עבודה מול הורים

עבודה עם ההורים !!! עבודה עם ההורים!!! עבודה עם ההורים!!! יכול לקצר את הטיפול עד כמה שניתן.

כמה שזה נכון.למען האמת , אני נהנית לא פחות לעבוד עם הורי הילדים.
אשתף במס' דוגמאות של הדרכת הורה . ששינו את מצבו של הילד מקצה אל קצה.
ילד עם חסך בקשר אב התפרצויות זעם וקשיים חברתיים. האב היה עסוק מאוד. לא היה פנוי ליצירת קשר עם בנו.. (כמעט ולא הייתה תקשורת ביניהם.)
בשיחה עם האב. הסברתי לו מהם ההשלכות השונות בהעדר קשר חם, אוהב. (קשר גופני, ריגשי, חשיבתי ואנרגטי.)ניסיתי לדבר אליו בשם הילד להבהיר לו את מצוקתו..(אב רגשן)
הרגשתי , שהאב התעורר. משהו נגע לליבו. מנקודה זו היה מוכן לשתף פעולה.
יצרנו תוכנית שבועית , המתאימה לאפשרויותיו המוקצבות בזמן.1. פעילויות מוטורית משותפת.הכוללות מגע ותקשורת בינאישית.

משחקים ופעילויות שונות שהילד אוהב. הילד מאוד אוהב ומתעניין בדגים.האב קנה לו אקווריום ויחד הם נהנים מתחביב זה.
פעילויות רגשיות והבעה רגשית.

.4.ברמת החשיבה - קיבל האב הסברים מדוע הילד מגיב לגרויים כפי שמגיב. כיצד עליו להגיב לרצונותיו . מעשיו ,קשייו ותגובותיו.

ברמה האנרגטית.הילד בעל יכולת קליטה חושית ואנרגטית גבוהה מאוד.לכן, עליו לתקשר עימו ממקום "נקי" ביותר.

עליו לשים לב, לאינטונציית הדיבור.( דיבר קול רם מאוד) להבעת הפנים ובמיוחד מבט העיניים.(לא הישיר מבט.או שהמבט התפזר בחוסר מנוחה והקשבה
ניכר בהם חוסר סבלנות. ותיסכול) להרגשתו כלפי הילד ובכלל.באיזה מצב רוח הגיע הביתה . לצורת המגע וכ'ו.
תרגלנו פעמים אחדות אמירת משפטים רגשיים שונים.(יכולת ההבעה הרגשית היה "מועט") "העשרתי" אותו בדף עם הבעות רגשיות. מילים ומשפטים חיוביים.
בתחילה, זה נשמע מכאני, אוטומטי. (כמו דקלום)בהמשך חל שיפור רב.(אני הרגשתי עדיין מעט "זיופים").
האב למד לעסות את הילד. לגעת לחבק ולנשק נשיקות"יבשות ללא "זיפים" ללא אפטר שייב..
.טיפ מדליק. לתקשורת בנאישית
. הצעתי לאב לכתוב לבנו יום יום ממקום העבודה מייל. לשאול לשלומו. להביע רגשותיו. לשלוח לו סירטונים שונים לגילו.(במידה)
או. תמונה המתארת הרגשה או מחשבה. כמו: כוח רצון. התמדה. אהבה . מילוי משימות תקשורת וכו'
( ציידתי את האב בכמות מכובדת). או /ו להתקשר אל הילד באמצעות הטלפון.
כל אלה יחד עם שינויים בדפוסי התנהגות שונים עשו את שלהם.

מה אומרים להורה שתכונותיו וצרכיו שונים מאוד מתכונות וצורכי ילדו. מה להגיד לשניהם כשאחד צריך שקט רב והשני אוהב לשיר בקולי קולות, לחזור מליון פעמים על אותו המשפט בשיר בצעקות.
האחד נהנה משקט וצריך אותו, השיני נהנה מקולו החזק ואוהב להביע את עצמו כך, מוסיקה חזקה, טלוויזיה חזקה?
האחד אוהב ריחות עדינים, השיני אוהב ריחות חזקים?
האחד אוהב סדר וניקיון, השיני אינו מבין בכלל מה רוצים ממנו?
האחד אוהב להחצין הכל כמה שיותר, השיני אוהב דברים רגועים ומופנמים הרבה יותר?
איך עוזרים להם לגשר על מה שעל פני השטח בלתי אפשרי, תוך כדי קיום יחסי אנוש חבריים ומכבדים ביניהם?

צריך רעיונות עבור הורה במצוקה. הרעיונות שלי לא הספיקו. דיבור חוזר ונשנה על השוני בצרכים ביניהם, לא עזר ולא שינה.

טליה תודה רבה על השיתוף ועל העצות.

גדול ואוהב.
בכל כתיבה שלך, אני נהנה יותר מהדרך המדהימה שעברת מפגישתנו הראשונה. כמה דאגה ולבטים היו לפני ההחלטה לקבל אותך ללימודים. את דוגמא ומופת לאלו שבקלות ניתן להיתייאש מהרצון לעזור להם, אבל אסור . כל הכבוד. מאחל לך שנים רבות פוריות ומהנות.

למשה
תודה @}.
כמה דאגה ולבטים היו לפני ההחלטה לקבל אותך ללימודים
כנראה קבלתי עזרה מלמעלה .....D-:

