מאבקי שליטה עם פעוטה

אנחנו בצרות.
המצב כרגע הוא שאשתי עוברת משבר כי בתי לא נותנת לה לנוח. ומה היא אשמה? היא רק בת שנה וחצי ורוצה את אמא. אני עובד ביום, והן מבלות את היום ביחד בבית. לפעמים הולכים לגינה לשחק בנדנדנות, וזהו.
אשתי לא יכולה לעשות שום דבר בלי שסקויה תתערב. אם היא רוצה לקרוא, סקויה תופסת את הספר וזורקת. אם היא רוצה לכתוב, סקויה לוקחת לה העט ומציירת על המכתב. אם היא רוצה לדבר בטלפון, סקויה מושכת לה בחוט וצורחת. אם היא רוצה לעבוד במחשב, סקויה באה, לוחצת על כפתורים.
סקויה שונאת מקלחות. וגם לאמא אסור להתקלח כי אז היא עומדת מחוץ למקלחת ובוכה, גם אם אני מחבק אותה. ברגע שהיא שומעת את המים זורמים היא מפסיקה את כל עיסוקיה כדי לראות את אמא למחות כאילו העולם נחרב.
היא גם בקושי אוכלת, וכל ארוחה היא מאבק. בכלל כל דבר הוא מאבק. מכיוון שאנו דוגלים בחוסר הכרחה, חייבים לשכנע אותה. לבישת בגדים היא בסגנון "תראי. אבא לובש חולצה. אמא לובשת חולצה. וגם סקויה לובשת" אבל זה פשוט מתיש אותנו.
היא לפעמים עם חיתול ולפעמים בלי. לפעמים משתינה על המטה, לפעמים על הרצפה, לפעמים בסיר. היא יודעת להוריד את החתול לבד אז אי אפשר להכריח אותה ללבוש (גם בכוח). והבית והבגדים צריכים ניקוי כל הזמן, ונמאס.
בלילה היא לא נרדמת, אלא רק אחרי שאנחנו כבר מתים מעייפות, אתמול זה היא בשתיים בבוקר. ואני אולי מצליח לישון, אבל סקויה קופצת על אמה, יונקת (כי זו הדרך היחידה להרדים אותה מלבד סיבוב של שעתיים ברחובות העיר), מורידה חיתול, משתינה עלינו (מיטה משפחתית) ולא נותנת מנוח.
בזמו יניקה היא קופצת מצד לצד, לוחצת על השד, נושכת, צובטת, דוחפת ציפורניים לכל מקום, ובייחוד לפצעים (כי שם זה יותר מענין). ואשתי ? "אני שונאת אותה. שתתן לי רגע לנוח. אני לא יכולה לשאת את המחשבה שהיא תגע בי שוב."
כשאני בבית, אני מנסה ללמד את סקויה לא לקרוע ספרים ולא לשפוך מים על הרצפה... היא כמובן לא נהנית ללמוד את זה, אז היא בוכה ורצה לאמא. כשאנחנו לבד זה עובד (היא בוכה חצי דקה ונרגעת, ואז באה לשחק איתי). אם שלושתנו בבית, ואני רוצה לשחק עם הילדה, אני צריך להשקיע את כל המרץ שלי בה כדי שאשתי תוכל לקרוא ספר במשך 10 דקות.

ושלא יהיו ספקות - היא הילדה הכי מקסימה בעולם, ובזאת אני רק מצטט את כל מי שפגש בה. אז אני מניח שכל הילדים ככה, ואני תוהה - איך עושים את זה? איך שומרים על שפיות?
השכנים שלנו שולחים את הילדים למעון\מטפלת, אבל כשחיפשנו בייבי-סיטר, מישהו\י שתיקח את סקויה לטיול של כמה שעות פעמיים בשבוע, התגובות היו "אבל את לא עובדת. בשביל מה את צריכה?"

מה עושים?
לאט לאט.

כשאמא רוצה להתקלח, תצא עם סקויה לטיול. אין דבר שיותר מעצבן אותי מאבא+תינוקת איתי במקלחת גם כשאני מנסה להינות ממקלחת.

כשחיפשנו בייבי-סיטר, מישהו\י שתיקח את סקויה לטיול של כמה שעות פעמיים בשבוע, התגובות היו "אבל את לא עובדת. בשביל מה את צריכה?"
אז מה אם אלה התגובות? אנשים לא היו מוכנים לבוא לעשות ביייביסיטר כי אמא בבית? לא הבנתי. מה הבעיה להגיד "כן, קשה לי, אני צריכה שעתיים שקט מדי פעם". בייביסיטר פעמיים בשבוע לשעתיים, יכול להיות ממש כיף.
גם אני בבית, וגם לי יש עזרה של כמה שעות בבוקר (אחותי). אם לא היה לי את זה, הייתי משתגעת.

אשתי לא יכולה לעשות שום דבר בלי שסקויה תתערב. אם היא רוצה לקרוא, סקויה תופסת את הספר וזורקת. אם היא רוצה לכתוב, סקויה לוקחת לה העט ומציירת על המכתב. אם היא רוצה לדבר בטלפון, סקויה מושכת לה בחוט וצורחת. אם היא רוצה לעבוד במחשב, סקויה באה, לוחצת על כפתורים.
יש דברים שצריך לוותר עליהם מראש. הניסיון לעשות אותם פשוט מתסכל. אם מראש מבינים שעד שסקויה תגדל קצת אין סיכוי לקרוא ספר, אז זה לא כל כך מעצבן. היא עדיין קטנה וצריכה שיהיו איתה וזקוקה כנראה לזה שישחקו איתה. אני מצליחה לקרוא קצת אם אני יושבת בחוץ והבת שלי משחקת בבימבה.

בלילה היא לא נרדמת, אלא רק אחרי שאנחנו כבר מתים מעייפות, אתמול זה היא בשתיים בבוקר.
נראה לי שהיא כבר overtired. נסו להרדים אותה עם רדת החשיכה. היא אמנם תתעורר מוקדם, אבל ה-3 שעות שקט האלה בערב, הם שיפור משמעותי. אצלנו ארוחה בשש, אח"כ אמבטיה, ואח"כ לישון (ציצי או טיול מנשא גב). היא נרדמת בשבע או שלוקח עוד סיבוב של משחקים ונרדמת בשמונה.

בזמו יניקה היא קופצת מצד לצד, לוחצת על השד, נושכת, צובטת, דוחפת ציפורניים לכל מקום
כן, גם אנחנו סובלים מההנקות לילה המעצבנות האלה. אין לי עצה טובה. אולי רק לגזור ציפורניים, לפחות....

והן מבלות את היום ביחד בבית. לפעמים הולכים לגינה לשחק בנדנדנות, וזהו.
לא מספיק. צריך יותר לצאת, יותר להיפגש עם אנשים. לבד זה קשה.

היא יודעת להוריד את החתול לבד אז אי אפשר להכריח אותה ללבוש
גם אם יש מעל זה מכנסיים? מה לגבי pullups ?

מודי,
מה שאתה מתאר לא נשמע לי מוכר מילדיי וגם לא מרוב הילדים שאני מכירה טוב מאוד. ואני לא חושבת שאתה צודק כשאתה אומר אני מניח שכל הילדים ככה .
לא כל הילדים ככה. נשמע לי שזוגתך מתקשה לעמוד בפני הילדה ולדרוש שלא יתעללו בה, כפי שהיא לא מתעללת בסקויה. רואים זאת מדבריך ש כשאנחנו לבד זה עובד (היא בוכה חצי דקה ונרגעת, ואז באה לשחק איתי). אם שלושתנו בבית, ואני רוצה לשחק עם הילדה, אני צריך להשקיע את כל המרץ שלי בה כדי שאשתי תוכל לקרוא ספר במשך 10 דקות.

זה גורם לי לחשוב על הורים מסוימים שאני מכירה, שהבן שלהם כיום בן ארבע וגם מתנהג כך. אצלהם, לפחות, זה נובע מהתרכזות מאוד עמוקה בילד, מהיענות מיידית לכל גחמותיו, אף אם על חשבון דברים שמאוד מהותיים וחשובים להם באותו רגע, מקידוש הילד (הם ממש קוראים לו "קדוש" בפניו, שם חיבה שכזה).
אני רוצה להתייחס לילדים באותו אופן שאני מתייחסת לאנשים בוגרים (ברוב התחומים) וודאי מבחינת העובדה שלא אתן לאנשים להציק לי פיזית או נפשית. זוגתך צריכה ללמוד לומר לא. צריכה לבדוק מה הצרכים האמיתיים שעומדים מאחורי ההתנהגות הלא נעימה הזו של הילדה. לפי התיאורים שלך, כמו וגם לאמא אסור להתקלח כי אז היא עומדת מחוץ למקלחת ובוכה, גם אם אני מחבק אותה. ברגע שהיא שומעת את המים זורמים היא מפסיקה את כל עיסוקיה כדי לראות את אמא למחות כאילו העולם נחרב זה נשמע כמו בעיית שליטה. סקויה שולטת באמא שלה כי אמא שלה מאפשרת את זה. כי אמא שלה לא מבהירה שגם היא בנאדם. שמותר לה גם לעשות דברים שסקויה לא אוהבת.
הבן שלי, שהוא בן ארבע, לעיתים מתנגד שאני אעשה משהו שלא נראה לו באותו רגע (למשל, אני עובדת על המחשב והוא רוצה לשחק בו באותו זמן). אני מסבירה לו במילים ברורות שאני צריכה לעבוד עכשיו ומספקת את הסיבות המדויקות למה. סקויה אמנם צעירה מאוד, אבל אני סבורה שמגיל צעיר מאוד ילדים מבינים היטב. וגם אם לא מבינים עד הסוף, עדיין כדאי להסביר.
אני לא מציעה לזוגתך להתעלם מסקויה, חלילה, או לגעור בה. נהפוך הוא. אני מציעה לדבר איתה. אני מציעה להזדהות עם רגשותיה ולתת להם לגיטימציה. לומר לה משהו בנוסח: אני מבינה שאת לא רוצה שאמא תתקלח עכשיו. זה כנראה מרגיז אותך כי את לא נהנית להתקלח. ואולי את לא רוצה להיפרד מאמא. אני מבינה אותך. גם אני אוהבת להיות איתך. את יכולה להתקלח איתי. ואת יכולה לחכות לי כמה דקות ואני אצא ונעשה משהו יחד.
אתה יכול גם להציע לה אלטרנטיבות נעימות בזמן הזה כדי לתת לאשתך זמן לעצמה, אפילו לצאת עם הילדה החוצה.
ואם הסברים לא עוזרים, או שסקויה צעירה מכדי להבין, אני מציעה להסביר בכל זאת ולהעמיד את המצב כעובדה. אני לא חושבת שצריך לקבל אישור - לא מילדים ולא ממבוגרים - כדי להתקלח. אם זה קשה לה בכל זאת - אל דאגה. היא תתגבר.
כל כך הרבה אנשים פוחדים מהילדים שלהם. למה? אני חושבת שזו בעצם נקודת המוצא שאתם צריכים לעבוד עליה הכי הרבה: למה אתם פוחדים מהילדה שלכם?
ברור שהיא מרגישה שחוששים מהתגובות שלה, ובכך היא - אולי מתוך בהלה, כי זה די מבהיל שפוחדים ממך - רק נכנסת למעגל קסמים שרק גורם לה למתוח עוד ועוד את החבל. אם אתם תהיו יציבים ובוטחים, תקנו גם לה ביטחון והיא לא תיבהל מחוסר האונים שלכם ומהפחד שאתם מפגינים ממנה.

גם לי זה נשמע סימפטומים של התרכזות בילד. אני לא מסכימה עם שיבולת לגבי הטיפול, כי לדעתי מה שחשוב כאן הוא לא כל כך ה"מה" אלא יותר ה"איך": הטון, שפת הגוף, דברים כאלה.

אני אנסה לכתוב כמה דברים שאולי יעזרו:

אין טעם לנסות לעשות עם ילדים בגיל הזה פעילות פאסיבית כמו קריאה או מחשב. בשבילם זה נראה כאילו ההורה נכנס לתרדמת או משהו כזה, ולא פלא שהם מנסים להוציא אותו מהמצב הזה. דברים שכן אפשר לעשות איתם זה הכנת אוכל (להושיב אותה על השיש או על כסא גבוה ולתת לה "להשתתף" או לנשנש), קיפול כביסה (לא לצפות ליעילות -- רק לקוות להספיק לקפל יותר מהר ממה שהיא מספיקה "לתקן"), נקיון (שוב, לא לצפות שזה יצא פיקס, כי היא הרי תלכלך יותר מאשר תנקה), ציור וכתיבה (לתת לה נייר וצבעים משלה, זהים למה שאתם משתמשים) וכל דבר אחר שהיא יכולה לראות.

