nvc תקשורת מקרבת

אנונימי

NVC - Nonviolent Communication

שלום לכולם
בעקבות הכתבה על תקשורת מקרבת בגיליון 51, הנה מידע למי שירצה לעשות היכרות נוספת עם המודל.

האמהות הביאה אותי לתקשורת מקרבת. כשילדיי הגיעו לגיל שנתיים חוויתי פתאום קשיים. ראיתי שאני חוזרת על מילים ומסרים שנאמרו לי כשהייתי קטנה ורציתי מאוד למצוא דרך ביטוי אחר. בשיוטים שלי באינטרנט עליתי על מאמר מאת ענבל קשתן בעיתון Mothering שכותרתו היתה "לשמוע את הכן שמאחורי הלא". המאמר הזה פתח בשבילי אפשרויות חדשות וברצוני להעביר אליכם את מה שאני חוויתי וחווה כמתנה - תקשורת מקרבת, Nonviolent Communication.

את המודל פיתח ד'ר מרשאל רוזנברג, יהודי אמריקאי, פסיכולוג קליני בהכשרתו. העניין שלו בפתרון קונפליקטים בדרכי שלום החל בילדותו כאשר היה עד לפורענויות על רקע גזעני בתחילת שנות ה-40 בארה'ב, ואף סבל רבות מהיותו יהודי בסביבה עוינת. האישים שהשפיעו עליו ועל עבודתו כוללים בין היתר, קרישנמורטי, מהטמה גנדי, קרל רוג'רס ואף ג'ון הולט, אותו הכיר אישית, ועבד לצידו מספר שנים. היום הוא מסתובב בעולם ללא לאות, מגשר, מלמד, מקשיב ומנסה להראות לעולם שיש אלטרנטיבה לאלימות.

המודל של תקשורת מקרבת מלמד אותנו טכניקה, כמו ללמוד שפה חדשה. אך יש כאן הרבה יותר מזה. ככל שאנחנו מעמיקים בתירגול ובהבנה לאט לאט משתנה הדרך בה אנחנו רואים את עצמינו ואת האחר. מושגים כצודק, רע, טוב, נכון מתחלפים בשפת הצרכים והרגשות. אנו לומדים לבטא את שעובר עלינו באותו הרגע בבהירות, לקחת אחריות על כך, ולהמנע ככל שניתן מהאשמות, שיפוטיות, ודרישות. אחד הדברים המשמעותיים עבורי שמרשאל כתב, זה שלא משנה אם אתה בן שנתיים או תשעים ושתיים, אף אחד אינו אוהב לשמוע דרישות. כי דרישות לא משאירות מקום לחופש הבחירה, וחופש בחירה הוא אחד הצרכים העמוקים הבסיסיים של בני האדם.

המודל מורכב מארבעה חלקים:
• תצפית או התבוננות ( באנגלית – observation ). מה ראיתי או שמעתי שגרם לי לרצות להגיב. התצפית נטולת הפרשנויות מהווה בסיס להסכמה – "כשראיתי את הבגדים על הרצפה..."
• רגש- מה הרגשתי באותו הרגע. אנו נמנעים מלומר : "אני מרגיש ש..." וזאת בגלל שתמיד אחרי הפתיח הזה תבוא מחשבה ולא שם של רגש. "אני מרגישה שלא איכפת לך ממני " הופך בתקשורת מקרבת ל " אני מרגישה בודדה,עצובה..."
• צורך – מה הצורך שמניע אותי, מה חשוב לי. " אני זקוקה לקבלה ,לקירבה"
• בקשה - בקשה ברורה בזמן הווה ובלשון חיובית, מה אנחנו רוצים שיקרה עכשיו : " אתה מוכן להגיע היום בשעה חמש כדי שנלך לסרט ?" או "האם אתה מוכן לומר לי איך זה נשמע לך ? " הבקשה חשובה כי היא מאפשרת המשך דיאלוג .
.
אנחנו משתמשים במודל הזה גם כשאנחנו מנסים לברר ולהבין מה עובר על בן/בת שיחנו. המטרה היא איכות הקשר. "הפתרונות כבר יימצאו אותך" אומר מרשאל ומוסיף שלא משנה מה אומרים לך, תשמע רק את הצורך מאחורי הדברים . כך אנחנו יכולים לסנן את מה שאינו תורם לנו ולהתמקד במה שהלב אומר ולהיות אמפתיים.

לי היה קשה להבין את המשמעות העמוקה של האמפתיה ואיך היא מתבצעת. כי אמפתיה אינה מרחמת, מייעצת, או אומרת למישהו מה הוא כן או לא "צריך" לעשות. ("צריך" זו אחת המילים שמומלץ להוציא מאוצר המילים שלנו ביחד עם "חייב", ועוד מילים הנשמעות כשוללות בחירה.) אם אנחנו אומרים למישהו : "אני מבין ש.." תמיד תבוא לאחר מכן המילה : "אבל" השוללת מיד את מה שנאמר קודם לכן. אז רצוי תמיד לשאול, מה שמותיר לאדם השני מקום להסכים או לא להסכים .

במצב של קונפליקט מרשאל שואל שתי שאלות: מה אתה רוצה שהאדם השני יעשה, ומה היית רוצה שיהיו המניעים שלו לעשות זאת. בתקשורת מקרבת איננו רוצים שאנשים יפעלו מתוך אשמה, בושה, פחד מעונש או למען פרס או תגמול. מה שמרגש אותי בתקשורת מקרבת זו האפשרות שיום אחד נחיה בעולם שהרצון של בני האדם לתרום אחד לשני במובן העמוק של המילה יחליף את הרצון לשלוט לכפות ולשלול את קיומו של האחר. כמו שאמר ג'ון לנון:

You may say I’m a dreamer, but I’m not the only one. I hope some
day you’ll join us, and the world will live as one.

וגם~

"דמיינו עולם בו ילדים גדלים באוירה של חיבור ואמון; עולם בו ילדים ילמדו את שפת הרגשות והצרכים יחד עם שפת אימם; עולם בו יפנימו תהליכים לפתרון קונפליקטים בדרך לא אלימה; עולם בו יטפחו את החיבור שלהם לעצמם, כדי שילמדו לפעול מתוך בחירה חופשית במקום אשמה, בושה, מחויבות, פחד מתוצאות בלתי נעימות או רצון לתגמול. זהו החזון שלנו כהורים המחויבים לתקשורת מקרבת, כחלק מחזון כולל לעולם שבו הצרכים של כולם יתמלאו וילקחו בחשבון. המשימה שלנו היא לתמוך במשפחות ברצונן לחיות בחמלה, קירבה, ושלום. רצוננו שמשפחות כאלו יהוו את הנורמה בעולם ויחד ייצרו רשת עולמית של תמיכה בהורים באמצעות תקשורת מקרבת ( NVC )."
מתוך מניפסט של קבוצות הורים שלומדים וחיים תקשורת מקרבת בארה'ב

מי שרוצה לדבר על NVC, לשאול שאלות, לשמוע מהנסיון שלי עם העניין , אשמח שמחה גדולה לנהל פה דיון, שיהיה מוקדש בין היתר, או אולי בעיקר למתן אמפתיה להורים שכל כך זקוקים לה...
אז מקווה לקרוא את תגובותיכם. להתראות

יעל בריסקר 050-748-0561

אהבתי את הראיון, הוא נגע בי בכמה מקומות לעומק.

תודה יעל!
אהבתי מאוד את הראיון עם ארנינה. גם לי היתה הזכות לשמוע את ד"ר רוזנברג מדבר (בחו"ל, לא כאן). גישה נהדרת.

המסעדה
האם ממש למדת את המודל ותירגלת אותו? אשמח לשמוע מנסיונך.
יעל
נתבקשתי להוסיף שארנינה גם עובדת עם זוגות והורים.

לא בדיוק. שמעתי הרצאה של רוזנברג, הרצאה של ענבל קשתן, וקראתי קצת. אבל המודל לא רחוק מאוד ממודלים אחרים שלמדתי במקומות אחרים. ואכן זה עובד, גם כשלא מאמינים בזה (-:

מסכימה שזה עובד, רק אני חושבת שלא צריך להאמין. עצם הרצון שלנו לעשות שינוי הוא המכריע פה, ולעשות קפיצה מסוימת למים לא מוכרים. על איזה מודלים אחרים את מדברת? פייבר-מייזליש או מה שקרוי Parent Effectiveness Training ?בכלל מעניין אותי לשמוע על עוד דרכים שיוציאו אותי מהאוטומט.

יעל, אני מתכננת לצלצל אליך ולא מגיעה לזה. בנתיים אגיד שיצא ראיון מאד מענין (אפילו יונתן חושב ללכת לקורס!). נדבר.

יעל, גם אני מאד נהניתי לקרוא את הראיון ב"באופן".
לי זה הזכיר את פייבר ומייזליש, לפחות במעט שאני מכירה.
מאד התחבר לי עם ויפאסנה ומתן כבוד בסיסי לכל אדם באשר הוא- גדול כקטן!
אשמח מאד לשמוע עוד, כמו למשל- מה ההכרות שלך עם השיטה? איך את מיישמת אותה? אולי אפילו קצת דוגמאות, כמו מה שיש קצת בראיון...?

פייבר ומייזליש, אפילו גוונים מסוימים של אדלר, וסדנאות התקשורת של ליגת לה לצ'ה. איפשהו גם יש לי משם רשימות ארוכות של רגשות, אם תרצי...
כשאמרתי "עובד גם אם לא מאמינים" התכוונתי שגם אם נראה לנו שהילד קטן מדי ומרוכז בעצמו מדי, אם אנחנו מדברים מהלב ועל הרגשות והצרכים שלנו, במקרים רבים הילדים יגיבו לזה.

מסעדה אני כל כך מסכימה איתך,ילדים באמת מגיבים לזה מיד! ועצם זה שילד קטן מדיי לא אומר שהוא לא מבין את הכוונה שלנו ואת האנרגיה שמניעה אותה.
ורד
אני שמחה שנהנית כי יש לי רצון לתרום לעוד הורים .( אגב אני מניחה מדברייך שעשית קורס ויפאסאנה?אני עשיתי קורס לפני בערך 15 שנה באנגליה ואין ספק שזה ציון דרך במודעות העצמית שלי).אז מתן כבוד לבני אדם חשוב לך? את במקום הנכון!

ולשאלותייך: עשיתי אצל ארנינה קשתן שני קורסים בני 12 מפגשים כל אחד, שהוקדשו ללימוד ותירגול המודל. כבר במהלך הקורס הראשון התחלתי להתאמן עם ילדיי, תום ויסמין שהיו אז בני שנתיים ושלושת רבעי בערך. אגב באותו הזמן נחשפתי לנושא החינוך הביתי וההתעסקות ב-NVC היה אחד הטריגרים שגרמו לי להוציא את הילדים מהגן לאחר שלושה שבועות בלבד.

