מדעי הרוח בחינוך הביתי

אנונימי

איך מגיעים למדעי הרוח בחינוך הביתי, אם בכלל?
אני מתכוונת שיש תחומים נגישים וטבעיים יותר.
למשל, להגיע ל-

סוגיות בביולוגיה דרך החיפושיות או העיזים שבחצר;
חשבון פשוט דרך חוויות של קניות משותפות;
יצירה, בישול ואפייה דרך מקומם בסדר היום השוטף בבית;
פיזיקה וכימיה - דרך בישול;

וכו'

אבל מדעי הרוח - ערטילאיים, עמוסי מילים, פחות חווייתיים.
אולי דרך שאלות של הילדים? נניח היסטוריה - לשאול את הסבתא על ימי נעוריה. לעולם העתיק אולי מגיעים דרך ביקור באתרים ארכיאולוגיים.
פילוסופיה - טוב, ילדים הרי יודעים בעצמם לשאול שאלות חכמות, להטיל ספק ולבקש הוכחות.
מה עם ספרות? מציצים מעבר לכתף של ההורה כשהוא קורא? ותנ"ך? האם מנכיחים אותם בחיי המשפחה כדי להנגישם לילדים?

לאיזה עומק ניתן להגיע עם ילדים בגילאים שונים כשהתנאים אופטימליים? (בלי השוואה למערכת החינוך, שיכולה מאוד להשניא תחומים אלה). האם היוזמה בכלל תבוא מהילדים?

<חינוך ביתי להורים כהכנה מוקדמת מאוד לחינוך ביתי..>

שליחה על ידי אמא* » 06 אפריל 2007, 21:35

פשוט מאד: ספרים ספרים ספרים ועוד ספרים. לשבת ולקרוא להם.
וגם סרטים איכותיים כמובן.
בספריה הקרובה שלכם תמצאי הכל. מהעולם העתיק ועד בכלל.

היסטוריה אפשר ללמוד ממשחקי מחשב, לדוגמא Age]Age of Empires of Empires[/po] .
מיתולוגיה אפשר ללמוד ממשק הלוח &[/u]Dragons]D&D .

מחשב,אינטרנט,אינצקלופדיות,אטלסים,משחקי קופסא,טיולים,חברים, משפחה,- במילה אחת -
החיים,
הכל זמין לילדים- ואנחנו שם לצידם לענות להפנות לחפש יחד להפנות שיחפשו לבד.
הרצון שלהם לדעת מבחירה ולא בגלל ("שיעוריבית/מבחן וכו...)
השמים הם הגבול.

סביבה מלאה בספרים - ברור.
השאלה היא אם היוזמה לפתוח אותם ולשאול שאלות שיפנו אותם אליהם תבוא מצד הילדים?
ואם לא, מה עושים? נותנים להם להיות טכנו-צנטריים כמו החברה שסביבנו? או מתערבים? ואיך?

שוכנת הצוק,

איני יודעת בני כמה הילדים שלך, אבל בכל מקרה, התחילי להתבוננן בדרך הלמידה שלהם. - בין אם הם בני שנה או שמונה.
נסי להתבונן מבלי לשפוט לבקר או לסווג.
איך ילדים לומדים לנוע? איך הם לומדים לדבר? האם יש הבדל באופן הלמידה של "מדעי הרוח" - הדיבור, לאופן הלמידה של מדעי הטבע - "התנועה"?

צריך לקחת בחשבון שהרבה מהתפיסה של הלמידה נשענת על המציאות הבית-ספרית:
משם החלוקה לתחומים - מדעי הרוח, מדעי הטבע.
משם ההיבט ההישגי - לאיזה עומק ניתן להגיע עם ילדים בגילאים שונים כשהתנאים אופטימליים?
משם השאלה המרכזית כל-כך של מקומו של המבוגר בתהליך הלמידה - האם היוזמה בכלל תבוא מהילדים?
ומשום כך צריך להיזהר בהגדרות וסיווגים. אני גיליתי, אחרי שנות התבוננות בתחום הלמידה, שההגדרות ללמידה שונות לגמרי בלמידה טבעית לעומת למידה פורמלית.

בנוסף - התבונני בתהליכי הלמידה שלך.
הנה למשל השאלה הזאת שהעלית. מה קורה לך איתה עכשיו. מעבר לפניה לכאן, הנושא הזה עובר בתוכך עוד תהליכים, את אולי נפגשת איתו ברגעים שונים של החיים, אולי תוך העיסוק בו מתבררות לך תשובות לחלק מהשאלות, אולי השאלה הזאת מובילה לשאלות אחרות נוספות.

ככה אני למדתי "חינוך ביתי".

אורנה תודה.

_בנוסף - התבונני בתהליכי הלמידה שלך.
הנה למשל השאלה הזאת שהעלית. מה קורה לך איתה עכשיו. מעבר לפניה לכאן, הנושא הזה עובר בתוכך עוד תהליכים, את אולי נפגשת איתו ברגעים שונים של החיים, אולי תוך העיסוק בו מתבררות לך תשובות לחלק מהשאלות, אולי השאלה הזאת מובילה לשאלות אחרות נוספות._

לגבי הילדים - בינתיים יש רק אחת, בת 5 חודשים.. אבל אני מאמינה בהערכות מראש..

מדעי הרוח הוא נושא קרוב ללבי, ודומיננטי מאוד בביתנו. דווקא הקרבה הזו היא שמביאה אותי לתהות. כי הדרך אליהם פתלתלה, ולא ישירה כמו נושאים שנתקלים בהם באופן טבעי בחיי היומיום.
בנזוגי (וגם אני, במידה מסוימת) הגענו אליהם כמעט לבד. מתוך עניין ולא מתוך לחץ חיצוני. בנזוגי לא נחשף אליהם בביתו. הוריו עוסקים במקצועות "טכניים" חשובים ונחוצים, ורחוקים מנושאים מופשטים שאינם "מביאים תועלת". עד כדי בוז.

בבית נראה לי מאוד טבעי שילד יגיע לחקר הטבע שסביבו (ולאשכול המדעים ששואף להסבירו), למחשבים ותכנות, לכישורים חברתיים מפותחים, לכישורי חיים.
אבל לא לגמרי ברור לי איך יגיע למדעי הרוח (או אשכולות שלהם - ממש אין לי עניין בהפרדה ל"מקצועות" כבבתי הספר). ולא שמערכת החינוך (במצבה הנוכחי) יכולה (או מנסה) לשפר את מעמדם של מדעי הרוח. להיפך.

אני מודה שחשוב בעיניי שילדים אכן יגיעו למדעי הרוח. יודעת שזה דידקטי. יותר נכון, נראה לי חשוב שהחברה שלנו על א/נשיה וטפה, לא תזניח את התחומים האלה. לטעמי חלק מההסתאבות של החברה הישראלית בשנים האחרונות היא הזילות במעמדם והעובדה שהתכנים האלה כבר אינם חלק אינטגרלי מהחיים כאן. (או שמא לא היו מעולם?)
חוסר מורגש, שהבידור והמסחור נוסח ערוץ 2 נועד לכסות עליו בשכבת טיח דקה.

לגבי ההישגיות -
בכוונה בחרתי במילה עומק , לעומת המונחים הכמותיים כמדדים להערכה.
למשל, רועי שרון הזכיר מיתולוגיה - אם נחשפים לסיפורי המיתולוגיה היוונית/נורדית/קלוולה/האחים גרים וכו', לא ארצה "לכמת" את מספר המיתוסים. זה נראה לי לא רלוונטי. אלא אילו כלים זה מעניק לילדים לחיים? איזו השראה זה נותן להם ליצירה? למחשבה חופשית? להטלת ספק וחשיבה ביקורתית? להתמודדות במצב של משבר?

דוגמא מהחיים: בתקופה מסויימת עבדתי כבייביסיטר יומיומית עם משפחה בת שלושה ילדים. לפני השינה הייתי קוראת להם מסיפורי גרים. למרות פערי הגיל ביניהם הם מאוד אהבו את הסיפורים. בין היתר קראתי להם אגדה על אדם שאוסף בדרכו חברים בעלי כישורים מיוחדים - האיש הצמא שיכול לשתות אוקיינוס, האיש הרעב שיכול לאכול שור שלם, האיש שתמיד קר לו כשחם - כשמושיבים אותו על גבי מדורה בוערת, הוא רועד מקור..
הדימוי הזה "תפס" אותם. אחרי זמן מה, טיילה כל המשפחה בסוף שבוע, והמזגן במכונית שבק חיים. במקום לקטר, להפתעת הוריהם, הילדים התחילו לצחוק, ולתאר כמה היה קר לאיש שקר לו כשחם. לזה אני מתכוונת בעומק. להפנמה.
לא לכמות הסיפורים שהספקתי לספר להם, לא לאוצר המלים, לא להספק משום סוג אחר.

מדעי הרוח הוא נושא קרוב ללבי, ודומיננטי מאוד בביתנו.
אבל למה את לא מאמינה שמתוך זה היא גם תתעניין בזה?
הנושאים שעניינו אותך כילדה היו רק אלה שלימדו בבי"ס?
או שהיו נושאים שונים בבית שהיו חלק מההורים שלך וגם אותם עניין אותך לדעת למרות שלא היה להם חלק בבי"ס?

לדעתי [למרות שגם אצלי הם עוד קטנים] הם פשוט רוצים לדעת.
כל זמן שלא הורסים להם את הרצון הזה והפכים אותו למשהו לא חיובי הם ירצו לדעת.
הכל.. כל הזמן..

הגדולה שלי יכולה לנהל איתך שיחה על אותיות ובאותה שיחה לשאול גם על שפות שונות מספרים, סיפורים ועוד 100 נושאים
בערך והכל בשיחה של רבע שעה.

אם הנושא מאד מטריד אותך אולי פשוט תנסי להיפגש עם משפחות שיש בהם ילדים גדולים ותשאלי אותם.
זה מה שאני עשיתי.. באחד המפגשים ביקשתי מאחת הילדות הגדולות רשות ושאלתי אותה שאלות שהטרידו אותי.
התשובות הרגיעו אותי מאד..
[כמובן שאחר י כמה זמן התחלתי שוב לדאוג אבל אז חזרתי למשפט של אורנה
התחילי להתבוננן בדרך הלמידה שלהם. וזה מה שעשיתי הסתכלתי עליהם. ונרגעתי שוב.. [עד הפעם הבאה.. בכל זאת אני פולניה..

]

פו,
אם הנושא מאד מטריד אותך אולי פשוט תנסי להיפגש עם משפחות שיש בהם ילדים גדולים ותשאלי אותם.
אז הנה, אני שואלת! אני רוצה לשמוע חוויות, עצות, ללמוד מהניסיון שכבר נבנה.

_מדעי הרוח הוא נושא קרוב ללבי, ודומיננטי מאוד בביתנו
אבל למה את לא מאמינה שמתוך זה היא גם תתעניין בזה?
הנושאים שעניינו אותך כילדה היו רק אלה שלימדו בבי"ס?
או שהיו נושאים שונים בבית שהיו חלק מההורים שלך וגם אותם עניין אותך לדעת למרות שלא היה להם חלק בבי"ס?_

צודקת. המון המון תכנים מוספים, דווקא בבית שאני גדלתי בו.
אבל מעניין אותי גם מעבר. מה קורה בבתים שבהם מדעי הרוח אינם בהכרח הדומיננטיים (טוב, אולי במקרים כאלה לא מגיעים אליהם בכלל, בלי קשר לחינוך ביתי/מוסדי).
וחוץ מזה, הדקויות - קל לספר סיפור לפני השינה ולעניין אותם כך במיתוסים, אבל האם זה מתאים לחינוך ביתי חופשי? כי זה לא בדיוק יבוא מהילדים. זה משהו שאנחנו נקדם, ואולי הם ירגישו שחשוב לנו, והמגמתיות שלנו רק תרחיק אותם?

האם זה מתאים לחינוך ביתי חופשי?
קודם כל חייבת לומר שאני לא מהמאמינים בחינוך ביתי חופשי לחלוטין. אצלנו בהחלט משולב גם חינוך ביתי יותר מכוון.
[עד כמה שאפשר לקרוא לזה חינוך ביתי כשהגדולה רק בת 3 וחצי והקטן בן שנה וחצי]

אבל בכל מקרה אני לא חושבת שלחינוך ביתי חופשי יש איזושהי נוסחה חד משמעית.
נראה לי שכל משפחה ואולי אפילו כל ילד בכל משפחה בונה לו את הנוסחה שלו...

ולכן גם אתם תצטרכו לבנות את שלכם.
וזה קורה עם הזמן...
אתם כבר תגלו מה נכון וטוב לכם ומה נכון וטוב לה ומתוך זה מה נכון וטוב לכולכם יחד...

ואני אגב לא בטוחה שמה שההכרה בכך שמשהו חשוב לי בהכרח תרחיק את הילדים שלי ממנו אולי זה דווקא יקרב?
ואולי את צודקת - וזה כן ירחיק.
אבל זו שאלה שאי אפשר לענות לה. כי זה תלוי בהמון משתנים.
ושוב בעיני כל משפחה וכל ילד בונה לו את הנוסחה שלו.. כך שנראה לי שלחלק מהשאלות תקבלי תשובות רק כשביתך תגדל ותראה לך
מה התשובות שנכונות לה.

שוכנת,

אבל לא לגמרי ברור לי איך יגיע למדעי הרוח.
מה זה מדעי הרוח בשבילך?
מה חשוב לך שהילדים שלך ידעו?

מדעי הרוח הוא נושא קרוב ללבי, ודומיננטי מאוד בביתנו.
מכאן, שכל ילד שלך ייחשף לנושאים האלה באופן טבעי... (-:

חוץ מזה, כתבתי מאמר בנושא הזה, בגלל עניין דומה לשלך, בספר החינוך הביתי שהוציאה הוצאת באופן טבעי, ושמו "אני מערכת החינוך". אולי יעניין אותך.

קל לספר סיפור לפני השינה ולעניין אותם כך במיתוסים, אבל האם זה מתאים לחינוך ביתי חופשי?
הא? מה, יש חוק שאסור לספר סיפורים לפני השינה? הילדים שלי הכי אוהבים סיפורים לפני השינה, לא חשוב על מה!
את יכולה לדבר או לספר על מה שבא לך.
העיקרון הוא לא שאסור לספר או לחשוף לכל דבר - העיקרון הוא להקשיב לילדים, ואם הם מבטאים בכל צורה שהיא שזה לא מעניין אותם, בכלל או החל מרגע זה, אז מפסיקים. כי מהרגע שאת ממשיכה כאשר הילד מאותת לך שהוא לא רוצה יותר - זה הרגע שבו הפסקת לדבר בכיף והתחלת להיות "דידאקטית" ו"לדחוף חומר".

ומצטרפת לשאלות של אורנה, כי ממש מוזר לי לדבר על "מדעי הרוח" כאילו זה משהו מוסכם וברור לחלוטין.

לפני פסח קנינו לגדולה (בת 4) הגדה (עם איורי פלסטלינה של רוני אורן. מומלץ!).
מעבר לזה שהיא שיננה (מיוזמתה) את "מה נשתנה", טקסט מול דיסק ולמדה לקרוא את כולו ועוד המון מילים בהגדה,
היא גם מאוד התעניינה בסיפור יציאת מצריים מה שגרר כמה סיפורים לפני השינה מתוך התנך. זה היה עניין שלה ושל אבא שלה אבל נראה לי שלקראת שבועות אני אצטרף כי גם אותי זה מעניין (לאף אחד מההורים שלה אין רקע בתנ"ך שחורג מגבולות ה2 יח' שעשינו לפני עשור וחצי).

