תזונת פליאו

שליחה על ידי רינת* » 28 יוני 2012, 13:11

כל כך הרבה אינפורמציה ותיאוריות שסותרות אחת את השניה, הנה דוגמה למומחה תזונה שטוען ששומן וחלבונים גורמים לאגירה של שומן ומאחר ונשארים קרים בגוף ולא מתחממים בניגוד לפחמימות

"ציטוט" מכאן:http://www.focus.co.il/page.asp?page=988
צריכת תפריט עשיר בחלבונים ושומנים גורמת לכך שהקלוריות לא יהפכו לחום גוף אלא יאגרו כשומן גוף (אלא אם כן הגבלה קלורית חמורה תוביל לירידה במשקל). בניגוד לכך, תפריט דל בחלבונים ושומנים מוביל לניצולן של הקלוריות כחום. במונחים מחקריים, אנחנו טוענים כי אחסון קלוריות רבות יותר כשומן ואיבוד קטן יותר של קלוריות כחום הוא תהליך "יעיל" יותר. אני מתאר לעצמי שבמקרה זה, הייתם מעדיפים להיות פחות יעילים ולהפוך את הקלוריות לחום גוף במקום לשומן. תוכלו לעשות זאת ללא קושי אם תאכלו תפריט דל בשומנים וחלבונים.

למדנו זאת מהממצאים שהתקבלו במחקר סין. הסינים צורכים יותר קלוריות, אך הם פעילים יותר מבחינה גופנית ואוכלים תפריט דל בשומנים וחלבונים. כפי שציינתי, תפריט זה גורם להפיכתן של הקלוריות לחום במקום לשומן. עובדה זו נכונה אפילו לגבי הסינים הכי פחות פעילים. זכרו כי נדרשות רק 50 קלוריות ביום כדי להגדיל את מאגרי השומן בגופנו ולשנות את משקלנו.

ראינו את התופעה הזו גם בניסויים שערכנו בבעלי חיים שקיבלו תפריט דל בחלבונים. החיות צרכו קצת יותר קלוריות, עלו פחות במשקל, נפטרו מהקלוריות המיותרות בצורת חום גוף ומיוזמתן, היו פעילות יותר מבחינה גופנית. בנוסף, שיעורי התחלואה שלהן בסרטן היו נמוכים יותר בהשוואה לחיות שאכלו תפריט מקובל. גילינו שהקלוריות "נשרפו" מהר יותר והפכו לחום גוף ככל שצריכת החמצן עלתה.

ההבנה כי תזונה יכולה לגרום לשינויים קטנים בתהליך חילוף החומרים, שמובילים לשינויים גדולים במשקל הגוף, חיונית מאין כמותה. פירושו של דבר הוא שיש תהליך מסודר ויעיל של ויסות במשקל הגוף בטווח הארוך, בניגוד לתהליכים ההרסניים של דיאטות ה"כסאח" האופנתיות שאינן יעילות כלל.
בנוסף, עובדה זו מהווה גם הסבר מספק לכך שלרוב האנשים הצורכים תפריט דל בחלבונים ושומנים המבוסס על מזונות מלאים מן הצומח אין בעיות משקל, למרות שהצריכה הקלורית הכוללת שלהם אינה נמוכה.

הרצאה חדשה מתורגמת לעברית:
"דר ג'ון מקדוגל - שקר הפליאו

תגובה של אבי גרוסמן להרצאה הזו, בבלוג של מיקי בן-דור.

אני השתכנעתי משקר הפליאו. אבל זה היה לשכנע את המשוכנעים. זה לא תרבותי. זה אכזרי והורס את הפלנטה היפה שלנו
תודה לפלוני אלמונית על הקישור

נחישות

בקבוצת הפייסבוק בה אני חברה, קבוצה של נשים קשוחות, כיאה לנשות פלאו, המילה הזאת נמצאת תמיד בסבטקסט. מה שאת חייבת, צריכה, יכולה ובעצם אין לך שום ברירה הוא להיות נחושה. והנחישות הזאת תתגמל אותך, הו הו, כמה שהיא תתגמל אותך. ג'ינסים בקסטרו מידה 38, ככה היא תתגמל אותך.

הבעיה שהנחישות שלי היא לא כזאת נחושה. לא תמיד, לא בכל עניין ודבר, אבל באוכל נחישות פשוט לא עובדת בשבילי. אני נחושה מאוד עד הרגע שבו אני לא נחושה.

למשל: אני רואה את עצמי במראה בבוקר ואני שמנה. ואז אני אומרת לעצמי: היום אני מתחילה דיאטה/ פלאו / מה שזה לא יהיה שרלוונטי לעכשיו. ואז יש משהו. איזו עייפות, או כאב נפש, או עוד קצת עייפות, או חריקות עם בני אנוש מקורבים ושאינם, או רעב בלתי נסבל, או, הכי שכיח, איזו חרדה שעוברת בי ונוצר נתק מוחלט בין הנחישות לבין הרגע הזה בו כל מה שאני רואה זה אוכל.

אני רואה אוכל. אוכל "אסור" כן? לא עגבנייה. והמוח שלי מתרוקן אם כי אני עדיין חרדה מאוד. חרדה מהרגע שבו הרגע הזה, הצלול השקוף כבדולח, יגמר. ברגע הזה יש אינטימיות משונה, מעוותת, ביני לבין האוכל. יש שקט, שקט מוחלט. ואני אוכלת מהר, כי ממש עוד ביס או שניים, המוח יתמלא שוב והיכולת להביט בעצמי מבחוץ תחזור ואת השקט יחליף בליל רועש של מחשבות שאין בהן טיפת חמלה עליי, זו אשר בולסת. אני אסתכל על עצמי ואשפוט בחומרה: בהמה מריירת חסרת מוח ועמוד שדרה. שאין בה גרם אחד של נחישות.

העמוד הזה, כך אני מקווה, יהיה יומן. יומן של שלושים פוסטים, אם אצליח לכתוב כל יום. פוסט לכל יום של אתגר ה30 של הפלאו. אני חושבת שזה גם יהיה יומן של הפרעת אכילה ויומן של תקופה מורכבת ואולי יומן של אמהות וזוגיות וחיים ועבודה, ממילא הכל מעורבב.

אני מודה שיש לי מטרה ביומן הזה, אולי אפילו כמה. אני רוצה לעמוד באתגר ובשביל זה אני רוצה וצריכה לכתוב. אני רוצה וצריכה גם להתחיל להתעמת עם השד הופך הקרביים הזה שהוא הפרעת האכילה שלי. ואני רוצה לכתוב בשביל לחיות.

קוראת, מזדהה, תודה @}

קוראת בעניין, תמשיכי @}

כל דף שאת פותחת אני מייד מתייצבת.
וגם אני אחרי יום של "סופת אכילה רגשית" ואפילו אין לי מושג למה.
שולחת לך חיבוק גדול ועוטף שאפשר להתחיל לאט לאט לנשום לתוכו.
אוהבת את התקופה הזו של ראש השנה-יום כיפור.
אני לא אדם מאמין אבל אוהבת את הסימבוליקה של שערי השמיים שלנו שנפתחים.
שנה טובה @}

קוראת. בהצלחה.

אחת מהסיבות שלמרות הנטייה הפליאוליטית שלי בתזוה בזמן האחרון לא נרשמתי לשום קבוצה בסגנון (למרות שאני מתכוונת להחיות את הדף שיש בנושא בבאופן) - יש משהו מאוד נחוש וגברי וכוחני באווירה. לחץ של לא להישבר ונחישות והרבה כוח ומעט עוצמה.
ואולי זה עובד בשבילי. כשניסיתי אתגר כזה לזמן מה זה עבד. אבל היה מחיר. וזה עובד לי גם בלי זה, אז בשביל מה?

רשמתי ב{{}}לנוע לנוע על מקומות לעשות ספורט שהמדריכים מנסים לדחוף או לדחוק את המתאמן, לעומת כאלו שלא. אני מרגישה שכל הגישה הקשוחה הזו לא מתאימה לי בספורט, ועוד יותר לא מתאימה בתזונה.

אז אם זה אמור או יכול להיות דף על פליאו אני אשמח. ואני בכל מקרה שמחה שנכנסתי לדף הזה! השם שלו לא עשה לי טוב, אז נכנסתי במקרה, ואני שמחה על זה. אני אוהבת לקרוא אותך, ושמחה אחרי כל החיוניות באווירת טבעונות למצוא משהו קצת יותר פליאו בבאופן

הי מיכל,

אני כבר כמעט כמעט לא נמצאת פה באתר, אבל משהו בדף משך אותי....

קודם כל שולחת לך הרבה כוח ותמיכה.

וגם רוצה לשתף אותך, שאני כבר שנתיים בתזונה פליאו (חוגגת שנתיים באוקטובר), ואני הכי לא קשוחה ונחושה. רכה לגמרי אני.... ומאז המעבר לתזונה הזאת, שבעצם התרחש באופן מאד הדרגתי אחרי תהליך של שנים עד שהגעתי להגדרה ולהחלטה של פליאו, אני רק חווה עוד יותר רוך כלפי עצמי. ככה שאני מאד מתחברת לתחושה שלך שאוכל ונחישות הם לא חברים טובים, לפחות ככה זה במקרה שלי. וממש בא לי להגיד לך שהנחישות היא לא הדרך היחידה...

בכל מקרה

היי מיכל,
גם אני אשמח ללוות ולהתלוות לשלושים הימים שלך.
אני מזכירה לעצמי קצת את ד״ר ג׳קיל ומיסטר הייד, בבוקר רואו פוד, בלילה - זה יכול להיות הכל!
כאן כדי לשמוע

בדיוק קראתי ריאיון עם דן אריאלי, שבו הוא אומר במפורש שמחקרים מראים שמשמעת עצמית היא דבר שמאד קשה עד בלתי אפשרי להשיג. הוא טוען שהשיטה הכי טובה לעשות דברים שלא רוצים, היא על ידי משמעת חיצונית, כלומר להיות בקשר עם מישהו שמצד אחד מדרבן אותך ומצד שני את מתפדחת לדווח לו על ״מעידות״.
אני לא יודעת בדיוק איזה הפרעות אכילה יש לך ולמה את מתכוונת, אבל אצלי הלקאה עצמית היא מתכון בדוק לאי הצלחה, וזה לא משנה במה. אני חושבת שבעל דבר שעושים יש עליות ומורדות, ונראה לי הזוי לצפות לעשות שינוי תזונתי בן רגע. אלו תהליכים שלוקחים זמן, הרבה זמן. מצד שני, אם תוסיפי לעצמך הלקאה עצמית על זה שאת מאוכזבת מעצמך, ממש תהיי בתיסבוכת

שיהיה לך בהצלחה!

גם אני בקושי פה אבל מצטרפת אלייך לאתגר.
מקווה שתמשיכי @}

הוא טוען שהשיטה הכי טובה לעשות דברים שלא רוצים, היא על ידי משמעת חיצונית, כלומר להיות בקשר עם מישהו שמצד אחד מדרבן אותך ומצד שני את מתפדחת לדווח לו על ״מעידות״.

ואו, אני כל כך לא מתחברת לזה, מכל כך הרבה בחינות. זה נשמע לי כמו משהו שאולי מביא לאיזה שהן תוצאות בטווח הקצר, אבל לא בונה שום דבר אמיתי ומזין מבפנים. זה כמו הלקאה עצמית, רק בעזרת סוכן חיצוני.... הכי הפוך מתמיכה והעצמה בעיני.

מסכימה שאלה תהליכים שלוקחים זמן, ומצד שני לפעמים יש בהם גם קפיצות גדולות ומפתיעות. אבל בעיני כל שינוי תזונתי עמוק הוא ביטוי של תהליכים פנימיים ושל אפשרות הולכת וגדלה להזין את עצמנו יותר טוב ברמה המהותית, לא רק ברמת האוכל.

ואו, אני כל כך לא מתחברת לזה, מכל כך הרבה בחינות.
גם אני.
בדיוק חשבתי כשקראתי את הכתבה איתו, איך יכול להיות שחוקר כל-כך מיומן מחזיק בהשקפה כל-כך פשטנית.
והוא גם מספר שאחרי שנה שלמה שבה נקט בשיטה שלו - דיווח שבועי כולל עונשים וכו' - הוא גילה שלא עבר שום שינוי של ממש וברגע שהוא ובת הדודה סיימו את החוזה שכפה את המשמעת החיצונית הוא לא הצליח להמשיך עם השינוי.

