אני מבאות המקום הזה. קוראת ולומדת הרבה וכותבת מעט.
אני אפילו לא יודעת מה אני מקווה למצא כאן, אולי נקודת מבט קצת שונה ומחזקת של אנשים חכמים ואולי אפילו עם נסיון.

בכוונה אני לא מפרטת כדי לשמור על תחושת הגנה.

השבוע גיליתי שביתי עברה ניצול מיני במהלך השנה האחרונה על-ידי קרוב משפחה.
הכאב פשוט נורא.
ואני עדיין רק מנסה לתפקד הכי נכון שרק אפשר ולפעול בחכמה ועוד לא הגעתי אל סיפי מחוזות הרגש. והכעס וההתפרצות.
היא בת 10 וחצי. חכמה ותמימה. הרחקנו אותו ממנה. מתחילים טיפולים גם בה וגם מסביב. מדברים המון. אוהבים ותומכים בה.
עדיין לא ממש בכיתי. לא יתכן שזה קרה לבת שלי. אצלי בבית. במשפחה הנפלאה שלנו. אני חיה בסרט. במין ניתוק ונעילת דלתות מפני האימה והזוועה.
כל הזמן אני אומרת לעצמי לא להרגיש שהחיים נגמרו, שנצא מזה ואפילו מחוזקים.

יש לי על הלב 70 טון קוצים.

אוי
שולחת חיבוק. אירוע קשה ושכיח מדי...

שולחת חיבוק גם ממני תמשיכי לכתוב

אוי ואבוי!(()) כמה טוב שיש לה אמא מודעת ומטפלת ולא מכחישה.
תבכי הרבה ותתני לה לבכות הרבה.
אפשר לעבד את זה ולהמשיך הלאה אבל צריך קודם להיות שם מספיק וזה לא קל.

יופי שעלית על זה ואת מצילה אותה!
איזו התמודדות. כתבי הרבה וקחי מאיתנו כל עזרה שנוכל לספק

איזו תחושה איומה. טוב שיודעים וטוב שבטיפול. חיבוק.

אוי ואבוי! כמה טוב שיש לה אמא מודעת ומטפלת ולא מכחישה

איזו התמודדות. כתבי הרבה וקחי מאיתנו כל עזרה שנוכל לספק
את אמיצה כל כך. ואני מאמינה שעם טיפול והתייחסות מתאימים אפשר להמשיך הלאה.
תני מקום לכל מה שעולה בך, ותדאגי לטפל גם בעצמך כדי שיהיו לך את הכוחות לטפל ולתמוך בה.

מקשיבה לך

אני ממליצה לך בחום על טיפול ותמיכה בך! אורנה שפרון תוכל מאוד מאוד לעזור לך. התקשרי אליה.

עדיין לא ממש בכיתי. חשוב שתדעי לבכות ולהוציא את הכעס, העצב והתסכול אצלך. שחררי את כל מה שאת מרגישה כדי שתוכלי להיות שם עבורה. את יכולה להתקשר ל1202 - מוקד סיוע לנפגעות פגיעה מינית, יוכלו להיות לך אוזן קשבת ברגעי מצוקה
לא יתכן שזה קרה לבת שלי. אצלי בבית. במשפחה הנפלאה שלנו.
ברוכה הבאה לסטטיסטיקה המחרידה של גילוי עריות. זה קורה בכל המשפחות. גם המשפחות הכי טובות (מסתבר שמשפחה הכי טובה זו אשלייה שמתפוצצת בפנים). סטטיסטית, בכל בנין דירות בארץ יש משהו שעובר/עבר גילוי עריות. עצוב לגלות, אבל זה הרבה הרבה יותר נפוץ ממה שחושבים.
כל הזמן אני אומרת לעצמי לא להרגיש שהחיים נגמרו, שנצא מזה ואפילו מחוזקים.
מניסיון אני יכולה לספר שהחיים לא נגמרים (אני שורדת גילוי עריות) ואפשר לצאת מזה מחוזקים, אפשר להתמודד ולחיות ולחייך ולהיות מאושרים. תשמחי שגילתם עכשיו ועצרתם את זה ושביתך כבר מוגנת. תשמחי שאת יכולה לספק לביתך תמיכה. כרגע הדבר הכי חשוב לעשות זה להתמודד ולטפל במה שקרה. טיפול נכון ומתאים יכול לעשות את כל ההבדל. אל תוותרו על מציאת טיפול שמרגיש לכם נכון (יש הרבה סגנונות טיפול- הכי חשוב זה החיבור שיש למטפל).
יש אתר שנקרא "מקום" שתוכלי למצוא בו הרבה מידע שיוכל לסייע לך ולבן זוגך.
אתם עומדים בפני דרך לא פשוטה, אבל באמת שאפשר לצאת מחוזקים. יש אור בקצה המנהרה.
שולחת המון חיזוקים
בהצלחה

גם אני שולחת המון חיזוקים

כל הזמן אני אומרת לעצמי לא להרגיש שהחיים נגמרו, שנצא מזה ואפילו מחוזקים
אאני חושבת שמשהו עמוק הזדעזע, משהו מהתמימות נסדק בגסות,
אבל אני מאמינה בכל ליבי שיש לפניך הרבה אור!
מרגישים את החוזק שלך, את העמידה האיתנה שלך כאימא.

אנחנו מנסות לשמור על הילדים שלנו כמה שאפשר, ואין מה לעשות- זה לעולם לא הרמטי. ודברים קורים.
הכי חשוב זה שאת איתה בכל הווייתך. היא תקבל ממך הרבה כוחות.
עד כמה שאני יודעת, בכל טראומה שהיא, תמיד יותר קל להתמודד כשיש תמיכה והכלה.
זה בדיוק מה שאת עושה עבור בתך.

אני שולחת עוד חיזוקים
וכשהבכי יבוא לך- תני לו להיות

אירוע קשה ושכיח מדי...
???
שכיח מידי?
אלוהים ישמור ירד לי הלב כשקראתי את זה
ברור חיבוק לא יספיק פה
בבקשה בבקשה שתפי אותנו שנדע להשמר

טוב שגילת ופעלת עכשיו, אחרת זה עוד יכל להמשיך......

השתמשו בכל העזרה שניתן לקבל, ובכל התמיכה....
שולחת לכם הרבה אנרגיות טובות וחזקות!

תודה
קוראת ומנסה להתחזק.
אמשיך לספר היום כשתהיה לי דקה

יהיה טוב.

לי זה קרה בגיל דומה, שקרוב משפחה התעלל בי ואמא שלי לא הבינה את זה ולא טיפלה בי והיתה ממש בהכחשה. היום הפצעים הנפשיים הגלידו בע"ה, אבל מה שלעולם לא יחלים זה שאמא שלי לא טיפלה בי וראתה את הסבל שלי. היום אחרי שלושים שנה אנ יכולה לאמר לך שיותר מהנזק של ההתעללות שאפשר לטפל בו, הנזק הגדול זה שאמא לא מצילה ומטפלת. אז את כבר עושה לדעתי את הדבר הכי חשוב בדרך להחלמה מלאה של הבת שלך.

הכי חשוב שהרחקתם אותה ממנו. זה הכי חשוב. שהיא תדע שאתם מאמינים לה. ושמה שהוא עשה זה לא בסדר בשום קנה מידה ושהיא לא אחראית לזה בשום צורה.
כמו שאמרו כאן לפני, זה באמת שכיח מדי. אבל טוב שעלית על זה.
מחכה לשמוע עוד פרטים.
יישר כוחך.

_הכי חשוב שהרחקתם אותה ממנו. זה הכי חשוב.
שהיא תדע שאתם מאמינים לה.
ושמה שהוא עשה זה לא בסדר בשום קנה מידה
ושהיא לא אחראית לזה בשום צורה._

נכון. נכון. נכון.
מחזקת את ידייך.

