החיוניות שלי חלק שישי

תפילה_לאם

המחשבה שאתן לבת שלי לאכול זבל ושאני לא אצליח למנוע את זה בשום דרך

לפני קצת יותר מחודש כתבתי את זה:
_נשמע נורא כיפי השלב הזה של חשיפה למוצקים.
התחלתי לחשוב על זה בימים האחרונים בקשר לקטנטנה שלי. חשבתי שבעצם עכשיו היא אוכלת באופן (כמעט) אידאלי. (לא אידאלי לחלוטין כי קורה שהיא רוצה לאכול ולא מקבלת מיד.) היא אוכלת את האוכל המזין ביותר שמותאם בדיוק לצרכיה. היא אוכלת אוכל טרי ביותר (נוצר במהלך האכילה.) היא אוכלת בדיוק את הכמות שהיא רוצה=צריכה.
וכל כך לא מתחשק לי שהיא תדע אי פעם מה זאת "במבה".
איך אפשר לגשר על הפער... או בעצם... למנוע את היווצרות הפער? איך להמשיך את האכילה הנכונה והטובה הזאת גם כשחלב אם לא יהיה המזון היחידי בתפריטה?_

אני מזדהה עם הדאגה, ואני חושבת, מיכל וגוונים, שאתן במקום טוב יותר, כלומר, שיש לכן סיכויים טובים יותר לגדל על ואל תזונה טובה ומאוזנת ונטולת ג'אנק או לפחות מעוטת ג'אנק.
כשיש כבר אחים גדולים שינצלו בשמחה את חסכונותיהם לרכישת ממתקים וחטיפים (ובדרך כלל הירודים ביותר, כי זה זול יותר), וכשיש הרגלים והיכרויות והעדפות שנטמעו בתזונת הבית, קשה יותר.
מסכימה עם דעתה של גוגוס ש{{}}יש מצב שבזכות הצ'ופ גם את תאכלי יותר טוב.

ert,h f,
קישרתי אליה כאן כי עלתה בי מחשבה על "שיווק" התזונה שלנו. על הדרך בה אנחנו מציעות לעצמנו את האוכל שלנו. אולי אם נציג לעצמנו את האוכל שלנו בצורה מסוימת, גם במילים שאנחנו בוחרות, גם בצורה ובסגנון, הבחירה (בכיוון שאנחנו שואפות אליו) תהיה יותר קלה ומבוססת? נכון שזה נשמע קצת כמו נסיון לבלף את עצמנו (שלא לומר מניפולציה), אבל אולי זה לא פסול? (כל זמן שנשמרת האמת בפרסום...). בנוסף - אולי זו עוד מחשבה שיכולה לסייע בקשר לתזונת ילדים (ובני זוג?), במיוחד ילדים בררנים?

מעניין ששינויים זעירים במסר, ובדרך העברתו, יכולים לעשות שינוי משמעותי.

תפילה_לאם

צריכה לראות מה מזה ישים בביתי.
בפעמים שניסחתי תפריט לארוחה, הילדים התלהבו, אבל זה לא גרם ל{{}}ילדים בררנים לאכול משהו שאינם אוכלים בדרך כלל.

אני חושבת לשחרר לעת עתה.
יופי. רק מתוך הרכות שלך (קודם כל כלפי עצמך, אגב התזונה הפנאטית שלי, ואחר כך כלפי אחרים) יכול לצמוח שינוי.
הראש שלך כבר שם לגמרי אבל יש עוד בשלות סביבתית ורגשית שצריכה את הזמן שלה.

מציעה גם לבדוק עם האיש מה ממש חשוב לו.
נגיד, אם חשוב לו שיאכלו לחם, תכניסי חזרה את הלחם. את יכולה להציע שזה יהיה לחם מוקפד וברמה גבוהה עד כמה שניתן כלכלית ושהילדים עדיין יאכלו אותו

את יכולה להחליט מראש שאת מסכימה למה שחשוב לו ונראה לו בסיסי. מה שלא חשוב לו אבל סתם נראה לו "כמו כולם" נתון לדיון. ומה שבכלל לא חשוב לו יכול לצאת ולא להיכנס יותר.
הפואנטה - לא לעשות מהחיכוך הזה ביניכם מקשה אחת תחת הכותרת "תזונה בבית". במקום זה - לפרק לחתיכות קטנות בלי להתעקש על שום דבר.
לבדוק מה חשוב לו ומה פחות ולהתייחס לכל גורם בנפרד. ולשחרר מראש כל התעקשות. מה שלא בא בטוב, יבוא בטוב מאוחר יותר

_החצי אצלך מלא מאוד לדעתי.
לדעתי, לא כל כך... ועכשיו כפל כפליים._
זה כי את מתייחסת למה שקורה בפועל כאילו רק הוא חשוב. לדעתי זה בכלל לא כך.
מה שקורה אצלך בפנים חשוב פי אלף. המודעות, הנכונות, הרצון, ההשתדלות. ובהמשך - הרכות כלפי כל זה. זה החצי החסר וגם בזה את כבר בדרך לשם.

נראה לי שיהיה לי קשה להחליט מתי כן ומתי לא, וזה רק יגביר את הפנקסנות, וגם יגביר את הנדנוד מצדם, כי הם יידעו שיש סיכוי שאיענה, אבל לא תהיה חוקיות שקופה שמבהירה מתי. וככל שינדנדו יותר, דווקא יתחשק לי פחות להיענות.
סחטיין על המודעות. הגישה הזו לא מתאימה לכם עכשיו. אולי תתאים מתישהו אחר ואולי לא בכלל.
כל משפחה והאתגרים שלה. למשפחה שלנו יש אתגר של אמא שעושה מה שבא לה ולא שמה פס על כלום (זו הגזמה פרועה, כן? רגע אחרי שהסברתי שהילדים שלי כן מקבלים מה שהם מבקשים...) וזה גוזר התמודדות אחרת.
רעיונות של משפחות אחרות הם רק חומר למחשבה מה היה קורה אילו... לפעמים זה מוביל שינוי ולפעמים נשאר במגירה יחד עם כל הסיפורים שכתבנו כשרצינו להיות מפורסמות

אבל לו היו מבקשים לעתים קרובות לאכול פסטה עם קטשופ/ גלידה ושוקולד?
הייתי עונה שבדיוק בשביל זה המציאו גלגול נשמות.

לפעמים מותר להתפרע רק בשביל הכיף
לא לפעמים. תמיד. זה הכי כיף. אם בא מזה משהו אחר בסוף, סבאבה. אם זו מוגדרת כמטרה - הלך כל הכיף לדעתי.

"שיווק" התזונה שלנו
עלתה בי מחשבה שמסעדות בעיקר רוצות שנאכל יותר ונבזבז יותר. והרי המטרה מול הילדים היא שהם יאכלו מדויק ומזין. זה בערך הפוך ממה שמסעדות רוצות שנעשה

אני חושבת שכדאי "לשווק" לילדים רק את הקשב שלהם לעצמם. גם אם זה ייקח להם חיים שלמים (בין היתר בגלל שלא נתאפק ונדחוף להם) והם לא ישאירו טיפ וירצו לדבר עם המנהל.

חייכת אותי עם גלגול הנשמות,:-Dאבל חוץ מזה, התזונה שלי היא אכן כמו אורח החיים שלי: לא רע בסך הכל, אבל חסרת התלהבות ולא מה שאני רוצה עבור עצמי. אני רוצה אוכל טעים, מלהיב, כייפי כזה שהייתי מזמינה בבית קפה או מסעד ובמקום זה מקבלת אוכל...שגרתי עד לזרא. והפנקסנות, הו הפנקסנות

אני חושבת שכדאי "לשווק" לילדים רק את הקשב שלהם לעצמם.
ברור.
אני בטח לא רוצה לאמץ שיטות שיווק מסחריות. זה זר לי לחלוטין. לא הצעתי לאמץ את השיטות האלה בפשטנות.

מה שעניין אותי כאן זה הדקויות. כמה ששינוי במילה, סדר מילים, דברים קטנים משנים את התפיסה. וגם הקשב לעצמי מושפע מכך. איזה תאורה אני משרה על הדברים כשאני מסתכלת עליהם. איזה מוסיקה ברקע. מתי ביממה זה קורה. כל הפרטים הקטנים כל כך משנים. זה משהו שאנשי שיווק ופרסום הבינו. הם משתמשים בכך למטרות שלהם, שבעיני הן הרבה פעמים שליליות ואפילו בזויות. זה לא מפריע לי ללמוד מהם על הדרך, ולהשתמש בהן ככלי בדרך שלי. אם הסברתי לעצמי משהו ולא הבנתי, או לא הפנמתי, במקום לחזור על זה שוב, באותה דרך, כמו שהרבה פעמים קורה (ואז מתפלאים למה זה עדיין לא עובד), אפשר לנסות לשנות משהו קטן. נכון לגבי תקשורת עם עצמי, וגם לגבי תקשורת עם אחרים

< אולי עכשיו הסברתי יותר טוב

>

התזונה שלי היא אכן כמו אורח החיים שלי
טוב שאת רואה את זה. את יכולה להתחיל משינוי פצפון בתזונה לכיוון שמתאים לך יותר, ושינוי מקביל באורח החיים. הכי מועיל זה לקדם בו זמנית את אותו רעיון במישורים מקבילים.
איזה דבר פצפון את יכולה לשנות היום בתזונה שלך?
איזה דבר פצפון את יכולה לשנות היום באורח החיים שלך?
כמה שיותר פצפון - יותר טוב.

והפנקסנות, הו הפנקסנות
את עושה פנקסנות גם מול עצמך?

אולי עכשיו הסברתי יותר טוב

הרבה יותר טוב!
בעיקר התחברתי לזה
אם הסברתי לעצמי משהו ולא הבנתי, או לא הפנמתי, במקום לחזור על זה שוב, באותה דרך, כמו שהרבה פעמים קורה (ואז מתפלאים למה זה עדיין לא עובד), אפשר לנסות לשנות משהו קטן

אני מודה שזו לא היתה הרוח של הכתבה ומה שנשאר איתי היה הרוח

אני מנסה לשנות כל הזמן. את שגקת הבוקר (להתקלח או לא, להכין אוכל לקחת לעבודה או לא, לקחת את הבן שלי לגן ואם כן אז איך, באיזה נתיב להגיע לעבודה וכיוצא באלו) ולו כדי לתחזק את קיומו של השינוי. ניסיתי להכניס לשגרה טאי צ'י ולחזור לתרגל יוגה. אבל זה מרגיש "ביד קשה". שינוי מאולץ קצת. אני לא מצליחה לשמר אנרגיות של התלהבות, חיוניות, התפתחות. מנסה להניע, זה שם לרגע ודועך במערבולת שאיבת האנרגיות השגרתית. אז קשה לי לדמיין איך להכניס שינוינקטן פצפון שיחזיק. וזה נראה לי שורש הבעיה - קשה לי לדמיין.
אני פנקסנית גם מול עצמי. בעיקר בענייני מטלות והוצאות. מה הספקתי ועשיתי במטלות תחזות הבית, בלהתמיד בעבודה שלא מתאימה לי כדי שתהיה הכנסה, בלא לבזבז על מה שלא חיונח.י. אפשר לוותר על הפנקסנות ועדיין לא לפרוק כל עול? כי נראה לי שבלי פנקסנות יהחה הרבה יותר פיתוי לעגל פינות

וזה נראה לי שורש הבעיה - קשה לי לדמיין.

אני מרגישה שכיוונת מאד מדויק במשפט הזה. לדעתי הדמיון כל כך חשוב. לכל מקום שאת יכולה לדמיין, את יכולה להגיע

אז אולי תוותרי (בינתיים) על כל נסיון בעולם המציאות, ותעברי לעולם הדמיון? אל תעשי שום שינויים (כי את מעידה שהם מאולצים), ורק תדמייני. מה שטוב בדימיון, זה שהוא כמו כדור שלג. דמיון גורר דמיון. תציירי לך פנטסיות ותשקעי בהן, תתעטפי בהן, עד שתרגישי שהן חיות ומוחשיות מספיק כדי להחזיק בהן, וכדי לעשות את המעבר העדין למציאות. לרקום את הגשר בין הדמיון למציאות.

@}

אני מודה שזו לא היתה הרוח של הכתבה ומה שנשאר איתי היה הרוח
מאד צודקת. הכתבה העירה בי מחשבות משלי, שנדדו להן, ושכחתי כמה הן התרחקו מהכתבה עצמה כשקישרתי אותה. תודה שמשכת אותי לדייק...
אולי כדאי למחוק את הקישור?

אבל זה מרגיש "ביד קשה". שינוי מאולץ קצת
הממ... קראתי אותך ואני משנה כיוון, ברשותך. מבינה אותך יותר טוב עכשיו.
את נשמעת באי שקט גדול. במצב כזה, נראה לי ששינויים רק מגדילים את אי השקט, את התזזית. הם הופכים להיות ביטוי נוסף של הדבר הפנימי שמבקש יחס.
מציעה לך לחזור לדרך הרכות של עירית ולהתמקד בקבלה במקום בעשייה. בקבלה של אי השקט. בחמלה לעצמך שקשה לך עכשיו עם עצמך. שאת לא ממש יודעת איך לנהוג.
לנסות לנשום בתוך זה ברכות. להיאנח קצת...
אני משערת שגם פנקסנות היא ביטוי של זה. תוהה אם היא מחריפה בעת הזו של אי נחת.