לפעמים יש בהם גם קפיצות גדולות ומפתיעות
בדיוק.
(שנתיים וחצי בפליאו לכיוון הקטוגני, הסתקרנתי כמו אמא ללי להכנס לדף הזה, ושמחה לראות שמדברים על זה באתר)

מיכל, מזדהה עם כל מילה.
היטבת לתאר את הנחישות, עד שמשהו חזק יותר ממנה. בול ככה אצלי.
מסתקרנת ואמשיך לקרוא.
תודה שאת משתפת.

הוא גם מספר שאחרי שנה שלמה שבה נקט בשיטה שלו - דיווח שבועי כולל עונשים וכו' - הוא גילה שלא עבר שום שינוי של ממש וברגע שהוא ובת הדודה סיימו את החוזה שכפה את המשמעת החיצונית הוא לא הצליח להמשיך עם השינוי.
ברור, אני הבאתי את זה כדוגמה לאיך דברים שהם נורא קשים לעשייה לא מתבצעים. שימוש בכוח, בין עם עצמי ובין אם חיצוני, באמת לא מחולל תמורות.
אני בעד ללכת בדרך הקלה, ואם יש מקום שרוצים להגיע אליו, אז לחפש את הדרך הקלה להגיע אליו, לא את הדרך שמצריכה מאמץ וכח רצון.
אני בכלל לא כל כך מאמינה בתיאוריות תזונתיות חיצוניות, וחושבת שהכי הכי חשוב זה להקשיב לגוף. אבל באמת. לראות את האיכס שיש אחרי אכילת משהו תעשייתי מעובד, ולראות את הטוב אחרי פירות, למשל, ואז לראות את כל התחושות אחרי מאכלים אחרים. כי אם רואים את האיכס, או שלא רוצים לאכול את מה שזה יהיה יותר, או שלפעמים מחליטים כן לעשות את זה מסיבות שונות, אבל זו אכילת איכס מפוכחת.

רק לשם האיזון אני אספר שיש אנשים שזה עובד בשבילם. באמת עובד. משמעת חיצונית מופנמת עובדת להם, לאורך שנים, לאורך כל החיים.
זה לא דרך שאני מעדיפה, אבל יש אנשים שזה עובד בשבילם. ויש כאלו שהדרך שפה, של שינויים קטנים, לא עובדת בשבילם.

יש אנשים שונים ודרכים שונות, ואני מעדיפה לא לדבר על דרך נכונה ולא נכונה, אלא על כזו שמתאימה לאדם מסויים בזמן מסויים ונסיבות מסויימות. וכל הסייגים האלו הם כדי לזכור ולהזכיר שהכל יכול להשתנות, גם הדרך המתאימה לאדם, גם הנסיבות, גם האדם עצמו. והזמן בטוח ישתנה

אני בכלל לא כל כך מאמינה בתיאוריות תזונתיות חיצוניות, וחושבת שהכי הכי חשוב זה להקשיב לגוף
מסכימה מאד בקשר להקשבה לגוף. ואני גם מוצאת שיותר מידי תיאוריות זה מבלבל בשבילי, ומכניס אותי להלך רוח של "צריך" ו"אמור". ואולי זה גם עניין של תזמון. כשאני נחשפתי לפליאו בזכות חברה טובה שעשתה את המעבר, בבת אחת נפלו כל מיני אסימונים ודברים הסתדרו, והבנתי שזה בעצם הכיוון שאני הולכת לקראתו כבר כמה שנים. המסגרת הזאת של פליאו עזרה לי לעשות סדר ולהבין דברים, אבל הנוקשות שמתלווה לזה בכל מיני מקומות לא היתה לטובתי בכלל. אז איך שאני אוכלת עכשיו זאת גרסה של פליאו שאולי היא לא מספיק טהורה עבור כל מיני הגדרות, אבל היא מתאימה מאד לי ולגוף שלי.

יש אנשים שונים ודרכים שונות, ואני מעדיפה לא לדבר על דרך נכונה ולא נכונה, אלא על כזו שמתאימה לאדם מסויים בזמן מסויים ונסיבות מסויימות.
לגמרי

עוד כמה נקודות על פליאו:
בניגוד לרוב הדרכים התזונתיות, שהן תזונתיות בלבד (טבעונות מוסרית כוללת גם הימנעות ממוצרים מהחי באופן כללי, כך שהיא מוחרגת חלקית מהכלל הזה) פליאו היא דרך חיים שעוסקת לא רק בתזונה. לשמחתי הרבה דרך החיים הזו אכן מתקיימת לא רק תיאורטית, ומושם עליה דגש מעשי. נכתב עליה בבלוגי פליאו ובאתר הרשמי, ובעשרת הדיברות של הפליאו היה איזה דיבר או שניים על אוכל וכל השאר עסק באורח חיים. אני שמחה לאיזון הזה ושמחה עוד יותר להזכיר אותו בדף הזה.

אורח חיים פליאוליטי - לא רק תזונה:

לישון! בשמת היא לא הצדיקה היחידה בסדום שמזכירה כמה חשוב לישון, ובלילה.
פעילות גופנית. אין פה תמימות דעים של ממש, לרוב הטענה היא שכדאי ללכת, והרבה, וכמה פעמים בשבוע לעשות פעילות גופנית עצימה.
לצאת החוצה. זה כדאי בכל מקרה, ובישראל זה גם מגדיל את החשיפה לשמש (שמחסור ממנה גורם לחוסרים בויטמין D)
לא להישאר רעבים. פליאו זה לא ממש דיאטה, ואני לא חושבת שרעב הוא דבר מוצלח במיוחד כמצב קבוע.
לשתות מים. אקטואלי במיוחד במזג האוויר שלנו, שלא ידוע בקרירותו המרובה.
תשחקו! כמעט שכחתי דיבר חשוב ומשמח זה, ונזכרתי בו רק כשהלכתי למצוא את המקום בו ראיתי את עשרת דיברות הפליאו. הנה הקישור: http://etgarkadmoni.com/%D7%A2%D7%A9%D7 ... %95%D7%AA/

זה אומנם לא תזונה, אבל לדעתי זה חלק חשוב בפליאו, אז אני מניחה את זה פה.

מיכל?

הלקאה עצמית היא מתכון בדוק לאי הצלחה
מחרה-מחזיקה.

והוא גם מספר שאחרי שנה שלמה שבה נקט בשיטה שלו - דיווח שבועי כולל עונשים וכו' - הוא גילה שלא עבר שום שינוי של ממש
אני הייתי מסיקה מזה שהשיטה שלו ממש לא עובדת... P-:

אני בכלל בדרך לנוח בגלל איזה וירוס לא נחמד, אז בקצרה:

תהליך שנובע משנאה עצמית לא יצלח. לדוגמא, שינוי תזונתי מפני ש"אני שמנה ושונאת את עצמי על זה" או כל וריאציה על הנושא.
דרך שמצליחה יותר: לאהוב את עצמי. לעשות דברים שמבטאים, עבורי, אהבה עצמית. לדוגמא, אני לא אוכלת גלוטן כי אני אוהבת את עצמי ומטפלת בעצמי ומתייחסת יפה לעצמי, וכבר יודעת שלחם לא טוב לגוף שלי.
לאחרונה נוסף משהו חדש לחיי: ללא מאמץ. לעשות דברים כמה שיותר ברכות וללא מאמץ.

מוסיפה לדברים של בשמת, בגלל התהליך שאני עברתי עם תזונה:

הגיון. והרבה. אם להוריד סוג מסוים של מזון מהתזונה שלי הגיוני לי, גם אם בדרך השלילה (מודעות לנזקים, מודעות למה שזה עושה לי לגוף (כמו כאבי בטן או חוסר נוחות), מודעות לדרך ההפקה של אותו מזון ועוד), יותר קל לי לעשות את זה ולהפסיק בהדרגה להתייחס לאותו מזון כ"מזון" או "מזין" או מועיל בשום צורה ודרך.
זו אולי דרך שלילית, אבל מועילה לי מאוד.
מצטרפת ל ללא מאמץ ומוסיפה "בהנאה". בעיקר כי בפליאו אחרי שעוברים את שלב הגמילה מפחמימות, התזונה טעימה משביעה ומהנה.

ומוסיפה "בהנאה"
כן, מצטרפת לזה: האוכל שלי חייב להיות לי טעים. הדגש הוא על אוכל טעים שאני נהנית ממנו ומיטיב עם הגוף שלי. בשום אופן לא מסכימה לסבול.

לגבי ההגיון - לא רואה את זה כדרך שלילית. זו לחלוטין דרך חיובית בעיני: כל דבר עובר את מבחן ההגיון והשכל הישר שלי.

מוסיפה עוד משהו: סליחה עצמית מובנית. למשל, היום אני חולה ואין לי כוח. מצאתי את עצמי אוכלת מין קרקרים מקמח תירס. נכון, קמח תירס לא מהונדס גנטית וקרקרים איכותיים ועל פניו כל הרכיבים מותרים לי. אבל זה מזון מעובד, שלא מומלץ לי.
אני לא מתחילה להיכנס לסרט של הלקאה עצמית על זה.
כל דבר צריך לשקלל.
אם אני צריכה לבחור בין לרעוב לבין לאכול את המעובד הזה, חשוב שלא ארעב יותר מאשר שלא אוכל אוכל מעובד. אז אכלתי, ושחררתי. מחר ארגיש טוב יותר ויהיה לי כוח להכין לעצמי אוכל טוב יותר.

בעיקר כי בפליאו אחרי שעוברים את שלב הגמילה מפחמימות, התזונה טעימה משביעה ומהנה.
כן, זה אחד הדברים הכי משמעותיים ומספקים עבורי בתזונה הזאת. שעל פניו אני "מונעת" מעצמי המון דברים, אבל האמת היא שזה מהנה, ומספק, ומרגיש נהדר.

וכמובן שאני בעד אהבה עצמית, כמה שיותר ממנה, בתזונה ובכל דבר אחר

מחויבות

ובראשית הייתה המחויבות ואלף הדרכים לברוח ממנה. בראשית שלי, כלומר.

הנה התחיבתי לכתוב כל יום ומיד לא הצלחתי. גם לא יכולתי. הייתי עייפה מדי בערב. אבל גם, אם להיות כנה, היה את הפרפקציוניזם מכלה כל חלקה טובה הזה.

ואני אסביר: פירסמתי את הפוסט ומיד התחלתי לחשוב על הפוסט של מחר. והמשכתי לחשוב עליו. החזקתי על הידיים, וחשבתי עליו. עשיתי מיני "קוקו" במקומות שונים, וחשבתי עליו וכמובן כשנהגתי או דחפתי עגלה, עליו חשבתי. וכתבתי אותו בראש שוב ושוב ושוב ושוב והוא פשוט לא היה מספיק טוב. לא מספיק עמוק, לא ספרותי דיו. חשבתי על ביקורת שקראתי לפני כמה ימים ב"הארץ" על סופרת שהיא כותבת בלוג בעברה וכמה טרחני זה לקרוא על כל פרט נרקיסיסטי בחיי הבחורה, שהרי ככה בלוגריות כותבות. ולא רציתי להיות בלוגרית. הוספתי עוד נקודה רעה לחובתי ברשימה המתנהלת נגד עצמי תדיר, בעיקר בתקופות שרע לי. בנוסף להיותי: רשלנית, עצלנית, מפוזרת, לא מחנכת, לא אומרת לא עקבי לעלמה ותעלוליה (זה גם ברשימה, מה לעשות), בת זוג נצלנית, לא מבשלת, לא מנקה, לא עושה שפם כבר שנים כי אין לי מושג איך לחמם את השעווה, לא מטופחת (אחד הפשעים אם לא ה), לא עושה ספורט, עייפה בצורה חולנית, נרדמת על הספה בערב לעיתים קרובות מדי, אני גם בלוגרית. בעעעעעע

בבסיס כל מחויבות שאני לוקחת על עצמי מסתתרת בהלה גדולה. אפילו אם זאת המחויבות הפשוטה של ללכת לסרט עם חברה. מחויבויות הן אבן ריחים על צווארי השח לרצפה ממילא. אני פוחדת שלא אעמוד בהן כי אני בדרך כלל לא עומדת בהן. תמיד אעדיף לשכב על הספה על פני כל דבר אחר. אני, כך למדתי מזמן, צריכה המון זמן מנוחה, שפע של מנוחה. מנוחה מנוחה מנוחה.