שליחה על ידי אמא* » 07 אפריל 2007, 20:42

קל לספר סיפור לפני השינה ולעניין אותם כך במיתוסים, אבל האם זה מתאים לחינוך ביתי חופשי?
טוב, עכשיו קצת יותר ברור לי. את אמא לבת חמישה חודשים וממציאה דאגות לפני שהגיעו (-:
(לא מזלזלת חס וחלילה, להפך.)
נראה שהמילים "יהיה בסדר" לא יספקו אותך אבל זו באמת האמת.
מה זאת אומרת מתאים לחינוך ביתי חופשי? אין דבר כזה. לא יעשו לך בדיקות קבלה לחינוך ביתי חופשי. המדריכה היחידה שלך היא הילדה שלך, לא עכשיו, אבל עוד שנה בערך. היא תאהב להתעניין ולהסתקרן וכל מה שתצטרכי לעשות זה להיות פנויה לקרוא את הדרישות שלה ולהיענות להן.
זה קצת כמו לתהות עכשיו, כשהיא בת חמישה חודשים, איך היא תלך ואיזו עזרה להגיש לפניה כדי שתיטיב ללמוד ללכת.
הלמידה היא יצר טבעי. לא תצטרכי לפתח אותו אצל בתך. העולם הוא מעניין מאד ושופע ריגושים שרבים מהם שייכים ל"מדעי הרוח" וכל מה שצריך זה ללכת וללקט כשיש תיאבון אצל הטיילנית הקטנה שלך.
היא כבר תתן לך את כל ההוראות כי התשוקה תגיע ממנה ולך התפקיד הנפלא לספק אותה.
אגב, אני ממש ממליצה להימנע ממחשב כמה שאפשר, כי לדעתי הוא מכשיר שלעתים הופך ילדים לזומבים קהים עם סף ריגוש לימודי גבוה. אבל כרגיל הכל במידה ותלוי בילד וכולי. סתם איתות שתשימי לב. (לי למשל מפריע לראות ילד קורא במחשב במקום בספר, ילד מקליד ולא כותב, או פעוטות שצובעים עם מכחול וירטואלי דוגמאות על מסך במקום להחזיק צבעים ביד, כאופציות מועדפות . הסיפוק הוא עז ומהיר יותר - כמו לקרוא ולכתוב כאן עכשיו במקום לדבר עם חברים פנים אל פנים - ולכן נראה לי נכון לדחות את "עזר הלימוד" הזה כמה שאפשר. זה כמובן אישי מאד ויש רבים שסבורים שההפך הוא הנכון.)
נראה לי שהחשש שלך דווקא ממדעי הרוח עלה כי היא יצור קטן שלא נראה שאי פעם יבין כל כך הרבה מילים ומושגים. כי מלמידת דברים מוחשיים כתבת שאין לך חשש. אולי כי עם דברים מוחשיים היא כבר כן מתקשרת?

אגב, החינוך הביתי שלכם לא יהיה דומה לשל אף אחד אחר. אלא יתאים לבית שלכם ולאופי שלכם, ותעצבו אותו לטעמכם, והוא גם ישתנה עם הגיל של הקטנה כי הכל נורא דינמי. אולי היא בכלל טיפוס שירצה מסגרת ברורה וסדר יום קבוע בבית? אולי תגלו שהחינוך הביתי החופשי כמו שאתם תופסים אותו עכשיו מקריאה על משפחות אחרות, בכלל לא ישביע את רצונכם כשהיא טיפה תגדל? כך שאין טעם לחפש חוקים מה נכון ומה לא נכון. וזה כל הכיף, שזו יצירה פרטית לגמרי. ואין שום ספק שתחגגו על זה בהנאה רבה.
אני ממליצה להיפגש עם משפחות. לראות איך זה קורה אצל אחרים. זה מאד מאד מפרה ומלמד ובעיקר עוזר להגדיר מה נכון ומה לא נכון לנו כמשפחה פרטית.

ולשאלה המקורית שלך: ניתן ליצור הרגלים שישמשו ככלים לעתיד. למשל:
לפתוח כל בוקר בסדר מסויים: למשל קריאת של חמישה ספרים לפני או אחרי ארוחת בוקר. זה נורא לא חינוך ביתי חופשי (-: , אבל את החופש שלנו זה מסדר מצויין. עם הזמן, תוכלי לבחור חלק מהספרים לפי תחומי עניין שהיא מגלה ומתעניינת בהם. (תחום עניין בגיל צעיר מאד זה אפילו ההתרגשות למראה כלבים ברחוב. כלבים זה נושא שיש עליו מליון ספרים!
או גשם. או כל דבר שהיא תתעניין בו. בהמשך זה ילך וייעשה רק יותר קל כי העולם שלה יתרחב יותר ויותר.)
וחשיפה מגיל אפס לטקסטים נעימים מרחיבה את הדעת מאד מאד, וגם את הלב

זה נורא לא חינוך ביתי חופשי.
למה? למה לא?
אני מוחה בתוקף D-:
לא רואה מה הבעיה עם הקראת ספרים.
לא מבינה מה זו התפיסה המוזרה הזאת, שכאילו אסור להקריא סיפורים, כאילו אסור ליזום שיחות, אסור לדבר, צריך רק לשתוק ולא לעשות כלום ולהמנע מכל פעילות שמתחשק לנו לעשות - בשם איזו הפקרות קדושה של הילד לנפשו? מה יש, אני יכולה להקריא קטעים מספרים לחברה שלי, או להמליץ על ספר, ולילדים שלי לא? ובכלל, לא מכירה ילדים שלא אוהבים שמקריאים להם ספרים. אולי יש כאלה, אבל אני אישית עוד לא נתקלתי בהם. לפעמים הם לא ירצו ספר זה או אחר שבחרנו, אז מחליפים, לא נראה לי בעיה.
(אני אפילו הקראתי לילדים ספרים באיקאה, להנאתם המרובה... אבל זה משום שאני קוראת שבדית והם שמים ספרים שבדיים אמיתיים ומקסימים בתצוגה).

מה זה מדעי הרוח בשבילך? מה חשוב לך שהילדים שלך ידעו?

אני לא רק אמא לבת חמישה חודשים. אני גם אדם שחי בחברה שסביבי, חברה המתרחקת מהנושאים הקרובים ללבי, ושבעיניי הם נושאי מפתח לקיומה של חברה שפויה.
לכן מעניין אותי גם מעבר למקרה שלנו - מה מעמדם באופן כללי. מה מעמדם בחינוך הביתי, כשלוקחים בחשבון את הסבירות הנמוכה יחסית שילד יגיע אליהם מתוך חוויות היומיום.
מקבלת את דעותיהם של פו, בשמת ואחרים ש"מותר" לחשוף לספרים ורעיונות שמעניינים את ההורים. אבל המודעות המכוונת עדיין מלאכותית ביחס לאופן שידע שונה נכנס לחיי הילדים. אולי מדעי הרוח נכנסים דרך הדלת, כאשר היתר כבר נמצאים בבית ובחצר (דרך משל).

מהם בעיניי מדעי הרוח? שאלה טובה. אחרי התייעצות עם הבנזוג:
המכלול + שילובים שונים בין שלושת ה"אשכולות" הבאים של מורשת האנושות (humanities):
1 הצטברות של ניסיון אנושי לאורך דורות [היסטוריה בהגדרתה הרחבה ביותר]
2 אסתטיקה על כל ביטוייה (במלים, באמנות פלסטית, בתיאטרון וקולנוע, מוזיקה..) [7 המוזות +]
3 פילוסופיה [מלכת המדעים]
(שילוב לדוגמא - 1+2: תולדות האמנות)

ש"מותר" לחשוף לספרים ורעיונות שמעניינים את ההורים.
אבל כל ספר שאת קוראת להם הוא בחירה שלך...
לפחות בגילאים הצעירים.
יש ספרים שאני לא מוכנה שיהיו בבית..
יש ספרים שאני לא מוכנה להקריא [אבל אבא או סבתא נניח כן..]..

כל מעשה שאנחנו עושים הוא מכוון במידה מסויימת ומשפיע בצורה מסויימת, לא?

אני לא רק אמא לבת חמישה חודשים. אני גם אדם שחי בחברה שסביבי, חברה המתרחקת מהנושאים הקרובים ללבי, ושבעיניי הם נושאי מפתח לקיומה של חברה שפויה.
מדעי הרוח הוא נושא קרוב ללבי, ודומיננטי מאוד בביתנו.
אבל הילדה שלך תגדל בבית שלך לא בבית של החברה שסביבך..
כלומר אני מניחה שהיא תושפע גם מהמסביב במידה כלשהי. אבל עיקר ההשפעה בעיני הוא הבית.
חוץ מזה מסכימה מאד עם מה שכתבה אמא:
זה קצת כמו לתהות עכשיו, כשהיא בת חמישה חודשים, איך היא תלך ואיזו עזרה להגיש לפניה כדי שתיטיב ללמוד ללכת.

אולי תנסי למצוא את הדרך לסמוך עליה ועליכם שתמצאו את הדרך הנכונה והטובה לכם כשיגיע הזמן לזה?

_אבל הילדה שלך תגדל בבית שלך לא בבית של החברה שסביבך..
כלומר אני מניחה שהיא תושפע גם מהמסביב במידה כלשהי. אבל עיקר ההשפעה בעיני הוא הבית._

התכוונתי, כמובן, שלא רק מה קורה אצלי בבית מעניין אותי, כולל השפעות מבחוץ (שיכולות, אגב, מאווווד לקלקל). אני שואפת לתחוב את אפי לכל בית בחברה הישראלית, לא פחות, ולהיתקל בדפיו הריחניים של ספר מעופש..

כולל השפעות מבחוץ (שיכולות, אגב, מאווווד לקלקל).

או שיכולות מאוד לעזור לילד. להראות לו שגם בריטני זה סבבה ולא רק באך, שגם הרלן קובן זה כיף ולא רק אדגר אלן פו, ושגם מלחמת הכוכבים זה מגניב ולא רק פליני

אבל אם תשמעי להנאתך ותראי להנאתך את באך, פו ופליני, הילדה שתגדל תדע מי הם (אולי תשנא אותם אבל תדע מי הם)

בעיניי בריטני זה לא סבבה בכלל. זה מיסחור ציני קפיטליסטי ואנטי-נשי. כמו ברבי (don't get me started).
בדיוק בגלל בריטניות וברביות למיניהן אני חושבת על חינוך ביתי כ"כ הרבה זמן מראש.
הרלן קובן - סבבה בעיקרון (למרות שמודה שלא קראתי). מלחמת הכוכבים - אחלה!
אדגר אלן פו לילדים רכים? לא ממש. פליני??? אני שונאת את פליני.
אבל כן, אני מבינה מה אתה אומר - לגדל ילד רק על קלאסיקות (שאולי ישנא ואולי יעדיף) בעייתי בעיניך.

אבל מה עם שאלתי הכללית יותר? _{(בסדר, אצלי בבית אני המלכה, אני קובעת, מה שאני רוצה זה מה שהילדים יכירו (?). הלאה. מה קורה בחוץ? מה קורה אצלכם? מה קורה בחברה שלנו? מה..?}

שוכנת,
אני מנסה להבין מה את שואלת.

האם ילדים שלא הולכים לבית ספר עוסקים גם במדעי הרוח?
זאת השאלה שלך?

או שאת שואלת שאלה חברתית כללית - מה עם "מדעי הרוח" בחברה, למה ירד קרנם ואיך מעלים אותו בחזרה.
האם זו השאלה שלך?

האם ילדים שלא הולכים לבית ספר עוסקים גם במדעי הרוח?
כן. האם, ואיך.

או שאת שואלת שאלה חברתית כללית - מה עם "מדעי הרוח" בחברה, למה ירד קרנם ואיך מעלים אותו בחזרה.
האם זו השאלה שלך?
כן, גם זאת.

וגם
איך ילדים בבי"ס שמשניאים עליהם את .. את כל מה שמנסים ללמד שם, מגיעים ללמוד אותם.

איך ילדים בבי"ס שמשניאים עליהם את .. את כל מה שמנסים ללמד שם, מגיעים ללמוד אותם.
עובדה..

אני למדתי בבי"ס..
ובכל זאת מאז ומעולם עניינו אותי מדעי הרוח.
למדתי היסטוריה [בעיקר של עם ישראל בעיקר של מדינת ישראל - כי בבי"ס לא היה זמן לזה אז דילגו..] למדתי ספרות - פשוט קראתי..

אני לא חושבת שיש הבדל בנושא הזה בין ילדי חינוך ביתי לילדי בי"ס לילדי חינוך ביתי יש יתרון שהם מתעניינים רק במה שמעניין אותם
ולא צריכים, כמו ילדי בי"ס, ללמוד גם מה שמישהו החליט בשבילם.
אבל שניהם [גם מי שלמד בבי"ס וגם מי שלא] ילמד, לדעתי, ויתעניין גם במה שמעניין אותו ונמצא סביבו - בבית, בעולם...

איך את למדת מדעי הרוח?

_אני למדתי בבי"ס..
ובכל זאת מאז ומעולם עניינו אותי מדעי הרוח._
גמני. אבל לקח לי זמן לשכוח את כל מה שלימדו אותי, ולגשת לחומרים האלה מחדש.
למשל, שנאתי ספרות שנים ארוכות. וגם היסטוריה. והבגרות המרידה אותי נגדם (ואני עוד באתי מבי"ס חופשי יחסית).

האם ילדים שלא הולכים לבית ספר עוסקים גם במדעי הרוח?
מצחיק. אני תוהה, איך ילדים שהולכים לבית הספר בימינו ילמדו בכלל "מדעי הרוח". הסטודנטים שהגיעו אלי במשך שנים על שנים לא ידעו כלום. עברית בסיסית בלבד, היסטוריה, תולדות הציונות, תולדות א"י, תנ"ך הם לא ידעו בכלל, ברמות מבהילות. אמנות? מה זה?

