ראו: מדור תינוקות ופעוטות, מדור מיטה משפחתית, מדור שינה
שנת צהריים של פעוטות, הרדמת תינוקות, שיטות הרדמה, הצד האפל של שיטת החמש דקות

אני ואבי (בן חמישה חודשים) ישנים ביחד מאז שהוא בן יומיים. אחרת לא הייתי יכולה לשרוד. זה כיף , הוא לא מתעורר בלילה , רק להנקה פעם אחד. אבל חזרתי לעבודה ומסרתי אותו למטפלת ואז נוצרה הבעייה. אבי נרדם רק עם הנקה. מטפלת מסתובבת איתו שעות כדי שירדם והוא מחפש אצלה ציצי. הוא עצבני, היא עייפה. מה עושים כשחוזרים לעבוד? איך אתם מסתדרים? האים קיימים קבוצות תמיכה של הורות הטבעית - נורא קשה ללכת נגד הזרם.

הי רינה,
לעניין נגד הזרם - נכון , גם אני מרגישה ככה. אבל מי הזרם שלך?
כשחשבתי על הזרם שלי הבנתי שאילו אנשים קרובים אלי כמו הורים או חברים שלהם אני יכולה להגיד 'זו בחירתי' , או שאם מדובר באנשים שאינם קרובים אלי אז מה אכפת לי מהם, שיזרמו להם בכוון שלהם!
לעניין ההנקה - תנסי לתת לאבי מוצץ מיד עם סיום ההנקה, כשהוא נרדם ומהמטפלת הוא יקבל רק את המוצץ.
בטח הוא נבון כדי להבין את התרמית, אך אולי באותה מידה הוא יהיה נבון ויבין את שלמטפלת אין ציצי ומי שעייף הולך לישון עם מוצץ.
עם הדר, ביתי, זה הלך. מאז היא לא נפרדת מהמוצץ
לעניין התמיכה- קודם תעשי לך דף בית אישי, ואח"כ תסתכלי בדפים של אחרים ואם תמצאי משהו/י שמצבו/ה דומה לשלך תוכלו להתכתב או להפגש וככה חברים נוצרים.
שבוע שעבר דיברתי עם אלונה רוטר בטלפון והיה מועיל ונחמד, ואנחנו מכירות דרך האתר.

לסיום תעני לי רק ב דף בית אישי שלי תודה דפנה לוי

איך הילד שלכם נרדם?
איתכם?
לבד?

בטח שאיתנו ולא רק נרדם, אלא גם ישן, ולא רק הוא - אלא גם אחיו...

בהנקה או על הידיים או בטיול (בד"כ עם מנשא).
אם אנחנו עוד לא הולכים לישון, אנחנו מניחים את הילדים במיטה אחרי שהם נרדמו, ומצטרפים אח"כ.

אתמול הוא נרדם על שולחן האוכל...
בעקרון שני הילדים הולכים לישון עם אחד מאיתנו או שנינו, ורק אם הם מאוד עייפים הם הולכים לישון לבד.

שניהם כבר כמעט (בני כמעט 5 ו3.5) נרדמים לבד. לפעמים על הפוף, לפעמים על הספה, לפעמים מארגנים להם מיטה משמיכות על השטיח, לפעמים הולכים למיטה ונרדמים לבד. הם זקוקים לנו בקרבתם. לא חייבים ליגוע, אבל באותו החדר זה עוזר מאוד. לעתים מור נרדם בהנקה, אבל זה לא יותר מפעם בשבוע.

שלי, בת ארבע וחצי, בהנקה. במקרים נדירים ביותר, כשהתעכבנו מסיבות חריגות, קרה שנרדמה על הספה או על השטיח, מרוב עייפות. אבל זה כששעת השינה שלה עברה כבר לפני שעתיים ויותר, כאמור מסיבה מאוד חריגה. זה לא תקף לשינה בשעה הנורמלית. כמו כן, בנסיעות חזרה הביתה בלילה, גם כן אחרי שעת השינה, עכשיו היא כבר נרדמת ולא מתעוררת בדרך למיטה. כשהיתה יותר קטנה היתה מתעוררת כשהוצאנו אותה, והיה צריך להרדים אותה שוב בהנקה.

ואצלנו - הילדים נרדמים תמיד איתי (כי דני לא נמצא בדר"כ בשעות האלה) במיטה שלנו, הם הולכים לישון יחד (למרות פערי הגילאים, שנה ושבעה חודשים ו-חמש וחצי).
כשדני מגיע, הוא "מפזר" אותם למיטות שלהם. מי שמתעורר באמצע הלילה (נדיר ביותר) ורוצה לחזור אלינו - מוזמן לעשות זאת.

הילדה שלי (שנה ושלושה חודשים)נרדמת איתי רק בהנקה, ועל אבא שלה בריקוד לצלילי מוזיקה. אם היא עייפה בנסיעה או בעגלה היא נרדמת גם שם.
אותי מענין איך קורה המהפך שבין תקופת ההרדמה בעזרתנו לבין הרדמות לבד. נראה לי שכל עוד היא יונקת היא תרדם בהנקה (??).

לאו דווקא. אצלנו ההרדמות לבד באה לפני הגמילה (ושני התהליכים האלה היו מאוד הדרגתיים).

כשבתי היתה פיצפונת בת כשלושה חודשים נכנסתי לחנות לדברי תינוקות וילדים ברעננה. המוכרת הסתכלה עליה, שאלה אם היא ילדה ראשונה, ואמרה לי ככה:
"לי יש חמישה ילדים. אל תאמיני לשום דבר שאומרים לך על השינה של ילדים. כל אחד מהם למד להירדם לבד בזמן שלו - אחד כבר בגיל כמה חודשים, אחר בגיל כמה שנים, וכל מה שבאמצע. יום אחד זה פשוט קורה, וזה לא קשור אלייך".
לא יודעת מה גרם לה לספר לי את זה, אבל אני זוכרת היטב את דבריה.
אז רותי, זה ממש לא קשור. כל ילד שונה. כל ילד והקצב שלו.
והאמת, שאני לא יודעת אם זה דבר כל כך טוב שילד יידע בגיל מאוד צעיר להירדם לבד... יכול להיות שעדיף לטווח ארוך שיהיו לו כמה שנים טובות של הירדמות בזרועותיו של הורה קרוב ואהוב. מהתבוננות במבוגרים, נדמה לי שזה יכול להועיל מאוד לזוגיות בהמשך החיים. הרגלי ה"לבד" בעייתיים קצת.

"כל ילד זה משהו אחר" הוא שעור שלומדים מהילדים התאומים שלך.
להדס היו מקרים (ספורים) בהם היא נרדמה בעצמה. עם או בלי קשר - יש לה מין פוזה של מנוחה - שוכבת על הגב כמו בכסא נוח, או מניחה את הראש והבטן על מזרון/רצפה.
דולב, לעומתה, למד רק לאחרונה להניח את הראש לשתי דקות מנוחה (ולהרפות את הגוף), ולצבור כך אנרגיה להמשך פעילות.

אצלי כולם נרדמים במיטה שלנו- ביחד- אבל ללא עזרה שלנו- אלא טירטור של- אמא אנחנו צמאים, או אמא תני חיבוק עוד פעם, וכו"
לפעמים כשאני עייפה מאד אני ישנה איתם ולפעמים מצטרפת מאוחר יותר- ואח"כ בעלי מגיע מהעבודה ואם מתחשק לו הוא מפזר אותם למיטות שלהם ואם לא אז מצטרף אלינו או הולך למקום אחר.
קרה לנו שמצאנו את עצמנו ישנים במיטה של נעה (מיטה וחצי) והילדים במיטה שלנו- מצחיק נכון?

נחמד שאפשר לפעמים "לשמוע" (רותי א) גם איך זה אצל אנשים "רגילים" - כאלה שהילדים שלהם ישנים במיטה משלהם, בחדר משלהם...
לפעמים, מרב ההתעסקות שלי בכל מה שקשור ל "באופן" : קריאת העלון, השוטטות בפורום, שיחות טלפון, המפגשים עם 'הקבוצה בגזר' (אצל ויויאן) וכו', אני קצת שוכחת שיש גם אחרת.
וכמה כיף שלא אני היא ה אחרת_ אלא לשם שינוי _רגילה...

לגבי הירדמות יונק פעוט- שיר בן שנתיים ורבע והוא נרדם עם או בלי יניקה, וכך אני מסיקה שלפחות אצלו זה לא קשר רצוף. מה שכן הוא תמיד יעדיף לינוק- אבל הוא מוציא - אומר: "סיימתי" או "זהו" ומכניס מוצץ במקום ומסתובב לצד שני (למרות שהוא ישן באמצע...) וכשאני איננה הוא אותו דבר (לא) נרדם כמו שכשאני נמצאת ....

לא דיברתם על שעות שינה.
האם זה אומר שהם נשארים עד מתי שבא להם ? ומחליטים לבד מתי ללכת לישון ?
הבת שלי ישנה במקרה הטוב ב 22.00 בלילה (ובגרוע ב 12.00 1.00) ורק אחרי הרבה טרטורים ובערך שעה(אני לא מגזימה) של סיפורים ארוכים ברצף.
ואסור לספר תקצירים כי היא מכירה אינסוף ספרים בעל פה. כשאני מרדימה אותה , זה מתיש אותי לגמרי , ואחרי 2 ספרים אני כבר קוראת לבעלי שיחליף אותי.
בקיצור , אני רוצה להגיע למצב שאחרי שהיא תרדם יהיה לי קצת זמן עם עצמי/עצמינו אבל מה שקורה לאחרונה זה שכשהיא כבר נרדמת , אני פשוט נופלת שדודה על המיטה בלי יכולת לזוז , וכמובן לחוצה להרדם מוקדם כי אני חייבת לקום בבוקר ב 5.45.
אז איך עושים את הקסם הזה שהילדים ישנו ב 20.00 למשל , ואם פחות טקסים וטרטורים.
אני יודעת שהיא גמורה מעייפות אבל היא מחפשת אקשיין בכל פינה , היא מצחיקה אותנו בכוח , ושרה ורוקדת ושואלת "אמא,מה אני רוצה לאכול?" למרות שהיא לא באמת רעבה וכו' ...
אני לא בטוחה שזה סוג של היפר אקטיביות כי היא פשוט נלחמת בעייפות כאילו שהיא זקוקה לנו להמון שעות בילוי ולא מספיק לה עד 20.00 לדוגמא.
אי לא דוגלת בשיטה להשאיר את הילד בחדרו לבד ולתת לו לבכות וכמובן שעל כל בכיון קטן אנחנו קופצים מיד בריצה. (יש אינטרקום בחדר שלה כדי שנשמע אותה בלילה)
כתבתי מבולבל מאוד ובכל זאת אשמח ל-ה-מ-ו-ן עצות ורעיונות וניחומים ...

בעייפות ,

אורית

הילדה שלנו לא הולכת לישון בשמונה בערב... מעולם לא הלכה. אנחנו בדרך כלל נרדמות יחד...

שמתי לב שמה שעובד הוא שקט בבית, כיבוי אורות ברגע שמחשיך בחוץ, והשארת מינימום של אורות קטנים בלבד, הכנסת אווירה של שקט ולילה, לאט לאט נרגעים.
לפני ההריון הזה, שמנטרל אותי, אני הייתי מכינה לה ארוחת ערב ואוכלת איתה ומאכילה אותה, תוך כדי שיחה בינינו, לרוב המצאת סיפורים, הכל בנחת - רק דאגתי לחשב שזה יתחיל מספיק מוקדם. אחרי הארוחה שתינו הלכנו להתרחץ יחד - עוד כיף ביחד, וביחד למיטה שלנו, כיבוי אורות, לינוק ולישון. זה היה הרבה יותר קל בימים שבעלי לא היה בבית (הגיע מאוחר אחרי הלימודים, או היה במילואים), כי לא דלקה טלביזיה והיה שקט ולא היה אקשן בבית, רק שתינו.

