי להיות קצת כלי ריק אולי.
בכל מקרה, אני שמחה שמה שכתבתי היה לך משמעותי.

אני חושבת עליך הרבה בימים האחרונים, אומרת לך תודה בלב כל הזמן.
פתאום מוצאת את עצמי ברגעי המצוקה או בילבול פונה מיד לה'.
אני מבינה שזה ממש עניין של אימון, תירגול עד שזה נעשה הרגל (-:

היום למשל פגעתי בבעלי והוא יצא מהבית נעלב.
בהתחלה אמרתי לעצמי אינספור משפטים על זה שזה לא אני, זאת הבעיה שלו אני לא התכוונתי לפגוע...
אבל המשכתי לחוש מצוקה גדולה ואז פניתי לאלוהים,
אמרתי לו שאני נכנעת לו, הרגשתי את עצמי פשוט מתמסרת באהבה ואמונה, מודה על החסר, ומיד הכל התבהר והבנתי שכן רציתי לפגוע בבעלי,
לא היה לאן לברוח מזה וגם לא היה לי צורך לברוח.
הרגשתי חמלה, חמלה אליו וחמלה אלי ובין רגע הכל היה באמת בסדר...
הרגשתי את ההקלה ואחרי כמה זמן הוא בא הביתה וחיבק אותי,
אמרתי לו שאני מצטערת (בכזאת קלות) והוא נישק אותי.

אוף, אני כל הזמן מרגישה שאני כותבת ארוך מידי ומנסה לקצר אבל הנה עשיתי את זה שוב!
פשוט לא יודעת לתמצת

יו, רק עכשיו גיליתי את הבלוג שלך.
תמיד נהנתי לקרוא, ובגוף ראשון זה אפילו יותר מהנה.

באותו גיל שאת גילית את אלוהים אני גיליתי שיש אפשרות שאין אלוהים - זה היה שוק מבחינתי (ולא הייתי דתייה, אבל זו בטח לא היתה אפשרות שאין).
לקחתי זמן לגלות מחדש - שאכן אין אפשרות כזאת שאין אלוהים.

"כלום. האבא יעבוד".D-:D-:D-:

את מקסימה !

אני מבינה שזה ממש עניין של אימון, תירגול עד שזה נעשה הרגל
לגמרי.

אוף, אני כל הזמן מרגישה שאני כותבת ארוך מידי ומנסה לקצר אבל הנה עשיתי את זה שוב! פשוט אל תדאגי לגבי זה! לפחות לא אצלי בבלוג

את נהדרת ומשמחת אותי תמיד מאוד מאוד בתגובות שלך. (כתבתי גם אצלך בדף אבל הייתי חייבת גם כאן

).

תודה על התגובות המשמחות

@}

את באמת מקסימה ומעניקה השראה.

את נהדרת ומשמחת אותי תמיד מאוד מאוד בתגובות שלך
אוי, את כזאת מקסימה (-:
באמת תודה, עשית לי טוב בלב!!
מאחלת לכולנו שבת של שלווה, נעם ואהבה

"על כל כלי תגידי תודה"
אני כל כך שמחה שאת ממשיכה שוב ושוב להזכיר לנו להגיד תודה.
Its never too much

תודה יקירות ושבת שלום @}

אמרתי לו שאני מצטערת (בכזאת קלות) והוא נישק אותי.
גם לי היה רגע כזה קסום הערב.
כמה נעים להתמסר @}

בזכותך בימים האחרונים כל פעם ששטפתי כלים - אמרתי תודות.
מה שבהמשך התפתח באופן טבעי לשיחה עם אלוהים (שהייתה קצת חסרה לי לאחרונה).

_בזכותך בימים האחרונים כל פעם ששטפתי כלים - אמרתי תודות.
מה שבהמשך התפתח באופן טבעי לשיחה עם אלוהים (שהייתה קצת חסרה לי לאחרונה)._
כיף לקרוא

ביום שישי אחר הצהריים יצאתי להליכה כנגד כל הסיכויים. לאורי כאב הגב, ואחרי הטיפול אצל המדקר הוא היה צריך לשכב. אז אני הכנתי את ארוחת ערב שישי (בדרך כלל הוא מבשל לשבת), והדלקתי את תנור העצים וקילחתי את הבנות, ובתוך כל זה יצאתי להליכה של חצי שעה.
התחלתי ללכת נסערת ועצבנית. כל הלחץ הזה גרם לי להתרגז על הילדות ויצאתי בתחושה שאני ממש לא סובלת אותן ולא סובלת להיות אמא. וככה הלכתי קצת, ובאו לי מחשבות על הכתיבה ועל מה יהיה אתי, והתחלתי לדבר אותן לאלוהים.
ומתוך הדיבור מיד עלתה בי תשובה-"ומה עם מה שאת עכשיו?", ובלי לעצור המשכתי לסקירה של כל מה שאני עכשיו, והודיתי לאלוהים על כל אחד מהדברים שהוא הביא אותי להיות.
ובזמן שהודיתי התעוררתי לקלוט את כל מה שאני, דברים שביומיום כבר לא נתפסים על ידי השכל כי הם כל כך יומיומיים ומובנים מאליהם- זה שאני רעיה, ואמא, החינוך הביתי, עבודות הבית, הכתיבה, מעגלי הנשים, השייכות לקהילה, זה שאני חברה, ובת ואחות ונכדה.
זה היה מהמם, לקלוט את זה פתאום, וגם את זה שבזמן האחרון אני מסתובבת בחלק גדול מהזמן בתחושה שמה שאני זה לא טוב, לא מספיק, ותוהה מה יהיה ומה הלאה, ומפספסת לגמרי את מה שאני כבר עכשיו. ותוך כדי ההליכה וההודייה ראיתי פתאום את הירח המלא, שנגלה בדיוק מעבר לעצים, ותפסתי שיום ההולדת שלי (העברי) בעצם התחיל כבר, וכאילו במקרה יצא שעשיתי מין סיכום ביניים הודייתי כזה שמתאים מאוד ליום הולדת.
בעיקר נפעמתי מכך שזה קרה מעצמו. מלראות איך אלוהים באמת מוביל אותי, מכוון אותי בדיוק לאן שצריך, ואילו רק יכולתי לחיות ככה כל הזמן...(אז מן הסתם לא הייתי צריכה להיות כאן, בעולם הזה).
אבל זה בהחלט האיחול שלי לעצמי לשנה הזו- לנוח יותר ויותר בכף ידו האוהבת של אלוהים.
להרפות יותר ויותר ולדעת את מציאותו, את חסדיו.
להתענג יותר ויותר על שפע הטוב שהוא מרעיף עלי.
להאמין יותר ויותר, לראות אותו יותר ויותר בכל אשר אפנה.
בכל התחומים, ובעיקר באמהוּת, ביום יום. להרפות מכל הלחץ והדאגות שנובעים מכך שאני שוכחת שהכל זה הוא, ולראות בבהירות איך גם בנותיי נחות בכף ידו האוהבת של אלוהים, בדיוק כמוני.