שלום משה
גם אני אם לבת (5) שצרכינו ותכונותנו שונות זו מזו, אבל לדעתי חיות די בהרמוניה. (בחינוך ביתי)
ישנה קבלה של התכונות והצרכים ואין נסיון לשנות זו את זו, כמו כן התחשבות אחת של השניה בצרכים (כמעט באופן טיבעי).
לפעמים אנחנו גם משתפות/ משתתפות אחת בטמפרמנט של השניה- מתוך מציאת התכונות האלה גם בתוכנו (אם כי כמובן במינון ועוצמה שונים).
למשל, אני משתתפת איתה בתהלוכת תזמורת של סירים ומכסי נירוסטה, למרות שלא הייתי יוזמת זאת בעצמי, ואני מוצאת בכך הנאה גדולה וצחוק.
כמובן שעבורי אחרי 5 דקות זה מספיק...
לפעמים אני אומרת לה שמשהו מפריע לי או שקשה לי לשמוע או לראות משהו ומבקשת ממנה לעשות זאת בחדר אחר וזה מתקבל בסדר גמור.
לפעמים היא גם מבינה את זה לבד ומתחשבת בעצמה.
אני גם דואגת לה לשפע הזדמנויות ביטוי לצרכים ולאופי שלה וכמובן כשאבא מגיע מהעבודה יש להם את שעת ההשתוללויות/צרחות/התפרעויות ואני בדרך כלל פורשת לעיסוקי בחדר אחר כי אין מצב שאני עומדת בזה.
אני שמחה עבורה שהיא ככה ואפילו נהנית לראות את אופיה (הסוער לעומתי) קודם כל כי אני פשוט אוהבת אותה על כל גווניה, וגם בגלל שאולי לפעמים הייתי רוצה "להדבק" קצת בויטליות המתפרצת הזו. נראה לי שברגעים מסוימים ההתנהגות הזו יכולה לעצבן אותי מאותה סיבה בדיוק- היא מראה לי צד בתוכי שקשה לי להוציא אותו החוצה או שנראה לי לא בסדר (לא "ילדה טובה" כפי שחונכתי להיות...). ברגע שאני מבינה שזה קושי שלי ולא שלה או בה
זה מנטרל את המתח בינינו.

בחלונית שלי "קושי אינו בהכרח סבל"- במקרה הזה הוא עבורי מתנה גדולה.

לא ממש כתבתי רעיונות פרקטיים אבל אני מקווה שזה הוסיף משהו.

אוהבת שקט תודה על הרעיונות. לצערי הרב הם לא כל כך יכולים לעזור בגלל שמדובר בנער בגיל ההתבגרות, שעובר את התקופה קשה מאוד, בנסיון להשתלט על הבית והאווירה לאורך רוב הזמן.

אנונימי

_{הדיון הועבר מדף משה אלבאום}

משהו שכתבתי לאבא במצוקה

ל דני ומיכל? , בנוסך לנושא החולצה של אשתך, הייתי מנסה לבדוק את תגובת בתך אליך בכל חוש בנפרד.
ילדים רגישים במיוחד יכולים להגיב בחריפות בעקבות גירוי בכל חוש הגורם לתגובות אוטונומיות. חוש החש בהיפר קליטה יפעיל את המנגנון האוטונומי הגורם לתחושות גוף קשות כגון בחילות, כאבים באזורים שונים, סחרחורות, הזעת ייתר, חרדה ועוד.
ניתן לבחון כל חוש בנפרד באמצעות טכניקות שונות.
שמע: לקחת אותה על ידיך ללא אמירה כלשהי, רק לאחר שהיא נמצאת על ידיך מספר שניות או דקות ובמידה ולא החלה לצעוק עדיין, תנסה לדבר אליה ולראות את תגובתה.

ריח: תבדוק את תגובתה אליך כשאתה לאחר מקלחת שלא השתמשת בה בסבון או שמפו שלך אלה בשל אשתך (במידה והם שונים), אל תשתמש בדאודורנט או אפטרשיב או חומר אחר כלשהו היכול להדיף ריח. לאחר מכן קח אותה על ידיך כשאין בגד כלשהו על גופך (על מנת למנוע ריחות הבאים מהבגדים).

מגע: כשהילדה בזרועות אשתך, נסה לגעת בה בדרך שאתה מחשיב לעדינה ואוהבת. בדוק את תגובתה. יכול להיות שמה שעבורך עדין ואוהב, עבורה לא נעים מסיבות שונות. במידה ואכן היא מגיבה לא טוב למגע שלך, נסה לשנות את צורת המגע שלך עד שתמצא את הדרך המתאימה לילדתך. חזק יותר, חלש יותר ועוד.

ראיה: האם ילדתך מצליחה ליצור קשר עין איתך? האם אתה יוצר קשר עין איתה? עבור תינוקות קשר עין שווה ערך לנשימה, מזון, מגע, אהבה ובכלל.
במידה והקושי נמצא בתחום הזה, עליך לנסות ליצור איתה קשר עין מתמשך, לפרקי זמן ארוכים עד כמה שניתן. תתפלא עד כמה הנושא יכול לחולל פלאים בתינוקות.

בנושא החוש האנרגטי, איני יכול להמליץ מכיוון שאיני יודע מה רמת הרגישות שלכם לגבי תחושת אנרגיה והמשמעות הרגשית הבאה לידי ביטוי ברמות הקרינה של האנרגיה האנושית. כל רגש משדר רמות שונות וקרינה שונה של אנרגיה. סביר להניח שבמידה וילדתך רגישה אנרגטית. ואתה משדר דרך האנרגיה שלך רגשות הקשים לה כגון כעס עצור, פחד או חרדה, או רגשות עצורים אחרים, היא יכולה להגיב אליך על פי מה שהיא קולטת.

_{דיון שהחל בדף אלבאום דף נוסף}

נושא ראשון לדיון בדף החדש
חוויות בעבודה אל מול הורים

מכיוון שילד הוא השתקפות נוף ילדותו, וילדותו תלויה בקשר ישיר למשפחה, נראה כחשוב במיוחד, לשתף בנושאי הנסיונות המוזרים, הטובים, הקשים שהיו למטפלים שונים עם הורים. הידע הזה לא כל כך עובר בינינו, והוא מפתח ראשוני ומרכזי להצלחות בטיפולים.

אנא שתפו בקשיים של הורים להבין את התפקיד שלהם בקשיי הילד.
בקושי של ההורים להבין את הקשר בין מצב הזוגיות למצבו של הילד.
הקשר בין וויתור ההורה על חייו להפיכתו של הילד ללוזר.
הקשר בין התפתחותו של הורה, ליכולתו של הילד להאמין בעצמו.
מחלות של הורים (כאלו שלא מדברים עליהם עם הילד כי.....) והקשר לביטחונו העצמי של הילד.
בגידות כאילו מוסתרות היטב ומצב החרדה והתוקפנות של הילד (ילד רגיש תמיד מודע).
התכחשות הורית והשפעותיה.

כל נושא העולה על דעתכם היכול להעשיר את כולנו, נשמח לקראו ולהתייחס אליו. נראה כחשוב גם אם נוכל לשתף בחוויה האישית שלנו כילדים של או כהורים של.

אנונימי

שלום לכולם, לא כתבתי מזמן כי יש לי קצת עומס בלו"ז אבל יש לי כמה דוגמאות להתנהלות של הורים ואיך זה משפיעה על הילדים.