חברה שלי מכבה את כל האורות בבית ברגע שמחשיך בחוץ, ומדליקה כמה נרות בחדרים שעוברים אליהם (בית קטן). מייד משתררת שלווה, יש אווירה של לילה, מדברים בקולות שקטים יותר, הולכים להתרחץ, ומשם לישון.

אבל גם אצלנו וגם אצלם מדובר במיטה משפחתית. נדמה לי שילדים שישנים בחדר שלהם מנסים "למשוך" יותר את ההורים להישאר ולא לעזוב אותם בלילה. הבת שלי לא נרדמת בעצם "לבד" גם היום, אף שהיא הפסיקה לינוק לפני השינה (מעצמה, איבדה עניין) לפני כמה חודשים, בגיל ארבע וחצי בערך.

אצלנו הילדים הולכים לישון מתי שהם רוצים. בדרך כלל הם רוצים ללכת לישון בסביבות 21:00 לפעמים זה נמשך גם עד 22:00, ולפעמים יש שקט בבית כבר ב- 20:00.
הם בוחרים איפה להרדם, לפעמים לבד במיטה, לפעמים לבד במיטה שלנו, לפעמים איתנו במיטה ולפעמים איתנו ליד הטלוויזיה.
גם אני מכבה את כל האורות בקומה אחרי האמבטיות והאוכל. זה מרדים. גם אותי.

זה לא מקרי שלא דיברו על שעה בה הולכים לישון.
האם את הולכת לישון באותה שעה כל יום? יום אחד מלא פעילות, אחר - נפלת בצהריים בגלל החום, ערב בו איזו מחשבה מעסיקה אותך - כל יום הוא משהו אחר.

אנחנו נופלים בד"כ עם הילדים, או אחרי כוס תה.
זמן לעצמי? בשנ"צ שלהם, או כשבעלי אתם.
זמן שקט לשנינו יחד? בטיול ערב, ילדים במנשאים.

לגבי הצד הטכני - מכבים אור בחדר שינה רק אחרי שכולם במיטות (כלומר אחרי שהילדים כבר נרדמו) כי אני שונאת להתארגן (האמת? גם להרדם) בחושך, וכדי לא להעיר עם כל הדלקה.

יו ענת, כמה צחקתי - בדקתי שוב מי כתב לראות אם זו לא אני במקרה, ומרוב עייפות שכחתי...
יש ימים כאלה - למעשה אחד מהם היה בדיוק היום.
אבל כעיקרון יש לנו שיגרה קבועה, וכמו בשמת, רק צריך לחשב ולהתחיל אותה מספיק מוקדם. האמת? אם אני רוצה שקט בתשע בערב, צריך להתחיל בחמש.
ממליצה על הספרים של פייבר ומייזליש, לא זוכרת בת כמה בתך, אבל לעשות איתה שיחה, להסביר לה את צרכייך, ולנסות לגבש דרך פעולה. וגם "הורות יעילה" של תומס גורדון - תודה יונת ונעה! אולי אני אלך לכתוב עליו את דעתי ב ארון הספרים ההורי .

גם אני צחקתי, ענת.
בחודשים האחרונים אני ממש "נגמרת" הרבה לפניה. יש לילות כאלה שהיא רוצה עוד סיפור ועוד שיר (זה לא פשוט כשאין אפשרות להרדים בהנקה), ואני אומרת לה "די! כבר מאוחר נורא! פשוט אין לי כוח! אני רוצה לישון!", והיא ממשיכה לזוז, להסתובב, לעשות כל מיני תנועות של חוסר מנוחה, כל רגע נזכרת להגיד לי עוד משהו, ו"אבל אמא, קשה לי להרדם" (אין "לבד", אנחנו מחובקות במיטה המשפחתית...). אז אני אומרת "כי את מפריעה לעצמך עם כל התנועות והדיבורים האלה", ואז היא נזכרת שהיא צמאה "אבא, תביא לי מים קרים". לפעמים פיפי.
איכשהו תמיד יש משהו שבסוף עוזר.
וגם כשאני נעשית ממש רדומה, זה מרדים אותה.
אבל פעם אחת היא התלוננה לי למחרת בבוקר, שנרדמתי לפניה...

אכן, המסעדה הניידת צודקת. אם רוצים שהיא תלך לישון בתשע בערב, גם אצלנו צריך להתחיל לכל המאוחר בשש. וכמובן אנחנו לא תמיד כאלה מאורגנים...

ובעצם אני טרם עניתי...

אז אחרי כל מיני תקופות של יובל במיטת תינוק לבד/ עם אמא/ עם יד של אמא/ עם שיער של אמא/ אמא קורב/ אמא רחוק
ושאר פולישטיקים, נפל לנו האסימון וכבר שנה שיובל נרדם במיטה שלנו,
אחרי אוכל ואמבטיה וערמת ספרים ועוד קצת שיחות קטנות.

אני מסובבת אליו את הגב, כדי שהשער שלי יהיה נגיש למלמול...
אני קוראת ספר. והוא נרדם לאט לאט.
קריאת הספר שומרת על שפיות דעתי. כי אני לא מרגישה שאני מבזבזת זמן. זה נטו זמן לעצמי. (חזרתי להיות תולעת ספרים. איזה כיף!)
ואני גם לא נרדמת איתו (אלא אם כן אני שפוכה במיוחד) ואז יכולה להמשיך את הערב (ערב? לילה...) לעצמי ועם בעלי.

הוא עוצם עיניים.

עד לא מזמן זה הלך כך : 6 בערב עולים הביתה. אני מכינה ארוחת ערב,אמבטיה לקטנה, אמבטייה לגדול (לפעמים יחד איתי), אוכלים ארוחת ערב, מסדרים את החדר, קוראים 3-4 סיפורים, לפעמים אם יש מספיק זמן גם מציגים אותם. בנתיים הקטנה יונקת ונרדמת.ואז...בשעה שמונה מצחצחים וכבים את הארות במעט בכל הבית.מתכרכלים, אני שרה שירים או סיפור בהמשכים ונרדמים....
ואם יש לי מזל אז בן הזוג שלי דואג להעיר אותי....
אבל מזה שבועעים זה נראה משהו כמו שכל אחת תארה...במיוחד אם אנו עולים הביתה רק אחרי שבע וחצי.

תודה לכולם על התשובות.
אני לצערי , קמה כל יום ב 5.45 בדיוק , כדי להספיק לעבוד 9 שעות ולחזור בסביבות 16.00 הביתה.
לכן חשוב לי דוקא הזמנים , אם אני לא אשן ב 22.00 הרבה לילות ברציפות אני פשוט לא אצליח לקום בשעה כזו , ולא אצליח לחזור לקחת את הבת שלי מהמעון.
אין לי בעיה של "מי ישמור עליה" כי אני גרה אצל ההורים שלי ואחיות שלי לוקחות אותה מהמעון לפני 16.00 , אבל אני רוצה לבלות איתה מהרגע שהיא בבית ועד שהיא הולכת לישון.
זה נורא מרגיז השינה המוקדמת הזו , במיוחד שאני הייתי ממש ציפור לילה לפני שנהייתי אמא. אבל זה המחיר שצריך כדי לבלות מספיק זמן ביחד.
וזה אפילו לא מספיק.
אז כל ערב מחדש יש לחץ ללכת לישון כדי שאצליח להתמודד למחרת עם הקימה המוקדמת.
בזמן האחרון שום דבר לא הולך לנו בשינה.
הדס ישנה ב 22.30 במקרה הטוב , ואחרי טרטורים שלא נגמרים עד שאנחנו נופלים שדודים
הלואי שבקרוב אכתוב משהו שמח יותר וחיובי כי כרגע אני שבורה לגמרי וללא כוחות לכלום.
שתהיו בריאים ויום טוב

אורית

אורית - רעיון - אולי האחיות שלך יכולות, לפעמים, לשחק עם הדס בערב, כשאת ישנה?
ככה, למחרת, יהיה לך יום הרבה יותר קל.
האם זה אפשרי?

שיטת הרדמה שעלינו עליה ממש במקרה:
מגיל ממש פיצי ניסינו להרגיל את אומני להירדם לבד (עכשיו היא בת 3 וחצי חודשים שזה ממש ענקית בשבילי). ולא... היא לא בכתה וצרחה והייתה אומללה כמו שכתבו פה ובדפים אחרים בעבר. היא בד"כ דיי אוהבת לשכב לה עם עצמה, לבהות ולאט לאט נרדמת. באיזשהו שלב היא התחילה ממש לאהוב מוביילים ודברים זזים (נו, זה בא עם הגיל) אז תלינו לה מעל המיטה ענף וממנו השתלשלו מוביילים שונים, חלק רק זזים וחלק גם משמיעי צליל (כי אין לה מיטת תינוק שאפשר לתלות עליה דברים, רק המזרון הגדול שלנו, אבל יש לה שם ספייס דיי שלה). בימי הקיץ החמים (לפני עידן המזגן) נהגנו לפתוח את המאוורר בחדר והנה גילינו שהוא מניע את המוביילים והיא ממש נדלקה על הרעיון והייתה שוכבת שם וממש מדברת אליהם (יש איזה מובייל עם 3 פיות, איזה שיחות רצו שם...) ומאז הדרך האהובה עליה לגלוש לאט לשינה היא בליווי המוביילים המזמרים והמאוורר. אפילו עכשיו שקצת מתחיל להתקרר אני מלבישה אותה קצת יותר טוב, או מקפידה לכסות אותה בצורה רצינית יותר ומפעילה. זה מדהים עד כמה זה מרגיע אותה ויש גם benefit צדדי נוסף. רעש המאוורר+ המוביילים מעמעם קצת את רעשי הרחוב והכלבים, עד לזמן שהם שוככים מעצמם...

שמתי לב, שאם הוא עייף אבל לא נרדם בקלות בשעה הפחות-או-יותר-קבועה שלו (7 בערב!) אז עוזר לשנות פאזה ופשוט להצחיק ולדגדג אותו. זה כאילו ההפך מלהרדים, אבל עובד מצויין ומביא רוח טובה שמפרקת את האפשרות לתיסכול מזה שהוא לא יירדם. נסו ותהנו!

אולי זו אותה הוצאת אנרגיה כמו בבכי של אחרי-עייפות.

ירדן בת שנתיים חודש הבא נרדמת בעגלה או בערסל ומוכנה שרק אמא תרדים אותה, לאחר שנרדמת מעבירים אותה (אמא בדרך כלל אבא) למיטה שלנו בקומה השנייה. איך משנים הרגלים? אנחנו רוצים להרגיל אותה להירדם במיטה לפני שיוולד לה אח קטן בעוד כמה חודשים, ושגם אבא יהיה שותף לטקס!
יש למשהו עצה טובה? בלי בכי וטראומות מיותרות!

יכול להיות ש-מיטה משפחתית תקל עליה להרדם בלי נדנוד, ותחסוך לכם את ההעברות.

ירדן ישנה במיטה שלנו רכבת של מזרונים על הריצפה(המיטה המשפחתית)! מבחינתה המיטה שלנו במצב ערות הוא מקום לשחק בכאילו הולכים לישון (בדרך כלל אחרי אמבטיה), "אמא תכסי אותי" "אמא תביא כרית" דברים שבשינה היא לא רוצה (בועטת בלילה את הכיסוי מעצמה ולא משתמשת בכרית). אחרי שמסיימת לשחק "אמא למטה" אין לה שום כוונה באמת ללכת לישון במיטה!