הדוגמא הראשונה שקופצת לי לראש ושלתדהמתי פעלה כמו קסם הייתה: היינו במטבח ויסמין אחזה בידה בקבוק מיץ קרנברי ותום וחטף לה מהיד את הבקבוק,והיא התחילה לבכות. ירדתי לגובה שלו ואמרתי : אתה נורא נורא רוצה לשתות מיץ? (אמפתיה ) הוא אמר כן. אתה יודע, אני נורא עצובה (הבעת רגש שלי) כשאני רואה אותך לוקח את הבקבוק (תצפית) כי הייתי רוצה שנתחלק במיץ שגם יסמין וגם אני נוכל לשתות. (צורך בהתחשבות ,נאמר). האם תהיה מוכן לתת גם ליסמין לשתות עכשיו? (בקשה) הוא הסתכל עליי , חשב רגע ואמר , בסדר.הייתי בשוק!
עכשיו , לא תמיד זה הולך כל כך בקלות... באותה המידה הוא יכול היה להמשיך לאחוז בזה ולומר לא! ואז הייתי מנסה לתת אמפתיה שוב, או שהייתי מנסה להכנס פנימה ולומר לעצמי, מה הצורך שלי כרגע ואולי יש אופציות לפעולה נוספות. זה לא פשוט...ודורש יכולת אמפתית ומחויבות עמוקה לעשות דברים אחרת, או בעצם להתחיל לראות דברים באור אחר.
למשל,כשאני התחלתי את הלימוד של התהליך הזה לא ידעתי מה זה אמפתיה בכלל, אולי חוויתי את זה קצת בטיפול. אבל בקשרים שלי עם אנשים? איפה? לרוב התגובות שלנו הם, ליעץ,להגיד לשני מה לא בסדר איתו ולומר לו זה בכלל 'לא נורא'. כולם מכירים את זה כשילד נופל ושומעים את האמא אומרת לו, לא נורא לא קרה כלום! מה לא קרה? הילד בוכה והוא זקוק להכרה ולדעת שראו את הפגיעה שלו, ולחיבוק של הבנה.זו דוגמא מאוד ברורה. רוב הפעמים הפגיעה לא נראית כל כך לעין או הקונפליקט יותר מסובך, אך העיקרון דומה...לראות את הילדים שלנו, את עצמינו ואת בני /בנות זוגנו ולומר את זה.
באמפתיה אנחנו לא מניחים הנחות - ולכן תמיד מדביקים סימן שאלה לסוף המשפט כדי לברר אם באמת זה מה שעובר על בן שיחנו. ופה למשל, אחד ההבדלים בין NVC לפייבר מייזליש.כשאת אומרת: אני מבינה ש...או אני רואה ש...את מניחה הנחה לגבי השני וב-NVC את בעצם משאירה את זה פתוח לשני לענות ואת בודקת אם מה שאמרת נכון לגביו וכך הדיאלוג יכול להמשך.

נהיה מאוחר ונדמה לי שאמרתי מספיק לעת עתה. מחר אשתדל להכניס פה רשימה מייצגת של רגשות וצרכים, ואת עיקרי המודל, ואז פשוט לקפוץ למים! הפתעות מחכות!
יעל

ורד
אופס! שכחתי לשאול! האם משהו מהדברים שכתבתי עזר להאיר עוד טיפה את הנושא עבורך? אשתדל בהמשל להכניס עוד ועוד דוגמאות
יעל

ודאי עוזר. תודה

לגבי עניין הנפילות, מכות וכו'- זה אף פעם לא היה נראה לי לומר 'לא קרה כלום' ותמיד הרגשתי לא טוב, כששמעתי שמדברים כך לילד.
זה ממש ברור לי ש כן קרה משהו וצריך להתייחס לזה ולא להתעלם. זה משהו שמאד צורם לי כשאני נחשפת אליו. כ"כ בסיסי, אבל רוב האנשים לא חושבים על זה.
מה שאומר גם שאותם ילדים ילמדו להדחיק את התחושות של הכאב והכעס, לא לבכות, כמובן זה טאבו.
זה

אני מסכימה שזה עצוב ומה שעוד עצוב זה שהילדים האלו יעבירו את זה הלאה לדור הבא וכן הלאה. ולעומת זאת אני רואה את האמפתיה שיש לילדיי כאשר אני נפצעת. במיוחד יסמין שמייד מתחילה לשאול מה קרה והאם אני בסדר. אז יש פירות שרואים...
יעל

שלום יעל
מאד נהניתי והתרגשתי מקריאת הראיון. למרות שזה באמת מזכיר מאד את פייבר ומייזליש שאותן קראתי בשקיקה ואני משתדלת ליישם, עוד באותו יום הרגשתי שעצם קריאת הראיון עזרה לי בתקשורת שלי עם הבן שלי. ובעיקר מצאתי יותר אמפתיה וסלחנות כלפי עצמי, שזה מאד כיף!

הי דנה
וואו! נשמע שהרגשת סיפוק רב! אני ממש שמחה לקרוא מה שכתבת כאן כי אני כל כך רוצה לראות הורים נותנים לעצמם אמפתיה וזוכים לה מאנשים אחרים! אני חושבת שברוב המקרים אנחנו נמצאים לבד עם המחשבות שלנו ושם המקום לעשות את העבודה, הרבה פעמים לפני שאנחנו פותחים את הפה!
נדמה לי שאם יהיו לנו יותר ויותר תזכורות כאלו, ותמיכה אז ניתן בהחלט לעשות את הטרנספורמציה שארנינה דיברה עליה. בהצלחה בהמשך, ותראי את הדף הזה כמקום לקבל תמיכה אפילו אם היא וירטואלית!
יעל

היי יעל,
גם אני מאוד נהנתי מהראיון, השיטה דיברה אליי מאוד לא רק בקשר עם ילדים אלא גם בקשרים בכלל.
בעבר אני ובן זוגי היינו בטיפול ע"פ השיטה של הנדריקס (מחבר הספר לבסוף מוצאים אהבה), ואני רואה הרבה דימיון בן הגישות. בשיטת הדיאלוגים של הנדריקס ה"שולח" מספר על רגשותיו וה"מיכל" רק חוזר על דבריו, ואחר כך אומר אילו תחושות הוא חושב שזה העלה אצלו.
את מכירה את השיטה שאני מדברת עליה?
הקדשתי הרבה מחשבה לכיצד ניתן ליישם את זה עם ילדים, כיוון שהם פחות מילוליים ונראה לי שה-NVC הוא פתרון מוצלח.
לצערי הרב, בעיקר עם בן זוג, כשנכנסים למצבים בהם מרגישים פגועים קשה להיות אמפטי ולראות את הפגיעות של האחר. זה הופך למערבולת כזו שבה השני נתפס כפוגע וקשה להתייחס לרגשותיו.
אני מרגישה שאני צריכה עזרה להיזכר לפעמים...

יול יול
שמחתי לראות את מה שכתבת. נכון, הכי הכי קשה להיות אמפתיים עם הקרובים לנו ביותר...כי זה במקומות שהרגשות והצרכים שלנו מתעוררים לחיים בעוצמה הגדולה ביותר. בתקשורת מקרבת יש את מה שנקרא אמפתיה לעצמינו, שזה משהו שלא פגשתי בשיטות הדומות. זאת אומרת שגם בסיטואציה שאין לנו בן זוג לדיאלוג אמפתי או שאנחנו לא מסוגלים לתת לאחר , לפחות אנחנו יכולים להכנס פנימה, להגיד לעצמינו מה אנחנו מרגישים ולמה אנחנו זקוקום (בלי לשפוט- שזה מאוד קשה ) ופשוט להבין את עצמינו וזה תורם לרגיעה.
אכתוב שוב יותר מאוחר יש לי משהו נוסף לומר. בנתיים, מדבר אלייך?

מאוד מדבר אלי...
את יכולה לתת דוגמא איך עושים את זה?

יולי יול
מצטערת שלא עניתי לך מייד...פתאום הוחלט לרדת לסיני והיינו שם כמעט שבוע.

אשמח לתת דוגמא: נגיד שבן הזוג מגיע הביתה אחרי יום ארוך של עבודה, פושט את בגדיו, (משאיר אותם על הרצפה) והולך להתקלח בלי לשאול אותך איך עבר עלייך היום. תגובה אפשרית (לא רצויה) שלי יכולה להיות : לחכות לו בחוץ רוטנת ומלאת כעס וברגע שהוא יוצא להגיד לו : "מה אתה חושב לעצמך???? כל היום אני כאן עם הילדים מחכה לעזרה ואתה דואג רק על עצמך????"

לעומת זאת באמפתיה לעצמינו אני אכנס פנימה , אקח שנייה נשימה ואומר לעצמי ( ולאחרונה אני גם כותבת את זה על פתק) " אני נורא מבועסת וומתוסכלת. אני כל כך זקוקה לתמיכה והתייחסות . אני כל כך רוצה מנוחה ואין לי סבלנות לחכות רגע אחד נוסף." עצם ההכרה העצמית הזאת מרגיעה ונותנת לי קצת זמן לחשוב שנייה מה יכולים להיות הרגשות והצרכים של בן זוגי. מאותו הרגע אני יכולה לומר לעצמי ...האם אני רוצה לבטא את זה עכשיו? או שמא לחכות לרגע יותר רגוע כדי לומר לו בשפת התקשורת המקרבת :

"אתמול כשנכנסת הביתה בלי לומר מילה הרגשתי מתוסכלת כי רציתי כל כך התיחסות ( חיבוק , שאלה) אתה מוכן לומר לי מה עבר עליך באותו הרגע? " ובכך יוצרת התחלה של דיאלוג שמבוסס על רצון אמיתי להקשיב ולהבין ולא על האשמות.

בכלל, בתקשורת מקרבת רצוי לפעמים לדחות למועד אחר שיחות על מה שקרה , כי לפעמים הדברים בוערים בנו כל כך שקשה לחשוב ואז מתפרצים ואומרים דברים שלא בדיוק משרתים את הצרכים שלנו, ןיוצרים ריחוק. אפילו ניתן לרשום את הדברים במחברת וכשיש זמן לעבור עליהם ולראות מה באמת חשוב לנו להעביר ומה סובל דיחוי.

אשמח לשמוע אם משהו מדברי עונה על הצורך שלך? תודה שכתבת

יעל, איזה יופי, כמה חכם, בעיקר המשפטים האחרונים:
_בכלל, בתקשורת מקרבת רצוי לפעמים לדחות למועד אחר שיחות על מה שקרה , כי לפעמים הדברים בוערים בנו כל כך שקשה לחשוב ואז מתפרצים ואומרים דברים שלא בדיוק משרתים את הצרכים שלנו, ןיוצרים ריחוק. אפילו ניתן לרשום את הדברים במחברת וכשיש זמן לעבור עליהם ולראות מה באמת חשוב לנו להעביר ומה סובל דיחוי.

זה כל כך מדוייק עבורי, וזה מחזק את מה שאני מרגישה ולמדתי במסגרת אחרת.
תודה לך.

אמבט ים
תודה על המשוב! אני שמחה שהמילים הללו נוגעות בך ומחזקות אותך...זה הרצון שלי מאחורי כל זה.תודה שוב ואשמח בכל עת להתיחס לכל שאלה.

איזה כיף- סיני.... אני מתגעגעת...

