איך לוותר על ההתנגדות

אנונימי

אני לא מאמינה בתהליך של שינוי שסבל כרוך בו, או כזה שנחווה כ"עבודה קשה" ומרוקן אותך מאנרגיות.
נשמע לי די הגיוני.
אולי באמת אני צריכה לעשות הפסקה קצרה? כי אני באמת מרגישה (שוב) מרוקנת מכל אנרגיות.

עירית_לוי

הפסקה זה רעיון טוב.
אבל אני רוצה להציע לך נקודת מבט אחרת על הפסקה. במובן מסויים, הפסקה כפי שאת מתכוונת אליה לא באמת אפשרית ולא באמת יכולה להתקיים. הרי החיים ממשיכים, ובינתיים את - אם תרצי או לא - ממשיכה לחיות, לעשות, להרגיש, להתנהג, להתייחס. את ממשיכה להיות ולעשות את כל מה שאת עושה ביומיום.

לכן, אני רוצה להציע לך לקחת הפסקה מסוג אחר. הפסקה מההתנגדות שלך לעצמך.

ההתנגדות מ-ת-י-ש-ה.
פשוט וכמשמעו. מתישה גם מבחינה פיזית וגם מבחינה רגשית.

אני רוצה להציע שמה שמרוקן אותך כרגע מאנרגיות זו לא (או לא רק) העבודה שאת עושה עם עצמך, אלא בעיקר העובדה שאת לא נותנת לדברים פשוט להיות.
את לא נותנת לעצמך פשוט להיות.

עכשיו את בטח אומרת: אבל אם אני אתן לדברים להיות, איך הם ישתנו? זה הרי נוגד את המטרה שלי.

אז ככה:
כל עוד אין לך חופש (מעצמך כלפייך) להיות מי שאת, את לא מאפשרת לעצמך את החופש להשתנות.
זה גול עצמי. זה תוקע, זה חוסם, זה מקבע. וזה מתיש.

למדתי לאחרונה (והשבוע נפל לי האסימון האחרון בנושא) להשתמש בעייפות שלי, גם הפיזית וגם הרגשית, כסימן בשבילי לכך שיש משהו או מישהו שאני מתנגדת לו. אם אני מתחילה לפהק במהלך שיחה, זה לא סתם שאני מפהקת (בייחוד אם עד לפני שנייה הייתי עירנית לגמרי). פיהוק, עייפות, כבדות שנפלו פתאום או לא פתאום - כל אלה משמשים עבורי כאוטומט פיזי שקופץ ובא לאותת לי שאולי יש כאן התנגדות.

בקיצור, ההצעה שלי היא להפסיק להתנגד לעצמך (לא אמרתי כלום, הא?

).

אם זה מדבר אלייך, אני רוצה להמשיך ולהציע צעד ראשון ופשוט (אבל ענקי!) לעשות את זה, כלומר להוריד את הרעיון הזה מהתיאוריה למציאות:
את יכולה להתחיל להסתכל ולראות מתי את מתנגדת. להבחין בזה בדיוק ברגע שזה קורה. בכל הרגעים הללו. בכמה שיותר רגעים. רק להבחין. לא לעשות עם זה כלום (כי את בהפסקה

).
שוב ושוב. יום ועוד יום ועוד יום ועוד אחד. עד שתתרגלי להבחין.
ואז לראות מה יקרה.

את יכולה להתחיל להסתכל ולראות מתי את מתנגדת. להבחין בזה בדיוק ברגע שזה קורה. בכל הרגעים הללו. בכמה שיותר רגעים. רק להבחין. לא לעשות עם זה כלום (כי את בהפסקה ).
זה יכול להיות קצת קשה,להבחין ולא לעשות כלום

העייפות (נפשית/פיזית) כל כך הכריעה אותי היום שהחלטתי לישון צהריים ולא לעשות כלום.
נרדמתי בלי לנקות/לבשל/לעשות כביסה וכו' ושומו שמיים, קמתי וכלום לא קרה, השמיים לא נפלו, העולם כמנהגו נוהג אבל אני הרגשתי כל כך רע עם זה שעד עכשיו אני סובלת מכאבי ראש P-:

להשתמש בעייפות שלי, גם הפיזית וגם הרגשית, כסימן בשבילי לכך שיש משהו או מישהו שאני מתנגדת לו.
מדהים.
מעניין למה או למי אני מתנגדת...

אמא לשלושה כל הכבוד לך על האומץ, הפתיחות והכנות שאת חושפת כאן, זה וודאי לא קל אך נראה שהתמורה שווה מאוד.
מדהים איזה שירות חשוב הילדים מביאים לנו.

יופי של רעיונות קיבלת פה, לדעתי הם שווים מתישהו דף נפרד.

מעניין למה או למי אני מתנגדת...
גם אני שאלתי את עצמי...
תודה @}

עירית_לוי

שמחה שזה דיבר אליכן

לאט לאט אני מגלה כמה זה שימושי לי...

זה יכול להיות קצת קשה,להבחין ולא לעשות כלום

את לא חייבת לא לעשות כלום. אם את מרגישה שלהפסיק להתנגד באותו רגע, כלומר לשחרר את ההתנגדות זה משהו שבא לך בקלות, לכי על זה.
לא לעשות כלום כולל בעיני גם לא לשפוט את מה שעולה או את עצמך על כך שאת מתנגדת. תשומת לב נקייה. ואם עולים שיפוטים, גם זה בסדר, וגם כאן, את יכולה רק להבחין בהם.

נרדמתי בלי לנקות/לבשל/לעשות כביסה וכו' ושומו שמיים, קמתי וכלום לא קרה, השמיים לא נפלו, העולם כמנהגו נוהג אבל אני הרגשתי כל כך רע עם זה שעד עכשיו אני סובלת מכאבי ראש.
ברכות על זה שפרגנת לעצמך שנת צהריים.
במקביל, כאב הראש שהתפתח יכול, אם תרצי, לסמן עבורך התנגדות שאפשר לשים לב אליה.

אולי באמת אני צריכה לעשות הפסקה קצרה? כי אני באמת מרגישה (שוב) מרוקנת מכל אנרגיות.
אני חוזרת למשפט הזה שלך על מנת לשאול:
מה זה אומר מבחינתך לקחת הפסקה? מה תהיה המשמעות של זה עבורך? איך זה יראה?

מה זה אומר מבחינתך לקחת הפסקה? מה תהיה המשמעות של זה עבורך? איך זה יראה?
קצת קשה לי להסביר, נראה אם אצליח

הכוונה שלי היא הפסקה מהשינוי שאני עושה ועשיתי עד עכשיו, לעכל קודם את השינוי שעשיתי לפני שאני ממשיכה הלאה, הפסקה "מהצרות".
הפסקה מהתובנות שאני לומדת פה כל פעם מחדש, את מבינה למה אני מתכוונת?

שאלה בקשר להתנגדות שדיברת עליה. רציתי להבין אם את ואני מתכוונות לאותו הדבר, כשאני מדברת על התנגדות אני מתכוונת להתנגדות שלי על מעשים של אחרים, האם לכך התכוון המשורר (או במקרה זה המשוררת)?

המשמעות תהיה לצערי שאני אכנס שוב למצב של "אוטומט" ואז שוב אני חוזרת אחורה, מצד שני לא צריך "לחשוב" כל כך הרבה (למרות שרוב הפעמים אני כבר לא צריכה לחשוב כי אני כבר יודעת).

איך זה יראה?
ירגיש לי מוזר, כבר היום הייתי חסרת סבלנות והחלטתי "שהיום אני לא אמא באופנית", זה היה הרבה יותר קשה (להיות על אוטומט).
גם אני וגם הילדים סבלנו. S-:

יופי של רעיונות קיבלת פה, לדעתי הם שווים מתישהו דף נפרד.
אין לי בעיה עם העניין, כל מי שבא לה לעשות את זה מוזמנת.
נועה ברוך תודה על המחמאות, היה לי קצת קשה להיחשף בניק שלי, אבל כמו שכתבת:
התמורה שווה מאוד.

עירית_לוי

_רציתי להבין אם את ואני מתכוונות לאותו הדבר, כשאני מדברת על התנגדות אני מתכוונת
להתנגדות שלי על מעשים של אחרים, האם לכך התכוון המשורר (או במקרה זה המשוררת)?_
התכוונתי להתנגדות בכמה מובנים:

התנגדות לעצמך, אל מי שאת כרגע, כל מכלול התכונות שלך, אל מי שאת היא, פנימית וחיצונית. התנגדות שבאה לידי ביטוי בחוסר היכולת שלך לתת לעצמך קרדיט ובמקביל בהלקאה העצמית שלך (ראי למשל: אבל בנוגע לאני העצמי שלי, להתפתחות שלי (או חוסר ההתפתחות שלי) פה אני לא לוקחת שום קרדיט, לא מודה על כלום וכל הזמן באה לעצמי בתלונות.).

