ראה: מדור זכויות הפרט
ראה גם: חינוך עם דגש על רגש
חינוך עם דגש על זכויות
-
דוד_רובנר*
- הודעות: 642
- הצטרפות: 11 יולי 2001, 10:40
- דף אישי: הדף האישי של דוד_רובנר*
חינוך עם דגש על זכויות
כאשר בית-הספר סדברי-ואלי היה בשלבי פיתוח לקראת פתיחתו וכן בשנים הראשונות לקיומו, מיסדיו הקדישו רבות ממחשבתם לדבר שהטוב ביותר הוא לכנותו, "זכויותיהם של הילדים" -- במובן הפוליטי-חברתי. חשיבתם כפי שהשתקפה בכתובים שלהם התמקדה אז במבנה בית-הספר כמוסד דמוקרטי המקדיש עצמו לאפשר לילדים את מימוש זכויותיהם המלאות, אשר נשללו מהם יום-יום ב כ ל
ב ת י - ה ס פ ר ה א ח ר י ם -- כגון זכותם לצדק ושוויון בפני החוק כן זכותם להשתמש בזמנם בהתאם לרצונם. הם ניסחו ערכת כללי התנהגות משלהם, וכך כרכו את הקהילה כולה, ילדים ומבוגרים כאחד. "אדם איננו יכול להפר את זכויותיו של אחר", "אדם איננו יכול להפריע בפעילויותיו של אחר", "אדם איננו יכול להשתמש ברכושו של אחר ללא הסכמתו". "אדם איננו יכול לסכן את בטחונו של האחר". וכן הלאה באותה הנימה. מערכת שיפוטית פותחה על מנת להגן על זכויות אלה וכדי להבטיח הגינות וצדק.
בנוסף לכך הם הם ארגנו את בית-הספר כך שיאפשר חופש מרבי מהתערבותם של המבוגרים בחיי היום-יום של התלמידים. כל זמן שהילדים אינם פוגעים באחרים, הם יכולים לעשות כרצונם עם זמנם בבית-הספר. המבוגרים ב ב ת י - ס פ ר א ח ר י ם עורכים תכנית לימודים, מלמדים את החומר לתלמידים ואחרי כן בוחנים ונותנים ציונים לנלמד. המבוגרים בבית-הספר סדברי-ואלי הם שומרי הראש של חופש הילדים לעסוק במה שמעניין אותם וללמוד מה שהם רוצים. הם גם נמצאים שם על מנת לענות על שאלות ולהקנות מיומנויות מסוימות או ידע כאשר הם מתבקשים לעשות זאת על ידי התלמידים.
המבנה של סדברי-ואלי מספק את הבסיס להיבט שני של בית-הספר אשר בדרך כלל הם אינם מדברים הרבה עליו, למרות שהוא אחד המאפיינים החשובים של בית-הספר: יצירה ושמירה על סביבה מזינה בה ילדים מרגישים שדואגים להם. מלכתחילה, הם נמנענו מלכתוב על האווירה החמימה אשר הם יצרו. אני מאמין שהם נמנענו מלדבר על היבט זה מסיבות רבות. ברצוני להתייחס לאחדות מהן:
ראשית כל והחשובה ביותר, הם פועלים על פי ההנחה שאם יבטיחו שהצדק והחופש ישררו, אזי התלמידם יצמחו. התלמידים ירגישו מספיק מוגנים ובטוחים כדי לפתח את אופיים וכדי למפות את מסלולם לאורך החיים בדרך בריאה ומרגשת, לא משנה מה יעשו המבוגרים, העיקר שלא יפריעו להם.
שנית, סדברי-ואלי תוכנן להיות בית-ספר יום אשר משלים את משפחתו של הילד אם כי לעולם לא גובר עליה בחשיבותה. אי לכך ההנחה היא שהילד מקבל מנה שלמה של אהבה מקרב משפחתו, ומנצל את בית-הספר כדי לפתח מרחב רחב יותר של יחסים, החל מיחסים קרובים ואינטימיים וכלה ביחסים בלתי אמצעים, כולם כמובן נקבעים על ידי הילדים עצמם.
שלישית, תמיד הם הרגישו שבזמן שאפשר לחוקק זכויות, אינך יכול לחוקק רגשות. אם מוסד כלשהו מבטיח מבנה דמוקרטי וכיבוד זכויות הילדים, אפשר לראות מהר מאוד אם הוא מספק את הסחורה. אולם אם הוא מבטיח דאגה-אוהבת-ורכה, לעולם אין לדעת מה זה אומר באמת. לכן לעולם לא דיברו על דבר הקשור עם רגשות.
רביעית, אין זה מצופה ש ב ת י - ס פ ר ב ת ר ב ו ת ש ל נ ו יספקו סביבה מתאימה לצמיחה פנימית. מטרתם העיקרית היא להעביר מיומנויות וידע ולהכין את הצעירים לקריירה מוצלחת. בסדברי-ואלי, הם רצו מקום אשר אינו גוזל מהילדים את זמנם לחקור ולגלות את העצמי-הפנימי שלהם. לכן, בכתובים שלהם, הם התמקדו במציאות של בתי-הספר הקיימים, ודיברו על זכויות וחופש לעשות מה שהנך רוצה לעשות עם זמנך, ולא דיברו על נושאים רגשיים, שהם חמקמקים יותר ואשר, למרות הכל, תפסו חלק גדול מהזמן והאנרגיה שלהם מידי יום-ביומו.
ממלכת הצמיחה האישית המשתנה-כל-הזמן, היא בלתי ניתנת למישוש וברת-חלוף מדי מכדי לתפשה בדיוק מדעי. בדומה ליופיו של הטבע, היא רגעית והולכת-ונעלמת. אומנים משתדלים ומתאמצים ללכוד את הרגע ולהעניק לו חיי נצח, אולם אמנות בשיאה היא התקרבות גרועה למה שהטבע יכול לעשות. בגלל שאיננו יכולים להעריך כמותית חוויה מסוימת נראה שלעיתים אנו ממעיטים בחשיבותה. בעידן התעשייתי-טכנולוגי שלנו, אנחנו מודדים את הכל (ציונים, הערכות, ותעודות, למשל) ומצמצמים את כל המורכבויות לדפי נתונים ממוחשבים. אולם אין למדוד את החיים תוך כדי זרימתם, מבלי שיאבדו את משמעותם. אותו הדבר נכון עם הילדים בבית-ספר סדברי-ואלי אשר אינם באים לקבל שיעורים אלא באים לחיות את חייהם, לחקור את הטבע, את עצמם ואת תרבותנו. הם עורכים ניסויים, עורכים תצפיות, מנתחים וחולמים. הם גדלים, מתבגרים ומתכוננים לחיים כמבוגרים. אולם הכיצד והמה והמדוע הם עניין פרטי של כל אחד והם אינם מסיגים-גבול כדי להעריכם. לכן, אין הם למעשה יכולים לחקור או לנתח או לשרטט כך שהכל יוכלו לראות את מה שחושבני שהוא ההיבט החשוב ביותר בבית-הספר. הם אינם יכולים אפילו להתחיל לתאר כיצד הם מזינים את הצמיחה; כיצד הם תומכים בילדים כאשר הם מרגישים אבודים או מתנהלים בכבדות; כיצד הם מבטיחים להם חזור והבטח ומלמדים אותם שהם מאמינים בהם ושהם יכולים לעשות כל דבר שהם רוצים במידה והם עובדים קשה כדי להשיג את מטרותיהם.
סדברי-ואלי הוא קהילה מורכבת. יעדיו והמבנה שלו משורטטים ומובעים בבירור. אולם מה שגורם לכל זה לעבוד הוא מסתורי ובלתי ניתן למישוש. הוא עשוי ממעשים קטנים רבים, אשר כולם ביחד יוצרים מוסד חינוכי חי ומשתנה-תמיד. זה מקום בו התלמידים יכולים ללמוד כיצד להיות הם-עצמם -- עם הכרה-עצמית, עם ביטחון, ועם שמחת-חיים, הכל מחוזק על ידי ההכרה שלמבוגרים שמסביבם יש מחויבות להזין את צמיחתם.
ב ת י - ה ס פ ר ה א ח ר י ם -- כגון זכותם לצדק ושוויון בפני החוק כן זכותם להשתמש בזמנם בהתאם לרצונם. הם ניסחו ערכת כללי התנהגות משלהם, וכך כרכו את הקהילה כולה, ילדים ומבוגרים כאחד. "אדם איננו יכול להפר את זכויותיו של אחר", "אדם איננו יכול להפריע בפעילויותיו של אחר", "אדם איננו יכול להשתמש ברכושו של אחר ללא הסכמתו". "אדם איננו יכול לסכן את בטחונו של האחר". וכן הלאה באותה הנימה. מערכת שיפוטית פותחה על מנת להגן על זכויות אלה וכדי להבטיח הגינות וצדק.
בנוסף לכך הם הם ארגנו את בית-הספר כך שיאפשר חופש מרבי מהתערבותם של המבוגרים בחיי היום-יום של התלמידים. כל זמן שהילדים אינם פוגעים באחרים, הם יכולים לעשות כרצונם עם זמנם בבית-הספר. המבוגרים ב ב ת י - ס פ ר א ח ר י ם עורכים תכנית לימודים, מלמדים את החומר לתלמידים ואחרי כן בוחנים ונותנים ציונים לנלמד. המבוגרים בבית-הספר סדברי-ואלי הם שומרי הראש של חופש הילדים לעסוק במה שמעניין אותם וללמוד מה שהם רוצים. הם גם נמצאים שם על מנת לענות על שאלות ולהקנות מיומנויות מסוימות או ידע כאשר הם מתבקשים לעשות זאת על ידי התלמידים.
