איך היה בבית הספר

[תמר_מתחילה*]

מזה זמן אני עסוקה בשאלת הקשר בין החוויות שלנו מימי בית הספר, לבין הבחירות שלנו כהורים עבור ילדינו.
מן הסתם זוהי שאלה שתופסת לגבי כל תחום בחיים, אבל אותי מעניין במיוחד האם אלו שכהורים בחרו באלטרנטיבות (חינוך ביתי, חופשי, אנתרופוסופי, פתוח, דמוקרטי ועוד), בהכרח סבלו כילדים בבית הספר.
החוויה שלי מימי בית הספר היא בעיקר של הזנחה- של המערכת, של הורי. אני מרגישה שנפלתי בין הכסאות, פוספסתי על ידי שני הצדדים. את הילדות אני זוכרת בעיקר כסבל.
אמנם ההורות שלי היא מאד טרייה, אבל עוד לפני שבתי נולדה היה לי די ברור שילדי לא ילמדו במערכת החינוך. הרעיון דוחה אותי אידאולוגית ורגשית כאחת. עדיין אין לדעת איך יתגלגלו הדברים אצלנו, אבל בינתיים מעניין אותי- איך היה לכם בבית הספר?

[מיכל_בר*]

אני לא זוכרת את בית הספר לטובה.
גם כמוסד חינוכי וגם מבחינה חברתית.

וגם ללא קשר לחוויות שלי, ממש לא בא לי לשלוח את אור לבית-ספר (ועוד לפני כן, לגן העירוני).
זה חבל, יש מקומות אחרים בעולם, בהם בתי הספר הם באמת טובים.

זאת אומרת, אני לא נגד בתי ספר באופן עקרוני, אלא בגלל המצאי.

[עודד_המחפש*]

אני חושב שזה לאו דוקא קשור. אצלי זה לא.
למשל אור שליט סיפר למה אהבתי את בית הספר ולמה זה עבר לי.

[א_ל_א_ן*]

אצלנו בית הספר היה עבורי מקום שלא נעים להיות בו.
עד היום אני מקפידה לעשות הכנה לכיתה א' לילדים שלי, תחום שאני מומחית בו.
הכנה לכיתה א' שאני עושה היא יצירתית מלאה צבע וצליל ומשחררת את הילד מהתלות הראשונית במורה.
מוזמנים לפנות אלי להכנה לכיתה א' לשנה הבאה. נפתחת קבוצה בימי שני בבביתי.
בכל אופן אני מאמינה שהשבועות הראשונים מאוד מטביעים את חותמם על הילד ועל דרכו בבית הספר. אני מעדיפה להשאיר אצל ילדיי מקום להיכרות עם במנה בית הספר, עם חברים חדשים, עם מצב חדש שבו לומדים ולא רק משחקים, כמו בגן.
ככה- הכנה לכיתה א' שאני עושה זה לשחרר אותו בשבועות הראשונים מהיכרות עם אותיות.
המשך יבוא.
התעוררו פה.

[א_ל_א_ן*]

כשבתי הבכורה (היום בת 12) נכנסה לכיתה א' בבית ספר ממלכתי רגיל זה היה אחרי שלא התקבלנו לבית ספר הפתוח.
אבל היו לנו שנתיים לעכל את זה כי ניסינו להתקבל לגן הפתוח שלהם.
בגדול היום אני מבינה מדוע לא התקבלנו לשם.
אהבנו את בית הספר של בתי ממש.
הוא בית ספר קטן וחמוד תחת עצים, ליד הבית, וממש הסתדרנו שם. בתי הגיעה מוכנה לבית הספר, במקרה שלה היא הגיע ממש יודעת לקרא ולכתוב, הבת האמצעית, בכל זאת צריכה ללמוד בכיתה משהו, אבל הגיעה עם בסיס נהדר מהבית.
הכלים הנפשיים שאיתם הגיעה בתי הבכורה לבית הספר, שונים מהכלים הנפשיים שאיתם אני הגעתי לבית הספר, כשהייתי בכיתה א'.
לכן זה לא שאנחנו חוות את אותה חוויה.
בית הספר של בתי הבכורה היה בשבילי תיקון לחוויה לא ממש כיפית בילדות שלי,
אם היינו מתקבלות לפתוח היינו עד עכשיו חושבות שאנחנו מסתדרות עם בית ספר, בגלל שהוא בית ספר פתוח, כשבעצם, אנחנו ממש נהנינו משש שנים שעברו עלינו בבית ספר ממלכתי רגיל.

[קומה*]

לא היה משהו...