התנגדות לאחרים. אל אמא שלך, אל אחותך, התנהגות של אחד הילדים, אל קבוצת אנשים וכו'. לתכונה שלהם, להתנהגות מסויימת שלהם או אליהם באופן כללי.

התנגדות למצב, לתהליך, לסיטואציה, לאווירה.

כשהעליתי את הנושא של לקחת הפסקה מההתנגדות, התכוונתי ספציפית להפסיק להתנגד אל מי שאת. להפסיק לרצות לתקן אותך ולהפוך אותך למשהו אחר.
קישרתי את תחושת העייפות הגדולה לאי הקבלה שלך את נקודת המוצא. את מה שכבר יש. אם את רוצה לעשות שינוי את חייבת קודם כל להביט בעיניים של מה שיש.

התנגדות למשהו מעצימה אותו ומקבעת אותו במקום. ההרפיה ממנו עשויה למסמס אותו.

זה קורה החל מהרמה הפיזית (אדם א' מנסה לדחוף אדם ב'. אדם ב' מתנגד לדחיפה וממסמר את עצמו במקום. אדם א' דוחף יותר חזק וכו' וכו'. תסריט חלופי: אדם א' מנסה לדחוף אדם ב'. אדם ב' זז הצידה או אחורה ומוציא את האוויר מהבלון), דרך הרמה הרציונלית (התנגדות לרעיון, למחשבה, לדעה, לעמדה), הרמה הרגשית (התנגדות לפחד, לכאב, לקושי, לקנאה), וכלה ברמה האנרגטית (גם פה הדוגמא על פחד היא טובה. פחד ממשהו מזמין את המשהו. 'כוחו של תת המודע').

אם אדם ב' לא יתנגד לאדם א' זה לא אומר שהוא מקבל את הדרך של אדם א'. זה לא אומר שאין לו עמדה או רצון לשנות את הדינאמיקה ביניהם. זה לא אומר שהוא מוותר לו או חלש ממנו.
זה רק אומר שהוא מבין את המנגנון האנושי/פיזיקלי הזה של 'התנגדות כמקבעת' ולא מעוניין להיכנס למעגל חסר תוחלת שמעצים את עצמו.

את יכולה לקחת את הרעיון הזה ולראות כיצד (ואם) הוא מתלבש לך על הנושא של התנגדות לעצמך.

.

אם הפסקה מתהליך השינוי נראית לך כדבר הנכון, עשי הפסקה. הרי תמיד תוכלי להתחרט ולחזור. אני אומרת – לכי עם עצמך, אל תתנגדי. אם הפסקה "קוראת" לך עכשיו, צאי להפסקה.

כשהעליתי את הנושא של לקחת הפסקה מההתנגדות, התכוונתי ספציפית להפסיק להתנגד אל מי שאת. להפסיק לרצות לתקן אותך ולהפוך אותך למשהו אחר.
או קיי, כשאני מדברת על "תיקון עצמי" זה תמיד (או יותר נכון רוב) הזמן בקשר שלי עם הסביבה, זאת אומרת הילדים, המשפחה והחברים.
זה השלב הראשון שאני צריכה לעבור כדי להמשיך הלאה.
אי אפשר מבחינתי להפריד בין שני הדברים, כאילו השינוי שלי צריך לבוא קודם כל בהתנהלות שלי עם הסביבה ואחר כך עם עצמי, יותר נכון לומר שזה מקביל אחד לשני או משלים אחד את השני.
אני מקווה שאני מובנת.

_הכוונה שלי היא הפסקה מהשינוי שאני עושה ועשיתי עד עכשיו, לעכל קודם את השינוי שעשיתי לפני שאני ממשיכה הלאה, הפסקה "מהצרות".
הפסקה מהתובנות שאני לומדת פה כל פעם מחדש, את מבינה למה אני מתכוונת?_
מובן לגמרי.
אם קודם השינויים הקטנים שעשית היו בשליטתך, כעת את חשה שזה "גדול עלייך" ושזה סוחף אותך במקום שאת תנהלי אותו.
מה שאני אומרת הוא שאם את חשה שאת צריכה הפסקה מהשינוי שאני עושה , את יודעת בדיוק מה את צריכה. מה שאני מזהה הוא שאת עייפה מכל השיחות שרצות לך בראש בהקשר של איך לעשות אחרת, איך לשפר ולתקן.
הצעת ביניים: לשים יד על הבטן, ולקחת נשימה עמוקה וטובה.

תודה לכולכן על התגובות, אני עושה הפסקה אחזור לכתוב בעוד כמה ימים.

תמיד משהו אחד חייב לבוא על חשבון משהו אחר, את כל האנרגיות שלי השקעתי בגדול (וזה היה שווה) אבל לא נשארו לי אנרגיות לקטנצ'יק (שכנראה הרגיש שאמא לא כל כך בפוקוס).

יותר משבועיים שהוא רק משגע אותי, על כל דבר קטן מיילל, בוכה מרביץ וכו', בדרך כלל אני יודעת איך להתמודד עם מצבים כאלו (עכשיו אני כבר יודעת איך לא להגיע למצבים כאלו) אבל בתקופה כזו פשוט אין לי כוח אז אני לא מתמודדת והתוצאות עגומות ביותר.
איך אפשר להגיע לאיזון?

איך אפשר להגיע לאיזון?
לבדוק איפה את יכולה להוריד מאמץ אבל שגם זה לא יעלה במאמץ. איפה את יכולה לעשות "הנחות" לעצמך, בהתחלה כדי לנוח ולאגור כוחות, אח"כ כדי לחסוך אנרגיה שתהיה זמינה לך כשתצטרכי ולבסוף כי הדברים לא חייבים לבוא במאמץ.
יש לנו איזו שהיא הנחת יסוד שאנו פועלים לגביה שכדי להצליח צריך להתאמץ. אפשר בהחלט לותר עליה. בדקי איפה את משקיעה מאמץ. קודם כל רק התבונני בזה עדיין אל תעשי מאומה, ככל שתבונני יותר תחושי את השחרור קורה מעצמו.

עירית_לוי

קודם כל רק התבונני בזה עדיין אל תעשי מאומה, ככל שתבונני יותר תחושי את השחרור קורה מעצמו.

בנוסף לדברים של חני:
1.
התחלת לתרגל מיומנות חדשה עם הבן הגדול, מיומנות של דרך חדשה להיות. דרך להיות איתו ובכלל עם עצמך.
אני מאמינה שעם הזמן תצטרכי להשקיע פחות ופחות אנרגיה בדפוס החדש, מכיוון שהוא יהפוך להיות חלק ממך, חלק ממי שאת, ואז, האיזון שאת מחפשת יתקיים באופן טבעי.

2.
כתבתי על זה כבר אי שם במעלה הדף, וזה גם מתחבר אל מה שחני כתבה: נסי לעשות את השינויים שלך מבלי להתנגד אל מי שאת כבר הנך.

מה שלוקח לך את האנרגיות, לדעתי, זה לא רק המאמץ שאת משקיעה בהתרגלות והפנמה של דפוס חדש, אלא גם ההתנגדות אל מי שאת לפני השינוי. ב'התנגדות' אני מתכוונת להתייחסות השיפוטית שלך אל המצב הקודם, אל מי שאת באופן בסיסי. ההתנגדות הזאת, כאמור, מעייפת.

יש לנו אשליה שאם נקבל את המצב כפי שהוא אז "נרדם בשמירה" והשינוי לא יתרחש. אני אומרת – להיפך. אם נקבל את המצב אז השינוי גם יהיה קל יותר, גם עמוק יותר, וגם מהנה יותר.

תארי לך אילו תחושות ילוו אותך אם תפעלי ביומיום ממקום של "אני אמא נפלאה כפי שאני, אין מה לשפר או לתקן בי". תארי לך כמה אנרגיות יכולות להתפנות לך על מנת לעשות את מה שאת רוצה לעשות בפשטות, בזרימה. במצב כזה שינויים יקרו גם בלי שתעשי שום אקט מכוון, לא תפעילי שום שריר כדי לגרום להם, אלא רק תהיי מכוונת לשם.

וכדי שזה יהיה יותר נגיש: את ה"אני נפלאה כפי שאני" את יכולה פשוט לומר לעצמך בכל פעם שאת שמה לב שאת מוציאה אנרגיה, בכל פעם שאת מרגישה שקשה לך. המקום הזה הוא לא מקום רחוק ובלתי מושג לשאוף אליו - אלא משהו שאפשר להתחיל מיד, אפילו באופן מילולי וטכני בהתחלה. זה לא מקום ללכת אליו, אלא מקום לצאת ממנו. כל עוד מתייחסים אליו בתור מקום "להגיע אליו יום אחד" הוא תמיד ישאר כזה. עצם ההתייחסות אליו כאל כזה משמרת את הסטטוס שלו עבורך.