המבנה של סדברי-ואלי מספק את הבסיס להיבט שני של בית-הספר אשר בדרך כלל הם אינם מדברים הרבה עליו, למרות שהוא אחד המאפיינים החשובים של בית-הספר: יצירה ושמירה על סביבה מזינה בה ילדים מרגישים שדואגים להם. מלכתחילה, הם נמנענו מלכתוב על האווירה החמימה אשר הם יצרו. אני מאמין שהם נמנענו מלדבר על היבט זה מסיבות רבות. ברצוני להתייחס לאחדות מהן:
ראשית כל והחשובה ביותר, הם פועלים על פי ההנחה שאם יבטיחו שהצדק והחופש ישררו, אזי התלמידם יצמחו. התלמידים ירגישו מספיק מוגנים ובטוחים כדי לפתח את אופיים וכדי למפות את מסלולם לאורך החיים בדרך בריאה ומרגשת, לא משנה מה יעשו המבוגרים, העיקר שלא יפריעו להם.
שנית, סדברי-ואלי תוכנן להיות בית-ספר יום אשר משלים את משפחתו של הילד אם כי לעולם לא גובר עליה בחשיבותה. אי לכך ההנחה היא שהילד מקבל מנה שלמה של אהבה מקרב משפחתו, ומנצל את בית-הספר כדי לפתח מרחב רחב יותר של יחסים, החל מיחסים קרובים ואינטימיים וכלה ביחסים בלתי אמצעים, כולם כמובן נקבעים על ידי הילדים עצמם.
שלישית, תמיד הם הרגישו שבזמן שאפשר לחוקק זכויות, אינך יכול לחוקק רגשות. אם מוסד כלשהו מבטיח מבנה דמוקרטי וכיבוד זכויות הילדים, אפשר לראות מהר מאוד אם הוא מספק את הסחורה. אולם אם הוא מבטיח דאגה-אוהבת-ורכה, לעולם אין לדעת מה זה אומר באמת. לכן לעולם לא דיברו על דבר הקשור עם רגשות.
רביעית, אין זה מצופה ש ב ת י - ס פ ר ב ת ר ב ו ת ש ל נ ו יספקו סביבה מתאימה לצמיחה פנימית. מטרתם העיקרית היא להעביר מיומנויות וידע ולהכין את הצעירים לקריירה מוצלחת. בסדברי-ואלי, הם רצו מקום אשר אינו גוזל מהילדים את זמנם לחקור ולגלות את העצמי-הפנימי שלהם. לכן, בכתובים שלהם, הם התמקדו במציאות של בתי-הספר הקיימים, ודיברו על זכויות וחופש לעשות מה שהנך רוצה לעשות עם זמנך, ולא דיברו על נושאים רגשיים, שהם חמקמקים יותר ואשר, למרות הכל, תפסו חלק גדול מהזמן והאנרגיה שלהם מידי יום-ביומו.
ממלכת הצמיחה האישית המשתנה-כל-הזמן, היא בלתי ניתנת למישוש וברת-חלוף מדי מכדי לתפשה בדיוק מדעי. בדומה ליופיו של הטבע, היא רגעית והולכת-ונעלמת. אומנים משתדלים ומתאמצים ללכוד את הרגע ולהעניק לו חיי נצח, אולם אמנות בשיאה היא התקרבות גרועה למה שהטבע יכול לעשות. בגלל שאיננו יכולים להעריך כמותית חוויה מסוימת נראה שלעיתים אנו ממעיטים בחשיבותה. בעידן התעשייתי-טכנולוגי שלנו, אנחנו מודדים את הכל (ציונים, הערכות, ותעודות, למשל) ומצמצמים את כל המורכבויות לדפי נתונים ממוחשבים. אולם אין למדוד את החיים תוך כדי זרימתם, מבלי שיאבדו את משמעותם. אותו הדבר נכון עם הילדים בבית-ספר סדברי-ואלי אשר אינם באים לקבל שיעורים אלא באים לחיות את חייהם, לחקור את הטבע, את עצמם ואת תרבותנו. הם עורכים ניסויים, עורכים תצפיות, מנתחים וחולמים. הם גדלים, מתבגרים ומתכוננים לחיים כמבוגרים. אולם הכיצד והמה והמדוע הם עניין פרטי של כל אחד והם אינם מסיגים-גבול כדי להעריכם. לכן, אין הם למעשה יכולים לחקור או לנתח או לשרטט כך שהכל יוכלו לראות את מה שחושבני שהוא ההיבט החשוב ביותר בבית-הספר. הם אינם יכולים אפילו להתחיל לתאר כיצד הם מזינים את הצמיחה; כיצד הם תומכים בילדים כאשר הם מרגישים אבודים או מתנהלים בכבדות; כיצד הם מבטיחים להם חזור והבטח ומלמדים אותם שהם מאמינים בהם ושהם יכולים לעשות כל דבר שהם רוצים במידה והם עובדים קשה כדי להשיג את מטרותיהם.
סדברי-ואלי הוא קהילה מורכבת. יעדיו והמבנה שלו משורטטים ומובעים בבירור. אולם מה שגורם לכל זה לעבוד הוא מסתורי ובלתי ניתן למישוש. הוא עשוי ממעשים קטנים רבים, אשר כולם ביחד יוצרים מוסד חינוכי חי ומשתנה-תמיד. זה מקום בו התלמידים יכולים ללמוד כיצד להיות הם-עצמם -- עם הכרה-עצמית, עם ביטחון, ועם שמחת-חיים, הכל מחוזק על ידי ההכרה שלמבוגרים שמסביבם יש מחויבות להזין את צמיחתם.
-
רועי_שרון*
- הודעות: 1691
- הצטרפות: 13 יוני 2001, 18:34
- דף אישי: הדף האישי של רועי_שרון*
חינוך עם דגש על זכויות
דוד, נהניתי מאד לקרוא את מה שכתבת.
אבל יש לי שאלה: האם מסגרת שמשיגה את הדברים הטובים שאתה מתאר היא בהכרח מסגרת דמוקרטית? האם היא בהכרח מסגרת ששמה דגש על זכויות הילד? ברור שמסגרת שדוגלת בחופש אישי מכבדת זכויות שקשורות לחופש זה, אבל האם זה לא משהו שעומד לצד הדבר המרכזי אליו התייחסת בדבריך -- ההיבט הרגשי/התפתחותי? במובן הזה נראה לי שההתמקדות בזכויות היא בעצם חיפוש מתחת לפנס.
רועי, אני כתבתי למעלה:
"ראשית כל והחשובה ביותר, הם פועלים על פי ההנחה שאם יבטיחו שהצדק והחופש ישררו, אזי התלמידם יצמחו. התלמידים ירגישו מספיק מוגנים ובטוחים כדי לפתח את אופיים וכדי למפות את מסלולם לאורך החיים בדרך בריאה ומרגשת, לא משנה מה יעשו המבוגרים, העיקר שלא יפריעו להם."
כיצד מבטיחים שהצדק והחופש ישררו?
רק במסגרת דמוקרטית בה יש מערכת לעשית הצדק: הועדה השיפוטית.
כדי לפתח את ההיבט הרגשי/התפתחותי צריך חופש. לכן, יש לעקור את הכוח מתוך יחסי האנוש.
דוד
אבל יש לי שאלה: האם מסגרת שמשיגה את הדברים הטובים שאתה מתאר היא בהכרח מסגרת דמוקרטית? האם היא בהכרח מסגרת ששמה דגש על זכויות הילד? ברור שמסגרת שדוגלת בחופש אישי מכבדת זכויות שקשורות לחופש זה, אבל האם זה לא משהו שעומד לצד הדבר המרכזי אליו התייחסת בדבריך -- ההיבט הרגשי/התפתחותי? במובן הזה נראה לי שההתמקדות בזכויות היא בעצם חיפוש מתחת לפנס.
רועי, אני כתבתי למעלה:
"ראשית כל והחשובה ביותר, הם פועלים על פי ההנחה שאם יבטיחו שהצדק והחופש ישררו, אזי התלמידם יצמחו. התלמידים ירגישו מספיק מוגנים ובטוחים כדי לפתח את אופיים וכדי למפות את מסלולם לאורך החיים בדרך בריאה ומרגשת, לא משנה מה יעשו המבוגרים, העיקר שלא יפריעו להם."
כיצד מבטיחים שהצדק והחופש ישררו?
רק במסגרת דמוקרטית בה יש מערכת לעשית הצדק: הועדה השיפוטית.
כדי לפתח את ההיבט הרגשי/התפתחותי צריך חופש. לכן, יש לעקור את הכוח מתוך יחסי האנוש.
דוד
-
אם_פי_3*
- הודעות: 2737
- הצטרפות: 26 יולי 2001, 21:35
- דף אישי: הדף האישי של אם_פי_3*
חינוך עם דגש על זכויות
בקשר ל-חינוך עם דגש על זכויות לעומת חינוך עם דגש על רגש: מה שכתבת מאד דיבר אלי, אבל הוא לא סותר את מה שאני כתבתי, כיוון שלי יש בראש חינוך של ילדים מאד קטנים - מגיל אפס ממש. כרגע הילדים שלי בני שנתיים ורבע, ואני מדברת על החינוך שלהם (לא ציינתי את זה, נכון). בגילאים הצעירים, לא מספיק, לדעתי, לדבר על זכויות, כי אלו מילים גבוהות ולא מובנות. חשוב לעודד ולאפשר קיום אמפטיה, ללמד דרכים וכלים איך להתמודד עם המצבים היומיומיים (אישיים ובין אישיים) באופן יעיל ובלתי אלים, ולבנות את הבסיס, שעליו, בהמשך, תוכל לבנות מערכת חברתית שמדברת על זכויות. הרי אי אפשר לצפות מפעוט בן שנתיים, לבקש חפץ במקום לחטוף אותו, על סמך העובדה שזו זכותך להחזיק בו ו"לבדוק אותו" (מונח שהילדים שלי, בהשפעת המטפלת שלהם, משתמשים בו הרבה). יותר סביר להנחות אותו לכך שזה יותר יעיל ויותר נעים לכולם (לא במילים אלו). מי שגדל על ברכי האמפטיה, יוכל, בגילאי בית הספר, לשכלל אותה לשמירה על זכויות האחר.