כמובן שזה הפוך. הרביצה על הספה תמיד תוביל לעוד עייפות. אפילו לנקות את הכיריים זאת פעולה שבבסיסה נמרצות. ולכתוב, בשביל עצמי ולמעני, זה הכי משמח שיש. בלוגים מזיזים הרים, מייבשים ביצות, מוציאים את הכותב מתקיעותו, מתחילים לגלגל משהו. מסמנים דרך.

אוף, כמה שאני חופרת. בואו נחזור לנושא עצמו. יום חמישי לאתגר. אני עומדת בו במין עאלקיות שמחה. עאלקיות, כי אני נמצאת בתוך המסגרת אבל לא בגבולות הנוקשים (ונלחמת מאוד קשה לא לתת לאשמה על זה לנפץ את כל העסק...) שמחה, כי אני מרגישה את השינוי והוא מאוד נוכח.
יש לי רשימה בראש של דברים שאני יכולה לעשות כדי שהשינוי יהיה יותר עמוק ויותר מהיר ויותר שינוי. ואני מגלגלת אותה בראש בתזזיתיות מסוימת, בין כל שאר הדברים שמתגלגלים בראש, כל אחד בקצב שלו. (גם אצלכן לכל נושא יש קצת גלגול שונה?)
ואני מנסה להיות טובה ורחומה ומלאת חמלה לעצמי ולידון את עצמי לספר החיים והחפים מפשע ולומר את מה שאני יודעת כל כך טוב כי אני בעסק הזה כבר שנים: לאט, סבלנות, זה יקרה.

(פעם הבאה, כדי שאזכור: על הנישנוש.)

אני שמחה שכתבת ומאוד מזדהה עם כל מה שאת מתארת.
כל כך קשה לעמוד בכל המשימות והציפיות שלנו מעצמנו.

ואני חושבת שאת כותבת מאוד מעניין ואמיתי ובכלל לא חושבת שאת חייבת לכתוב כל יום בכלל:) רק כשנחה עלייך הרוח.

תמיד אעדיף לשכב על הספה על פני כל דבר אחר. אני, כך למדתי מזמן, צריכה המון זמן מנוחה, שפע של מנוחה. מנוחה מנוחה מנוחה.
גם אני, גם אני! כל כך.
וכל כך לא מצליחה ליישב את זה עם מציאות החיים הזו.

מיכל, מהצד נשמע ממש טוב התהליך שאת עושה ועוברת@}

מתה עלייך וכל-כך נהנית לקרוא אותך

הוספתי עוד נקודה רעה לחובתי ברשימה המתנהלת נגד עצמי תדיר, בעיקר בתקופות שרע לי
שולחת לך תודה מקרב לב על התזכורת הזאת, להפסיק לנהל רשימות נגד עצמי. די די די די די. זה כל כך אוטומטי, שיט.
אני מציעה דף חדש: גמילה מהרגל הביקורת העצמית.

כל פעם שיש לי משהו רע להגיד על עצמי, לקלוט ששוב עשיתי את זה, להגיד עצרי, סטופ! rewind, בבקשה להחליף את התקליט ב:
שלום, אני בשמת. אני אוהבת את עצמי. אני מקסימה ונהדרת כמו שאני. גם כשאני עייפה, גם כשלא בא לי לעשות כלום חוץ מלנוח, גם כשלא ביצעתי את כל הרשימה השאפתנית שהיתה לי להיום, לא מגיע לי עונש על זה.
אני לא חייבת להתנצל בכל שניה מזמני על זה שאני לא מושלמת.
אני אהובה. אני בריאה. אני יכולה לעשות כל דבר.
אני בוחרת לבטא את האהבה שלי לעצמי בתוכנית תזונתית טעימה שהגוף שלי אוהב (איך אני יודעת שהוא אוהב? כי הוא מתמלא מרץ מהאוכל במקום ליפול ממנו, כי מערכת העיכול שלי מגיבה טוב ואני כבר יודעת לזהות מתי לא טוב לה, כי המוח שלי צלול ואני כבר יודעת איך זה מרגיש שהתזונה גורמת למוח מעורפל ומטושטש, כי טעים לי, כי אני שבעה אבל לא נפוחה),
ואני בוחרת לבטא את האהבה שלי לעצמי בפעילות גופנית שגורמת לי אושר (איך אני יודעת שהיא גורמת לי אושר? פשוט, כי כל הגוף מרגיש חי וחזק ושמח, וגם מרוח לי חיוך על כל הפרצוף שלא יורד).
ואני בוחרת לבטא את האהבה שלי לעצמי בזה שאני לומדת לנוח כל יום ומשתדלת ללכת לישון מוקדם כל לילה (בחלונות מוחשכים שלא יחדור אור שמקלקל את המלטונין).

ואני בוחרת לבטא את האהבה שלי לעצמי במסרים חיוביים.

זה בסדר שעולות המחשבות ההרגליות השליליות. גם זו לא סיבה להלקות את עצמי. אני בסדר. הכל בסדר. זה קורה. כל מה שצריך לעשות הוא להגיד שוב, רגע, פוס, עצרו. התבלבלתי. ולהחליף את התקליט. "אני אוהבת את עצמי. אני מקבלת את עצמי. אני מכבדת את עצמי. אני אוהבת את הגוף שלי. אני משפרת את הכושר שלי מיום ליום. התזונה שלי נעשית יותר ויותר מדוייקת מיום ליום" וכן הלאה. (ללואיז היי יש יופי של הרצאות כאלה ביוטיוב).

אני לא נוטה לעשות רשימות, אבל כן מציינת לפעמים נקודות שחורות, ואני מאמצת את הפסקה שלך, עם כמה שינויים. בניסוי על עצמי גיליתי לסגור את החלון ממש לא טוב לי - אני מתעוררת מאוחר יותר וזה משבש לי את סדר היום. אני בוחרת לשים דגש על הרצף. גיליתי שיש נושאים שבהם אם אני קוטעת רצף קשה לי לחזור אליו, וחשוב לי לשמור על רצף. לעשות קצת, אבל כל יום. זה מה שאני אומר לעצמי שאני עושה מתוף אהבה עצמית (וגם על זה כתבת פעם באיזה דף)

תודה @}

הנשנוש המחורבן הזה. אמא של הנשנוש, של אלוהי הנשנוש, של כל תופעת הנשנוש. שילך לו כבר מחיי. איך אפשר לרזות ככה?

מה שאהבתי בפליאו, כשרק התחלתי ובימים שהצלחתי (שלא היו מרובים, מה שהופך את כל התזונה לחשודה בעיניי עבורי ולכן הסקפטיות בכותרת) היא שלא נשנשתי. את אוכלת ארוחה באמת באמת טובה ומכיוון שהיא מאוד טובה ומכיוון שרק התחלת את כל הסיפור ואת בהיי הידוע שלך משינויי תזונה, את פשוט לא מנשנשת.

אין את התנועה הזאת של החיפוש: העיניים משוטטות, מחפשות דבר מה נגיס, מרץ פתאומי מניע את הישבן לעבר המגירה, או המקרר. היד נשלחת אוטומטית לאן שהיא נשלחת והפה משלים את המשימה באותו ערפול חושים שאופייני לבולמוסי אכילה.
כי נשנוש הוא כמו בולמוס, פשוט בפולסים קצרים. מתדלק את ערפול החושים לאורך כל היום.

את התנועה והמבט והלעיסה הנמהרת אני מבחינה בעצמי כמו הד, אני רואה את אמא שלי בכל אחת מתנועותיי. עד כמה שאני אוהבת את אמא שלי, את החולשה הזאת, החטיפה המהירה כמו גם התלות הזאת באוכל, אני ממש שונאת. אני חושבת שכבר חיים שלמים כמעט אני מנסה להתרחק מזה. אבל זה בעצמותיי הוא. כמו איזה קוד גנטי. גם אני חלשה, תלויה באוכל. גם אותי הוא משמש ככלי משענת ראשון במעלה. ובין המחשבות שרודפות אותי נמצאת גם זאת שתוהה איך אני יכולה לא להעביר את זה הלאה לבתי? את כל התסבוך המתוסבך הזה שאין לי מושג איך להתיר.

ובינתיים, באתגר. עוברים עליי ימים לא פשוטים. האוכל כבד לי מדי, הקיבה מתקשה להתמודד. והאוכל לא טעים, הירקות כל כך לא משהו ובשר טוב יקר מדי בשבילנו עכשיו. מהצד השני יש את הנס הזה של הפליאו שפתאום אני צריכה פחות שעות שינה ויש בי כמעט נמרצות.

_אין את התנועה הזאת של החיפוש: העיניים משוטטות, מחפשות דבר מה נגיס, מרץ פתאומי מניע את הישבן לעבר המגירה, או המקרר. היד נשלחת אוטומטית לאן שהיא נשלחת והפה משלים את המשימה באותו ערפול חושים שאופייני לבולמוסי אכילה.
כי נשנוש הוא כמו בולמוס, פשוט בפולסים קצרים. מתדלק את ערפול החושים לאורך כל היום_

כמה טיפים שיכולים לעזור:
פעמים רבות, הרצון הזה ב"נישנוש" אינו אלא ביטוי של עייפות גדולה. והוא גם תוצאה של עירפול החושים - כי קודם כל יש שם עייפות. תהומית. אז עצם זה שאת חושבת שאולי זה מעיד פשוט על עייפות ולא קשור באוכל - זה אולי יכול להקל?

אם זו אכן עייפות, אז הפתרונות:

להבין שהצורך בנשנוש מעיד על עייפות. ללכת לנוח. לישון. לטפל בעייפות בכל צורה.
לשתות כוס מים אם את לא יכולה כרגע לנוח/לישון בשום פנים ואופן.

ייתכן שאת זקוקה לארוחות קטנות לאורך היום ולא לכמה ארוחות גדולות. זה עניין כימי, ביולוגי, הורמונאלי, וקשור גם לאוכלוסיית החיידקים שמאכלסת את מערכת העיכול שלך. זה לא קשור לכוח הרצון, אל תאשימי את עצמך על זה - תקבלי את זה ותעבדי עם מה שיש.
אז הפתרונות:

להכין לך מראש נשנושים שהם אוכל - שהם מראש חלק מהתזונה שלך.

דוגמאות לנשנושים שהם אוכל: ירקות/פירות חתוכים מראש או נגיסים, כמו ענבים שטופים שקל לתלוש, אפונים מסנפרוסט ששפכת עליהם מים רותחים ומוכנים תוך דקה, צימוקים וכדומה. אגוזים/שקדים בתערובת. זיתים מכבישה איכותית. בשר קר שעשו לך או שהכנת בעצמך, או אפילו קבבונים קטנים או קציצות קטנות שאת יכולה לחמם בטוסטר אובן בכמה דקות ולנשנש.

אוכל לא טעים? לבטל. לסלק מהתפריט. אל תאכלי מה שלא טעים לך. מה, את בעונש?
אוכל כבד? לבטל. לסלק מהתפריט. אל תאכלי מה שלא עושה לך טוב בבטן. מה, את בעונש?

טיפ אחרון:
להפסיק להתנגד.
כל מה שאנחנו מתנגדות לו, מתחזק )-:
להגיד לנשנוש "אתה ילד רע, לך מפה" - גורם לו להישאר ולהתקע עוד יותר עמוק.
במקום זה מציעה:
להגיד לו "הי, טוב שבאת. אני יודעת שאתה לטובתי ומנסה לספר לי משהו. אתה רוצה לומר שאני עייפה? אתה צודק. אנסה להשתרע פה על השטיח ליד המתוקונות. אה, לא? אתה רוצה להגיד לי שמזמן לא אכלתי והארוחה האחרונה לא היתה מספיק משביעה ולא שתיתי מספיק היום? תודה שאתה דואג לי, באמת כדאי שאוכל משהו". לקבל אותו בברכה, באהבה, בזרועות פתוחות. למצוא מה הוא אומר לך, למצוא את הדרך שבה תהפכי אותו מאויב לאוהב. להתיידד איתו ולהעביר אותו לצד שלך.