תודה על הדוגמא היפה הזו,
זה באמת נשמע מאוד מקרב ומחבר את בן הזוג לקושי שלי במקום להרחיק אותו (כפי שקורה הרבה מאוד פעמים כשנפגעים...)
ומחשבה: יש בזה גם הרבה ויתור: על "להיות צודקת", על הקטרזיס שיש בכעס.
אני בהחלט יודעת כמה הקטרזיס הזה הוא הרבה פעמים הרסני במערכות יחסים וכמה הוא עלול להביא לעוד ועוד הסתבכויות.

הרעיון של לכתוב על פתק נראה לי מאוד עוזר, מאפשר תחושה שהדברים יאמרו, שאני מבטאת אותם ולא סתם "בולעת", ומצד שני מאפשר לארגן קצת את המחשבות ולא להגיב ב"אוטומט".

מבטיחה לנסות פעם הבאה ולספר איך היה...

יול יול
אני מסכימה לחלוטין עם המילים הללו:
ומחשבה: יש בזה גם הרבה ויתור: על "להיות צודקת", על הקטרזיס שיש בכעס.

אני חושבת שהקרטזיס הזה הוא מדומה...כלומר כביכול פרקנו משהו, זה נכון, שיחררנו, אך בעצם אנחנו נשארים בדיוק באותו המקום- לא התקרבנו במילימטר לבן שיחנו, או לפתרון אמיתי,ולהבנה עמוקה של הצרכים שלנו באותו הרגע. לכן האמפתיה לעצמנו באותו הרגע היא כל כך חיונית וכל כך עוזרת. מה דעתך?

בעניין ה"צודק לא צודק" "נכון לא נכון" , תוך כדי הלימוד והטמעה של תקשורת מקרבת אנו לומדים שאלו לא ממש משרתים אותנו. אלו שיפוטים שלנו ותו לא. אנחנו לומדים לשאול במקום זה : "מה הצורך שחי כאן כרגע?" ומתמקדים ביצירת חיבור . מרשאל רוזנברג אומר שכשהאיכות של חיבור קיימת, אז הפתרונות מוצאים אותנו. אני אוהבת את המשפט הזה כי זה משחחר אותנו מהלחץ במציאת פיתרון בכל מצב.

אני שמחה על הדיאלוג שהתפתח כאן, זה עונה בגדול על הצורך שלי בשיתוף ועניין, מקווה שהוא יילך וייתרחב.

אכן היה כיף בסיני, מומלץ!

פתאום חשבתי על כך שלא ממש יודעת עליך...אז נכנסתי לדף הבית וקראתי.
עכשיו אני בעיצומה של קריאת המאמר שלך מבאופן, וכבר נתקלתי בהרבה מאוד חומר למחשבה ולתקווה (אני מרכזת מסגרת של 80 ילדים ! מקור להנאה ולא פחות מזה, לתסכול...)
אפרוש לקרוא, תודה מראש על החוויה שזימנת... עדי.

יעל, את יודעת אם יש להשיג את הספרים של מרשל רוזנברג בארץ? ספריה, או לשאול ממישהו פרטי?
רונן

רונן, אולי תוכל להרחיב בדף הוקרת תודה? תודה.

רונן שלום ושנה טובה
אפשר להשיג את הספרים אצל ארנינה קשתן 03-6733522 אני בתהליך של תרגום אחד מהספרונים שעוסק בתקשורת מקרבת בין הורים לילדים.
הזדמנות לומר לך שנהנתי מהמאמרים שלך ב"באופן"
להתראות

תודה!

אני תקועה בסיטואציה עם בן זוגי ואשמח לתובנות ועזרה מתחום תקשורת מקרבת.

אנחנו באמצע שנות ה-30 לחיינו, בערך שנתיים ביחד. לפני שהיכרנו הייתי טיפוס ממש מבולגן ולא מאוד הפריע לי, אך הוא רגיש לזה ומתוך התחשבות בו אני מנקה כמה שיכולה (מה שנקרא "עושה כמיטב יכולתי") ומאוד משתדלת. עם הזמן התחלתי גם אני להנות מזה שהבית נראה טוב.

היחסים ביננו סה"כ טובים ומספקים אלא שפעם בכמה חודשים עולה ענין חזות הבית. הוא טוען שלא אכפת לי כמו שאכפת לו והוא לא מסוגל להיות בבית שאינו שטוף או שיש בו קצת בלגן. בימים האחרונים שוב עלה הענין והוא טוען שחשב אפילו על פרידה כי הוא מרגיש שאף פעם לא נגיע לעמק השווה והוא מרגיש שזה פוגע בו (מה שקורה שהוא מתבעס, מתחיל לעשות פרצופים ולהתנתק ממני וזה כל כך שונה ממי שהוא תמיד).

אני מאוד פגועה מהענין. מעבר לזה שאני עושה כמיטב יכולתי (רוב הכביסות ושטיפות הכלים, שטיפת בית פעמיים בשבוע וארגון ככל שאני יכולה) אני לא מרגישה שהוא עושה יותר ממני , מעבר לדיבורים. כלומר, כשאני מסדרת יש גם המון דברים שלו מפוזרים ואם אני לא אשטוף גם הוא יכול לחכות כמה ימים.
בכלים וכביסות הוא כמעט לא נוגע.
ככה שהוא יוצא קצת צבוע בעיני ולגמרי לא בפרופורציה למציאות. כלומר, הבית נראה בעיני (ןבעיני כל מי שבא לכאן לכוס קפה) סביר בהחלט וכל הענין נשמע לי קטנוני וטיפשי.
כל שיחה איתו נתקעת כי אנחנו כאילו מדברים בשפות שונות, הוא סותר את עצמו ("אני לא צריך לחיות במוזיאון אבל לא כייף לי להיכנס הביתה) ואני בוכה מתסכול.

ניסיתי לדבר איתו לפי הכללים של תקשורת מקרבת אבל מהר מאוד אני נהיית רגשנית. גם ענין ה"שפות השונות" ביננו לא תורם.

כל כך מטומטם בעיני להיפרד על רקע כזה!! אנחנו מאוד אוהבים ורק הדבר הטיפשי הזה מעיב כמו עננה.

תשמעי יקירתי, זה לא הבלאגן ולדעתי אין פה עניין שאפשר לפתור במילה או שתיים. ברור שיש משהו עמוק יותר(מה? לוידעת, משהו בילדות .......) יכול להיות שהוא מחפש אמא שתנקה אחריו?יש לי הרגשה שבבית הוריו נקי ומסודר אבל שלא הוא היה זה שמנקה, יכול להיות?

הוא אוהב לנקות ומנקה, אלא שלא יותר ממני בשום אופן.

שלום,

אני מצטער שאינני יכול לסייע (עקב השעה המאוחרת).
את מוזמנת להתייעץ גם בפורום של ארנינה קשתן ויעל ארבל בתפוז:
http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/ ... asp?id=687

יעל שלום
קראתי את הראיון וזה מאוד מדבר לליבי
כבר במבט ראשון אני יכולה לזהות את הערך והיתרון העצום שיש להתנהלות כזו.
רציתי להעלות כאן דוגמה שהובאה בראיון: _זה היה בוקר וינאי שיחק בכדור. ענבל ניגשה אליו ואמרה לו, אני מוטרדת מהקול של הכדור כי אני חוששת שזה עלול להעיר אותם
וחשוב לי נורא לוודא שהם ישנים כמה שהם רוצים.אתה מוכן לשחק בסלון? אז הוא אמר : אני לא רוצה אבל אני מוכן. אז היא אמרה לו,למה אתה לא רוצה?
והוא ענה: כי לי זה לא מפריע. ולמה אתה מוכן? אני מוכן כי אני רוצה להתחשב._
מה היה קורה אם ינאי היה אומר שהוא לא מוכן לשחק במקום אחר? האם מראש הגישה של ענבל היא ש"אני אשאל אם הוא מוכן, אבל אם הוא לא אז אני אוותר על הצורך שלי בהפחתת הרעש לאורחים"
הרי באמת היה חשוב לה שהרעש לאורחים יפסק.

הי נעמה,
כמו שאני מבינה את המצב שמתואר עם ענבל וינאי, הגישה שאיתה אני באה לשיחה עם כל אדם ועם ילדי בפרט, היא של דיאלוג אמיתי. מה שאומר שלא הצרכים שלי ולא הצרכים שלו חשובים יותר זה מזה, וכן ההבנה שלצרכים של שנינו יש דרכים שונות למילוי. כך שאם ינאי היה אומר שהוא לא מוכן לשחק בסלון, הייתי ממשיכה או לבטא את עצמי ולתאר מה אני מרגישה (החשש או התסכול בשלב מסוים) ומה הצורך שלי (התחשבות, או נוחות או שקט או...). או שהייתי עוברת להקשבה אמפתית - מבררת למה הוא לא מוכן בעזרת שאלות בעיקר לגבי רגשות וצרכים שלו כמו אתה נורא נהנה עכשיו לשחק בכדור פה,וחשוב לך להמשיך במשחק (צורך בהמשכיות וזרימה למשל) וכן הלאה(הקשבה וביטוי), עד למצב ששנינו נדע מה הצרכים אחד של השני ונוכל להציע פתרונות (לאו דווקא אני אציע) שיענו על הצרכים של שנינו (להמשיך לשחק באותו מקום, אך יותר בשקט או במשחק אחר, או במקום אחר, או כל רעיון יצירתי אחר שלי או של ילדי).
איך זה נשמע לך?

ענבל ית תודה על תגובתך המהירה.
האמת שזה נשמע לי קשה.
ההרגשה הפנימית שלי אומרת שדיאלוג אמיתי היא הדרך בה הייתי רוצה להתנהל מול ילדיי.
הבת שלי עדיין קטנה, הדיאלוג המילולי ביננו עוד לא מפותח אבל אני חושבת שכדאי לסגל את המיומנות הזו כבר מעכשיו.
הבעיה היא שאני יכולה לדמיין בקלות איך סיטואציות כאלו מתדרדרות למניפולציה מצד ההורה על הילד
אמנם נקודת המוצא היא, כמו שאמרת, שהצרכים של כל המשתתפים שווים בחשיבותם
אבל קשה באמת להגיע לשיוויון מחשבתי מול ילד.
טוב, אני מניחה שבשביל זה בדיוק מיועדת הסדנא. את יודעת אם יש ערבי מבוא כמו שלך גם באזור ירושלים?