ואם את מוכנה לספר איך זה התגלה ואיך זה הוסתר וכמה זמן - או פרטים שחיוני שנדע - אולי אולי נלמד מזה קצת ונוכל למנוע מילדנו להיפגע..)-:

המעשים המחרידים שהיו נעשו בהסכמה ובסוג של שיתוף פעולה.
אנשי המקצוע שפגשנו אמרו שזה נתון חיובי שמשפר את הפרוגנוזה. (וגם העובדה שבאה וספרה ביוזמתה).

הבת שלי, היפה, התמה, שאחלתי לה את הטוב ביותר, וכמובן גם בתחום הזוגיות והיחסים והאהבה וההולדה...
הוא גזל לה את הנשיקה הראשונה, את אי הידיעה, את צמרור הגוף המפתיע ואת הפרפור של ההתחלה.
זה לעולם לא יחזור.
בכל שלב בחיה זה יצוץ ויעלה.

הוא מידר לה את המין מיחסי המין וגרם למין שבר וריחוק וניתוק בתוך עצמה
והוא לימד והראה לה איך לנצל אנוש אחר ולהשתמש בו לצרכיו.
איזה זיהום.

אני מרגישה שביתי מאד פרוצה עכשיו.
הוא פרץ לה את הגבולות.
אני מקווה שהדלת הפרוצה תסגר בצורה נכונה וזה יצליח להתעמעם
אבל כרגע אני מרגישה שכל הדברים הרעים בעולם יכולים להכנס אליה ללא הגנה והמון דברים טובים בתוכה יכולים להתפוגג ולהתאדות ללא שליטה. קשה להסביר אבל אני מרגישה שקשה לי עכשיו להגן עליה.
היא כמובן נעשתה עוד יותר מתוחכמת ממה שהיא - אם זה בכלל אפשרי והרבה פחות נתנת להשגה.

ועכשיו אני. עלי.
כל השבוע היינו במין מרוץ וחמ"ל של להתייעץ ולטפל בה ו ו ו ו
והייתי במין הלם וריחוק מעצמי מתוך הגנה ותפקדתי ותפקדתי.
ולחשוב גם על הילדים האחרים שלי, ואיך ומה לעשות, ועוד ועוד מידע מגיע שגם אותו צריך לעבד
ועוד לא בכיתי. צריך להיות חזקה מול כולם שתלויים בי ולחשוב ולהכיל.
ולטפל בילדים האחרים שגם בהם מכה הארוע אדוות של כאב ומורכבות - מי שיודע ומי שלא.

והיום סוף סוף הגענו לפקידת הסעד - צעד שמביא אותנו למקום שהאחריות קצת מתחלקת והם אמורים להתחיל לטפל בנו ובה ואנחנו לא צריכים להמציא את הגלגל בעצמנו.
והיתה לי הרגשה שאם הפעם אספר, (שוב את כל הסיפור) אוכל להרפות ולבכות. וחיכיתי לזה נורא.
ודווקא בן זוגי נטל את ההובלה וסיפר (כשהתחלנו, נתתי לו מבט של אני מתחילה, אבל הוא דווקא פירש את זה כבקשה ממנו ליטול את המושכות).
והסיפור שלו היה שקול ומסודר, עם הרבה כאב, והיא שאלה לשלומו בתוך זה, ואז הגיע החלק הטכני, הפרוצדורלי, והכל כל כך מורכב ומסתעף, ולא נשאר לי מקום לבכות. ואפילו שקלתי אם לקחת את השיחה למקום הזה ואם יעמדו לי כוחותי וזה לא התאים.
ואז יצאנו החוצה, וכבר הרגשתי את הדמעות והמחנק מתרגשים ובאים, והוא ראה עץ תאנה והלך לקטוף לי תאנים בשלות ומתוקות ואכל חצי ונתן לי את השני כמו שאנחנו תמיד עושים.
ושוב אני לבד צריכה להכיל את עצמי.
אני מאד גאה בי ובנו על ההתמודדות המשותפת וזה הכי טוב שיכול היות בתוך הכי רע שיכול להיות.
אבל אני צריכה כבר למצא את המקום שלי שמסתכל עלי ומכיל אותי כדי שאוכל להמשיך בשבילה ובשביל כל השאר.

ובנתיים החיים בלי טעם.
אוכל בלי טעם, כל מגע הוא בלי טעם ואפילו צחוקי הילדים וחוכמותיהם טפלים לי.
אבל זה יעבור.

מצטערת אם זה לא עוזר
אבל האיפוק שבסיפור שלך הופך לי את הבטן.
אין ספק שאת אישה עמוקה מספיק ולא היית צריכה חוויה כזו כדי להעמיק עוד.
אבל, הדרכים פה נסתרות, את יודעת,
ואני מאוד מאוד מקווה וגם מאמינה שאתם כולכם ובעיקר בתך, תתחברו אל הנשגב דווקא מתוך המקום הכל כך בשרי הזה.
אני לא מקצועית בשום צורה בתחום הזה, אפילו נסיון קטן אין לי (ואני תפילה שגם לא יהיה) אבל רוצה לספר לך:
שאני לא מכירה ילד פריק לטלוויזיה כמו שאחי היה בילדותו והיום..אין לו טלוויזיה בבית.

המעשים המחרידים שהיו נעשו בהסכמה ובסוג של שיתוף פעולה.
אינני יודעת מי ניסח כך את הדברים, אבל בעיני זה ניסוח בעייתי. מתחת לגיל 14 בערך, אין דבר כזה הסכמה ושיתוף פעולה, כי אין לה אפשרות להסכים הסכמה בוגרת, להבין את המעשים ותוצאותיהם האפשריות. ובודאי שלא היו כאן יחסיים שוויוניים שווי-כוח, שהם בסיס להסכמה ביחסים בכלל.
אולי הכוונה שלא היתה אלימות. עדיין, היתה כפיה, היתה הכנעה, היה ניצול.
אם הילדה עצמה מנסחת את הדברים כך, יש לעזור לה בטיפול להבין את דרכיה לספר לעצמה סיפור המשמר אשליית שליטה שלה במתרחש, ולהפרד ממנו לטובת למידה של אדנות עצמית אמיתית ובשלה, במקום קורבניות ורציונליזציה.
אם הניסוח הוא של איש מקצוע, חפשו מומחה אמיתי בתחום טיפול בנפגעות תקיפה מינית. אפשר לקבל המלצות במרכזי סיוע, במרכז ייעוץ לאישה, ובמכון "אנימה", ואפשר לשאול ביחידות לשירותים חברתיים אם עברו הכשרה בתחום.

ואת, אם תומכת, אין כמו תמיכה אמהית לשיקום. זה הגורם הכי משמעותי. אבל נשמע שגם את זקוקה לתמיכה, ועד כה טרם הצלחת לייצר לעצמך מקום כזה. אנא דאגי גם לעצמך.

חזקי ואמצי.

המעשים המחרידים שהיו נעשו בהסכמה ובסוג של שיתוף פעולה.
זה אני כתבתי לכם כמין קיצור וקוד. ברור שאין לה יכולת להסכים ואין לזה משמעות והכל נעשה בהתנהלות מחרידה שניצלה את ההערצה שלה אותו ואת הרצון בקרבה ואת הפחד שהכניס בה במניפולטיביות צינית.
אדמה, הגענו לאנשים טובים, מומחים ומנוסים. לפחות זה.

פלונית יקרה,

את אולי מוצפת בהצעות טיפוליות ואולי לא. בכל אופן אמליץ. במקרה גמור מישהו פתח היום באתר דף על טכניקת EFT . זו טכניקה כללית לשחרור רגשי, אני עובד בה על הנושאים שלי כבר תקופה ארוכה (אפשרית לעבודה עצמית / עם מטפל). אני יודע די בוודאות שהיא חזקה במיוחד בשני תחומים: פוביות, וטראומות מפורשות. טראומות מפורשות הם ארועים טראומטיים ספציפיים שהאדם מודע להם, בניגוד לכל מיני ארועים מצטברים מהילדות שמשפיעים על כלנו. באופן אבסורדי, דווקא בטראומות מפורשות - בטכניקה הזו - הכי קל לטפל.