_הצטברות של ניסיון אנושי לאורך דורות [היסטוריה בהגדרתה הרחבה ביותר]
2 אסתטיקה על כל ביטוייה (במלים, באמנות פלסטית, בתיאטרון וקולנוע, מוזיקה..) [7 המוזות +]
3 פילוסופיה [מלכת המדעים]_
נו, זה תלוי בך.
את רוצה לדעת איך זה אצלי בבית?
טוב, הנה לך דוגמא של משפחה אחת, לא מייצגת כמובן בשום צורה:
היסטוריה - יוצא לנו לדבר על זה אגב ספרים שאני או אישי או הילדה קוראים, אגב סרטים שרואים, אגב טיולים בארץ, וגם בחוג המשפחתי המורחב (שיחות עם אבא שלי, דודה שלי, בת דודה שלי, למשל).
אני מקריאה לילדים את התנ"ך מספר של סיפורי התנ"ך לילדים שהיה של בעלי כשהיה ילד. לפעמים שולפת את התנ"ך המלא שלי או את תנ"ך קאסוטו (אני לוקחת כל פעם מבית הורי את הכרכים הרלבנטיים) כדי להרחיב. בתנ"ך קאסוטו שלנו יש תמונות בסוף עם מפות וכו', וזה מאוד מוסיף. הם מאוד אוהבים את הקראת התנ"ך.
לי חשוב גם שהילדים יידעו בעל פה קטעים, ולכן אני מעודדת את הילדה כרגע ללמוד בעל פה את שירת דבורה. אני בעצמי מדקלמת אותה, וככה היא "נדבקת". אם היא זוכרת בעל פה את כל האופרה "מבול נח" מאת בנג'מין בריטן בתרגום דוד זבה (כל = לא רק התפקיד של המקהלה שלה, אלא התפקידים של נח, אשת נח, אלוהים והמקהלה הבוגרת...), ואם גם הקטן כבר מדקלם ושר הרבה מזה, אז בטח שהם יכולים ללמוד את שירת דבורה.
אני מזכירה את סיפורי התנ"ך שלמדנו בהקשרים רלבנטיים. זה לא דבר שאפשר לעשות באופן מלאכותי - זה חי בי, ולכן אני נזכרת בזה. למשל, כשנסענו לעמק האלה קראנו וראינו במפה איפה נלחמו דוד וגוליית. כשעברנו ליד התבור נזכרנו שוב בקרב עם סיסרא.
הילדה שלי אוהבת מאוד לקרוא (תשע וחצי).
את הקריאה המרובה העצמאית היא התחילה בגיל 7 עם כל כרכי הארי פוטר עד אז. כל שבוע שואלת 4 ספרים מהספרייה וגומרת אותם בדרך כלל עוד באותו ערב, אז קוראת שוב. קוראת גם ספרים מהבית שלנו ומבית הורי (שם יש כמה אלפים ובתי ואחייני שואלים ומחזירים). לא מזמן קראנו את "גאוה ודעה קדומה" ואת "על תבונה ורגישות" של ג'יין אוסטן. הספרניות הרשו לה לשאול אותם אף שאינם ספרים לילדים, כי הן כבר למדו להכיר אותה... היא קראה את כל הנוסחים של המיתולוגיה היוונית שהיו בספרייה. אלה בחירות שלה. הבחירות שלה מגוונות וכוללות גם סדרה על ילדה מכשפה ועוד. לא הכל "ספרות יפה" קלאסית. אני בעד.
אמנות: מי שגרם לנו ללכת למוזיאונים זו בתי. היא גילתה מגיל צעיר התעניינות בתמונות. אוהבת במיוחד את קלוד מונה, ויש לה כמה ספרים עליו, ועוד ספרי אמנות אחרים. בזכותה אנחנו הולכים למוזיאונים. כשהיינו בלונדון הלכנו לראות את הנשיונל גאלרי, רק בזכותה. כשניסע לפריס נלך למוזיאונים שבעלי ואני מעולם לא ביקרנו בהם, בגלל קלוד מונה, וגם ניסע לז'יברני. מובן שהקטן (4 וחצי) מרוויח.

לא מזמן אחותי שלחה אלינו את בנה לעשות עבודה לבית הספר. כי לנו יש ספרי אמנות בבית וכל מיני חומרים... בתי ובן דודתה נהנו לעבוד על זה יחד.
בזכות הקטן שלנו אנחנו קוראים אנציקלופדיות על בעלי חיים, ורואים סרטי טבע. לא ידעתי שיש כל כך הרבה חתוליים, אבל בגלל תחומי העניין שלו נאלצתי ללמוד (-: כמו כן נאלצנו ללמוד הרבה על דינוזאורים (-:
בשביל שני הילדים רכשתי לקסיקון של צמחים וחיות של א"י ואנחנו מעיינים בו הרבה. לאחרונה שמנו במכונית את המגדיר הקטן שלנו, כי הילדה רוצה ללמוד הרבה על שמות הצמחים ואני לא מזהה הרבה מעבר לכלנית ופרג... (בזכות הילדים ובזכות הסיורים הלימודיים שלנו בחינוך הביתי, אני בהחלט משתפרת ולומדת המון).

מוסיקה: הילדה אוהבת מוסיקה. למדה קצת פסנתר (לבקשתה, הפסקנו כי אין לנו פסנתר ולא יכלה להתאמן) וחלילית (מאמא אחרת בחינוך הביתי). עכשיו שרה במקהלה ולומדת חליל-צד בקונסרבטוריון, מאושרת עד הגג. אנחנו שומעים עכשיו קול המוסיקה (הילדים ואני. האיש מעדיף גלגלצ (-: ). בזכותה, הילד, שעד כה לא רצה לשיר, ואם שר אז זה היה במה שקראנו "עיבודים מקוריים בלבד", פתאום שר את כל השירים שהיא שרה, ואפילו לפעמים במנגינה המקורית! כמו כן, היא כבר מלמדת אותו לנגן בחלילית.
בחודש האחרון למדתי יותר מוסיקה ממה שידעתי כל חיי.
(למשל, לא ממש ידעתי לזהות חליל, ובטח שלא ידעתי מה ההבדל בין חליל, קלרינט ואבוב... הכל היה לי מין דייסה בראש, בתזמורת ידעתי בערך לזהות את הכינורות...).
בבתים אחרים של חינוך ביתי שאני מכירה, שאצלם ההורים מנגנים, הילדים מגיעים למוסיקה פשוט מפני שזה בבית, ואני לא רואה שום אנטי. יש ילדים שרוצים, יש שלא רוצים, ובכלל אורח החיים בחינוך הביתי החופשי נותן להורים את החופש לתת לכל ילד לממש את נטיות לבו ולא דווקא את תחומי העניין של ההורים.

פילוסופיה? בדיוק אמא שלי קנתה לבתי ולבן אחותי סידרה של שלושה ספרי פילוסופיה לילדים ליום הולדת 9. בתי מאוד נהנתה לקרוא. לדעתי אנחנו דנות בנושאים פילוסופיים מאז שנולדה. וגם עם הקטן. וגם בנושאים מדעיים אחרים. הרבה דיון בנושאי סוציולוגיה, אנתרופולוגיה, אקולוגיה, אקוסוציולוגיה של בעלי חיים, השפעת האדם על הסביבה, אלוהים (נושא ענק), דת ואמונה, מסורת ישראל על כל הקשריה, הציונות, הדת הנוצרית, פילוסופיה הודית, רפואה סינית, פמיניזם, ועוד ועוד..
החיים עם הילדים שלי והפעילויות המשותפות שלנו מאפשרים לנו לשוחח על כל דבר, החל מביקורת סרטים וכלה בכריתת יערות הגשם.

והבגרות המרידה אותי נגדם
נו, אז כל מה שנשאר לך זה להמנע מלהמריד את הילדים, והם ילמדו הכל. בדרכם.

הילדים שלי עוד קטנים, וקשה לתאר אותתנו כ"אנשי מדעי הרוח". עם זאת, אפילו ההסבר שלי ל"אמא מה הוא אמר?" שבחדשות ברדיו הוא בסיס ללימודי מדעי הרוח (תלוי בידיעה: היסטוריה, סוציולוגיה, אזרחות, כלכלה...), כך גם הבחירה שלנו באילו אירועים חברתיים/קהילתיים להשתתף, מענה על שאלות כשקוראים סיפור (שטוח להפליא) על איזשהו חג, או רקריאה בתורה/ספר האגדה. כנ"ל ללכת לקונצרט, להסביר במה מי מהחברים שלנו עוסק, ועוד שלל אירועים יומיומיים.

בואי נגדיר את זה אחרת: בכל פעם שהילד שומע משהו, ובפרט תשובה רצינית ומכבדת לשאלה סקרנית ממבוגר קשוב, הוא מקבלת נתח מ"מדעי ה - X". תסתובבי קצת בעולם, תקשיבי לשאלות של ילדים (גם לאלה שנענו ב"אין לי שום מושג" או ב "עזוב אותי, בוא, אנחנו ממהרים"), ותראי איך השאלות האלה יכולות למוין לכל גופי הידע שאנחנו רגילים לכמות בשמות.

וספרים, ספרים, ספרים. די שהם יהיו בסיפריה שלכם, במקום נגיש.

ולגשת לחומרים האלה מחדש

אותו דבר עם ילדים, רק שאצלם זה לא מחדש אלא מהתחלה.

_הצטברות של ניסיון אנושי לאורך דורות [היסטוריה בהגדרתה הרחבה ביותר]
2 אסתטיקה על כל ביטוייה (במלים, באמנות פלסטית, בתיאטרון וקולנוע, מוזיקה..) [7 המוזות +]
3 פילוסופיה [מלכת המדעים]
(שילוב לדוגמא - 1+2: תולדות האמנות)_

איך הרשימה הזאת היא לא חלק מהחיים של מישהו?
של כל אדם בעולם, בלי קשר לבית ספר.

איזה דף מעניין , למדתי הרבה, ונשמע כלכך כיף לעשות חינוך ביתי

רציתי רק להוסיף משהו קטן , מקווה שזה קשור לעניין (לא בטוח)
באמת מדעי הרוח זה תחום מקסים ומעניין, אבל כדי להכיר את הרוח לא חייבים ללמוד מדעי הרוח, אלא אפשר פשוט להתחבר אליה - אל הטבע אל החיים אל אנשים אל אלוהים

"הטאו קיים בעבור אלה הרואים אותו, בעבור אלה השומעים אותו ובעבור אלה הזקוקים לו
בעבור אחרים הוא בלתי נראה כמו הרוח המניעה את העצים."

|#|

איך הרשימה הזאת היא לא חלק מהחיים של מישהו?

אוקיי, לא ממש התכוונתי במובן של טאו (אולי הטאו של פו הדוב..). יותר במובן של רעיונות גדולים כפי שכבר נוסחו ע"י אנשים חכמים מאיתנו _{(אסייג: לפחות חכמים ממני. שהרי נפול נפלתי בפח התרגיל הסוקרטי החמוד שאורנה עשתה לי.. )}
זה מזכיר לי את אחד הגריינים (לא זוכרת של מי) על הצורך להמציא את הגלגל מחדש כדי ללמוד משהו. אז זה זה, רק להפך.

אני לא הבנתי כמוך ( ש לגדל ילד רק על קלאסיקות...בעייתי ).

את אוהבת קלאסיקות ? תראי / תשמעי קלאסיקות.
במקביל, "תרשי" לה לפתח טעמים משלה.
הבחירה היא שלה.
לא שלך.

בגלל זה כל ה
הרלן קובן - סבבה... מלחמת הכוכבים - אחלה!... אדגר אלן - לא ממש.... פליני - אני שונאת...
פשוט לא רלוונטי.

אני מבינה שהיא עוד רכה (5 חודשים) ולכן הסימביוזה בינכן מאוד חזקה. אבל בקרוב מאוד התלות תלך ותפחת. היא אדם נפרד ממך !

< סוף מעגל היא אמא שלמדה מבן החמש שלה על סוגי הדינוזאורים שחיו בתקופת המוזאיקון, על הסיבות לבניית חומת בורמה ולספור ביפנית. והילד אפילו לא בחינוך ביתי

>

והילד אפילו לא בחינוך ביתי

אז איך הוא יודע משהו?

אז איך הוא יודע משהו?
אה ! ראית מה זה ?:-)
< ברור לי שאם הוא היה בחינוך ביתי לא הייתי עומדת בעומס הלימודים >

שוכנת,

רעיונות גדולים כפי שכבר נוסחו ע"י אנשים חכמים מאיתנו.
הרבה מהדברים שילדים אומרים נופלים מבחינתי בקטגוריה הזאת.

משהו קטן בעניין למידה -
חלק ממה שהופך למידה למשמעותית הוא שיש מישהו מבחוץ שרואה ומבין את תהליך הלמידה.
היותך עדה לתהליך הלמידה של ביתך יהפכו את התהליכים האלה עוד יותר משמעותיים בעבורה, אבל גם בעבורך.
התבונני בה - הגאונות שבה ילדים קטנים לומדים, אין לה שיעור.

בשלב זה - את עיקר התפתחותה והלמידה שלה את יכולה לראות בתנועות גופה. איך היא הופכת בתוך חודשים ספורים מתינוק חסר אונים לאדם קטן שעומד ומהלך בעולם. התבונני בתנועה של ביתך - זהו פלא גדול, ולמרות היותו גשמי לגמרי זהו השער לחיי הרוח שלה.

בהמשך כשהיא תתחיל לדבר - חכמתה תהיה יותר נהירה לך. (לרבים מאיתנו יש נטיה לחבר חכמה עם ורבליות מפותחת).
אין לי ספק שתרווי רוב נחת, מהחכמה הלשונית שלה, מהשאלות והתובנות הפילוסופיות שלה, מהיצירתיות שלה, שמבחינתה הם חלק בלתי נפרד מאכילה, שינה משחק וכו'

כי אצל ילדים אין הפרדה בין רוח לחומר לטבע לחיים למשחק לאהבה להתרגשות לתסכול לכאב לעונג לחכמה לשטויות.......

_רעיונות גדולים כפי שכבר נוסחו ע"י אנשים חכמים מאיתנו
הרבה מהדברים שילדים אומרים נופלים מבחינתי בקטגוריה הזאת._
התכוונתי יותר לאנשים ממזמן.. <נו טוב, אין איך לצאת מזה. יש לי רשימת קריאה..

>

בשלב זה - את עיקר התפתחותה והלמידה שלה את יכולה לראות בתנועות גופה. איך היא הופכת בתוך חודשים ספורים מתינוק חסר אונים לאדם קטן שעומד ומהלך בעולם. התבונני בתנועה של ביתך - זהו פלא גדול, ולמרות היותו גשמי לגמרי זהו השער לחיי הרוח שלה.
אורנה,
אני אמא פולנייה טרייה, ויכולה לספר שעות על דברים גאונייייייים שהיא עושה. יש לה עיניים כ"כ חכמות, שמבחינות בכל דבר, מבט מלא פליאה.. מתקשרת איתנו בצורה חד-משמעית מגיל יומיים בערך (בעניינים החשובים באמת - אוכל, גרעפס וקקי).. לאחרונה התחילה להלחין את המילמולים שלה.. don't get me started...
בקיצור, אני עוקבת אחר התפתחותה בהתרגשות. אבל עדיין רחוק היום שבו ישיק קו הלמידה שלה לקו מדפי הספרים האמורים.
האמת, שאני מתחילה להרגיש שאלה שאלות שאולי לא כ"כ מתאימות לבאופן... אבל נורא רציתי לדעת מה אנשים כאן יכתבו..

שאני מתחילה להרגיש שאלה שאלות שאולי לא כ"כ מתאימות לבאופן
המממ. לדעתי אין דבר כזה.
אני מציעה לך גם לראות, בהמשך ל
נורא רציתי לדעת מה אנשים כאן יכתבו..
שאנשים שונים כתבו לך דברים שונים מאוד.
כל אחד כתב לך בסיגנון שלו. כל אחד עם הדגשים שלו.
אין "מישנה סדורה" אחת ויחידה, אחידה וקבועה, "מטעם באופן טבעי" כביכול.

אורנה, למשל, שולחת אותך לחפש בתוך עצמך הבהרות לשאלות שלך. לבדוק את הפחדים שלך, כי זה מה שאת מבטאת: פחדים מהעתיד, ממה יהיה אילו, מאיך תצליחי להעביר לילדה שלך, היקרה לך מכל (בלי מליצות) את הרעיונות היקרים לך, את המטען היקר לך.
אני, למשל, בחרתי דרך הפוכה. נתתי לך דוגמא לחיים של מישהי אחרת, שהתחילה עם פחדים כמו שלך, ורכשה בינתיים כמה תובנות וקצת ניסיון. באף משפחה אחרת זה לא יהיה כמו אצלי, אבל זו מין המחשה לאפשרות אחת מני רבות. דוגמית.
אחרות עשו מגוון של דרכים בכיוונים אחרים.
קחי את כל זה, ותחשבי על זה.