נעמה,
אני מתחברת מאוד לדברים שכתבת. הבן שלי בן שנה ו5 וממש בימים אלו אנחנו מתחילים את שלב המילים - הוא מבין המון ממה שאנחנו אומרים, בטח יותר ממה שאנחנו חושבים שהוא מבין... ומתחיל לנסות להגיד מילים ואפילו " "משפטים" כמו "אתזה פה", "לא פה", "לא"..
אני רואה כל רגע, כהזדמנות "לסגל את המיומנות" או פשוט לדבר יותר מהלב, פחות מההרגלים והדפוסים של גידול ילדים שמוטבעים בנו מבלי ששמנו לב.
אז אנימוצאת את עצמי מסבירה הסברים מפורטים, במשפטים קצרים עד כמה שאני מצליחה, ובעיקר נותנת הרבה זמן להיזדמנות הזו להקשיב לו והעביר לו את התחושה (האמיתית מבחינתי) שהצרכים שלו חשובים ונחשבים.
כהורים או מבוגרים בכלל,יש לנו יותר כוח פיזי ומנטלי על הילדים. השאיפה שלי היא להשתמש בו במינימום ההכרחי לשמירה על הביטחון שלי שלו ושל הסביבה (כמו במקרים של נסיעה בכיסא בטיחות, פגיעה בילד אחר או בי.) ועוד פחות מזה לשם ניהול "נוח" של סדר היום שלנו (כמו מתי לישון, מתי לצאת, לאיפה ללכת, מה לעשות) וכך לצמצם את ה"מניפולציות" שלי עליו. אני מניחה שאם רוב משמעותי של המצבים יהיה כזה, אז אני מגבירה את הסיכוי שהילד שלי יגדל עם תחושת ביטחון בכך שהצרכים שלו נחשבים וחשובים ושמתחשבים בהם. אני מאמינה (ושמעתי על ילדים כאלה) שכך גם הילד גדל ומפתח התנהגות דומה, לוקח את הצרכים של האחרים בחשבון ומנהל דיאלוג על הדרכים למילויים,
פגשתי את ינאי מהסיפור של ארנינה לפני שנתיים וכל כך נהניתי בדיוק מהדבר הזה, לראות ילד עם ביטחון במבוגרים שסביבו, בכך שהצרכים שלו חשובים.
אני יכולה לתת דוגמא על עניין משמעותי אצלנו בימים אלו: נועם מתלהב מהחלק הקדמי של האוטו. הוא רוצה להכנס, לשבת מקדימה, לשחק בכפתוריעם ולבסוף לבקש ממני לנסוע, כשהוא יושב על המושב לידי , מוכן וזקוף ומשמיע קולות ברר, בררר. . אני נותנת לו את הזמן להנות מהמשחקין מקדימה וכשהוא מוכן לנסיעה אני מבקשת שיעבור לכיסא שלו. שואלת "איפה הכיסא של נועם?" ומצביעה עליו, (פעם גם הוא היה מצביע עליו ועכשיו הוא מצביעה על הכיסא שליד הנהג ככיסא שלו..) ומסבירה לו שמסוכן לנסוע בכיסא מקדימה, כי הוא מתאים לגדולים , והכיסא שלו מתאים במיוחד בשבילו ויש בו חגורה. נראה לי שהוא מבין , אבל רוצה להשאר מקדימה. אז שוב אני מחכה ושוב מסבירה ושוב שואלת איפה הכיסא והרבה פעמים בשלב מסוים הוא כבר מצביע על הכיסא שלו. ואחרי כמה זמן הוא גם קם ומתעניין בכיסא ומוצא משהו מעניין באיזור שלו, או עובר אחרוה ויושב מחוץ לכיסא. ולרוב בסוף הוא מתיישב בכיסא שלו או שמסמן לי שאני אקח אותו לכיסא.
צבחינתי זו הזמנו מדהימה להתחשב ברצון שלף במיוחד בנושא שכל כך חשוב לו. הצרכים שלי שהתמלאו הם בעיקר התחשבות (באחרים), ביטחון וחיבור עם נועם. הצרכים שלו שאני חושבת שהתמלאו הם בעיקר, עניין ולמידה (מהמשחק ומהשיחה), התחשבות (שהתחשבו בו), חיבור (איתי כי הכל נעשה באווירה טובה ומחוברת), אוטונומיה וחופש בחירה.

עכשיו, זה לוקח ה ר ב ה זמן! אז אני מתכוננת מראש מבחינת הזמן ומשתדלת לשמור על נינוחות כל זמן הדיאלוג בינינו.
סך הכל אני בלמידה כרגע והחיבור למהות זה מה שהכי עובד לי.

מעניין אותי לשמוע איך כל הדברים האלו נגעו בך

לגבי סדנא בירושלים: אם תתארגן קבוצה של 5 ומעלה, אשמח להגיע למבוא ו/או סדנא בירושלים בעצמי.
ובינתיים קראתי באתר שמתארגנת קבוצה באיזור ירושלים בהנחיית רונן מיוחס, שממנו אני מאוד נהנית כאדם וכמנחה.

ענבל ונעמה
נהנתי לקרוא את חילופי הדברים. ובכלל אשמח שהדף הזה יקבל חיים חדשים. מבחינתי החוליה החסרה עבור הרבה הורים זה הבנת הצרכים של ילדים בגילאים שונים, ואיך אנחנו נותנים מענה הולם לצרכים אלו בלי לוותר על הצרכים שלנו. במקרה שענבל מתארת עם בנה יש כמה צרכים מרכזיים. בראש ובראשונה לדעתי נמצא הצורך הענק של ילדים במשחק ומיד אחריו הולך ומתפתח בגיל הזה הצורך באוטונומיה וחופש בחירה, במיוחד כשהם מגלים את זהותם הנפרדת.

מההכרות שלי עם ענבל אמא של ינאי מהכתבה אני יודעת שמדובר באמא שמחויבת לדרך הזו לא כטכניקה אלא כדרך החיים ואמונה והיא תמשיך את הדיאלוג עם ינאי עד אשר יימצא פתרון שמתאים לשניהם. מרשאל רוזנברג מייסד המודל , אומר , ש" קיים הקשר המסוים אן איכות הקשר קיים, הפתרונות מוצאים אותנו" כלומר, בניגוד לתרבות שלנו שבה מחפשים פתרונות אינסטנט ל"בעיות" , המודל הזה מתמקד בחיבור קודם כל , דיאלוג , הבנה ומתוכם צומחים הפתרונות.

זהו על קצה המזלג ... אני מצטרפת להמלצה של ענבל ית על רונן מיוחס, מספר הטלפון שלו 08-9283056

האם יש ספר שעוסק בתקשורת מקרבת?

עירית_לוי

האם יש ספר שעוסק בתקשורת מקרבת?
למיטב ידיעתי (וכנראה יש עוד):

בעברית יש ספרון/חוברת שכתבה ארנינה קשתן, שאפשר להשיג אצלה ואפשר גם לברר איתה היכן עוד ניתן לרכוש אותו.
באנגלית יש את sr]Nonviolent Communication 1 6[/po]/002-5898465-0432041?ie=UTF8&s=books שכתב האיש שפיתח את השיטה - דר' מרשאל רוזנברג.
nb]רשימה ss b[/po]/002-5898465-0432041?url=search-alias%3Dstripbooks&field-keywords=Nonviolent+Communication+Guides&Go.x=11&Go.y=9 של ספרים נוספים בנושא, רובם של רוזנברג, גם הם באנגלית.

הי לכולם
למי שמעדיף ללמוד תקשורת מקרבת כעת באופן אישי יותר - אני מלמדת שיעורים פרטיים שכוללים לימוד המודל ואימון בו, בשילוב "העבודה " של ביירון קייטי, ועבודתה ש נעמי אלדורט שאת מאמריה תרגמתי לעיתון המודפס. אשמח לעמוד לרשותכם. 050-7480561

לינק לאקדמיה לתקשורת מקרבת באינטרנט (או משהו כזה)

http://nvctraining.com/nvclive/index.html

תוכלו למצוא בעמוד הזה 4 קטעים קצרים ומהנים על תקשורת מקרבת.

אני ממליצה במיוחד להגיע לקטע הרביעי של ענבל קשתן – אחות של ארנינה קשתן כותבת חוברת הקורס ומנהלת מרכז מיתרים

כמו כן, למעונינים, יש שם אפשרויות של הרחבת הלמידה באינטרנט בעלויות סמליות.

אשמח לשמוע תגובות בדףבית

למי שלא מכיר NVC אני ממליץ על השיר הבא - אותו מרשל שר בהרצאות שלו:
I never feel more given to
than when you take from me —
when you understand the joy I feel
giving to you.
And you know my giving isn’t done
to put you in my debt,
but because I want to live the love
I feel for you.
. .
To receive with grace
may be the greatest giving.
There’s no way I can separate
the two.
When you give to me,
I give you my receiving.
When you take from me, I feel so
given to.

Song “Given To” (1978) by Ruth Bebermeyer from the album, “Given To.”

ואחרי אולי לראות 9 דקות של מרשל מסביר מאיפה הוא הגיע לתקשורת מקרבת

_המודל מורכב מארבעה חלקים:
• תצפית או התבוננות ( באנגלית – observation ). מה ראיתי או שמעתי שגרם לי לרצות להגיב. התצפית נטולת הפרשנויות מהווה בסיס להסכמה – "כשראיתי את הבגדים על הרצפה..."
• רגש- מה הרגשתי באותו הרגע. אנו נמנעים מלומר : "אני מרגיש ש..." וזאת בגלל שתמיד אחרי הפתיח הזה תבוא מחשבה ולא שם של רגש. "אני מרגישה שלא איכפת לך ממני " הופך בתקשורת מקרבת ל " אני מרגישה בודדה,עצובה..."
• צורך – מה הצורך שמניע אותי, מה חשוב לי. " אני זקוקה לקבלה ,לקירבה"
• בקשה- בקשה ברורה בזמן הווה ובלשון חיובית, מה אנחנו רוצים שיקרה עכשיו : " אתה מוכן להגיע היום בשעה חמש כדי שנלך לסרט ?" או "האם אתה מוכן לומר לי איך זה נשמע לך ? " הבקשה חשובה כי היא מאפשרת המשך דיאלוג ._

מעלה את הדף מתהום הנשייה.
כשראיתי את המודל בהתחלה הוא דיבר אליי מאוד, והתחבר אל כמה וכמה לימודים שלי בזמן האחרון, מכיוונים שונים.
אבל ניסיתי להתעמק, ומשהו לא ברור לי:
החלק הרביעי, נראה לי שתמיד צריך להיות בקשה לשיתוף הפוך -
אתה מוכן לומר לי מה עבר עליך באותו הרגע?
בכל בקשה אחרת, בקשה לפעולה שתספק את צרכיי (כגון אתה מוכן להגיע היום בשעה חמש ) - אין במודל שום התייחסות לנמען. יש תמונת המצב שלי - הרגשות שלי - הצורך שלי - הבקשה שלי. כל אלה חשובים מאוד, אבל איפה פה הדיאלוג? איפה תמונת המצב שלו - הרגשות שלו - הצורך שלו - הבקשה שלו?

ראה לי שתמיד צריך להיות בקשה לשיתוף הפוך -
מה זה שיתוף הפוך?
בסוף המשפט ישנה בקשה, דיאלוגית (איפה זה פוגש אותך?)או אופרטיבית (אתה מוכן בבקשה לעשות...?). יש המון התייחסות לנמען. אתן דוגמה בסדר?
הילד נכנס הביתה וזורק את הנעליים בסלון.
בדיאלוג רגיל אפשר לומר: "אתה מבלגן את הבית עם הנעליים שלך". "אתה כ"כ בלאגניסט". "שים את הנעלים שלך במקום!". וכו'
בדיאלוד של תקשורת מקרבת. בשלב הראשון את מתארת תצפית של מה שקרה:
"כשאני רואה את הנעליים שלך במרכז החדר"
רגש (הרבה פעמים יוצא מאיתנו כהאשמה כלפי השני)
"אני מרגישה מתוסכלת"
צורך
"כי אני ממש זקוקה לסדר בבית"
בקשה אופרטיבית
"אתה מוכן לשים את הנעליים שלך במקום?".

