מענק התמדה

[מענק_התמדה*]

אישה.
מצויה כאן בשוטף, אך בוחרת הפעם במסך האנונימיות.
צריכה להניח הכל מבלי לסנן.

[עודד_המחפש*]

דף בית אישי?
אם כן - ברוכה הבאה.

[מענק_התמדה*]

התבוננות:
תמיד אמרתי על עצמי שאני אדם של מסגרות. אם אומרים לי ומצפים ממני ומניחים בפני "דד ליין" וכולם רואים, אזי רוב הסיכויים שאעמוד במשימה העומדת בפני.
רוב הסיכויים.

אני דחיינית כרונית ולא מסיימת כרונית גם כן.
את הבגרויות סיימתי כמעט. היסטוריה עשיתי אחרי הצבא.
תואר ראשון התחלתי שלוש פעמים. אז זה שנשארתי בו הכי הרבה עזבתי אחרי שנתיים ורק אחרי שמישהי גררה אותי באוזן, חזרתי וסיימתי.
תואר שני התחלתי פעמיים. בפעם השניה כמעט סיימתי. לא סיימתי את כתיבת התיזה ולא נבחנתי עליה.
התחלתי שלל עבודות והפסקתי בלי הודעה מוקדמת.
אני מתחילה להתעמל, מבטיחה לעצמי, מפזרת הצהרות. אחרי יומיים זה עובר.
מחליטה לאכול בריא, ממלאה את המזווה באורז מלא ועדשים ואצות, מפסיקה לשתות תוסס וקפה,
אחרי שבוע זה נשכח כלא היה ואני חוזרת לאכילת המבורגר ושטיפתו בעזרת פחית קולה.
יש אנשים שחשבו שאני חברה שלהם,
עד שנעלמתי להם. כאלה שעד היום תוהים מה קרה.
גם אני תוהה.

התכונה הזו, או היעדרה, ואני מכירות כבר שנים רבות.
ובתוך כל המסעות הפנימיים טרם הצלחתי להישיר לה מבט.
מול האתגר הזה אני מתכווצת, בודקת שיש מספיק מנעולים על הקופסה
והולכת לאכול סנדוויץ'.

אבל אי אפשר יותר.
אין לי אמון בעצמי.
אינני מתחייבת לאף בחירה.
לא באמת.


המרגיעון שואל אותי "מה את רוצה?". המרגיעון חושב שאני מתקדמת יותר ממה שאני.
גם אני רוצה לדעת מה אני רוצה, ואולי זו תשובה טובה לעכשיו- אני רוצה לדעת מה אני רוצה.

[מענק_התמדה*]

תודה עודד, זהו דף בלוג

[מענק_התמדה*]

לכל משימה אני נגשת בתשוקה ודבקות וברק בעיניים.
רק שהכל דועך ונשכח מהר מאד.

ושוב המרגיעון החכם "גישתך לעולם, היא הביטוי המדויק לגישתך אל עצמך"

משימה שקיבלתי בלימודים - לכתוב 10 חוזקות שלי. שאלתי את אהובי היקר והוא החל למנות:
נדיבה, רגישה, ישרה, אינטיליגנטית, חכמה, מפרגנת

כשעלה עניין ההתמדה, הוא אמר שבכל פעם שאני מגיעה עם איזו החלטה ומספרת לו, הוא ספקן. מרגיש חוסר אמונה בהשלמת הפרוייקט שאני לוקחת על עצמי.
זה העציב אותי. אני שומעת קול שאומר "לי מותר לפקפק בעצמי אבל אני רוצה שהוא יאמין בי בכל הכח"

ואמרתי שבתהליך פנימי אני מתמידה והוא הסכים אבל סייג משום שלדעתי תהליך פנימי הוא לא עניין מחייב. זוהי דרך שאת הקצב שלה אנחנו קובעים והמטרות משתנות ואפשר לעצור לנוח מתי שרוצים.
לצערי, אני מסכימה עם האבחנה הזו.

[סבטקסט_כפול*]

מוכר,אני בגיל יותר צעיר ממך אז לא הספקתי לסיים דברים.

[מענק_התמדה*]

זה לא עניין של זמן, סבטקסט.
יש זמן. לא להתמיד זו בחירה. מודעת או לא, זה לא משנה.

