אז איך הפסקת לרדת על עצמך בדרך?
זה באמת תהליך, ואת חייבת להבין שאין כאן מושלמות! רגע או יותר זה מצליח, ולמחרת - לא.
כל העניין הוא הקשב פנימה, והרכות עליה כתבה
עירית לוי.
אי אפשר בכוח. ברגע שאת מסכימה (רק מסכימה!!) להיות רכה עם עצמך, השמיים מתבהרים. אני לא צוחקת!
כשאת אוהבת את עצמך את מזמנת את מה שטוב לך. הטוב הזה יכול להיות לפעמים רך ולפעמים נוקשה יותר אבל את לא פועלת נגד עצמך.
בשום אופן אי אפשר לפעול נגדך כשאת אוהבת את עצמך. וקודם כל זו את וההתייחסות שלך לעצמך.
אני לא מדברת על אהבה רומנטית או עיוורת, וגם לא על סרט הוליוודי. מדובר ביחס שלך לעצמך.
את קודם כל מתייחסת לעצמך בהבנה. זה מאפשר לך לראות. לראות את האמת.
האמת היא שאת נהדרת, לא עשית רע לאף אחד ואת באמת משתדלת לעשות הכי טוב לעצמך ולאחרים. אז אם את רואה את זה, ומסכימה לאמץ את החשיבה הזו את מפסיקה
להלקות את עצמך על עצם ההלקאה.
ובשלב השני את מפסיקה להלקות, ואם זה מגיע מדי פעם את קולטת (בחיוך!) "היי, ההלקאה הרימה ראש, וואלה, מזמן לא היתה פה והחליטה לבקר. באסה, אין לה מקום כאן יותר, והיא לא מוזמנת, עלי לומר לה שלום ולא להתראות!"
וכך את מטפחת את עצמך, רגע ועוד רגע, עושה עם עצמך שלום כדי להיות שלמה עם מה שיש.
מסכימה לראות את עצמך בעיניים לא מושלמות, מסכימה שלא תמיד את מצליחה למלא את הציפיות, אבל הסכמה שיש בה אהבה - אלייך!
<צהובון: ההסכמה כוללת בתוכה, את אי ההסכמה - לפרטיה
מדהים!>
אני צריכה מוזיקה ואיזו נמרצות כדי להתחיל לזוז. אני צריכה להתקלח ולעשות קוקו.
הנה נקודת פתיחה חזקה.
אני צריכה כוח לכל זה. וקשה להתחיל את הצעד הראשון
כאן אני חושבת שהמחשבה שלך מפילה אותך.
האמונה הזו תוקעת אותך במקום, ומחלישה אותך.
את לא צריכה לזה כוח, את צריכה לזה רצון והסכמה.
ההסכמה היא בעצם לזוז. לזוז למקום טוב יותר. זה נראה מוזר שקשה לנו לזוז למקום טוב יותר אבל אין לכך הסבר אחר
הקושי נוצר כמו שריר תפוס. פעילות לא נכונה ואוסף של חומרים הצטברו, יושבים להם במקום "נוח" וכעת לכי תחילי להתיר את הפלונטר הזה.
יש נקודת קושי, סביבה נוצרו הרגלים המטפחים ומשמרים את הקושי,
עירית לוי יודעת להסביר את זה נהדר!
כדי להתיר את הפלונטר יש למצוא קצה חוט.
לא חשוב איפה תתחילי, את צריכה להתחיל להתיר את הפלונטר הזה. במקום שהכי קל לך
את מתחילה לזוז. כל פעם מילימטר, ורק אם ממש ממש מושך אותך להמשיך, תזוזי עוד קצת. בעדינות.
במקום הזה אין שום סיכוי להלקאה, לביקורת ("זזתי רק מילימטר"). מראש את יודעת שאת כרגע זזה בצעדים קטנים כי אסור לקפוץ.
כמו שכרגע אסור לך לאכול סוכר (למשל, סתם דוגמא). להפך! את שמחה וצוהלת שזזת מילימטר, ויוצאת לחגוג את התזוזה שלך.
בהפוך על הפוך את שוברת דפוס בעדינות רבה! כי הנפש שלנו היא תינוק רך שזה עתה נולד
_מה הדבר שיניע אצלך את האנרגיות?
מה הדבר שמזין אותך יום יום?_
זה בעיני מפתח זהב לכל אחת/ד שמתקשה לזוז @}
אבל עכשיו אני רוצה לפרוץ החוצה. לא לטפס לאט-לאט עוד צעד ועוד צעד, אני רוצה להיות בעולם. אני רוצה לפעול בעולם.
זה נהדר, אבל זו מטרה גדולה מידי למי שמצהירה כי קשה לה לזוז. את שמה רף כ"כ גבוה שאין סיכוי שתצליחי להגיע אליו בזמן סביר, בדרך לשם את יורדת על עצמך שאת לוזרית, כי את מחכה לתקתק תוצאות, וכך את נשארת במקום
זה המקום שרבים נופלים ורבות נופלות.
_ועדיין הנפילות, אפילו שהן באות מנקודה גבוהה יותר בספיראלה , הן, איך לומר ?
נפילות!_
נכון, נפילות יהיו תמיד אבל מכיוון שאת מטפסת, אין סיכוי שאת נופלת עמוק למקומות שמהם כבר יצאת, וגם, הטיפוס יוצר
עידון כי את יותר מכירה את עצמך, את הנושא, את פוגשת בהם שוב ושוב ועושה איתם עבודה. הנפילה מפסיקה להיות "מכה" והופכת להיות חלק מתהליך הלימוד שלך.
זה כמו מחלה של תינוק, הוא יוצא ממנה מחוזק ובריא יותר @}
). מכירה את זה מבני האוטיסט (שאינו נוטל ריטלין). זו לא אשמתך יותר מאשר הפרעת הקשב שלך.
אני מזדהה נורא ושמחה לגלות פתאום את הדף שוב
)
התעתוע הוא שדברים מסתיימים, והחדש עוד לא קורה, והנה מתגבשת אמונה "אני לא זזה".