להרפות מכל הלחץ והדאגות שנובעים מכך שאני שוכחת שהכל זה הוא, ולראות בבהירות איך גם בנותיי נחות בכף ידו האוהבת של אלוהים, בדיוק כמוני.

אוי איך שזה בא לי בזמן.....

בני בכורי לוחם עכשיו בעזה, ואני כמו כל אמא לחייל, כל כך דואגת...כל כך שקועה ב"מה יהיה"...
איזה מחשבה מנחמת לדעת שגם בני "נח לו בכף ידו האוהבת של אלוהים, בדיוק כמוני".
תודה.תודה.תודה.

בכל התחומים, ובעיקר באמהוּת, ביום יום. להרפות מכל הלחץ והדאגות שנובעים מכך שאני שוכחת שהכל זה הוא, ולראות בבהירות איך גם בנותיי נחות בכף ידו האוהבת של אלוהים, בדיוק כמוני.
אמן ואמן.
ואני מאחלת לך גם לזכור שזה לא רק הוא, יש גם את בסיפור הזה, והדרך שאת בוחרת להסכים לראות וזה המון כשלעצמו.
כי זה אומר שיש דברים שאת יכולה לשנות ואת משנה יום יום בהתבוננות ומודעות ונחישות.

מותק

פולה, ריגשת אותי מאוד. מאחלת לכולנו שיהיה שלום במהרה, ושהבנים יחזרו בשלום הביתה.

_ואני מאחלת לך גם לזכור שזה לא רק הוא, יש גם את בסיפור הזה, והדרך שאת בוחרת להסכים לראות וזה המון כשלעצמו.
כי זה אומר שיש דברים שאת יכולה לשנות ואת משנה יום יום בהתבוננות ומודעות ונחישות._
אבל זה כן רק הוא- הוא זה שמכוון אותי לראות, להסכים, להיות מודעת ולהתבונן. עדיין כמובן העבודה היא שלי, אבל את התוצאות אני זוקפת לזכותו (או לזכות האלוהי שבי, אבל זה כבר סמנטיקה

).

אבל זה כבר סמנטיקה
זו סמנטיקה חשובה בעיני, כי בלעדיה, יש רק את אלוהים בעולם הזה, ואין אותנו. אין את הדרך שאנחנו עושים. כשהכל כתוב כבר ומוכתב מראש וידוע לאלוהים, אז מה אנחנו בסיפור הזה. אני רוצה להאמין שיש יחסי גומלין בסיפור הזה. יש את מה שקורה. את הכוחות והחוקים שחלים עלי ויש את מה שאני בוחרת לעשות, את איך שאני בוחרת לחיות איתם. האלוהי שם בכל מקרה, אבל אף אחד לא יוכל לסובב את ראשי בכוח ולהכריח אותי לראותו.
בכלל, אני חושבת שיש הבדל באופן שבו אנחנו תופסות את האלוהות. כל זה כמובן לא מזיז לאלוהות. היא אחת והיא קיימת לה מעבר לכל מילה או מחשבה. אבל אני פחות רואה את האל כישות פרסונלית (איש זקן עם זקן לבן... או מה שזה לא יהיה) שרואה ובודקת, שמכוונת ושומרת, שכועסת וסולחת. אני תופסת את האלוהות שמתחוללת ומחוללת בעולם באמצעות כוחות וחוקים שקורים באופן בו הם קורים בין אם אני מסכימה לזה או לא, בין אם אני רואה ומבינה אותם או לא ויש לי תפקיד חשוב מולה. התפקיד שלי הוא לנקות היטב את כל הפילטרים שמכסים אותה כדי שאוכל לראות אותה, כדי שאוכל להיזכר שהיא אני בעצם. שאני ביטוי שלה, אם אני בוחרת בזה. בתכלס, אני לא יודעת אם לאלוהות "אכפת" באמת אם בחרתי כך או לא.... עובדה שהיא ממשיכה להתקיים בתוך כ"כ הרבה אנשים שלא מבחינים בה. זו באמת שאלה.....

בכל מקרה, רוצה שיהיה לך טוב, שתהיי מרוצה מעצמך (יש לך על מה!!) ותדעי שזה לא גורע מהצניעות שלך, מהיופי שלך החיצוני והפנימי (-:
וסליחה על ההתפלספות @}

רוצה שיהיה לך טוב, שתהיי מרוצה מעצמך (יש לך על מה!!) ותדעי שזה לא גורע מהצניעות שלך, מהיופי שלך החיצוני והפנימי
תודה

אני מסכימה שכנראה יש הבדל בינינו בתפיסת האלוהות. רק חייבת לציין שאני לא תופסת את אלוהים כ איש זקן עם זקן לבן , למקרה שזה לא היה ברור

, אבל כן מאמינה בהשגחה פרטית. ויחד עם זאת מסכימה ומזדהה עם זה-

ויש לי תפקיד חשוב מולה. התפקיד שלי הוא לנקות היטב את כל הפילטרים שמכסים אותה כדי שאוכל לראות אותה, כדי שאוכל להיזכר שהיא אני בעצם. שאני ביטוי שלה, אם אני בוחרת בזה (חוץ מהמשפט האחרון- מאמינה שאני ביטוי שלה בכל מקרה, אם אני בוחרת בכך ואם לאו).

(חוץ מהמשפט האחרון- מאמינה שאני ביטוי שלה בכל מקרה, אם אני בוחרת בכך ואם לאו).
אה... כן. לא התכוונתי שאני ביטוי שלה אם אני בוחרת בזה ה - "אם אני בוחרת בזה" התייחס ליכולת שלי להבחין באלוהות.
אני גם מאמינה שכל דבר בעולם הזה הוא ביטוי של אותה אלוהות, אם אני בוחרת בכך ואם לאו (-:

_לנוח יותר ויותר בכף ידו האוהבת של אלוהים.
להרפות יותר ויותר ולדעת את מציאותו, את חסדיו.
להתענג יותר ויותר על שפע הטוב שהוא מרעיף עלי.
להאמין יותר ויותר, לראות אותו יותר ויותר בכל אשר אפנה.
בכל התחומים, ובעיקר באמהוּת, ביום יום. להרפות מכל הלחץ והדאגות שנובעים מכך שאני שוכחת שהכל זה הוא, ולראות בבהירות איך גם בנותיי נחות בכף ידו האוהבת של אלוהים, בדיוק כמוני

אמן.לו יהי.