אפשר לוותר על הפנקסנות ועדיין לא לפרוק כל עול?
כן, אפשר. תלוי איזה וויתור זה. ואולי אפילו עדיף לדבר במונחים של פרידה במקום במונחי וויתור.
לכל דבר בתוכך יש רצף. לא רק קצוות. כשאת נוקשה על נוטה לקצוות. כשאת רכה את יכולה לנוע ביתר חופשיות על האמצע של הסקאלה. להתנסות בקצת פחות פנקסנות. להתנסות בקצת פריקת עול מודעת. להלך באמצע בלי לעוף לקצוות.
זו כרגע עבודה של מודעות וחשיבה. אני יודעת שהמילים שלי נכון לעכשיו לא מרגישות לך כמו "כלים" אלא כמו "תיאוריה". אבל צריך להתחיל מאיפשהו. לבדוק מה בכלל מדבר אליך.
ואחר כך להמשיך לעבוד באופן ממוקד על רכות כללית ועל רכות בתחום שחשוב לך ולקדם בו זמנית את הרעיון בכמה מישורים.

נראה לי שבלי פנקסנות יהיה הרבה יותר פיתוי לעגל פינות
טוב שכך. פינות נוצרו כדי להתעגל. כדי שגם אם תהיי מאוד מאוד קרובה אליהן לא תחטפי אלא רק תקבלי תזכורת.
פינות הולכות ביחד עם נוקשות וקצוות. העיגול שלהן הוא הדרך לרכות, חמלה, גמישות.

מה מפחיד בזה שהפינות תהיינה עגולות?

אולי כדאי למחוק את הקישור?

מה פתאום? יש לנו אחרי זה דיון קטן ואני מקווה שהוא מעורר מחשבה. דווקא נראה לי חשוב ומתאים, גם אם התגובה הראשונית קצת מופתעת.
גם מרתיעה לומדים. לפעמים אפילו יותר ממה שלומדים מהסכמה

אני אכן באי שקט. זה נוחת עלי לפעמים, ואני מדקלמת לעצמי שזב גם יחלוף (אולי זה הורמונלי, אני מציעה לעצמי, אבל גם עונה שבעצם אני לא "מקבלת", אז אין ממש סיבה לקפיצות מצב רוח של הורמונים).
היה יותר קל לקבל את המצב אם הייתי רואה אותו כחלק מרצף שמוביל אותי למקום טוב יותר, אבל כאמור קשה לי גם לדמיין. מה ששמתי לב אליו בפעם הקודמת שהתפטרתי מעבודה שהפכה למעיקה, זה העולם שנפתח בפניי. פתאום, כשכל כך הרבה שעות ביממה לא היו תפוסות לי במשהו שאין לו שום מטרה או ערך בעיניי חוץ מהמשכורת שנכנסת לבנק, התפנה לי מרחב תודעתי. להתבונן בעננים (ממש יכולתי לנשום אותם), לבחון פנים של אנשים ברחוב, לצלול לתוך רגעים. נהניתי כל כך לא לעשות כלום, ואת המעט שעשיתי, עשיתי לאאאאאט...
המחנק שלי נוצר מהעובדה שאני מרגישה שבשגרה הנוכחית המודעות שלי, ההכרה מצטמצמות למעגל קטנטן של משימות הישרדות, רשימה מינימלית שתפקידה להמשיך ולקיים אותי, אותנו: קניות, סידורים, טלפונים שצריך לא לשכוח לעשות, סידורים כאלו ואחרים שחשוב לזכור, כביסה, אוכל, להתקשר לאמא לפחות פעם ביומיים, אם יש זמן לנקות את האמבטיה. הייתי רוצה גם מרחב זמן שישאיר לי כוח לתרגל, לחשוב, לדמיין. אבל לא נשאר שום מרחב לזה..
אז אני מודה בפני עצמי שאני עוברת תקופה, ושקשה לי, ואני מחבקת את עצמי. פיתחתי שיטה שאני נהנית ממנה בעניין של חמלה עצמית: אני מדמיינת את עצמי הבוגרת, המנוסה, השקטה והנבונה יותר, העתידית, מחבקת את האני של עכשיו. ואני בוכה לה על הכתף, והיא (כלומר אני) מחייכת חיוך אמהי ומכיל, ומחבקת חיבוק טוב כזה, שהוא לא חונק אבל גם לא קריר, ואני יודעת שהיא אומרת לי שברור לה שקשה לי, ואני נעזרת בכל הכלים שיש רשותי, וזה הכי הרבה שבידי לעשות. אני מרגישה מוכלת, מנוחמת.
אבל כאמור, אני מרגישה את הצורך לעשות משהו מעבר לזה. כלומר, הראש מכתיב - "אם לא טוב, תשני, תעשי, תפעלי" והלב אומר "אבל אני לא יודע איך ולאן" והמוח אומר "כן, בעצם כל דבר שתתחילי מאפס יפגע מאוד בהכנסות, ביכולת לשלם על דברים שמבחינתי הם בסיסיים". פלונטר בשיא תפארתו.
גם ברמה המוחשית ביותר, העובדה שאני מרגישה שהיום עובר עלי בבזבוז זמן משווע, גורמת לי לא לרצות לעשות כלום בעבודה, והיות והמנהל שלי משדר כל הזמן שכמה שפחות אני יוזמת ככה יותר טוב, אני מרגישה שמודל ההישרדות מכתיב לי להיות "ראש קטן". אבל זו הרגשה רעה: מכל המשאבים המנטאליים הנפלאים שאני תיאורטית יכולה לנצל ולהפעיל כדי ללמוד, להתפתח, לבנות, לתקן משהו בעולם - אני בעצם משתדלת לעשות כמה שפחות. איזה בזבוז. איזו גסיסה מוחית.
הפנקסנות היא כנראה הצורך להרגיש שמשהו בשליטה, קושי "לשחרר" (מה באמת יקרה אם אקנה שני זוגות נעליים? הברק יכה בי?) ועוד משהו שקשה לי לשים עליו את האצבע. מבחינת "עיגול פינות" החשש הוא שזה יפעל בשיטת הסלאמי - וויתור קטן לעצמי פה, וויתור קטן שם, תירוץ על זה שלא צריך לנהוג בפנקסנות, והופ - נוצר הרגל חדש שממנו רציתי להימנע. כלומר, אני חוששת שזה יצור כדור שלג שיצא מכלל שליטה, אם רק אעזוב את המושכות במעט.

אני מדמיינת את עצמי הבוגרת, המנוסה, השקטה והנבונה יותר, העתידית, מחבקת את האני של עכשיו.
מקסים. מזכיר לי קצת כלי של שיטת המסע, שבסוף כותבים מכתב לאני העתידית.

פלונטר בשיא תפארתו.
כן... והרבה פחד לגיטימי מאוד.
מזכיר קצת ששינוי תמיד כרוך באומץ. אבל כאשר יש בשלות אליו אז פתאום לא מרגישים ככה. לא מרגישים שנדרש אומץ, כי הדברים פשוט קורים באופן טבעי.

מצער אותי עד עומק הנשמה מה שקורה לך בעבודה. זה ממש נוגע בי. עוברת אלי חזק התחושה הזו של בזבוז הון אנושי והיא מתסכלת אותי ביחד איתך. אני משתגעת מדברים כאלה.

מה באמת יקרה אם אקנה שני זוגות נעליים? הברק יכה בי?
לא. ולא תהיי "רעה". מה שכן, יהיה לך פחות כסף לדברים אחרים. זה הכל. האם תרשי לעצמך להציג בפני עצמך את העובדות כפי שהן?
הרי הדבר הזה לא תמיד קשור לשחרור והחזקה. לפעמים הוא קשור לשיקולים ענייניים מאוד.

אני חוששת שזה יצור כדור שלג שיצא מכלל שליטה, אם רק אעזוב את המושכות במעט.
כמה מוכר...
האם יועיל לך לחשוב על זה לא כמו על עזיבה של המושכות אלא כמו על ריכוך האחיזה בהן?
את יכולה אפילו לחשוב על רכיבה על סוס. איזו רכיבה תהיה לך אם תאחזי חזק נורא כל הזמן? איך תרדי מהסוס הזה?
די בטוח שלא תפלי. אבל ליהנות מהרכיבה? קשה להאמין. אולי אפילו לא תגיעי לאן שאת רוצה כי תצטרכי לעצור לתת קצת מנוחה לידיים. שלא לדבר על הסוס המסכן.
אני חושבת שהלמידה להרפות ולהתרכך משולה לזה. הרוך הוא לא בדיוק שחרור, ולכן הוא לא מוביל ליציאה מכלל שליטה. להפך. הוא מוביל לשליטה של ממש במקום לשליטה בכוח.

תגידי, צעד, יש משהו קטן שלדעתך יכול להשתנות ביד רכה? משהו שמתחשק לך והמחשבה עליו מעוררת בך רק חיוך? בלי פחד?

אז אני מרגישה שאני אומרת המון לא. בעיקר בחופש.
כי בבית כבר יש הרגלים וסדרים, פעם בשבוע מותר לאכול גלידה אחהצ, עם הנחייה מפורשת לקנות גלידה חלבית שוקו/וניל ולא משהו צבעוני פיקטיבי.
בשבת לוקחים קצת ממתקים בשקית בערב ובבוקר.
זהו.
יתר הזמן זה פירות/ירקות/אוכל מבושל/לפעמים לחם - ואני משקיעה המון בשביל שזה יהיה ככה

ואז זה מתחיל...
יום צ'ופר עם המדריכים - עושים פונדו שוקולד
טיול שמאורגן לכמה ילדים - אמא תשימי לי חטיף כי כולם מביאים ואני רוצה לחלק כמו כולם
הולכים לבריכה - כל הילדים הולכים שם עם גלידות וצ'יפס שהם קנו מהקיוסק
ארוחה עם תנועת הנוער - ארוחת ממתקים, כל אחד צריך להביא משהו
רוצים ללכת לבקר חבר - ושם תמיד אבל תמיד מכבדים בממתקים (לכמה חברים ספציפיים הסברתי את העדפותי כי זה מתאים לדבר על זה עם האמא, ליתר לא)
הולכים לסופר, בחופש יותר קשה ללכת לבד - מטורף מה שהולך שם בסופר, באמת מטורף. כמו שהקטן שלי אומר - אוף אמא, חבל שבאנו, שכחתי שלא כדאי לבוא לסופר, יותר מידי מגרה.
שיעור קבוע יומי עם המדריכים שבסופו מקבלים לחמניה ושוקו/חטיף שוקולד
מזל שהם לא בקייטנות - כי שם אין ממתקים, "רק" לחמניה וטרופית כל בוקר.

ואני מתחילה להגיד לא, מה זה לא, לצעוק לאאאאאאאאאאא
ואני מוצאת את עצמי מבטלת מפגש כיף עם מדריכים בטענה שקבענו משהו אחר ובורחת עם הילדים למקום אחר
"שוכחת להעיר בבוקר" למפגש הקבוע
אומרת לילד ששלחתי הודעה לאמא של החבר (שתמיד נותן מלא שוקולדים) והיא אמרה שהם לא בבית, למרות שלא שלחתי בכלל
משאירה אותם מול המחשב כדי שאוכל להיות בסופר לבד
מתבאסת על כל ממתק שצריכה לשלוח עם הילדים כדי שיהיו כמו כולם

קצת מרגישה שאני צריכה לסגור את כל הילדים שלי בתוך איזה שק גדול כשיוצאים החוצה, שלא יראו.

שליחה על ידי אורי* » 17 יולי 2014, 02:30

אוי דנד י
(נאנחת מתוך הזדהות עמוקה)

הנה הפנקסנות בהתגלמותה

והכי משגע אותי,מעבר לכל הממתקים של הגן, ושל השכנים,ושל החברים,ושל החוג וכו וכו
הכי שיגע אותי השבוע זה אמא שלי ואחותי. אמא שלי ואחותי ממש משתדלות לחיות בריא,ממש בסגנון של האתר פה,המון ירקות ופירות,פחות גלוטן ומוצרי חלב, שייקים, כל אחת ודרכה הן לא לגמרי זהות.
אבל..
איכשהו כשהן פוגשות בילדים שלי, פוף,זה נעלם. ואני צריכה להלחם גם איתן. במיוחד אמא שלי שיצר הסבתאות שלה חייב להתפרק על ידי נתינת טופי וחטיפים לילדים. וגם שם,איפה שכשאני באה אני נורא נהנית לאכול כי יש אוכל טוב ומזין, גם שם יש "הפתעות" בארונות-מיני ג'אנק שונים. והן לא תמיד זוכרות לשאול אותי בשקט אם אני מרשה לפני שהן אומרות בקול , הן שואלות בקול מול הילדים,אחרי שהם כבר ראו את הדבר. ואז או שאני שוב האמא הרעה,או שאני מוותרת מרוב ייאוש, ומרוב קושי לעמוד בפרץ,לא בלי פרצוף.