-
רועי_שרון*
- הודעות: 1691
- הצטרפות: 13 יוני 2001, 18:34
- דף אישי: הדף האישי של רועי_שרון*
חינוך עם דגש על זכויות
תפיסתי המאד לא מקצועית (בטח יש איזה 200 מחקרים שמראים שזה נכון, ו-1000 שמראים שלא):
מענה מיידי על צרכים בינקוּת ==> בטחון עצמי ואי-תלות בילדוּת ==> אמפתיה בנערוּת ==> מתן כבוד לזכויות הפרט בבגרות.
מענה מיידי על צרכים בינקוּת ==> בטחון עצמי ואי-תלות בילדוּת ==> אמפתיה בנערוּת ==> מתן כבוד לזכויות הפרט בבגרות.
-
דוד_רובנר*
- הודעות: 642
- הצטרפות: 11 יולי 2001, 10:40
- דף אישי: הדף האישי של דוד_רובנר*
חינוך עם דגש על זכויות
רועי,
לי יש נוסחה קצת אחרת:
מענה מיידי על צרכים (זכויות) בינקוּת, מבלי לפגוע בצרכים (זכויות) שלי ושל יתר חברי המשפחה (ראה: אליס מילר) ==> בטחון עצמי ואי-תלות בילדוּת ==> אמפתיה בנערוּת ==> פוטנציאל למתן כבוד לזכויות הפרט בבגרות, אולם חוסר ניסיון במיומנויות החברתיות: כיצד להסתדר עם אנשים מכל הסוגים ופיתוחה של היכולת לתפקד בחברה חופשית ודמוקרטית כשותפים מלאים בעניני הקהילה.
אגב, לי יש פנס כיס.
לי יש נוסחה קצת אחרת:
מענה מיידי על צרכים (זכויות) בינקוּת, מבלי לפגוע בצרכים (זכויות) שלי ושל יתר חברי המשפחה (ראה: אליס מילר) ==> בטחון עצמי ואי-תלות בילדוּת ==> אמפתיה בנערוּת ==> פוטנציאל למתן כבוד לזכויות הפרט בבגרות, אולם חוסר ניסיון במיומנויות החברתיות: כיצד להסתדר עם אנשים מכל הסוגים ופיתוחה של היכולת לתפקד בחברה חופשית ודמוקרטית כשותפים מלאים בעניני הקהילה.
אגב, לי יש פנס כיס.
-
רועי_שרון*
- הודעות: 1691
- הצטרפות: 13 יוני 2001, 18:34
- דף אישי: הדף האישי של רועי_שרון*
חינוך עם דגש על זכויות
איך בדיוק זה עובד עם ילדים קטנים מאד? ילד בן אפס עד שלושה חודשים מסוגל בכלל להבין שיש עוד אנשים מלבדו ומלבד אמו (שאת שניהם הוא כנראה רואה כיישות אחת)? לא כל שכן להבין שיש לאנשים אלו זכויות?
תינוק הוא תינוק, לא מעניינים אותו הצרכים או הזכויות של אחרים כי הוא בכלל לא מסוגל להבין את המושגים האלה אפילו ברמה אמוציונלית. אם תתן מקום לזכויות ולרצונות שלך בתור הורה במסגרת היחסים עם תינוק בגילאים אלו, זה רק ייצור אצל התינוק תחושה שהצרכים שלו לא נענים מיידית, שתגרור אי-בטחון, שתגרור הגדלת התלותיות, שתגרור אגוצנטריות ואגואיזם בנערות, וחוסר התפנות רגשית ושכלית לאחרים ולזכויותיהם בגיל מבוגר יותר. אני כמובן מקצין בהפשטת התהליכים, אבל העקרון ברור.
לגבי הנסיון במיומנויות החברתיות, זה רק נושא אחד מיני מגוון של מיומנויות שלא מכוסות במשוואה הזו. המשוואה מטבעה היא חד ממדית, וברור שבמקביל אליה יש עוד הרבה משוואות אחרות שעוסקות בתהליכי התפתחות אחרים. במשוואה שלי ניסיתי להציג את תפיסתי לגבי ההתפתחות הרגשית שמובילה ליכולת להתפנות רגשית בגיל הבגרות לאנשים אחרים. מובן מאליו שההתפנות הזו היא רק הבסיס ליישום של זכויות פרט או של מיומנויות חברתיות אחרות -- אבל היא בסיס הכרחי.
תינוק הוא תינוק, לא מעניינים אותו הצרכים או הזכויות של אחרים כי הוא בכלל לא מסוגל להבין את המושגים האלה אפילו ברמה אמוציונלית. אם תתן מקום לזכויות ולרצונות שלך בתור הורה במסגרת היחסים עם תינוק בגילאים אלו, זה רק ייצור אצל התינוק תחושה שהצרכים שלו לא נענים מיידית, שתגרור אי-בטחון, שתגרור הגדלת התלותיות, שתגרור אגוצנטריות ואגואיזם בנערות, וחוסר התפנות רגשית ושכלית לאחרים ולזכויותיהם בגיל מבוגר יותר. אני כמובן מקצין בהפשטת התהליכים, אבל העקרון ברור.
לגבי הנסיון במיומנויות החברתיות, זה רק נושא אחד מיני מגוון של מיומנויות שלא מכוסות במשוואה הזו. המשוואה מטבעה היא חד ממדית, וברור שבמקביל אליה יש עוד הרבה משוואות אחרות שעוסקות בתהליכי התפתחות אחרים. במשוואה שלי ניסיתי להציג את תפיסתי לגבי ההתפתחות הרגשית שמובילה ליכולת להתפנות רגשית בגיל הבגרות לאנשים אחרים. מובן מאליו שההתפנות הזו היא רק הבסיס ליישום של זכויות פרט או של מיומנויות חברתיות אחרות -- אבל היא בסיס הכרחי.
-
אם_פי_3*
- הודעות: 2737
- הצטרפות: 26 יולי 2001, 21:35
- דף אישי: הדף האישי של אם_פי_3*
חינוך עם דגש על זכויות
מסכימה עם רועי - מתינוק קטן אי אפשר, ולא כדאי לצפות שיתחשב בצרכיך וברצונותיך. כשהוא גדל, בהדרגה איטית, הצרכים צריכים להתאזן, אבל עד שהוא לא עצמאי לחלוטין, הם לא יכולים (או צריכים) להתאזן.
צרכי התינוק, או הילד הקטן, קודמים לצרכי הוריו: אם תינוק רעב, הוא צריך לאכול, גם אם אמא שלו רוצה לישון או לאכול בעצמה. אם קר - קודם נעטוף את הילד, ורק אחר כך הוריו ימצאו פתרון לעצמם. אצל תינוק קטן נעשה את זה בדחיפות, ילד יכול כבר לחכות קצת, מנער נצפה כבר לעזור גם להוריו.
ודרך אגב, אמפטיה מתפתחת הרבה לפני גיל הנעורים (יש האומרים שאז כבר מאוחר מדי). כבר בילדות המוקדמת, יש גילויי אמפטיה (מעבר לניצני אמפטיה), אלא אם כן גיל שנתיים זה כבר נעורים....
צרכי התינוק, או הילד הקטן, קודמים לצרכי הוריו: אם תינוק רעב, הוא צריך לאכול, גם אם אמא שלו רוצה לישון או לאכול בעצמה. אם קר - קודם נעטוף את הילד, ורק אחר כך הוריו ימצאו פתרון לעצמם. אצל תינוק קטן נעשה את זה בדחיפות, ילד יכול כבר לחכות קצת, מנער נצפה כבר לעזור גם להוריו.
ודרך אגב, אמפטיה מתפתחת הרבה לפני גיל הנעורים (יש האומרים שאז כבר מאוחר מדי). כבר בילדות המוקדמת, יש גילויי אמפטיה (מעבר לניצני אמפטיה), אלא אם כן גיל שנתיים זה כבר נעורים....
-
דוד_רובנר*
- הודעות: 642
- הצטרפות: 11 יולי 2001, 10:40
- דף אישי: הדף האישי של דוד_רובנר*
חינוך עם דגש על זכויות
רועי,
בשביל לענות על השאלה הזאת, עלינו לדעת כיצד תינוקות מתיחסים לעולם, וכיצד תינוקות לומדים -- דבר אשר איש אינו יודע בוודאות. לדעתי, ילד בן אפס עד שלושה חודשים בכלל לא צריך להבין שיש עוד אנשים מלבדו ומלבד אמו -- הוא במשך הזמן חש את זה אינסטיקטיבית. הוא חש שאיש לא בא לספק לו את צרכיו (זכויותיו), וזה מה שקובע אצלו -- וזה לא משנה אם זו אימו או זה אביו, או המיניקה, או הסבתא, או העוזרת. הוא מגיב לסביבה כפי שהסביבה מתיחסת אליו, וככה הוא מתחיל ללמוד.
זה בכלל לא משנה לו אם לאנשים חוץ ממנו יש זכויות -- כי זה לא רלוונתי עבורו -- הוא אגוצנטרי, כמו שאתה אומר. הוא אגואיסט, אבל במובן החיובי של המילה: הוא דואג לאינטרסים שלו. מה שמעניין אותו הוא לספק את צרכיו -- זה אינסטינקט ההישרדות שלו. אינך יכול לבוא בטענות אליו!