בשר קר שעשו לך או שהכנת בעצמך, או אפילו קבבונים קטנים או קציצות קטנות שאת יכולה לחמם בטוסטר אובן בכמה דקות ולנשנש.
נהדר!
מוסיפה: ביצים קשות. סוגר פינה.

ואם את מחפשת איך להוסיף שומן, חמאת קוקוס. קל להכין:
קחי שבבי קוקוס ללא תוספת סוכר (רק קוקוס), והכניסי למעבד מזון עד שהופך נוזלי וחם. שפכי למנג'טים (אני אוהבת לשפוך לכאלה מסיליקון), 20 דקות במקרר שיתקרר ויתגבש - וזה יופי של נשנוש. ולטעמי גם מתוק.

אין לי שמץ של מושג מה דעתי על נשנוש.

קראתי שנים ב{{}}החיוניות שלי חלק שמיני{{}}, ושם קראתי שנשנוש לעיתים קרובות זה טוב. לא מזמן קראתי הרבה על תזונת פליאו וקראתי שארוחה גדולה אחת ביום זה טבעי וטוב. הייתה תקופה שלאכול שלוש ארוחות בלי נשנושים למיניהם היה לי קצת מידי וממש סבלתי מרעב אם זה קרה. עכשיו יש תקופה בה אני יכולה להסתדר עם ארוחה אחת גדולה אחת קטנה יותר, וכמה פירות, ליום.

ומה למדתי מזה? בעיקר, שאין לי מושג.

אבל הנשנוש הזה שלי נקרא לי שונה מאוד מהנשנוש שלך, מיכל. אין בולומוסי אכילה, ואין ערפול חושים. גם כשהוא היה וגם כשהוא לא היה. לדעתי האיכות הזו של הנשנוש לא קשורה לתזונה, היא לא נובעת ממנה, והאפשרות להימנע ממנו היא שניונית.

כך שאין לי ממש רעיונות בנושא. מלבד רעיון אחד. לתת לעצמך רשות. מותר לנשנש. אין צורך לכעוס על זה, או לשנוא את זה, זה בסדר. וגם אם תעבירי את זה לביתך, זה בסדר. זה באמת בסדר.

יש לי מחשבות קצת רוחנית על תזונה. טוב, אולי לא בדיוק רוחניות, למעשה לקרוא להן רוחניות זה קצת פחחח.
יותר ברמת ה"אוכל עושה את האדם". לא, לא. זה גם לא ממש נכון. אולי סתם איזו הבנה עמוקה בקשר לדינמיות של החיים.

הבנה עמוקה שלי. אצלי. אני אכתוב, למקרה שאשכח. (בטוח אשכח.)

אני חושבת שאולי הזכרון החלש שלי אחראי לזה שהרבה פעמים אני מרגישה כאילו כמעט כל שבוע שונה לחלוטין מהשבוע שלפניו. לפעמים אלה הימים, שכל אחד מהם הוא חיים שלמים. השנים עוברות ואין ביניהן חוט מקשר מלבד האנשים שממשיכים איתי. גם אני ממשיכה ובטח על פניו לא ממש משתנה אבל בתוכי אני מרגישה כאילו חיו (ומתו) כבר אלף מיכליות. לפחות.

(בעצם גם בעיית ההשמנה ממשיכה איתי, כפרה עליה, כל השנים האלה. חברה נאמנה.)

ולמרות שאני מודעת לארעיות של הכל: המקום בו אני חיה, איך שאני מרגישה, המחזור, שינוי הגוף אחרי הלידה, למרות שאני מודעת לכל זה, אני עדיין מצפה מעצמי להצליח לאכול כל הזמן את אותה תזונה טובה ומיטבית: באותה כמות, באותה דרך, באותן שעות, באותם איזונים או יחסים בין המרכיבים או מה שזה לא יהיה.

לכאורה, אני נותנת לעצמי יד חופשית. איך אומר צפריר באותו מרגיעון מפורסם? שימי גבול וצאי בתוכו במחול. אני מתה על המרגיעון הזה, אני ממש יכולה לדמיין דרוויש מסמןעיגול בחול ומתחיל לרקוד בתוכו בטירוף.
אבל האמת היא כזאת: לרגע לא הייתי באמת חופשיה ואף פעם לא ידעתי לרקוד בתוך גבולות.

לא הייתי חופשיה: אצל נשים שמנות למודות דיאטה (ואני נכנסתי למנגנון ההרסני של הדיאטות בגיל צעיר מאוד) יש מחשבון שכל הזמן סופר ומודד משהו. מעליו יש מין אלוהים כזה כמו בציורים של פעם, עם זקן לבן ומאזניים ששוקל אותך לכף חובה או זכות, תלוי מה אכלת. ליד האלוהים נמצאת פיה טובה, כמו הפיה הטובה בסינדרלה של וולט דיסני והיא לוחשת באוזנו של אלוהי הדיאטה דברים כמו: "היה לה יום ממש קשה, ברור שמגיע לה שוקולד!" ומעל לכולם ניצבת גברת אשמה שמטפטפת אשמה כמו באינפוזיה בלתי נגמרת: קצובה, מדודה, תמידית.

ברור שלא הייתי חופשיה! ברור שאני לא חופשיה. אני לא בטוחה שאהיה אי פעם חופשיה, למען האמת. רוב הנשים שסביבי נראות לי משועבדות ובנות המזל המעטות שאינן, אף פעם לא היו.

ובינתיים, בפליאו: לא הולך כל כך טוב, כנראה בגלל הסקפטיות. דבר ראשון, לא רזיתי גרם. חוץ מזה, אני לא מצליחה לשמור על החוקים. מהרגע שהתחלתי לפקפק בנחיצותם של חוקים, מהרגע שהגמישות התחילה להרים את ראשה היפה מול הנוקשות, הכול הפך נזיל מאוד. נזיל מדי.

אבל אני ממשיכה. ולו בשביל לכתוב עד הסוף.

רק רציתי לומר שאני קוראת את כל התגובות, כמובן. חוץ מתודה, אני מוסיפה גם התנצלות.
אני לא מגיבה כרגע לתגובות, כי אני מכירה את עצמי מספיק טוב כדי לדעת שאני אמשך למקום אחר ומדיון יצא עוד דיון ועד כמה שאני מתה על זה וזה מאוד מפרה אותי, כרגע יש לי משהו אחר בראש ומעט מאוד זמן לכתוב.

אבל בבקשה תמשיכו להגיב אתן! כי למרות שזה בלוג הוא בעצם מצא את עצמו שזור בתוך דף קהילתי לחלוטין וזה אדיר מבחינתי. לכך קיוויתי. בגלל זה אני כותבת פה.

מיכל

קודם כל, תודה על הרשות

למודת צילי, התכוונתי מייד להפוך את הדף הזה לדף קהילתי בנושאי פליאו, אותו רציתי מזמן. הדף שכבר קיים בנושא פליאו פשוט לא מעורר תאבון, ואולי זו הסיבה שתכנוני להחיות אותו נדחו שוב ושוב. אולם אז התחלתי לחשוב - אולי בעצם אני טועה ואת התכוונת שזה יהיה רק בלוג ואני מפריעה? אז תודה על הרשות!
תודה שנייה על ההסבר לאי התגובות. ברוב המקרים אם לא מגיבים לי אני נוטה לא להגיב חזרה, אולם כעת יש לי רשות להמשיך להגיב לך גם אם את לא עונה, וזה כייף.

אני אחת מאלו שלא היו משועבדות לעולם. ולכן יש לך סיבה להיות סקפטית כלפי מה שאני כותבת. ובכל זאת...

אני לא מצליחה לשמור על כללים שרירותיים. זה לא עובד לי. אני לא מאמינה גדולה במסגרת למען המסגרת, אני מעדיה היגיון, ולכן כשההיגיון שלי מנוגד למסגרת אני שוברת אותה. לרוב זה גורם לי להימנע ממסגרות, ופשוט לשאוף לשינוי תזונתי בהדרגה, ולא בהגבלות ומסגרות.

אולם היה מקרה בו עשיתי ניסוי עם הגבלות, ואפילו עמדתי בהן. זה קרה כשאני קבעתי את ההגבלות. ולכן הן היו הגיוניות בעיני...

כרגע, אין מצב שאני "אעמוד באתגר הפליאוליטי". האתגר פשוט לא הגיוני בעיניי. וחוסר הסבלנות שיש לחריגות ממש לא מעורר בי רצון להצטרף לקבוצות הפליאו למיניהן. לא נראה לי שיש שם הרבה סבלנות למי שתקבע לה חוקים משלה.

למשל, איסור על דבש נראה לי סותר לחלוטין את ההיגיון של פליאו. ציידים לקטים אכלו דבש! זה מוכח. אפשר אפילו לראות איך צייד -לקט מטפס על עץ גבוה בלי כלי עזר כדי ללקט דבש בסרטון מגניב בבלוג של דעאל. גם האיסור המוחלט על דגנים נראה לי לא הגיוני, והאיסור המודגש על דגנים מלאים (כמו גם ההעדפה של דעאל של אורז ריק על פני אורז מלא) סותר את ההיגיון שלי.

בעצם, עשית לי חשק לנסח את הכללים שלי לאתגר הפליאו. התחלתי לכתוב ואז ראיית שאין הבדל משמעותי, ההבדל הוא ברוח הדברים. אני לא אוהבת איסורים מוחלטים. הם עושים לי רע.

בפליאו לרוב מודים שחלק גדול מהנזק שיש בדגנים וקטניות נובע מעיבוד לא נכון שלהם. אז למה האיסור המוחלט?

אז מה היא גרסת הפליאו שלי?

היא מתחילה ממה כן:

לקנות בשר בקר, כבד בקר.
להוסיף ולהרבות בחמאה, בביצים, בגבינות שמנות, בשמנת. בשומן. זה לא אידיאלי, אבל כרגע זה מה שיש, וזה עדיף על האלטרנטיבה.
להגדיל את כמות הירקות. לקום ולהקפיץ שעועית ירוקה, תערובת ירקות.
לדאוג למתוקי פליאו. שוקולד מריר, דבש, פירות.
להשרות במים את הקטניות שלי, כשאני מכינה אותן. <כאן אולי כדאי להוסיף מגבלה כמותית, מתישהו בעתיד>
להמעיט בדגנים <מגבלה כמותית כנ"ל. מכיוון שאני ממילא ממעטת בדגנים, זה תיאורטי מבחינתי>

מה לא לעשות?
לא ללכת על איסורים קיצוניים. אם ברוב המוחלט של הזמן אני לא שותה חלב, ומידי פעם אני מחליטה שבא לי תה ארל גרי עם חלב, זה בסדר, והנזק מההימנעות גדול מהנזק בחלב. גם יוגורט זה בסדר, אם משום מה אחליט לאכול אותו, למרות שהוא לא מעל 25% שומן.
לא לנסות להימנע משוקולד. ולא לנסות ללכת על שוקולד מריר מאוד כשהוא לא טעים לי. ניסיוני מראה שזה יגמר במקופלת או פסק זמן...

בעיקר, לחשוב אילו דברים טעימים, נוחים, שלא דורשים מאמץ, אני יכולה להוסיף לתזונה שלי. ולקחת בחשבון שמאמץ הוא תודעתי לפעמים, ולאו דווקא פיזי. לקנות גרגרי יער כלשהו בחמש עשרה שקלים קשה לי יותר מלקנות כבד עוף או שוקולד באותו סכום. למה? כובע. באותה המידה לטגן (בשמן זית, מאז הפליאו) בצל, עגבניה, ביצה, אולי חזה עוף או פרוסת לחם שיפון (שאין לי, נגמר) אולי תפוח אדמה, אולי תוספות אחרות - זה לא קשה. אבל להקפיץ שעועית ירוקה זה דורש ממני יותר מאמץ מנטלי, למרות שזה דורש פחות פעולות פיזיות. למה? בגלל ההרגל. משום שאת הראשון עשיתי בחיי יותר פעמין מאת השני, ולכן יש לי בשבילו נתיב נוירולוגי סלול.

בקיצור, החלק שאני רוצה לעשות בפליאו זה להוסיף ולא להחסיר. אז להמציא לי ארוחות פליאו ולממש אותן!