הקישור הבא (אנגלית) הוא הדגמה מטיפול באשה שנאנסה על ידי אביה בגיל צעיר , במהלך סנדא שמלמדת EFT
http://www.youtube.com/v/[po]WIeYrvwn ys[/po]&autoplay=1
ההקשות הן חלק מרכזי מהטכניקה, זה נראה מוזר, וזה פשוט עובד (מנסיוני).
בבקשה, התיחסי לזה כאל המחשה. האדם שמטפל בסרטון לעיל מנוסה מאד, ואין וודאות שאם תפני לטיפול ב EFT הדברים יעבדו כל כך מהר ויעיל.

אם יש לך אויר לנסות, ייתכן שתראי בזה ברכה רבה, אולי אפילו לרמה של להחזיר את הגלגל אחורנית מבחינה רגשית, כאילו הדברים לא קרו.
הייתי מציע לפנות קודם בעצמך עם הרגשות שלך, ואז כבר תדעי אם את רוצה גם לקחת את הילדה.
אם תרצי עזרה במציאת ממטפל/ת את מומזנת לכתוב אלי ל danizobin AT gmail.com

שולחת לך חיבוק נוסף שיכיל את הבכי והעצב שלך.
אני זוכרת את התקופה שאני התמודדתי עם הפגיעה שלי, ואחד הדברים החשובים ביותר עבורי היה לדעת שיש לי את הגיבוי המלא של הורי. שהם תומכים בי, לא משנה מה קורה, לא משנה מה קרה, לא משנה איך אני. ההורים שלי שם עבורי. זה חלק חשוב להחלמה, וזה מצוין שאתם תומכים בה ונמצאים שם בשבילה.
תמצאי לעצמך את המקום לפרוק, ואת המקום הפרטי שלך בשביל לקבל כוחות ולהמשיך להיות שם עבורה.
זו תקופה נוראית, אבל היא תעבור ואתם תצאו מחוזקים.
את מכירה חולי סרטן שהחלימו ואומרים שהמחלה היתה סוג של מתנה עבורם? היא פתחה להם את העיניים ושינתה דברים בהם... ככה אני רואה היום את הפגיעה שעברתי. חבל לי שהייתי צריכה לעבור את מה שעברתי, אבל זה השפיע (במיוחד הטיפול) והוביל למי שאני היום, ועל זה אני לא מתחרטת.
שולחת חיבוקים וחיזוקים נוספים

_אוכל בלי טעם, כל מגע הוא בלי טעם ואפילו צחוקי הילדים וחוכמותיהם טפלים לי.
אבל זה יעבור._
באמת, מנסיון קשה וכואב, זה יכול לעבור. זה עניין של זמן עד שהעולם יקבל חזרה את הטעם וצבע שלו.

שולחת חיבוקים נוספים שיכילו אותך.

מכירה היטב את הנושא מתוך נסיוני המקצועי. נשמע שאתם מתמודדים בצורה מדהימה- הגיבוי לבת, ההגנה עליה, הפניה המהירה לטיפול, החשיבה גם על הילדים האחרים. דברים איומים למרבה הצער קורים, אך ההתייחסות והטיפול לאחר מכן - זה מה שעושה את כל ההבדל בין טראומה מתמשכת לבין האפשרות להחלים. ישר כוח וחיבוק גדול.

המעשים המחרידים שהיו נעשו בהסכמה ובסוג של שיתוף פעולה.
אני חושבת שמאוד משנה איך הילדה הרגישה עם זה באותו זמן.
ואם באותו זמן שזה התרחש היא לא חוותה את זה באופן טראומתי, ואולי גם היה נעים לה במידה מסוימת -
אז חבל לעורר בה רגשות טראומתיים בדיעבד ע"י כל הבהלה מסביב.

נדמה לי שלפעמים דווקא זה מה שמעורר את הרגשות הטראומתיים - כל הבהלה של הסביבה, ואיך שהסביבה תופסת את מה שקרה. ושלולא כל זה - הילד או האדם היה פשוט ממשיך הלאה בחייו, בלי לתת לזה יותר מדי משקל.
(אני לא אומרת שבהכרח במקרה הזה, כיוון שאני לא יודעת מה בדיוק היה, ובעיקר איך היא חוותה את זה. שזה מה שבעיקר משנה, לדעתי)

בקיצור, לדעתי כדאי מאוד לשים לב אם לא מעוררים בה רגשות קשים שלא היו קיימים קודם.

כמה נורא וקשה. הפחד של כל אמא.

אני חושבת שמאוד משנה איך הילדה הרגישה עם זה באותו זמן.
נכון. מסכימה מאד.
כלפיה וגם כלפי האחרים החיים מתנהלים כסדרם.
אפילו כבר הספקתי לכעוס עליה שלא הסתדרה בזמן... מה שלא חשבתי שאי פעם יקרה -- כוחם של החיים.

מה שקשה לי זו הדואליות. אני מודעת לנושאים במרכז כל יום עבורה מאז הגילוי: האשמה על ההבטחה לסודיות שהפרה ("והבטחה שלי זו הבטחה") על האשמה בהרחקה שלו, על הבלבול ברצונותיה שלה וכו'
ומאידך אני מודעת לנזק הפנימי וארוך הטווח שנעשה ושישתקף לאורך העתיד ואותו אני כואבת עבורה. תוך כדי שאני מתרכזת ולא מהדהדת לה את הפגיעה (שלה אינה מודעת) אלא בחוויות שלה ובהכוונה למציאת הכוח וההנחיה הפנימית.
בקיצור המון החזקה כלפי חוץ ומהומה וכאב כלפי פנים.

נשמע לי שחשוב מאד שתקבעי לעצמך זמן עם אדם מטפל תומך ומבין, שבו תוכלי לשחרר קצת.
אולי אפילו קבוצת תמיכה להורים נפגעי גילוי עריות. כי גם את נפגעת.

כל כך עצוב לי לקרוא
בכיתי בתיאור שלך את המפגש עם פקידת הסעד
זה כל כך מפחיד ומחריד
השינוי הזה בתוך ילד שלך, בשר מבשרך, שבא אחר וחילל...

באינטואיציה שלי הכי חשוב להתעסק עם זה, ממה שאני מכירה נשים שעברו ניצול מיני כעבור שנים מרגישות הכי נורא עם רגשות ההנאה במהלך הניצול, זאת בנוסף לשנים של הדחקה ושיכנוע עצמי שזה לא היה כזה נורא עד שפתאום מתברר כמה זה עיכב ותקע וההתפכחות הזו מאד קשה, לכן עדיף בעיני לעסוק בזה בצורה בה נראה שאת מתמודדת עם זה בהמון המון תמיכה, הכלה, ורגישות. בשום פנים לא לגמד או לפעול מתוך פחד שמא תגרמו לה יותר נזק. הנזק האמיתי בא מהדחקה וחוסר התמודדות אולי זה יהיה "טוב יותר" כרגע אבל בעוד אי אלו שנים זה יעלה ברע אם לא תתמודדו עם זה עכשו בכל הכוח.

