אמא לא שמחה בחנב

כבר המון המון פעמים רציתי להתייעץ מעל לבמה הזו בענייני חנ״ב בכל מיני נושאים שקשורים לילדים שלי ולא עשיתי את זה. עכשיו אני גם יודעת למה?! כי כלום לא קשור אליהם, הכל קשור אלי, לתחושות שלי , להרגשות שלי, לתפיסות שלי של איך דברים אמורים להיות לעומת איך שהם מתנהלים באמת.
נתחיל מההתחלה... 3 ילדים, עד גיל 6 אחד מהם יונק....הרבה! בסביבה שלנו אין משפחות חנ״ב נוספות, ז״א יש צורך לנסוע, לפעמים גם שעה- קשה לפעמים, אבל זאת אחריותי כאם שבחרה לילדיה חנ״ב.
עניין מאוד חשוב בכל הסיפור הזה: אני הכי שלמה בעולם עם הבחירה הזאת.
אבל מה? מרגישה חנוקה, למרות זאת חוסר יכולת לשחרר לבייביסיטר (כשהיא נמצאת אני יחד איתה) עם אבא זה בסדר אבל אני יודעת שמאוד קשה לו, פיזית וסבלנותית. הוא נוטה להתפרץ כשהוא מאבד את זה....
גם לי יש נטייה מאוד גדולה להתפרצויות, לדוגמא כשאני לא ישנה טוב, כשיש לי משימות לעשות (אוכל, כביסה, קצת לארגן את הבית) כשאני קמה בבוקר וישר מתנפלים עלי בבקשות עוד לפני שצחצחתי שיניים ושתיתי קפה, כשמתחילים להתבכיין בלי סיבה ועוד ועוד...
ואז מה קורה? אני מבקשת ומסבירה בקול מאוד נעים את הקושי שלי, שאם צריך משהו אני תיכף אתפנה, שאם מישהו צריך משהו אפשר לבקש בקול רגיל ונעים ואני אוכל לעזור, מעט מאוד פעמים זה עוזר וברוב המקרים זה לא! ואז.... ה׳פיוז׳ קופץ ואני ממש לא שולטת בזה ומתחילה לצעוק, מה זה לצעוק? לצרוח! אני שונאת את עצמי במצבים האלה כי אח״כ גם לוקח לי זמן להירגע. אני יכולה להיות מצוברחת מעצמי כמה שעות. ואז המוח שלי לא מניח לי, וכל ייסורי המצפון ורגשות האשמה גואים בי ברמות קשות : ״למה הם צריכים להיות בבית עם אמא כמוני״, ״איזו אמא אני, לא מכילה... ״ ועוד ועוד הלקאות עצמיות.
אני רואה אמהות אחרות, סבלניות, מכילות, חייכניות....לי, נעלמה הסבלנות! הרבה פעמים אני מרגישה שהייתי רוצה שמישהו יבוא וייקח אותם, יהיה איתם. לא בגלל שאני לא רוצה להיות איתם, אלא בגלל שאני מרגישה שאני צריכה ׳אויר׳. זה יכול לקרות כל יום אחרי איזה שעתיים של ביחד, יש הרבה התמודדויות שהם מעבר לכוחותי וסבלנותי.
כבר ארגנתי לי יום שבאה בייביסיטר, יש יום אחד שאני לומדת כמה שעות ואני חייבת לציין שאבא נמצא בתמונה ככל יכולתו, תומך מאוד בחנ״ב. ובכ״ז יש לי מן תחושה פנימית תמידית של ׳לבד׳ של ׳נטל׳.
אני אוהבת את הילדים שלי,מאוד.אני לא רוצה שיגדלו עם חוויה של אמא חסרת סבלנות, אבל זה מעבר לשליטתי, זאת התחושה.
אני מרגישה שמבחינה שכלית/ לימודית חינוך ביתי ׳קטן עלי׳ (מעידים על כך הרבה הורים ומבוגרים שמוקסמים מהם) הקושי שלי הוא קושי רגשי, נטו!
יכול להיות שאני שופטת את עצמי בחומרה, אבל לא הייתי רוצה להמשיך בקו הזה, אלא הייתי מאוד רוצה להשתנות, להרגע, לחייך יותר, הרבה יותר, ויותר אמיתי!
האם יש אמהות שחוו את מה שאני מדברת עליו? תמיכה תתקבל בברכה.

קודם כל

שנית, כתבתי על זה המון בלא מעט דפים. למשל, מה נעשה עם הכעס הזה.
אבל עוד הרבה, לא זוכרת כבר. תתחילי משם, לדעתי יהיו הפניות לעוד דפים. אפשר גם לנסות את ה"הפניות לכאן, דפים דומים" שנמצאת בראש הדף.
בהצלחה!

מאוד מתחברת למה שכתבת.
היום, אחרי שחפרתי בתוך הנושא הזה הלוך ושוב הבנתי שבשבילי
מה שנותן אויר זה ה-פ-ר-ד-ו-ת.
לדוגמא, לפני שאני קמה בבוקר מהמיטה (הכוונה לקימה הסופית כי אני ערה המון בלילה...) בעלי
לוקח את התאומים בני שנה לסיבוב בחוצ ברגל או באוטו כדי שאקום, אתקלח, אתלבש ואתארגן
בלי שאדרש להניק או כל דבר אחר.
החצי שעה שקטה הזו בבוקר נותנת לי נשימה ובלעדיה - שומר נפשו ירחק.

את יכולה להשאיר את הגדולים עם הבייבי סיטר ולהיות רק עם היונק שעה שעתיים.
זה דבר מדהים לא להצטרך לדבר ולענות על שאלות במשך שעתיים תמימות!!!

בקיצור, מה שאני רוצה להגיד זה שזה פשוט הזוי לעשות חינוך ביתי לבד וזה מאוד עמוס
ואף אחד לא בנוי להענות כל הזמן לדרישות ועניינים. ואם מוסיפים לזה חוסר שעות שינה וילדים סקרנים
ומלאי צ'י ..נו...זה קשה. חייבים לעשות הפרדות בשביל לנשום.