איזו ברכה יפה בירכת . מרגישה שהתברכתי גם.
שתשרה עלייך הברכה הזאת בשפע.

לנוח יותר ויותר בכף ידו האוהבת של אלוהים

בא לי לכתוב את המשפט מעל המיטה שלי.

איזו ברכה יפה בירכת . מרגישה שהתברכתי גם.

לגמרי!

אחרי שקראתי את המפשט הזה ציטטתי אותו לחבר תוך כדי שיחה על אלוהים.
הוא אמר שהוא לא מסוגל לחשוב בצורה כזאת "נורא קל פשוט לנוח ככה ולהאמין שהכל זה אלוהים..." הוא אמר.
אבל זה בדיוק ההיפך להרגשתי, זה לא קל להאמין, להרפות, להרשות לו לכוון אותנו, להשקיט את הראש ורק להקשיב, להתבוננן מבלי להתערב.
צריך אומץ ואמון בשביל להרפות, להניח ליצר השליטה, זה שחושב שאם רק "נעשה" מספיק או נתכונן מספיק אז הכל ילך כמו שצריך,
אז נהיה בני אדם אחראיים,
אז נהיה מוכנים...

ולהאמין בכף ידו האוהבת של אלוהים, להאמין שהוא נושא אותנו באהבה, לפעמים זה הדבר הכי קשה להאמין בו.
אבל כמה טוב זה להרשות את זה לעצמינו, ממש ככה בנאיוויות כזאת.

תודה אשה שמחה יקרה ומקסימה.
תודה שהתברכת בכזאת יכולת ביטוי!
אני מאד אוהבת אותך.

שליחה על ידי הדס* » 11 ינואר 2009, 23:36

_לנוח יותר ויותר בכף ידו האוהבת של אלוהים.
להרפות יותר ויותר ולדעת את מציאותו, את חסדיו.
להתענג יותר ויותר על שפע הטוב שהוא מרעיף עלי.
להאמין יותר ויותר, לראות אותו יותר ויותר בכל אשר אפנה._

תודה תודה תודה!!!
<בא לי בול בזמן>
לוקחת לי את מילותייך המבורכות שילוו אותי - לילטוב.

תודה
על המילים והשיקוף

אתמול מצאתי את עצמי בסיטואציה כל כך דומה...
אני נפלטת מהבית לעת ערב..שתי הבנות חולות ואני מותשת ועצבנית..בערב כשהאיש חזר יצאתי להליכה...פתאום תוך כדי שאני בסיבוב עולה ירח מ-ק-ס-י-ם מעל העצים והבתים..כמה אור,כמה רוך, ויש לו התווי פנים האלה כמו ציור..איזה כיף זה עשה לי פשוט ללכת איתו,אליו...הרגשתי שהוא מלווה אותי בטיול ושומר עלי...
כל טוב

תודה לכן

@}

שתשרה עלייך הברכה הזאת בשפע.
אמן, על כולנו.

ביום ראשון בבוקר נסעתי לקחת את שירה מהמקהלה. כשהגעתי הם עדיין לא סיימו את השיעור, אז עמדתי שם וחיכיתי. יש שם בחדר המוזיקה מטבחון עם שני כסאות בר ושולחן גבוה, ועל אחד הכסאות ישבה נערה מתולתלת. כשהסבה לרגע את פניה זיהיתי שהיא הייתה פעם תלמידה שלי, לפני כמה שנים.
"ניבה?" אמרתי, "כן..." היא ענתה, קולה מתוק ומחוייך, "את זוכרת אותי?" שאלתי במבוכה, מרגישה כמו דודה,
"את מוכרת לי" היא אמרה, "אבל אני לא בדיוק זוכרת מאיפה..".
בקיצור, הזכרתי לה מי אני, שוחחנו שיחה קצרה ומביכה שגוועה לה באופן פתאומי (יש לי בעיה עם לסיים שיחות. מאז שיש לי ילדות, שבדרך כלל קוטעות את השיחות, אני פחות סובלת מזה, אבל כאן הייתי רק אני, בלי הפתרון הנוח הזה)- בשלב מסויים פשוט הסטתי את עיניי לצד השני, כאילו יש שם משהו דחוף מאוד שאני חייבת לבדוק מיד, ונתתי לה שהות להסיט את עיניה גם ולהביא קץ לשיחה. אבל מתוך תנופת המבוכה התחלתי לפשפש בתיק, יעני מחפשת משהו, היה שם איזה דף לבן מקופל ופתחתי אותו מתוך מחשבה שזו בטח איזו רשימת קניות שאצטרך להתעמק בה כאילו היא נורא מעניינת (כמובן שהנערה כבר מזמן עברה לפטפט עם חברתה, אף אחד לא הסתכל עלי בשלב הזה, לא היה לי בפני מי לשחק אותה עסוקה, אבל זה היה מעבר לשליטתי).
כשפתחתי את הדף המקופל ראיתי מיד שזו לא רשימת קניות, אלא משהו שכתבתי לפני כמה שבועות בביקור אצל דפנה-

_על החלון יש פסיפס צבעוני.
בחוץ עצי זית, עץ לימון, סלעים. האדמה ירוקה אחרי הגשמים.
רגעים של חסד נרשמים בי-
כששיחקנו בחוץ- אני צעקתי: "מי מפחד מהדוב הצהוב", וכל הילדים שעמדו בשורה מולי צעקו:"אף אחד!", "ואם הוא יבוא?", "שיבוא!", "ואם הוא יטרוף?", "שיטרוף!"- ויכולתי לחוש את ההתרגשות שלהם, ההתרגשות הזו של הפחד הבטוח, פחד של משחק.
כשפתאום היה ברדיו השיר "אהבה גדולה" של אתי אנקרי, ושרתי אתה וחשבתי על אורי, והרגשתי געגוע, ושימחה על הגעגוע ועל זה שבערב נהיה ביחד.
הפתח שדרכו ניתן לי להתבונן בעיניים נקיות בילדים, להבין אותם ולא לכעוס._

והמילים האלו, מילותיי שלי, שחיכו להן שכוחות בתיק שלי, החזירו אותי ברכּוּת למקומי, אל מי שאני- לא ילדה קטנה, לא נערה ביישנית, לא דודה חטטנית או מורה לשעבר. פשוט אני, טובה כמו שאני.