מאחלת לך שתספיקי (:

[ניצן_אמ*]

מקשיבה.
מזדהה עם הרבה.

חולקת איתך נקודות למחשבה מהדרך האישית שלי.

איך כל זה מתיישב לך עם המילה "פוטנציאל" וכמה שאת בעלת "פוטנציאל"?
מה מבנה הגוף שלך (בבסיס, לא כמה גרמים) שרירים קצרים ונטייה לחוזק או שרירים ארוכים ונטייה לגמישות?

לפני כמה שנים צוותתי עם מישהו שלא אוהב להתחיל. הוא היה אדם מאד חכם ויסודי, אבל הוא אהב לקחת משהו קיים ולסיים אותו. לדגם אותו, למצוא בו תקלות. ואני? אני מתכננת מצויין ומתחילה יפה ובמהירות, וזונחת.
שנינו היינו צוות מדהים. טמטומו המדהים של המנהל שלנו גרם לו לא להסכים שנמשיך לעבוד יחד כי "הוא רוצה שכולם אצלו יהיו "ALL AROUNDER"ים." איזה טמבל... לחלום טוב, כמו שצריך, זה כשרון. להתחיל דברים זה גם כשרון. הרבה אנשים לא יודעים להתחיל.
יש אנשים שטובים בלסחוב למרחקים ארוכים. שום דבר מהדברים האלה איננו בהכרח "טוב" אבסולוטית, אלא יותר "טוב" ערכית בתרבות מסויימת שמקדשת את התוצר ומברכת רק על המוגמר ולא על הדרך, או על הצעד הראשון.

ככה, חצי אפוי.

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

מזדהה מאוד.
אף עבודה בשיעור מלאכה בבית ספר לא סיימתי. וזו רק ההתחלה.
אבל, ויש אבל גדול,
גיליתי שעם הדברים שבאמת באמת חשובים לי הלכתי עד הסוף
כמו למשל לשאוב חלב חצי שנה עד שהפגית שלי תלמד לינוק או בלי חיתולים.
בעלי תמיד צוחק עלי "תפתחי בסטה" כי תמיד אני מתלהבת מאיזו יצירה שאני עושה וחושבת שאני
אעשה מיליונים בבסטה שאני אפתח...
ברור שאחרי כמה ימים אני מאבדת עניין ולא פותחת שום בסטה. התרגלתי לזה ואפילו
התחלתי לחבב את התכונה המצחיקה הזאת.(-:

[מיכל_שץ*]

_לכל משימה אני נגשת בתשוקה ודבקות וברק בעיניים.
רק שהכל דועך ונשכח מהר מאד._

זה סימפטום מאוד ידוע של ADD לרוב כשהוא נמשך אל תוך הבגרות, זה הסממן הבולט ביותר, לפעמים היחיד.
מאוד קשה (ומוכר עד כאב)
אפשר לאבחן ואפשר לטפל... אם זה נותן לך תקווה.

[מענק_התמדה*]

אוי ניצן, נדמה שאת מכירה אותי.
התלבטתי אם להשתמש במילה "פוטנציאל". כל החיים היא רודפת אותי.
אם שואלים את משפחתי, הרי אני הפוטנציאל הלא ממומש הגדול ביותר שקיים עלי אדמות.
והאמונה הזו מחלחלת לעיתים גם אלי. אבל רק לעיתים.
והמבנה? קצרה ומוצקה אמנם, עם שרירים קצרים, אבל יש גם גמישות.

ואני לא מחפשת את הטוב אבסולוטית. אני מחפשת להיטיב את חיי.
וזה לא שאני מחפשת להפוך למתמידת העשור, אלא יש מקומות בהם הייתי רוצה לזכור, גם באמצע או בסוף פרויקט, את השמחה, האהבה והתשוקה שהניעו אותי לבחור בו.
אני חשה צער על חלק מהדברים שלא סיימתי.