מסכימה עם הקוסמת, ומוסיפה שלי עוזר לבקר חברות (לא מפגשי חנ"ב) שיש להן ילדים שמסתדרים עם שלי. זה מאפשר לי קצת שקט של לשוחח עם החברה ולא רק להתעסק במשחקי בובות ופיות כל היום.
זה גם מטעין את הילדים שלי במרץ לשחק בינם לבין עצמם.
בעיני ביקורים, גם אם אני המארחת ומבשלת והכל, הרבה יותר פשוטים ממפגשים, במיוחד אם הנסיעה ארוכה.

לפני הכל אני רוצה להגיד שבעיניי, הדף הזה לא בהכרח קשור לחינוך ביתי אלא בעיקר למסע האמהות שלנו. הרבה פעמים כשיש לנו קושי, אנחנו נוטים ישר להכניס את זה לסל של החינוך הביתי, כאילו אם הילדים היו כל היום במסגרת ואנחנו היינו עובדות ואחר כך פוגשות אותם אחרי הצהריים, כל הסיטואציות שתארת היו נחסכות מאתנו, ולדעתי זה לא באמת ככה. לכן, אני חושבת שיכול לעזור לך להחליט שלעת עתה את שמה את סוגיית החינוך הביתי בצד ומתמקדת בחיים שלך ובדברים שהיית רוצה שישתנו בהם או כמו שכתבת בעצמך, להקפיד לשים את הפוקוס עלייך !

_גם לי יש נטייה מאוד גדולה להתפרצויות, לדוגמא כשאני לא ישנה טוב, כשיש לי משימות לעשות (אוכל, כביסה, קצת לארגן את הבית) כשאני קמה בבוקר וישר מתנפלים עלי בבקשות עוד לפני שצחצחתי שיניים ושתיתי קפה, כשמתחילים להתבכיין בלי סיבה ועוד ועוד...
ואז מה קורה? אני מבקשת ומסבירה בקול מאוד נעים את הקושי שלי, שאם צריך משהו אני תיכף אתפנה, שאם מישהו צריך משהו אפשר לבקש בקול רגיל ונעים ואני אוכל לעזור, מעט מאוד פעמים זה עוזר וברוב המקרים זה לא! ואז.... ה׳פיוז׳ קופץ ואני ממש לא שולטת בזה ומתחילה לצעוק, מה זה לצעוק? לצרוח!_

מכירה את החוויה הזו מאד מאד מאד ורציתי לשתף אותך שלקח לי זמן אבל יותר ויותר אני מבינה שאין לי שום יכולת לשנות את האדם שמולי וזה לא באמת עוזר לי או לילד שלי אם כשהוא נכנס לג'ננה או מתבכיין על לא כלום וכו' וכו', אני אנסה בכח לגרום לו להתנהג כרגע אחרת. לא תמיד נעים לי לגלות אבל מסתבר שהיחידה שאני יכולה באמת לנסות לשלוט בתגובה שלה, בעיקר בנקודות קצה, זו אני... ואז, אם אני מצליחה להתעלם מהטון הרוטן האינסופי הזה, או מהקולות שבתוכי שמנסים בתוקף לשכנע אותי שאני סתם אמא נקניקה אם אני מאפשרת לילדים להתנהג ככה וכו' וכו'... אני יכולה לחזור להיות "המבוגר האחראי" ולנשום דרך זה ואז, אולי בהזדמנות אחרת, בשעה של קרבה נעימה עם הילד המדובר אני יכולה הלסביר לו שכשהוא מדבר אליי בטון הזה והזה מאד קשה לי שלא להתעצבן או משהו דומה. בכלל, אני שמה לב שהרבה פעמים כשמגיעים לנקודת קצה והילדים מתנהגים באופן שקשה לי איתו, אני בעצם מביאה את הילדה שבי למפגש הזה ואז נוצר מין מאבק כוח מיותר שרק מחמיר את כל המצב. מבינה ??

מסתבר שהיחידה שאני יכולה באמת לנסות לשלוט בתגובה שלה, בעיקר בנקודות קצה, זו אני... ואז, אם אני מצליחה להתעלם מהטון הרוטן האינסופי הזה, או מהקולות שבתוכי.

אז את ממש במצב טוב רסיסים.
אני לא מצליחה לשלוט על התגובות שלי במצבי קצה - אבל במקביל לרגשות אשמה ולהתבוננות
אח"כ אני משננת לעצמי שהמסע שלי הוא כל כך קשה ולפעמים לא אנושי ממש ושאני לא מכירה מישהו
שהיה מצליח לעמוד בזה...

אפשר להגיד רגע אולי מתוך נחמת טיפשים: הייי!!! אני לא לבד!!! יש שמרגישים כמוני! אני לא מטורפת תודה לאל
תודה לך שהוצאת אותי מתחושות חוסר השפיות
זה נורמלי להרגיש ככה וזה בסדר <אומרת לעצמי>

_אח"כ אני משננת לעצמי שהמסע שלי הוא כל כך קשה ולפעמים לא אנושי ממש ושאני לא מכירה מישהו
שהיה מצליח לעמוד בזה..._
המממ. יש במסר הזה משהו מחליש בעיני, כאילו שאת אומרת שאין אפשרות להצליח, שאי אפשר לעמוד בזה.
אני אומרת לעצמי מסרים יותר מחזקים. שזה קשה, נכון, אבל שאני יכולה. שאני אצליח. שזה רק עניין של זמן.
עכשיו כשאני מסתכלת אחורה?
השינוי כל כך ענק, שאני לא יודעת איך למדוד אותו. אבל יש שינוי ענק. ואת כולו אני עשיתי. עם המון עזרה, אבל זו אני שהשתניתי.
אז כן. אפשר לעמוד בזה. אפשר לעשות את זה.
זה רק דורש נחישות והתמדה.
ואולי קודם כל: אמונה.