יש לי בעיה עם לסיים שיחות. [...] בשלב מסויים פשוט הסטתי את עיניי לצד השני, כאילו יש שם משהו דחוף מאוד שאני חייבת לבדוק מיד,

איך אני מכירה את זה.

והמילים האלו, מילותיי שלי, שחיכו להן שכוחות בתיק שלי, החזירו אותי ברכּוּת למקומי, אל מי שאני- לא ילדה קטנה, לא נערה ביישנית, לא דודה חטטנית או מורה לשעבר. פשוט אני, טובה כמו שאני.
בדיוק בדיוק מה שהתכוונתי אתמול @}@}
"מי מפחד מהדוב הצהוב", וכל הילדים שעמדו בשורה מולי צעקו:"אף אחד!", "ואם הוא יבוא?", "שיבוא!", "ואם הוא יטרוף?", "שיטרוף!"-
זה כ"כ מתחבר לבקשה שלך להרגיש מונחת בכף ידו של אלוהים. הרגשה של מה שלא יבוא, את תסתדרי. והנה זה בא כ"כ מהר..... זה יפה כ"כ להיות עדים לזה.

והמילים האלו, מילותיי שלי, שחיכו להן שכוחות בתיק שלי, החזירו אותי ברכּוּת למקומי, אל מי שאני- לא ילדה קטנה, לא נערה ביישנית, לא דודה חטטנית או מורה לשעבר. פשוט אני, טובה כמו שאני.
פשוט אני, טובה כמו שאני
אכן.
תודה על המילים האילו

זה כ"כ מתחבר לבקשה שלך להרגיש מונחת בכף ידו של אלוהים. הרגשה של מה שלא יבוא, את תסתדרי. נכון

תודה @}

"אתה נמצא במקום
בו נמצאות מחשבותיך.
ודא שמחשבותיך נמצאות
במקום בו אתה רוצה להיות"
רבי נחמן מברסלב

נתקלתי בציטוט הזה וחשבתי שבטח ישמח אותך לקרא. @}

אסנת, תודה על הציטוט היפה. משהו הרבי נחמן הזה

@}

לפני כמה שבועות דפנה סיפרה לי שהרבנית פישר דיברה בשיעור על הסרט "המטריקס", שהיא בדיוק צפתה בו, ועל איך שהוא משקף את האמת, את איך שהדברים באמת עובדים בעולם.
צפיתי בו מזמן ואני זוכרת שהרגשתי אז שהוא מבטא משהו שאני לא ממש מבינה, אז אחרי כמה ימים לקחנו אותו מחברים, וצפיתי בו מתוך נקודת המבט הזו, של הלימוד של הרבנית. היו דברים שבאמת הבנתי אחרת, והיו כאלו שלא, אבל היום פתאום נזכרתי במשהו מהסרט.
יש את הקטע שהם נמצאים במציאות, בספינת החלל, והכל שם עלוב כזה לעומת המציאות הוירטואלית הנוצצת- הכל בצבעים של חום ואפור, הבגדים דהויים ופשוטים, האוכל הוא מין דייסה שיש בה את מה שצריך אבל אין לה טעם. ופתאום חשבתי שזה מה שהשפעת עשתה לי.
היום בבוקר התעוררתי אחרי עוד לילה ארוך של חום והזעה וחלומות שכל מהותם היא ביטוי עלילתי, וויזואלי ותחושתי, של הכאב בגרון. שכבתי במיטה נטולת כל תקווה, הגרון כאב נורא, סיבוב שני של שפעת תוך שבוע, והחיים נראו לי משמימים, ריקים מכל ההתרגשויות- היומיומיות והקטנות וגם הגדולות והחשובות כביכול.
פתאום ראיתי את השקר שבכל- ההתלהבות שלי מכוס הקפה הבאה, מאוכל טעים, מתכניות עתידיות בנוגע ללימודים. הרצון לכתוב, לדבר, לתת, כל רצון שהוא.
לרגע הייתי רק גוף- די חבוט וכאוב – שכוב על מזרון ומביט בעייפות בתריסים, וידעתי כמה כל ההתרגשויות בחיים שלי הן סתם, כלום. האמת שזה היה די מדכא באותו רגע.

בשנים האחרונות בכל פעם שאני חולה יש תמיד מין רגע כזה של שיא, של תובנה עמוקה, בשכל או ברגש או בשניהם, שאותו אני מזהה בדיעבד כרגע הריפוי, הרגע שבו הוטתה הכף והפכתי להיות מחולה לבריאה. ועכשיו אני מסתכלת על הרגע ההוא בבוקר, החום- אפור דייסתי הזה, ואני יודעת שזה היה הרגע. שהגעתי בו לנקודת הכלום, לנקודת הביטול המוחלטת, ומתוכה שאלתי את אלוהים-"מה אתה רוצה ממני?", והייתי מוכנה, באמת, לכל תשובה.

מתישהוא היום חשבתי על המילה שפעת, שמזכירה את המילה שפע, להשפיע. עם כמה שאני אוהבת משחקי מילים כאלה, זה נשמע קצת מוגזם. אבל עכשיו אני יותר מבינה את ההקשר, יכולה יותר לראות את השפע שבשפעת, את החסד שאלוהים השפיע עלי דרכה, בכך שהביא אותי אל אותו רגע, עירום מכל אשליה, שבו כל האחיזות השתחררו מאליהן ונותר רק הוא.
רגע של אמת טהורה, מאותם רגעים שלא כל כך נעים לחוות, על כיעורם ועליבותם, אבל הם הכרחיים לצורך הצמיחה.
ומה זה אם לא שפע, הנדיבות הזו שאלוהים מברך אותי בה, קצת כאב גרון וחולשה בתמורה למתנה כזו?