אם אפשר וזה לא מפריע הייתי רוצה להבין יותר למה התכוונת ב
הוא מידר לה את המין מיחסי המין וגרם למין שבר וריחוק וניתוק בתוך עצמה

אז איזה סימנים היו: ואיך לא ראיתי ואיך לא שמתי לב

• קצת נסיגה חברתית - אחרי 3 שנים לא פשוטות, המצב החל להשתפר - ואז שוב בחצי השנה האחרונה, נסיגה. חשבתי שזה חלק מתהליך בצורת גל. דברתי איתה ועם המורה ועם מדריכת אחד החוגים
• התחילה קצת להחציף לי פנים - לא חריף כמו שראיתי אצל חברותי מבנותיהן אבל משהו כמו "כן, אז..." ומשהו חריג וחדש בנימת הקול- הגבתי והתיחסתי וזכרתי וניסיתי לקשר
• קצות העיניים נעשו לה עצובות - וליבי היה עליה ואפילו דברתי איתה על כך
• היא התחילה את גיל ההתבגרות - היה חשוב לה הלבוש וההתאמה ובכלל נהיתה עוד יותר יפה וקורעת לב אם אפשרי הדבר בכלל - ודנתי בכך עם חברות
• ספרה לי על ואפילו ביוזמתה הראתה לי הפרשות מהנרתיק מועטות מאד מאד - חשבה שזה פיפי. ראיתי והרחתי שלא. חשבתי שאולי באמת מתחילה הבשלה והנרתיק קצת "עובד" ובימים חמים מפריש ומזיע. קצת תמהתי על כמה שזה מוקדם אבל הפשטות והקרבה והטבעיות והרוגע שבה הכל נעשה אפילו הסבו לי הנאה בקרבה שלה אלי ובכמה שהיא סומכת עלי ומרגישה קרובה. -כנראה שאלה כבר היו תגובות כשהיא היתה כבר מעוררת. ובעצם רצתה לספר ולחשוף ולא הבנתי זאת בשבילה
• קצת פחדים וסיוטים בלילה - לא זכרה על מה, רק רצתה חיבוק ופעם ישנה למרגלותי. פעם בחודש אולי
• בלילות שישי- שבהם זה נעשה כנראה-- אחרי הקידוש ונקיון המטבח והתה והעוגיות, לא רבה על הזכות לשחק איתי ששבש או משהו ורצתה לללכת לחדרה או לשחק איתו. נעצבתי ושמחתי שהיא מתבגרת וכבר צריכה פחות לשהות תחת כנפי.
• נעשתה פתאום עוד יותר חכמה ומורכבת ואפילו יותר מיושבת ולוקחת דברים בפרופורציות - וחשבתי שזה חלק מגיל ההתבגרות שקפץ עלינו. ואפילו זיהיתי את העצב שבי על אבדן התמימות שלה כלפי וכלפי עצמה.

וכשאני כותבת כל זאת אני מבינה שפשוט לא רצתה לספר לי. לפחות לא מיד.
איך לא באה לספר לי מיד כשזה קרה פעם ראשונה? כשזה היה עוד חדש ומוזר ולא מובן? למה לא באה אלי?

אה, וזה היה לה מאד נעים, לפחות בסוף. החדירה לא. כאב לה והוא הפסיק. אבל 'הליקוקים' בלשונה היו לה מאד נעימים. בלשונה: "אבל אמא, זה היה מאד נעים. מאד,מאד, מאד, מא-ו-ו-ו-ו-ו-ד נעים."
חזקתי אותה שזה אכן מאד נעים. שאלה מקומות מאד רגישים ונעימים למגע ומה שהרגישה הוא מאד טבעי ונורמאלי.

@}

יכול להיות שאני מקדימה את המאוחר, זה מוציא ממני מיד את הטיפוס המעניש שבי, זה שמחפש את האחראים:
יש כוונה להעמיד את האחראי לתהום הזו - בפני החוק?
אם לא מתאים לך לענות , או שאת עוד לא פנויה לחשוב על זה, זה בסדר - אל תעני.

חזקתי אותה שזה אכן מאד נעים. שאלה מקומות מאד רגישים ונעימים למגע ומה שהרגישה הוא מאד טבעי ונורמאלי.
את מדהימה.
מצד אחד, כמה נכון להגיד דבר כזה. ומצד שני כמה כואב ומרתיח להגיד דבר כזה, בנסיבות האלה...

אני מתארת לעצמי שאני בדעת מיעוט, אבל אני חושבת שאם היה לה נעים, אז העניין לא כלכך חמור, ויכול להיות שאפילו אין בכלל שום בעיה.
אולי זה יכול לגרום לה להתבגר מהר יותר, וזה לא כמו שרצית או פנטזת בשבילה.
אבל לא זה מה שהופך דבר לכזה חמור.

ושוב, אני בטוחה שחלק גדול ממה שאנשים עוברים בילדות - מקבל את הנופך הרגשי שלו מהיחס של הסביבה לעניין - באותו זמן או בדיעבד.
זה יהפוך להיות אצלה טראומתי אם תגדל ותגלה שזה 'לא בסדר' מה שהיא עשתה או מה שעשו לה.
כל זמן שאין את התשדורת הזאת מהסביבה, ויש חוויה נעימה ולא מלחיצה - יש אפילו סיכוי שזה יישאר כזיכרון נעים.

זה כמובן לא נותן לגיטימציה לאנשים להיכנס לאינטראקציות מיניות עם ילדים. אבל ! כל זמן שהילד לא מרגיש פגוע - לא כדאי להעביר לו מסר ש'פגעו בו', ואפשר לכבד את הרגשות שלו - שזה משהו שהוא רצה, ושהיה לו נעים.

קוראת וכואבת

מסכימה עם אהבת עולם.
יש כאלה שמספרות על נסיונות מיניים מאוד מוקדמים שהיו נעימים להן. אני לא אומרת שזה המקרה של הבת שלך. כי ברור שמישהו ניצל את תומתה. אבל מה שהיה לה נעים, שיישאר כזיכרון נעים עד כמה שאפשר.

אבל אני חושבת שאם היה לה נעים, אז העניין לא כלכך חמור, ויכול להיות שאפילו אין בכלל שום בעיה.
אני חושבת שזה רק הופך את זה למורכב יותר. היה לה נעים, היא שיתפה פעולה אז למה זה גם רע???
מניסיון פרטי שלי כשורדת, יש קושי גדול בהתמודדות שהפגיעה היתה גם נעימה. ששיתפתי פעולה עם התוקף.

חזקתי אותה שזה אכן מאד נעים. שאלה מקומות מאד רגישים ונעימים למגע ומה שהרגישה הוא מאד טבעי ונורמאלי.
תשובה מעולה!!! חשוב שהיא תבין שיש דברים נעימים מאוד, אבל שתלמד להפריד ולשים גבול למי מותר לעשות לה נעים.

איך לא באה לספר לי מיד כשזה קרה פעם ראשונה? כשזה היה עוד חדש ומוזר ולא מובן? למה לא באה אלי?
אל תיכנסי לפינה הזו. יכולים להיות מיליון סיבות, זה ממש לא רלוונטי. מה שחשוב זה שעכשיו את יודעת ושהיא פתוחה איתך.

אז איזה סימנים היו: ואיך לא ראיתי ואיך לא שמתי לב
אף אדם נורמלי לא מעלה בדעתו שזה יכול לקרות אצלו בבית. אף אחד לא מדמיין שכל הצירוף הזה יכול להיות בגלל דבר כזה נוראי. זה שלא ראית ולא שמת לב הופך אותך לאדם שפוי ונורמלי שמאמין בטוב אצל אנשים.

שולחת חיזוקים נוספים וחיבוק עוטף

אני זוכרת סיפור מהתלמוד אבל לא זוכרת מאיפה ולא את שמות הדמויות, אבל באופן כללי: השופט טען כלפי האשה שנאנסה שהיא נהנתה והיא שאלה אותו: אם יתחבו לך תפוח לפה ביום הכיפורים- לא תהנה ממנו?
חזקי, את אמא מדהימה.

_חזקתי אותה שזה אכן מאד נעים. שאלה מקומות מאד רגישים ונעימים למגע ומה שהרגישה הוא מאד טבעי ונורמאלי.
את מדהימה._
ממש.

מה שעולה לי בהקשר הזה הוא שיכול להיות שיש חלק מההתמודדות שיוכל להיות רק בעתיד, כאשר היא תתבגר ותוכל להבין את המשמעות של הניצול. אולי כשהיא תתחיל להרגיש רגשות מיניים כלפי בני גילה, יעלו הזכרונות מהתקופה הזאת ויהיה עוד גל של התייחסות למה שקרה ולמשמעויות של זה.
ובינתיים, נשמע לי מאד נכון ומדויק לתת הרבה מקום לאיך שהיא חוותה את העניין ולא להכניס דברים שזרים לה (אם כי זה בטח מאד מאתגר, כי חשוב גם שהיא תבין שזה לא משהו שאמור לקרות, כדי להגן עליה בעתיד...).