להפסיק להסביר לה, להפסיק לנסות לשכנע אותה, להפסיק לשאול אותה שאלות. לחלוטין. אתם רוצים שהיא תתלבש? פשוט תלבישו אותה, בלי להסביר ובלי לשאול. היא מתנגדת? אז אל תלבישו, קחו אותה ככה. אם יהיה לה קר, תוכלו להלביש לה שכבה נוספת אחרי שתצאו. אתם רוצים שהיא תאכל? שימו לה אוכל בצלחת. לא רוצה לאכול? לא צריך. אחר כך תהיה לה הזדמנות להשלים את זה בארוחה הבאה, או אפילו מחר. ילדים לא חייבים לאכול "יפה" כל יום; מנסיוני האיזון הוא על פני תקופה של שבוע בערך.

ברגע שהיא עושה משהו "רע" (לקרוע ספר בכוונה, לשפוך מים בכוונה) תפנו אליה את מלוא תשומת הלב, ותנשמו. כשילד עושה "דווקא" זה בדרך כלל בשביל למשוך תשומת לב, אפילו אם היא באה בצורת כעס. תנו לה את תשומת הלב, אבל אל תגררו לכעס, כי זה לא יאפשר לכם לראות מה היא באמת רוצה. אחרי שנשמתם ונרגעתם, אפשר לקחת אותה על הידיים (רק אם נרגעתם!), לנסות להבין מה היא רוצה, להרחיק אותה מאזור האסון (ספרים וכו'), לשנות פעילות, לשיר, לרקוד, לספר סיפור בעל פה, או כל דבר אחר. אבל חשוב לא להגרר לדינמיקה של דווקא -> תשומת לב בצורת כעס.

אתם עוד לוקחים אותה במנשא בד? אם לא אז אולי כדאי לחזור לזה באופן יזום. לצאת לטיולים או משהו כזה. הרבה פעמים הקרבה הפיסית הזאת, שלא מלווה בהתעסקות ממוקדת בה, מרפאת דברים באופן מפתיע.

אגב, אשתך בהריון?

מעבר לכל הדברים שנאמרו כאן - נשמע כאילו לאשתך נגמרו הבטריות. יש אפשרות להשאיר את סקויה עם המשפחה שלך לאיזה חצי יום כדי למלא אותן?
אצלי אם עוברים יותר מדי ימים בלי "חופש מהעבודה" (ומה לעשות, מדובר בעבודה תובענית למדי) היכולת שלי לתת נפגעת ואור בתגובה - מבקשת יותר ואנחנו נכנסות ללופ של ג'ננה.
אפשר גם "לשחרר" אותה כשאתה בא הביתה. שתלך לראות סרט, לשתות קפה ולקרוא ספר באיזה בית קפה. אני יודעת שגם בבית וגם כשאבא נמצא קשה להשיג שקט מילדה שרוצה דווקא את אמא (וזה לא עוזר גם אם סוגרים את הדלת של השירותים. היא כבר יודעת לפתוח אותה).

הי מודי.
אני אתאר פתרונות שעוזרים לי בכמה מהמצבים שתארת:

אם היא רוצה לקרוא, סקויה תופסת את הספר וזורקת
אם אני רוצה לקרוא, אני נותנת לקטנה ספר אחר (שלי, או ספר ילדים, או ספר קשיח) שתדפדף גם.
או מיניקה, או משחקת אתה עם חצי יד: למשל - זוקת כדור והיא רצה להביא אותו.

אם היא רוצה לדבר בטלפון, סקויה מושכת לה בחוט וצורחת
אצלינו המריבה היא על האלחוטי. אז אני נותנת לה אותו, ומדברת מהקו השני.
עם הגדולים הם אהבו את הטלפון החוטי. הייתי מנתקת אותו (מהקיר), ונותנת להם. וגם אז - מדברת מהקו השני.
היום יש לנו בבית שני מכשירי טלפון ישנים מקולקלים שהם של הילדים.

היא גם בקושי אוכלת, וכל ארוחה היא מאבק
אל תאבקו אתה, היא לא תאבק בחזרה. עשו כמו שיונת כתבה, וזכרו ש"בבית בו יש אוכל אף אחד עוד לא מת מרעב". אפשרו לה לבקש אוכל - תנו לה גישה למקרר, שתדע מה נמצא איפה.

מכיוון שאנו דוגלים בחוסר הכרחה, חייבים לשכנע אותה
בזזזזזזז
חוסר הכרחה אין משמעותו מו"מ אינסופי.
אני לא מכריחה = באמת לא אכפת לי. היא לא לבושה? יהיה לה קר. אני משוכנעת שזו בעיה של הילדים ולא שלי, וכך אין לנו מריבות על בגדים (פרט למהירות ההתלבשות כשאני לחוצה מול השעון).
יותר מזה: אמרה לי פעם חבצלת השרון שהמצב הזה בו תמיד הילד צריך לשוכנע הוא בעיתי: הילדים לומדים ככה לחשוב את הדעות של ההורים שלהם. היא אומרת שעדיפים חילוקי דעות (שנפתרים כך או אחרת).

היא לפעמים עם חיתול ולפעמים בלי. לפעמים משתינה על המטה, לפעמים על הרצפה, לפעמים בסיר. היא יודעת להוריד את החתול לבד אז אי אפשר להכריח אותה ללבוש (גם בכוח). והבית והבגדים צריכים ניקוי כל הזמן, ונמאס.
גם הקטנה שלנו עכשיו במין תקופה של "משתינה בכל מקום", זה בעיקר משום שאני לא די קשובה אליה (היא ניגשת אלי, אני - "רגע, רגע" היא עושה פיפי לרגלי. סביר שאילו הייתי מקדישה מאמץ לזיהוי הדפוס, ולומדת להבדיל בין מצבים בהם היא ניגשת אלי, הייתי לוקחת אותה בכל הפעמים לפיפי במקום לגיטימי). זו בחירה שלי, ואני מקבלת את זה ככה, בלי לכעוס/להתבאס. נדמה לי שאינכם שלמים עם מה שאתם עושים.

כשאני בבית, אני מנסה ללמד את סקויה לא לשפוך מים על הרצפה...
אני לא מנסה ללמד. יש שלושה סוגי דברים שאני עושה:

מניעה (משקה אותה, נותנת לה כוס פטנט).
מזעור נזקים (נותנת לה לשתות לבד מכוס ובה כמות קטנטנה של מים).
קבלה (לפעמים ברור שהיא רוצה לשפוך מים. זה לא נורא - זה לא מטנף, אז אני מכינה סמרטוט ליד, ודי).

אין לנו שטיחים בבית, אלא רק כמה מחצלות כביסות במכונה.

אבל כשחיפשנו בייבי-סיטר, מישהו\י שתיקח את סקויה לטיול של כמה שעות פעמיים בשבוע, התגובות היו "אבל את לא עובדת. בשביל מה את צריכה?"
היתה לנו מנקה שבשיחת הטלפון הראשונה שאלה "היא בבית? אז למה היא צריכה עוזרת?" היא אמנם התחילה לעבוד, אבל פוטרה די מהר על רקע "ניסיון לחינוך שלי". המשיכו לחפש עד שתמצאו בייביסיטר שמדבר בשפה שלכם.

ואיך גומלים מהנקה? אנחנו לא רוצים לגמול מהנקה, רק שתפסיק להכאיב
בכל פעם ששכואב לי בהנקה, אני מפסיקה את המצב: מזיזה את היד, נותנת לה משהו אחר, מנתקת אותה - ואומרת שכואב. כמעט תמיד זה כי היא בעצם רוצה לעשות משהו אחר, ולא לינוק.

הי מודי,
רק שתדע, גם אצלנו המצב מאד דומה. אני דווקא לא חושבת שזה נובע מ"התמרכזות בילד". אני לא בוחרת שזה יהיה ככה. לכל ילד יש אופי שונה וסביבה שונה ואולי בגלל זה יונת ושיבולת שועל בורכו בילדים שדורשים פחות תשומת לב.
אני חושבת שמצב כזה, לפחות אצלנו, נובע גם מהאופי של אגם, ילד פעלתן, מלא מרץ, לא מוכן לשבת לרגע כל הזמן מחפש משהו חדש ועוד ועוד גירויים. לא מתרכז במשחק להרבה זמן (בעיקר לא בחפצים שבבית אותם הוא כבר בחן עשרות פעמים). בגלל הנמרצות הזו שלו, הוא פשוט משתעמם בבית. וכשהוא משתעמם הוא פונה אלי, שאני אשחק איתו, שאלך איתו, שאהיה צמודה אליו. אני לא "מתרכזת" בו מבחירה. כשהוא משחק במשהו ומענין לו אני שמחה לנצל את הזמן לדברים אחרים, לסדר את הבלאגן שהשאיר אחריו או לשטוף איזה צלחת, אבל הוא תמיד קורא לי די מהר. אם לא אבוא הוא יתחיל לרטון ואם הוא יחכה יותר מדי זמן זה יגמר בבכי. אני לא רוצה שירגיש זנוח. אם הוא רוצה וצריך אותי, בשביל זה אני שם.
לעומת זאת כשאנו לא בבית. כשאנחנו במקום חדש, הוא כמעט ולא צריך אותי. הוא מסתובב, חוקר, נהנה, ורק צריך ללכת אחריו לאסוף את ההרס. אם אנחנו במשחקיה, אני אפילו יכולה ללכת לשבת בצד לדקות ארוכות (לא מיד איך שמגיעים, קודם צריך זמן הסתגלות איתי, ואחר כך עוזב אותי).
זה לא תמיד היה ככה עם סקויה, נכון? כל עוד הסתובבתם איתה, ראיתם מקומות חדשים, או סתם הייתם במקום אחד אבל בטבע ועם המון אנשים אז היה לה מענין.
הפתרון שלי הוא פשוט לתת לו מה שהוא צריך- ענין.
כלומר לנסות לקחת אותו כמה שיותר החוצה מהבית, למקומות מגוונים. נכנסים לסופר אפילו אם אין מה לקנות, מטיילים בקניונים, הולכים לים, למשחקיות, למפגשים. אפילו אם רק חצי יום העברנו מחוץ לבית, אז החצי השני יהיה רגוע יותר כי הוא הספיק קצת להתגעגע לצעצועים שבבית. בימים שאין לנו רכב, אנחנו המון בחוץ, שעות, לפעמים סתם בגינה, לפעמים טיול ארוך ארוך במושב. עוצרים בכל ערימת חול, הולכים לנדנדות, הולכים לראות סוסים, חמורים. העיקר לגוון. זה אמנם מתיש, אבל לפחות ככה אני מרגישה שיותר טוב לו. כבר מזמן הבנתי שאין לי סיכוי לעשות משהו במהלך היום פרט לאגם. אפילו להכין לו משהו לאכול זו משימה. לגבי הטלפון, פתרון אצלי זה לדבר בעזרת הרמקול. לרב כשהוא מושך בחוט זה פשוט כדי להשתתף, לשים גם הוא את השפורפרת על האוזן שלו ושלי. אז אני שמה על רמקול ואגם משועשע מזה.
גם אצלנו, עמרי מלא כוונות טובות לא יצליח להעסיק אותו בבית בלעדי כשאני נמצאת. תוך כמה דקות הוא פשוט יעזוב אותו ויחפש אותי ואז ירטון עד שאתיחס אליו. לכן מדי פעם עמרי לוקח אותו לטיולים ארוכים במושב. שעה וחצי, שעתיים חופשיות שאני מקבלת בערב או בבוקר (תלוי מתי הוא עובד).
נראה לי שלאלה חדש המצב הזה (אצלי זה ככה מאז שנולד). תדרבן אותה לצאת כמה שיותר מהבית. לחוף הים, למשחקיות, יש בדיאדה פעילויות לפעוטות. כשאני לקחתי את אגם פעם אחת פשוט ישבתי בצד שעה וחצי כשהוא הסתובב ונהנה. אפשר לחשוב על עוד רעיונות. וגם שלא תשכח לקחת איתה ספר, למקרה שסקויה באמת תהיה עסוקה מאד.
והכי חשוב, תעודד את אלה. תאמר לה שהיא עובדת נורא קשה, ושהיא אמא נהדרת, ותנסה פשוט לקחת בעצמך את סקויה לטיולים בחוץ (אפילו אם זה מאוחר בלילה) ולתת לאלה קצת זמן חופשי.
לגבי הציצי, היתה לאגם תקופה כזו, שהוא היה נושך ומושך וצובט. אני די סבלתי בשקט. כשזה היה ממש מוגזם הייתי אומרת לו שאני לא מוכנה להניק אותו ככה, מכסה את הציצי. אם כעבור דקה הוא שוב היה מבקש הייתי נותנת לו. הרבה פעמים הוא כבר היה נרגע, ואם לא אז שוב הייתי מפסיקה אותו. כשהוא באמת רוצה לינוק, הוא לא משחק עם הציצי (לפחות לא יותר מדי). בכל אופן, זה עבר.
אלה צריכה להשלים עם זה. לא לקוות ולצפות שהיא תצליח לעשות משהוא בשביל עצמה במהלך היום. רק כשהבנתי את זה נהיה לי יותר קל ופחות מתסכל. המטרה היחידה שלי היא שאגם יהיה מאושר, ושאני אצליח להכין לנו משהו לאכול. זהו. לפעמים יש איזו כביסה לשים או להוריד אבל אגם אוהב כביסות. הוא לוקח את הבגדים הרטובים ומורח אותם בכל הבית, או מנסה להפעיל בעצמו את המכונה.
מקווה שיהיה לכם יותר טוב.
אנחנו כנראה צריכים להפגש יותר.