לעומת זאת אתה כמבוגר כן יודע מהם צרכים, מהן זכויות. אתה יודע שהצרכים של התינוק הם-הם זכויותיו, והצרכים של המבוגר הם-הם זכויותוי של המבוגר, גם כן. לכן, יש לכבד ולמלא בו בזמן את צרכיו (זכויותיו) של התינוק ואת צרכיהם (זכויותיהם) של המבוגרים המטפלים בו -- אחרת המשוואה איננה מתאזנת.
זה במה שנוגע לשאלה הראשונה.
במה שנוגע למיומנויות החברתיות ופיתוחה של היכולת לתפקד בחברה חופשית ודמוקרטית כשותפים מלאים בעניני הקהילה, הדבר תלוי כמובן בערכי ההורים של התינוק. אם הוריו מעריכים דמוקרטיה כמשטר במדינה בה הם מתגוררים -- וירצו שגם בנם/בתם ת/יחיה תחת אותו משטר, או דומה לו -- אזי, הם ייחסו חשיבות לנושא, והם ירצו שבנם/בתם ת/יהיה בקיא בו.
כמובן שמי שלא מעריך דמוקרטיה כמשטר של מדינתו, מעדיף מדינה בעלת משטר אוטוקרטי, או פונדמנטליסטי, או אוליגרכי או כל משטר אחר -- הוא לא ייחס חשיבות לנושא, לא ישים דגש עליו – וכמובן לא יחנך את ילדיו כך שיבטיח את המשכו ואת עקרונותיו -- וזה חבל!
בשביל לענות על השאלה הזאת, עלינו לדעת כיצד תינוקות מתיחסים לעולם, וכיצד תינוקות לומדים -- דבר אשר איש אינו יודע בוודאות. לדעתי, ילד בן אפס עד שלושה חודשים בכלל לא צריך להבין שיש עוד אנשים מלבדו ומלבד אמו -- הוא במשך הזמן חש את זה אינסטיקטיבית. הוא חש שאיש לא בא לספק לו את צרכיו (זכויותיו), וזה מה שקובע אצלו -- וזה לא משנה אם זו אימו או זה אביו, או המיניקה, או הסבתא, או העוזרת. הוא מגיב לסביבה כפי שהסביבה מתיחסת אליו, וככה הוא מתחיל ללמוד.
זה בכלל לא משנה לו אם לאנשים חוץ ממנו יש זכויות -- כי זה לא רלוונתי עבורו -- הוא אגוצנטרי, כמו שאתה אומר. הוא אגואיסט, אבל במובן החיובי של המילה: הוא דואג לאינטרסים שלו. מה שמעניין אותו הוא לספק את צרכיו -- זה אינסטינקט ההישרדות שלו. אינך יכול לבוא בטענות אליו!
לעומת זאת אתה כמבוגר כן יודע מהם צרכים, מהן זכויות. אתה יודע שהצרכים של התינוק הם-הם זכויותיו, והצרכים של המבוגר הם-הם זכויותוי של המבוגר, גם כן. לכן, יש לכבד ולמלא בו בזמן את צרכיו (זכויותיו) של התינוק ואת צרכיהם (זכויותיהם) של המבוגרים המטפלים בו -- אחרת המשוואה איננה מתאזנת.
זה במה שנוגע לשאלה הראשונה.
במה שנוגע למיומנויות החברתיות ופיתוחה של היכולת לתפקד בחברה חופשית ודמוקרטית כשותפים מלאים בעניני הקהילה, הדבר תלוי כמובן בערכי ההורים של התינוק. אם הוריו מעריכים דמוקרטיה כמשטר במדינה בה הם מתגוררים -- וירצו שגם בנם/בתם ת/יחיה תחת אותו משטר, או דומה לו -- אזי, הם ייחסו חשיבות לנושא, והם ירצו שבנם/בתם ת/יהיה בקיא בו.
כמובן שמי שלא מעריך דמוקרטיה כמשטר של מדינתו, מעדיף מדינה בעלת משטר אוטוקרטי, או פונדמנטליסטי, או אוליגרכי או כל משטר אחר -- הוא לא ייחס חשיבות לנושא, לא ישים דגש עליו – וכמובן לא יחנך את ילדיו כך שיבטיח את המשכו ואת עקרונותיו -- וזה חבל!
-
איל_בר_איתן*
- הודעות: 19
- הצטרפות: 20 אפריל 2005, 23:18
חינוך עם דגש על זכויות
אני מתעניין בבתי-ספר דמוקרטיים, על-פי המודל של סאדברי-וואלי בארה"ב. קראתי הרבה ממה שנכתב כאן בנושא זה. ברצוני לפתוח לדיון שאלה אחת (בינתיים):
כמתבונן מהצד אני תוהה, האם בית-ספר דמוקרטי מסתכן בהפיכת היחסים בין חברי-הקהילה למסכת מורכבת של נהלים, של שיח-זכויות, של "כבוד הדדי", "סובלנות", "אחריות", "עצמאות"; וכל זה טוב ויפה (באמת! אין כוונה צינית בדבריי). אלא מה? שמתעוררת בי איזו תחושה עמומה של פורמליות מנוכרת.
אני שואל את עצמי, האם המסגרת הדמוקרטית בחינוך, רואה לנכון להקדיש תשומת-לב לניואנסים הרגשיים ביחסים בין בני אדם. האם יש בה מקום לחֶמלה, לאמפטיה, לאהבה?
אכן, שאלה זו כבר זכתה להתייחסות בהערותיהם המעניינות של יונת שרון ושל דוד רובנר.
אשמח לשמוע עוד בעניין.
תודה. איל.
כמתבונן מהצד אני תוהה, האם בית-ספר דמוקרטי מסתכן בהפיכת היחסים בין חברי-הקהילה למסכת מורכבת של נהלים, של שיח-זכויות, של "כבוד הדדי", "סובלנות", "אחריות", "עצמאות"; וכל זה טוב ויפה (באמת! אין כוונה צינית בדבריי). אלא מה? שמתעוררת בי איזו תחושה עמומה של פורמליות מנוכרת.
אני שואל את עצמי, האם המסגרת הדמוקרטית בחינוך, רואה לנכון להקדיש תשומת-לב לניואנסים הרגשיים ביחסים בין בני אדם. האם יש בה מקום לחֶמלה, לאמפטיה, לאהבה?
אכן, שאלה זו כבר זכתה להתייחסות בהערותיהם המעניינות של יונת שרון ושל דוד רובנר.
אשמח לשמוע עוד בעניין.
תודה. איל.
-
אליס_בארץ_המראה*
- הודעות: 1214
- הצטרפות: 30 אוגוסט 2004, 18:13
- דף אישי: הדף האישי של אליס_בארץ_המראה*
חינוך עם דגש על זכויות
איל אני חוששת שלא הבנתי את כוונתך. מנסיוני יש באמת הרבה התעסקות בנהלים ושיח-זכויות, אבל נהלים אינם עומדים במרכז. מעולם לא הרגשתי פורמליות בבית הספר הדמוקרטי שלי. גם לא ניכור. אלו בדרך כלל המילים שבהם אני מתארת את השנים שלי בבית ספר רגיל...
מצד שני, עכשיו כשאני חושבת על זה, אולי החוויה שלך היתה בבית ספר חדש, שקם לא מזמן? כי בשנים הראשונות באמת יש נטיה לשים דגש על כל הנ"ל. אחר כך, כשהכל נרגע ונוצרת שגרה נעימה, אפשר להתפנות לאנשים שמעבר לזכויות
.
מצד שני, עכשיו כשאני חושבת על זה, אולי החוויה שלך היתה בבית ספר חדש, שקם לא מזמן? כי בשנים הראשונות באמת יש נטיה לשים דגש על כל הנ"ל. אחר כך, כשהכל נרגע ונוצרת שגרה נעימה, אפשר להתפנות לאנשים שמעבר לזכויות
.-
איל_בר_איתן*
- הודעות: 19
- הצטרפות: 20 אפריל 2005, 23:18
חינוך עם דגש על זכויות
שלום לך, אליס בארץ המראה . שמחתי לקרוא את תגובתך. את צודקת בנוגע לזה, שביקרתי בבית-ספר הדמוקרטי בירושלים שהוקם לפני שלוש שנים בלבד. בנוסף לכך, ההתרשמות שלי מבוססת רק על שלוש שעות צפייה, שבוודאי אינן מספיקות. אני מתכנן אחרי פסח להגיע לצפייה ממושכת יותר, בתקווה שאוכל לחוש יותר את האווירה במקום.
מרתק אותי לשמוע על החוויה שלך כתלמידה בבית-ספר דמוקרטי לשעבר. היכן למדת? האם בישראל או בחו"ל? ואיך היה לך?
מצא-חן בעיניי המשפט שכתבת: כשהכול נרגע ונוצרת שגרה נעימה, אפשר להתפנות לאנשים שמעבר לזכויות. תודה!
מרתק אותי לשמוע על החוויה שלך כתלמידה בבית-ספר דמוקרטי לשעבר. היכן למדת? האם בישראל או בחו"ל? ואיך היה לך?
מצא-חן בעיניי המשפט שכתבת: כשהכול נרגע ונוצרת שגרה נעימה, אפשר להתפנות לאנשים שמעבר לזכויות. תודה!
-
אליס_בארץ_המראה*
- הודעות: 1214
- הצטרפות: 30 אוגוסט 2004, 18:13
- דף אישי: הדף האישי של אליס_בארץ_המראה*
חינוך עם דגש על זכויות
למדתי בבית הספר הפתוח בחדרה, שבזמנו (אני לא יודעת מה מצב החינוך הפתוח כיום) נחשב לרדיקלי (לא היו שום מקצועות חובה, שעות מינימום וכד'). הגעתי לשם אחרי שמונה שנים בבית ספר רגיל. וזה היה נהדר בשבילי. זו התמצית.