[שיתופון קטן כדי להמחיש את הרעיון הזה: סיפרתי לך כאן לא מזמן שהתחלתי להשתמש בעייפות שלי כסימן לכך שאני מתנגדת למשהו (למשהו בי, משהו במישהו אחר, למצב וכו'). לפני שבוע חוויתי את שוב בצורה חזקה וגם השתמשתי בדיוק במה שהצעתי לך בפיסקה הקודמת כדי להרפות.
אני לומדת עכשיו משהו חדש. ראיתי שלפעמים במהלך הקורס אני נתקפת עייפות נוראית (ולא סבירה ביחס למצב העייפות שלי רגע קודם לכן). בפעם האחרונה שזה קרה שאלתי את עצמי אל מה אני מתנגדת, וראיתי שמה שקשה לי איתו זה שאני עוד לא יודעת את השיטה באופן מושלם ועוד לא שולטת בה כמו שהייתי רוצה. ראיתי גם שההתנגדות שלי אל מי שאני (לא מושלמת

) ממש חוסמת אותי מלקלוט ולהבין מידע חדש. אמרתי לעצמי: "אני נהדרת כפי שאני, אני אמשיך להיות נהדרת גם בלי הכלי החדש. זה בסדר גם אם לא אלמד כלי חדש. זה בסדר, זה בסדר, זה בסדר. הכל בסדר." זה עבד. העייפות לא רק שנעלמה, גם התמלאתי אנרגיות, התחלתי להנות וכמובן גם להבין ולהפנים.]

שבת שלום

תארי לך אילו תחושות ילוו אותך אם תפעלי ביומיום ממקום של "אני אמא נפלאה כפי שאני, אין מה לשפר או לתקן בי". תארי לך כמה אנרגיות יכולות להתפנות לך.
טוב, מצד אחד אני הולכת ומשתכנעת שאני אחת האחיות התאומות של אמא לשלושה D-:

עירית לוי, עכשיו את עונה יותר בהרחבה על שאלה ששאלנו במעלה הדף.
וממה שכתבת כאן נפלו אצלי שני אסימונים:

תפסתי פתאום מה איפשר לי לכתוב את הדוקטוראט. למה התינוקת היונקת שלי איפשרה לי סוף סוף לעשות את זה, אחרי דחיינות כרונית קשה, כשבתור רווקה או רעייה בלי ילדים - לא יכולתי.

פשוט מאוד: כשהיא נולדה, אני הייתי אמא נפלאה. לפי הקריטריונים שלי, כמובן. הייתי אמא נפלאה והרגשתי את זה.
זה כנראה פינה לי כמויות אדירות של אנרגיה, ופתאום היתה לי מספיק אנרגיה שאיפשרה לי לבצע את המשימה.

כשקראתי את מה שכתבת, יכולתי להרגיש באופן פיזי ממש את עוצמת ההתנגדות שעלתה לי מהבטן לגרון, רק לקרוא את המשפט "אני אמא נפלאה כפי שאני" וגו'. בתוכי אמר קול מאוד רם: "לא נכון! זה לא נכון!"

אני יכולה לשמוע עכשיו את האייפקית שלי מכריחה אותי לתקן את האמירה הזאת, ולהסכים איתה שהעובדה שלפעמים אני מתנהגת בכל מיני צורות שאני לא אוהבת (נגיד, צועקת על הילדים שלי, במיוחד כשמהפה יוצאים לי דברים מה-זה מטומטמים) לא שוללת את הקביעה הבסיסית ש"אני אמא נפלאה כפי שאני".
היא טוענת שקיומה של "אמא נפלאה היא אמא שלא צועקת אף פעם בחיים על הילדים שלה ולא אומרת להם אף פעם דברים לא מכבדים" הוא פיקציה.
אבל ברגש, אני לא יכולה לקבל את זה. אני מתנגדת.
אז מה שאת בעצם מציעה זה לשכנע את המתנגדת הזאת במלים? פשוט להגיד לה: "כן נכון, כן נכון, אני אמא נפלאה כפי שאני, אין מה לשפר או לתקן בי"?
ואם אני אחזור על זה מספיק פעמים, כמו מנטרה (כמו שאני מציעה לנהל תקשורת עם הנשמות הטובות (-; שמחוצה לנו) - אז אני אשתכנע?
ואפסיק להתנגד?
ואקבל שאני אמא נפלאה, ומייד אני אהיה אמא נפלאה?
כמו שגם הילדה שלי מתוקה ונפלאה, אף על פי שהיא עושה דברים "מעצבנים" לפעמים? (גם זה לא נכון. היא עושה דברים שלוחצים אצלי על כפתורים. אבל הם לא "מעצבנים" כשלעצמם. מישהו שונה ממני, לא היה מתעצבן).

עירית_לוי

היא טוענת שקיומה של "אמא נפלאה היא אמא שלא צועקת אף פעם בחיים על הילדים שלה ולא אומרת להם אף פעם דברים לא מכבדים" הוא פיקציה.
בדיוק!
האם את יכולה לראות שגם המשפט הזה הוא פיקציה וגם המשפט ההפוך ("אמא נפלאה היא אמא ש כן צועקת מדי פעם על הילדים שלה ו כן אומרת להם מדי פעם דברים לא מכבדים") הוא פיקציה? האם את יכולה לראות שכל משפט כזה הוא רק פרדיגמה? כל פרשנות, היא רק פרשנות, ולא האמת המוחלטת, הוודאית, האחת והיחידה.

השאלה החשובה, לדעתי, היא איזו פרשנות מוסיפה לי אנרגיות, ועושה אותי שמחה, ומאפשרת לי לשנות את מה שאני רוצה לשנות, ולעומת זאת איזו פרשנות שואבת ממני אנרגיה, גורמת לי סבל, וחוסמת אותי מלעשות שינויים (או מאפשרת לי לעשות שינוי אבל נורא נורא לאט ובאמצעות הפעלה של המון כוח מיותר).

למה אני מתעכבת על זה? (מיד אענה לשאלה שלך אם לשכנע את המתנגדת).
אני מתעכבת על זה משום שלדעתי ההבנה שפרדיגמה היא רק פרדיגמה היא משחררת (ואז אין צורך לשכנע, אלא לעשות איתה משהו אחר). היא מאפשרת להפרד ביתר קלות מהפרדיגמות הלא מעצימות.

החיבור העמוק וההזדהות העמוקה עם הפרדיגמה היא זו שיוצרת את הקושי, ולא מה שקורה במציאות (למשל התפקוד שלי כאם, או האם צעקתי או לא צעקתי).

_אבל ברגש, אני לא יכולה לקבל את זה. אני מתנגדת.
אז מה שאת בעצם מציעה זה לשכנע את המתנגדת הזאת במלים? פשוט להגיד לה: "כן נכון, כן נכון, אני אמא נפלאה כפי שאני, אין מה לשפר או לתקן בי"?
ואם אני אחזור על זה מספיק פעמים, כמו מנטרה (כמו שאני מציעה לנהל תקשורת עם הנשמות הטובות שמחוצה לנו) - אז אני אשתכנע?
ואפסיק להתנגד?
ואקבל שאני אמא נפלאה, ומייד אני אהיה אמא נפלאה?_

הרגש הוא פועל יוצא של המחשבות (הפרדיגמות) שלך, ושל ההזדהות העמוקה שלך עם המחשבות שלך.
לכן, מה שאני מציעה זה כן לעבוד על המחשבה, והיא כבר תחלחל ותשפיע על הרגש.

יחד עם זאת, מנטרה לא תמיד מספיקה על מנת למוסס פרדיגמה, אבל לפעמים היא כן מספיק חזקה כדי למוסס התנגדות רגעית בזמן אמת. בדוגמא שנתתי על הקורס לא מוססתי את הפרדיגמה הבסיסית שלי על עצמי (שזה "לא בסדר שאני לא מושלמת") אבל כן מוססתי את ההתנגדות שלי נכון לאותו רגע לזה שזה לא בסדר שאני עוד לא יודעת ושולטת בחומר. שחרור של עוד ועוד התנגדויות רגעיות כאלה לאורך זמן יכולות להוביל לשינוי.

מה שעוד עוזר לי זה לזהות אותה, את הפרדיגמה, כשהיא קופצת, ממש בזמן אמת, בפעולה, ולא סתם באופן תאורטי. פשוט להתבונן ולשים לב אליה. לשים לב זה אומר לנסות להסתכל עליה באופן נקי וענייני בלי שיפוטים (דוגמא: "אופס, עכשיו כשצעקתי על יונתן קפצה לי המחשבה/אמונה – אני אמא לא טובה. אוקיי, ראיתי, יופי ששמתי לב, אני אמשיך להתבונן").

אם עד עכשיו הפרדיגמות התנהלו להן באופן אוטומטי בלי ששמתן לב אליהן, עכשיו כבר תהיה לכן גישה לכפתור שמדליק אותן. תנסו ותראו איך רק זה יתחיל לשנות אצלכן את ההתייחסות שלכן לעצמכן.