קוסמת, איך צחקתי על ה"תפתחי בסטה", גם אצלנו זה כך. יום אחד אני רוכשת חומרים להכנת תכשיטים, מכינה יומיים, מתכננת למכור ובסופו של עניין כל חברותי מקבלות אותם במתנה, יום אחרי אני מבשלת ואופה ומפזרת בבתי קפה בעיר.
שימי לב, את מתארת התמדה שקשורה לרווחתו של מישהו אחר. לא לרווחתך.
גם אני מגלה התמדה בכל המשימות שאני עושה עבור אלו האהובים עלי. עבור עצמי, כמו שניצן אמרה "חצי אפוי"

מיכל...אני מאובחנת. ADD לגמרי. כשכתבתי את התיזה, קיבלתי ריטלין.
היום הראשון בו לקחתי את הכדור היה יום מלא השתאות ופליאה. "ככה" חשבתי לעצמי "ככה חיים אנשים רגילים".
אשמח לשמוע מה לדעתך יכול לעזור.

וניצן, אני חוזרת אל מילותייך , בתרבות מסויימת שמקדשת את התוצר ומברכת רק על המוגמר ולא על הדרך, או על הצעד הראשון. - אני חושבת כמוך, אבל כאן אני חיה ומנהלת את חיי ולעיתים העניין הזה הוא מקל בגלגלים.
לא ברור לי מה יקרה בתהליך הזה שהתחלתי כאן, אולי אדע להתייחס בחיבה והומור, כמו הקוסמת, סוג של קבלה, אולי אלמד להתמודד ולתקן, בכל מקרה אני חשה את ההתלהבות הפנימית הזו, המוכרת של ההתחלות...

תודה לכן. אני שמחה שבאתן וכתבתן, הנתינה והחכמה מרגשות אותי.

[ניצן_אמ*]

אם שואלים את משפחתי, הרי אני הפוטנציאל הלא ממומש הגדול ביותר שקיים עלי אדמות.
גם את משפחתי אבל השאלה היא "פוטנציאל ל... מה בעצם?" כי כל עוד השאיפות הן לא שלי, אז בטח שאני לא "ממומשת". אפילו שמי הוא "ניצן". התחלה. פוטנציאל. של מה? של מי? בשביל מי?
אצלנו ADD רץ במשפחה כמו מים. גם ADHD אני הכי פחות גרועה

לגבי "חצי אפוי", זה קצת מצחיק כי מצד אחד אני כזאת חסרת סבלנות ותמיד מורידה מהאש לפני הזמן (אני אוהבת אל דנטה, אבל יש גבול לכל תעלול!) לעומתי אישי מהמייבשים והשורפים. מצד שני, פרפקציוניסטית. לא עושה דברים ככה-ככה. אז אם אי אפשר לעשות אותם פרפקט, כבר עדיף לעזוב באמצע. אבל זה לא יתרון, זו מגבלה שנובעת מאותו "פוטנציאל" ארור. או 100 במבחן או בכלל לא לגשת. 85 זו לא אופציה.

ולעניין השרירים, לא סתם שאלתי. לא בגלל ההשאלה של המילה "גמישות" אלא פשוט אנחנו הקצרים והמוצקים, בנויים לפעילות אינטנסיבית בעצימות יחסית גבוהה. בעולם המודרני אפשר להשוות את זה למבנה של מי שטוב בספרינט לעומת מי שטוב במרתון. בעולם עם ערכים אחרים אפשר לחשוב על מי שיכול לברוח מאריות לעומת מי שחי חיי נדודים ממושכים. כלומר, יש כאן משהו גנטי אבולוציוני שכל הגוף שלנו והמוח שלנו בנויים אליו, אבל הסביבה הארורה מתמנייקת ולא מתאימה לטיפוסים כמונו! אלא מה? אפשר לבנות ולהתאים סביבה שטובה לנו. למשל כמו הזיווג המוצלח ההוא שהיה לי בעבודה. או להקים חברה שמתמחה בלעזור לאנשים להקים ולהתחיל דברים. יש בזה צורך של ממש! ולזכור שהאלה מהמרתון, שלכאורה יכולים לעשות הכל הכל והתרבות הכי מתגמלת אותם? לזכור שזה רק לכאורה. כי גם להם חרא מדברים אחרים, ובכלל, הדשא של השכן מתייבש כי יש מחסור במים.

