הזהרה: א-ר-ו-ך
אנחנו חוזרים הבייתה
אז עברנו לניו יורק, בין היתר בשביל השירותים לילדים אוטיסטיים ש"כולם" נשבעו שהם פשוט פנטסטיים, הכי טובים בארה"ב ואולי בעולם. ונפגשתי עם האדבוקטית, שתפקידה לשמש מעין עורכת דין לענייני משא ומתן עם בית הספר. היה בינינו "קליק" מיידי, ישבנו ודיברנו יותר משלוש שעות. סיפרתי לה שאני הומסקולית בליבי וידעתי שזה מה שאעשה עוד לפני שהוא נולד, אבל שאני עייפה מחמש שנים עם אוטיזם, שאנחנו זקוקים להכנסה נוספת, ושהילד שלי צריך חברת ילדים אחרים. נראה שהרגישות שלו לכימיקלים פוחתת לאחרונה (עד כמה שאפשר לראות כשהילד בסביבה נקייה מכימיקלים 90% מהזמן). אמרתי לה שאשמח לקבל סכום גלובלי מבית הספר להוציאו כראות עיניי בחינוך ביתי, אבל אני לא מוכנה יותר להכניס מורים מבית הספר לתוך ביתי. זה היה כרוך בהרבה לחץ ועוגמת נפש. היא חשבה שיותם צריך בית ספר, למרות ששם הוא לא יקבל תשומת לב של אחד על אחד (כפי שקיבל עד היום). היא אמרה לי שסכום גלובלי לא אקבל.
כמה דברים שהיא אמרה הטרידו אותי יותר. שישימו אותו בכיתה רגילה. שהוא ייסע לבד באוטובוס לבית הספר. שיש קבוצת הורים באחד מהמחוזות שבהם היא עובדת (לא שלנו, תודה לאל) שעושים מאמץ עכשיו להעיף את הילדים בעלי הצרכים המיוחדים מבית הספר. שהילדים המיוחדים אינם מוזמנים לשום מסיבת יום הולדת ולשום אירוע.
זה עשה לי עצוב בלב. הילד שלי היה עד היום בבית, ולא היה צריך להתמודד עם כל הקשיים האלה. גם כשלימדו אותו מורים, הייתי שם כדי לעצור, לכוון ולפקח. האם אני באמת צריכה לשלח אותו ל"עולם האמיתי" בצורה כזו? המנהגים המוזרים שלו, התמימות המופלאה שלו, שבעינינו הם חמודים ומקסימים, ייתקלו בעויינות ובלעג מרושע. מה יקרה כשהוא יחליט ללכת לבית שימוש, ויתחיל שוב להתפשט כבר בדרך לשם? או כשהוא יכעס, ויראה זאת בדרך המקובלת עליו (נפילה על הרצפה)? או שיחטט באף ויאכל באצבעות, מה שאצלנו לא זוכה אפילו להתעניינות אבל בעולם החיצון יהפוך ל"אישו"?
חלק מהבעיה בלעבוד עם מורים מבית הספר היא שאין יכולת בחירה לגבי מי שעובד עם הילד, אין מידע אמיתי על מה שקורה. אפשר רק לקוות שהם יהיו בסדר ומעלה. בג'ורג'יה הייתה לנו בבית, לפני המעבר, מורה מופלאה, אחת ממיליון (מורת בית ספר). אבל כמה כאלה יש?
אבל אמרתי לה ולעצמי שהיכולת שלי מוגבלת, שכספנו אזל ועליי למצוא דרך להוסיף להכנסת הבית כדי לשלם את החובות, שהבריאות שלי לא מה שהייתה פעם וגם לא הכוחות אחרי חמש שנים עם אוטיזם. ואם זה המחיר שצריך לשלם, אז אין בררה.