כמו שגם הילדה שלי מתוקה ונפלאה, אף על פי שהיא עושה דברים "מעצבנים" לפעמים? (גם זה לא נכון. היא עושה דברים שלוחצים אצלי על כפתורים. אבל הם לא "מעצבנים" כשלעצמם. מישהו שונה ממני, לא היה מתעצבן).
בדיוק, בדיוק!!

אני אשתמש בדוגמא שנתת כדי להמחיש יותר טוב את הכוונה שלי, כי קל יותר לראות את זה כשמדובר בפרדיגמות שלנו לגבי אחרים מאשר בפרדיגמות שלנו לגבי עצמנו.

האם את יכולה לראות שההתעצבנות שלך היא פועל יוצא של הפרדיגמה שלך (="הבת שלי לא אמורה לעשות ככה וככה"), ולא של מה שהיא עשתה?
והאם את יכולה לראות שהתעקשות שלך לשנות אותה (כלומר התנגדות אל מי שהיא) תעשה בדיוק ההיפך ותקבֵּע את המצב?

הסבל שלנו לא נגרם כתוצאה ממה שאחרים עושים או כתוצאה ממה שקורה במציאות - אלא כתוצאה מהפרדיגמה שלנו על איך הדברים אמורים להיות!
לכן, כל ניסיון לשנות את מה שיש בחוץ (=התפקוד האימהי, עודף המשקל, ההתנהגות של בן הזוג), במקום לשנות את ההתייחסות (=הפרדיגמה) שלנו אל מה שקורה בחוץ לא יצליח.

בשמת, עכשיו קחי את הרעיון הזה בחזרה אל הפרדיגמה שלך לגבי עצמך.
האם את יכולה לראות שההזדהות העמוקה שלך עם הפרדיגמה שלך "אני לא אמא מספיק טובה" (האמונה הבלתי מעורערת שלך בה) היא זו שגורמת לך לסבל ולא ההתנהגות שלך בפועל?
האם עצם ההבנה הזאת מאפשרת לך לשחרר ולו חלק מההתנגדות?

עירית_לוי

בשמת, עוד מחשבה שעלתה לי:
תסתכלי מה את בדרך כלל אומרת לאנשים שיש להם בעיה בזוגיות, לאשה שמספרת שבן הזוג שלה הוא "כזה וכזה.." וזה הורס לה את החיים.
את אומרת לה - קודם כל תפסיקי לנסות לשנות אותו (כלומר: תפסיקי להתנגד אל מי שהוא), כי פשוט אין טעם וזה נועד מראש לכישלון, ואחר כך תעשי את שינוי בעצמך / בהתייחסות שלך לעצמך / בהתייחסות שלך אליו, ואז יש סיכוי שהדברים בינכם גם ישתנו - נכון?

אותו הדבר בדיוק ביחסים שלך עם עצמך!

תארי לך שאת נמצאת בזוגיות עם עצמך (ובעצם את אכן נמצאת במערכת יחסים עם עצמך).

האם מנקודת המבט הזאת את יכולה לנסות (לא בכוח, רק לנסות

) להפסיק לשנות את עצמך? פשוט לתת לעצמך להיות מי שאת? (וזה בעצם להפסיק להתנגד אל מי שאת).

נסי לומר לעצמך שאת עבור עצמך היא בן הזוג שלך, שאין טעם להלחם בו, כי זה יהיה מאבק חסר תוחלת.
האם דרך הסתכלות כזאת יכולה לעזור לך להרפות?

זה לא מקום ללכת אליו, אלא מקום לצאת ממנו. כל עוד מתייחסים אליו בתור מקום "להגיע אליו יום אחד" הוא תמיד ישאר כזה. עצם ההתייחסות אליו כאל כזה משמרת את הסטטוס שלו עבורך.
אחלה תובנה, קצת קשה ליישום בזמן שאני צועקת על הילדים אבל אנסה אותה.

ראיתי גם שההתנגדות שלי אל מי שאני (לא מושלמת) ממש חוסמת אותי מלקלוט ולהבין מידע חדש.
איזו דוגמא נפלאה שממש ממחישה את כל מה שאת אומרת.

השאלה החשובה, לדעתי, היא איזו פרשנות מוסיפה לי אנרגיות, ועושה אותי שמחה, ומאפשרת לי לשנות את מה שאני רוצה לשנות, ולעומת זאת איזו פרשנות שואבת ממני אנרגיה, גורמת לי סבל, וחוסמת אותי מלעשות שינויים

יש לנו אשליה שאם נקבל את המצב כפי שהוא אז "נרדם בשמירה" והשינוי לא יתרחש. אני אומרת – להיפך. אם נקבל את המצב אז השינוי גם יהיה קל יותר, גם עמוק יותר, וגם מהנה יותר.

שני המשפטים האלו קצת מבלבלים אותי, מצד אחד את אומרת לקבל את המצב ואז השינוי יתרחש, מצד שני את כותבת שצריך להיות מודעים לפרשנות שלנו, זה לא קצת נוגד אחד את השני?
אני מאוד מתחברת למשפט הראשון שציטטתי, המשפט השני מעורר בי תהיות.
מקווה שלא התבלבלתי או בלבלתי.

טוב, מצד אחד אני הולכת ומשתכנעת שאני אחת האחיות התאומות של אמא לשלושה.
התקבלת

עירית_לוי

אמא לשלושה,

שני המשפטים האלו קצת מבלבלים אותי, מצד אחד את אומרת לקבל את המצב ואז השינוי יתרחש, מצד שני את כותבת שצריך להיות מודעים לפרשנות שלנו, זה לא קצת נוגד אחד את השני?
אני לא בטוחה שהבנתי את כוונתך.
האם הסתירה שאת מוצאת היא בעובדה שמצד אחד נדרש להרפות, לקבל, ומצד שני לעשות פעולה אקטיבית של תשומת לב לפרדיגמות שלנו?

אם לזה התכוונת – אני לא רואה כאן סתירה אלא מתאם.
ההרפייה היא מההתנגדות, התנגדות שאת מבחינה בה תוך כדי תשומת הלב.
אני אסביר.

נניח שאת שמה לב שאת פועלת מתוך הפרדיגמה "אני אמא לא מספיק טובה", אוקיי? עד כאן נדרש ממך להיות אקטיבית על מנת להבחין בפרדיגמה, וגם על מנת להבחין שזוהי פרדיגמה שלא משרתת אותך.
הצעד הבא הוא להבחין שהקושי שלך נגרם כתוצאה מהפרדיגמה שלך ("אני אמא לא מספיק טובה"), מהפרשנות שלך, ולא כתוצאה מהתפקוד שלך ("צעקתי על הבן שלי"). כי יכולת לצעוק על הבן שלך גם מבלי לספק את הפרשנות הספציפית הזאת. במילים אחרות, את מבחינה שהקושי שלך נגרם מההתנגדות שלך אל מי שאת ("אני לא אמא מספיק טובה!!!").
הצעד הבא יהיה לנסות ולהרפות מהפרדיגמה הזאת. כאן סיימת לשים לב ואת עוברת לקבלה, להרפייה מההתנגדות.

זהו ריקוד מתמשך של תשומת לב להתנגדות – והרפייה ממנה. שוב ושוב.

האם זה עונה לך?

.

בשמת,
עוד מחשבה בעקבות מה שכתבת:
אז מה שאת בעצם מציעה זה לשכנע את המתנגדת הזאת במלים?
נראה לי שלמנטרה שמטרתה לשכנע יש אנרגיה של התנגדות, לכן חשוב לבדוק מאיזה הֶקְשֵר באים להשתמש במנטרה.
כשאת מנסה לשכנע מישהו במשהו, מתוך התנגדות אל המקום בו הוא נמצא ולרעיונות שלו, בדרך כלל תשיגי את ההיפך ממה שהתכוונת לו.
כנ"ל כשאת מנסה לשכנע את המוח שלך במשהו.

יש לך במוח מחשבה (פרדיגמה).
אם תנסי לתקוף אותה בכוח על ידי מחשבה אחרת או להלביש עליה בכוח מחשבה חלופית מתוך הנחה שהמחשבה הקיימת "לא בסדר" - רוב הסיכויים הם שהמחשבה הקיימת "תתקומם" נגדה ותתחזק.
את הרי לא יכולה להכריח את עצמך לחשוב מחשבה הפוכה...

אז אני חושבת שאם כבר מנטרה, אז לשים לב שהיא עצמה לא נאמרת בכוח, אלא בטפטוף עדין ורך ואיטי פנימה. לשים לב שהיא לא נאמרת תוך הפעלת שרירים, לשים לב אם היא בעצמה לא מייצרת התנגדות.