אני בערך בכיוון של אישה במסע.
לא מבינה בשביל מה להכתיב לעצמי שורה של מגבלות מטעם "מישהו" (נגיד, "דיאטת פליאו"). כל דבר שיש לו "שם" וכללים, מגוחך בעיני.
ועוד יותר אבסורדי - להחליט שאני רוצה לאכול לפי איזה "כללים" ותיכף ומייד לא להיות מסוגלת לאכול ככה P-: נו באמת. בשביל מה? אני באמת שואלת: בשביל מה?

את מתארת כל כך הרבה חוסר התחשבות בעצמך. זה כל כך עצוב )-: כפייה עצמית, ביקורת עצמית, אי שביעות רצון עצמית.
את לא לוקחת בחשבון כמה את עייפה.
את לא לוקחת בחשבון את העול והעומס המוטלים עלייך.
את לא לוקחת בחשבון שהגוף שלך זקוק להשתקם מהרבה דברים שעברו עליו, וכן כן, כולל הריון ולידה וכל זה.
את לא לוקחת בחשבון את הטעם שלך: מה טעים לך, מה את אוהבת, מה עושה לך טוב, מה כבד לך, מה לא טוב לך, מה קשה לך מדי להכין כרגע...

אולי תכניסי לתפריט יותר רכות ועדינות כלפי עצמך? יותר קבלה של מי שאת ומה שטוב לך כרגע? יותר הכרה בכוחות שלך ובהתמודדויות שלך ברגע הזה, והתחשבות בכל אלה?
תהיי נחמדה אל עצמך, כאילו את אדם מאוד אהוב ואת החברה הכי טובה שלך?

<לא פוסט ממצה. רק כמה התייחסויות פזורות>

בשביל מה? אני באמת שואלת: בשביל מה?
מבחינתי זה פשוט. קראתי והבנתי שאני אוכלת דברים שמזיקים לי. מזיקים. אז אני מורידה אותם מהתפריט שלי באופן חד משמעי, אבל הגוף, הראש ומנגנון הרעב והשובע שלי צריכים להגמל ולהתרגל לתזונה החדשה.
ובשביל מה? בשביל הבריאות. ממש ככה.
אם משווים את הדגנים והסוכר והשמנים הצמחיים לסמים ממכרים (טוב נו, חלק מהם לא צריך להשוות כי הם ממכרים פיזית ממש), אז ה"כללים" לגמילה הם לא מגוחכים כלל. למה זה לא ככה לגבי תזונה?

"דיאטת פליאו"
תזונה. דרך חיים.
למילה דיאטה יש קונוטציה מזעזעת בעיניי.

ומסכימה לגמרי עם כל השאר.

סלט פירות

מה לא מזיק? אני שואלת ברצינות. כל דבר שאני מצליחה לדמיין כרגע מזיק איזשהי מידה. הכל מזוהם. הכל מזיק. ואני לא מסיקה מזה שאני צריכה להפסיק לאכול. אני מודדת את הנזק של הדברים ואת התועלת, וזה הופך להיות כמותי.

כי למי שלא מתמכר (ואני בינתיים לא מתמכרת לכלום) הנזק, אם הוא קיים, קטן. הקיצוניות לדעתי מתאימה למי שהתגובה שלו קיצונית. לא למי שלא הרגישה שום הבדל אחרי פרק זמן כלשהו (שבוע? שבועיים? לא זוכרת, יכולה לחפש ב{{}}החיוניות שלי חלק שמיני{{}}, סיפרתי על זה שם) ללא דגנים וסוכר.
וחוץ משני הקצוות האלו יש המון מקום באמצע. למשל, אני עוד לא משעתי את הטענה ששמנים צמחיים ממכרים, אולם אני גם לא מכירה שום יתרון תזונתי שלהם. הם פשוט זולים, זה הכל. מצד שני, להימנע, נניח, מרסק עגבניות של שופרסל כי הוא מכיל 3% סוכר זה לא הגיוני בעיני.

בקיצור, אם אני משווה את הדגנים והסוכר והשמנים הצמחיים לחומרים ממכרים, ההשוואה מראה שהם שונים בצורה מהותית.

בגלל זה כתבתי חלק מהם - הייתי צריכה לפרט. השמנים הצמחיים מזיקים אבל לא ממכרים. הסוכר - מאוד. הדגנים (ובעיקר גלוטן) - גם, ולדעתי פשוט לא מתאימים לתזונת בני אדם.

במשך שנות הפליאו שלי והקריאה בקבוצות השונות, גיליתי המון אנשים שלא היו רגישים לכלום, מכורים לכלום, לא הרגישו נזקים בכלל.
אבל הם גילו שבזמן ההתנקות היו להם תגובות של גמילה (כאבי ראש בימים הראשונים. לבעלי היו, והוא לא רגיש לשומדבר), ואחרי האתגר הם גילו שכשהם מוסיפים מרכיבים מסויימים (לכל אחד מרכיבים אחרים אבל בעיקר סוכר ו/או גלוטן) הגוף מגיב ועוד איך. בצורה שהם לא חוו מעולם.
זה לא מפתיע. הגוף "מתרגל" למשהו שלא מתאים לו מלכתחילה ואת מגלה את זה רק אחרי ההתנקות.

סלט

אני עשיתי התנקות כזו ולא הרגשתי דבר...

אבל גם אם מזון כלשהו משפיע לרעה על הגוף - זה לא הופך אותו לממכר. סתם למזיק.

ובנוגע לדגנים - אמהות אמהותי חיו באזור הגיאוגרפי של רוסיה במשך מאות שנים. הם אכלו דגנים במשך מאות שנים, אם לא אלפי שנים. והם לא סבלו מסכרת והשמנה, ולא מתו מסרטן והתקף לב.

הרוב המוחלט של הבעייתיות שמיוחס לדגנים בא עם התזונה המודרנית. הדגנים אכן הזיקו, המעבר לדגנים גורם לנזקים מוכחים. אולם הם קטנים משמעותית ממה שלרוב מייחסים להם, קשה לבודד אותם משאר המאפיינים של מעבר לחקלאות.
ובנוגע להתאמה - יש מקומות בהם בני אדם אוכלים דגנים במשך אלפי שנים. מכאן נובע שיש בני אדם שמתאימים לאכול אותם. מי שלא התאים - מת. ככה זה בברירה טבעית.

ככה זה בברירה טבעית.
לאו דווקא. כי גם 10,000 שנה במושגים של אבולוציה זה כלום לעומת אורך הזמן והתזונה שפיתחה את בני האדם להיות מי שהם היום.

ולגבי דגנים: אני חייבת להתייחס פה לגלוטן. החיטה הפראית (הירוקה) שונה באופן מהותי ממה שהיא היום. וגם מה שהיא היום שונה מאוד ממה שהיה לפני 50-60 שנה, פי 40 יותר גלוטן. ולגלוטן יש נזקים מוכחים (והוא ממכר, מאוד).
התירס של היום מתוק יותר ומהונדס גנטית.
אורז מותר בפליאו במידה (לא באתגר) - הוא באמת הכי בטוח, יחסית. אבל פחמימה אז צריך לשים לב לתגובת האינסולין והסוכר (מצטערת שההסברים טכנים. ככה זה אצלי בראש, אחרת הקרייבינגס ישתלטו עלי. בעצם כבר לא

).

ברירה טבעית לא אומרת שנסתגל הסתגלות מוחלטת. זה לא עובד ככה. זה הולך בערך כך:
אנשים רעבים ובאסה להם -> מנסים אוכל חדש -> מי שיכול לאכול אותו לשרוד מצליח לשרוד יותר טוב -> גוף האדם מסתגל למאכל ומתחיל להפיק ממנו תועלת -> גוף האדם נהיה תלוי במאכל הזה והעדרו גורם לנזק
איפשהו באמצע המאכל מפסיק לגרום לנזק.

אבל אני התכוונתי בכלל למשהו אחר - מי שחי בחברה שמבססת את תזונתה על דגנים ולא יכל לעכל אותם - מת. לא שרד.
זה לא אומר שהשאר לא ניזוקו. אבל מי שבאמת לא יכל לעכל דגנים, וחי בארץ בה אי אפשר לשרוד בלי דגנים, פשוט מת.

בנוגע לחיטה אני לחלוטין מסכימה איתך. אבל המסקנה שלי מזה היא לאכול לחם שיפון <גם ככה חיטה הפכה להיות דגן מרכזי ממש לא מזמן, וגם זה לא בכל מקום. שיפון לוקח מקום הרבה יותר משמעותי בתרבות הרוסית, ובאופן כללי לרוב מופיעה רשימה של דגנים. גם אצל הסלאבים, וגם כאן, בארץ ישראל>, לא להימנע מדגנים. ובנוגע לגלוטן - את מי הוא ממכר? ואיך את מודדת את ה"מאוד" הזה? לי זה נשמע כמו הפחדה, וכזו שסותרת עשרות אלפי שנות היסטוריה של אמהות אמהותיי.

לי נראה הרבה יותר הגיוני לאכול לחם שיפון (שאמהותי אכלו) מאשר לאכול אורז (שהן לא אכלו). ובשני המקרים כדאי לשים לב לאיך הכינו את הלחם או האורז הזה (רמז: לא כמו שמכינים אותו בגרסא התעשייתית שלו היום).

אבל אם למישהי עוד לא נהרס משק האינסולין אני לא רואה סיבה להניח שתהיה בעיה - באירופה אכלו לחם אלפי שנים, בסין אכלו אורז אלפי שנים, ולא היו להם בעיות עם האינסולין. למה שלנו יהיו?

ובנוגע לחיטה - זו שיש היום היא אכן גרועה. אבל זה בסך הכל חיטה (ותירס. אבל הוא לא נפוץ כמו חיטה, אז אני מתייחסת אליו פחות). זה לא כל דגנים בעולם. יש מגוון עצום ורב של מיני מזונות, ואני לא רואה סיבה להכליל על כולם רק בגלל החיטה שהונדסה למוות.

איפשהו באמצע המאכל מפסיק לגרום לנזק.
כמה זמן לוקח להסתגל?

הנקודה שלי היא שאחוז הדגנים (והפחמימות והסוכר באופן כללי) בתזונת אמהות אמהותיי לא היה כל כך גבוה כמו היום. ואחוז השומן (מהחי) היה הרבה יותר גבוה מהיום.
ה"מאוד" של ההתמכרות לסוכרים הוא לא הפחדה. לא בעיניי. וזה לא סותר כלום בגלל הכמויות הנכבדות שלהם בתזונה בכמה עשרות שנים האחרונות (מאז ההפחדה משומן רווי. זאת באמת הפחדה שלא מבוססת על כלום, וזה די הרס לנו את הבריאות).

אבל אם למישהי עוד לא נהרס משק האינסולין
ואיך תדעי אם נהרס או לא נהרס? אף אחד לא בודק רמות אינסולין אלא רמות סוכר. עד שהסוכר מתחיל לעלות באופן כרוני, יכולות להיות לך שנים של אינסולין גבוה (קרייבינג!).

אבל זה בסך הכל חיטה
מה?
תבדקי את נפוצות החיטה במוצרים (רוטב סויה, נקניקים, ועוד ועוד ועוד) ותראי כמה שהיא נוכחת בחיים של כולם.

לגבי שיפון לא בדקתי. אבל אני לא אוכלת דגנים.
ילדיי אוכלים קאמוט (1% של גלוטן לעומת חיטה), אבל לצערי אין בארץ.

כמה זמן לוקח להסתגל?
אני פרק זמן קבוע. זה תלוי בהרבה דברים. למשל, בכמות השינויים הגופניים הנדרשת. למשל, בכמה מזון מסוג אחר יש. אם כמעט ואין, אז תהליך הברירה הטבעית יתרחד בצורה מאוצת - מי שלא יכול לעכל את זה ימות בקצב מהר יותר...

בנוגע לכמות הדגנים - אין לי שמץ של מושג מי הן אימהותייך, אבל באירופה היו לא מעט מקומות בהם אכלו הרבה דגנים באופן קבוע. לגבי אחוז השומן אני מסכימה.

בנוגע להתמכרות - עצם ההגדרה של מזון כהתמכרות היא בעיני הפחדה. עצם זה שאת לא רושמת שזה ממכר חלק מהאנשים זו הפחדה בעיניי. זה יכול להיות מושפע מזה שאני אחת מאלו שלא מתמכרים...