"ילד רגיש תמיד מודע" - אחד הילדים בכיתה ב', חברותי שמח, הוריו היו בתהליכי גרושים בלי לשתף או לספר לו, היה מדהים לראות איך הוא זיהה את זה, הוא היה במצב רוח ירוד שבועות, בכה כול הזמן לא תיפקד, לא שיתף פעולה, לא שיחק. וכאשר הוריו סיפרו לו והסבירו לו, מצבו השתפר מאוד, כמובן שזה עדיין קשה לו, אך הוא חזר לתפקד.

"קשיים של הורים להבין את תפקידם בקשיי הילד"- היתה ילדה בכיתה א' שילד מהכיתה שלה הציק לה בהסעות, בשלב מסויים, האבא של הילדה החליט לטפל בזה במקום הילדה והמקום הצוות, חיכה לילד בהסעה והרביץ לו מול כול הילדים, לא רק שהילדה שלו היתה בפחד ובושה, ולא יצאה מהבית כשבועה, גם שאר הילדים היו מפוחדים ופחדו להיות לבד כדי שזה לא יקרה להם. לקח לילדה זמן כדי לחזור לחברה אחרי מה שחשבו עליה ועל האבא.

"מחלות של הורים כאלו שלא מדברים עליהן"- ילד בכיתה ה' אח לתאום ולעוד שלושה אחים, גדלו רוב החיים על הר משלהם, עם שטחים, מלחמות עם ערבים, רק לאחר שירו באבא שלהם, (לא לדעוג הוא הסתדר ונפצע קל בלבד) הם עברו ליישוב מסודר יותר, הם עובדים בבקר כשהם לא בבית ספר.
אימם חולת סרטן, הוא אמר שהם דיברו על זה מעט אבל אסור לתת לזה להפריעה וצריך להמשיך בחיים. (בעצב ובלבול בעיניים)
פעם אחרת סיפר לי שהיא היתה בטיפול, אבל אמרו לה להפסיק את הטיפול כדי שתוכל לנוח.(גם עם עצב ובלבול חוסר עונים)
ידעתי מייד מה ההשלכות של הפסקת טיפול, וגם בדקתי את זה מגורמים אחרים, כי אין מה לעשות יותר. (כמובן שלא אמרתי לו את זה).
אבל היה לי מאוד חבל לראות אותו ככה. לא ראיתי אותו כבר כחצי שנה כי הוא הפסיק לבוא לאימונים, מקווה שהכול בסדר.

אבל מצד שני אני מכיר גם הרבה הורים משתפים, משמשים דוגמא אישית, ורואים זאת על הבטחון וההתפתחות של הילד, על התמודדות עם קשיים דרך חיים ושימחה.
היה טוב אם כול ההורים היו ככה. (למרות שגם אז היינו מוצאים מי יותר טוב ומי פחות

)

חייב ללכת נדבר יום טוב לכולם

לכל אחד מהנושאים שהעלית יש כל כך הרבה דוגמאות ותגובות שונות

אתייחס הפעם למקרה הנ"ל.
"בקושי של ההורים להבין את הקשר בין מצב הזוגיות למצבו של הילד."_
מטופל בן 10 אינטליגנטי מאוד. חכם . עם חושים מפותחים .( מתוק וכריזמטי )לא רצה ללמוד. נהג באלימות כלפי תלמידים.התחצף למורים . ברח מספר פעמים מהבית ומביהס'.הוריו , אנשים אמידים מאוד . קרייריסטים . יוצאים מהבית מוקדם . חוזרים מאוחר. (ישנו צוות עובדים בבית . מנקה,מבשלת, מגהצת, גנן .)

באיבחון , דרשתי משני ההורים להיות נוכחים .חשתי באנרגיה שזרמה ביניהם .(תחושת חנק ועיקצוצים בגוף)
מעבר לכך הקשבתי לשפת הגוף של כל אחד מבני המשפחה, לקומוניקציה ביניהם, למרחק שבחרו לשבת זה מזה. התגובות לדיבור. ההתייחסות וכו'.

באיבחון הכירולוגי שערכתי , נמצא הילד: בעל רגישות טקטילית ,רגישות חושית .חסך בקשר אב . צורך ליצור מצבי לחץ. כעסים רבים .(על האם והאב.) מרדנות. חוסר גבולות . צורך רב במגע. מערך כוחות נמוך .
ערכתי מיני אבחון להורים .(כירולוגי) האם: יוצרת מצבי לחץ. + קמיצה נמוכה ,אצבע ארוכה .זרת גבוהה.
האב - ידיים מלאות .אצבעות יציבות ונוקשות . זרת ארוכה מאוד. אגודל עבה וגבוהה . קמיצה גבוהה מאוד. קו ראש קצר.

את תוצאות האבחון הסברתי להורים שלא בנוכחות הילד .התאמתי את סיבות הפנייה לקשיים הרבים (בעיקר רגשיים וקושי בוויסות התחושה ) יידעתי אותם ממה הם נובעים .(בעדינות וטקט .)כיצד הם משפיעים על התנהגותו וקשייו השונים של הילד. לאב היה קשה להודות אך לא התנגד ולא שלל. האם : האשימה את האב בחוסר מעורבותו בחינוך הילד. האב לא הגיב .
.
התנאים לקבלת הילד לטיפול היו:(ידעתי מראש שלא יסכימו לתנאים ולא בגלל התשלום .)

התחייבות להגיע עם הילד לטיפול לסרוגין.(פעם האב ופעם האם.) פעמיים בשבוע .

. 2. לתרגל עם הילד יום יום.

עיסוי יום יום
הדרכת הורים – פעם בשבוע .בהמשך לפי הצורך.

ההורים ,ניסו להצטדק. לדבריהם : לילד לא חסר דבר . יש לו הכול בשפע .הם לא מונעים ממנו כל מה שהוא צריך.

הצעתי פגישה אחת עם הילד והוריו התנאי היה : שלא יגיבו בכל דרך לתשובותיו ולא יאשימו אותו בהמשך . בין אם יבוא לטיפול או לא .

השאלה הייתה : אילו היית יכול לבקש מאמא ואבא 3 בקשות..מה היית מבקש ?
הילד : מאמא –1. שתכין לי פעם אחת אוכל בעצמה . לא חשוב מה ושתשב איתי לאכול .