לקראת סוף השיחה, התעקשתי לעבור על מסמכי ההרשמה לבית הספר כי היו לי כמה שאלות זניחות לגביהם. כלאחר יד שאלתי מה הפרוצדורה לגבי הפטור מחיסונים. הסבר: על פי חוקי ארה"ב, ילדים בבתי ספר ציבוריים חייבים להיות עם פנקס חיסונים מלא; ניתן להוציא פטור מטעמים רפואיים או מטעמי דת. בפלורידה וגם בג'ורג'יה, כל מה שהייתי צריכה לעשות זה לחתום על טופס קצר שבו כתבתי שאני מסרבת לחסן מטעמי דת. על פי החוק שם, הם לא יכולים אפילו לשאול אותי שאלות על כך. הרגשתי בסדר עם החתימה על הטופס; אני משוכנעת שלא אתן לילד הפרטי שלי שום חיסונים שהם רעל בשבילו (כיוון שהוא אוטיסט, ומערכת החיסון שלו אינה תקינה), וזה בהחלט שכנוע ברמה של להט דתי. גם אתאיזם זו דת אם מתלווה אליו הלהט המתאים (וכך נקבע בתקדימים בארה"ב).
הפתעה לא נעימה. האדבוקטית היססה לרגע, ואז אמרה שזה עניין לא פשוט, שהיא ראתה כבר בתי ספר שעשו מהפטור עניין רציני וההורים הגיעו גם לבית המשפט. בכל אופן הכי חשוב לשלוח את ניירות ההרשמה, מקסימום את הפטור אשלח אחר כך.
זה הדליק לי נורה אדומה. לא שלחתי את הניירות. במקום זה, התחלתי לחקור את הנושא. מה שהתגלה לי היה גרוע יותר מכל מה שיכולתי לדמיין.
בניו יורק, ובניו יורק בלבד, מכל מדינות ארה"ב, ובפרט באזור שאליו עברנו, נושא הפטור מטעמי דת מחיסונים הפך בשנים האחרונות, עקב העלייה בכמות הבקשות בגלל הספקות המתגברים לגבי החיסונים, להיות אמצעי של בתי הספר להתעללות בהורים. הטופס הסטנדרטי אינו מספיק; גם אמירה בנוסח "שום מחוקק לא הסמיך אתכם לעשות לי מבחן דת" אינה מספקת. הו, לא. צריך להגיש מכתב, חתום על ידי נוטריון, המסביר בדיוק, אבל בדיוק, איך הדת שלי מתנגדת לחיסונים. נוסחים שמסתובבים באינטרנט נראים כך: "אני מאמינה שהגוף הוא מקדש ואסור לחלל אותו בזריקות" "אלוהים אמר "לא תרצח", אני מאמינה שהפלות זה עבירה על לא תרצח, וחיסונים מכילים רקמות עוברים שהופלו".
טוב, אז מה אם אני בכלל אתאיסטית ובעד הזכות לבחור (pro choice). המטרה מקדשת את האמצעים, ובזה העניין ייגמר. הם הרי לא יכולים לדעת שהאמונות האמיתיות שלי שונות לגמרי, נכון?
אופס. לא נכון. זו רק ההתחלה. הורים נדרשים להגיש תיקים רפואיים של כל המשפחה כדי שבית הספר יוכל להוכיח שהם לוקחים תרופות ולכן הפטור לא יינתן. הורים נדרשים לתת תצהיר בעל פה ולעמוד באינקוויזיציה של עורכי דין של בתי הספר. הורים שמודים שהם מודעים גם לבעייתיות הבריאותית שבחיסונים (כגון שמעולם לא נעשו להם בדיקות בטיחות) נפסלים מייד, כי ההתנגדות שלהם לחיסונים אינה מסיבות דתיות (בטח בגלל שהרי אין כזה דבר רציונליזציות מדעיות לטיעונים דתיים, בוודאי לא בארה"ב, הא הא). המסקנה: הדרך היחידה היום לקבל בניו יורק פטור מחיסונים מסיבות דתיות הוא להיות נזיר טיבטי בן המאה השביעית שלא קורא עיתונים (וגם אותו יעבירו אינקוויציה של עורכי דין, ויפסלו אותו כי הוא לא מתנגד להפלות).
כל הדברים האלה קורים על פי שיקול דעת מוחלט ובלתי מוגבל של מנהלי בתי ספר. עוד פרט קטן: על כל ילד לא מחוסן, בית הספר נקנס ב-2000$ ליום על כל יום שהילד מבלה בבית הספר. הו, וכמעט שכחתי: עצם העובדה שההורה לא מחסן מכניסה אותו אוטומטית למאגר הנתונים של רשויות הסעד, שיתחילו מייד לרחרח מסביב בתקווה למצוא משהו יותר משמעותי שיצדיק לקיחת הילד מרשות הוריו. בררררר. יש ספר של 300 עמודים על נושא הפטור מטעמי דת במדינת ניו יורק בלבד (!), ופרק שלם מתוכו מוקדש לנושא "מה לעשות אם פקידת הסעד דופקת לך בדלת".