הרי את לא צריכה פה פיתרון למחר בבוקר.
תקראי. תחשבי. תקראי שוב. תחשבי. את יכולה להתחיל לדמיין את הרעיונות היצירתיים שלך, ואת יכולה פשוט לקבל מכל מה שכתבנו לך השראה פשוט להירגע, לחיות את הכאן ועכשיו, ולתת למחר לדאוג למחר.

עוקבת אחרי הדף הזה בשקט בשקט. במהלך החג חשבתי על הדברים שבשמת כתבה שקורים אצלם במשפחה, חשבתי על השאלות שלך, שוכנת הצוק ואפילו על הרשימה החלקית של הוגים ורעיונות שהוזכרו כאן... הכל בתערבב לי בבטן ובלב והרגשתי שבכל זאת אנסה לנסח את עצמי במילים:

אני לא מכירה הרבה מההוגים והרעיונות. אני אפילו לא בטוחה למה התכוונתם כשאמרתם "מדעי הרוח".
אני יודעת על עצמי, ועל החוויה האישית שלי מהלמידה מאז שהילדים בבית, שאני עסוקה בללמוד כמה שיותר להרפות.
להרופת גם מהגדרות של ידע. מהו ידע הכרחי, מהו ידע קריטי. איזה סוג של ידע חשוב יותר מידע אחר וכו'.

ולכן, אם הבן שלי עסוק בלשנן את שמות כל סוגי המכוניות שהוא פוגש, לסווג אותן, ללמוד בעל פה את הסמל שלהן וכו'. זה כנראה ידע מאד חשוב עבורו כרגע. ואין לי זכות להחליט שעדיף שהוא יהיה עסוק עכשיו במשוואה ריבועית או בשמות הספרות.

לא מזמן השתתפתי בערב של מספר הורים שמחנכים בבית, בנוש "ידע ולמידה". אחד ההורים הרצה בקצרה על כל הדברים שהוא רוצה שהילדים שלו ידעו. אני אישית (ושוב זו דעתי ותחושתי בלבד) הרגשתי קושי עם רצף המילים הזה. איך אני יכולה לרצות שמישהו אחר ידע משהו ?

אני יותר ויותר מרגישה שהמוקד הולך יותר ויותר פנימה, לתוכי. אם אני חושבת שהם צריכים ל"דעת" משהו , שווה שאברר למה ואבדוק עם עצמי האם אני רוצה לדעת את הדבר הזה ואם כן (ומדובר במשהו שלא מעסיק אותי כרגע) אז קדימה לעבודה.
אני נורא מאמינה בדוגמא האישית ובעיקר בחינוך עצמי. הנקודה הזאת של לא לרצות בשביל מישהו אחר, היא תרגיל גדול מאד מבחינתי. הוא נכון לגבי כל אחד אחר אבל מעולה להתחיל אותו דרך הילדים שלי ובן הזוג שלי.

להרפות גם מהגדרות של ידע. מהו ידע הכרחי, מהו ידע קריטי. איזה סוג של ידע חשוב יותר מידע אחר וכו'.

רסיסים של אור , זה בעיניי רעיון יפה. אבל אני לא עד כדי כך פוסט-מודרנית שארפה לחלוטין מכל היררכיה. אני לא חושבת שהשאלה "מהו ידע" היא עד כדי כך יחסית. אני כן חושבת שיש דבר כזה ידע, אני כן חושבת שרוב הפילוסופים הידועים (כן, הידועים, בנוסף למה שהילדים שלנו מאירים לנו) שווים קריאה אחת. בעיקר כנותני כלים להתמודד עם טיעונים שונים ומשונים.
כל זה כמובן נורא אישי, ולא צריך להשליך ממני על כולם. אבל אני מתארת לעצמי שנותרו עוד כמה שמרנים מרובעים שחושבים כמוני, שאפלטון כבר ניסח כ"כ יפה לפני 2300 שנה את מה שהרבה ספרים ניו-אייג'יים מנסים למכור לנו היום בניסוח עילג הרבה יותר. (אבל אגב שמרנים, בשמת, לזה התכוונתי כשהעליתי את זה באתר הלא-נכון..)

אני נורא מאמינה בדוגמא האישית ובעיקר בחינוך עצמי.
גמני. ולכן אני מנסה עכשיו לקרוא ולהבין את דקרט (יצא תרגום חדש של הגיונות עם פונט גדול ומזמין).
זה ההוא שאמר "אני חושב, משמע אני קיים" cogito ergo sum

כן חושבת שרוב הפילוסופים הידועים (כן, הידועים, בנוסף למה שהילדים שלנו מאירים לנו) שווים קריאה אחת.

אחת הבעיות עם זה בעיני היא העובדה שהרוב המכריע של הפילוסופים ה"ידועים" הם גברים ששואבים מדורות של תרבות פטריאכלית. אני למשל פיתחתי אלרגיה כזו לפילוסופים גברים שאני מתקשה לקרוא אותם. אולי אחרי שאני אקרא מספיק נשים אני אוכל לחזור אליהם.

לדעתי מעבר להיררכיה, מודרניזם ופוסט מודרניזם, אם אין בערך 50% דמויות נשיות משמעותיות לשאוב מהן בתהליך הלמידה אז בהכרח שתתקבל תמונה מעוותת למדי של מהי רוח אנושית ומהי חברה אנושית. וכן, אני מדברת על התמונה המקובלת

תחשבי שמה שאת מקבלת כפילוסופים ידועים אלו תכנים גבריים שסוננו במשך שנים על ידי גברים בלבד, זו לא סיבה טובה לפתוח את הראש קצת מעבר להיררכיה המסורתית של הידע?

..אולי כשההיררכיה והמסורת יהיו כאלה שמתייחסים אלי ברצינות אני אתייחס אליהן ברצינות בחזרה, עד אז אני שומרת על ארשת של נימוס חשדני..

שני, מה שאמרת פוגע בנקודה רגישה. אני פמיניסטית, ואכן חסרים לי מאוד כתבי הנשים. אני מחפשת אותם ואת קולן ברקע של ספרי הגברים הפטריארכליים.
אבל גם לקולות אלה אפשר להגיע (חלקית). למשל, מאדאם דה-לה-פאייט.
או לראות את הנשיות והצדדים הנשיים בכתבים של הוגים כמו ג'ון סטיוארט מיל (שהיה פמיניסט).
או לבקר אותם חריפות תוך כדי קריאה.
זה שהם הדירו את הנשים מכתביהם במידה מסויימת (מי יותר ומי פחות) לא אומר שאני עדיין בעונש. מותר לי לקרוא ולהתווכח איתם.

חוצמזה, זה נורא תלוי באיך את מגדירה קריאה. אני לא מגדירה קריאה כפעילות פאסיבית. ספר זה לא טלויזיה, והתכנים לא נשפכים לך לתוך הראש ללא מעצור. אני מתווכחת ומתאגרת כל מילה שאני קוראת (לפעמים כמעט עד אבסורד. לכי תתווכחי עם ספר בישול ועם תכתיבי הכמויות המדוייקות..)
אני חושבת שלקרוא פילוסופיה כולל כמה רמות. מתחילים מהבנת השאלה. השאלה יותר חשובה מהתשובות. כמו השאלות החכמות שילדים שואלים (וזה המשותף להם). היכולת להטיל ספק במשהו שנראה לעינינו השחוקות כברור מאליו.
אח"כ רואים מגוון של תשובות. על כל אחת מהן אפשר לערער, עם כל אחת רצוי להתווכח.
אח"כ אפשר לתת לזה לשקוע קצת, לעסוק במשהו אחר, לתת לתת-מודע לבשל את זה על אש קטנה.
אח"כ - ליישם בחיים, לא ליישם בחיים, ליצור משהו אמנותי לפי זה, להמשיך לסדרת השאלות/ההוגים הבאים...
לאו דווקא בסדר הזה.

והערה נוספת לשני - הביקורת שלך נגד הממסד הפטריארכלי אולי תקפה יותר לגבי היסטוריונים, מדעי החברה, מדעי המדינה, וכו'. פילוסופים נוטים להיות נקיים יותר, להסתכל על השכל האנושי (שאמנם אין לו שחלות אבל גם לא אשכים) ושאלות שהן כ"כ אוניברסליות שאין להן מין מוגדר.

ו-שרון ס -
_ההתפתחות של הילד היא הדרגתית. אם ניקח את שלבים מוכרים מפסיכולוגיה, למשל, הוא עובר מהסוג הפשוט של "שכר ועונש" (מה יצא לי מזה, מה אני ארוויח), דרך הבנה שיש דרכי חשיבה והתנהגות "מקובלות" (מוסר) ולבסוף מפתח את הפילוסופיה האישית שלו.
אין הרבה טעם לחפש פילוסופיה אצל תינוקות, היכולת המופשטת שלהם פשוט לא מסוגלת להכיל את זה._

אני ממש לא קונה את ההגדרות שלבי התפתחות ממדעי החברה. לדעתי זה מגביל את היכולת שלנו לראות את הילדים שלנו כבני אדם שלמים, וכאינדיווידואלים. דווקא פה אני קרובה יותר לאורנה בקטע של להתבונן בילדה ולראותה בעיניים פקוחות.
יש ציטוט נורא יפה מחז"ל (שבטח לי אורה או מישהי בקיאה ממני תביא), על כך שתינוק ברחם נחשף לכל הידע שבעולם, עם נר מעל ראשו. רגע לפני הלידה הידע מושכח ממנו, ומוטבע השקע החמוד הזה מעל לשפה העליונה. אם עובר יכול לדעת הכל, אז הכל built-in.

<_{יונת, רועי - הצעה לשיפור הבעות בצ'יק צ'ק - מה זה הנורה הזאתי? תביאו נר, או לפחות עששית עם שמן ופתילה! חשמל, תחנות כוח, אדיסון.. כאילו, הלווו?? אנחנו באופניים או לא?}>

אני לא חושבת שהשאלה "מהו ידע" היא עד כדי כך יחסית.
המממ...
מספר גדול של אנשים יסכימו שיש ידע "הכרחי" - שיש להקנות אותו במהלך חינוך ילדים.
מעט מאד מהם יכללו בו דוקא את הפילוסופים הידועים.
הרבה יותר יסכימו, למשל, שילדים חייבים ללמוד את נוסחת הפיתרונות של משוואה ריבועית (שאפילו בין פיסות הידע המיותרות הנדחסות למוח התלמידים במערכת החינוך היא אחת הפחות שימושיות).

אני דווקא מאוד מחזיקה ממתימטיקה גבוהה כמפתחת דמיון, יצירתיות וחשיבה מופשטת.
והיא משלימה יופי את הפילוסופיה.

אין הרבה טעם לחפש פילוסופיה אצל תינוקות, היכולת המופשטת שלהם פשוט לא מסוגלת להכיל את זה.
רציתי לכתוב שאני לא מסכימה, אבל אז קראתי ששוכנת הצוק כבר חלקה על זה לפני...

אני חושבת שלקרוא פילוסופיה כולל כמה רמות. מתחילים מהבנת השאלה
בדיוק.
תראי, כל הסיפור הארוך שסיפרתי עלינו, מה הוא מראה?
הוא מראה שעולות אצלנו בבית שאלות. אם מפני שאני מתעניינת בהן אז באופן טבעי אני מדברת עליהן, אם מפני שאחד הילדים מתעניין בהן, וככה מתפתחות שיחות ועולים דברים ואנחנו כולנו לומדים. ככה זה.
ואם באופן טבעי את מתעניינת בפילוסופיה, אז לא יכול להיות שזה לא יהיה נוכח בחיים של הילדה שלך ובשיחות שלה איתך החל מהשאלות הכי ראשונות.

אני דווקא מאוד מחזיקה ממתימטיקה גבוהה כמפתחת דמיון, יצירתיות וחשיבה מופשטת.
למה "דווקא"? כתבתי משהו שסותר את זה?

דרך אגב, חינוך וולדורף דוגל בקיומם של תחומי ידע חיוניים - בשירה, ספרות, אומנות מוזיקה ותנועה. יש הורים רבים בחינוך ביתי (לאו דווקא בארץ) מיישמים חינוך ביתי מובנה לפי העקרונות שלו. יתכן שאם תבדקי אותו תמצאי שהוא יותר מתאים לך מחינוך ביתי חופשי.

למה דווקא ?
סליחה בר עדש. אצלי דווקא זה המילה מספר 1.

כתבתי משהו שסותר את זה?
חשבתי שקלטתי נימה שלילית על דחיסת משוואות ריבועיות..
לגבי חינוך וולדורף - מכירה מקרוב. לא בהכרח אוהבת הכל.

משהו בדיון הזה נראה לי הזוי.
ככל שהקטנים גדלים אני מבין עד כמה הם בעצם קטנים ועד כמה, לפחות לתפיסתי, אסור להאיץ כלום אלא לתת לדברים לקרות מעצמם (ועם זאת להיות רגיש מספיק כדי לדעת לדחוף או לעודד כשצריך). אני משוכנע שאם בבית ספר, או הורי היו דוחפים אותי למדעי הרוח לא הייתי יודע עשירית ממה שאני יודע היום בנושאים הללו. הידע שיש לי היום נרכש בדרכים טבעיות של עניין אישי שלי ומנטייתי האישית והפרטית. לא יודע איך זה אצל אחרים אבל אצלי, כל לחץ גורם להתכופפות ולהסתגרות.
אם מדעי הרוח חשובים לך, אז הם חשובים לך וזהו. תוכנית לימודים מסודרת (גם אם עתידית) יכולה בפוטנציה רק להזיק לדעתי. אני לא רואה הבדל בין הורה שדוחף את מדעי הרוח לבין הורה שדוחף לדוגמנות, שניהם מגיעים מאיזהשהוא עניין פרטי של ההורה ולא בהכרח של הילדים.

רק שהורה שדוחף לדוגמנות לא שואף שכל החברה סביבו תהיה חברת דוגמנים ודוגמניות.
ופילוסוף כן.
אבל יש משהו במה שאתה אומר.
הוא זה שאמרתי קודם - כנראה שהגעתי לכתובת לא נכונה לשאול.
אולי אני פשוט אשמור את השאלות האלה לחברים מפורום/ים אחר/ים..

אם מדעי הרוח חשובים לך, אז הם חשובים לך וזהו. תוכנית לימודים מסודרת (גם אם עתידית) יכולה בפוטנציה רק להזיק לדעתי. אני לא רואה הבדל בין הורה שדוחף את מדעי הרוח לבין הורה שדוחף לדוגמנות, שניהם מגיעים מאיזהשהוא עניין פרטי של ההורה ולא בהכרח של הילדים.