שתפסיק להיות ילדותית, כועסת ומעצבנת .
שתחבק אותי ותאהב אותי.

מאבא : 1. שישחק איתי .

שיקשיב לי וייתייחס אלי
שיגיע הביתה מוקדם יותר

משניהם יחד .(בקש רשות לבקשה נוספת וקיבל ) שיתנהגו אחד אל השני יפה.

מאחר וההורים לא יכולים היו לקחת אחריות והתחייבות . לא התחלתי בטיפול .....

טליה תודה ענקית וחיבוק על הדוגמא והבהירות במיקוד ההסבר. נראה שלא ניתן לעזור לילד הזה יותר ממה שעשית. כל הכבוד.
סביר להניח שבמשך הזמן, מה שאמרת יחלחל, ואולי יגרום לאב לעזוב את האם על מנת שיוכל להתפנות במקצת לילד.
סביר ביותר להניח שהאם תשנא אותך מאוד ותאשים אותך בכל הצרות שלהם מהפגישה איתך והלאה. אך רק כך היא יכולה להגיב על מה שקרה לה. סביר להניח שהיא שכחה את מה שהילד ביקש דקה לאחר הפגישה.
הילד, הבין כל מה שעבר עליו, וכנראה יודע שאין על מי לסמוך, אך יצפה שהאב יקח אחריות. סביר להניח שבגיל ההתבגרות הילד הזה יעבור תקופה קשה מאוד ויגרום לקשיים עצומים לעצמו ולמשפחה. למרות הכל יהנה מכל רגע, ויסבול בו זמנית.

Y.P הדוגמא של ההורים שלא מדברים על מחלת הסרטן של האם כי צריך להמשיך, דוגמא מלמדת מאוד. אני מקווה שכל המטפלים יבינו את העומק של הנושא והשפעותיו וינסו בכל דרך שהיא לנסות ולשכנע את ההורים בהמשך, לפתוח את הנושאים הכואבים עם ילדיהם, על מנת לאפשר לילד להתמודד נכון עם המצב.

דוגמא נוספת באותו הנושא:
אם שחלתה במחלה שלא מבינים אותה עדיין, אך היא מתאשפזת כל הזמן עם סמפטומים משתנים ודי קשים. ילדתה בת החמש רגישה ביותר, החשה כל מה שעובר על כולם. מודאגת ביותר, מתפקדת בקושי, מתה מפחד, אך אסור לדבר.
כל נסיון לגרום לאם להסכים לשתף את ביתה עלה בתוהו. לאחר חודשיים, כשהילדה והמטפלת הגיעו לקשר טוב ממש, האם לא יכלה לסבול את הרצון של הילדה לבטא את פחדיה בנושא האם, והפסיקה את הטיפול בטענה שאין תוצאות.
הטענה של האם הייתה, שהיא לא תספר דבר כי היא אינה יודעת מה יש לה. לא הייתה מוכנה להבין שלא חשוב בכלל מה שיש לה, ושהחשוב הוא רמת הפחדים שמצבה גורם לילדתה היחידה. האב, לא הסכים להתמודד עם פחדי האם.

כאן, בניו יורק, מאוד מקובל לא לשתף את הילדים בדבר. ילד הוא ילד, מבוגר הוא מבוגר, והגבולות ברורים, חדים וקשים. המצב כאילו בסדר, אך מכיוון שהורים אלו לא מבינים אחרת, וגם הם גדלו כך, הם מתקשים מאוד לשנות, להיפתח ולהבין. כאן לרוב הילדים הם ילדים עד שסיימו י"ב כיתות. אין ציפייה מהילדים להתבגר בתחום לקיחת האחריות אלה בנושאי לימודים. אם הלמידה טובה, ההורים מוכנים לעבור בשקט כמעת על כל דבר, כולל סמים, אלכוהול, מין בגיל מאוד מוקדם (11-12-13), התנהגויות קשות ועוד. רק כשהמצב אינו מאפשר למשפחה להתמודד או יראה שהמשפחה לא בסדר, ינסו לשנותו. (כמובן שלא מדובר בכולם, אך ברבים מאלו שאני ועוזרותיי פגשנו).
לרוב, הפעולה הראשונה הננקטת כאן היא בחינה קצרה על ידיי פסיכיאטר הרושם תרופות שונות, ביניהן כאלו שקשה ממש להפטר מהן.
המוזר ביותר הוא שגם הילדים כאן אינם מצפים שיתיחסו אליהם כמבוגרים, עד שסיימו את בית הספר. מאוד שונה מהיחס במדינות מצוקה קשה כישראל ושאר המדינות במצבי מצוקה קשה.
בעבר נתקלתי בכמה בחורים אנגליים בני עשרים ושתיים ועשרים וארבע, שלא התבגרו בכלל בקנה מידה ישראלי. כשחקרתי את הנושא, הוסבר לי שהישראלים מזדקנים מאוד מהר, ולא שהאנגלים מתבגרים לאת. טענו שאין לאן למהר, והגורמים שמזקינים את הישראלי מוקדם מדיי (בערך בגיל הגן) אינם קיימים במדינותיהם.

הכל עיניין של השקפה וכנראה גם צרכים.

אנונימי

טליה דוגמא מאוד יפה, מרגשת ומיאשת כאחד.
שאלתי את עצמי האם במקרה כזה, שההורים לא רוצים לשתף פעולה, אין מקום לעבוד רק עם הילד, לחזק אותו כדי שיוכל להתמודד עם "הקשיים" שמציבים לו ההורים?
או שזה לא יהיה אפקטיבי?

אני מצרף סיפור/משל קשור ולא קשור המשלב קשר אם ובן, סודות לא מדוברים, אהבה וכעס.