אני מרגישה ערה. פתוחה. קודם ראיתי עם תמר את אחי הדוב 2 ובכיתי, התייפחתי בכל קטעי התרגשות-הדיסני שאני כל כך בזה להם בימים רגילים. שמעתי את שוטי הנבואה אחרי המון זמן שלא, ואחר כך את the the , והקשבתי למילים, ורקדתי ושרתי אתם. פתאום הכל מלא משמעות, הכל מרגש, אני מלאת חיות והודייה על שניתנה לי הזכות הגדולה הזו, לחיות את החיים האלו.
זה קצת מפחיד. וכמובן- פוחדת להירדם שוב, להתקהות.
אבל אלוהים אתי, והוא שומר עלי, והוא יעיר אותי שוב אם יהיה צורך. אני סומכת עליו בעניין הזה (וגם בשאר העניינים).

מקסים ומרגש ואני מאד מזדהה, אחרי רצף של שפעות ומחלות של הילדים, מזהה היום איך אתמול, כשכבר ממש הרמתי ידיים מהכל, חלה נקודת ההיפוך וכמוך היום מצאתי את עצמי שוכבת על השטיח, מסתכלת על הילדים ומודה על השפע !! אבל רק דרך המילים שלך הצלחתי להבין את כל ההקשרים, תודה והרבה בריאות לכולנו

אבל אלוהים אתי, והוא שומר עלי, והוא יעיר אותי שוב אם יהיה צורך. אני סומכת עליו בעניין הזה (וגם בשאר העניינים). הללויה !

אני רואה שהיו לנו חוויות דומות....
אבל אני לא הצלחתי, למרות שניסיתי, לראות גאלה בגלות הזאת של המחלה.
תודה והרבה בריאות לכולנו

קוראת @}
נמצאת בעצמי בעיצומם של תהליכים פנימיים שמביאים אותי להתכנסות הזו ולמן ראיה מצמצמת כזו שבודקת מה התמצית
מנסה לזכור שלפני שנפתחת סתימה יש קודם הצפה של כל הפסולת הפנימית, הזוהמה ואי הטוהר אל פני השטח ורק אח"כ ניקיון
ועכשיו אני מסתכלת על הרגע ההוא בבוקר, החום- אפור דייסתי הזה, ואני יודעת שזה היה הרגע. שהגעתי בו לנקודת הכלום, לנקודת הביטול המוחלטת, ומתוכה שאלתי את אלוהים-"מה אתה רוצה ממני?", והייתי מוכנה, באמת, לכל תשובה.
אני נמצאת במקום די דומה. מחכה לתשובה כרגע (-:

יש לי בעיה עם לסיים שיחות. [...] בשלב מסויים פשוט הסטתי את עיניי לצד השני, כאילו יש שם משהו דחוף מאוד שאני חייבת לבדוק מיד
לגמרי. גם לי... וכל כך מזדהה עם זה שכשמתחילים את ההצגה הזאת כבר אי אפשר להפסיק, גם אם אף אחד בכלל לא מסתכל

אשה שמחה ויקרה,
כבר הרבה זמן אני רוצה לקרוא פה,
אז קראתי את הדבר האחרון שכתבת ואני שמחה גם כן להיות פה.
איזו תובנה...

חוץ מזה, ראיתי היום את צירוף המילים שיר חדש בתהלים וחשבתי עליך.

אוי אשה שמחה יקרה,
כמה טוב שאת פה.
קראתי את הפוסט בלילה לפני שהלכתי לישון (הייתי עייפה מידי בכדי להגיב, הוא הציף אותי בכל כך הרבה) והוא ליווה אותי כל הלילה.
רציתי להתחיל בלצטט ממנו כמה קטעים עכשיו אבל מצאתי את עצמי מצטטת כמעט את כל הפוסט!
אני נמצאת בתקופה של חרדות בלילה (זה תוקף אותי כל כמה זמן) וזה קשה וגורם לשינה טרופה ואני מבוהלת כל פעם שאני מתעוררת...
בכל מקרה כמה משפטים שלך הידהדו לי מתוך שינה ובאמת באמת עזרו לי-

ואני יודעת שזה היה הרגע. שהגעתי בו לנקודת הכלום, לנקודת הביטול המוחלטת, ומתוכה שאלתי את אלוהים-"מה אתה רוצה ממני?", והייתי מוכנה, באמת, לכל תשובה.

יכולה יותר לראות את השפע שבשפעת, את החסד שאלוהים השפיע עלי דרכה, בכך שהביא אותי אל אותו רגע, עירום מכל אשליה, שבו כל האחיזות השתחררו מאליהן ונותר רק הוא.

וכמובן לסיום-

אבל אלוהים אתי, והוא שומר עלי, והוא יעיר אותי שוב אם יהיה צורך. אני סומכת עליו בעניין הזה (וגם בשאר העניינים).

אם רק המילים שלי היו יכולות לתאר כמה את נוגעת בי עמוק
תודה{@

תודה יקירותיי

שיהיה יום מלא חסד.

אני נמצאת בתקופה של חרדות בלילה (זה תוקף אותי כל כמה זמן) וזה קשה וגורם לשינה טרופה ואני מבוהלת כל פעם שאני מתעוררת...

זה נשמע ממש לא נעים (מוכר לי היטב מן העבר)

. שמחה מאוד שעזרתי.