במחשבה שנייה, מה שאתה כותב ממריד אותי.
כי מבחינתי, זה כמו לומר על אקולוגיה: שהעניין שלי באקולוגיה הוא גחמה פרטית שלי. אז למה אני רוצה לדחוף את העניין הזה לילדים שלי, ולחֵברה הישראלית, שלא מעוניינת בזה? למה להיות מגמתיים? תנו להם לגדול בשקט בין ערימות הזבל.. כי מבחינתי אין הבדל גדול בין הזבל מחיתולים חד-פעמיים לבין הזבל התרבותי (מיסחור, בידור) שממלא את ראשי האנשים בחברה שסביבי. ולגבי שניהם, אני מאמינה בפעילות (במישור הביתי, במישור הפוליטי) ולא בפאסיביות.
אז אולי זה נשמע לך הזוי. אבל יום אחד אתה תתעורר מהאשלייה שלך, ותמצא את עצמך טובע עד צוואר במה שטליה שניידר מכנה זבלאנושי, מהסוג הממוסחר והמבודר.

...ועוד דבר: חשבתי שפה זה השוליים הסהרוריים (AKA הזויים). אה לא? טוב, אני אמשיך עוד קצת להתרחק מהמיין סטרים..

_רק שהורה שדוחף לדוגמנות לא שואף שכל החברה סביבו תהיה חברת דוגמנים ודוגמניות.
ופילוסוף כן._
זה בדיוק חינוך וולדורף: הנסיון לעצב את כל הפרטים בתבנית מסוימת שאמורה להיות אידאלית.
אם את מרגישה כך, מעניין אותי מה את לא בהכרח אוהבת שם.

זה כמו לומר על אקולוגיה: שהעניין שלי באקולוגיה הוא גחמה פרטית שלי.
לא. יש הבדל בין חינוך לשמירה על הסביבה, לבין התמחות באקולוגיה,
כמו שיש הבדל בין חינוך לשמירת חוק, לבין עידוד הילד להיות עורך דין.

חשבתי שקלטתי נימה שלילית על דחיסת משוואות ריבועיות..
קלטת נכון. חומר מיותר לגמרי.

מזל של אותו/ה דוגמן, שלפחות הוריו אינם דוגמטיים..
_{אפלטון, דוגמטי?..} :-O

_זה כמו לומר על אקולוגיה: שהעניין שלי באקולוגיה הוא גחמה פרטית שלי.
לא. יש הבדל בין חינוך לשמירה על הסביבה, לבין התמחות באקולוגיה,
כמו שיש הבדל בין חינוך לשמירת חוק, לבין עידוד הילד להיות עורך דין._
אז זהו, שבפילוסופיה אין הבדל. גם ללומד פילוסופיה שנה א' קוראים פילוסוף.

_חשבתי שקלטתי נימה שלילית על דחיסת משוואות ריבועיות..
קלטת נכון. חומר מיותר לגמרי._
:-O _{מספרים שמעל לפתח האקדמיה של אפלטון היה כתוב שכדי להיכנס יש לדעת גיאומטריה.}

_עד כמה שזכור לי, אפילו במדינה של אפלטון רק המעמד השליט הוא של פילוסופים. יש צורך גם בבעלי מקצוע אחרים...
ולאפלטון היו גם כמה רעיונות שאני לא מסכימה איתם, מצטערת לזעזע._
שרון, את מן הסתם צודקת. סליחה על ההתפרצות. אני מעריכה את תשובותייך הרציניות. @}
פשוט בשלב זה אני מרגישה קצת הזויה בעצמי.

<_{הולכת לבדוק מה מכיל הספרייט ששתיתי ואם זה יכול להיגרם מחומרי שימור וחומרי טעם וריח}>

אפלטון, דוגמטי?..
בהחלט כן.
אני לא קראתי את כל כתביו, ואני רחוק מלהיות מומחה, אבל ממה שאני מכיר, תפיסת העולם שלו מאד סגורה. למעשה תורתו שגרסה ניתוק בין החוכמה למעשה (בין הפילוסופים לבעלי המקצוע)היא אבן דרך בעצירת התפתחות המדעית והטכנולגית של התרבות היוונית. הוא ייצג את הניתוק, שכבר היה קיים בזמנו, בין הפילוסופיה מהטבע.
רעיונות דומים הנחו את תלמַי כשקבע שהכוכבים נעים במסילות עגולות ("אידאליות") למרות שמדענים לפניו הבחינו שהם נעים במסלולים אליפטיים (אחריו האסטרונומיה קפאה בתמונה ה"אידאלית" הזו עד קופרניקוס).

היופי בעבודות של אפלטון הוא בכתיבה שלו, ובניסוח הרעיונות, הרבה יותר מברעיונות עצמם.

לפתח האקדמיה של אפלטון היה כתוב שכדי להיכנס יש לדעת גיאומטריה.
אז מה?
פיתגורס התאבד כשהוא גילה כי קיימים מספרים לא רציונליים. האם בגלל זה אני אמור להזדעזע כל פעם שמישהו מזכיר את שורש שתיים?

בלי קשר, גאומטריה אוקלידית אכן יכולה להיות נושא מרתק. כך גם אלגברה.

אבן דרך בעצירת התפתחות המדעית והטכנולגית של התרבות היוונית.
המממ.. אז אולי אנחנו באמת צריכים ליישם את אפלטון. ג' לידלוף ודאי תסכים איתי.

שרון, פווו <אנחת הקלה> בדיוק תהיתי מתי אני אזכור קודם להתחרט ורק אז לפתוח ת'פה ולומר שטויות (בדף משחק שאלות ותשובות )

אם מדעי הרוח חשובים לך, אז הם חשובים לך וזהו. תוכנית לימודים מסודרת (גם אם עתידית) יכולה בפוטנציה רק להזיק לדעתי. אני לא רואה הבדל בין הורה שדוחף את מדעי הרוח.
הבנתי מה מפריע לי פה.
יש הבדל גדול לדעתי בין "תוכנית לימודים מסודרת" (יש אייקון של קבס?) או "דוחף את מדעי הרוח" לבין זה שהורה מדבר עם ילדיו מגיל אפס על מה שמעניין אותו ברמה שמתאימה להם, והורים לרוב יודעים מה הרמה שמתאימה לילד שלהם.

_אבן דרך בעצירת התפתחות המדעית והטכנולגית של התרבות היוונית.
המממ.. אז אולי אנחנו באמת צריכים ליישם את אפלטון. ג' לידלוף ודאי תסכים איתי._
למה?
(אפשר הסבר? פספסתי משהו)

אז אולי אנחנו באמת צריכים ליישם את אפלטון.
מבחינה מסוימת, אנחנו כבר מיישמים אותו. בזמנו (קצת לפניו למעשה) עברו היוונים מהסתמכות על עבודה של בעלי מקצוע עצמאיים להסתמכות על עבודת עבדים (שהם שבו בכיבושיהם). זה היה הפן המעשי של ניתוק התרבות היוונית מהעבודה הפיזית.

חוץ מזה, ללא המהפכה התעשייתית כנראה לא היית יודעת כלל על אפלטון, וסביר להניח שגם לא היית יודעת קרוא וכתוב, לא כל שכן לנהל דיון על מדעי הרוח.

ג' לידלוף ודאי תסכים איתי
קשה לי להאמין. השבט שהיא מתארת מתקיים מיגיע כפיו וחי במגע מתמיד עם הטבע. בדיוק דרך החיים ההפוכה לזו של אפלטון.

_אבן דרך בעצירת התפתחות המדעית והטכנולגית של התרבות היוונית.
המממ.. אז אולי אנחנו באמת צריכים ליישם את אפלטון. ג' לידלוף ודאי תסכים איתי.
למה?
(אפשר הסבר? פספסתי משהו)_
אקולוגיה

_הבנתי מה מפריע לי פה.
יש הבדל גדול לדעתי בין "תוכנית לימודים מסודרת" (יש אייקון של קבס?) או "דוחף את מדעי הרוח" לבין זה שהורה מדבר עם ילדיו מגיל אפס על מה שמעניין אותו ברמה שמתאימה להם, והורים לרוב יודעים מה הרמה שמתאימה לילד שלהם._
תודה, בשמת.

הורים לרוב יודעים מה הרמה שמתאימה לילד שלהם

איך הגעת לזה? ע"י התבוננות על הרוב, ומה שרוב האנשים חושבים על ילדיהם אפשר להניח את ההפך. שרוב ההורים, ברוב המקרים, הם האחרונים שיודעים מה קורה עם ילדיהם, מה רמתם, יכולתם ורצונם. בהתבוננות שטחית אפשר לראות עולם המלא בהורים ילדותיים עם אין ספור רעיונות שונים ומשונים בנוגע לילדיהם.
יש דף כזה לא? ציפיות זה לכריות או משהו

בכל מקרה, אני כאן כדי ללמוד ואשמח לדעת איך אפשר לדבר עם ילד בן 5 על פוקו

(אפשר אולי לתרגם לעברית את discipline and punish ביחד? או שאולי שווה לחכות לגיל מאוחר יותר קצת. 7 אולי)

נראה לי שיש קצת בלבול בין סקרנות פשוטה לבין פילוסופיה. כמובן שתינוקות רוצים להבין את העולם סביבם, וכמובן שילדים מנסים למצוא תשובות לשאלות שונות המתעוררות אצלם. אבל התשובות שמספקות אותן, בתחילת הדרך, אינן תשובות פילוסופיות אלא תשובות פרגמטיות
אני מסכימה עם שרון ס אבל רק בערך, ומביאה דוגמא ממישור אחר שעלה בדף קודם - תולדות האמנות. (אלה לא רעיונות שלי, הם נולדו בהשראת שיחה מן העבר עם אשת חינוך ותיקה שנשארה טבועה בזכרוני).

בגיל 3 או 4 לא "מלמדים" את תולדות האמנות, אלא מציגים לילד ציור/פסל (פיגורטיבי או מופשט) מזרם קלאסי או מודני כלשהו, משוחחים איתו על רגשות שהיצירה מעלה, וממציאים משחקים אסוציאטיביים, חושיים וחווייתיים (לחקות את התנוחה של הפסל, למצוא בחדר חפצים בצבעים שדומים לצבעי הציור וכדומה). אז כמובן שנוקבים בשמו של הצייר, מציגים מאפיין ייחודי שלו או אימאג' מוכר שלו (פיקאסו עם חולצת הפסים, דאלי עם אשתו וכולי). ואם הילד מאוד אוהב את היצירה הספציפית מראים לו עוד (או מראים לו איפה אפשר למצוא) יצירות דומות, ויצירות של אמנים קרובים וכולי.

בגיל 7 או 8 או 9 כבר אפשר למקם את היצירה בהקשר היסטורי, לדבר על תולדות חייו של הצייר (או להראות איפה אפשר למצוא אותם כמובן), לספר שהוא היה חלק מקבוצה שלמה של ציירים שכולם חשבו שציור צריך: לשקף את המציאות/לשקף תנועה מכנית בעולם המודרני/להתקרב לטבע וכולי, תלוי בגישה של אותו זרם אמנותי. משחקים בלהעתיק את הציור/לשחזר את הפסל בחימר אם רוצים וכדומה.
בגיל יותר מאוחר כבר אפשר לדבר על מורכבות התיאוריות שמאחורי כל זרם (השפעות של פילוסופיות כלליות), לקרוא מניפסטים של כל זרם וכולי.

לכן, בעיני הזרימה אינה בהכרח מהקל לקשה או מהפרקטי לפילוסופי, אלא מהאישי/חווייתי/חד פעמי, אל העיוני, הכללי והתיאורטי.

אני כאן כדי ללמוד ואשמח לדעת איך אפשר לדבר עם ילד בן 5 על פוקו
למה להרוס לו את התמימות והאמונה, למה...

למה להרוס לו את התמימות והאמונה, למה..

זה העניין עם פוקו, הוא רלוונטי אבל קצת לא תמים. הסמינר השביעי של לאקאן למשל עובד יופי על הקטנה למרות שהמסמנים אצלה קצת איבדו את הדף עם המסומנים.
הגדול לעומת זאת מאוד מתרשם לאחרונה מאדורנו ואפילו שקע במחשבות אובדניות, מה שהסתיים ברגע שקיבל לידיים את הווידויים של רוסו.

>הולך להנמיך את ווגנר, הילדים ישנים!<

טוב

בסוף הבנתי את הבדיחה

שוכנת,

נראה לי שמה שמפחיד אותך זה בורות.
ואולי נראה לך שההיפך מבורות זה ידע פילוסופי.

בשבילי ההיפך מבורות זה סקרנות. כשילד/אדם נשאר סקרן, הוא ימשיך ללמוד כל חייו (זהו משפט שאיני מסכימה איתו, כי לדעתי כל מי שחי לומד). ואדם שממשיך ללמוד ולהתפתח לא יהיה בור - ולו משנה מה יהיו תחומי העניין שלו.

דוקא ישנן דוגמאות שממש אין לי חשק להיכנס אליהן שהשכלה לא בהכרח מייצרת אנשים טובים יותר - בשום היבט.
יתכן שהשכלה היא משהו כמו צבע עיניים?

ומנסיוני (הוא לא עצום, אך בכל זאת מונה כמה אנשים) אני יכולה לומר שילדים נולדים סקרנים וממשיכים להיות כאלה אם לא מפריעים להם. והם כל הזמן לומדים - תחומים שונים ומשונים, והידע שלהם הוא אולי לא תמיד פורמלי, אבל הם יודעים להשתמש בו בחכמה רבה.

אני פמיניסטית, ואכן חסרים לי מאוד כתבי הנשים. אני מחפשת אותם ואת קולן ברקע של ספרי הגברים הפטריארכליים.
התפיסה שאת מייצגת כאן בדף הזה זו תפיסה גברית/פטריארכלית/היררכית. בשביל למצוא משהו חדש לפעמים צריך להניח ליָשן ולראות מה יוולד. וזהו תחום נשי (עניין הלידה), הלא כן?

_אני פמיניסטית, ואכן חסרים לי מאוד כתבי הנשים. אני מחפשת אותם ואת קולן ברקע של ספרי הגברים הפטריארכליים.
התפיסה שאת מייצגת כאן בדף הזה זו תפיסה גברית/פטריארכלית/היררכית. בשביל למצוא משהו חדש לפעמים צריך להניח ליָשן ולראות מה יוולד. וזהו תחום נשי (עניין הלידה), הלא כן?_

אל דנטה הזכיר את פוקו, שכתב את תולדות המיניות , ממש לא ישן. ממש לא נאחז בישן. ממש מערער על הישן, יותר נכון.
חוצמזה, האם לדבוק במנשאים, הנקה, שהייה בטבע זה לא ישן? כשחוזרים לזה, אפשר לחזור גם לזה. לג'ונגל כן, לשבט כן, אבל לחבר'ה שיושבים במעגל בחורשת האקדמיה ודנים בדברים בצורה שנונה ורהוטה - לא? למה לא? למה אי אפשר להשלים היום את מה שלא נתנו לנשים לומר אז? זו לא השתקה עצמית, הדרה עצמית?
חוצמזה, ההכללה ישן = לא רלוונטי היא לפעמים סימן של עצלות מחשבתית. מה מאתגר אותי ומגרה אותי לחשוב יותר מספר שאיני מסכימה עם כל מילה שלו? מה גורם לי יותר לגלות את הטעם שלי, להגדיר את העמדות שלי, להבין מה חשוב בעיני?