עכשיו כאן בא השני. הוא אומר את שלו גם. זה לא נגמר במשפט הזה ודי בגלל זה המשפט נגמר בשאלה כדי שיהיה דיאלוג.

זהו בקצרה. אני יוצאת לגינה עכשיו...

איך כל זה מדבר אלייך?

זו הייתי אני ה פלוני אלמונית

תודה אסנת.

_בשלב הראשון את מתארת תצפית של מה שקרה:
"כשאני רואה את הנעליים שלך במרכז החדר"
רגש (הרבה פעמים יוצא מאיתנו כהאשמה כלפי השני)
"אני מרגישה מתוסכלת"
צורך
"כי אני ממש זקוקה לסדר בבית"
בקשה אופרטיבית
"אתה מוכן לשים את הנעליים שלך במקום?"_

שוב - הכול אני, אני. מה התצפית שלי, מה אני מרגישה, מה אני צריכה, מה אני מבקשת שייעשה. אבל מה גרם לילד לזרוק את הנעליים בכלל? מה הוא מרגיש לגבי זה?
אז את אומרת
עכשיו כאן בא השני. הוא אומר את שלו גם. זה לא נגמר במשפט הזה ודי בגלל זה המשפט נגמר בשאלה כדי שיהיה דיאלוג
באמת? איך זה קורה? בסוף המשפט שלי משתררת שתיקה ואז הילד משתחל לתוך אותו דגם ועונה לי כך גם הוא? זה באמת עובד ככה?
>לא צינית, מבטיחה<

לא חשבתי שאת צינית (-:

באמת? איך זה קורה? בסוף המשפט שלי משתררת שתיקה ואז הילד משתחל לתוך אותו דגם ועונה לי כך גם הוא? זה באמת עובד ככה?

את המודל עצמו צריך לתרגל. לרוב האנשים זה לא בא באופן טבעי. אז באמת אי אפשר לצפות מהאחר שידבר באותה צורה. אנשים לא רגילים להכניס את הרגשות שלהם לתוך שיחה וגם לא את הצרכים.

כשאת רוצה לומר משהו את פשוט בוחרת אם להתחיל את הדיאלוג בביטוי עצמי כמו שכתבתי לעיל. או באמפתיה לאחר. תוך כדי ניחוש הרגשות והצרכים של האחר.
לדוגמה: אתה מרגיש מתוסכל? כי אתה רוצה להחליט בשביל עצמך?

אצל ילדים (האמת שגם אצל מבוגרים) אני בדר"כ עוברת על כמה רגשות תוך כדי ניחוש, עד שהוא אומר כן,( ולפעמים הם אומרים יותר מזה(-:) ואחר"כ עוברת לניחוש הצורך. גם כאן אני עוברת כמה צרכים עד שהוא אומר כן.
מנסיון, עם הזמן הם לומדים להשתמש בלקסיקון של צרכים ורגשות בעצמם, ולומדים לזהות את הרגשות ולומר אותם. וכן, אז הם משתפים יותר פעולה.

תודה (-:

שלום לכולם
מוציאה את הדף הזה שוב מתרדמתו אמם לא כל כך רחוק אחורה ...רק בכדי לספר שאני חוזרת לפעילות עם תקשורת מקרבת(לא אלימה), ופותחת סדנא בת שישה מפגשים שבועיים ביסודות השיטה עם דגש על אמפתיה, הקשבה האמפתית לעצמינו ולאחר , כבסיס למודל הזה שאני מצויה בו כבר למעלה משבע שנים. עד היום התרכזתי בעיקר באימון אחד על אחד, וכאמור כעת תפתח בהוד השרון קבוצה בבית פרטי, עד שישה משתתפים. לכל המעוניין/ת אפשר להתקשר אליי 050-7480561

מישהו יודע איפה אפשר ללמוד תקשורת מקרבת בצפון?

אני לא בטוחה אם זה הדף המתאים, אבל זקוקה לייעוץ בתקשורת בונה.
אני מתכוונת בימים הבאים לשבת לשיחה עם אישי, שיחה שאני מייחסת לה משמעות רבה. אם היא אכן תהיה טובה, נכונה, מדויקת, היא עשויה להשפיע רבות על המשך זוגיותנו ואהבתנו. רגע לפני, אני רוצה איזו חזרה גנרלית. לתרגל וללטש את המעט (אני מקווה) שאני עומדת להגיד בשיחה הזאת.
לא אפרוש מראש את כל הרקע לשיחה. מקווה שעיקרי הדברים יובנו מתוך הנאמר, ואם יהיה צורך אוסיף הבהרות בהמשך.
זה, בערך, מה שאני רוצה להגיד לאיש שלי בתחילת השיחה:
"אהובי, כשדיברנו השבוע על נושא X אמרת בין השאר 'אל תצטטי לי קטע מהפורומים שלך, יש לי התנגדות פנימית אליהם'. אני שמחה שהעלית על פני השטח נושא שהיה חצי מושתק בינינו הרבה זמן, ורוצה לנצל את ההזדמנות ולדבר על זה.
מה שאני רוצה ממך כרגע זה לא שנדון ביתרונות ובחסרונות של העולם הווירטואלי שלי. אני רוצה רק לשמוע ולהבין את התחושות שלך בעניין. אני מבקשת שתתייחס לזה כאילו מעולם לא דיברנו בנושא, ואני לא יודעת כלום על המקור לרגשות האלה שלך. אני מבקשת שתסביר לי מההתחלה. אני לא אתווכח או אנסה לשכנע אותך. אני רק רוצה להבין איפה זה כואב לך. זה חשוב לי."
אני מרגישה שזה עדיין חסר מאוד מאוד. צריך ללטש. שלא ירגיש מותקף או מואשם. שלא ירגיש שאני מדברת מעמדה מותקפת או מואשמת. שלא ייווצר רושם של תכסיס. לא תמיד הדברים מצלצלים אצלו באותה נימה שהם מושמעים ממני.
ואחר-כך באמת חשוב לי להקשיב. לא להתפתות לוויכוח. להישאר באותה עמדה אוהדת שממנה אני פותחת. לא להיסחף ממנה. רק לא להחמיץ את ההזדמנות שהלב פתוח.
מבקשת תובנות והארות.

קודם כל, מדהים הגישה איתה את מגיעה.
אני דווקא חושבת שהבסיס לשיחה שלך מעולה, בטח לפי תל"א (מקרבת).
מה שאולי הייתי מוסיפה בדרך זו או אחרת, שלמרות שאת באמת סקרנית לדעת ורוצה לדעת את התחושות/רגשות/מחשבות שלו בענין, את צריכה לברר איתו עם זה זמן טוב עבורו לדבר.
ברגע שאת נותנת את מרווח הנשימה הזה, ברגע שאת באמת נותנת לו הזדמנות לספר בזמן ש לו מתאים לספר, אז זה יותר קל.
ונשמע שאת באמת רוצה להבין את ההתנגדות שעולה לו בעקבות משהו שהוא יקר לליבך.
אם את מוכנה לזה שהוא יישתף בזמן שלו, או שבכלל לא ירצה לשתף וזה יהיה בסדר מבחינתך, אז את במקום טוב.

אולי גם שווה להוסיף, שאת גם תשמחי לספר לו בהזדמנות כשיסקרן אותו איפה כל הנושא הזה פוגש אותך. אבל אם להוסיף את זה, אז רק אחרי שהוא משתף.

מה המטרה שלך בשיחה הזו? מה את רוצה?

אני רק רוצה להבין איפה זה כואב לך. "
נראה לי שעל המשפט הזה לבדו את מאבדת אותו....
אם את רוצה לדעת איפה הוא ביחס לזה כדאי שתבואי פתוחה לגמרי, נדמה לי שפה יש כבר תמונה ידועה מראש שלך עליו.
ועוד קודם מצטרפת לפלוני שמעלי -
מה המטרה שלך בשיחה הזו? מה את רוצה?
בהצלחה

תגידי לו גם את זה:
חשוב לי להקשיב. לא להתפתות לוויכוח. להישאר באותה עמדה אוהדת שממנה אני פותחת. לא להיסחף ממנה. רק לא להחמיץ את ההזדמנות שהלב פתוח. שאת רוצה באמת באמת להקשיב לו ולהבין אותו. ואולי לא תצליחי למנוע את ההתקפדות בפעם הראשונה, אם הנושא כ"כ טעון. תני מקום גם לזה, ותראי אם את מצליחה להישאר בלב פתוח גם עם זה.

זו הייתי אני.

תודה למגיבות. סליחה שאני לא עונה לשאלות כרגע. בינתיים קוראת אתכן ומעבדת.
פתאום אני לא בטוחה שאנחנו בשלים לשיחה הזאת כרגע. יותר מדי חששות. אולי עוד לא באה העת.

מה המטרה שלך בשיחה הזו? מה את רוצה?
ננסה.

אני רוצה להגיע למצב שאנחנו שני אנשים אמיתיים שמדברים, ולא שני מנגנונים אוטומטיים שמתנגשים (תודה ל{{}}עירית לוי{{}}).
אני רוצה שנוכל לדבר על כל מיני נושאים בלי שיישב בינינו פיל לבן גדול שצריך להתעלם מקיומו.
זה המינימום.
אח"כ אולי גם איכשהו עמדותינו (הרציונליות, המנטליות, הרגשיות, הנשמתיות) יתקרבו איכשהו. אולי אפילו יצליחו להיפגש. אולי יתמוססו מחסומים.

_קודם כל, מדהים הגישה איתה את מגיעה.
אני דווקא חושבת שהבסיס לשיחה שלך מעולה, בטח לפי תל"א (מקרבת)._
תודה. אולי בכל זאת למדתי משהו מהפורומים שלי.

אם את מוכנה לזה שהוא יישתף בזמן שלו, או שבכלל לא ירצה לשתף וזה יהיה בסדר מבחינתך, אז את במקום טוב.
תודה על זה. תודה. תודה. הארת את עיניי.

_אני רק רוצה להבין איפה זה כואב לך. "
נראה לי שעל המשפט הזה לבדו את מאבדת אותו....
אם את רוצה לדעת איפה הוא ביחס לזה כדאי שתבואי פתוחה לגמרי, נדמה לי שפה יש כבר תמונה ידועה מראש שלך עליו._
המממ. הוא אמר 'יש לי התנגדות פנימית' (הכנות הפתאומית הזאת הדהימה אותי!) זה לא שקול ל'כואב לי'?

תודה, מיצי.