ועוד מילונת על כישורים ועל כשרונות.
פעם ראיין אותי איזה מישהון שהיה די תותח. גן מקצועית וגם אנושית. ושאל אותי מה החסרונות שלי בעבודה. אז עניתי לו שאני פרפקציוניסטית, ושזה נשמע אטרקטיבי, אבל זה גם יכול לגרום לי להתקע ולא לסיים דברים. אז הוא אמר לי "יש אנשים שזה כישרון מולד בשבילם, לסיים דברים, אבל זה לא משהו שאי אפשר ללמוד ולהפוך אותו לכישור." הוא נתן לי חומר למחשבה. כי באמת יש דברים שאני עושה כל כך כלאחר יד שלאנשים אחרים זה כמו להקיז דם, ויש דברים שלא. והדברים שלא, אם הם ניתנים ללמידה ולא מנוגדים לגמרי לאופיי ויש לי אינטרס, אז אני אלמד אותם ואוסיף אותם לסט הכישורים שלי, אבל אם הם לא, אז חבל להתווכח עם המציאות ועם מי שאני. זה בעיקר נורא מעייף.

[ניצן_אמ*]

אשמח לשמוע מה לדעתך יכול לעזור.
אה, דבר ראשון כל הדגנים הסוכרים ומוצרי החלב. דיאטת סוכרים חריפה. רק פירות בעונה, בקליפתם, חיים.
_{פעם אחד הדברים שפינטזתי עליהם היה לטפל בADD בתזונה. רציתי לעבוד עם ילדים, אבל מילא.}
מה שמדהים זה שתמיד אלה אנשים שהכי מכורים למתוקי זבל ומאפים ומתדלקים את האובר-דרייב בטון סוכר, כאילו שהם צריכים עוד אנרגיה...

אני מקשיבה לך בעניין רב, בטוחה שאלמד פה המון.
דרך צלחה!

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

משפחתי, הרי אני הפוטנציאל הלא ממומש הגדול ביותר שקיים עלי אדמות.
סבתא שלי גם זמן קצר לפני שהיא מתה לא הבינה איך לא רואים אותי בטלוויזיה.
מין ילדת פלא שדיברה חמש שפות בגיל שלוש והיתה תפקיד ראשי בכל ההצגות ו"לא יצא ממנה כלום"
אבל תאמיני לי זה כל כך שטויות וזה כלכך חיצוני.
השאלה העמוקה והאמיתית שצריכה להשאל היא מהי המהות שלך.
יש כל כך הרבה דברים חיצוניים שמקבלים משקל כל כך כבד...
ולגבי מה שכתבת - לחלוטין אני לא מרגישה שהייתי טוטלית לגבי רווחת מישהו אחר שכן תינוק
הוא לגמרי שלוחה של האמא...אם אני עושה לו טוב זה לגמרי בשבילי...

[פנדה_אדומה*]