ודווקא במשך כל הדף הזה, כמעט מהרעיון שהוביל לפתיחתו, אני מרגישה שאני הולכת בתוך בוץ עד החזה, קשה להתקדם -וקשה להיות מוּבֵנת. אני לא יכולה שלא לתהות מנין (לפחות חלק מ-) ההתעקשות לא להבין, להתווכח, לתפוס אותי במילה..
אני דווקא מרגישה שאני מחדשת פה משהו, אבל, אם נלך עם הדימוי הזה, "לא נותנים לי ללדת אותו ולגדל אותו בשבט". אני כבר התחרטתי שבכלל פתחתי את הדיון, וכמה פעמים התעצבנתי עד שהחלטתי לנטוש (ושוב חזרתי. כי זה חשוב לי. או כי אני מזוכיסטית).

אני חושבת שבגדול התגובות עד כה מתחלקות ל-2:

לגבי מהו לימוד, מהו ידע וכו' - הכופרים בידע מוחלט, בסמכויות שמאחורי ידע וכו', כמו אורנה שפרון, אל דנטה (? או שסתם בא להקניט ולא הבנתי?), ועוד.

ודווקא פילוסופיה במובן הזה אינה "ידע", כמו ארגז הכלים להטיל ספק בעוד ועוד מושגים שבחיי היומיום כולנו לוקחים כמובנים מאליהם. פשוט ארגז כלים שצבר פטישים קצת משומשים, ובגלל זה בעיניי הידיות שלהם חלקות ונעימות למגע. לא בא לי להמציא את הפטיש והמברג בכל ערעור על המחשבה הקונוונציונלית. רק מדי פעם. כשצריך.

לגבי התאמת הידע לגיל ולשלב - תובנות ודוגמאות מעשיות מחיי היומיום - כמו הדברים של בשמת א, שרון ס ו-קרוטונית מהמרק הגדול ועוד. לאלה יותר התחברתי, אבל בגלל שהסוג השני היו כ"כ דומיננטיים, כמעט שלא הספקתי להגיב עליהן (הייתי עסוקה בלהגדיר, לעדן, לפרט, לנמק את השאלה הפשוטה ששאלתי, קצת כמו בבגרות בספרות, סליחה על ההשוואה).

_{<נו, כן. אני כבר מתחרטת, עוד לפני ששלחתי. אבל כתבתי בספונטניות של הרוגז, ונראה לי כמו פחדנות להתחיל לערוך ולצנזר את עצמי. >}

אני לא יכולה שלא לתהות מנין (לפחות חלק מ-) ההתעקשות לא להבין
אני לא חושב שאת לא מובנת. אני יכול לנסות להסביר מאיפה נובעת ההתנגדות שלי.

אני לא בא מהתחום של מדעי הרוח, אלא מהמדעים המדויקים. הרעיון של חוסר סמכות הוא הליבה של המקצוע שלי. בניגוד לפילוסופיה, אף אחד לא מעלה על נס את כתבי ניוטון או איינשטיין, למרות גדולתם כמדענים. לטקסטים שלהם יש ערך היסטורי, אבל מבחינת הערך המדעי כבר נכתבו אחריהם טקסטים יותר ברורים ויותר נכונים (כלומר, נותנים תאור יותר מדויק של הטבע כפי שנמדד בניסויים).

האתגר הגדול ביותר בהוראת מדע ובהוראת מתמטיקה הוא להקנות לתלמידים את הסמכות - את הרעיון שבידיהם לקבוע מה נכון ומה לא נכון, מה לקבל ומה לדחות. אחרי הנזק שנגרם בבית-הספר המשימה הזאת מאד קשה - הסטודנטים מוכנים לקבל סמכות של כל אחד - הספר, המרצה, המתרגל - אבל לא של עצמם.

פעם קבוצה של סטודנטים שאלה אותי על תרגיל בית שנתתי להם. הם סיפרו שבמשך שעתיים הם ניהלו דיון אם פיתרון מסוים מתאים למה שאמרתי בכתה או לא. כשאמרתי להם שזה לא משנה, והשאלה שהם צריכים לדון בה הוא אם הפתרון נכון או לא (במקרה היה קל לראות שהפתרון אינו נכון. הם הגיעו בסוף למשהו בנוסח 1=2), הם הביטו בי בהשתוממות.

ואיך זה מתקשר לדיון כאן?
אחד הדברים שלמדתי בשנים האחרונות הוא שמצב של חוסר סמכות הוא לא מצב טבעי. כשילד חוקר את העולם הוא שומר לעצמו את הסמכות המלאה לגביו, כל עוד הסמכות הזאת לא נלקחת ממנו. אצל רוב הילדים אותה סמכות אובדת (אם בכלל הרשו לה להתפתח) כאשר מכפיפים אותם לאדם חיצוני ("מורה") שהוא מקור הסמכות הבלעדי. הנזק שנגרם מכך גדול הרבה יותר (בעיני) מכל תועלת שיכולה לעלות להם מהחומר שהמורה מעביר.

פילוסופיה במובן הזה אינה "ידע", כמו ארגז הכלים להטיל ספק בעוד ועוד מושגים
ברגע שאת לוקחת לעצמך את הסמכות להחליט לילד מה חשוב שהוא ידע ומה לא, את לוקחת לעצמך את הסמכות, וברגע שלאדם אין סמכות לגבי החומר הוא לעולם לא ישתמש בו כמו ארגז הכלים להטיל ספק. אני מכיר את זה מתחום המתמטיקה (יש המון מחקרים שמראים זאת מכל מיני כיוונים, אבל את זה אפשר להשאיר לדף אחר) אבל אני די בטוח שזה נכון גם לגבי פילוסופיה.

ממה שכתבתי לא נובע שאת צריכה להשאר פסיבית לגבי הלמידה של בתך. את יכולה להשתתף איתה, ולשתף אותה בדברים שמעניינים אותך, אבל לעשות זאת כשווה (כפי שבשמת תיארה למעלה), ולא כסמכות.
[אני אומר זאת רק לגבי למידה. מבחינת חינוך לערכים אני מאמין שההורה כן צריך לשמש סמכות].

אני מרגישה שאני הולכת בתוך בוץ עד החזה, קשה להתקדם -וקשה להיות מוּבֵנת.
אני מצטער אם תרמתי להרגשה הזו. אני מקווה שהבהרתי את עצמי קצת יותר טוב עכשיו.

בספר של פופר "החברה הפתוחה ואויביה" אפלטון שייך ל"אויביה"

ב:פולטיאה" שלו אפלטון מבקש לצייר מדינה אוטופית - אידאה של מדינה. על פי תורת האידאות – אידאה לא יכולה להיות נתונה לשינוי, לכן כל "התפתחות" היא שלילית. המטרה העליונה של מדינה היא לשמור על מבנה קבוע שאינו נתון לשינויים (אפשר לקרוא לזה: שמרנות). אפלטון למעשה מביט אחורה לספרטה, שהוא מוצא בה משהו שיותר קרוב לאידאת המדינה שלו. ספרטה = מדינת עבדים. אפלטון מזהה את השינוי הראשוני בתור כזה שמתחיל במלחמת מעמדות, לכן (בגלל שהוא נגד שינוי) הוא מבקש לקבוע מעין חלוקת מעמדות קבועה, המורכבת משלושה מעמדות: אנשי מקצוע, אנשי צבא ושליטים (הפילוסופים הם השליטים). על מנת לעגן את החלוקה הזו, וכדי שה"עם" יסכים לקבל אותה – הוא ממציא את משל המתכות, המבוסס על מיתוס "ילדי האדמה" – מיתוס שהיה מקובל באותו זמן, על הולדתם של בני אדם מהאדמה (קשור לאיזה סיפור מיתולוגי על ייסוד העיר תבאי). המשל הזה הוא גזעני וגם שקרי – אפלטון רוצה לספר לעם שהאל יצק בכל אדם תמהיל אחר של מתכות: "...אך כשיצר אתכם האלוה הוסיף תערובת זהב לאלה מכם הראויים להיות מושלים, ועל כן יקרי-ערך הם ביותר; וכל שהם 'אנשי המגן' בהם ערבב כסף; וברזל ונחושת באיכרים ושאר אומנים...". אפלטון מודע לפוטנציאל המקומם של דבריו, ומהסס מאוד אם להשתמש ב"משל שקר" (על פי הגדרתו!). אבל הוא מחליט שכן – כי תורתו המדינית חשובה יותר. הוא הולך על הכיוון הנטורליסטי – כי עם עובדות טבע אי אפשר להתווכח. הוא יוצק משמעות חדשה למושג "צדק". אצלו צדק הוא: כל אחד עושה את שלו וידו אינה בכל. וכדי שהצדק הזה יתקיים – חייבת להיות חלוקה מעמדית קבועה (יש אפשרות למוביליות מעמדית מסויימת, אבל היא צריכה להיות "נטורליסטית", כלומר – מבוסס על אותן מתכות שנמצאות כביכול בריכוז כזה או אחר בדם האדם). מלחמת המעמדות היא טבעית, ולכן אפלטון מחפש פתרון "טבעי" משלו כדי למנוע אותה.

פופר מוצא דימיון רב בין משטרים טוטאליטריים לבין משנתו המדינית של אפלטון. למשל, בעניין החינוך, הוא מראה כיצד השיטה החינוכית של אפלטון מלאה במאפיינים טוטליטאריים: היא נועדה מראש לאליטה סגורה, היא שמרנית ומתנגדת לשינוי, היא מונעת מצעירים לרכוש השכלה פילוסופית עמוקה כי הצעירים הם אלה שבדרך כלל מובילים לשינוי... פופר לא עוצר בביקורת על התורה המדינית באופן כללי, אלא טוען: "מאחורי ריבונות המלך הפילוסוף עומדת שאיפת שלטון. הדיוקן היפה של הריבון הוא דיוקן עצמי..." כלומר – המהלך הפילוסופי נועד כדי להכשיר את תאוות השלטון של אפלטון עצמו. פופר מוצא את אפלטון כדוגמא חיה לכשלון תורתו האוטופית: "...איזו אנדרטה לקטנות אנוש היא אידאה זו של המלך הפילוסוף, איזה ניגוד בינה לבין הפשטות והאנושיות של סוקראטס, שהזהיר את המדינאי שלא יסתנוור מכוחו, עליונותו וחוכמתו ושניסה ללמדו את החשוב מכל – שכולנו בני אדם..."

<עשיתי עבודה על זה לאוניברסיטה, ככה שיש לי את הציטוטים>

הוא זה שאמרתי קודם - כנראה שהגעתי לכתובת לא נכונה לשאול.
למה?
כי לא קיבלת את התשובות שציפית להן?

עוד משהו בנוגע ללמידה של ילדים - היא קו אחד רצוף ומתמשך שמתחיל ביום הלידה ומסתיים רק כשעוצמים את העייניים בפעם האחרונה... אי אפשר למנוע מהם ללמוד.
אפשר אולי לעכב, לדחוף, להפריע, לכוון...

שוכנת יקרה, מונח לפתחך שעור, אחד הגדולים בהורות, השכילי לנצל אותו - כדי לגדל ילדים צריך מנות גדושות של אהבה ללא תנאים ו אמון - אמונה בלתי מסוייגת ביכולתם של הילדים למצות את עצמם (את עצמם, ולא אותך).
וכדי לעשות את זה, צריך לשחרר אותם ולהשתחרר מקונספציות חינוכיות ודעות קדומות.
למיטב הבנתי הצרה בפילוסופיה, זה לא ממש הולך טוב ביחד, פילוסופיה ואמונה...

מצטרפת לעצות של אורנה ורסיסים - התבונני. זה מרתק! אפשר ללמוד דברים גדולים גם מאנשים קטנים.

תודה לשוכנת על הדף המרתק. תודה לבר עדש על דבריו.

אני לא חושב שאת לא מובנת
גם אני לא.
אני חושבת שקשה לך עם העובדה שאנשים חושבים בספרה אחרת לגמרי ממה שהתרגלת. זה מאתגר אותך, וכרגיל, במקום להסתכל פנימה את מסתכלת החוצה, על הכותבים האחרים בדף (כרגיל - בדרך האנושית הרגילה, לא הכרגיל הפרטי שלך, שאותו אני לא מכירה).

מאוד מאוד מאוד ממליצה לך לקרוא את כתביו של דני לסרי, פילוסוף חינוכי מודרני. עלול לפתוח לך את הראש בפטיש. זה אומנם עלול לכאוב, אבל זה שווה את זה (כמעט כמו ללדת - כואב אבל שווה

)
האתר של דני www.makom.org.il
הוא גם כותב באתר של שרי אריסון (אבל אין לי, ולא בא לי לתת קישור) ואפילו אפשר לקנות את הספרים שלו ישירות מההוצאה לאור באופן טבעי
הנה מאמר מרתק

רק להזכיר שאחרי כל מה שאמרו כאן, אולי את יודעת שיש בארץ גם הורים שמחנכים ב חינוך ביתי מובנה . אולי גם באתר שלהם תקבלי תשובות.
האתר שלהם

ומעבר לזה, ראי הסטוריה בחינוך הביתי
הערכת התפתחות הילד בחינוך ביתי
יומני למידה

ובכלל מדור לימודים

שוכנת,

ראשית, באמת צר לי על הרגשתך.
אבל, מכיוון שזה דיון פומבי, ומבחינתי הוא נוגע בתמצית עקרונית של "חינוך ביתי חופשי", אני מרשה לעצמי לפרוש כאן את דעותי, למרות שכנראה בעבורך זה מעיק ולא מפרה. ובכל זאת מניחה שיש אחרים שהדיון הזה פוקח את עיניהם - לכאן או לכאן. וכמובן שדבריך תורמים לכך לא פחות מאלו של אחרים. נהפוך הוא - בזכותך, בזכות התעקשותך להמשיך ולדון כאן בעניין זה שכביכול שרוי במחלוקת, רבים אחרים יוצאים נשכרים.
(אפרופו פילוסופיה, הנה מאמרו של א.ד. גורדון gordon]הלכות דעות ומלחמת דעות ad[/po]/deot xayot.html )

להניח ליָשן.
הישן מבחינתי הוא לא הידע. אלא העמדה שיש סוג מסויים של ידע שהוא דוקא נחוץ במיוחד, יותר מאחרים. זאת העמדה הפטריארכלית/היררכית.
ולהניח לישן הזה, מבחינתי, זה להניח לדעות שלי בדבר חשיבותם של תחומי ידע מסויימים בעבור ילדי, וקבלה ולמידה של הדרך שלהם לחיות את חייהם.
אין לי דבר נגד פילוסופיה, או מתמטיקה, או אומנות, או כל תחום ידע אחר; אין לי דבר כנגד השכלה והעמקה בתחומי עניין שונים, וכן, אין לי שום כוונה לא לחיות את העניינים שמעסיקים אותי באופן מלא, בביתי, בחברת ילדי - בין אם זה פילוסופיה, ספרות, מוסיקה, וכו', מפחד פן אשפיע עליהם.
אלא שאני יודעת כמה עוגמת נפש עשויה להיגרם להורים כאשר ילדם לא הולך בדרכם, כשהם מצפים ממנו לכך. ומכך - מהציפיות, אני משתדלת להיגמל.

ולראות מה יוולד.
ומה שאני מגלה שנולד - אצל ילדי לפחות ואצל עוד ילדים שגדלו בחינוך ביתי חופשי, (ולא בגלל אופיים המיוחד, אלא בזכות השינוי בעמדות שלי) הוא עמוק ורחב ומלא - גם אם זה בתחומים שונים לגמרי זה מזה. וגם אם זה בתחומים שנראו לי בעבר פחות חשובים, וגם אם זה בתחומים שמעולם לא חשבתי עליהם, ובודאי שלא הייתי יכולה להעביר אותם אליהם, מכיוון שאני בורה מוחלטת בהם.
ועוד נולד - נולדו אצלי תחומי עניין חדשים ונוספים עם כל גילוי חדש של ילדי.