שפרי,

מרגישה חנוקה_ , _חוסר יכולת לשחרר לבייביסיטר_ , _אני שונאת את עצמי_, _מצוברחת מעצמי_ , _ייסורי המצפון ורגשות האשמה

נשמע שאת מוצפת ברגשות קשים, ולאן שאת לא מסתכלת הם מתעצמים. את בוחנת את עצמך ומגנה את עצמך, את מתבוננת באמהות אחרות ומגנה את עצמך. את מתבוננת בילדיך ומגנה את עצמך.
נראה לי שעל מנת להתחיל להוריד את הווליום הרגשי אפשר להתחיל בסוגיה הזאת של אני שופטת את עצמי בחומרה .

אני מניחה שההרגל לשפוט את עצמך לחומרה הוא רב שנים. ואולי אפילו רב דורי. יש סבירות מאד גדולה שאת לא המצאת את זה אלא למדת את זה במשפחתך. להרגל רב שנים שרוצים לשנות צריך לגשת מאד בעדינות. אם "נכנס בו" הוא "יכנס" בנו בחזרה. להרגל רב שנים יש הרבה כוח התנגדות והוא מאד מניפולטיבי. כשנכנס בו בצורה חזיתית הוא יסווה את ההתנגדות שעולה בכל מיני דרכים שיראו כאילו הוא ממש צודק ואין טעם להתווכח עם עצמו.

שימי לב שאני מדברת על "ההרגל" כעל ישות פנימית שמנהלת אותנו. כשאני מסתכלת עליו באופן הזה אני יכולה להפריד ביני לבין ההרגל שלי. את זה לא הגינוי העצמי. את הרבה יותר גדולה ורחבה ממה שאפשר בכלל לפגוש. ויש לך הרגל עקשן שהוא אמנם חלק ממך, אבל רק חלק. יש בתוכך עוד חלקים.
ויש בתוכך גם חלקים שיכולים להתחיל להיות בדיאלוג עם ההרגל העקשני של הביקורת וההאשמה העצמית.

האם מדברת אליך האפשרות להתחיל להיות בדיאלוג עם ההרגל העקשן?

וואו... תודה רבה לכל המגיבות.

בשמת, תודה על ההפנייה אבל זה לא מדבר אלי ככ, אנסה גם בדפים האחרים.

כשכתבתי את מה שכתבתי חשבתי שאם עוד אמהות יכתבו לי שגם הן מרגישות כמוני , אני אתנחם ואגיד כמו בוקר טוב :
הייי!!! אני לא לבד!!! יש שמרגישים כמוני! אני לא מטורפת תודה לאל אבל מסתבר שזה לא זה... מה שאני באמת רוצה וצריכה זה לתקן בעצמי את ההתנהגות הזאת. אף אחד לא נהנה ולא מרוויח מההתפרצויות שלי, לא אני ולא הילדים כמו שרסיסים אמרה.
זה נכון שאני המבוגר האחראי וזה נכון שאני היא זאת שמחזיקה ב'מושכות', ונכון שברגעים האלה אני צריכה ואף נושמת, אבל, כשזה קורה: א י ן ל י ש ל י ט ה ב ז ה!!! ותוך כדי ההתפרצות אני כבר בייסורי מצפון ועם התחושות הקשות של "מה לעזאזל אני עושה???? (קוסמת, אני דווקא חושבת שהמצב הוא הפיך, רק מרגישה נטולת כלים)

ויש בתוכך גם חלקים שיכולים להתחיל להיות בדיאלוג עם ההרגל העקשני של הביקורת וההאשמה העצמית.
אורנה, אני מאוד רוצה להתחיל בדיאלוג הזה, מרגישה שההרגל הזה הוא כ"כ כ"כ טבוע בי שהתחושה היא שזה ממש 'גדול עלי' ! מאיפה מתחילים????

_הקושי שלי הוא קושי רגשי, נטו!
יכול להיות שאני שופטת את עצמי בחומרה, אבל לא הייתי רוצה להמשיך בקו הזה, אלא הייתי מאוד רוצה להשתנות, להרגע, לחייך יותר, הרבה יותר, ויותר אמיתי!
האם יש אמהות שחוו את מה שאני מדברת עליו?_
בהחלט חוויה מוכרת ולא קלה.
השיפוט העצמי יוצר מעגל שיש לו כוח משיכה כלפי מטה. חד משמעית משיכה למטה היא הרס ופגיעה.
הפתרון היחיד הוא לצאת מהסרט שבו את בתפקיד השופט.
תוציאי את השופט לחופש. הוא כעת קופץ ומשתולל ומבקש ממך תשומת לב על מנת שתוכלי להתייחס אליו.
שלב ראשון - לראות, להכיר, להתיידד איתו, כדי שתוכלי לשחרר אותו מעלייך.
בפועל זה אומר שאת מתחילה לזהות אותו נוכח, וכשראית אותו את מבקשת ממנו לשבת לצד בשקט (מגישה לו קפה ועוגה שיהיה עסוק ושקט)
שלב שני - לאחר שהושבת אותו בצד, כשיש לך זמן, את מצטרפת אליו לשיחה, ובודקת למה הגיע?
בפועל זה אומר שאת צריכה להבין שלא סתם הוא חלק ממך, יש לו מטרה לשמור עלייך ולהגן עלייך, וחשוב שתראי את הסיבה לקיומו.
שלב שלישי - קיומו מובן לך, את יכולה למצוא כלים חדשים שיחליפו אותו, והסכים כי ההגנה הזו מיותרת לך כיום.

כל אלו חייבים להתרחש כשאת באה "לטפל בעצמך" בחמלה ובאהבה. בכפפות של משי, כפי שהיית מטפלת בילדייך אם היו חולים או כואבים.
דרך של הלקאה יוצרת החלשה ולא תשרת אותך, להיפך.
תסכימי כי השיפוט בחומרה הוא תולדה של רצונך לעשות את הטוב ביותר. כוונותייך טהורות.

שפרי
תודה על פתיחת הדף. התאור מדוייק גם על חיי (חוץ מה- 3 ילדים).
גם אני כבר כמה זמן במסע גילוי על ההרגלים של דורות האמהות במשפחתי..ועדיין שואלת- מאיפה מתחילים??
מחכה בסקרנות..
מקווה רק להיות להיות ביום שפוי..