דנדי, מה אם תכריזי על החופש כזמן אחר?
תשחררי אותו מלהיות שיגרה ותניחי אותו במשבצת של אחרות שמאפשרת לקבל את כל זה קצת יותר בקלות?
זה אפשרי לך? את צריכה רשות בשביל זה? (מעצמך, ממישהו אחר).

אספר לך איך השתחררתי מהפנקסנות שלי. זה היה צעד אחד מיני רבים אבל הוא עובד לי טוב.
קבעתי ביני לביני שהדבר היחיד החשוב הוא השיגרה. החריגות לא מעניינות, חולפות עם הרוח.
ומהי שיגרה? כל דבר שהוא יותר מ 50% מהזמן. וכל השיגרות טובות באותה מידה. 51% מהזמן טוב כמו 95% מהזמן.
כל זמן שאני בצד של ה 51 אני בסדר. אם רוב היום, או רוב השבוע (כי יש ימים שנדפקים מהיסוד) או רוב החודש (אם נגיד היינו בחופשה ושם דברים התנהלו אחרת) הילדים שלי אכלו קצת יותר מחצי מהתזונה שלהם אוכל מזין - הכל בסדר. אפשר להירגע.
את השאר אני לא סופרת בכלל. מזכירה לעצמי שאלו ילדים, שהגוף שלהם מתמודד יותר טוב משלי (אלא אם יש באג כלשהו) ושהם יגדלו בסדר גמור מרוב אהבה והשתדלות לטוב.
אני מזכירה לעצמי שההזנה שלהם היא לא רק אוכל. שאם אני מזינה אותם בפנקסנות זה חודר להם לדם בדיוק כמו אוכל משבש.

אורי, משהו אליך.
בדיוק עכשיו התמודדנו עם מצב דומה. גם סביבנו אוכלים הכי טוב שיש. אבל אנחנו רחוקים ולכן כל מפגש עם הילדים החל לכלול כמויות מכובדות של מתוק, והכי גרוע - על תקן של פינוק.
זה הביא למצב שהילדים התחילו לחשוב על הסבתות והסבים במונחים של "מתי נקבל סוכריה או שוקולד?".
פה לא וויתרתי. שלחתי מייל לכל המעורבים ואמרתי בערך כך - הקשר שלכם עם הילדים לא נתרם דרך הממתקים אלא נפגע. הם מצפים לממתקים יותר משהם מצפים לכם, וכאשר אתם לא שם הם לא שואלים עליכם אלא על הממתקים. במקום שהקשר יעבור דרך הלב הוא עובר דרך הפה ודרך משהו מזיק מאוד.
כתבתי שאני מקווה שהם ישוכנעו מזה פשוט להפסיק, אבל שגם אם לא, אני מבקשת מהם מאוד.
היה דיון אינטרנטי קצר ובסופו הגענו לדבר הבא - אם האדם עצמו אוכל משהו, אפשר לתת גם לילדים מכיוון שחולקים רגע משותף. אבא שלי למשל חובב סוכריות ללא סוכר. אם הוא מוציא את הקופסה בשבילו, שיחלוק. סבאבה.
אבל שלא נותנים לילדים ממתק "תלוש". מה שאנחנו לא אוכלים בעצמנו לא נותנים לאף אחד אחר. בלי סיבה מיוחדת לא נותנים ממתק. גם בגלל הסיבות שצוינו וגם בגלל שזה חותר תחת כל מה שכולנו מאמינים בו ביחד (ונראה, אורי, שזה נכון גם למקרה שלך).
וגם אני אמרתי מתישהו בדיון הזה שזה לא הוגן לעשות משהו שמשאיר אותי בצד של השוטרת הרעה. שכולנו מגדלים את הילדים ביחד ולא צריכים להיות בינינו צדדים.
זה העלה דיון חשוב ומעניין על מהו פינוק ואיך מביעים אהבה. הכל היה ברוח מאוד טובה ולא במן עמדה שוללת. הבנתי מאוד ללבם, כי נתינת ממתק היא כמו סם - היא יוצרת להם תחושה מיידית של חום וקירבה ועונג. אבל על ההשלכות (גם על הילדים וגם על הקשר) לא חושבים. חושבים רק על הרגע הבא ששוב יחזור העונג הזה ונתינת הממתקים רק הלכה וגברה.
אני חושבת שעשיתי להם שירות חשוב בזה שהדברים הוצגו ככה.

מה שכן, הנה סוף הסיפור...
בפעם שאחרי השיחה הזו ההורים שלי באו אלינו. נהיה להם הרגל עם הילדים שכאשר הם מבקרים הם נותנים לילדים כל יום ממתק אחד, אבל בסוף השהות, בבת אחת. הם חשבו שאני אכין את הילדים לכך שהחגיגה הזו נגמרה אבל לא אמרו לי. אז הילדים כמובן ציפו לזה מאוד (אגב, אני בכלל לא ידעתי שיש הרגל כזה).
חשבנו ביחד מה לעשות.
אבא שלי התיישב עם הילדים ואמר שהחלטנו להפסיק עם זה. הם היו מאוכזבים מאוד. הוא שאל אותם מה אפשר לעשות והם ענו שאולי נקבע שהפעם הזו תהיה הפעם האחרונה.
אבא שלי אמר בסדר אבל שנראה לו שאפשר לצמצם את כמות הממתקים. הם היו איתנו עשרה ימים...
הוא שאל כמה לדעתם זה סביר לקבל והם ענו שחמישה זה מספיק.
אני מודה שהייתי די המומה משיתוף הפעולה שלהם.
אז מצד אחד - סיימנו עם זה. מצד שני - יש מצב שכולם פתאום יתחילו לאכול בעצמם המון ממתקים סביב הילדים כדי לנצל את הפירצה שמאפשרת לחלוק

אורי, בנימה אישית - אני מציעה לך לוותר מראש על כל המלחמות באשר הן. אם את במצב שבו המילה שלך נחשבת מספיק בשביל שתקבלי את רצונך - תשמיעי את עצמך ברור ונחוש.
אם את יודעת מראש שלא כך הדברים יתנהלו ותהיה מלחמה - אני מציעה בחום לשחרר ולוותר.
אומרת את זה מניסיון כי הייתי גם שם, מול המון סיטואציות, משפחה חברים מסגרות ומה לא...
כשאת נלחמת, מה שהילדים שלך מקבלים זה את המלחמה. זה מה שעובר וזה מה שנשאר. ולטעמי זה גרוע יותר מכל ממתק.
מה דעתך?

שליחה על ידי תמי* » 17 יולי 2014, 10:17

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

גוגוס,
תודה על מה שכתבת לדנדי.
זה רלוונטי מאוד גם עבורי (ובטח גם עבור אחרות).
לומדת ממך הרבה (-:

איזה יופי לשמוע, תמי.
תודה רבה.
את לרוב בצד השואל (בינתיים, אולי זה ישתנה?), וזו אולי הזדמנות לומר לך שגם אני לומדת המון ביחד איתך. השאלות שלך תמיד מאתגרות בי משהו.

תפילה_לאם

לא מתאים לי לכתוב באריכות עכשיו.
שני דברים:

עוקבת בעניין אחר בקשות הילדים לאוכל, כי הן (קצת) מפתיעות לטובה. מניחה שהמצב ידרדר כשיפנימו את ההיתר לאכול לחם.

קודם כל כלפי עצמך, אגב התזונה הפנאטית שלי, ואחר כך כלפי אחרים

מבקשת להבהיר שהשתמשתי במונח הזה כדי לבטא את נקודת המבט החיצונית על התזונה שלי (ויכולתי לכתוב במקום זאת גם "מוזרה"), אבל בעיניי לא רק שהיא אינה פנאטית, אלא שבאורח פלא דווקא בגלגול החדש שלה, שמכיל לא מעט ימים טבעונאיים או טבעונאיים למחצה, היא דווקא נוחה יותר להתגמש מאשר בקיץ הקודם.

וחוץ מזה, קוראת אתכן ומקווה להגיב ולהרחיב מתישהו בהמשך.

מניחה שהמצב ידרדר כשיפנימו את ההיתר לאכול לחם
נסי לא להניח. ולא להתייחס לזה כאל היתר.
במקום זה - לשמוח בטוב שיש. לראות בלחם משהו שפשוט קיים וחזר אליכם הביתה. ברוך הבא המשמח את לב האיש.

בעיניי לא רק שהיא אינה פנאטית
לי אישית זה היה ברור לגמרי. כתבתי קצת בבדיחות. לא עבר. לא נורא.

היום ברכבת התחתית, ישבתי ליד אמא סינית עם שני קטנים. הקטן ביותר, נגיד בן שנתיים, עם מכנסי חריץ וטוסיק מציץ, היה קצת עצבני ומתבכיין. האמא חיפשה בתיק, וניחשתי שהיא רוצה לתת לו חטיף כלשהו, להרגיע ולהעסיק אותו. ואכן היא הוציאה מהתיק חבילות קטנות, עטופות בצלופן - אצות נורי ירוקות. שני הילדים התעסקו עם האריזה, ואח"כ לעסו בכיף שלהם את האצות. עדיף על במבה לא?

תודה על זה גוגוס , חושבת שצריכה לבקש רשות מעצמי.
הולכת לבקש.

הכנתי עכשיו את התערובת של המאפינס שלך, מחר אשים בתנור.
לא היו לי צימוקים, מקווה שייצא טוב.
שאלה - למה יש מגבלות לגבי האגוזים?

ועוד שאלה - גונבה שמועה לאזני שמותר לכל אחד לאכול כפית שמן קוקוס ביום, ולא יותר, מכירה?

עדיף על במבה לא?
בטח. ביחד עם עוד רשימה ארוכה מאוד

לעומתך, אני שמעתי היום בפעם הראשונה בחיי את המשפט שהכרתי רק מהספרים והסרטים - אם לא תפסיקי תכף ומייד תלכי היום לישון רעבה.
נשמטה לי הלסת. באמת? אנשים אומרים את זה לילדים שלהם? באמת באמת? זה לא רק בארץ יצורי הפרא?

_חושבת שצריכה לבקש רשות מעצמי.
הולכת לבקש._
הליכה נעימה.

למה יש מגבלות לגבי האגוזים?
כי לאנגלים יש שיגעון חברתי שנקרא "תקנות בריאות ובטיחות". כל דבר, ולו הקטן ביותר, עובר דרך המסננת הזו.
זה התחיל מבוטנים ולאט לאט הקיף כל אגוז שהוא. יש פה היסטריה שאגוזים זה דבר שעלול להרוג בגלל אלרגיה ולכן אסור להכניס את זה לבתי הספר.
זה מתסכל מאוד כי זה תוקע לאנשים עמדה בראש. וכך, גם כאשר מארגנים אירוע מחוץ לשעות הלימודים אנשים מתבקשים לא להביא משהו עם אגוזים.
והילדים גדלים תחת ההנחה הגורפת שאגוזים זה משהו מסוכן שצריך להיות חשדניים כלפיו.

לא מכירה את השמועה לגבי כפית שמן קוקוס.
איפה שמעת? יש לך מושג איך מצדיקים את הרעיון הזה?

שליחה על ידי מאי* » 18 יולי 2014, 10:20

לא פחות מנס.

כבר כמה שבועות שאני מנסה לאכול הרבה חלבונים וירקות, ולהוריד מוצרי חלב כמעט לאפס.

אתמול ביקשתי מבעלי שיקנה לי שוקולד חלבי. לא אוכלת בדרך כלל, לא מכורה לשוקולד, אבל פתאום, אולי בגלל שפעם ראשונה חוויתי אזעקות...התחשק לי. הוא קנה. אבל כשראיתי את השוקולד - זה לא עשה לי כלום.

הבוקר פתחתי עטיפה של שוקולד חביב עלי במיוחד ואכלתי כמה קוביות. זה לא היה לי טעים. בכלל לא. ניסיתי עוד קוביה. עדיין לא טעים. עוד אחת. איכססס...החזרתי למקרר. חיפשתי משהו שיעביר את הטעם. מצאתי...מנגו. להבהרה: אני לא אוכלת מנגו. תמרים, מנגו וגויבה מככבים בראש הרשימה הקצרה של מאכלים שפשוט נתעבים בעיני. אבל פתאום...התחשק לי מנגו. לפני שבוע יצא לי לאכול סנטימטר מרובע של מנגו בתוך ערימת סלט חסה וחשבתי אז במעורפל שזה לא כזה נורא. עכשיו ממש רציתי.

אכלתי. להגיד שהיה טעים יהיה אנדרסטייטמנט. מצצתי ממנו כל פיסת טעם שנותרה. בשבילי, זה לא פחות מנס. (כמו שיודע כל מי שניסה אי פעם לשכנע אותי לאכול משהו ש'אני לא אוהבת', זו פשוט משימה בלתי אפשרית). מתחילה להאמין שהתזונה הרצויה עבורי צריכה לכלול כמויות גדולות של חלבון, בעיקר חלבון מהחי, כדי שאגיע לאיזון.

(במחשבה שנייה, גם אורז מלא היה לי טעים לראשונה השבוע. מצד שני, הוא היה חלק ממג'דרה חלומית שהכנתי, אז אולי העדשים והתיבול עשו את העבודה. דרושים ניסויים נוספים)

תפילה_לאם

וואו, מאי, איזה יופי! וממש מעניין.
הלוואי שיקרה לי אותו הדבר עם בננות, אם כי מטפל האייפק של בתי גרס שרתיעתי מהן היא ממקור רגשי ולא פיזיולוגי.