בהרחבה, בית הספר היה עדיין צעיר, עם מעט מאד תלמידים, מינימום מתקנים והרבה תחושת חלוציות. היו לזה הרבה פלוסים אבל גם הרבה מינוסים, כי יחד עם תחושת החופש, הגאווה על הייחוד והצורך להתמודד עם כל אלה, נהפכנו לדוברים קטנים של בית הספר והחינוך הפתוח. שוב, גם לזה היו ייתרונות וחסרונות, אבל זו הסיבה שבגללה כתבתי קודם שאחרי שהכל נרגע קצת, ה"טקס" והשיח סביבו מפנים מקום למיצוי כל מה שבית הספר מציע.
בית הספר היה נהדר בשבילי קודם כל כי הרגשתי שם טוב, כי סמכו עלי ונתנו לי להתמקד במה שעניין אותי ובמה שרציתי. הייתי תלמידה טובה מאד במסגרת הרגילה, אבל האופקים שלי היו ברוחב מילימטר וקצת. אני זוכרת את עצמי יושבת בכל מיני דיונים ופשוט מרגישה שלא יכול להיות שלא נחשפתי לדברים האלה קודם, זה הרי כל כך מעניין וחשוב
רציתי להוסיף, במחשבה שלישית, שגם לשיח הזכויות ולנהלים יש מקום חשוב. לילדים שזקוקים להרגיש מסגרת, לילדים שקצת הולכים לאיבוד (בעיקר לילדים שבאו מבתי ספר רגילים וצריכים להתאושש), כל העיסוק הזה מאד מנחם. זה גם סוג של תרפיה - המסגרת שאני ממציא לי ומשנה לפי מה שמתאים לי.
אני מודה על החוויה שהיתה לי שם, ומקווה מאד שילדי (העתידיים) יהיו מעוניינים בסוג כזה של בית ספר. פעם חשבתי שזה מתאים לכל הילדים, או לרובם המוחלט. היום אני חושבת שלא, וכמובן הרבה תלוי בהורים.
בהרחבה, בית הספר היה עדיין צעיר, עם מעט מאד תלמידים, מינימום מתקנים והרבה תחושת חלוציות. היו לזה הרבה פלוסים אבל גם הרבה מינוסים, כי יחד עם תחושת החופש, הגאווה על הייחוד והצורך להתמודד עם כל אלה, נהפכנו לדוברים קטנים של בית הספר והחינוך הפתוח. שוב, גם לזה היו ייתרונות וחסרונות, אבל זו הסיבה שבגללה כתבתי קודם שאחרי שהכל נרגע קצת, ה"טקס" והשיח סביבו מפנים מקום למיצוי כל מה שבית הספר מציע.
בית הספר היה נהדר בשבילי קודם כל כי הרגשתי שם טוב, כי סמכו עלי ונתנו לי להתמקד במה שעניין אותי ובמה שרציתי. הייתי תלמידה טובה מאד במסגרת הרגילה, אבל האופקים שלי היו ברוחב מילימטר וקצת. אני זוכרת את עצמי יושבת בכל מיני דיונים ופשוט מרגישה שלא יכול להיות שלא נחשפתי לדברים האלה קודם, זה הרי כל כך מעניין וחשוב
רציתי להוסיף, במחשבה שלישית, שגם לשיח הזכויות ולנהלים יש מקום חשוב. לילדים שזקוקים להרגיש מסגרת, לילדים שקצת הולכים לאיבוד (בעיקר לילדים שבאו מבתי ספר רגילים וצריכים להתאושש), כל העיסוק הזה מאד מנחם. זה גם סוג של תרפיה - המסגרת שאני ממציא לי ומשנה לפי מה שמתאים לי.
אני מודה על החוויה שהיתה לי שם, ומקווה מאד שילדי (העתידיים) יהיו מעוניינים בסוג כזה של בית ספר. פעם חשבתי שזה מתאים לכל הילדים, או לרובם המוחלט. היום אני חושבת שלא, וכמובן הרבה תלוי בהורים.
-
אליס_בארץ_המראה*
- הודעות: 1214
- הצטרפות: 30 אוגוסט 2004, 18:13
- דף אישי: הדף האישי של אליס_בארץ_המראה*
חינוך עם דגש על זכויות
אגב, לקח לי זמן להגיע למקום של למידה חופשית ושמחה. שנה שלמה לא פתחתי ספר מתמטיקה. ומה שהיה מרגיע מאד עבורי היה שאף אחד גם לא שאל מתי אואיל בטובי או הסתכל על זה בעין עקומה. רק כשהחלטתי שאני כן רוצה לעשות בגרויות הגעתי לשביתת נשק (זמנית) עם מתמטיקה.
אבל לא הכל וורוד, כמובן. אם יש לך שאלות ספציפיות אני אשמח לענות (הכל תקף לנסיון האישי שלי, כמובן).
אבל לא הכל וורוד, כמובן. אם יש לך שאלות ספציפיות אני אשמח לענות (הכל תקף לנסיון האישי שלי, כמובן).
-
איל_בר_איתן*
- הודעות: 19
- הצטרפות: 20 אפריל 2005, 23:18
חינוך עם דגש על זכויות
שוב שלום לך, אליס בארץ המראה,
קודם-כל תודה על ההתייחסות המושקעת. זה בהחלט עוזר לי לקרוא עדוּת מכלי-ראשון.
בשנה שעברה השתתפתי בסיור בבית-הספר הדמוקרטי בחדרה, והתרשמתי מאוד לטובה. שוב, היה זה סיור קצר יחסית, וההרגשה הייתה שצריך לִשְהוֹת כמה ימים בַּמקום על-מנת לחוות באמת מה שקורה, אבל לפחות זכיתי לטעום על קצה-המזלג.
מרתק במיוחד עבורי היה לגלות, שהמדריכים שלנו בסיור הם ילדים צעירים מבית-הספר (מסתבר שיודעים לשַמר מסורת בַּדֶמוקרטי, אַפְּרוֹפּו התיאור שלך את עצמך כדוֹבֶרת קטנה של בית-הספר בשעתו.)
הייתי רוצה להציג בפנייך עוד כמה שאלות:
כל טוב בינתיים וחג שמח!
איל
קודם-כל תודה על ההתייחסות המושקעת. זה בהחלט עוזר לי לקרוא עדוּת מכלי-ראשון.
בשנה שעברה השתתפתי בסיור בבית-הספר הדמוקרטי בחדרה, והתרשמתי מאוד לטובה. שוב, היה זה סיור קצר יחסית, וההרגשה הייתה שצריך לִשְהוֹת כמה ימים בַּמקום על-מנת לחוות באמת מה שקורה, אבל לפחות זכיתי לטעום על קצה-המזלג.
מרתק במיוחד עבורי היה לגלות, שהמדריכים שלנו בסיור הם ילדים צעירים מבית-הספר (מסתבר שיודעים לשַמר מסורת בַּדֶמוקרטי, אַפְּרוֹפּו התיאור שלך את עצמך כדוֹבֶרת קטנה של בית-הספר בשעתו.)
הייתי רוצה להציג בפנייך עוד כמה שאלות:
- ציינת כי בבית-הספר הרגיל (עד כיתה ח') היית תלמידה טובה מאוד. האם לדעתך, העובדה שהצלַחת להפיק למידה משמעותית מהמסגרת הליברלית בבית-הספר הדמוקרטי, קשורה לכך שהיית תלמידה 'טובה', בלי קשיי למידה מיוחדים? או במילים אחרות: איך מתפקדים ילדים בעלי קשיי למידה במסגרת כזאת? ואולי את זוכרת חברים כאלה שהיו אתך?
- דיברת על הרחבַת-אופקים משמעותית, ועל דיונים מרתקים שלא נחשפת אליהם קודם-לכן. האם את יכולה להיזכר בדוגמאות? ואיך התבצעה הלמידה בפועל בתחומים שנמשכת אליהם? האם פתחת ספרים, או התייעצת אם חברים ואנשי-צוות? האם היית אוטו-דידקטית? מה הָפַך את הלמידה משמעותית בשבילך?
- כתבת שעבר זמן-מה עד שיכולת להיפתח ללמידה חופשית ושמחה. קודם-כל זה מרגש שהגעת אל המקום המבורך הזה, אבל אני רוצה להתמקד בפרק-הזמן של הביניים: איפה לדעתך היה נעוץ הקושי? ומה איפשר את השינוי וההיפתחות לאופציה אחרת של למידה?
- חתַמת את דברייך בכך ש"לא הכול היה ורוד". וכמובן זה מגַרה לשאול: מה לא? איפה את מזהה את המהמוּרות שבדרך?
כל טוב בינתיים וחג שמח!
איל
-
אליס_בארץ_המראה*
- הודעות: 1214
- הצטרפות: 30 אוגוסט 2004, 18:13
- דף אישי: הדף האישי של אליס_בארץ_המראה*
חינוך עם דגש על זכויות
הי איל, חג שמח @}
לגבי הלמידה: להרגשתי לא היה קשר משמעותי בין היכולות שלי בבית הספר הרגיל והדמוקרטי. הלמידה בשניהם שונה מאד. הגעתי עם יכולת שינון גבוהה אבל מעט מאד חשיבה מקורית וביקורתית. החוט המקשר היה עצם העניין בלימודים ששימרתי גם בבית ספר רגיל.מי שיש לו מספיק עניין ימצא דרך ללמוד, גם ועל אף קשיים. מה שאני מנסה לומר הוא שקושי הלמידה הגדול ביותר המוכר לי הוא שעמום וחוסר רצון, והקושי הזה לא נחסך מאף אחד במסגרת הרגילה. בבית ספר פתוח התלמידים חופשיים ממנו.