תראי, בגילגול הקודם לי כשרק היו לי שתי בנות יכולתי לקום בבוקר
ולהגיד לעצמי, היום את מפוקסת, רגועה, מכילה. זה תמיד עבד לי.
אבל במציאות חיי באמת המאוד קשה (דמיינו שני תינוקות בני שנה חולים בו זמנית. איך אפשר לעבור את זה
כשיש עוד 2 בנות בבית שצריכות עזרה, אוכל להכין ו2 מכונות כביסה ביום???).
בכל מקרה, בשמת, אותי זה לא מחליש.
היום אני יודעת שאני לא סופר וומן ויש מחירים כבדים להכל. אני לא מושלמת ולא אהיה.
אולי כשאשן שלוש שעות רצוף ואקום לבית מסודר וילדים רגועים...(-:

ואפרופו כלים, שפרי הופעתך, האם קראת את הספר איך לדבר עם הילדים כך שהם יקשיבו?
הספר הזה מאוד עזר לי בזמנו וממש הציל את הקשר שלי עם אחת הבנות...

אבל, כשזה קורה: א י ן ל י ש ל י ט ה ב ז ה!!! ותוך כדי ההתפרצות אני כבר בייסורי מצפון ועם התחושות הקשות של "מה לעזאזל אני עושה???? (קוסמת, אני דווקא חושבת שהמצב הוא הפיך, רק מרגישה נטולת כלים)

בעיניי את כבר בשלב די מתקדם בדרך, רק שמהנקודה שאת נמצאת בה קשה לזהות את זה. אל תתייאשי, תמיד יש אפשרות ותקווה לשינוי וכשמוסיפים לזה גם רצון אז עוד יותר ! אני לא יודעת אם זה מדבר אלייך אבל לי מאד עוזר לבקש מאלוהים שיעזור לי בכל דבר ואז בתפילת הבוקר שלי אני מבקשת שיתן לי סבלנות וכו'. יש בקרים שאני מרגישה שקמתי נטולת כוחות אם עם נטיה מוגברת להטיל דופי בכולם ואני חוששת לגורלי ולגרול הילדים אז אני מיידעת אותו ומבקשת שיעזור לי...

אל תציבי לעצמך מטרות גבוהות מדיי. נסי לעבור כל דקה ולהתמודד איתה וגם לפתח בקולך איזה קול שמכיל אותך, אוהב אותך, מנחם אותך, מעריך אותך (כל הקולות שכל-כך חסרים לנו...) ושידע ברגעים שאת מתחילה להרגיש את כל הכעס והתסכול גואים בחזה: "זה בסדר, לא קרה כלום, הכל בסדר, את בסדר, הילדים שלך בסדר, הכל בסדר..."

(זה אולי נשמע מהכתיבה כאן כאילו הגעתי למקום אחר אבל אני עוד לגמרי בהתמודדות הזו זאת מתארת וכותבת לך רק מהיומיום שלנו...)

הזדהות וחיבוקים .
זה דבר ראשון.

ושנית-ומתוך זה שאני מכירה כל כך טוב את החוסר שמחה הזה , ואת ההתפרציות ,הנג'ינס,הבלאגן (שאותי באופן אישי מטריף וזה גם סימן די מובהק לחוסר תיפקוד ),והביקורת שתופסת טרמפ.

אז קודם כל להוציא עיזים! להוריד טרמפיסטים!

עם 3 קטנים-כל הכבוד לך שאת בכלל זזה.
וגם אם את לא זזה,יפה שאת נושמת.כי זה בכלל לא מובן מאליו.

לפעמים בהתקף של ביקורת עצמית שפלה הדבר שהכי עוזר לי זה פשוט לא לעסוק בזה.לא להיות בסשין של התעללות עצמית .
הכי טוב לי זה לקום ולעשות מעשה-למשל ספונג'ה.
ואם אין כוח לזה -לקרוא איזה ספר נחמד.(תבחרי:סרט בדי וי די/מקרמה/..)

וזה בסדר וזה בסדר.
כי זה מעולה אם את יכולה לסדר ולנקות ולהיות אמא מצוינת.
וזה גם בסדר שיהיה לך זמן לעצמך ולהנאות קטנות בחיים.

את יכולה להתמודד עם המחשבות האלה לבד -יופי,את צריכה מישהו תומך שיהיה לימינך?-אל תהססי!תתקשרי לכל גלגל הצלה שהספר טלפונים בנייד שלך מכיל,
תדחפי את כולם לאוטו וסעו.
תדחפי את כולם למגפים שלהם ותתקעי להם מטריות חצי קרועות (לא משנה , זה עם דונלדאק)ותלכו לראות נרקיסים.
תקבעי עם מישהו מקצועי פעמיים בשבוע.

(ואל תחשבי, אני עשיתי הכל)(כולל ה'שטות' הזאת של להשאר ביחד עם הביביסיטר-אם היא היתה נחמדה והיה נחמד לשתות איתה תה , זה גם משהו, אם היא הביאה כוס מהארון ולא את זה גם משהו).

אני חושבת על זה שאולי עכשיו זה התקופה הכי סוערת .(בהנחה שאת לא מתכוונת לעשות עוד ילדים).אותי דברים כאלה לא מחלישים, אלא שמים לי את הדברים בפרופורציה.
במלחמה כמו במלחמה.
אני יודעת מול מה אני נדרשת לעמוד ,מתכננת לעצמי היטב .
וגם אם היעדים שלי צנועים,אני חושבת שחשוב מאוד לראות את הדברים היפים.ולהודות עליהם, גם לעצמי.

אין לך כוח סבלנות- בקשי שקט.
כן , לדעתי זה עדיף מצרחות.
הם באמת לא אשמים בכלום,אבל אם את יודעת שההתפרצות מתקרבת תבקשי שיניחו לך ויגשו רק אחרי שהמחוג הגדול יגיע ל6.
ואולי את יכולה לסגור את דלת חדר השינה ולא

אה, משהו "קטן" ששכחתי לגמרי אבל יונת שרון מזכירה אותו תמיד:
חיטה!
גלוטן!

יש דברים בתזונה שלנו שגורמים להתפרצויות זעם. אשכרה!
זה לא נשלט כי זו תגובה של הגוף, שדומה לאלרגיה. זה מתבטא בכעס וזעם וכדומה, אבל זה פיזי, גופני.