בנוגע לאיך אני אדע. יש כל מיני דרכים. הפשוטה ביותר היא כנראה למדוד את ערך הזוכר הממוצע בדם בשלושת החודשים האחרונים. אבל אפשר גם למדוד סוכר בדם, או אולי יש בדיקה לאינסולין בדם? בכל מקרה, אם קרייבינג זה הבחינה, אז יש המון אנשים שאין להם קרייבינג.

בנוגע לנקניקים ורוטב סויה - מי אוכל את זה? אני מתכוונת, פה, בבאופן. אני בכלל לא מתייחסת לאוכל תעשייתי שלא בתור משהו נדיר שאוכלים מידי פעם. ה"כולם" שלי הוא לא ה"כולם" שלך.

מי שלא יכול לעכל את זה...
לא אמרתי שלא יכולים לעכל את זה. אבל זה לא אופטימלי לביולוגית האדם. ובטח לא בכמויות של היום.

יש בדיקה לאינסולין בדם?
יש בדיקה אבל לא משתמשים בה כדי לאבחן סכרת, לפחות לא בשיגרה אלא רק לחולי סכרת. תראי מה כתבתי למעלה, בדיקת סוכר (וגם a1c שהזכרת), כשהיא גבוהה, זה כבר נזק שנעשה הרבה זמן.

קרייבינג זו לא אבחנה, זו דוגמא. וזו הדוגמא הקיצונית של מנגנון רעב ושובע משובש. (מישהו אמר נשנושים?).

פה, בבאופן
אני מניחה שלא נקניקים אבל רוטב סויה בטוח שכן.
יש המון מוצרים שנראים לא מעובדים והם כן. יש המון מתכונים שנראים בריאים והם לא.
אי אפשר להכנס לכל הדוגמאות אבל הרכיבים האלה (סוכר וגלוטן ושמנים לא רוויים מהצומח) נמצאים סביבינו כל הזמן, גם בבאופן.

אני מתכוונת לנסות להחיות דיונים מלפני המון זמן, שכללו בין היתר את תמי גלילי{{}}, ולהגיד שאין למין האנושי תזונה אופטימלית. הטענה הזו והגיבויים לה מופיעים בדף מתי ואיך התחילו לבשל{{}}, ואולי בעוד דפים ששכחתי ( תזונה נאה מהחי ? הדף על פליאו שכבר יש באתר?)

אני מסיהמ שהכמויות היום לא אידיאליות, ואף שדגנים באופן כללי זה לא אידיאלי. אבל לצאצאי אוכלי הדגנים ושותי החלב גם לחזור לתזונה פליאוליטית עלול להיות לא אידיאלי.

את טוענת שזה נזק שנעשה הרבה זמן. על סמך מה?
ובעיקר - יש אנשים שצריכה עודפת של דגנים גורמת להם נזק, ויש כאלו שלא. להימנע ממשהו כי יכול להיות שהוא יגרום לי נזק, ואין לי איך למדוד אותו, נשמע לי, אעפס, חרדתי.

מי אמרה שנשנושים מעידים על מנגנון רעב ושובע משובש? איפה ניצן וצילי שתסברנה שלנשנש זה טבעי לחלוטין?

רוטב הסויה שיש במחלקת גריבסופר הקרוב לביתי מכיל רק סויה, בלי תוספת גלוטן. ורוטב הסויה שיש במקרר מכיל גלוטן חיטה, אולם משתמשים בו פעמים ספורות בחודש, כך שהכמות שלו בעיני בטלה בשישים.

אני מסכימה שהרכיבים נמצאים מסביבנו, אולם אפשר לכדאי לא לבחור בהם, ולמי שבוחר להימנע ממוצרים תעשייתיים, ההימנעות מכל זה קוראת די מעצמה.

אם את יודעת על עוד מוצרים שמכילים סוכר גלוטן ושמנים צמחיים שהם לא שמן זית אבוקדו או קוקוס, אשמח לשמוע. אולי אני לא מודעת אליהם.

מסיבה כלשהי התברר שלא זכרתי שם של אף דף

מנסה שוב:

תזונת פליאו
תזונה חיה מן החי
מתי התחילו לבשל

לחזור לתזונה פליאוליטית עלול להיות לא אידיאלי.
תסבירי. ממה את מפחדת?

להימנע ממשהו כי יכול להיות שהוא יגרום לי נזק.
ולהמנע מעישון סיגריות? (לא לכולם גורם נזק)
טוב לפני שתתנפלי עלי, אני לא משווה את מה שאנחנו יודעים על נזקי עישון למה שאנחנו לא יודעים על נזקי הסוכר.
אמרתי פה שזו דעתי על סמך מה שחוויתי על הגוף שלי ועל מה שלמדתי עם השנים מאז שהתחלתי להתעניין בתזונה. ואני לא עושה את זה מתוך חרדה אלא ההפך - מתוך השמחה וההרגשה טובה שהתזונה הזאת מביאה איתה.

יש אנשים שהמנעות מסוכר וגלוטן מיטיבה איתם המון ופותרת בעיות בריאותיות, גם אם הם אוכלים מוצרים תעשיתיים ותזונה מערבית באופן כללי.
יש אנשים שאומרים שאין להם בעיות בריאותיות אבל אחרי השינוי הם מעידים שהם מרגישים כל כך הרבה יותר טוב (עירנות, ריכוז, בטן ללא הפרעות), ובכלל לא ידעו שמשהו לא לגמרי בסדר קודם.

תסבירי. ממה את מפחדת?
אני לא פוחדת. אני יודעת שהמוצרים מהחי שנגישים לי הם של בשר שהוכלא למטרות מפוקפקות, שאכל דגנים ושחי רע. שלא לדבר על זה שזה פשוט אל הבשר הנכון.

באופן כללי, אני בעד תזונה פליאוליטית.

עישון לא גורם לנזק לכולם? באמת? למיטב ידיעתי הוא כן גורם לנזק לכולם.
אגב, אני לא אמרתי שזוכר לא גורם לנזק לכולם. לדעתי הוא בהחלט מזיק, בטח בכמויות האלו. ברמות שונות של נזק. ולא ממכר. את הספק הפנתי כלפי הדגנים. יש חברות שאוכלות דגנים אלפי שנים, והאנשים בהן חיו טוב. אין חברות שאוכלות סוכר במשך אלפי שנים וחיות טוב. אין בכלל חברות שאוכלות סוכר בכמויות האלו. לא כאלו שחיות טוב ולא כאלו שחיות רע. חוץ מהחברה המערבית, שאוספת מחלות כרוניות בכמויות.

יש אנשים שהשינוי עושה להם טוב. אני לא מכחישה את זה. ולא סתם הזכרתי חברות שבהן אנשים אכלו דגנים - כלומר, יש חברות שלא. דגנים מזיקים לחלק מהאנשים. וחיטה כנראה מזיקה לכולם במידה זו או אחרת.

אבל לחלק מהאנשים מידת הנזק היא קטנה, או אפילו זניחה. וחלק בכלל לא מתמכרים.

אני חושבת שאת מכלילה את המסקנה שתקפה לגבי חלק מהאנשים - ולא תקפה לגבי החלק האחר - על כולם.

כן גורם לנזק לכולם.
חוץ מהסיפורים על בני 96 שעישנו כל החיים. יש כאלה.

ולא ממכר
על סמך מה את אומרת את זה? לא מזמן היתה כתבה שאמרה שסוכר ממכר ומשפיע על המוח באופן מאוד דומה לקוקאין (אין לי לינק, אבל אמצא אח"כ אם יהיה לי זמן).

העקרון של הפליאו הוא לאכול כמו לפני המהפכה החקלאית. כי כמות הדגנים והזרעים שאפשר היה ללקט היא קטנה (קטנטנה) לעומת הכמות שאוכלים היום בעזרת השדות והמכונות.
אם יש לך גישה לכמות קטנה של חיטת פרא, אני האחרונה שאהיה נגד (ואפילו טעמתי בחווה אורגנית לפני כמה שנים).

על כולם.
על רובם. בגלל תחלואי החברה המערבית. בגלל פירמידת המזון שצריכה להיות הפוכה לדעתי.
ובגלל התוצאות הנהדרות של אחוז מאוד גבוה של אנשים שאוכלים פליאו/דל פחמימות/קטוגני.

_בשביל מה? אני באמת שואלת: בשביל מה?
מבחינתי זה פשוט. קראתי והבנתי שאני אוכלת דברים שמזיקים לי. מזיקים. אז אני מורידה אותם מהתפריט שלי באופן חד משמעי, אבל הגוף, הראש ומנגנון הרעב והשובע שלי צריכים להגמל ולהתרגל לתזונה החדשה.
ובשביל מה? בשביל הבריאות. ממש ככה._
אה, אני מחדדת כי אני רואה שהיתה אי הבנה:

ה"בשביל מה" לא היה "בשביל מה לאכול פליאו".
ה"בשביל מה" היה מכוון לשאול: בשביל מה להחליט על תוכנית תזונה מסוימת - שאת לא מצליחה לעמוד בה?
ואז להלקות את עצמך על כך שאת לא מצליחה לעמוד בה?

הרעיון הוא כזה:
רוצה שינוי תזונתי?
אחלה.
תעשי שינוי שטוב לך. שמתחבר לך. שאת רוצה לעשות אותו. כי הקשר בין האוכל לבין טוב לי/לא טוב לי/טעים לי/בא לי - ישיר, ברור.

אם את רוצה לעשות שינוי. מחליטה על איזו תוכנית מלאה כללים וחוקים, ואז מחפשת דרך לשבור את החוקים האלה - משהו פה לא בסדר... ומה שלא בסדר זו לא את כי את ילדה רעה ששוברת את החוקים... מה שלא בסדר נמצא לדעתי במקום אחר: בחוקים. כי הם לא מתאימים לך.

אז זה לא "בשביל מה לאכול פליאו".
זה "בשביל מה להחליט שאת חייבת לאכול רק פליאו ורק בגירסה XYZ - ואז לא לאכול פליאו XYZ? תחליפי גירסה. תגדירי שאת "פליאו לייט". או לא משנה מה. תחליפי את החוקים ככה שיתאימו לך יותר. אף אחד לא מכריח אותך. רק את מכריחה את עצמך"

לא בטוחה שהצלחתי להסביר.

אני חושבת שכן הצלחת להסביר.
מה שאני מנסה להגיד שכן, זה קשה. אבל אם החלטת שאת רוצה לנסות אתגר כזה וכזה כי התועלות חשובות לך ואת רוצה להפטר מהרגלים שלדעתך הם לא מיטיבים עם עצמך, אז החוקים חשובים. אחרת לא עשית אתגר ולא ניסית את זה באמת אלא רק בכאילו.

אישה, מה כוונתך במונח ״בשר שהוכלא״?
הכלאה זה זיווג שעושים למינים שונים. פרד הוא תוצאה של הכלאה, צמחים רבים (ועקרים) הם תוצאה של הכלאה. אבל פרות, תרנגולות, ושאר מיני הבשר שמקובלים אצלנו -- לא.
אולי את מתכוונת שהחיות שאנחנו אוכלים הן מבויתות? או משהו אחר?

יונת,
אני יודעת שבצמחים מכליאים זנים שונים כדי להשיג את התכונות הנחוצות (למשל פירות מתוקים מאוד ודלים בויטמינים). הנחתי שלתהליך בו בוחרים להרביע נניח פרות גדולות ועבות בשר כדי לקבל זן גדול ועבה בשר גם כן קוראים "הכלאה".

סלט

אני מאתגרת P-; את הדיכוטמיה של "אחרת לא עשית אתגר". חוץ מזה שאני לא מסכימה שיש גרסא שהיא באמת והשאר בכאילו, כל אחת יכולה לקבוע לעצמה מה היא רוצה לנסות בניסוי. דפי החיוניות מלאים בניסויים כאלו.

אם מישהו עישן וחי עד גיל 96 זה לא אומר שהעישון לא הזיק לו. אולי הוא היה חי טוב יותר לו לא היה מעשן? אולי היה חי יותר שנים?