אמא יש רק אחת:

לאמא שלי יש רק עין אחת, שנאתי אותה היא היתה כזאת מבוכה עבורי.
היא בישלה עבור תלמידים ומורים כדי לתמוך במשפחה כלכלית.
היה יום אחד במהלך בית הספר שבו אמא שלי באה לבקר אותי, הייתי כול כך מובך, איך היא עשתה לי את זה???
התעלמתי ממנה, זרקתי לה מבט שונא וברחתי משם.
יום למחרת אחד מחברי לכיתה צחק: אאאא לאמא שלך יש רק עין אחת.
רציתי לקבור את עצמי, רציתי גם שאמא שלי תעלם.
כשבאתי הביתה התעמתתי איתה ואמרתי: אם את רוצה שאני אהפוך לבדיחה מהלכת, למה שפשות לא תמותי וזהו.
אמא שלי לא הגיבה, לא עצרתי לשנייה לחשוב מה אמרתי כי הייתי מלא זעם, הייתי איוור לרגשות שלה.
כול מה שרציתי זה לצאת מהבית הזה ושלא יהיה לי שום קשר איתה.
אז למדתי מאוד קשה וקיבלתי הזדמנות ללמוד בסינגפור, הייתי מאושר עם החיים שלי ועם הילדים שלי.
יום אחד אמא שלי באה לבקר אותי, היא לא פגשה אותי שנים ולא ראתה כלל את הנכדים שלה.
היא עמדה לייד הדלת והילדים שלי צחקו עליה, אני כעסתי על שבאה בלי הזמנה.
צרחתי עליה: איך את מעזה לבוא לבית שלי ולהפחיד כך את הילדים, לכי מכאן עכשיו.
לנוכח מה שאמרתי, אמא שלי הגיבה: אוי אני מצטערת כנראה קיבלתי כתובת שגויה, אמרה ונעלמה.
אחרי תקופה הגיעה לביתי בסינגפור, מכתב בנוגע לנשף מחזור, אז שיקרתי לאשתי ואמרתי שאני נוסע לרגל עסקים.
אחרי הנשף הלכתי לבית של אמא שלי, מתוך סקרנות.
השכנה אמרה לי שהיא מתה, לא הזלתי ולו דימעה.
נתנו לי מכתב שהיא רצתה שאקבל אחרי מותה.
"בני היקר, אני חושבת עליך כול הזמן, אני מצטערת שבאתי לסינגפור והפחדתי את הילדים.
שמחתי כששמעתי שאתה מגיעה לנשף, אבל כנראה לא אוכל לראות אותך.
אני מצטערת שהיתי עבורך מבוכה מתמדת בילדות.
תבין... כשהייתה קטן, הייתה מעורב בתאונת דרכים ואיבדת עין אחת.
בתור אמא לא יכולתי לסבול את המחשבה שתצתרך לגדול עם עין אחת אז...
נתתי לך אחת משלי.
כול כך הייתי גאה בבן שלי שיכול לראות עולם שלם במקומי עם העין הזאת.
עם הרבה אהבה אמא שלך"

אולי אם היא היתה מספרת לו זה היה שונה?, אולי אם הוא היה מקשיב? אולי אם.....

יום טוב

" מחלות של הורים (כאלו שלא מדברים עליהם עם הילד כי.....) והקשר לביטחונו העצמי של הילד."

הדוגמא הטובה ביותר שיש לי היא מניסיון החיים שלי.
כשהייתי כבת 13 .חלתה אימי , ז"ל בלוקמיה. היא הייתה אישה צעירה מאוד בת 40 .
בתחילת המחלה , התנהלו החיים "כרגיל". היא המשיכה בעבודתה בבית ומחוצה לו.
אני הרגשתי בחושיי..שמשהו לא בסדר . לא יכולתי להצביע על דבר מסוים.מלבד מצבי רוח קודרים מידי פעם . הסתגרות. עצב ודאגה . פעמים נלקחה אימי לביהח' . טופלה בים של תרופות . שאלתי אותה ממה היא סובלת ? תשובתה הייתה : מבעיה בדם אבל בע"ה הכול יהיה בסדר . אל תדאגי.
הלכתי לביהח' ביוזמתי. בקשתי להיפגש עם מנהל המחלקה . אמרתי לו : שאני יודעת שלאימי יש בעיה בדם ואני מוכנה לתרום לה איזו כמות דם שנחוץ לה משלי. הפרפס' הביט בי בעצב וחמלה ואמר: את ילדה מאוד אמיצה . אבל אין צורך . נשתדל לעזור לה.
כשהחמיר מצבה . טיפלתי בה . בעיקר בחבישת הרגל שהעלתה פצעים איומים .(אינני יודעת ממה שאבתי את הכוחות לטפל בה.) נסיעות מרובות לביהח' להביא לה תרופות ..
הרגשתי שהאנשים סביבי מסתכלים עלי ברחמים ומסתירים ממני מידע .. התחלתי לדאוג ולפחד. הרגשתי חוסר רצון ללמוד וללכת לביהס'.(חברות/ים התנתקו ממני . הביטו בי כלוא שייכת לחברה .
.מה שהניע אותי לעשות , ללמוד ולמלא משימות היו: הדאגה הרבה כלפיה . רציתי רק לשמח אותה .למנוע ממנה מתח , עצב ודאגה. כל חיוך ושביעות רצון שלה מציון טוב שעלה לי במאמצים רבים .
גרמו לי צורך לרצות אותה עוד ועוד.. ניגנתי לה יצירות שאהבה לשמוע .חשבתי שבכך אגרום לה להבריא.
היא דאגה שאלמד לבשל, לכבס ,לקחת אחריות לסידור הבית . לדאוג לאחי הצעיר ממני בהכנת השעורים וכמובן לשמור על עצמי.
זו הייתה התקופה הקשה והעצובה בחיי. לא הזמנתי חברות הביתה .לא בקרתי אף אחת מהן. לא ביליתי.
הקדשתי את הזמן לכל מה שהתבקשתי לעשות בבית . (למי היה כוח לעשות מעבר לכך??)
מה שמילא את ליבי בשמחה היו: נגינה באקורדיון וציור ...הסתגרתי בעולם משלי .
לפעמים חלמתי שאימי "נעלמת" מהבית ואני רצה אחריה להחזיר אותה . אך היא "עפה" המריאה ונעלמה מעיניי..
(לא יכולתי לשתף איש בחלומותיי והרגשותיי.) גם אבי , שהיה אדם חזק מאוד אוהב וחם.בעל חוש הומור. אהב את אימי אהבה רבה . הפך להיות עצוב, עצבני וחסר סבלנות .
לילה אחד . הוזמן אמבולנס . למחרת , חזר אבי מביהח' . פניו דברו בעד עצמם. ראיתי את האיש החזק
שנראה בעיני ענק .(לא פיסית) קורס מולי. אמא שלכם נפטרה...כך ביטא בחנק את המשפט האיום....
הרגשתי , כאילו נחת עליי מכבש. ראיתי חושך בעיניים. האוזניים ו נאטמו (כמו בפקקים).לא הצלחתי לשמוע מס' דקות כל מה שנאמר....