והכי חשוב, תעודד את אלה. תאמר לה שהיא עובדת נורא קשה, ושהיא אמא נהדרת, ותנסה פשוט לקחת בעצמך את סקויה לטיולים בחוץ (אפילו אם זה מאוחר בלילה) ולתת לאלה קצת זמן חופשי.
איזו עצה יפה! נשמע לי כמו גיל שנתיים או מתי שזה לא יהיה. ולאלה (היפיפיה) - אני לא יודעת איך הייתי מסתדרת בלי משפחה קרובה. זה קשה להיות בארץ חדשה עם מעט מכרים. אני מצטרפת למרשם הדחוף למפגשי אמהות.

אנונימי

Ok, When Moddy wrote this mail, I was on the edge of killing myself just to get 5 minutes peace. It's true, I was just really low, and hadn't had a chance to "recharge my batteries" for a long time. But then a friend came over and talked with me for a while. My friend, who is maybe an angel in disguise, offered to take Sequoia with her when she left, just to give me a break, until she got tired of looking after Sequoia. Well, who can refuse such an offer. I expected my baby back soon, but was happy to indulge in an evening off. Moddy and I went to see a movie and had a quiet evening together (for the first time since sequoia was born!)
My friend didnt' bring Sequoia back or telephone that night at all, nor the next morning. I did a lot of writing, did some Hebrew homework, did yoga, had a friend over for lunch... In the end, Sequoia came back after exactly 24 hours away!!! Yes my friend is an angel!!! (dont ask for her number, I dont want to give out the secret of the century!)
This was by far the longest I have been away from sequoia, and the longest she has been away from both parents. My friend said she was very well behaved, didn't cry except when she was tired, slept not too well, but well enough, and played happily all the next day.
When she came back, I was feeling whole and relaxed, (though my breasts ached from not nursing so long). Sequoia was happy to be home, but didn't act like she was missing me badly. She nursed for 1/2 hour and we played happily. I felt like I had all the energy I need to play with her. Sometimes I could see moments when I would normally over-react and try to escape her, and she would react by trying harder to grab me. But I saw the pattern, and didn't feel like I needed to play this game anymore. I have enough energy now to be with her.
so I highly reccommend all the people who gave the advice just to get some space and have a break from the baby.

Yes, it's true, I should go out more and spend time with other mothers, But I dont actually know any. I just came to Israel 2 months ago and I dont really know anyone yet.

I dont mind if Sequoia doesnt wear clothes, she is used to being in the forest and being naked, but here, when we go out, I just find it too much to handle, on top of everything else, all the hordes of "helpful israelis" who ask "oh, isn't she cold?" "why doesnt she have clothes and shoes and diapers on?" It seems never-ending. One day we were on the street, and some old woman said to Sequoia "eifoh chitool shelach?" and I said back to her very loudly "eifoh chitool SHELACH?" Sometimes I cant help taking my frustration on strangers, when they deliberately mind my business. I'm not deliberately letting my daughter run naked on the streets at night, I'm standing by helplessly while she goes naked.

I dont mind her not eating much, I figure if she's hungry, she will eat. but I notice that when she doesnt eat a lot of food, then she nurses more. I would rather she eats food.
I now have a new plan - when we were apart for this long day, I was squeezing breast milk out into her cup, so she can drink "boobie" from the cup when she wants it, and I put Aloe Vera on my nipples, which is healing for them, healthy for sequoia, and tastes really awful. So I hope she will get the idea that nursing is not tasty, but she can get her breast milk when she wants it in her baby-cup. We will see how this plan works. So far so good...

About the books, I have tried already giving her a book of her own to read, a novel or one of her picture books. she looses interest after about 1 minute. But it's not such a problem, mostly I just read when I'm nursing her to sleep, and after she is asleep. Writing is more of an issue. I am trying to study Hebrew, and trying to write articles about my travel adventures, with the hope that I will be able to make money from this. I tried to give her a pen and paper just like mine, I tried to give her coloured crayons to draw, I tried to explain that this is my time to write and she has to give me space to do it just for 1/2 hour. I set her up with piles of nice toys to play with, snack to eat, whatever, I try to be firm. But It's no good. If I just have to accept that I can't write , It would be just too much, Like telling a man he can't walk. We do our best.

No, she doesn't wear "pull-ups", she has washable cotton diapers, but even when I put the pins in them tight, she manages to get it off, even when she has trousers on over it. And if she doesnt quite manage to get them off, she manages to get herself very tangled and freaks out.
She was very well potty-trained. She never poops on the floor anymore, or even in her diaper - she will take her diaper off and go poop in the potty. and for pee, she was mostly successfull, maybe only 2 'accidents' in a day. But recently she has given up on peeing in the potty when we are at home. she just pisses everywhere. But when we are out, in the playground or in the shopping mall, or walking, she always tells me she needs to go and waits till I get her trousers off and an appropriate place. Sometimes she even waits 10 minutes till I get her to a toilet (or a good tree). I dont know why she was so good at this and now she doesnt use the potty anymore. she still uses the potty to poop, just not for pee.

For pouring out water, I dont mind too much, but I dont manage to teach her the difference between pouring a little water on the kitchen floor and pouring a glass of mitz petel on Saba's white sofa

Sleeping. Sequoia doesnt go to sleep early. She rarely sleeps before 11pm, sometimes much later. she usually sleeps most of the night and nurses a lot at around sunrise, and then sleeps again till 9am, sometimes later. She just isn't a morning person, she never was. We have tried all the tricks, the bed-time routine (tooth-brushing, pyjamas, story, lullabies, nursing, quiet, lights-out) at earlier times, like 8 or even 9pm, but even though all my efforts leave me falling asleep early, she just gets up and jumps on me in the dark or plays with toys. I just accept that she's a late-night person, and use the time in the morning before she wakes up as much as I can. But the last few days, my energy was so low i just wanted to go to bed earlier, but she wouldn't let me, and that made me even more tired and stressed. right now Moddy ia taking her for a night-time walk to try to make her sleepy.

I'm mostly confused and torn between one side that says 'give her what she needs, dont deny her and dont make her feel unwanted and unworthy' and the other side that says 'be firm, dont give in to her all the time, dont let her be a tyrant'. I realise that Actually the best thing is the middle way. I cant give her everything she wants all the time, it's too much for anyone to be a slave to a baby. and I can't sit by all the time when my baby is having hysterics because I wont give her 100% of my attention 100% of the time. There has to be a balance. But it's very hard. Very hard to be firm and make her have boundaries and keep my sanity while she's crying, and not let her get abandonment issues.
Hey, nobody said parenting was going to be easy!

All I can do is my best, but it's very hard to do my best when I'm not even relaly sure what to do in the first place. Everyone has a different opinion and it seems like no one really knows. Why don't tribal cultures have these problems? Why are we all so lost and confused and messed up? If someone really knew the right way to do this, we would all do it. It's hard to accept that our mothers didnt really know the "right" thing to do. I was bottle-fed and left to scream in a crib for hours every day, stuck in front of the TV-babysitter for many hours every day and brought up on a diet of mostly McDonalds and Antibiotics. So who can I learn from when I dont believe in the methods of my mother? All the 100's of conflicting ideas in "self-help" and "child-rearing" manuals?
I dont know. I'm just doing my best. and really, what a child needs is a whole tribe, not just 1 1/2 parents in an apartment and a daily trip to the playground.
Thanks very much for all the advice. It 's very helpful, and yes rakefet we do need to meet more.

I just came to Israel 2 months ago and I dont really know anyone yet.
which area do you live in? there are lots of "beofen" groups

"helpful israelis" who ask "oh, isn't she cold?"
Welcome to Israel

Unfortunately, you don't get used to it!!!

רקפת, אני לא מסכימה עם חלק ממה שכתבת, ילד צריך לדעת להעסיק את עצמו לעתים, צריך לעזור לילד ללמוד להעסיק את עצמו, זה אולי קשה בגיל שנה וחצי אבל זה מתחיל משם. לקחת משחק לשבת איתה בהתחלה ותוך כדי לעשות דברים אחרים כשהילדה עדיין ממשיכה לשחק. לדרבן את הילדה שהיא אכן מצליחה במשחק לבדה ולא זקוקה תמיד לעזרה.
גם לי יש ילדה (בת 4) שדורשת את עזרתי בלי הפסקה, וזה לא בגלל שהיא באמת צריכה עזרה אלא צריכה אמא עם תשומת לב מלאה (רצוי של 24 שעות רצופות). גם אני מנסה ללמד אותה להיות עצמאית, למשל לא בכל פעם שהיא מבקשת לשתות אני רצה ומוזגת לה, למדתי להכין מראש בקבוקים ספורטיביים עם ויטמינצ'יק (של שוקו אישי שמוכרים בסופר) במקרר, ובכל פעם שהיא מבקשת לשתות אני אומרת לה שהיא יכולה לקחת מהמקרר בעצמה. טוב ברור שלפעמים אני באה, מכינה ונותנת לה אבל אני עדיין מלמדת אותה לקחת בעצמה מהמקרר. היום היא כבר למדה לקחת לעצמה חוברת ציור או חידות ולשבת בסלון או בפינת האוכל כשאני מבשלת ולעבוד עם עצמה.
בהתחלה היה צריך הרבה פעמים להציע לילדה משחק כל שהוא (פאזל או הרכבה) אבל היום לרוב היא לוקחת לעצמה משחק ועסוקה. למרות הכל כשאני איתה בבית בוקר שלם, ואחותה בגן (לא קורה הרבה - כי היא לא מוכנה אף פעם להפסיד יום בגן, אפילו לא ביום שישי) היא מצליחה לשגע אפילו פילים!!

תודה רבה על כל העצות. הבעיה ברוב העצות פה היא שאין לי מושג איך ליישם אותן.
גילה כותבת אפשרו לה לבקש אוכל - תנו לה גישה למקרר. אבל היא לא מבקשת אוכל, אלא ציצי. לפעמים היא מבקשת מים, ואז יכולה לקחת בעצמה (והיא לוקחת). יש לה גישה לארון (מה, אשים מנעול?) ובדרך כלל התוצאה היא פוזילי מפוזרים בכל הבית.
אני לא מכריחה = באמת לא אכפת לי אבל כן אכפת לי. אני מכריח מה שנראה לי מינימום - אסור להרוס, חייבים להחזיק יד כשחוצים את הכביש, חייבים לשבת בכיסא בטיחות. חייבים אמבטיה לפחות פעמיים בשבוע. אסור לזרוק את מברשת השיניים לאסלה. חייבים חיתול כשמבקרים חברים מהזן הלחוץ... מה, באמת לא אכפת לך? את מאפשרת לילדיך את כל הדברים האלה?
או להפסיק לשלוט. אין בעיה כשאין סתירה בין הרצונות שלנו, אבל אם אני רוצה לחצות את הכביש, וסקויה רוצה לשבת באמצעו ולהוריד את החולצה, מגיע שלב השליטה. יש מאבק. אני פשוט לא מאמין שלכם אין את זה. אולי כמו שרקפת אמרה
יונת ושיבולת שועל בורכו בילדים שדורשים פחות תשומת לב. בסופו של דבר, או בכח, או בויכוח, או שסקויה מנצחת, ויש כתם פטל על הספה של נטע.

אתם רוצים שהיא תתלבש? פשוט תלבישו אותה, בלי להסביר ובלי לשאול. היא מתנגדת? אז אל תלבישו, קחו אותה ככה אבל אני לא אקח אותה בלי חיתול. לא לחברים שנמאס לי להתנצל על כך שהיא משתינה להם בבית, לא למשחקיה שגם שם נמאס לי להתנצל, ולא לנסיעה (מה אכפת לה שאנקה את המושב?). הדרך שעובדת היא לומר לה "בלי בגדים לא הולכים לנדנדה". מה את מציעה בדיוק? ולמה זה משנה אם אשתי בהריון? (היא לא)
(אני מתנצל על הטון הכועס. זה מתסכול.)

אני חושב שרוב התסכול שלנו בא מפני שאלו תופעות שבאו פתאום. פעם היא אהבה להתקלח, היתה משחקת לבד, הולכת לבד לסיר (בלי לספר אפילו)... פתאום התחילה תקופה של תשומי. אולי גיל שנתיים הנורא מקדים - היא מאוד זריזה.