רון ישן אך ורק במיטה שלו. ואם, חלילה אנחנו לא בבית, והשעה שעת שנת הלילה שלו בין 8 ל-9 בערב, אז חבל על הזמן. הוא עייף, בוכה ולא מבין למה אני לא מניחה אותו במיטה. הוא מגיל 0 ישן לבד, בחדרו. בשלושת החודשים הראשונים הוא ישן בעריסה ולא נירדם כל-כך מהר, איך שהייתי מניחה אותו העריסה, רדום אומנם, הוא היה מתעורר. ואז שוב הייתי נותנת לו ציצי, נרדם, עריסה, מתעורר וחוזר חלילה. כך לפעמים עד 1:00 בלילה, ואז היתי מתייאשת ולוקחת אותו למיטה שלנו. מאז שהעברתי אותו למיטה "הגדולה", טפו-טפו הוא ישן בה נהדר. הוא אוהב למצוץ לפני ההכנסות לשינה עמוקה.

אצלנו אין ממש חוקים מי שרוצה מוזמן למיטה שלנו, רק יותר כייף בחדר הילדים. אבא בדרך כלל לא ישן אלא חוטף תנומה לקראת בוקר ...(הוא צריך להספיק הכל, תחביבים וכאלה) יואב והדר ישנים על מזרונים צמודים בחדר ילדים כשאני בינהם מניקה את הדר ומלטפת או מספרת סיפור ליואב לפעמים זה דורש יכולת גמישות מסוימת ... תלוי באיזה צד אני מניקה.
יואב לקראת החשיכה מתחיל להתעייף ושם לב שמחשיך אולי כי מגיל צעיר הייתי מראה את הכוכבים וטיולי לילה שאני מאוד אוהבת וגם הרבה לילה טוב לירח ולציפורי הלילה...
צריך אולי להזכיר להם הרבה כמה כייף לישון ולקשט את החדר בחפצים מענינים ולהתיחס אליהם לפני השינה.

אצלינו עד גיל 4.5 עם ציצי, אח"כ עם סיפור וחיבוק עם אמא, אח"כ, בגיל 5 בערך, סיפור עם אבא/אמא וחיבוק עם אמא (עד שנירדמים כמובן), מהשלבים המתקדמים של ההיריון עם ליטוף בשיער וחיבוק עם אמא. היום עם להחזיק לאמא המנומנמת כבר,את היד, אחרי סיפורים עם אבא.

אתמול בערב כבר התייאשתי ... יואב נרדם בשמונה והקטנה עוד רוקדת לה בסלון . ככה בזמן האחרון זה כל ערב הולכים לישון יחד, אני באמצע, היא יונקת משני הצדדים ואז קמה לשחק.אז אתמול בשעה תשע בערך הצעתי לה טיול בעגלה כי כבר ממש כאבו לי הפטמות (אולי אני בהריון...)והיא הסכימה!
נרדמה תוך 2 דקות בעגלה.
עוד שיטה נחמדה כשבעלי בבית זה לעשות לה סיבוב באופנייםואז מרגישים את הראש מנקר על הגב...

אצלנו מעיין בת שנה ושמונה התרגלה בגיל מאוד צעיר פשוט לגרף לנו את היד ,לפעמים זה יותר כמו ליטוף נעים אבל גם ליטוף יכול להפוך אחרי יותר משנה לגירוף [מלשון מגרפה] כרגע נכנס ארז ומודיע שהיא ישנה באוטו ומזכיר לי שהיא נרדמת
גם בזמן נסיעה [בלי ליגרוף] ואם היא לפעמים מתעוררת בלילה המגרפה עובדת לזמן קצר ולישון [אנחנו ישנים יחדיו]
לסובב את הגב ולתת את השיער למולל נישמע מצויין ונעים ,טוב עם הצאצא הבא

הצילו!

אחרי שגידלתי 2 ילדים פחות או יותר "מחונכים" באופן מיינסטרימי, ועקב קריאה רבה מדי באתר, אני מגדלת את הילד השלישי (2) הכי קרוב לטבעי שביכולתי. מה שאומר מעט מאד גבולות, המון חום ואהבה, המון עצמאות, וכו'.

אז בעוד הגדולים ישנים מגיל שנה בערך לילה שלם בלי בעיה ומקסימום מעירים אותי בעת חלום רע או פיפי (מישהו אמר שיטת 5 הדקות?) הקטן מוציא ממני את נשמתי.
פשוט לא מוכן ללכת לישון בשום אופן. אך לא מסתובב רק "בין הרגליים" עד שעות מאוחרות אלא גם דורש את מלוא תשומת הלב בשעות אלה. גם אם אני מנסה ללכת לישון יחד איתו במיטה שלי או שלו זה לא עוזר והוא מיד קם. הוא הולך לישון רק כשאני באמת הולכת לישון, איתי במיטה.

אלא מאי? אני מתמוטטת! מאז ומתמיד הצילו אותי השעתיים האלה לעצמי בין השינה של הילדים לשלי. וכעת עם כל הרצון הטוב אני יוצאת מדעתי. לא מסוגלת לשרת ילדים בשעות האלה, ולפעמים צריכה גם לעשות דברים לעצמי, לעבוד, לקרוא - ופשוט אי אפשר! אני מכירה את העצה למצוא זמן לעצמי בחלק אחר של היום, רק שזה לא כל כך אפשרי אצלי עקב העבודה, והילדים וכו'. בכלל, אני בלילה באופן כללי מאד עייפה וחסרת סבלנות ואני חושבת שרק פגעתי בקטנציק עם כל הכוונות הטובות. אני צריכה לקום מאד מוקדם לעבודה, כך שגם העצה של לקום באמצע הלילה לענייני לא תעזור לי.

מחשבת כפירה: אולי היה עדיף להיות אכזרית 2 לילות מאשר להיות עצבנית כל לילה - מה שכמובן מקרין גם עליו? אולי לא כל אחת מסוגלת להיות אמא רצפית?

ליאורה, באיזה שעה הוא קם בבוקר ?

תלוי, בעיקרון בין 6:00 ל 7:00.

הממ....הרסת לי את התיאוריה.

שלום,
יש לי שאלה לגביי שינה במהלך היום, בני כימעט בן חודשיים והוא איינו נירדם במהלך היום רואים עליו עייפות הוא סוגר עניים ומיד פותח ( בלילה הוא ישן מצויין ,חמסה חמסה שש שעות שבעה ומעלה ,רצוף....) יכול להיות שהוא "שבע" משינה בגלל הלילה? יכול להיות שהוא איינו צריך את השינה הזו? האם בגיל כזה מסתפקים בשנת הלילה?
אשמח לתגובות ,

ליאב,
האם את משתמשת במנשא?

שלום,
זהר כבר בן 8 חודשים תינוק מקסים ונח כל היום. עד גיל 7 חודשים נרדם בכיף בד"כ בהנקה ולפעמים אפילו לבד בשקט במיטה.
בחודש האחרון אין שום דרך אחרת להרדים אותו חוץ מאשר בעגלה (בחוץ או בבית). גם במהלך היום כשהוא עייף הוא לא נרדם עד ששמים אותו בעגלה ואז הוא נרדם.
עד פה לא כ"כ נורא. יש מקרים קשים יותר לפחות הוא נרדם... אבל
בגלל שהוא לא יודע איך להרדם לבד כאשר הוא מתעורר בלילה הוא לא חוזר לישון אלא בוכה לעזרה וזה קורה המון פעמים בלילה - מעבירים אותו לעגלה מנדנדים קצת ומחזירים למיטה.
שום שיטה אחרת שניסינו לא עוזרת.
בהנקה הוא כבר לא נרדם, לשבת לידו וללטף ממש לא עוזר כי הוא מתיישב במיטה או נעמד ובוכה עד לב השמים שירים הליכות... כלום!!!! אפילון ניסינו כמה לילות לישון איתו באמצע אבל התוצאה היתה שאף אחד לא ממש ישן בלילו תה אלו
מה לעשות?

אמא של זוהר, שלום

קודם כל אני שולחת לך חיבוק מחזק!
זה באמת מאוד קשה מה שאת מתארת...

לעניין עצמו.
בגלל שהוא לא יודע איך להרדם לבד
חשוב לי להדגיש שרוב התינוקות לא יודעים להירדם לבד. רובם זקוקים לעזרה שלנו גם בתחום הזה. את יכולה לקרוא על זה בדף שינה של תינוקות.

בהנקה הוא כבר לא נרדם
אפילון ניסינו כמה לילות לישון איתו באמצע אבל התוצאה היתה שאף אחד לא ממש ישן בלילו תה אלו
כתבת שאת מניקה וגם כתבת שניסיתם לישון איתו יחד אבל זה היה קשה לכולכם.

המחשבות שעלו לי כשקראתי את דברייך הם כאלה:
ראשית, מעבר לשינה משותפת דורש הסתגלות. זה מאוד טבעי שבתחלה אף אחד לא ממש ישן, כי לא רגילים!
ההסתגלות יכולה לקחת כמה ימים ואולי במקרים מסוימים קצת יותר - כמה שבועות. אבל לאחר תקופת ההסתגלות, המצב מתאזן וכולם יכולים לישון יחד בשלווה.

שנית, חשוב שלכולם יהיה מקום ב-מיטה משפחתית. נדמה לי שמישהו דיבר על משהו כמו 70 ס"מ רוחב לכל אחד. אנחנו כרגע שלושה ומסתדרים עם מזרון ברוחב של 155 ס"מ, אבל עומדים להוסיף מזרון בדיוק מהסיבה הזו.

שלישית, סידורי הלינה אצלנו הם כאלה שאני באמצע והבת שלנו בצד (ליד מעקה בטיחות שהתקנו, אם תרצי אשמח לפרט). אני מוצאת את זה נוח יותר לכולם. הבעל ישן טוב, וגם ככה ענייני ההנקה נוגעים רק לי ולה.

לעניין ההנקה:
גם לבתי היו תקופות שהיא לא נרדמה בהנקה. אז ראשית חשוב לי לומר, שכמו כל דבר אצל ילדים - יש תקופות כאלה ויש אחרות. רוצה לומר, אולי הוא עוד ישוב לזה! שווה לנסות מדי פעם.
בנוסף, גם בפעמים שבהן היא נרדמה בהליכה במנשא (למשל, לא יודעת אם ניסיתם גם אתם) עדיין, בהתעוררויות שלה בלילה הייתי נצמדת אליה בשכיבה ומניקה אותה ככה שהיא ממשיכה לשכב על המיטה ואני צמודה אליה. חבוקות.
אני מתארת את זה כך, כדי להמחיש לך את אחד היתרונות שיש ב-מיטה משפחתית: הנקה תוך כדי שכיבה, ואף תוך כדי שינה.
הילדה יונקת מתוך שינה, ולא ממש מתעוררת לגמרי לצורך זה, ולכן גם חוזרת בקלות לשינה עמוקה כשהיא מסיימת. אני מצדי לא ממש מתעוררת להנקות אלא מניקה מתוך שינה, ולכן הלילות שלי ארוכים ומלאים למדי ואני ישנה טוב!

ככה שזה יכול לדעתי לפתור לכם את הבעיה של ההתעוררויות שאחריהן קשה לו לחזור לישון. אגב, כשישנים יחד, קל לזהות מתי הם רוצים לינוק וזה לא צריך להגיע לבכי, אשר גורם להם לצאת לגמרי מהשינה - כי ברגע שבתי מתחילה לזוז מצד לצד, הגוף שלי כבר יודע שהיא זקוקה ליניקה ואני מתחברת. לא מגיעים כלל לבכי. וככה השינה שלה נשמרת.

אלה המחשבות שלי,
ספרי לי אם את מתחברת למשהו מזה, ובכל מקרה, אני שולחת לך הרבה כוחות ואופטימיות .