ההשלכות לכל המצב איתו נאלצתי להתמודד :
. כעס רב על כל מי שהיה קרוב לי .(איך הסתירו ממני את המידע)
כעס על אלוהים .
חוסר אמון מוחלט בסביבה .
חוסר ביטחון .
חרדת נטישה.
חוסר רצון ללמוד ולנגן.
פחדים .
הסתגרות .עצב נוראי .
חזרתי בשאלה .(באתי מבית מאוד דתי )

התיקונים שעשיתי .
סליחה , סליחה , סליחה .
אוהבת את עצמי ואת בני האדם ..
אין מצב שלא אשתף את ילדיי בקשיים שונים.(לא בפאניקה ובפרופורציות )
המשכתי ללמוד. לנגן. ולהתפתח.
נותנת צ'אנס להאמין לאנשים מסויימים בזהירות , חשדנות ובדיקות מקיפות .
מאוד אופטימית ומאמינה באלוהים .
נהנית מביטחון עצמי מאוזן.

אגב . כשאיבחנת אותי , משה . אמרת לי :" נתת מעצמך יותר משיכולת והיית מסוגלת " (נתינת ייתר - שחיקה)
לא הבנתי ולא הסכמתי .... בהמשך , שיניתי את דעתי והסכמתי איתך ב- 100%

תוספת . לחרדת הנטישה שליוותה אותי שנים .
תיקון נוסף שעשיתי בחיי.באמצעות תהליך הסליחה .
למדתי לשחרר ולהשתחרר.
כיום אין כל סימן שמעיד על פחד זה . (גם לא באצבעות הידיים)

טליה

גדול וחם.
תודה על השיתוף. גאה בך על התפתחויותייך הרבות.

Y.P ילדים לפני גיל ההתבגרות, לא נכון ולא מוצדק להפריד ביניהם ליכולות הוריהם. הגיל מצריך עדיין את ההקדשה של ההורים, ואין לזה תחליף. בגיל ההתבגרות, בגלל הצורך בניתוק והתבגרות, ניתן לבצע טיפול שאינו קשור להורים. אפילו מומלץ.
הסיפור שכתבת עצוב במיוחד.

טליה כשאבחנתי אותך, היית כל כך רחוקה מעצמך, וכל כך מלאכותית, שכיום לא ניתן בכלל להכיר את הטליה שהייתה במשרדי לפני לא יותר מדיי שנים.

אנונימי

אני מתחיל לעבוד עכשיו עם נער בן 12.5 במסגרת התנסות קלינית. עלתה בי דילמה/הרהור לגבי עומס דרישות של הורים בגיל זה כלפי הילד.
גיל ההתבגרות הוא גיל של בדיקת הגבולות מחדש, התנתקות מההורים ומעולם הילדים כאחד וקשר עם קבוצת השווים.
ילד זה באופן אישי, מחפש כול הזמן "ריגושים" מצד אחד הוא לא הכי משקיעה בלימודים, לא תמיד עושה שיעורים ויש לו דעות לא ממש חיוביות על המורים,
אך מצד שני הוא מוציא ציונים סבירים-טובים. מצד אחד הוא לא תמיד מקשיב למה שההורים אומרים על כך שהוא צריך ללמוד, ומצד שני הוא ילד טוב שמקשיב ומכבד את הוריו.
ממידע שקיבלתי ומדבריו של הילד, ההורים דורשים ממנו מטלות רבות במהלך השבוע: לטייל עם הכלב, לשנן כול יום x מילים באנגלית, לתרגל כול יום מטמטיקה, הם שולחים אותו לחוג רוסית כדי שילמד את השפה, ודורשים ממנו להצליח בלימודים.
אחותו התאומה (רק 2 אחים) קיבלתי רושם שדורשים ממנה פחות, " אני אומרת להם שעשיתי שיעורים והם לא בודקים" היא אומרת לי למרות שגם היא לא תמיד עושה.
בחודש האחרון הוא קיבל ריתוק של חודש מאימונים באומנות לחימה שהוא אוהב, כי לא עשה שיעורים ולא תפקד טוב בבית הספר.
עכשיו זה לא שהם הוריפ "רעים" יש לו חופש לחברים, חוגים, מחשב, וזמן פנוי.
אז שאלתי את עצמי, איך קובעים האם זה עומס של דרישות, מצד אחד ניתן להבין את הילד שזה הגיל והוא רוצה לשבור גבולות ולהיות עצמאי, ומצד שני ניתן להבין את ההורים שרוצים שהוא יצליח וילמד ולא יעשה "שתויות".

כיצד קובעים האם זה יותר מידי דרישות? את מי שואלים את ההורים? את הילד? את עצמי?
ואם כן כיצד אומרים להורים שזה יותר מידי? מסבירים על הגיל, על האוינות שזה יכול לגרום? או אולי קובעים עם הילד הסכמים כך ששני הצדדים יהיו מרוצים?

מי שיש לו דעה בנושא מוזמן לשתף.

תודה ויום טוב

כשאומרים לי תעשה, אני אף פעם לא עושה
כשאומרים לי בוא כנס, אני מייד יוצא.
אך אם אומרים לי אל תיגע ואל תגיעה לקצה,
הסקרנות שבי יוצאת ומייד אני עושה.
לפעמים זה מבלבל כשההורים שלי אומרים
"אל תכין ת'שיעורים כי במילא לא טסים"
(y.p)