לגבי ילדים עם קשיי למידה, למדו איתי ילדים דיסלקטים ודיסגרפים, והם קבלו עזרה מיוחדת (אם ביקשו זאת או אם החונך שלהם הציע והם הסכימו). למדו איתי ילדים שהמערכת הרגילה לא יכלה להתמודד עם הצרכים המיוחדים שלהם ואיכשהו הקיאה אותם, אבל אני לא בטוחה שמה שהיה להם זה "קשיי למידה" במובן המקובל. היה להם קשה ללמוד במערכת ולחלקם היו צרכים רגשיים או תחומי עניין שבבית ספר רגיל לא יכלו לענות עליהם. כולנו נהננו גם מן העובדה שהינו מעט תלמידים עם הרבה מורים, בכיתות קטנות, וההוראה היתה סבלנית הרבה יותר (מבחינת התנאים החומריים זה היה סיפור אחר לגמרי).
ספצפית לגבי הילדים המתקשים שאני זוכרת, רובם הגיעו, כמוני, אחרי שנים ארוכות במערכת הרגילה והמעבר הקונספטואלי הוא לעיתים בלתי אפשרי. רוב התלמידים (עם תווית "קשיי למידה" ובלי תווית) היו צריכים זמן התאוששות ארוך וחלקם פשוט לא הצליחו להסתגל לחופש ולא "למדו" שום דבר במובנים הסטנדרטיים.
הרחבת אופקים... אני כבר לא בדיוק זוכרת את התוכן, רק את ההרגשה - כאילו הסירו איזשהו מחסום. אני זוכרת שיעורים באזרחות שעסקו בעצם בקריאה ביקורתית של ספרי לימוד של משרד החינוך, כשהבנתי בפעם הראשונה שיש עוד מה לנתח אחרי שמנתחים את התוכן. שיעורי תנ"ך ביקורתיים. ואת כל שיעורי ספרות עברית. ושיעורים באנגלית שבהם שמענו שירים של הביטלס וקראנו שירים של קיטס ושיחקנו שבץ נא באנגלית . הלמידה בפועל התבצעה בשתי דרכים: ב"מרכזים" או בשיעורים פרונטליים. מתמטיקה, למשל, למדתי רק ב"מרכז מתמטיקה" - באים, מקבלים ספר מתאים, יושבים ועובדים, אם יש בעיה קוראים למורה שתמיד היה שם (או תלמיד אחר שיודע). היו מרכזים כאלה גם לאנגלית, דרמה, מוסיקה, והספריה נחשבה מרכז למקצועות ההומניים. שיעורים פרונטליים - בתחילת השנה קבלנו סילבוס, כמו באוניברסיטה, עם כל הקורסים בדירוג על פי רמות, ויכולנו לבחור. מי שהולך לשיעור מקבל על עצמו מראש את דרישות המורה (למשל, שיעורי בית או נוכחות חובה). אם רצית משהו שלא היה בסילבוס, יכולת ללמוד על פי רצונך. אני לא אשכח את הבוחנת שהביאו עבורי לבגרות מורחבת בהיסטוריה. היא לא פיקחה אף פעם על מבחן לתלמידה אחת
מה שהפך את הלמידה למשמעותית בשבילי לא היה החומר אלא התחושה שפה יגלו לי הכל, ובעיקר את הדברים שרציתי לדעת, ולא חייבים להצמד לשום תכנית לימודים משעממת כדי להגיע לחלקים המעניינים. פשוט היה לי שם אמון, האמנתי במורים שלי שהם מאמינים בי ורוצים ללמד אותי ולשמוע אותי ולתת לי כלים. עניין אותם מה שהיה לי להגיד.
הקושי להגיע ללמידה משמעותית היה בדיק אותן התניות בית ספר ישנות. קודם כל לא היו התגמולים הרגילים. לא היו מבחנים, לא היתה תחרות בכתה, לא שום דבר מכל הדברים שהתרגלתי לראות בהם חלק מהתהליך, ועוד החלק הכי חשוב בו. קושי עצום היה, כמובן, העובדה שיכולתי לא ללמוד ואף אחד לא אמר כלום. פיתוח משמעת עצמית הוא עבודת פרך. היו עוד קשיים - חברתיים בעיקר, אבל מה שעבד בשבילי היו כאמור רצון ללמוד (דברים מסויימים) ותקופת החלמה ארוכה מאיך שתפסתי את תפקיד בית הספר ואת מקומי בו.
כתבתי שלא הכל וורוד כי מי שקורא אותי עוד עלול לחשוב שבית ספר פתוח הוא תרופת קסם לכל חוליי מערכת החינוך, ושזה ה-פתרון לכל הילדים באשר הם. כמובן שזה לא. היו אצלנו ילדים שסבלו. יש ילדים (ומבוגרים) שזקוקים למסגרת נוקשה או לפחות לא מסוגלים לעמוד במחיר הכרוך בהיותך חלק ממסגרת חתרנית (לפחות כך נחשבו בתי ספר פתוחים לפני 15 שנה). וכמובן, אם המדד של להצלחה בלימודים הוא, למשל, אחוז מקבלי תעודת הבגרות, נדמה לי שלא תתרשם במיוחד מהשגי בית הספר (כאמור, אני לא מעודכנת במיוחד, אבל לא מאמינה שדברים השתנו כל כך...).
אבל המכשול הגדול ביותר, לטעמי, מתבטא במה שסיפרת - מדריכי הסיורים הקטנים. כתלמידים טיפחו בנו תחושה חזקה מאד של "אנחנו צודקים מול עולם טועה", של הצורך להסביר, של הצורך לשמש דוגמא. זה טבעי, אבל יש לזה מחיר. אני זוכרת סיורים למבקרים, שהיו נכנסים לכיתות באמצע השיעור או עומדים בחוץ ומציצים בחלון כאילו עוד רגע הם עומדים לזרוק לנו בוטנים. בשלב מסויים נשמענו כולנו כאילו עברנו שטיפת מוח. המצב השתנה מאז (אלו היו השנים הראשונות ממש, וכולם רצו לראות ולשמוע את הפלא בפעולה. כיום אף אחד לא מתרגש) ובכל זאת אני חושבת שחלק מהמאבק לקידום החינוך הפתוח נעשה על גבם של התלמידים.
לא שלא רצינו. שיתפנו פעולה בשמחה. התחושות הללו מלכדות, מלהיבות, נעימות. אבל היום זה לא הזכרון האהוב עלי מבית הספר. אגב, אני כמובן מסייגת את כל הביקורת הנ"ל לעצמי בלבד. יש לי חברים מבוגרי בית הספר שחושבים אחרת.
כמובן, אין צורך גם להגיע לקיצוניות השניה. ונדמה לי שההצלחה הכי גדולה של בית הספר היא שבוגריו לא יצאו ממנו, בסופו של דבר, עדת אומרי הן חסרי דעה עצמאית.
היה כיף. אני מתגעגעת
לגבי הלמידה: להרגשתי לא היה קשר משמעותי בין היכולות שלי בבית הספר הרגיל והדמוקרטי. הלמידה בשניהם שונה מאד. הגעתי עם יכולת שינון גבוהה אבל מעט מאד חשיבה מקורית וביקורתית. החוט המקשר היה עצם העניין בלימודים ששימרתי גם בבית ספר רגיל.מי שיש לו מספיק עניין ימצא דרך ללמוד, גם ועל אף קשיים. מה שאני מנסה לומר הוא שקושי הלמידה הגדול ביותר המוכר לי הוא שעמום וחוסר רצון, והקושי הזה לא נחסך מאף אחד במסגרת הרגילה. בבית ספר פתוח התלמידים חופשיים ממנו.
לגבי ילדים עם קשיי למידה, למדו איתי ילדים דיסלקטים ודיסגרפים, והם קבלו עזרה מיוחדת (אם ביקשו זאת או אם החונך שלהם הציע והם הסכימו). למדו איתי ילדים שהמערכת הרגילה לא יכלה להתמודד עם הצרכים המיוחדים שלהם ואיכשהו הקיאה אותם, אבל אני לא בטוחה שמה שהיה להם זה "קשיי למידה" במובן המקובל. היה להם קשה ללמוד במערכת ולחלקם היו צרכים רגשיים או תחומי עניין שבבית ספר רגיל לא יכלו לענות עליהם. כולנו נהננו גם מן העובדה שהינו מעט תלמידים עם הרבה מורים, בכיתות קטנות, וההוראה היתה סבלנית הרבה יותר (מבחינת התנאים החומריים זה היה סיפור אחר לגמרי).
ספצפית לגבי הילדים המתקשים שאני זוכרת, רובם הגיעו, כמוני, אחרי שנים ארוכות במערכת הרגילה והמעבר הקונספטואלי הוא לעיתים בלתי אפשרי. רוב התלמידים (עם תווית "קשיי למידה" ובלי תווית) היו צריכים זמן התאוששות ארוך וחלקם פשוט לא הצליחו להסתגל לחופש ולא "למדו" שום דבר במובנים הסטנדרטיים.