תורידי מהתפריט שלך כל דבר מקמח בכלל או מחיטה בפרט, והאמת שלימים הראשונים הייתי מעיפה גם סוכר ומוצרי חלב (הייתי מתחילה בהעפה טוטאלית, אחר כך מחזירה בזהירות סוג אחד בלבד).
נגיד לוקח 6 ימים להתנקות מקמחים וסוכרים ודברים כאלה, כ-14 יום להתנקות ממוצרי חלב.
אם יש מזונות תעשייתיים בתזונה שלך ושל הילדים - אז זה כולל כימיקלים. גם מאלה לוקח כמה ימים להתנקות.

במקום זה תעשי המון מרקים טעימים (מרק עוף, מרק ירקות, מרק בשר), ירקות בתנור (ירקות שורש למשל, בפרוסות עם שמן זית ואולי קצת מלח, מכירה?), תפוחים אפויים (אני שמה חמאה וקינמון במקום סוכר וקינמון, גוש חמאה יפה לתוך ה"חור" שנוצר בתפוח, יוצא טעים בטירוף), סלט ירקות, סלט פירות, סתם פירות וירקות חתוכים, שקדים, אגוזים וגרעינים מכל מיני סוגים, זיתים, בשר/עוף/הודו. מלא מלא מאלה במשך כמה ימים -
בלי לחם
בלי קרקרים
בלי דגנים
בלי עוגות, עוגיות, חטיפים,
בלי מוצרי חלב
בלי סוכר

ככה למשך כמה ימים.
בדרך כלל יתחילו לראות/להרגיש שינוי רק מהיום השלישי.
חשוב לאכול הרבה מהמזונות שציינתי, שלא תרעבי. גם הרעב מוביל להתקפי זעם, ועוד בקור הזה... חשוב מאוד שתזיני את עצמך היטב כל הזמן. לא להגיע למצבי רעב. כמו כן חשוב לאכול מספיק חלבונים ושומנים (בשר/דגים/עוף/הודו/ביצים אם את יודעת שאין לך בעיה עם ביצים/זיתים/שמן זית/חמאה) כי אם אוכלים מהם פחות מדי - יש כמיהה קשה למתוק ולמרקם של בצק.

גם ההיפך נכון - אם יש לך כמיהה קשה למתוק/לחם/בצק כלשהו, סימן שא. אכלת פחות מדי חלבונים ושומנים. ב. תת תזונה... (פחות מדי מינרלים, ויטמינים וכו').

תעשי ניסוי, לבדוק אם זה נכון לגבייך.

המון המון אמהות עשו את הניסוי הזה וגילו לתדהמתן שההתפרצויות הבלתי נשלטות שלהן היו מורכבות מ-98% חיטה, ו-2% כל השאר!

נגיד לוקח 6 ימים להתנקות מקמחים וסוכרים ודברים כאלה, כ-14 יום להתנקות ממוצרי חלב.

זה מאוד אישי, יש כאלה שהניקוי לוקח להם הרבה יותר זמן. בד"כ ממליצים על חודש למי שאין לו בעיות מיוחדות, ויכול להיות אפילו חצי שנה למי שכן.
ויש כאלה שבאמת מרגישים את השינויים הראשונים תוך שבוע-שבועיים.

יש דברים בתזונה שלנו שגורמים להתפרצויות זעם. אשכרה!
אצלי אני מרגישה את זה גם באכילת בשר/דגים/עוף - גורם ל"רעילות" שנוצרת מהעיכול של המזון לצאת מהפה...

השינוי של האוכל משפיע גם על הילדים, אגב... בדיוק כתבתי בפייסבוק מה קורה לילדים שלי אחרי הסופ"ש. הם אכלו ממתקים וישבו מול ה TV - אחרי זה, סכנת נפשות ההתנהגות שלהם... ממלאכים תמימים ושמחים במהלך השבוע, הם הופכים ליללנים, נרגזים, מחרחרי מלחמה ואי אפשר לספק אותם. לא להאמין.

גם עלי אוכל משפיע. לחם (כל הסוגים ולו הטוב ביותר) במיוחד מרדים אותי ואין לי כוח לזוז (במיוחד בבוקר או בצהריים, בערב פחות משפיע), לא מצב נעים עם ילדים... ככל שאני אוכלת יותר פירות אני יותר שמחה.

בחלקים הרגשיים של העניין... מתחברת לכל מה שאחרות כתבו לך. אני חושבת שילדים - והעול של ניהול הבית - מוציא מאיתנו קשיים שהיו גם קודם, רק שהם היו במידה נסבלת. זה מכביד את מה שהיה כבר כבד בפנים, ועכשיו זה יותר, וזה תירוץ מצוין לטפל בעצמנו.

וואי,בשמת ויונת הרסתם אותי עם המידע הזה לגבי התזונה... לא בטוחה שאני אוכל לעמוד בזה, אבל לפחות אנסה.
שמתי לב שגם עייפות מוציאה ממני את השדים, אבל מה לעשות שיש אחד שיונק ויונק ויונק....גם ביום והרבה מאוד בלילה. אני מתעוררת עייפה ואז מתחילות הבקשות המפורטות מאוד לארוחות הבוקר השונות. אני מכינה, ולפעמים איך שאני מסיימת האמצעי יכול להגיד לי ״ אבל לא ביקשתי x ביקשתי y" ! ברגעים האלה אני באמת לא יודעת מה לעשות חוץ מלמשוך לעצמי את השיער מרוב עצבים.

לא בטוחה שאני אוכל לעמוד בזה, אבל לפחות אנסה.
מכירה את תיאוריות ה"ניקוי" למינהן, אבל לגבי אישית נוכחתי שאין צורך ב"ניקוי" של 100%. מספיקה הפחתה דרסטית. לי זה יותר פשוט, גם רגשית, לומר לעצמי שאני מעדיפה לא לאכול את הדברים הללו, ואם פעם ב... אני מאוד ארצה - אני אוכל, מאשר לא לאכול כלל אף פעם.