האם סיקויה התנהגה כך לפני שבאתם לגור בארץ?
אולי זוהי תגובה שלה למעבר שלכם לארץ על כול המשתמע מכך?

דרך אגב, Sequoia זה שם נהדר

מודי, ברור שיש דברים שכן אכפת לי. התכונתי שאם באיזשהו נושא אני מחליטה לא להכריח, זה בא יחד עם החלטה/הבנה שזה נושא בו אני מוכנה לקבל את דעתה. נדמה לי שכל (או כמעט כל) הרשימה שלך נמצאת גם אצלי ב"אכפת לי, ולכן אני מחליטה".

מודי, השאלה על ההריון באה כי זו סיבה נפוצה להתנהגות כזאת. עוד סיבה אפשרית היא רגישויות למזון, אגב. (אבל את זה קשה לבדוק)

עם כל הכבוד לרעיון של אי-מרכוז הילד, לדעתי זה לא אפשרי בדירה בעיר עם ילדה יחידה בת שנה וחצי.
סקויה רגילה להיות בחוץ, עם אנשים ורעש והמולה (לא?) ופתאום היא לבד עם אמא בדירה. מ-ש-ע-מ-ם!!!
לדעתי האישית אי אפשר לצפות מילדה בת שנה וחצי להעסיק עצמה לבד בבית יום אחרי יום. אז קודם כל לצאת ולהיפגש יותר.
שנית, בגלל שאלה מנסה לכתוב ולא מצליחה בגלל סקויה, היא מתוסכלת ומתוחה וסקויה מרגישה את זה. ואז יש פיצוץ. לכן, אם אלה תקבל את הזמן הדרוש לה לכתוב, היא תוכל להתפנות בלב שלם בשאר הזמן להיות עם סקויה. אם יום או יומיים בשבוע סבתא או החברה הנחמדה או מישהו אחר בשכר יבוא לעשות בייביסיטר לשעתיים שלוש, ואלה תוכל להתפנות לכתיבה, כל הסיטואציה בבית תשתנה.
בהצלחה!

ענן - לפני שבאנו לארץ מעולם לא גרנו בבית. היא נולדה תוך כדי טיול, והיינו הרבה בכינוסי ריינבו ששם לא היה הרבה מה להשגיח עליה. הוא פשוט רצה בחופשיות. כשישנו בהוסטלים היא היתה איתנו במיטה, ובדרך כלל התנהגה בסדר.
גילה - ומה את עושה כשאת מחליטה? אלימות? שכנוע? לסמם אותה?
יונת - אני באמת חושד בתזונה. אני גם חושד שילדי היקואנה מתנהגים יפה בעיקר בגלל תזונה ולא רק בגלל עקרון הרצף. אנחנו משתדלים ללא סוכר, ללא חלב... הייתי בשמחה זורק כל מאכל לא בריא מהבית, אבל מה לעשות ששנינו כבר מכורים?

מה, באמת לא אכפת לך? את מאפשרת לילדיך את כל הדברים האלה?
המשמעות של מה שאמרה תבשיל קדרה היא, שההורה צריך לפעול לפי הגבולות שלו.
"לא להכריח" זה רק במצב שבאמת זה בסדר מצדך. לכן לא להכריח = כשלא איכפת לך.
אם כן איכפת לך, ובכל זאת אתה מאפשר התנהגות שמנוגדת למה שחשוב לך - אתה מלמד חוסר התחשבות, אתה הופך את עצמך לקורבן של הילד, לסמרטוט.
אם אתה מאפשר לילדה לשפוך מיץ פטל על הספה הלבנה של סבא בזמן שזה מאוד איכפת לך ולא מתאים לך בכלל בכלל שהיא תעשה דבר כזה - אין בזה שום "לא להכריח". זו התנהגות קורבנית של ההורה, ואני בהחלט נגד "ההורה כקורבן".

אבל אם אני רוצה לחצות את הכביש, וסקויה רוצה לשבת באמצעו ולהוריד את החולצה, מגיע שלב השליטה. יש מאבק
אכן, גם זה קורה לפעמים.
לי יש במקרה ילד בן שנתיים וקצת, שבהחלט רוצה לפעמים דברים בלתי אפשריים מהסוג הזה.
אז אם ניקח את הדוגמא הזאת, אני מיישמת בעיקר מניעה:
א. ברגע שמגיעים לכביש, מאז שהוא הולך בעצמו אני מרימה אותו ואומרת "בכביש - רק על אמא" (או אבא, לפי העניין (-; ). בנימה שפירושה "אין ויכוח!" (עיקרון כללי: ללוות במלים את כללי ההתנהגות, מגיל אפס. גם "עכשיו נרחץ ידיים. אחרי האוכל/פיפי רוחצים ידיים" וכן הלאה)
ב. אם בכל זאת איפשרתי לו ללכת בעצמו (בכביש קטן, ברמזור וכדומה) - אני מחזיקה בידו, ועירנית במיוחד. אם הוא טיפה מתעכב - אני תיכף מרימה ואומרת משהו כמו "אוי אוי אוי, תיכף יבוא אוטו, צריך לעבור את הכביש מהר" ומאיצה את צעדי עד שמגיעים בשלום לגדה השניה, ושם אני מורידה אותו מייד.
ג. מובן שהוא לפעמים מתווכח. אני מודיעה ו"אתה זוכר, שבכביש - רק על אמא", מרימה אותו, ואם הוא מתפתל, צועק ומתנגד בכל הכוח אני מישירה מבט נחוש לעיניו ואומרת לו ש"הכביש מסוכן, בכביש - רק על אמא" (חזרה על המנטרה, שיהיה ברור שזה כלל, לא איזו גחמה שלי, ושיש לכלל סיבה) ומייד מוצאת דרך להסיח את דעתו. למשל, מראה על איזו מכונית מעניינת שעוברת, מזכירה לו משהו מעניין/משעשע/מיוחד שקרה היום או אתמול, מתחילה לשיר שיר שבדיוק אהוב עליו - לא משנה מה, הסחות הדעת האלה הן פטנט שתלוי בילד, אבל מי שמכיר את הילד יודע מה יעניין אותו וימשוך את תשומת לבו, וזה בדיוק הזמן להפעיל את זה.
ד. לפעמים הסחות הדעת לא פועלות. הילד מאוד כועס, וזה כמובן קורה כשהוא גם עייף ורעב (אנחנו בדרך הביתה ונגמר לו הפתיל שבע דקות לפני שמגיעים למנוחה ולנחלה... (-; ). אם הוא לא עייף ורעב, הוא 1. משתף פעולה, ו-2. נרגע בקלות יחסית.
אם יש סצינה איומה ושום דבר לא עוזר, אני נעשית יצירתית במיוחד: מיניקה אותו תוך כדי הליכה במנשא או סתם על הידיים (איזה שקט משתרר כשהפה מלא באמא והגוף הקטן מחובק!), או פותחת בריצה או בריקוד או בקפיצות כשהוא על הידיים (הקופצנות מרגיעה עצבנות) עם איזה הסבר מצחיק, ועוד כל מיני (לא זוכרת, אני תמיד מאלתרת לפי העניין ולפי מה שאני סוחבת בידיים וכמה לחוץ לנו להגיע וכדומה).
ה. באוטו קורה לפעמים שאין שום אפשרות אחרת אלא לסבול צרחות וזעקות שבר מהכיסא שלו, ויעידו כמה מחברותי באתר הזה שחוו את החוויה הזאת - פשוט זוועה... ומה שיותר נורא הוא, שאם אני מתעצבנת מהצרחות (ואני מתעצבנת) זה יותר גרוע. ככל שאני מצליחה להיות יותר רגועה ומכילה, כך יש יותר הפוגות.

המתח, הלחץ והעצבנות שלנו משודרים ישירות לילד, והוא מגיב בהתאם.

ויש כתם פטל על הספה של נטע.
בבתים של אחרים אני תמיד:
א. צמודה לילדים שלי כשהם עוד לא house trained enough. כל תנועה חשודה אני עוצרת.
ב. לא מאפשרת מראש שום דבר שעלול לעשות נזקים. מיץ פטל? מה פתאום. רק מים. גם אם הם יישפכו זה לא אסון. אוכל? רק אם את יושבת כאן על הכסא, או עלי (במקום בטוח), ומייד אחרי שגומרים לאכול - הולכים לרחוץ ידיים. אין ויכוח בכלל. ואני גם מסבירה למה. ואם איזה ילד שלי (מכל ה... שניים) לא מסכים לתנאים - אז אין אוכל. נקודה. להסתובב עם אוכל בבית אחר? פשוט לא. אם היא רוצה - טוב, אז כשנלך/בגינה/אחר כך/נשים לך בשקית/ליד שולחן אחר.
התפיסה שלי היא, שיש לי דברים שחשובים לי. למשל, בדוגמא של המיץ פטל - לי חשוב מאוד שלא יקרה בשום אופן מצב שבו ילד שלי ישפוך משהו מכתים או ימרח אוכל בצורה שתגרום נזק.
לכן זה גבול שלי.
לכן אני לא מאפשרת שום מצב שזה יקרה.
אז הילד לא חופשי לעשות ככל העולה על רוחו? אני לא רואה בזה שום רע.
להיפך. ככה הילד לומד את הנורמות של הוריו.
ואני לא מצפה מהילד ש"ילמד" אותן בגיל שנה וחצי וגם לא בגיל שלוש. אני דואגת בעצמי למנוע מצב שיקרו תקלות כאלה.
אני לא מאמינה שמספיק "להגיד לילד". בשום אופן לא. בגיל 7 בהחלט מספיק "להגיד". האמת, כבר מיותר. לבתי לא צריך להגיד כלום. היא אוכלת בנימוס איפה שמותר (בבתים של אחרים), מקפידה לאכול מעל צלחת שלא יהיו פירורים, ורוחצת ידיים מייד אחרי, ועד לרחיצת הידיים לא נוגעת בשום דבר בדרך. היא למדה ככה מגיל אפס, מפני שפשוט לקחתי אותה, החזקתי אותה, רחצתי לה, ואני מקפידה על כל אלה בעצמי.

הילד שלי יותר עקשן ומתווכח, אז אני פשוט צריכה להיות יותר יצירתית.
רק השבוע הוא לא הסכים לאכול ליד השולחן במפגש החינוך הביתי. רצה לאכול בסלון. לא מקובל עלי (ועל המארחת). נקודה.
אז שיכנעתי אותו לשחק ולאכול במרפסת הפתוחה. לזה הוא הסכים.
איך שיכנעתי? אמרתי "בסדר" וניטרלתי את הפצצה מסכנת הפיצוץ על ויכוח "כן או לא לאכול כמו שצריך", שיקפתי לו את רצונו, "אתה לא רוצה לשבת לאכול ליד שולחן האוכל", ואז העליתי הצעה חדשה בצורה מפתה (מפתה לגביו. כבר אמרתי שצריך להכיר את הסחורה ולפי זה "לשחק").

הדרך שעובדת היא לומר לה "בלי בגדים לא הולכים לנדנדה".
נראה לי מצויין. זו הצבת גבול ברורה. מה רע בזה? למה אתה לא מרוצה מהדרך הזאת?
גם לילד שלי אני אומרת דברים כמו "בבית אתה יכול ללכת בלי מכנסיים, אבל בשמש אנחנו מתלבשים" או "אבל אצל סבתא אתה צריך להיות לבוש". נקודה. חשוב להבהיר שיש כללים שונים למצבים שונים, ויש אנשים אחרים שאנחנו מתחשבים בהם.
בהחלט הלבשתי טיטול לתינוקי שגדל בלי חיתולים במקום שבו זה לא התאים שיהיה שום פיספוס.
אין זה אלא כבוד לזולת וזה דבר מאוד חיובי, לדעתי.
כל עוד מבהירים את הכללים בתקיפות, באמונה ובענייניות - לא בכעס, ולא בהתנצלות.
(התנצלות היא "סליחה, ילדתי, שאני גוזל מהחופש שלך" כזה כאילו). אין חופש במובן זה.
החופש שלנו, של כולנו, נעצר במקום שהוא עלול לפגוע בזולת.

לגבי כתיבה:
גם אני חושבת שבשביל זה כדאי בייביסיטר או משהו כזה. אני כתבתי את הדוקטוראט בבית עם בייביסיטר שהיתה איתנו בבית.
האם כשהיא משחקת בחוץ היא מאפשרת כתיבה? אני מכירה מישהי שרק ככה עושה משהו.
אפשר גם במפגש חברתי, כשסקוויה עסוקה, שאמא תכתוב?

_האם סיקויה התנהגה כך לפני שבאתם לגור בארץ?
אולי זוהי תגובה שלה למעבר שלכם לארץ על כול המשתמע מכך?_
נקודה חשובה בעיני.