בתי משפט בניו יורק פסקו לטובת בתי הספר באופן עקבי, בפסקי דין שנראים לכל עין בלתי מזויינת כנוגדים זכויות יסוד חוקתיות. קיימת תנועה פוליטית שמנסה לשנות את החוק, אבל כרגע זה המצב. אני יכולה לנסות להתאים את הבקשה לדת היהודית, ולקוות שאהיה בין המעטים שלא יטרטרו אותם מעבר לזה.
ומה אם לא יטרטרו אותי? האם מתאים לי לשתף פעולה עם מוסד שדורש ממני, באיומים ובבריונות, לשחק משחק נתעב כזה?
התגובה שלי למידע הזה הייתה כרגיל. המעבר שלי למצב מודעות ילדותי התרחש כהרף עין. לפחות היום, אחרי שנים של עבודה, אני מודעת לכך שזה קרה, אבל זה לא עוזר להרגיש טוב יותר באותו רגע. בכיתי, ובכיתי, ובכיתי, בתחושת חוסר אונים טוטאלית.
אז מה נעשה? נעבור שוב? המעבר דילדל את משאבינו הכספיים והפיסיים. התחייבנו לשנה וחצי שכירות, ואם נעבור נצטרך לשלם אלפי דולרים קנס, שאין לנו. אח, בפעם המיליון רציתי שוב שיהיה לי מספיק כסף לשלם למורים פרטיים ולשלוח את כל הרשויות לעזאזל. אבל לא. אני אצטרך לשקר, המשפחה שלי תסבול שוב חדירה לפרטיות, הפעם מעמיקה יותר מבעבר, רז ואני נצטרך להמשיך להיות אתאיסטים בארון, ואני רק אתהה איך מתבדלת כמוני שרק רוצה שהרשויות יעזבו אותה בשקט מגיעה שוב ושוב למצב שבו האוטונומיה שלי כהורה וכפרט נלקחת ממני, רק בגלל שהילד שלי אוטיסט. רציתי להגיע שוב למקום שבו אני נלחצת ממה שקורה בבית הספר...
בדקתי גם את נושא הפטור הרפואי, ובאופן שלא ממש צריך להפתיע התברר לי שבניו יורק, לפחות, זו פיקציה. לא מקבלים את דעתו של הרופא המטפל בילד. הילד צריך לענות על אחד מהקריטריונים ה"רישמיים" (contraindications של האקדמיה לרופאי ילדים, אירגון פרטי ואינטרסנטי) של "מתי לא לתת חיסון". ומה הם אותם קריטריונים? אז ככה: מערכת חיסון פגומה זה לא מספיק. אלרגיות זה לא מספיק, גם אם הן גרמו כבר להתקף אנאפילקטי בעקבות חיסונים (שמכילים ברובם ביצים, ולטקס, אלרגנים ידועים). יש לך איידס, ואין לך מערכת חיסון? זה לא מספיק בשביל שלא תקבל חיסון. יש לך סרטן, ועברת הקרנות? תקבל חיסון. לילד יש הפרעה נוירולוגית (כגון אפילפסיה), והיו לו כבר פירכוסים אחרי חיסון, או חום גבוה במשך כמה ימים? חכו כמה חודשים ותתנו עוד חיסון. וחוץ מזה הפירכוסים בכלל לא היו בגלל החיסון הקודם (כך במקור, בחיי). לא ראיתי בשום מקום שמוות נותן פטור מחיסונים, בטח גם אם התפגרת תוקעים לך עוד כמה, שיהיה. מישהו הרי מרוויח עוד שני סנטים מכל חיסון.
הילד לא קיבל את כל החיסונים? יאללה, תנו את כולם בבת אחת. בבת אחת!
במסגרת המחקר בנושא, עשיתי מה שאני תמיד עושה כשאני רוצה לחקור נושא שקשור באוטיזם: כתבתי הודעה לכל אחת מהקבוצות הגדולות ביאהו שאני חברה בהן, ושבכל אחת מהן משתתפים אלפי הורים. הניסיון הראה לי, שבתוך 24 שעות אני מקבלת כמה עשרות תשובות, שבהן לפחות כמה שיובילו אותי בכיוון הנכון. כצפוי, גם הפעם קיבלתי כ-30 מסרים לתיבת הדוא"ל שלי. העצות היו רבות ומגוונות, ולא כולן רלוונטיות.