הרחבת אופקים... אני כבר לא בדיוק זוכרת את התוכן, רק את ההרגשה - כאילו הסירו איזשהו מחסום. אני זוכרת שיעורים באזרחות שעסקו בעצם בקריאה ביקורתית של ספרי לימוד של משרד החינוך, כשהבנתי בפעם הראשונה שיש עוד מה לנתח אחרי שמנתחים את התוכן. שיעורי תנ"ך ביקורתיים. ואת כל שיעורי ספרות עברית. ושיעורים באנגלית שבהם שמענו שירים של הביטלס וקראנו שירים של קיטס ושיחקנו שבץ נא באנגלית
. הלמידה בפועל התבצעה בשתי דרכים: ב"מרכזים" או בשיעורים פרונטליים. מתמטיקה, למשל, למדתי רק ב"מרכז מתמטיקה" - באים, מקבלים ספר מתאים, יושבים ועובדים, אם יש בעיה קוראים למורה שתמיד היה שם (או תלמיד אחר שיודע). היו מרכזים כאלה גם לאנגלית, דרמה, מוסיקה, והספריה נחשבה מרכז למקצועות ההומניים. שיעורים פרונטליים - בתחילת השנה קבלנו סילבוס, כמו באוניברסיטה, עם כל הקורסים בדירוג על פי רמות, ויכולנו לבחור. מי שהולך לשיעור מקבל על עצמו מראש את דרישות המורה (למשל, שיעורי בית או נוכחות חובה). אם רצית משהו שלא היה בסילבוס, יכולת ללמוד על פי רצונך. אני לא אשכח את הבוחנת שהביאו עבורי לבגרות מורחבת בהיסטוריה. היא לא פיקחה אף פעם על מבחן לתלמידה אחת מה שהפך את הלמידה למשמעותית בשבילי לא היה החומר אלא התחושה שפה יגלו לי הכל, ובעיקר את הדברים שרציתי לדעת, ולא חייבים להצמד לשום תכנית לימודים משעממת כדי להגיע לחלקים המעניינים. פשוט היה לי שם אמון, האמנתי במורים שלי שהם מאמינים בי ורוצים ללמד אותי ולשמוע אותי ולתת לי כלים. עניין אותם מה שהיה לי להגיד.
הקושי להגיע ללמידה משמעותית היה בדיק אותן התניות בית ספר ישנות. קודם כל לא היו התגמולים הרגילים. לא היו מבחנים, לא היתה תחרות בכתה, לא שום דבר מכל הדברים שהתרגלתי לראות בהם חלק מהתהליך, ועוד החלק הכי חשוב בו. קושי עצום היה, כמובן, העובדה שיכולתי לא ללמוד ואף אחד לא אמר כלום. פיתוח משמעת עצמית הוא עבודת פרך. היו עוד קשיים - חברתיים בעיקר, אבל מה שעבד בשבילי היו כאמור רצון ללמוד (דברים מסויימים) ותקופת החלמה ארוכה מאיך שתפסתי את תפקיד בית הספר ואת מקומי בו.
כתבתי שלא הכל וורוד כי מי שקורא אותי עוד עלול לחשוב שבית ספר פתוח הוא תרופת קסם לכל חוליי מערכת החינוך, ושזה ה-פתרון לכל הילדים באשר הם. כמובן שזה לא. היו אצלנו ילדים שסבלו. יש ילדים (ומבוגרים) שזקוקים למסגרת נוקשה או לפחות לא מסוגלים לעמוד במחיר הכרוך בהיותך חלק ממסגרת חתרנית (לפחות כך נחשבו בתי ספר פתוחים לפני 15 שנה). וכמובן, אם המדד של להצלחה בלימודים הוא, למשל, אחוז מקבלי תעודת הבגרות, נדמה לי שלא תתרשם במיוחד מהשגי בית הספר (כאמור, אני לא מעודכנת במיוחד, אבל לא מאמינה שדברים השתנו כל כך...).
אבל המכשול הגדול ביותר, לטעמי, מתבטא במה שסיפרת - מדריכי הסיורים הקטנים. כתלמידים טיפחו בנו תחושה חזקה מאד של "אנחנו צודקים מול עולם טועה", של הצורך להסביר, של הצורך לשמש דוגמא. זה טבעי, אבל יש לזה מחיר. אני זוכרת סיורים למבקרים, שהיו נכנסים לכיתות באמצע השיעור או עומדים בחוץ ומציצים בחלון כאילו עוד רגע הם עומדים לזרוק לנו בוטנים. בשלב מסויים נשמענו כולנו כאילו עברנו שטיפת מוח. המצב השתנה מאז (אלו היו השנים הראשונות ממש, וכולם רצו לראות ולשמוע את הפלא בפעולה. כיום אף אחד לא מתרגש) ובכל זאת אני חושבת שחלק מהמאבק לקידום החינוך הפתוח נעשה על גבם של התלמידים.
לא שלא רצינו. שיתפנו פעולה בשמחה. התחושות הללו מלכדות, מלהיבות, נעימות. אבל היום זה לא הזכרון האהוב עלי מבית הספר. אגב, אני כמובן מסייגת את כל הביקורת הנ"ל לעצמי בלבד. יש לי חברים מבוגרי בית הספר שחושבים אחרת.
כמובן, אין צורך גם להגיע לקיצוניות השניה. ונדמה לי שההצלחה הכי גדולה של בית הספר היא שבוגריו לא יצאו ממנו, בסופו של דבר, עדת אומרי הן חסרי דעה עצמאית.
היה כיף. אני מתגעגעת
-
איל_בר_איתן*
- הודעות: 19
- הצטרפות: 20 אפריל 2005, 23:18
חינוך עם דגש על זכויות
היי, אליס בארץ המראה.
תודה על התגובה המפורטת. היה לי מאוד מעניין לקרוא! על חלק מדברייך עוד בוודאי אגיב ואשאל בהמשך. כרגע אני חייב להתפנות לאפייה של עוגות לחג. ובכל זאת הערה אחת:
כתַבת בזמנוֹ שאַת מקווה כי ילדייך (העתידיים) יהיו מעוניינים ללמוד בבית-ספר מן הסוג שאַת למדת בו. זה בהחלט אומר הרבה עלייך כאימא (עתידית) ועל בית-הספר (שישמח בוודאי לאמץ בשתי ידיים את המחמאה). בדיוק בנקודה זו רציתי לשאול אותך על הַקשר בין תפקיד ההורה לתפקיד המורה בבית-ספר דמוקרטי.
אפשר לדון בזה מהרבה היבטים, אבל אני חושב כרגע על האיפוק של המבוגר, שמשתדל להימנע מהתערבוּת בזרימת החיים של הילדים. לא לגוֹנן, לא לפתור-בִּמקום, לא לקבל החלטות בִּמקום, וכו'.
במונחיו של דני לסרי (בספרו "מקום לגדול", שאני ממליץ על קריאתו בכל לב): חוכמת ההורות היא ליילד חירות, להזמין ולאַפשר את הנוכחות המלאה של הילד. אחריותו של ההורה היא לתמוך בחֵירותו ובאַחריותו של הילד. ההורה מצַמצם את עצמו, על מנת לפַנות מקום לנוכחות של הילד. אולם, תנועת הצמצום של ההורה אין פירושה ויתור על הנוכחות בחיי הילד. אדרבה: "הצטמצמות כזו אינה ביטוי להזנחה אלא היא סוג של נתינה. . . [ההורה] עושה זאת כאַקט של חדווה והתמסרות, הוא מברך את גדילתו [של הילד]".
אני משוכנע שזה נכון, שאנחנו כמבוגרים צריכים לסֶגת צעד-אחד-אחורה ולאפשר לילדים למצוא את המרחב הפנימי שלהם, שיוכלו לשמוע את הלחישה האותנטית של עצמיותם. השאלה שלי היא, איך אַת חָווית את אנשי-הצוות בבית-הספר הדמוקרטי שבו למדת? האם לטעמֵך הם הצליחו להעניק חופש בלי שאַתם הילדים, הרגַשתם לבד בַּשֶטח? האם ה'נסיגה' שלהם מהתפקיד העיצוּבי הקלאסי של בתי-הספר הרגילים, נחוותה על-ידך כתמיכה מיילדת-חירות?
ולבסוף, עוד שאלה אחת. דני לסרי כותב: "ואיך אנו מיילדים את אותה חירות פנימית? איך עוזרים לילד לגלות את ריבונותו ועוצם מַלכותו?"
ברורה לי כוונת הכותב, ואיני רוצה לסַלף ולהוציא דברים מהֶקשרם. אבל לפעמים אני תוהה אם ילדים שגדֵלים בבית-ספר מן הסוג הזה, עלולים לפַתח תחושה כוזבת של ריבונות ו'מַלכות' - כלומר, התנשאוּת. אולי זה גם קשור לדברייך על הנטייה לדַבר במונחים של "אנחנו צודקים וכל העולם טועה". במילים אחרות, אני שואל את עצמי איך שומרים במסגרת חינוכית כזאת על מידת הענווה, כמו בשיר של לאה גולדברג: להיות "כְּאַחַד הַדְּשָׁאִים, כְּאַחַד הָאָדָם."
תודה על ההקשבה.
להשתמע, איל.
תודה על התגובה המפורטת. היה לי מאוד מעניין לקרוא! על חלק מדברייך עוד בוודאי אגיב ואשאל בהמשך. כרגע אני חייב להתפנות לאפייה של עוגות לחג. ובכל זאת הערה אחת:
כתַבת בזמנוֹ שאַת מקווה כי ילדייך (העתידיים) יהיו מעוניינים ללמוד בבית-ספר מן הסוג שאַת למדת בו. זה בהחלט אומר הרבה עלייך כאימא (עתידית) ועל בית-הספר (שישמח בוודאי לאמץ בשתי ידיים את המחמאה). בדיוק בנקודה זו רציתי לשאול אותך על הַקשר בין תפקיד ההורה לתפקיד המורה בבית-ספר דמוקרטי.
אפשר לדון בזה מהרבה היבטים, אבל אני חושב כרגע על האיפוק של המבוגר, שמשתדל להימנע מהתערבוּת בזרימת החיים של הילדים. לא לגוֹנן, לא לפתור-בִּמקום, לא לקבל החלטות בִּמקום, וכו'.