שליחה על ידי אורי* » 18 יולי 2014, 14:45

מתחילה להאמין שהתזונה הרצויה עבורי צריכה לכלול כמויות גדולות של חלבון, בעיקר חלבון מהחי,
אני גם מתחילה לחשוב את זה על עצמי
(וכל החוויה כולה מדהימה כמובן)
יש לי רצון לאכילת בשר וביצים שבא מהגוף ולא מהפה. אני לא יודעת להסביר. זה לא בגלל שזה טעים זה בגלל שהגוף רוצה.
(חושבת גם שבהנקה אצלי זה מודגש יותר מה שהגוף מבקש)
אתמול אכלתי ארוחת ערב:חביתה עם פטריות,סלט כרוב,אבוקדו עם לימון ושמן זית,חציל עם טחינה. קצת אגוזים. יצאתי שבעה ומרוצה. לא הייתי זקוקה ללחם בארוחה הזו.

שליחה על ידי אורי* » 18 יולי 2014, 14:45

גוגוס אני עוד נעכלת את דברייך

איזה כיף לכל המדייקות.
איך אני אוהבת שפתאום נורא חד וברור מה צריך.
זה יכול להשתנות עם הזמן והחיים, אבל ברגע הנתון הזה פתאום יש איזו ידיעה מה נכון ומתאים ואין משובח מזה.
בתאבון.

מאי, כל המרבה במנגו הרי זה משובח

לגבי האגוזים, או. קי. נרגעתי, חשבתי כבר שגם לאגוזים יש איזו מגבלה בריאותית.

לגבי שמן הקוקוס - אמא שלי שמעה על זה מנטורופתית אחת, הולכת לבקש ממנה מקורות

באתי לספר לכם בעונג שאחרי שנים ממש רבות של 3 כוסות קפה ביום עם גלישות תכופות ל 4, לאחרונה ובלי שום מאמץ הפחתתי אותן ל 2
השמחה שלי היא פחות על עצם ההפחתה ויותר התענוג של שינוי שבא בלי מאבק. התחזקתי, התאוששתי ומצאתי את הרגע הנכון להפרד מכוס אחת.

הי מצ'רה, איזה יופי לך.
מזדהה מאוד באופן כללי עם זה -
השמחה שלי היא פחות על עצם ההפחתה ויותר התענוג של שינוי שבא בלי מאבק

במקביל אליך, ביקום מקביל, אני "מצאתי את עצמי" אוכלת אתמול שלושת רבעי חבילת שוקולד מריר טעים של גודייבה רק כי הוא היה שם מולי (אורחות שעברו דרך הדיוטי פרי).
וזה הפתיע אותי כי קראתי אתמול את מאי שלפתע פתאום לא מצאה כל עונג בשוקולד, וחשבתי לעצמי כשקראתי שגם אני ממש ככה. כאילו ששוקולד הפסיק לעשות לי את זה.
והופה, השחלתי שלושת רבעי חבילה בלי למצמץ בכלל. בצמוד לכוסית מכובדת של פורט משובח ממש.
היה נעים וטעים מאוד. את הדרישה לתשלום קיבלתי היום בבוקר מול המראה. רציתי להתנגד לתשלום או לקבל הנחה או פריסה לתשלומים או משהו. המראה לעגה לי

התעצבנתי ושמחתי בו זמנית על העור הרגיש שלי, שיש לו מה לומר על כל דבר שאני אוכלת.
וגם חשבתי את המחשבה הבאה - נגיד שהייתי אוכלת רק קובייה או שתיים... זה גם היה כך? אולי פחות ואולי בכלל לא, מוגנב מתחת לרדאר?
בינתיים הכנתי לי היום ליטר וחצי של שייק ירוק עד מאוד ושלחתי מילות חנופה אל עצמי. מקווה שזה יעזור.

הנה המקור -
http://www.globes.co.il/news/article.as ... 1000736732
וכאמור כך אמרה נטורפתית אחת, אני יכולה לשוחח איתה טלפונית ולהבין ממנה מאיפה המקור.
מכירה?

שלושת רבעי חבילת שוקולד מריר טעים של גודייבה רק כי הוא היה שם מולי

פשוט היה שם? זה בחזקת נס אלוקי!

דנדי, תודה רבה.
אני מכירה את המידע הזה. לא עם כולו מסכימה.
כן מסכימה - שמן בסופו של יום הוא מוצר מעובד. כל רכיב מזון שנתלש מהחבילה המקורית שלו הוא קצת חשוד בעיניי. הוא מגיע בלי כל שאר המרכיבים שאמורים לתמוך בעיכול האופטימלי שלו.
אי לכך, אני אישית אוכלת מעט שמן בצורה הזו ומעדיפה תמיד תמיד את הדבר האמיתי.

לא מסכימה - לקבל אמירות מגבילות בלי סימוכין רציניים או לכל הפחות הסבר כלשהו.
למידע כמו - "יש מגבלה על הכמות שניתן לצרוך ביום", שמגיעה בלי מי אמר ולמה ועל מה הוא התבסס אני מגיבה כך - נכנס מאוזן אחת ויוצא מהשנייה.
אם יש לי עניין ספציפי במזון הזה אני אלך לחקור בעצמי ואולי אמצא תשובה. אם אין לי עניין גדול בו אני פשוט עוברת הלאה.
למה אני ככה? ניסיוני האקדמי הפגישה אותי כבר הרבה פעמים עם "עובדות" שחזרו עליהן בביטחון מלא שוב ושוב עד שכבר לכאורה לא היה צורך להסביר אותן.
סיפור התרד והברזל הוא ה"עובדה" הכי מצחיקה. סיפור תלונות השווא ונפגעות תקיפה מינית הוא ה"עובדה" הכי לא מצחיקה. בין שתי אלה פגשתי עוד הרבה אחרות.
מישהו עושה טעות, מפרסם משהו שלא קשור למציאות, זה משרת את האינטרסים של מישהו אחר וזהו זה. יש לנו עובדה.

כשזה מגיע לאיסורים והגבלות על אוכל טבעי (עדיף אורגאני) אני ממש לא מתייחסת לזה. נסי בעצמך ותראי איך את מרגישה.

ואם כבר, אותו דבר עם אגוזי ברזיל. המון אנשים משווקים את המגבלה על האכילה שלהם.
בפועל, יש אנשים שרגישים לחומר מסוים בתוכם ויפתחו כאב בטן או כאב ראש אם יאכלו יותר מדי. כמה זה יותר מדי? יותר מדי יחסית לכמות שבה אין להם כאב ראש או כאב בטן.
אצל אנשים מסוימים זה שלושה. אצל אחרים חופן שלם. ויש המוני אנשים, אני מהמרת שזה אפילו הרוב, שלא רגישים בכלל לאגוזי ברזיל. אז למה להבהיל אותם? אה... כי אפשר.

פשוט היה שם? זה בחזקת נס אלוקי!

אורחות שעברו דרך הדיוטי פרי - חמותי וגיסתי תשמחנה לשמוע שמעמדן שודרג רק בגלל חפיסת שוקולד אחת. לכי תדעי לאן הן תגענה אם בפעם הבאה הן תדאגנה גם לפורט...

אוף. אני בכלל לא חיונית עכשיו. אבל די, די, די, ל-ה-ר-פ-ו-ת!

(לא מספיק, אמרה מיכל למיכל, שאת בחודש תשיעי ביולי באמצע מלחמה? אז מה, תשגעי את עצמך עכשיו גם על זה? לא ולא, ענתה מיכל החכמה למיכל השנייה, שתיהן בעלות נטייה משונה לשימוש בגוף שלישי כשהן מדברות על עצמן. לא ולא!)

גוגוס, נשמע נפלא. שוקולד ופורט. זה יופי חי וכיף לא נורמלי.

שמעמדן שודרג רק בגלל חפיסת שוקולד אחת.

זה המאכל היחיד שאני לא קונה מפאת מחירו. מתה על זה ברמות פליליות.

טוב נו.. .תרד זה בגלל פופאי. הוא אשם בהכל!
ולגבי אגוזי ברזיל - אני בטוחה שיש קצת יותר אנשים שרגישים לגלוטן בפורמט המודרני שלו מאשר אנשים שרגישים לאגוזי ברזיל.
אני שמעתי שפעם אמרו שלא בריא לאכול יותר מידי אגוזים בכלל, אני מכירה מישהו שחלה בצהבת כשהוא היה ילד ועד היום הוא בטוח שזה נגרם מהרבה אגוזי מלך שהוא אכל באותה תקופה.

יש לי רצון לאכילת בשר וביצים שבא מהגוף ולא מהפה. אני לא יודעת להסביר. זה לא בגלל שזה טעים זה בגלל שהגוף רוצה.

אני כאן ולא כאן אבל בנסיונות שלי של ימים "טבעוניים" הרגשתי שאני באוויר, היה חסר לי האוכל שיקרקע אותי ואני מרגישה שבימים האלה, כשאני מגדלת ילדים, אני לא יכולה עדיין להרשות לעצמי את האווריריות הזו, זה גורם לי לא ממש להיות, מוכר למישהי ?

אני כאן ולא כאן אבל בנסיונות שלי של ימים "טבעוניים" הרגשתי שאני באוויר, היה חסר לי האוכל שיקרקע אותי ואני מרגישה שבימים האלה, כשאני מגדלת ילדים, אני לא יכולה עדיין להרשות לעצמי את האווריריות הזו, זה גורם לי לא ממש להיות, מוכר למישהי ?

קצת. אני מרגישה שחסר לי שומן שאגוזים וקוקוס לא מצליחים לספק. לכן חזרתי לאכול חמאה ודגים. בינתיים זה עוזר. ביצים אני לא מרגישה צורך, ובשר בינתיים לא.

תפילה_לאם

בנסיונות שלי של ימים "טבעוניים" הרגשתי שאני באוויר
גם אני מרגישה כך במידת מה, אבל בעיניי זה דווקא מוצלח. אני מרגישה קלילה יותר ועייפה פחות, אלא שלא התמדתי בכך אף פעם לאורך תקופה, ואולי אז כן הייתי מרגישה צורך במזון מן החי ו/ או מבושל.

תפילה_לאם

בעניין הלחם:
נראה שבדרך כלל הילדים שוכחים לבקש אותו ממני, אבל אם הערב אבא חזר מהעבודה לפני ארוחתם, והתינוקת לא הייתה רגועה בזרועותיו, הוא ניגש להמשיך במקומי את הכנת ארוחת הערב, וקולות בקשת הלחם/ טוסט עולים אלי.
משתדלת להסתכל על חצי הכוס המלאה.

שליחה על ידי תמי* » 21 יולי 2014, 21:32

בנסיונות שלי של ימים "טבעוניים" הרגשתי שאני באוויר
מוכר גם לי. אני חווה את זה כחולשה, לא כחיוניות.
לכן אני משתדלת לאכול ביצה אחת ביום, חוץ מירקות, פירות ואגוזים, וזה מאוד עוזר.
אחת לכמה ימים מרגישה שצריכה בשר. אם אני לא אוכלת אני נהיית חלשה. משתדלת לאכול. לא תמיד זה יוצא.
אצלי זה לא מאהבת הטעם או חשק (לא אוהבת בשר), אבל צורך גופני מאוד ברור.
אני זקוקה לכמות קטנה של בשר, משתדלת שזה יהיה קרפאצ'יו - זה משפיע עלי הכי טוב. מיד יש איזושהי התחזקות.

הרגשתי שאני באוויר
מוכר מאוד. מניסיוני, אחרי פרק זמן מסוים זה נעלם. זה כמו תגובה כזו מופתעת של הגוף וכאשר הוא מסתגל היא נעלמת.
אבל נראה לי שאם עושים ימים ספורים באופן מפוזר אז זה יישאר.

או. קי. אז הנה התשובה של הנטורופתית -
"בשמן קוקוס יש אחוז מאוד גבוה של שמן רווי. (HRC). אם אוכלים כמות קטנה, השמן מעולה לגוף ונותן הרגשה של שובע. אם אוכלים יותר ליום , הגוף לא יודע לפרק את עודף השומן והוא נהפך לשמן לא בריא."

אם אוכלים יותר ליום , הגוף לא יודע לפרק את עודף השומן והוא נהפך לשמן לא בריא."
בחיים לא שמעתי על דבר כזה. זה כמובן לא אומר שזה לא נכון.
מה שכן סביר לי זה שאם באופן כללי אוכלים משהו עשיר מאוד בלי תשומת לב אז הגוף לא מגיב לזה בשמחה רבה.

אם באופן כללי אוכלים משהו עשיר מאוד בלי תשומת לב אז הגוף לא מגיב לזה בשמחה רבה.
אבל מי יכול לקבוע ברצינות שמעבר לכפית אחת זה עודף? ועוד בשביל כולם?