שהוא לא יודע איך להרדם לבד
יש לי שניים - אף אחד מהם לא נרדם לבד.
בכלל נראה לי, שתינוקות שנרדמים לבד יש רק באגדות

בהנקה הוא כבר לא נרדם,
הקטנה שלי בת 8 חוד' הפסיקה להרדם תוך כדי הנקה, ונרדמה רק על הידיים תוך כדי נדנוד חזק. לאחרונה חזרה שוב להרדם תוך כדי הנקה. כך שזה דינמי. ובטח ישתנה עוד כמה פעמים.

חשוב שלכולם יהיה מקום ב-מיטה משפחתית. נדמה לי שמישהו דיבר על משהו כמו 70 ס"מ רוחב לכל אחד
הכרחי, לא רק חשוב. לדעתי אפילו יותר - 70 סמ.
ומיטה משפחתית אכן יכולה להקל על הקימות בלילה. הן פשוט נפסקות . התינוק מתחיל להתעורר וכבר בהתחלה מניקים, והוא חוזר לישון מהר מאד (אני נרדמת חזרה תוך כדי )

אפילון ניסינו כמה לילות לישון איתו באמצע
האם בלילות האלה הוא ישן??

הי,
המצב קצת השתפר (טפו טפו טפו) אחרי שהוא נרדם, והצלחנו כמה פעמים להרדים אותו עם שיר במיטה + טפיחות הוא מתעורר רק פעם אחת בד"כ לפנות בוקר ואז בעלי מביא אותו אלי למיטה ואני מניקה אותו מתוך שינה (של שנינו), השינה היא לא משהו כי המיטה לא מספיק גדולה, באמת, וצפוף לנו.
אני מקווה לא להגיע למצב קבוע של מיטה משותפת אז בינתיים לא נחליף את המיטה.
אני דווקא שמתדלת לא להניק כל פעם שהוא מתעורר (רק כשאני מאוד עייפה) כי לפעמים ברור לי שהצורך שלו לינוק הוא לא מתוך רעב, ואני מעדיפה שהוא ידע להרגע בעוד שיטות כדי שגם אחרים יוכלו להרגיע אותו.

הי אמא של זוהר,
שמחה שהדברים מרגישים יותר טוב אצלכם .

לפעמים ברור לי שהצורך שלו לינוק הוא לא מתוך רעב, ואני מעדיפה שהוא ידע להרגע בעוד שיטות כדי שגם אחרים יוכלו להרגיע אותו.
רציתי לשים סימן שאלה על המשפט הזה שלך - אם זה בסדר מבחינתך.

כשאת כותבת שאת מעדיפה שהוא ידע להרגע בעוד שיטות כדי שגם אחרים יוכלו להרגיע אותו - זה עניין של העדפה כללית או שיש משהו על הפרק בקרוב שבו את תעדרי בשעות הערב ואחרים יצטרכו להרגיע?
אני שואלת, כי לינוק - גם לא מתוך רעב- זה צורך. ואם לחדד, זה צורך נפשי. הבן שלך עדיין תינוק קטן. זה לגמרי סביר והגיוני שהוא ירצה להירגע בזרועותייך הבטוחות, בחיקך החם והמוכר כשהוא יונק. זה הצורך שלו כרגע.
אני שואלת - כי אם אין משהו קונקרטי שאת צריכה להתמודד איתו - אז מדוע למנוע ממנו כעת את היניקות שהן (בעיניי) חשובות לא פחות מיניקות הרעב?
אם זה משהו עתידי שאת מנסה לדאוג לו כבר מעכשיו - אולי כדאי לתת לעתיד להגיע ואז לדאוג לו?

ועוד מחשבה:
לא תמיד אנחנו יודעים מתי זו יניקה לצורך רעב, צמא, נשנוש, או צורך נפשי. ייתכן שיש פעמים שהוא מתעורר והוא צמא. ייתכן שהוא שהוא פשוט מחפש אותך רוצה לוודא שאת שם (באמצעות הנקה מהשד המוכר והטוב של אמא ) ואז הוא בשל להמשיך לישון...
בהקשר הזה, אני גם אצטט משפט שכתבה סמדר נ לפני כמה ימים בדף הנקה כל שעה:
אני לא בטוחה שאני יודעת להבדיל בין יניקה לצורך אכילה ליניקה לצורך מציצה. בכלל, מוזר לי לחשוב על הדברים האלה כנפרדים. אני רואה את היניקה כמענה לצורך ב... יניקה.

זו גם הזדמנות נוספת מבחינתי לכתוב משהו שאני מאמינה בו מאוד, וספרי לי אם את מתחברת אליו:
ד"ר סירס (כתב בין השאר את הספר: הורים גם בלילה. מכירה?) כתב שככל שנספק לתינוק את צרכיו במלואם ובזמן (בזמן שהתינוק מביע את הצורך) כך יגדל התינוק מסופק יותר, בטוח יותר ועצמאי יותר.
כלומר, דווקא סיפוק הצרכים המלא והמיידי - הוא זה שיסייע לילד להתפתח באופן עצמאי ושלם.
וזאת בניגוד לתפישות שגורסות שכדאי "להרגיל" את התינוק לכל מיני דברים כבר מהתחלה. כמו למשל התפישה שאומרת שלא טוב שתינוק יהיה הרבה על הידיים "שלא יתרגל". והנה הגישה הזו שמציע סירס (ועוד רבים אחרים), אומרת בדיוק ההפך: כדאי להיות קשובים לצורך של התינוק ולתת לו להיות על הידיים כמה שהוא רוצה וצריך. כשהוא ימצה היטב את השלב הזה, הוא יוכל ברוגע ומתוך סיפוק לעבור לשלב הבא.
בעוד שאם "הרגלנו" אותו מההתחלה לכמה שפחות ידיים, הוא יגדל ללא הסיפוק הזה, ללא הבטחון שהידיים היו מספקות לו - הוא יגדל עם חסך. ולזה יש השפעה על המשך חייו.

בקיצור, חשוב היה לי לומר לך את דעתי האישית בעניין. אני מאמינה שתינוק צריך לינוק לפי דרישה. בכל שעה. אני מאמינה שבנסותנו "להרגיל" אותו לכל מיני העדפות שלנו (מטעמי נוחות למשל) שמתנגשות עם צורך שלו, הוא עלול לשלם מחיר - וכדאי לדעת שיש מחיר.
אני גם חושבת שהמחיר הזה ייגבה גם מאיתנו ההורים, בצורות שקשה כרגע לחזות מראש, אך אין לי ספק שזה ישפיע גם בהמשך.

אני כותבת את כל זה, רק כדי שתדעי שקיימת גם אפשרות כזו.
אשמח לשמוע מה דעתך.
את כמובן תבחרי את מה שטוב למשפחתך. @}

לפעמים ברור לי שהצורך שלו לינוק הוא לא מתוך רעב, ואני מעדיפה שהוא ידע להרגע בעוד שיטות כדי שגם אחרים יוכלו להרגיע אותו.
רוצה גם להתייחס למשפט הזה.
התינוקות שלנו לומדים ויודעים מהר מאד, מי זאת אמא ומי זה אבא. הם לומדים, שעם אמא אפשר להירגע עם ציצי ועם אבא לא. עם אבא נרגעים/נרדמים בדרך אחרת (נדנוד, טפיחות....). כדאי לך לקרוא את הדף שיטות הרדמה ועוד דפים שקשורים בשינה.

לא תמיד אנחנו יודעים מתי זו יניקה לצורך רעב, צמא, נשנוש, או צורך נפשי
מסכימה מאד עם המשפט הזה. וגם אני לא תמיד יודעת מתי זה רעב/צמא/נשנוש. ליתר בטחון אני מציעה ציצי. תרצה תקח. אם היא לא תרצה וזה לא ענה על הצורך שלה, היא לא תקח. ויש פעמים שהיא מסרבת (הקטנה שלי בת 8 חוד'.

אני מקווה לא להגיע למצב קבוע של מיטה משותפת אז בינתיים לא נחליף את המיטה
מותר לשאול מה מונע אתכם מ מיטה משפחתית . גם בנושא הזה יש המון דפים באתר וכדאי לעיין בהם.

בכל מקרה בהצלחה וטוב שהדברים מסתדרים יותר.

לי ולאיש שלי יש ויכוח קבוע מזה שבעה חודשים, כלומר מאז שהוא נולד סביב שעות השינה של שיר יהודה. אני חושבת שצריך לעזור לו להרדם עם החושך, וזה קשה להרדים אותו. לעומת האיש אור שחושב שכדאי לחכות שהוא יפול מעייפות , זה קורה בערך ב 23:00. מה הבעיה? אני מכניסה אותו למיטה, כשנמאס לי לנסות להרדים, אור מנסה ל2 שניות, ומתייאש,"למה להכריח אותו , הוא עוד לא עייף, וכו'..." הוא מוציא אותו. לא נשמע לי חלוקה בריאה לשיר שלנו, וקשה לי לוותר כי אני מפחדת שהוא יהיה פריק קטנטן, תלוש ומלובלב.נשמע עצות בשמחה...

הילה בת 6 חודשים. נרדמת כמו שיר יהודה ב-23:00. לפעמים קצת לפני לפעמים קצת אחרי. היתרון שבבוקר היא קמה קצת אחרי 7 (ולא מעירה אותי עם הציפורים, וכן - קמה פעם אחת באמצע לינוק). יש לי 3 ילדים גדולים יותר שהרגלי השינה שלהם היו דומים בגילה, (וכעת בחופשות מביה"ס והגן חזרו לכך, אבל הם מתעוררים רק בצהריים), אבל עם הזמן שינו את סדרי השינה. הם עדיין לא הולכים לישון עם חשיכה כי הבית שלנו מתנהל כך ששעות הערב פעילות (אבא חוזר מעבודה רק בשבע וחצי ואז סבב מקלחות וארוחת ערב משותפת וחויות יום, כך שמגיעים למיטה בערך ב- 21:00). אני יותר אנרגטית בערב מאשר על הבוקר, וזה משפיע גם על שעות השינה שלהם.
בעצם מה שאני מנסה לומר זה:
א. תבדקו איך מתאים לכם מבחינת שעות של פעילות, ואם בעצם שיר יהודה מתאים עצמו לשעות הבית.
ב. הרגלי השינה הם לא דבר קבוע. גם אם הילד רגיל לישון בשעות מסויימות, זה משתנה עם הזמן והצרכים. אתם יכולים להשפיע על זה יותר ויותר ככל שהילד גדל. (כך מניסיוני לפחות, כך שזה לא - "עכשיו או שלא יהיו לו הרגלי שינה").
ג. העולל קטן והכי טוב לו (לפי עניות דעתי) שילכו בקצב שלו. אז אם זה לא הופך חייכם על פניהם, או מפריע לכם באופן מיוחד (וניכר מדברייך שלא זה המצב), כדאי ללכת איתו ולתת לו לישון ולקום לפי צרכיו. (וביננו מתי חוץ מהגיל הזה נותנים לנו לישון איך ומתי שאנחנו רוצים .... שיתענג (-; ).
מקווה שעזרתי בקצת.... בהצלחה!

אני חושבת שצריך לעזור לו להרדם עם החושך, וזה קשה להרדים אותו
אני בעד להרדים כשהוא עייף. לזרום איתו, ועם הצורך שהוא מביע - וכשהוא מביע אותו.
להרדעם אותו בטרם עיַיף, זה אומר - לדעתי - לכפות עליו סדר יום שמתאים לך, אבל ממש לא מתאים לו.
אני גם לא רואה הרבה טעם בלנסות להרדים כשהתינוק לא עייף. סתם הוצאת אנרגיה מיותרת. לא פלא שאחרי כמה זמן נמאס לך לנסות להרדים אותו - זה בפני עצמו מעייף!
אני יכולה לומר לך, שאני לא הייתי רוצה שירדימו אותי אם אני לא עייפה. אני מניחה שאותו הדבר נכון גם לגבייך...