תודה על השיתוף של כולכן ובעיקר של פותחת הדף @}

לילה. אני כותבת ומנסה להיות אני אחרי שכולם שצריכים אותי כבר נמים...

עונה ומבררת לעצמי.
אם נהנתה (ובעיקר בסוף - כשכבר הצליח לעורר אותה) זה אכן עדיף על פני אלימות גופנית או התעללות.
וכל היודעים אומרים לנו שזה משפר את הפרוגנוזה (מילה קרה) שלה.
ברור שהטראומה שאנחנו הבוגרים חווים כרגע גרועה מתחושותיה שהרי היא לא יכולה להכיל את הזוועה.
וזוהי אכן זוועה. בכל שלב בחייה מעכשיו, חברויות ראשונות, פחדים, התמודדויות מכל סוג, -- תחדור החוויה והפסיביות שלה ותצבע את חוויותיה ותנשל אותה מהאותנטיות של עצמה. שלא לדבר על הריון לידה והורות.

כשדברתי איתה נתתי לה דוגמא. היא שאלה "אז זה רע מה שקרה עם...?" אמרתי: "מה זאת אומרת רע?" אמרה: "לא טוב, לא מתאים, לא בזמן, לא נכון" והוסיפה עוד ועוד. עניתי לכל פירוש בקצרה. ונתתי את הדוגמא ש"כמו שניצן מתכונן הרבה זמן ובמשך המון זמן רוצה לפרוח והרצון לפרוח קיים והוא טבעי וטוב אבל אם תקלפי אותו כדי שיפרח עכשיו אז הוא..." ואז היא מיד השלימה: "לא יפרח. וגם בעתיד לעולם לא יפרח אחרי זה". מיד התנצלתי ואמרתי, "תסלחי לי זה היה דימוי גרוע. את תפרחי ותפרחי ועוד איך. רק שהרצון לפרוח קיים וטוב ולוקח לו הרבה זמן להתפתח וכשזה קורה לא בזמן - זה לא מתאים." הוקל לה.

הרי היא רצתה בחברתו והעריצה אותו. וה"תשלום" שנגבה ממנה היה בהתחלה מאד זר לה ומגעיל ומביך ולחלוטין לא מובן. אני תמיד עניתי לה על שאלותיה עד לרמה ששאלה ולא מעבר וכך יצא שדנו באספקטים שונים של הפוריות ולא בקונקרטים. היא היתה בורה בענין (ואולי בכך טעיתי). היא ספרה לחברה וההיא "הסבירה לה הכל". אני חרדה למושגים אותם קלטה. גם בזה יהיה צורך לעשות סדר בבא הזמן.

אהבת, ברור שיחסי מין שמנותקים מיחסים הם מעוותים. שהגילוי הגופני ההדדי-- שיבא אני מקווה בצורה טובה בזמנו --כולל התרגשות ואהבה לשני ורצון להתקרב בגוף ובנפש וממלא אושר ונכונות בכל שלב. שלא כמו עכשיו שהמגע היו מנותק מהאנושי אלא רק לצורך סיפוק מנוכר ורדוד. לא רוצה שהגוף יהיה מנותק מהלב והרוח. לא רוצה שתשתמש בזולת לשם סיפוקה. זוהי תמצית הבדידות וביטוי החור הרגשי התמידי שרואים לפעמים.

הרי ילדה בת 10 שאוהבת ורוצה להתקרב ואפילו להתכרבל בחמימות, לא נוטה כהמשך ישיר להזדחל מתחת לשמיכה ולמצוץ אבר מין זכרי. לי עצמי לקח יותר מעשור של נסיון מיני חיובי ביותר כדי לזרום עם זה בצורה טבעית ואוהבת. אז יופי שלא גררו אותה והכאיבו ופצעו אותה. יהיה לה יותר קל להתגבר. ולאושש את הערך העצמי שלה ולמצא את עצמה ואת קולה ועוד מליון דברים.

ואם לא לענות ורק לספר:
המועקה שלא עוזבת.
כבר חוויתי אבדן ואבל.
אבל אף פעם עד עכשיו לא התחרטתי ולא רציתי לחזור אחורה. הייתי גאה במה שאני עם הקושי והטעויות.

וכל בוקר מאז, המועקה נוחתת. לפעמים נוחתת כמו שק תפוחי אדמה ממוסמר בחבטה אכזרית, לפעמים כמו ימת כספית צורבת לפעמים כמו עכבר שמן דוחה ומכרסם ולפעמים כמו משקל איסופי של עצב מייאש וללא נחמה.
ולראשונה אני רק רוצה לצעוק לא לא לא לא לא.
מתעוררת עם הרגשת אבל, ולפעמים מרב עייפות וסחרור מנסה לברר לעצמי מאיפה ולמה תחושת האבל, מה קרה? למה רע לי? אה-- זה. זה. לא לא לא לא לא לא
שהעולם יעצור. רוצה לרדת רוצה לחזור אחורה שלא יוולד אף אחד מילדי, להתחיל מהתחלה בלי קלקולים.
ומה היא אשמה וטוב שאמא שלי מתה שלא כואבת את זה. היתה מתה מזה.

את באמת מדהימה
באמת באמת

הפוגע הורחק וגם דווחנו למשטרה. (בתשובה לשאלה למעלה)

בן כמה הוא?

יש לך עזרה פיסית/כלכלית בבית?
האם אתם בסדר?
האם אתם זקוקים לעזרה כלשהי?

_אני מתארת לעצמי שאני בדעת מיעוט, אבל אני חושבת שאם היה לה נעים, אז העניין לא כלכך חמור, ויכול להיות שאפילו אין בכלל שום בעיה.
אולי זה יכול לגרום לה להתבגר מהר יותר, וזה לא כמו שרצית או פנטזת בשבילה.
אבל לא זה מה שהופך דבר לכזה חמור.
ושוב, אני בטוחה שחלק גדול ממה שאנשים עוברים בילדות - מקבל את הנופך הרגשי שלו מהיחס של הסביבה לעניין - באותו זמן או בדיעבד.
זה יהפוך להיות אצלה טראומתי אם תגדל ותגלה שזה 'לא בסדר' מה שהיא עשתה או מה שעשו לה.
כל זמן שאין את התשדורת הזאת מהסביבה, ויש חוויה נעימה ולא מלחיצה - יש אפילו סיכוי שזה יישאר כזיכרון נעים.
זה כמובן לא נותן לגיטימציה לאנשים להיכנס לאינטראקציות מיניות עם ילדים. אבל ! כל זמן שהילד לא מרגיש פגוע - לא כדאי להעביר לו מסר ש'פגעו בו', ואפשר לכבד את הרגשות שלו - שזה משהו שהוא רצה, ושהיה לו נעים._

אני מגיבה בתור בתור שורדת גילוי עריות:

נעים פיזית זה לא בהכרח נעים נפשית.
מבוגר שמנצל ילדה זה לא מצב שנעים לילדה.
ילדים הרבה יותר רגישים ופגיעים ממבוגרים, וילד שמופעל עליו מכבש של ניצול - נרמס.
איך יכולה להיות "חוויה טובה ולא מלחיצה" בסיטואציה כזו?
ברור שמצד המנצל הכוונות אינן תמימות ומטרתו אינה להעניק לה חוויה טובה,
אלא לנצל אותה להנאתו הפרטית.
אין כאן כל מחשבה עליה, על רגשותיה,
על ההשלכות להמשך חייה.
מה שנרמס פה הוא לא רק הטוהר והתמימות המינית של הילדה,
אלא הכבוד העצמי שלה,
הזכות שלה להיות מוגנת ולא מחוללת.
הזכות הקיומית הבסיסית שלה שרצונותיה וצרכיה יכובדו על ידי כל אדם,
ובמיוחד מישהו שהיא מעריכה, מעריצה, והוא בן משפחה.