משפחתנו עשתה מעברים מספר בין ארצות ותרבויות - לא חדים כמו שלכם אבל שונים מאד.
הבן הגיב, בגילאים שונים, בעמידה מאד "איתנה" על רצונותיו. כאילו אמר: "שיניתם את כל עולמי בלי לשאול אותי, לפחות תנו לי להחליט מתי לאכול, להסתרק, ואיפה להשתין..."

אין לי רעיונות נוספים על מה שנאמר. אתם בתקופת מעבר רצינית וזה מטלטל מבפנים ומבחוץ.

אבל זה ירגע בסופו של דבר. יחד אתכם.

אני גם חושד שילדי היקואנה מתנהגים יפה בעיקר בגלל תזונה ולא רק בגלל עקרון הרצף
אני לא חושדת.
אני בטוחה. אבל לא "בעיקר בגלל תזונה" אלא שזה גורם לא פחות חשוב מגורמים אחרים.

אבל מה לעשות ששנינו כבר מכורים?
אני עשיתי שינוי תזונתי מאוד גדול בבית. או, כמו שאמר הרצל: אם תרצו - אין זו אגדה. אתם יכולים להתחיל בקטן, אבל לא מוכרחים להתייאש מראש עם "מה לעשות".

גילה - ומה את עושה כשאת מחליטה? אלימות? שכנוע? לסמם אותה?
לא גילה, אבל התיאורים המפורטים שנתתי בתגובתי הקודמת הם משהו בכיוון שאתה מחפש? (היה נדמה לי שאתה רוצה תיאורים קונקרטיים, שאפשר לשאוב מהם רעיונות מעשיים ויישומיים, אז השתדלתי, אבל אני לא בטוחה שהצלחתי).

לא גילה, אבל התיאורים המפורטים שנתתי בתגובתי הקודמת הם משהו בכיוון שאתה מחפש?
גם אם לא, זה הכיוון שלי.
אם אני צריכה לתאר בקצרה את דרכי לפתור מצבים כאלה - זה קצת כמו שח: לחשוב כמה צעדים קדימה, ולמנוע אותם מראש. בשביל זה אני האמא.
וכשאני כבר נמצאת שם - אין פתרונות קסם. צריך המון יצירתיות כדי "לפורר את הסיטואציה".

הפטל הוא דוגמה קלה: אצל סבא וסבתא בבית, אוכלים ושותים רק ליד השולחן, או במטבח. אין שום סיבה שילד עם כוס מיץ פטל יתקרב לספה. אם מה שצריך בשביל זה הוא שגם אנחנו לא נשתה קפה בישיבה על הספה אלא רק ליד השולחן, זה מה שיהיה.
כלי שאני נעזרת בו במצבים כאלה - פניה לבעלי הבית: "בוא נשאל את סבא אם הוא מרשה לך לשתות פטל מעל הספה" (כמובן, בתקווה שסבא מבין שהתשובה הנכונה היא "לא". אם הוא יענה "כן" - הכתם על הספה באחריותו (-;).

כביש: אצלינו ליד הבית יש כביש איו עולים במדרגות. הקטנה (שנה וחודשיים) עולה, ויושבת למעלה. לפעמים היא רוצה ללכת לכביש (נטול המכוניות, למען האמת). אני אומרת לה שלא הולכים לכביש, ומציעה לה להשאר אתי, כולל לקחת אותה על הידיים ולהושיב אותה אתי על המדרגה האחרונה. אם היא מתעקשת אני לוקחת אותה על הידיים, חוצים את הכביש, ואני מורידה אותה שם (אם יש לי סבלנות, אני גם אומרת משהו "חינוכי" על כביש). היו פעם -פעמיים בהן היא כעסה עלי, אבל המשכתי להחזיק אותה - כן - בכח - עד שעברה המכונית שבדיוק נסעה שם.

אפשר לתת לכם שעורי בית?
1 - מדור חינוך, הסעיפים שעוסקים בחינוך ללא גבולות וכיו"ב. היו המון דיונים, המון דוגמאות, והמון תיאוריה (שמחברת את אי מרכוז הילד עם כבוד לילד ואי כפיה יחד עם אי-דרעכה-על-ההורים).
2 - איך לדבר כדי שילדים יקשיבו, איך להקשיב כדי שילדים ידברו / פייבר ומייזליש. לא מזמן מישהי אמרה לי שעדיף את "הורים משוחררים, ילדים משוחררים" שלהן. אלטרנטיבה נוספת: גורדון, הורות יעילה. שניהם (כלומר - שלושתם) מתורגמים מאנגלית, כך שתוכלו בקלות למצוא גם עותק באנגלית.

אני אדגיש עוד הצעות שהועלו למעלה:

להפגש עם אמהות ותינוקות: מפגשים בתל אביב.
לישון צהריים - אלה וסקויה יחד. אחרי שנת צהריים כזאת אני בנאדם חדש, ומתיחסת לילדים לגמרי אחרת.
לכתוב, אפילו רבע שעה, חצי שעה, כשסקויה עם מישהו אחר. לדעתי אפשר יהיה לגנוב זמן לכתיבה ב-מפגשי חינוך ביתי, אחרי שכבר מכירים טוב.

_אולי כמו שרקפת אמרה
יונת ושיבולת שועל בורכו בילדים שדורשים פחות תשומת לב_
מודי,
אני באמת לא חושבת כך. אני חושבת שכל הילדים מעמידים את עצמם מול ההורים שלהם במאבקי שליטה. והסיטואציות שאתה מתאר של עקשנות מצד סקויה מוכרות לי גם מהילד שלי. גם היום בגיל המופלג ארבע, הוא עדיין ובוודאי ימשיך להתנגד לי במקרים רבים. העניין הוא כיצד מגיבים להתנהגות הזו.
במקרה כמו שתיארת, של התיישבות באמצע הכביש, למשל, לי ברור חד משמעית שאקח אותו משם בלי לשאול, גם אם הוא צורח ובועט. זה עניין של סכנה ברורה ומיידית.
במקרים של לא רוצה לשים חיתול (למיניהם) הייתי נותנת בלי חיתול כל עוד זה מתאים לאנשים שמבקרים אותם, או מראש משתדלת להיות רק במקומות שזה אפשרי. כשיש התעקשות במקום שבו זה בלתי אפשרי, הייתי מודיעה לה בתקיפות שכאן אלה החוקים, ואם היא לא מסכימה, אי אפשר להיות כאן.
כל זה לא אומר שלא יהיו צרחות ובעיטות ועצבים. ולפעמים זה אכן בלתי נמנע. כדאי שתשאל את עצמך מה באמת מפריע לך: שאנשים עדים לסצנות האלה? אולי קשה לך להתמודד עם בכי שלה? אולי אתה מאוכזב כי דמיינת בית הרמוני וילדה זורמת?
כל אלה תחושות שאני מכירה, ולכן כתבתי עליהן.
כשזה בלתי נמנע, וזה קורה לא מעט, חשוב להישאר במצב שפוי ולא לשדר גם לילדה פאניקה או לחץ. התנהגות רגועה עד כמה שאפשר תרגיע אותה מהר יותר וגם תבהיר לה שהמלחמה לא מתקיימת כמצופה. אני יודעת, מאוד קשה לעמוד בזה. וגם לי קשה מאוד. ובכל זאת במאמץ אפשר לשים לב לנשימה ולהשתדל לנשום עמוק ורגוע, ולדבר ולפעול כלפיה באופן הכי סביר, בהתאם לנסיבות.

כלי שאני נעזרת בו במצבים כאלה - פניה לבעלי הבית
כל מה שכתבה גילה, וגם התוספת הזאת.
האמת, לדעתי יש לנו עוד המון פטנטים כאלה.
גילה, אולי נעשה איזה מאמר מקיף עם כל הדרכים שלנו לפתרון הרמוני של קונפליקטים?

מודי, נשמע שעשיתם שינוי אדיר באורח החיים במעבר מחיי נדודים ושהות רבה בטבע לחיים בדירה וביקורים בדירות של אחרים. מאוד יכול להיות שהתזונה ואורח החיים השונה של האם משפיע על טעם החלב והרכבו, ואיתו גם בלבול והצמדות אל האם ואל החלב.

אני אומרת את זה כי זה משהו שאמרו לי ומאוד מהדהד בי - אם אתם שלמים עם השינוי שעשיתם, אפילו אם זה שינוי זמני, סקויה תפנים את זה ותרגיש את הבטחון שבכם. אולי דווקא עכשיו כדאי, כמו שאמרו כאן, לארגן סדר יום ורוטינה מוכרת, שכוללת גם כמה כללים ש'עובדים בשביל כולם'.

מבין השורות אלה נשמעת אדם תקשורתי במיוחד, מצחיק ופתוח - ואם יש דברים שלא 'מתאימים' לה באורח החיים החדש, בבידוד ובסגירות כדאי 'לפרק' את הקושי לדברים שאפשר להמחיש: 'אני חייבת לפגוש אנשים, לעבוד, לכתוב ולקרוא'. עצם זה שאומרים ומכירים בצרכים יכול להקל. לפעמים אפשר לעשות את זה ולפעמים לא. לפעמים ביום שלם אפשר לממש רק מקלחת ולפעמים מספיקים יותר ממה שחשבנו.

ב'חלוקה' אצלנו לי קשה יותר לסרב לילדים ו'לתסכל' אותם ולבן זוגי אין שום בעיה לומר 'ככה זה וזהו זה'. אבל אני חושבת שלא כדאי, במקרה שלנו, להתמיד בחלוקה הזו. אם הוא מגיע רק בערב, אני לא רוצה שהוא יהיה השוטר. ולכן הרבה פעמים אני 'ממרפקת' לו - תן לי לומר את זה, ועושה את הקולות הנדרשים.

מודי,
אשמח מאוד להיפגש עם אשתך וסקויה. אני מצידי מגיעה עם בת 8 חודשים זוחלת.
אפשר ליצור איתי קשר במייל שמופיע בדף הבית שלי.

שוב תודה על העצות. בייחוד לבשמת שמנסה לרדת אל העם - בדרך כלל אושיות "באופן" דוברות בשפה שאני לא ממש מבין, והפעם הכל ברור. אז הנה עוד כמה שאלות:

_הדרך שעובדת היא לומר לה "בלי בגדים לא הולכים לנדנדה".
נראה לי מצויין. זו הצבת גבול ברורה. מה רע בזה? למה אתה לא מרוצה מהדרך הזאת?_
כי זה עובד רק אם הולכים לנדנדה.
כי זה מנוגד למה שיונת אמרה "בלי להסביר. בלי להתווכח."
כי זה משדר חוסר עקביות.

כי זה עובד רק אם הולכים לנדנדה.
אבל המטרה היא שתתלבש לנדנדה, לא?
כלומר - אצלי אין מטרה "שהילדים יהיו לבושים". אבל כן יכול להיות חשוב לי - למשל "בארוחת ערב אצל דודה ברוניה, אתם עם נעליים" (סתם המצאתי).

כי זה מנוגד למה שיונת אמרה "בלי להסביר. בלי להתווכח."
כן ולא.
אני משערת שאם אני אבוא לילד שלי ואתחיל להלביש, הוא יתנגד. (למה? כי הוא באמצע משהו, כי פתאום התנפלתי עליו, כי לא בא לו), אבל אם אגיד "רוצים ללכת לגן שעשועים? בואו נתלבש" - זה רק אם אני מוכנה לקבל גם תשובה שלילית, אחרת אגיד: "הולכם לגן שעשועים! הנה חולצה!", זה הסבר מינימלי סביר.

כי זה משדר חוסר עקביות.
אני לא מאמינה בעיקביות.
אם תנסה לנסח כללים נוקשים, למשל "תמיד לובשים חולצה", זה לא ילך לך, כי מותר בלי חולצה באמבטיה, ובבריכה, ובבית, כשרק קמים בבוקר ו... ו...
אני מאמינה שילדים מסוגלים להתמודד עם גבולות פתלתלים (פרקטליים, למען האמת), הם אפילו מסוגלים להבין "עכישו אמא עצבנית, זה לא זמן טוב להשתולל", או להבדיל "הו! אמא במצברוח לשטויות, בטח לא יהיה לה אכפת אפילו אם אעלה עם נעליים על המיטה" - וזה בסדר בעיני, כי יש מצבים שלי בהם אני לא מסוגלת לקבל שום מעמסה מיותרת, ויש מצבים בהם אני רואה שטיפונת לכלוך כרוכה בטיפונת ניקוי, ותו לא.

איזה יופי של עיצות. איפה הייתם כשהגדולה שלי היתה קטנה?????

אני חושדת במיץ הפטל שהוא גורם מאוד מעצבן. לפחות את הגדולה שלי שחיה עליו כל יום.