האם הסתירה שאת מוצאת היא בעובדה שמצד אחד נדרש להרפות, לקבל, ומצד שני לעשות פעולה אקטיבית של תשומת לב לפרדיגמות שלנו?
כן, לזה בדיוק התכוונתי, אבל אחרי ההסבר שלך הבנתי את הכוונה.

_כשאת מנסה לשכנע מישהו במשהו, מתוך התנגדות אל המקום בו הוא נמצא ולרעיונות שלו, בדרך כלל תשיגי את ההיפך ממה שהתכוונת לו.
כנ"ל כשאת מנסה לשכנע את המוח שלך במשהו._
אני יותר התכוונתי למה שקרה כשכתבתי

הילדה שלי מתוקה ונפלאה, אף על פי שהיא עושה דברים "מעצבנים" לפעמים?
כשתיכף "הרפיתי" מהאמירה שהיא עושה דברים מעצבנים, ואמרתי שזה פשוט לא נכון.
אז אני לא מנסה "לשכנע את עצמי" שהאמירה מוטעית, אלא תופסת שבטעות נכנסתי לסימטה ללא מוצא בגלל הרגל מן העבר, ואני מרפה. כאילו מפילה את זה מהיד.

קורה לי שתוך כדי שאני אומרת (הרגל רע) "אוי איזה מטומטמת אני" כשאני תופסת איזו טעות איומה ונוראה שעשיתי - ועל המקום אני מתקנת את עצמי ומשנה את הפרדיגמה, כי אני הרי לא מאמינה באמת שאני מטומטמת. עשיתי דבר טיפשי. עשיתי טעות גדולה. זה הכל. אני בן אדם. ואני תיכף אומרת בקול רם, לא, זה ניסוח לא נכון. עשיתי טעות גדולה, אבל לא נכון להגיד שאני מטומטמת.
חשוב לי לתקן, כדי שהילדים ישמעו אותי מתקנת, וכשאני מתקנת, אני יכולה להרגיש את השינוי בגוף.
"איזה מטומטמת אני" יש לו אנרגיה רעה מאוד. חוסר קבלה. אנטי. "שוב אני לא בסדר".
"עשיתי טעות גדולה" יש בה שיחרור . קודם כל, להודות בטעות. לא להכחיש. לא להעניש. רק לקבל את עצמי כמו שאני לא מושלמת ועושה טעויות. אבל בסך הכל טעות. אף אחד לא מת.

(הרי בילדותנו, אם הגיבו לטעויות שלנו כאילו רצחנו נפש, זה בהחלט מרגיש ככה.
פרדיגמה מאוד מושרשת וקשה, להתייחס ל"טעות" כאל "אסון קולוסאלי").

ים של פרדיגמות. ים של.

עירית_לוי

_(הרי בילדותנו, אם הגיבו לטעויות שלנו כאילו רצחנו נפש, זה בהחלט מרגיש ככה.
פרדיגמה מאוד מושרשת וקשה, להתייחס ל"טעות" כאל "אסון קולוסאלי")._
נכון!

אני רואה את זה תוצאה של גם "סתם" עונשים.
אנחנו חוות (וחווים) היום על בשרנו את המחיר הכבד שיש לתרבות הענישה בחינוך ילדים:
אני מאמינה שלמנהג הענישה יש חלק משמעותי ביצירת הפרדיגמה המעוותת בתרבות שלנו שלקחת אחריות = לקחת אשמה.

ילד משחק בכדור בסלון ושובר את האגרטל.
בפעולת שרשרת אוטומטית נגזר דינו ("לא בסדר!", "אשם!") ומוקצב עונשו ("היום אין טלויזיה!") על ידי גורם חיצוני לו. איך מישהו בכלל יכול ללמוד מהי לקיחת אחריות אמיתית, אם לפני שהספיק לנשום כבר תוייג כאשם וקיבל עונש?
איך התנהלות כזאת יכולה שלא ליצור כזאת פרדיגמה?

"עשיתי טעות גדולה" יש בה שיחרור . קודם כל, להודות בטעות. לא להכחיש. לא להעניש. רק לקבל את עצמי כמו שאני לא מושלמת ועושה טעויות. אבל בסך הכל טעות. אף אחד לא מת.
מאוד מתחברת, כמובן.
לקיחת אחריות היא משחררת.

חשוב לי לתקן, כדי שהילדים ישמעו אותי מתקנת, וכשאני מתקנת, אני יכולה להרגיש את השינוי בגוף.
ואוו. תודה על המשפט הזה.

מתפרצת לדיון המרתק בתובנה שעוברת עלי לאחרונה,
כאשר אני שיפוטית לעצמי אני הופכת להיות מאוד שיפוטית לאחרים,במיוחד לילדים ולאיש,
לא שזאת הברקה גדולה ,אבל אני מוצאת את עצמי עוצרת במהלך הסחפות מחשבתית,בו שפטתי ודנתי בלי רחם את בעלי,אימי,ילדי,חמותי-מחק את המיותר...
ומבינה שהכל מגיע מכך שאני לא באמת מקבלת את עצמי.
מנסה ללמוד לאהוב את עצמי יותר,לרצות להשתנות בלי שיפוטיות.

<אפשר למחוק אם מפריע לרצף של הדיון>

עירית_לוי

ציפ ציף, מה פתאום למחוק!?

זו תובנה חשובה ורלוונטית לדעתי.

(שימי לב, אגב, ש רצף הדיון נעצר לפני כחודש וחצי

. הוא עבר לפה במסגרת ניקוי וריענון הבלוג בו הוא התחיל, בלוג שהפך לארוך וכבד מאוד).

רוצה לשתף בתהליך שעברתי בשבוע האחרון.
המצב עם האמצעית שלי היה לא כל כך טוב (בלשון המעטה), לא הייתה לי שום סבלנות אליה, היא הייתה תובענית, יללנית נודניקית תלותית
וכו'. הרגשתי שהיא ממש חונקת אותי ושהיא "חייבת לשחרר אותי".
לאחר תובנה שהגעתי אליה החלטתי להפסיק להסתכל עליה כנודניקית ושבמקום שהיא "תשחרר" אותי, אני "אשחרר" אותה מתפקיד הנודניקית.

תוך חצי יום חל השינוי, בזמן ארוחת צהריים של יום שישי אצל אמא שלי היא כרגיל נעמדה לידי (אחרי שאכלה כמובן), בזמנים אחרים הייתי ישר מתעצבנת עליה "שהיא לא נותנת לי לאכול בשקט" ומנסה כל דבר כדי "להעיף" אותה ממני, במקום זה, הסתכלתי עליה "כילדה שלא ראתה את אמא שלה כמה שעות והתגעגעה אליה" והזמנתי אותה לקחת כיסא ולשבת לידי, תוך חצי דקה הילדה פשוט עזבה אותי והלכה לעיסוקיה.
כשרציתי להכין ארוחת ערב היא ישר נעמדה לידי, במקום "לנפנף" אותה החלטתי ליצור מין זמן בשבילי ובשבילה והזמנתי אותה לבשל איתי, אחרי חצי דקה היא שוב נעלמה והלכה לעיסוקיה, מצאתי את עצמי פתאום מתגעגעת אליה ורוצה את קרבתה, דבר שעד לפני כמה ימים לא חלמתי שיקרה.
"פעם" בכל פעם שהיא רצתה משהו היא הייתה יושבת לי הראש ולא עוזבת אותי, לא משנה מה הייתי עושה היא הייתה רוצה שאפסיק הכל "עכשיו"
כדי לטפל בבעיה שלה. היום נכנס לה קוץ לאצבע, היא סיפרה לי ואני אמרתי לה שתכף אתפנה מעיסוקיי ואוציא לה את הקוץ, ארבע שעות אחרי זה, הקוץ עדיין ביד שלה והיא לא אומרת כלום, פשוט כלום! זה ממש הדהים אותי, אם זה היה קורה לפני שלושה ימים, אני פשוט הייתי מתפוצצת מכל היללות שלה והבכי שלה עד שהייתי מוציאה לה את הקוץ מהיד.

כל השבת עברה עלינו בכיף אדיר, היא הפסיקה "לדרוש" תשומת לב ממני, הפסיקה עם כל הדרמות הקטנות שהיו מוציאות אותי מדעתי ואני כל הזמן נתתי לה מבלי שתבקש, אבל הפעם זה היה בשבילי, כי אני רציתי ולא כדי להשתיק אותה, ההרגשה פשוט נפלאה, אני נהנית לבלות איתה וכבר לא מרגישה מחנק כשאני איתה, הפסקתי לנשום לרווחה כשהיא נרדמה.

פשוט הפסקתי להתנגד אל מי שהיא ותוך כדי הפסקתי להתנגד לעצמי כשהפסקתי את ההלקאה העצמית.
ככל שהתנגדתי אליה יותר כך ההתנהגויות "המעצבנות" שלה גברו, ככל שניסיתי להרחיק אותה ממני כך היא נדבקה אליי יותר ויותר.