גם אני מצטרפת לקודמיי ומרגישה שבעצמי אולי יצאתי לא מובנת.

ניסיתי לתהות למה דווקא פילוסופיה, ובעצם להגיד שאני מאמינה, היום יותר מתמיד, ובאמת רק בזכות השנים האחרונות במחיצת ילדיי ביית, שלא נכון לרצות משהו בשביל מישהו אחר. בעיקר לא לרצות שהוא ידע משהו מסויים.
נורא רציתי שבני בכורי יקרא כבר בגיל 4. הוא היה כל-כך מוכן ובשל, היו לו את כל הכלים (וכאשת מקצוע ידעתי זאת בודאות) אבל הוא לא קרא. בלי לשים לב, הציפיות שלי ממנו חלחלו אליו (וכשנמצאים הרבה יחד, נעשים נורא חדירים זה לרגשותיו הכמוסים של האחר) ודחו את ההתנסות שלו. הציפיות העיקו עליו ולא נתנו לו את החופש החיוני כל-כך לכל התפתחות. רק אחרי ששחררתי ובגדול הוא הצליח לעשות עם עצמו משהו (בלתי נראה לעין המתבונן) ולהתחיל לקרוא. זה לקח שנתיים יותר ממה שציפיתי, אולי כי היה לי נורא קשה לשחרר.

אני כותבת ומתארת את זה רק כדי לשתף ולחלוק בנסיון ובתובנת ההתבוננות. כמה צבעוני ורב-גוני יהיה ביתנו ועולמנו אם ניתן לכל אחד ואחת להתעניין במה שמושך את ליבם. אני משוכנעת שילדיי ימשכו לכיוונים שונים והיום הציפיות שלי משתדלות להתמקד בעצמי וגם בזה אני מצמצמת עד כמה שניתן. גם אני פרח שרוצה לפרוח בחופשיות. להרגיש שהתעניינות בהעלאה והורדה של עיניים או כל דבר אחר לא שווה יותר או פחות מפוקו/סוקרטס ואחרים.
דני לסרי (ואולי אחרים גם) כותב על השימוש הכוחני שאנחנו עושים בידע שלנו. "מה, אתה עוד לא יודע את לוח הכפל ? " או פשוט מזה (אצל ילדים צעירים יותר) : "מה אתה לא יודע כמה זה שתיים ועוד שתיים ? " - נגד זה אני יוצאת ואני עובדת על עצמי חזק מאד לשחרר ולהרפות ולכבד כל סקרנות באשר היא.

אחלה דף

אני נשבעת שנכנסתי לדף הזה עכשיו בשביל למחוק את כל מה שכתבתי בדוגמא הארוכה... P-:
אבל אחרי שקראתי כמה הערות שהתייחסו אליה, החלטתי לעת עתה לחזור בי. אולי מה שכתבתי בכל זאת מביא תועלת כלשהי.

סיבה אחת שרציתי למחוק, שכן קשורה לדף הזה, היא שכל הזמן יש לי הרגשה מעצבנת שהיה משהו מאוד שיקרי בתיאור הזה.
ועכשיו קראתי את אורנה שפרון ובעצם גם את כל מה שכתבו כולם, והתחדד לי מה זה שהרגיש לי שיקרי.
אני אנסה בקצרה, מקווה שאצליח:

כמו שכתבתי קודם, מה שאני כתבתי לך, היה הניסיון שלי לענות לפחדים שלך.
לכן, התייחסתי לנושאים שאת מפחדת לגביהם, ואך ורק אליהם.
אבל בעצם, זאת תמונה חלקית של החיים האמיתיים שלנו. ולכן תמונה שיקרית.

את התמונה המלאה נתנו האחרים בזה שמכל מה שמדאיג אותך, הם שמו דגש לא על מה שכן נמצא בחיים של ילדיהם (ונמצא, ועוד איך נמצא, תאמיני לי), אלא על שינוי הפוקוס.

הילדה שלי מתעניינת באמנות או לומדת מוסיקה לא בגלל שאני דחפתי משהו. היא גילתה עניין.
הילד שלי מתעניין בבעלי חיים בכלל לא בגלל שאני דחפתי משהו. הוא גילה עניין.
ואחד הדברים החשובים שלמדתי בחיי היה - לא לדחוף.
וזה התפתח סופית בחינוך הביתי, עד כדי כך, שלא יכולתי יותר לסבול להיות מרצה באוניברסיטה.
גידלתי ילדים, שאי אפשר "לדחוף" להם. או אולי, אני אמא שמזהה תיכף ומייד חוסר עניין ומגיבה מייד. כך או כך, המאמץ האמיתי שאני עושה הוא primum non nocere (שבועת הרופאים, קודם כל לא להזיק, מקווה שלא טעיתי בכתיב).

יש אנשים שמנסים להפעיל לחץ מסוים שנועד לגרום לכך שהקטן שלי (4) כבר ידע קרוא וכתוב וחשבון. בין היתר בעקבות התפעלות ותשבוחות על ההישגים של... [ילד אחר בהשוואה]. זה לא פועל עלי, כי אני מבינה שאותם הישגים של ילדים אחרים באים מכיוון ש-
א. הילד ההוא רצה, ו
ב. ההורים שלו "עודדו" באופן פעיל, לימדו, השקיעו, ואת לא יכולה לדעת כמה מתוך מה שהילד ההוא "יודע" בא מתוך רצון אמיתי שלו וכמה בא מתוך רצון להיענות לציפיות ולפחדים של הוריו.

הילד שלי יידע קרוא וכתוב. מתישהו. כשהוא שואל - אני נענית, רק במידה שהוא רוצה באותו רגע.
ומה שמחזק אותי בגישה שלי, שאני סומכת עליהם ומאמינה בהם שהם יידעו את מה שחשוב להם, מתי שחשוב להם -
זה בין היתר המאמץ הענקי שאני משקיעה בימים אלה ממש כדי ללמוד - מה אני רוצה.

כל יום מחדש אני מגלה עד כמה אני מופעלת יותר על ידי "רצון להיענות לציפיות ולפחדים" של אחרים (אחרים שאיכפת לי מהם, כמובן) מאשר על ידי הרצון שלי.
כי מרוב ש"הופעלתי" כבר איבדתי את הקשר למה שאני באמת רוצה. לא מכוונה רעה, פשוט איבדתי את זה, לא באמת ידעתי מה התשובות שלי.
כל כך חשוב לי שהילדים שלי לא יצטרכו להשקיע 20 שנה מחייהם להשתחרר ממשהו שאסור היה לטעת בהם מלכתחילה!

אני מרגישה שמרוב פילוסופיה לא רואים כאן את המציאות: כשההורים מתעסקים במשהו, גם הילדים שלהם מתעסקים בו. אפילו אם זה רק בצורה פסיבית, עדיין הם סופגים משהו. לרוב זה יותר מאשר עניין פסיבי. אמנם רק בשמת נתנה דוגמאות, אבל אני אעשה את הבלתי יעשה ואלשין קצת על אחרים: הילדים שלי מתמצאים במחשבים, הילדים של אורנה מנגנים, הילדות של חברתי הפרמקלצ'ריסטית ובעלה המדריך מכירות כל צמח ורמש, הילדה של איש הרפואה הסינית מכירה שמות של אברים שאפילו לא ידעתי שקיימים, וכן הלאה.

אם מדעי הרוח הם חלק מחייך, הם יהיו גם חלק מחיי ילדיך.

אם מדעי הרוח הם חלק מחייך, הם יהיו גם חלק מחיי ילדיך.
ואם לא?

אני באה מהבית ההפוך למקרה שמתארת שוכנת הצוק: היה אצלנו המון עיסוק ב- humanities ("מדעי הרוח" זה לא מושג שמסתדר לי בראש). היסטוריה. אנתרופולוגיה. מוסיקה. עוד מוסיקה. אמנות. תנ"ך. פרהיסטוריה. אתולוגיה. אופס - זה כבר "מדעי הטבע". המון מחקרים התנהגותיים על בעלי חיים - "אני והשימפנזים" ו"האריות הלבנים מטימבוואטי" וקונרד לורנץ. אבל זה על ההתנהגות של בעלי חיים, לא על הביוכימיה שלהם. מעין "בעלי חיים כבני-אדם".
וכמעט לא היה באויר מדעים מדויקים ומדעי הטבע.
ואני גדלתי בהרגשה שאין לי נטייה למדעים, ושפיזיקה זה קשה, כי לא נחשפתי לזה בבית, כי החשיפה בבית הספר היתה גרועה (דא) וגם כי עוד סיבות.

אז מה? אז בגיל מאוחר יותר התמרדתי נגד הנטייה הזאת של עצמי, ואמרתי: וואלה, אין סיבה שאני לא אלמד את זה, אם אני רוצה. אז ההורים שלי לא ידעו ולא התעניינו ולא חשפו אותי בצורה נגישה, בסדר גמור, זכותם לא לנטות לעניין, וזה לא אומר כלום עלי.
השלב הזה הגיע, כמה בלתי-מפתיע, איפשהו בין גיל 14 ל- 17.
כאן מגיע החלק המקופח שבי שזועק: "אז איפה היה בית הספר ולמה לא היו לי תומכי-למידה - לא מורים! - שיעזרו לי למצוא איך ללמוד את מה שאני רוצה ללמוד".
אבל גם זה לא נורא כל כך, כי סידרתי לי נישואין עם ביולוג. ותאמינו לי, זה בכלל לא במקרה. וכמובן - הלכתי לאוניברסיטה ללמוד את מה שמעניין אותי, לא את ההורים שלי.

אני חושבת שכאן מגיע המקום של הקהילה, ושל המשפחה המורחבת, בחינוך הילד. זה, כמובן, בהנחה שההורים מקובעים בהנחה שלהם ש"אני לא יכול ללמוד משהו שלא למדתי עד עכשיו". אז הסביבה יכולה לפצות. את יכולה לתת לילד שלך לשבת עם אנשים אחרים, שעוסקים בדברים אחרים, שמתעניינים בדברים אחרים, כדי לעזור לו להרגיש נוח עם הנושא מתוך הדוגמה האישית שניתנת לו.

כמה מסקנות זריזות (אולי אף פזיזות):

ראשית, תורי לשאול: הכופרים בידע מוחלט, בהיררכיות וכו' – אשמח (ולא בציניות) אם תבארו מה זה ידע בעיניכם, מהו ידע שלא תוותרו עליו – היכן עוברים הגבולות האדומים שלכם?

לא יודעת למה, אבל היתה לי מין הנחת יסוד שלא הייתי מודעת לה, שלאנשי החינוך הביתי יש מודעות חברתית ופוליטית מפותחת. אבל זה לא נכון – כל אחד שהעיד על בני ביתו והפנה אותי להסתכל רק בתוך ביתי פנימה בעצם מתנער מאחריות חברתית, מפעילות פוליטית. מרצון לשינוי. רק שיניחו לנו בתוך בתינו. כמובן שזה לגיטימי, וכמובן שרוב המיין סטרים הם כאלה. אבל איכשהו ציפיתי שיהיה לכם אכפת.

עושה רושם שלרובכם עדיין יש מכשיר טלויזיה בבית, והוא בשימוש (אולי כדאי לפתוח מפקד בדף למי יש טלויזיה ). לי נראה יותר חשוב להיפטר מהשפעתה המזיקה של הט.ו. מאשר מהשפעתו המזיקה של התמ"ל, למשל. לי נראה חשוב יותר המזון הרוחני שהורים מספקים לילדם, מאשר המזון הפיזי (כן, אני יודעת, הנקה זה הרבה יותר מאוכל. וספר במדעי הרוח הוא הרבה יותר מקופסא מרובעת או ידע שדוחסים לראשי הילדים).

ואולי הבעיה היא הניסוח של השאלה – אולי הייתי צריכה לנסחה כשאלה פוליטית, ולא חינוכית. להפנות את המבט לחברה, ולא לתוך בתי האנשים כפרטים.

מהיכרות עם אנשים מהעולם האקדמי, ראיתי שהם יכולים לקבל ולהכיל רעיונות באופניקים ופוליטיים אחרים, ולעומת זאת מהדיון הזה (אם הוא מייצג את האתר), נוכחתי ש באופן לא יכול לקבל ולהכיל רעיונות מהעולם האקדמי (התנגדות אוטומטית, יישורי קו על ימין ועל שמאל, התפקדות אחידה לאנארכיה של הידע)

המסקנה – כמו עם הפיל והפסנתר.

מה שמפיל אותי הוא הבוז ל"ידע ההיררכי" והפטריארכלי. בוז שמתאים בול למיין סטרים. בחברה שמאמינה בכסף, תועלת וחומר, כל דבר שנלמד לשמו, ולא לתועלת מסויימת, נדחק הצידה בבוז. בדיוק כמו שכאן.

להשוות ספרות מול התעמלות, או מול צמיחה רוחנית. כאילו, הלווו, זה לא קצת צורם? הרי הספרות כבר מכילה את "נפש בריאה בגוף בריא", וההתעמלות בלעדי מדעי הרוח לא יכולה להכיל שום דבר. ולא להיזכר, ולא לעבור תיעוד. ולא להיות מועברת מדור לדור. ולא להתחיל מורשת חדשה.
רוצים לחיות רק את ההווה? אז למה האתר הזה בנוי כארכיון משובח? עובר עריכה אוהבת ומתמשכת, הופך למאגר קנוני אחד גדול, כמיטב המסורת? למה שלא כל דיון יימחק מייד עם תומו? יימוג לנבכי השיכחה?

_אני מרגישה שמרוב פילוסופיה לא רואים כאן את המציאות: כשההורים מתעסקים במשהו, גם הילדים שלהם מתעסקים בו. אפילו אם זה רק בצורה פסיבית, עדיין הם סופגים משהו. לרוב זה יותר מאשר עניין פסיבי. אמנם רק בשמת נתנה דוגמאות, אבל אני אעשה את הבלתי יעשה ואלשין קצת על אחרים: הילדים שלי מתמצאים במחשבים, הילדים של אורנה מנגנים, הילדות של חברתי הפרמקלצ'ריסטית ובעלה המדריך מכירות כל צמח ורמש, הילדה של איש הרפואה הסינית מכירה שמות של אברים שאפילו לא ידעתי שקיימים, וכן הלאה.
אם מדעי הרוח הם חלק מחייך, הם יהיו גם חלק מחיי ילדיך._

יונת, זה נהדר. קצת מזה ניחשתי עוד קודם מקריאה אקראית בדפים שונים. זה עובד מצויין ברמה האישית. ברור שזה יעבוד אצלי בבית (אם אישי ואני נקפיד לא להיות מגמתיים מדי). אבל זה לא מקדם את החינוך הביתי לכוווו-לם. ברמה החברתית.
כי כולנו יכולים לחשוב על עיסוקים ותחומים של הורים שילדיהם לא ילמדו מהם שומדבר. אני אשאיר לכל אחד להשלים את הרשימה.