אתמול בבוקר זהרה ביקשה שנעשה שיעור קריאה וכתיבה. אני-עדיין חלשה, עמוסה בליחה וברחמים עצמיים- הסכמתי, פחות מתוך חדווה ויותר מתוך "את לא עושה אתן כלום!".
הבאתי חוברת, הצעתי לזהרה לעשות איזה תרגיל בתוכה. היא התחילה, ודי מהר חטפה קריזה והתחילה לצעוק ש"ככה לא לומדים לקרוא!!!". אני התרגזתי, אבל הצלחתי לשמור על רוגע יחסי והצעתי לה לעשות משהו אחר, ושוב אחרי כמה דקות היא אמרה, הפעם ברוגע אם כי בנחישות רבה-"אמא, לא ככה מלמדים לקרוא. את צריכה להביא ספר ולהראות לי כל מיני מילים ולשאול אותי איזה אות זאת, ואז ללמד אותי לקרוא את המילה".
ברגע הראשון עלתה בי התנגדות, אבל באורח פלא מיד אחר כך עלתה בי מחשבה טובה ומפייסת- "הילדה מסבירה לך איך ללמד אותה. תעשי מה שהיא אומרת".
הלכתי לספרייה והוצאתי את הספר הראשון שראיתי, שירים של ע.הלל שזהרה מאוד אוהבת.
התחלתי עם השיר "סלט"- "אצלנו כל המשפחה אוכלים סלט כהלכה..."-עברנו על מילים שהן רק עם קמץ או פתח- סלט, בסל, בצל, ועוד כמה. קודם שאלתי אותה על האותיות, ואחר כך הסברתי לה איך קוראים קמץ ופתח והיא קראה.
אחר כך עבר עוד יום שלם, ארוך ומייגע בחלקו, הליחה והרחמים העצמיים הציפו אותי וסימאו את עיניי והשכיחו ממני את כל מה שטוב, ואז בערב, כשהבנתי סוף סוף שאני רחוקה מהטוב וככל שאמשיך להתרחק כך הליחה תמשיך לחנוק אותי (זה מדהים, כי כל הימים האלו אני מנסה להודות, אני לא עושה הליכות אז זה אמור לקרות ככה, בשוטף, וזה הולך ככה- "אה כן, כן, להודות, צריך להודות. תודה שאני חיה...נו, גם כן חיים, ובריאה, בריאה?! מה בריאה?, ותודה על אורי, הוא היה יכול לעזור קצת יותר, מה הוא לא קולט שאני לא מרגישה טוב?, ועל הילדות, יו, איך התנהגתי אתן היום, זוועה, ובקיצור משם אני כבר נסחפת למחשבות קודרות ושוכחת בכלל מההודייה), אז בערב ניסיתי לרשום חמישה דברים טובים שקרו היום, ופתאום נזכרתי בקטע הזה בבוקר עם זהרה, וידעתי שבימים כתיקונם זה היה משהו שממש היה מרגש ומשמח אותי, איך היא כיוונה אותי ללמד אותה, בדרך שטובה לה, ואיך אני הקשבתי לזה וזרמתי עם זה, ואיך אלוהים מסדר הכל לטובה.
ועכשיו כשאני כותבת את כל זה אני נזכרת בזה שוב- הנה, איך הוא משך אותי, ממש משך אותי והראה לי, מבעד לטשטוש המפתה של המסכנות, נקודה אחת טובה. וזה כל מה שהיה צריך.

אה כן, כן, להודות, צריך להודות.

אז זהו. את זוכרת שהייתה תקופה שאמרתי שאני מעדיפה לאמר דברים מן המוכן?
אז זאת הסיבה. ככה גם לי קרה.
עוד יתרון של המוכן הוא שהוא שייך למעגל הרחב (מה קוראים מסורת).
וכמו שאת יודעת אני לא מחזיקה מההלכה איזה משהו מקודש, מודעת לחלוטין שישבו שם אנשים חכמים ככל שהיו- אנשים. יכלו לטעות, רוח הזמן לא תמיד תואמת וכולי.
על חלק מהתפילות וההודיות שאמרתי יש לי ביקורת וזו הסיבה שבסופו של דבר שוב חזרתי לאמר את דבריי שלי, או לתקן את המסורת.

ואולי כמו שביתך ידעה לכוון אותך לאיך היא צריכה את זה, כך גם אנחנו צריכים לעשות לעצמנו... (ולא אמרתי שזה קל ויש באמת עניין של השיוך לקבוצה...)

מקווה שאת כבר יותר טוב

אני שוב מנוזלת מאוד- לא יודעת מה יהיה הסוף..

זה מדהים, אני שומעת בלי סוף בשבועות האחרונים על וירוסים אלימים ביותר שחוזרים שוב ושוב אצל אותו בן אדם.
מאחלת לך שהשבת תביא איתה זיכוך וניקוי הערפילים.

אגב, הבנות שלך מדהימות בצורת הביטוי שלהן. איזה כיף לך!
איזו מתנה זאת שיש לילדים לתת לנו בזה שהם יודעים ומוכנים לבקש בדיוק את מה שהם רוצים, בפשטות וישירות.

את מקסימה והדבקות שלך בהודיה ובראיית הטוב מעוררת קנאה.
התגעגעתי לקרוא אותך @}

ואולי כמו שביתך ידעה לכוון אותך לאיך היא צריכה את זה, כך גם אנחנו צריכים לעשות לעצמנו.
אני בעד לשלב

מאחלת לך שהשבת תביא איתה זיכוך וניקוי הערפילים. אמן.

חוחית, חזרת! ברוכה השבה

שתהיה שבת של מנוחה והחלמה, אמן!

זה מדהים, כי כל הימים האלו אני מנסה להודות, אני לא עושה הליכות אז זה אמור לקרות ככה, בשוטף, וזה הולך ככה- "אה כן, כן, להודות, צריך להודות. תודה שאני חיה...נו, גם כן חיים, ובריאה, בריאה?! מה בריאה?, ותודה על אורי, הוא היה יכול לעזור קצת יותר, מה הוא לא קולט שאני לא מרגישה טוב?, ועל הילדות, יו, איך התנהגתי אתן היום, זוועה, ובקיצור משם אני כבר נסחפת למחשבות קודרות ושוכחת בכלל מההודייה),
תודה גדולה !! חיוך גדול של הכרה והודיה העלת על שפתיי ובליבי - שבתשלום

איזה מקסימה את.
אני ממש נהנית לקרוא.

חידשת לי הרבה בעניין שפעת-שפע.

גם היה מפעים הסיפור עם זהרה שלימדה אותך איך ללמד אותה. ממש התרגשתי. גם ממנה, וגם מאיך שזרמת עם זה.
(גם על עצמי אני מרגישה לפעמים שהייתי רוצה שאנשים ילמדו אותי כמו שאני יודעת שאני צריכה, ולא כמו שהם חושבים שהם צריכים ללמד אותי. זו הילדה שבי שיודעת ורוצה שיאמינו לה.
לכן אני במיוחד מעריכה את זה שהקשבת לה.)

וזה הולך ככה- "אה כן, כן, להודות, צריך להודות. תודה שאני חיה...נו, גם כן חיים, ובריאה, בריאה?! מה בריאה?, ותודה על אורי, הוא היה יכול לעזור קצת יותר, מה הוא לא קולט שאני לא מרגישה טוב?, ועל הילדות, יו, איך התנהגתי אתן היום, זוועה, ובקיצור משם אני כבר נסחפת למחשבות קודרות ושוכחת בכלל מההודייה
וואי, איך הזדהיתי עם זה.

גם אני במזדהות

שבת שלום

המשך הסיפור-

וכל הזמן חיכיתי- שייגמר כבר היום ואפגוש את אורי, שייגמר השבוע ונהיה יחד, שייגמרו השנתיים ונעבור לגליל, לחיים האמיתיים שלנו, הרחק מכל השקר והזיוף שהקיפו אותנו.