יש! זה הצליח לי.
נדמה לי שזה היה בדף הזה שסיפרתי ממש לא מזמן על הדינאמיקה אצלנו בבית - הצהרה על רעב ליד מקום שמוכר אוכל מזובל במקום להגיד - אני רוצה את זה.
ובכל פעם מחדש, ברכות גדולה אבל בלי להתייאש, אני מסמנת - את רעבה או שאת רוצה....? אתה רעב או שבעצם מתחשק לך...?
וכשיש לי פחות כוח, אני פשוט אומרת (משתדלת בחיוך...) - את לא רעבה, פשוט בא לך ארטיק, אז תגידי שבא לך ארטיק.

אז היום בבוקר זה היום האחרון של הלימודים ושל המגורים שלנו בבית הזה. המרכזי בא אלי בבוקר והציע שנחגוג.
שאלתי איזו חגיגה יש לו בראש והוא ענה - אולי נזמין פיצה, או עוגה.
רציתי להתפקע מצחוק אבל המשכתי לחתוך במרץ (שייק ירוק, אם לא אכפת לכן...).
ואז הוא אמר - בעצם אני לא ממש רוצה את החגיגה, אני רק רוצה את הפיצה או העוגה.
ני-צ-חון

YATA!

אני חושבת שזו ברכה ענקית, שהם לומדים להגיד בדיוק את מה שהם רוצים, ולא בתחפושת. גם בקשר לאוכל, וגם בכלל בכלל.

גוגוס, איזה חמוד המרכזי, כנות ממיסת לב, אני ממש מבינה למה את מרגישה תחושת ניצחון:-)

תגידו, יצא לכן לאכול מהאגסים הצהובים שיש עכשיו?
איזה טעימים הם!! וואו, אני טוחנת בימים האחרונים בלי הפסקה (ואני לא מטוחני הפירות לרוב).

לומדים להגיד בדיוק את מה שהם רוצים, ולא בתחפושת. גם בקשר לאוכל, וגם בכלל בכלל.
לגמרי.

אני טוחנת בימים האחרונים בלי הפסקה (ואני לא מטוחני הפירות לרוב).
תמיד יש איזה פרי שחודר מתחת לעור

בעיקר בעונה שלו ובשיאו. בתאבון לך.

תפילה_לאם

_תמיד יש איזה פרי שחודר מתחת לעור
בעיקר בעונה שלו ובשיאו._
אני לא טוחנת אותם בלי הפסקה, אבל בהחלט אוכלת בשמחה תפוחי ענה.
א) הם מזכירים לי את סבא שלי, שהיה חותך לנו כאלה לרבעים לפני יציאה לגן השעשועים.
ב) הם רכים ונוחים ללעיסה, אפילו לשיניי הלא-ממש-איי-איי-איי.
ג) התברר לי שהם פיתוח ישראלי.
ד) אני סומכת על טריותם, שהרי הם מופיעים במרכולים רק בתקופה ספציפית.
ה) הם טעימים.

שליחה על ידי אורי* » 25 יולי 2014, 14:31

פיתוח ישראלי
תהיתי לגבי זה באמת,באופן כללי,לא רק תפוחים
גם עגבניות שרי, פלפלים בשלל צבעים
האם זה הנדסה גנטית? האם זה טוב?

שליחה על ידי אורי* » 28 יולי 2014, 02:57

_אורי, משהו אליך.
בדיוק עכשיו התמודדנו עם מצב דומה. גם סביבנו אוכלים הכי טוב שיש. אבל אנחנו רחוקים ולכן כל מפגש עם הילדים החל לכלול כמויות מכובדות של מתוק, והכי גרוע - על תקן של פינוק.
זה הביא למצב שהילדים התחילו לחשוב על הסבתות והסבים במונחים של "מתי נקבל סוכריה או שוקולד?".
פה לא וויתרתי. שלחתי מייל לכל המעורבים ואמרתי בערך כך - הקשר שלכם עם הילדים לא נתרם דרך הממתקים אלא נפגע. הם מצפים לממתקים יותר משהם מצפים לכם, וכאשר אתם לא שם הם לא שואלים עליכם אלא על הממתקים. במקום שהקשר יעבור דרך הלב הוא עובר דרך הפה ודרך משהו מזיק מאוד.
כתבתי שאני מקווה שהם ישוכנעו מזה פשוט להפסיק, אבל שגם אם לא, אני מבקשת מהם מאוד.
היה דיון אינטרנטי קצר ובסופו הגענו לדבר הבא - אם האדם עצמו אוכל משהו, אפשר לתת גם לילדים מכיוון שחולקים רגע משותף. אבא שלי למשל חובב סוכריות ללא סוכר. אם הוא מוציא את הקופסה בשבילו, שיחלוק. סבאבה.
אבל שלא נותנים לילדים ממתק "תלוש". מה שאנחנו לא אוכלים בעצמנו לא נותנים לאף אחד אחר. בלי סיבה מיוחדת לא נותנים ממתק. גם בגלל הסיבות שצוינו וגם בגלל שזה חותר תחת כל מה שכולנו מאמינים בו ביחד (ונראה, אורי, שזה נכון גם למקרה שלך).
וגם אני אמרתי מתישהו בדיון הזה שזה לא הוגן לעשות משהו שמשאיר אותי בצד של השוטרת הרעה. שכולנו מגדלים את הילדים ביחד ולא צריכים להיות בינינו צדדים.
זה העלה דיון חשוב ומעניין על מהו פינוק ואיך מביעים אהבה. הכל היה ברוח מאוד טובה ולא במן עמדה שוללת. הבנתי מאוד ללבם, כי נתינת ממתק היא כמו סם - היא יוצרת להם תחושה מיידית של חום וקירבה ועונג. אבל על ההשלכות (גם על הילדים וגם על הקשר) לא חושבים. חושבים רק על הרגע הבא ששוב יחזור העונג הזה ונתינת הממתקים רק הלכה וגברה.
אני חושבת שעשיתי להם שירות חשוב בזה שהדברים הוצגו ככה.

מה שכן, הנה סוף הסיפור...
בפעם שאחרי השיחה הזו ההורים שלי באו אלינו. נהיה להם הרגל עם הילדים שכאשר הם מבקרים הם נותנים לילדים כל יום ממתק אחד, אבל בסוף השהות, בבת אחת. הם חשבו שאני אכין את הילדים לכך שהחגיגה הזו נגמרה אבל לא אמרו לי. אז הילדים כמובן ציפו לזה מאוד (אגב, אני בכלל לא ידעתי שיש הרגל כזה).
חשבנו ביחד מה לעשות.
אבא שלי התיישב עם הילדים ואמר שהחלטנו להפסיק עם זה. הם היו מאוכזבים מאוד. הוא שאל אותם מה אפשר לעשות והם ענו שאולי נקבע שהפעם הזו תהיה הפעם האחרונה.
אבא שלי אמר בסדר אבל שנראה לו שאפשר לצמצם את כמות הממתקים. הם היו איתנו עשרה ימים...
הוא שאל כמה לדעתם זה סביר לקבל והם ענו שחמישה זה מספיק.
אני מודה שהייתי די המומה משיתוף הפעולה שלהם.
אז מצד אחד - סיימנו עם זה. מצד שני - יש מצב שכולם פתאום יתחילו לאכול בעצמם המון ממתקים סביב הילדים כדי לנצל את הפירצה שמאפשרת לחלוק_

גוגוס
לקח לי זמן לחשוב על מה שכתבת
זה היה לי הרבה בראש כי זה מאוד מעסיק אותי
והבנתי משהו. הבנתי שעיקר הבעיה היא עם אמא שלי. כי אחותי תפסיק ברגע שאבקש בקשה כללית ממנה להפסיק (ואני תוהה עד כמה לבקש באיזו רמה לבקש,וכמה באמת אני רוצה בזה שהיא תפסיק לתת להם כל ממתק שהוא. מתלבטת בזה ביני לביני). ואבא שלי בין כה וכה לא עד כדי כך נותן להם דברים וגם ממנו אם אבקש הוא ישתדל מאוד.
על הסבתא השניה אין הרבה מה לדבר, צריך לעבור את משוכת בעלי לפני שאני פונה אליה בבקשה. כי מה שאני אגיד היא תעשה. בלי להבין.רק כי אני מבקשת והיא מוכנה לכבד את בקשתי,אפילו אם היא ממש לא מבינה ולא מסכימה איתה. אלא שזה יהיה מאוד קשה כי יש עוד נכדים,ואי אפשר שהם יקבלו והילדים שלי לא. וכי יש את בעלי שלא חושב שרע לתת לילדים ממתקים 'מדי פעם' (מדי פעם זה הרי עניין יחסי ונע בין פעמיים ביום לפעם בחודשיים אצל אנשים שונים).
זו הקדמה אבל בעצם רציתי לכתוב על אמא שלי. את כתבת מייל מאוד הגיוני למשפחה שלך.המייל פנה אל הראש,השכל. והשכל מבקש לשכנע את השכל. או,אז אצל אמא שלי זה לא עובד. ראציונל זה לא הצד החזק שלה. אי אפשר להדבר איתה לוגית ולהגיע למסקנות מתוך דיבור שווה בין שני אנשים שדבר נובע מדבר, משפט מול משפט, ומשכנעים זה את זה בעזרת טיעונים שונים. ומגיעים לאיזו מסקנה. זה לא עובד על אמא שלי. וזו כנראה הבעיה.
אמא שלי לא בן אדם שאפשר לשכנע בעזרת משפט הגיוני שכזה, ובקשה הגיונית שכזו. וזה גם כנראה מה שמרגיז אותי. כי ברור שלכתחילה זו ההתנגשות. שהיא מאמינה באוכל הרבה יותר טבעי ממה שהיא מוכנה לתת לילדים שלי, אבל לילדים שלי היא מוכרחה מבחינתה לתת טופי וחטיפים שונים. כדי שיהיה להם 'מתוק'. אגב,היא כזאת שמחלקת טופי גם לילדים אחרים (של שכנים וכאלה) גם כן כדי שיהיה להם 'מתוק'. ואת מבינה עד כמה זה מוזר שמישהי שלא מכניסה לבטן שלה קמח, ואוכלת כל היום ירקות ופירות,מכינה לעצמה שייקים ירוקים,לסביבתה היא מחלקת ג'אנק. ובכל זאת זה לא מוזר לה. זה הגיוני בעיניה.
ואיך אפשר בכלל להתמודד מול זה?
ורק לגבי ה'לחלוק' עם הילדים רק משהו שהם אוכלים ממנו. זה חלק מהקטע. אמא שלי,אבא שלי ואחותי לא אוכלים דברים כאלה. כמעט אף פעם. אז לא יווצר מצב כזה בכלל (אולי אבא שלי,רק לפעמים.אבל אבא שלי בכלל לא אדם שאוהב לאכול,אוכל לא מעניין אותו.הוא אוכל כדי להתקיים וזהו). וזה חלק (שוב) ממה שמרגיז.

_אורי, בנימה אישית - אני מציעה לך לוותר מראש על כל המלחמות באשר הן. אם את במצב שבו המילה שלך נחשבת מספיק בשביל שתקבלי את רצונך - תשמיעי את עצמך ברור ונחוש.
אם את יודעת מראש שלא כך הדברים יתנהלו ותהיה מלחמה - אני מציעה בחום לשחרר ולוותר.
אומרת את זה מניסיון כי הייתי גם שם, מול המון סיטואציות, משפחה חברים מסגרות ומה לא...
כשאת נלחמת, מה שהילדים שלך מקבלים זה את המלחמה. זה מה שעובר וזה מה שנשאר. ולטעמי זה גרוע יותר מכל ממתק.
מה דעתך?_
על זה אני צריכה לחשוב. וזה גם קצת מתקשר למה שהתכתבנו בדף תפילת הדרך

הי אורי,
לפני הכל, מתחשק לי לומר לך שזה משמח לראות שאת בעיקרון מוקפת באנשים שאכפת להם מה את חושבת ומה את רוצה. זה מאוד חשוב, גם אם הם עושים מה שאת מבקשת בלי להבין, רק בגלל שזה מה שאת רוצה.
קיבלתי מן רושם אחר בהתחלה של הדיון הזה, ואולי זה בגלל שאמא שלך צובעת את כל הברכה הזו בצבעים שלה. זה מאוד חבל.

לעצם העניין, הנה כמה מחשבות.

אני לא פניתי רק לשכל של המשפחה שלי. ניגנתי להם על משהו הרבה יותר עמוק מזה, כי גרמתי להם להבין שמה שהם עושים פוגע בקשר שלהם עם הילדים בטווח הארוך.
לולא זה היה נכון, זה היה על גבול המניפולציה הרגשית

ציטטתי להם את הילדים ואת מה שהם אומרים. את האופן בו נוכחותם איבדה את קסמה ומרוכזת כולה סביב הממתקים. זו קצת הקצנה כרגע אבל זה נוח להסביר כך.