מצד אחד, הלכתי לבי"ס שונה וטוב מאחרים - בי"ס אידיאולוגי ברוח תנועת העבודה וברמה גבוהה. היו מורות משכמן ומעלה, כאלה שעומדות בפתח והכיתה דוממת פתאום, נשים שהערכנו את האישיות שלהן ואת סיפורי החיים שלהן. אבל זה גם היה חינוך מסורתי ושמרני יותר, פה ושם עם סטירות לתלמידים וכאלה, עם עונשים של "לכתוב אלף פעם" ו"לרדת לכיתה א' ולשבת שם שני שיעורים" או "לשבת ליד המורה עם הילקוט כי אתה עצלן". זה קרה לי כמה פעמים, גם קרה שהורו לחברתי הטובה להודיע לאמא שלי שלא עשיתי שיעורים (זייפתי חתימות של אמא להערות ביומן...). וזה עוד כשאני נחשבתי לאחת החרוצות בכיתה, או לפחות לאחת החכמות, "אנציקלופדיה מהלכת" היו קוראים לזה אז.
לא זוכרת איך כל זה השפיע עלי. בינינו, התקופה היתה אחרת, והדימוי העצמי שלנו (גם שלי, גם של אחי, גם של רוב הילדים, נראה לי) היה פשוט נמוך מכדי לחשוב רעות על השיטה עצמה.
מבחינת חומר הלימודים, אני מניחה שחלק עניין אותי וחלק שיעמם אותי. בלי שום קשר לבי"ס יכולתי לשבת שעות ולקרוא באנציקלופדיות, מגזינים וכולי, וגם עשיתי את זה הרבה. שיעורים היו פשוט חובה שצריך להכין, והלימוד עצמו היה מייגע בעיקר כשהמורה עצמה היתה "שרופה" או משועממת. היו גם מורות במקצועות מסוימים שהצליחו לרתק ובאמת ללמד משהו.

חיי החברה היו קשים בכל מקרה. החל מכיתה ד' או ה' (כשהתחילו עם סיפורי בנים-בנות) לא הייתי בין הפופולריים, נהפוך הוא, והעריכו אותי (או הזדקקו לי) בעיקר בהקשר להבנת החומר. היו לי כמה חברות טובות, אבל הזיכרון העיקרי שלי בתחום הזה הוא שלילי. לצד ההערכה היו גם הצקות שדי רמסו לי את שאריות הביטחון העצמי.
מצד שני, הייתי עכברה מפוחדת ו"נמוכה" בכל מקרה, גם בבית וגם בבי"ס. אם ניקח מקרה היפותטי לחלוטין, שבו הייתי גדלה בחינוך ביתי (עם אותם הורים), האם הייתי חווה פחות הצקות מילדים בשכונה למשל? שאלה תיאורטית שאפשר לשאול על כל ילד שההורים חוששים שיציקו לו בבי"ס.

[תמר_מתחילה*]

תודה על התשובות.
קומה, בהתייחס לחוויות שלך מבית הספר, מה המחשבות שלך היום לגבי הינוקא? (רק מחשבות, הרהורים, בטח עוד לא החלטות מגובשות)
א ל א ן הכלים הנפשיים שאיתם הגיעה בתי הבכורה לבית הספר, שונים מהכלים הנפשיים שאיתם אני הגעתי לבית הספר, כשהייתי בכיתה א'. לכן זה לא שאנחנו חוות את אותה חוויה. זה נכון לדעתי, ומאד מדבר אלי. אין ספק שילדינו לא יחוו את אותה החוויה שלנו בדיוק, בעיקר אם כהורים נשכיל לתת להם את אותם כלים נפשיים שחסרו לנו. אבל, האם החוויה שלך כילדה היא שגרמה לך לנסות להכניס את בתך לבי"ס פתוח, או שזוהי בחירה מסוג אחר, לא רגשית?

[קומה*]

מה המחשבות שלך היום לגבי הינוקא?
אני ממש לא רואה אותו הולך לגן בשנים הקרובות. כל עוד אוכל לא אשלח אותו לשם (ומסתמן שאוכל ).
בית ספר זה סיפור אחר, ולו משום שאני לא רואה את עצמי מסוגלת לעשות חינוך ביתי שנים רבות (מכל מיני טעמים). כן חושבת על בית ספר אלטרנטיבי כלשהו, אולי דמוקרטי, אם כי כמובן שעדיין לא בדקתי לעומק אף אחד מהאלטרנטיביים.

[רוני_בלוני*]

איזה דף נהדר,
גם החוויות שלי לא היו טובות במיוחד כילדה בבית הספר (האמת שביסודי עוד היה בסדר, אחר כך סבלתי!).