שליחה על ידי שרי* » 21 דצמבר 2008, 11:28

y.p - אני לא רוצה לעשות הכללות אבל בד"כ הפוקוס של הורים שעלו מרוסיה מתרכז מאוד בהצלחה בלימודים.
יצא לי לטפל בכמה ילדים כאלה והלחץ עליהם עצום במיוחד כשבארץ המנטליות אחרת.
הילדים האלה מתקשים לגשר בין הדרישות של ההורים לבין מה שהם חווים סביבם.
נראה לי שבנושא הזה המטפל יכול לעשות עבודה חשובה ולתווך בין ההבדלים המנטלים.
אני שואלת אותם אם הם רוצים שיהיה להם פרופסור אומלל, ומראה להם את המחיר שהילד נדרש לשלם כשמונעים ממנו לעשות דברים שהוא אוהב וכמה בלתי אפשרי לעשות משהו שהוא לא מחובר אליו כשהכוח המניע זה רק ההורים.
לכן צריך לעבוד בשיתוף עם הילד, לקבוע כללים וסדר יום שמקובל גם עליו שיפתח בו אחריות ועצמאות וגבולות מוסכמים.
גם הנושא של עונשים במגזר הזה צריך לעבור איזה שינוי מהותי וצריך לבדוק האם הנזק לא רב מהתועלת.
אפשר להכניס גם את הנושא הזה להסכם בשיתוף עם הילד.
נראה לי שזאת צריכה להיות פגישה משותפת של הילד עם ההורים. אתה יכול לתווך ולרשום את התוכנית שמתגבשת ומוסכמת על כל הצדדים.
צריך לעשות את זה בעדינות רבה כי זה דורש שינוי מנטלי של ההורים - שיתוף הילד בחינוך של עצמו.
וחיזוק ערכים של הקשבה, חיזוקים, לסמוך ולאפשר שהם חלק בלתי נפרד מההסכם.
שיבינו שכולם רוצים את אותו דבר בעצם וכולם באותו צד נרתמים ביחד למשימה.
בהצלחה. (תעשה גדילה לפני השיחה).

אנונימי

שרי תודה, הקרוב אינטייק ודו"ח ראשון

שליחה על ידי שרי* » 01 ינואר 2009, 15:36

משה, בעקבות פניות אלי,
האם תוכל להבהיר בנושא ההורים בטיפול, מה קורה כאשר אין שיתוף פעולה של ההורים, למשל במשפחות שלא מתפקדות ובכל זאת מטפלים בילדים האלה.
האם אפשר למנוע מילדים כאלה טיפול או להמנע מלהוות להם תחליף לחום ואהבה שחסרים להם בבית?

שרי תודה על שאלתך.
אני מאמין שבמקרים מסויימים, מומלץ לאפשר את תחליף החום והאהבה של ההורה, למרות שהילד קטן (עדיין לפני גיל ההתבגרות). המקרים האלו הן בעיקר כאשר הילד חיי מחוץ לבית כגון פנימייה, באומנה, כשהקשר בין הוריו הרוס בגירושים קשים ובמיקרים דומים.
בכל מקרה אחר, איני מאמין בהענקת חום, בעיקר חיבוקים ואירסול במצבים רגשיים, כתחליף לאהבת הורים. איני חושב שהמטפל אמור להחליף את ההורים ברמה כלשהי. במידה וישנו סיכוי לגרום להורים באמצעות הנחייה נכונה, לתפקד כהורים המסוגלים להקרין אהבה לילדיהם, זוהי חובה של המטפל. הצורך הראשוני של הילד הוא לקבל את האהבה, הכרה, קבלה מהוריו. המטפל יכול להוות אמצעי חשוב ביותר בהשגת מטרתו זו של הילד.
כשהילד מתחנן מהמטפל לקשר, ואף אומר הייתי רוצה לחיות אתך, לגור אתך, תאמץ אותי, או כל ביטוי אחר של החלפת ההורים, זהו אחד הסימנים הבולטים ביותר שהמטפל אינו עושה את מלאכתו נכונה. אסור לגרום ו/או לאפשר מצב כזה.
כשכך קורה, לרוב זהו סימן שהמטפל אינו קורא נכון את השטח ולכן אינו עונה על צורכי הילד לארגן עבורו את הקשר המשפחתי.
על המטפל לנסות וללמד את ההורים להגיב נכון לצרכים הרגשיים של הילד. ככל שהמטפל מגיב במקום ההורה, והילד אינו עדיין בתוך גיל ההתבגרות (רק לאחר שהשיעור בגופו החל להתפתח) כך מחמיר המטפל את קשריו של הילד עם הוריו.

נראה שמה שנכון הוא לאפשר להורה לחבק ו/או לארסל את הילד בזמן הטיפול, לכשנדרש הדבר. זוהי סיבה חשובה מספיק על מנת לוודא שההורה בחדר הטיפולים כל הזמן. ככל שההורה מתקשה יותר, כך המטפל אמור להנחותו לבצע את הצרכים הרגשיים של ילדיו, תוך כדי הטיפול. זוהי הזדמנות נהדרת לבצע תיקון חשוב ביותר בזמן אמיתי. זהו היתרון היחסי הגדול ביותר של השיטה על כל שיטה קיימת כיום על פני כדור הארץ, (מלבד האינטגרציה בין האינטליגנציות).

מטפל אמור לאהוב את הילד, אך בשום אופן לא לגרום לילד לחשוב שלא ניתן להגיע לאותה האהבה וקשר עם הוריו.
גם אם מטפל אינו אוהב בכלל את הילד, אלה מכבד ומעריך אותו, ניתן להגיע לתוצאות טיפוליות נהדרות.

לגבי עבודה עם הורים בטיפול, משה כך אני עובדת גם אם לא תמיד נמצאים בחדר הטיפולים אני מאפשרת להם להיות חלק משמעותי , לא פעם אני מרגישה שאני פשוט מלווה אותם בעדינות, תומכת בהם מכוונת מסמנת , כשהם מחבקים את הילד אני מניחה יד על הגב (של ההורה) ולוחשת לו שזה בדיוק מה שהילד זקוק לו, ומוסיפה עוד משהו לגבי איך אפשר ליצור מצב כזה בבית, בהדרגתיות.בהמשך בדר"כ הם שמחים לספר על מצבים מרגשים שקרו להם כשהבינו את ההתנהלות שלו והסבירו בבית ספר או בבית . או אז אני מסמנת לי שהנה סוף הטיפול מתקרב ...