אבל לא ביקשתי x ביקשתי y"
רגעים כאלה מוציאים מאיתנו את השדים, ללא ספק

שדים כואבים שמחפשים קצת תשומת לב מאיתנו...

שפרי

אורנה, אני מאוד רוצה להתחיל בדיאלוג הזה, מרגישה שההרגל הזה הוא כ"כ כ"כ טבוע בי שהתחושה היא שזה ממש 'גדול עלי' ! מאיפה מתחילים????

אפשר להתחיל מהבנה וזהוי של הצרכים שלך. מה שקורה לנו כשאנחנו מתעצבנים על מישהו או משהו אחר זה שבעצם אנחנו "עוזבים" את עצמינו ועוברים להיות "אצל" האחר. שם, אצל מישהו אחר אין לנו שום שליטה. הוא יעשה מה שהוא יעשה, יגיד מה שהוא יגיד. זה לא בשליטתנו.
לעומת זאת אם אנחנו מצליחים להשאר "בבית" זאת אומרת, אצלנו, יש לנו יותר אפשרות לשלוט במה שקורה. ואם לא לשלוט, לפחות לעסוק בעניינים שלנו ולא של מישהו אחר.

נסי להכין רשימה - מה חסר לך? למה את זקוקה? אילו צרכים שלך לא נענים?
אל תבדקי אם זה אפשרי או לא. רק למה את זקוקה.

חשוב לי לומר כאן מיד שלא תמיד כל הצרכים שלנו נענים, במיוחד בתקופת גידול הילדים. אבל בעצם הפניית המבט לכיוון הצרכים שלנו ולא לכיוון גורמי התסכול אנחנו כבר עונים על איזשהו צורך שחסר לנו - תשומת לב, קבלה עצמית, או משהו ממין הצרכים הללו.

נראה לך אפשרי לעשות "תרגיל" כזה?

לא בטוחה שאני אוכל לעמוד בזה, אבל לפחות אנסה.
תראי, אנחנו מציעות ניסוי. לזמן מוגבל. קודם כל תנסי ותראי אם יש שינוי. את עכשיו הרפתקנית ויוצאת למסע אל הקוטב הדרומי, סקרנית לראות תוך כמה ימים תראי שינוי.

וואללה, ובמקביל, גם אורנה מציעה ניסוי (-:

מתחילות הבקשות המפורטות מאוד לארוחות הבוקר השונות. אני מכינה, ולפעמים איך שאני מסיימת האמצעי יכול להגיד לי ״ אבל לא ביקשתי x ביקשתי y" ! ברגעים האלה אני באמת לא יודעת מה לעשות חוץ מלמשוך לעצמי את השיער מרוב עצבים

סליחה,אני ממש רואה איך חוסר שמחה (הבעיה העיקרית) ,קשורה לחוסר תפקודך כטבחית-מלצרית !
את כועסת על עצמך ,או ,
שאת כועסת עליו,
או שאת כועסת על הסיטואציה הבלתי אפשרית ?

את טבחית מלצרית 24 שעות ביממה-את לא שמה לב לזה , אבל כשאת מניקה את עושה את זה.
לא יודעת בן כמה הקטן שאת מניקה ,(אם תרצי תשתפי לגבי זה),אבל תמיד צריך לזכור שכל הנקה זה ים של קלוריות(יכול להיות 500).וזו האנרגיה הטובה שלך והשינה שנקטעה.

אפשר לבדוק כל מני כיוונים של חסרים תזונתיים,חסרים בספיגה של ויטמינים וכ'

קמת עיפה מכל זה בבוקר,ועכשיו את צריכה לתקתק את הבוקר כאילו ששום דבר לא קרה ואת בסה"כ סטודנטית שמנסה להרוויח כמה שקלים?

סליחה, אבל לא.

אתם משפחה בח"ב ויש לכם תינוק.

לו לא הייתם בח"ב ,סביר להניח שהיית צריכה להכין ארוחת בוקר ואחר כבוד (קורנפלקס וחלב,נניח)משלחת את הילדים למיסגרותיהם. אחרי כן -עושה מה בא לך.אולי גם שעה לישון.או לנהל את הקרירה שלך, או לנהוג כשהעינים כמעט נעצמות,איזה יופי.

הם איתך בבית- הם צריכים ללמוד להיות קשובים ומתחשבים.
את צריכה ללמד אותם להיות כאלה.
ואם מפריעה לך המילה צריכה ,תחליפי אותה בכל מילה אחרת שמתאימה שם.

העינין הוא שתלמדו איך ביחד לעשות את המשימות שלכם ביחד.בשיתוף פעולה,בהתחשבות בצרכים גם של הקטנים וגם של הגדולים.(וגם אם זו תהיה בשלב הזה רק משימה אחת קטנה של אוכל בבוקר).

אמא מושלמת נפלאה שמכינה לכל אחד מילדיה תבשיל מיוחד פרטי,קונה את חטיפיו האהובים מהחנות וגם כה וכה-פנטזיה נפלאה , באמת שזה חמוד.
אבל לא אפשרי כעת.

במצבים שכאלה אני חושבת שמאוד חשוב להיות ברורה עם עצמך- מה את יכולה ?
אל תכעסי על עצמך שאת לא זוכרת מה אמרו לך לפני שניה.הנקת .זוכרת.

תראי מה הם יכולים לעשות בלי עזרתך .
תבררי איתם מה הם יכולים ורוצים לעשות.
אם תקני מוצרים כאלה ואחרים והם רק ישטפו או יוציאו מהמקרר-אולי יש לך עוד 20 דק' לנמנם.
(מאוד ממולץ לאכול בבוקר פירות טריים-זה באמת לא משהו שדורש אמא ,כמו טיגון חביתות-עסקנן בהמלצות תזונתיות..)

מה צריך שם לקרות כדי שתעברו ממקום שהם מבקשים משהו ואת מתקתקת להם ועושה ובטח מנקה אחריהם,למצב שהם אחראים לעמוד לידך ולהושיט ולפנות ,לשעשע את התינוק קצת .