הקטנה, שנה ו-5 ח', מאוד אוהבת לרדת לכביש. אז בהתחלה באמת הייתי מאוד לחוצה. אח"כ פשוט בדקנו שאין מכוניות ועברנו יחד כמה פעמים הלוך ושוב וכשהיא מתעכבת אני טופחת לה קלות בגב ואומרת שכביש עוברים מהר כי תיכף יבוא אוטו והכביש זה בשביל מכוניות.

כשהיא תופסת קריז כמתואר (מה שהגדולה שלי עשתה המון והגבנו כמוכם בדיוק) אני אומרת את שיש לי ואח"כ אם זה לא עוזר והיא לא משתכנעת אני פשוט הולכת לענייני - עוזבת את המקום ומתעסקת עם משהו. אז או שהיא מוותרת על הקריז ובאה לראות מה אני עושה או שהיא באה מייבבת ואז אני מרימה אותה לחיבוקים ופינוקים.
אם זה לא עוזר והיא עדיין מושכת לכיוון מה שרצתה ואני לא מרשה, אני מסיחה את דעתה עם משהו אחר או חוזרת לעייניני.

הקטנה שלנו גם היתה תינוקת נמרצת מאוד, גילינו שהיא מאוד נענית ל"משימות" שמעסיקות אותה, ומשחררות אותנו לכמה דקות, למשל: כשצריך היה להחליף חיתול היינו שואלים: איפה חיתול חדש? תביאי חיתול חדש.
והיא היתה נעלמת לחדר שינה מפשפשת וחוזרת עם המצרך המבוקש (ולפעמים ערימה שהתפזרה לאורך הדרך כשובל)
אם ביקשה לשתות, שלחנו אותה להביא כוס (כוסות הפלסטיק במדף שהיא מגיעה אליו)
אם ביקשה סיפור, הצענו שתביא ספר, "משימה" שהיתה לוקחת זמן רב כל כך שהיינו תוהים אם שכחה ודעתה הוסחה, אבל לבסוף, נהגה להופיע עם כמה ספרים ולזרוק אותם לחיקנו. (או בפרצופנו)
לפני יציאה מהבית, היה חשוב לה לחפש בעצמה את הנעליים שלה בסל הנעליים וגם לחפש ולחלק לכל אחד את נעליו.
בערך בגיל שנה וחצי עדיין נהגה לילל כשרחצתי כלים, לכן הבאתי לה יום אחד כסא והעמדתי אותה לצידי ליד השייש והכיור.
את כלי הזכוכית הרחקתי ממנה והנחתי סביבה כלי פלסטיק. היתה שמחה גדולה, מים נשפכו לכל עבר ואני סיימתי את הכלים ולאחר מכן הבאתי סמרטוט וגם ניקיתי את רצפת המטבח שהוצפה. למחרת כשרחצתי כלים שמעתי רעש של כסא נגרר הצצתי לאחור וראיתי כסא אוכל מתקדם לכיוון שלי, התינוקת נראתה כמו נמלה שדוחפת חפץ גדול ממנה פי שתיים לפחות. אבל היא הצליחה להגיע למחוז חפצה, (עזרתי רק כשנתקעה ברגל השולחן וצווחה בזעם). וכך תקופה ארוכה נהגנו לרחוץ זו לצד זו כלים.

בני הבכור היה פעוט כה נינוח, שלקח לנו זמן מה לגלות כמה "מטלות בית" היא מסוגלת ואוהבת לעשות בעצמה ותוך כדי כך גם יותר ויותר להעסיק את עצמה, כיום (גיל שנתיים) חלק מהמטלות הופכות כבר למשחק דימיוני. (ואני חושבת שבהחלט יש תינוקת נמרצים במיוחד)

כשאנחנו בחצר ובארגז החול (וגם באמבטיה) זה הזמן שאני יכולה, לקרוא או לכתוב.

שיטת המשימות היא באמת שיטה טובה, אבל זה לא תמיד עובד.אני מניח שהשיטה היא לאסוף כל מני רעיונות, ולנסות הכל עד שזה עובד.

מגידוך חתולים למדתי שלכל חתול יש אופי שונה. מגידול כלבים למדתי שבשביל לאלף כלב צריך להיות חכם יותר מהכלב. סקויה פשוט חכמה מאיתנו. ביחוד אחרי יום שלם של התעסקות. כמו שכתבה רקפת ב-איך להתמודד עם ''סצנות'', הראש לא ממש עובד

מסכימה עם יוליה. הלוואי שהיה לי שכל עם הגדולה כמו עם הקטנה, שכל הזמן מייצרת משימות לעצמה ונהינית נורא!!!!
והיא גם שוטפת כלים!!

למשל היום ישבנו חצי שעה רק לפתוח ולסגור את הרוכסן של תיק התחתונים של הגדולה. חווייה.

אני מניח שהשיטה היא לאסוף כל מני רעיונות, ולנסות הכל עד שזה עובד
מודי, רוצים להתעדכן - לשמוע מה שלומכם היום

טוב, אז גם אני די אובדת עיצות... כל שבוע שבועיים יש עניין חדש ואני מתחילה להרגיש די אבודה וחושבת אם זה באמת נכון שהיא איתי בבית כל הזמן (לבריאות נפש שתינו...).
זה מתחיל מזה שהיא לא רוצה לעשות כלום, נאדה, גורנישט. לא רוצה ללכת לשום מקום, לא לצאת לחצר, לא לשחק בבית-כלום. רק להיות על הידיים וזהו. הדבר היחיד שמוציא אותה מהבית זה האוטו-היא אוהבת לשבת בכסא הנהג ולעשות פיפ וטיק טק בכפתורים שעושים כשהמנוע כבוי, חבל שהאוטו אצל בן זוגי כל היום... אי אפשר לעשות כלום בבית, כלים-צורחת ומטפסת לי על הרגל, שמתי לה כבר לפני חצי שנה שרפרף עם מדרגה שלוקח אותה בדיוק לגובה הכיור ככה שהיא יכולה לשחק במים תוך כדי-לא רוצה, רק על הידיים. לשטוף רצפה היא דווקא די אוהבת אבל מחליקה תוך שניה במים (מעניין שכשזחלה לפני שנה היה הרבה יותר קל לשטוף רצפה יחד איתה כי היתה יותר יציבה וקרובה לקרקע) ונעלבה עד עמקי נשמתה, כבד לשטוף רצפה עם יאמו על הגב וילדה בת שנתיים עוד דקה בפנים...
אבל הכי מיאש בעולם זה ענייני השינה. היא מתה מעייפות אבל לא מוכנה לישון בחדר השינה. אין לה בעיה לבקש ללכת למיטה אבל אחרי כמה שניות היא מתחילה לצרוח "בית!" שזה אומר סלון בעיברית ושם מה? שום דבר, לבכות ולהיות אומללה כי היא עיפה ורוצה על הידיים. לפעמים נרדמת על המזרון בסלון. ברמת העיקרון אין לי בעיה שתישן שם אם זה בצהריים למשל אבל אז אחרי חצי שעה היא קמה עצבנית ועייפה ועוד יותר אומללה ממה שהלכה לישון.
בלילה הסיפור הזה יכול להמשך עד לעשר/אחת עשרה בלילה, בכי יללות וצווחות (יש לה קול שחבל על הזמן), היא מבקשת ללכת למיטה ואז סיפור ואז פתאום לא מוכנה בכלל להיות במיטה, אז יוצאים מהחדר-עייפה ואומללה, לא רוצה לרדת מהידיים, אי אפשר להסתובב איתה ככה כל הלילה, אבא עייף אמא מרוטה עוד ממאבק הצהריים. אז שוב מנסים מיטה וסיפור, וסיימון וגרפונקל בסנטרל-פארק (מרדים אותה מאז שנולדה) אז היא מתחילה במניפולציה שתמיד עובדת "פיפי!" אז הולכים לשרותים, עושה, מבקשת לרדת, אחרי חמש דקות "קקי!" הולכים עושה שוב פיפי, אחרי שלוש שניות וחצי "עוד פיפי!" הולכים-ברור שאין כבר, אפילו לא מוכנה לשבת על האסלה עכשיו. והמסע הזה יכול להמשך גם חצי שעה עד שאבא מתיאש (אני כבר בפעם השניה לא מוכנה למשחק הזה יותר, יש סיר בחדר השינה שתשתמש בו).
מנסה לשדר לה אנרגיות חיוביות אבל מודה שזה ממש קשה. מנסה לא להתעמת איתה יותר מדי. להסביר, לדבר, להכיל, לשקף... איך אבא אומר: "לדבר ללמפה".
איך לא משתגעים????
(מרגיעון: כולנו זקוקים לחסד... אין לו מושג עד כמה...)

אגב, אשתך בהריון?
יונת שרון, כתבת את זה למודי אי שם למעלה. מה הכוונה? זה דפוס שמאפיין ילדים לאמהות הריוניות? לתלות את כל האשמה בעובר? (לא, כי זה יכול להקל עלי את התחושה שאני מפספסת משהו בענק...)

גיל שנתים הנורא
יש איזה שלב נורמאלי ורצוי של "מרד" ו"לא רוצה" ו"איך אני יכול להטריף את אמא ואבא"

אם תרצי גיל ההתבגרות הראשון.
זה לא משום שאתן בבית - שלי בגן ויש לנו דברים דומים - שורה תחתונה זהה [אני אחליט מה מתי ואיך ובדרך אילל]

אני יודעת שאומרתי םש"זה בגלל ההריון" ואח"כ אומרים "זה בגלל התינוק" אבל שמתי לב שהדברים הללו קורים גם כשאין הריון / תינוק
חיזקי ואימצי והצטרפי למועדון ההורים שמדברים ללמפה

אה, ואת ממש לא מפספסת, זה פשוט זה.
בדיאדה יש סדנאות הורים מדברים - גבולות אולי תרצי להשתתף בסדנא כזו

זה דפוס שמאפיין ילדים לאמהות הריוניות?
כן. אולי זה תגובה לדפוס שמאפיין הריוניות...

רעיונות פרקטיים יש ב-
פעוט מבקש עצמאות
חינוך ללא כפייה
חינוך בלי גבולות

היא רוצה על הידיים בעמידה או שזה בסדר גם בישיבה?

ואז סיפור ואז פתאום לא מוכנה בכלל להיות במיטה, אז יוצאים מהחדר-עייפה ואומללה, לא רוצה לרדת מהידיים, אי אפשר להסתובב איתה ככה כל הלילה, אבא עייף אמא מרוטה עוד ממאבק הצהריים. אז שוב מנסים מיטה וסיפור, וסיימון וגרפונקל בסנטרל-פארק (מרדים אותה מאז שנולדה) אז היא מתחילה במניפולציה שתמיד עובדת "פיפי!" אז הולכים לשרותים, עושה, מבקשת לרדת, אחרי חמש דקות "קקי!" הולכים עושה שוב פיפי, אחרי שלוש שניות וחצי "עוד פיפי!"

הסיפור הזה גם קיים אצלנו מדי פעם, גם כמעט שנתיים (וגם הריונית, אבל התופעה הזו היתה הרבה קודם). אני מרגישה שזה קשור לקושי או חשש שלה להרדם. היא עייפה, אנחנו במיטה, היא מבקשת לכבות את האור, וכמעט נרדמת, ואז מתחיל הסיפור: סיפור, סלון, פיפי אוכל...כל מה שעובד. בהתחלה ניסינו לתת את מה שחשבנו שהיא צריכה, אבל ברגע שהבנו שזה לא העניין הפסקנו עם זה. אם אני בטוחה שאכלה טוב בערב אז היא לא רעבה. אם רוצה פיפי אחרי הפיפי האמיתי - בבקשה, אבל לא קמים לשירותים, עושים בסיר, בחושך, בחדר. כל שאר הדברים אני מסבירה שעכשו לילה, נאכל בבקר נהיה בסלון מחר עכשו הולכים לישון. אם בכז היא קמה, שתקום. כל הבית חשוך, אני נשארת במיטה במצב שינה, והיא מהר מאד חוזרת.
היתה תקופה כזו, עכשו הרבה יותר טוב. היא אומרת פיפי, אוכל וכו, אבל אז מיד אני מציעה לה בקבוק מים/מוצץ/שיר/ליטוף...והיא מקבלת.
לגבי הידיים כל הזמן - גם אצלנו יכול להיות שזה קשור להריון, גם אצל חברה שלי זה היה ככה, אבל אני בדכ לא מאפשרת (רק בישיבה - שהיא לא רוצה אבל זה מה יש, שתבחר) פשוט כי אני מרגישה שזה ממש לא עושה לי טוב פיזית.