וכך חלפו השנתיים האלו, שנתיים של כניסה לעולם הרוחניות, על הטוב והאמיתי שבו, וגם על הרע והמזוייף.
קראתי הרבה ספרים, עשיתי סדנת רייקי והמון טיפולים, לבד ובקבוצה, חזרתי אל היוגה, התוודעתי אל המדיטציה ואל הדמיון המודרך, קיבלתי טיפולי שיאצו. אם יש כאלו המתייחסים אל העידן החדש כאל סופרמרקט רוחני גדול, אז אני שוטטתי בו הרבה, ומילאתי את העגלה שלי בכל טוב.
עשיתי תיקון לתקופת שנאת האדם שחוויתי בשנותיי הראשונות כמלצרית. השנתיים האלו, בבית הקפה הקטן בצפון דיזינגוף, לימדו אותי יותר מכל הספרים והסדנאות. למדתי את ההשפעה של חיוך ואנרגיות חיוביות, השפעה נפשית עלי ועל הסובבים אותי והשפעה חומרית- דרך הטיפים שקיבלתי.
והייתי, כמובן, קצת קוץ בתחת. האמנתי שהשתנתי, שנרפאתי מכל השדים, והטפתי את משנתי לכל מי שהקשיב, לעיתים קרובות מעמדה של התנשאות ואטימות. (דוגמא אחת מהתקופה ההיא- חברה טובה אך "רדומה עדיין" סיפרה לי שהיא עצובה, כי בן הזוג של חברה שלה נפטר מסרטן. אני בתגובה טענתי שאין מה להיות עצובים, הנשמה היא נצחית ובלה בלה בלה).

אחרי שנתיים אני ואורי החלטנו להתחתן. על החתונה- בפעם הבאה...

קודם, כששכבתי במיטה עם זהרה ותמר, תקף אותי שיעול. השתעלתי, ושתיתי מים, והשתעלתי עוד עד שזה כבר כאב, ואז הגעתי למצב הזה שאי אפשר להשתעל יותר, והתחלתי לנשום בזהירות.
יש מין צורת נשימה כזו, שמאפשרת לי לפעמים לא להשתעל. זו נשימה מאוד איטית, מאוד מודעת, אבל זה לא מספיק כדי לתאר אותה, כי יש לה עוד מאפיין, אבל פנימי, שקשה להסביר במילים. אני חושבת שאולי המרכיב הנוסף, הפנימי הזה, הוא הנואשות, ההגעה הזו אל סוג של קצה.
בזמן שהתחלתי עם הנשימה הזהירה נזכרתי בלימוד של הרבנית פישר, שמדברת על "לחיות עם הקב"ה, נשימה אחרי נשימה", והתחלתי לדבר אליו בלב-"תן לי נשימה. תן לי עוד נשימה. אני אתך. תנשים אותי. רק אתה. תהיה מכונת ההנשמה שלי (ואז הדימוי לא נראה לי ואמרתי-תעשה לי החייאה מפה לפה

)", וככה הוא הנשים אותי, נשימה ועוד נשימה.
הגרון שלי עדיין כואב, ואני עדיין משתעלת. יש שיפור, אבל קטן ואיטי. לפני כמה ימים, כשכבר קצת נפלתי לייאוש, ראיתי שיעור של הרבנית ימימה מזרחי. היא דיברה על עניין העיכוב- שמבקשים משהו מאלוהים וזה לא קורה, וכמה אנחנו לוקחים את זה קשה. ואז היא שאלה-"אתן יודעות איזו עוד מילה יש לעיכוב? בושה. כמו ב-"בושש להגיע".
כשאנחנו מבקשות משהו- זיווג, פרנסה, רפואה, כל דבר, וזה לא קורה, אז חוץ מהאכזבה וחוסר הסבלנות יש גם בושה.
למחרת, כששוב נכנסתי למיני דיכאון בגלל הגרון, נזכרתי בזה, וראיתי- איך אני מסתובבת כבר כמה ימים עם בושה ותחושת כישלון. מה זה אומר, שאני לא מבריאה? איפה טעיתי? מה, אלוהים כועס עלי או לא אוהב אותי?
התפיסה הילדותית הזו, המפוחדת, שמדהים אותי איך היא מחכה בתוכי בחושך, מחכה לרגע של חולשה כדי לצאת.
אפילו תפסתי את עצמי מסתכלת בעוינות ובחשש על סוודר אחד שלי, שבשתי הפעמים ששכבתי עם חום בדיוק לבשתי אותו, וחושבת שלא כדאי שאלבש אותו, שלא אהיה שוב חולה.
אז התחלתי להגיד לעצמי "ככה זה טוב", והזכרתי לעצמי את מה שאחותי אמרה, שרבי נחמן אומר שמחלה זה היעדר שימחה, ודיברתי יותר עם אלוהים- ברגעים הקשים קיטרתי אבל בפניו, לא במירמור חסר התועלת שאוכל לי את הלב, ובטובים אמרתי תודה ורשמתי לפניי- הנה אני נושמת, הנה הגרון פחות כואב עכשיו, הנה חוזר התאבון.
ומאותו יום אני מרגישה יותר טוב. מבחינת הגרון זה שיפור קטן, כאמור, אבל חזרה אלי השימחה, ואני מאמינה שהריפוי בדרך, כבר יכולה לראות אותו מתרחש.

_שמבקשים משהו מאלוהים וזה לא קורה, וכמה אנחנו לוקחים את זה קשה. ואז היא שאלה-"אתן יודעות איזו עוד מילה יש לעיכוב? בושה. כמו ב-"בושש להגיע".
כשאנחנו מבקשות משהו- זיווג, פרנסה, רפואה, כל דבר, וזה לא קורה, אז חוץ מהאכזבה וחוסר הסבלנות יש גם בושה._

תודה !
ממש הייתי צריכה את זה עכשיו !

תהיי בריאה.....

וכשאני חושבת על זה עוד - אז מה זה אומר?
שחשוב לשחרר את הבושה כדי שנקבל את מה שאנחנו רוצים?

(הבושה שאני מרגישה למשל כשהזיווג לא מגיע, זה יותר בכיוון של מחשבה 'אולי יש בי משהו כלכך גרוע שאף אחד לא רוצה אותי...'

. נראה לי שאולי שם טמונה הבושה....)