וקשה לי לוותר כי אני מפחדת שהוא יהיה פריק קטנטן, תלוש ומלובלב
לא כל כך הבנתי ממה את חוששת. אשמח אם תרחיבי.

תינוקות לרוב מתאימים את עצמם לפי אורח החיים וקצב החיים בבית. אם את רוצה שבנך ילך לישון בשעות יותר מוקדמות, כדאי לשדר לו שהגיע זמן השינה המשפחתי.
העובדה שרק ירד חושך, הייתה מספיקה מבחינתו אם הייתם חיים בחוץ. אבל הוא חי יחד אתכם בבית שבו יש תאורת חשמל. כך שהוא לא מבין שכעת יש חושך בחוץ...
אז איך משדרים שהגיע לילה וזמן שינה?
מחלישים את התאורה בבית לתאורה עמומה ומינימלית. מכבים טלוויזיה, מדברים בקולות שקטים.
וכשהוא מראה סימני עייפות, אז להרדים. אז גם יש לשער שההרדמה תהיה קלה.

וחוץ מזה, מסכימה עם מה שכתבה מיכל צמות:
הרגלי השינה הם לא דבר קבוע. גם אם הילד רגיל לישון בשעות מסויימות, זה משתנה עם הזמן והצרכים.

הצילו אני שונאת את ההרדמות האלה,אני מרגישה מנוצלת, משעבדת
שתי בנות: שנתיים וחצי מיטה משפחתית מהתחלה,וארבעה חודשים. איך מרדימים אותם ביחד???
האחת מעירה את השניה אם זה קורה באותו זמן. ואם הקטנה ישנה אז כשאנו נכנסים לחדר היא מתעררת.
עד עכשיו הרדמנו את הקטנה במנשא והעברנו שהגדולה נרדמה,כבר לא מתאים לקטנה ואני רק רוצה זמן לעצמי, לוקח שעה וחצי עד ששתיהם ישנות באופן סופי...... והציצי שלי "נקרע" מרוב נסיונת הרדמה כושלים.
הצילו....... ורגע שלא תבינו לא נכון שנינו איתם הוא עם הגדולה אני עם הקטנה ובכל זאת זה לא מסתדר
יש לכם רעיון?}

לא ברור לי איך היא נרדמת...
מעדיפה ציצי+ידיים. כלומר ציצי לבד לא יעשה את העבודה, אחרי זה צריך להסתובב איתה קצת בדרך כלל כשהיא מנקרת. לעומת זה גם רק להסתובב איתה זה קשה ולוקח יותר זמן- לפי המטפלת ואמא שלי.
בשבוע האחרון היא עברה למזרון משלה. לאחרונה גילינו שהיא ישנהממש טוב ביום על מזרון על הריצפה. אירגנתי לה אותו ליום. בסוף החלטתי להעביר אותה אליו גם בלילות, כי היא הסתובבה חסרת מנוחה לגמרי במיטה הזוגית, מה שהפריע לי לישון וגרם לי להסתובב, מה שגרם גם לה להסתובב וכו'.
המזרון למרגלותי. מרוב כריות שמקיפות אותו הוא צר כמעט כמיטת יחיד. בלילה אני עוברת אליה להניק בו ולפעמים אם צריך נשארת איתה עליו. הבוקר אני עם כאב גב. לה הוא מתאים ונוח וטוב, אבל לי ממש לא. בבוקר טיפסתי חזרה למיטה. הנדידה הזו לא בהכרח מתאימה לי. התרגלתי להניק ולישון תוך כדי.

קראתי רק חלק מהדף, אז אני לא בטוחה אם כבר כתבו על האפשרות הזו, אבל הנה טיפ קטן שעבד בשבילנו -
כאשר מעין (בן חצי שנה) מראה סימני עייפות, אני מייד לוקחת אותו למיטה, מכרבלת אותו טוב-טוב עם שמיכות מפנקות (כירבול אמיתי, שמדמה במעט החזקה על הידיים), נותנת אצבע ושרה בשקט. תוך מספר שניות עד דקות הוא נרדם בנינוחות.
בעבר היינו מרדימים אותו על הידיים, אך לא תמיד זה עבד והיו לא מעט פעמים מלוות בבכי, עם נסיונות הרגעה והרדמה מצידנו (אולי בתכל'ס הפרענו לו לישון עם הנענועים ונסיונות ההרדמה?). היום הוא נרדם די חלק . טפו טפו טפו.

הי
(הייתי מרדיק, בדרך לדףבית)
בזמן האחרון ההרדמה בלילה הופכת להיות די סיוט. היא כבר לא נרדמת על הציצי (בת 7 חדשים), אלא מסיימת לינוק ואז לא ככ יודעת מה לעשות, ואז - סיפור, חושך, שירי ערש, בכי, התפתלויות ויבבות, ידיים, מיטה, לפעמים בסוף נרדמת מתנועות ידיים שלי מלוות בשיר כשהיא שכובה על הגב (כמו מין מובייל אנושי כזה), או שוב ציצי. כל הסיפור לוקח בערך שעה, כשהיא ממש מתענה בדרך.
יש עצות?

שלום לכולם/ן
בתי המקסימה בת שנה וארבעה חודשים סיגלה לעצמה מנהג מוזר להרדמות. היא נוהגת למשוך לעצמה בריסי עיניה ,מהצד זה נראה כמו חיטוט בעין. לרוב היא נרדמת ומעירה את עצמה תוך כדי החיטוט. היא ישנה איתנו והולכת לישון כשהיא עיפה . בתקופה שהיא חולה או מוציאה שיניים תופעה זו באה לידי ביטוי בתדירות גבוהה יותר. זה מטריד אותי למישהו יש רעיון מה מקור ההרגל הזה?

היא רק מושכת, או תולשת אותם?
יש תופעה כזאת של תלישת השערות בריסים וגם בראש, לא זוכרת איך קוראים לזה

תודה ירח לבן על התייחסותך.
היא רק מושכת אותם לא תולשת נראה מעין משחק מרגיע שבעצם לא מרגיע, אלא מעיר.
הפעולה שלה מעוררת בי עצב

הפעולה שלה מעוררת בי עצב
למה זה מעורר בך עצב? [טון מתעניין]

שלום לך אפרסקי-ם, תודה על התענינותך.
גורם לי עצב כי זה נראה כאילו היא פוגעת בעצמה
משם העצב

שלום לכולם.
הפשושי שלי, בן שנה ו3 חודשים, נרדם בלילה רק עם הנקה. אלא עם כן אנחנו בדרך הביתה ואז הוא נרדם בנסיעה, אבל אז מתעורר כשאני מעבירה אותו למיטה וזקוק ליניקה.
הבעיה היא שגם באמצע הלילה הוא מתעורר המון ובמיוחד בשעות של לפנות בוקר וחייב לינוק. הוא לא מוותר, ממש בוכה בהיסטריה. הוא חייב את הציצי בפה ויש ימים שזה ממש קשה כי יוצא שבמשך שעות אני לא יכולה לזוז.
מישהו מכיר את התופעה?
מה עושים?

אה, ושכחתי להוסיף, רעיון שגיליתי השבוע,
לפעמים הוא לא נרדם, יונק יונק יונק ופתאום יורד מהמיטה והולך לשחק.
אז אני יושבת אתו על כדור פיזיו ליד המיטה וקופצת ובד"כ בתוך כמה דקות הוא כמעט נרדם ואז עוברים למיטה, כמה יניקות ולילה טוב...

היי הפעוט שלי בן שנתיים וחצי נרדם בהנקה וכמוכם מתעורר לפנות בוקר ומחפש ציצי וכמובן לא מוותר - לשאלה הראשונה עניתי מכירים את התופעה
שאלה שניה - מה עושים? אאמממממ לא ממש יודעת חושבת שממשיכים להניק לא? בכל מקרה לא רוצה לייאש אותך אבל אני חושבת שזו לא תופעה שעוברת מהר ואולי ממשיכה כל עוד מניקים. אולי כדאי בלהתאמן איך להניק ברוגע ולישון.

קשת, אין לי תשובות בשבילך, שלי רק בת 7.5 חודשים, ודי מייאש אותי לראות שאותן בעיות ממשיכות גם בגילאים המופלגים שלכם...
אבל נדמה לי שהיה דיון ארוך בנושא בדף כמה להניק

כמה דברים שלמדתי בשנה האחרונה...
לכל ילד אופי משלו וגם יכולות שינה\הירדמות משלו. אצלנו התאומים (בן ובת בני שנה) היו נרדמים כך:
את הבת הייתי שם במיטתה (עברו לישון בחדר שלהם בגיל 3 חודשים) כבר מגיל חודשיים והיא מרדימה את עצמה בלי בעיה.
הבן לעומת זאת עד לפני שבוע היה נרדם או על הידיים או, כשהיינו מתעייפים, איתנו במיטה. זה היה מתיש אותנו כל לילה מחדש.
ברוב המקרים, כשכבר היה נרדם על הידיים, היה מתעורר במעבר למיטה שלו. כמו כן אם היה מתעורר באמצע הלילה, היה בוכה וצורח עד שהיינו באים להרדים אותו: על הידיים, בהאכלה (מבקבוק) או במיטתנו.
לפני שבוע וחצי, בהשראת הספר (הידוע לשמצה פה:-)) הלוחשת לתינוקות, החלטתי לנסות להרדים אותו במיטתו.
בלילה הראשון זה לקח 45 דקות. בכל הזמן הזה הייתי ליד המיטה שלו. ליטפתי אותו והרגעתי אותו. הייתי משכיב אותו, מכסה אותו נותן לו את המוצץ והוא היה מתיישב זורק את המוצץ וצורח. אני יודע שזה נשמע כואב אבל זה באמת היה כואב. מדי פעם הוא היה מפסיק לצרוח, מפהק פיהוק גדול, לוקח את המוצץ, שם בפה ומניח את הראש על המזרון. בשלב זה הייתי מלטף לו את הלחי ואת הראש. הוא היה מנסה להירדם (בין 10 שניות לדקה) ושוב מתיישב וצורח והכל מתחיל מהתחלה. כאמור אחרי 45 דקות הוא כבר היה מותש ואז בפעם האחרונה לקח את המוצץ, שם את הראש ונרדם תוך שניה ורבע.
למחרת, אותה פרוצדורה, הפעם עשר דקות.
למחרת פחות מחמש דקות...
אתמול שמתי אותו במיטה והוא אפילו לא בכה. נתתי לו את המוצץ, כיסיתי אותו ויצאתי. הוא כבר נרדם לבד!
מאז במשך השבוע האחרון, החל מהשעה 8:00 יש לנו שקט וזמן לעצמנו.
בנוסף, אם הוא מתעורר בלילה הוא בדרך כלל חוזר לישון בעצמו בלי להעיר אותנו.
בקיצור, איכות חיים (טפו כפול 1000).

אתמול שמתי אותו במיטה והוא אפילו לא בכה

אני יודע שזה נשמע כואב אבל זה באמת היה כואב

אתמול שמתי אותו במיטה והוא אפילו לא בכה
למה זה עצוב שילד נכנס למיטה, אחרי שקיבל נשיקה וחיבוק, מניח את הראש ונרדם.
לא ראיתי שום סבל אצלו. להיפך (!), כשהייתי מרדים אותו על הידיים הוא היה נראה הרבה יותר סובל. היה מתחיל להירדם, מתעורר, צורח ומתפתל וכך במשך 10-30 דקות. כל ערב. וגם כל צהריים.