דבר נוסף שהיה במילים שלי הוא שחיכיתי איתן הרבה זמן. למה? כי לפני זה הייתי עסוקה בלהתעצבן ולהרגיע את עצמי חליפות.
וזה לא מצב טוב לפעול ממנו. באמת כמו בדיון אצל תפילה, זה מצב של פנקסנות. לא כדאי לדבר מעמדה כזו.
כדי לשנות את העמדה הזו ניסיתי לחשוב על המשפחה שלי. על העונג שלהם בנתינה הזו, על השמחה שלהם בשמחה של הילדים, על הכמיהה לכמה יותר קשר, על כל מה שטוב ויפה במה שהם עושים.
זה בכלל לא היה פשוט כי האנשים הספציפיים האלה הם האנשים שהילדים שלי הכי אוהבים בעולם אחרי אבא ואמא שלהם. הקשרים המשפחתיים הכי טובים.
וקצת כמו אצלך, הקושי להבין מה שקורה חיבל באפשרות שלי לעשות משהו. רובנו לא אוהבים חוסר הגיון. זה דבר מעצבן מאוד לפעמים.
הנחתי לצורך העניין שמרוב אהבה יש רצון בעוד ועוד ועוד מהמתוק הזה (לא הממתקים, העונג של הקשר) וכך זה מתבטא.
כשיכולתי לראות אותם טובים ונדיבים ואוהבים אז המוסיקה של המילים שלי היתה אחרת. זה לקח למעלה משנה...

מה את יכולה לעשות מול אמא שלך? המון דברים, אבל רובם הם קודם כל מול עצמך. אני כותבת את זה כי יכולתי לנתח את אמא שלך מפה ועד להודעה חדשה, ואולי זה היה גורם לך עונג מסוים לראות איך נראית מהצד, אבל זה לא היה מועיל. אני ממש בטוחה בזה.
אז בכל הנוגע לאמא שלך אני רק אומר שאני שותפה מלאה להתעצבנות שלך מזה וממש מבינה למה את רואה כך את הדברים. זה הרובד העליון שלהם - התנגשות, התנהגות שנתפשת בקלות כחוסר כבוד וחוסר התחשבות, קושי לתקשר את הרצונות שלך מולה בשפה שמוכרת לך.

אז מה בכל זאת?
למשל, את יכולה לבטל את חוסר ההגיון שאת משייכת לה ופשוט לקבל את זה שהיא מפעילה הגיון אחר שאת כרגע לא מבינה.
להישאר בחוסר הבנה של אדם שקשה לך איתו זה לא דבר פשוט. הנטייה שלנו היא תמיד להסביר דרך עולם המונחים שלנו את מה שקורה. אבל זה לא מועיל, כי יש מולנו אדם אחר עם עולם מונחים אחר.

את יכולה להניח כלפיה הנחות נדיבות. למשל, שהיא בעד עצמה. שיש משהו שהיא זקוקה לו מאוד ומקבל כך מענה. שהצורך כה חזק עד שגם ילדים אחרים שלא קשורים אליה בכלל צריכים לקחת חלק בסיפוק שלו.

את יכולה לשקול לראות במה שקורה שיקוף של משהו ביחסים ביניכן, שבעצם רק בא לידי ביטוי ביחס שלה לדבר הזה. שאולי יש משהו אישי שהיא אומרת לך דרך ההתנהגות שלה ובכלל לא נוגע לממתקים עצמם.

כל אלו רק הצעות כלליות. קשה לי לדעת מה מהן יכול להתאים, ואולי אף אחת לא תתאים.
ויש עוד רעיונות לעבודה עצמית ועיבוד פנימי שיביאו אותך עם הזמן למידה רבה יותר של רוך וסלחנות כלפיה ואולי יאפשרו דיאלוג שכיום לא אפשרי כי יש לו סיכויי פיצוץ גבוהים.

בשבילי, הצעד הראשון הוא תמיד לעצור. לזכור שיש מולי אדם אחר שונה ממני. שזה בסדר לא להבין אותו. שהוא לא פועל נגדי אלא בעד עצמו, וכו'...
כשאני מצליחה לעשות את זה אני מצליחה לזוז מהמקום שנתקעתי בו וגם היחסים זזים מעצם התנועה שלי.

שליחה על ידי אורי* » 28 יולי 2014, 12:05

אוהו
יש כאן באמת משהו עמוק יותר שעולה

שהיא בעד עצמה. שיש משהו שהיא זקוקה לו מאוד ומקבל כך מענה. שהצורך כה חזק עד שגם ילדים אחרים שלא קשורים אליה בכלל צריכים לקחת חלק בסיפוק שלו.
דוקא להניח הנחה כזו עוד יותר מרגיז אותי (דוקא מפני שזה נראה לי נכון) כנראה בגלל שהיא אמא שלי ואל הורים מתייחסים אחרת. וכנראה בגלל שזה באמת עמוק יותר,ושכל חיי וילדותי ככה הרגשתי,שלה יש צורך עמוק שצריך לספק ומתוך הצרכים שלה היא לא באמת רואה אחרים,לא רואה אותי ואת הצרכים שלי,רק דרך מסגרת הצרכים שלה,ואין לי ספק שהיא בעד עצמה יותר מדי בעד עצמה. וזה למרות שהיא כן בדרכה היתה אמא מאוד אוהבת ומעניקה אבל דרך מסננת הצרכים שלה,שהם מאוד חזקים. (אבא שלי כן היה יכול לשים את עצמו בצד ולראות צרכים של מישהו אחר).
בקיצור,זה עוד יותר מרגיז אותי לראות את הדבר הזה בעוד תחום ואיך שזה גם עובר הלאה ליחס לילדים שלי.

היי גוגוס (ואם אני כותבת את שמך בצורה מקוצרת מדי פעם יסולח לי, כי האאוטו-קורקט בסלולרי עושה ממנו מטעמים), תודה על מה שכתבת לאורי, גם לי זה חשוב. לא רק בממתקים, גם בדברים אחרים, כמו סרטים מצויירים שאני משתדלת להמנע מהם, וחמותי לא. אז אני מנסה לעשות את החשבון של "מה גרוע פחות" - להרגיש שאני מעירה לה על כל דבר ושאם הילד לא לידי אז לחשוש שקורים דברים שלידי לא קורים (לא מתוך זה שאני חושבת שעושים לי דווקא חלילה, אלא זו התחושה שנוצרת כשאני מסתובבת סביבו ומנטרת את המצב יותר מדי - אוטומטית עולה אצלי השאלה: אז מה יקרה אם אצא לסידורים?), או להבליג. הרבה פעמים אני מרגישה שאני נושכת שפתיים אבל מבליגה, הרבה מתוך זה שאני מרגישה שבאמת מנסים להתחשב בדעתי. אם, נניח, אבקש לא להראות סרטים מצויירים, יש סיכוי סביר שזה מה שיקרה, אז אני משתדלת להרשות 2 ביום, למרות שגם השניים האלו צורמים לי. אולי אני מגזימה בעניין, אבל זו ההרגשה.

רציתי להתייעץ בענייני תזונה. אני מרגישה שמערכת העיכול עמוסה מדי. אני מרגישה את זה פיזית בבטן התחתונה, היא רגישה וכאובה כשלוחצים (או לעיתים תכופות - מקפצים) עליה. מין הרגשה שמשהו שם תקוע ולא מתפנה. היות ואין לי כל כך מאגרי שומן שם (לא מתוך בחירה כל כך), אני ממש יכולה ללחוץ קצת ולהרגיש, סליחה על התיאור, שמשהו שם פקוק בפנים, קשה במקומות שאמור להיות רך, תחושה של צינור קשה כזה שלא מתפנה. ובנוסף לזה הצרבת לא עוזבת.
איך מפנים מערכת עיכול? חשבתי על הרעיון של צום מיצים או שייקים, אבל איך משלבים את זה עם עבודה\הנקה?

באתי לפרוק דברים שמטרידים אותי בעניין התזונה שלי בלי הרבה פואנטה, פשוט קיטורים.
(ובינתיים קראתי בעניין את הדיון האחרון).

אז אני אוכלת יותר מדי. וגרוע. כלומר הרבה יותר מדי אוכל גרוע, אם הייתי אוכלת אותה כמות אוכל טוב אולי זה לא היה נורא אבל זה לא המצב.
ואני אוכלת כל כך הרבה כי אני עייפה. אז במקום לישון, שהרבה פעמים לא מתאפשר לי אני פשוט אוכלת.
ואין לי כוח להכין דברים נורמלים אז אני סתם לוקחת מה שיש ומה שיוצא ועוד ועוד ולא מפסיקה כי אלה דברים לא באמת משביעים וככה זה מין מעגל כזה.
מאד מתוסכלת.
ובא לי קפה, כל כך בא לי קפה (כי אני עייפה?) מאז ההריון ובעיקר מאז ההנקה הורדתי לגמרי קפה. לפני הייתי שותה רק כוס אחת ביום, אבל כל כך אהבתי את הכוס הזאת ועכשיו אני מתגעגעת אליה.
אז במקום קפה שנורא בא לי אני אוכלת שוקולד או גלידה או כל מיני פיצויים גרועים כאלה ובלי קשר אני אוכלת המון מתוק.
פעם ב.. נחה עלי הרוח ואני מכינה לעצמי סלט או קינואה או משהו נחמד כזה וזה כל כך טוב וכל כך נעים לי בגוף אחרי שאני אוכלת את זה ובכל זאת לא מצליחה להתמיד.
(באתי לכאן לכתוב כי בדיוק סיימתי לאכול סלט שהכנתי מקינואה, עגבניה, מלפפון, מלפפון חמוץ וביצה קשה. היה כל כך טוב! כל כך עדיף מעוד פרוסה ועוד פרוסה עם גבינה צהובה כמו שאכלתי אתמול ובעוד הרבה כל כך הרבה ימים בתקופה האחרונה).
ואני קוראת את תפילה ואת דנדי שמתפעלות תינוקת קטנה ועוד כמה וכמה ילדים ובית וכל היום בבריכה ובבכל מיני פעילויות בחוץ ועדיין משקיעות כל כך באוכל, ואני עם תינוקת קטנה אחת, רוב היום אפילו לא יוצאת מהבית ועדיין אין לי מוטיבציה וכוח אפילו לחתוך לי סלט...
אוף.

זו השאלה שאני חוזרת אליה שוב ושוב ושוב, בווריאציות שונות ובנסיבות חיים שונות, אבל איכשהו תמיד אצלי זה מתנקז לשאלה:
איך אוכלים טוב ומזין כשאין כוח/משאבים/זמן/אנרגיות להשקיע הרבה בהכנת האוכל?

תפילה_לאם

גוונים,

בינתיים רעיון קטן:

אולי דווקא כן לצאת, ואז תכיני לך מראש אוכל ליציאה - פרות שטופים, תבשיל קינואה. לאחרונה קניתי מין קוצץ ירקות ידני, ובשבוע שעבר לקחתי אותו אתי כשיצאנו יחד עם כמה ירקות שטופים, סכין ירקות, מלחייה, בקבוקון שמן זית וביצה קשה. והכנתי לי סלט טרי. כמה התענגתי עליו!
לאן תצאי עם כזאת קטנה? אין בעיה! צאי לקרוא ספר בחורשה מוצלת שיש בה ספסלים נוחים להנקה או סעי למוזאון ישראל או...

גוונים - אני איתך. יום טיפוסי בלי כוחות להתארגנות סביב תזונה: כוס נסקפה עם חתיכת משהו מתוק על הבוקר, ואם זה שבת עם עם שאריות חלה. סנדביץ' עם גבנ"צ, כמה תמרים. עוד חתיכה של גבנ"צ. קצת אבטיח. קובית שוקולד. וכך הלאה...
חשבתי על זה, והגעתי למסקנה שאם כבר אני לא יכולה להמנע מסנדוויצ'ים, לפחות שיהיו "מפנקים": לחם טוב, ירק, מלפפון חמוץ בפנים, ממרח טוב (פסטו, בזיליקום, עגבניות מיובשות)... שהמילוי יהיה ממש עבה ועסיסי... ואת זה אפשר לנסות להכין יום לפני, או לילה לפני.
לגבי הקפה, אני מבינה אותך לגמרי. כשאני עייפה ושותה קפה אני מרגישה שאני ברמה מסויימת מזריקה לעצמי סמים, מתעללת בגוף: הוא עייף, הסנכרון הטבעי שלו מבקש מנוחה, ואני "מפמפמת אותו" עם קפאין, הערנות מגיעה, אבל מלאכותית לגמרי.
גם אני מתפעלת מנשים אחרות ש"מתקתקות" ו"יכולות". אבל אני מרחיקה מעלי את ההשוואה הזו שלא תורמת לי (ולא בקלות). אני זה אני, את זו את

דווקא כן לצאת.
זה לא שאני לא יוצאת, אנחנו עושות לא מעט סיבובים בשכונה אחה"צ כשנעים. פשוט אנחנו לא נוסעות הרבה (אני בלי אוטו רוב הימים כשהאיש בעבודה וגם ככה שונאת לצאת מהבית בקיץ (ובעיקר בעתות מלחמה)).
בכל אופן לארגן אוכל ליציאה מהבית נראה לי אפילו יותר פרויקט מאשר סתם לארגן ארוחת צהרים, כי צריך גם לחשוב מראש גם על אריזה ועל כל מה שצריך (לדוגמה במקרה שלך סכין, מלחיה וכו') כך שזה לא בדיוק הכיוון... (אבל הסלט הטרי והרענן שלך נשמע מפתה ביותר!)
אוף זה נשמע נורא בכייני, כי סך הכל מה הבעיה לשטוף כמה ירקות ולחתוך סלט, אבל העובדה היא שכשאני פותחת את המקרר עייפה ורעבה, אני לא ניגשת למגירת הירקות אלא לוקחת פרוסת גבינה צהובה ושמה אותה ל פרוסת לחם, לרוב עם מיונז תעשייתי (ממש באסה שבזמן האחרון לא בא לי טחינה ושנגמרה עונת האבוקדו).