כמובן שיש את הפחד הזה שמסתתר לו בפינה שיחול שינוי במצב ואז אחזור למצב הישן, מקווה שיהיו לי הכלים והתובנות "לחזור למוטב"
במהירות רבה.

וואו! מעורר השראה.

מזכיר לי את המוטו השכיח באתר:
כשהילד נצמד - תיצמד בחזרה!
פותר את הבעיה צ'יק צ'ק...

כמובן שיש את הפחד הזה שמסתתר לו בפינה שיחול שינוי במצב ואז אחזור למצב הישן
מזכירה לך ש: ותוך כדי הפסקתי להתנגד לעצמי_ שזה אומר לא להתנגד לעצמך גם כשאת חוזרת _למצב הישן
וכבר כתבתי לך ש איזה כיף לה שיש לה אותך <או במילים דומות>
אהבה

עירית_לוי

בהחלט וואו!

כמובן שיש את הפחד הזה שמסתתר לו בפינה שיחול שינוי במצב ואז אחזור למצב הישן, מקווה שיהיו לי הכלים והתובנות "לחזור למוטב"
נדמה לי שראית דברים שבהמשך הדרך שלך כבר לא תוכלי שלא לראות. כלומר, התובנות הן שלך והן לא יכולות להעלם לשום מקום.

יחד עם זאת, זה שהתובנות החדשות הן כבר שלך, זה לא אומר שאת כבר לא בנאדם, אנושי, עם מנגנונים אוטומטיים

.
כלומר, טבעם של המנגנונים, מעצם היותם אוטומטיים, לחזור ולקפוץ (למרות שבהחלט יכולים גם שלא לקפוץ שוב), בין אם זה ספציפית בנוגע לתווית ה"נודניקית" עם הבת אמצעית ובין אם זה בנוגע לתווית אחרת או תכונה אחרת שאת מתנגדת לה אצל כל אדם אחר. יש לנו נטייה אנושית לתייג ולהתנגד. ככה אנחנו. אז אולי במקום לחשוש מהם, את יכולה במידה מסויימת לצפות להם, לדעת שיתכן והם יקפצו, לפחות בהתחלה.

וכאשר הם יקפצו, את תפגשי אותם אחרת. מה שיש לך עכשיו זו הידיעה (ולא רק ידיעה תיאורטית אלא ידיעה עמוקה מתוך חוויה ממשית) שיש לך את היכולת לעשות שם שינוי. שהתיוג וההתנגדות אינם בלתי ניתנים לשליטה אלא בידייך.

חני כתבה: לא להתנגד לעצמך גם כשאת חוזרת למצב הישן
ואני רוצה להוסיף, גם לא להתנגד לעצם קיומם של המנגנונים האוטומטיים שלך. ההתנגדות להם או הפחד מהם עלולים דווקא להעצים אותם.

תודה על כל התגובות המחזקות.
וכבר כתבתי לך ש איזה כיף לה שיש לה אותך <או במילים דומות>
באותן מילים בדיוק.
תודה.
אז אולי במקום לחשוש מהם, את יכולה במידה מסויימת לצפות להם, לדעת שיתכן והם יקפצו, לפחות בהתחלה.

זה באמת יכול לעזור.

היום כעסתי עליה, באמצע נעצרתי וחשבתי מאיפה בא הכעס, מהתיוג של "הנודניקית" או לא? ברגע שהבנתי שהכעס היה "מוצדק" נרגעתי והמשכתי הלאה.

שלום ל אמא לשלושה,

קראתי את רוב הדף לפני כמה ימים, ועלתה בי התחושה ששם הדף, שאומר "שצריך" לוותר על ההתנגדות...
זה כמו "התנגדות להתנגדות"....
ואכן אני רואה כאן בהחלט דברים שנאמרו לגבי קבלת המצב...

אולי אפשר לקבל את ההתנגדות כלגיטימית וכנובעת וכמבטאת תחושות מאד לגיטימיות.
אולי ההתנגדות מבטאת פחדים, חששות, שאפשר להקשיב להם ולקבל אותם.
להכיר בהם, לתת להם מקום...
ולאפשר להם להתקיים לצד דברים נוספים.
לקבל את ההתנגדות זה להכיל אותה, לאפשר לה להתקיים, יש להתנגדות מה לומר, אפשר להקשיב לה.
ואולי על ידי כך להגיד לה שיש כאן מקום לשבת, לצד שאר התחושות והרגשות.
לסדר לה מקום כדי שהיא לא תצטרך להשתולל כדי לקבל תשומת לב...
וגם כדי שהיא לא תשתלט בתקיפות יתר על המצב....

<אפשר למחוק אם לא מתאים כאן>

עירית_לוי

הי תמרול ה

,

_שם הדף, שאומר "שצריך" לוותר על ההתנגדות...
זה כמו "התנגדות להתנגדות"...._
ההתייחסות האישית שלי להתנגדות היא לא ש"צריך" לוותר עליה אלא שאפשר ושכדאי לוותר עליה כאשר היא גורמת לסבל וחוסמת במקום להועיל.
מסכימה איתך לגמרי שגם התנגדות להתנגדות היא בעצם אותו המנגנון, והיא בעצם גול עצמי.
בדרך-כלל התייחסות לוחמנית, גם אם היא התייחסות לוחמנית המופנית כלפי התייחסות לוחמנית אחרת (כלומר, להתנגדות) - איננה יעילה ואיננה מקדמת לשום מקום טוב.

אני הצעתי לא אחת, אולי אפילו בדף הזה, על מנת לוותר על ההתנגדות - רק להסתכל עליה (מבלי לנסות לעשות איתה דבר, מבלי לנסות להפסיק אותה), וגם אם עולים שיפוטים עצמיים על עצם ההתנגדות, אם עולה התנגדות להתנגדות ("למשל: "אוי, איזו דפוקה אני, למה אני מתנגדת כל הזמן!"), גם עליהם, רק להביט. לתת להם מקום. לשים לב.

האם לזה התכוונת? האם אנחנו אכן מדברות על אותו הדבר?

לקבל את ההתנגדות זה להכיל אותה, לאפשר לה להתקיים, יש להתנגדות מה לומר, אפשר להקשיב לה.
מסכימה גם עם זה.
אני מאמינה שתשומת הלב להתנגדות מאפשרת בין השאר, אם רוצים בכך, להשתמש בה - בהתנגדות אל משהו חיצוני - כאיתות שרומז להביט על משהו פנימי ואישי.

ל ה ס כ י ם.

הי פרח...
אכן ראיתי מה שכתבת.
עדיין יש תחושה של הסתכלות על ההתנגדות באופן שיש בו נימה עדינה של שיפוטיות.
משהו מעין: כאשר ההתנגדות גורמת סבל אז אולי כדאי לוותר עליה... (או להביט בה קצת מרחוק...)

ולא תמיד משהו שגורם סבל אכן דורש שיוותרו עליו.

יתכן שההתנגדות מבטאת חששות ופחדים שמן הראוי שאכן יתיחסו אליהם.
חששות ופחדים שהם חלק מכל הרגשות שמשהו חדש מעורר.
חלק מהקשת של כל הצבעים שיש במשהו.
ולכן כדי שהקשת תישאר צבעונית ומלאה, לא בטוח שצריך לוותר על ההתנגדות.
אולי כדאי באיזה שהוא אופן מטאפורי להושיב אותה ליד השולחן, ביחד עם כל הרגשות האחרים. לשים לה כסא, לתת לה מקום, לדבר איתה.
לשאול אותה ממה היא חוששת.
בהחלט אפשרי שיש לה סיבות ממשיות שאפשר להתיחס אליהן ולתת להן מענה.
אולי ההתנגדות תביע משאלה מסוימת, לשים לב למשהו, להיזהר מעט ממשהו.
ואז אפשר להיענות למשאלה לפחות בהקשבה רצינית והתיחסות רצינית, ולפעמים גם במעשה.
וכך הפחד והחשש לא ישארו תלויים באוויר הומים ונרגשים, אלא ירגישו שיש להם בית.
שיש מישהו שמקשיב להם. שלוקח ללב את מה שהם אומרים.
זה יכול להקל על התחושה הקשה הנלווית, על הסבל.