אבל עצה אחת חזרה על עצמה: נסי חינוך בבית. אנחנו עברנו לחנך בבית ואנחנו מאושרים. האם חינוך בבית בא בחשבון?
הילד שלי תמיד היה בבית, אבל מאז האיבחון רוב חינוכו היה בידיהם של בעלי מקצוע. כעת, לא יהיה לי כסף לשלם להם, ואצטרך להיות עמוד התווך של החינוך שלו, ולעשות את הרוב בעצמי. זה בלי ספק נראה יותר קורץ מאשר לשקר, לעמוד למשפט, או לעבור שוב למקום אחר...
בעצם, זה לא רעיון כל כך רע....
ופתאום הרגשתי הרבה יותר רגועה. עול עצום הוסר מכתפיי. הייתה לי הארה, אפיפני, או בעברית: "וואלה".
חזרתי הבייתה. חזרתי למקומי הטבעי, הילד שלי ומשפחתי בכלל חוזרים למקומם הטבעי והנכון והמתאים.
לא עוד העמדות פנים, מריבות, ספיגת עלבונות. ("ליותם אין מספיק צעצועים! החצר האחורית ריקה לגמרי!" מתלוננת המפקחת בפגישה).
לא עוד מאבקים כדי ללמד את הילד שלי מה שהוא צריך, ולא מה שהקוריקולום אומר שהוא צריך. ללמד אותו להתאים אותיות גדולות לקטנות כשהוא עוד בקושי יודע לדבר. לגזור איתו שעות במספריים כשהתקשורת שלו משוועת לעזרה והתקדמות.
לא עוד להסביר בפעם המיליון לתרפיסטית חדשה שלילד אין "טנטרום", הוא פשוט כועס, ומותר לו. הוא לא רק ילד אוטיסט, הוא פשוט ילד. בן אדם.
לא עוד פקידוני חינוק מחטטים לי ולמשפחתי בקישקעס, נותנים לנו הוראות ומניפים את חרב שירותי הרווחה מעל ראשנו כדי "לפעול לטובתו של הילד שלי".
לא עוד חששות מחשיפה לכימיקלים בבית הספר – הכלור, חומרי ההדברה, חומרי הניקוי, חומרי הבניין.
לא עוד סתירת הבניין והתחלה מחדש בכל פעם שתרפיסטים מתחלפים (מה שקורה הרבה מאוד), כי לפי הספר שלהם הם צריכים להתחיל שוב מההתחלה.
מן הסתם אשמח לקבל עזרה וייעוץ של בעלי מקצוע; אבל אני יכולה לצמצם את הייעוץ (והתשלום עבורו) למינימום, ואת עצם הלימוד לנהל בעצמי. היי...בעצם, אני כבר עושה את זה!
אני מלמדת אותו בכל דקה שבה יש איזשהו מפגש בינינו. וחלק לא קטן מהמפגשים האלה בשנים האחרונות הוקדשו לתיקון שגיאות של הצוות החינוכי.
לימדתי אותו לא מעט.
זה לא בשמיים. אני יכולה לבנות לו קוריקולום בעצמי, וייתכן אפילו שלא נצטרך בכלל (או כמעט בכלל) לשבת ליד שולחן ב"שיעור".
אתם יודעים מה?
אני לא רוצה לשלוח אותו לבית ספר גם אם נגור במקום אחר.
אני אפילו לא רוצה כבר למסור את האחריות לתרפיסטים פרטיים. אם אוכל להרשות לעצמי מבחינה כלכלית להיעזר בהם, הם יעזרו לי, ולא להפך.
לפני שיותם אובחן, הייתי בטוחה ביכולתי ללמד בבית.
האוטיזם שמט את הקרקע מתחת לרגליים, והנסיגות הקשות של הילד העמיקו את הספקות העצמיים. ובמשך חמש שנים, מורים ותרפיסטים ובעלי
מקצוע טיפטפו לי בלי הרף את המסר המורעל, שהם יודעים איך לטפל בילד, ואני לא.