מזדהה ומנסה לחשוב מה אפשר לעשות חוץ מלעודד ולכתוב שאני מאמינה שאנשים יכולים למצוא את הדרך שלהם.
כותבת לך אבל מנסה לשכנע גם את עצמי.
אולי אפשר להציב כל פעם רק מטרה אחת קטנה שאפשר לעמוד בה יותר בקלות בלי להתייאש. למשל לא להחליט לאכול בריא אלא להחליט לאכול ירק אחד פעם אחת. ואז לאכול ירק אחד בארוחת בוקר וזהו, כל שאר החיים כרגיל בלי שינוי. והנה כבר עמדת ביעד שהצבת לעצמך באותו בוקר ואת יכולה להיות מרוצה שהתחלת משהו בלי לעזוב באמצע (והרי זו המלחמה הקשה). למחרת להגדיר שוב את אותה מטרה ושוב לעמוד בה. ואותו דבר במשך כמה ימים בלי לנסות וללחוץ את עצמך לשנות יותר דברים ויותר מהר. פשוט לשמור על ההישג הזה. לנסות להתמיד עם זה כמה ימים ואז כשזה הופך להרגל להוסיף עוד ירק לארוחת צהרים. ואחרי כמה זמן להוסיף ירק אחד לארוחת ערב. ואם יש משבר וזה לא הולך גם לא נורא ואפשר לחזור למשימה הקטנה הראשונית (תוך ידיעה שאת כבר הצלחת לעמוד בה במשך כמה ימים אז אין סיבה לשלא תוכלי לעמוד בה עוד יום אחד ויחיד או באותו מספר ימים, ואולי אפילו עוד יום אחד). במקום להצליח בענק בשינוי קיצוני של כל החיים אולי כדאי לעבוד על עצמך לטפטף את השינוי צעד צעד. ככה אומנם אין ניצחון גדול ומהיר אבל גם אין כישלון מצמית. אני גם מוסיפה לעצמי טפיחה על הכתף תוך כדי ביצוע המשימה הקטנה ואומרת בקול רם "כל הכבוד לי שאכלתי X / עשיתי Y". מגיע לך עידוד ותשבוחות על המאמץ שלך למרות שאולי שבעיניים חיצוניות ובטח בעיניים הפרפקציוניסטיות שלך זה לא נראה מעשה מרשים. אחת הגאוות הגדולות שלי לאחרונה היא שלפני שבוע ניקיתי את הבית גרוע. כן, גרוע (לא שאבתי שטיחים, לא הורדתי אבק, לא ניקיתי חלונות ובטח לא ניקיתי את המרפסות), אבל לפחות אבל ניקיתי. ואולי אחרי כמה הצלחות כאלה אוסיף גם את השאר, לאט לאט צעד צעד.
ולגבי הרצון לדעת מה את רוצה (ושוב כל כך מזדהה) אולי אפשר לנסות ולהסתפק בלנסות לעת עתה לזהות מה אני רוצה לעשות או להיות בדקה הבאה ולא מה אני רוצה לכל החיים?

[מענק_התמדה*]

יש לי מחשבות על העניין הזה של ציידים ונוודים ניצן. כוח מתפרץ לעומת סיבולת.
יש איזה הדהוד, אני אניח לרעיון להתגלגל לי במערכת, הגוף עושה עבודה גם כשאני לא ממש נוכחת ואני מקבלת בסוף איזה פלט חכם וקצר שמפתיע אותי כל פעם מחדש (:
לגבי הדיאטה הזו - מוצרי חלב כבר שנים אינם מהווים חלק ממרכיבי התזונה. גם פחמימות פשוטות לא ממש, להוריד פחמימות לגמרי זה קצת מורכב בשבילי עכשיו,
אבל זה עוד משהו שצריך להסתגל אליו תפיסתית קודם.

כשאני חושבת על מטרת קיומי כאן, התשובה שאני מקבלת היא משהו מאד ברור על הנאה יומיומית;
שמים מעוננים, או בהירים, שקיעה, או זריחה, או שמש בצהרי יום, זנב חתול בין השיחים, ריחות וצלילי שוק.
המהות שלי היא חושית, חווייתית. ככה אני חיה.
והאמת היא שאני מרגישה שאני ממצה את כישרונות חיי - אני אוהבת ונותנת ומעניקה ומקבלת ומבשלת וסורגת ושמחה ומטיילת ולומדת ומתבטלת.
במושגים של הצלחה מערבית זה אמנם לא נחשב, אבל בעיני כן.
מה הייתי רוצה? לטייל כל הזמן, בארץ ואולי גם בעולם, בלי מגבלות של זמן ופרנסה.
ליצור אינטראקציות אנושיות, ללמוד, לתקוע יתד זמנית ולהמשיך מתי שנפשי מלאה.

קוסמת, אני מתנצלת על הפירוש השגוי, לי אין עדיין ילדים, אולי כשיהיו אבין.

פנדה, הצעתך גורמת לי לחדד דבר מה - אין אצלי כזה דבר "להתחיל בקטן". אני בולדוזר, פרץ כוח עצום מלווה בגישה הכי חיובית ובאמונה הכי גדולה.
אני יכולה להזיז הרים, אפילו להתנתק מ"הוט" הצלחתי בשיחת טלפון אחת...
ואני מקבלת את עניין ה"לעכשיו". בעיני הכל זה כאן ועכשיו. מה שיישאר למחר או לעוד שבוע, נדאג לו כשיבוא הזמן (:

בן זוגי סובל מבעיות גב. מאד. כבר שבועיים מאז שהצעתי לו לפנות לטיפול אלטרנטיבי. הוא לא עשה דבר. היום, פתחתי, בדקתי, גלשתי והבאתי לו את כל המידע בדקות ספורות.
אבל אם זו הייתה פרוצדורה - הייתי עוזבת באמצע.