אבל אני מרחיקה מעלי את ההשוואה הזו שלא תורמת לי (ולא בקלות). אני זה אני, את זו את

צעד, את מה זה צודקת. וגם חשבתי על זה אחרי שכתבתי, שמה קרה לי שפתאום אני משווה.. לרוב אני מאד טובה בלזכור שממש אין מה להשוות וש אני זה אני, את זו את אבל יכול להיות שזה קשור למותשות
הכללית שלי, שאני מתחילה להסתכל סביבי ולהשוות במקום להיות במרכז הכובד הפנימי שלי ששמח בחלקו, במצב רגיל ממש אין לי בעיה להתפעל מרחוק מכל הנשים ש"מתקתקות" ו"יכולות". (יש לי גם כמה חברות כאלה בחיים האמיתיים, שם זה צורם הרבה יותר..) אבל ממש להנות מעולמי השקט והרגוע שזז לאט ובמתינות.

ובכלל, אני לא מבינה למה אני כל כך עייפה..
למרות שאני מניקה, ולפעמים גם בלילה (או יותר נכון לפנות בוקר) אני כן ישנה כך וכך שעות בלילה (משתנה, אבל מצטבר בכל מקרה לכמה שעות) ולפעמים מצליחה גם להשלים קצת במשך היום וכאמור כל מה שאני עושה זה לטפל בתינוקת קטנה אחת וברמה מינימלית ביותר בלתחזק בית וטיפה'לה (אבל ממש טיפה) לעסוק בעניני עבודה (מיילים בעיקר וכאלה, לא דבר שדורש מאמץ, רק קצת מאוורר לי את המוח...)

שליחה על ידי אורי* » 28 יולי 2014, 18:38

דוקא אני מבינה את העייפות הזו. זו עייפות של לעשות את אותו הדבר,אותו הדבר,אותו הדבר סביב השעון 24 שעות ביממה. זה מעייף מנטלית.
באופן מעניין דוקא זה שיש לי גדולים יותר שחוזרים כל יום הביתה בצהרים זהמרענן את הבית ויוצר לי סדר יום מסודר.
אבל גם אני עייפה למרות שאין ממש סיבה. תינוק יונק זה דבר מעייף,אין סדר יום מוגדר שאת יכולה ליצור לעצמך ולעמוד בו. כשהם גדלים וכן מתקבעים על איזשהו סדר יום זה נהיה קצת יותר טוב.

מגיבה תמציתית על כמה דברים כי התווסף המון ולא אעמוד בקצב.

אורי יקרה, אני ממש ממש מבינה את התסכול שלך. לעמוד בתחושה של חוסר אונים סביב שחזור ההיסטוריה הפרטית זה מעצבן לאללה.
ואין ספק שיש הבדל גדול בין להיות בעדי ללהיות בעדי על חשבון אחרים. את החלק הזה לא צריך לקבל ואת גם לא מקבלת אותו.
מה שכן, שווה מאוד לשים לב לחוויה המשחזרת שלך, כי סביר שאת מגיבה כאן מתוך הילדה הקטנה שהיית ולא מתוך מי שאת היום. פשוט כי זה מפעיל אותך.
יכול להיות שבאיזשהו שלב תוכלי לקבל החלטה איך בדיוק את מפסיקה לקבל את זה בדרך שונה מהיום. כי גם היום את לא מקבלת את זה אבל הפעולות שלך לא מועילות לך.
אני בטוחה שאת מכירה היטב את אמך ותוכלי למצוא את החרך שדרכו אפשר להיכנס. זה יכול להיות בטוב וזה יכול גם להיות לא בטוב, אם יגיעו מים עד נפש.
זה יכול להיות בהגיון (שיהלום את זה של אמך) או ברגש או במניפולציה (לא אסון אם זה מה יש וזה נבחר במודעות מלאה) או אפילו בהצבת אולטימטום. הכל תלוי במידת העצבים שהדבר הזה יעורר בך. רק שימי לב לאורך הדרך מה מתוך העצבים האלה הוא של עכשיו ומה פשוט מפעיל משהו מזמן אחר. הערבוב הזה יכול לבלבל, ולייצר פעולה לא מועילה שרק מתסכלת עוד יותר.

איך מפנים מערכת עיכול? חשבתי על הרעיון של צום מיצים או שייקים, אבל איך משלבים את זה עם עבודה\הנקה?
צעד על שביל חצץ, לפני שאני נוגעת בתזונה אני מסבה את תשומת לבך לתנועה. כשמשהו תקוע כדי להניע. מהליכה, דרך תנוחות יוגה מקופלות, ועד כל דבר אחר שעולה בדעתך ונראה לך מתאים. כמה שפחות ישיבה מקופלת על כסא.
שתייה של שייקים ירוקים יכולה להועיל אם יש לך איך להכין. כשלי יש ימים כאלה מחוץ לבית אני פשוט מכינה בבוקר כמות, אורזת בבקבוקים ושמה בצידנית קטנה עם קרחונים. גם שתייה של מים יכולה להועיל.
תרגישי טוב @}

גוונים, קודם כל אני מציעה להניח לעיסוק בקפה או במה שאת אוכלת שלא מזין אותך. הדבר הכי מתקדם שהייתי עושה בנושא הזה של "מה שלא" זה להוציא אותו מהבית במידת האפשר. לא לקנות גבינה צהובה ולא לקנות חלה.
ואם קונים בגלל בני בית אחרים אפשר לארוז את זה היטב במקרר או על השייש בקופסה מוגדרת כדי שיהיה ברור שזה משהו אחר. זה לא שאסור לך לאכול מזה. זו רק תזכורת למה שהגוף שלך חושב על ה"מזון" הזה. כשצריך לפתוח שקיות וקופסאות כדי להגיע לאן שרוצים אז יש בדרך זמן של כמה שניות לחשוב על זה ואולי לבחור אחרת.

אני מציעה לך להציף את הבית במה שטוב לך ושניתן לאכול בקלות. עגבניות שרי? מלפפונים קטנים? פלפלונים כתומים טינקרבל? אגוזים? לא יודעת מה נעים לך בימים אלו ויכול להיאכל בלי שום מאמץ או חיתוך.

ולעניין האוכל המבושל, הנה איך שאני עברתי את שנות הינקות של הילדים. בישלתי מאסות והקפאתי.
אוכל קפוא הוא לא גליק כזה גדול, אבל הוא לעולם יהיה עדיף כמעט על כל דבר אחר.
אני הייתי פותחת חמ"ל בבית פעם בשלושה שבועות. הזמנתי בשביל זה מישהו במיוחד שישמור על הילד/ים. הכנתי ארבעה תבשילים מזינים מאוד של ירקות, קטניות ופחממות, לפעמים גם עם בשר. הכל הלך לתנור ביחד בארבע קומות, התבשל ביחד, ונארז בעשרות קופסאות של ליטר שעמדו בדום במקפיא שלי עם כיתוב מה יש בפנים.
כל יום הפשרתי משהו לילה קודם לפי החשק. חיינו ככה שנים עד שנגמר לי מאוכל מבושל וזהו.

אם זה גדול עליך, את יכולה פשוט להכין פעם בשבוע סיר או שניים או שלושה של קטניה מבושלת או משהו סטייל קינואה. לארוז רק את זה באריזות קטנות ולהפשיר לך כל יום מהמקפיא שיהיה במקרר. אפשר להוסיף לזה שמן זית, קצת ירקות חתוכים או זיתים או מה שזה לא יהיה.
מתישהו מגיע הרגע הזה שצריך לעצב את החיים סביב השיגרה החדשה. כמי שחושבת שמזון הוא דבר חשוב, נראה לי שכדאי כמה שיותר מהר לכלול בשיגרה הזו את הימצאותו הקבועה של מזון אמיתי בהישג יד. אחרת אין מה לעשות, אוכלים אוכל נחות ומשבש.
גידול ילדים הוא פשוט תובעני מדי בשביל לשבור כל יום מחדש את הראש מה נאכל. מי שעומדת בזה מקבלת ממני הצדעה רבתי. אני לא עמדתי בזה, אפילו לא קרוב, וחשבתי שלא מגיע לגוף שלי עונש בגלל זה.
אני לא בלבוסטה ולעולם לא אהיה. זה לא אומר שלא מגיע לי לאכול היטב, שלא לדבר על הילדים... אז עושים את הכי טוב שאפשר.

גוונים יקרה, אולי זה לא בדיוק הדף המתאים לתשובה שלי אבל כתבת כאן אז אני מגיבה כאן ואת מוזמנת להעביר אלייך...

קודם כל, גם אני עייפה. נורא נורא נורא עייפה. אני מרגישה שאני כבר כמה חודשים מתפקדת במוח חצי רדום... אני מניחה שזה יעבור בעוד כחצי שנה שנה... פחות בגלל הלילות והרבה יותר בגלל הימים. כל פעם שאני חושבת שהנה אני הולכת לשבת שניה ולנוח קורה כאן משהו וכמובן שתינוקי המאד מתוקי לא מתכנן איתי את רגעי ההפוגה שלו וממילא כשהוא כבר ישן צריך להספיק כל מיני דברים נוספים בבית....

מה שכן, יותר קל כשאין במה להילחם. כשיש עוגה בבית, הרבה יותר קשה להילחם בה. אני זוכרת שעם התאומים הייתי פשוט מכינה לי כמות כפולה של עוגת שוקולד ומעבירה את הימים באכילה והנקה לסירוגין או בו זמנית

היום את העוגה החליפו חבילות של בוטנים, אבטיח וכו'. אם אני ממש רעבה יש ליפרכיות ואני מורחת עליהם בנדיבות סימפוניה 25% (אני לא מהטבעוניות רק בלי גלוטן וסוכר בשאיפה...) או טונה. שווה להשקיע בחיתוך סלט (אני מוסיפה לי הרבה הרבה גרעיני חמניה) הוא לא חייב להיות מהמם - לי מספיק מלפפונים וגזרים עם פטה כבשים, שמן וגרעינים.

וחוץ מזה, מדהים אותי שאת מנסה את כל זה וחושבת על כל זה כשאת בתינוקת הראשונה שלך !! תחשבי כמה ילדים ולידות ואחרי-לידות הייתי צריכה לעבור כדי להגיע עד הלום !!!

היום הלכנו לחגוג משהו במסעדה חלבית.
הם אכלו - פיצה, טוסט ופסטה לבנה עם רוטב מחולקת בין כולם ושתו כל אחד כוס שוקו. לקינוח הם אכלו גלידה.

הקטן המתוק שלא אוהב גלוטן אמר שהוא לא אוהב את הטוסט כי יש בו יותר מידי גבינה, לא אוהב פיצה בכלל ולא אוהב את הפסטה כי היא לא טעימה, אז הוא פשוט אכל 2 קערות של סלט קצוץ שהוגש עם המנות של האחים שלו.
וזה אחרי ששעה לפני המסעדה הוא ראה אמא נותנת לילדה שלה בסלי בזמן שהוא קיבל פירות ואמר לי שלא כיף להיות עם אמא שאף פעם לא נותנת ממתקים.... (אגב גוגוס - נתתי לו את התשובה של "בגלגול הבא" שסיפרת עליה פעם, ולתדהמתי התשובה הרגיעה אותו לגמרי, והעלתה חיוך על פניו, כנראה ראה את האור בקצה המנהרה.)
בקיצור יש תוצאות ללהרגיל ילדים לאוכל ביתי בריא יום יום יום יום

, הם לא מוצאים מה לאכול במסעדה

גידול ילדים הוא פשוט תובעני מדי בשביל לשבור כל יום מחדש את הראש מה נאכל
ממש מסכימה, הפתרון שלי הוא שיש כמה דברים מאוד קבועים וקלים שאותם אני מכינה באופן די קבוע וברוטציה כזאת. ככה אני שורדת.
יש עוד איזה 2-3 מנות שדורשות קצת יותר השקעה, והן מגיעות פעם בחודש חודשיים כזה.
עם 4 ילדים גיליתי שלא משנה כמה אני מבשלת, מה שפעם הספיק לי לאוכל באותו יום, למחרת וגם להקפאה, היום מספיק לי ליום יומיים מקסימום וזהו.

חשבתי גם על הרעיון של לאכול פירות כל הזמן, זה מפתה כי בהחלט חוסך זמן וכוח, אבל לא נראה לי שזה יתפוס, הם פשוט כל היום יאכלו, והפירות יגמרו בשניות, אז נצטרך לקנות כמויות של פירות כל יומיים בערך, ואין מי שיכול לעשות את זה כאן, חוץ מזה שהפירות לא אורגניים, אז זה גם לא נראה לי בריא בכלל.
אבל זו בהחלט נשמעת דרך נינוחה ונעימה לנהל את החיים - בלי בישולים, הדחת כלים, מתכונים, חימום וכו' וכו'.