בהחלט כן פגעו בה, והפגיעה הזו עלולה לקחת אותה למקומות כאלה שוב ושוב (חס וחלילה)
ההרגל להיות נרמסת, ההרגל לרַצות מישהו שמעריצים ובדרך לשכוח את עצמי
ההרגל להתייצב לכל גחמה של כל אדם שאיכשהו מרגיש שהוא שווה יותר ממני
ההרגל לשים את עצמי בצד ובכלל לא להיות מודעת לכך ששמתי את עצמי בצד, כי אני רגילה לזה
ההרגל שיחסים זוגיים ואנושיים בכלל צריכים להיות מושתתים על כל הדברים המעוותים שמניתי למעלה.

אני לא אמשיך לפרט.

לאם האמיצה -
את גיבורה מאוד שאת מביטה לאמת השורפת הזו בעיניים.
שאת מגינה על הבת שלך ומטפלת בה.
שאת מסבירה לה, תומכת בה, מחזקת אותה.
הדבר שהיא הכי צריכה אני חושבת
זה שמישהו גדול וטוב יעשה לה סדר בבלגן שנוצר לה בראש ובלב
בין טוב לרע, אמת ושקר, נכון ולא נכון
ויבטיח לה שלעולם היא לא תהיה לבד.
האהבה שלכם היא הדבר הכי חשוב שיש
וזה מדהים שאת שם בשבילה, ולא מובן מאליו

(כנפגעת אני אומרת, כי אמא שלי עצמה עיניים כל החיים,
ועד היום, שנים רבות אחרי, מעולם לא שמעתי ממנה מילת עידוד או חיזוק או השתתפות)

שולחת המון כח וחיזוקים להמשיך בדרך הלא קלה הזו

ממליצה בחום על אתר "מקום" יש שם המון חומר מקצועי, סיפורים אישיים
פורומים פעילים, ואפשר גם לפנות באופן אישי לאילנה סובול, מנהלת האתר.

ברור שיחסי מין שמנותקים מיחסים הם מעוותים. שהגילוי הגופני ההדדי-- שיבא אני מקווה בצורה טובה בזמנו --כולל התרגשות ואהבה לשני ורצון להתקרב בגוף ובנפש וממלא אושר ונכונות בכל שלב. שלא כמו עכשיו שהמגע היו מנותק מהאנושי אלא רק לצורך סיפוק מנוכר ורדוד. לא רוצה שהגוף יהיה מנותק מהלב והרוח. לא רוצה שתשתמש בזולת לשם סיפוקה. זוהי תמצית הבדידות וביטוי החור הרגשי התמידי שרואים לפעמים.
אני מאוד מתחברת למה שכתבת, וזה נהדר שאת רואה ככה את הדברים.
אולי אפילו זה מה שאת יכולה להסביר לה (ואולי כבר עשית זאת). זה הסבר נפלא בעיניי.

אני רק רוצה להגיד שניתוק בין הגוף והלב או שימוש בזולת לשם סיפוק, קיים לצערי הרבה בחברה שלנו. וזה ממש לא בהכרח נוצר מחוויות של מה שקרוי 'ניצול מיני' בילדות. זה יכול להיווצר לא פחות, מתשדורות של החברה שסביבנו, בתקשורת וכו'.
ברור שהיחס הזה למין זה לא מה שאת מאחלת לבת שלך, ואני יכולה להבין את חששך.
אבל אני לא רואה קשר הכרחי בין הדברים. ואני מאמינה שהרבה יותר ישפיע מה שאתם תעבירו לה, בנועם.

שוב, אני חושבת שאם היא לא חוותה את זה כמשהו טראומתי, אז יהיה קל הרבה יותר לתקן את המעוות.
כן להשאיר אותה עם רגשות חיוביים, ובמקביל להסביר לה איך את רואה יחסים בין גבר לאישה, למה כדאי שיהיה אחרת מאיך שזה קרה, למה כדאי לחכות לזמן הנכון, וכו'. (אני בכוונה כותבת 'כדאי').
בלי שהיא תקבל מזה הרגשה שעשתה משהו לא בסדר.
ולדעתי, גם בלי שהיא תקבל את ההרגשה שהייתה קורבן למשהו. (תחושת קורבנות נראה לי מאוד לא כדאי לעודד, אם לא קיימת לכתחילה).

בסך הכול, נראה לי שהבת שלך פתוחה מאוד למיניות שלה, וזה נהדר - וגם אם עכשיו מוקדם מדי לחוות את זה, אז כן כדאי שהפתיחות הזאת תישמר גם בהמשך חייה, בבגרות (אני מתכוונת לפתיחות לחוות את עצמה, את גופה, להתענג על גופה בתוך קשר... - ולא לכך שתהיה פתוחה לקשר עם כל אדם).
אז יהיה חבל אם לחוויה המינית הגופנית שנחוותה אצלה באופן נעים, יחברו פתאום פחדים או תחושות אשמה - (מה שלא היה קיים קודם), שדווקא זה מה שעלול להפריע כאשר תגדל - אם ייווצר אצלה הקשר בין ההנאה ממין לבין משהו אסור או רע וכו'.

לסיכום, נראה לי שכדאי שהמסר באופן כללי יהיה משהו כמו: 'זה לגמרי בסדר שנהנית מזה, רק שכדאי להמתין לזמן הנכון ולקשר הנכון'.

ונשמע שהבת שלך מאוד מאוד נבונה ומבינה עניין. (אהבתי איך שעקבה אחרי הדימויים שלך)
נשמע גם שהיא מאוד מחוברת לעצמה ומאוזנת.
כך שנראה לי שאם לא יעברו אליה תחושות קשות בעניין הזה - היא לגמרי תעלה ותפרח, ותמצא את המקום הנכון לשים כל דבר, ותמצא את הקשרים הנכונים בהמשך, כולל קשרים זוגיים, ושאין לך לחשוש בעניין הזה.
לדעתי, אם זה תלוי בה, בלי השפעות מבחוץ, זה לגמרי יכול להישאר כאנקדוטה בחיים שלה, ולא כמשהו בעל משקל.

איזה דף קשה
מתעוררת עם הרגשת אבל, ולפעמים מרב עייפות וסחרור מנסה לברר לעצמי מאיפה ולמה תחושת האבל, מה קרה? למה רע לי? אה-- זה. זה. לא לא לא לא לא לא
את חיה בסיוט אמיתי, ואת כל כך חכמה, שזה כואב כואב כואב, כי את רואה כל כך הרבה, מלפני אחרי ותוך כדי
תנסי לחיות מרגע לרגע. באמת לעשות את מה שאת עושה בכל רגע בכל מאודך. זה קשה נורא ואת שופטת את עצמך ומנתחת את הסיטואציה בכל רגע ורגע
וזה סבל טהור, והשיפוטיות הטבעית שכולנו סוחבים איתנו עולה על הגל ונכנסת בך
תנסי לא לנסות להבין, כי אין מה להבין וזה לא עוזר.
מה שהיה נגמר. עכשיו יש כל בוקר משהו חדש, והשמש לא מתייעצת איתנו וממשיכה לזרוח בינתים כל בוקר.
מה שהיה נגמר. ומה שיהיה לא נכתב בסלע לא באמת יודעים מה יהיה, אז גם תסריטים של איך היא תהיה בזוגיות זו שיפוטיות ממש קשה כלפי עצמך, שלא עוזרת בכלל.