ואני בודקת:
מה זה "להתמיד"? מה זו "התמדה"? האם היא תמיד חיובית?
המילה "תמיד" מעוררת בי כיווץ, אם משהו הוא לתמיד הרי שהוא כולא את הבחירה המחודשת שלי.
ואם אני נשארת ומתמידה בדבר שגורם לי סבל רק כדי לסיימו, הרי שלסיום צריך להיות טעם מתוק מדבש כדי להצדיק את הדבר.
לפני שנה השתתפתי בריצה המונית. רצתי 10 ק"מ שהתאמנתי לקראתם זמן רב. אינני אוהבת לרוץ ובמהלך הריצה חשבתי מליון פעמים להפסיק.
לא הפסקתי ובקו הסיום חשתי התרוממות רוח, שמחה נפלאה וטהורה, לא משום שהמטלה הסתיימה, אלא משום שהצלחתי לעמוד בה והשלמתי אותה.

לפני כמה ימים ראיתי בטלוויזיה סרט שעשו על עלי מוהר, זמן קצר לפני מותו. אחד הדברים שהוא אמר היה משהו על כך שהוא גאה על שירותו כצנחן במלחמת יום הכיפורים. לא על כך שהוא פזמונאי נפלא, כותב רגיש ומוכשר. "אנחנו גאים על הלא מובן מאליו" הוא אמר שם. ומילותיו מצאו אצלי חלק מהנהן במרץ רב. גם אני גאה על הלא מובן מאליו. והתמדה איננה מובנת מאליה עבורי.

ועוד דבר - דעתם של אחרים אינה חשובה בעיני מאד. דעתי שלי חשובה בעיני. אני רוצה להתמיד עבורי.

נסענו היום, בעלי ואני, אמא שלי רוצה לתת לנו פסנתר. "למה את צריכה פסנתר?" הוא שאל. "אתחיל ללמוד לנגן" עניתי.
ושנינו צחקנו.

[מענק_התמדה*]

אני שמה לב פתאום:
כאשר אני לוקחת משימה/מחליטה החלטה אני כורזת אותה לסביבה.
כאילו הכריזה היא היא ההתחייבות.
אבל מה יש שם באמת?
האם זה נובע מכך שאיני רוצה לקבל יחס של זלזול מהסביבה ולכן "הכרזה משמעותה ביצוע"?
האם אני מסוגלת להתחייב בפני עצמי? זה מספיק?
ובכלל היום גם אם אני מכריזה, לא בטוח שאסיים.

הבוקר הסתכלתי במראה וראיתי שהפכתי לחציל קטן.
דחוף להפסיק לזלול ולשים לב מה מכניסה לפה.
בעלי התעורר, לרגע חלף בי דפוס הכרוז ועמדתי להכריז על החלטתי. עצרתי. שמתי לב למחשבה.
אני רוצה להבטיח לעצמי ולהיות מספיק חשובה כדי לקיים.

ועוד משהו, בטיול הבוקר עם הכלבה חשבתי על זה שאני טיפוס של בוקר.
מתחילה את היום מוקדם. נמרצת, מחייכת, זריזה.
לקראת הצהריים המאוחרים כל זה דועך ובחלוף שעות ספורות נוספות אני כבר נטולת אנרגיה לחלוטין.

כמו בהתמדה - מתחילה חזק ומסיימת בקול ענות חלושה. הנה המיקרו מתאים למקרו.

[ניצן_אמ*]

כריזה. מוכר.