אני יודע שזה נשמע כואב אבל זה באמת היה כואב
זה היה 40 דקות (ולא של בכי רצוף, אני לא עד כדי כך רשע). אם אני מסכם את כל הדקות שהיה בוכה לפני כן, זה הרבה יותר. הרבה הרבה יותר.

לדעתי, היום הרבה יותר טוב לו. וגם לנו.

לא ראיתי שום סבל אצלו.

והוא היה מתיישב זורק את המוצץ וצורח. אני יודע שזה נשמע כואב אבל זה באמת היה כואב

כשהייתי מרדים אותו על הידיים הוא היה נראה הרבה יותר סובל.
יכול להיות שהוא באמת סבל. יכול להיות שהיה לו קשה.
ההבדל הוא, שאז הוא היה בידיים שלך! מחובק!

אני מקווה שאני אצליח להתבטא מבלי לפגוע או להעליב. אבל אם בחרת לספר כאן על דרך ההרדמה הזאת, אני רוצה לספר לך על הביקורת שיש לי עליה. רק חשוב לי להדגיש: הביקורת היא לא עליך כאבא בכללותך (בטח יש הרבה דברים בדרך שלך שכן אתחבר אליהם), אלא על הבחירה הספציפית הזו שבחרת. אני מקווה שההבדל מובן.

בוא נחזור רגע לערב שבו אתה יושב ליד מיטת בנך, הוא צורח, ואתה פשוט נשאר לשבת ולא עושה דבר.
איזה מסר לדעתך הוא מקבל באותו רגע?
מה הוא חושב?
מה הוא מרגיש?
מה עובר עליו?

אולי לא תסכים איתי, אבל לי ניחוש.
אני מנחשת שהבן שלך הרגיש נטוש ולא אהוב.
אני מתנצלת על המילים הקשות - באמת - אך אני מרגישה צורך לומר את זה בצורה בוטה כדי שתבין את קו המחשבה שלי.
למה הוא הרגיש ככה?
כי הנה הוא מאותת ומאותת ומאותת לאבא שלו שקשה לו ושהוא סובל, ואבא שלו לא עושה כלום בעניין!
רק יושב ליד המיטה ולא עושה דבר.

שים לב, לא רק שאינך מרים אותו מיד על זרועותיך ונותן לו חיבוק אדיר שיגרום לו מיד להבין שהוא אינו לבד כאן בסבל הזה, אתה גם בוחר ללטף אותו רק כשהוא שם את הראש על המזרון.
כל הזמן שהוא צורח וסובל - אתה פשוט לא עושה כלום.

אתה יכול אולי לדמיין לרגע את עצמך,
בוכה וצורח מכאבים, מתפתל על הרצפה ובקושי נושם, ואשתך האהובה יושבת לידך באדישות ולא עושה דבר? לא מחבקת, לא מלטפת, לא מתקשרת למגן דוד אדום???

תגיד, מה אתה חושב שבנך חווה באותם רגעים?
אני שואלת באמת. מה אתה חושב שעבר עליו?

ובטרם נמשיך, אשמח מאוד אם תקרא גם את הדף: הצד האפל של שיטת החמש דקות.
אשמח להמשיך לשוחח. @}
אני מקווה שמבעד לטונים הנסערים שלי (כן, אני נסערת מזה שבנך שלך סובל... תראה מה זה), תצליח לראות את מהות הדברים שלי ולהתייחס לשאלותיי.

בהשראת הספר (הידוע לשמצה פה) הלוחשת לתינוקות, החלטתי לנסות להרדים אותו במיטתו
מהמעט שאני יודעת על שיטת הלוחשת ("הרם הורד"), אין שום קשר בין השיטה שלה לבין מה שאתה מתאר.
הלוחשת מציעה לשים את הילד במיטה, לעמוד לידו, ואם הוא בוכה להרים אותו ולחבק עד שיירגע. להניח שוב במיטה, וחוזר חלילה, עד שהוא עייף מספיק (אבל גם רגוע מספיק) בשביל להירדם.
היא לא מציעה להשאיר אותו צורח במיטה, לא מציעה להניח לו להירדם מתוך תשישות או ייאוש.

קודם כל כשכתבתי: לא ראיתי שום סבל אצלו. התכוונתי ללילות האחרונים, שבהם הוא פשוט שם את הראש על הכרית ונרדם.

אני מנחשת שהבן שלך הרגיש נטוש ולא אהוב.
יכול להיות. זה היה הקטע הקשה. אני חייב לציין שלא עמדתי מולו כמו נציב מלח. התכופפתי למיטה וחיבקתי אותו כשהוא בתוך המיטה.
אני שוב צריך להגיד שלא מדובר ב 40 דקות רצופות של בכי וצרחות. אין לי ספק שלא אני ולא זוגתי היינו מסוגלים לעמוד בזה.
ושוב, מדובר בלילה אחד.

ההבדל הוא, שאז הוא היה בידיים שלך! מחובק!
אני זוכר את הבכי של התיסכול שלו כשלא היה מצליח להירדם על הידיים. לפעמים במשך שעה שלימה. ואני לא מדבר עלינו, על העייפות שלנו, התסכול שהופך לכעס. אני מניח שלא קורצתי מהחומר של אנשי האתר (בלי ציניות), כי לפעמים הייתי מגיע לידיי כך שהייתי צריך ל"עצור" את עצמי מלזרוק אותו על הרצפה (לא להתקשר לרשויות הרווחה, זה מעולם לא קרה, תודה לאל). אחר כך כשכבר היה נרדם הייתי מרגיש כל כך רע על שהייתי מסוגל לכעוס ככה על הקטן המתוק הזה, שאני כל כך אוהב...
אני באמת חושב שהמצב היום טוב יותר עבור כולנו.

ובטרם נמשיך, אשמח מאוד אם תקרא גם את הדף: הצד האפל של שיטת החמש דקות.
אני קראתי וקורא באתר כבר כמה שנים. אימצתי עצות שהתאימו לי (לא מעט), אבל עדיין חי במיין סטרים.

לקגע"ע:
בלי להתווכח על הספר (כי גם אני לא זוכר במדויק את הטקסט), נראה לי ש: עד שהוא עייף מספיק_ == _להירדם מתוך תשישות.

אני מקווה שאני אצליח להתבטא מבלי לפגוע או להעליב.
אני לא נעלב. בחרתי לספר על כך באתר הזה כי אני מעריך את דעותיהם של האנשים פה (של רובם בכל אופן:-)).

אני זוכר את הבכי של התיסכול שלו כשלא היה מצליח להירדם על הידיים. לפעמים במשך שעה שלימה. ואני לא מדבר עלינו, על העייפות שלנו, התסכול שהופך לכעס.
אני מבינה אותך.
זה באמת מאוד קשה לפעמים.
אני לא יודעת אילו עוד שיטות הרדמה ניסיתם (טיול במנשא בחוץ למשל), אבל יש מה לעשות כדי לעזור או לפחות לשפר את המצב. זה לא חייב להיות או שעה של סיוט על הידיים או שיטת חמש הדקות. יש עוד פתרונות ורעיונות.

ושוב, מדובר בלילה אחד.
תראה, כל אחד עושה את החישובים שלו. לטעמי, עבור תינוק, לילה אחד (אתה תיארת שלושה שנמשכו כל פעם זמן קצר יותר) יכול להרגיש כמו נצח. וחשוב מזה, ושוב סליחה אם אהיה בוטה, אני מרגישה שהוא חש לא פחות ממשבר אמון בקשר ביניכם.

ואתה יודע מה, אני אפילו לא אלך למקום של מה ההשפעה של זה על הקשר ביניכם ומה הוא למד מזה.
אני נשארת במקום שבו אתה עומד מול הילד שלך ועושה אקט שנוגד את כל מה שאתה חש כלפיו.
ואני מרגישה דרך מסך הווירטואליה שאתה אוהב אותו.
ואני מרגישה שאתה רגיש אליו.
ועדיין אתה בוחר לעשות משהו שנוגד את כל זה.
אני באמת חייבת לשאול, איך? איך אתה מצליח לגבור על היצר הטבעי שלך להרים את בנך הבוכה ולחבק אותו?
האם קול ההגיון הצליח לגבור על תחושות הבטן? על קול הלב?
[לשם הבהרה, שואלת באמת, מתעניינת, ושוב סליחה על הטון הנסער @}]

וחוזרת ושואלת,
אתה יכול אולי לדמיין לרגע את עצמך,
בוכה וצורח מכאבים, מתפתל על הרצפה ובקושי נושם, ואשתך האהובה יושבת לידך באדישות ולא עושה דבר? לא מחבקת, לא מלטפת, לא מתקשרת למגן דוד אדום???
הסיבה שאני נדרשת להשוואה הזו נועדה כדי לנסות לעזור לך לראות את מה שאני רואה:
בנך, ממש כמוך, בן אדם. ומה שאתה תרגיש בסיטואציה המדומיינת הזו, הוא הרגיש.
וזה שיש לך בשלב הזה יכולת שליטה מוחלטת על חייו, עדיין לא אומרת שאתה צריך לממש אותה לכל כיוון אפשרי. ואם במסגרת היכולת שלך לספק לו את צרכיו - או לא - אתה בוחר להתעלם מהם, ולנקוט דרך שבה הוא מרגיש נטוש ולא אהוב, אז מה אפשר לומר... זה מעציב אותי.

וזה בכלל לא משנה שעכשיו הוא נרדם בקלות.
את הרווח הזה של ההרדמה הקלה השגתם תוך תשלום מחיר כבד לדעתי. ואת המחיר הזה שילם בעיקר הבן שלכם.
שוב, מתנצלת על הישירות. @}

אני לא נעלב.
יופי.
|אייקון של הקלה|
לא קל להיות בדיון כזה, ואני מעריכה אותך על כך.

אני לא יודעת. באמת לא יודעת. אני לא בעד שיטות של לתת לתינוק לבכות מצד אחד, אבל גם לא בטוחה כל כך בצד השני.
לצורך הדיון:
ההגיון שמאחורי שיטת ה5 דקות היא ללמד את התינוק להרדם לבד. דווקא לזה אני יכולה להתחבר. כי זה לא רק זה: וזה בכלל לא משנה שעכשיו הוא נרדם בקלות. תינוקת שלא ישנה טוב (כמו התינוקת שלי לאחרונה), סובלת לא רק בהרדמה אלא בהתעוררויות בלילה, קמה בבקר בבכי, וגם ביום היא מתעייפת מהר ונהיית מעוכה. זה לא היה ככה כשהיא ישנה טוב. זה לא שאלה של איך להקל על המשפחה (לא שזה לא חשוב), אלא מה לתינוק יותר טוב.

• נניח שהתינוק חולה, (ואנחנו לא רוצים לתת לו אנטיביוטיקה נכון? ) ננסה להקל עליו בכל מיני דרכים, אבל הוא לא יודע את זה. האם גם אז לדעתך המסר שעובר אליו זה שהוא נטוש ולא אהוב? מה שאני מנסה להגיד זה שבחיים של תינוק יש הרבה מצבים בהם הוא סובל וההורים לא מצליחים לעזור לו.
• אם גם ככה וגם ככה התינוק בוכה, אולי יותר נכון לו פשוט לתת לו להיות ולא 'לטרטר' אותו ולהסיח את דעתו?
• וכמובן יש את התאוריה של ה'צורך' לבכות. מי יודע, אולי אחרי יום סוער התינוק צריך לפרוק מתח. גם עלינו הבכי מקל. (כשאנחנו מרשים לעצמנו, מי מאיתנו שמרשה לעצמו...)