במונחיו של דני לסרי (בספרו "מקום לגדול", שאני ממליץ על קריאתו בכל לב): חוכמת ההורות היא ליילד חירות, להזמין ולאַפשר את הנוכחות המלאה של הילד. אחריותו של ההורה היא לתמוך בחֵירותו ובאַחריותו של הילד. ההורה מצַמצם את עצמו, על מנת לפַנות מקום לנוכחות של הילד. אולם, תנועת הצמצום של ההורה אין פירושה ויתור על הנוכחות בחיי הילד. אדרבה: "הצטמצמות כזו אינה ביטוי להזנחה אלא היא סוג של נתינה. . . [ההורה] עושה זאת כאַקט של חדווה והתמסרות, הוא מברך את גדילתו [של הילד]".
אני משוכנע שזה נכון, שאנחנו כמבוגרים צריכים לסֶגת צעד-אחד-אחורה ולאפשר לילדים למצוא את המרחב הפנימי שלהם, שיוכלו לשמוע את הלחישה האותנטית של עצמיותם. השאלה שלי היא, איך אַת חָווית את אנשי-הצוות בבית-הספר הדמוקרטי שבו למדת? האם לטעמֵך הם הצליחו להעניק חופש בלי שאַתם הילדים, הרגַשתם לבד בַּשֶטח? האם ה'נסיגה' שלהם מהתפקיד העיצוּבי הקלאסי של בתי-הספר הרגילים, נחוותה על-ידך כתמיכה מיילדת-חירות?
ולבסוף, עוד שאלה אחת. דני לסרי כותב: "ואיך אנו מיילדים את אותה חירות פנימית? איך עוזרים לילד לגלות את ריבונותו ועוצם מַלכותו?"
ברורה לי כוונת הכותב, ואיני רוצה לסַלף ולהוציא דברים מהֶקשרם. אבל לפעמים אני תוהה אם ילדים שגדֵלים בבית-ספר מן הסוג הזה, עלולים לפַתח תחושה כוזבת של ריבונות ו'מַלכות' - כלומר, התנשאוּת. אולי זה גם קשור לדברייך על הנטייה לדַבר במונחים של "אנחנו צודקים וכל העולם טועה". במילים אחרות, אני שואל את עצמי איך שומרים במסגרת חינוכית כזאת על מידת הענווה, כמו בשיר של לאה גולדברג: להיות "כְּאַחַד הַדְּשָׁאִים, כְּאַחַד הָאָדָם."
תודה על ההקשבה.
להשתמע, איל.
-
אליס_בארץ_המראה*
- הודעות: 1214
- הצטרפות: 30 אוגוסט 2004, 18:13
- דף אישי: הדף האישי של אליס_בארץ_המראה*
חינוך עם דגש על זכויות
האם לטעמֵך הם הצליחו להעניק חופש בלי שאַתם הילדים, הרגַשתם לבד בַּשֶטח?
בקצרה (לא עוגות, אבל חובות אחרות ):
חלקם כן וחלקם לא. זה גם מאד תלוי באישיות שלך כתלמיד, האם דרושה לך יותר התערבות או פחות, ומאיזה סוג. בסופו של דבר (כמעט) כל אחד מצא לו את המורים שהתאימו לאישיות שלו. אבל אני מכירה בוגרים שטוענים היום שכך בדיוק הם הרגישו, לבד בשטח ולאף אחד לא אכפת. לדעתי האישית זה סוג של התחמקות מאחריות אבל כך הם מרגישים ואני מכבדת את ההרגשה שלהם.
אגב, התפקיד העיצוּבי הקלאסי של בתי-הספר הרגילים
בבית ספר רגיל אף אחד לא ניסה לעצב אותי. זה היה בית ספר ענק ופשוט לא היה להם זמן. אם לא עשית בעיות, לא קיבלת יותר מדי פידבקים על עצם קיומך.
תחושה כוזבת של ריבונות ו'מַלכות' - כלומר, התנשאוּת
בהחלט כן, עד שאתה מגיע סוף סוף למכשול קשה, שלא משנה לו כמה אתה עצמאי, מקורי ומקסים, הוא עדיין תובע הרבה עבודה קשה. וכולם מגיעים למכשול כזה, ומבינים שיש לנו על מה לעבוד. זה יכול להיות התערוכה הראשונה שלך, ההצגה הראשונה שהפקת, ובשביל חלק (קטן?) בחינות הבגרות.
שוב, כל זה נכון (לדעתי) בעיקר לילדים שהגיעו ממסגרות אחרות. אלו שגדלו מגן פתוח או הגיעו בגיל צעיר מאד הם נטולי "מלכות" מגיל צעיר כי הם לא צריכים לעשות רושם על אף אחד ואין להם מה להצדיק.
אני מקווה שהצליחו לך העוגות @}
בקצרה (לא עוגות, אבל חובות אחרות
):חלקם כן וחלקם לא. זה גם מאד תלוי באישיות שלך כתלמיד, האם דרושה לך יותר התערבות או פחות, ומאיזה סוג. בסופו של דבר (כמעט) כל אחד מצא לו את המורים שהתאימו לאישיות שלו. אבל אני מכירה בוגרים שטוענים היום שכך בדיוק הם הרגישו, לבד בשטח ולאף אחד לא אכפת. לדעתי האישית זה סוג של התחמקות מאחריות אבל כך הם מרגישים ואני מכבדת את ההרגשה שלהם.
אגב, התפקיד העיצוּבי הקלאסי של בתי-הספר הרגילים
בבית ספר רגיל אף אחד לא ניסה לעצב אותי. זה היה בית ספר ענק ופשוט לא היה להם זמן. אם לא עשית בעיות, לא קיבלת יותר מדי פידבקים על עצם קיומך.
תחושה כוזבת של ריבונות ו'מַלכות' - כלומר, התנשאוּת
בהחלט כן, עד שאתה מגיע סוף סוף למכשול קשה, שלא משנה לו כמה אתה עצמאי, מקורי ומקסים, הוא עדיין תובע הרבה עבודה קשה. וכולם מגיעים למכשול כזה, ומבינים שיש לנו על מה לעבוד. זה יכול להיות התערוכה הראשונה שלך, ההצגה הראשונה שהפקת, ובשביל חלק (קטן?) בחינות הבגרות.
שוב, כל זה נכון (לדעתי) בעיקר לילדים שהגיעו ממסגרות אחרות. אלו שגדלו מגן פתוח או הגיעו בגיל צעיר מאד הם נטולי "מלכות" מגיל צעיר כי הם לא צריכים לעשות רושם על אף אחד ואין להם מה להצדיק.
אני מקווה שהצליחו לך העוגות @}
חינוך עם דגש על זכויות
שלום לך אליס בארץ המראה, (שם מעניין)
במקרה הגעתי לדף המעניין הזה. קראתי אותו בשקיקה.
אני אמא שרשמתי את ביתי הבכורה לבית ספר דימוקרטי (אני לא רוצה לפרט יותר מדי, אך לא בחדרה).
רשמתי אותה לשם כי רציתי משהו אחר. מקום שרואים אותך,שיש יחס אישי, שאין כפייה, שיש שלווה נעימה, יש בחירה וכו'.
היום לאחר חודש וחצי של לימודים, (שכחתי לציין שהיא בכיתה א'), הבת שלי מתמודדת עם קשיים רבים, היא לא הולכת בשמחה לבית הספר, בלילה היא בוכה שהיא לא רוצה ללכת.
אני מרגישה המון עצב ובלבול -רציתי את הטוב ביותר עבורה, אבל קשה לה. בעיקר מה שבולט אצלה זהו חוסר בטחון גדול. כאילו אין יציבות בחייה החדשים.
רציתי לשאול אותך, מנסיונך- האם זה קשור בזמן הסתגלות כמו בכל מקום?
האם לילדים רגישים מאוד, סגורים, ומתקשים להתחבר מהר, קשה יותר בבית ספר כזה?
יש לי עוד הרבה שאלות ותהיות, אבל אשמח לשמוע את תגובתך קודם.
תודה רבה.
במקרה הגעתי לדף המעניין הזה. קראתי אותו בשקיקה.
אני אמא שרשמתי את ביתי הבכורה לבית ספר דימוקרטי (אני לא רוצה לפרט יותר מדי, אך לא בחדרה).
רשמתי אותה לשם כי רציתי משהו אחר. מקום שרואים אותך,שיש יחס אישי, שאין כפייה, שיש שלווה נעימה, יש בחירה וכו'.
היום לאחר חודש וחצי של לימודים, (שכחתי לציין שהיא בכיתה א'), הבת שלי מתמודדת עם קשיים רבים, היא לא הולכת בשמחה לבית הספר, בלילה היא בוכה שהיא לא רוצה ללכת.
אני מרגישה המון עצב ובלבול -רציתי את הטוב ביותר עבורה, אבל קשה לה. בעיקר מה שבולט אצלה זהו חוסר בטחון גדול. כאילו אין יציבות בחייה החדשים.
רציתי לשאול אותך, מנסיונך- האם זה קשור בזמן הסתגלות כמו בכל מקום?
האם לילדים רגישים מאוד, סגורים, ומתקשים להתחבר מהר, קשה יותר בבית ספר כזה?
יש לי עוד הרבה שאלות ותהיות, אבל אשמח לשמוע את תגובתך קודם.
תודה רבה.
-
עודד_המחפש*
- הודעות: 3030
- הצטרפות: 19 יולי 2003, 21:25
- דף אישי: הדף האישי של עודד_המחפש*
חינוך עם דגש על זכויות
את כל הדיון על בתי הספר הדמוקרטיים אפשר להעביר לדף בתי ספר דמוקרטיים.
שם יוכלו למצוא את זה יותר בקלות מאשר בדף עם שם כמו פה.
מה דעתכם?
שם יוכלו למצוא את זה יותר בקלות מאשר בדף עם שם כמו פה.
מה דעתכם?