על הידיים בעמידה כמובן, אם זה לא במקום או איך שהיא רוצה אז היא מעדיפה להיות על הידיים ולבקש שלא ניגע בה באותו הזמן, עניין קצת בעייתי...
בעניין השינה, פרסתי לה שמיכה על המזרון בסלון, אם היא כל כך רוצה לישון שם צהריים-שתישן שם, לא נלחמת בה יותר בעניין הזה, בעיה שלה שהיא מעדיפה לעשות את זה בחדר הכי חם בבית במקום בחדר ממוזג (עם אמא, ככה היא ישנה לבד וזו חלק מהבעיה כי בגלל זה היא קמה הפוכה וגם בגלל שחם לה בטירוף), אתמול בערב אבא ואני עשינו שיחה והחלטנו כמה החלטות לניסוי, התחלנו עם זה שבחדר השינה רק ישנים, לא סיפור ולא להאכיל את הדגים ולא כלום. אם היא רוצה סיפור לפני השינה אז בסלון, רוצה לישון-במיטה. נכנסים לחדר בלי שום אור קטן וכלום, מיטה וזהו. אתמול זה די הצליח, אבא סיפר לה סיפור בסלון בזמן שאני התקלחתי כשסיימתי היא היתה בעיצומה של מהפכה מאוד לא אופיינית לה בסלון, היא שפכה מים מהכוס שלה וניסתה לשטוף את השלט של המערכת, אבא כעס, כשהגעתי היא מיד רצה אלי ואמרה "טה" שזה מיטה מה שיכול להסביר את המהפכה הלא אופיינית, היא כבר מזמן לא עושה דברים כאלה כי היא יודעת שזה לא מתאים. חלקתי עם אבא את המחשבה שכשהיא עושה דברים כאלה שהם לא אופייניים לה יכול להיות שהיא מנסה להגיד לנו משהו ואנחנו לא כל כך קשובים. אולי היא אומרת בלי מילים (זה קורה הרבה לאחרונה, היא מצפה שיבינו אותה גם אם רק חשבה על משהו, נו, אחרי הכל נקבה עשה אותה). לקחתי אותה למיטה בלי אור, היא ביקשה פעם אחת מים, אבא הביא, פעם שניה פיפי, אבא הביא סיר, אחר כך התחילה לילל אז התחלתי במסע אל הבלתי נודע "מי הולך לישון?"לא יאומן כמה שמות של חיות זכרתי... אחרי איזה שעה ומשהו של מנית כל שם עצם שאני מכירה פחות או יותר, תחת הנסיבות הקיימות כמובן, אמרתי "וגם אמא הולכת לישון" ובזה תמו שידורינו לערב ההוא, אחרי עוד קצת ציצי ועוד קצת היפוכים במיטה וזעקות שב של "אוכל!" וכאלה גם היא נרדמה. אנרגתית היה הרבה יותר טוב. מקווה שגם הלילה יהיה כך אינשאללה.
בנוסף לזה הצלחתי להפעיל אותה מעט, למשל אתמול אחר הצהריים כשהתעוררה לבסוף מהשינה שלה, אמרתי לה "רוצה ללכת לסיפריה?" היא מתה על הסיפריה וכמובן מיד היא התחילה לרקוד ולשיר "סיה! סיה!" עירומה לחלוטין, אז אמרתי "מי שרוצה ללכת לסיפריה שילך לעשות פיפי!" היא מיד רצה לשרותים בלי התעכבויות. אחר כך "מי שרוצה ללכת לסיפריה שיבוא להתלבש!" שתי שניות והיא היתה לבושה, בלי לריב על מה היא לובשת או מי מלביש את מי. ואז "מי שרוצה ללכת לסיפריה שיבחר מה הוא רוצה לאכול!" פרוסת לחם וחלבה נבחרו בלי שום עניינים מייד היא ידעה מה היא רוצה. ואז נתקעתי, אני עדיין לא לבושה, אכולה, צריכה פיפי בעצמי והיא עומדת ליד הדלת ומאיצה בי "אמא! סיה! נו?" חצופה קטנה, "מי שרוצה ללכת לסיפריה שישב יפה בעגלה!" אח איזה רעיון מעולה! רבע שעה מהתעוררות כבר היינו בדרך. כשהתחלתי בזה לא האמנתי בכלל שנגיע לסיפריה לפני סגירה.
היום בבוקר אותו הסידור, היינו צריכות ללכת לסידורים לא כל כך אטרקטיבים לילדה בת שנתיים (דואר, שוק וכאלה) הצלחתי למצוא נקודת אור במסע הזה ושאלתי אותה באותה טכניקה "מי רוצה...?" ושוב תוך עשר דקות מתחילת התשאול הילדה היתה מוכנה כולל קוקו (כבר שבועות שלא הסכימה לעשות קוקו למרות שיודעת שאחר כך מגרד לה בעורף מהזיעה).
עכשיו נשאר רק העניין של התעסוקה כי באמת לא יתכן שכל פעם שאני רוצה להספיק לעשות משהו בבית (אוכל?) אני אאלץ להדביק אותה לDVD ולא משנה כמה איכותי וחינוכי וטוב הוא. אני מאוד אשמח אם היא תרצה לעזור לי אבל כל מה שהיא רוצה זה לחבק לי את הרגל ולהתלונן שאני לא מרימה אותה בדיוק עכשיו על הידיים (מנשא לא מתאים כי זה מאוד כבד וגם היא מתלוננת כי היא לא רואה משם מספיק טוב, מעדיפה להיות מקדימה...).
נו... אי אפשר לקבל הכל ובטח לא בבת אחת. תגידו לי שזה בעיות של נשים קטנות... בנים לא כאלה נכון? (אלק...)

רבע שעה מהתעוררות כבר היינו בדרך

ואו!! אמנות הבלתי אפשרי

אומנות האבסורד. היום היינו אצל גומות חן, הקטנה חזרה במצב רוח טוב ורעב במיוחד (לא מצביע על כלום), טרפה ארוחת צהריים ענקית וביקשה לראות DVD מרגיע אחרי האוכל, אמרתי לה שאני מסכימה כל עוד אחרי הסרט היא הולכת לישון בחדר, שאלתי "את מבטיחה?" היא ענתה "כן". לקראת סוף הסרט היא באה אלי לבקש ציצי, אמרתי לה שציצי תקבל במיטה אחרי הסרט (אחרת היתה נרדמת בסלון תוך שתי שניות), היא ענתה "לא!" הזכרתי לה שהיא הבטיחה לי ובכלל שמי שרוצה ללכת עם סבתא לים צריך לישון צהריים. בדיוק הדרקון בסרט הלך גם לישון במיטה עם כרית ודובי. אחרי שהסרט נגמר, אמרתי לה שעכשיו הולכים לישון במיטה ושאלתי אם היא רוצה דובי, היא אמרה שכן ולקחה שניים אחד מחובק תחת כל זרוע. אבל מה, נכנסנו לחדר, עשינו חושך, הדלקנו מזגן ו... גם הוא מקולקל... משום מה עושה רק לחות ולא מקרר בכלל! אז היא נרדמה יופי אבל אני... אוף עוד שנת צהריים הלכה לי, עד שכבר הצלחתי להזיז אותה בלי צרחות ומלחמות! טוב, פתחתי חלונות, הדלקתי מאורר. אולי עכשיו כבר יותר נעים שם (קודם היו שם כמעט 30 מעלות!) מישהו מכיר טכנאי מזגנים שהוא גם חשמלאי ראוי? (עדיף שאני אשאל את זה ב ככר השוק...).

אוכל?) אני אאלץ להדביק אותה לDVD ולא משנה כמה איכותי וחינוכי וטוב הוא. אני מאוד אשמח אם היא תרצה לעזור לי אבל כל מה שהיא רוצה זה לחבק לי את הרגל ולהתלונן שאני לא מרימה אותה בדיוק עכשיו על הידיים (מנשא לא מתאים כי זה מאוד כבד וגם היא מתלוננת כי היא לא רואה משם מספיק טוב, מעדיפה להיות מקדימה...).
אני מעמידה אותה על כסא לידי כשאני שוטפת כלים / מכינה אוכל
זה מצליח (לכמה דקות בכלאופן)
ודרך נוספת - אימצתי מיונת, לעשות כל מיני דברים נמוך על הריצפה, כולל חיתוך ירקות לסלט / לישת בצק / קיפול כביסה
עוד דבר - קניתי מתקן לכביסה (הפשוט הזה אדום ולבן) - היא מגיעה לגובה ומשתתפת בתליית הכביסה (נוסה פעם אחת בהצלחה)

<נראה לי שדורש העברה לדף אחר - איך לנקות עם ילדים או משהו כזה>

הדף הזה די מעודד אותי.
פשוט לראות עד כמה אני לא לבד

עם זאת, אין לי כוח לספר הולכת לישון שיהיה לי כוח למאבקי הבוקר...

אני מעמידה אותה על כסא לידי כשאני שוטפת כלים / מכינה אוכל
כמו שכתבתי זה לא תמיד עובד, יותר נכון בדרך כלל לא. אבל יש תקופות קלות יותר. הנה, למשל עכשיו (מרפי, אני רוצחת אותך אם אתה הורס לי את זה בדיוק השבוע כשאני לבד! שומע???). מאז שהתחלתי לכתוב פה על המאבקים שלנו בעיקר סביב השינה המאבקים החלו להתמוסס. אז בהתחלה עוד הייתי צריכה להגיד אלף פעם "אחרון ודי ואחר כך הולכים לישון" עד שזה היה מחלחל. היום אני מכינה אותה מבעוד מועד, כבר בשבע אני אומרת "עכשיו הולכים הביתה לאכול ארוחת ערב" למשל או "הנה השמש שוקעת והולכת לישון עוד מעט לילה" וזה כבר מכין אותה לעובדה שנכנסים למוד ערב. השבוע אני לבד איתה וכבר אתמול אחרי ארוחת הערב אמרתי לה שאני רוצה להתקלח ושאלתי אותה אם זה בסדר מבחינתה שאני אלך ואשאיר אותה לשחק, אמרתי לה שהדלת תשאר פתוחה והיא יכולה לבוא אם היא צריכה משהו. היא הסכימה מיד. סוף סוף התקלחתי בנחת! מדי פעם היא הציצה לי בוילון אמרה "קוקו" וחזרה לענינייה (פירוק הוידאו?) לקראת סוף המקלחת שלי היא הופיעה גם אתמול וגם היום בחדר המקלחת אחרי שהורידה בגדים, ציינה שהציצי שלי נקי ושהיא גם רוצה להיות נקיה ונכנסה להשתף מיד אחרי לבד, שתי ציפורים במכה אחת! הילדה נקיה יומיים רצוף! אחרי המקלחת הכנתי לשתינו מברשות שיניים, מאז שקניתי לה את המשחה של ולדה עם המברשת של פו הדוב שהיא בחרה לעצמה זה בכלל מקצר תהליכים, היא ממש מבקשת לצחצח שיניים ויודעת שאת זה עושים לפני השינה, צחצחנו שתינו שיניים כשהיא יושבת ליד כלוב האוגרת ומנסה לצחצח גם לה שיניים ("מתוקה, זו מברשת שיניים ולא מברשת אוגרים, אל תצחצחי את האוגרת!") לפעמים היא מבקשת שאני אעזור לה לצחצח ולפעמים היא אומרת שהיא יכולה לבד, היא באמת עושה את כל התנועות ועוברת על כל השיניים יפה. אחר כך הולכים למיטה, אומרים לילה טוב לדג, ציצי וזהו, לפעמים זה ציצי שניה ושוב ציצי ראשונה ושוב ציצי שניה ואז מים ועוד מים ושוב מים אבל בסוף היא נרדמת זה נע בין עשר דקות לחצי שעה, הרבה יותר פשוט מענייני השעתיים שהיו לנו לפני כן.
כבר מצאתי אותה אומרת בכמה הזדמנויות "טה!" שזה מיטה ו"פה!" שזה עיפה ואחר כך פשוט צחצחנו שיניים והלכנו לישון ודי. לגבי הצהריים גם שם נגמר המאבק, היא חזרה לישון במיטה. בכמה הזדמנויות שהיא ניסתה לשכנע אותי שהיא רוצה לישון בסלון אמרתי לה שאם היא רוצה שאני אשן איתה אז זה רק במיטה ומיד זה עבד אבל גם עזר מאוד שהחתולה מהחצר הביאה את הגורה שלה לישון בדיוק על הכרית שהיא אהבה לישון עליה, יחד איתה היא לא הסכימה לישון אפילו שהיא מחבבת אותה מאוד.
באשר לשאר העניינים, אז אנחנו משתדלים לפתוח ערוצי תקשורת. אמא שלי ממש התפחלצה כששמעה איך אני מנהלת איתה שיחות ומנסה למצוא איתה דרך ביניים "את לא צריכה לשאול אותה! יהיו לך צרות! תחליטי בשבילה ודי!" נו, אבל מה, מה שאני בדיוק צריכה עכשיו זה ילדה צורחת ועושה דווקא? לא יותר עדיף להגיע לעמק השווה ואז ילדה משתפת פעולה בסבבה וגם מבינה למה? לפעמים אני נותנת לה שתי אופציות לבחור בינהן ככה שהיא תרגיש שעדיין נתנו לה מקום לעצמאות שלה ולבחור מה עדיף בשבילה. לפעמים אני זזה יותר לכיוון שלה ומבקשת ממנה לוותר לכיוון שלי, בדרך כלל זה עובד יפה. אם לא ועדיין יש כעס ובכי היא כבר יודעת שזו בחירה שלה לכעוס. היא בוכה קצת עד שהיא ממצה את הבכי ואז מקבלת חיבוק גדול ומתחילים שוב על נקי. זה לא קל. לא שאי פעם היא היתה תינוקת כזו מהקלילים והפאסיביים אבל ככל שהיא גדלה ככה היא נהפכת ליותר ויותר מתוחכמת ואני צריכה לעמוד בקצב וללמוד טכניקות שונות שעובדות עליה ואיתה. מאז ומעולם דיברנו אליה בגובה העיניים ובאופן בוגר, נתנו לה המון חופש תנועה ובחירה (כבר בגיל שנה היא בחרה לעצמה חלק מהבגדים ללבוש והיום ממש הולכת לארון ולוקחת לבד) יש לזה מחיר, אני יודעת. מחיר של ילדה שיודעת היטב מה שהיא רוצה או לא רוצה ויודעת לנהל משא ומתן על זה. זה מה שרצינו, לא? בטח בסוף נשאר מאחור אבל אני מקווה שעד אז היא כבר תהיה מספיק בוגרת ומונחת כדי לקבל את ההחלטות שלה בעצמה.