אצלי זה כולל מרכיבים כאלה, אבל גם כולל העברת אחריות.
ומרגע שמישהו אחר לוקח אחריות ומנדנד לי, אני כמעט מפסיקה לדבר איתו, מתחמקת ובורחת ומצטדקת לי כמה הוא מרגיז ונודניק. אבל זה כבר לא באחריותי יותר...
עוד מכניזם לאפשר לעצמי אי סיום, אי בחינת תוצר... <חושבת על זה. כבר שנים לא עושה ככה שינויים. שינוי עצמי צריך לבוא לאט לאט וקטן קטן בכל פעם.>

אוחח. אני הכי לא בוקר

[מענק_התמדה*]

דברים מאתמול, כדי שלא אשכח-
יעקב הציע שאולי שווה להתבונן גם על ההתייחסות של לסופים. אולי משהו בהתייחסות לרגע שהכל נגמר וחדל מונע ממני מלהגיע לשם ולהפסיק לפני.
שי הציע שאולי שווה לפרק את הדברים הגדולים למטרות קטנות, כמו שפנדה אדומה כתבה. קשה לי להבין ולהתחבר לזה. עם קצת עזרה הבנתי בערך ולקחתי משימה קטנה שכבר הופכת לי את הבטן.
ואם אני חוזרת לכריזה ולעניין של העברת האחריות, ניצן, אני מחייכת למקרא דברייך משום שזה כך בדיוק אצלי. יחד עם זאת, יש משהו בעבודה קבוצתית שעוזר לי. אולי משום שאני מביאה את אנרגיית ההתחלה ומישהו אחר מביא את אנרגיית האמצע והסיום?

[מענק_התמדה*]

אני קוראת כאן שוב מהתחלה וחוזרת שוב אלייך ניצן ואל: _אה, דבר ראשון כל הדגנים הסוכרים ומוצרי החלב. דיאטת סוכרים חריפה. רק פירות בעונה, בקליפתם, חיים.
פעם אחד הדברים שפינטזתי עליהם היה לטפל בADD בתזונה. רציתי לעבוד עם ילדים, אבל מילא.
מה שמדהים זה שתמיד אלה אנשים שהכי מכורים למתוקי זבל ומאפים ומתדלקים את האובר-דרייב בטון סוכר, כאילו שהם צריכים עוד אנרגיה..._

מוזר. כבר שכחתי את הצעתך הזו ובכלל כשהצעת אותה היא נראתה לי רדיקלית. מצד שני, התחלתי דיאטה כזו לפני שבוע...
בלי פחמימות בכלל. כולל פירות. קצת אורז מלא ופריכיות מבחינת הפחמימות, אבל זהו.
התחושה? נמרצת וחיונית ויש הרגשה פנימית שהתזונה הזו היא הצעד הראשון גם בעניין ההתמדה, וכל יום שאני מצליחה מגמיש לי את שריר ההתמדה.

[ניצן_אמ*]

וואו, את מדהימה!
מפנה אותך ל גמילה ביתית ממתוקים. המון מלל, אבל הרבה תבונה גם. בין היתר דיברנו שם על תהליכים של שינוי תזונתי. אישי הוא זבנג וגמרנו. מחליט - עושה. בלי דאווינים. אני? אני מתחילה "ראש בקיר" ומאותו רגע "מחזיקה מעמד" יש רגע כזה שמרגישעם שעפים, אבל בהשאלה מישמעאל, זה כנראה כי נמצאים קצת בנפילה חופשית ואולי אפילו רגע לפני התרסקות... וגם, הכל מוחלט, כאילו אם פעם אחת אכלתי משהו לא לעניין אז הכל נדפק והרסן משתלח... היום אני אחרת. סלחנית מאד ומסתכלת על התהליך ארוך הטווח. בכל "כשלון" מפואר שנחלתי בתחום השינויים התזונתיים נשאר משהו מהרזולוציות הפרועות, ולאט לאט הם הצטברו לכדי כך שכשאני הכי הכי על הפנים, אני עדיין לא אוכלת שמרים בכלל, דגנים כמעט בכלל, שום סוכר מעובד או מזון תעשיייתי/משומר, הכל אורגני, אם אני כבר חוטאת במוצר חלב אז זו גבינת עזים קשה אורגנית פעם במיליון שנה... אבל השריר הזה של להלקות את עצמי היה מיומן מאד. עבר.

אני בהחלט מייחסת את השינוי החיובי המז'ורי של חיי לשינוי תזונתי משמעותי אחרי התקף קנדידה קשה יחד עם זוגי היקר וטיפול פסיכולוגי. הצורך הכי גדול שלי היה ב"שקט בראש". וזה עבד מדהים.