ובכלל, אני לא מבינה למה אני כל כך עייפה..
גוונים, מזכירה שאת אחרי הריון ולידה. לוקח ה ר ב ה זמן עד שהגוף באמת מתאושש מהמאמץ האדיר של יצירת חיים חדשים. זה שחופשת לידה מוגדרת כאיקס שבועות, אין לו קשר למציאות, ובטח לא לגוף הפרטי שלך. העייפות מסמנת לך שאת צריכה לנוח ולהתאושש.

@}

אורי, לא תאמיני מה קרה לי עכשיו.
יצאתי לסופר המקומי. בתור בקופה לפניי עמדה אישה שקנתה, בין היתר, ערימה של חטיפי בוטנים מתוקים. בעודי ממתינה חשבתי לעצמי שהאישה הזו לא נראית כמו אחת שאוכלת חטיפים כאלה.
איך שאני מסיימת לחשוב את זה היא שמה אותם בכיס ומציעה אחד לקופאי. הקופאי מסרב בנימוס. היא - מתעקשת. הוא - מסרב שוב בנימוס (בכל זאת, אנגלי).
היא מתעקשת שוב ואז הוא מסביר לה שהוא אלרגי לבוטנים. היא מופתעת אבל מסכימה ברוב נדיבות שיש אנשים שרגישים לבוטנים אבל עדיין מציעה לו לקחת.
הוא מסביר לה שאם הוא יאכל את זה הוא יתנפח כולו ורק אז היא משחררת.
למרות כל זה, כשאני יוצאת החוצה אני רואה אותה מחלקת את החטיפים הנותרים לכמה ילדים ליד הסופר. בלי לשאול אותם אם הם אלרגיים או משהו. פשוט נותנת בשמחה והם לוקחים בשמחה ומחייכים והיא מחייכת בחזרה ואורו עיניה. והיא קושרת איתם שיחה קצרצרה ונפרדת מהם בידידות.

חשבתי עליך ועל אמך. לא יודעת איך אמך, אבל במה שקרה ממש לנגד עיניי היה משהו שהבהיר מעבר לכל ספק שהאישה הזו באמת דואגת רק לעצמה, שום דבר אחר לא מעניין אותה, אבל גם שיש בה חוסר מודעות מושלם להשלכות של המעשים שלה. לא היה שם שמץ כוונה רעה או הבנה שמה שהיא עושה בכלל עשוי להיות לא רצוי או מזיק או בעייתי בדרך כלשהי.
היה שם מן טוב נאיבי כזה שכל כך מילא אותה שלא היה מקום לשום דבר אחר.
ופתאום, כשאלו לא היו הילדים שלי שנדחקו לקחת חטיפים לא רצויים, יכולתי לראות את זה. כי כשזה קורה לי עם הילדים שלי ממש קשה לי לראות את זה ואני ממהרת לתייג את זה רע מאוד. אבל זו הייתי רק אני שם ולא אף אדם שיקר לי ויכולתי לראות רק אותה בתוך התמונה הזו.
ומה שראיתי זה אישה שממש זקוקה למשהו כרגע ובטוחה שהיא עושה טוב גדול בכך שהיא מספקת את הצורך שלה. אין בה מודעות לשום דבר אחר ואין בה כוונה רעה והיא בכלל לא קולטת שזה על חשבון מישהו.

לא יודעת אם הסיפור הזה מועיל לך או רק מעצבן עוד יותר. אני כמובן לא מתכוונת לעצבן. אבל כל כך היית איתי שם עד שהייתי חייבת לשתף אותך.

_גם עגבניות שרי, פלפלים בשלל צבעים
האם זה הנדסה גנטית? האם זה טוב?_
אני יודעת שזה היה מזמן אבל נראה לי שלא ענו על זה:
דיוק שמעתי הרצאה של מישהי מאד מקצועית ומעודכנת בתחום.
הירקות בארץ לא מהונדסים גנטית . אלה הכלאות טבעיות (כלומר מכניות, עם האבקה ידנית) של זנים מבוררים.
(מצ'רה ממחשב שלא ידע את שמה)

להבנתי, הנדסה גנטית לא נועדה לצרכיי צבע או גודל. בשביל זה באמת יש הכלאות ידניות אחרי שרואים שצמח מסוים טעים יותר או נראה טוב יותר.
משתמשים בה בעיקר כדי לגרום לצמחים להיות עמידים יותר. למשל, שהם יוכלו לגדול היטב בסביבה שיש בה קוטלי חרקים חזקים או ריסוסים אחרים.
או כדי שהם יניבו יותר.
יש המון צמחים שמהנדסים אותם כך שיכילו גנטית דוחי חרקים שפוגעים בגידולים ואז הם זקוקים פחות לריסוס.

המון צמחים שמהנדסים אותם כך שיכילו גנטית דוחי חרקים שפוגעים בגידולים ואז הם זקוקים פחות לריסוס.
גם לדברים האלה משתמשים בברירת רביה . חלק ממה מטפחים זה עמידות למזיקים יובש וכו'.
הנקודה שבעיני חשובה היא שהירקות והפירות שאנחנו אוכלים לא מהונדסים.

שליחה על ידי אורי* » 30 יולי 2014, 02:23

גוגוס
תודה ששיתפת
לא יודעת אם זה מעצבן אותי יותר משכבר אני מעוצבנת בנושא
אבל כן רציתי לקרוא את הסיפור הזה, ובאוירה שלו הוא באמת מזכיר את אמא שלי

רק שימי לב לאורך הדרך מה מתוך העצבים האלה הוא של עכשיו ומה פשוט מפעיל משהו מזמן אחר. הערבוב הזה יכול לבלבל, ולייצר פעולה לא מועילה שרק מתסכלת עוד יותר.
תודה על האבחנה. אני אחשוב על זה. דיברתי עם הספיכולוגית על זה ותוך כדי השיחה הבנתי שרוב מה שאני אומרת זה לא מהתנסות ממשית שלעכשו אלא מה אני מפחדת שתהיה התגובה של אמא שלי. אז חבל על האנרגיות שלי ככה, וגם אני לא נותנת לה מספיק קרדיט מראש. אולי כן יש מה?

שליחה על ידי אורי* » 30 יולי 2014, 02:24

ותודה על המידע בעניין ההנדסה הגנטית היה חשוב לי לקרוא
במיוחד שהפירות כאן לא מהונדסיםי גנטית

שליחה על ידי אורי* » 30 יולי 2014, 02:25

קראתי שוב מצ'רה מה שכתבת ואני רואה שכתבת שהירקות לא מהונדסים
מה לגבי הפירות את יודעת?

לפי מה שהבנתי - לא. לא מהונדסים.
אבל ההרצאה היתה על זרעי ירקות אז המרצה לא התמקדה בגידולים אחרים, כך שאני לא אומרת את זה באותה ודאות.

אורי יקרה, שולחת לך חיבוק גדול מרחוק.
אמא שלך נשמעת כמו חתיכת אגוז שקשה לפצח וזה לא הוגן שאת צריכה להתמודד עם המורכבות שלה, שבכלל לא נוגעת לך. אני שמחה שאת מטפלת בעצמך.
יש כל מיני טכניקות להישאר בהווה במקום לקרוס לעבר כאשר מגיבים על משהו. אבל עם החזרה שלך לעבר מתרחשת עוד לפני שמשהו קורה (כי את חוששת ממשהו שעתיד לקרות) אז זה מעט יותר מורכב ובאמת דורש עיבוד עמוק. אני מקווה שהפסיכולוגית תוכל להמשיך לעזור בזה.
בכל מקרה, את מוזמנת להביא לכאן את כל העיצבונים והקיטורים. אני מוצאת שזה בדרך כלל מועיל בתור התחלה.

לגבי המהונדסים - גם למיטב זכרוני אין מהונדסים בישראל. אפילו דברים שבחלקים אחרים של העולם כבר מזמן מהונדסים כליל (תירס, למשל) בישראל עדיין לא.
אבל המידע שלי הוא מלפני... שנתיים בערך? אולי אפילו שלוש. הוא היה מהימן אז אבל אולי היום המצב השתנה.

רוצה להגיד תודה לכל מי שכתבה לי, זה עזר.
תמיד עוזר לי לכתוב כאן כי ישר אני מודעת יותר או ערה יותר למה שקורה ויש שיפור אפילו אם רק זמני, זה משמח אותי.
ואכן בימים האחרונים יש שיפור מסוים, חזרתי קצת לסלט וזה נחמד ובאמת מילאתי קצת את הבית בדברים שעושים לי שמח או שעושים לי חשק לחתוך סלט (נבטים, פטריות וכד') וזה באמת עוזר.

הענין הוא שרוב הזמן ממש בא לי לאכול לחם עם גבינה צהובה וגלידה ואני במן עמדה חסרת אנרגיות כזו שלא בא לעשות מהלך אקטיבי של לשנות את זה, כי באמת פשוט שאין לי כוח. וכמובן שאני לא רוצה להילחם ב'בא לי' הזה, כי כידוע מלחמות ממש לא תורמות לאף אחד... הייתי רוצה לבוא לזה ממקום שמח, פשוט לרצות להיכנס למהלך של שינוי, כמו שהיה בעבר. אבל אין לי כוח להתעסק בזה...
פשוט בא לי שתהיה לי אספקה קבועה ויומיומית של סלט טרי וטעים בכל רגע נתון שבא לי, זה הכל

וגם בא לי, במקביל ובלי מאמץ כמובן, לרזות את כל מה שנשאר מההריון:-)

הולכת לאסוף מחר את הויטמיקס החדש שלי! לרגל המאורע, שתפו אותי במתכוני השייקים האהובים עליכן.
(כן, נכון, כבר שנים שיש לי אחלה בלנדר של קיטשנאייד ואני מכינה בו יופי של שייקים, אבל בכל זאת, כי אומרים שלויטמיקס קסם משלו)
(אדווח מהשטח אם אכן כך).

(או במילים אחרות- יאללה, הוציאו אותי מהבור התזונתי העמוק שהמלחמה הזו שלחה אותי אליו)

יעל, איזה כיף! תתחדשי לך.
סליחה שאני מחביאה את כל המתכונים השווים שלי. פשוט אין לי כאלה. אני מערבלת אינטואיטיבית

אחד הערבולים החביבים עלי, עדין ולא ירוק מדי - מלון, לימון ונענע. נורא כיף על הבוקר, בייחוד אם הפירות קרים.
לימון - מיץ סחוט. נענע - בלי גבעולים. מלון - הרבה

וכמעט לכל דבר אני מוסיפה סלרי.
ויש משהו מעניין בשילוב של סלרי וקצת טחינה. עם תפוח או משהו כזה.

גוונים יקרה, פספסתי אותך ועבר הרבה זמן מאז שכתבת את זה.
מה שלומך עכשיו?

מאוד מתחשקת לי התנסות של אכילה רק עם הרעב. לא מתחייבת לעצור עם השובע, רק להתחיל לאכול כשאני באמת רעבה.
זה עולה כי אני בנסיעות בחוץ כל הזמן וזה משבש אותי. מתחשק לי מחדש הדיוק.
אולי אפצח בה.

זימנתי לעצמי התנסות, ומבלי לתכנן אותה ממש היא באה.
עבר עלי שבוע בלי רעב. החום, החיים, העניינים... גמרו לי את התאבון.
וויתרתי על כל ארוחות הבוקר שלי והתחלתי לאכול, במקרים הכי מוקדמים, בשתיים עשרה.
לא תמיד מתוך רעב. לפעמים מתוך חולשה שסימנה לי לבדוק מה קורה איתי (היום למשל).
גם ארוחות הערב נעלמו לגמרי.
נשאר איזה ליטר שייק שיורד לאטו לאורך היום, או פחות מזה אם יש לי פגישה ואני אוכלת סלט כלשהו.
זה מעט מאוד אבל זה בדיוק מתאים. נדרשת לי קלילות רבה כרגע. המוח שלי עסוק מאוד ואני מרבה לרקוד. כאילו שמשהו אחר ממלא את הצרכים, ולא מזון.
מהריקוד אני רואה שיש בי חוזק ועוצמה במידה מספקת.

העצירה בשובע לא היתה בתכנון ולכן לא טרחתי עליה. מה שכן, כשאכלתי בחוץ אוכל לעיס זה כמעט תמיד היה יותר מדי.
תמיד היה לי קשה להשאיר בצלחת דברים טעימים ושום דבר לא השתנה

אולי ההתנסות הבאה עלי לטובה תגע קצת בזה.

עוד שיתוף זה שכבר מזה הרבה זמן אני מוצאת שאין לי שום עניין בלחם או פסטה או שאר חברים מבוססי חיטה.
אני אוכלת אותם מדי פעם כשהם תקועים לי בפרצוף אבל בלי חמדה, בלי צורך לאכול מהם הרבה, בלי צורך לאכול מהם שוב.
הקשר הזה בגוף שלי פורק לחלוטין וזה בעיניי אחד הדברים הכי טובים שיכלו לקרות לי.
זהו, הרומן הזה נגמר.

החום, החיים, העניינים... גמרו לי את התאבון.
מבינה לגמרי בעניין החום, אבל לגמרי לא בעניין החיים והעניינים. אלה, על אף הטמפרטורות, שולחים אותי היישר אל... (לאן לא, אל המקרר, אל התנור, אל הסירים והמחבתות).