איך אתה מצליח לגבור על היצר הטבעי שלך להרים את בנך הבוכה ולחבק אותו?
זה הדבר שאני הכי מתחברת אליו. אני לא יכולה לתת לה לבכות, קשה לי לשמוע אותה בוכה ואני עושה הכל על מנת להרגיע אותה. אותה? או אותי? יתכן שאני מבוהלת מהבכי שלה יותר ממנה?

אפרסקים, לפעמים אני מקנאה בך שהדברים כל כך ברורים לך @}

וסתם הערה: מעניין אותי מי המציא את המונח 'ישן כמו תינוק'

להירדם מתוך תשישות
התכוונתי לתשישות שלאחר הכניעה במאבק מול ההורה, לא לתשישות במובן הפשוט של עייפות.

זה לא חייב להיות או שעה של סיוט על הידיים או שיטת חמש הדקות. יש עוד פתרונות ורעיונות.
א. בהחלט.
ב. אולי כדאי להזכיר שיצא עכשיו "לישון בלי לבכות", ספר שלא קראתי אבל שמעתי עליו המון המלצות והוא אמור לספק בדיוק את דרך הביניים הזו.

זה כבר זמן מה שאני קוראת את הדפים של מדור השינה ולצערי גם חווה את הכל בבית. המושמוש שלי בן 8 חודשים ולא יודע להירדם! לא משנה מה אני או אבא שלו מנסים בסופו של דבר הכל מגיע לבכי )-:
אפילו הציצי כבר לא עובד כמו בעבר. הוא יונק וממשיך לבכות. מתעורר בתדירות גבוהה יותר. מתפתל ובוכה בעיניים עצומות מת לישון! ולא מצליח. אז, אולי זה שיניים ואולי זו הקיבה שמתרגלת למוצקים - ואולי לא.
והאמת שהסיבה לא משנה - הוא בוכה ולא מצליח לישון וכמובן שזה גם משפיע עלי. אני עייפה בימים וקשה לי לתפקד. וגם הוא שרוי במצב רוח קשה.
לצערי אין לי פיתרון - והלילות ממשיכים להיות קשים. פעם טוב יותר ופעם פחות. בייחוד שהוא רוצה רק את אמא בלילה ולא אף אחד אחר!
מה שגיליתי שעוזר לי הוא בניית סדר יום עם הקטן. ככה הוא ישן לפחות פעמיים ביום שעה - שעתיים ואני יחד איתו. הכביסה מחכה. ואם זה לא מתאפשר - אמא, חברה, בייבי סיטר כל מי שרק יכול לעזור שאני אוכל לישון ולהיות בשבילו בלילה וביום בכיף ואהבה! וזה עובד פלאים!
עד שאולי יום אחד ואני מאוד מקווה בקרוב(: החיבוקים השירים המנשא והציצי יאפשרו לו לישון לילה שלם ללא בכי!
עד אז אמשיך להתעדכן....אם מישהי תמצא את נוסחת השינה....

ירח, אהלן

ההגיון שמאחורי שיטת ה5 דקות היא ללמד את התינוק להרדם לבד. דווקא לזה אני יכולה להתחבר.
למה?
האם את מתחברת להיגיון שגורס שצריך ללמד תינוקות להתלבש לבד? לאכול לבד? להתרחץ לבד?
למה אלה לא, ולהירדם כן?

רוב התינוקות בעולם לא יודעים להירדם לבד. למה? וואלה, לא יודעת. אבל נראה שזו עובדה.
עכשיו מה נעשה עם זה?
נלמד את כולם להירדם?
במחיר של בכי, סבל ומצוקה שלהם?

אני מציעה משהו אחר במקום:
נקבל את זה.
נקבל את זה שרוב התינוקות לא יודעים להירדם לבד, ושהם זקוקים לעזרה בזה (כמו בתחומים אחרים בחיים).
אולי, מתוך הקבלה הזו, נרגיש יותר טוב, כי לא נצפה מהם לשום דבר.
כמו שאנחנו לא מתאכזבים ומתעצבנים כשצריך להלביש/לנגב פליטות/ להחליף חיתול/ לפשפש/ ל... שוב ושוב ושוב. ושוב.

אם לא נבוא בציפיות, לא נהיה מאוכזבים ואולי גם טיפה פחות עצבניים כשעובר עלינו לילה קשה.

עכשיו, שוב:
יש מה לעשות ואיך להקל על הורים שלתינוק שלהם קשה להירדם!
ותאמיני לי שגם לי היו תקופות הזויות כאלה, ועדיין יש כאן לפעמים ימים שההרדמה לא הולכת מי יודע כמה (הערב למשל).

אז מה אפשר לעשות? הנה כמה דוגמאות לדברים שיכולים לעזור:

• האם המניקה יכולה לבדוק את התפריט שלה, אם יש משהו עם קפאין שהיא נוהגת לצרוך (קפה, תה, שוקולד, קולה). אני יכולה לספר שאת הבת שלי זה מעיר תוך 3-4 שעות מרגע שהכנסתי קפאין לגוף שלי. אפילו בגילה המתקדם היום - שנתיים. לכן אני נמנעת מזה לחלוטין.
• כאמור, טיול במנשא בחוץ, ליד הבית. אפשר שאבא ייקח על זה פיקוד. ככה לאמא יש קצת מנוחת אחריות.
• לא להתחיל להרדים לפני שהתינוק/פעוט עייפים באופן ברור. מאידך, לא לפספס את חלון ההזדמנויות הזה, הרדמה אחרי שעברה "השעה", היא קשה שבעתיים.
• אם ההרדמה לא תופסת תוך כמה דקות - לעזוב, להרפות, לעבור לעשות דברים אחרים (שהתינוק יחזור לזחול על הרצפה, או סתם לשבת במנשא או מה שהוא עשה קודם). ואז כשיש שוב סימני עייפות, לנסות שוב. בכל מקרה, השאיפה היא שלא נסתובב שעה עם ילד על הידיים. זה באמת קשה!!!
• אם מדובר על תינוק/פעוט שכבר החל לאכול, יש המלצות תזונה מה לא לאכול בלילה. את זה אפשר למצוא בספר של סירס הורים גם בלילה. בכלל ספר מומלץ!
• כמובן שירה. אצלנו היה עובד לשיר את אותו שיר מאתיים פעם. החזרה על הדברים מאוד מרגיעה.
• אווירת שינה בבית: אורות עמומים, טלוויזיה כבויה, מינימום גירויים.
• במקום בהליכה בבית, בקפיצות עדינות (או לא) על כדור פיזיו. אפשר בינתיים לגלוש בבאופן .

ויש עוד המון -
מזמינה להוסיף עוד רעיונות.

אם גם ככה וגם ככה התינוק בוכה, אולי יותר נכון לו פשוט לתת לו להיות ולא 'לטרטר' אותו ולהסיח את דעתו?
חיבוק ונשיאה על הידיים, אינם "טרטור" או "הסחת דעת". זה משהו אמיתי לחלוטין - זה חיבוק! זה אהבה, אכפתיות, חום, הכלה. זה הכי לא הסחת דעת שיש, זו התייחסות ממוקדת ומדויקת למצוקה שבה נמצא התינוק.
והסיבה שהוא חש נטוש ולא אהוב כשהוא לא מחובק, היא כי הוא לבד בסבל שלו... כי אין לו את אביו או אמו לחלוק איתם את הסבל, להישען עליהם, להיתמך. וגם אם הם לא יודעים לעזור לו ולא מוצאים דרך להקל עליו - לפחות הוא לא לבד כשקשה לו! לא עדיף?

-וכמובן יש את התאוריה של ה'צורך' לבכות. מי יודע, אולי אחרי יום סוער התינוק צריך לפרוק מתח. גם עלינו הבכי מקל. (כשאנחנו מרשים לעצמנו, מי מאיתנו שמרשה לעצמו...)
אפנה אותך לדפים הרלוונטים: התינוק יודע, ו- בלוג התינוק יודע שם יש דיונים ארוכים בנושא (בדף האחרון הבעתי גם את דעתי בפרוטרוט).
בקצרה אומר, שאני לא מתחברת לגישה הזו בכל מה שקשור לתינוקות. לדעתי, בכי של תינוק מעיד על מצוקה מוחשית ולא על פריקת מתחים ערטיאלית. תפתרי לו את המצוקה - יסתיים הבכי.
זו דעתי שמבוססת בין השאר על סמך ניסיוני המצומצם עם בתי.

תינוקת שלא ישנה טוב (כמו התינוקת שלי לאחרונה), סובלת לא רק בהרדמה אלא בהתעוררויות בלילה, קמה בבקר בבכי, וגם ביום היא מתעייפת מהר ונהיית מעוכה.
אין ספק שעדיף תינוק שישן טוב.
אם כי לא תמיד הרדמה "גרועה" (כלומר שהולכת קשה) מעידה על איכות השינה אח"כ, לא?
כך או כך, באמת חשוב וכדאי לחפש את הדרכים שמקלות על ההורים להרדים. ויש לא מעט כאלה.

אבל אולי יותר מהכל, כדאי לזכור שהכל עובר, ושגם אחרי תקופה קשה, מגיעה פתאום תקופה אחרת שמשנה את כל התמונה.

ח אלפשה,
רציתי לחזור ולהדגיש שוב משהו.
רציתי לומר לך שאני מקווה שאינך שומע בדבריי שאני שופטת אותך על הבחירה שעשית.
ניכר שעברה עליכם תקופה קשה של הרדמות מתישות וחיפשתם פתרון שפוי עבור בנכם ועבורכם. זה לגמרי מובן.
אני כן שופטת את הבחירה עצמה, אני כן מבקרת את השיטה. ואת ממציאיה.

עד שאולי יום אחד ואני מאוד מקווה בקרוב(: החיבוקים השירים המנשא והציצי יאפשרו לו לישון לילה שלם ללא בכי!
קיה, גם אני מאחלת לך את זה.
וזה עוד יגיע.

סיגל ב, אני מודה לך על דברייך. אין בי שום כעס עליך. להיפך.

אני לא יודע למה התפתח פה דיון על שיטת חמש הדקות. למיטב ידיעתי זה לא מה שעשיתי (לא עזבתי אותו לבד).

איך אתה מצליח לגבור על היצר הטבעי שלך להרים את בנך הבוכה ולחבק אותו?
גם כשהרופא בודק לו את האזניים והגרון הוא בוכה ואני מצליח לגבור על היצר הזה. אני יודע שזה לטובתו. (זה עדיין קשה).
ברור לי שבנושא השינה ההחלטה פחות ברורה. כנראה שאני כותב פה כי אני עדיין לא לגמרי בטוח שעשיתי את הצעד הנכון...


_האם את מתחברת להיגיון שגורס שצריך ללמד תינוקות להתלבש לבד? לאכול לבד? להתרחץ לבד?
למה אלה לא, ולהירדם כן?_
אני לא אצליח ללמד אותו להתלבש ולהתרחץ לבד עד שיגיע לגיל המתאים. אבל להירדם לבד הוא למד בארבעים דקות!
לא ניסיתי ללמד אותו עד שהגיע לגיל שהרגשתי שהוא מסוגל ללמוד.

_וחוזרת ושואלת,
אתה יכול אולי לדמיין לרגע את עצמך,
בוכה וצורח מכאבים, מתפתל על הרצפה ובקושי נושם, ואשתך האהובה יושבת לידך באדישות ולא עושה דבר? לא מחבקת, לא מלטפת, לא מתקשרת למגן דוד אדום???_
אני כן חיבקתי וליטפתי.