קראתי כאן לא מעט תובנות, בעיקר איך לפרק את ההתנגדות מהכח המתיש שלה עלינו. היתה דוגמא כאן (נדמה לי של בשמת) :
_קורה לי שתוך כדי שאני אומרת (הרגל רע) "אוי איזה מטומטמת אני" כשאני תופסת איזו טעות איומה ונוראה שעשיתי - ועל המקום אני מתקנת את עצמי ומשנה את הפרדיגמה, כי אני הרי לא מאמינה באמת שאני מטומטמת. עשיתי דבר טיפשי. עשיתי טעות גדולה. זה הכל. אני בן אדם. ואני תיכף אומרת בקול רם, לא, זה ניסוח לא נכון. עשיתי טעות גדולה, אבל לא נכון להגיד שאני מטומטמת.
חשוב לי לתקן, כדי שהילדים ישמעו אותי מתקנת, וכשאני מתקנת, אני יכולה להרגיש את השינוי בגוף.
"איזה מטומטמת אני" יש לו אנרגיה רעה מאוד. חוסר קבלה. אנטי. "שוב אני לא בסדר".
"עשיתי טעות גדולה" יש בה שיחרור . קודם כל, להודות בטעות. לא להכחיש. לא להעניש. רק לקבל את עצמי כמו שאני לא מושלמת ועושה טעויות. אבל בסך הכל טעות. אף אחד לא מת._

ומה קורה אם לאורך זמן יש התנגדויות על דברים באמת שליליים שעשית ואתה עושה. אם זו דחיינות כרונית שגורמת סבל בתחומים מסוימים, או סבל שנגרם למישהו יקר לך כי אתה עושה דברים אחרת/ פחות טוב ממה שהיית אמור.
כלומר, מה קורה, אם ההלקאות העצמיות, או ההתנגדות היא ממקור כל כך אמיתי שאין אפשרות שתאמין לעצמך אם תאמר "אני בן אדם טוב, זה רק דבר קטן וכו'". כי אתה לא אדם רע אמנם, אבל אתה גם רחוק מלעשות את הדברים המתבקשים ולדעת שאתה באמת בסדר (ולא משנה הסיבות)?

<מרגיעון- קושי אינו בהכרח סבל>

עירית_לוי

מה קורה, אם ההלקאות העצמיות, או ההתנגדות היא ממקור כל כך אמיתי
אני חושבת שתמיד ההתנגדות היא למשהו שנראה אמיתי, נחווה כאמיתי או נתפס כאמיתי. תמיד. אמיתי מבחינת האדם שמתנגד.
מהצד הרבה יותר קל לראות שמה שנחווה כמאוד אמיתי עבור אדם מסויים, הוא לא בהכרח אמיתי. אם למשל אני אשתף אותך על משהו שנראה לי אמיתי, ואם את במקרה לא חולקת איתי את הפרדיגמות שלי על העולם, עבורך הוא לא ייתפס כאמיתי. הוא אפילו יראה לך מופרך. כנ"ל אם את תשתפי אותי על מה שנראה לך כאמיתי.

מה שאני מנסה לומר הוא שהסבל האישי לא נגרם ממה שקורה במציאות החיצונית, אלא ממה שקורה במציאות הפנימית. ואת המציאות הפנימית, כלומר את התפיסה, את ההתייחסות לדברים אפשר, אם רוצים, לשנות. ואני מתכוונת לשנות באמת, לא כמניפולציה, לא רק על פני השטח, ולא משהו שדומה ל"חשיבה חיובית" לא אותנטית. כי שכנועים עצמיים מהסוג הזה לא יכולים לעשות באמת את העבודה.

אני מתכוונת לשינוי תפיסה כזה שמשחרר ממך אנחת רווחה, ושנותן תחושה של שחרור. לא סתם לומר לעצמך "טוב, אני לא באמת חייבת" ובו בזמן להישאר עם תחושה של מועקה, אלא שחרור שמשאיר אותך קלה ושמחה. שחרור שבסופו של דבר מאפשר אחד מהשניים: או שהוא גורם לך לעשות את מה שאת רוצה לעשות, מיד, בענייניות ובלי קונפליקטים פנימיים, או שהוא מוביל אותך לוותר על העשייה הספציפית הזאת ולהיות שלמה לגמרי עם הוויתור.

דיברת על דחיינות כרונית. בואי נגיד שמדובר על להגיש למישהו אחר משהו שהתחייבת להגיש לו. זה נראה תמיד כמו משהו שחייבים לעשות. אני מכירה את התחושה. מה שעובד בשבילי במקרים כאלה זה לשאול - האם באמת אני חייבת? אולי לא? מי אמר שכן? לצאת לרגע מעצמך ולשאול את עצמך את השאלה הזאת בכנות מוחלטת ולראות מה יעלה.

לא מזמן הבטחתי למישהו לתת לו הצעת מחיר על פרוייקט משותף שהוא הציע לי לעשות. זה היה משהו חדש שעל פניו מאוד רציתי ושהתלהבתי ממנו. התחייבתי לשלוח לו את ההצעה תוך שבוע. כל יום דחיתי את זה למחר. ואחרי שבוע הודעתי לו שאני לוקחת עוד שבוע לצורך העניין. ואח"כ שוב. חבר קרוב הציע לי לוותר על זה ולהודיע על ביטול במקום לדחות שוב ושוב. באותו הרגע זה נראה לי בלתי מתקבל על הדעת לבטל. אותו אדם כבר השקיע לא מעט זמן בעניין, הגיע במיוחד מת"א לפגישות, וכבר הבטחתי לו שאני הולכת על זה. ביטול לא היה בכל אופציה. ועבורי זה היה הכי אמיתי שיש באותו רגע.

אח"כ הבנתי שהצורך שלי להיות בסדר מולו גרם לי להתנגד לעצמי, ולא איפשר לי להקשיב ללב שאותת לי שאני לא שלמה עם הפרוייקט הזה, שלא נכון לי לעשות אותו כרגע, למרות שלכאורה עד לאותו רגע הייתי בטוחה שהוא הדבר הכי נכון בשבילי. באותו הרגע היה לי יותר חשוב להיות בסדר איתו מאשר להיות בסדר עם עצמי. היום, ממרחק הזמן, ברור לי עוד יותר למה הלב שלי ביקש לדחות את הגשת ההצעה [כשאני כותבת "לב" אני לא מתכוונת דווקא לרגשות, אלא יותר לתחושה פנימית, לידיעה עמוקה ופנימית של מה נכון].

לגבי עצמי, בכל אופן, הבנתי שכאשר הלב רוצה לקחת אותי לאנשהו, או נמנע מללכת לאנשהו, כדאי לעצור ולהקשיב לו גם אם זה לכאורה מנוגד להיגיון. התשובה ל-למה הוא רצה או לא רצה תמיד מגיעה מתישהו.

אני לא מדברת על לתת לעצמך "פטורים" מזוייפים או הקלות או לוותר לעצמך. אני מדברת על התבוננות פנימית ועל מה נכון לך, לעומת מה נכון על פי קריטריונים חיצוניים, חברתיים, תרבותיים. אני גיליתי שהאמת הפנימית שלי הרבה פעמים שונה והפוכה לגמרי ממה שנראה נכון עבור שאר האנשים שסביבי.

המקום בו את מרגישה תקועה כרגע יכול להוות עבורך הזדמנות להטיל ספק באמיתות שלך, ולבחון אם הן באמת באמת שלך. כי מי אמר שחייבים לסיים את התואר באוניברסיטה? מי אמר שחייבים בכלל להתחתן? מי אמר שזה לא בסדר להתגרש? וכו' וכו' וכו'.

כלומר, מה קורה, אם ההלקאות העצמיות, או ההתנגדות היא ממקור כל כך אמיתי שאין אפשרות שתאמין לעצמך אם תאמר "אני בן אדם טוב, זה רק דבר קטן וכו'". כי אתה לא אדם רע אמנם, אבל אתה גם רחוק מלעשות את הדברים המתבקשים ולדעת שאתה באמת בסדר (ולא משנה הסיבות)?
כאן אפשר לבחון את הקשר שבין "אני בן-אדם טוב או רע" לבין "מה שאני עושה או לא עושה",
כלומר להטיל ספק במשוואה האוטומטית שחולקים רוב יושבי הפלנטה הזאת

.
מה לגבי - אני בסדר באופן בסיסי, כנקודת מוצא, ובלי קשר לאם אני עושה מעשים שנחשבים לבסדר או ללא בסדר?

ונקודה נוספת שאפשר לבדוק בהקשר הזה -
הרבה פעמים הלקאה עצמית על משהו שנתפס כאמיתי, היא דרך מתוחכמת של האישיות שלנו לתת לעצמנו פטור מהעשייה. תבדקי אם את לא מלקה את עצמך כעונש, שבמובן מסויים מוציא אותך ידי חובה. משה וכמו: "בזה שאמרתי כמה אני לא בסדר שילמתי את המחיר, קיבלתי עונש, ואני יכולה להרשות לעצמי להמשיך להיות לא בסדר". זה מנגנון רווח ובדרך-כלל לא מודע, שמשאיר אותנו בלופ של המנעות/דחיינות/חזרה על דפוס מסויים וכדומה.

תראי אם משהו מכל זה מדבר אלייך.