אין מלצריות,כי לא שמתי לב שאת מקבלת איזה מי יודע מה טיפ.
יש אמא ואמא זה גם בן אדם.(סוג כזה)

חיכיתי להגיון הפשוט של אילה בדף הזה...
תראי, את באמת מקסימה ומשתדלת שכולם יהיו מרוצים והכל יהיה טוב ורגוע.
אני חושבת שהרבה פעמים כשאנחנו רוצים שקט והכל עמוס, אנחנו שוכחים את עצמנו. כשזה קורה, בעצם גם הילדים לא מתייחסים אלינו כאל בן אדם עם צרכים ורגשות ומרשים לעצמם לומר

אבל לא ביקשתי x ביקשתי y" !

ובדרך כלל גם בטון לא נעים של גערה.
אבל בעצם מה שקורה, זה שהילדים נקלעים לתוך עולם אנוכי בו לא סופרים אף אחד חוץ מהם. בעולם בו הצרכים של אמא לא נחשבים ולא מטופלים, הילדים לא מתחשבים כי האינסטינקט הבסיסי שלהם להתחשב לא מטופח. הם לא רגילים להתחשב אלא משדרים להם שוב ושוב שהם הכי חשובים ורק הצרכים שלהם נחשבים ואמא עייפה עם תינוק יונק תעמוד ותכין לכל אחד מאכל אחר כי ככה נכון לעשות.
אני מציעה לך, להתחיל לחשוב יותר על עצמך ומה את צריכה. לומר שאת עייפה עכשיו בלי יסורי מצפון אלא כעובדה פשוטה או להכין מאכל אחד ולתת אותו בחיוך. זה מה שיש, מי שלא רוצה שלא יאכל. התנהגות כזאת שבקוד מחמיר של אמהות נראית "אגואיסטית", בעצם נותנת לילדים אפשרות ומקום להתחשב בך.

שאני קמה בבוקר וישר מתנפלים עלי בבקשות עוד לפני שצחצחתי שיניים ושתיתי קפה, כשמתחילים להתבכיין בלי סיבה ועוד ועוד...

כשאת לא מכבדת את הצרכים שלך, גם הבכיינות של הילדים נראית בלי סיבה ומציקה.
יש ביטוי של ימימה "הזכות לקיומך". את לא יכולה לצפות מהם שיתחשבו בך אם את לא מתחשבת בעצמך.

אני רואה אמהות אחרות, סבלניות, מכילות, חייכניות....לי, נעלמה הסבלנות!

ועל זה נאמר המשפט הנפלא: אל תשווי את הפנימיות שלך עם החיצוניות של מישהו אחר.
אחרי הכרות עם כמה עשרות אמהות בחינוך ביתי שרובן חייכניות ומקסימות והכרות עם עצמי כמובן, אני חייבת לומר לך שאף אמא לא מתנהגת עם הילדים שלה על ידך כמו שהיא מתנהגת לבד. פעם, בדיון על הסרט שצילמו על אורנה וצפריר, אורנה כתבה משהו כמו: אם תהיה מולכם מצלמה, כולכם תהיו כאלה סבלנים ומכילים. ברגעי משבר, מאוד עוזר לי לדמיין מצלמה שמצלמת אותנו.

הרעיון הזה של הפירות בבוקר
הוא רעיון מעולה. גם אצלנו כל אחד באופן עצמאי לוקח לו פירות בבוקר.
אני מבשלת ארוחה אחת ביום - רק בצהריים. מלבד זה במהלך היום
כל אחד מוזמן לקחת לו פירות ירקות אגוזים...

ועל זה נאמר המשפט הנפלא: אל תשווי את הפנימיות שלך עם החיצוניות של מישהו אחר.

ע"י אמא שלי כמובן

עוקבת אחריכן חבורה נפלאה. יש אך מעט להוסיף על דברי הטעם...
קראתי שוב וראיתי שאת מרגישה "לבד". אפשר לבדוק, מה זה ה"לבד" הזה? ממה הוא מורכב?...

אילה.... תודה על מילות התמיכה.

״הזכות לקיומך״ ...... יש לי הרבה מה ללמוד על זה!!!

וגם עניין ההשוואה - אני יודעת שאת צודקת שאף אחת לא מתנהגת באופן דומה ״ שלא למצלמה״ ולפני אנשים. אבל אני, נו מה לעשות....? מתפתה להאמין שאצלי חרא כשהן מלקקות דבש.

סאלי,כן... הלבד הזה היא תחושה קשה. לא ברור לי ממה היא נובעת ,כי אני לא באמת לבד.
אבל אם היתה אפשרות היפותטית כזאת שנהייה ביחד כל המשפחה 24 שעות ביום, משהו בי היה יותר רגוע ושקט. אולי זה תחושת הביטחון שחסרה לי ושבן זוגי או מישהו נוסף משרה עלי רק מעצם נוכחותו.

אולי זה תחושת הביטחון שחסרה לי

זה מעניין. אפשר לבדוק עוד קצת. תחושת בטחון? בטחון שמה? בטחון ממה?

מה שלומך ???

תודה שאת שואלת רסיסים...
האמת לא משהו...

בכל רגע שעובר, בכל סיטואציה אני עושה מעין חשבון נפש.
הגעתי למסקנה שאמנם אני יכולה להקשיב להרבה עיצות, שיתופים וכו.... אבל את העבודה אני חייבת לעשות לבד!!! אז אני מנסה...

אני פשוט מזדהה עם כל מילה.
לפעמים הם פשוט מוציאים מן הדעת.
למרות היותם אהובים ורצויים תמיד כמובן.

אבל דבר אחד אני מבטיחה לך.
לכל אדם יש מסע לעשות בעולם. אימהות זה אחד התפקידים המאתגרים ביותר בעולם.
לכולם יש קשיים לעיתים עם הילדים.
ה" כולם מצליחים יותר טוב ממני" זה סתם סיפור אידיוטי שמישהו המציא בתוכנו. כדאי להגיד לו אני מתרכזת בעצמי ולא באחרים.