הוא אמר 'יש לי התנגדות פנימית' (הכנות הפתאומית הזאת הדהימה אותי!) זה לא שקול ל'כואב לי'?
דבר ראשון, לא, לא בטוח שזה שקול. התנגדות פנימית דווקא יכולה לתת כוח, לתת תחושה של זהות ("זה - לא אני"), לאו דווקא כואב לי.
בכלל, צריך לוודא האם הוא יכול/רוצה להכנס בתוכו למקום של כואב לי. 'כואב לי' זה בדרך כלל מונח משפה של נשים. אז אולי לתת לו את החופש לבחור איזה מילה מדברת אליו.

וגם, אם את נדהמת מהכנות שלו הפתאומית - זו בדיוק דלת להכנס בה כדי להתחיל שיחה.
למשל: "אני נדהמת מהכנות שלך. תודה שאתה כן איתי (כנה?), זה חשוב לי מאד הכנות הזו ביחסים בינינו"...
וכו'. כי שם אתם כבר נמצאים.
להתחיל מאיפה שאתם כבר נמצאים נראה לי המקום הנכון להתחיל בו

בהצלחה

התייעצות, לי בעיקר כואב הלב לקרוא אותך.
מערכת יחסים אוהבת לא צריכה להיראות ככה, שצריך הכנה מראש ואסטרטגיה כדי לדבר עם בן הזוג על משהו משמעותי, שאם תעשי צעד אחד מוטעה תחטפי ריקושטים, שאת הולכת על ביצים סביבו ונזהרת מלומר מלה שלא במקום, שכל ניסוח שלך יכול להתפרש ולשמש נגדך, שהוא פשוט לא מקבל אותך כמו שאת, לא מקבל את הדיעות שלך, לא מקבל את ההתלהבות שלך ממשהו, אסור לך להיות את: אסור לך לשתף בדברים שנגעו בך כי הוא אשכרה אסר עלייך לצטט לו "מהפורומים שלך" בטיעון ש"יש לו התנגדות פנימית" - והרי את מצטטת כי יש דברים שאת מרגישה או חושבת וקשה לך לבטא אותם. הקטע הוא לא "הפורומים" אלא מה שאת רוצה להגיד. את רוצה לבטא אותם בפניו, והוא מציב לך סייגים וגבולות, ככה מותר לדבר איתו, ככה אסור.

אני חושבת שיש שני דברים אחרים שכדאי לעשות:

לחזק את עצמך, לפתח את העוצמה הפנימית שלך לדרגה כזאת, שאת מבחינתך תוכלי לדבר על כל דבר, ויהיו לך מספיק יציבות, מיקוד וביטחון עצמי כדי שתוכלי לזרום עם כל תגובה שלא תבוא.
לקיים את השיחה הזאת באמצעות מתווך, שיכול להגן עלייך מהריקושטים. שיכול לעזור לנווט את השיחה בחוכמה כך שתהפוך לחוויה של צמיחה ולא לעוד מקום שבו חוסמים אותך ומוכיחים לך שאת לא שווה.

לעניין מספר 1 יש פה כמה אנשים מעולים באתר (לפי הא"ב): חני בונה, מיכל בן אריה, עירית לוי, אורנה שפרון, צפריר שפרון ואם שכחתי מישהו/י אז תוסיפו. עם חלק אפשר לעשות את זה באמצעים כמו טלפון ודואל כך שהמרחק לא חשוב.
לעניין מספר 2 כנ"ל.

מערכת יחסים אוהבת לא צריכה להיראות ככה
אני יודעת שלא. לא הייתי מנסה לשנות את המצב אם לא הייתי חושבת שהוא בעייתי.

הוא אשכרה אסר עלייך לצטט לו "מהפורומים שלך" בטיעון ש"יש לו התנגדות פנימית"
האיסור היה קיים עוד קודם, ללא מילים. עכשיו הוא נפתח מספיק בשביל להגיד את זה בקול רם. זו התקדמות חשובה מאוד לדעתי. וזה לא 'טיעון' - זו אמת. יש לו התנגדות פנימית. הוא השכיל עכשיו לראות את זה ככה, כמו שזה, כמשהו ששייך לו, לא כתסבוך שלי.

לחזק את עצמך, לפתח את העוצמה הפנימית שלך
זה תהליך שקרה וקורה. עם עצמי ועם חלק מהאנשים שהזכרת. לכן אני מתחילה להרגיש בשלה ומסוגלת לשיחה כזאת. לפני שנה זה לא היה אפשרי.

במילים אחרות: כן, יש לנו אי-אלו מעקשים בזוגיות. אני הולכת ונהיית מודעת אליהם. תהליכים פנימיים שעברתי גורמים לי לחשוב שאולי אני כבר עומדת במקום שממנו אפשר לתקן. אמירה של אישי השבוע גרמה לי לחשוב שאולי גם הוא עומד במקום כזה. מנסה לגשש הלאה. אשמח לא לקבל החלשות בדרך.

וגם:
מערכת יחסים אוהבת לא צריכה להיראות ככה, שצריך הכנה מראש ואסטרטגיה כדי לדבר עם בן הזוג על משהו משמעותי
אני מבינה למה את אומרת ככה, אבל זה גם מוזר לי. קראתי אותך בדפים רבים וחשובים, וראיתי עיסוק נרחב בהכנה מראש ואסטרטגיה איך לדבר עם בני זוג על דברים משמעותיים. נוצר לי רושם שאת מאמינה שכדאי לקחת בחשבון כמה דברים לפני שמדברים עם גברים, כדי שהשיחה תהיה מקדמת (דברים כגון 'כואב לי' זה בדרך כלל מונח משפה של נשים ).

ואני כמובן מודה לך על האכפתיות. שלא תביני לא נכון.

אני רוצה להגיע למצב שאנחנו שני אנשים אמיתיים שמדברים, ולא שני מנגנונים אוטומטיים שמתנגשים.
הוא נתן לך כלי מה לא לעשות בדיוק כמו שאת רוצה וגם דיבר אמיתי לגמרי 'אל תצטטי לי קטע מהפורומים שלך, יש לי התנגדות פנימית אליהם.'

אני רוצה שנוכל לדבר על כל מיני נושאים בלי שיישב בינינו פיל לבן גדול שצריך להתעלם מקיומו
לא בטוח שמבחינתו הפיל קיים. את לגמרי יכולה לשתף אותו שזה מה שאת מרגישה. לשתף אותו בדימוי ואולי לשאול אם הוא שותף לזה. קחי בחשבון שתשובתו (אם יענה) תהיה קצרה מאד.

אני רוצה רק לשמוע ולהבין את התחושות שלך בעניין. אני מבקשת שתתייחס לזה כאילו מעולם לא דיברנו בנושא, ואני לא יודעת כלום על המקור לרגשות האלה שלך. אני מבקשת שתסביר לי מההתחלה. אני לא אתווכח או אנסה לשכנע אותך. אני רק רוצה להבין איפה זה כואב לך. זה חשוב לי."

מבחינתו כל המשפט הזה הוא בבחינת נעלם אחד גדול. כאילו דיברת סינית.
מציעה לך לזכור שהוא בעדך ולא נגדך ולנסות לראות איך הוא תורם לך זוית ראייה חדשה.

_אני רוצה להגיע למצב שאנחנו שני אנשים אמיתיים שמדברים, ולא שני מנגנונים אוטומטיים שמתנגשים
הוא נתן לך כלי מה לא לעשות בדיוק כמו שאת רוצה וגם דיבר אמיתי לגמרי._
לא הבנתי...

לא בטוח שמבחינתו הפיל קיים.
וואללה.

כאילו דיברת סינית.
אוי. אז איך נתרגם?

מציעה לך לזכור שהוא בעדך ולא נגדך.
נכון. חשוב.

_אני רוצה להגיע למצב שאנחנו שני אנשים אמיתיים שמדברים, ולא שני מנגנונים אוטומטיים שמתנגשים
הוא נתן לך כלי מה לא לעשות בדיוק כמו שאת רוצה וגם דיבר אמיתי לגמרי
לא הבנתי..._
כשהוא אמר שיש לו התנגדות פנימית הוא בעצם אמר: אני יודע שמשהו פה לא מתאים לי. וזה אומר שזה באמת לא מתאים לו. זאת אומרת מה שהוא אמר= למה שהוא הרגיש. לא היה כאן מנגנון אוטומטי מבחינתו.
הוא גם דיבר עניינית וגם פשוט. וגם אמר בדיוק מה לא כדאי שתעשי כדי שהתיקשורת לא תחסם ביניכם. .

_כאילו דיברת סינית
אוי. אז איך נתרגם?_

זה מה שהכי מורכב בזוגיות.
מה שאני עושה כאשר אני רוצה לדבר עם בן הזוג שלי בעניינים שנחווים לי "עמוקים" מבחינת הרגש אני מנסה להבחין בין "כואב לי" ל"מפריע לי" .
אם אני חווה שיש בי כאב אני משתפת אותו בכאב שלי. מדברת רק עלי, או שאני עוד לא מדברת. אם אני מזהה שמשהו מפריע לי אני מתכווננת לפני השיחה להיות ב "קלילות ובענייניות" ואז משהו באנרגיה הזו עובר אליו והשיחה ממשיכה.

תודה, זה די מטלטל מה שאת כותבת.
לוקחת שוב פסק זמן לעבד.

בעצם עכשיו:

לא היה כאן מנגנון אוטומטי מבחינתו.
נכון. וזה היה חדש. עד עכשיו היה מנגנון אוטומטי בינינו שאסר עליי לשתף אותו בדברים האלה.

וגם אמר בדיוק מה לא כדאי שתעשי כדי שהתקשורת לא תיחסם ביניכם.
הרבה זמן ידעתי שלא כדאי שאדבר על הפיל הלבן כדי שהזוגיות לא תיחסם. אז היא הייתה חסרה מאוד, אבל קיימת בתחומים שבהם הייתה לה רשות להיות. עכשיו אני רוצה מֵעֵבֶר.

את בעצם אומרת שכדאי שהמוקד שלי יהיה מה אני מרגישה ולא מה הוא מרגיש? הבנתי אותך נכון?
אם כן אני חשה אחרת. נראה לי שבהרבה מילים ובהרבה הזדמנויות כבר אמרתי לו מה אני מרגישה, ומעט מאוד מזה הגיע אליו, כי יש שם איזה מחסום. מבחינתו. השאלה היא אם המחסום הזה הוא גזירת גורל.

לא אמרתי לא לדבר על הפיל הלבן. אלא לא לדבר על מה שהוא מציין בפירוש שיש לו התנגדות פנימית.

את בעצם אומרת שכדאי שהמוקד שלי יהיה מה אני מרגישה ולא מה הוא מרגיש? הבנתי אותך נכון?
לא הבנתי את השאלה. מה שאני אומרת הוא שחשוב לפני שאת מדברת איתו תהיי במודעות למה שאת מרגישה.

נראה לי שבהרבה מילים ובהרבה הזדמנויות כבר אמרתי לו מה אני מרגישה, ומעט מאוד מזה הגיע אליו,
לפי מה את יודעת את זה?. יש לי הרגשה שאם תשאלי אותו על מה שאת מרגישה תהיי מופתעת מכמה הרבה הגיע אליו. .