על סמך מה את אומרת את זה?
על סמך הניסיון האישי שלי ושל רבים ממכרי. אני מכירה המון אנשים שלא מתמכרים, ולכן כל טענות ההתמכרות האלו פשוט מנותקות מהמציאות שאני מכירה. אז אני מוכנה להכיר בכך שלאנשים אחרים יש מציאות אחרת. אבל כל טענה שמניחה שהמציאות שלי לא קיימת, שגויה בעליל.

העקרון של הפליאו הוא לאכול כמו לפני המהפכה החקלאית
והעיקרון הזה מפוקפק. למשל, כי גם אחרי המהפכה החקלאית היו (ישנן!) קהילות שחיים בהם אנשים בריאים ומאריכי ימים. כי גם לפני המהפכה החקלאית הייתה חקלאות... כי אפשר ללקט לא מעט דגנים עם קצת סבלנות. אני יודעת, ליקטתי זרעי ספרדים, וזה דורש בערך אותה כמות מאמץ, לדעתי.

בגלל תחלואי החברה המערבית
ובגלל התוצאות הנהדרות של אחוז מאוד גבוה של אנשים שאוכלים פליאו/דל פחמימות/קטוגני.

גם טבונים וטבעונאים מקבלים תוצאות נהדרות. ואני טוענת שחלק גדול ומרכזי מהתוצאות האלו מתקבל לא מהתזונה הפליאוליטית, אלא ממהימנעות מהשינוים של כמה מאות השנים האחרונות. המנעות ממזון מעובד למוות. זה משאיר המון דברים לא פליאו - קטניות, מוצרי חלב דלים בשומן, דגנים. זה מוריד משמעותית את הסוכר והשמנים התעשייתיים, וגם כל מיני חומרים משמרים ושאר מרעין בישין שאף אחד לא באמת יודע איך הם משפיעים על הבריאות. צילי היא דוגמא למישהי שהתזונה שלה היא לא פליאו... ואפשר להוסיף את אופק ואת אורי מאיר-ציזיק.

כלומר, 80% מהתועלת נובעת מהימנעות מתעשייתי. וממה נובעים עשרים האחוזים האחרים אני עדיין אל יודעת. אבל בשביל לגלות צריך להשוות לא עם דיאטה אמריקאית סטנדרטית, אלא עם אנשים שאוכלים תזונה שנה מהותית מפליאו, אבל לא תעשייתית גם היא.

כלומר, 80% מהתועלת נובעת מהימנעות מתעשייתי.
מסכימה לגמרי. וזה משהו שכל מי שמודע לזה חייב לעצמו.

אני לא מסכימה שיש גרסא שהיא באמת והשאר בכאילו
גם אני לא מסכימה. אני אומרת שאם מישהו החליט שהוא עושה את האתגר הזה כדי להבין אם זה מועיל לו, אז כן - יש חוקים. ואם עשית בערך, זה לא האתגר שרצית להשלים.

כל טענות ההתמכרות האלו פשוט מנותקות מהמציאות שאני מכירה
זה היה מחקר שבדק את התגובות של המוח. את בוחרת לא להאמין שזה קיים.

מוצרי חלב דלים בשומן
זה מוריד משמעותית את הסוכר
אמרת פה דבר והיפוכו. מוצרי חלב דלים בשומן הם עשירים בלקטוז. סוכר. (לכן, אם אני אוכלת מוצרי חלב הם יהיו חמאה ושמנת וגבינות שמנות).
בדגנים יש הרבה אנטינוטריינטים ומעכבי ספיגה, אני לא יודעת לשלוף לךאת הפרטים, אבל יכולה למצוא לך מקורות אם מעניין אותך (בערב).
בקטניות יש חומצה פיטית ומה שיש בדגנים, אבל יש פליאוליטים שאוכלים קטניות מונבטות והנזק שלהן הרבה יותר קטן. (אני לא. רגישה בטירוף לכל הקטניות).

בשמת, מתחברת לשאלה שלך, "בשביל מה", ממקום אחר.
אצלי לעשות סט חוקים / רשימת מטלות בלתי אפשרית / למנות את כל חסרונותיי היומיים

זה קרדום לחצוב בו את אותה גבירת ה"אשמה" שעומדת עם האינפוזיה מהדימיון של מיכל. או לחילופין, כלי לייצר נשימה ביומיום רצוץ. שליטה.
אוקי, ערכתי ארגז כלים, עכשיו יהיה בסדר.

בקשר למזון, בימים גרועים במיוחד, אני מנסה להחליט לחיוב (למשל: היום אסיים ראש חסה ושתי ביצים, נניח) ולעמוד באתגר חיובי.

אני אומרת שעצם ההגדרה של זה בתור אתגר שחייבים להשלים, ולא בתור ניסוי, זה משהו שלילי, יש בזה אלמנטים גברים וכוחניים, ובגללם התרחקתי משם הרחק הרחק. ולכן אני ממליצה לכולם, ולמיכל קודם כל, לא לקחת אתגרים שאסור לעשות בערך.

התמכרות זו מילה עם משמעות יום יומית. אני ראיתי איך אנשים מגיבים לאלכוהול ולסיגריות, וקראתי על איך הם מגיבים לסמים פחות נפוצים. יש אנשים שמגיבים ככה לסוכר. יש כאלו שלא. אני מאמינה שזה קיים, ושיש אנשים שמתמכרים לסוכר. את לעומת זאת משום מה בוחרת לא להאמין בכך שיש אנשים שלא מתמכרים לסוכר (למרות שאת מאמינה שיש אנשים שעישון לא פןגע בהם).

כשאני מתייחסת לסוכר אני מתייחסת לסוכר מזוקק ולא בתור חלק ממזון שלם וטבעי. יש חברות שצרכו מוצרי חלב במשך אלפי שנים. אין אף חברה שצרכה סוכר לבן (או קוקה קולה). גם דבש זה כביכול סוכר.

בכל מקרה, אני לא הולכת להיכנס אפילו לכל הפרטים הקטנים של חומרים מעכבי ספיגה וכו'. המדע לא יודע מספיק על תזונה לדעתי. לכן אני מעדיפה להסתכל על התמונה השלמה - אם יש חברות שאכלו את התזונה הזו מאות ואלפי שנים והיו בריאים והאריכו ימים - התזונה הזו טובה לחלק מהאנשים. למרות שיש בה דברים עם אנטי נוטריינים וחומצה פיטית. גם לפליאו אפשר לעשות רדוקציה לרכיביו ולמצוא חומרים מזיקים. זה לא משנה. מה שמשנה זה הסך הכולל.

אתגר חיובי
אתגר חיובי זה מצויין! זה גם מצטרף לרעיון הצלצולי הגאוני של דיאטת שפע, ושל להוסיף ולא להחסיר (בדיוק ההפך מאתגר בו צריך להימנע מדברים, אסור להיכנע, ואם לא עומדים בו לפי הכללי שמאן דהוא המציא, זה בכאילו)

אפשר גם באתגר להגיד מה כן אוכלים ולא על דרך השלילה. זה לא סותר.
"ב-30 יום הבאים אני אוכלת שפע של ביצים, בשר, דגים, קוקוס, שמן זית/שומן בקר/אבוקדו/שמן קוקוס, מעט בטטות, והרבה ירקות ירוקים". נשמע אחלה.

המדע לא יודע מספיק על תזונה
מסכימה. כל יום יש פיסת מידע חדשה שצריך לבחון אותה מכל הכיוונים כדי להבין האם היא אמיתית ומוכחת והגיונית.

את לעומת זאת משום מה בוחרת לא להאמין בכך שיש אנשים שלא מתמכרים לסוכר
לא אמרתי את זה. אמרתי שהוא לא "לא ממכר".

חייבת להבהיר, כשאני כותבת "סוכר" אני מתכוונת לכל דבר שהגוף מתייחס אליו כסוכר. לא רק סוכר לבן/פירות/חלב/וואטאבר. גם תפו"א. מאכלים פחמימתיים. כאלה שמעלים את האינסולין.
חיטה מלאה מעלה אינסולין יותר מסוכר. מבחינתי זה היינו הך.

גם דבש זה כביכול סוכר.
לא כביכול.
סוכר זה סוכר זה סוכר.

יש חברות שצרכו מוצרי חלב במשך אלפי שנים.
חלב לא מפוסטר. ולשימור הם הפכו את החלב לשמנת וחמאה.
כמעט ואין כזה היום. זה לא בר השוואה לדעתי.

קוראת בעניין.

הנחתי שלתהליך בו בוחרים להרביע נניח פרות גדולות ועבות בשר כדי לקבל זן גדול ועבה בשר גם כן קוראים "הכלאה".
אה, הבנתי. המונח המקובל הוא ״השבחה״, ועוד מונח מתאים הוא ״ברירה מלאכותית״.
הכלאה זה בין מינים שונים, לא בתוך אותו מין. הפרות ופרי ההרבעה הם כולם בני אותו מין ביולוגי, ככה שזו לא הכלאה.
<עד כאן פינתנו ״רגע של עברית״>

אני מאתגרת P-; את הדיכוטמיה של "אחרת לא עשית אתגר". חוץ מזה שאני לא מסכימה שיש גרסא שהיא באמת והשאר בכאילו, כל אחת יכולה לקבוע לעצמה מה היא רוצה לנסות בניסוי
או, זה הלך המחשבה שאני מסכימה איתו.

_בשמת, מתחברת לשאלה שלך, "בשביל מה", ממקום אחר.
אצלי לעשות סט חוקים / רשימת מטלות בלתי אפשרית / למנות את כל חסרונותיי היומיים
זה קרדום לחצוב בו את אותה גבירת ה"אשמה" שעומדת עם האינפוזיה מהדימיון של מיכל_
בדיוק לזה התכוונתי.

אני אומרת שעצם ההגדרה של זה בתור אתגר שחייבים להשלים, ולא בתור ניסוי, זה משהו שלילי
ניסוח מצויין למה שניסיתי לומר.

_אפשר גם באתגר להגיד מה כן אוכלים ולא על דרך השלילה. זה לא סותר.
"ב-30 יום הבאים אני אוכלת שפע של ביצים, בשר, דגים, קוקוס, שמן זית/שומן בקר/אבוקדו/שמן קוקוס, מעט בטטות, והרבה ירקות ירוקים". נשמע אחלה._
אז זהו - זה באמת אחלה. זה לא סתם "לא סותר" - החלטה חיובית כזאת היא בדיוק ההיפך מסט חוקים נוקשה שצריך "לעמוד בו" אחרת "נכשלת".
ואורח מחשבה כזה, כמו שתיארת הרגע - תקשיבי לאנרגיה שלו

הוא כל כך מלא שמחה ואופטימיות ותחושת שפע והתלהבות וטעם וחשק ותיאבון

<עד כאן פינתנו ״רגע של עברית״>
(-:

יש הרבה מחקרים וגם אנשים שבודקים סוכר באופן קבוע, שטוענים שפירות הם לא כמו קוקה קולה מבחינת התחושה של הגוף. אני אישית מאד לא אוהבת את הגישה שבה הכל זה סוכר.
פירות זה בריא (למעט החיסרון שרובם מרוססים למוות). דבש גם הוא מהווה בסיס תזונתי של הרבה חברות. לא מזמן קראתי על התזונה של שבט ההאדזה, ויש להם תקופה בשנה שבה הם לא צדים בכלל ואוכלים המון דבש בנוסף לבאובב הרגיל שלהם.
אני אישית חושבת שההבדל הכי משמעותי בין תזונה של פעם לתזונה של היום הוא התיעוש, והעובדה שהאוכל המתועש הוא ״מת״. אין בו חיים, גם ברמה האנרגטית וגם כנראה ברמה הפיזית של אורגניזמים במזון. זה נכון לפירות מרוססים ולקורנפלקס. זה נכון שגם למהפכה החקלאית היו השלכות על בריאות האדם, אבל לאחרונה עברנו מהפיכה נוספת שהשפיעה עוד יותר. לדעתי בעתיד יקראו לה מהפכת ההגיינה.
זה ההבדל בין חלב מפוסטר ללא מפוסטר, בין לחם שתפח יומיים לכזה שתפח שעתיים, בין דבש מחומם לכזה שאוכלים אותו עם הרימות, בין פרי מרוסס לכזה שנקטף עכשיו מהעץ, בין שורש עם אדמה לכזה שנשטף וקולף ועוד ועוד.
אחד התיאורים הכי מרשימים של ההאדזה הוא שכשהם צדים צבי, הצייד קודם כל אוכל את הכמעט קקי מהמיעיים של הצבי. את הקש המעוכל. אחרי זה הוא מתמרח בקש המעוכל, וכשהוא חוזר הביתה כולם לוחצים לו את היד. מה שיש בכמעט קקי זה בעיקר חיידקים, וזו דרך להעביר אותם גם למעיים של האדם וגם לעור של שאר הכפר.