ופתאום הבנתי, שלקחת מחדש את האחריות על החינוך של בני יוריד ממני את כל הלחץ הריגשי שהיה קשור בהתמודדויות עם רשויות, ויפנה אנרגיות לעבוד
איתו. זה יוריד ממנו את הלחץ הריגשי שבעבודה עם מורים לא מתאימים, ויפנה אותו ללימוד, הבנה והתקדמות. אני יכולה לעשות את זה.
לא תמיד זה היה נכון. כשהוא אובחן ובמשך זמן רב מאוד אחר כך, בכל פעם שניסיתי לשחק איתו קיבלתי מקסימום הפניית גב, ולא הצלחתי להמשיך. אבל היום זה שונה. שנינו השתנינו. בין היתר הודות למורים ותרפיסטים טובים, והרבה מאוד הודות לטיפולים הביו רפואיים, הוא מראה התקדמות יציבה כבר יותר משנה, הוא פתוח למשחק ופתוח ללימוד, ונהנה לעשות את זה איתי. וגם אני למדתי דבר או שניים בשנים האלה...
רבקה שפרן המנוחה, המאמנת שלי בהתמחותי כעורכת דין בזמן ובמקום אחרים, אמרה פעם משהו שנתקע לי בראש. היה לה הרגל כזה, לרבקהלה, להגיד דברים שנתקעים בראש.
היא אמרה: "כל דבר בחיים זו עיסקה: פלוס מינוס פלוס מינוס פלוס מינוס."
ועם כל מילה, היא חבטה קלות בשולחן, להדגשת הנקודה.
- פלוס מינוס פלוס מינוס פלוס מינוס -
לכל בחירה יש מחיר.
במידה רבה כמו חיים על פי מצוות הדת, שליחת הילד לבית הספר היא עיסקה שבה אני מעבירה חלק מהאחריות למישהו אחר יחד עם חלק מהאוטונומיה שלי. ופתאום קלטתי, שהעיסקה הזו כבר אינה כדאית לי. נכון לעכשיו, אני מעדיפה לשמור על האחריות ועל האוטונומיה. יותר מכך: הוויתור על האחריות כשלעצמו הפך למחיר, ולא לתמורה. הוא עבר מעמודת הפלוס לעמודת המינוס. וזה כבר לא סתם מינוס, זה וואחד אוברדרפט.
בבהירות פתאומית הבנתי, שההחלטה היא בידי. היכולת להעביר את האחריות או להשאיר אותה אצלי היא שלי, ואני מוכנה לשאת במחיר של ההחלטה. איזו תחושת עוצמה וחופש זה נתן לי!
נוכחתי לדעת, שבמשך חמש שנים הייתי במצב מודעות של ילדות בכל מה שקשור בחינוך של יותם. פניתי לאחרים בייאושי, כדי שיצילו לי את הילד. הייתי שרויה בהלך רוח של חוסר אונים ואין ברירה. גם אם הייתה לכך הצדקה כלשהי במציאות בעבר, היום זה כבר פשוט לא נכון.
- פלוס מינוס פלוס מינוס פלוס מינוס -
לפעמים, פשוט יודעים. רעיון, או אפשרות, ניצבים מולנו, ואנחנו שומעים את משק כנפי האמת.
יש מחשבות שברגע שחושבים אותן, אי אפשר לחזור אחורה ולהפוך את החשיבה. באנגלית זה נשמע יותר טוב: Some thoughts you can’t unthink. האסימון נופל, והוא לא עולה חזרה.
וואלה.
אני מקווה שזו אחת הפעמים האלה, ושלא אשכח את האמת שהתגלתה לי היום בצורה כל כך ברורה.
ברור לי שהאופוריה לגבי חינוך ביתי עוד תעבור; שההתרגשות של יציאה להרפתקה מחודשת תתחלף לפעמים בדרך המאובקת והאפורה של השיגרה ובאבני נגף גדולות וקטנות; שהוא יהיה רצוף התמודדויות, וקשיים, וימים של הפניית גב. ואולי אפילו נצטרך לשקול אותו מחדש, ולבחור אחרת.
אבל זה בסדר.
חזרתי הבייתה.
איפה, איפה המשאיות עם המדליות כשצריך אותן?!
<לזה קוראים במשפחתנו "פישינג פור קומפלימנטס ברשת בלי חורים">