לא יודעת מה להגיד, העזרה המיידית שקיבלת פה מנשים ששרדו גילוי עריות נוגעת לליבי מאד חזק. לא יאמן, אני פשוט לא מאמינה כמה זה נפוץ, באמת, זה לא סתם משפט, אני לא מאמינה.
אמא יקרה, את יודעת מה לעשות, כי זה לא קרה במקרה, ואין לנו שליטה בהכל, יש דברים שקורים ואז כשאנחנו מגלים אנחנו פועלים ועושים הכל. זה החיים שלה, הקטנה, המתוקה.
יש לי אחיינית בדיוק בגיל הזה, יפה כל כך, נבונה ומדהימה, אני לא מאמינה.
זה שוק,
אין מילים, ושום הסברים. הבכי בכלל לא חשוב והפורקן לא חשוב, רק לפעול ולהיות ולחוות את תעצומות הנפש שיש בך, את נשמה מאד מאד גדולה, אדירה, אולי עוד לא גילית עד כמה.
כך מנקודת מבטי,

את כבר יודעת מה לעשות בכל רגע ורגע.
תודה על השיתוף, שלך ושל כולן, בבקשה תמשיכי
זה יהיה בסדר, אתם בידיים טובות, הכי טובות, הידיים של עצמכם, כל העבודה שעשית עד היום באה לידי ביטוי בכל רגע. ומזל גדול שאת מי שאת ויש לך את בןזוגך וילדייך.
החיים שלה לא נגמרו, אבל מסיבה לא ידועה, היא חווה חוויה עצומה, גדולה, ולכן חייב שגם היא תהיה גדולה, ומסוגלת להכיל, תסמכי עליה, ותדברי איתה הכי הכי הכי כנה. היא כבר לא ילדה, היא כבר מתבגרת.
שלך מכל הלב

כתבת שאולי הטעות הייתה הבורות המינית שלה. את יכולה לפרט? לי נראה מוקדם מאוד חינוך מיני לפני גיל 10... אבל אולי אני תמימה וחיה בתקופה אחרת...
אוד ליה

קוראת ולא יודעת מה להגיד
ה"סימנים המוקדמים" שאת מתארת נראים לי כמו משהו שרק בדיעבד אפשר לקשר לדבר נוראי כזה.
הבנתי ממה שכתבת שהמעשים הללו קרו בערב שישי, בחדר כשכולם היו בבית. האם זה נכון?!?
נורא. אני מאחלת לכם שתצאו מזה מחוזקים. ויופי שמצאתם אנשי מקצוע טובים.

ללא נחשפת כרגע
כתבת כל כך יפה וחכם ומרגש ומחכים ומנוסה )-: (שוב אני דומעת..).

לאהבת עולם
האופטימיות שלך יפה מאוד, זה בטוח מתנה בחיים. אין ספק שהגישה האופטימית בסופו של דבר עדיפה, אבל פה יש דברים ללבן ולגבש ולהבין ולפרק. אני לא מאמינה שאפשר ממש להחליק את זה. כמובן שרצוי להשאיר את החוויה כמה שפחות טראומתית, אבל לכשתתבגר עוד נדמה לי שהיא תגדל אל תוך ההבנות ושם...יידרש טיפול עמוק.

אל תשכחו כולכם שלא ברור מי הגבר הפוגע ולפי כותרת הדף לא ברור אם זה לא אבא שלה, ומכיוון שאמא חזקה (פותחת הדף), לא בחרה לגעת בזה, אז אנחנו ממש לא יודעות

אני לא מאמינה שאפשר ממש להחליק את זה.
לא להחליק. בטח שלדבר על הדברים וללבן אותם, אבל, אם ניתן, בלי להעביר לה תחושה של לחץ.

אל תשכחו כולכם שלא ברור מי הגבר הפוגע ולפי כותרת הדף לא ברור אם זה לא אבא שלה
האמת, עד עכשיו לא עלה בדעתי שזה יכול להיות האבא. חשבתי שמדובר אולי בבחור צעיר, בן משפחה, אולי בן-דוד (בעקבות מה שנכתב: ורצתה לללכת לחדרה או לשחק איתו. זו האסוציאציה שעלתה לי).

עכשיו אני קולטת שבאמת יש הרבה אלמנטים שאני לא יודעת עליהם, שמשפיעים על התמונה הכללית.
וכך, ייתכן שטעיתי בגישה שלי.

אני מקווה שלא מדובר באבא.
אם זה האבא, אז זה הרבה יותר קשה בעיניי, בגלל המורכבות של זה, שזו הפרה בוטה של אמון, וזה יוצר גם בלבול תפקידים.

עדיין, אני מאמינה שהיא יכולה לצאת בשלום - עם הפנימיות המיוחדת שלה, והאהבה וההכלה והאומץ של אמא.

פותחת הדף כתבה שבפגישה עם לשכת הסעד האבא היה זה שסיפר את הסיפור כך שלא נראה לי שהוא הפוגע.

אם יש פה לקחים ליישם (וחס וחלילה לא לקרוא את זה כביקורת או משהו כזה)
זה באמת אם ילדה מבקשת להיות לבד עם גבר בחדר לחשוד ולבדוק כל כמה דקות מה הם עושים שם.
(כשאני היית ילדה היינו אצל קרובי משפחה ובלילה ביקשתי לישון עם הבן שלהם בחדר כי כל היום היה בינינו מתח מיני. אמא שלי הרשתה לי. בלילה הוא כמובן ניסה להתעסק איתי.
אני חושבת שאסור היה לה להרשות לי לישון שם)

כמובן שאם זה האבא אז זה הרבה יותר מורכב...

פותחת הדף כתבה שבפגישה עם לשכת הסעד האבא היה זה שסיפר את הסיפור
היא כתבה 'בן הזוג', לא כתבה 'האבא'. לא בהכרח אותו אדם.
(סליחה שנכנסים לפרטים, פשוט נקודות העלתה אפשרות שזה היה האבא).

לא קראתי (או שפספסתי) אם את / היא / כולכם נמצאים באיזה טיפול. אם זה רלוונטי כמו גם אזור חיפה - אני רוצה להמליץ לך על הסופרוויז'ן שלי- מי שנותנת לי הדרכה בטיפולים שסיבת ההפניה שלהם היא פגיעה מינית בילדים. יש לה ניסיון של שנים המון וידע והיא מתמחה במה שנקרא Play therapy.
היא עובדת עם כל המשפחה או עם הילדה לבד- בהתאם לצורך.
וממה שמשתמע מהמקרה שלכן ולמרות שההקלה בזה עכשיו היא מזערית אכן הפרוגנוזה ממה היא טוב.

אני קראתי במעלה הדף שפותחת הדף כתבה שיש ביניהם 3 שנים (כתגובה לאמירה על יחסי מרות, לא זוכרת).

לא נחשפת כרגע
תודה. דברים חשובים.

אני קראתי במעלה הדף שפותחת הדף כתבה שיש ביניהם 3 שנים
או, זה עושה את זה יותר קל, .

אני קראתי במעלה הדף שפותחת הדף כתבה שיש ביניהם 3 שנים (כתגובה לאמירה על יחסי מרות, לא זוכרת).
לדעתי את ממש מתבלבלת עם דף אחר, של מישהי שתיארה סיטואציות בילדוּת עם בן הדוד שלה.

לדעתי את ממש מתבלבלת עם דף אחר, של מישהי שתיארה סיטואציות בילדוּת עם בן הדוד שלה.
לדעתי את מתבלבלת עם הדף חווה תחושות קשות באינטימיות מינית..

לפותחת הדף, מה פער הגילאים ביניהם?

אולי התבלבלתי... אולי סתם הייתה לי הרגשה שזה ההפרש.

הוא בן 17.
תודה על ההאספות סביבי.
אמשיך כשתהיה לי דקת שקט...

הוא בן 17.
וואו. זה לא להאמין מה שעובר עלייך

_תודה על ההאספות סביבי.
אמשיך כשתהיה לי דקת שקט... _
מקשיבות לך

קוראת מהצד שולחת לך חיבוק גדול.

ולפותחת הדף מאחלת שבתך ואת תצליחו להשתקם בצורה הטובה ביותר.