אני מתכוונת לכל דבר שהגוף מתייחס אליו כסוכר

אני לא מסכימה איתך בנוגע לייחס של הגוף לכל הדברים האלו. לדעתי המצב כמו שאת מתארת אותו נכון רק לגבי אנשים שמשק הסוכר שלהם כבר משובש, ואנשים בריאים יכולים וכדאי להם לאכול דבש ופירות ואפילו תפוח אדמה ואורז.

דבש ופירות זה תזונה פליאוליטית, במובן המילולי ביותר של המילה.

חלב זה לא פליאו, אבל אנשים שתו ואכלו אלפי שנים, ולא רק שמנת וחמאה, אלא גם יוגורטים וגבינות למיניהן, ולבנה זה לא דבר פליאוליטי במיוחד. המצב בישראל מבחינת חלב לא מפוסטר די רע, בזה את צודקת.

תפוח אדמה

אני יכולה לספר שפעם, לפני חמש או יותר שנים, אהבתי לאכול ענבים, הכי רגילים שיש. עכשיו הם מתוקים מידי בשבילי. אני לא חושבת שההבדלים שיצרו הכלאות למיניהן בפירות הם זניחים.

ואני חושבת שהמהפכה תהיה מהפכת האוכל התעשייתי. (מי אוכל דבש עם רימות, ואילו רימות בדיוק?) גם אם תטבלי קורנפלס בקקי של צבי הקורנפלקס ישאר מתועש מאוד. ושטיפה של שורשים הייתה קיימת המון זמן לפחות באירופה.

דבש ופירות זה תזונה פליאוליטית,
כן, רק שהפירות של היום מתוקים ומכילים הרבה יותר פרוקטוז מפעם. והדבש ברובו מפוסטר.
אז פליאוליטי או לא, צריך לקחת בחשבון את הדברים האלה. ולראות גם איך הגוף מגיב לסוכר הזה.

אנשים שמשק הסוכר שלהם כבר משובש
כתבתי למעלה לגבי זה. לא רוצה לחזור על עצמי.

בנוגע לפירות רגילים אני מסכימה (עם יוצא הדופן של גרגרי יער למיניהם), אבל דבש? למצוא דבש לא מחומם זה ממש לא בעיה. אומנםם הרוב אכן מפוסטר, אולם יש לא מעט דבש לא מפוסטר.

_כן, רק שהפירות של היום מתוקים ומכילים הרבה יותר פרוקטוז מפעם. והדבש ברובו מפוסטר.
אז פליאוליטי או לא, צריך לקחת בחשבון את הדברים האלה. ולראות גם איך הגוף מגיב לסוכר הזה._
אבל גם הבשר שהוא הכי פליאוליטי לדעתך הוא לא ממש אותו בשר של פעם, לפחות בישראל
אז מה יוצא לנו מכל זה?

מי אוכל דבש עם רימות, ואילו רימות בדיוק?
מי שלא מסנן את הדבש -- אוכל אותו עם זחלי הדבורים שנקראים רימות.

תפוח יקרה,
לא מזמן קראתי על התזונה של שבט ההאדזה
איפה אפשר לקרוא על השבט הזה?

על התזונה של ההאדזה ועוד
http://humanfoodproject.com/

אז מה יוצא לנו מכל זה?
יוצא שמשתדלים לאכול הכי מזין שאפשר, בתנאים הנוכחיים.

יוצא שמשתדלים לאכול הכי מזין שאפשר, בתנאים הנוכחיים.
אז אם כך, למה רק בשר לדעתך ולמה ההתנגדות לפירות
זה מובן אם לך באופן אישי זה מרגיש טוב יותר ומתאים יותר, אבל נשמע שאת חושבת שכך זה לכולם.
האם הפירות עברו הרבה יותר שינויים מאשר הבשר?

מעניין אותי האם דובר באחד הדפים גם על ענייני מחיר (נורא יקר לאכול בעיקר בשר ודגים)
ועל ענייני רעלים שאולי יש בבשר ועל כך שהבשר אוכל דגנים בישראל
ואם כך,אז מה עדיף. בהתחשב בכל אלו
ודגים בכלל יש בעייה של כספית

למה רק בשר לדעתך ולמה ההתנגדות לפירות.
לא רק בשר. ולא התנגדות גורפת לפירות. רק לנהוג במשנה זהירות כשמוסיפים פירות אחרי האתגר.
מי אמר רק בשר?
(אני פה כדי לתמוך במיכל)

בעיני אחד החסרנות של לפחות חלק מהגרסאות של פלאו, היא שאוכלים מעט מאד סיבים. לטובת אלו שלא יטרחו לקרוא על ההדזה, אספר שהם למשל אוכלים באובב, שזה מזון עשיר בטירוף בסיבים. אם אני זוכרת נכון את המספרים, במאה גרם באובב יש את כל הכמות היומית המומלצת של סיבים, והם אוכלים יותר ממאה גרם ליום.
עדויות אחרות על התזונה של הפיגמים (בני האקא) מספרות שהם קוראים לאוכל של הכפריים מסביבם "אוכל רך", מה שמרמז שהאוכל שלהם דורש לעיסה רצינית...

עוד בעייתיות בעיני היא הדגש הקטן יחסית שמושם על עונתיות במזון. אנחנו עדיין מכירים עונתיות של פירות, קצת של ירקות, ובכלל לא מתייחסים לעונתיות של בשר ומוצרי חלב וביצים, ויש עונתיות במיוחד ביצים ובחלב שמגיעים עם עונת הרבייה, אבל גם ציד הוא דבר שקשה לבצע במשך כל השנה.וגם החיות שונות בעונות השונות.

תפוח אדמה

אני לא חושבת שיש צורך לשים דגש על עונתיות במזון. לא כי זה לא חשוב, אלא כי זה בעדיפות אחרונה בערך מבחינתי. אחרי שאני אבסס תזונה שבמהותה טובה לי, שלא כוללת מזון תעשייתי למיניו, אולי אז אני אתחיל לחשוב על זה. ואם עונתי, אז של איזו ארץ? אני חיה בישראל, מוצאי מרוסיה. ברוסיה מלקטים פטריות בעונה ומשמרים אותן (זו מסורת שקיימת בימינו ממש), היו מלקטים פירות יער ומייבשים כדי להכין אחר כך תה, מכינים ריבות. אבל מצד שני, לא הייתה בעיה גדולה בלהקפיא בשר... וציד זה מה שאפשר לעשות כל השנה. קשה, אבל אפשר. לעומת זאת, את לא תצליחי לגדל חיטה בשלג. זה לא סתם קשה, זה היה בלתי אפשרי.

כך שלדעתי עונתיות של מוצרי בשר היא בעדיפות אחרונה בערך, כי אפשר להשיג בשר בכל עונות השנה. אחר כך ביצים ירקות ופירות. אני לא יודעת איפה למקם חלב - אני לא יודעת בוודאות על הקפאה של חמאה או גבינה, אבל גם לא יודעת שהיא לא הייתה (אני יודעת שאמא הייתה שמה שמנת בין שתי הזגוגיות של החלון - הטמפרטורה התאימה).
אגב, אני גם לא בטוחה לגבי עונתיות של ירקות. גם אותם אפשר לשים במקרר טבעי.

כל זה בהנחה שאני הולכת לפי תזונת אמהותיי. תזונה ישראלית מקורית, לעומת זאת, שונה לחלוטין. וממש לא פליאוליטית - היא כוללת המון חיטה.

זה לא פליאו, זה חקלאות.

בעצם, בפליא צריך פחות עונתיות במתזונה חקלאית למיניה - כי בשר יש בכל עונות השנה. חלב זה מפוקפק מבחינת פליאו. וירקות? תלוי איזה. בצל נניח יש בכל עונות השנה, וכך גם שום. ירקות אחרים עונתיים, אבל למה לא לשים דגש על מקומיות במקום? באיזו עונה אני אמורה לאכול את הפרי שלא אמור לגדול פה?

את לא אמורה לאכול את הפירות שלא גדלים פה. גם לא אמורה לאכול פטריות בקיץ, עשבים ירוקים בקיץ (כמעט ולא), חלב פרה ועוד ועוד.
התסונה כאן היתה ככל שאני יודעת מבוססת על הרבה חיטה, אך גם על חלב עיזים מותסס, הרבה ירקות ירוקים שליקטו בעונה, הרבה זיתים ושמן זית, ענבים ותאנים ופירות יבשים וקטניות. אכלו פה מעט בשר. אבל זו תזונה חקלאית ולא לקטית.
מצד שני הרבה ממה שאת מתארת לגבי רוסיה ( אני יוצאת מנקודת הנחה שזה דומה לתרבות המזון בשאר אירופה) זה גם תרבות חקלאית. שמנת, שימור של פירות וכאלה זה עניין חקלאי. ביצים יש רק באביב. תה הגיע מאוחר וכך גם ריבות שלרוב מכינים עם סוכר.

כאן היתה ככל שאני יודעת מבוססת על הרבה חיטה
לא לפני עידן החקלאות.
אכלו את הגרעינים מהשיבולים. ירוקים או קלויים באש פתוחה. זה לא הרבה.
חלב עיזים - לא לפני עידן החקלאות.
צמחים - מה שהיה, והתושבים כיסו מרחקים ארוכים ברגל כי ללקט צמחים למאכל. מה שצומח על עצים (הרבה פירות שאנחנו לא אוכלים היום, כמו פרי השקמה) ומה שצומח כעלים או כשיחים בגדלים שונים. זה כלל קוצים, פירות של קוצים ועוד.
זיתים - אכלו את אלה שהתייבשו על העצים.
תאנים - עצים שהובאו לארץ ישראל מאפריקה, לא זוכרת מתי. לא מקומיים.

התזונה כאן לפני העידן החקלאי כללה חיות ודגים מכל הסוגים. ממליצה בחום לבקר במוזיאון הפרהיסטורי בקיבוץ מעיין ברוך. אמנון אסף חשף אלפי ממצאים מרתקים על החיים פה בתקופות הפרהיסטוריות. בין הממצאים הבולטים: ראשי חיצים וסכינים, וכל מיני עדויות לציד ציפורים ודגים. כשאנחנו חושבים על צייד אנחנו נוטים לחשוב כל הזמן על החיות הגדולות, הצבי למשל. אבל עיקר הצייד היה של ציפורים ושל דגים.
וכמובן אכלו חיות קטנות אחרות. אם השתמשו בחלזונות ליצירת צבע התכלת, ללא ספק היו חלזונות אחרים שנאכלו...
ביצים נשדדו מהקינים עוד מאז שהיינו קופים (-:
וזה אומר: אך ורק בעונת הקינון כמובן!

תוהה כבר יומיים: חמאה, לעזאזל. איך אוכלים בלי לחם? יחס החמאה/ לחם שלי הוא 2:1 לטובת החמאה, הלחם בתקופות טובות הוא ביתי כוסמין/ שיפון ובתקופות רעות, שקר מלא כלשהו...
הצעות ייעול?

רקמה,
בפירה?

חמאה, לעזאזל. איך אוכלים בלי לחם?

בפירה
על דג בתנור אחרי שמוציאים מהתנור
על פריכית אורז/כוסמת
על תפוחי אדמה ובטטות שבושלו או נאפו בקליפתם, אחרי שמוציאים לצלחת
לטיגון חביתה (אבל אז, בעדינות עם האש. החמאה נשרפת)
להשקפת בצל לבן (את הבצל למרק הכרובית שלי אני משקיפה בערך ב-100 גרם חמאה ואת כל זה מערה לסיר המרק אחרי שכל החמאה נמסה).

להכין גהי ולטגן איתו. הוא יכול להתחמם יותר מחמאה.
יש אנשים שמוסיפים לקפה.
אפשר גם על סטייק.

חמאה, לעזאזל. איך אוכלים בלי לחם?

הא! תשאלי את הבת שלי! היא חיה על חמאה בכפית...