כי יש שם איזה מחסום. מבחינתו. השאלה היא אם המחסום הזה הוא גזירת גורל.
לא מובן למה את מתכוונת ב מחסום.

לא הבנתי את השאלה
ובכל זאת ענית עליה @}

לא אמרתי לא לדבר על הפיל הלבן. אלא לא לדבר על מה שהוא מציין בפירוש שיש לו התנגדות פנימית.
אז איפה, דעתך, זה מעמיד אותי עם השאלה
אני רוצה רק לשמוע ולהבין את התחושות שלך בעניין. אני מבקשת שתתייחס לזה כאילו מעולם לא דיברנו בנושא, ואני לא יודעת כלום על המקור לרגשות האלה שלך. אני מבקשת שתסביר לי מההתחלה.
?

וראיתי עיסוק נרחב בהכנה מראש ואסטרטגיה איך לדבר עם בני זוג על דברים משמעותיים. נוצר לי רושם שאת מאמינה שכדאי לקחת בחשבון כמה דברים לפני שמדברים עם גברים.
ברור!
ועם זאת, מה שאת מתארת עצוב.
מצד שני, אני שמחה לקרוא על תהליך ההעצמה שלך. זה מוביל לטוב

ראית מה זה? המלצתי לך להיעזר בתיווך של חני בונה והנה חני באה לעזור בתיווך... D-:

נראה לי שבהרבה מילים ובהרבה הזדמנויות כבר אמרתי לו מה אני מרגישה, ומעט מאוד מזה הגיע אליו, כי יש שם איזה מחסום. מבחינתו. השאלה היא אם המחסום הזה הוא גזירת גורל.
המחסום הזה מורכב מדברים שקשים לו ולא את כולם הוא יודע (הוא אולי לא יודע למה - בשני הניקודים - יש לו התנגדות פנימית ל"פורומים שלך", ואולי בכלל לא יהיה לו קל או פשוט לדעת או להבין מה מפריע לו פה),
והוא מורכב מזה שאת תצטרכי כנראה ללמוד שפה חדשה כדי לדבר איתו.

להתחיל במשימה הקשה שחני הציעה:
_מה שאני עושה כאשר אני רוצה לדבר עם בן הזוג שלי בעניינים שנחווים לי "עמוקים" מבחינת הרגש הוא קודם כל לבדוק עם עצמי מה שלומי. אני מנסה להבחין בין "כואב לי" ל"מפריע לי" .

אם אני חווה שיש בי כאב אני משתפת אותו בכאב שלי. מדברת עלי. או שאני עוד לא מדברת. אם אני מזהה שמשהו מפריע לי._

כלומר, צריך לפרק פה את הסוגיה.
קודם כל להתחיל ממך ולא ממנו.
נגיד ניקח את זה:

_"אהובי, כשדיברנו השבוע על נושא X אמרת בין השאר 'אל תצטטי לי קטע מהפורומים שלך, יש לי התנגדות פנימית אליהם'. אני שמחה שהעלית על פני השטח נושא שהיה חצי מושתק בינינו הרבה זמן, ורוצה לנצל את ההזדמנות ולדבר על זה.
מה שאני רוצה ממך כרגע זה לא שנדון ביתרונות ובחסרונות של העולם הווירטואלי שלי. אני רוצה רק לשמוע ולהבין את התחושות שלך בעניין. אני מבקשת שתתייחס לזה כאילו מעולם לא דיברנו בנושא, ואני לא יודעת כלום על המקור לרגשות האלה שלך. אני מבקשת שתסביר לי מההתחלה. אני לא אתווכח או אנסה לשכנע אותך. אני רק רוצה להבין איפה זה כואב לך. זה חשוב לי."_

אני אנסה לפרק, ובואי נראה אם זה יוביל אותנו לאנשהו, בסדר?

הנושא - כותרת: ציטוטים מהפורומים שלי. אני שמה סימן שאלה: יכול להיות שאין אפשרות לדון בהכללה על "ציטוטים" באופן כללי "מהעולם הוירטואלי שלך" באופן כללי. נכון שאת איגדת בצדק הרבה אירועים של התנגדות לציטוטים, ונתת להם כותרת ואת רוצה לדבר על זה במקובץ. אבל יש לי תחושה שזה לא במקרה לא עובד. כנראה צריך לפרק פה יותר!

למשל:

לא לדבר על "למה הציטוטים" (באופן כללי) מהפורומים (באופן כללי) מפריעים לך, אלא קודם כל לבדוק עם עצמך באיזה נושאים את מוצאת צורך לצטט לו, מאיזה פורומים את מוצאת צורך לצטט לו, מה מניע אותך לצטט, מה המטרה שלך, איפה בנושא עצמו יש אי הסכמה ביניכם (כבר עשרים משימות...).
לא לפתוח שיחה על משהו כללי מהעבר, אלא לחכות לפעם הבאה שאת ממש רוצה לצטט לו מאיזה "פורום שלך" ולחשוב עליה. למשל, לחשוב איך אפשר לבטא את מה שאת רוצה לבטא בצורה אחרת, בלי לצטט.

כי יכול להיות שמה שמפריע לו הוא שהוא מרגיש שאת מנסה "להוכיח לו שאת צודקת" בעזרת הסתמכות על ציטוטים.
יכול להיות שהוא חושב שהפורומים הם "מקור סמכות" בשבילך וזה מרגיז אותו (כי מי הם בכלל).
אולי הוא חושב שזה "גורו" בשבילך (כל מקור חיצוני) במקום להבין שזה מקור תמיכה והשראה (האם אמנם כך?).
אולי כל מיני דברים.

אז כדי להבין את מה שמתרחש מתחת לפני השטח, אולי כדאי לך קודם כל להבין מה מתרחש אצלך מתחת לפני השטח.

שלום התייעצות,
יש לי מה לכתוב לך על עצם העניין, אבל אני לא יודעת אם זה קשור או מתאים למודלים של תקשורת מקרבת.
אכתוב בכל זאת.

גם לבעלי יש התנגדות ל"פורומים שלי". שזה בעיקר באופן וגם פורום תמיכה מסוים בתפוז.
במשך תקופה זה היה מפריע לי, ההתנגדות שלו. שהוא קורא לזה "מעאפן" ו"הבכייניות" (שוב אני עם החברות שלי ב"מעאפן" במקום לעשות XYZ שהרבה יותר חשובים לו, שוב אני "מתבכיינת עם הבכייניות בתפוז").
הייתי עושה אתו שיחות על זה, מסבירה לו כמה זה חשוב לי, כמה הרבה אני לומדת מבאופן וכמה זה נותן לי, מפתח אותי כאשה, כרעיה וכאמא; כמה חשובה לי התמיכה בפורום בתפוז שרק בו יכולים להבין דברים מסוימים שאני עוברת, כמה חשוב לי להיות בעצמי תומכת בפורום הזה ולעזור לאחרות. הייתי דורשת שהוא יסביר לי למה זה מפריע לו, מה כואב לו.

השיחות האלה לא הובילו לשום מקום. גם כשהן נעשו מתוך קרבה ו{{}}דיוק במלים, לא כל שכן כשהן נעשו מתוך ריב.
כן, בשיחות שבהן התקשורת היתה טובה הבנו דברים.
כן, הוא הבין שזה עוזר לי באמת, ומתוך זה עוזר גם לו, גם לילד שלנו.
כן, הבנתי דברים מסוימים שבגללם זה מפריע לו, כמו שזה בא לפעמים על חשבון זמן איכות של שנינו / סדר וניקיון בבית וכו' (זו, אגב, לא היתה הנקודה המהותית אלא רק מה שהוא הצליח להסביר).
ההבנות האלה היו טובות, מקרבות, אבל לא שינו בכלום את העובדה שזה הפריע לו, ולא גרמו לי לגלוש בפורומים האלה פחות.
שנינו נשארנו עם ההרגשה שאנחנו לא מבינים זה את זה.

מה כן עשה שינוי?
כשהבנתי שאם אני מרגישה צורך אמיתי לגלוש בפורום זה או אחר, יש לי זכות מלאה לעשות זאת גם אם זה מפריע לו.
כשקיבלתי את עצמי במקום הזה לחלוטין, וגם אותו ואת המצב כולו, כמו שהוא, לחלוטין.
כשלמדתי להפריד רגשית בין זה שזה מפריע לו - לביני. כשהבנתי שזה שזה מפריע לו - לא קשור אלי.

אז קרו כמה דברים:
הגלישה שלי בפורומים הפסיקה להיות מלווה במתח ("אני עושה עכשיו משהו שמפריע לו, אוי ואבוי")
השאלה למה זה מפריע לו הפסיקה להיות מעניינת מבחינתי, וכך נוצרה הפרדה נוספת - לא הרגשתי שאני חייבת להבין אותו בשביל שיהיה לי אכפת מאיך שהוא מרגיש. כך יכולתי להיות יותר אמפתית לדברים שחשובים לו.
מעצם זה שהמתח ירד, ו{{}}אני לא הייתי מהוססת לגבי זכותי לעשות משהו שחשוב לי, גם הוא התחיל לקבל את המצב כמו שהוא, בלי להיות שיפוטי ובלי לערער על זכותי לעשות את זה. זה המשיך להפריע לו ועדיין מפריע לו במידה מסוימת, אבל ללא שיפוט, כלומר גם הוא אימץ (לא דרך שיחה! מעצם השינוי האנרגטי, אם תרצי) את ההפרדה בין מה שהוא מרגיש לבין מה שאני מרגישה / עושה.
וכך גם אצלו נוצרה ההפרדה - הוא כבר לא מרגיש שהוא חייב להבין מה אני מוצאת במעאפן ואצל הבכייניות בשביל שיהיה לו אכפת מאיך שאני מרגישה, בשביל לכבד את הצורך שלי. כלומר עדיין יש לו התנגדות לזה, אבל הוא לא מתמודד עם זה דרכי, ועם הזמן העוצמה של ההתנגדות ירדה פלאים (ועוד יורדת, מי יודע אולי בסוף הוא יתחיל לגלוש פה בעצמו...).
ובסופו של דבר, מתוך שאין עוד מאבק סביב העניין, הזמן שאני משקיע בפורומים כבר לא כל כך בא על חשבון זמן איכות שלנו ודברים שחשובים לו.

בשמת, תודה. הרבה כיוונים. ננסה לראות.

יעלילה, הדברים שאת כותבת רלוונטיים מאוד, ואני חושבת שיש הרבה דמיון בין מערכות היחסים שלנו. הרבה דברים שאת כותבת מאוד מוכרים לי. אצלי חלק מהעניין הוא שהגלישה נעשית לפעמים על חשבון שעות עבודה שלי, והעבודה שלי והמצב הכלכלי שלנו הם נושאים מאוד טעונים. הכיוונים שבשמת העלתה גם הם רלוונטיים, אבל יש גם צד מאוד חשוב של 'מתברברת בפורומים במקום לעשות משהו מועיל'.
מרגש מאוד לקרוא על השינוי שעברת, ואני מאמצת ומאחלת לעצמי ולנו.
ושאלה: האם גם אצלכם בשלב כלשהו היה חוק לא כתוב שאסור לך לשתף אותו במה שעניין אותך-שימח אותך-העציב אותך-ריגש אותך-עצבן אותך-הצחיק אותך היום בגלישה בפורום? כלומר שיש קשת גדולה של נושאים שהיא טאבו? ואם כן - האם היום אתם כבר לא שם?