אנונימי

שלום משה,
בסדנא ציינת כי במשולש הזה של; מטפל, מטופל הורים (במקרה של ילדים לפני גיל ההתבגרות) אתה משמש, בין השאר, כעורך דינו של הילד/המטופל ושאתה גם מבהיר זאת היטב להורים - שאתה מצודד בילד. בעצם היותך מטפל ושומר האינטרסים של הילד (שזה בסדר גמור מבחינתי) אתה בהרבה מקרים מספק לילד מקור לתמיכה, אהדה, קבלה ועוד ועוד - דברים שאותם הוא לא תמיד מקבל מהוריו (בחלק מהמקרים לפחות). מכאן, שתמיד יהיו פעמים, במסגרת הטיפול, בהם ירגיש המטופל/הילד כי הוא מקבל פה משהו שהוריו חוסכים ממנו. אני בהחלט יכולה לראות איך עם הזמן ההורים החשופים להתנהלות המטפל והטיפול בכלל, עשויים ללמוד ולאמץ את אשר הם נחשפים אליו. אולם, תקופה מסויימת הילד בהחלט עשוי להרגיש שהוא הגיע למקום (חדר הטיפול) ולאדם (המטפל) אשר שונים מאוד ממה שהוא הכיר עד היום - כי המקום הוא מקום מכיל, מאפשר, מקבל (במסגרת הגבולות שנקבעו) רואה, רך , מעודד ועוד כהנה וכהנה פרמטרים. המטפל אינו רובוט, עליו להיות מקצועי, זה נכון, כמו כן עליו ליצור מסגרת כזו שתקדם את המטופל גם בחייו מחוץ לחדר הטיפול (שם הוא נמצא 99% מהזמן),אולם, יהיה זה לא אנושי לא להגיב לצרכים המובעים באופן כזה או אחר על ידי המטופל. תוך כדי כתיבת שורות אלה אני נזכרת במשהו שקראתי עליך עצמך משה כילד ועל המפגש שלך עם מורה השחייה שלך - האדם הזה שסוף סוף ראה אותך, האמין בך, קידם ודחף - אולי נתן לך עולם ומלואו בעצם היותו מי שהיה עבורך. אני מעיזה להניח כי כשפגשת באיש הזה פגשת דברים שמעולם לא חווית לפני כן (לטובה כמובן). היה זה שונה מכול מה שהכרת עד שפגשת בו. מה שאני בעצם מנסה לומר הוא שמטפל עשוי להיות בהרבה מאוד מקרים הרבה יותר מהורה, בעבור ילד. כך שהחשש פן המטפל יתפוס את מקומו של ההורה נראה לי כמעט לא רלוונטי או אירוני במקרים כאלה. לא?!

ל עמק השאלות . המטפל יכול בהחלט להיות עבור המטופל הרבה מעבר להוריו, וסביר להניח שכך אכן יהיה בהתחלה ובחלק מהטיפולים. כל זאת נכון וטוב, בתנאי שהמטפל מודע לכך ועובד באופן מכוון על מנת לגרום להורים בחדר הטיפולים ומחוצה לו, לשנות את מה שצריך לשנות ביחסם והתנהגותם, על מנת לאפשר למטופל את התנאים הרגשיים שהוא צריך בחיי היומיום במסגרת משפחתו.
איני רואה בכך אירוניה כלשהי אלה עובדה מקצועית הלוקחת את צורכי המטופל בראש ובראשונה, ואינו מגיב לצורכי הרגש של המטפל מטופל כבסיס לעבודתו. כל זמן שהמטפל מבין ולוקח בחשבון לאורך כל הפגישות את תפקידו לגרום לשינוי במשפחה, כל טכניקה רגשית שינקוט יכולה להיות מצויינת. כמובן בתנאי שהיא חלק מתוכנית התייחסותית בעבודתו. כל מה שיעשה בנושאי התייחסות רגשית ואנושית, מומלץ לו להסביר וללמד את ההורים איך לעשות זאת בעצמם.

במקרה והמטפל אינו עוסק בצורה ממוקדת ומכוונת בהוראה והסברה להורים איך ומה בנושאים הרגשיים, הוא אינו עוסק בהגבה לצורכי הטיפול של הילד והמשפחה

אין זה מובן מאליו שכל מה שהמטפל עושה, מובן וברור להורים איך ומה לעשות עם זה. כמו כן, בכל פעם שהמטפל לא ישקיע את הזמן והמאמץ הדרוש על מנת להבין איך ההורים חושבים ומרגישים, ועד כמה מבינים ומצליחים לשנות את דפוסי התנהגותם כלפי הילד, המטפל לא עוסק בצורכי הילד מספיק לעומק.

ללא קשר לעבודה אנרגטית, תתקיים סדנא בנושא העבודה הטיפולית עם הורים בגישה הייחודית שפתחתי

הסדנא מיועדת למטפלים מוסמכים ופעילים בעלי ניסיון טיפולי בו סיימו לפחות חמישה טיפולים שלמים.

הסדנא תתקיים ביום שישי ה 3/7 בין השעות 10.00-14.00 בעלות של 250ש"ח במזומן, בביתו של משה אוריאל.

נשארו מספר מקומות בלבד וההגעה מחייבת הרשמה מראש.

למי שמעוניין נא לפנות למשה אוריאל באימייל [email protected]

בנושא הדרכת הורים, אני חייב לציין שללא עבודה נכונה עם ההורים, חלק גדול מהטיפולים שנופלים, נופלים בגלל הקושי של המטפל עם ההורים. בין קשיי המטפל עם ההורים ניתן למנות את הנושאים הבאים:

חוסר הבנה של סימנים ברורים המועלים על ידי ההורים, חוסר הדרכה נכונה של ההורים, חוסר ביצירת הקשר הנכון בין המטופל להוריו, חוסר בהפסקה של דפוסי התנהגות קלוקלים של ההורים ו/או האחים, חוסר הקשבה למתח בבית כגורם ראשוני לקשיי הילד והתערבות כנציגו של הילד לשינוי המצב ועוד.

חשוב ביותר לזכור שללא שינוי יסודי בסביבת חייו של הילד לכשצריך, קשה מאוד לגרום לילד לשנות את דפוסי התנהגותו, גם אם סיים לחלוטין לתקן את קשייו האישיים כגון מוטוריקה, רגישויות והבנת הקושי ההתנהגותי.

הצלחתו של הטיפול תלויה בשינוי המשפחתי. הילד הוא חלק מיחידה משפחתית וההשתקפות שלה ולעולם אינו כל הבעייה עצמה.

לכל מי שמעוניין להיכנס קצת יותר לעמוקם של דברים על מנת לעזור לילדים לחיות חיים טובים יותר, מומלץ לנסות להבין לעומק את נושא העבודה עם ההורים.

אשמח לראותכם בכל אחת מהסדנאות שתבחרו.

באופן טבעי

באופן טבעי