ברגע שהיא עושה משהו "רע" (לקרוע ספר בכוונה, לשפוך מים בכוונה) תפנו אליה את מלוא תשומת הלב, ותנשמו. כשילד עושה "דווקא" זה בדרך כלל בשביל למשוך תשומת לב, אפילו אם היא באה בצורת כעס. תנו לה את תשומת הלב, אבל אל תגררו לכעס, כי זה לא יאפשר לכם לראות מה היא באמת רוצה. אחרי שנשמתם ונרגעתם, אפשר לקחת אותה על הידיים (רק אם נרגעתם!), לנסות להבין מה היא רוצה, להרחיק אותה מאזור האסון (ספרים וכו'), לשנות פעילות, לשיר, לרקוד, לספר סיפור בעל פה, או כל דבר אחר. אבל חשוב לא להגרר לדינמיקה של דווקא -> תשומת לב בצורת כעס.

קראתי את זה היום וזה נשמע לי מדהים, אבל מציקה לי המחשבה שהיא תלמד לקבל את מה שהיא רוצה בדרך השלילית - של לעשות משהו"רע"
אשמח לשמוע תשובה למחשבה המגבילה הזו...

מציקה לי המחשבה שהיא תלמד לקבל את מה שהיא רוצה בדרך השלילית - של לעשות משהו"רע"
אז כדי למנוע את זה, במקביל, תמיד צריך למקד את תשומת הלב שלנו על דברים טובים.
ולתת לה תשומת לב אז. לפדבק אותה כשהיא עובדת בהרמוניה עם הסביבה, מה שזה לא יהיה.
מעשים חיוביים שלה צריכים להיות מאושררים על ידינו בקול רם, או במחווה משמעותית אחרת (חיוך, חיבוק, מה שלא יהיה)
או: בשעת משבר, לתת לה תשומת לב שמובילה אותה לאיזו עשייה חיובית. נניח, איזה משחק משותף. או בדיחה משותפת ששתיכן אוהבות.

שלום!

בני בן שנתיים וחודש עם כל ההתנהגות של גיל ההתבגרות הראשון. אנו משתדלים לשמור על חוקי הצבת גבולות ברורים בעקביות, לתת אפשרות בחירה כדי לא לשמוע "לא" כל הזמן ולא להתייחס קשה למרדנות. ויש כמה מצבים שאני לא ממש יודעת איך להתנהג בהם:

כשאני מבקשת להרים את מה שהוא זרק או לאסוף צעצועים והוא מסרב - איך לגרום לא להבין שזה לא בסדר?

לגבי המכות מתוך התלהבות או כעס - הוא אומנם אומר סליחה (שזה בא לו מאאאוד קשה ולא נראה לי שהמשמעות מובנת לו) ועושה "טובה" – אבל אחר כך חוזר על עצמו.

כשהוא נותן כפה לאחותו בת חודשיים – איך להגיב? להעניש – אז שמעתי שזה רק יחמיר, אז איך להפסיק אותו?

הילדה עוד מאוד קטנה והיא יכולה לינוק גם שעה לפעמים והוא מסכן שתעמם, לא יודע איך להעסיק את עצמו – יושב לי על הרגל ורוצה לעשות "סוס" וזה קשה לי, רוצה לצייר אתי או לפעמים פשוט כבר מבקש שאני אפסיק ואלך אתו לשחק. אני אומרת לו לך בינתיים תשחק אם המכוניות ולפעמים אנו אפילו אוספים יחד פאזל והוא נהנה ולפעמים אני רואה שהוא ממש כבר מתוסכל. האם אני צריכה להסביר לא שכרגע אני עסוקה ולא יכולה לשחק אתו או שלפעול אחרת?

תודה מראש,
גלית

כשאני מבקשת להרים את מה שהוא זרק או לאסוף צעצועים והוא מסרב - איך לגרום לא להבין שזה לא בסדר?
יכול להיות שהציפיות שלך מוגזמות?
שלי בדיוק באותו גיל, אבל אין לי שום אשליה שהיא תאסוף צעצועים,
בטח לא שתבין שזה לא בסדר.
לפעמים כשכולם מסדרים היא מצטרפת - מבחינתי כרגע זה מספיק.

לגבי המכות מתוך התלהבות או כעס - הוא אומנם אומר סליחה (שזה בא לו מאאאוד קשה ולא נראה לי שהמשמעות מובנת לו) ועושה "טובה" – אבל אחר כך חוזר על עצמו.
כנ"ל. אין לי שום רצון או ציפייה שתבקש סליחה. זה במילא לא אומר לה כלום, אז מה הטעם??
אני לא מרשה להרביץ,
משתדלת לעצור את היד באוויר ותמיד אומרת "לא מרביצים".
מנסה שזה יהיה ללא כעס אם כי ממש לא תמיד הולך לי...
מה שעובד לי איתה הכי טוב זה להציע משהו שכן עושים (ללטף, לחבק) או לתעל את האנרגיה מיד למקום אחר (רוצי תביאי לי את הבובה ונעשה איתה משהו מגניב).
ככה היא גם מוציאה קצת מהמרץ האצור וגם דעתה מוסחת והיא לא נכנסת למאבק בעניין

כשהוא נותן כפה לאחותו בת חודשיים – איך להגיב? להעניש – אז שמעתי שזה רק יחמיר, אז איך להפסיק אותו?
עניין של גישה. בחירה שלך.
אני לא מענישה. בגיל הזה אני גם לא בטוחה עד כמה ההשלכות מובנות ואני לא אוהבת ליצור התניות סתם.
משתדלת מאוד לא לאפשר, פיזית, את הסיטואציה ואם קורה - להפסיק ולהגיב כמו שתיארתי למעלה.

הילדה עוד מאוד קטנה והיא יכולה לינוק גם שעה לפעמים והוא מסכן שתעמם, לא יודע איך להעסיק את עצמו – יושב לי על הרגל ורוצה לעשות "סוס" וזה קשה לי, רוצה לצייר אתי או לפעמים פשוט כבר מבקש שאני אפסיק ואלך אתו לשחק. אני אומרת לו לך בינתיים תשחק אם המכוניות ולפעמים אנו אפילו אוספים יחד פאזל והוא נהנה ולפעמים אני רואה שהוא ממש כבר מתוסכל. האם אני צריכה להסביר לא שכרגע אני עסוקה ולא יכולה לשחק אתו או שלפעול אחרת?
הוא אוהב סיפורים? אצלנו ספר או סיפור בעל פה היו תמיד פתרון טוב, כי זה מצד אחד פסיבי, לא צריך לזוז הרבה,
מצד שני אפשר לחבק אותו מהצד השני ולתת לו תשומת לב וחום שחסרים לו באותו רגע.

שנתיים וחודש זה קטנצ'יק. לדעתי להימנע ממאבקי כוחות כמה שיותר.
לי עזר לשים אידאלים בצד ("איך היא צריכה להתנהג") וללכת עם מה שעובד

גלית היקרה,
זה לא הגיל שלו, אלא הגיל של אחותו.
גנבו לו את הלב של אמא שלו- את הידיים שלה, את הראש שלה, ועל הדרך גנבו לו גם את אבא!
תנסי לקבל הרבה עזרה, שתשחרר אותך מכמה שיותר דברים.
בסוף הדברים מתאזנים, ובינתיים שימי אותו מול זה http://www.youtube.com/watch?v=GOG39q4nWTQ

תודה על התשובות, בנות! אולי אני באמת נסחפתי, פשות הוא פתאום נראה כזה גדול!

)) וגם בעלי כל הזמן מעיר לי - הוא ממש עושה בלאגן! את לא מחנכת אותו מספיק! אני בעצמי עונה לו שהוא קטנצ'יק, תן לא להיות ילד - אבל בעצמי לפעמים שוחכת זאת!

התשובות שלי:

_1. כשאני מבקשת להרים את מה שהוא זרק או לאסוף צעצועים והוא מסרב - איך לגרום לא להבין שזה לא בסדר?
לא לבקש

. להגיד, בשלב שנראה לך מתאים, בוא נסדר את הצעצועים, ואז להתחיל לאסוף אותם בעצמך ולפתות אותו להצטרף. אפשר להשתמש בכל דבר שיתפוס אותו - אני משתמשת הרבה במספרים כי הבן שלי חולה עליהם, למשל: תן לי שלוש פטריות צהובות. עכשיו שתיים ירוקות. עכשיו חמש כחולות. וכן הלאה... או לשחק ב"דוור". דוור, יש פה חבילה שצריך להעביר לחדר השינה! (פיג'מה) דוור, יש חבילה שצריכה להגיע לשירותים! (מגבונים) וכן הלאה... בכל מקרה זה חייב לבוא כפעילות משותפת ולא פקודה שאת מנחיתה עליו ומחכה שהוא יעשה. אחרת כלום לא יקרה (גם עם גישת המשחקים לא תמיד זה קורה! אבל חלק מהפעמים כן וככה בונים את היכולת הזאת לאורך זמן)

לגבי המכות מתוך התלהבות או כעס - הוא אומנם אומר סליחה (שזה בא לו מאאאוד קשה ולא נראה לי שהמשמעות מובנת לו) ועושה "טובה" – אבל אחר כך חוזר על עצמו.

לא להתעייף מלהגיד שבעים פעם ביום "זה כואב. תעשה בעדינות" ולהדגים לו ועליו את איכות התנועה והמגע הנדרשת.

כשהוא נותן כפה לאחותו בת חודשיים – איך להגיב? להעניש – אז שמעתי שזה רק יחמיר, אז איך להפסיק אותו?

כנ"ל. "בעדינות, בעדינות, בעדינות". ולחבק אותו כל פעם כהדגמה. ולתת לו פידבק חיובי כל פעם שהוא נוגע בה במשהו שמתקרב לעדינות. ככה הוא גם מקבל צומי ממך - שהוא זקוק לו - וגם לומד איך להתנהג עם הזולת.

הילדה עוד מאוד קטנה והיא יכולה לינוק גם שעה לפעמים והוא מסכן שתעמם, לא יודע איך להעסיק את עצמו – יושב לי על הרגל ורוצה לעשות "סוס" וזה קשה לי, רוצה לצייר אתי או לפעמים פשוט כבר מבקש שאני אפסיק ואלך אתו לשחק. אני אומרת לו לך בינתיים תשחק אם המכוניות ולפעמים אנו אפילו אוספים יחד פאזל והוא נהנה ולפעמים אני רואה שהוא ממש כבר מתוסכל. האם אני צריכה להסביר לא שכרגע אני עסוקה ולא יכולה לשחק אתו או שלפעול אחרת?_

את יכולה ללמוד להניק במנשא? יש סיכוי?

זה לא הגיל שלו, אלא הגיל של אחותו.
מסכימה לחלוטין.
(טוב, זה גם הגיל שלו... אבל בעיקר שלה, ותקופת הסתגלות)

להתחיל להיניק אותה במנשא כשזה מתאפשר. כך שיתפנו לך ידיים אליו.
חודשיים אחרי לידה, עם או בלי פעוט בבית, זה לא זמן להתעקש על סידור הבית... קחי מטאטא ועשי איתו משחק של איסוף כל הצעצועים לערימה גדולה בפינת החדר (או מקסימום לתוך ארגז גדול, הכל יחד). משחקים עם המון חלקים קטנים פשוט אל תוציאי בתקופה הזו. למה להקשות על עצמך עוד יותר.
לגבי הכאפות - ראי מכות לאח חדש וגם להסתדר עם שני ילדים