שווה להתבונן גם על ההתייחסות של לסופים.
כמה שנים לימדו אותנו שבסוף מקבלים ציון?...
אז זהו, שלא. אפשר לנסות לתרגל, במקום גאווה - ברכה על המוגמר.

התחושה? נמרצת וחיונית ויש הרגשה פנימית שהתזונה הזו היא הצעד הראשון גם בעניין ההתמדה, וכל יום שאני מצליחה מגמיש לי את שריר ההתמדה.
יפהפה. תודה על זה.

[מענק_התמדה*]

כבר חודש מתנקה מפחמימות וקנדידה וליחה.
מתנקה משליטה חיצונית.
הנה, הדחיינות מתרצה לביצוע מיידי של משימות
וההתמדה מתרצה לשגרה של הכנת סלטים, מרקים ואורז מלא.

ויש גם איזו איכות צלולה במחשבה. והאימפולסיביות נרגעת מעט. רק מעט אבל ככה שאפשר להרגיש.
ויש גם קצת יותר סבלנות.

ואני תוהה אם אני ממציאה או שזו אמת.

[ניצן_אמ*]

פשששששששששש......

אמת. אמת לאמיתה.

את מדהימה

[ג'ינ_ג'ית*]

כשעשיתי דיאטה, לא של סוכרים, רגילה - באופן טבעי גם הפחמימות ירדו משמעותית.
נכנסתי לקריז. הפכתי אדם אחר.
זה היה נורא.
לא ממליצה להוריד בבת אחת את הדברים האלה, בכלל כל הבבת אחת למיניהם סופם לחזור בריבית דריבית.
תורידי רק שוקולד, רק חטיפים למשל. לא צריך להימנע לגמרי מסוכר. תחליפי ללחם בריא במקום הרגיל וכו'.

לגבי כל השאר.. יש דף שנקרא דחיינות כרונית בטח תמצאי את עצמך שם לא מעט.

לגבי כל הנסיון לקשור את זה למתוקים, לדיאטות, למבנה גוף או לADD - בתור דחיניית כרונית רצינית אני חושבת שכל ההסברים האלו הם סוג של בריחה. גם אם יש בהם משהו נכון - סו וואט?
בדורות הקודמים לא היו שסבלו מזה? ובכל זאת כמה אנשים מקרב הדודות והסבתות שלנו מצאו את עצמם עם הלשון בחוץ שנייה אחרי שהתחילו משימה?
מה שאני אומרת זה שיש משהו מנטלי בסיסי בתקופה הנכוחית שמאפשר להתחרבש ולברוח להסברים בדיוק במקומות שלפעמים הדברים האחרון שצריך בהם זה מלל.

קראתי דווקא היום באיזה דף על כך שבזמן משבר מה שחשוב זה לזוז העיקר לזוז. גם אם למכולת. לא להישאב לזה.
ממקום אחר אני יודעת שכשהדרך מתחילה הלעיק עדיף להאט מאשר להפסיק לגמרי - כי אחרת קשה לחזור שוב למסלול.

נכון שאמירות יפות לא באמת עוזרות למשהו או למישהו, אבל כן אפשר לטפל בזה שיטתית. אם כדור עוזר מה טוב, תזונה- אפשר גם אפשר. הגדרות משימות. וואט אבור.
העיקר לעשות אינסטייד אוף טוקינג..

זה הגרוש וחצי שלי. והוא לא נוגע לדיון כאן שלכשעצמו מעניין אלא לעיצה כגישה כללית.

[פלונית*]

רציתי להעלות קושי שמלווה אותי סביב נושא הדחיינות
אני מתמודדת בתקופה הזו עם מצב מורכב בתוכי. ישנם כל מיני דברים שאני מעריכה שיעזרו אבל אני לא מצליחה לרתום את עצמי לעשות אותם.
מדובר בפעולות יום יומיות שחשוב שאעשה. אי העשיה מכביד עלי ומהווה תוספת להרגשה כללית ממש לא מרנינה
תסכול, אשמה בושה ושאר רגשות ..
הפער בין מה שאני רוצה לבין מה שאני עושה הוא עצום.
בתחומים רבים אני משוועת לשינוי. חלקו בידי כלומר אמור להיות בידי אבל אני לא מצליחה לאחוז בו