@}@}@}
וגם

והייתי, כמובן, קצת קוץ בתחת. האמנתי שהשתנתי, שנרפאתי מכל השדים, והטפתי את משנתי לכל מי שהקשיב, לעיתים קרובות מעמדה של התנשאות ואטימות.
כמה אני מזדהה עם זה....

תרגישי טוב יקירה

תודה שאת ממשיכה את הסיפור

(כל הזמן מחכה בשקט)

(ואז הדימוי לא נראה לי ואמרתי-תעשה לי החייאה מפה לפה happy )", וככה הוא הנשים אותי, נשימה ועוד נשימה.
את גדולה!!! אהבתי

_וכשאני חושבת על זה עוד - אז מה זה אומר?
שחשוב לשחרר את הבושה כדי שנקבל את מה שאנחנו רוצים?_
אהבת, אני חושבת שטעות מצידינו לחשוב, "בוא נשחרר את הבושה בכדי לקבל את מה שאנחנו רוצים" (מתכון לעוד תיסכול)
לדעתי העניין הוא לשחרר את הבושה כדי שנוכל לראות את מה שיש,
ועליו להודות ולשמוח.
כי מתוך המקום של החוסר או הבושה קשה לראות את הטוב ולהיות בשמחה.
ככה אני מבינה את זה.

אבל חזרה אלי השימחה

וכהרגלי בקדש,
מקבלת ממך המון השראה.

חיבוקים גם ממני

@} גם אני בקוראות, כמובן.

_לדעתי העניין הוא לשחרר את הבושה כדי שנוכל לראות את מה שיש,
ועליו להודות ולשמוח.
כי מתוך המקום של החוסר או הבושה קשה לראות את הטוב ולהיות בשמחה.
ככה אני מבינה את זה._

גם אני. העניין של הבושה חידש לי פשוט מהמקום של לראות שיש שם גם את זה- שחוץ מכל האי נוחות שבלהיות חולה אני מעמיסה על עצמי גם את הבושה, ושזה אומר שאני לא באמת מקבלת את המצב הזה באמונה שככה זה טוב (מה שכמובן די קשה לעשות, אבל כל כך משחרר להצליח בכך, ולו לרגע).

תודה לכולכן

רציתי להגיד לך שכאבי גרון לפעמים מייצגים
צורך עז בחופש.
@}

_רציתי להגיד לך שכאבי גרון לפעמים מייצגים
צורך עז בחופש._
וואלה. מעניין, אף פעם לא שמעתי את זה (שני ההסברים שידעתי עד כה היו- משהו שקשור לדיבור-יותר מדי או פחות מדי, והחיבור בין הראש ללב).
טוב, כמובן שאני מיד מזדהה עם זה. אולי באמת אסדר לעצמי איזה יום חופש בקרוב..
תודה @}

טוב אם ככה אולי אני אסדר לי איזה כאב גרון, שניים....עשרה.
כמה כאבי גרון צריך כדי לזכות בחופשה בחו"ל ?

שאני לא באמת מקבלת את המצב הזה באמונה שככה זה טוב (מה שכמובן די קשה לעשות, אבל כל כך משחרר להצליח בכך, ולו לרגע).
בדיוק בדיוק חווה את הסוגיה הזו בימים אלה (שהם ימי אסימונים נופלים בצלילי ז'יטונים ממכונות הימורים (-:)
כמובן שכבר מתבשל לי פוסט על זה בראש, אבל אני עוד נזהרת...
רק אומר שהיום מצאתי עצמי נדהמת נוכח התובנה שאולי באמת באמת הכל טוב איך שזה?? נוכח האופציה שאולי העולם המחורבן הזה והתעתע עם כל הרגשות המעורבים והמחדלים והשמחות הוא באמת באמת שלם בחוסר מושלמותו?? זו מחשבה מאוד מוכרת לי אינטלקטואלית ופחות מוכרת לי הווייתית
חיבוק גדול

פתחתי את באופן לרגע קל וקיוויתי שתכתבי. איזה כיף שכתבת

כרגיל מזדהה... חוסר הקבלה של המצב מוסיף עליו אינסוף עומס, חווה את זה בימים אלו ממש.

חמימות וניחוח של קיץ באמצע החורף. ואינשאללה שזה רק בלבול זמני, הפוגה שנועדה לשמח את לבנו, לתת לנו כוח לעוד הרבה ימי גשם.
אבל עכשיו, ברגע הזה, הטעם המתוק של תה יסמין חם מאוד, בכוס זכוכית שאני אוחזת בין ידיי, יחד עם החום הנכנס מבעד לחלון הפתוח, מעבירים אותי אל המימד האחר, שבו אני יכולה להיות בכל מקום, רחוק או קרוב, ברגע שהיה מזמן או באחד שעוד לא קרה.
מתיקות הנצח, מתיקות התה, גוף ורוח יחדיו.

אחר כך עוד כוס קפה.

כאבי גרון לפעמים מייצגים צורך עז בחופש.

בימים האחרונים יש מדי פעם רגעים כאלו, בהם אני חושבת- הנה החופש שרצית.
מקלחת בבוקר, בנחת, לפני שהילדות התעוררו.
מכורבלת על הספה עם ספר, הסלון מואר באור מנורת הקריאה ובאור הדמדומים, אחר צהריים אחד כשהילדות אצל חברים.
כשניסיתי להדליק את האש בתנור העצים, בסופו של יום ארוך בלי אורי, והצלחתי על הפעם הראשונה. הרגע הזה של סיפוק למראה הלהבות הרוקדות, שלמרות רגעיותו טומן בחובו תחושת חופש עמוקה.
וכוס הקפה הזו, בצהריים אצל דפנה. הילדים רואים סרט ואנחנו מדברות.
בין משפט אחד למשנהו הפסקות ארוכות לשתיקה, ובהיה בחלון אל הנוף של זיתים ושדות ובתים קטנים וים.

כמה כאבי גרון צריך כדי לזכות בחופשה בחו"ל ?

(תזהרי

)

רק אומר שהיום מצאתי עצמי נדהמת נוכח התובנה שאולי באמת באמת הכל טוב איך שזה??
כן, גם לי יש מדי פעם רגעים כאלו. רק שכל כך בקלות זה נשכח. ההרגל לחלק את הכל לטוב ורע, לרצות בטוב ולדחות את הרע, ובעיקר ההרגל לחשוב שאנחנו יודעים מה טוב, מושרש עמוק..

אמא ללי, תודה @}