רוצה להיות מסוגלת לרצות לשסף, לדקור, להרוג, למעוך, להכאיב
לא רוצה להכאיב רק כואבת בעצמי.
היום שוב פתחתי איתה בעדינות (למרות שבאופן כללי אמרה שמעדיפה לא לדבר על זה - חשוב לי בצד כיבוד הבקשה, להתערב את ההתערבויות שאני מוצאת לנכון) והסברתי לה על הגבולות המבולבלים ועל כך שעל זה נעבוד בלהתמקד לארגן אותם. (מי שפגע הוא עשה את המעשים הלא נכונים ואנחנו נהיה אלה שנסדר את גבולותינו)

היא קבלה את זה כל-כך יפה, מיד, לעומק ובנכונות. כזאת מדהימה ומקסימה. וקשה.
אבל זה טוב כי הקושי מראה על עוצמות.

חינוך מיני במובן של אברים פרטיים וכיבוד רצון הזולת תמיד היה.
בצד זה שהגוף ופועליו הם דברים יפים גם כן - גם זה תמיד ישנו
ועל זה שצריך להזהר מאנשים זרים, מתנחמדים, מבקשי עזרה - גם
ובכל זאת, כשזה קרה, היא לא ידעה מה זה והעדיפה לשאול חברה...
מנסה שזה לא יקשה עלי ויפריע לי בנשיאת הכל - שלא באה אלי שאגן עליה.

מנסה שזה לא יקשה עלי ויפריע לי בנשיאת הכל - שלא באה אלי שאגן עליה.

_ובכל זאת, כשזה קרה, היא לא ידעה מה זה והעדיפה לשאול חברה...
מנסה שזה לא יקשה עלי ויפריע לי בנשיאת הכל - שלא באה אלי שאגן עליה._
בסופו של דבר היא כן פנתה אלייך (גם אם כשזה קרה היא העדיפה לשאול חברה) . זה לא דבר של מה בכך..
בתוך כל האבל והקושי שאת נמצאת בו את צריכה להיות גאה על כך.... לא כל בת במקרה כזה מסוגלת לפנות לאמא (גם אם מאוחר) ועוד מסוגלת :
_היא קבלה את זה כל-כך יפה, מיד, לעומק ובנכונות. כזאת מדהימה ומקסימה. וקשה.
אבל זה טוב כי הקושי מראה על עוצמות._
היא מקבלת זאת כך בגלל מה שאת מעניקה לה.והיא מקסימה ומדהימה בגלל מה שהענקת לה ואת עדיין ממשיכה להעניק. וקשה כי עברה חוויה קשה.

ועדיין שווה ללכת לטיפול במקום שיתאם לכם. תלכו אולי קודם את ובן זוגך. אל תשארו להתמודד עם זה לבד. (מלבד הטיפול של הרשיות שהבנתי שעשיתם)

מחזיר אותי אחרונה, בת 8 הולכת לבדה לבית בהספר, איש אחד מבקש עזרה, ואני ילדה טובה הולכת לעזור, בחדר המדרגות, מתקרב אלי רוצה להרים אותי, אני בהלם\ לא מגיבה, אני כנראה כבדה לו, ממשיכה לשבת עלהמדרגות, הוא פותח את המכנסיים, מפשיל אותם...ואני אוזרת אומץ ובורחת, מספרת בבית הספר, חוקר {ת? נוער באים לביתהספר, מראים לי תמונות, אחר כך מעבירים אותי ל 3 פסיכולוגים, לא רוצה ללכת יותר....שנים אחר כך ליל הכלולות... הנסיך שלי מתלהב... העסק מתחמם... ופתאום אני פורצת בבכי... מרגישה מחנק.... הלב דופק.... חוזרת אחורה....
פותחת דף יקרה- אנא עשי הכל בשביל ילדתך... אני עד היום בחרדות, הטיפול שלא קיבלתי בילדותי הצריך ומצריך שנים רבות של טיפול:חרדות, חוסר ביטחון קיצוני, עליות וירידות במצבי רוח, שנאה עצמית(אני אפס) תפיסה מעוותת של מה זאת אהבה.
שולחת לך חיבוק חם.

קוראת ומתפעלת ממך עד אין קץ. דעי שמה שאת עושה זה חשוב ומדהים. הפגיעה כבר נעשתה, אבל נשמע שעם טיפול נכון בתך בהחלט תוכל ליהנות בעתיד מיחסים מיניים ומיחסי מין ומאהבה לא פתולוגית. לא ציינת כמה זמן זה נמשך, או שרק אני פספסתי?

לו כל הילדות (והילדים, צדקה מי שכתבה שבגילאים האלה אין הרבה הבדל: המניע של התוקף במקרים כאלה הוא שליטה ולא דווקא מיניות, כך שילדים מספקים את זה יופי ) שנפגעו היו זוכות לאמא כזאת, מצבן היה טוב בהרבה. לצערי ההתכחשות והאשמת הקורבן נפוצים הרבה יותר. ואז הפגיעה באמת עצומה. תארי לך את כל הילדות שמנסות לומר דבר כזה לאמא ומיד חוטפות סטירה ו"תשתקי, שקרנית". את לא מאמינה כמה זה נפוץ. תראי לעצמך כמה ילדה כזאת מאשימה את עצמה ומתחילה לפקפק בלגיטימיות של מה שהיא מרגישה. ואת מונעת את זה. זה ה-מון.
חזקי ואמצי @}

קוראת, אם תקראי שוב את דבריי בתשומת לב תגלי שגם למה שאת מכנה "תוכניות" יש מטרה שאולי גם פותחת הדף תוכל לאמץ לעצמה חלק מהן (אם מתאים לה כמובן) בהתמודדות עם המצב. לדוגמא לרשום את ביתה לחוג הגנה עצמית או להעזר ברונית ארגמן.

גם ההתלבטות שלי לגבי אלו כלים אנו מסוגלים לצייד את ילדנו אם ביכלל , על מנת לצמצם את האפשרות לפגיעה מטרתם בן היתר היא: לתת מסר שהאם עשתה את המירב למען ביתה (גם לפני הפגיעה, שלצערי כל אחת מאיתנו חלילה יכולה למצוא עצמה במצב כזה אין חסינות. ואולי זה מה שמאיים כל כך ומתפרש כחוסר רגישות. )

בכל אופן אני שוב אומרת לאם הפותחת את הדף חיזקי ואימצי , המשיכי לחזק את ביתך ומשפחתך ולהתחזק בעצמך
. וכמובן בהחלט אפשר למחוק / לערוך את דבריי או אעשה זאת בעצמי אם אתבקש.

בנות יקרות,
מאוד מאוד מקווה שזה בסדר מבחינתכן, העברתי את הדיון שהתפתח פה לדף אחר. לא נראה שזה לעניין לנהל אותו בדף תמיכה.
אז הכל נמצא בדף: להתגונן מפני ניצול מיני בילדות.
אני לא בטוחה שפותחת הדף מעוניינת בדיון הזה כרגע ואם כן אז כמובן מוזמנת לדף ההוא גם. @}

מנסה שזה לא יקשה עלי ויפריע לי בנשיאת הכל - שלא באה אלי שאגן עליה.
יכול להיות שבהתחלה היא לא חשבה שהיא צריכה הגנה ולכן לא באה אליך. היה לה מוזר ונעים. זה נורמלי.
אחרי כמה זמן, הרגישה שהיא צריכה אותך וידעה שתתייצבי לצידה.
הדבר הכי משמעותי עבורה כרגע זה הנוכחות שלך, התמיכה שלך, האהבה שלך.

מזכירה לך שעם טיפול מתאים היא תוכל לגדול ולשגשג ולהיות מאושרת בלי הצל של הדבר הזה עליה.
מאחלת לך למצוא מקום מתאים שיוכל להכיל אותך ולאפשר לך להתאבל.

• אם את באזור המרכז אני יכולה להמליץ בחום על שיטת טיפול שנקראת "מגע בטוח" שעזרה לי מאוד בהתמודדות האישית שלי. אני חושבת שזה יכול להיות מקום טוב בשבילך.

http://www.levhamaga.co.il/?categoryId=3772&itemId=4374

היתה לי מפלצת אצלי בבית.
איך הוא יכל לעשות את זה? איך?