אגב, אתמול קרה דבר מדהים. שניהם בשבע וחצי כבר היו מאד עייפים. אני ניסיתי עוד קצת לשחק איתם כי חזרתי מאוחר מהעבודה ולא הספקתי להיות איתם כמעט. אבל הם היו עייפים מדי. את הבת הכנסתי למיטה והיא כרגיל שמה את הראש על המזרון. ואז לקחתי את הבן, נתתי לו את המוצץ והתקרבתי איתו למיטה. כשהתקרבנו למיטה הוא התכופף לעבר המיטה וממש רצה ל"קפוץ" לי מהידיים לתוך המיטה!!! זה אותו ילד שעד לפני שבועיים, רק הייתי מתקרב איתו למיטה והוא היה מתחיל לצרוח. תוך עשר דקות הוא נרדם בלי צרחות, בכי וכעס.
אני עדיין חושב שעשיתי את הדבר הנכון.

התגובה הקודמת היא שלי

ההגיון שמאחורי שיטת ה5 דקות היא ללמד את התינוק להרדם לבד
יש פה מכבסת מלים חזקה מאוד, שמשפיעה על תפיסת הנושא גם בקרב מי שמתנגדים לו. בשיטה הזו לא מלמדים אלא מכריחים, מאלצים.
ההשוואה שלי היא לשחייה - אפשר ללמד מישהו שחייה בעשרה שיעורים, ואפשר לזרוק אותו למים ולהכריח אותו לשחות, בלית ברירה.
בשיטת 5 הדקות זורקים את התינוק למים, ובאים לראות כל 5 דקות אם הוא כבר הצליח להסתדר בכוחות עצמו. זה שונה מאוד-מאוד מהלימוד ההדרגתי שאכן נעשה בתחומים רבים כפי שאפרסקים ציינה להתלבש לבד? לאכול לבד? להתרחץ לבד? אנחנו מלמדים תינוקות לעשות את זה בצורה מאוד הדרגתית, ומדגישים תמיד שזה אמור להיעשות בלי לחץ. מוזר שדווקא בענייני השינה (אולי מפני שהורים עייפים נמצאים במצוקה) הסבלנות נעלמת. זה אולי קשור למכבסת המלים שציינתי - אם מסתכלים על שיטת 5 הדקות כדרך לימוד (מה שהיא לא), אז למה לא לבחור בה בעצם?...

הילד שלי בן חצי שנה.
ישן בלילה מעולה. גם במהלך היום אוהב לתפוס תנומות. לא קשה לנחש מתי הוא עייף: העיניים מבריקות, הגבות נהיות אדומות ואם מרימים אותו הוא נוגח עם הראש כאילו אומר "הלוווו, פיספסת את כל הסימנים? אני עייף, יאללה, לעבודה...".
אז ככה: בערב נרדם על הציצי או קצת אחרי היניקה בחיבוק גדול. במהלך היום נרדם על הידיים עם הימהומים עמוקים שאני עושה לו (ולאחרונה הוא עושה לעצמו). הבעיה שלי היא שבהרדמויות במהלך היום הוא נאבק כמה דקות, כבר שהוא על הידיים, כבר שברור לכולנו שהוא עייף, אז למה להשתולל ולהתעצבן? למה זה קורה לו? לא נראה לי שפיספסתי את הרגע להרדימו, לרוב זה ממש בזמן ובכל זאת, הוא נאבק, ואז מרפה ונרדם.
מוכר? ידוע? עצה?
חג שמיייח

קומה ג' - כל מילה.

_איך אתה מצליח לגבור על היצר הטבעי שלך להרים את בנך הבוכה ולחבק אותו?
גם כשהרופא בודק לו את האזניים והגרון הוא בוכה ואני מצליח לגבור על היצר הזה. אני יודע שזה לטובתו. (זה עדיין קשה)._
כשהרופא בודק אותו הוא יכול להיות עליך. מחובק.
ככה אתם יחד בסבל.
וגם על פרוצדורות רפואיות יש לי מה לומר, והרבה דברים שנדמים כ- MUST - יש להם אלטרנטיבות אחרות ידידותיות יותר. לא תמיד כמובן, אבל שווה לבדוק.

להירדם לבד הוא למד בארבעים דקות!
ובהמשך לדברי קומהג'... למד?
אולץ ללמוד. הוכרח ללמוד. למידה שנכפתה עליו.
למידה כואבת.
יש שיאמרו שהוא פשוט אולף.
(שוב, איתך הסליחה על הבוטות @}).

לא ניסיתי ללמד אותו עד שהגיע לגיל שהרגשתי שהוא מסוגל ללמוד.
חייבת לשאול אותך:
מה גרם לך לחשוב שהוא מוכן כעת? [מתעניינת]
האם תינוק בוכה - סליחה, צורח - און-אנד-אוף במשך ארבעים דקות זו לא אינדיקציה לכך שהוא עוד לא מוכן?
האם בכי בכלל, הוא לא סוג של אינדיקציה שמראה לנו שמה שקורה עכשיו הוא לא טוב, ושכדאי לחפש דרך אחרת?

בעניין לימוד,
רוצה לספר לך על תפישת עולמי בעניין, אולי משהו מזה ידבר אליך.
אני מאמינה בלימוד שבא מהילד. אני מאמינה בלימוד שבא כשהילד בשל ללמוד (ולא חשוב אם זה האלף בית, איך לאכול לבד, או ללמוד ללכת).
ולכן, אני מאמינה בלזרום עם הילד, ולהיות לו לעזר בכל שלב שבו הוא יביע רצון ללמוד.
זה כמובן גם חורג הרבה מעבר לגילאי הינקות ונוגע לכל לימוד שהוא.
(מכאן אתה יכול גם להסיק שאני מאמינה ב- חינוך ביתי חופשי, אבל זה כבר חורג מגבולות הדף. ).

_אתה יכול אולי לדמיין לרגע את עצמך,
בוכה וצורח מכאבים, מתפתל על הרצפה ובקושי נושם, ואשתך האהובה יושבת לידך באדישות ולא עושה דבר? לא מחבקת, לא מלטפת, לא מתקשרת למגן דוד אדום???
אני כן חיבקתי וליטפתי._
אוקיי.
אין ספק, שלשבת ליד המיטה של הבן שלך וללטף אותו, זה טוב עשרות מונים על פני להשאיר אותו לבד בחדר, שזו אמנם שיטת חמש הדקות המקורית.
אבל אתה יודע מה, גם זה לא מספיק. לדעתי, זה אפילו לא מתקרב למספיק.
אני אחזור לדוגמא ואשפץ אותה קצת, כדי להמחיש איך לדעתי הרגיש הבן שלך.

דמייו לרגע אותך
בוכה וצורח מכאבים, מתפתל על הרצפה ובקושי נושם, צועק לאשתך: "תביאי את התרופה מהארון!", מסנן מבעד לשפתיים חשוקות: " תתקשרי למגן דוד אדום!!!, וכל מה שהיא עושה זה ללטף לך את הראש ולומר לך: "אני מבינה שקשה לך חמוד".
אני מצליחה להבהיר את עצמי?

בהרגשה שלי, הבן שלך ישב וצרח שם:"קשה לי! תוציא אותי מכאן! קשה לי כאן ואני רוצה להיות על הידיים שלך! קח אותי מכאן!". וכל מה שאתה עשית, זה ללטף לו את הראש. אז כן נשארת איתו בחדר, אבל לא פתרת לו את הבעיה. או במילים יותר "חינוכיות": לא סיפקת לו את הצרכים שלו.
וכמו שבסיטואציה הדימיונית שהצגתי קודם, אני מאמינה שזה ממש לא ירגש לך שאשתך יושבת לידך ומלטפת אותך, בזמן שאתה זקוק לה שתעשה משהו אקטיבי כדי לקצר את הסבל שלך, כך גם בנך.
אני מנחשת שמה שאתה חושב שהוא קיבל באמצעות ליטופיך - לא ממש הגיע אליו. זה היה טיפה בים. הוא היה צריך אותך - את כולך, את חומך, את אבהותך החזקה והמנחמת - לא את קצות האצבעות שלך. מלטפות ככל שיהיו.

אני מקווה שאני מצליחה להסביר...

מצטערת על ההתלהמות. אני הבן אדם הכי לא אלים שיש, אבל בכל זאת, כשאני רואה את המילים "שיטת החמש דקות" בא לי פשוט לרצוח מישהו.

שלום....
מבקשת קצת עזרה-
בני (עוד מעט 4 חוד') ישן איתי במיטה (נרדם בהנקה, לעיתים נדירות עם מוצץ- לבקשתו) , או עליי במנשא (עם או בלי מוצץ, שוב תלוי מה מבקש.).
אףפעם לא בלעדיי. וזה לפעמים מקשה עליי- אני לא מצליחה להורידו מהמנשא, בלי שיתעורר, אבל אם קורה (נדיר) שהוא לא מתעורר, הוא מתעורר אחרי 5-15 דקות. ואז גם לא חוזר לישון- לא הנקה ולא מוצץ- לא עוזר.
אם הוא נרדם במיטה (אחרי הנקה), הוא מתעורר לא הרבה אחרי שקמתי (אם לא נרדמתי יחד איתו).
אם הוא נרדם על הידיים, הוא מתעורר ברגע שאני מניחה אותו.

אני צריכה לפעמים את השקט והחופשיות שלי, ואני מודעת שזה הצורך שלי- ואני תמיד מוותרת אל מול הצורך שלו בלהיות עם אמא או עליה.
אני יודעת שההתעוררות שלו באה כי הוא פותח מדי פעם את העיניים, לראות שאמא שם- ואני לא, אז הוא קורא לי..... (הוא גם עושה את זה בלילה, או במהלך שהותו על המנשא.- זה נראה לי ממש חרדת נטישה, אולי זה קשור להריון הקשה שעברתי איתו [ רק שלא יכאב ] ?)
גם במהלך היום, כשהוא ישן על המנשא- הוא לא ישן מאוד עמוק, והמון פעמים- כשאני רוצה בדיוק לאכול, או לבשל- הוא מתעורר. [מעניין שעם דברים אחרים הוא לא מתעורר בד"כ- אולי זה קשור להורמונים של הנקה -אוכל-חלב-התעוררות הגוף?]
אני לא מוכנה לעשות שום שיטה שהיא "להרגיל אותו" -כי אני לא מאמינה, אבל אני לא רוצה עצות של חיזוק אליי- זה לא תמיד בא מעייפות שאני רוצה לישון, כי כשהוא נרדם, אנחנו ישנים טוב, והרבה [בלילה].
איך בכל זאת אני מרדימה אותו על המיטה, ושישאר לישון שם או כשאני מורידה אותו מהמנשא? כי גם כשאני מחכה שישן ממש עמוק (היד נשמטת בכבדות) הוא מתעורר.
אולי הוא פשוט ישן שינה "שבירה" ? או שזה אופי? או שזו תקופה, וכמו שהוא בנה לעצמו סדר יום מובנה של אכילה/שינה בהתאם לנוחותו, כך גם ההרדמות שלו תיבנה? [כי זה גם מגיע לנושא אינטימיות- אני לא יכולה לקום מהמיטה, ואני לא רוצה להיות איתו במיטה.........]

פפריקה- אין לי הרבה עצות אבל מה שאת מתארת מזכיר לי את הבת שלי. תמיד הרגשתי שהיא מתעוררת נורא בקלות ואי אפשר לשים אותה במיטה כי זה מעיר אותה. אני רק רוצה להגיד לך שגם אני התנגדתי לשיטות הרדמה ופשוט הדברים האלה ממש הסתדרו מעצמם. לאט לאט היא פיתחה דפוסי שינה ברורים והתחילה לישון בשעות קבועות וטוב. בקיצור כמו שאמרת
או שזו תקופה, וכמו שהוא בנה לעצמו סדר יום מובנה של אכילה/שינה בהתאם לנוחותו, כך גם ההרדמות שלו תיבנה?
תחזיקי מעמד. זה יעבור.