מה שמפיל אותי הוא הבוז ל"ידע ההיררכי" והפטריארכלי

לא נראה לי שיש כאן בוז לידע מהסוג הזה. יש כאן (אם הבנתי נכון) התנגדות לסיווג של ידע כזה כבעל ערך עליון יותר לכל ידע אחר. זאת שאלה מעניינת מה אנשים מחשיבים כידע - אם את שואלת אותה באמת, את צריכה להיות באמת פתוחה לקבל את זה שאנשים חושבים אחרת ממך (למרות שמאפיינים רבים אחרים תואמים את שלך).

לגבי חינוך ביתי (אני לא בחינוך ביתי) - אני מתחברת לגישה שמוצגת פה שאם הידע נגיש (כל סוג של ידע, לאו דווקא זה שיש להורים, אלא זה שמעניין את הילדים) - אז זה מספיק. יותר מזה - אם נעשים צעדים שדוחפים, זה רק מכבה.

חינוך שהייתי רוצה לקבל בעצמי ולתת לילדים : צא לנוף - תקטוף*.

<נוף = היצע מגוון, צבעוני, ריחני, חושני, אינסופי>
<תקטוף = את הזר האישי שלך>

לגבי הקטע החברתי - יש כאן דף מעניין שפתחה פעם דליתוש ב, אבל אני לא זוכרת איך קוראים לו.

אבל זה לא מקדם את החינוך הביתי לכוווו-לם. ברמה החברתית.
הא?
מה זה "החינוך הביתי לכוווולם"?
"חינוך ביתי" זה פשוט שם אחר ל"לגדול במשפחה שלך". זה הכל.
זה פשוט אומר, שאת לא מוציאה את החוזה על חינוך ילדייך למישהו/משהו אחר.
אז אין "החינוך הביתי לכוווולם". אין. זה לא בית ספר עם אינדוקטרינציה אחידה. זה לא "חינוך לפי ערכי תנועת העבודה" או משהו. זה "חינוך משפחתי":
כל משפחה ותחומי העניין שלה, כל משפחה ומה שחשוב לה.
נכון שיש תפיסה חינוכית שמשותפת במידה מסוימת לדוגלים ב"חינוך ביתי חופשי" (שמקביל לבית הספר הפתוח, פחות או יותר, בכיוון הפדגוגי), והיא גורסת שהמוביל של הלמידה הוא הלומד.
זוהי תפיסה פדגוגית ודידאקטית שמבוססת על מחקרים מהמתקדמים בתחום החינוך, הלמידה והקוגניציה, והיא מציגה קו שלפיו הילד הוא המוביל את הלמידה שלו, הוא הקובע את תחומי העניין שלו, הוא הקובע את קצב הלמידה וכן הלאה.
בקו הזה יש כבוד גדול לבחירות ולהעדפות של הילד, בין היתר גם מתוך גישה, שאם "מכריחים" ילד "ללמוד" חומר שלא מעניין אותו ולא מדבר אליו, החומר הזה במקרה הטוב לא יילמד, במקרה הפחות טוב גם יפגע ביחסים המשפחתיים (כמו כל כפייה), בהנאה מהלמידה, בסקרנות ואולי אפילו יגרום לאנטי, כמו שקורה לעתים קרובות בבתי הספר.
כתבתי "ללמוד" במרכאות, מפני שאי אפשר להכריח ללמוד, כמו שאי אפשר להכריח להבין:
זה תהליך פנימי שמתקיים בפנים, בתוך המוח של האדם. אפשר להכריח לשמוע הרצאה - אי אפשר לשלוט במה שהאדם עושה עם זה (סותם את האוזניים?).
גם בקו הזה הוצג פה אפילו בדף הזה מנעד רחב של דיעות, שממנו כל קורא נבון יכול להסיק, שרוב המשפחות מקדמות במידה זו או אחרת תחומי ידע מסויימים אפילו באופן אקטיבי, ו כל המשפחות מקדמות תחומי יידע פאסיביים פשוט מעצם זה שההורים עוסקים בהם וילדים שגדלים בחוג המשפחה (בניגוד לכאלה שהולכים לבית הספר בשעה שבע, חוזרים בשלוש, ואז יושבים מול הטלביזיה ומשחקי המחשב עד שבע בערב, למעט זמן הכנת השיעורים) נחשפים אליהם באינטנסיביות.

אבל היתה לי מין הנחת יסוד שלא הייתי מודעת לה, שלאנשי החינוך הביתי יש מודעות חברתית ופוליטית מפותחת. אבל זה לא נכון
לא מבינה את המסקנות שלך, ולא רואה איך הן קשורות למה שאני כתבתי.
וגם לא למה שכתבו אחרים.
לדעתי יש כאן כשל לוגי מובהק.

עושה רושם שלרובכם עדיין יש מכשיר טלויזיה בבית, והוא בשימוש (אולי כדאי לפתוח מפקד בדף למי יש טלויזיה ). לי נראה יותר חשוב להיפטר מהשפעתה המזיקה של הט.ו. מאשר מהשפעתו המזיקה של התמ"ל, למשל. לי נראה חשוב יותר המזון הרוחני שהורים מספקים לילדם, מאשר המזון הפיזי
גם פה - מה זה ההכללות המוזרות האלה?
יש איזה הבדל קטן בין ילדים שתקועים מול המסך 7 שעות ביום, כל יום - לבין ילדים שרואים סרט פעם בחודש. בשתי הדוגמאות יש טלביזיה בבית, אבל זה בכלל לא אותו "שימוש".
האם מישהו דגל פה בדף בהושבת ילדים מול הטלביזיה בתור המאפיין של החינוך הביתי? ואני הצלחתי לפספס את זה?
ומה הקשר לחינוך הביתי???? שוב, זה עניין משפחתי. יש משפחות עם טלביזיה, ויש משפחות בלי טלביזיה.
אם כבר, אז בקהילה הזאת יש באופן יחסי פחות טלביזיה (גם מכשירים וגם כמות צפייה) מאשר באוכלוסיה הכללית, אני משערת.

מה שמפיל אותי הוא הבוז ל"ידע ההיררכי" והפטריארכלי. בוז שמתאים בול למיין סטרים. בחברה שמאמינה בכסף, תועלת וחומר, כל דבר שנלמד לשמו, ולא לתועלת מסויימת, נדחק הצידה בבוז. בדיוק כמו שכאן.
מה? מה? מה זה ההכללות האלה? מה זו ההתנפלות הזאת? או שלא הבנת אף מלה ממה שכתבו לך, או שאני לא יודעת מה. איפה בוז? איפה הדימיון ל"מיינסטרים"? איפה ראית פה אמונה ב"כסף, תועלת וחומר"??? מה זה קשור לדיון????
אני מודה שקראתי בהשתאות הולכת וגוברת את התגובה הנ"ל, ונראה לי שיש פה שיח חרשים.

הדיון הזה לדעתי לא נסב על "לימוד לשמו" לעומת "לימוד לתועלת". לדעתי את מערבבת לחלוטין שתי גישות שונות בתכלית.
הגישה פה לא דנה בכלל בתועלתיות.
להיפך!
כשילד מתעניין במשהו - זה המדד. לא אם ייצא לו משהו מזה כשהוא יהיה גדול.
אז אולי היה פה מישהו שחלק על לימוד משוואות ריבועיות (שכחתי מה זה בדיוק. אשמח אם מישהו יציג לי משוואה ריבועית שאני אזכר למה קוראים ככה). אז מה. הוא לא חושב שצריך לדחוף משוואות ריבועיות למי שלא מתעניין. אני בטוחה שגם הוא לא ימנע משום ילד שמתעניין במתמטיקה ללמוד משוואות ריבועיות אם אותו ילד רוצה.
על זה הדיון כאן!
האם תכפי על בתך ללמוד על ואת אפלטון גם אם היא לא מעוניינת לשמוע בכלל?
האם יש סיכוי שבתך לא תשמע על אפלטון, כאשר את חיה אותו ואת תפיסותיו וזו האסוציאציה שלך לדברים מהחיים שלך?
אלה שאלות שאנחנו שואלים.
התשובות שאני קראתי בדף הזה היו בכיוון של:

אם אני חושבת שכל אחד חייב לקרוא את אפלטון אבל הילד שלי לא רוצה, אני לא אכפה עליו.
אם אני חיה את אפלטון, אין סיכוי שהילדים שלי לא ישמעו עליו (כמה הם ישמעו עליו ובאיזו דרגת העמקה - זה כבר תלוי באינטראקציה איתם).

מהיכרות עם אנשים מהעולם האקדמי, ראיתי שהם יכולים לקבל ולהכיל רעיונות באופניקים ופוליטיים אחרים.
מי זה "אנשים מהעולם האקדמי"? את עושה צחוק?
חצי מהאנשים שמשתתפים איתך פה בדיון הם מהעולם האקדמי...
ועמדתנו פוליטית וחברתית לעילא ולעילא. אולי חתרנית ואנרכיסטית, אבל פוליטית וחברתית.

כמה שברי תגובות פזורים.

אבל זה לא מקדם את החינוך הביתי לכוווו-לם. ברמה החברתית.
אין חינוך ביתי לכולם.
זו פרידיגמה שאת חייבת להשתחרר ממנה (זה לא שיש חוק כזה, אבל זה יקל עלייך). גם לא יהיה, זה פשוט לא מתאים לכולם.
ובכל מקרה החינוך הביתי הוא משפחתי, הוא לא יכול להיות נוסחאי בשום צורה.

פרידיגמה נוספת היא שיש איזשהו גוף אמורפי אבל הומוגני שנקרא "אנשי באופן טבעי" אין כזה. הדרך היחידה לאפיין פה את הקוראים/כותבים היא: אוסף אקראי של אנשים שבמקרה מתעניינים בערך באותם הדברים. או שלא.

ומשהו לגבי הפעילות החברתית, שרציתי להגיד פעם מזמן בדף אחר: כשאני החלטתי ללכת בדרך שאני הולכת בה, עשיתי זאת גם מכיוון שאני יודעת שתהיה לה השפעה לטווח ארוך על הסביבה הקרובה והרחוקה ממני. מבחינתי לחנך מהבית זה פעילות חברתית מהמעלה הראשונה. לא בגלל שאני משנה משהו בכאן ועכשיו. אלא כי אני מאמינה שהשינוי החברתי מתחיל מהשינוי שבתוך הבית שלי. וגם עצם הפעילות שלי מראה לאנשים אחרים שיש עוד אופציה. בנוסף אני מנפיקה יצור(ים) חברתיים שיועילו לחברה יותר ממה שהיו מועילים אילו הלכו לבית הספר.
כמו אבן קטנה שנזרקת במרכזו של אגם - בסוף הגלים שהיא עושה מגיעים עד החוף.

מסכימה עם סיפורי פוגית, שניסחה יותר טוב מה שניסיתי לומר, ובפחות מלים (-; וגם במבי ק (-:

אי ההבנה היחידה שיש לי כוח כרגע לתקן:
חינוך ביתי לכווולם - ממש לא התכוונתי לנוסחה שתתאים לכולם.
התכוונתי לקדם באופן פוליטי, חוקי, חברתי את הלגיטימיות של חינוך ביתי. כך שכוווולם יוכלו ליהנות ממנו, ולא רק יחידי סגולה עם תחומי עניין רחבים ומעמיקים (כמו שבד"כ מיוצגים באתר). מישהו פה (יונת?) פעם אמר/ה שבהתחלה ישמעו בעיקר על ילדי חינוך ביתי מחוננים, מעל הממוצע, וכו', ורק אח"כ תהיה לגיטימציה להרחיב את המעגל גם ל"סתם" ילדים. אז אני מדברת על "סתם" הורים (אם יש דבר כזה).

אוסף אקראי של אנשים שבמקרה מתעניינים בערך באותם הדברים. או שלא.
ויותר מזה:
בדף הזה יש גם אוסף אקראי של אנשים מתוך מבקרי האתר.
אין פה ייצוג לדיעות של כל אנשי באופן טבעי שאפילו מסתובבים באתר הזה.
ובאתר - אוסף אקראי של אנשים בחינוך ביתי ושלא בחינוך ביתי.
ויש המון אנשי באופן טבעי שבכלל לא נכנסים לאתר, ושיחה עם הורי החינוך הביתי בקבוצת החינוך הביתי שאני חברה בה היתה מביאה אוסף אקראי אחר (ומינון דומה של אקדמאים... (-: ).

כך שכוווולם יוכלו ליהנות ממנו
כמו ש סיפורי פוגית אמרה - אין כוונה כזאת וזה לא יקרה.
גם מה פירוש "כולם יוכלו ליהנות ממנו"?
יש כאן טעות גדולה לגבי החינוך הביתי.
כל מי שרוצה יכול ליהנות ממנו. זו בחירה. רוב האנשים לא מעוניינים בה בכלל, כי היא בחירה שדורשת לקבל על עצמך אחריות שאנשים רק שמחים להיפטר ממנה כמה שיותר מוקדם בחברתנו. אין כוונה שרוב האנשים יבחרו בחינוך ביתי. זו תמיד תהיה בחירה של מיעוט.
עם זאת, בארה"ב ובארצות אחרות לא בוחרים בה רק הורים אקדמאים או משכילים במיוחד.

ורק אח"כ תהיה לגיטימציה להרחיב את המעגל גם ל"סתם" ילדים
לא מדובר בלגיטימציה של משפחות לבחור בחינוך הביתי.
דבריה של יונת נאמרו בהקשר של חשיפה תקשורתית של משפחות החינוך הביתי. מסיבות תרבותיות, החשיפה מתחילה במשפחות עם ילדים "מחוננים". אחר כך, כשהציבור יסתגל לרעיון שאפשר לגדול בחינוך ביתי ולא לצאת מטומטם ובער, אפשר יהיה לחשוף בתקשורת גם את הלא מחוננים במיוחד, הלא מיוחדים, וה"סתם" (אם יש בכלל דבר כזה, ואני בכלל לא בטוחה).
גם היום, "סתם" הורים בוחרים בחינוך ביתי. או לפחות, הורים שחושבים על עצמם שהם "סתם".
אני כופרת בתפיסה הזאת.
לכל אדם יש תחומי עניין. מכל אדם אפשר ללמוד. ואנשים שלא מתקשרים עם הילדים שלהם גם לא בוחרים חינוך ביתי! כאילו דא...

גם מה פירוש "כולם יוכלו ליהנות ממנו"?
זה לא משהו ש"אנחנו" נותנים במתנה למישהו אחר.
זו בחירה משפחתית, וכל משפחה יש לה מה לתת לילדים בה. כל משפחה. זה לא קשור לחינוך הביתי! זה קשור למשפחה!
כולם יכולים ליהנות מגידול ילדים.
כולם יכולים לגדל את הילדים שלהם בעצמם.
כמו שכולם יכולים ללדת אותם בעצמם.
יש איזה קו שאת רוצה להגדיר, שעד אליו מותר לכל "עמך" ללדת ילדים ולגדל אותם - וממנו את רוצה לשלול ממנו את הזכות לגדל ולחנך את ילדיו, כי הוא "לא מספיק טוב"? אם כן, אז זו גישה שלך, לא שלי.
בינינו, "עמך" יולד ומגדל את הילדים שלו כבר היום. אז מה אם הם הולכים לבית הספר. את החינוך הם בכל זאת מקבלים בבית. וכן, זה כולל טלביזיה עשר שעות ביום, וזה כולל בגדים זנותיים, איפור וצביעת שיער בגיל 12, וכן, זה כולל תרבות הצריכה, וכן, זה כולל עבודה בזנות של נערות בתיכון כדי לקנות ג'ינס יקר - הכל מהחינוך בבית.