^{(הרבה זמן לא הייתי כאן. שינית ניק? נדמה לי שאני מזהה אותך לפי האייקון הג'ינג'י המרקד ההוא מלפני מיליון שנה... D-:).}

_ונקודה נוספת שאפשר לבדוק בהקשר הזה -
הרבה פעמים הלקאה עצמית על משהו שנתפס כאמיתי, היא דרך מתוחכמת של האישיות שלנו לתת לעצמנו פטור מהעשייה. תבדקי אם את לא מלקה את עצמך כעונש, שבמובן מסויים מוציא אותך ידי חובה. משה וכמו: "בזה שאמרתי כמה אני לא בסדר שילמתי את המחיר, קיבלתי עונש, ואני יכולה להרשות לעצמי להמשיך להיות לא בסדר". זה מנגנון רווח ובדרך-כלל לא מודע, שמשאיר אותנו בלופ של המנעות/דחיינות/חזרה על דפוס מסויים וכדומה._
זה נכון מאוד, ואני יעדעת את זה וזה לכשעצמו - גורם לי לעוד רגשות אשמה ("אה, את מלקה את עצמך במקום לעשות מעשה!" ואז אני מלקה את עצמי על זה שאני מלקה את עצמי

).

מה לגבי - אני בסדר באופן בסיסי, כנקודת מוצא, ובלי קשר לאם אני עושה מעשים שנחשבים לבסדר או ללא בסדר?
טוב, עם זה תאורטית ומעשית קשה לי להסכים. אם מישהו רוצח בזדון אז הוא לא בסדר באופן בסיסי. הוא יכול לעבור תהליכים ארוכים ולהפוך לאדם שמתחרט על מעשיו ולאיש טוב יותר (כן: איש טוב יותר לעומת איש רע יותר. שיפוטי לחלוטין כי אני לא מאמינה שאפשר לחיות ללא שיפוט מינימלי).
אז אולי אנחנו לא רוצחים, אבל הדוגמא הזו לכשעצמה ממוטטת בעיניי את עיקרון ה"אני בסדר בכל מחיר". ואצלי זה ברור שלא אני לא בסדר בכל מצב, ולא תמיד אפשר לשפר, וגם אם כן לפעמים זה לא מספיק, או שיש נזקים שנעשו, או נטו סבל או בעיות שנגרמו בגלל שבמצב מסויים או בתקופה מסויימת לא עשית את הדבר הנכון, אלא את הדבר הנח/ הלא חכם.

לגבי, הלצאת מעצמי ולראות שאתה בסך הכל בסדר... אז ברוב המקרים זה יופי. אני חושבתש אני המצאתי את ההרגעה הפנימית הזו שכלום לא קרה. אגב, זה כישרון של דחיינים כרוניים! לא קרה כלום אם לא הגשתי או אגיש במועד, לא יקרה כלום אם אפסיד כך וכך אפשרויות, כסף ומה לא. "מחר יום חדש".
אבל יש דברים שהם גדולים מזה, וכששם אתה לא עושה את מה שאתה אמור לעשות - זו סאגה אחרת.

המצב מסתבך עוד יותר כשיש לך אמות מוסר גבוהות, רגישות על, ודחיינות כרונית מושרשת היטב. ייסורי מצפון, רגשות אשמה וכאב לב הם החברים הכי טובים שלך...

וכן, החלפתי ניק

עירית_לוי

_לגבי, הלצאת מעצמי ולראות שאתה בסך הכל בסדר... אז ברוב המקרים זה יופי. אני חושבתש אני המצאתי את ההרגעה הפנימית הזו שכלום לא קרה. אגב, זה כישרון של דחיינים כרוניים! לא קרה כלום אם לא הגשתי או אגיש במועד, לא יקרה כלום אם אפסיד כך וכך אפשרויות, כסף ומה לא. "מחר יום חדש".
אבל יש דברים שהם גדולים מזה, וכששם אתה לא עושה את מה שאתה אמור לעשות - זו סאגה אחרת._
אני רוצה להציע משהו. תגידי אם זה מדבר אלייך.
יש לי תחושה שההרגעה הפנימית שאת מתארת - מספקת אשליה של הרגעה. סוג של שטיפת מוח עצמית של "כלום לא קרה, כלום לא קרה, כלום לא קרה...". הבעיה עם סוויץ' כזה שמנסים לעשות באמצעות המוח היא שהוא לא באמת מחלחל פנימה. זו מעין רציונליזציה שאנחנו עושים לעצמנו, אבל היא לא מאפשרת שחרור, כי שחרור אי אפשר לעשות דרך המוח.

את יכולה לבדוק עם עצמך האם את באמת באמת שלווה לאחר מכן? אחרי ההרגעה הפנימית שתיארת. כשאת אומרת לעצמך "לא קרה כלום", האם את באמת מאמינה לעצמך שזה בסדר, שבאמת לא קרה ולא יקרה כלום? או שהשופט הפנימי שלך ממשיך לעבוד שעות נוספות?

אני מחשיבה את עצמי למישהי סופר-רציונלית. אני יכולה לספר לך שרוב חיי כלי העבודה הפנימי העיקרי שלי היה הרציונל והמוח. בשלב מסויים נוכחתי למגבלה של הנטייה הזאת. הבנתי שרציונליזציה, כמו זו שאת מתארת, היא בשבילי כמו אקמול. היא מרגיעה לזמן מסויים, "עושה נעים", אבל לא מאפשרת את השחרור האמיתי שאני כמהה אליו. בשביל השחרור האמיתי צריך לוותר, ולו במידה מסויימת, על הסתכלות רציונלית.

בשבילי זה גם אומר לוותר על שליטה בסיטואציה, לוותר על הכלי שאיתו "שרדתי" עד היום בעולם, לוותר על הרגשה נעימה כביכול, הרגשה של ביטחון ושל וודאות. זה דרש ממני לצלול את תוך רגשות פחות נעימים, ובעיקר לפגוש את הפחדים שלי (למשל - מחשבות טורדניות של מה יחשבו עלי, פחד תהומי שלא יאהבו אותי, פחד עוד יותר תהומי שידחו אותי וילכו ממני).

כי לדעתי אלה הדברים שמסתתרים מאחורי גינוי עצמי חזק שכזה. רגשות "לא נעימים" מכל מיני סוגים. כל אחד והרגשות שלו. כל אחד והתיקים שהוא סוחב. כשאני פוגשת את הפחדים האלה, אבל באמת פוגשת, ומעיזה לצלול את תוכם, אחרי זה אין לי יותר בשביל מה לשמור על עצמי מאחורי חומות הרציונל שלי. אחרי צלילה כזאת נוצר סוויץ' פנימי שבעקבותיו אין דבר כזה הלקאה עצמית. אין בה צורך. היא פשוט לא עולה יותר (זה לגבי עצמי. אם בא לך ומתאים לך לתת דוגמא של משהו "גדול" שאת לא מצליחה לצאת מלופ של התנגדות אליו, יהיה לי קל יותר להמחיש את כוונתי).

אם מישהו רוצח בזדון אז הוא לא בסדר באופן בסיסי. הוא יכול לעבור תהליכים ארוכים ולהפוך לאדם שמתחרט על מעשיו ולאיש טוב יותר (כן: איש טוב יותר לעומת איש רע יותר. שיפוטי לחלוטין כי אני לא מאמינה שאפשר לחיות ללא שיפוט מינימלי).
אני רואה קשר בין השחרור שתיארתי בפיסקאות הקודמות, זה שאני שואפת אליו, לבין לחיות חיים ללא שיפוט מינימלי. אני עוד לא חופשייה לגמרי משיפוטים. אני גם רואה שהמקומות בהם עדיין קופצים אצלי שיפוטים הם מקומות שיש בהם כאב ופחד שעדיין לא השתחררו. יחד עם זאת, ככל שעובר הזמן אני מגלה את תחושת ההקלה שיש בעובדה שפחות ופחות אנרגיה שלי מתבזבזת על שיפוט אנשים אחרים, וכמובן על שיפוט עצמי.

אני לא מתייחסת לשיפוט כשיפוט נטו שאין מה לעשות איתו. אני מתייחסת לשיפוט שקופץ אצלי, כמו אל מטען-חורג חיצוני שמסמן לי שמתחתיו מסתתר מטען-חורג פנימי שיש לי אפשרות לשחרר מהמערכת.

לילה טוב ותתחדשי

.

עירית קראתי הכל וכתבתי הודעה מה-זה ארוכה. והיא נמחקה ככה בשנייה. (ראית איך זה לוותר על ההתנגדות? אפילו המחשב לא מוותר לי!).
אני אשחזר כשיהיה לי כח.

גריין <כשהדעת נחה, עולה נחת רוח- מה יניח דעתך?>
ג'ינ ג'ית ממחשב אחר>

מרעננת, כלכך חכם ומחדש

מרעננת...
בדף קראתי דברים מעניינים
אני תוהה רבות על חוויה של מעין שתוק
רוצה/צריכה ולא עושה. סיטואציות המלוות באשמה וכל חברותיה הלא נעימות לי עד מאוד...