לפני שבתי נכנסה לכתה א' הייתי בלחץ נוראי,
התלבטנו בין שתי בתי ספר. כשבאחד מהם (שבו לומדים רוב ילדי הישוב) יש יום לימודים ארוך.
לא כל כך רצינו להפריד את הילדה מילדי הישוב ואז החלטתי לעשות סקר.
הלכתי למשפחות שבהן יש ילדי בית ספר יסודי, שאלתי את הילדים אם הם אוהבים את בית הספר.
שאלתי גם איזה דברים טובים יש בבית הספר ואיזה דברים פחות טובים.
יש לציין שלא פגשתי ילד אחד שלא אוהב את בית הספר (היסודי. ונפגשתי עם הרבה מאוד ילדים).
כך החלטתי לאיזה בית ספר לרשום את בתי לאחר ביקור בשני בתי הספר ופגישה עם הצוות.

חשוב גם להוריד את הלחץ לקראת כתה א', לתת לילד תחושה שהכל יהיה בסדר, אם ההורה נלחץ (כי נזכר במטען הכואב שלו) גם הילד רואה את הלחץ ונלחץ! חשוב לשדר לילד תחושה שהכל יהיה בסדר, שלא יהיה לו קשה, תחושה של הבנה ותמיכה.

[א_ל_א_ן*]

תמר מתחילה,
בעצם כשאנחנו מכניסים ילד (בעיקר כשהוא הבכור) למסגרת, אנחנו בעצם מכניסים את עצמינו לשם, על כל הפחדים, הרצונות, הציפיות, והאכזבות.
לכן בגלל כל אלו שלי, רציתי שבתי תלך לביה"ס הפתוח. חשבתי ששם יהיה לה יותר טוב.

[סוף_מעגל*]

עד כמה חינוך ביתי קשור ל"שיגעון שליטה" של הורים? אם יש קשר- האם יש דמיון בין חינוך ביתי לתופעת מצלמות הווידאו בגני ילדים? האם ילדים אינם זקוקים לחופש מעיניהם של הוריהם? האם אין להם זכות לפתח זהות נוספת מלבד זו שהם מפתחים בהשגחת ההורים? האם אין זו היתפתחות נחוצה וחשובה של הילד להימצא בחברה שונה מזו של הוריו שלא בגלל אישיותם אלא מתוקף תפקידם מהווים איזושהי מיגבלה או מיסגרת שילד מפתח את זהותו תוך התייחסות אליה ולא ראוי שילד יחווה גם מסגרת התייחסות שונה?

תשובות ארוכות לשאלות (הלא פרובוקטיביות בעיני) שלך נדונו באריכות ב מדור חינוך ביתי מהמון כיוונים אפשריים.
אבל בקצרה, חינוך ביתי, לפחות בתיאוריה, אין פירושו הורים ורק הורים. למשל מדור מפגשים.

[עוד_רגע_אמא*]

דף מרתק ומעורר מחשבות.
אני חושבת שבשבילי בי"ס התחיל להיות מיותר כבר בסוף היסודי, אבל רק בתיכון הגעתי בעקבות זה למקומות שליליים באמת... המון מריבות עם כל צוות המורים, עם ההורים, שבטוחים שזה התיכון הטוב ביותר בארץ, ולא מבינים איך בכלל אני חושבת לעזוב. התשובה המוכרת, שבית ספר זה לא רק בשביל לימודים אלא בעיקר בשביל החברה, ממש לא סיפקה אותי. השתעממתי. קראתי בערך את כל הספריה. טיפסתי על הקירות, חתמתי על מליון הסכמים עם מליון מורות עד שלא יכולתי יותר ופשוט התפרעתי. העיפו אותי, והחלטתי לעוף לבד. מאז היה לי פתאום כנפיים.. ההורים נורא התקשו להבין. עד היום אני זוכרת את אמא שלי אומרת לי באחת השיחות שאני פשוט כשלון חינוכי. שזו גאווה מצדי לחשוב שאין לבית ספר מה לתת לי.
האמת, היום כשאני חושבת על זה שוב, אולי זו באמת גאווה. אבל כך הייתי. ואם ילדי יהיו קצת דומים לי, אני לא רואה סיבה למה לכלוא אותם במערכת נוקשה שמכתיבה מה לשנן, ומתי, וכמה שעות ביום, במקום לתת להם לגדול ולצמוח, להתעניין ולהרחיב אופקים.
ברור לי שהמחשבות האלו הגיעו והתפתחו אצלי בגלל החוויות שעברתי, למרות שלא פגשתי מעולם מישהו שהתנסה באמת בחינוך ביתי. (ויש לי כל כך הרבה שאלות על זה! אצטרך לקרוא בעיון את המדור.)