את העבודה אני חייבת לעשות לבד!!!
פה אני לא מסכימה אתך, באופן חלקי לפחות. זה נכון שבסופו של דבר כל אחת מאתנו חיה את החיים של עצמה ויש איזשהו לבד בסיסי, דרך שכל אחת צריכה לעשות ואף אחת לא תעשה אותה במקומנו (במקומי, במקומך...), אבל עזרה של מישהי מבחוץ שמקשיבה, שעוזרת לך לשים את הפוקוס על עצמך, על הצרכים שלך, היא עזרה גדולה ולפעמים היא ממש חיונית.
אני לא יודעת אם זה המקרה שלך ואם זה נכון לך עכשיו, אבל אם כן אני בהחלט הייתי שוקלת לתת לעצמך את האוזן הקשבת והראייה של מישהי מבחוץ. לי זה עוזר מאוד, כשזה בא בזמן המתאים. ואם אנחנו כבר כאן - יש כאן, באתר, מבחר נשים מופלאות שאלה בדיוק תחומי עיסוקיהן (-:

אני חושבת ש שפרי הופעתך לא התכוונה שהיא לא יכולה לשמוע עצות או לקבל כתף וחיבוק תומך לדרך שלה אלא, שבסופו של יום, אין לנו מנוס מלעשות את העבודה שלנו. כל אחד את שלו (לא, אני לא מתכוונת לשטיפת הכלים ותליית הכביסה ...). אני זוכרת את התחושה הזו חזק אחרי שהוצאנו את הילדים מהמסגרות וחשבתי שהנה, עשיתי צעד כל-כך גדול ומשמעותי ובסופו של יום גיליתי שמעצמי אי אפשר לברוח, מכל התכונות שאני אוהבת פחות, מכל הכאבים שהצטברו מתוכי וההשלכות שלהן על ההתנהגות שלי ביום יום... מכל מערכות היחסים שתובעות ממני הרבה עבודה... אבל אולי יעודד אותך לדעת שאת ממש לא לבד במסע הזה, כל אחת ואחד מאתנו עושה את הצעדים שלו במסע ואני בטוחה שאם תשתפי אותנו כאן כולנו נוכל להרוויח מהתובנות והדרך שלך ולתרום לך כמה שנוכל מהדרך שלנו

שבת שלום

תודה לכן על התמיכה הרבה והשיתוף.
כן רסיסים, את צודקת בכך שהתכוונתי לעבודה עצמית/אישית כדי לקדם את עצמי בלקבל את עצמי כמו שאני.
הייתי רוצה להיות קצת יותר מאורגנת מבחינת סדר שבוע וסדר יום, אולי ככה לילדים ולי זה היה נותן מעין תחושת בטחון... הייתי רוצה מאוד מאוד שהילדים שלי יעסיקו את עצמם ולא יהיו תלויים עלי ולא תלויים בנוכחותי כל הזמן.

אני מנסה לא לחזור על טעויות שאמא שלי עשתה איתי, אבל אז זה הולך לקיצוניות השנייה ( ואז כנראה אני עושה טעות אבל אחרת...)
רסיסים, כרגע אין לי תובנות לצערי. אני עוד קצת שקועה במין סוג של הלקאה עצמית על איזה אמא אמא הייתי רוצה להיות בפנטזיה, וכמה אני רחוקה מזה במציאות.

האמא הזאת, שכולנו מפנטזות שנהיה יום אחד, היא פשוט לא אמיתית. היא לא קיימת. גם אני, כמעט בכל יום והרבה דקות ביום, מוצאת את עצמי מתמודדת עם כל מיני אתגרים ול הילדים ובכלל וכל הזמן בראש שלי רצות מחשבות על "האמהות האחרות" אלה שהן הרבה יותר מכילות, סבלניות, רגועות, שלמות, מאוזנות, רזות והרשימה כמובן עוד ארוכה... איך הן בטח היו עושות כל דבר שאני עושה הרבה יותר טוב... זאת באמת מין מפלצת כזו שמשום מה יושבת לנו בראש אפילו שאין חיה כזו !!!

ומהצד השני של זה, אין לך מושג כמה חשוב ומשמעותי שאת פשוט את, כמו שאת. כי הרי אף אחד אחר בעולם לא יכול להיות את, וכיוון שנבראת, ברור שאת, כמו שאת חיונית ומשמעותית לעולם הזה , אז אוי אפשר סופסופ להניח לכל ה"אילו רק הייתי" או "אמא אחרת בטח היתה..." ופשוט להסכים להיות אנחנו ??? הלוואי

מזדהה מאוד. עם ההתפרצויות. חוסר השליטה. חוסר אונים זמני מול קושי עם הילדים. דפוסי הורות שאני סוחבת מההורים שלי.
הלכתי לטיפול בשלושת המימדים שלא המשיך מסיבות טכניות אז אני לא יכולה להגיד עדין אם היה יעיל. אני חושבת שעזר.

מבחינתי השלב הראשון בדרך לתיקון זה לקבל את המצב, ולהוריד את האשמה. אשמה לא מאפשרת התקדמות. אפילו אמרתי לעצמי ש95% מהזמן אני לא צועקת ולא מתעצבנת. אז יופי! זו כבר התייחסות יותר טובה.
אני מזכירה לעצמי שיש לי "תיק" שאני סוחבת מהילדות. יש לי אחריות לתקן ולהשתפר, אבל זה לא אומר שאני עושה משהו רע בכוונה.

ועוד משהו- לשמחתי אין לי שום פנטזיה על איזו מין אמא אני רוצה להיות. אני חושבת דווקא שהבחירה לגדל את ילדינו בעצמנו, להניק עד גיל מאוחר וכו' מעידה על המון מסירות ואהבה. אולי כדאי לנו לשבת ולהכין רשימה של דברים שאנחנו כן עושות במסירות, בנועם, בשמחה ובאהבה כלפי הילדים שלנו. זאת תהיה רשימה מאוד ארוכה.. אולי זה יעודד אותנו.

מאחלת לך ולי התקדמות טובה.

איזה דף יפה.
עוזר מאוד גם לאמא שלא בחינוך ביתי, אלא כל אמא באשר היא אחראית על ילדיה

לי עזר לבעית הכעס/צרחות הבלתי נשלטים טיפולי גרינברג.
אני מאד מודה למטפלת ולעצמי על ההטבה באיכות חיי וילדי ועל השינוי המבורך.