אצלי חלק מהעניין הוא שהגלישה נעשית לפעמים על חשבון שעות עבודה שלי.
מוכר

'מתברברת בפורומים במקום לעשות משהו מועיל'
זהו, שאנחנו יודעות כמה זה מועיל כשלעצמו.
אבל גברים, שבהכללה גסה אפשר לומר שהם יצורים שמחשיבים פרקטיות ומעשים בעלי תוצאות מיידיות ומדידות הרבה יותר מאשר מלים, מחשבות ושיתופים, שהתוצאות שלהם לא מדידות ולא מיידיות... לדעתי לא צריך לצפות מהם להבין את זה. לי, בכל אופן, כבר לא חשוב שהוא יבין את זה.

האם גם אצלכם בשלב כלשהו היה חוק לא כתוב שאסור לך לשתף אותו במה שעניין אותך-שימח אותך-העציב אותך-ריגש אותך-עצבן אותך-הצחיק אותך היום בגלישה בפורום? כלומר שיש קשת גדולה של נושאים שהיא טאבו?
הממ. כן ולא.
בעצם כן, אפשר לומר. בעבר לא הייתי מעזה לספר לו חוויות מבאופן, כי חששתי שזה יוציא ממנו תגובות מהסוג שהייתי מתקטנת למולן.
תובנות שהגעתי אליהן בעקבות גלישה בבאופן, אם זה ברמה של הרהורים - או שלא הייתי מספרת לו אלא לחברה, או, אם היה לי חשוב לספר דווקא לו, הייתי מסתירה את הקשר לבאופן.
ועצות מעשיות (למשל בעניין הטיפול בילד) - לא היתה לי בעיה לספר. להפך: מכיוון שהגישה שלו לטיפול בילדים היא די באופנית, הייתי מספרת לו בתקווה שזה יגרום לו להתנגד פחות (לא עזר).

האם היום אתם כבר לא שם?
אכן, כבר לא שם.
אני עדיין לא משתפת אותו בכל מה שאני קוראת / כותבת / חווה בבאופן או בפורום בתפוז, אבל לא כי זה טאבו, אלא כי אין לי צורך.
כשיש לי צורך - אני כן משתפת אותו, והוא מתייחס עניינית למה שאני מספרת עלי, לפי מה שנוגע בי ובנו, בלי שום קשר לבאופן או לפורום השני, כי הם לא העניין עצמו.

'מתברברת בפורומים במקום לעשות משהו מועיל'
גם את שופטת את עצמך ככה? האם הביקורת שלו מוצאת הד בהאשמה פנימית שלך את עצמך?

כן.

יעליל'ה - וואו.
אני ממש מודה לך שנכנסת לדף ושאת משתפת אותי. אין לך מושג מה הדברים שלך עושים לי!

אין לך מושג מה הדברים שלך עושים לי!
קודם כל אני שמחה,
כי השינוי שעשיתי (ועוד עושה) היה בחלקו בזכות דברים שנשים חכמות כתבו כאן באתר (בשמת, כבר אמרתי לך תודה?

), וזו ההזדמנות שלי to pay it forward.
את רוצה לתת לי מושג מה הם עושים לך, ואולי אפשר יהיה אז לקדם את הדיון וההבנה עוד יותר?

בעצם יש לי מה לחדד לך עוד לפני.
כתבתי:
בעבר לא הייתי מעזה לספר לו חוויות מבאופן, כי חששתי שזה יוציא ממנו תגובות מהסוג שהייתי מתקטנת למולן
התיאור הזה כולל הרבה דברים.
למעשה, אחרי ששלחתי את התגובה נכנסתי וערכתי את המשפט הזה פעמיים.
בהתחלה כתבתי:
לא הייתי מעזה לספר לו חוויות מבאופן, כי זה היה מוציא ממנו תגובות שהקטינו אותי
ואז הבנתי שהתיאור לא מדויק. כי זה לא התגובות שלו שהקטינו אותי; היום, במקרה נדיר שיוצאת לו תגובה תוקפנית או פוגענית כמו אלה שהיו מאוד נפוצות אצלו אז, אני נשארת על מקומי, "בגודל טבעי", לא מרגישה קטנה יותר כלל וכלל. זו הייתי אני שהתקטנתי מולן.
אז שיניתי ל:
לא הייתי מעזה לספר לו חוויות מבאופן, כי זה היה מוציא ממנו תגובות מהסוג שהייתי מתקטנת למולן
ואז הבנתי שגם התיאור הזה לא מדויק. לא העזתי לספר לו, לא כי זה היה מוציא ממנו תגובה כזאת, אלא כי חששתי שזה מה שיקרה.
זה הבדל דק, אני מקווה שאני יוצאת מובנת פה. אני לא אומרת שהחשש היה חסר בסיס; הוא היה מבוסס לגמרי. אבל מה שהיווה את ה{{}}סיבה לאי-ההעזה שלי לומר מה שהיה לי לומר - היתה החשש שלי.
כלומר הסיבה היתה משהו שלי, הסיבה היתה בי.
בעצם, מה היה המהלך הרגשי שלי אז?
לא רציתי למצוא את עצמי במצב שמערער את תחושת הערך העצמי שלי
אז במקום לחזק אותה, החסרתי ממנה באמצעות חשש,
והתוצאה של זה -
לא העזתי לומר דברים שהיו לי לומר - וכך למעשה ויתרתי עליה לגמרי.

התשובה לכל המכלול הזה היא חיזוק תחושת הערך העצמי.
וזה מתחיל מקבלה עצמית.

גם עם הדברים החדשים שכתבת אני מאוד מאוד מזדהה.
את רוצה לתת לי מושג מה הם עושים לך, ואולי אפשר יהיה אז לקדם את הדיון וההבנה עוד יותר?
נראה לי שאני רוצה, אבל לא כעת. יש לי הרבה חומר חדש לעכל. זה כאילו מובנה בתהליך הפנימי שעברתי ושייך לו (זה מתחיל מקבלה עצמית{{}}, את המילים האלה אני מכירה טוב טוב (-: ), אבל יש נקודות מסוימות שהתחדשו לי בעקבות דברייך, ודברים שפתאום אני רואה אותם אחרת. ונשמעים לי מאוד נכונים. וגם אופטימיים כי את אומרת שהיום את במקום אחר. אז אם זה מתאים לך נראה לי שבהמשך כן אבקש להיעזר בך עוד (לא על גבי הדף הזה).

ולכל האחרות שעזרו וייעצו ברכות ותודות, הדברים הגיעו ונפלו על אוזניים קשובות. כרגע אין צורך לייעץ עוד בקשר לשיחה המתוכננת כי החלטתי לעת עתה לוותר עליה.

<איפה פה הכפתור של הלייק? נפעמת מכולכן>.

הכפתור של הלייק
זה:

(-:

רק עכשיו ראיתי.

@} @} @}

איפה יש קורסים של nvc בגליל?

ש גם טיפול זוגי בתתחום הזה ?
יש המלצות באיזור השרון ?

שמעתי שיש קבוצה באיזור טבעון,מישהו יודע משהו?..

שלום!
אני מעתיקה לכאן פרסום על קורס תקשורת מקרבת מיוחד להורים שיפתח בבאר-שבע.
@}@} מומלץ בחום!! @}@}

שלום!

ארנינה קשתן ממרכז מיתרים לתקשורת מקרבת פותחת קורס הורות מקרבת במרכז רובשקה בבאר-שבע.

זהו הקישור עם כל הפרטים לקורס - http://nvcbasic.co.il/parents-south
ולסדנת מבוא - http://nvcbasic.co.il/parents-south-workshop
זהו יוטיוב של בוגרת קורס הורים שמדברת על איך השפיע הקורס על יחסיה עם בנה בן ה 8
http://www.youtube.com/watch?v=HcsTRccxzeA

שימו לב שיש מחיר מוזל מאד לנרשמים עד סוף אוגוסט..

מרכז מיתרים מזמין אותך ל
קורס הורות מקרבת
בהנחיית ארנינה קשתן

כדי לתת לך את הנוסחה במלואה בנינו קורס שלם שמיועד רק להורים,
ונתמקד בו בנושאים שקשורים ביחסי הורים – ילדים.
6 מפגשים של 4.5 שעות
בבאר שבע!

כדי ללמוד לראות את ילדכם אחרת
כדי לחולל שינוי מהותי בהורות שלכם

נדבר על ארבעה נושאים מרכזיים שמקיפים כמעט 100% מהבעיות שמטרידות הורים:

איך ללמד את הילד שלי ערכים והרגלים – כמו הרגלי למידה, סדר ונקיון, אחריות, הרגלי אכילה טובים.
איך לטפל בבעיה התנהגותית אצל אחד הילדים? – כמו סירוב להכין שיעורים או לסדר את החדר, בררנות באוכל, הצקות לאחד האחים, כעס של הילד, אי שקט, תלונה על שיעמום, סירוב ללכת לחוגים ועוד.
איך לעזור לילד שלי להתחזק? – במצבים חברתיים ורגשיים כמו נטייה להסתגרות, קושי להתמודד עם הפסד במשחק, חוסר בטחון באהבה שלכם אליו, הימנעות ממצבים שיש בהם אפשרות לכישלון, התפרצויות רגשיות ועוד.
איך לטפל בעצמי כהורה? – איך להפסיק לכעוס (כי אני שומעת את עצמי בוקעת מגרונם וזה נשמע רע), איך לטפל ברגשות אמשה, איך להפסיק לדאוג, להפסיק לאיים, מה לעשות כשהסבלנות שלי נגמרת, מה לעשות כשאין לי כלים להתמודד עם המצב הנתון. ועוד.

מהקורס תצאו עם היכולת לעצור מריבות, למנוע הסלמה, לשנות מן היסוד את הרגלי התקשורת בבית וליצור פריצת דרך ביחסים.

ועוד -
² ניתן לכם במלואה את הנוסחה לתקשורת עם הילדים שתאפשר להם לשתף פעולה עם מה שאתם מבקשים – מתוך רצון אמיתי ולא מתוך כפייה.
² תקבלו כלים יישומיים ליצירת פתרונות אפקטיביים לאתגרים התנהגותיים
² תגלו בסיס הבנה חדש לניהול ופירוק קונפלקטים
² תלמדו ליצור הסכמות שמחזיקות לאורך-זמן
² תכירו דרך מהפכנית ליצירת הבנה וקשר במשפחה
² תזכו לחיות בבית שיש בו הרבה פחות כעסים ומועקות והרבה יותר זמנים משפחתיים מקרבים
² תמצאו דרך לשקט פנימי עם פחות רגשות אשמה

ללמוד איך להגיע להסכמות ושיתוף-פעולה עם הילדים, ולשינוי כל האווירה בבית – גם במקום ששיטות אחרות לא הצליחו לכם.

לפרטים והרשמה פנו לרוני ב 03-6733522
או במייל [email protected]